דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

שבת סט ע"א - טקסט הדף

{במדבר טו-כב} וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וכתיב {במדבר טו-ל} והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשו כולם לע''ז מה להלן דבר שחייבים על זדונו כרת ושגגתו חטאת אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ואלא מונבז שגגה במאי כגון ששגג בקרבן ורבנן שגגת קרבן לא שמה שגגה ורבנן שגגה במאי רבי יוחנן אמר כיון ששגג בכרת אף על פי שהזיד בלאו וריש לקיש אמר עד שישגוג בלאו וכרת אמר רבא מאי טעמא דרשב''ל אמר קרא {ויקרא ד-ב/יג/כב/כז ??} אשר לא תעשינה (בשגגה) ואשם עד שישגוג בלאו וכרת שבה ורבי יוחנן האי קרא דרשב''ל מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדתניא {ויקרא ד-כז} מעם הארץ פרט למומר רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי שמעון אשר לא תעשינה (בשגגה) ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו: תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה מנינא למה לי ואמר ר' יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת היכי משכחת לה בזדון שבת ושגגת מלאכות בשלמא לרבי יוחנן דאמר כיון ששגג בכרת אע''פ שהזיד בלאו משכחת לה כגון דידע לה לשבת בלאו אלא לר''ש ב''ל דאמר עד שישגוג בלאו ובכרת דידע ליה לשבת במאי דידעה בתחומין ואליבא דר''ע מאן תנא להא דתנו רבנן שגג בזה ובזה זהו שוגג האמור בתורה הזיד בזה ובזה זו היא מזיד האמור בתורה שגג בשבת והזיד במלאכות או ששגג במלאכות והזיד בשבת או שאמר יודע אני שמלאכה זו אסורה אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן או לא חייב כמאן כמונבז אמר אביי הכל מודים בשבועת ביטוי שאין חייבין עליה קרבן עד שישגוג בלאו שבה הכל מודים מאן ר' יוחנן פשיטא כי קא''ר יוחנן היכא דאיכא כרת אבל הכא דליכא כרת לא סד''א הואיל וחייב קרבן חידוש הוא דבכל התורה כולה לא אשכחן לאו דמייתי עליה קרבן והכא מייתי כי שגג בקרבן נמי ליחייב
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סט - א

וכתיב בתחלת הפרשה "וכי תשגו, ולא תעשו את כל המצוות האלה", דהיינו עבודה זרה ששקולה ככל המצות.

וכתיב "והנפש אשר תעשה ביד רמה ... ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה".

ומדכתיב "תורה אחת יהיה לכם" דרשינן:

הוקשו כולם, כל החטאות על שגגות של כל עבירות שבתורה לעבודה זרה - מה להלן, בעבודה זרה, אין חייבין קרבן אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת. כדכתיב בסמוך "והנפש אשר תעשה ... ונכרתה" [למעט עבודות כגון מגפף ומנשק לעבודה זרה, שאין בהן כרת], ושגגתו חטאת. כלומר רק בדבר שזדונו כרת יש בשגגתו חטאת. אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת יש על שגגתו חטאת. ולהכי הוקשו שוגג למזיד, למילף שוגג דכל התורה ממזיד של עבודה זרה. [1]

והוינן בה: ואלא מונבז, דאמר אפילו היתה לו ידיעה בשעת מעשה הוי שוגג לענין חטאת - שגגה במאי? הלא מזיד גמור הוא וגבי חטאת כתיב "שגגה"?!

ומתרצינן: כגון ששגג בקרבן. שיודע הוא מהאיסור ושחייבין עליו כרת כשעושים אותו במזיד, אלא שאינו יודע שיש גם עונש של קרבן חטאת על עשייתו בשוגג. [2]

ורבנן סבירא להו "שגגת קרבן" לא שמה שגגה, אלא אם כן שגג בעבירה עצמה.

והוינן בה: ורבנן - שגגה במאי? עד כמה הוא צריך להיות שוגג? רבי יוחנן אמר: כיון ששגג בכרת, שאינו יודע שחייבין עליו כרת, אף על פי שהזיד בלאו, שיודע שהדבר אסור בלאו, הוי שוגג. שאז הקרבן בא על השגגה שבאי ידיעת עונש הכרת על העבירה. וכדאמרינן לעיל דסמיך "תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה" ל"והנפש אשר תעשה ... ונכרתה".

וריש לקיש אמר: עד שישגוג בלאו וכרת, שמשניהם אינו יודע. [3]

אמר רבא: מאי טעמא דרבי שמעון בן לקיש? שהרי מסתבר טעמא דרבי יוחנן, כדאמרן, שהרי גם כשיודע מהלאו הרי הוא שוגג מחמת אי ידיעת חומרת העונש. [תוס'].

אמר קרא בחטאת "אשר לא תעשינה (בשגגה) - ואשם". דמשמע עד שישגוג בלאו וכרת שבה, כי "לא תעשינה" היינו לאו, ועליו אמר הכתוב "בשגגה".

והוינן בה: ורבי יוחנן, האי קרא דרבי שמעון בן לקיש ד"לא תעשינה - בשגגה", מאי עביד ליה?

ומשנינן: מיבעי ליה לכדתניא: נאמר "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ". משמע מהמיעוט "מעם הארץ" שבא הכתוב לומר שלא כל עם הארץ חייבים חטאת. ללמדך - פרט למומר, שאין מקבלין ממנו קרבן על חטאו.

רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי שמעון: מכאן אתה למד: נאמר "אשר לא תעשינה (בשגגה) ואשם, או הודע אליו חטאתו אשר חטא, והביא אשמו [קרבן חטאת] ". ודרשינן:

אדם השב מידיעתו, שאילו ידע היה שב מחטאו, הוא זה שמביא קרבן על שגגתו.

לא שב מידיעתו - אינו מביא קרבן על שגגתו.

שכך היא משמעות הכתוב: "אשר לא תעשינה [שלא היה עושה אם היה ידוע לו מהאיסור, אלא עשה זאת] בשגגה, [ורק מחוסר ידיעתו חטא] ואשם - הוא זה שיביא קרבן חטאת" [רש"י חולין ה ב], למעט מומר, שאינו שב מידיעתו, ולכך אינו מביא קרבן.

תנן בפרקין: אבות מלאכות שבשבת ארבעים חסר אחת הן. והוינן בה: מנינא למה לי? למה צריך התנא לומר שמספר האבות הוא ארבעים חסר אחת, שהרי הוא מונה את כולן וידעינן ממילא כמה הוא מספרן.

ואמר רבי יוחנן: ללמדך, שאם עשאן את המלאכות כולן בהעלם אחד, ולא נודע לו באמצע שחטא - חייב חטאת על כל אחת ואחת מאבות המלאכות. והמנין הוא סימן בעלמא, לידע כמה חטאות יתכן להתחייב בשבת אחת.

והוינן בה: היכי משכחת לה שחייב על כל מלאכה ומלאכה? על כרחך, בזדון שבת ושגגת מלאכות. שיודע שהיום שבת אלא שאינו יודע שהמלאכות הללו אסורות בשבת.

דאי בשגגת שבת וזדון מלאכות, דהיינו ששכח שהיום שבת אבל יודע מאיסור המלאכות, הרי למדנו במתניתין בריש פרקין שאינו חייב אלא חטאת אחת על כל המלאכות שעשה בשבת אחת.

והשתא תקשי, בשלמא לרבי יוחנן, דאמר: כיון ששגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו הוי שוגג, ניחא הא דמשכחת לה שישגוג בכל המלאכות, שאינו יודע שהן אסורות, ובכל זאת עדיין הוא יודע ששבת היום.

שידיעתו מתבטאת בכך כגון, דידע לה לשבת בלאו. שיש לאו על המלאכות כולן או חלקן, אלא שסבור שאין בהן עונש כרת, ובזאת הוא נחשב ל"שוגג", שחייב קרבן חטאת.

ונמצא שלגבי המלאכות הוא שוגג ולגבי השבת הוא מזיד.

אלא לרבי שמעון בן לקיש דאמר: אינו חייב קרבן חטאת עד שישגוג בלאו ובכרת. תקשי, דידע ליה לשבת - במאי?! והרי כיון שהוא סבור שכל המלאכות מותרות, שאין בהן לאו ולא כרת, הרי אין אצלו הבדל בין שבת ליום רגיל, ודינו צריך להיות כמי ששכח ששבת היום, שאינו חייב אלא חטאת אחת על כל מלאכות השבת. ואיך יתכן שיתחייב ל"ט חטאות. [4]

ומתרצינן: דידעה לשבת בתחומין, שיש איסור תחומין בשבת. ואליבא דרבי עקיבא דאמר דאיסור תחומין הוא מן התורה.

ומכל מקום, אינו מכלל המלאכות. וממילא יתכן שישגוג בכל המלאכות [ויתחייב ל"ט חטאות], ויזיד בשבת שיודע ששבת היום ואסור בו תחומין.

והוינן בה: מאן תנא להא דתנו רבנן:

א. שגג בזה ובזה בין בשבת ובין במלאכות - זהו שוגג האמור בתורה! כלומר, זה ודאי נקרא שוגג.

ב. הזיד בזה ובזה - זה הוא מזיד האמור בתורה! ג. שגג בשבת והזיד במלאכות, או ששגג במלאכות והזיד בשבת,

ד. או שאמר: יודע אני שמלאכה זו אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן או לא -

כל אלו בכלל שוגג הם, וחייב קרבן חטאת.

כמאן היא? כמונבז! דאילו לרבנן לא הוי שוגג בשגגת קרבן גרידא.

אמר אביי: הכל מודים בשבועת ביטוי [שחייב עליה קרבן חטאת, מי שנשבע שיאכל או שלא יאכל, ועבר על שבועתו בשוגג], שאין חייבין עליה קרבן עד שישגוג בלאו שבה, שישכח בשעת אכילתו משבועתו דהוי שוגג על הלאו. [5]

והוינן בה: הכל מודים - מאן הוא דמודה?

על כרחך, רבי יוחנן הוא זה שמודה. כי אעפ"י שהוא סובר בשבת דשגגת כרת הוי שגגה אליבא דרבנן, מכל מקום בשבועה, שאין בה כרת, על כרחך בעינן שישגוג בלאו.

ואין לומר שמונבז מודה בשבועה שאי ידיעת עונש הקרבן לא הוי שגגה, דמאי שנא משבת?

ומקשינן: פשיטא דרבי יוחנן מודה!?

שהרי כי קאמר רבי יוחנן שיתכן חיוב קרבן אפילו במזיד הוא רק היכא דאיכא כרת. שמחמת אי ידיעת עונש הכרת הוא נחשב לשוגג. אבל היכא דליכא כרת לא קאמר שיתכן קרבן אפילו במזיד באיסור. ואם כן, על כרחך ששגגתו היא בלאו שהרי שגגת קרבן לא הוי שגגה בשום מקום אליבא דרבנן].

ומתרצינן: סלקא דעתך אמינא שרבי יוחנן יאמר גם בשבועה, שאעפ"י שהזיד בלאו הוי שגגה. ואם תשאל א"כ במה הוא שוגג? תשובתך: הייתי אומר שיש צד להיפך, שבשבועה יודו רבנן למונבז ששגגת קרבן הוי שגגה. דהואיל וחידוש הוא שחייבין קרבן חטאת על שבועת ביטוי, דבכל התורה כולה לא אשכחן עבירת לאו דמייתי עליה קרבן, אלא רק בעבירה שעונשה במזיד הוא כרת. ואילו הכא בשבועה מייתי חטאת על עבירת לאו גרידא.

הילכך, הוה אמינא כי חידשה התורה שאפילו אם שגג באי ידיעת עונש הקרבן [למרות שידע מעבירת הלאו] ייחשב כאן לשוגג, ולכן קרבן נמי ליחייב.

הערות

[1] הקשו בתוס' ד"ה מה, דמכל מקום קשיא לרבנן: למה צריך את ההיקש של שוגג למזיד? והרי גם אם לא היה כתוב שם הפסוק של "והנפש אשר תעשה ביד רמה" היינו לומדים כל התורה מעבודה זרה שיש בה כרת במזיד. ותירצו, שאין להקיש לעבודה זרה, אלא במה שכתוב באותה פרשה ולא לכל דיניה. וראיה לזה, דהא לא בעינן בכל הקרבנות שיהא זדונם בסקילה כעבודה זרה, משום דסקילה לא כתובה שם אלא כרת בלבד.

[2] אבל מסקילה לא ידע, דאם כן לא הוי "שב מידיעתו". שאם עבר למרות שהוא יודע שיש בזה חיוב סקילה ודאי לא היה נמנע מלעבור אילו ידע שיש גם חיוב קרבן. מה שאין כן בזדון כרת, יש לומר שכרת חמור בעיניו פחות מקרבן, כיון שהתשובה מועילה להיפטר מכרת ואילו מקרבן אינו נפטר בתשובה. הילכך הוי ליה "שב מידיעתו", שאילו היה יודע מהקרבן לא היה עובר. תוס' ד"ה אלא.

[3] מתוס' ד"ה דידע, משמע דסגי בשגגת לאו אעפ"י שיודע שיש איסור עשה בשבת, כיון שאילו היה יודע גם מהלאו לא היה עובר. אבל הרמב"ן מפרש דעד שישגוג בלאו היינו מהאיסור שבו, שסבור שמותר לגמרי.

[4] ומשום קידוש והבדלה ועונג שבת באכילה לא מיקרי שיודע את השבת, שעיקר השבת הוא שביתת המלאכות שבה. ריטב"א. ואין לומר שלא ידע מהאבות אבל ידע מהתולדות, דכיון שאינו יודע אבות כל שכן שאינו יודע תולדות. וגם אין לומר שידע מהמלאכות אלא שטעה בשיעוריהם, כגון שסבר שחייבים רק על העברת ה' אמות ברה"ר, או רק בכתיבת שלש אותיות, וזו היא שגגתו בכל המלאכות. דלא שכיח שישכח וימציא מדעתו שיעור שאינו נכון. תוספות ישנים. אבל קשה, למה לא תירצה הגמרא שידע שיש איסור עשה בשבת, ורק מלאו וכרת לא ידע. תוס' ד"ה דידע [ומכח קושיא זו נחלק הרמב"ן על תוס' עיין הערה 3].

[5] רש"י. ותוס' בד"ה עד, מקשים דזה לא נקרא שוגג בלאו, אלא בשבועתו. ומפרשים בפשיטות, שזכר משבועתו אלא ששכח מהאיסור של שבועת שקר. ורש"י מיאן בזה, משום דבשעת שבועה ודאי זכר את האיסור. שאם לא כן אינו חייב קרבן, דלא הוי "האדם בשבועה" [עיין לקמן]. ודוחק לומר שבשעת שבועה ידע ואח"כ שכח מהאיסור, לכן פירש ששכח מהשבועה עצמה. מהר" ם.

"וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה אשר דבר ה' אל משה" (במדבר טו כב), ולמדו חכמים שמקרא זה דן במיוחד בדיני עבודה זרה, וכתיב [ונאמר]: "והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" (במדבר טו, פסוק ל), ולמד מכאן כי הוקשו [הושוו] כל המצוות כולם לעבודה זרה: מה להלן בעבודה זרה היא דבר שחייבים על זדונו כרת, כאמור "ונכרתה הנפש ההיא", ועל שגגתו חטאת כאמור שם. אף כל דבר שחייבין על זדונו כרת הוא שחייבים על שגגתו חטאת.

א ושואלים: ואלא מונבז המקבל את ההנחה ששוגג כולל גם מי שידע בשעת מעשה שהדבר אסור, לדעתו אם כן שגגה במאי [במה]? שודאי שגג בדבר מה, שאם לא כן הריהו מזיד גמור! ומשיבים: כגון ששגג בקרבן, שאמנם ידע שזו היא עבירה, אך לא ידע שעל חטא זה מביאים קרבן, וכיון שלא ידע את כל העונשים והכפרה על עבירה זו, הריהו נחשב לשוגג, ומביא קרבן חטאת על חטאו. ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים על מונבז, לדעתם שגגת קרבן לא [אין] שמה שגגה.

ושואלים: ורבנן [וחכמים], אם כן לדעתם שגגה במאי [במה] ומתי יחשב חוסר ידיעה כגורם לשגגה? ר' יוחנן אמר: כיון ששגג בכרת ולא ידע שעונשה של עבירה זו כרת, אף על פי שהזיד בלאו, שידע שיש בכך מצות לא תעשה בתורה — הרי זה שוגג. וריש לקיש אמר שלדעת חכמים אינו נקרא שוגג עד שישגוג בלאו וכרת, שלא ידע כלל שהדבר אסור מן התורה. ואמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון בן לקיש — אמר קרא [הכתוב]: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ואשם" (ויקרא ד, כז), ומשמעו: עד שישגוג בלאו וכרת שבה, שהרי מן הכתוב נראה שאותו אדם אינו יודע שעשה אחת המצוות אשר לא תיעשינה, כלומר, שיש איסור מן התורה בעשייתן.

ושואלים: ור' יוחנן האי קרא פסוק זה] שהביא ר' שמעון בן לקיש כראיה לדבריו מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך הוא לו לכפי ששנינו בברייתא]: לשון הכתוב "מעם הארץ" (ויקרא ד, כז) בא ללמד שרק מקצת החוטאים (חלק מעם הארץ, ולא כולם) מביאים קרבן על חטאתם בשגגה. והכוונה: פרט למשומד, שכאשר הוא חוטא בשגגה אינו חייב כלל להביא קרבן על חטאו זה אפילו אחר שחזר בתשובה גמורה. ואילו ר' שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) ר' שמעון: הלכה זו נלמדת מן המילים "אשר לא תעשינה ואשם", וכך יש להבין: השב מעצם ידיעתו, כלומר העושה תשובה כאשר אך נודע לו שעבר עבירה — הוא שמביא קרבן על שגגתו, אבל מי שלא שב מעצם ידיעתו את החטא, כמשומד, שגם כשנודעה לו העבירה אינו חושש באותה שעה לחטא — אינו מביא קרבן על שגגתו, ור' יוחנן מבין את הכתוב כר' שמעון.

וממשיכים לדון בנושא, תנן [שנינו במשנה]: מספר אבות המלאכות האסורות בשבת הוא ארבעים חסר אחת ואחר כך מובאת במשנה רשימה של כולן. והוינן [והיינו עוסקים, מתקשים] בה, במשנה זו: מנינא [מנין] זה של ארבעים חסר אחת למה לי? מדוע לא די ברשימת המלאכות האסורות בלא למנות את מספרן? ואמר ר' יוחנן: בא המנין ללמד שאם עשאן את כל המלאכות האסורות כולן בהעלם אחד, שנשכח ממנו האיסור שבדבר — חייב על כל אחת ואחת, ונתנה המשנה איפוא סימן שיש בכך שלושים ותשע חטאות. ולכאורה היכי משכחת לה [היכן תמצא אותה דוגמה] לשכחה של כל איסורי המלאכות כולן — הוי אומר בזדון שבת, שידע אותו אדם ששבת היום, ושגגת האיסור שבמלאכות, שלא ידע שמלאכות אלה אסורות בשבת.

ומעתה בשלמא [נניח] לשיטת ר' יוחנן שאמר כי כיון ששגג בכרת אף על פי שהזיד בלאו קרוי שוגג — משכחת לה [מוצא אתה אותה אפשרות] כגון שידע לה [אותה] את השבת מצד איסור הלאו שבתורה, ושגגתו היתה ששכח שיש באיסורי שבת איסור כרת, ומשום כך עבר. אלא לשיטת ר' שמעון בן לקיש שאמר שאין שוגג אלא עד שישגוג בלאו ובכרת נמצא ששכח לגמרי את כל איסורי המלאכות שבשבת, ואם כן זה שאמרנו כי מדובר באופן שידע ליה [אותה] את השבת, יש לשאול: במאי [במה] ידע? שאם שכח את כל איסורי המלאכה שבשבת, כיצד אפשר לומר שאותו אדם הזיד בשבת? ומשיבים: שידעה בתחומין, שידע שיש בשבת איסור לצאת מחוץ לתחום מסויים ואליבא [ולשיטת] ר' עקיבא, שסבר שהאיסור לצאת בשבת מחוץ לתחום הוא מן התורה, ולא מתקנת חכמים בלבד.

ושואלים: מאן תנא להא דתנו רבנן [מיהו התנא ששנה למשנה זו ששנו חכמים] שגג בזה ובזה, ששכח גם את ענין השבת וגם את המלאכות — זהו שוגג גמור האמור בתורה. הזיד בזה ובזה — זו היא מזיד האמור בתורה. שגג בשבת והזיד במלאכות, ששכח מענין השבת, אבל ידע כי מלאכות אלה אסורות בשבת, או ששגג במלאכות והזיד בשבת, שלא ידע שמלאכות אלה אסורות, ואולם ידע שהשבת אסורה במלאכה, או אפילו שאמר: יודע אני שמלאכה זו אסורה בשבת, אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן או לא — הרי זה חייב בקרבן כדין שוגג. כמאן [כשיטת מי] — כשיטת מונבז, שלדעתו שגגה בחוסר ידיעת קרבן אף היא נחשבת כשגגה.

ב אמר אביי: הכל מודים בשבועת ביטוי, אם נשבע אדם לאסור דבר על עצמו או לקבל עליו חובה שהדין הוא שכאשר הפר את שבועתו אין חייבין עליה קרבן על עבירה זו עד שישגוג בלאו שבה, ששכח שאסור מן התורה לעבור על שבועתו. ושואלים: "הכל מודים" זה ששנינו, דעת מאן [מי] היא — ודאי דעת ר' יוחנן היא, שאף שכרגיל אמר שדי בשגגת כרת, בדין זה אף הוא יודה. ואולם הרי בענין שבועה פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שיאמר כך, שהרי כי קאמר [כאשר אמר] ר' יוחנן שאין צורך שיהא שוגג בלאו, הרי זה היכא דאיכא [במקום שיש] איסור כרת, אבל הכא דליכא [כאן שאין] איסור כרת — לא אמר ר' יוחנן, ובודאי אף הוא יסכים שצריך שישגוג בלאו, ואם כן אין בדברי אביי לכאורה כל חידוש!

ומסבירים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי הואיל וזה שהעובר על השבועה בשוגג חייב קרבן — דבר חידוש הוא, שהרי בכל התורה כולה לא אשכחן [מצאנו] איסור לאו דמייתי עליה [שמביא עליו] קרבן אלא אם כן יש בו איסור כרת כשעשה זאת במזיד, והכא מייתי [ואילו כאן הריהו מביא], הייתי אומר כי [שכאשר] שגג בקרבן ולא ידע שחייבים בו נמי ליחייב [גם כן יתחייב] אף לשיטת חכמים החולקים בענין זה על מונבז,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“And if you err, and do not perform all these commandments that God spoke to Moses” (Numbers 15:22). The Sages understood this verse as referring specifically to the laws of idolatry. And it is written: “And the person who acts with a high hand, he blasphemes God and that soul shall be cut off from the midst of his people” (Numbers 15:30), from which we learn that all the mitzvot are derived from this juxtaposition to idolatry. Just as there, with regard to idolatry, the reference is to a matter which, for its intentional violation, one is liable to be punished with karet, as it is stated: “And that soul shall be cut off,” and for its unwitting violation one is liable to bring a sin-offering; so too, any matter that for its intentional violation one is liable to be punished with karet, for its unwitting violation one is liable to bring a sin-offering.

The Gemara asks: However, according to Munbaz, who holds that included in the category of an unwitting sinner is one who at the time of action was aware that it was prohibited; if he were fully aware, in what sense was his action unwitting? The Gemara answers: It is referring to a case where he was unwitting with regard to the sacrifice. He was aware that he was committing a transgression for which one is liable to be punished with karet when performed intentionally; however, he was unaware that he would be liable to bring a sin-offering if he performed the transgression unwittingly. Since he was not aware of all punishments and forms of atonement associated with that transgression, he is considered an unwitting sinner and is liable to bring a sin-offering. The Gemara asks: And what do the Rabbis who disagree with Munbaz hold? They hold: Unwitting with regard to a sacrifice is not considered unwitting.

The Gemara asks: And in the opinion of the Rabbis, lack of awareness with regard to what aspects of the prohibition renders the action unwitting? Rabbi Yoḥanan said: It is an unwitting transgression since he was unwitting with regard to the fact that the punishment for his transgression is karet, even though he was aware that his action was in violation of a Torah prohibition, and he performed the transgression intentionally. And Reish Lakish said that according to the Rabbis it is not considered unwitting until he was unwitting with regard to both the prohibition and karet, i.e., he was unaware that his action was prohibited by Torah law. Rava said: What is the reason for the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish? The verse said: “And if one soul shall sin by mistake from the common people, by performing one of God’s commandments that may not be done, and he becomes guilty” (Leviticus 4:27), indicating that it is not considered unwitting until he was unwitting with regard to the prohibition and its concomitant karet. The verse indicates that the individual was unaware that he violated “one of the commandments that may not be done,” i.e., that there is a Torah prohibition with regard to that action.

The Gemara asks: And what does Rabbi Yoḥanan do with that verse cited as proof by Rabbi Shimon ben Lakish? The Gemara answers: He needs it for that which was taught in a baraita: The phrase: “From the common people” (Leviticus 4:27) teaches that only some sinners, not all, bring sacrifices for their unwitting sins. It comes to exclude an apostate. When an apostate sins unwittingly, he is under no obligation to bring a sin-offering even after he repents. Rabbi Shimon ben Elazar says in the name of Rabbi Shimon: This halakha is derived from the phrase in that verse: “That may not be done, and he becomes guilty.” One who repents due to his awareness, i.e., one who repents as soon as he becomes aware that he performed a transgression, brings a sacrifice for his unwitting transgression. However, one who does not repent due to his awareness that he sinned, e.g., an apostate who continues to sin even after he becomes aware that he committed a transgression, does not bring an offering for his unwitting action. Rabbi Yoḥanan understood the verse in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar.

The Gemara cites proof from what we learned in a mishna: The number of primary categories of prohibited labors on Shabbat is forty-less-one, which the mishna proceeds to list. And we discussed this mishna: Why do I need this tally of forty-less-one? Isn’t merely listing the prohibited labors sufficient? And Rabbi Yoḥanan said: The tally was included to teach that if he performed all of the prohibited labors in the course of one lapse of awareness during which he was unaware of the prohibition involved, he is liable for each and every one. Therefore, the mishna indicated that one could conceivably be liable to bring thirty-nine sin-offerings. Under what circumstances can you find a case where one would be liable for unwittingly violating all thirty-nine labors? It must be in a case where with regard to Shabbat his actions were intentional, as he was aware that it was Shabbat; and with regard to the prohibited labors his actions were unwitting, as he was unaware that these labors are prohibited on Shabbat.

Granted, according to Rabbi Yoḥanan, who said: Once he was unwitting with regard to the fact that the punishment for his transgression is karet, even though he was aware that his action was in violation of a Torah prohibition, and he performed the transgression intentionally, he is considered to have sinned unwittingly, you find that possibility in a case where he was aware that performing labor on Shabbat involves violation of a Torah prohibition, but he was unaware that the punishment for violating that prohibition is karet. However, according to Rabbi Shimon ben Lakish, who said: It is not considered unwitting until he was unwitting with regard to both the prohibition and karet, the result is that he is completely unaware of all the prohibited labors of Shabbat. If so, when Rabbi Yoḥanan said that the case where one would be liable to bring thirty-nine sin-offerings is one where with regard to Shabbat, his actions were intentional as he was aware that it was Shabbat, the question arises: With regard to what aspect of Shabbat was he aware? If he was completely unaware of all the labors prohibited on Shabbat, in what sense were his actions intentional with regard to Shabbat? The Gemara answers: He was aware of the halakhot of the prohibition of Shabbat boundaries, in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. According to Rabbi Akiva, the prohibition to go beyond a certain distance outside the city limits on Shabbat is by Torah law and not merely a rabbinic decree.

The Gemara asks: Who is the tanna who taught this baraita? As the Sages taught: If one acted unwittingly with regard to both this, the fact that it is Shabbat, and that, the specific prohibited labors, that is the case of unwitting transgression stated in the Torah. If one acted intentionally with regard to both this and that, that is the case of intentional transgression stated in the Torah. If one acted unwittingly with regard to Shabbat and intentionally with regard to the labors, i.e., he forgot that it was Shabbat, but he was aware that those labors are prohibited when it is Shabbat; or if one acted unwittingly with regard to the labors and intentionally with regard to Shabbat, i.e., he was unaware that these labors are prohibited, but he was aware that labor is prohibited on Shabbat, or, even if he said: I know that this labor is prohibited on Shabbat; however, I do not know whether or not one is liable to bring a sacrifice for its performance, he is liable to bring a sin-offering like anyone who sins unwittingly. In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Munbaz, who holds that one is considered an unwitting sinner even in a case where he was unwitting only with regard to the sacrifice.

Abaye said: Everyone agrees with regard to an oath on a statement, a case where one swore to prohibit or to obligate himself to perform an action, that the halakha is as follows: If he violates his oath he is only liable to bring an offering if he was unwitting with regard to its prohibition, i.e., he was unaware that it is prohibited by Torah law to violate an oath. The Gemara asks: To whose opinion is Abaye referring in the phrase: Everyone agrees? Certainly, it is the opinion of Rabbi Yoḥanan with regard to the opinion of the Rabbis in their dispute with Munbaz. Even though Rabbi Yoḥanan generally holds that the fact that one is unwitting with regard to karet is sufficient to render his action unwitting, the case of an oath is different. The Gemara asks: In the case of an oath, it is obvious that he would agree. When Rabbi Yoḥanan says that one need not be unwitting with regard to the prohibition, it is in a case where there is a prohibition punishable by karet; however, here, where there is no punishment of karet, Rabbi Yoḥanan would not say so. Obviously, he agrees that one must be unwitting with regard to the prohibition. There appears to be nothing new in Abaye’s statement.

The Gemara explains: It might enter your mind to say the following: Since the obligation to bring an offering in the case of the oath is a novel halakha, as throughout the whole Torah in its entirety we do not find a prohibition for whose unwitting violation one is liable to bring an offering and for whose intentional violation is not punishable by karet; and here, one is liable to bring an offering for its unwitting violation, I might have said that if he was unwitting, i.e., unaware that he would be obligated, with regard to the offering, let him be liable also according to the Rabbis, who disagree with Munbaz.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דידע להו בתחומים ואליבא דרבי עקיבא כמה דאמר ר' עקיבא במסכת סוטה בפ' כשם שהמים בודקין אותה (דף כז) בו ביום דרש רבי עקיבא ומדותם מחוץ לעיר ומקרא אחד אומר מקיר העיר וחוצה אלף אמה אי אפשר לומר אלף אמה שכבר נאמר אלפים אמה ואי אפשר לומר אלפים שכבר נאמר אלף ולמה נאמר אלף ולמה נאמר אלפים אלא אלף אמה מגרש ואלפים אמה תחום שבת ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אלף אמה מגרש ואלפים שדות וכרמים ואמרו בגמרא במאי קמיפלגי מר סבר תחומין דאורייתא ומר סבר תחומין דרבנן:

וכדתניא אמר אני יודע שמלאכה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו חייב דאוקימנא כמונבז. בהאי סברא בתרא דמונבז רבי יוחנן ור"ל לא סבירא להו כוותיה. וקא מפרש ר' יוחנן כטעמא דרבנן כיון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו חייב חטאת.

ור"ל אמר אינו חייב חטאת עד שישגוג בלאו וכרת ומותבינן על ר"ל הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה מנינא למה לי ואמר ר' יוחנן אם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ואוקימנא בזדון שבת ושגגת מלאכות בשלמא לר' יוחנן כגון שהזיד בלאו פי' ידע שהיא היום שבת וידע שהעושה מלאכה (חייב כרת) [עובר בלאו] אמרי' כיון ששגג [בכרת] אף על פי שהזיד בלאו שגגה היא וחייב חטאת אלא לריש לקיש דאמר עד שישגוג בלאו וכרת זדון שבת היכי משכחת ליה ומשני כגון דידע לשבת בתחומין אמרת אין השבת אסור אלא בתחומין כדכתיב אל יצא איש ממקומו וגו' וכרבי עקיבא דסבר תחומין דאורייתא כדמפרש בסוטה פ' ה' ואף על גב דדחי התם ואמרינן (עירובין ס:
לית דחש להא דרבי עקיבא:

אמר אביי הכל מודים בשבועת ביטוי שאין חייבין עליה קרבן עד שישגוג בלאו שבה. מאן הכל מודים רבי יוחנן דסבר עד שישגוג בכרת והאי כיון דלית בה כרת בעי שגגה בלאו ואמרינן פשיטא מהו דתימא הואיל וחדוש הוא דלא אשכחן בכל התורה לאו שאין בה כרת שמייתי קרבן והכא בשבועת ביטוי מייתי קרבן אע"פ שאין בה כרת הוה אמינא כי שגג בקרבן (נמי) בלבד [נמי] מחייב קמ"ל דלא מחייב רבי יוחנן עד שישגוג בלאו שבה.

מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת. ואי קשי', ולימא מה התם זדונו סקילה אף כל שזדונו סקילה ולאו מלתא דהיא גופה קמשמע לן מדכתיב תורה אחת לעושה בשגגה הוקשה בפי' כל התורה כולה לע"ז וסמיך ליה והנפש אשר תעשה ביד רמה ונכרתה וגו' לכרת הקישה הכתוב. ואי קשיא מונבז הא מנ"ל, לאו קושיא הוא דאדרבה למונבז היקש גמור הוא ואינו למחצה ולרבנן היקש למחצה הוא אלא דסברי רבנן שאין מקישין שוגג למזיד דלא דמי. וי"מ דמונבז נמר לה מדגרסי' במס' יבמות עליה עליה מג"ש נאמר כאן אשר חטא עליה ונאמר להלן לצרור לגלות ערותה עליה מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אף כאן כל שזדונו כרת ושגגתו חטאת ואלו היה פי' זה נכון הוה בעי בגמ' ומונבז הך סברא מנ"ל:

עד שישגוג בלאו שבה. פי' אע"פ שהוא יודע איסור עשה שבה כיון שהוא שוגג בלאו שגגה הוא. והא דאקשי' דידע ליה במאי ואוקי' בתחומין ואליבא דר"ע ולא מוקי דידע ליה בעשה דשבתון ותשבות משום דאי לא ידע בלאו העלם זה וזה בידו ולקמן (שבת ע:) אמרי' שאינו חייב אלא אחת, וכדבעי' לפרוש תמן בס"ד. ויש לפרש דלאו שבה היינו איסור שבה שהוא סבר מותר והאי דסמך ליה אקרא דלא תעוזה היינו איסור שבהן, וכן עיקר:

והא דא"ר יוחנן מנינא ל"ל שאם עשאן כולן בהעלם אחד שחייב על כל א' וא'. פי' ללמד ששגגת כרת שמה שגגה אע"פ שהזיד בלאו או שידיעת תחומין ידיעה אבל לחלוק מלאכות מרישא ש"מ דקתני חייב על כל אב מלאכה ומלאכה וכדקאמרי' עלה חלוק מלאכות מנא ליה אלא דהוי אמינא התם ביודע מקצת ושוגג במקצת לגמרי:

והא דאמרי' בשלמא לר' יוחנן דאמר כגון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו משכחת לי' דידע ליה לשבת בלאו. ק"ל מה ידיעה היא זו אדרבה לר' יוחנן כיון דשגגת כרת שגגה וידיעת לאו לא שמה ידיעה זה שיודע בשבת לאו ושגג בכרת שגגת שבת הוא, ולאו זדון שבת מקרי:

והא דאוקימנא דידע לה בתחומין. ה"ה דהו"ל לאוקמי כמונבז והוא הדין דמצי למימר דידע ליה לשבת בלאו דמחמר ואליבא דדברי הכל אלא משום דאי אפשר שביתת עצמו לא ידע שביתת בהמתו ידע וכן נמי לא אמר דידע ליה בהבערה ואליבא דר' יוסי (ע.) משום דמתני' לא אתיא כוותי' דקתני מבעיר באבות מלאכות:

מה להלן דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכו'. איכא למידק, לימא מה התם דבר שזדונו סקילה. יש לומר דמהיקשא גופא דתורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה (שם) קאמר, כלומר: בפירוש הוקשה כל התורה לכרת שבעבודה זרה, כלומר: לכרת הקישה ולא לסקילה. ואם תאמר מונבז הא מנא ליה. יש לומר כל שכן לדידיה דכולה נפקא לה מהכא דאין היקש למחצה, אלא דרבנן דמונבז סברי דאי אפשר להקישן לגמרי כמונבז, לפי שאין מקישים שוגג למזיד, ואחרים אומרים דמונבז נפקא ליה מגזירה שוה דעליה, וכדנפקא לן בריש פרק קמא דיבמות (ט, א) דגרסי' התם נאמר כאן חטאו עליה, ונאמר להלן לצרור לגלות ערותה עליה, מה להלן דבר שזדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אף כאן דבר שזדונו כרת ועל שגגתו חטאת.

עד שישגוג בלאו שבה. פירוש: אף על פי שהוא יודע איסור עשה שבה כשב מידיעתו קרינן ליה אצל לאו שבה, דדלמא אי הוה ידע ליה ללאו הוה הדר ביה, והיינו דסמיך ליה ריש לקיש אקרא דאשר לא תעשנה.

דידע לה בתחומין ואליבא דרבי עקיבא. והוא הדין דהוה מצי למימר דידע לה לשבת בעשה דשבתון ותשבות, לפי מה שכתבנו. והכי נמי הוה מצי למימר דידע ליה בהבערה ואליבא דרבי יוסי דאמר (לקמן שבת ע, א) הבערה ללאו יצאתה, ואי נמי במחמר אחר בהמתו דלית ביה אלא לאו לכולי עלמא (לקמן שבת קנג, ב). ואי נמי איכא למימר דמשום הכי לא אוקמה בהבערה ואליבא דרבי יוסי, משום דעל כרחין דלא כרבי יוסי, דקא מני מבעיר מאבות מלאכות. ובמחמר נמי לא מוקי לה, דלא ניחא ליה למימר דידע ליה בשביתת בהמתו ולא ידע ליה בשביתת עצמו.

והא דאמר ר' יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחד. פירוש: לא לחלק אתא לאשמועינן, דמרישא שמעת מינה דקתני היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה, אלא הא קא משמע לן מנינא דשגגת כרת שמה שגגה, אע"ג דידע ליה לשבת בלאו וכדדייקינן מינה הכא. ואי נמי דידיעת תחומין שמה ידיעה וכדמפרקינן לה אליבא דריש לקיש.

הכל מודים בשבועת בטוי שאינו חייב עד שישגוג בלאו שבה. פירש"י ז"ל: דאם נשבע שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא א"כ שכח שבועתו כשאכל, דהשתא שגג בלאו שבה. והזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן, לפי שהוא ז"ל סבור שאילו שגג לגמרי בלאו שאינו יודע שיש בו איסור, לא מחייב קרבן דהאדם (ויקרא ה, ד) פרט לאנוס קרינן ביה, דכיון דלא ידע ליה כלל אנוס הוא וכמ"ש הוא ז"ל בפי' בסמוך. וגם הרמב"ם ז"ל כן הוא סבור וכמ"ש בפ"א מהלכות שבועות (הי"ג). וכן יראה לכאורה מהא דתניא בסמוך (בע"ב), איזהו שבועת ביטוי לשעבר, אמר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו, ולא אוקמה באוקימתא רויחא וכגון דאמר מותר ששגג בלאו ממש שבה.

ואינו מחוור. דלא ממעטינן מהאדם בשבועה פרט לאנוס אלא אכל ושכח ונשבע שלא אכל, וכעובדא דתלמידי דרב (שבועות כו, א) דמר אמר שבועה הכי אמר רב ומר אמר שבועה הכי אמר רב, דסבור שקיים שבועתו אלא שלבו אנסו וכדאמר ליה רב את לבך אנסך, אבל טועה באיסורא דסבר מותר זה אינו אונס אפילו בשבועה אלא חייב כמו שהוא חייב בכל שאר איסורין שבתורה, כדתניא לעיל (שבת סח, ב) גבי תינוק שנשבה בין העכו"ם וחייב על הדם אחת ועל החלב אחת ועל העבודה זרה אחת, וכן כשהיתה עיקר של שבת שכוחה ממנו, וכל שכן אם הכיר ולבסוף שכח שהוא חייב לכולי עלמא. וכן כתב רבנו שמואל ז"ל. וההיא דלקמן אינה ראיה כדכתבינן לקמן, אלא הכי פירושא: עד שישגוג בלאו שבה, שסבור שלא הזהירה התורה על שבועת בטוי ואומר מותר.

מי שעשה כל אבות מלאכות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת כמו שביארנו במשנה שהרי הואיל וידע ששבת היום אלא ששגג במלאכות הרי המלאכות שגגות הרבה הן ושמא תאמר ואחר שהוא שוגג בכל המלאכות מה אתה קורא זדון שבת ומהו זדון שבת אחר שעל כל המלאכות הוא סבור שמותרות בו אפשר שיודע שהם אסורות בלאו אלא שאינו יודע שיש בהם כרת ואפי' היה שוגג בכלן אף בלאוין שבהן כגון שידע בתחומין ר"ל באיסור הליכה חוץ לשלש פרסאות שאין שם חטאת ושאינה בכלל המלאכות שהרי אינו אלא עשה והוא הדין לאלפים אמה ואליבא דר' עקיבא שסובר תחומין דאורייתא ר"ל אף באלפים אמה אלא שאין הלכה כמותו וכן הדין אם היה יודע באיסור מחמר שאין בו חטאת ואע"פ שאינה בכלל המלאכות אחר שאינה נעשית בגופו לפי דרכך למדת שכל השוגג בזה ובזה ר"ל בשבת היום ומלאכה זהו שוגג גמור וחייב חטאת כדין שהזכרנו בשגגת שבת הזיד בשניהם זהו מזיד גמור ופטור מקרבן ומקומו מונח לו שגג בשבת והזיד במלאכות או שגג במלאכות והזיד בשבת חייב על כל אחת ואחת הזיד בשבת ובמלאכה ושגג בקרבן הרי זה מזיד ופטור מן הקרבן:

אע"פ ששגגת קרבן לענין חטאת אינה קרויה שגגה כמו שביארנו לענין שבועת ביטוי מיהא שגגה היא והוא שכבר ידעת ששבועת בטוי אין בה חיוב קרבן שלה אלא בשוגג שהרי כתיב בה ונעלם ואם היה אנוס בה פטור וביארנו במקומו על אונס זה שכל שנשבע לשקר על דבר שכבר עבר וסבור שבאמת נשבע אונס הוא וא"כ אין לך שבועת בטוי לשעבר שיהא חייב עליה קרבן אלא באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אלא שאיני יודע שחייב עליה קרבן ומודים חכמים בזו למונבז ששגגה היא שכל שזדונו לאו שגגת קרבן שגגה היא מפני שהיא מצויה אחר שאין רוב קרבנות באין על זדון לאו אבל דבר שזדונו כרת אין שגגת קרבן שלו מצויה ומתוך כך אינה קרויה שגגה ומ"מ בשבועה להבא יש בה שגגה או בשגגת קרבן על הדרך שהזכרנו בלשעבר או אפי' שכח שבועה בשעת מעשה הואיל ויודע עיקר ענין שבועה ואיסורה שמאחר שבשעת שבועה אין בדבריו שבוש היה לו להעלות דבורו על לב שלא יבא לידי ביטולו ואין כאן אונס לדעתנו אע"פ שגדולי המחברים חולקים בה כמו שכתבנו במקומו א"כ מה שאמרו בסוגיא זו הכל מודים בשבועת ביטוי שאין בה קרבן עד שישגוג בלאו שבה אינו ר"ל שלא יהא יודע ענין איסור שבועה שזה ודאי אונס הוא אלא שישכח השבועה בשעת המעשה שזה נידון כשגגת לאו ואף בזו אין הלכה כן אלא כל שגגת קרבן קרויה בה שגגה ולענין ביאור הסוגיא גדולי הרבנים החליפו בה גירסא ואין צורך בכך וכבר היא מבוארת בחבורי הראשונים ופשוטה היא:

דידע לא בתחומין ואליבא דר"ע פי' ה"ה נמי דמצי למימר בלאו דמחמר ואליבא דרבנן ומאי דקשיא לי במה"ק אמאי לא אוקמה כגון דידע לאו וכרת דכולהי מלאכות אלא שגג בשיעוריהן אי נמי ידע כל המלאכות ושגג בתולדותיהן ועשה מ' תולדות מעין מ' אבות נראה לי לתרץ דלריש לקיש דאמר עד שישגוגו בלאו ובכרת שבה ואם שכח הכרת ושגג בלאו קרי לי' קרוב למזיד ואינו מתחייב חטאת ה"ה אם יודע איסור המלאכות וסבור ששיעור האוכלין הן כשתי גרוגרות ושגג ועשה כגרוגרות אי נמי ידע האבות ושגג בתולדותיהן גם זה קרוב למזיד דכיון דידע איסור כל המלאכות איבעי לי' למיד' בשיעוריהן דילמא יגע באיסור תורה וכן נמי אם ידע האבות איבעי לי' למידק בתולדות וכיון דלא דק קרוב למזיד הוי דהשתא היכא דשכח הכרת לבד שהוא זכור בלאו קרי לי' קרוב למזיד ופטור כ"ש היכא שיודע את הלאו והכרת ואל שגג אלא או בשיעוריהן או בתולדותיהן דהוי קרוב למזיד לפטור להכי אוקי לה דשכח כל המלאכו' ולא ידע לה אל בתחומין:

כמאן כמונבז יש לתמוה הברייתא מבוארת בפירוש שהוא מונבז ומה לו לתלמודא להביא הכלל ולימא כמאן כמונזב. ויש לומר בא התלמודא להביא ברייתא שמוכיח משם בפירוש דמחייב מונזב בשגגת קרבן לבדו שלא תאמר מה שאמר לר"ע וכ"ש שהוספת לדבריו דר' עקיבא קאמר לי' שהיה רוצה להסתור הבנין אב שלו ואיהו לא סבירא לי' לפיכך הביא זו הברייתא להוכיח בפירוש דהכי סבירא ליה:

בד"ה הכל מודים כו' דלישמעינן דמודה מונבז בהא דאמרי' שגגת כו' דמהיכי תיתי והא ק"ו הוא כו' עכ"ל לרווחא דמלתא פי' כן דהא הכא אכתי לא אסיק אדעתיה הך סברא מדמקשה פשיטא אלא ודאי דלא גרע האי קרבן משאר קרבן דבכל התורה כולה וק"ל:

תוס' בד"ה אלא למונבז כו' וליכא נמי למימר שגג בלאו וקרבן דסברא כו' עכ"ל ובברייתא לקמן תני בהדיא דלא בעי למונבז שגגת לאו אלא שגגת קרבן כמ"ש התוס' לקמן אהך סברא נמי סמיך ולקמן בתוספות דבעי למימר לר"ל דמונבז בעי נמי שגגת לאו אי לאו דקתני בברייתא שגגת קרבן גרידא דמהך סברא שכתבו התוס' הכא ליכא למידק מידי לר"ל דקרא דלא תעשנה בשגגה דמשמע דבעי לאו איכא למימר דמפיק ליה מהך סברא אפילו למונבז והך סברא שכתבו הכא איכא למימר דדוקא לר"י הוא ולכך הוצרכו לדחות לר"ל נמי מברייתא דלקמן דלא בעי רק שגגת קרבן ודו"ק:

בד"ה כגון ששגג כו' אבל לרבי דנפקא לן מג"ש דעליה מודה ר"י דבעי עד שישגוג בלאו כו' עכ"ל לכאורה קשה דע"כ רבי כמונבז ס"ל כיון דדרשה דריב"ל מפיק ליה מעליה א"כ תורה אחת מאי עביד ליה אי לאו דדריש ליה כמונבז דאקיש שוגג למזיד מה מזיד שהיתה לו ידיעה כו' ולא בעי רק שגגת קרבן וי"ל דודאי רבי כרבנן דמונבז ס"ל ודרשה דתורה אחת מפיק ליה כדדרשינן בפ"ק דיבמות לפי שמצינו שחילק הכתוב כו' יכול לחלוק בקרבנותיהן ת"ל תורה אחת כו' והכי אמרי' בהדיא שם לרבי ולעיל דמוקי לה לרבנן דמונבז לכדריב"ל ה"ה דהוי מצי לאוקמא להך דרשה דהתם דיכול לחלוק בקרבנותיהן ת"ל תורה אחת אלא דסוגיא דהכא מסיק לה לכדריב"ל אליבא דרבנן דרבי דהתם ודו"ק:

בגמ' הכל מודים בשבועת ביטוי וכו' פירש"י בשבועת ביטוי דלהבא כגון שנשבע שלא אוכל ואכל אינו חייב ופי' עד שישגוג בלאו שבה דהיינו ששכח שבועתו וטעמו של רש"י דבלשעבר כגון שנשבע אכלתי ולא אכל א"א לפרשו דאם שגג ושכח שאכל ה"ל אנוס וכן אם שגג ואינו יודע שיש לאו בשבועה פטור דכתיב האדם בשבועה ולכך פירש"י בשבועת ביטוי להבא והיה קשה לרש"י בלהבא נמי אם בשעה שנשבע אינו יודע שיש לאו בשבועה ה"ל ג"כ אנוס וס"ל לרש"י דדוחק לפרש כפי' התוס' דבשעת השבועה היה יודע הלאו שבה ובשעה שאכל ועבר על השבועה היה סבור שמותר לעבור על השבועה ולא היה יודע בלאו שזה רוחק שאם אינו יודע בשעת האכילה גם בשעה שנשבע לא היה יודע ואם היה יודע בשעה שנשבע דוחק לומר ששכח התורה בשעת האכילה לכך פירש"י דלעולם יודע הוא שיש לאו בשבועה אלא ששכח שנשבע ואכל וזה מיקרי שגג בלאו:

שם סד"א הואיל וחידוש הוא דבכל התורה כולה וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה בתחומין דאינן בקרבן נראה דכתב רש"י כן דלא תקשה דאי מתני' ר"ע א"כ ליתני מתני' ארבעים מלאכות בלי חסר וליחשב נמי תחומין דחייב נמי עליה חטאת אם עשאה בהעלם אחד עם שאר מלאכות כשעשה כולם בהעלם אחד וכ"ת דלא קתני לה משום דע"כ איצטריך דידע ליה לשבת באחר מהן ולכך נקט ארבעים חסר אחת תקשה לך מ"ש דנקיט תנא דידע ליה לשבת בתחומין וכל שאר מלאכות כולן נעלמות ממנו חייב עליהן ל"ט חטאות ולא נקיט דידע ליה לשבת בחרישה או בקצירה ותחומין נעלם ג"כ ממנו וחייב גם עליה חטאת ולכך איצטריך רש"י לפרש דתחומין אינן בקרבן לכך נקט ליה התנא הכי וק"ל:

ד"ה הכל מודים וכו' וד"ה אלא לרבנן וכו' הכל ד"א:

בתוס' ד"ה מה ע"ז שחייבים על זדונו כרת וא"ת מ"מ הקישא דשוגג למזיד ל"ל דאפי' לא הוה כתיב התם קרא דוהנפש אשר תעשה ביד רמה ילפינן שפיר מע"ז וכו' יש להקשות מה מקשין התוס' חא על כרחך איצטריך למכתב והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' ונכרתה למילף מיניה דאין חייבין קרבן אע"ז אא"כ עבדה בדבר שחייבים על זדונה כרת דהיינו השתחואה וזיבוח וקיטור אבל מחבק ומנשק לא וכן מוכח הסוגיא פ"ק דיבמות דף ט' דמייתי התם מתני' דהוריות דקתני ולא בע"ז אלא בדבר שחייבים על זדונה כרת וכו' ופירש"י כגון זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה אבל מחבק ומנשק לא ופריך שם מנלן ויליף לה רבי התם קרבן צבור בע"ז בג"ש דמעיני מעיני מפר העלם דבר ופר העלם דבר יליף בג"ש דעלוה עליה ויחיד ונשיא יליף שם מקרבן צבור והקשו שם התוס' וא"ת תיפוק ליה דכתיב בע"ז כרת בהדיא כי היכי דדרשי רבנן בסמוך וי"ל דלרבי ההוא כרת במברך השם כתיב דכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' הוא מגדף ונכרתה וס"ל לרבי דמגדף היינו מברך השם וכו' עכ"ל התוס' כלל הדבר דגם רבי מודה דהפרשה שם איירי בקרבן ע"ז אלא שהכרת דכתיב שם בפסוק והנפש אשר תעשה ביד רמה לא כתיב בע"ז אלא במברך השם ולכך הוצרך רבי למילף לה בגזירה שוה וכ"ת מ"מ ליליף לה רבי בהקישא ממברך השם כמו שכתבו התוס' הכא אליביה דר"ע רבי איצטריך ליה הקישא דתורה אחת למלתא אחריתי כדאיתא התם ורבנן ס"ל דהכרת דכתיב בפסוק והנפש אשר תעשה ביד רמה איירי בע"ז למילף מיניה דלא חייב בקרבן אע"ז אלא בדבר שזדונה כרת כגון זיבוח וקיטור וילפינן כל התורה מע"ז בהיקש דתורה אחת וכו' וא"כ מאי מקשין התוס' דאפי' לא הוה כתיב התם קרא דוהנפש וגו' הוה ילפינן שפיר מע"ז וכו' ונראה דהתוס' אין ר"ל דלא לכתוב קרא דוהנפש אשר תעשה ביד רמה כלל דאדרבה עיקר הלימוד הוא אתא מקרא דוהנפש וגו' כנזכר למעלה אלא ר"ל דנכתוב קרא דוהנפש וגו' בפרשה זו דקרבן ע"ז ונילף מיניה דאין חייבים קרבן אע"ז אלא בדבר שזדונה כרת כגון קיטור וניסוך וכיוצא בו אלא דגבי האי הקישא דתורה אחת לא איצטריך למכתביה דמשמע דמדמה ומקיש שוגג למזיד וזה לא איצטריך אלא לכתוב קרא דוהנפש בפני עצמו ובהקישא לא לכתוב אלא קרא דתורה אחת לחוד דמקיש כל התורה לע"ז ואנן נימא מה ע"ז לא מחייב קרבן אלא בדבר שזדונו כרת כדילפינן מקרא דוהנפש אשר תעשה ביד רמה דכתיב גבי קרבן ע"ז אף כל התורה כן והיינו דדייקו התוס' בלישנייהו וכתבו דאפי' לא הוה כתיב התם קרא דוהנפש וגו' ר"ל התם גבי הקישא דתורה אחת אבל מ"מ איצטריך למכתביה בפרשה זו דקרבן ע"ז ולפ"ז הא דתירצו התוס' וכתבו וי"ל דלית לן לאקושי לע"ז אלא במידי דכתיב בהאי פרשה וכו' לשון בהאי פרשה בכל דבור זה לאו דוקא אלא ר"ל במידי דכתיב בסמוך בהאי קרא דהאי הקישא דתורה אחת וכן מה שכתבו התוס' כדמשמע מתוך פי' הקונטרס ר"ל שפירש"י מה ע"ז קרבן שלה אינה באה אלא על עבירה גמורה וכו' ר"ל זיבוח וקיטור וכתב דסמיך ליה והנפש אשר תעשה וגו' ומדדייק רש"י וכתב דסמיך ליה משמע דס"ל דלא מקשינן בהאי הקישא אלא במידי דכתיב בסמוך ליה בהאי קרא גופיה דכתיב ביה האי הקישא ודו"ק כן נ"ל ומתוך מה שכתבנו מבואר ג"כ כדפדיך הכא ורבנן האי תורה אחת מאי עביד ליה הוה מצי לשנויי דמבעי להו להאי דרשה דדריש לה רבי התם אלא דניחא טפי להגמ' לאוקמי רבנן דהכא דמוקי האי הקישא להא דר' יהושע ב"ל דילפינן כל התורה מע"ז ולענין קרבן כדי דאייתר לן קרא דעליה לאסור ייבום בערוה וצרת ערוה כדקי"ל ביבמות:

ד"ה אלא למונבז שגגה במאי לא מצי למימר ששגג בלאו והזיד בקרבן וכו' נ"ל דר"ל והזיד בקרבן וגם בכרת אבל אין ר"ל ששגג בלאו וכרת והזיד בקרבן לחוד דהא כתבו בתר הכי דסברא הוא דכיון דמקיש למזיד אפי' הזיד בכל דבר ושגג רק בדבר אחד יש לנו לחייבו וק"ל:

ד"ה אמר קרא אשר לא תעשינה בשגגה וכו' ומונבז לא בעי שגגת לאו אלא שגגת קרבן גרידא דבהדיא תניא וכו' הא דאיצטריכו התוס' להביא דבהדיא תניא וכו' אע"ג דבהדיא קאמר הכא בשמעתין אלא למונבז שגגה במאי ומשני כגון ששגג בקרבן פי' בקרבן גרידא מ"מ הוה אמינא דדלמא ריש לקיש לא ס"ל כהאי שינויא אלא ס"ל דלמונבז בעינן כגון ששגג בלאו וקרבן ולכך מייתו התוס' ראיה מהברייתא דמוכח מינה דלמונבז לא בעי אלא שגגת קרבן גרידא:

ד"ה דידע לה בתחומין לא מצי למימר דידע לה בדאיסי וכו' פי' דאיסי תני מ' מלאכות חסר אחת ויש אחת בהן שאין חייבים עליה וא"כ נימא דידע ליה לשבת באותה מלאכה דלא מיחייב עליה חטאת לכך קאמר דבההוא נמי חייב חטאת ולא קאמר איסי אלא שאין חייב עליה סקילה ועיין לעיל בפ"ק בתוס' (שבת דף ו':)

בגמ' והאי בחמשה בשבתא נמי נפיק וכו' כצ"ל:

גמ' הואיל וחידוש הוא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אלא מונבז כו' צ"ל ואלא:

בד"ה הכל מודים כו' בהא דשגגת קרבן כו' חידוש בקרבן דידהו אמר מונבז דמחייב בשגגת קרבן הכא דחידוש הוא כו' לכ"ש אלא לרבנן כו' כצ"ל והכל דבור אחד:

בד"ה ומאן הכל כו' בעינן שישגוג בלאו כצ"ל:

תוספות בד"ה דידע בדאיסי כו' כצ"ל. ונ"ב דף ו':

גמרא אשר ל"ת בשגגה ואשם. בש"ס החדשים סבבו תיבת בשגגה למיותר ושגגה היא כי כן כתיב בשעיר נשיא וכ"ה בכה"מ שציין במהש"ס ובת"כ:

שם אלא לרשב"ל כו' דידע לשבת במאי. לכאורה קשה הא איהו ס"ל כמונבז לעיל ולדידיה שגגת קרבן גרידא הוה שגגה וא"ל דמתניתין אתיא כוותיה כהלכה ול"ל לאוקמיה כר"ע דלא כהלכתא ונראה מזה סיוע למש"כ הכ"מ בפ"ב מהל' שגגות הל"ו דלהלכה לא ס"ל לר"י ולר"ל כמונבז או בתר דשמעו הדרי בהו:

רש"י ד"ה סד"א. נמי קאי ר"י במילתיה כו'. וכ"מ לישנא דהכל מודים ולכאורה לסברת הס"ד משום דחדוש הוא ה"א דשגגת קרבן שגגה היא אף לר"ל איצטריך:

תוס' ד"ה מה ע"ז וכו' דמשמע מה שצויתי שלא לעשות. עיין בב"ק דף קה ע"ב תוס' ד"ה מאי לאו:

שם ד"ה כגון ששגג וכו' אבל לרבי דנפקא ליה מגז"ש. עיין בחידושי הר"ן שבועות דף ה ע"א ובחי' הרמב"ן שם:

תד"ה כגון [אב"ה עי' מ"ש לקמן דף צז ע"ב גמרא רבי אומר]:

מה להלן דבר שחייבים על זדונו וכו' ומונבז ס"ל כרבי דמפיק מעליה כמ"ש תוס' אבל רבי גופא ס"ל כת"ק דמונבז וכמ"ש מהרש"א לקמן בתוס' ד"ה כגון וכו' ע"ש. דהרי רבי בירושלמי תני במתני' מי שאין לו ידיעה והיינו כת"ק. ותו הא אית לי' בשבועות דידיעה בתחלה דידיעת הטומאה סגי בידיעת בית רבו לאפוקי תינוק שנשבה ש"מ בעלמא תינוק שנשבה חייב והיינו כת"ק:

אע"ג דהזיד בלאו הקשה בס' אהל דוד לפי מ"ש ריטב"א במכות דמשו"ה לר"ש כ"ש למלקות משום כיון דמזיד הוא אחשבי' משא"כ שוגג וקרבן. א"כ קשה הא כשהזיד בלאו אחשבי' ואפ"ה בעי שיעורא לקרבן. ולק"מ דא"כ בשגג בזה וזה וידע שהוא חלב רק שאמר מותר הוא הרי נתכון לו ואחשבי' ואפ"ה בעי שיעורא וע"כ משום דאילו הוה ידע שהוא איסור הי' מואס בעיניו ולא אחשבי' א"כ ה"נ אילו הוה ידע שהוא בכרת לא הי' חשוב לאוכלו דוקא באיסור לאו פקר ולא בכרת ולפ"ז אין לוקין על משהו דחיובי כרת אא"כ ידע דאית באיסור זה. א"נ ר' יוחנן מוקי ר"ש כרבי דבעי שגגת לאו כמ"ש תוס' ד"ה כגון וכו':

ששגג בקרבן כ' תוס' דאלו הוה ידע שהוא בסקילה לא הוה שב מידיעתו. לכאורה מיירי בחבר שאינו צריך התראה והרי אינינו בטוח אולי ראוהו עדים מרחוק ויביאהו לב"ד ויסקלוהו ואפ"ה מוסר נפשו למיתה ש"מ שלא הי' שב נמי מקרבן. ויותר נראה אפי' באינש דעלמא אלא כיון דיש כאן חיוב סקילה ואדם אחר כיוצא שמקבל התראה נסקל ואין לו תקנה בתשובה עד שיסקלנו א"כ אע"ג דלא התרו בו ולא יסקלוהו מ"מ כיון שהאיסור חמור כ"כ דאדם אחר כיוצא בו אין לו תשובה בלי סקילה ואפ"ה עובר עליו מכ"ש שלא הי' שב מקרבן. אמנם למ"ש תוס' בסוף דבריהם אם הי' יודע שחייב כרת עם הקרבן הי' שב. צ"ע בסקילה נמי נימא כך. אע"כ מיירי מחבר והוא עצמו אפשר שיסקל ואפ"ה מוסר נפשו למות זה בודאי לא הי' שב מחמת קרבן כיון שהולך למות מה לו אם חייב גם קרבן או לא:

השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו. עיין הוריות י"א ע"א פלוגתת ר"ה ורבא דלר"ה מעם הארץ ממעט מלהביא קרבן על הדם. ולא תעשנה ממעט מחלב עצמו אבל על דם מביא. ולרבא לכ"ע מביא על הדם אלא מעם הארץ ה"א על החלב לא מייתי כלל אבל מלא תעשנה מפקינן דעכ"פ כשהוא לתיאבון ונתחלף חלב בשומן מייתי ומבואר דמה דסבר רשב"א אליבי' דר"ה ס"ל לרבנן אליבי' דרבא. ורשב"א מוסיף להקל בנתחלף. ורמב"ם פסק כרשב"א אליבי' דר"ה כ"כ לחם משנה פ"ב משגגות דלא כר"מ ע"ש. ונ"ל מה שהקשו תוס' ד"ה אמר קרא וכו' דליכא למימר דמשמע לי' למידרש קרא הכי וכו' ע"ש. יש ליישב דס"ל לר"ל כרבא וא"כ מקרא דמעם הארץ ולא כל ע"ה ממועט מומר לאכול חלב דלא מייתי על חלב א"כ אין סברא שוב להוסיף ולרבות מלא תעשנה דבנתחלף לו חלב בשומן מייתי זה אין סברא. אלא סברא יותר לומר דקרא לא תעשנה קאי אשגגת לאו. אך למונבז דע"כ היקשן הכתוב דלא בעי שגגת לאו דחיק ומוקי לא תעשנה לכדרשב"א לנתחלף לו חלב בשומן. ואמנם ר' יוחנן ס"ל כר"ה וכדס"ל סתם ש"ס בחולין ה' ע"ב. וא"כ מעם הארץ הוה ממעטינן מלהביא גם על הדם. א"כ אצטריך אשר לא תעשנה לומר כל השב מידיעתו מייתי ולא ממעטינן מלהביא אלא על החלב גופי' אבל על הדם מייתי וממילא לא מייתרי קרא אשגגת לאו וסגיא בשגגות כרת. ומיושב קושי' תוס' אדר"ל. ומיושב פסק רמב"ם דפסיק כר"ה ושביק רבא משום דאתי' כדר' יוחנן וכרשב"א דהכי הילכתא כת"ק דמונבז:

בתחומין אליבא דר"ע. הארכתי בזה במקום אחר. ובקיצור י"ל לא בעי למימר בתחומין י"ב מיל לכ"ע דא"כ ידע מקרא אל יצא איש א"כ ידע גם הוצאה דהרי פשטיות דקרא בהוצאה כתיב כמו שהוכיחו תוס' ספ"ק דעירובין אע"כ לא ידע אלא אלפים אמה כר"ע מקראי דאלפים מגרש דלוי' ולא ידע כלל קרא דאל יצא:

בשבועת ביטוי. רש"י ותוס' שניהם פרשוהו בלהבא. ואפ"ה כ' תוס' וקרינן בי' האדם בשבועה וכו' דמשמע דגם בלהבא הי' שייך הך דהאדם בשבועה אי לאו שהניחו תוס' למוכח קיים דכי האי גונא מקרי שפיר אדם בשבועה. וא"כ י"ל דרש"י לטעמי' דגרס במכות ז' ע"ב דאביי מוקי לברייתא באומר מותר ורבא פריך קרוב למזיד הוא. אבל אביי ס"ל קרוב לאונס הוא היפך מגירסת תוס' בשמעתין לעיל ד"ה אבל תינוק שנשבה ע"ש. וא"כ אפי' נימא דאע"ג דקרוב לאונס למר ולמזיד למר מ"מ חייב קרבן בכל התורה ולא ממעטינן אלא מגלות דכתיב בשגגה יתירה אבל בכל התורה מייתי קרבן דדוקא בתינוק שנשבה הוה אונס לפטרו מקרבן למונבז וגם בהא פליג את"ק אבל אומר מותר סתם לענין כל הקרבנות מייתי לכ"ע. מ"מ כיון דלאביי לפי גירסת רש"י הוה קרוב לאונס א"כ לא מיקרי אדם בשבועה ולא משכחת שגגת שבועה לא אוכל ואכל אלא ששכח שנשבע על ככר זה אבל אומר מותר לא משכחת. ומדפי' רש"י כן בשבועה פי' כן גם לקמן בתרומה שסבור חולין היא וק"ל:

בתוס' בד"ה מה עכו"ם שחייבים וכו' וא"ת ולמונבז האי דרשא דריב"ל מנא ליה וי"ל דנפקא ליה כדדריש רבי וכו' עס"ה. והרשב"א ז"ל בחידושיו כתב לתרץ קושיית התוס' דמונבז נמי אית ליה דריב"ל וס"ל דאין היקש למחצה. מיהו למאי דפרישית בסמוך לתרץ קושיית ר"י א"כ לא יתכן לפרש כפי' הרשב"א דאי ס"ד דמונבז אית ליה הך דרשא דריב"ל תו לא הוי מצי למידרש מהך היקישא לחייב בהיה לו ידיעה בשעת מעשה כיון דבכה"ג לא שייך לומר אין היקש למחצה כיון שהוא דבר והפוכו והיינו כדמהדר ליה ר"ע לדבריך אין זה קרוי שוגג אלא מזיד אע"כ דמונבז ס"ל כרבי וא"כ מייתר ליה הך היקישא להך דרשא לחוד כן נ"ל. מיהו לפי מה שכתבתי דע"כ ר"י בעל התוס' לא נחית להאי סברא. וכן נראה ג"כ מלשון התוס' בסמוך ד"ה אלא למונבז דאדרבה למונבז כל מה דאיכא לאקושי שוגג למזיד טפי עדיף. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה הוצרך ר"י לפרש למונבז האי הקישא דריב"ל יליף לה מג"ש דעליה ואמאי לא מפרש בפשיטות דכולה מהאי היקישא דריב"ל דריש דאין היקש למחצה כמ"ש הרשב"א והנראה לענ"ד בזה דסברת התוס' דלא שייך הכא אין היקש למחצה דלאו בחדא גוונא נינהו דמונבז דריש האי הקישא דאיתקש שוגג למזיד ולא להקיש שאר מצות לעכו"ם דהא הקישא דמונבז לעכו"ם נמי איצטריך ולריב"ל איפכא דעיקר הקישא לאקושי לעכו"ם ולא להקיש שוגג למזיד אלא דעיקר קושייתם בהך מילתא גופא מנ"ל למונבז למידרש מהאי קרא תרי היקישי דלמא לחדא אתא להקיש שוגג למזיד לחוד כן נ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

בד"ה אלא למונבז וכו' וליכא למימר נמי שגג בלאו וקרבן דסברא הוא וכו' עס"ה. כבר כתבתי דאין סברא זו מוכרחת דאדרבה כיון דשוגג ומזיד הם דבר והפוכו לא שייך להקיש שוגג למזיד אלא כל דהו. אלא דלולי דבריהם היה נ"ל דליכא לאוקמי שגג בלאו וקרבן ומיקרי מזיד כיון דידע ליה בעשה דאפשר דבכה"ג אפילו לרבנן לא מיקרי שוגג כדמשמע בשמעתין דבסמוך דמוקי למתני' דאבות מלאכות דידע לה בתחומין ולא מוקי לה דידע לה בעשה וכן כתבו מפרשי הרמב"ם ז"ל בשיטתו בפ"ז מהלכות שגגות ע"ש ועוד נראה דעיקר הקישא דשוגג למזיד משמע דהיינו שהוא מזיד בלאו דהא למזיד בעי התראה למלקות כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה אמר קרא וכו' קשה לר"י מנ"ל וכו' דהא איהו סבר כמונבז לעיל וכו' עס"ה. ומיהו למאי דפרישית לעיל דר"י ור"ל גופייהו לא סברי כמונבז אלא בחדא לענין תנוק שנשבה דפטור משום דאנוס הוא ואין זה בכלל שוגג דקרא דהא קרייה רחמנא חוטא משא"כ האי הקישא דמונבז לא ס"ל כוותי' א"כ אין מקום לקושית התוס' וכיוצא בזה כתב מ"ז בספר מג"ש לפמ"ש ע"ש אלא דהתוס' לשיטתם דמשמע להו לר"י ור"ל דכולהו מילתא דמונבז בין ברישא בין בסיפא היינו מהקישא וא"כ ר"י ור"ל לגמרי כוותיה ס"ל אלא דאפ"ה לא ידענא מאי קשיא להו להתוס' דהא בפשיטות מצינן למימר דלר"ל מונבז ורבנן בהך דרשא גופא פליגי דמונבז מוקי להאי דרשא דאשר לא תעשנה למעט מומר דאינו שב מידיעתו כרשב"א בשם ר"ש בסמוך ורבנן סברי כת"ק דרשב"א דמומר מעם הארץ נפקא. (ועיין מה שכתבתי בזה בפ"ק דחולין דף ה' בפלוגתא דרשב"א ורבנן) וא"כ מייתר להו אשר לא תעשנה בע"כ למידרש דעד שישגג בלאו וכרת שבו כיון דבלא"ה לא משמע להו הקישא דמונבז להכי וצ"ע. מיהו לפמ"ש הרמב"ם בפרק הנזכר משמע דר"י ור"ל אע"ג דמוקי למתני' דכלל גדול כרבנן אפ"ה אינהו לא ס"ל כמונבז אלא כר"ע כן כתבו מפרשי הרמב"ם ז"ל שם ונדחקו ליישב. אלא דלענ"ד נראה דוחק גדול דהא ר"י סובר הלכה כסתם משנה לכן נ"ל ליישב שיטת הרמב"ם דאע"ג דר"י ור"ל סברי כמונבז וקיימא לן דהלכה כר"י לגבי רב ושמואל אפ"ה כיון דסוגיא דשמעתין דסתמא דתלמודא ומימרא דאביי בסמוך דאמר הכל מודים בשבועת ביטוי וכה"ג באיבעיא דרבא מר"נ בשבועות דאיזה שבועת ביטוי כולהו אליבא דרבנן דמונבז איירי דוק ותשכח וכה"ג לקמן באבעיא דרבא מר"נ גבי העלם זה וזה בידו וכמו שאבאר שם. א"כ יפה פסק הרמב"ם דלא כמונבז דהא קיי"ל דהלכה כבתראי אפי' לגבי ר"י כן נ"ל ודו"ק:

הוקשו כולם לע"א וכו' אף כל דבר שזדונו כרת וכו'. כת הקודמין חקרו דבן י"ג עד בן כ' דאינו בר כרת אמאי מייתי חטאת. ובשו"ת מהר"צ סי' מ"ט מטי בה משם מהר"ר ליווא מפראג [עמ"ש לקמן בקונטריס זה לפנים שם בהוריות על דף ח' בס"ד]. וכן חקר הרב חוות יאיר ס"ס קס"ו וע"ש בהשמטות דף רס"ג ע"ב. ועמ"ש הרב מהר"ר צבי על זה ומ"ש בעניותי בספרי הקטן שער יוסף דף ע"ב בס"ד .

וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה. וילפינן בהוריות (דף ח.) זו ע''ז שהיא שקולה ככל המצות וכתיב תורה אחת כל התורה במשמע: הוקשו. קרבנות של שגגות של כל עבירות לשל ע''ז מה ע''ז קרבן שלה אינו בא אלא על עבירה גמורה שחייב על זדונו כרת דסמיך ליה והנפש אשר תעשה ביד רמה ונכרתה: אף כל התורה. אין מביאין חטאת אלא על דבר שזדונו כרת: ואלא מונבז. דאמר לעיל דמי שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה חייב חטאת: דשגג במאי. הא גבי חטאת שגגה כתיב: דשגג בקרבן. דיודע שחייב על זדונו כרת אבל אינו יודע שחייב עליה חטאת: לא שמה שגגה. עד ששגג בעבירה עצמה: ורבנן. דבעו שגגה בעבירה עצמה שגגה במאי קאמרי שגגה בכולה מילתא בלאו וכרת או בכרת לחודיה: כיון ששגג בכרת אע''ג שהזיד בלאו. שאז הקרבן על הכרת הוא בא כדאמרן לעושה בשגגה וסמיך ליה והנפש אשר תעשה וגו': לא תעשינה. היינו לאו: מנינא למה לי. ליתני אבות מלאכות הזורע והחורש כו' למה לי למיתנא ארבעים חסר אחת ליתנינהו ואנן ידעינן דמ' חסר אחת איכא: שאם עשאן כולן כו'. וסימנא בעלמא אשמעינן לידע כמה חטאות חייב על חילול שבת אחת: היכי משכחת לה. דמיחייב ע''כ לא משכחת לה אלא בזדון שבת דיודע שהוא שבת ושגגת מלאכות דאינו יודע שהמלאכות הללו אסורות דאי בזדון מלאכות ושגגת שבת דיודע שהן אסורות בשבת אבל שכח שהיום שבת הא תנן דאינו חייב אלא אחת לכל שבת וזדון שבת לא הוי אא''כ יודע אחת מהלכותיה דאי לא ידע בחדא מינייהו אין שבת חלוק לו משאר ימים וזה ששגג בכולן אין כאן זדון שבת: בשלמא לר' יוחנן. דאמר שגגת כרת שמה שגגה: משכחת לה. זדון שבת בלאוין ושגגת מלאכות בכריתות דיודע לה לשבת שהוזהר על הלאוין או של כולן או של אחת מהן: דידע לה לשבת במאי. הלא בכולן שגג כסבור שכל ל''ט מלאכות מותרות: בתחומין. דאינן בקרבן: ואליבא דר' עקיבא. דאמר במסכת סוטה תחומין דאורייתא נינהו דתנן בו ביום דרש רבי עקיבא ומדותם מחוץ לעיר כו': זהו שוגג האמור בתורה. כלומר היכא דשגג בשבת ובמלאכות אין כאן לא דין ולא דיין לקנתר ואין לך שוגג כזה: הזיד בזה ובזה. אין לך מזיד כזה: שגג באחת מהן. אף זה שוגג וחייבים עליה קרבן: שבועת ביטוי. שאוכל ולא אוכל שאכלתי ולא אכלתי חייב עליה קרבן וכתיב ביה ונעלם דהיינו שוגג הכל מודים בשוגג שלה דאם נשבע שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אם כן שכח שבועתו כשאכל דהשתא שגג בלאו שבה: הכל מודים מאן רבי יוחנן. כלומר על כרחין אביי לאו אפלוגתא דמונבז ורבנן קאי דלישמעינן דמודה מונבז בהא (דהא) שגגת קרבן לא הויא שגגה דמהיכא תיתי והא ק''ו היא השתא בכל התורה כולה דליכא חידוש בקרבן דידהו אמר מונבז דמיחייב בשגגת קרבן הכא דחידוש הוא דאין בה כרת ומביא קרבן עליה לא כ''ש אלא לרבנן קאמר ואפלוגתא דר''י ור''ל קאי ומאן הכל מודים ר''י דאף על גב דבעלמא קאמר אף על פי שהזיד בלאו הכא בעינן שישגוג בלאו: פשיטא. כיון דאליבא דרבנן איפליג דאמרי שגגת קרבן לאו שגגה היא אי בלאו שלה הזיד במאי שגג דע''כ לא קאמר ר''י בעלמא אלא במקום כרת דשגג בכרת: סלקא דעתך אמינא. בשבועת ביטוי נמי קאי רבי יוחנן במילתיה דאף על פי שהזיד בלאו ודקשיא לך במאי שגג שגג בקרבן דהואיל וחידוש מודו ביה רבנן:
מה ע''ז שחייבים על זדונו כרת. וא''ת מ''מ הקישא דשוגג למזיד למה לי דאפילו לא הוי כתיב התם קרא דוהנפש אשר תעשה ביד רמה ילפינן שפיר מע''ז שחייב על זדונה כרת כו' וי''ל דלית לן לאקושה לע''ז אלא במאי דכתיב בההיא פרשה כדמשמע מתוך פירוש הקונטרס ולהכי אצטריך לאתויי הכא והנפש אשר תעשה תדע דהא לא ילפינן מע''ז דניבעי על זדונו סקילה כע''ז משום דלא כתיב סקילה בההיא פרשה אלא כרת והא דממעטינן בריש פרק בתרא דמכות (דך יג:) פסח ומילה מקרבן אע''פ שיש בהן כרת משום דמה ע''ז דאמר רחמנא לא תעביד והני קום עשה נינהו היינו נמי משום דכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה דמשמע מה שצויתי שלא לעשות וא''ת רבנן דהכא ר' עקיבא ור' עקיבא אית ליה בפ''ק דכריתות (דף ז:) דהאי קרא דמגדף במברך את השם כתיב וי''ל דלישנא דנקט הכא הוקשה כל התורה כולה לע''ז נקט אליבא דרבנן דרבי עקיבא אבל לר''ע אית לן למימר דהוקשה כל התורה כולה למברך את השם וא''ת ולמונבז האי דרשא דר' יהושע בן לוי מנא ליה ואומר ר''י דנפקא ליה כדדריש רבי בפ''ק דיבמות (דף.) ובפ''ב דהוריות (דף ח.) נאמר כאן ונודעה החטאת אשר חטאו עליה ונאמ' ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה: אלא למונבז שגגה במאי. לא מצי למימר ששגג בלאו והזיד בקרבן דאין סברא לחייב בהזיד בקרבן דלא שב מידיעתו הוא וליכא נמי למימר שגג בלאו וקרבן דסברא הוא דכיון דמקיש למזיד אפי' מזיד בכל דבר ושוגג רק בדבר אחד דהיינו בקרבן יש לנו לחייבו ומיהו היכא דאיכא סקילה בעינן שיהא שוגג גם בסקילה דאי הוה מזיד בסקילה אין לחייבו בקרבן דכיון דאינו שב מסקילה פשיטא שאפילו היה יודע שחייב גם קרבן שלא היה שב ולא שב מידיעתו הוא ואע''ג דבהזיד בכרת חשיב ליה שב מידיעתו לקרבן היינו משום דכרת אפשר בתשובה וקרבן לא אפשר בתשובה ועוד דגבי כרת שייך שפיר למימר אם היה יודע שחייב כרת עם הקרבן היה שב: כגון ששגג בכרת אע''פ שהזיד בלאו. וטעמא דר' יוחנן משום דלא כתיב לאו בהיקשא דר' יהושע ולא כתיב אלא כרת בההיא ענינא ולהכי בעי מ''ט דריש לקיש ולא בעי מ''ט דר' יוחנן וצ''ל דרבי יוחנן מיירי אליבא דרבנן דאית להו היקשא דרבי יהושע בן לוי אבל לרבי דנפקא ליה מג''ש דעליה מודה רבי יוחנן דבעי עד שישגוג בלאו וכרת דהא כתיב לאו בההוא קרא ואשה אל אחותה לא תקח וגו': אמר קרא אשר לא תעשינה בשגגה. קשה לר''י מנא ליה לריש לקיש דרבנן דרשי הכי ובעו שגגת לאו וליכא למימר דמשמע ליה למדרש קרא הכי דהא ע''כ סבירא ליה דאין סברא לדרוש כן דהא איהו סבר כמונבז כדאמר לעיל ומונבז לא בעי שגגת לאו אלא שגגת קרבן גרידא דבהדיא תניא לקמן או שאמר יודע אני שמלאכה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבים עליה קרבן אם לאו חייב ולא קאמר קרבן ומלקות אם לאו: דידע לה בתחומין. לא מצי למימר דידע לה בדאיסי דבההוא נמי חייב חטאת כדפירשתי בפרק קמא (דף ו: בד''ה הא קמ''ל) תימה לר''י דאמאי לא קאמר דידע לה לשבת בעשה דכתיב וביום השביעי תשבות וגו' (שמות כג) וכתיב נמי ושמרתם את השבת (שם לא): עד שישגוג בלאו שבה. כגון נשבע שלא יאכל ואכל ובשעת אכילה שכח איסור שבועה וקרינן ביה האדם דבשעת שבועה שנשבע היה יודע היטב איסור שבועה אלא שבשעת אכילה היה סבור דמותר לעבור על שבועתו ורש''י פירש דבשעת אכילה שכח שנשבע ואין נראה דאין זה קרוי שגג בלאו שבה במה שאינו נזכר שנשבע:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד