דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

שבת סח ע"א - טקסט הדף

אב מלאכה ומלאכה העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת:
גמ' מ''ט תנא כלל גדול אילימא משום דקבעי למיתני עוד כלל אחר תנא כלל גדול וגבי שביעית נמי משום דקבעי למיתני עוד כלל אחר תנא כלל גדול והא גבי מעשר דקתני כלל אחר ולא תני כלל גדול א''ר יוסי בר אבין שבת ושביעית דאית בהו אבות ותולדות תנא גדול מעשר דלית בה אבות ותולדות לא תנא כלל גדול ולבר קפרא דתני כלל גדול במעשר מאי אבות ומאי תולדות איכא אלא לאו היינו טעמא גדול עונשו של שבת יותר משל שביעית דאילו שבת איתא בין בתלוש בין במחובר ואילו שביעית בתלוש ליתא במחובר איתא וגדול עונשה של שביעית יותר מן המעשר דאילו שביעית איתא בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ואילו מעשר במאכל אדם איתא במאכל בהמה ליתא ולבר קפרא דתני כלל גדול במעשר גדול עונשו של מעשר יותר משל פיאה דאילו מעשר איתא בתאנה וירק ואילו פיאה ליתא בתאנה וירק דתנן כלל אמרו בפיאה כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפיאה אוכל למעוטי ספיחי סטיס וקוצה ונשמר למעוטי הפקר וגידולו מן הארץ למעוטי כמיהין ופטריות ולקיטתו כאחת למעוטי תאנה ומכניסו לקיום למעוטי ירק ואילו גבי מעשר תנן כלל אמרו במעשר כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ חייב במעשר ואילו לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום לא תנן: רב ושמואל דאמרי תרוייהו מתניתין בתינוק שנשבה לבין הנכרים וגר שנתגייר לבין הנכרים אבל הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת תנן השוכח עיקר שבת לאו מכלל דהויא ליה ידיעה מעיקרא לא מאי כל השוכח עיקר שבת דהיתה שכוח ממנו עיקרה של שבת אבל הכיר ולבסוף שכח מאי חייב על כל שבת ושבת אדתני היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת ליתני הכיר ולבסוף שכח וכ''ש הא מאי היודע עיקר שבת מי שהיה יודע עיקרה של שבת ושכחה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סח - א

העושה מלאכות הרבה שכולן מעין מלאכה אחת, שהן תולדות לאב אחד [ושגגתו - שלא ידע שהן אסורות], אינו חייב אלא חטאת אחת. שהרי הוא כמי שעושה אותה מלאכה כמה פעמים בהעלם אחד, שהכל נחשב לשגגה אחת.

והוא הדין אם עשה אב ותולדתו הרי זה נחשב כמלאכה אחת. אבל אם עשה שתי תולדות משני אבות שונים, הרי זה כאילו עשה שתי אבות מלאכות, וחייב על כל תולדה ותולדה.

גמרא:

והוינן בה: מאי טעמא תנא במתניתין "כלל גדול"?

אילימא משום דקבעי שרוצה התנא למתני לקמן בפרקין [עה ב] "ועוד כלל אחר אמרו", ובאותו כלל נכללו פחות דברים מהכלל דמשנתנו, ומשום הכי תנא "כלל גדול".

וגבי שביעית נמי נאמר כי הא דקתני במסכת שביעית [פ"ז מ"א] "כלל גדול אמרו בשביעית", הוא משום דקבעי למיתני בהמשך אותה משנה ו"עוד כלל אחר אמרו", והכלל השני קטן מהכלל הראשון [עיין תוד"ה וגבי], ולכן תנא ביחס לכלל הראשון "כלל גדול", לומר שהוא גדול ביחס לכלל השני הבא אחריו.

אי אפשר לומר כן.

דהא גבי מעשר, דקתני בריש מסכת מעשרות "כלל אמרו במעשרות" ולאחר מכן קתני "ועוד כלל אחר אמרו", ובכל זאת לא תני ברישא "כלל גדול"?!

[הקשו התוס' בד"ה והא: מאי פריך? והרי שם הכלל הראשון אינו גדול מהשני. ועיין תוס' הרא"ש].

ומתרצינן: אמר רבי יוסי בר אבין: שבת ושביעית, דאית בהו אבות ותולדות [בשבת האבות הן אותן המלאכות שהיו במשכן, והתולדות הן המלאכות הדומות לאבות. ובשביעית, האבות הן המלאכות שנאמרו בתורה והתולדות הן שאר העבודות שבשדה ובכרם], הילכך תנא בהם "כלל גדול". [2] אבל מעשר, דלית בה אבות ותולדות - לא תנא "כלל גדול".

ומקשינן: ולבר קפרא דתני בתוספתא "כלל גדול" במעשר, מאי אבות ומאי תולדות איכא במעשר?! [3]

ומתרצינן: אלא לאו היינו טעמא משום אבות ותולדות. אלא הטעם הוא שבכל דבר שנאמר בו כלל ועונשו גדול יותר, כלומר שאיסורו כולל יותר מדבר אחר שנאמר אף בו כלל, תני ביה "כלל גדול".

הלכך גבי שבת תני "כלל גדול" משום שגדול עונשו של שבת יותר משל שביעית דאילו איסור שבת איתא בין בדבר שהיה תלוש בכניסת השבת בין בדבר שהיה מחובר בתחלת השבת כגון טוחן ולש שהוא אפילו בתלוש מבעוד יום. ואילו איסור שביעית, בתלוש בתחלת שנה שביעית ליתא שהרי יבול ששית הוא ואין בו דיני שביעית, ורק במחובר בתחלת שביעית איתא. [4]

וגבי שביעית דתני "כלל גדול" משום שגדול עונשה של שביעית יותר מן המעשר דאילו שביעית איתא בין במאכל אדם בין במאכל בהמה שאף במאכל בהמה חלה קדושת שביעית כדכתיב "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך", ואילו מעשר במאכל אדם איתא אבל במאכל בהמה ליתא! [שמן התורה רק דגן תירוש ויצהר חייב במעשר ורבנן תיקנו גם בשאר פירות וירקות ובלבד שהם מאכל אדם].

ולבר קפרא דתני "כלל גדול" אף במעשר, טעמו, משום דגדול עונשו של מעשר יותר משל פיאה [שאף בפיאה יש משנה "כלל אמרו" כדלקמן] דאילו מעשר איתא בתאנה וירק [מדרבנן] ואילו פיאה ליתא בתאנה וירק! [5]

דתנן במסכת פיאה: כלל אמרו בפיאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכניסו לקיום חייב בפיאה.

ומבארינן: "אוכל" - למעוטי ספיחי סטיס וקוצה צמח המשמש לצביעה [עיין רש"י ותו' למה נקט "ספיחי" ולא סטיס וקוצה עצמם].

"ונשמר" - למעוטי הפקר. "וגידולו מן הארץ" - למעוטי כמהין ופטריות שאין להם שורש בארץ ויניקתם מן האויר.

"ולקיטתו כאחת" שנלקט בבת אחת - למעוטי תאנה שהבשלת התאנים אינה בבת אחת והם נלקטים מעט מעט.

"ומכניסו לקיום" שאינו מתקלקל מהר ואפשר להכניסו למקום שישתמר לזמן ארוך - למעוטי ירק שמתקלקל מהר ואין מכניסים אותו לקיום [6].

ואילו גבי מעשר תנן: כלל אמרו במעשר: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ חייב במעשר. ואילו תנאי של "לקיטתו כאחת" "ומכניסו לקיום" לא תנן. הרי שעונשו של מעשר גדול מפיאה, הלכך תני בר קפרא "כלל גדול" במעשר.

רב ושמואל דאמרי תרוייהו: רישא דמתניתין דכל השוכח עיקר שבת אינו חייב אלא חטאת אחת דוקא בתינוק שנשבה לבין הנכרים וגר שנתגייר לבין הנכרים [7] שמעולם לא שמע ממצות השבת. אבל מי שהכיר את ענין השבת ולבסוף שכח ממנה הרי זה כאילו יודע עיקר שבת אלא ששכח שהיום שבת וחייב על כל שבת ושבת קרבן חטאת.

ומקשינן לרב ושמואל: תנן במתניתין: השוכח עיקר שבת ודייקינן מלישנא דהשוכח לאו, מכלל דהויא ליה ידיעה מעיקרא ואח"כ שכח, ואעפ"י כן אינו חייב אלא חטאת אחת, וקשיא לרב ושמואל?!

ומתרצינן: לא! אלא מאי כל השוכח עיקר שבת? דהיתה שכוח ממנו מעולם כלומר שלא ידע מעולם עיקרה של שבת!

ודייקינן: אבל הכיר ולבסוף שכח מאי? חייב על כל שבת ושבת. אי הכי אדתני במציעתא היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת. ליתני עדיפא מיניה הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ואעפ"י שלא שייך לומר בזה שהימים שבינתיים הוי ידיעה לחלק שהרי שכח לגמרי את עיקר השבת [8] ואנא ידענא דכל שכן הא דיודע עיקר שבת אלא ששכח שהיום שבת שחייב על כל שבת ושבת, שהרי ימים שבינתיים הוי ידיעה לענין שכחה זו?!

ומתרצינן: אכן זו היא כונת המשנה: ומאי היודע עיקר שבת? מי שהיה יודע עיקרה של שבת ושכחה!

הערות

[2] הקשו בתוס' ד"ה דאית, א"כ למה לא תני "כלל גדול" גם בכלל השני של שבת ושביעית? ותירצו שהסיפא מתייחסת ל"כלל גדול" קמא, והכי קאמר "ועוד כלל גדול אחר אמרו".

[3] הקשו הראשונים: אדרבה, לבר קפרא לא קשיא כלל. כי לפיו אפשר לומר כדמעיקרא, שהטעם הוא משום שנאמר לאחר מכן "ועוד כלל אחר", ולכן גם במעשר תני "כלל גדול". ותירצו, שבברייתא דבר קפרא לא נאמר רק הכלל הראשון. ועוד, דניחא ליה לפרש בחד טעמא למתניתין ולבר קפרא.

[4] רש"י. ומשמע דאפילו אם הוא תלוש עתה שייך בו דיני שביעית, והיינו איסורי אכילה שיש על פירות שביעית [כגון לאחר הביעור]. ובתוס' סד"ה גדול, ביארו דמיירי לענין מלאכות, שמלאכות שבת שייכות גם בתלוש, ואילו מלאכות שביעית אינן אלא במחובר.

[5] ומתניתין דלא קתני "כלל גדול" במעשר, משום שזה דעונשו גדול משל פיאה אינו אלא מדרבנן [עיין הערה הבאה]. אבל בשבת ובשביעית עונשם גדול מן התורה. תוס' ד"ה ולבר.

[6] אומר רבינו תם [בתוס' ד"ה ואילו] שמן התורה אין חיוב פאה אלא בדגן תירוש ויצהר, ובשאר הדברים הוא מדרבנן. והא דלא תיקנו חיוב הפרשת פאה בכל הפירות וירקות כמו שחייבום במעשר, משום שאין ריוח לעניים בדבר שנלקט מעט מעט, ולא ידוע זמן הלקיטה. ואדרבה הם מפסידים, שבזמן הזה יכולים ללקוט במקום אחר. וכן בירק לא תיקנו, דכיון שאינו מתקיים אינו יכול ללקוט ממנו אלא מעט, ומפסיד יותר ממה שהרויח.

[7] והגירות היתה בפני שלשה מישראל אלא שלא הודיעוהו מצות השבת, אבל אם נתגייר בינו לבין עצמו לא חלה הגירות. תוס' ד"ה גר.

[8] הקשה המהרש"א למה לא הוכיחו התוס' מכאן כשיטתם ד"ימים שבינתיים הוי ידיעה לחלק" הוא גזירת הכתוב, ולא משום שלא יתכן שלא שמע בינתיים כרש"י [עיין במשנה], שהרי כאן לא שייך לומר כן, ואפילו הכי אמרינן דחייב על כל שבת ושבת.

אב מלאכה ומלאכה (סוג מלאכה) שעשה. ואילו העושה מלאכות הרבה שהן מעין מלאכה אחת, כיון שהן נכללות בהגדרה אחת של אב מלאכה מסויים, אינו חייב אלא חטאת אחת.

א גמרא מתחילה באים לברר את לשון המשנה, ושואלים: מאי טעמא תנא [מה טעם שנה] בלשון "כלל גדול "? אילימא [אם תאמר] משום דקבעי למיתני [שרצה התנא לשנות] במשנה בהמשך הפרק "ו עוד כלל אחר אמרו" שלא כלל בו אלא שתי הלכות, ועל כן במשנתנו שכללה יותר הלכות תנא [שנה] בה התנא בלשון "כלל גדול". וגבי [ואצל] שביעית נמי [גם כן] משום דקבעי למיתני [שרצה התנא לשנות] במשנה (שביעית פ"ז מ"ב) לשון "עוד כלל אחר " תנא [שנה] שם בתחילת הפרק לשון "כלל גדול", ותובן איפוא לשון זו אף במסכת שביעית. והא גבי [ואולם הרי אצל] מעשר שנאמרו שם במשנה (מעשרות פ"א מ"א) שני כללים בזה אחר זה, דקתני [ששנה] התנא בהמשך המשנה לשון "ועוד כלל אחר אמרו", ואף על פי כן לא תני [שנה] התנא בתחילתה בלשון "כלל גדול", אלא "כלל אמרו"!

אמר ר' יוסי בר אבין: הביטוי "כלל גדול" אכן אינו תלוי במציאותו של כלל נוסף, אלא בחשיבותו של הכלל. ולכן שבת ושביעית דאית בהו [שיש בהם] דינים שונים שחלקם אבות וחלקם תולדות — תנא [שנה] התנא במשנה בלשון "כלל גדול", ואילו מעשר דלית [שאין] בה אבות ותולדות, אלא לכל דיניו הגדרה זהה לא תנא [שנה] בלשון "כלל גדול ". ומקשים: ולגירסת המשניות של בר קפרא, דתני [ששנה] לשון "כלל גדול " במעשר, מאי [מה, אלו] אבות ומאי [ומה, אלו] תולדות איכא [יש] במעשר?

אלא לאו היינו טעמא [האם לא זהו הטעם] שבכל מקום שנאמר "כלל גדול" הרי הוא ביחס לכללים אחרים בהלכות אחרות; וכך יש להבין: גדול עונשו של שבת, כלומר, התחום בו חלים דיני שבת והעונשים על חילולה יותר משל שביעית, שאילו שבת איתא [ישנה, הלכותיה חלות] בין בתלוש מן הקרקע ובין במחובר, ואילו שביעית בתלוש ליתא [אינה, אין הלכותיה חלות] ובמחובר איתא [ישנה]. וכן גדול עונשה של שביעית יותר מן המעשר, שאילו שביעית איתא [ישנה] מן התורה בין במאכל אדם ובין במאכל בהמה, ואילו מעשר במאכל אדם איתא [ישנו] ובמאכל בהמה ליתא [אינו].

ולשיטת בר קפרא דתני [ששנה] לשון "כלל גדול "אף במעשר יש להבין כך: גדול עונשו של מעשר יותר משל פיאה, שאילו חובת מעשר איתא [ישנה, חלה] מדברי סופרים גם בתאנה וגם על ירק, ואילו פיאה ליתא [אינה שייכת] בתאנה ובירק. דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת פיאה, כלל אמרו בדין פיאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכניסו לקיום — חייב בפיאה.

ומסבירים מה בא כל פרט בהגדרה זו להדגיש: מה שאמרו "אוכל" — הרי זה בא למעוטי [למעט, להוציא] ספיחי סטיס וקוצה שלמעשה שימושם רק לצורך צביעה ולא למאכל, ולכך אין בהם דין פאה. ומה שאמרו "ונשמר" — הרי זה בא למעוטי [למעט, להוציא] גידולי הפקר, שכיון שאינם נשמרים הריהם פטורים מן הפיאה. "וגידולו מן הארץ" — הרי זה בא למעוטי [למעט, להוציא] כמיהין ופטריות שאינם כשאר הצמחים, ואין כוח גידולם מן האדמה, ולכך אי אפשר לומר עליהם שגידולם מן הארץ. "ולקיטתו כאחת" — הרי זה בא למעוטי [למעט, להוציא] תאנה שפירותיה נלקטים במשך זמן רב, לפי שאינם מבשילים בבת אחת. "ומכניסו לקיום" — הרי זה בא למעוטי [למעט, להוציא] ירק, שאין אדם אוצר (מקיים) אותו זמן ממושך במחסנים, כיון שאינו נשמר לאורך זמן.

ואילו גבי [אצל] מעשר תנן [שנויה משנה], כלל אמרו במעשר: כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ — חייב במעשר. ואילו התנאים של לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום לא תנן [שנינו], ומכאן שתאנה וירקות נכנסים בגדר חובת המעשר, ורחב איפוא תחום חלות דיני מעשר מזה של הפיאה.

ב במשנה דובר בשוכח עיקר שבת, ויש צורך לברר כיצד יתכן שאדם מישראל ישכח את כל עיקרה של שבת. רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מתניתין [משנתנו] מדברת בתינוק שנשבה לבין הגוים ולא למד מאומה, או גר שנתגייר לבין הגוים ולא ידע את דיני השבת. אבל מי שהכיר פעם שיש שבת בעולם ולבסוף שכח מאיזה טעם שהוא — חייב על כל שבת ושבת כמי שיודע עיקר שבת. ומעתה באים לברר את השיטה ולמצות את פרטיה. תנן [שנינו במשנתנו]: "השוכח עיקר שבת", לאו [האם לא] מכלל לשון "השוכח" אתה למד דהויא ליה [שהיתה לו] ידיעה מעיקרא [מתחילה]?! שהרי שיכחה משמעה שנעלם דבר שהיה ידוע פעם, וקשה איפוא לשיטת רב ושמואל! ודוחים: לא, מאי [מה פירוש] "כל השוכח עיקר שבת" — שהיתה שכוח ממנו מאז ומעולם עיקרה של שבת, שלא ידע ממנה כלל.

ושוב מקשים: אבל אם כן, לשיטה זו אם הכיר ולבסוף שכח מאי [מה יהא דינו] — הריהו חייב על כל שבת ושבת, אם כן אדתני [עד שהוא שונה] במשנה את הדין הבא שהיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה שהוא חייב חטאת על כל שבת ושבת, ליתני [שישנה] במקום זאת "הכיר ולבסוף שכח", ונבין מעצמנו שכל שכן הא [מקרה זה] שהיודע ממש עיקרה של שבת וודאי שיהא חייב על כל שבת ושבת! ומתרצים: לשיטת רב ושמואל מאי [מה משמעות] הביטוי "היודע עיקר שבת" — מי שהיה יודע עיקרה של שבת פעם אבל עכשיו שכחה, והוא הוא הדין שאפשר להוציא מדברי רב ושמואל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and every primary category of labor that he performed. One who performs numerous prohibited labors subsumed under a single category of labor is liable to bring only one sin-offering.

GEMARA: The Gemara attempts to clarify the language of the mishna and asks: Why did the mishna teach the phrase: A significant principle? If you say it is because of the following reason, it is problematic.
Here, because the tanna wants to teach in a mishna later in the chapter with regard to a matter that includes two halakhot employing the term: Furthermore, they stated another principle; therefore, in this mishna, which relates to a greater number of halakhot, he taught employing the term: A significant principle.
And with regard to the Sabbatical Year as well, because in a later mishna (Shevi’it 7:2) the tanna wants to teach: Furthermore, another principle, at the beginning of the chapter he taught employing the phrase: A significant principle. There too, the choice of language is understood.
However, with regard to the halakhot of tithes, where the mishna (Ma’asrot 1:1) states two principles one after the other, the tanna taught later in the same mishna: And furthermore, they stated another principle, and even so, at the beginning of the mishna the tanna did not teach: A significant principle, opting instead to say simply: They stated a principle.

Rabbi Yosei bar Avin said that the term: A significant principle, is not dependent on the existence of another principle; rather, it is dependent on the significance of the principle. Therefore, with regard to the halakhot of Shabbat and the Sabbatical Year, which include primary categories and subcategories, the tanna taught in the mishna: A significant principle. With regard to the halakhot of tithes, which do not include primary categories and subcategories and all its halakhot are on equal footing, he did not teach employing the term: A significant principle. The Gemara asks: And according to the variant reading of the mishna taught by bar Kappara, who taught the phrase: A significant principle, with regard to tithes, what primary categories and subcategories are there with regard to tithes?

Rather, isn’t this the reason the Mishna employs the term: A significant principle; because it is significant relative to other principles? The scope of the materials whose use warrants punishment for desecrating Shabbat is greater than the scope of the materials whose use warrants punishment for desecrating the Sabbatical Year. As the halakhot of Shabbat are in effect both with regard to plants that are detached from the ground and with regard to those that are attached, while the halakhot of the Sabbatical Year with regard to detached plants, they are not in effect, but with regard to attached plants they are in effect. And the scope of the materials whose use warrants punishment for desecration of the Sabbatical Year are greater than the scope of the materials whose use warrants punishment for violating the halakhot of tithes. As, by Torah law, the halakhot of the Sabbatical Year are in effect both with regard to human food and with regard to animal food, while the halakhot of tithes are in effect with regard to human food, but with regard to animal food they are not in effect.

And according to the opinion of bar Kappara, who taught the phrase: A significant principle, with regard to tithes as well: The scope of the materials for which one warrants punishment for violating the halakhot of tithes is greater than the scope of the materials for which one warrants punishment for violating the halakhot of pe’a. As, by rabbinic law, the obligation of tithes is in effect with regard to both figs and vegetables, while the obligation of pe’a is not in effect with regard to figs and vegetables. As we learned in a mishna in tractate Pe’a: They stated a principle with regard to pe’a: Anything that is food, and is protected, and grows from the ground, and is gathered as one, and one brings it in to storage to preserve is obligated in pe’a.

The Gemara explains that which is excluded by each criterion in the mishna. Food, to exclude the aftergrowths of woad [satis] and madder. As these plants are used for dyeing and not for food, the obligation of pe’a does not apply to them. And protected, to exclude ownerless crops, which by definition are not protected. And grows from the ground, to exclude truffles and mushrooms, which, unlike other plants, do not draw sustenance from the ground. And is gathered as one, to exclude the fig tree whose fruit is gathered throughout an extended period, as the figs do not all ripen together. And one brings it in to storage to preserve; to exclude vegetables, which cannot be stored for lengthy periods.

While, with regard to tithes, we learned in a mishna: They stated a principle with regard to tithes: Anything that is food, and is protected, and grows from the ground is obligated in tithes; we did not learn with regard to tithes, the following criteria: Gathered as one, and which one brings in to storage to preserve. Apparently, figs and vegetables are obligated in tithes, making the scope of the materials obligated in tithes greater than the scope of those obligated in pe’a.

The mishna discusses an individual who forgets the very essence of Shabbat. The Gemara seeks to understand how a Jew could forget the very existence of Shabbat. It was Rav and Shmuel who both said: Our mishna is referring to both a child who was taken captive among the gentiles and never educated and a convert who converted among the gentiles and never learned the halakhot of Shabbat. However, one who once knew of the essence of Shabbat and ultimately forgot is liable for each and every Shabbat, as we learned in the mishna with regard to one who knows the essence of Shabbat. The Gemara seeks to clarify this approach. We learned in our mishna: One who forgets the essence of Shabbat. Doesn’t this phrase indicate by inference that he was aware of Shabbat originally? In order to forget one must have previously been aware. This poses a difficulty to the opinion of Rav and Shmuel. The Gemara refutes this: No, what is the meaning of: One who forgets the essence of Shabbat? That the essence of Shabbat was always forgotten from him, i.e., he never knew it.

The Gemara further asks: However, based on that understanding, in the case of one who knew the essence of Shabbat and ultimately forgot, what is the halakha? Is he liable for each and every Shabbat? If so, instead of the mishna teaching the next halakha: One who knows the essence of Shabbat and performs many labors on multiple Shabbatot is liable to bring a sin-offering for each and every Shabbat, let it teach: One who knew the essence of Shabbat and ultimately forgot and, all the more so, one who knows the essence of Shabbat would be liable for each Shabbat. The Gemara answers: According to the opinion of Rav and Shmuel, what is the meaning of the phrase: One who knows the essence of Shabbat? One who once knew the essence of Shabbat and has now forgotten it.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פרק ז אמרו גדול עונשה של שבת יותר משל שביעית דאילו שבת איתא בין בתלוש ובין במחובר. ודבר זה מפורסם וברור כי אפילו המוציא מרשות לרשות בשבת חייב חטאת והרבה מן המלאכות שאינן במחובר והן ידועות ואין אנו צריכין למנותן ואילו שביעית במחובר איתא בתלוש ליתא ועיקר דילה בתורת כהנים הזרע והזמיר בכלל היו ולמה יצאו להקיש אליהן מה זרע וזמר מיוחדין שהן עבודה בארץ ובאילן אף אין לי אלא דבר שהיא עבודה בארץ ובאילן ועיקר דילה בפרק משקין בית השלחין (מועד קטן דף ג) וגדול עונשה של שביעית יותר משל מעשר דאילו שביעית איתא בין במאכל אדם בין במאכל בהמה ועיקרה בתורה דכתיב (ויקרא כ״ה:ז׳) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך ובמשנה (שביעית פ' ז') כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאוכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית:
ואילו מעשר במאכל אדם איתיה במאכל בהמה ליתיה. עיקר דבר זה הוא כתוב בתורה (דברים י״ד:כ״ב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך וסמיך ליה ואכלת דבר שהוא אוכל ובמשנה (מעשרות פרק א) כל שהוא אוכל:

אסיקנא תנא כלל גדול הכא משום חומרא דשבת גדולה מכלל שביעית דאילו איסורא דשבת חלה בין בתלוש ובין במחובר ואיסורא דשביעית אינה אלא מן המחובר לקרקע ותוב איסורא דשביעית גדולה מאיסורא דמעשר שהשביעית חלה באוכלי אדם ובאוכלי בהמה והמעשר אינו חל [אלא] על אוכלי אדם בלבד לפיכך קתני כלל גדול בשביעית ולבר קפרא משום דעונש של מעשרות גדול מעונשה של פאה לפיכך תני כלל גדול במעשר. ותנא דידן שבת ושביעית דחומרא דאורייתא תני כלל גדול. אבל מעשר כגון ירק וכיוצא בו דחומרא דרבנן הוא לא קתני כלל גדול.

גמ': שביעית נמי משום דקבעי למיתני עוד כלל אחר אמרו. ק"ל גבי שביעית מאי גודלי' דראשון טפי מאחר דכמה מילי כייל ואפשר לומר משום דקמאי יש להן ביעור ובתרא אין להם ביעור. ואי קשי' הא באידך פרקין דשביעית (ח.)קתני כלל גדול אמרו בשביעית כל המיוחד לאוכל אדם וכו' ולא קתני בתרי' כלל אחר ההיא נמי משו' דהוא כלל גדול מכלל אחר אמרו דקתני מקודם בפ"ק קתני נמי בהאי כלל גדול, כך מפורש בתוס':

ולבר קפרא דתני (עוד כלל אחר אמרו) [כלל גדול במעשר] מאי אבות ומאי תולדות איכא. בדין הוא דהול"ל ב"ק משום דתני כלל אחר אמרו קתני כלל גדול. וא"ל [ד]ב"ק לא תני במתניתיה כלל אחר, הלכך לא ה"ל למיתני כלל גדול משום כלל אחר שבמשנה. א"נ משום דבעי חד טעמא דשוי לתרוייהו לתנא דמתני' ומתנית' דב"ק והיינו גדול עונשה דתרוייהו ס"ל הכי אלא דמר לא תני ענשה של תאנה וירק מפני שהוא מדבריהם ומר תני לי':

ואלו פיאה ליתי' בתאנה וירק. פירשו רבותינו הצרפתי' ז"ל שלפיכך לא תקנו פיאה בתאנה וירק לפי שאין לקיטתו כא' ויש בו משום ביטול עניים שיאמרו עכשיו מניח בעל הבית פיאה ויפסידו יותר ממה שירויחו וכן בירק מפני שאין לו גורן ואין לקיטתו קבוע וידועה ונ"ל שזהו הטעם שלהם מדברי תורה הוא דדומיא דקציר חייבה תורה כל שלקיטתן כאחד כדתניא בתורת כהנים ול"ל דאסמכתא נינהו דמנ"ל למעטינהו הא לא כתיב בה דגן ותירוש כדכתיב במעשר אלא כולן מן התורה חייבין כולן שלקיטתן כא' והשאר פטורין ולא רצו להתקין על דברי תורה שאין בזה תקנה לעניים וכשמיעטו תאנה רבותא קמשמע לן אף על פי שחייבת בבכורים וכ"ש בשאר אילנות שאין לקיטתן כא' וכך שנינו בפ"א של פיאה ובאילן האוג והחרובין האגוזים והשקדים והגפנים והרמונים הזתים והתמרים חייבין בפיאה ש"מ הא כל שאר האילנות פטורין:

גר שנתגייר לבין העכו"ם. כגון שנתגייר בפני ג' והודיעוהו מקצת מצוות אחרות ולא הודיעוהו מצות שבת, או שטעו ולא הודיעוהו, שאלו נתגייר בינו לבין עצמו אינו גר:

אדתני היודע עיקר ליתני הכיר ולבסוף שכח. וא"ת דילמא הא קמ"ל שאפי' יודע עיקר שבת אינו חייב אלא על כל שבת ושבת כדקתני רישא:

והא דאקשי' נמי אבל לא שכחה מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה. קשיא, דילמא לא שכחה נמי אינו חייב אלא על כל שבת ושבת. ורש"י ז"ל תירץ בזה דאי סלקא דעתין אינו חייב אלא על כל שבת ושבת הוה ליה למיכרך ולמיתני הכי: מי שיודע [עיקר שבת (ושכחה) וכן היודע] עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת, ונכון הוא. אלא שקשיא לי הא דאמרי' מתני' בהכיר ולבסוף שכח ורב ושמואל דאמרי תרוייהו אפי' תינוק שנשבה לבין הגוים כהכיר ולבסוף שכח דמי, ופרש"י ז"ל דמתני' אצטריך למנקט הכיר ולבסוף שכח דלא תימא חייב על כל שבת ושבת ואמאי ליתני תרוייהו וליכרוך הכי מי שלא ידע עיקר שבת והשוכח עיקר שבת. ואפשר דהכי נמי אמר שמואל מאי השוכח עיקר שבת שאינו יודע עיקר שבת בין שהית' שכוחה ממנו בין ששמע ושכח וכי אמרי' מתני' בהכיר ולבסוף שכח לומר שהוא בכלל משנתינו לדברי הכל ומסייעא לזה הפירוש לשון הברייתא ששנה נמי השוכח עיקר שבת וחזר ופי' כיצד תינוק שנשבה לבין הגוים שהכל בכלל לשון זה, כן נ"ל. אי נמי סבירא להו לרב ושמואל דשקולין נינהו שבזה ובזה אין בהן ידיעה ואין לחייב בשניהם אלא אחת ולא חייש תנא למיתני לאפוקי מטעותיה דר' יוחנן אבל יודע עיקר שבת ושכחה ולא שכחה תרי גוני נינהו ולזה יש ידיעה ולזה אין ידיעה והלכך צריך היה לפרש כיון דתני כלל א"נ רישא דקתני אינו חייב אלא אחת מוכחא מילתא דהא אתא לאשמעי' דהא הכיר ולבסוף שכח אינו חייב אלא אחת <הג"ה - אבל לא הכיר נמי חייב>:

גמרא: גבי שביעית נמי משום דקבעי למיתני עוד כלל אחר תנא כלל גדול. כלל גדול שבשביעית הוא ששנינו בפרק שביעי (מ"א) כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ואינו מתקיים בארץ, יש לו שביעית ולדמיו שביעית, יש לו ביעור ולדמיו ביעור. ועוד כלל אחר היא, ששנינו שם (במ"ב) ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים ומתקיים בארץ, יש לו שביעית ולדמיו שביעית, אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור, ואע"ג דבכלל גדול קא חשיב ארבע, ובעוד כלל אחר נמי קא חשיב ארבע, היינו גודליה דקמא משום דבקמא קתני יש לו ביעור ובבתרא קתני אין לו ביעור. והא דקתני התם (פ"ח, מ"א) כלל גדול אמרו בשביעית כל המיוחד למאכל אדם אין עושין ממנו מלוגמא, ואע"ג דלא קתני כלל אחר בתריה. איכא למימר דאכלל האמצעי קאי, דכיון דתניא עוד כלל אחר אמרו, תנא בתריה כלל גדול. וכללות ששנינו במעשר הוא ששנינו בפ"ק דמעשרות (מ"א) כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ חייב במעשר, כלל אחר אמרו כל שתחילתו אוכל וסופו אוכל, אע"פ שהוא שומרו להוסיף אוכל חייב קטן וגדול.

שבת ושביעית דאית בהו אבות ותולדות. אבות שבשביעית הנהו דכתיבי באורייתא, ואידך דרבנן קרי להו תולדות. ואם תאמר אם כן במעשר איכא אבות ותולדות, כגון תירוש ויצהר דחייבין דאורייתא ואידך דרבנן נינהו. תירצו בתוספות דלא שייך אבות ותולדות אלא במידי דאית ביה אסור מלאכה. ולא הבנתי, דהא גבי נזקין תנן אבות ותולדות. ואם תאמר עוד אם כן בכלל שני דשבת ובכלל שני דשביעית ליתני נמי גדול מהאי טעמא. ויש לומר דאכלל גדול דרישא קיימי, כלומר: עוד כלל אחר גדול אמרו.

ולבר קפרא דתני כלל גדול במעשר מאי אבות ותולדות איכא. ואם תאמר לבר קפרא טפי ניחא, דלדידיה לאו משום אבות ותולדות, אלא בכולהו משום דקא בעי למיתני עוד כלל אחר. יש לומר דבר קפרא לא תני אלא חד. ואי נמי ניחא ליה לפרושי נמי הא דבר קפרא כטעמא דמתניתין.

ואילו פאה ליתא בתאנה וירק. פירש ר"ת ז"ל: דמדאורייתא דגן תירוש ויצהר דוקא איתנהו בפאה, משום דפאת שדך בקצרך כתיב (ויקרא כג, כב) וקציר דגן משמע, וכתיב (ויקרא יט, י) וכרמך לא תעולל, וכתיב (דברים כד, כ) כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך, הא כל שאר האילנות ושאר הדברים אינן חייבים דבר תורה. והא דדרשינן להו מקראי בתורת כהנים (קדושים פרק א, פי' ז), אסמכתא בעלמא נינהו, דהכי נמי מרבה בספרי (בחוקתי פרשתא ח פ' י"ב) כל מילי לגבי מעשר, אע"ג דכתיב בהו בהדיא מעשר דגנך תירושך ויצהרך (דברים יד, כג). ובתאנה וירק היינו טעמא דלא תקון בהו פאה, משום דלית בהו ריוח לעניים, אדרבא מתבטלין ממלאכתן על כך כיון שאין ידוע זמן לקיטתן, ובירק נמי כיון שאינו מכניסו לקיום דבר מועט הוא, ואי אפשר שלא יתבטל עליו יותר ממה שמרויח, ועוד דכיון שאין עושין ממנו גורן אין העם יודע מתי ילקטנו ויתבטל עליו [שיהיה] יושב וממתין. והא דנקט תאנה לאו דוקא, אלא הוא הדין לכל שאר האילנות שאין נלקטין כאחד, והיינו דלא חשיב התם (פאה פ"א מ"ה) במחוייבי פאה אלא שמונה אילנות בלבד הא כל השאר פטורין, ותאנה לרבותא נקטה אע"ג דחייבת בבכורים.

גר שנתגייר בין הגוים. פירוש: בפני שלשה, אלא שלא הודיעוהו מצות שבת, אבל נתגייר בינו לבין עצמו אינו גר וכדאיתא ביבמות פרק החולץ (יבמות מו, ב).

מהא דרב ושמואל דאוקימו מתניתין: בשהיתה עיקרה של שבת שכוחה ממנו. נראה לי גם כן קושיא לפרש"י דמתניתין, דכיון שהיתה עיקר של שבת שכוחה ממנו מאי ימים שבינתיים איכא והאיך שמע שהיה שבת, ואפילו ללישנא בתרא מתניתין נמי בין שהכיר ולבסוף שכח בין שהיתה עיקרה של שבת שכוח ממנו. אבל לפירוש שני דאוקימו לה בגזירת הכתוב ניחא. ואע"ג דרש"י ז"ל חזר על צדדי הדבר כדי להולמו, אפילו הכי לא נתיישב.

תנן כל השוכח עיקר שבת לאו מכלל דהוי ליה ידיעה. פירוש: לישנא דשוכח קא דייק, דלא שייך שוכח אלא במי שידע, דאידך אינו יודע קרי ליה.

ליתני הכיר ולבסוף שכח וכל שכן הא. איכא למידק דלמא רבותא קמ"ל, דאפילו יודע עיקר שבת אינו חייב על כל אב מלאכה ומלאכה וכדבעינן נמי למימר בסמוך אלא על כל שבת ושבת. ויש לומר דהכי קאמר ליתני הכיר ולבסוף שכח, וכל שכן היודע עיקר שבת, דאי לאשמועינן קילותא, ליתני היודע עיקר שבת אינו חייב [אלא] על כל שבת ושבת, וכדתניא ברישא דמתניתין השוכח עיקר שבת אינו חייב אלא אחת, אבל השתא דתני חייב על כל שבת ושבת, משמע דצריכותא לחיובא הוא, ואם כן ליתני הכיר ולבסוף שכח וכל שכן היודע עיקר שבת, ומכל מקום אף הוא צריך למיתני היודע עיקר שבת לאשמועינן נמי פטורא, וא"כ ליערב וניתני הכיר ולבסוף שכח, וכן היודע עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת, והיינו נמי דבתר דפריק מאי היודע שידעה ושכחה, הדרינן ואקשינן ליה, אבל לא שכחה מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה, אדתני היודע שהוא שבת כו', ליתני היודע עיקר שבת, כלומר אם כן מדלא תני תרתי הכיר ולבסוף שכח, והיודע עיקר שבת, אלמא דוקא שידעה ושכחה חייב על כל שבת ושבת בלבד, אבל היודע עדיין עיקר שבת חייב על כל אב מלאכה ומלאכה.

כלל גדול אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצבעי' ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצבעים ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית אבל אין לו ביעור ולדמיו ביעור שהרי מתקיים הוא בארץ אלא נהנין בו עד ראש השנה כמו שיתבאר במקומו:

כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ חייב במעשרות ר"ל אוכל אדם אבל אוכלי בהמה אע"פ ששביעית נוהגת בהם שהרי כתיב ולבהמתך ולחיה אין מעשר נוהג בהם דגן ותירוש ויצהר כתיב ולא תקנו פירות וירק אלא בדומה לאלו ר"ל שיהו מאכל אדם אבל אכל בהמה שאין ראוי לאדם פטור מן המעשר הא אם ראוי לאדם ונתנו לבהמה מעשר נוהג בו ומה שאמרו במסכת חולין דמאי שלקחו לזרע ולבהמה פטור דוקא בדמאי שהקלו בו ויש אומרים שאף בדמאי דוקא כשלקחו מתחלה לבהמה אבל לקחו מתחלה לאדם ונמלך ונתנו לבהמה חייב:

ועוד כלל אחר אמרו כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל אע"פ ששומרו להוסיף אוכל חייב קטן וגדול כגון קשואים שראויים לאכילה בקטנן ואין מניחין אותן אלא להוסיף בגופן וכל שאין תחלתו אוכל ר"ל שאין ראוי לאכילה בקטנו אבל סופו אוכל אינו חייב עד שיעשה ר"ל עד שיגדל ויעשה ראוי לאכילה וזהו ענין עונת המעשרות כמו שיתבאר במקומו:

כשם שיש תולדות לאבות הנזכרות בענין שבת כמו שביארנו וכמו שיתבאר כך יש תולדות לענין שביעית שלא הוזכרו בתורה אלא זריעה וקצירה זמירה ובצירה ושאר עבודות קרקע כלם מכח תולדה נאסרו וכבר ביארנוהו בראשון של משקין:

דין שביעית אינו אלא בדבר שהיה מחובר משעה שנכנסה קדושת שביעית אבל מה שכבר נתלש קודם שנכנסה שביעית אין קדושת שביעית נוהגת בו ומותר לעשות מלאכה בשביעית בתלוש כמו שיתבאר במקומו:

אע"פ שמעשר נוהג בפירות וירק מדברי סופרים אינו כן בפאה כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתן כא' ומכניסו לקיום חייב בפאה שנ' ובקוצרכם את קציר ארצכם כל שדומה לקציר בחמשה דברים אלו חייב בפאה אוכל למעט ספיחי סטיס וקוצה שאינן אוכל ואע"פ שהוזכרו לענין שביעית הוא מפני שמיני הצבעים נוהגי' בו ולשון ספיחי' הוא מפני שאין אדם נוהג לזרען ונשמר למעט את ההפקר ומה שאמרו המפקיר את כרמו והשכים בבקר ובצרו חייב בפרט שכחה ופאה טעם הדבר שמאחר שהוא עצמו זוכה בו יאמרו שלו הוא וקוצר בלא פאה וכן שלא ליתן מקום לזייפנים להערים וגדולו מן הארץ למעט כמהין ופטריות ולקיטתו כא' למעט תאנה אע"פ שפאה נוהגת באילנות דוקא באותם שלקיטתם כא' אבל תאנה יש בה תאנים גמורים היום ויש בה למחר ולימים הרבה ואלו היה מתחייב בפאה היה שם בטול עניים ומכניסו לקיום למעט את הירק:

ממה שכתבנו למדת שמה שאמרו בכאן דאלו מעשר איתיה בתאנה וירק פירושו מדברי סופרים מה שאין כן בפיאה אף מדברי סופרים וא"כ מה שאמרו בספרי (מכל עשב) [וכל מעשר] הארץ לרבות את הירק אסמכת' בעלמא הוא ויש חולקי' לומר שמן התורה הם וכבר כתבנוהו במסכת ע"ז ובברכות:

כבר ביארנו במשנה שאפי' תנוק שנשבה לבין הגוים ולא היתה לו ידיעת ענין שבת מעולם לכשיודע לו יהא חייב חטאת וכן אם אכל חלב ודם לכשיודע לו יהא חייב על הדם אחת ועל החלב אחת וכן בכלם למדת שכל המחוייב חטאת על שגגתו ועשה בשגגה ונודע לו אחר שחטא אע"פ שלא היתה לו ידיעה בתחלה שדבר זה עון הרי זה חייב חטאת לכשיודע לו ואין הלכה כמונבז שיהא דנו כאנוס לפוטרו מכל וכל אלא הרי הוא כהכיר ולבסוף שכח וכן למדת שהכיר ולבסוף שכח הואיל ועכשיו מ"מ אינו זוכר עיקר שבת הרי הוא כשכוח מעיקרו ואינו חייב אלא אחת על כל שבת ושבת ואין הלכה כלשון ראשון האמור בסוגיא זו לרב ושמואל שהיו דנים הכיר ולבסוף שכח כשכח שהיום שבת ויודע עיקר שבת שהוא חייב על כל שבת ושבת אלא שכוח מעיקרו והכיר ולבסוף שכח שניהם שוים להתחייב חטאת אחת על כל שבת ושבת כמו שביארנו במשנה ושמא תאמר גר שנתגייר בין הגוים מיהא היאך אפשר שלא ידע ענין שבת מעולם והרי הוא צריך שלשה ומודיעים אותו מצות קלות וחמורות כמו שהתבאר ביבמות אפשר בגר קטן שמטבילין אותו על דעת ב"ד ולא הכיר מעולם או שמא נתגייר בלא שלשה וכמו שאמר שנתגייר בין הגוים ולכתחילה הוא שצריך שלשה אבל בדיעבד אפי' בינו לבין עצמו על הדרך שפסקו שם גדולי הפוסקים:

אלא היינו טעמא גדול עונשו של שבת כו' כל זו השיטה אמורה בירושלמי:

בד"ה גבי שביעית כו' ועוד כלל אחר כו' כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה כו' מתקיים כו' כצ"ל:

בד"ה דאית ביה כו' וי"ל דלא שייך להזכיר אבות ותולדות במילי דלית ביה איסור מלאכות כו' עכ"ל ר"ל דלא שייך להזכיר כלל גדול משום דאיכא אבות ותולדות אלא במידי דאית ביה איסור מלאכות אבל אבות ותולדות ודאי דאיכא נמי במידי דלית ביה איסור מלאכות כגון אבות ותולדות דגבי נגעים ודגבי נזיקין ומהרש"ל כתב בזה דרך רחוק מן דברי התוס' וק"ל:

בא"ד וי"ל דלא צריך למתני דאכלל גדול קמא קאי כו' עכ"ל ובבא אחריתי התם דתני שוב כלל גדול משום דכבר הפסיק בכלל אחר דלא תני ביה כלל גדול וק"ל:

בד"ה גדול עונשו כו' ולהכי לא קאמר גדול שבת ושביעית ממעשר כו' עכ"ל ובשמעתין נמי לבר קפרא המ"ל גדול שביעית ומעשר מפאה דאילו שביעית ומעשר איתנהו בתאנה ובירק משא"כ פאה אלא משום אחרים דלא תני כלל גדול במעשר וגבי שביעית תני כלל גדול הוצרך להך סברא משום דגדול עונשו של שביעית ממעשר דאילו שביעית איתא בין במאכל אדם בין כו' ודו"ק:

ודע שהרמב"ם בפי' המשנה כתב מפני זה אמר כלל גדול מפני היות שבת עונשו חמור משאר עונשים לפי שהוא בסקילה עכ"ל וזה סותר לכאורה סוגיא דשמעתין וצ"ל שהוא מפרש דתרתי תרתי קאמר וה"פ גדול עונשו של שבת משל שביעית לענין סקילה ועוד מלתא אחריתא דגדול שבת דאילו שבת איתא בין בתלוש כו' וכן גדול עונשו של שביעית משל מעשר כדאמרי' בעלמא גדול עונשו של שביעית לסוף מוכר מטלטליו לסוף מוכר ביתו כו' ועוד מלתא אחריתא דאלו שביעית איתא בין במאכל כו' וכן גדול עונשו של מעשר משל פאה דמי שלא מעשר פירותיו עונשו מיתה משא"כ בפאה ועוד מלתא אחריתא דאילו מעשר איתא בתאנה כו' ודו"ק:

בגמ' אלא לאו היינו טעמא גדול עונשו של שבת יותר משל שביעית דאלו שבת איתא בין בתלוש בין במחובר וכו' נראה דשפיר הוה מצי למימר דגדול עונשו של שבת משל שביעית דאלו בשבת איתא מיתת סקילה וכן פי' הרמב"ם בפי' המשנה וכן גבי שביעית הוי מצי נמי לומר דגדול עונשו מצד עצמו יותר משל מעשר שהרי ידוע הוא שעונש של שמיטה הוא גדול אלא משום דגבי מעשר אליבא דבר קפרא לא הוה מצי לומר הכי לכך נקיט לה גמ' בהאי לישנא ודו"ק:

וגר שנתגייר בין הנכרים וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה גבי שביעית נמי וכו' ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאכל אדם ומתקיים כו' ומתקיים בארץ עיין בסדד המשנה דאין הגירסא שם כלשון זה של התוס':

ד"ה דאית ביה אבות ותולדות וכו' וי"ל דלא שייך להזכיר אבות ותולדות במילי דלית ביה איסוד מלאכה דברי התוס' הללו תמוהים דהא אשכחן דקתני אבות ותולדות אפי' במילי דלאו איסור מלאכה דהא בריש ב"ק תני ארבע אבות נזיקין ומפרש התם אבות ותולדות וכן מייתי התם אבות הטומאה השרץ והשכבת זרע וכו' וצ"ל דהא דכתבו התוס' דלא שייך להזכיר אבות ותולדות במילי דלית ביה איסור מלאכה לאו דוקא אלא ר"ל דלא שייך להזכיר אבות ותולדות אלא במילי דאיסור מלאכה וכיוצא בה שהסברא היא שהתולדה מלאכה גרועה ופחותה מן האב וכן גבי נזיקין התולדה היא גרועה ואין נראה כ"כ מזיק להתחייב עליו כמו על האב וכן גבי טומאה התולדות הן ראשון ושני לטומאה אבל גבי מעשר שהאבות הן דגן תירוש ויצהר והתולדות הן שאר מיני פירות כגון תאנים ורמונים מן הסברא אין נראים שאר פירות פחותים שלא להתחייב במעשר כמו הגפן אלא שגזירת הכתוב הוא שלא לחייב במעשר אלא בדגן תירוש ויצהר לכך לא שייך להזכיר גבי מעשר אבות ותולדות וכ"כ בספר ח"ש אלא שאין זה לשונו:

בא"ד וי"ל דלא צריך למיתני דאכלל גדול קמא קאי וכו' מקשין התלמידים א"כ גבי שביעית דקתני התם בבא אחריתי כלל גדול אחר למה איצטריך למתני גדול יותר מלגבי הכלל השני אבל אין זה קושיא כלל דהכלל השני גבי שבת וגבי שביעית הוא נשנה תיכף ובאותו פרק של כלל גדול הראשון לכך לא איצטריך למתני גדול אלא תנא סתם ועוד כלל אחד אמרו ור"ל ועוד כלל אחד גדול אמרו אבל הכלל הג' הוא בפרק בפני עצמו מופלג מן הראשון ולא שייך לומר ועוד כלל אחד גדול דלא קאי אראשון לכך תני נמי גדול וק"ל:

ד"ה ואילו פאה וכו' והא דדריש בת"כ מניין שאני וכו' ת"ל ובקצרכם את קציר ארצכם מה קציר שהוא אוכל וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ועשה מלאכות כו' שלא שמע בינתיים שאותו היום כו' כצ"ל:

בד"ה היודע כו' אב מלאכה אחת חטאת אחת ואע"פ כו' הכי דמשום הפסק ימים כו' כצ"ל:

גמ' וגבי שביעית נמי כו' כצ"ל וכן ברש"י וכן בתוס':

רש"י בד"ה כל שהוא כו' לשון רבינו הלוי סטיס ווישרא וורנצא כצ"ל ונ"ב כן פי' הר"ש בזרעים דף ג' [פ"א מ"ד] אבל רש"י פי' בפ' מקום שנהגו (פסחים דף נ"ג) ובפ' בא סימן (נדה דף נ') סטיס מוריקא קרוגא וקוצה ווישרא ובפ' בא סימן קוצה גויטרא:

תוס' בד"ה וגבי שביעית כו' ואין לו ולדמיו ביעור כו' בבבא אחריתא כלל גדול אמרו בשביעית כו' כצ"ל:

בד"ה דאית ביה אבות כו' דלא שייך להזכיר אבות ותולדות כו'. נ"ב ותימה הא תנן אבות נגעים ותולדת אע"ג דליכא איסור מלאכה וצ"ע ואין לומר דתולדות נגעים כתיבי כמו שכותבין התוס' בריש מכילתין וה"ק כל היכא דלא כתיבי תולדות לא שייך לומר תולדות אלא במידי דאיסור מלאכה ודו"ק. זה אינו דהא קתני אבות נזיקין והתולדות לא כתיבי ונראה בעיני ליישב דדווקא באיסור מלאכה שהאב יותר נראה למלאכה מהתולדות וכן לענין נזיקין האב נראה יותר למזיק מהתולדה משא"כ באיסור אכילה דמאיזה צד נראת הזית או הגפן לאב יותר מהרימון או האתרוג ודו"ק (עיין במהרש"א):

תד"ה וגבי. ועוד כלל אחר אמרו כל שאינו מאכל כו'. נראה מהמרש"א שהוא הגיה כן וע"פ הגהתו הדפיסו כן בהתוס' והשמיטו הנוסחא הישנה הנכונה שהיא כל שהוא כמו שמבואר בכ"מ פ"ז מהל' שמיטה סוף הי"ד בשם הר"י קורקוס ובתוי"ט ע"ש:

תד"ה והא. תימה למה ישנה בראשון כ"ג כו'. לע"ד יל"פ דהקושיא הוא דליתני בכלל השני גדול מפני שכלול בו ב' דברים ובראשון אינו אלא דבר אחד (עי' בתוס' סדה"ק) ומדוייק לישנא דהש"ס דגבי שבת ושביעית קאמר משום דקבעי למיתני עוד כלל אחר מפני דבא לתת טעם על כלל הראשון דתני ביה גדול אבל גבי מעשר אמר דקתני כלל אחר (ול"ק מלת עוד) מפני דקאי עליו גופי' דליתני ביה גדול:

תד"ה ואלו. ואינן רק ח' אילנות דחשיב בפ"ק דפאה. עי' (ר"ה טו:) תד"ה נהגו שכתבו בס"ד ושמא תנא ושייר ולשון הר"ש שם בפאה ומיהו ע"כ לא כולהו חשיב כו' וצ"ל תנא ושייר:

בא"ד וכתיב כי תחבוט זיתיך כי תבצור כרמך. עי' חולין (קל א) ילפותא דחיוב פאה בהם והתוספות קצרו וסמכו על היודע:

גמ' למעוטי תאנה. עיין ר"ה דף טו ע"ב תוס' ד"ה נהגו העם:

מתני' בתינוק שנשבה בין הנכרים וגר שנתגייר וכו'. הרמב"ם מפרש דתינוק אתרווייהו קאי תינוק ישראל שנשבה או תינוק שנתגייר פי' שאמו הביאה אותו להתגייר עיין בתוס' י"א ע"א ונתגדל בין הגוים וכשהגדיל לא מיחה. ולא ידע מאומה ממצות ה'. ועיין כ"מ שכ"כ ליישב קו' תוס' ד"ה גר וכו' ויבואר עוד לקמן בשמעתין בעה"י:

בגמ' מ"ט תנא כלל גדול וכו' וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות דהא דקתני כלל גדול אמרו בשבת היינו משום דשבת חמור לפי שהוא בסקילה ע"ש ויש לתמוה טובא שכתב מדעת עצמו פירוש לשון כלל גדול היפך סוגיא דשמעתין דמפרשי להאי לישנא דכ"ג בגוונא אחרינא. ועיין במהרש"א. ולמאי דפרישית בסמוך יש ליישב דהרמב"ם ז"ל לאו משום הך לישנא דכ"ג לחוד כתב כן אלא דאגב אורחא מפרש נמי הא דקתני כ"ג אמרו בשבת משמע בשבת דוקא אמרו כן ולא ביה"כ והיינו כדפרישית כיון דשבת חמור שהיא בסקילה מש"ה לא מצינן למילף יה"כ משבת לא לענין חילוק מלאכות ולא לענין שיחייב על כל יה"כ ויה"כ כמו בשבת וכמו שכתבתי שכן נראה באמת מלשון הרמב"ם בהלכות שגגות ויתכן יותר לפמ"ש מפרשי הרמב"ם שם דהרמב"ם פוסק כר"ח דכריתות וא"כ למאי דפרישית הא בהא תליא דלר"ח ע"כ מתניתין למעוטי יה"כ אתי ובסוגיא דלקמן אבאר עוד בזה:

בתוס' בד"ה דאית ביה אבות ותולדות וכו' וי"ל דלא שייך להזכיר אבות ותולדות במילי דלית ביה איסור מלאכה. נראה בכוונתן משום דלשון אבות ותולדות משמע באחד משני דרכים והיינו היכא שהתולדות באין מחמת האבות כגון באבות הטומאה שהתולדות הן מה שנגעו באבות או בענין שהתולדו' לא כתיבן ולא ידעינן להו אלא מסברא דדמיא לאבות מ"מ לעולם יש צד חשיבות קצת באבות יותר מבתולדות כגון אבות נזיקין דאבות כתיבי ותולדות לא כתיבי וכה"ג באבות ותולדות דמראות נגעים וכן באבות ותולדות באיסורי מלאכות שבת דאע"ג דתולדות דמיין לאבות אפ"ה יש לאבות צד חשיבות דהוו במשכן וע"ש כך נקרא אבות כדאיתא בריש ב"ק משא"כ בהנך דמעשר שהתולדות בשאר פירות אינן אלא מדרבנן משום גזירה והרחקה בעלמא כמ"ש התו' בפ"ק דר"ה ובכמה דוכתי מש"ה לא שייך בהו לשון אבות ותולדות כן נ"ל וקרוב לזה כתב מהרש"ל ודלא כמהרש"א שפירושו דחוק ודו"ק:

בגמרא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מתניתין בתינוק שנשבה וכו' אבל הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת ופרש"י דהכיר ולבסוף שכח הו"ל כשוכח שהיום שבת ויודע עיקר שבת מש"ה חייב על כל שבת ושבת עכ"ל. ונראה דכוונתו דאינו חייב אלא על כל שבת ושבת ולא על כל מלאכה ומלאכה כיון דמדמה לה לשוכח שהיום שבת ויודע עיקר שבת וכן נראה ג"כ מלשונו בכל הסוגיא וכן מבואר ג"כ בלשון התוס' דשמעתין אלא דקשיא לי טובא בגווה דמה סברא יש לומר כן דמאי ענין הכיר ולבסוף שכח לשוכח שהיום שבת דהתם ליכא אלא שגגת שבת לחודא מש"ה חייב על כל שבת ושבת דימים שבינתיים הויין ידיעה כמו שפרש"י וכדפרישית דלישנא דרבה בכריתות הכי משמע או כמ"ש התוספות במשנתינו דגזרת הכתוב הוא ומש"ה אין לחייבו על כל מלאכה ומלאכה שהרי בזדון מלאכות עשאן לכולן משא"כ בהכיר ולבסוף שכח דהו"ל שגגת שניהם א"כ ממ"נ אי קסבר דהעלם זה וזה בידו אינו חייב אלא אחת כדמסיק רב נחמן לקמן דף ע' ע"ב א"כ אמאי חייב על כל שבת ושבת דהא הכיר ולבסוף שכח גרע מהעלם זה וזה בידו כמ"ש התוס' לקמן אע"כ דלמאי דבעי למימר השתא דלרב ושמואל הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת ע"כ היינו משום דס"ל דשבתות כגופין דמי לגמרי אפילו היכא דליכא למימר ימים שבנתיים הויין ידיעה והיינו כדאמר ר"ח בכריתות אי משום סברא בעלמא או משום דכתיב ואת שבתותי תשמורו דמשמע שבתות כגופין דמי לגמרי מש"ה מוקי רב ושמואל לאידך קרא דשמירה אחת לשבתות הרבה לבדדמי דהיינו דוקא בתינוק שנשבה ובגר שנתגייר ולא להכיר ולבסוף שכח א"כ לפ"ז קשה בהכיר ולבסוף שכח אמאי לא מחייב נמי על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת דהא מה"ט דשבתות כגופן דמי לר"ח אפילו ביודע שהוא שבת נמי מחייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת כפרש"י שם להדיא: ועוד כיון דמרא דשמעתין דהכא רב ושמואל נינהו והתם בכריתות אמרי' להדי' דשמואל תני נדה ולא נדות ופרש"י שם דהיינו משום דשמואל ס"ל כר"ש ע"ש (מיהו בהא איכא למימר דהאי דהתם היינו לפי המסקנא דהכא דרב ושמואל לאו הכי אתמר):

ולולי פרש"י והתוס' היה נ"ל לפרש דכל הסוגיא דשמעתין נמי בהכי רהטי דלמאי דבעי למימר השתא דלרב ושמואל הכיר ולבסוף שכח לא הוי בכלל השוכח עיקר שבת דמתניתין ומש"ה איצטריכו לדחוקי ולאפוקי לשון השוכח עיקר שבת ממשמעותיה ולפרש בדוחק שהיתה שכוח ממנו עיקרה של שבת ומש"ה דחקו נמי בסיפא דמתניתין דהיודע עיקר שבת דהיינו שהיה יודע עיקר של שבת ושכחו ודלא כמשמעות הלשון היודע שהוא שבת ומדקדקו נפשייהו כולי האי בפירושא דמתניתין ס"ד דע"כ היינו משום דפשיטא להו טובא מסברא דשבתות כגופין דמי לגמרי ומש"ה קס"ד דהיינו לגמרי כר"ח דכריתות דאית ליה הך סברא וא"כ לפ"ז אה"נ דהא דאמרי רב ושמואל דהכיר ולבסוף שכח חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת כדשמעינן לר"ח אפי' ביודע שהוא שבת דהא חד טעמא אית להו דשבתות כגופין דמי לגמרי ולפ"ז ממילא דביודע עיקר שבת נמי חייב דקתני על כל שבת ושבת היינו דחייב על כל מלאכה ומלאכה דהא רבה גופא קאמר התם מנא אמינא לה דשבתות לאו כגופין דמי ומדייק לה מדלא קתני ביודע עיקר שבת חייב על כל מלאכה ומלאכה א"כ משמע דמאן דס"ל דשבתות כגופין דמי היינו נמי דחייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת וא"כ מקשה הש"ס שפיר אדתני היודע עיקר שבת ליתני הכיר ולבסוף שכח וכ"ש הא כיון דחד דינא ממש אית להו (ובזה נתיישב מ"ש התוס' בד"ה אבל לא שכחו תימא לר"י וכו') ואהא משני הש"ס דאה"נ דהאי יודע עיקר שבת היינו שהיה יודע עיקר שבת ושכחו וא"כ לפ"ז ע"כ דנהי דשמואל בהא כר"ח ס"ל דשבתות כגופין דמי אפ"ה היינו דוקא ביודע שהוא שבת דכיון דשגגת מלאכות הן חייב על כל מלאכה ומלאכה וכיון דשבתות כגופין דמי מחייב נמי על כל שבת ושבת אע"ג דלא קתני לה במתני' ממילא דאדלעיל מיניה קאי משא"כ בהכיר ולבסוף שכח ע"כ לרב ושמואל אינו חייב על כל מלאכה ומלאכה משום דהו"ל כהעלם זה וזה בידו ובכה"ג לא שייך חילוק מלאכות דהא לא מצינן למימר דלרב ושמואל בהכיר ולבסוף שכח דאיירי בה מתניתין ביודע עיקר שבת נמי חייב על כל מלאכה של כל שבת ושבת דא"כ מה בין יודע עיקר שבת ליודע שהוא שבת וא"כ מקשה הש"ס שפיר אבל לא שכחו מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת והיינו מה"ט גופא דשבתות כגופין דמי כמו ביודע שהוא שבת דמאי שנא ותרווייהו לא דמי להעלם זה וזה בידו דשבת אחד א"כ אדתני היודע שהוא שבת וכו' ליתני היודע עיקר שבת וכ"ש הא כיון דבתרווייהו חייב על כל מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת לפי סברא דהשתא דלרב ושמואל שבתות כגופין דמי לגמרי במימרא דר"ח בכריתות כל זה נראה לי ברור ומוכרח בסוגיות הגמרא דלפרש"י והתוס' יש לתמוה מאי ס"ד דבלא שכחו לעיקר שבת אלא ששכח שהיום שבת יתחייב על כל מלאכה ומלאכה ולא על כל שבת ושבת הרי שגגת שבת וזדון מלאכות הוא וצ"ע טובא ולפמ"ש ממילא נתיישבו כל הקושיות התוס' שהקשו בזו הסוגיא. ומהרש"ל בח"ש הרגיש קצת בזה ומהרש"א דחה דבריו ולא ידעתי למה דאע"ג דמסוגיא דכריתות לר"ח לא משמע הכי היינו למאי דמסקינן בשמעתין דמימרא דרב ושמואל נמי לאו הכי איתמר והמעיין היטב בסוגיא דכריתות יראה שדברים ברורים הם בכל מה שכתבתי לולי דרש"י והתוס' לא פירשו כן ודוק היטב:

אב מלאכה. דנקט לאו למעוטי תולדות דה''ה לתולדות ובלבד שיהו תולדות דשני אבות אלא למעוטי היכא דהוו ב' תולדות דאב אחד או אב ותולדה שלו דאינו חייב אלא אחת כדקתני סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת שתי תולדות של אב אחד אינו חייב אלא חטאת אחת דהרי הוא כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחד ואין חילוק חטאות בהעלם אחד אלא בגופי עבירה שאינן דומין או בחילוק שבתות לענין שגגת שבת: גמ' עוד כלל אחר. לקמן בפירקין (דף עה:) ולא כלל בו אלא ב' דברים כל הכשר להצניע וכל שאינו כשר להצניע וכאן כלל יותר ומשום הכי קרי להו גדול: וגבי שביעית. בפרק (בנות שוח): גבי מעשר. בפ''ק דמסכת מעשרות: אית ביה אבות. ארבעים חסר אחת שהוצרכו למשכן ותולדות הדומות לכל אחת הויא תולדות דידיה אבות דשביעית זריעה וקצירה וזמירה ובצירה דכתיבן תולדות שאר עבודות שבשדה וכרם כדאמרינן במועד קטן בפ''ק (דף ג.): ולבר קפרא דתנא. בתוספתא דידיה במעשר מאי אבות כו': אלא לאו היינו טעמא. משום אבות ותולדות אלא דבר שנאמר בו כלל ועונשו גדול מדבר אחר שנאמר בו כלל תני ביה כלל גדול: שבת איתא. לאיסור דידה בין בדבר שהיה תלוש מבעוד יום כגון טוחן ולש בין בדבר שמחובר משקדש היום: ואילו שביעית. בדבר שהיה מחובר משקדש שביעית איתא אבל בדבר שהיה תלוש לפני שביעית ליתא: שביעית. נמי איתיה במאכל בהמה דכתיב ולבהמתך ולחיה וגו' (ויקרא כה) מעשר ליתיה במאכל בהמה דמדאורייתא דגן תירוש ויצהר כתיב ורבנן תקון פירות האילן וירק דמאכל אדם כדקתני כל שהוא אוכל כו': איתיה בתאנה וירק. מדרבנן: כל שהוא אוכל כו'. דגבי פיאה קציר כתיב מה קציר מיוחד שיש בו כל אלו: למעוטי ספיחי סטיס וקוצה. שעומדים לצבע להכי נקט ספיחים דאין דרך ללוקטן בשנה שנזרעים אלא לסוף ד' וה' שנים שהשרשין מתפשטין בארץ ומשביחין ושורש שלהן עיקר והא דנקט הני ולא נקט שאר מינים שאינן ראוין לאכילה משום דאיידי דגבי שביעית תני להו דיש להן שביעית נקט הכא דבפיאה ומעשר ליתנהו לשון רבינו הלוי. סטיס ווישד''א קוצ' וורנצ''א: ומכניסו לקיום למעוטי ירק. כגון לפת וקפלוטות: ואילו מכניסו לקיום ולקיטתו כאחד לא תנן. דכי תקון רבנן אדידהו לא פלוג בפירות האילן ובירק בין מין למין: מתניתין. דפטר בחד חטאת: בתינוק שנשבה. ולא ידע שבת מעולם: אבל הכיר ולבסוף שכח. הוה ליה כשוכח שהיום שבת ויודע עיקר שבת וחייב על כל שבת ושבת: שהיתה שכוחה ממנו. מעולם: לתני הכיר ולבסוף שכח. דחייב ואע''ג דליכא למימר ימים שבינתים הוויין ידיעה לחלק וכ''ש הא דאיכא למימר שימים שבינתים הוויין ליה ידיעה לחלק:

וגבי שביעית נמי כו'. הכי תנן בשביעית (כ''ז מ''א) כלל גדול אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ואינו מתקיים בארץ פירוש שכלה לחיה יש לו שביעית ולדמיו שביעית יש לו ביעור ולדמיו ביעור ועוד כלל אחר אמרו דקתני כל שאינו מאכל אדם ומאכל בהמה וכו' ומתקיים בארץ יש לו שביעית ולדמיו שביעית ואין לו ולדמיו ביעור דכלל הראשון גדול דיש לו ביעור ואחרון אין לו ביעור ואע''ג דקתני התם בבבא אחריתא כלל גדול אמרו בשביעית ולא קתני בתריה כלל אחר כיון דקתני כלל קטן קמיה שייך למתני בתריה כלל גדול: והא גבי מעשר דקתני עוד כלל אחר אמרו כו'. תימה למה ישנה בראשון כלל גדול כיון דאינו גדול מן השני וצ''ע: דאית ביה אבות ותולדות. ואפילו לרבא דאמר במועד קטן (דף ב:) גבי שביעית אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא מ''מ מדרבנן מיהא אית ביה אבות ותולדות וא''ת במעשר איכא נמי אבות ותולדות דמדאורייתא דגן ותירוש ויצהר ומדרבנן כל מילי וי''ל דלא שייך להזכיר אבות ותולדות במילי דלית ביה איסור מלאכות וא''ת ובכלל אחר דשבת ושביעית ליתני נמי כלל גדול מהאי טעמא ויש לומר דלא צריך למיתני דאכלל גדול קמא קאי וה''ק עוד כלל גדול אחר אמרו: גדול עונשו של שבת משל שביעית. לפירוש הקונטרס דמפרש בתלוש שנתלש קודם שבת וקודם שביעית משמע שרוצה לפרש שביעית במחובר איתא היינו במחובר ערב שביעית ונתלש בשביעית ומיירי באיסור פירות שביעית לאכילה וקשה לר''י דלפי' לא הוה ליה למימר אלא גדול עונשו של שבת ושביעית משל מעשר דאיתנהו במאכל בהמה מה שאין כן במעשר ולמה ליה למימר כלל גדול עונשה של שבת משל שביעית אלא נראה לר''י דבמידי דאכילה דלא שייכא לענין שבת לא שייך למימר גדול שבת לא משביעית ולא ממעשר ולהכי לא קאמר גדול שבת ושביעית ממעשר אלא קאמר גדול שבת משביעית דאיסור מלאכות איתנהו בין בתלוש בין במחובר ואילו איסור מלאכות דשביעית במחובר איתא בתלוש ליתא וכן משמע בירושלמי דקתני שהשבת חלה על הכל ושביעית לא חלה אלא על עבודת הארץ בלבד: ולבר קפרא דתני כלל גדול במעשר כו'. נראה לרשב''א דאחרים לא שנו כלל גדול במעשר לפי שאינו גדול מפאה אלא מדרבנן אבל כלל גדול דשבת גדול משביעית מדאורייתא וכן של שביעית משל מעשר: ואילו פאה ליתא בתאנה וירק. לאו דוקא תאנה דהא רוב אילנות אין לקיטתן כאחד ואינן רק ח' אילנות דחשיב בפ''ק דפאה (מ''ה) דחייב בפאה אלא נקט תאנה משום דנלקטת כמה פעמים (ב''ב דף כח:) אכל ג' פירי בחד יומא כגון תאנה כו' ואומר ר''ת דמדאורייתא לא מיחייב בפאה אלא בדגן ותירוש ויצהר דסתם קציר דכתיב גבי פאה הוא דגן וכתיב כי תחבוט זיתך כי תבצור כרמך והא דדריש בת''כ יכול שאני מרבה קישואין ודלועין שיהיו חייבים בפאה ת''ל ובקוצרכם את קציר ארצכם מה קציר שהוא אוכל ונשמר כו' אסמכתא היא דהתם נמי דריש מעשר ירק מקרא אע''ג דהוי מדרבנן ומה שלא תקנו פאה בירק ובתאנה ודדמי לה כמו שתקנו מעשר מהן אומר ר''ת משום דאין לקיטתן כאחד דבר מועט הוא פאה דידיה ויש הפסד לעניים בה יותר מן הריוח שמתבטלין לפי שאין יודעים זמן לקיטתן ודבר שאין מכניסו לקיום נמי לא חשיב ויפסידו יותר ממה שירויחו במקום אחר: ספיחי סטיס וקוצה. הא דלא קאמר סתם למעוטי מידי דלאו אוכל אלא נקט הני אומר ר''י משום דקצת הם ראויים לאכילה וקמ''ל דאפילו הכי אין פאה נוהגת בהן וכן מצא רשב''ם בתשובת רש''י והא דנקט ספיחים משום דשמא סטיס וקוצה עצמם אינם ראוים כלל לאכילת אדם ולא הוה חידוש או שמא הן אוכל גמור ולא ממעטינן: גר שנתגייר בין הנכרים. בפני ג' ולא הודיעוהו מצות שבת דאי נתגייר בינו לבין עצמו לא הוי גר כדאמרינן בהחולץ (יבמות דף מז:):

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד