דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

שבת סח ע"ב - טקסט הדף

אבל לא שכחה מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה אדתני היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה ליתני היודע עיקר שבת וכל שכן הא אלא מתניתין כשהכיר ולבסוף שכח ודרב ושמואל נמי כהכיר ולבסוף שכח דמי והכי איתמר רב ושמואל דאמרי תרוייהו אפילו תינוק שנשבה בין הנכרים וגר שנתגייר לבין הנכרים כהכיר ולבסוף שכח דמי וחייב ורבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו דוקא הכיר ולבסוף שכח אבל תינוק שנשבה בין הנכרים וגר שנתגייר לבין הנכרים פטור מיתיבי כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא אחת כיצד תינוק שנשבה לבין הנכרים וגר שנתגייר בין הנכרים ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת וחייב על הדם אחת ועל החלב אחת ועל ע''ז אחת ומונבז פוטר וכך היה מונבז דן לפני רבי עקיבא הואיל ומזיד קרוי חוטא ושוגג קרוי חוטא מה מזיד שהיתה לו ידיעה אף שוגג שהיתה לו ידיעה אמר לו ר' עקיבא הריני מוסיף על דבריך אי מה מזיד שהיתה הידיעה בשעת מעשה אף שוגג שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה אמר לו הן וכל שכן שהוספת אמר לו לדבריך אין זה קרוי שוגג אלא מזיד קתני מיהא כיצד תינוק בשלמא לרב ושמואל ניחא אלא לרבי יוחנן ולרבי שמעון בן לקיש קשיא אמרי לך רבי יוחנן וריש לקיש לא מי איכא מונבז דפטר אנן דאמרינן כמונבז מאי טעמא דמונבז דכתיב {במדבר טו-כט} תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה וסמיך ליה והנפש אשר תעשה ביד רמה הקיש שוגג למזיד מה מזיד שהיתה לו ידיעה אף שוגג שהיתה לו ידיעה ורבנן האי תורה אחת מאי עבדי ליה מיבעי להו לכדמקרי ליה ר' יהושע בן לוי לבריה תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה וכתיב
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סח - ב

ודייקינן: אבל אם לא שכחה לעיקר שבת, אלא שכח שהיום שבת מאי? - חייב על כל מלאכה ומלאכה. [1] שאם לא נאמר כן אלא נאמר כי גם בלא שכח עיקר שבת דינו כשכח, ואינו חייב אלא חטאת אחת על כל שבת ושבת, היתה צריכה המשנה לכתוב גם אופן זה במציעתא, שבין שכח ובין לא שכח עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת.

ותיקשי, אי הכי, אדתני בסיפא: היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - חייב על כל מלאכה ומלאכה.

הרי עדיף דליתני בה: היודע עיקר שבת, [2] ושכח שהיום שבת - חייב על כל מלאכה ומלאכה, ואעפ"י שכל המלאכות הן שגגה אחת. ואנא ידענא דכל שכן הא, שיודע שהיום שבת ושגג באיסור המלאכות, דחייב על כל מלאכה ומלאכה, שהרי כל מלאכה היא שגגה אחרת?! ומתרצינן: אלא, רישא דמתניתין איירי כשהכיר את מצות השבת ולבסוף שכח ממנה. ודרב ושמואל נמי - כהכיר ולבסוף שכח דמי, וכדמפרש:

והכי איתמר:

רב ושמואל, דאמרי תרוייהו: אפילו תינוק שנשבה בין הנכרים, וגר שנתגייר לבין הנכרים, שלא שמע מעולם ממצות השבת - כהכיר ולבסוף שכח דמי, וחייב חטאת אחת.

ורבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, דאמרי תרוייהו: דוקא אם תחילה הכיר ולבסוף שכח חייב חטאת. אבל תינוק שנשבה לבין הנכרים וגר שנתגייר לבין הנכרים פטור לגמרי מחטאת, דאין זו שגגה אלא אנוס הוא. שכל האומר על האיסור שהוא מותר אנוס הוא, ורחמנא פטריה. [3]

מיתיבי: תניא: כלל גדול אמרו בשבת: כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - אינו חייב אלא אח ת. כיצד? תינוק שנשבה לבין הנכרים, וגר שנתגייר בין הנכרים, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - אינו חייב אלא חטאת אחת.

וכמו כן, אין הוא חייב על הרבה אכילות הדם, שאכל כל ימיו, אלא חטאת אחת. [4]

וכמו כן, על החלב שאכל כל ימיו מביא חטאת אחת.

ועל עבודה זרה שעבד כל ימיו חטאת אחת.

וכן על כל איסור שבתורה שיש בו חטאת, למרות שעבר פעמים רבות מביא רק חטאת אחת.

ומונבז פוטר לגמרי את התינוק שנשבה מקרבן חטאת.

וכך היה מונבז דן לפני רבי עקיבא: הואיל ומזיד קרוי חוטא [דכתיב בשבועת העדות "ונפש כי תחטא", ואיירי אפילו במזיד]. ושוגג קרוי חוטא, הרי ילפינן בבנין אב:

מה מזיד חיובו הוא כשהיתה לו ידיעה שהדבר אסור - אף שוגג חייב דוקא בכי האי גוונא שהיתה לו ידיעה בעבר שהוא אסור, ואחר כך שכח. שרק כך הוא נקרא שוגג, וחייב חטאת. להוציא תינוק שנשבה, שלא ידע האיסור מעולם.

אמר לו רבי עקיבא למונבז: הריני מוסיף על דבריך! כלומר, אם אתה בא להשוות שוגג למזיד, יש לך להוסיף ולהשוותם לגמרי. וזה לא יתכן.

כי האם אפשר לומר: אי מה מזיד, שהיתה הידיעה בשעת מעשה - אף שוגג הוא אפילו כשהיתה לו ידיעה בשעת מעשה של העבירה, שאף בזה יתחייב חטאת?!

אמר לו מונבז: הן! וכל שכן שהוספת על דברי. כי אכן גם בשוגג כזה אני אומר שהוא חייב חטאת. [5].

אמר לו רבי עקיבא: לדבריך, שאף כשיודע בשעת מעשה הוי שוגג - אין זה קרוי שוגג אלא מזיד! ולקמן מפרש פלוגתייהו.

ומסקינן לקושיא: קתני מיהא: כיצד? תינוק שנשבה, חייב חטאת.

בשלמא לרב ושמואל ניחא, כי הם מחייבים חטאת אפילו בתינוק שנשבה. [ומה דנקטה הברייתא תינוק שנשבה הוא להשמיענו פלוגתא דרבי עקיבא ומונבז. אבל הוא הדין בהכיר ולבסוף שכח דחייב רק חטאת אחת, וכמתניתין].

אלא לרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, הפוטרים תינוק שנשבה מחטאת - קשיא?!

ומתרצינן: אמרי לך רבי יוחנן וריש לקיש: וכי לא מי איכא מונבז דפטר בתינוק שנשבה? אנן, דאמרינן שפטור - כמונבז!

והוינן בה: מאי טעמא דמונבז? שהרי מבנין אב אי אפשר ללמוד שוגג ממזיד, שהרי הם שני הפכים. ומזיד פטור מחטאת ושוגג חייב חטאת.

ומשנינן: מונבז לומד מהא דכתיב בפרשת קרבן חטאת על עבודה זרה "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה". וסמיך ליה "והנפש אשר תעשה ביד רמה", דהיינו מזיד.

הקיש שוגג למזיד [ועל כרחך, הקישן הכתוב, אף שאינם דומים]: מה מזיד, שהיתה לו ידיעה - אף שוגג, שהיתה לו ידיעה.

והוינן בה: ורבנן [היינו רבי עקיבא דפליג על מונבז] - האי "תורה אחת" מאי עבדי ליה? לענין מה הוקשו שוגג למזיד.

ומשנינן: מיבעי להו לכדמקרי ליה רבי יהושע בן לוי לבריה.

כתיב בפרשת קרבן חטאת על עבודה זרה "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה".

הערות

[1] לכאורה קשה: למה יתחייב על כל מלאכה, והרי שגגתו היא בשבת, ומה ההבדל בין זה לשכח עיקר שבת? ויש לבאר: כיון שיודע עיקר שבת, הרי כל מלאכה שעושה יודע שהיא אסורה בשבת, והוי כקצת ידיעה לחלק בין המלאכות. מה שאין כן בשוכח עיקר שבת, אין אצלו הבדל בין מלאכה למלאכה. שפת אמת.

[2] היינו דבמציעתא ליתני הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת, ובסיפא ליתני היודע עיקר שבת. שאם יהיה כתוב רק היודע עיקר שבת, הוה אמינא דפירושו שידע ושכחה, כדאמרינן לעיל. רשב"א.

[3] רש"י. והתוס' בד"ה אבל, פליגי, דאומר מותר לא הוי אנוס אלא שוגג, אלא טעמא דר"י ור"ל כמונבז דלקמן.

[4] לכאורה אין זה דוקא בתינוק שנשבה, אלא בכל אדם שאכל דם כל ימיו בהעלם אחד חייב רק חטאת אחת. [בשלמא בשבת, יש חילוק בין תינוק לשאר אדם שחייב על כל שבת או על כל מלאכה ואילו אצל התינוק הכל נחשב לשגגה אחת]. וביארו בתוס' ד"ה וחייב, דמיירי שאכל הדם בכמה תמחויין [צורות שונות של בישול], ויש מאן דאמר שחייב חטאת על כל תמחוי [אפילו אם אכלם בהעלם אחד], ואילו התינוק שנשבה אינו חייב אלא אחת. ובתוס' הרא"ש כתב, שהחידוש הוא דלא תימא כיון שנשבה לבין הגויים לא יהא חייב אלא חטאת אחת על כל האיסורים שבתורה, קמ"ל דחייב על כל עבירה בפני עצמה.

[5] ומכל מקום לא ילפי רבי יוחנן וריש לקיש שצריך דוקא שידע האיסור בשעת מעשה, אלא ההיקש בא ללמד שאפילו בכהאי גונא הוי שוגג, וכל שכן בהכיר ולבסוף שכח. והקשו בתוס' ד"ה כל: הרי לגבי תינוק שנשבה ילפי ששוגג הוא דוקא כשידע בעבר מהאיסור, ומדוע לגבי ידיעה בשעת מעשה לא ילפי הכא? והריטב"א מתרץ, שאי אפשר להוציא את השוגג מפשוטו לגמרי, שמשמעותו שאינו יודע שאסור, ולומר דזה לא הוי שוגג. הילכך אמרינן שהילפותא ממזיד באה לומר רק שגם אם ידע בשעת מעשה הוי שוגג, ולא לאפוקי כשאינו יודע. אבל לגבי ידיעת האיסור בעבר ילפינן לגמרי ממזיד שרק אם ידע הוי שוגג. והרשב"א תירץ שלכן יליף מונבז גם מבנין אב וגם מהיקש דלקמן, דהבנין אב מלמד לפטור כשלא היתה לו ידיעה מעולם. וההיקש בא לחייב אפילו כשהיתה לו ידיעה בשעת מעשה.

אבל אם לא שכחה את עיקרה של השבת, וידע שהיום שבת מאי [מה] יהא דינו — בודאי יהא חייב על כל מלאכה ומלאכה, אם כן אדתני [עד שהוא שונה במשנה] את הדין בהיודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה שהוא חייב על כל מלאכה ומלאכה, ליתני [שישנה] את הדין בהיודע עיקר שבת, ומכך נבין כי כל שכן הא [זה], שהיודע שהיום שבת ודאי יתחייב על כל מלאכה ומלאכה! אלא בהכרח יש לומר כי מתניתין [משנתנו] המדברת מענין השוכח, הכוונה היא כשהכיר ולבסוף שכח. ודברי רב ושמואל נמי [גם כן] כהכיר ולבסוף שכח דמי [נחשב], והכי איתמר [וכך נאמר] כך יש להבין, שרב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כי אפילו תינוק שנשבה בין הגוים או גר שנתגייר לבין הגוים — כהכיר ולבסוף שכח דמי [נחשב], וחייב להביא קרבן חטאת על שגגתו, אף שלא ידע מעולם.

א ואילו ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כי דוקא בהכיר פעם שיש שבת בעולם ולבסוף שכח מאיזה טעם שהוא — חייב להביא קרבן, אבל תינוק שנשבה לבין הגוים או גר שנתגייר לבין הגוים — פטור מקרבן, כאנוס. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא הדנה בנושא זה: כלל גדול אמרו בדיני שבת: כל השוכח עיקר שבת, שאיננו יודע כלל שיש מצות שבת בתורה, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — אינו חייב אלא אחת. כיצד? — תינוק שנשבה לבין הגוים ולא למד מאומה, או גר שנתגייר לבין הגוים ואינו יודע דיני שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה — אינו חייב אלא חטאת אחת על כל ששגג באיסורי שבת. וכן חייב על כל דם שאכל בימיו בשגגה עד שנודע לו איסורו חטאת אחת, ועל החלב שאכל — חטאת אחת, ועל עבודה זרה שחטא בה — אחת. ואילו החכם מונבז היה פוטר בכל אלה מקרבן כלל.

וכך היה מונבז דן לפני ר' עקיבא: הואיל והעובר במזיד קרוי בתורה "חוטא" ואף העובר בשוגג קרוי "חוטא", עלינו להשוותם ככל האפשר, ולומר: מה מזיד הרי זה דווקא באופן שהיתה לו ידיעה קודמת שהדבר אסור — אף שוגג הרי זה דווקא באופן שהיתה לו ידיעה. ומי שלא היתה לו ידיעה קודמת כלל — אינו קרוי שוגג, אלא קרוב הוא להיות אנוס, ופטור לגמרי. אמר לו ר' עקיבא: הריני מוסיף על דבריך, כלומר, אמשיך בקו המחשבה שלך ולפי אותה שיטה, עד למיצוי המסקנות, ונראה אם תסכים למסקנות אלה, ואומר: אי [אם] מה (כשם) שמזיד משמעו דווקא שהיתה הידיעה בשעת מעשה בעבירה, שבשעה שעבר ידע שהוא חוטא — אף שוגג תאמר שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה, וכיון שכן שוב איננו שוגג!

אמר לו מונבז: הן, ואין הדבר מוזר בעיני, ולדעתי אף הגדרה זו נכונה, וכל שכן שהוספת על דברי, ובהגדרת השוגג יש להכניס גם את התנאי של ידיעה בשעת מעשה, וכאשר תבואר עוד שיטתו. אמר לו: השוגג שלדבריך, כיון שבשעת מעשה יודע העבריין שהדבר אסור אין זה קרוי שוגג אלא מזיד גמור.

ולענייננו: קתני מיהא [בכל אופן שנינו] כיצד תינוק כדוגמא לשוכח עיקר שבת את המקרה של תינוק שנשבה. בשלמא [נניח] לשיטת רב ושמואל ניחא [נוח הדבר], שהרי אף הם רואים תינוק שנשבה כשוגג ששכח עיקר שבת. אלא לר' יוחנן ולר' שמעון בן לקיש הרואים זאת כאונס גמור ופוטרים, קשיא [קשה], שהרי לדעת חכמים במשנה חייב קרבן! אמרי [אומרים] לך כתירוץ ר' יוחנן וריש לקיש: לא מי איכא [האם אין] את דעת מונבז שפטר בכגון זה? אנן דאמרינן [אנו שאמרנו] דברינו — כמונבז אמרנום.

ב לגופה של שיטת מונבז שואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של מונבז, והאם סומך הוא לגמרי על הדימוי הלשוני ששניהם נקראו בלשון הכתוב "חוטא"? ומסבירים: דכתיב [שכן נאמר]: "האזרח בבני ישראל ולגר הגר בתוכם תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה" (במדבר טו, כט), וסמיך ליה [וסמוך לו] הפסוק "והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" (במדבר טו, ל), וממה שהקיש [השווה] הכתוב שוגג למזיד ("תורה אחת" וכו') למד אתה כי מה מזיד מדובר באופן שהיתה לו כבר ידיעה, אף שוגג מדובר באופן שהיתה לו כבר ידיעה.

ושואלים: ורבנן, האי [וחכמים, פסוק זה] "תורה אחת" מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? ומשיבים: מיבעי להו לכדמקרי ליה [צריכים הם לו לאותו ענין שלימד לו] ר' יהושע בן לוי לבריה [לבנו], נאמר: "תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה", וכתיב [ונאמר]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara raises another difficulty: But if he did not forget the essence of Shabbat, and he knows that today is Shabbat, what would the halakha be? Certainly he would be liable for each and every prohibited labor. If so, instead of teaching the halakha: One who knows that it is Shabbat and performs many labors on multiple Shabbatot is liable for each and every labor, let the mishna teach the halakha: One who knows the essence of Shabbat is liable for each and every labor that he performs and all the more so that one who is aware that today is Shabbat would be liable for each labor. Rather, when our mishna refers to forgetting, it is referring to a case where he knew and ultimately forgot. And the case described by Rav and Shmuel also has the same legal status as one who knew and ultimately forgot. And it was stated as follows: It was Rav and Shmuel who both said: Even a child who was taken captive among the gentiles and a convert who converted among the gentiles have the same legal status as one who knew and ultimately forgot, and they are liable to bring a sin-offering for their unwitting transgression, even though they never learned about Shabbat.

And it was Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish who both said: He is liable to bring a sin-offering specifically if he knew of the essence of Shabbat and ultimately forgot. However, a child who was taken captive among the gentiles and a convert who converted among the gentiles are exempt from bringing a sin-offering. They have the legal status of one who performed the prohibited labor due to circumstances beyond his control. The Gemara raises an objection from that which was taught in a baraita: They stated a significant principle with regard to the halakhot of Shabbat: One who forgets the essence of Shabbat, i.e., one who does not know that there is a mitzva of Shabbat in the Torah, and performs many prohibited labors on multiple Shabbatot is liable to bring only one sin-offering. How so? With regard to a child who was taken captive among the gentiles and a convert who converted among the gentiles and does not know the essence of Shabbat; and if he performed many prohibited labors on multiple Shabbatot, he is only liable to bring one sin-offering for all his unwitting transgressions. And he is liable to bring one sin-offering for all the blood he unwittingly ate before he learned of the prohibition; and one sin-offering for all the forbidden fat that he ate; and one for all the idolatry that he worshipped. And Munbaz, one of the Sages, deems him exempt from bringing any sacrifice.

And Munbaz deliberated before Rabbi Akiva as follows: Since one who commits a transgression intentionally is called a sinner in the Torah and one who commits a transgression unwittingly is called a sinner, just as one who commits the transgression intentionally is liable for punishment only in a case where he had prior knowledge that it was prohibited, so too, one who commits the transgression unwittingly is liable to bring a sin-offering only in a case where he had prior knowledge. However, the action of one who had no prior knowledge at all is not considered unwitting; rather, it has the same legal status as an action performed due to circumstances beyond one’s control, and he is completely exempt. Rabbi Akiva said to him: I will elaborate upon your statement and follow your reasoning to its logical conclusion and thereby test the validity of your reasoning. If so, just as one who commits the transgression intentionally is liable for punishment only in a case where he had the awareness that he was sinning at the time that he performed the action, so too, with regard to one who commits the transgression unwittingly, say that he is only liable to bring a sin-offering in a case where he had awareness that he was sinning at the time that he performed the action. If that is the case, it is no longer an unwitting transgression.

Munbaz said to him: Yes, there is nothing unusual about that. In my opinion it is correct and all the more so now that you have elaborated upon my statement. Awareness at the time that one is performing the action is one of the criteria of my definition of an unwitting transgression, as will be explained below. Rabbi Akiva said to him: According to your statement, since while performing the action one is aware that it is prohibited, his action is not called unwitting; rather, it is a full-fledged intentional transgression.

Returning to our issue: In any case, as an example of one who forgot the essence of Shabbat, it was taught: How so? A child who was taken captive. Granted, according to the opinion of Rav and Shmuel it works out well, as they consider the legal status of a child taken captive equal to that of one who unwittingly forgot the essence of Shabbat. However, according to the opinion of Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish, who consider the legal status of a child taken captive equal to that of one who committed the action due to circumstances beyond his control and is therefore exempt, it is difficult because he is liable to bring a sin-offering according to the opinion of the Rabbis in the baraita. Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish could have said to you: Isn’t there the opinion of Munbaz who deemed him exempt in that case? We stated our opinion in accordance with the opinion of Munbaz.

The Gemara asks: What is the rationale for the opinion of Munbaz? Is it based entirely upon the fact that the Torah refers to sinners, both intentional and unwitting, as sinners? The Gemara explains that the source for the opinion of Munbaz is as it is written: “The native of the children of Israel, and the stranger who lives among them, there shall be one law for you, for one who acts unwittingly” (Numbers 15:29), and adjacent to it is the verse: “And the person who acts with a high hand, whether a native or a stranger, he blasphemes God, and that soul shall be cut off from the midst of his people” (Numbers 15:30). The Torah juxtaposes unwitting transgression to intentional transgression. Just as one who commits the transgression intentionally is only liable in a case where he had prior knowledge, so too, one who commits the transgression unwittingly is only liable in a case where he had prior knowledge.

The Gemara asks: And what do the Rabbis do with the juxtaposition derived from that verse: One law? The Gemara answers: They require it for that which Rabbi Yehoshua ben Levi taught his son. It is written: “There shall be one law for you, for one who acts unwittingly.” And it is written:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ורבנן כדמקרי ליה ר' יהושע בן לוי לבריה תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה כל התורה כולה לע"ז. דע שפרשת (במדבר ט״ו:כ״ט-ל׳) וכי תשגו ולא תעשו ואם נפש אחת תחטא בשגגה שממנה אלו הפסוקים אמרו רבותינו ז"ל כי היא מיוחדת בע"ז ותמצא פירוש זה בספרי בע"ז הכתוב מדבר אתה אומר בע"ז או אינו אלא באחת מן המצות האמורות בתורה ת"ל והיה אם מעיני העדה נעשתה ייחד הכתוב מצוה זו בפני עצמה ואיזו זו ע"ז ובמסכת הוריות בפ' הורה כהן משיח (הוריות דף ח) אמרו דכולי עלמא הני קראי בע"ז הוא דכתיבי מנא לן אמר רבא ואיתימא ר' יהושע בן לוי ואמרי לה כדי וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה איזו היא מצוה שהיא שקולה כנגד כל המצות כולן הוי אומר זו ע"ז דבית ר' תנא אמר קרא את כל אשר דבר ה' אליכם ביד משה איזו היא מצוה שהיא בדברו של הקב"ה וצוה על ידי משה הוי אומר זו ע"ז:

מתני' לדברי הכל בהכיר ולבסוף שכח אינו חייב אלא חטאת אחת ורב ושמואל הוסיפו אפילו קטן שנשבה לבין עו"ג כהכיר ולבסוף שכח דמי וחייב חטאת ורבי יוחנן וריש לקיש אמרי קטן שנשבה בין עו"ג פטור ואותיבנא עלייהו מהא דתניא השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת וחייב על ע"ז אחת. פירש אם עבד ע"ז הרבה דינו כדין שבת וכן כל מצוה ומצוה אינו חייב אלא בכל מצוה אחת ומונבז פוטר בכל ומשני רבי יוחנן וריש לקיש אנן דאמרינן כמונבז דסבר כיון דלא הויא ידיעה ליה בתחלה בעיקר שבת אף על גב דבתר דעביד מלאכות הרבה בשבתות הרבה אתיידע ליה איסורא דשבת לא מחייב וכי אמרו רבי יוחנן ור"ל דאנן כמונבז סבירא לן בהאי לחוד דפטר קטן שנשבה בין הנכרים אבל בהאי דבעי ידיעה למונבז בשעת מעשה שידע שהיא מעשה שבת ויודע שהעושה מלאכה זו חייב עליה לאו וכרת וכי לא שגג אלא בקרבן בלבד וסבר כל כי האי גוונא הוא דחייב חטאת וזולתי כן פטור.

הא דאמרי' מאי טעמא דמונבז. פרש"י ז"ל דאבנין אב ודאי לא סמיך דשוגג חלוף דמזיד הוא וליכא לדמויינהו וק"ל אי כולה מהקישא אתיא לי' מ"ש דפטור בשלא היתה ידיעה כלל ומ"ש בידיעה דשעת מעשה דלא פטר ליה, אלא י"ל דהבנין אב ודאי דנין וכל שלא היתה לו ידיעה כלל אינו בכלל החטא אלא מאי טעמא דמונבז בידיעה בשעת מעשה דהא ליכא לאתויי בבנין אב שאם אינו נקרא חוטא עד שתהא לו ידיעה בשעת מעשה א"כ לעולם פטור עד שיזיד בלאו וכרת והא לית ליה למונבז כדתני' לקמן שגג בזה זהו שוגג ומפרשי' דידיע' דשעת מעש' מהקישא מרבי לה ואהני בנין אב ואהני היקש:

והא דאמרינן: ליתני היודע עיקר שבת וכל שכן הא. פירוש: ליתני הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת והיודע עיקר שבת חייב על כל מלאכה ומלאכה, אבל אי תנא היודע עיקר שבת לחודא הוה אמינא דהיינו אפילו ידעה ולבסוף שכחה, דהא תני ליה השתא ומפרשינן ליה הכין.

ודרב ושמואל הכי אתמר: רב ושמואל דאמרי תרוייהו אפילו תינוק שנשבה בין העכו"ם, וגר שנתגייר בין העכו"ם, כהכיר ולבסוף שכח דמי וחייב. ואם תאמר אם כן ליערבינהו וליתנינהו בהדיא, וכדאקשינן לעיל למאי גבי הכיר ולבסוף שכח. יש לומר דשוכח עיקר שבת כולל שני אלה.

אמר לו הן וכל שכן שהוספת. פירוש: שאף זה קרוי שוגג, אבל לאו למימרא דסבירא ליה למונבז שאינו שוגג אלא כשהיתה לו ידיעה בשעת מעשה, דהא תניא בסמוך שגג בזה ובזה זה שוגג האמור בתורה ואוקים לה כמונבז דפוטר, אלמא דכשלא היתה לו ידיעה בשעת מעשה מחייב. ויש לפרש דשלא היתה לו ידיעה כלל נפקא ליה לפטורא מבנין אב דמזיד קרוי חוטא ושוגג קרוי חוטא, והלכך כל שלא היתה לו ידיעה כלל לא דמי כלל למזיד ולפיכך פטור, ולחייבו אפילו בשהיתה לו ידיעה בשעת מעשה נפקא ליה מהיקשא דתורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה (במדבר טו, ל), ואי ליכא אלא חד הוה אמרינן דאינו קרוי שוגג אלא עד שתהא לו ידיעה אפילו בשעת מעשה, השתא דאיכא בנין אב ואיכא הקישא מחד ילפינן לחיוב ומחד ילפינן לפטור. והיינו נמי דאיבעיא להו מאי טעמא דמונבז, כלומר: אי בכולה מלתא אבנין אב סמכינן אם כן אפילו לא היתה לו ידיעה בשעת מעשה ליפטר, ופשטוה דידיעה דשעת מעשה נפקא לן מהיקשא, ואהני בנין אב ואהני היקש וכדאמרן, ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.

כשם שביארנו שאין אנו צריכים בחיוב חטאת לידיעה בתחלה כך ידיעה בתחלה אינה מפקעת חיוב חטאת אלא אע"פ שהיתה לו ידיעה בתחלה הואיל ועכשיו הוא שוגג חייב חטאת ומ"מ אם היתה לו ידיעה בשעת מעשה שהוא חוטא אע"פ ששוגג שאינו סבור שיהא חייב עליה קרבן פטור מן הקרבן שמזיד הוא ושגגת קרבן לא שמה שגגה בד"א כשיודע שהיא בכרת אבל אם היה יודע שהיא בלאו ונעלם ממנו אם היא בכרת אם לאו הרי זו שגגה וחייב קרבן ואין הלכה כדברי האומר עד שישגוג בלאו וכרת:

אין מביאין חטאת אלא בשגגה הבאה על דבר שיש בו מעשה ולאו וכרת שנ' תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה כל התורה לע"ז מה ע"ז דבר שחייבי' על זדונו כרת אע"פ שיש שם מיתה שהרי נאמר בה ונכרתה ועל שגגתו חטאת אף כל שחייבים על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת ואין הפרש בין שיש שם מיתה כגון ע"ז וקצת עריות לאין שם מיתה כחלב ודם וקצת עריות הא כל שאין זדונו כרת ואפי' היה שם מיתה כגון מכה אב ואם אין חייב על שגגתו חטאת:

בד"ה אבל לא שכחה כו' והשתא דייק שפיר כו' מדלא תני בבבא אחריתא דאינו חייב אלא על כל שבת כו' עכ"ל ואע"ג דליכא למטעי בהכי למימר ביודע עיקר שבת דחייב על כל מלאכה ומלאכה דא"כ אדתני בסיפא היודע שהוא שבת כו' ליתני היודע עיקר כו' דחייב על כל מלאכה ומלאכה דהוי רבותא טפי כדפרישי' בסמוך דמ"מ פריך הכא דלא ה"ל לתנא דמתני' לסמוך עצמו בהא דמדלא תני רבותא בסיפא דאיכא דלא מרגיש בהא אלא דה"ל למתני בהדיא ביודע עיקר שבת דאינו חייב על כל מלאכה ומלאכה וכן צריך לומר גם לפירש"י דדייק ליה מדלא כייל להו כו' ולאשמעינן דאינו חייב על כל מלאכה ומלאכה אע"ג דמכח דיוקא דסיפא שמעינן לה מדלא תני ביה רבותא מ"מ תקשי ליה דה"ל למתני בהדיא הכי ביודע עיקר שבת כו' דאינו חייב על כל מלאכה ומלאכה ודו"ק:

בד"ה וכ"ש האי כו' ואינו כן לרבה דכריתות כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ול"נ שאין צריך לכל זה דבודאי לפי האמת כו' אבל לפי הס"ד דהיודע עיקר שבת חייב נמי אכל מלאכה כו' ה"ה נמי איפכא כו' עכ"ל ע"ש באורך ואין דבריו נוחין דא"כ הא בהא תליא וא"א לומר כן דהא למאן דפליג עליה דרבה ס"ל ביודע עיקר שבת דאינו חייב [אלא] על כל שבת ושבת ולא על כל מלאכה ומלאכה וביודע שהוא שבת חייב על כל מלאכה ומלאכה וחייב נמי על כל שבת ושבת ודו"ק:

בד"ה כי הכיר כו' דמ"מ ליתנייהו וליתני נמי בתר הכי הכיר כו' דכה"ג פריך לעיל כו' כדפרישית ונראה לר"י כו' אבל השתא דקתני דאינו חייב אלא אחת כו' נקט הכיר כו' עכ"ל לא הבנתי תירוצו דאין זה מספיק לקושייתו למאי שהקשה שפירש לעיל דפריך דליתני הכיר ולבסוף שכח וכ"ש יודע עיקר שבת דחייב על כל שבת ולא הוה צריך למתני בהאי בבא אלא ה"ל למיתני בבבא אחריתא היודע עיקר שבת דאינו חייב על כל מלאכה וה"נ פריך אבל לא שכחה דחייב על כל מלאכה מדלא תני נמי בבא אחריתא דאינו חייב על כל מלאכה וא"כ ה"נ הכא אמאי לא תני בבא אחריתא בתינוק שנשבה דחייב מיהת אחת ואהא לא תירץ ר"י כלום דהא דכמו בסיפא דקתני חייב על כל שבת דחיובא אתא לאשמעינן דהוי רבותא טפי בהכיר ולבסוף שכח ואפ"ה פריך ליה דליתני נמי בבא אחריתא לאשמעינן פטורה ביודע עיקר שבת דאינו חייב על כל מלאכה ה"נ הכא ברישא דנהי דפטורא אתא לאשמעינן בהכיר ולבסוף שכח דהוי רבותא טפי דאינו חייב אלא אחת ליתני נמי בבא אחריתא לאשמעינן חיובא בתינוק שנשבה דחייב מיהת אחת דליכא למימר דלא דמיא לדלעיל דה"ל למתני בבא אחריתא משום דאיכא למטעי ביה דחייב על כל מלאכה אבל הכא דליכא למטעי בתינוק שנשבה למימר דפטור ולא צריך למיתני בבא אחריתא דזה אינו דאדרבה בתינוק שנשבה ודאי דאיכא למטעי טפי דפטור לגמרי כר"י ור"ל כמו שהקשו בתר הכי ולעיל ליכא למטעי ביה דחייב על כל מלאכה דא"כ הוה תני רבותא בסיפא כדפריך אדתני היודע שהוא שבת כו' וכמ"ש לעיל ועוד דזה התירוץ והחילוק עיקר חסר מן הספר ותירוצו אינו מספיק כלל לקושייתו וצ"ע:

בד"ה אבל תינוק כו' ורבא פריך ליה אומר מותר אנוס הוא ולא ה"ל למיתני בברייתא כו' עכ"ל הוצרכו לזה לפי דרכם דאומר מותר חייב בכל מקום אבל לפרש"י דאומר מותר אנוס הוא ומסברא הוא פטור לר"י ולר"ל פריך שפיר התם בפשיטות דאומר מותר אנוס הוא ולא איצטריך קרא וק"ל:

בפרש"י בד"ה ליתני הכיר ולבסוף כו' דליכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק כו' עכ"ל ק"ק אמאי לא דחו התוס' פרש"י במתני' מהכא ממה שפירש שם ביודע עיקר שבת דחייב על כל שבת ושבת מטעמא דימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק שא"א שלא שמע דהא הכא בעי למימר בהכיר ולבסוף שכח נמי חייב על כל שבת ושבת אע"ג דליכא למימר ימים שבינתיים הויין ידיעה לחלק אלא ע"כ דגזירת הכתוב הוא וכמו שפירשו התוס' ויש ליישב ודו"ק:

בגמ' אבל לא שכחה מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה אדתני היודע וכו' יש להקשות בין לפרש"י דמפרש דדייק דחייב על כל מלאכה ומלאכה מדלא כריך ותני מי שידע עיקר שבת ושכחה וכן היודע עיקר שבת וכו' ובין לפירוש התוס' דמפרשי דדייק דחייב על כל מלאכה ומלאכה מדלא תני בבא אחריתי דאינו חייב אלא על כל שבת ושבת ולכך פריך אדתני וכו' מאי מקשה אדרבא נימא דאקושייתו דפריך סמיך התנא ולעולם אימא לך שהתנא ס"ל דאינו חייב על כל מלאכה ומלאכה אלא על כל שבת ושבת לבד והא דלא כריך ותני או דלא תני עוד בבא אחריתי דביודע עיקר שבת אינו חייב אלא על כל שבת ושבת משום דלא איצטריך למתני הכי משום דליכא למטעי ולומר דיודע עיקר שבת חייב על כל מלאכה ומלאכה דא"כ תקשה לן הסיפא דאדתני היודע שהוא שבת וכו' חייב על כל מלאכה ומלאכה ליתני היודע עיקר שבת וכ"ש הא וכן לעיל דפריך ליתני הכיר ולבסוף שכח וכ"ש הא הוה מצי למיפרך שפיר כפשטות דלא ה"ל למתני כלל להא דהיודע עיקר שבת דהא כ"ש הוא ולא מצינן למטעי ולומר שחייב על כל מלאכה ומלאכה דא"כ תקשה לן הסיפא אדתני היודע שהוא שבת וכו' ליתני היודע עיקר שבת וק"ל כבר הארכתי בתירוץ קושיא זו בדרכי לימוד הישיבה:

מ"ט דמונבז דכתיב תורה אחת יהיה ופירש"י מ"ט דמונבז אבנין אב ודאי לא סמיך וכו' ויש לדקדק למה נקיט מונבז לעיל בדבריו הבנין אב כלל ויש לתרץ דמונבז עיקר טעמו דאהיקשא דהכא סמיך ונקיט נמי הבנין אב דמזיד אקרי חוטא משום דאי לאו הבנין אב דאשכחן דמזיד נמי אקרי חוטא לא הוה מסתבר ליה כלל למילף בהאי היקשא לדמות שוגג למזיד דהא שוגג חילוף דמזיד כפירש"י אלא ע"כ הוה מוקי גם הוא האי היקשא למילתא אחריתי כרבנן דו"ק נ"ל:

בתוס' ד"ה אבל לא שכחה וכו' אלא ה"פ מדקתני חייב על כל שבת ושבת ולא קתני אינו חייב אלא על כל שבת ושבת וכו' משמע דעיקר מתני' חיובא אתא לאשמעינן וכו' ולא הוה צריך למתניא בהאי בבא אלא הוה ליה למתני בתר הכי בבבא אחריתא וכו' יש לדקדק בדברי התוס' הללו דנראה מדבריהם שמפרשים שהמקשה פריך לעיל בתרי מילי ובשני אופנים ובחדא הוי סגי דהיינו שהיה יכול להקשות לעיל ליתני הכיר ולבסוף שכח וכ"ש הא מאי אמרת דלמא אי הוי תני הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת ה"א דיודע עיקר שבת חייב על כל מלאכה ומלאכה לכך תני היודע עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת לאשמעינן פטורה דאינו חייב על כל מלאכה ומלאכה זה אינו דהא מדקתני חייב על כל שבת ושבת ולא קתני אינו חייב אלא על כל שבת ושבת משמע דעיקר מתני' חיובא אתא לאשמעינן ולא פטורא וכן היה יכול המקשה להקשות באופן זה לחוד דהיינו לתני הכיר ולבסוף שכח וכ"ש הא מאי אמרת אי הוה תני הכיר וכו' ה"א דיודע עיקר שבת חייב על כל מלאכה ומלאכה הול"ל בבכא אחריתי היודע עיקר שבת אינו חייב אלא על כל שבת ושבת ונראה דע"כ הוכרחו לפרש דהמקשה פריך לעיל בהנך שני אופנים דלא מצי למיפרך בהאי אופן לחוד דהיינו מדלא קתני אינו חייב אלא על כל שבת ושבת משמע דחיובא אתי לאשמעינן ולא פטורא דמצי למדחייה ולמימר דבאמת דהשתא דלא קתני הכיר ולבסוף שכח דחייב על כל שבת ושבת אלא קתני היודע עיקר שבת וכו' לא אתי לאשמעינן אלא חיובא ולא פטורא משום דמהיכא תיתי לן למימר שיהא חייב על כל מלאכה ומלאכה אבל אי הוה תנא דאפי' הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת ה"א דיודע עיקר שבת ולא שכחה דעדיף טפי חייב על כל מלאכה ומלאכה לכך נצטרך לומר דפריך נמי דנתני אח"כ בבא אחריתי היודע עיקר שבת אינו חייב אלא על כל שבת ושבת ומהא לחוד לא מצי למיפרך משום דהוה מצי למימר דלעולם אימא לך דהכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת מאי אמרת ליתני הכיר ולבסוף שכח וכ"ש הא וליתני אח"כ בבבא אחריתי היודע עיקר שבת אינו חייב אלא על כל שבת ושבת דלמא בבבא זו עצמה דקתני היודע עיקר שבת אתא לאשמעינן פטורא ולא אתא לאשמעינן חיובא כלל דחיובא לא איצטריך לאשמעינן דהא אפי' הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת ולא תני בבא זו דהיודע עיקר שבת אלא לאשמעינן פטורא דאינו חייב על כל מלאכה ומלאכה לכך הוכרח לפרש דפריך נמי דמדקתני היודע עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת ולא קתני אינו חייב אלא על כל שבת ושבת משמע דחיובא אתא מתני' לאשמועינן ולא פטורא ודו"ק:

ד"ה כי הכיר ולבסוף שכח דמי פי' בקונטרס דלהכי לא תני במתני' שכח מעיקרו דהיינו תינוק שנשבה דלא תימא דהכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת וקשה לר"י וכו' מקשין העולם דעדיפא הוה ליה לר"י לאקשויי על פירש"י דהיאך יכול לפרש דאי תני תינוק שנשבה ה"א דהכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת א"כ תקשה לן הא דפריך לעיל ארב ושמואל דמדתני היודע עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת ליתני הכיר ולבסוף שכח וכ"ש הא וכל הנך קושיות דבתר הכי לעיל אבל אין זה קושיא כ"כ על פירש"י דאיכא לתרץ דהתנא לא רצה לסמוך על הני דיוקי דפריך המקשה לעיל דדלמא מצי לתרוצי להו באיזה שינויא דחיקי לכך ניחא ליה לתנא טפי למתני בהדיא כל השוכח עיקר שבת אינו חייב אלא אחת:

בא"ד ונראה לר"י דודאי אי הוה תני חייב וכו' ר"ל דלעולם אין הפי' כרש"י דפי' דמש"ה לא תני במתני' תינוק שנשבה דלא תימא הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת אין הפי' כן ואין התנא מתיירא מזה ואפ"ה אין להקשות מפני מה תנא במתני' השוכח חייב ולא תני תינוק שנשבה דהוי רבותא טפי דודאי אי הוי תני חייב וכו' הוי תינוק שנשבה רבותא טפי אבל התנא לא אתא לאשמעינן חיובא אלא פטורא אתא לאשמעינן ולגבי פטורא אדרבה הכיר ולבסוף שכח הוי רבותא טפי מתינוק שנשבה ומיהו קשה לר"י דליתני תרווייהו לאשמעינן חיובא גבי תינוק שנשבה והדר ליתני פטורא בהכיר ולבסוף שכח וק"ל:

ד"ה וחייב על הדם אחת וכו' אך קשה לרשב"א דמה איצטריך תו לאשמעינן ולמיתני על החלב אחד ר"ל דבתירוץ זה מתורץ הא דתני על הדם אחד אבל עדיין קשה למה איצטריך למתני ועל החלב אחד:

גמ' ולבסוף שכח דמי והכי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה חייב על כו' ה"ל למיפרך ולמתני כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה וכ"ש האי ה"נ כו' ואינו כן לרבה דכריתות כו'. נ"ב ול"נ שאינו צריך לכל זה דבודאי לפי האמת דיודע עיקר שבת כו' אינו חייב אלא על כל שבת ושבת ולא אכל מלאכה ה"ה היודע שהוא שבת כו' אינו חייב אלא אכל מלאכה ולא אכל שבת כדעת רבה דכריתות אבל לפי ס"ד דהשתא דהיודע עיקר שבת חייב נמי אכל מלאכה משום דחילוק שבתות גורם שמביא קרבן אף אחילוק מלאכות ה"ה נמי איפכא כשיודע שהוא שבת כו' דחילוק מלאכות גורם שמביא נמי אחילוק שבתות ודו"ק (עי' במהרש"א):

רש"י ד"ה [ליתני היודע. וזדון מלאכות חייב כו' כצ"ל. ומלת הרבה למחוק] :

רד"ה הריני מוסף ע"ד. לדרוש גז"ש. מלשון הגמ' מוכח דאינו אלא ב"מ וכן הוא עצמו לקמן בד"ה מ"ט דמונבז ק"ל בנין אב וג"ש דנקיט כאן ל"ד וכן במשנה בביצה (יב:) מצינו לישנא דגז"ש ופירש"י ל"ד:

[רד"ה מ"ט דמונבז. דהא שוגג חילוף כו' כצ"ל] :

גמרא, ורבנן האי תורה אחת, מה עביד ליה.
וא"ת לימא דבעי להו לכדאמרינן בפ"ק דיבמות לפי שמצינו שחילק הכתוב וכו' יכול לחלק בקרבנותיהן, ומוהר"ש איידלס ז"ל כתב [על התוס' לקמן דף סט ע"א ד"ה כגון], דה"ה דהמ"ל הכי, וי"ל דבר פלוגתא דמונבז הוא רע"ק בלא"ה צ"ל דלא סבר כרבי דאתי' מעלי' עלי' דא"כ צריך שיהא זדונו בלאו [כמ"ש תוס' יבמות דף ח' ע"א] וא"כ קרבן בעי אזהרה, והרי במכות (דף יג ע"ב) מוכח דרע"ק סבר קרבן לא בעי אזהרה, אע"כ דרע"ק לא ס"ל כרבי אלא דיליף מדריב"ל דצריך שיהא זדונו בכרת:

כשהכיר ולבסוף שכח דמי. עמ"ש תוס' ונראה לר"י וכו' ושוב ומיהו קשה לר"י וכו' עיין מהרש"א. נראה לע"ד לעמוד על כוונת תוס' בתירוצם דודאי לא שייך להקשות בשום מקום אהתנא דה"ל למיתנא עוד בבא אחת במשנה ואין זה מדרך הש"ס וכמ"ש מגיני שלמה בשמעתין. ומ"מ נ"ל דשפיר כ' תוס' בשמעתין ד"ה אבל לא שכחה וכו' ובשארי דבורים דה"ל למיתנא עוד בבא אחרת משום דכל עיקור כוונת התנא כלל גדול לעשות כלל וסייג לכלל כל הלכות חילוקי שבת וחילוקי מלאכות לענין חטאת. וצריך שלא יחסר דבר דא"כ אינו כלל גדול. ע"כ שפיר קשה דה"ל למיתני עוד כך וכך שנדע דיני חלוקי חטאות בין בשבתות בין במלאכות וכל זה בחלוקי חטאת. וה"נ ברישא אי הוה תני חיוב חטאת דלמשמע מיני' לאפוקי דאינו פטור ה"נ ה"ל להוסיף ולומר דשכוח מעיקרא ג"כ חייב ולא נאמר שהוא פטור. אך התנא נקיט אינו חייב אלא דלא נאמר שחייב שתים דכל עצמו לא בא אלא לאשמועינן דיני חלוקי חטאות. ונשמע מזה מכ"ש שבשכוח מעיקרא אין בו חלוקי חטאות ואינו חייב יותר מאחת עכ"פ. אע"ג דעדיין לא ידעינן אי חייב אפי' א' דאפשר דפטור לגמרי אין זה מענין משנתינו ואינו צריך להוסיף בבא בשביל זה כי לא בא להודיענו כל דיני חיוב ופטור אלא דיני חלוקי חטאות. ומיושב קושי' תוס' שפיר עד שיש לתמוה מה שהוקשה לר"י עוד דלא נטעה לומר כר' יוחנן וכו' ומאי קושיין. ואולי י"ל מ"מ קשיא דעכ"פ התנא נתן מכשול דנאמר אי ס"ד דשכוח מעיקרא חייב א' הוה מוקמי' קרא דשמירה לכל שבת להכיר ולבסוף שכח. ומדהכיר ושכח אינו חייב אלא א' ש"מ שכוח מעיקרא פטור כר' יוחנן נמצא נתן התנא מקום לטעות זה הי' קושי' ר"י:

ר' יוחנן ור"ל דאמרו תרווייהו וכו' אבל תינוק שנשבה וכו' פטור. פירש"י משום דהוה אומר מותר ואונס הוא כ' מגיני שלמה דחלילה דיסבור רש"י אומר מותר בעלמא פטור מחטאת דוקא לענין גלות כמ"ש תוס' אלא שכוח מעיקרא בתינוק שנשבה וגר שנתגייר וכדומה זה אונס הוא בלי ספק אלא שהוקשה לו ממ"ש רש"י לקמן ע"ב ע"ב פי' רש"י ד"ה אלא באומר מותר וכו' ע"ש. ולפע"ד י"ל קו' זו דלקמן בגר גדול שנתגייר אפי' לא הודיעוהו שום מצוה עכ"פ א"א שלא ידע קצת דמקצת מע"ז ועי"ז נתן לבו להתגייר. ועוד במה נתגייר אם לא שעכ"פ נתן לבו לעזוב עבודתו ולקבל עבודת ישראל וא"כ הרי ידע מקצת ע"ז שוב לא מיקרא אומר מותר דה"ל לחקור וללמוד ושוב מצאתי קרוב לדברי אלו לקמן ע"ב ע"ב בתוס' ד"ה ע"כ ע"ש ובס' באר שבע בכריתות ג' ע"ב בד"ה דע"כ לא בעי מיני' רבא מר"נ וכו' ע"ש. מה שאין כן בבריית' דשמעתין אע"ג דמיירי נמי מע"ז מ"מ שייך גר שנתגייר דמיירי מתינוק שנתגייר שהביאתו אמו ולא ידע כלל דאיכא ע"ז בעולם. אבל בגר גדול לא משכחת בשום אופן אלא הכיר ושכח וזה לא הוה אונס. ועיין פירש"י במתני' ריש כריתות פי' רש"י דאומר מותר אונס הוא. וכתב בה"ז שם דכוונת רש"י ג"כ כנ"ל שלא ידע מעולם ע"ז וגם לא ידע מקצת אלא לא ידע עיקור הדבר מעולם ודלא כבאר שבע שם. ועוד שם ג' ע"ב אמר ר"פ בתינוק שנשבה דידע דאיכא ע"ז וכו' משום דאלו לא ידע כלל מעולם ה"ל אונס לר' יוחנן וכ"כ בה"ז שם דלא כבאר שבע ע"ש. ואע"ג דלרב ושמואל דשמעתין אפי' בכה"ג חייב ופסק רמב"ם כוותי' מ"מ לא בעי ר"פ למיחת נפשי' בפלוגתא דתנאי מונבז ור"ע ודאמוראי רב ושמואל ור' יוחנן ור"ל. והגאון מליסא בחבורו על כריתות שגה בזה וכ' מר"פ ראי' לרמב"ם דפסק כרב ושמואל. וליתא ומסתיי' דלא תקשה מר"פ אפסק הרמב"ם. ועיין עוד מ"ש רש"י לקמן ד"ה שבועת ביטוי וכו' ועוד ד"ה הכל מודים בתרומה וכו' בלא שבה וכו' ויבואר לקמן אי"ה:

ומה שקשה אפי' רש"י דטעמי' דר"י ור"ל כמונבז לכאורה הי' נראה דקשה לרש"י קוש' תוס' לקמן סוף ד"ה כ"ש שהוספת וכו' ע"ש וגם קשה דאי ס"ד ר"י ור"ל ס"ל כמונבז ממש א"כ מאי האי דשקלי וטרי לקמן בדרבנן אע"כ ג' מחלוקת בדבר. ת"ק לית לי' בנין אב דמונבז ואית לי' נמי אומר מותר אינו אונס נמצא חייב בשכוח מעיקרא ופטור באית לי' ידיעת לאו וכרת. ומונבז דאית לי' בנין אב וגז"ש מחייב אפי' אית לי' ידיעה ופוטר בשכוח מעיקרא מטעם אומר מותר כי האי אונס הוא. ור"ע פליג אמונבז בבנין אב דילי' ובעי שגגת לאו וכרת ומ"מ באומר מותר דשכוח מעיקרא ס"ל כוותי' דאונס הוא ואתי' דר"י ור"ל כר"ע לגמרי כן הי' נראה לכאורה לדעת רש"י. וכן יש להבין קצת מתוך דברי מגיני שלמה:

האמנם בתוספתא שלפנינו מבואר דר"ע הוא בעצמו ת"ק דמחייב בתינוק שנשבה וליתא להנ"ל. והנלע"ד דכשתימצי לומר בדברי מונבז יראה דלדידי' מיחשב חיוב קרבן כעונש מן העונשים דחייבי' רחמנא בקרבן ומש"ה שגגת קרבן הוה שגגה ואמרינן אלו הי' יודע שהחמיר רחמנא לעונשו קרבן לא הוה עביד וכן מתבאר ממ"ש תוס' ד"ה אלא למונבז וכו' אם הי' יודע שחייב כרת עם הקרבן הי' שב עכ"ל ע"ש ומה"ט גופא חייבי' רחמנא כל שיש לו ידיעה טפי דיש לחייבו ייתר כשיש לו ידיעה משאין לו ידיעה ומ"מ גם בהכיר ולבסוף שכח נמי חייב. אבל שכוח מעיקרא שהוא ממש אונס גמור אין ראוי לענשו זה הוא סברת מונבז. אמנם לר"ע לא יתואר חיוב קרבן בעונש כלל אדרבא מיחס חס רחמנא עליו להצילו מעונש וניתן לכפרה ומשו"ה כל שידע בכרת או אפי' בלאו לית לי' כפרה כי גדול עונו ואמנם שכוח מעיקרא נהי דאין ראוי לענשו מ"מ לא ימלט מקצת חטא דעכ"פ אינו כמי שאנסוהו נכרים. וכיון שהקרבן אינינו לעונש אדרבא מיחס רחמנא עליו א"כ שכוח מעיקרא ראוי לחוס עליו טפי ולחייבו קרבן אם ניחא לי' בכפרה דהרי אי לא ניחא לי' בכפרה אין ממשכנים אותו בלא"ה ואיך יתואר זה בעונש ועיין שבועות ל"ז ע"א ומאי חומרא וכו' וע"ש תוס' ד"ה מאי וכו' יש סברא בהיפוך ע"ש. מ"מ מיושבים דברי רש"י דשמעתין בעה"י. ועיין תוס' פסחים כ"ט ע"א ד"ה ר' נחוניא היא וכו' דקים לי' בדרבה. מיני' אינו פוטר מחיוב קרבן והיינו טעמא דלא שתי רשעיות שבקרבן אינו לעונש אלא לכפרה וא"כ למונבז י"ל קים ליה בדרבה מיני' פוטר מקרבן וצ"ע:

כך הי' מונבז דן לפני ר"ע פי' עיקור אהקישא דאין אלא דלא נימא לא אתי היקשא ומפיק קרא ממשמעות ובקרא חטא כתיב והיינו שוגג בלא ידיעה לכן מייתי בנין אב שגם מזיד קרוי חוטא כנלע"ד על פי מ"ש רש"י ד"ה מ"ט דמונבז וכו' ע"ש ועמ"ש בחי' רשב"א:

בתוספות בד"ה כי הכיר ולבסוף שכח דמי פי' בקונטרס דלהכי לא תנא וכו' ומיהו קשה לר"י דמ"מ ליתני תינוק שנשבה דלא נטעה לומר וכו' עס"ה. ובאמת לא יכולתי לעמוד על קושיא זו דהא כה"ג אשכחן טובא בש"ס בכמה דוכתי דאשכחן פלוגתא דתנאי בברייתא ואפ"ה לא חש תנא דמתני' למיתנייה היכא דפשיטא ליה כחד מינייהו וכ"כ מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש ע"ש מיהו למאי דפרישית לעיל במשנה ובגמרא בלא"ה יש ליישב בפשיטות קושיות ר"י לפמ"ש דכל הני כללי דמתניתין דכייל להו בכלל גדול אמרו בשבת היינו דוקא בהנך מילי דשייכי בשבת דוקא כגון חילוק מלאכות וכה"ג במאי דמחייב על כל שבת ושבת אי משום דשבתות כגופין דמי לחוד או משום דימים שבנתיים נמי הוי ידיעה ומש"ה קתני כל הנך פרטי דזימנין אינו חייב אלא על כל שבת ושבת ולא על חילוק מלאכות וזימנין איפכא וזימנין דאינו חייב לגמרי אלא אחת כגון בשוכח עיקר שבת דרישא משא"כ בהך מילתא דתינוק שנשבה לא שייך למיתני כלל בהאי כלל גדול דשבת כיון דאין חילוק בזה בין שבת לשאר מצות דלמונבז אפילו בשבת פטור ולרבנן אפילו בשאר מצות חייב אחת על כל מצוה ומצוה ולא איצטריך נמי לאשמעי' דבשבת אינו חייב אלא אחת דהא ידעינן לה שפיר במכ"ש דשוכח עיקר שבת כן נ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה אבל תינוק שנשבה פטור פי' בקונטרס דקסבר אומר מותר אנוס הוא ואין נראה דטעמייהו כמונבז כדאמר בסמוך וכו' עס"ה. עמ"ש מ"ז ז"ל בזה בתכלית אריכות וכאן הראה חריפותו ובקיאותו כדולה מים מבארות עמוקים אלא שלפי תוכן דבריו ר' יוחנן ור"ל סברי כמונבז ולא מטעמיה דמונבז יליף מהיקישא ואינהו מטעמא דאנוס הוא ולענ"ד אין צורך לזה דנראה בלא"ה דמונבז גופא תרתי טעמי אית ליה דליכא למימר דמהיקישא לחוד יליף לכולה מילתא דא"כ מאי קאמר כשדן לפני ר"ע הואיל ומזיד קרוי חוטא ושוגג קרוי חוטא ואמאי לא קאמר ליה בהדיא דטעמיה מהיקישא ופשטא דהאי לישנא דהואיל ומזיד קרוי חוטא וכו' משמע שזה הטעם בעצמו הוא משום דתנוק שנשבה אנוס הוא ולא שייך למקרייה חוטא דאנוס רחמנא פטריה כדכתיב ולנערה לא תעשה דבר כדמייתי הש"ס בכמה דוכתי דאפילו לענין נזיקין דרבי קרא אונס כרצון אפ"ה באונס גמור פטור מהאי קרא גופא דולנערה כדאיתא בר"פ המניח וע"ש בתוס' ואין לך אונס גדול מתינוק שנשבה וגר שנתגייר דמאי אית להו למיעבד כיון שלא היה להם ידיעה מעולם. מיהו אי לאו דאשכחן דמזיד נמי מיקרי חוטא א"כ תו לא הוי משמע דחטא למעוטי אנוס אלא אדרבה למעוטי מזיד וכל שקרוב למזיד כדאשכחן בכמה דוכתי דלשון חטא היינו שוגג ומזיד מיקרי עון וא"כ היה באפשר לומר דתינוק שנשבה חייב בקרבן אע"ג דאנוס רחמנא פטריה היינו כגון מיתה או מלקות וממון אבל בקרבן אפשר דחייב דכפרה מיהא בעי כדאשכחן לקושטא דמילתא דרבנן מחייבי ליה בקרבן אע"ג דאנוס הוא והיינו מה"ט גופא מש"ה איצטריך מונבז לאתויי ראיה דהואיל ומזיד קרוי חוטא וכפרש"י דאשכחן דאפי' קרבן מחייב וא"כ לפ"ז ממילא אית לן למימר דהאי דשוגג קרוי מזיד בכולהו קראי דקרבנות לאו למעוטי מזיד או קרוב למזיד אתי דהא אינהו נמי חוטא מקריין אע"כ דחטא דכתיב בקרבן היינו למעוטי אנוס כי האי דתנוק שנשבה:

מיהו ר"ע דא"ל למונבז מה מזיד שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה וכו' אסיק אדעתי' דמונבז ע"כ לאו אהאי טעמא לחוד דאונס סמיך דאפשר דהאי טעמא לא הוי מהני לפוטרו מקרבן בעכו"ם דהא האי קרא דולנערה לא תעשה דבר לא שייך בעכו"ם דקי"ל יהרג ואל יעבור ואפי' מיתה איכא למ"ד דחייב אפילו באונס כדאיתא לקמן דף ע"ב ע"ב גבי מאהבה ומיראה וכמו שאבאר שם וע"ש בתוס' ומש"ה הוי משמע ליה לר"ע דטעמא דמונבז היינו משום דאית ליה האי היקישא דכתיב בעכו"ם גופא וכמו שאבאר בסמוך דאכתי בהאי היקישא לחוד לא סגי וא"כ לפ"ז שפיר אקשה ר"ע למונבז אי מה מזיד שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה וכו' דהא קי"ל אין היקש למחצה וע"ז השיב לו מונבז הן וכ"ש שהוספת והיינו מהאי היקישא דמסקינן בסמוך וא"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דר"י ור"ל גופייהו סברי כמונבז בחדא לענין תינוק שנשבה מיהו במאי שאמר הן וכ"ש שהוספת פליגי עליה משום דלית להו הך היקישא ובזה נתיישבו כמה קושיות שהקשו התו' בסוגיא זו וכמו שאבאר לקמן דף ע"ב ע"ב אי"ה:

בד"ה וחייב על הדם אחת אע"ג דמילתא דפשיטא היא וכו' עס"ה. ולולי דברי התוס' היה נ"ל ליישב דהיא גופא איצטריך למיתני דאע"ג שלא היתה לו ידיעה כלל בשום מצוה א"כ כל המצות כולן כהעלם אחד אצלו ועוד דאומר מותר אנוס הוא וקס"ד דפטור כדפרישית ודוקא בעכו"ם קאמרי רבנן דחייב כיון דאונס נמי חייב ועוד משום דמז' מצות ב"נ הוא ואפילו גר תושב נהרג על שהיה לו ללמוד ולא למד כדאמרי' במכות וכ"ש בגר שנתגייר דעיקר הגירות הוא לפרוש מעכו"ם כ"ש דהיה לו ללמוד ומה"ט אפשר נמי דמחייבי רבנן קרבן על שמירת שבת משום דשבת חמירא כעכו"ם כדאיתא בריש חולין לגבי מכם ולא כולכם ע"ש בפרש"י ועוד דאפשר דדרשא דשמירה אחת לשבתות הרבה לא משמע להו לרבנן אלא בכה"ג בתנוק שנשבה ואם כן בחלב ודם הו"א דפטור משום דאנוס הוא קמ"ל דאפילו הכי חייב אפילו על חלב ודם והיינו כדפרישית דאנוס כי האי אין לפוטרו כל כך מקרבן משום דכפרה מיהא בעי כן נ"ל וקרוב לזה כתב מ"ז ז"ל ע"ש ודו"ק:

בד"ה כ"ש שהוספת וכו' ומיהו קשה לר"י דהא פטריה מהיקישא דתנוק שנשבה מה"ט נמי יפטור נמי הכיר ולבסוף שכח עכ"ל. ולע"ד נראה ליישב קושיא זו דהא ע"כ הכיר ולבסוף שכח חייב מיהא קרבן אחד על כולם דאלת"ה אלא פטור לגמרי א"כ האי קרא דשמירה אחת לשבתות הרבה היכי משכחת לה ואין לומר דאפ"ה מקשה ר"י שפיר דהתינח בשבת דחמיר שהוא בסקילה ויש בו תוצאות הרבה בחילוק מלאכות ובחילוק שבתות ואכתי בשאר מצות מנ"ל דחייב אלא דבהא נמי איכא למימר דכה"ג לאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא דע"כ האי היקישא לאו בהכיר ולבסוף שכח איירי כיון דע"כ איירי בשבת כן נ"ל נכון ודו"ק:

בגמרא מ"ט דמונבז דכתיב תורה אחת יהיה לכם וכו' ואיתקש שוגג למזיד וכו'. כבר כתבתי דבהאי היקישא לחוד לא סגי למונבז אי לאו דאיכא נמי האי טעמא דקאמר הואיל ומזיד קרוי חוטא דאי לאו האי טעמא הו"א דהיקישא לא אתי אלא לפטור תנוק שנשבה שלא היתה לו ידיעה כלל ואנוס הוא אבל היכא שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה הוי אמינא דחייב אע"ג דקי"ל אין היקש למחצה אפילו הכי לענין שוגג ומזיד לא שייך לומר כן שהרי זה היפך מזה מה שאין כן לבתר דפשיטא ליה למונבז בלא"ה דפטור דכיון דאנוס הוא לא מיקרי חוטא ולאו בכלל שוגג הוא דקרייה רחמנא חוטא א"כ לפ"ז לא איצטריך האי היקישא אלא להך מילתא לחוד דהיכא שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה אפילו הכי חייב כן נ"ל ועיין בחידושי הרשב"א שכתב בסברא זו להיפך ממה שכתבתי והנלע"ד כתבתי ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

אבל לא שכחה. לעיקר שבת אלא ששכח שהיום שבת מאי: חייב על כל אב מלאכה. דע''כ אי הוה סבירא ליה דאינו חייב אלא אחת לכל שבת ושבת הוה ליה למיכרך ולמיתני הכי מי שידע עיקר שבת ושכחה וכן היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת: ליתני היודע עיקר שבת. דהוה שגגת שבת וזדון מלאכות הרבה חייב על כל מלאכה אע''ג דבכל שבת ליכא אלא חדא שגגה וכ''ש שגגת מלאכות וזדון שבת דאיכא שגגות הרבה: כהכיר ולבסוף שכח דמי. ומתניתין איצטריך למינקט הכיר ולבסוף שכח דלא תימא חייב על כל שבת ושבת: פטור. דקסברי רבי יוחנן ור''ל אומר מותר אנוס הוא ולא שגגה היא: וחייב על הדם. שאכל כל ימיו אחת וכן על כל דבר כרת שבתורה: מזיד קרוי חוטא. דכתיב (ויקרא ה) בשבועת העדות נפש כי תחטא ושמעה וגומר ולא כתיב ביה ונעלם: הריני מוסיף על דבריך. כלומר אם כך באת לדרוש ג''ש ללמד שוגג ממזיד בא ואוסיף גם אני על דבריך עוד ובה תראה אם יעמדו דבריך: אף שוגג שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה. תחייבהו גם בזו חטאת: כ''ש שהוספת. על דברי והרי אתה מסייעני וגם בזו אני אומר שהוא חייב ולקמן מפרש במאי שגג: קתני מיהא. רישא תינוק שנשבה לבין הנכרים חייב: בשלמא לרב ושמואל ניחא. דאינהו נמי מחייבי ואיכא לאוקמי דהוא הדין להכיר ולבסוף שכח כי מתניתין וברייתא דקתני תינוק היא גופא איצטריך לאשמעינן פלוגתא דמונבז ורבנן: מאי טעמא דמונבז. אבנין אב ודאי לא סמיך למיעבד שוגג דומיא דמזיד דהאי שוגג חילוף דמזיד וליכא לדמויינהו דהאי חייב והאי פטור: מקיש שוגג. לענין חטאת למזיד לענין כרת ואף על גב דלא דמי ע''כ הקישן הכתוב: ורבנן. הך הקישא בעיא לכדרבי יהושע ב''ל: תורה אחת יהיה לכם. גבי קרבן ע''ז כתיב בפרשת שלח לך אנשים:
אבל לא שכחה מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה. תימה לר''י מנא ליה למידק הכי אימא דלא שכחה נמי אינו חייב על כל מלאכה ומלאכה אלא על כל שבת ושבת כמו בהכיר ולבסוף שכח ותנא הכיר ולבסוף שכח וכ''ש הא כדפרי' ומה שפי' בקונטרס דדייק דחייב על כל מלאכה ומלאכה מדלא כייל להו אהדדי מי שידע עיקר שבת ושכחה והיודע עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת דהוה משמע דוקא על כל שבת ושבת ולא על כל מלאכה אין נראה לר''י דא''כ היכי פריך לעיל לתני הכיר ולבסוף שכח וכל שכן הא דמשמע דהא לא איצטריך למיתני והא נמי איצטריך לאשמעינן דאינו חייב על כל מלאכה ומלאכה ונראה לר''י דלעיל דקאמר ליתני הכיר ולבסוף שכח וכ''ש הא לא בעי למימר דלא ליתני' כלל במשנה אלא ה''פ מדקתני חייב על כל שבת ושבת ולא קתני אינו חייב אלא על כל שבת דהוה משמע ולא על כל מלאכה ומלאכה משמע דעיקר מתניתין חיובא אתא לאשמעינן דחייב על כל שבת ושבת ולא פטורא דאינו חייב על כל מלאכה ואם כן ליתני הכיר ולבסוף שכח דהוי רבותא טפי וכ''ש האי דחייב על כל שבת ולא הוה צריך למתנייה בהאי בבא אלא ה''ל למיתני בתר הכי בבבא אחריתי היודע עיקר שבת אינו חייב אלא על כל שבת ושבת לאשמעינן דאינו חייב על כל מלאכה והשתא דייק שפיר אבל לא שכחה מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה מדלא תני בבבא אחריתי דאינו חייב אלא על כל שבת ושבת: ליתני היודע עיקר שבת וכ''ש הא. תימה לר''י לרבא דאמר בכריתות בסוף פרק אמרו לו (דף טז:) דבזדון שבת ושגגת מלאכות לא מיחייב אכל שבת ושבת ודייק ממתניתין דהכא דלא קתני חייב על כל אב מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת ולדידיה היכי פריך הכא ליתני היודע עיקר שבת הא לא מצי למיתני הכי דאם כן הוה משמע דלא מיחייב היודע עיקר שבת אכל שבת ושבת ותירץ דהכי פריך דליתני היודע עיקר שבת דחייב אכל אב מלאכה של כל שבת ושבת ורשב''א מפרש דאי הוה תני בהדיא היודע עיקר שבת חייב על כל אב מלאכה ליכא למידק דלא מיחייב אכל שבת מדלא קתני חייב על כל אב מלאכה של כל שבת דלא צריך למיתני' דמרישא שמעינן ליה דקתני בהכיר ולבסוף שכח דחייב על כל שבת ושבת כ''ש יודע עיקר שבת כדאמר לעיל: וכ''ש האי. ה''נ לא בעי למימר דלא לתני' כלל במשנה דאם כן הוה אמינא דחייב נמי על כל שבת ושבת ואינו כן לרבה דכריתות אלא ליתני בבא אחריתי היודע שהוא שבת אינו חייב על כל שבת: כי הכיר ולבסוף שכח דמי. פירש בקונטרס דלהכי לא תנא במתניתין שכח מעיקרו דהיינו תינוק שנשבה דלא תימא דהכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת וקשה לר''י דמ''מ ליתנייה וליתני נמי בתר הכי הכיר ולבסוף שכח אינו חייב אלא אחת דכה''ג פריך לעיל ליתני הכיר ולבסוף שכח וכ''ש הא כדפרישית ונראה לר''י דודאי אי הוה תני חייב חטאת דהוה אתי לאשמעינן חיובא הוה שייך למיפרך דליתני תינוק שנשבה דהוי רבותא טפי אבל השתא דקתני אינו חייב אלא אחת דפטורה אתא לאשמעינן נקט הכיר ולבסוף שכח דהוי רבותא טפי ומיהו קשה לר''י דמ''מ ליתני תינוק שנשבה דלא נטעה לומר דפטור כרבי יוחנן וריש לקיש והדר ליתני הכיר ולבסוף שכח: אבל תינוק שנשבה פטור. פירש בקונטרס דקסברי אומר מותר אנוס הוא ואין נראה דטעמייהו כמונבז כדאמר בסמוך וטעמא דמונבז מפרש לקמן דיליף מקרא והא דאמר בפ''ב דמכות (דף ז:) גבי גלות בשגגה פרט למזיד ומפרש (אביי) [צ''ל רבא] פרט לאומר מותר ופריך ליה (רבא) [צ''ל אביי] אומר מותר אנוס הוא לאו דוקא קאמר אנוס דבכל מקום מחייבין ליה אלא לגבי גלות דוקא ממעט (אביי) [צ''ל רבא] אומר מותר משום דטובא בשגגה כתיב התם דהא בפירקין מחייבי אומר מותר בע''ז ובחלב אע''ג דכתיב בהן בשגגה (ורבא) [צ''ל ואביי] פריך ליה אומר מותר אנוס הוא ולא הוה ליה למיתני בברייתא בשגגה פרט למזיד אלא פרט לאנוס דיותר דמי וקרוב לאנוס מלמזיד: וחייב על הדם אחת. אע''ג דמילתא דפשיטא היא דאכל מה שאכל דם אינו חייב אלא אחת כיון שאין בדם חילוק איסור כמו שיש בשבת חילוק מלאכות וכל אדם נמי בלא תינוק שנשבה אכל דם ודם אינו חייב אלא אחת אלא אומר ר''י דמיירי דאפי' אכלן בכמה תמחויין דלר''י (לקמן דף עא.) אדם אחר חייב על כל תמחוי אפי' בהעלם אחד ובתינוק שנשבה אינו חייב אלא אחד אך קשה לרשב''א דמאי איצטריך תו לאשמעינן ולמתני ועל החלב אחד: כל שכן שהוספת. כדפירש בקונטרס דאף בזו מחייב ומחייב נמי כי ליכא ידיעה בשעת מעשה דהא רבי יוחנן וריש לקיש סברי כמונבז ומחייבי הכיר ולבסוף שכח ותניא נמי לקמן שגג בזה ובזה זהו שוגג האמור בתורה ומוקמינן לה כמונבז והיינו טעמא משום דסברא הוא דלא איתקש שוגג למזיד לאפוקי ליה ממשמעות שגגה דאדרבה שוגג משמע דלית ליה ידיעה בשעת מעשה ולא אתא היקשא אלא לחייב נמי כי אית ליה ידיעה בשעת מעשה ומיהו קשה לר''י דהא פטרי מהיקשא תינוק שנשבה מהאי טעמא נמי יפטור הכיר ולבסוף שכח:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד