דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

שבת סז ע"א - טקסט הדף

לאשתא תילתא לייתי שבעה סילוי משבעה דיקלי ושבעה ציבי משבעה כשורי ושבעה סיכי משבעה גשורי ושבעה קטימי משבעה תנורי ושבעה עפרי משבעה סנרי ושבעה כופרי משבעה ארבי ושבעה בוני כמוני ושבעה ביני מדיקנא דכלבא סבא ולציירינהו בחללא דבי צוארא בנירא ברקא א''ר יוחנן לאשתא צמירתא לישקל סכינא דכולא פרזלא וליזל להיכא דאיכא וורדינא וליקטר ביה נירא ברקא יומא קמא ליחרוק ביה פורתא ולימא {שמות ג-ב} וירא מלאך ה' אליו וגו' למחר ליחרוק ביה פורתא ולימא {שמות ג-ג} ויאמר משה אסורה נא ואראה למחר ליחרוק ביה פורתא ולימא {שמות ג-ד} וירא ה' כי סר לראות וגו' א''ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי ולימא {שמות ג-ה} ויאמר אל תקרב הלום וגו' אלא ליומא קמא לימא וירא מלאך ה' אליו וגו' ויאמר משה וגו' ולמחר לימא וירא ה' כי סר לראות ולמחר ויאמר (ה') אל תקרב הלום וכי פסק ליה ליתתיה ולפסקי ולימא הכי הסנה הסנה לאו משום דגביהת מכל אילני אשרי הקב''ה שכינתיה עלך אלא משום דמייכת מכל אילני אשרי קודשא בריך הוא שכינתיה עלך וכי היכי דחמיתיה אשתא לחנניה מישאל ועזריה ועריקת מן קדמוהי כן תחמיניה אשתא לפלוני בר פלונית ותיערוק מן קדמוהי לסימטא לימא הכי בז בזייה מס מסייא כס כסייה שרלאי ואמרלאי אלין מלאכי דאישתלחו מארעא דסדום ולאסאה שחינא כאיבין בזך בזיך בזבזיך מסמסיך כמון כמיך עיניך ביך עינך ביך אתריך בך זרעיך כקלוט וכפרדה דלא פרה ולא רביא כך לא תפרה ולא תרבה בגופיה דפלוני בר פלונית לכיפה לימא הכי חרב שלופה וקלע נטושה לא שמיה יוכב חולין מכאובין לשידא לימא הכי הוית דפקיק דפקיק הוית ליטא תבור ומשומת בר טיט בר טמא בר טינא כשמגז מריגז ואיסטמאי לשידא דבית הכסא לימא הכי אקרקפי דארי ואאוסי דגורייתא אשכחתון לשידאי בר שיריקא פנדא במישרא דכרתי חבטיה בלועא דחמרא חטרתיה: ובני מלכים בזגין: מאן תנא א''ר אושעיא רבי שמעון היא דאמר . כל ישראל בני מלכים הם רבא אמר באריג בכסותו ודברי הכל:
מתני' יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב משום רפואה דברי ר''מ וחכמים אוסרין אף בחול משום דרכי האמורי:
גמ' יוצאין בביצת החרגול דעבדי לשיחלא ובשן של שועל דעבדי לשינתא דחייא למאן דניים דמיתא למאן דלא ניים: ובמסמר מן הצלוב: דעבדי לזירפא: משום רפואה דברי רבי מאיר: אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי הא אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי והתניא אילן שמשיר פירותיו סוקרו (וצובע אותו) בסיקרא וטוענו באבנים בשלמא טוענו באבנים כי היכי דליכחוש חיליה אלא סוקרו בסיקרא מאי רפואה קעביד כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי כדתניא {ויקרא יג-מה} וטמא טמא יקרא צריך להודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים אמר רבינא כמאן תלינן כובסי בדיקלא כי האי תנא תני תנא בפרק אמוראי קמיה דר' חייא בר אבין א''ל כולהו אית בהו משום דרכי האמורי לבר מהני מי שיש לו עצם בגרונו מביא מאותו המין ומניח ליה על קדקדו ולימא הכי חד חד נחית בלע בלע נחית חד חד אין בו משום דרכי האמורי לאדרא לימא הכי ננעצתא כמחט ננעלתא כתריס שייא שייא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סז - א

אמר רב הונא:  לאשתא תילתא לשחפת המתפרצת מידי שלשה ימים, לייתי שבעה סילוי ענפים קטנים משבעה דיקלי, ושבעה ציבי שברי עצים - קיסמים משבעה כשורי קורות, ושבעה סיכי יתדות משבעה גשורי [גשרים], ושבעה קטימי אפר משבעה תנורי, ושבעה עפרי משבעה סנרי, חור האיסקופה שיש בו את ציר הדלת, ושבעה כופרי זפת שמורחים על הספינות משבעה ארבי, ספינות, ושבעה בוני גרעיני כמוני, כמון, ושבעה ביני נימי שערות מדיקנא מזקנו דכלבא סבא, של כלב זקן.

ולציירינהו ויצרור אותם וישימם בחללא דבי צוארא מתחת לגרון כשהם תלויים בנירא ברקא, בציצת שערותיו.

אמר רבי יוחנן: לאשתא צמירתא, לחום המקדיח את כל הגוף - לישקל סכינא דכולא פרזלא, ברזל, וליזל להיכא דאיכא וורדינא, עצי סנה, וליקטר ביה ולקשור בשיח הסנה נירא ברקא, ציצת שער.

ויעשה כך במשך שלשה ימים:

יומא קמא ליחרוק ביה יחרוץ בשיח הסנה פורתא, ולימא [שמות ג] "וירא מלאך ה' אליו" וגו' [94].

למחר ליחרוק ביה עוד פורתא, ולימא [שמות ג] "ויאמר משה אסרה נא ואראה", שבהמשכו נאמר "מדוע לא יבער הסנה" המרמז על העברת החום אל הסנה:

למחר ליחרוק ביה עוד פורתא ולימא "וירא ה' כי סר לראות" וגו'. וכך גם יסור החולי.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ולימא "ויאמר אל תקרב הלום" וגו'! המסמל את הרחקת החולי, שלא יקרב אליו.

אלא, ליומא קמא לימא "וירא מלאך ה' אליו וגו' ויאמר משה וגו"'.

ולמחר לימא: "וירא ה' כי סר לראות".

ולמחר "ויאמר (ה') אל תקרב הלם".

וכי פסק ליה החום - ליתתיה ולפסקי, שישפיל את הסנה למטה, ולימא הכי: הסנה הסנה, לאו משום דגביהת מכל אילני אשרי השרה הקדוש ברוך הוא שכינתיה עלך, אלא משום דמייכת שהינך נמוך מכל אילני אשרי השרה קודשא בריך הוא שכינתיה עלך.

וכי היכי דחמיתיה אשתא, כמו שאת, האש, ראית לחנניה מישאל ועזריה, ועריקת מן קדמוהי, והסתלקת מהם - כן תחמיניה אשתא תראה האש [החום] לפלוני בר פלונית, ותיערוק מן קדמוהי, ותסתלק ממנו;.

לסימטא שחין לימא, שילחוש את שמות המלאכים הכי: בז בזייה מס מסייא כס כסייה, שרלאי ואמרלאי - אלין מלאכי דאישתלחו מארעא דסדום, אלו המלאכים שנשלחו מסדום [כך הוא הלחש. אך לא היה כן], ולאסאה שחינא כאיבין, ולרפאות את השחין הכואב. בזך בזיך בזבזיך מסמסיך, כמון כמיך [מילות לחש גרידא ללא משמעות]. עיניך ביך עינך ביך, השאר במראך האדום ואל תאדים יותר.

אתריך מקומך בך, שלא תתפשט ותתרחב למקום אחר. זרעיך כקלוט, שלא תוליד, וכפרדה, דלא פרה ולא רביא. כך לא תפרה; ולא תרבה בגופיה דפלוני בר פלונית.

לכיפה למי שכפאו שד, לימא הכי: חרב שלופה וקלע נטושה. לא שמיה יוכב חולין מכא ובין.

לשידא, לימא הכי: הוית דפקיק דפקיק הוית;. יהיה ליטא, מקולל, תבור שבור ומשומת ומנודה השד אשר שמו: בר טיט בר טמא בר טינא, כשמגז מריגז ואיסטמאי.

לשידא דבית הכסא שהזיק לאדם, לימא הכי: אקרקפי דארי בראשו של הארי, ואאוסי דגורייתא ובחוטמה של הלביאה, שם אשכחתון ימצאו לשידאי בר שיריקא פנדא [כך שמו של השד]. במישרא דכרתי בערוגה של כרשין חבטיה הפלתיו, בלועא דחמרא בלועו של חמור חטרתיה הלקתיו.

שנינו במשנה: ובני מלכים בזגין.

מאן תנא שאפילו עני שבישראל מותר לו כמו בני מלכים?

אמר רבי אושעיא: רבי שמעון היא, דאמר: כל ישראל בני מלכים הם. ולכן אין חשש אפילו על עני שהוא עלול לנתקו ולטלטלו.

רבא אמר: באריג בכסותו, שאינו שולפו, ודברי הכל [95].

מתניתין:

יוצאין בביצת החרגול, ובשן שועל, ובמסמר מן הצלוב משום רפואה, דברי רבי מאיר.

וחכמים אוסרין אף בחול [96] - משום דרכי האמורי. שזהו ניחוש שלהם והתורה אמרה "ובחוקותיהם לא תלכו".

גמרא:

יוצאין בביצת החרגול - דעבדי לשיחלא, לכאב האוזן.

ובשן של שועל - דעבדי לשינתא, לשינה, שיש שאינם רוצים לישון, ויש המשתמשים בו לשינה.

שן של שועל דחייא, חי, - למאן דניים, כדי שיתעורר.

שן של שועל דמיתא [מת] - למאן דלא ניים.

ובמסמר מן הצלוב - דעבדי לזרפא. לריפוי מכה שבאה מכלי ברזל.

שנינו במשנה: משום רפואה דברי רבי מאיר. אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל דבר שיש בו משום רפואה, שנראית הרפואה - אין בו משום דרכי האמורי.

והוינן בה: הא אין בו תועלת משום דרכי הרפואה כגון לחש [97] - יש בו משום דרכי האמורי?

והתניא: אילן שמשיר פירותיו סוקרו צובע אותו בסיקרא וטוענו באבנים.

ומקשינן: בשלמא טוענו באבנים - כי היכי דליכחוש חיליה [שיחלש העץ]. כי כשהעץ שמן וכוחו רב פירותיו נושרים.

אלא סוקרו בסיקרא - מאי רפואה קעביד? ומדוע לא יאסר משום דרכי האמורי.

ומשנינן: כי היכי דליחזייה אינשי, וליבעו עליה רחמי. ואינו עשוי לרפואת האילן אלא לסימן על כך שפירותיו נושרים.

כדתניא: [ויקרא יג] "וטמא טמא יקרא" המצורע - מלמד שצריך להודיע את צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים.

אמר רבינא: כמאן תלינן כובסי אשכול תמרים בדיקלא - כי האי תנא. שמודיעים שהוא משיר פירותיו כדי שיבקשו עליו רחמים.

תני תנא בפרק אמוראי [הלכות דרכי האמורי] קמיה דרבי חייא בר אבין.

אמר ליה: כולהו אית בהו משום דרכי האמורי, לבר מהני שתי הסגולות דלהלן: [98]

א. מי שיש לו עצם בגרונו מביא מאותו המין ומניח ליה על קדקדו, ולימא הכי: חד חד נחית בלע בלע נחית חד חד - אין בו משום דרכי האמורי. ב. לאדרא, עצם של דג שנתקע בושט, לימא הכי: ננעצתא כמחט, ננעלתא כתריס, שייא שייא. רד רד.

הערות

[94] המהרש"א הקשה הרי אסור להתרפאות בדברי תורה [שבועות טו, ב] ואיך מותר להשתמש בפסוקים ללחש רפואה? ותירץ, שאם יש לכך משמעות שכח וקדושת התורה מרפא על ידי התעוררות וקיום מצוות מותר, והאריך לפרש את משמעות פסוקי הסנה לרפואת הנפש. ובאמת התוספות בשבועות שם הקשו כן ותירצו שמדובר בחולי שיש בו סכנה, וראה מאירי כאן ובשבועות תירוצים נוספים. וכתב הים של שלמה בחולין [פ"ח, יב]: שיש חרם הקדמונים שאין לסמוך על רפואות התלמוד כדי שלא להוציא לעז על חכמים הקדמונים, ולא ידעו שיש שינוי במקומות וכל שכן בזמנים שהדורות פוחתים והולכים. וכן כתב המהרי"ל שאסור לנסות את הרפואות שבתלמוד, והובא בגליון רבי עקיבא איגר ביו"ד [שלו, א] וראה להלן. והחוות יאיר [רלד] כתב כמה סיבות שלא להשתמש ברפואות הגמרא, משום שאין אנו בקיאים בשמות העשבים או שאר דברים שהזכירו שלא ברור לנו פירוש המילים, וכן משום שאין לנו מסורת על הכמות ואופן ההכנה של הרפואות, וכן משום שנשתנו הטבעים מזמן הגמרא בהרבה דברים. והתוספות במועד קטן [יא, א] כתבו שיש דברים שכתוב בגמרא שהם בריאים ובזמנינו הם נחשבים לסכנה משום שנשתנו הטבעים, והוכיחו זאת מרפואות התלמוד שאינם מועילים בזמן הזה.

[95] וכך פסק השו"ע [שא, כג] שדוקא מה שארוג בבגד מותר. והוסיף הרמ"א שדוקא דבר שדרכו להיות מחובר לבגד מותר כשהוא תפור, אבל אם יחבר דבר שאינו עשוי להיות מחובר לבגד אסור. והתוספות לעיל [נח, א] כתבו שחיבור לבגד מועיל דוקא בדבר שרגילות לארגו לכל הבגדים, ולא דבר מיוחד שעושים רק לבגד מסוים כמו חותם של עבד. ודנו הפוסקים על כמה דברים כעין זוגים, הרמ"א [שם] מתיר לצאת במטפחת לקינוח אף התפורה בבגד, ואף שאינו מלבוש ולא תכשיט כיון שכך נהגו לתופרו בבגד הוא טפל לבגד. אך המשנה ברורה [פד] פסק שבזמנינו אינו מתבטל לבגד אף אם תופרו לבגד. וכן דנו על הטלאי הצהוב שגזרה המלכות לענדו בבגד, [הרמ"א וביאור הגר"א ושער הציון קג]. והביאור הלכה דן על כיסים התפורים בבגד וכן כובע גשם התפור למעיל, ומתיר לצאת בהם.

[96] לעיל הובאו כמה סוגי רפואות וסגולות ויש בהם כמה איסורים שאפשר לעבור בשימוש בהם. א. איסור חוקות הגויים - דרכי האמורי וזה אסור אפילו בחול, ויש כמה שיטות בראשונים מה הכללים באיסור זה ויבואר להלן בגמרא. ב. יש מהם שעשויים מדבר אסור כמו בהמה טמאה או נבלה וכדומה והנידון הוא כשיש סכנה אם הותרו סגולות אלו. ג. איסור רפואה בשבת, שחכמים אסרו לעשות רפואת סממנים ויש לדון אם הם נחשבים רפואה לענין זה. ד. לצאת לרשות הרבים עם רפואות וסגולות אלו אם הם נחשבים משא או כמלבוש ותכשיט. וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה [יומא פג, א] שרפואה טבעית המובנת לנו אופן פעולתה מותרת לחולה שיש בו סכנה גם כשהיא איסור גמור מפני פיקוח נפש, אבל רפואה סגולית אף אם היא מקובלת [על פי הנסיון] אסור לעשותה באופן שעובר בה איסור אפילו כשיש פיקוח נפש [ובלא איסור מותר]. ואף שאסור לעבור איסור לצורך רפואה סגולית מותר לצאת בה לרשות הרבים בשבת וכן פסק הרמב"ם [יט, יג], משום שרפואה אפילו אם אינה אמיתית אלא בני אדם סומכים עליה אינה נחשבת משא כמבואר בריטב"א [סא, א] וכן אין בה איסור רפואה בשבת, וכן לפי סברת המאירי [הובא לעיל] שבטחון ותקות החולה בסגולה גורמת שיתחזק על ידה, מובן שסגולה יש בה גם קצת תועלת אמיתית ולכן אינה נחשבת משא בשבת.

[97] רש"י. והיינו שלחש ורפואה סגולית אסורה, ותמה הרא"ש מהגמרא לעיל שלימדה כמה לחשים וסגולות, והרשב"א הקשה מביצת חרגול וכו' במשנה? ולכן הם מפרשים שכל מה שידוע שהוא מרפא ואפילו לחש וסגולה וקמיע מותר, אבל מעשים שאין בהם תועלת לרפואה ונעשים משום אמונת ההמון שהם גורמים ברכה והצלחה וכדומה אסור. אך רש"י בעצמו בחולין [עז, ב] מפרש שכל דבר שנעשה בגוף החולה [ואפילו בעל חי ועץ] לצורך רפואה מותר ואפילו לחש וסגולה, אבל דבר חיצוני שעושים במקום אחר ומתכוונים שיועיל כסגולה אסור משום דרכי האמורי. וראה מאירי. והר"ן מביא מחלוקת באיזה אופן התירו סגולה ולחש לרפואה, דעת רבנו יונה שדוקא מה שהוכח שהוא מרפא [אף בדרך סגולית] מותר אבל מה שלא הוכח ואינו רפואה טבעית אסור. ובביאור הגר"א [שא, כז] תמה שבמשנה אסרו קמיע שאינו מומחה רק בשבת? וראה לבושי שרד. ודעת הרשב"א והר"ן שכל מה שיש צד שהוא מועיל לרפואה מותר כמו קמיע שאינו מומחה, ודוקא מה שהוכח וידוע שאינו אלא שקר והבל אסור משום דרכי האמורי.

[98] רש"י [סז, ב] כתב שבכל הסוגיא גורסים יש בו משום דרכי האמורי, וכתב הגר"א [יו"ד קעט, ח] שנראה שהיתה לפניו גירסא אחרת - אין בו משום דרכי האמורי, והבית יוסף שם הביא רמ"ק שגרס כך, וכך גרס רבי יהודה החסיד [ראה להלן]. ולפי גירסא זו צריך להבין מה החילוק בין שתי הסגולות האלו לשאר הסגולות המותרות? [הגר"א שם העיר כן]. אבל המהרי"ל בליקוטים [הובא ברבי עקיבא איגר יו"ד שלו, א] מבאר שיש מעלה בסגולות אלו, וכתב שבזמן הזה אסור לנסות את סגולות ורפואות התלמוד והם לא יועילו [וראה לעיל כמה סיבות לכך], חוץ משתי הסגולות למי שבלע עצם שהוא לחש בדוק ומנוסה. ורבי עקיבא איגר מביא [שם] שתי גירסאות בנוסח הלחש ואופן עשייתו.

לאשתא תילתא [לקדחת שלישית], שבאה לו כל שלושה ימים לסירוגין, לייתי [יביא] שבעה סילוי [קוצים] משבעה דיקלי [דקלים], ושבעה ציבי [קיסמים] משבעה כשורי [קורות], ושבעה סיכי [יתידות] משבעה גשורי [גשרים], ושבעה קטימי [מיני אפר] משבעה תנורי [תנורים], ושבעה עפרי [מיני עפר] משבעה סנרי (חלל ציר הדלת), ושבעה כופרי מיני זפת] משבעה ארבי [ספינות], ושבעה בוני כמוני [גרגירי כמון], ושבעה ביני מדיקנא דכלבא סבא [שערות מזקן כלב זקן], ולציירינהו בחללא דבית צוארא בנירא ברקא [ושיצררן בחלל בית צוארו בחוט של שיער].

א אמר ר' יוחנן: לאשתא צמירתא לישקל סכינא דכולא פרזלא [לריפוי קדחת חמה יקח סכין שכולו, אף הקת, ברזל], וליזל להיכא דאיכא וורדינא, וליקטר ביה נירא ברקא [וילך למקום שיש סנה, ויקשור בו חוט שיער].

ואז ביומא קמא ליחרוק ביה פורתא, ולימא [ביום הראשון יחתוך בו קצת, ויאמר]: "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל" (שמות ג, ב), למחר ליחרוק ביה פורתא ולימא [יחתוך בו עוד קצת, ויאמר]: "ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה" (שמות ג, ג), למחר ליחרוק ביה פורתא ולימא [למחר יחתוך בו עוד קצת, ויאמר]: "וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני" (שמות ג, ד).

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי ולימא [שיאמר]: "ויאמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עלי אדמת קודש הוא "שלפי תכנו מתאים יותר ללחש השבעה זה כנגד הקדחת! אלא ליומא קמא לימא [ביום הראשון יאמר] שני פסוקים ראשונים "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל "וכן "ויאמר משה אסורה נא ואראה", ולמחר לימא [ולמחרת יאמר]: "וירא ה' כי סר לראות", ולמחר יאמר: "ויאמר ה' אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" (שמות ג, ה).

וכי פסק ליה ליתתיה ולפסקי, ולימא הכי [וכאשר חותך אותו ינמיך ויחתכנו, ויאמר כך]: "הסנה הסנה! לאו [לא] משום דגביהת [שאתה גבוה] מכל אילני [האילנות] אשרי [השרה] הקדוש ברוך הוא שכינתיה עלך [שכינתו עליך], אלא משום דמייכת [שנמוך אתה] מכל אילני [האילנות] אשרי קודשא בריך הוא שכינתיה עלך [השרה הקדוש ברוך הוא שכינתו עליך]. וכי היכי דחמיתיה אשתא [וכמו שראתה האש] חנניה מישאל ועזריה ועריקת מן קדמוהי [וברחה מהם], כן תחמיניה אשתא [תראה אש הקדחת] את פלוני בר [בן] פלונית ותיערוק מן קדמוהי [ותברח מלפניו, ממנו] ".

ב לסימטא לימא הכי [לריפוי שחין יאמר כך]: "בז, בזייה, מס, מסייא, כס, כסייה, שרלאי, ואמרלאי, אלין מלאכי דאישתלחו מארעא [אלה המלאכים שהשתלחו מארץ] סדום ולאסאה שחינא כאיבין [וכל זה היה כדי לרפא שחינין כואבים], בזך, בזיך, בזבזיך, מסמסיך, כמון, כמיך, עיניך (מראך) ביך [בך] (שלא תאדים יותר), עינך ביך [בך], אתריך [מקומך] בך (שלא תרחיב), זרעיך [זרעך] כקלוט וכפרדה דלא [ שאינה] פרה ולא רביא [ואינה רבה], כך לא תפרה ולא תרבה בגופיה [בגופו] של פלוני בר [בן] פלונית".

לכיפה לימא הכי [לריפוי פצע יאמר כך]: "חרב שלופה וקלע נטושה לא יהא שמיה יוכב חולין מכאובין [שמו כאב חולי ומכאוב]".

לשידא לימא הכי [להצלה משד יאמר כך]: "הוית דפקיק, דפקיק הוית, ליטא תבור ומשומת [מקולל שבור ומוחרם] השד הקרוי בר טיט בר טמא בר טינא, כשמגז מריגז ואיסטמאי".

לשידא [להצלה משד] של בית הכסא לימא הכי [יאמר כך]: "אקרקפי דארי ואאוסי דגורייתא אשכחתון לשידאי [על ראשו של האריה ועל חטמה של הלביאה מצאנו את השד] הקרוי 'בר שיריקא פנדא', במישרא דכרתי חבטיה, בלועא דחמרא חטרתיה [בערוגת הכרישין הפלתיו, ובלחי החמור היכיתיו].

ג שנינו במשנה שבני מלכים יוצאים בזגין (פעמונים), וכן כל אדם. ושואלים: מאן [מהיו] התנא הסבור שכל אדם מישראל רשאי לנהוג בענין הוצאת תכשיטים יקרים כמנהג בני מלכים? אמר ר' אושעיא: שיטת ר' שמעון היא, שאמר: כל ישראל בני מלכים הם, ולכן אפילו תכשיטים יקרים הולמים כל אדם מישראל, ולא יבוא להראותם או להסירם מפני הבושה. רבא אמר : כאן מדובר באריג [בשהפעמון ארוג] בכסותו, שבכגון זה אין לחשוש שמא יוציאם מן האריג, וכדברי הכל היא משנה זו.

ד משנה יוצאין בשבת בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב (שנתקע במי שנדון למוות בנוסח הרומי, על הצלב) משום סגולה ורפואה, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אוסרין להשתמש באלה אף בחול, משום דרכי האמורי, שכל אלה הם אמונות תפלות ומנהגי גויים שיש להתרחק מהם.

ה גמרא שנינו במשנה שלדעת ר' מאיר יוצאין בשבת בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר מן הצלוב לסגולה או רפואה. ואת מהות דברים אלה מסבירים: יוצאין בביצת החרגול — דעבדי לשיחלא [שעושים כסגולה לכאב אזניים]. ובשן של שועל — דעבדי לשינתא [שעושים כסגולה לענין שינה], דחייא [של שועל חי] — למאן דניים [למי שישן יותר מדי] שיתעורר. דמיתא [של שועל מת] — למאן דלא ניים [למי שאיננו ישן]. ובמסמר מן הצלוב — דעבדי לזרפא [שעושים לרפואת זיהום].

ו שנינו במשנה כי כל הדברים האמורים אפשר לצאת בהם בשבת משום רפואה, אלו דברי ר' מאיר.

על עיקר ההלכה שבמשנה זאת אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: כל דבר שיש בו משום רפואה שנראה לעין שהיא מועילה, אין בו משום דרכי האמורי, ואין לחשוש לכך במי הנוהג בכך, אם גוי אם ישראל.

ומקשים: הא [הרי] מדברים אלה יוצא שדבר שאין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי. והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אילן שמשיר פירותיו סוקרו (צובעו) (וצובע אותו) בסיקרא [צבע אדום] וטוענו באבנים. בשלמא [נניח] כי יכול הוא לטוענו באבנים לפי שיש בדבר תועלת ממשית, כי היכי דליכחוש חיליה [כדי שיחלש כוחו], שלעתים משיר אילן את פירותיו מפני ריבוי הפריחה שלו, שאין בכח העץ להבשיל את כל הפירות המרובים היוצאים מהפריחה, ולכן משתמשים באבנים כדי להחליש מעט את כח העץ בשעת פריחתו. אלא סוקרו בסיקרא מאי [מה, איזו] רפואה קעביד [הוא עושה] בכך?

ומסבירים: הדבר נעשה כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי [כדי שיראוהו בני אדם ויבקשו עליו רחמים]. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] על הנאמר "והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג, מה): הטעם לכך שקורא ומודיע שהוא טמא, כי צריך להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים. אמר רבינא: כמאן תלינן כובסי בדיקלא [כדעת מי תולים אנחנו אשכולות תמרים לא בשלים בדקל] המשיר את תמריו — כי האי תנא [כדעת תנא זה] שצריך להודיע לרבים את צערו.

תני תנא [שנה חוזר המשניות] בפרק התוספתא על מעשה אמוראי קמיה [האמורי לפני] ר' חייא בר אבין. אמר ליה [לו] ר' חייא: כולהו אית בהו [כולם הנמנים שם יש בהם] משום דרכי האמורי, לבר מהני [חוץ מאלה]: מי שיש לו עצם בגרונו מביא עצם מאותו המין שנתקע בגרונו ומניח ליה על קדקדו, ולימא הכי [ויאמר כך]: "חד חד נחית בלע, בלע נחית חד חד" [אחד אחד יורד ובולע, בולע ויורד אחד אחד] ", ואין בו משום דרכי האמורי.

לאדרא לימא הכי [לעצם דג שבגרון יאמר כך]: "ננעצתא כמחט, ננעלתא כתריס, שייא שייא [רד רד].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

For tertian fever, which afflicts one every three days, let one bring seven thorns from seven palm trees, and seven slivers from seven beams, and seven pegs from seven bridges, and seven types of ashes from seven ovens, and seven types of dust from seven door sockets, the hole in which the hinge of the door revolves, and seven types of tar from seven boats, and seven cumin seeds, and seven hairs from the beard of an old dog, and let him bind it to the opening of the neckline of his garment with a thread made of hair.

Rabbi Yoḥanan said: For healing a burning fever, let one take a knife that is made entirely of iron, including the handle, and let him go to a place where there is a bush and tie a string of hair to it.

On the first day, let him carve the bush a little, and recite: “And an angel of the Lord appeared to him in a flame of fire from within the bush and he looked and behold the bush was aflame in fire and the bush was not consumed” (Exodus 3:2). On the following day, let him carve the bush a little more and recite: “And Moses said: I will turn aside now, and see this great sight, why the bush is not burned” (Exodus 3:3). On the following day, let him carve the bush a little more and recite: “And the Lord saw that he turned aside to see and God called to him within the bush and said: Moses, Moses, and he said: Here I am” (Exodus 3:4).

Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: And let him say: “And the Lord said: Do not come close, take off your shoes from your feet, for the place on which you stand is holy ground” (Exodus 3:5). This verse is more suited to be recited as an incantation to cure a fever. Rather, on the first day, let him recite the first two verses: “And an angel of the Lord appeared to him in a flame of fire from within the bush and he looked and behold the bush was aflame in fire and the bush was not consumed,” as well as, “And Moses said: I will turn aside now and see.” And on the following day, let him recite: “And the Lord saw that he turned aside to see.” And on the following day, let him recite: “And the Lord said: Do not come close, take off your shoes from your feet, for the place on which you stand is holy ground” (Exodus 3:5).

And when he carves the bush, let him lower himself and cut it close to the ground, and recite as follows: The bush, the bush; not because you are higher than all trees did the Holy One, Blessed be He, rest His Divine Presence upon you. Rather, it is because you are lower than all trees did the Holy One, Blessed be He, rested His Divine Presence upon you. And just as the fire saw Hananiah, Mishael, and Azariah and fled from before them, so too, let the fire of the fever see so-and-so, son of so-and-so, his mother, flee from before him.

For healing boils, let him recite as follows: Baz, Bazya, Mas, Masya, Kas, Kasya, Sharlai, and Amarlai, these are the angels who were sent from the land of Sodom and this was all in order to heal painful boils. Bazakh, Bazikh, Bazbazikh, Masmasikh, Kamon, Kamikh, may your appearance remain with you, may your appearance remain with you, i.e., the boils should not grow redder. May your place remain with you, i.e., they should not spread, may your, the boils’, seed be like one who is barren and like a mule that is not fruitful and does not multiply, so too, do not increase and do not multiply in the body of so-and-so, son of so-and-so.

For healing a wound, let him recite as follows: A drawn sword and a readied sling, its name shall not be ache, sickness, and pains.

To be saved from a demon, let him recite as follows: You were stopped up, stopped up you were. Cursed, broken, and excommunicated be the demon called bar Tit bar Tamei bar Tina as Shamgaz, Merigaz, and Istemai.

To be saved from the demon of the bathroom, let him recite as follows: On the head of a lion and on the nose of a lioness we found the demon named bar Shirika Panda. With a bed of leeks I felled him, and with the jaw of the donkey I struck him.

We learned in the mishna that princes may go out with bells, and the same is true for anyone else. The Gemara asks: Who is the tanna who holds that all people of Israel are permitted to conduct themselves like princes with regard to going out with precious ornaments? Rabbi Oshaya said: It is Rabbi Shimon, who said: All of Israel are princes. Therefore, precious ornaments are suitable for every person of Israel. They will neither remove them to show to others nor will they remove them due to concern that people will think them pretentious. Rava said: The mishna is referring to a case where the bell is woven into his garment, obviating the concern lest he remove it, and the halakha in the mishna is in accordance with the statements of all tanna’im, not merely the statement of Rabbi Shimon.

MISHNA: One may go out on Shabbat with a locust egg, and with a fox tooth, and with a nail from the crucified, for the purpose of healing; this is the statement of Rabbi Meir. The Rabbis prohibit using these remedies even during the week, due to the prohibition of following the ways of the Amorite. These are superstitious beliefs and the customs of gentiles from which one must distance oneself.

GEMARA: We learned in the mishna that in Rabbi Meir’s opinion one may go out on Shabbat with a locust egg, and a fox tooth, and with a nail from the crucified as a talisman or a cure. The Gemara explains the nature of each: One may go out with a locust egg, as they use it as a talisman to cure an earache; and with a fox tooth, as they use it as a talisman for sleep; the tooth of a live fox for one who sleeps too much to wake him up, and the tooth of a dead fox for one who does not sleep. And one may go out with a nail from the crucified, as they use it as a talisman for curing infection.

We learned in the mishna that going out with those objects is permitted on Shabbat for the purpose of healing; this is the statement of Rabbi Meir.

With regard to the halakha in the mishna, the Gemara cites Abaye and Rava, who both said: Anything that contains an element of healing and seems to be effective does not contain an element of the prohibition against following the ways of the Amorite. There is no cause for suspicion of one who engages in their practice, gentile or Jew.

The Gemara asks: Is that to say by inference that if it is does not contain an element of healing, it does contain an element of the prohibition against following the ways of the Amorite? Wasn’t it taught in a baraita: A tree that sheds its fruit prematurely, one paints it and colors it with red paint and loads it with stones? Granted, he is permitted to load it with stones because that action produces an actual benefit, i.e., he does that so that its strength will weaken. Sometimes a tree sheds its fruits prematurely due to excessive blossoming. Sustaining those blossoms taxes the tree, rendering it incapable of sustaining the fruits that grow from the blossoms. The stones were used to slightly weaken the tree when blossoming, thereby reducing the number of blossoms that the tree must nourish. However, painting it with red paint, what healing is he performing with that action?

The Gemara explains: He does so so that people will see the tree and pray for mercy for it. As it was taught in a baraita with regard to the verse: “And the leper in whom the plague is, his clothes shall be ripped and the hair of his head shall grow long and he will put a covering upon his upper lip and will cry: Impure, impure” (Leviticus 13:45). The leper publicizes the fact that he is ritually impure because he must announce his pain to the masses, and the masses will pray for mercy on his behalf. Ravina said: In accordance with whose opinion do we hang bunches of unripe dates on a palm tree that casts off its dates? According to that tanna who taught that one must publicize his pain to the masses.

The tanna recited the chapter of the Tosefta discussing the actions of the Amorites before Rabbi Ḥiyya bar Avin. Rabbi Ḥiyya bar Avin said to him: All those enumerated there contain an element of the prohibition against following the ways of the Amorite, except for these: One who has a bone in his throat brings a bone from the same species as the bone that is stuck in his throat, and places it on his skull, and says as follows: One by one descend and be swallowed, swallow and descend one by one. That does not contain an element of the prohibition against following the ways of the Amorite.

For a fish bone stuck in the throat, let him say as follows: You are stuck like a needle, locked as a shutter, go down, go down.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכל [תיקו] דאיסורא [לחומרא] ואין יוצאין בה בשבת בני מלכים בזוגים אוקמה (רב) [רבא] בזוג ארוג בכסות ולדברי הכל כי האי גוונא שרי פר' שיח לא פצע האוזן פי' זירפא [ענביתא] (עכיבתא) אביי ורבא דאמרי תרווייהו כל שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי:

ירושלמי רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל שמרפא אין בו משום דרכי האמורי (כפסא) ת"ר נותנין בול של מלח לתוך הנר כדי שתאיר ותדליק.

כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. פירוש: כל שיש בו משום רפואה בין סם בין לחש, דאפילו לחשים שיש בהן ממש ומועילין לרפואה יש בהרבה מקומות בתלמוד שהן מותרין. ותניא בתוספתא פ"ח דמכלתין (הי"א עי"ש) אלו דברים מותרין היה מתחיל במלאכתו נותן שבח והודאה לפני המקום, בחבית או בעיסה מתפלל הוא שתכנס בהן ברכה ולא תכנס בהן מארה, לוחשין על המעים ועל הנחש ועל העקרב ולא מדרכי האמורי. ואפשר דאפילו לחשים שאין אנו יודעין אם יש בהן משום רפואה אם לאו מן הספק מותרין, ולא אסרו אלא אותן שהן בדוקין ודבר ברור שאין בו משום רפואה. וכן נראה שפירשו בתוס'.

משנה יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב משום רפואה דברי ר' מאיר ור' יוסי אוסר משום דרכי האמרי אמר הר"ם פי' חרגול מין חגב את החרגול למינהו וזה יועיל לחולשת עצבן הירכים בסגלה ושן של שועל יעשה לשינה ומי שיקח שן של שועל חי ויתלה אותו על מי שארך שנתו יקיץ אותו ואם לוקח משועל מת יעשה להפך וכמו כן יזמו בעלי הסגלות כי כשיוקח מסמר מעץ הצלוב ויתלו אותו על גרגרת מי שיש לו קדחת שלישית יועיל לו והלכה כר' יוסי כי העקר אצלנו כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמרי ועל זה לא אמר הכתו' ולא תלכו בחקות הגוים:

אמר המאירי יוצאין בביצת חרגול ופי' בגמ' דעבדי ליה לשיחלא ר"ל לרפואת כאב האזן ובשן של שועל ופירשו בה דעבדי ליה לשינתה הן להביאה הן להסירה שאם נתלשה כשהוא חי מעכבת השינה ואם נתלשה משמת מועילה להביא את השינה ואף בספר הסגלות לחכמי הטבע הוזכרה כן ומצד סגלה ובמסמר הצלוב והוא המסמר שרגילין לתוקעו בעץ שתולין בו כדי שלא יפול אותו שהם תולים במהרה ופי' בגמ' שמועיל לזירפא ר"ל לנפח של מכת חרב וחכמים אוסרים אף בחול משום דרכי האמורי שכל שאינו מרפא מצד היקש טבעי או סגולה ידועה אלא מדרך חוק ונחשים המוניים אין זה רפואה אלא דרך ע"ז והוא שאמרו כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי ר"ל שרפואתו נכרת כגון שתיית סם ותחבושת מכה אבל הלחשים ומיניהם אסורים מדרכי האמורי ואין צריך לומר בצורות העשויות על פי משפטי הכוכבים שהם בלא ספק סרך ע"ז כמו שביארנו בסנהדרין:

זהו ביאור המשנה והלכה כחכמים ויש פוסקים כר' מאיר ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

מותר לסוך בשמן ומלח בשבת והיו רגילים לעשות כן לשכרות שהיו סכים תוכו של יד ושל רגל במים ומלח או מביאין לו חומר ממגופת החבית שהיא לחה מחמת המים ושורין אותה עוד במים ומלחלחין אותו בו וכל זה רפואה אצלם ואע"פ שהוזכרו בה מיני לחשים אין עיקרם אלא מצד רפואה ידועה אצלם והלחש מדרכי ההמון ואין הבלי ההמון אוסרים מה שיש בו רפואה:

סחיפת הכוס על הטבור בשבת מותר והיו עושים אותה למי שהיה בטנו כואב מביאים כוס שיצאו ממנו חמין לאלתר ונשאר בו אותו הבל וסוחפין אותו על הטבור לחמם ואין גוזרים משום שחיקת סמנין והוא הדין לבגדים חמין או חרסים ושאר מינים שרגילים לעשותם בזה ואפי' בחולי שאין בו סכנה שאינה רפואת סמנין שנגזור בה לשחיקת סמנין:

מותר ליחנק בשבת והוא למי שנפלה חוליית מפרקתו בתוך גרונו ודרך שתולין אותו בראשו שיתפשט צוארו ומגביהין עצמותיו כאלו רוצים לחנקו:

מותר לתקן אברי הולד ולכרכו בבגדים ולקשרו בחגורה רחבה לישב פרקי אבריו שהם רכים ונשמטים בחבלי הלידה והוא הנקרא חתול בלשון והחתל לא חתלת ויש שואלין בזו ומה הוצרך בכאן להשמיענו כן והרי בהדיא אמרו במסכתא זו כל האמור בפרשת תוכחה עושין לתינוק בשבת והחתל לא חתלת מלמד שמלפפים את התינוק ותירצו שלא הייתי מוכרח משם אלא יום ראשון ללידתו אבל שני ושלישי לא ולמדנו כאן שכן בכל הימים כל שהוא צריך לו ובמקומה במסכתא זו יתרחבו הדברים בע"ה:

יוצאין באבן תקומה בשבת והיא אבן ידועה שכשהיתה תלויה על אשה הרה אינה מפלת ואף המשקל השקול כנגדה מועיל לכך ויוצאין בו והוא שנמצא אותו משקל מכוון מאליו לא שגררוהו עד שהעמידוהו על משקלו ומ"מ משקל המזדמן בשקילתו כנגד המשקל אינו מועיל ואין יוצאין בו ומה שהתירו לצאת בה לא סוף דבר באשה שהפילה תמיד ומתיראה על של עכשיו אלא אף באשה שלא הפילה מעולם הואיל ומ"מ מתיראה עכשיו על כך ולא עוד אלא אפי' לא עיברה הואיל והיא מתיראה שתתעבר ותפיל כגון שהיא באה ממשפחה מוחזקת בכך:

כל מיני הלחשים וההשבעות אחר שאינם בשם ע"ז או כוכב אינן מיני ע"ז ומ"מ יש בהם משום דרכי האמורי אחר שאין בהם צד רפואה מדרך טבע או סגולה וזה שכתבו רבותינו ע"ה הרבה מהם בסוגיא זו ובמקומות אחרים הם נעזרו בדבר זה בצירוף בשני דברים הא' שלא היה שם דבר כדאי להטעות אלא הבלים המוניים וכזבי הנשים כמו שתראה ברובם שהיו מיחסים אותם על שם הנשים המיניקות והמגדלות את הילדים ומגדלות אותם בלימוד הבליהם והוא אמרם אמרה לי אם וכו':

והשני שמצד שהיו ההמון באותו זמן בטוח באותם הענינים היה טבעם מתחזק ונמצא מצד ההרגל עזר טבעי בהם אבל כל שאין ליחס בו עזר טבעי או סגוליי באיזה צד ואע"פ שאין המאמר בהם בשם כוכב או ע"ז וכיוצא באלו מ"מ יש בו משום דרכי האמורי ואם היה הענין בשם או כוכב או צורה הנעשית על פי נקודת הכוכב וכן אם היא בשם ע"ז הרי זה סרך ע"ז כמו שביארנו בסנהדרין ס"ז א' וכן הדין בפעולות המוניות שנזכרו כאן שלא הותרו אלא מן הצד שהזכרנו ומ"מ יש קצת דברים בסוגיא זו שהוזכרו בספרי החכמות בעניני הסגולות על הדרך שהונחה הלטאה בצואר סובלי קדחת רביעית ועל הדרך שהזכירו קצת רופאים שאם יקח שן אריה ויתלה בזרוע הימני יועיל מן השכחה בסגולה לא במזג וכן הרגל השמאל מן האריה או צפורניו והרבה בספרי הרפואה כיוצא באלו ומה שהוזכר בסוגיא זו מהזכרת קצת מקראות כגון וירא אליו מלאך י"י בלבת אש עם מה שנודע שאסור להתרפאת בדברי תורה איפשר שלא נאמר אלא כשעיקר רפואתו מן התורה אבל כאן הרי הוא מונה הרבה דברים בזולת הזכרת אותם המקראות:

אילן המשיר פירותיו לרוב שמנו טוענו באבנים כדי שיכחיש כחו או סוקרו בסיקרא ואע"פ שצביעת הסיקרא כעין דרכי האמורי אינו כן שאינו נעשה אלא שיראוהו בני אדם ויבקשו עליו רחמים וע"ד שאמרו וטמא טמא יקרא שמודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים ועל צד זה אמרו שמותר לתלות נצר של דקל בדקל ואין בו משום דרכי האמורי:

תוס' בד"ה בני מלכים כו' כדאמרינן לעיל גבי עבד דלא יצא בחותם כו' עכ"ל וכבר הקשו לעיל כן מזוג גופה דקתני גבי עבד ולא יצא בזוג שבצוארו ומפרש לה התם דילמא מיפסיק ואתי לאתויי ותירצו שם כמו שתירצו הכא דמיירי בתלויים בשלשלת כו' וכמו שהקשו בירושלמי מלא יצא בזוג שבצוארו ולא ידענא מה חידשו התוס' הכא להקשות מחותם ולא מזוג גופיה ואפשר דנקטו בדבריהם חותם שהוא תחלת הברייתא שם ובאו לחדש הכא להביא בזה פי' ריב"א ע"פ הירושלמי וק"ל:

בא"ד ומיהו כל אדם דקתני במתני' קטנים בין עניים בין עשירים מתניתא פליגא כו' עכ"ל כצ"ל ומהרש"ל הגיה הירושלמי באורך ואין צורך וגם בהגהתו נפל טעות רבי זעירא במקום רבי עולא ע"ש בירושלמי וק"ל:

סליק פרק במה אשה

לאישתא צמירתא כו' ולימא וירא מלאך ה' גו' ולימא ויאמר משה אסורה גו' כו' יש לכוון בזה שנקטו ג' פסוקים הללו לרפואות חולי זה הוא מבואר כמ"ש הרמב"ם בשמונה פרקים דרפואות הנפש הם כעין רפואות הגופות וכמ"ש ושמתם נמשלה התורה לסם משל לאדם שיש לו מכה הניח עליה רטייה כו' בראתי יצ"ה בראתי לו תבלין שהיא התורה וחולי הגופות חולה כחולי הנפש כמ"ש בכמה מקומות בפרט בתוכחה והוא ענין הכתוב והיה אם שמוע תשמע גו' שהיא התורה רפואת הנפש אז כל המחלה גו' לא אשים גו' מסיים כי אני ה' רופאך דהיינו שנתתי לך רטייה ותבלין שהיא התורה ואע"ג דאסור להתרפאות בד"ת להגן שאני כדאמרי' בפ"ק דשבועות דריב"ל הוה קרי וגני כו' מיהו ק"ק מההיא דחש בראשו יעסוק בתורה כו' חש בכל גופו כו' שנא' ולכל בשרו מרפא הא אמרי' דאסור להתרפאות בד"ת ולפי דרכנו קצת ניחא דוודאי אם האדם לומד משום רפואת הנפש שהיא התורה וממילא יתרפא גוף החולה ברפואת הנפש שרי ולא אסרו להתרפאות בד"ח אלא בלוחש על המכה ולא נתכוון לרפואת הנפש כלל וכן משמע בפ' חלק דלא אסור אלא בלוחש לרפואת הגוף לבד אבל בלימוד לרפואת הנפש מועיל לרפואת הגוף ממילא ויש לדקדק גם ב"ה שאמר חש בראשו יעסוק בתורה ולא קאמר יעסוק בד"ת כמו שאנו אומרים בברכת לעסוק בד"ת ויש ליישב בזה ע"פ מ"ש במס' נדרים שהדיבור קשה לכאב עינים ולמיחוש הראש וע"כ אמר גם שא"א לעסוק בדיבור של תורה שהדיבור קשה לו מ"מ יעסוק בתורה במחשבתו או במעשה הנוגע לתורה ויהיה לו רפואת הנפש ג"כ רפואה לחולי ראשו וע"פ הדברים האלה יתפרשו דברי המאמר ולפי שמראה זו שראה משה באש השכינה בסנה היא רמז למכות מצרים כמו שיורו ע"ז כמה כתובים והיו אז גם ישראל חולי הנפש שהיו שטופים בתועבות מצרים ולא היו ראוים להנצל מחולי הגופות שבאו על המצרים כ"א למען שמו ובריתו עם האבות וע"כ היה משה מתמה מדוע לא יבער הסנה דבאיזו זכות יצילם הקב"ה וירא ה' כי סר לראות בעין שכלו מאיזה זכות ינצלו מן חולי ומכות המצריים ויאמר אנכי אלהי אביך גו' דהיינו בזכות אבות וזכות התורה שיקבלו ולפי שאילו ג' פסוקים מורים על רפואת הנפש כמ"ש לקחו אותן לרפואת הגוף לאשתא צמירתא שלג' ימים ששם ג"כ מראה השכינה על אש התולה כמ"ש ה' יסעדנו על ערש דוי והוא התימה בחולי הגוף זה מדוע לא יבער גו' כדאמרינן פרק אין בין המודר גדול נס שנעשה לחולה יותר מנס של חנניא כו' דהתם אש של הדיוט כו' וזה אש של שמים מי יכול לכבותה והיינו דמסיים ביה הכא כי היכי דחמיתיה אשתיה לחנניא כו' ואמר ולימא הכי הסנה לאו משום דגביהת כו' לפי שעיקר רפואת הנפש שישפיל אדם עצמו ויתרפא כדאמרינן במצורע ואמרו שע"כ נאמר בבשר ונרפא אם משים אדם עצמו כבשר כו' ודו"ק:

טמא טמא כו' צריך להודיע צערו כו' מה שיש לדקדק בזה על פירוש רש"י מפורש פרק אילו נאמרין וק"ל:

בגמ' אלא ליומא קמא לימא וירא מלאך ה' ולמחר לימא ויאמר משה וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה חמרא דאכפא חמור שנושאין אותו בכתפים הלצנים כו' כצ"ל:

בד"ה קשרי פואה גרנצ"א קושרים כו' כצ"ל:

בד"ה דרב הונא כו' רבו וכן כו' חייא ורבי כו' הד"א:

בד"ה מתני' כו' שמועות דאיירי בקטנים היה כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל:

בד"ה תרווייהו געגועים ולפופי כצ"ל:

בד"ה בשמא כו' בן פלונית. נ"ב דוקא נקט פלוני בן פלונית שבני אדם מכירין האשה שהיא אם הולד יותר מאביו כך שמעתי:

בד"ה ולימא ליה לשומשמנא הס"ד:

גמ' וירא מלאך ה' אליו וגו' ויאמר משה וגו' ולמחר לימא וירא ה' כי סר לראות ולמחר ויאמר אל תקרב הלום כו' כצ"ל:

שם ובמסמר מן הצלוב כו'. נ"ב פי' מן ען צלוב עיין בערוך:

שם דעבדי לזירפא:

נ"ב והרמב"ם פי' שהוא מועיל לקדחת שלישית ע"ד סגולה ע"ש:

שם סוקרו בסיקרא וטוענו כו' כתריס שייא שייא כצ"ל וכן ברש"י:

רש"י בד"ה לאישתא תלתא כו' שחפת שלישית כו'. נ"ב והוא שאנו קוראין קדחת רביעית:

בד"ה כולהו אית כו' דרכי אמורי אלא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בני מלכים כו' דילמא מיפסק ואתי כו' כל אדם דקתני במתני' בין קטנים עשירים בין קטנים עניים וכר' שמעון ר' זירא אומר בזוג שבכסותו ומהו כל אדם דקתני במתני' בין גדולים בין קטנים ומתני' פליגא כו' שבצוארו אלא כאן בגדולים כו' דאי מיפסיק אתי לאתויי כו' כצ"ל (עיין במהרש"א):

בא"ד יש לדקדק אמאי נקט בני מלכים. נ"ב פי' מאי חילוק יש ביניהם שצריך אח"כ לרבות כל אדם משום שכל ישראל בני מלכים הם אפילו לא יהיו בני מלכים מאי אסור איכא בקטנים ודו"ק:

בא"ד אבל בני מלכים לא מחייכי א"כ אפי' כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה סילוי. ענפים קטנים כצ"ל:

רד"ה ושבעה בוני. ל"א בוני כו' גרסי' כו'. לכאורה ה"נ להגיה בולי בלמ"ד עי' לקמן בעבר הב' בדבריו בד"ה בול או דצ"ל כוני בכ"ף כי לקמן (קי:) על בוני דכמונא פירש"י ג"כ מלא אגרוף והערוך גורס שם כוני:

[רד"ה דחמיתא אשתא. שראתה האש כצ"ל] :

רד"ה דרכי האמורי. ניחוש הוא כו'. אשיגרת לישן הוא ול"ד דא"כ תיפוק ליה מלא תנחשו:

וְלִיקְטַר בֵּיהּ נִירָא בַּרְקָא. פירוש חוט שער לשון שני בתי נירין, כמו שאמרו (בבא קמא קיט:) אין לוקחין מן הגרדי לא נירין וכו', ו'בַּרְקָא' היינו שער וכמו שכתב הערוך, ובלשון ערבי ר"ל טאק"א שעי"ר, ואומרו לִיחְדוֹק בֵּיהּ פּוּרְתָּא פירוש יחזק הקשר מעט, והוא מלשון כיון דהדקה שויא דופן ורויה כנזכר לקמן (דף קכה:), וכן הוא במשנה דכלים, וכאן רצונו לומר יהדק הקשר מעט, ולמחר יהדקנו יותר, וכן ביום שלישי עוד יותר, ואומר לְאִישְׁתָּא צְמִירְתָא פירוש קדחת חזקה שהיא שקועה ותקועה בגוף כמו צומתא בחומץ כי יש קדחת באה לשעות ידועים, אך זו שקועה ותקועה בגוף ואינה חולצתו.

גמרא ולימא וירא מלאך. עיין שבועות דף טו ע"ב תוספות ד"ה אסור ופסחים דף קיא ע"א תוספות ד"ה נפתח:

שם אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שיש בו משום רפואה. עיין בב"מ דף כז ע"ב תוספות ד"ה כיס וארנקי:

שם כולהו אית בהו משום דרכי האמורי. עיין תשובת רשב"א סימן תי"ג בארוכה:

לאשתא תילתא. שחפת שלישית שבאה מג' ימים לג' ימים: סילוי. ענבים קטנים: ושבעה ציבי. קסמים: כשורי. קורות: ושבעה סיכי. יתידות קייבל''ש בלע''ז: משבעה גשורי. גשרים: ז' סינרי. צנור הדלת חור האסקופה שציר הדלת סובב בו: כופרי. זפת שזופתין הספינות: ארבי. ספינות: ושבעה בוני כמוני. גרעיני כמון ל''א בוני כמון גרסי' מלא אגרוף: ושבעה ביני מדיקנא דכלבא סבא. שבעה נימי מזקן כלב זקן: אשתא צמירתא. חולי שמחממת וקודחת את הגוף: וורדיני. סנה: ליחרוק. אישקרני''ר כמו דמיבלע חירקייהו דאלו טריפות (חולין דף נמ:): ויאמר משה משום סיפיה מדוע לא יבער הסנה: כי סר. שיסור החולי: אל תקרב הלום שלא יקרב זה החולי אליו: ליתתיה ולפסקיה. סמוך לקרקע ליתתיה ישפיל: דמייכת שאתה שפילה: דחמיתא אשתא. שראית האש: לסימטא. שחין קרו''ג בלע''ז: בזבזיה מסמסייה כסכסייה. שמות המלאכים על שם שקורעים וממסמסים ומכסכסים אותו בז לשון בזעא: מארעא דסדום. כך הוא הלחש ולא מסדום באו: בזך בזיך. אין לו משמעות אלא כך הוא הלחש: עיניך ביך מראיך ביך שלא תאדים יותר: אתריך ביך. שלא תרחיב: כקלוט. שנקלט זרעו בשרירי בטנו שלא יוליד: לכיפה. אונפול''ש אבעבועות כך לשון רבי יצחק ברבי מנחם נ''ע ולשון רבותי לכיפה למי שכופהו שד: לימא הכי. לחש בעלמא הוא: הוית דפקיק דפקיק הוית. לחש הוא: ליט תבר ומשומת. מקולל ונשבר ומשומת יהא שד זה ששמו בר טיט בר טינא: לשידא דבית הכסא. אם הזיק לימא לחש זה: אקרקפי דארי. בראש הארי זכר: ואאוסי דגורייתא. ובחוטם לביאה נקבה: אשכחתא לשידאי בר שריקאי פנדאי. כך שמו: במישרא דכרתי חבטיה. בערוגת כרשין הפלתיו: בלועא דחמרא חטרתיה. בלחי החמור הלקיתיו: מאן תנא. דקתני וכל אדם ואפילו עני שבישראל: רבי שמעון. בפרק שמונה שרצים: בני מלכים. הלכך לעני נמי חזיא ולא גנותא דידיה דליתחזיא כיוהרא ושליף אי נמי דמגו דחידוש הוא שליף ומחוי: באריג בכסותו. דלא שליף ליה ומחוי: מתני' דרכי האמורי. ניחוש הוא וכתיב ובחוקותיהם לא תלכו (ויקרא יח): גמ' לשיחלא. לכאב האוזן ותולין באזנו: לשינתא יש שעשאו כדי שיישן ויש כדי שלא יישן: דחייא. של שן שועל חי: לזירפא. נפח מכה דכל פרזלא זריף והאי מסי לזירפא: שיש בו משום רפואה. שנראית רפואתו כגון שתיית כוס ותחבושת מכה ופרכינן הא אין בו כו' כגון לחש שאין ניכר שיהא מרפא יש בו משום דרכי האמורי בתמיה: דליכחוש חיליה. שעל ידי שהוא שמן וכחו רב פירותיו נושרין: דליחזיוה אינשי. ולסימנא עבדי ליה לאודעי דמשיר פירותיו: טמא טמא. הוא עצמו אומר טמא רחקו מעלי: כובסי. אשכול תמרים וסימן הוא שמשיר פירותיו: בפרק אמוראי. בפרק אחד ששנוי בתוספתא דמסכת שבת בהלכות דרכי האמורי: א''ל. רבי חייא לתנא: כולהו אית בהו. כל השנויות שם אל תטעה לומר באחד מהן אין בו משום דרכי האמורי אלא בכולן אתה שונה יש בו לבר מהני ב' אלו שאפרש לך: מי שיש לו עצם וכו' ולחש דנעצתה כמחט אלו ב' לבדם אין בהם: חד חד נחית. לחש הוא: לאדרא. עצם של דג שישב לאדם בושט: שייא שייא. לחש הוא רד רד:

בני מלכים יוצאין בזגין מאן תנא ר''ש היא כו'. פי' הקונטרס וליכא למיחש דילמא מחייכי בהו ואתו לאתויי וא''ת מכל מקום ליחוש דילמא איפסיק ואתי לאתויי כדאמרינן לעיל גבי עבד דלא יצא בחותם שבצוארו וי''ל דהכא מיירי בתלוים בשלשלת דלא מיפסקי וריב''א פירש דבירושלמי מוקי לה בקטנים דאפילו אי פסיק ומייתי לה ליכא איסור והכי איתא בירושלמי ר' זעירא אומר בזוג שבצוארו ומהו כל אדם דקתני במתניתין בין קטנים עשירים בין קטנים עניים מתניתין פליגא עליה דרבי זעירא ולא בזוג שבצוארו כאן בגדולים כאן בקטנים פירוש ההוא דלא יצא בזוג שבצוארו בגדולים דלמא מיפסיק ואתי לאתויי והא דשרי הכא בקטנים דליכא למיחש כדפי' מ''מ יש לדקדק אמאי נקט בני מלכים כיון דליכא חששא אי מייתי להו קטן בידים וי''ל דאי לאו בני מלכים הוו מחייכו עליה בני מלכים כל שעה ואי אפשר שלא ישמע אביו מעולם ויטלם אביו בידו ואתו לאתויי אבל אי בני מלכים לא מחייכי אם כן אפילו אי מיפסיק ליכא למיחש דילמא מייתי להו אבוה דלא שכיח שיהא אביו בצדו בשעה שיפסוק:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד