שבת סט ע"ב

דף סט - ב

קמשמע לן אביי דגם בשבועת ביטוי נחלקו רבנן על מונבז, ושגגת קרבן לא הוי שגגה.

ואם כן, על כרחך בעינן שישגוג בלאו.

במסכת שבועות [כו א] למדים מדכתיב "לכל אשר יבטא האדם בשבועה" שאינו עובר על איסור שבועת שקר בשוגג אלא אם כן היה "אדם" בשעת שבועה. דהיינו, שהיתה דעתו מיושבת עליו, ולא שהיה אנוס. וכגון: אם בשעה שנשבע שאכלתי או שלא אכלתי טעה, וסבר שכך היה באמת, אינו חייב קרבן על שבועתו.

מיתיבי לאביי מהא דתניא:

איזהו שגגת שבועת ביטוי לשעבר? שהרי תמיד הוא אנוס, כיון שחושב בשעת השבועה שהוא נשבע באמת.

[בשלמא שבועה להבא, כגון נשבע שאוכל בעתיד או שלא אוכל, משכחת לה שוגג, כאשר בשעת השבועה היתה דעתו מיושבת, ולאחר מכן שכח שנשבע, ולכן עבר על שבועתו].

שאם אמר בשעה שנשבע שבועת שקר על מה שאירע או לא אירע: יודע אני ששבועה זו אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן או לא - חייב קרבן [אבל אם אינו יודע כלל שאסור לישבע לשקר, אין לך אונס גדול מזה].

הרי שרבנן מודו למונבז בשבועה, ששגגת קרבן לבד היא המחייבת קרבן. וקשיא לאביי דאמר הכל מודים [רבי יוחנן] בקרבן שבועה שאינו חייב עד שישגוג בלאו שבה.

ומתרצינן לאביי: הא, ברייתא זו, מני - מונבז היא. אבל לרבנן, לא יתכן, אליבא דאביי, שיתחייב על שגגת שבועת ביטוי לשעבר.

כיון שבין אם הוא סבור שאומר אמת, ובין אם הוא סבור שאין איסור בשבועת שקר הרי הוא פטור מדין "האדם" בשבועה.

ולפיו יתכן הקרבן על שבועה רק בשבועה בלהבא, שידע בשעת השבועה ולאחר מכן נתעלמה ממנו השבועה או האיסור לעבור על השבועה. [וכדעת רבי ישמעאל במסכת שבועות]. ^[1]

לישנא אחרינא: מני ברייתא זו? אילימא מונבז. מאי קמשמע לן פשיטא שהוא סובר כן?!

דהשתא, בכל התורה, דלאו חידוש הוא עצם הקרבן בחייבי כריתות, אמר מונבז דשגגת קרבן שמה שגגה. הכא, בשבועה, דחידוש הוא שמביאין קרבן על איסור לאו - לא כל שכן דשגגת קרבן שמה שגגה. ^[2]

אלא לאו, רבנן היא. וקמשמע לן דמודו בשבועה דשגגת קרבן הוי שגגה, ותיובתא דאביי. ומסקינן: תיובתא!

אדם זר, שאינו כהן, האוכל תרומה:

אם אכלה בשוגג, חייב לשלם לכהן את הקרן בתוספת חומש.

ואם אכלה במזיד חייב מיתה בידי שמים, וחייב לשלם לכהן את הקרן, אך אינו משלם חומש. כי החומש בא לכפרה והאוכל במזיד כפרתו היא רק במיתה בידי שמים.

ואמר אביי: הכל מודים בזר האוכל בשגגה תרומה - שאין חייבין עליה חומש עד שישגוג בלאו שבה.

[ומבאר רש"י]: שסבור שהיא חולין ולכן אין בה איסור. ^[3]

והוינן בהא דאמר אביי: הכל מודים בתשלומי חומש באכילת תרומה שאינו חייב אלא בשגגת הלאו.

מאן הוא דמודה? על כרחך רבי יוחנן הוא. שמודה רבי יוחנן באכילת תרומה כי רק שגגה בלאו הוי שגגה בתרומה, אעפ"י שלדעתו, בשבת יתכן שגגה גם בהזיד בלאו.

ומקשינן: פשיטא?! שהרי כי קאמר רבי יוחנן דשגגת כרת הוי שגגה היכא דאיכא כרת, אבל היכא דליכא כרת לא. ובעל כרחך צריך שישגוג בלאו.

ומתרצינן: מהו דתימא כי מיתה בידי שמים, שהיא העונש למי שאוכל תרומה במזיד - במקום כרת של שאר עבירות שבתורה עומדת. וכי שגג בכך שלא ידע שהאוכל תרומה במזיד דינו במיתה - נמי ליחייב חומש, כמו בשגגת כרת בשאר עבירות.

קמשמע לן אביי ששגגה בעונש מיתה בידי שמים אינה כשגגה בעונש כרת. ולכן בעינן שישגוג בלאו שבה.

רבא אמר: מיתה במזיד בתרומה - במקום כרת עומדת. וחומש באכילת תרומה בשוגג - במקום קרבן קאי. ^[4]

הילכך לרבי יוחנן, אם שגג בתרומה בעונש המיתה הרי אעפ"י שהזיד בלאו הוי שוגג, וחייב חומש.

אמר רב הונא: היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת. מונה ששה ימים מאותו היום ששם אל לבו ששכח אימתי שבת, ומשמר שבת יום אחד. דהיינו את היום השביעי למנינו.

ודין זה תקנת חכמים הוא כדי שיזכור את יום השבת.

חייא בר רב אמר: משמר יום אחד. דהיינו את יום המחרת לאחר ששם אל לבו [ואותו היום ששם אל לבו אינו משמר כי שמא כבר עשה בו מלאכה לפני כן ונמצא שלא שבת בו]. ומונה לאחר מכן ששה ימי חול, וביום השביעי שובת.

ומבארינן: במאי קמיפלגי?

מר, רב הונא סבר: מונה כברייתו של עולם, שימי החול היו תחלה.

ומר, חייא בר רב, אמר: כאדם הראשון, שנברא בערב שבת והיום הראשון למנינו היה שבת.

מיתיבי לחייא בר רב מהא דתניא:

היה מהלך בדרך ואינו יודע אימתי שבת - משמר יום אחד לששה.

ומדייקינן: מאי לאו, הכי קאמר: מונה ששה, ומשמר יום אחד. שכך משמע, שמשמר יום אחד לששה ימים שעברו. וקשיא לחייא בר רב?!

ומתרצינן: לא כך היא משמעות הברייתא. אלא, הכי קאמר: משמר יום אחד, ומונה ששה.

ומקשינן: אי הכי, למה קתני משמר יום אחד לששה? והרי משמר יום אחד ומונה ששה - מיבעי ליה למימר?!

ועוד קשיא, מהא דתניא: היה מהלך בדרך או במדבר, ואינו יודע אימתי שבת - מונה ששה ומשמר יום אחד.

תיובתא דחייא בר רב?!

ומסקינן: תיובתא!

אמר רבא: בשאר הימים אסור לו לעשות מלאכתו כרגיל. אלא בכל יום ויום עושה לו מלאכה כדי פרנסתו בלבד משום פיקוח נפש, שהרי כל יום הוא בספק שמא הוא שבת. ^[5] בר חוץ מההוא יומא שהוא משמר, שבו הוא שובת ממלאכה לגמרי.

ותמהינן: וההוא יומא לימות מרעב?! שהרי אינו עושה בו אפילו כדי פרנסתו.

ומתרצינן: דעביד מאתמול כדי שתי פרנסות.

ומקשינן: כיצד מותר לו לעשות ביום הקודם שתי פרנסות? ודלמא מאתמול שבת הואי, ונמצא שחילל שבת שלא לצורך פקוח נפש של אותו היום?! אלא, כל יום ויום עושה לו כדי פרנסתו. ואפילו ההוא יומא שהוא משמר. ^[6]

וההוא יומא - במאי מינכר לה שהוא שבת?

בקידושא ואבדלתא! שמקדש ומבדיל באותו יום.

ותקנו חכמים כן לזכרון בעלמא, שיהיה לו יום אחד שונה משאר הימים כדי שלא תשתכח ממנו תורת שבת. ^[7]

אמר רבא: אם היה מכיר מקצת [נוסח אחר: סכום] היום שיצא בו. דהיינו שיודע שהיום הוא יום השלישי או הרביעי ליציאתו, אבל אינו יודע באיזה יום יצא - עושה מלאכה כל אותו היום כולו. כלומר ביום השמיני ליציאתו [שהוא אותו היום בימי השבוע ליציאתו]. לפי שאותו יום ודאי אינו שבת, שהרי הוא לא יצא לדרך בשבת. וכן ביום החמשה עשר, וביום העשרים ושתים ליציאתו, וכן לעולם. ^[8]

ומקשינן: פשיטא?! ומתרצינן: מהו דתימא, כיון דבשבת לא נפיק לדרך, במעלי שבת בערב שבת נמי לא נפיק, מפני כבוד השבת.

והאי, אי נמי בחמשה בשבתא נפיק, שלכל היותר יצא ביום חמישי, אם כן לישתרי ליה למיעבד מלאכה תרי יומי, גם ביום התשיעי ליציאתו שודאי אינו שבת, שהרי לא יצא בערב שבת.

קא משמע לן: זימנין דמשכח שיירתא, ומקרי ונפיק אפילו בערב שבת. הילכך גם היום התשיעי הוא בספק שמא הוא שבת.

שנינו במשנה: היודע עיקר שבת.

והוינן בה מנהני מילי שלפעמים מביא חטאת אחת על כל השבתות, ולפעמים מביא חטאת על כל שבת ושבת?

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: תרי קראי כתיבי.

א. "ושמרו בני ישראל את השבת", דמשמע שבת אחת.

ב. וכתיב "ואת שבתותי תשמורו", דמשמע שבתות הרבה.

הא כיצד יתיישבו שני המקראות הללו?

"ושמרו בני ישראל את השבת" - שמירה אחת לשבתות הרבה, שכל השבתות נחשבות לשבת אחת.

"ואת שבתותי תשמורו" - שמירה אחת לכל שבת ושבת, שכל שבת נחשבת בפני עצמה.

ומסרן הכתוב את פירוש שני הכתובים לחכמים, והם אמרו מסברא, שהשוכח עיקר שבת נחשבים לו כל השבתות כשגגה אחת. ואילו היודע עיקר שבת אלא ששכח שהיום שבת, הוי כל שבת שגגה בפני עצמה, לפי שימי החול שבינתיים הוו "ידיעה" לחלק.

והיינו, שאין נחשב זה שחוזר ושונה את מלאכתו בכל שבת כיון שנתעלם ממנו אימתי הוא יום השבת כ"העלם אחד" המחייב קרבן אחד בלבד.

כיון שעצם הידיעה על ימות החול שבין השבתות מחלקת את מעשיו בשתי השבתות לשתי העלמות שונות, המחייבות חטאות נפרדות.

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: אדרבה, איפכא מסתברא!

"ושמרו בני ישראל את השבת" - משמע שמירה אחת לשבת אחת בלבד. דהיינו, שמירה נפרדת לכל שבת ושבת. ומקרא זה מדבר באופן שכל שבת היא שגגה אחת.

"ואת שבתותי תשמורו" - משמע שמירה אחת לשבתות הרבה, שכולן נחשבות לשגגה אחת.

שנינו במשנה: היודע שהוא שבת.

אמר אביי הכל מודים בתרומה שאין חייבין עליה חומש כו'. עיקר דבר זה הוא כתוב בתורה (ויקרא כב) ואיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו עליו וכמו כן עוד חיוב המיתה הוא כתוב בתורה (שם) ומתו בו כי יחללוהו וכמה ששנינו במסכת ביכורים בפ' התרומה והביכורים חייבין עליהן מיתה וחומש ופי אל בריתא במסכת זבחים בפרק רבי אומר [בתוספתא דזבחים פ' י"ג] הפרש בין השוחט בפנים ובמסכת כריתות בפ' א' אלו שהן במיתה האוכל את הטבל וכהן טמא שאכל תרומה טהורה וזר שאכל את התרומה ותמצאנו בתלמוד במס' סנהדרין (פג) בפ' אלו הן הנשרפין:

קיי"ל דכל לאו שבתורה שחייבין עליו מלקות בלבד ואין בו כרת אינו חייב עליו חטאת וכי אינו חייב חטאת אלא על דבר שזדונו חייב כרת בשגגתו חייב חטאת זולתי המביאין על הזדון כשגגה ומותבינן עליה דר' יוחנן איזהו שבועת ביטוי לשעבר אמר אני יודע ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לאו חייב ודחי ר' יוחנן הא למונבז היא ואנא דאמרי כרבנן מיהא שמעינן דרבי יוחנן פליג עליה דמונבז בהא תו אמר אביי הכל מודים והוא ר' יוחנן בזר שאכל תרומה שאין חייבין עליה חומש עד שישגוג [בלאו] שבה מ"ט כיון דתרומה יש בה מיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו אבל כרת לית בה עד שישגוג בלאו שבה דקיי"ל שגגת דכרת הויא שגגה וכל מאן דלית ליה כרת בעינן שגגה בלאו שבה ואע"ג דתרומה עון מיתה היא שגגת דמיתה אינה חשובה כשגגה דכרת אלא בעינן שגגה בלאו שבה ודחה רבא להא דאביי ואמר לעולם מיתה במקום כרת עומדת וכשם שבשאר מצות אם שגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו לר' יוחנן מביא קרבן הכי נמי לענין תרומה אם שגג במיתה אע"פ שהזיד בלאו מוסיף חומש שחומש במקום קרבן הוא וקיי"ל כרבא. וקמייתא נמי דאמר אביי בשבועת ביטוי עד שישגוג בלאו שבה אבל שגגת קרבן לאו שמה שגגה לרבנן [אוקמינה] להא מתניתא בשבועות פר' ב' אפילו תימא רבנן בשגגת קרבן בשבועת ביטוי מחייבי דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דמונבז אלא בעלמא אבל בשבועת ביטוי דהוא חידוש דלא אשכחן מזיד קאי בלאו בשוגג מייתי קרבן והכא בשבועת ביטוי מזיד קאי בלאו ושוגג מייתי קרבן שגגה דקרבן נמי הוא שגגה וחייב חטאת:
הא דאמר רב הונא היה מהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת כו' קיי"ל כרבא דאמר חושש בכל יום שמא היום שבת הוא ואעפ"כ עושה כדי פרנסתו בכל יום. ומונה ו' ימים ומשמר שביעי ואם אין לו מאין יתפרנס עושה גם בו ביום כדי פרנסתו ומינכר ליה בקידושא ובאבדלתא כלומר בו ביום מקדש ומבדיל לעשות היכר בין זה היום לשאר ששה ימים ואם מכיר סכום הימים שיצא כל יום שמיני מותר לעשות מלאכה כל היום (דלא מנפקא ליה) דודאי יום שבת לא יצא וכל יום שמיני יציאתו הוא יום יציאתו. ואם ברי לו שלא יצא בע"ש עושה יום שמיני ויום תשיעי בלא ספק אבל אי לא ידע בבירור חיישינן דלמא אזדמן ליה שיירא ונפק בע"ש:

היודע עיקר שבת ונעלם ממנו שהיום יום שבת הוא ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת בכל שבת ושבת ושמעינן ליה מדכתיב ושמרתם את השבת וכתיב את שבתותי תשמורו ופשוטה היא לרבה בר אבוה כטעמיה.

ולרב נחמן בר יצחק כטעמיה זה סובר [ושמרו ב"י את השבת שמירה אחת לשבתות הרבה כנגד השוכח עיקר שבת את שבתותי תשמורו שמירה לכל שבת ושבת כנגד היודע עיקר שבת וזה סובר] ושמרו בני ישראל את השבת שמירה לכל שבת ושבת כנגד היודע עיקר שבת את שבתותי תשמורו שמירה אחת לשבתות הרבה כנגד (היודע) [השוכח] עיקר שבת:

הא מני מונבז הוא. פרש"י ז"ל, אבל רבנן דפליגי עליה לית ליה קרבן שבועת ביטוי לשעבר דסביר' ליה כר' ישמעאל דאמר אינו חייב אלא על העתיד לבוא. והקשו בתוס', מכדי מאן דפליג עלי' דמונבז ר"ע ור"ע הוא דמחייב לשעבר במס' שבועות (כו:), ויש לי לדחוק שלא חלק ר"ע עלי' דמונבז אלא על שהיה פוטר כל שלא ידועה בבנין אב דידי' אבל איהו סבירא ליה דבין בשלא היתה לו ידיעה כלל בין בשיש לו נמי ידיעה בשעת מעשה כולן חייבין דשגגת קרבן שמה שגגה וכשא"ל הריני מוסיף על דבריך לומר שאם תדרוש ההיקש כמי שתדרוש בנין אב ידיעת בשעת מעשה תיבעי וא"ל מונבז הן אדרוש וא"ל ר"ע הן זה נקרא שוגג סתם אם תפטור כל שאין לו ידיעה בשעת מעשה אלא מזיד נמי הוא במקצת ולחנם תפסה לו תורה לשון שוגג הא מ"מ מודה ר"ע דשגגת קרבן שמה שגגה מבנין אב הוא דתחטא ודקאמרי' ורבנן שגגה במאי שאלה הוא לשאר רבנן מה לי אמרו בה א"נ לאביי נימא הכי וסוגיין דר"ע פליג אמונבז בשגגת קרבן לגמרי דלא כאביי והיינו דקאמרי' ורבנן שגגה במאי. ויש מקצת נוסחאות שכ' בהן: מני הא, אילימא מונבז [השתא בכל התורה כולה דלאו חידוש הוא אמר מונבז]שגגת קרבן שמה שגגה הכא לא כל שכן אלא לאו רבנן וכו' תיובתא דאביי תיובתא. ורש"י ז"ל השיב עלי' דמאי פשיטותא, הא אצטריך לאשמעינן דחלוק' שגגה זו משאר שגגות דאלו בכל התורה כולה למונבז בין שגג בקרבן בין שגג בלאו וכרת שמה שגגה וכאן בלשעבר שגג בלאו שבה לאו שגגה הוא דהאדם בשבועה (ויקרא ד,ד) פרט לאנוס. אלא אכל וסבור שלא אכל ונשבע לא אכלתי כדמייתי' עלה בפ' שבועות שתים (שבועות כו.) עובדא דתלמידי דרב דמר אמר שבועתא הכי אמר רב ומר אמר הכי אמר רב ואמר רב כחד מינייהו וא"ל לאידך את לבך אונסך אבל טועה באיסור השבועה ואמר מותר אינו בכלל אנוס זה אלא חייב כאן כמו שחייב בכל התורה תינוק שנשבה לבין הגוים ושוכח עיקר שבת ואיסורן וכ"ש היתה לו ידיעה באיסור זה ושכחה דהיינו אומר מותר דכל איסורין שבתורה דחייב הלכך הא דקתני הך ברייתא איזהו שבועת ביטוי לאו למעוטי אומר מותר ואביי נמי דאמר עד שישגוג בלאו שבה היינו שנשבע לא אוכל וזכור בשבועתו אלא שהוא שגג באיסור שבה וסבר מותר לעבור על שבועות אלו אבל שוכח שבועתו לא שוגג בלאו הוא אלא בשבועה שלו והלכך לאביי נמי בכה"ג אית לי' שבועת ביטוי לשעבר באומר מותר הלכך ברייתא דקתני איזהו שבועת ביטוי לשעבר לא בא אלא ללמד שאף זו שבועת ביטוי הוא ולא בעי' שוגג בלאו שבה. וזה הפי' הנכון, אלא שיש לדקדק מההוא דבמס' שבועות דבעי מיני' רבאמר"נ שבועות ביטוי לשעבר ה"ד ופשיט ליה באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לא משמע לכאורה כה"ג אבל אומר איני יודע ששבועה זו אסורה פטור משום האדם בשבועה ולאו קושי' הוא דרבא בעי מיני' איזו שבועת ביטוי לשעבר משום דליתי' דומי' דלהבא בשוכח ופטיש לי' בטועה בקרבן לומר דשגגת קרבן הוה שגגה לדברי הכל דלא כאביי וה"ה בשגגת לאו וכ"ש. וי"מ דלאביי נמי [דאמר] עד שישגוג בלאו שבה [סבר] לרבנן, ע"כ אית לן למימר דשבועת ביטוי.ל שעבר בשאומר איני יודע ששבועה זו אסורה ומוקמי' האדם בשבועה פרט שלא נשבע לשקר (דל"פ) [דאל"ה] קרבן שבועת ביטוי לשעבר דרבי רחמנא היכי משכחת לה ומ"ה מקשי' עלה מברייתא דקתני איזו היא שבועת ביטוי לשעבר דמשמע איני יודע ששבועה זו אסורה לאו שבועת ביטוי הוא ומימעטא מהאדם בשבועה וכ"ת הא מני מונבז ולאו למעוטי אומר מותר אלא לרבות שאף על זו חייב דשגגת קרבן שמיה שגגה השתא בכל התורה כולה וכו' אלא לאו רבנן הוא כלו' אלא לאו, דוקא קאמר זו הוא שבועת ביטוי לשעבר (אלא) [ולא] אחרת, דממעטי' לה מהאדם בשבועה פרט לאנוס ואפי' לרבנן הוא וה"ה למונבז שאין מחלוקת בין מונבז לחכמים באומר איני יודע ששבועה זו אסורה ובדרשת האדם בשבועה ומונבז היינו רבנן הלכך קשי' לאביי. וזה פי' מקולקל בזה שהרי לזה הפי' עיקר ההויה לאביי ממה שלא הזכיר [בסוגיא], והוא מדין האדם בשבועה אבל לזה הדרך יותר נכונה גירסת הספרים שגורסים הא מני מונבז הוא ועיקר הקושי' משגגת קרבן הוא כפשטה אבל נאמר ודאי דלאביי למונבז דאמר שגגת קרבן שמה שגגה ומשכחת שבועת ביטוי לשעבר בשגג בקרבנה ממעטי' מהאדם בשבועה אומר איני יודע ששבועה זו אסורה אע"פ שהיתה ידיעה לו מתחלה אבל לרבנן דאמרי עד שישגוג בלאו שבה לא ממעטינן מינה אלא סבור שלא נשבע לשקר שכך דרך בכ"מ שמקרא א' מרבה ומקרא א' ממעט תפוס מיעוטו של זה וריבוי של זה בכדי שלא יהיו סותרין זה את זה והיינו דפשט ליה ר"נ לרבא שבועת ביטוי לשעבר באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן משום דלא ס"ל כאביי אלא שאני הכא דחידוש הוא או שנתמעט מהאדם בשבועה בודאי כסברא דמאן דמותיב עליה דאביי:

במאי מנכר ליה בקדושא ואבדלתא. פירשו רבותינו הצרפתים ז"ל, אבל מותר לילך חוץ לתחום אפי' באותו יום שהוא מקדש לפי שתחומין מדבריהם וכל שהוא מדבריהם לא גזרו, ואפי' למ"ד (סוטה ל:) תחומין דאוריית', כיון דאיסור עשה הוא ואינו איסור סקילה לא החמירו, תדע מדלא אמרי' במאי מנכר ליה בתחומין, וליכא למימ' דשאר יומי נמי לא אזיל חוץ לתחום א"כ ישאר לעולם במדבר ויחלל שבתות וימות בארץ גזרה:

הכי גריס רש"י ז"ל: הא מני מונבז היא. ופירש הוא ז"ל: אבל רבנן לית להו שבועת בטוי לשעבר כלל. והקשו עליו בתוס', דרבנן דמונבז מאן רבי עקיבא, ור"ע הא שמעינן ליה בהדיא בשבועות (כה, א) דשבועות בטוי ישנה לשעבר ולהבא. ואחרים גורסים הא מני אילימא מונבז פשיטא, השתא בכל התורה כולה דלאו חדוש הוא אמר מונבז שגגת קרבן שמה שגגה הכא דחדוש הוא לא כל שכן, אלא לאו רבנן ותיובתא דאביי תיובתא. וזה הנכונה שבגירסאות. אבל רש"י ז"ל הקשה דמאי פשיטותא, אדרבה איצטריך לאשמועינן דחלוקה שגגה זו משאר שגגות דאילו בכל התורה כולה למונבז בין שגג בקרבן בין שגג בלאו וכרת שמה שגגה, וכאן לשעבר שגג בלאו שבה לאו שגגה היא דהאדם בשבועה פרט לאנוס. ואין קושייתו מחוורת וכמו שכתבנו לעיל דלא אמעיט מן האדם בשבועה פרט לאנוס אלא בשאכל ושכח וסבור שלא אכל ונשבע שלא אכל, אבל אומר מותר לאו בכלל אנוס הוא, והלכך הא דקתני בברייתא איזו הוא שבועת וכו' כפשטא.
בחידושי רבנו שלפנינו למכילתין יש דילוג מדף סט ע"ב עד דף צ ע"ב. אמנם המעתיקים או המדפיסים כתבו בסוף פרק כלל גדול: "לא חבר הרב ז"ל יותר בפרק זה גם בפרק המוציא ובפרק ר' עקיבא לא חבר כלום" אך אין דבר זה מתקבל על הדעת, ואכן מצאנו בספרי הראשונים שאחרי רבנו, שמעתיקים מחידושיו גם לפרקים אלו, ומה שעלה בידינו הצגנום כאן על מקומם עם ציון המקור.

זר שאכל תרומה בשוגג משלם חומש על שגגתו ובמזיד חייב מיתה בידי שמים ואיזו היא שגגה המחייבתו קרבן לא שגגת הלאו לבד כגון שלא ידע באיסורה או שהוא סבור שהיא חלין אלא אף אם ידע שתרומה היא ושהיא בלאו הואיל וסבור שאין בה מיתה שוגג היא והמיתה בתרומה ככרת אצל שאר כריתות והחומש בה כקרבן לשאר כריתות וכשם שבשאר כריתות מביא קרבן בשגגת כרת אע"פ שמזיד בלאו כך בתרומה מביא חומש בשגגת המיתה אע"פ שמזיד בלאו:

מי שהיה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי הוא שבת מונה ששה ומשמר יום אחד ומתחיל למנות מן היום שנתן שכחתו אל לבו ובכל יום ויום עושה כדי פרנסתו ואפי' ביום שהוא מונה לשם שבת ואין מצריכין אותו להתענות ונראה לי הטעם מפני שאין מתירין לו בשאר הימים אלא לכדי חייו בצמצום וכל שמחיתו מצומצמת בכל יום אף תענית של יום אחד סכנה לו וכל שכן במקום שהוא סבור להתענג בו ובמה יכיר באותו היום שהוא שבת בקדוש ובהבדלה שהוא מקדש בכניסתו ומבדיל ביציאתו ואין זה הלכה אלא לזכרון בעלמא שיהא לו יום חלוק משאר הימים שלא תשתכח ממנו תורת שבת ופירשו רבותינו הצרפתים שמותר לו לילך חוץ לתחום אף באותו היום שתחומין דרבנן ובכל שהוא מדבריהם לא גזרו ומ"מ דוקא עד שלש פרסאות הא בשאר הימים הולך כדרכו ואם היה יודע לפי יום שיצא בו אם יום זה שלישי או רביעי או שמיני וכל כיוצא בזה עושה מלאכה בכל יום שהוא שמיני לו אע"פ שאינו זוכר שם היום שיצא בו שחזקה עליו שלא יצא בשבת ומ"מ אין מקילין להתיר לו אף ביום שלפניו לומר חזקה עליו שאף בערב שבת לא יצא שפעמים ששיירא מזדמנת לו ויוצא אף בערב שבת:

בד"ה הא מני מונבז כו' בשבועות פ"ג וכלשון אחר שפי' בקונט' מוכח בשבועות פ"ג דאמרי' כו' עכ"ל כצ"ל דהא דמסיק התם אפילו תימא רבנן כו' היינו כלשון אחר שפי' הקונט' דמסיק נמי הכא אלא לאו רבנן היא מיהו סוגיא דהתם קצת משונה מהך דהכא דהתם הוה ניחא ליה נמי כמונבז אלא דקאמר אפילו תימא רבנן כו' והכא מוקי לה דוקא כרבנן דלמונבז קשיא פשיטא וק"ל:

בא"ד דמהאדם בשבועה לא ממעט אלא כשסבור שבשעת שבועה שבאמת נשבע כו' עכ"ל לאו דוקא נקט בכה"ג אלא דה"ה ביודע בשעת שבועה שאינו נשבע באמת אלא כסבור שאין בו איסור כלל וק"ל:

בפרש"י בד"ה בלאו שבה כסבור חולין ואין כאן לאו עכ"ל ק"ק דבפשיטות טפי ה"ל לפרש שלא ידע שיש בה לאו דומיא דשגג בכרת ומיתה דקאמר דהיינו שלא ידע שיש בו כרת ומיתה שהרי הזיד בלאו וק"ל:

ברש"י ד"ה בלאו שבה כסבור חולין ואין כאן לאו הכא גבי חומש היה יכול רש"י לפרש כפשוטו עד שישגוג בלאו שבה היינו שאינו יודע שיש לאו באכילת תרומה דגבי שבועת ביטוי דוקא לא היה יכול לפרש כפשוטו כאשר כתבתי למעלה משום דכתיב האדם בשבועה משא"כ הכא גבי חומש אלא משום דלעיל גבי שבועת ביטוי הוצרך לפרש דברי אביי דעד שישגוג בלאו שבה ששכח השבועה דזהו שגג בלאו שבה פי' ג"כ הכא דברי אביי כסבור חולין וכו' כדי שיהא פי' דברי אביי דומה להדדי א"נ דרש"י אתא לאשמעינן דזה נמי מקרי שגג בלאו שבה וק"ל:

בתוס' ד"ה הא מני מונבז וכו' ור"ע מחייב בהדיא על שעבר בפ"ג דשבועות וכלשון אחר שפי' בקונטרס מוכח בשבועות פ"ג כצ"ל ור"ל דשם מוכח דרבנן נמי אית להו שבועת בטוי בלשעבר דבשגגת קרבן לחוד סגי גבי שבועת בטוי דחדוש הוא:

בא"ד ומיהו קשה דבלאו הך ברייתא הוה מצי למפרך וכו' ר"ל קושיא זו קשיא לכל הלשונות דכיון דהשתא ס"ל דאי לא מודו רבנן דשבועת בטוי סגי בשגגת קרבן לא משכחת לדידהו דחייב בשבועת בטוי לשעבר א"כ בלאו הך ברייתא הוי מצי למיפרך וכו' ע"כ נראה כפי' רבינו שמואל כו' ור"ל דשפיר אשכחן שבועת בטוי לשעבר אפי' אי בעינן שגגת לאו וקרבן ולכך לא הוי מצי למיפרך אלא מברייתא זו דקתני יודע אני כו' אבל איני יודע אם חייבים עליה קרבן דמשמע מינה דבשביל שגגת קרבן לחוד חייב ומשני ללישנא קמא דאתי כמונבז אבל לרבנן לאביי בעי ג"כ שגגת לאו אלא שסבור שיש בה עשה וההיא דשבועות דבעי מיניה רבי וכו' פליג אדאביי וללישנא בתרא איתותב אביי ולפי' התוס' גם הלשון אחר של רש"י אתי שפיר וק"ל:

גמרא ל"א מני אילימא מונבז פשיטא כו' עד תיובתא. נ"ב אין זה לשון התלמוד אלא שרש"י מצא בספרים גירסא זו וק"ל:

שם ואמר אביי כו' כדי פרנסתו בר מההוא יומא וההוא יומא לימות לעביד מאתמול כו' בחמשא בשבתא נפיק כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הא מני כו' בשבועות בפרק ג' כו'. נ"ב וכלשון אחר שפירש בקונטרס מוכח בשבועות פרק ג':

גמרא ואמר אביי כו' מ"ד מיתה במקום כרת כו' רבא אמר כו'. כאן החליפו שיטתם ממה דפליגי (בכתובות ל') אליבא דרנב"ה ע"ש:

[שם מ"ס כברייתו של עולם ומ"ס כאדם הראשון. בר"ה (י:) דאר"א בתשרי נברא העולם הכוונה על אדם הראשון כמש"כ שם בשם התוס' והר"ן אך מצינו רבות שהלשון שוה והכוונות מתחלפות] :

מַר סָבַר, כִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמַר סָבַר, כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן. נראה לי בס"ד דפליגי בפסוקי 'שָׁמוֹר וְזָכוֹר' דמאן דאמר כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן אזיל בתר פסוק (דברים ה, יא) שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, רצונו לומר קדשהו כמו השמירה הראשונה שלו ששמר אותו אדם הראשון שפגע בשבת תחלה, ומאן דאמר כִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם אזיל בתר פסוק (שמות כ, ז) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, שהוא רצונו לומר קדשהו בזכירתו שנזכר בתורה אחר שנזכרו ששת ימים.

גמרא רבא אמר מיתה במקום כרת. עי' בר"ש רפ"ו דתרומות:

גמרא רבא אמר מיתה במקום כרת עומדת. ע' בהרא"ש (רפ"ו דתרומות) דהוציא מזה דלרבא גלי רחמנא בתרומה דלוקה ומשלם ע"ש. וצ"ל הך גופא דס"ל לרבא דחייב בהזיד בלאו וס"ל דגזה"כ הוא. יליף ליה כיון דבאמת שגג במיתה לחוד נכנס בלשון בשגגה. ממילא מיירי התורה גם משוגג כזה ששגג במיתה והזיד בלאו.
אמנם בענ"ד לא זכיתי להבין דהא הכא בסוגיין לא מיירי מזה רק אם נקרא שוגג או לא ובפשוטו י"ל דהזיד בלאו היינו בלא אתרו בי' ומזה מיירי ג"כ הקרא. אבל אתרו בי' פטור מטעם אחר אף דבכלל שגגה הוא מ"מ הוא בכלל אינו לוקה ומשלם. ודוק:

מיתיבי איזהו שגגת שבועת ביטוי וכו'. עיין תוס' שהקשה ר"א לר"ש והוא בראב"ן קמ"ו ע"א ושם נשבע רשב"ם העבודה שאין יישוב לתשובה זו לפי' רש"י וגם הרז"ה בשמעתין כתב על קו' זו דלית נגר ובר נגר דיפרקיני' ע"ש שיטתו. ולע"ד ליישב גם שארי קו' תוס' על רש"י לפי גרסתו במכות ז' ע"ב הנ"ל דאביי ס"ל אומר מותר קרוב לאונס הוא ובשגם דתנא דהך ברייתא ס"ל בעלמא תינוק שנשבה הוה אונס אפי' בכל הקרבנות ונהי נמי דאומר מותר לא הוה אונס לענין קרבן מ"מ לענין אדם בשבועה הוה אונס ולא מקרי אדם בשבועה וקאמר האי תנא דלא משכחת שבועת ביטוי לשעבר אלא בשגגת קרבן וכמונבז. ומאן דיחלוק אמונבז ויסבור דשגגת קרבן לא שמיה שגגה לא ימצא שגגת שבועת ביטוי לשעבר כל זה מדברי התנא דברייתא זו. לפי הנחתו שאומר מותר הוה אונס לענין שבועה עכ"פ. ומעתה לא תיקשי לר"ע דהרי איהו ס"ל אפי' תינוק שנשבה לא מיקרי אונס וחייב קרבן א"כ מכ"ש אומר מותר בעלמא דלא מיקרי אונס אפי' לענין אדם בשבועה ושפיר משכחת שבועה לשעבר. ורש"י לא כתב דלא משכחת שגגה לשעבר אלא לסברת זה התנא דאומר מותר לא מיקרי אדם בשבועה. והשתא א"א לגרוס פשיטא דטובא קמ"ל דזה ממעט מהאדם בשבועה דה"א לא שייך אדם בשבועה אלא בדרב כהנא ורב אסי דמר משתבע הכי אמר רב קמ"ל האי תנא דגם אומר מותר ממועט מהאדם בשבועה ואין כאן פשיטא ויפה כ' רש"י בכל דבריו לפי גירסתו במכות ז' ע"ב. ואולי רשב"ם והרז"ה גרסו במכות כגי' תוס' דאביי ס"ל אומר מותר קרוב למזיד הוא וא"כ א"א לומר בשום אופן שיהי' ממועט מהאדם בשבועה. ואם אפ"ה ממועט א"כ גם לר"ע ממועט מהאדם בשבועה ואיהו ס"ל קרבן שבועה לשעבר נמצא לפי אותה גירסא במכות יפה הקשו ולפי גי' רש"י לק"מ. ועיינתי בפנים בראב"ן שם וראיתי שרבינו שמואל פי' רק כפשוטו דמה שאומר מותר שבועה זו מיקרי אדם בשבועה ולא הזכיר כלל מידיעת עשה. ודברי תוס' שלפנינו מגומגמים. וב' תירוצים הם. א' כהנ"ל וב' דאפילו לא מיקרי אדם בשבועה מ"מ משכחת לי' דידע עשה ולא לאו. והעשה דלשעבר נראה דהיינו עשה מדבר שקר תרחק והלאו לא תשבעו בשמי לשקר עיין שבועות כ"א ע"א ובפני יהושע נתקשה בזה ע"ש:

עושה לו כדי פרנסתו. במג"א ר"ס שמ"ד הקשה ניזל בתר רוב הימים שהם חול ותי' שבת מיקרי קבוע. אמנם בירושלמי משמע לי' דפליג אהא וס"ל שעושה כל צרכו ואזל בתר רובא. וצ"ל דס"ל נהי דשבת קבוע הוא מ"מ כל יומא ויומא ה"ל פרוש ממקום קביעתו דכל יום פרוש מימים העתידים לבוא. אע"ג דהוה פרוש לפנינו ס"ל דמדאורייתא אפי' פרוש לפנינו שרי. וכן דעת הר"ן פג"ה בסוגי' דמכריזין. ודבריו צ"ע מתוספתא רפ"י דטהרות ע"ש וצ"ל דר"ן מפרש לה בפירוש בידים אבל פירוש ממילא אפי' פירוש בפנינו שרי. מ"מ ש"ס דשמעתין לא ס"ל הכי:

בירושלמי נקט גדול שנשבה פי' ושכח מחמת צער שביה דהוה טפי אונס משכחת הולך במדבר וכן משמע בקרבן עדה ע"ש:

בירושלמי שם פריך מה שכ' ממי שקידש אשה ומתה ולא נודע לו משפחתה אסור בכל הנשים והכא נמי ליתסר במלאכה בכל הימים ותי' התם אפשר ליה בגיורת הכא לא אפשר ליה פי' משום הכי לא גזרו עליו בפירוש מן הקבוע. ושוב כ' דתמן פי' בבבל אמרו ה"נ אסור רק כדי חיותו. והיינו כש"ס דילן וא"כ משמע בש"ס דילן באמת מדרבנן בעלמא אסרו ולא מטעם קבוע דאורייתא. והנה בק"ע הקשה הא מבואר בתוס' גיטין ס"ד ע"א דמשום קנסא נאסר בכל הנשים משום דקידש ע"י שליח סתם ולא פירש לו איזה אשה יקדש לו והכא לא שייך למיקנסי'. ולפע"ד התוס' לא כ"כ אלא לפ"י גי' שם דהתם האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח והתם שייך למיקנסי'. ובחי' גיטין מבואר דגם זה מיחזי כחוכא וטלולא שיהי' הוא אסור והנשים מותרת אלא שבה"ג ריש הלכות קדושין ביאר שעשו אותה תקנה כאומר לאשה קדשתיך שאסור בקרובותי'. וה"נ כיון ששלח לקדש סתם ה"ל כאלו אמר לכל אשה קדשתיך מספק. וכן אומרת לא קדשתני ומותרת בכולי עלמא ומ"מ קנסא הוה. והירושלמי מיירי להדיא בקידש הוא בעצמו ואירע לו מקרה שמתה טרם שנכרו לו בני משפחתה וזה ודאי אינו ראוי לקנסו ואפ"ה אסור בכל הנשים מדרבנן שפיר פריך ה"נ ה"ל למקנסי'. וא"כ ש"ס דילן דלא ס"ל לאסור אלא במקדש ע"י שליח משום קנס א"כ ה"נ בשבת ליכא למיסרי' מדרבנן וע"כ מדאורייתא נאסר יותר מכדי פרנסתו וע"כ משום קבוע:

ובגליון מ"א שלי כתבתי וז"ל. שמעתי מקשים לרמב"ם בטור יו"ד סי' קפ"ג דימי אשה לעולם ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה וכן לעולם א"כ איך שייך פתח בטועה דניזל בתר רוב ימי' והמה ימי זיבה והתם לא שייך קבוע כיון שלא ניכר במקומו ועיין טה"ק זבחים ע"ג ע"א. ולפע"ד לק"מ אדרבא איפכא קשי' ניזל בתר רוב דמים שהמה מימי נדה דבימי זיבה מסולקת בדמים דמשו"ה די' שעתה. וע"כ משום דאיכא מתנגד רוב ימים והיינו ספיקא אי ניזל בתר רוב ימים או בתר רוב דמים וק"ל:

והאי א"נ בחמשה נפיק פי' אע"ג דלכתחילה אין לפרש בשיירא פחות מג' ימים קודם שבת ועיין רבה ר"פ שלח לך. מ"מ א"נ מיקרי דבר מצוה ונפיק בחמשה מ"מ בע"ש לא נפיק קמ"ל. כן למדתי מהירושלמי:

תרי קראי כתיבי ושמרו בנ"י את השבת וכתיב את שבתותי תשמורו וכו' בפ' כי תשא גופי' כתיב אך את שבתותי תשמורו קודם ושמרו בנ"י את השבת ומהא לא מייתי ש"ס משום דמהא דרשינן מיעוטא אך דפקוח נפש דוחה שבת וא"כ שפיר שמירה אחת לשבתות הרבה דדחית שבת לפקוח נפש היא גופיה שמירה לשבתות הרבה כדאמרינן פ' יה"כ מוטב שיחלל עליו שבת א' כדי שישמור עוד שבתות הרבה ושייך שפיר את שבתותי תשמורו לכן מייתי מאת שבתותי תשמורו דר"פ קדושים תהיו איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. אמנם עוד שם באותה פרשה את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו דמינה דרשינן פ"ק דיבמות דאין בנין בהמ"ק דוחה שבת. י"ל להכי נמי כתיב התם את שבתותי תשמורו המרמז על פ"נ דדוחה שבת להורות נתן קדושת ישראל דאע"ג דשבת חמירא מקדושת מקדש מ"מ קדושת נפש מישראל חמורה משניהם וכמו דגבי משכן בפ' כי תשא היכי דרמיזא דאין מלאכת המשכן דוחה שבת סמיך לי' אך את שבתותי תשמורו לומר דנפש מישראל עדיף. והיינו דמסיים קרא לדעת כי אני ה' מקדישכם לומר קדושתכם עדיפא כי היכל ה' המה. ה"נ גבי מקדש עולמים היכי דרמז דאין בנינו דוחה שבת סמיך לי' רמז פ"נ דוחה שבת כדי שישמור שבתות הרבה והיינו שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. ולא הוה קשי' לש"ס אלא קרא דר"פ קדושים איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. והאמנם סוף פ' בהר כתיב תו את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו ופי' רש"י מקרא זה נאמר כלפי מוכר עצמו לנכרי דלעיל מיני' שלא יאמר הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמוהו לכך נאמר את שבתותי תשמורו ע"ש. וי"ל תרוייהו צריכי למ"ד שמירה לכל שבת י"ל ס"ל כר"ח דכריתות הנ"ל דגם זדון שבת ושגגת מלאכות חייב על כל שבת ושבת מפני שגופי' מחולקין א"כ מקרא קמא ה"א דוקא שגגת שבת אבל זדון שבת לא קמ"ל אידך קרא דמיירי בנמכר לנכרי שיודע שהיום שבת אלא שגג במלאכות וסבר הואיל ורבו מחלל שבת וגופו קנוי לו הותרו לו כל המלאכות לצורך רבו. ואפשר השתא נמי דכתיב שבתותי תשמורו אכתי יאמר נא שאינו עובר אלא בהאי עשה ושוגג בלאו וכרת ומשו"ה חייב על כל שבת ועל כל מלאכה:

אמנם ר"נ דמוקי קרא בשמירה א' לשבתות הרבה י"ל נמי דאיצטרך תרי קראי חדא לשוכח עיקר שבת אחר שהכיר בה ואידך מיירי בתינוק שנשבה לבין הגוים דהרי מיירי ממוכר עצמו לנכרי ובניו עמו כדכתיב ויצא הוא ובניו ביובל וא"כ הבנים נתגדלו בין הנכרים עד היובל אפשר שלא ידעו שבת כלל וחייבים חטאת א' על הכל. ולפ"ז מאן דס"ל כר"י ור"ל דפוטר תינוק שנשבה ע"כ ס"ל כר"ח דמחייב על כל שבת בזדון שבת דאל"ה תיקשי תרי שבתות תשמורו למה לי:

איפכא מסתברא פי' כיון דאיכא למימר הכי והכי טוב יותר לומר דקרא דפ' קדושים קאי אשוכח עיקר שבת ולא ושמרו דפ' תשא דבעלי מלאכת המשכן שבמדבר לא היה מציאות שישכחו עיקור שבת בשום אופן והתם בבעלי מלאכת המשכן מיירי קרא:

בפרש"י בד"ה אבל איני יודע וכו' דאי בנתעלמה ממנו אזהרת שבועה אין לך אונס בשעת שבועה גדול מזה עכ"ל. לכאורה יש לתמוה דהא לעיל משמע דאף לפירש"י דלמונבז דפטור בתינוק שנשבה טעמיה משום דאומר מותר אנוס הוא מ"מ נראה דהיינו דוקא בתינוק שנשבה וכיוצא בו כדפרישית לעיל משא"כ בהכיר ולבסוף שכח משמע בפשיטות דאפילו מונבז מודה דחייב בין בשבת ובין בשאר מצות שזה עיקר שוגג האמור בתורה לענין קרבנות א"כ היאך כתב רש"י דאין לך אונס גדול מזה ומכ"ש לרבנן דמונבז א"כ היאך כתב רש"י כאן דבכה"ג אין לך אונס גדול מזה. והנראה בזה דמשמע ליה לרש"י דעיקר דרשא דדרשינן מהאי דרשא דהאדם בשבועה פרט לאנוס דממעטינן מינה אפי' בכסבור שאמת נשבע דלביה אנסיה כ"ש דאית לן למעט מהך דרשא גופא אנוס דאומר מותר כי האי דלא מיקרי אדם בשבועה כיון שאינו יודע כלל מאיסור שבועה דאע"ג דבשאר קרבנות עיקר חיובא בכה"ג היינו משום דכתיב בהו בשגגה משא"כ בשבועת ביטוי דשני קרא דכתיב ונעלם ולא כתיב בשגגה אלא אדרבה האדם בשבועה כתיב א"כ משמע דקפיד קרא שיהיה לו ידיעה מעיקר איסור שבועה כן נ"ל בשיטת רש"י (וזה דלא כמ"ש מ"ז ז"ל בס' מג"ש דהיכא דסבר שבאמת נשבע הוי אנוס טפי) אלא דאכתי קשיא לי אמאי לא מוקי לה דידע ליה איסור שבועה בעשה ובשלמא למאי דמוקמינן כמונבז א"ש. אלא למאי דמוקמינן לה בשבועות ד' כ"ו כרבנן קשיא ואפשר דלא אשכחן איסור עשה בשבועת ביטוי אלא לאו ועדיין צ"ע:

בתוס' בד"ה הא מני מונבז היא פי' בקונטרס אבל לרבנן וכו' והקשה ה"ר אליעזר לרבינו שמואל דהא רבנן דמונבז היינו ר"ע ור"ע מחייב בהדיא על לשעבר בשבועות וכו' עס"ה. כבר כתב מ"ז ז"ל בס' מג"ש ליישב דלאביי דהכא הא דר"ע מחייב על לשעבר מוקי לה אביי לענין מלקות ולא לקרבן דהכי בעי נמי הש"ס לאוקמי מעיקרא בריש שבועות אלא דהא דלמסקנא דהתם מוקמינן לה לקרבן היינו דלא כאביי אלא כרבא ורב נחמן דפ"ג דשבועות ומייתו התוס' הכא וכמ"ש התוס' בעצמם אף לשיטתם בסוף הדיבור דהאי דרבא ור"נ פליגי אדאביי וע"ש באריכות דלע"ד דברי מ"ז ז"ל ברורים ליישב שיטת רש"י:

אלא דבעיקר דברי התוס' דפשיטא להו דרבנן פליגי עליה דמונבז היינו ר"ע קשיא לי בגווה כיון דאליבא דר' יוחנן קיימינן הכא במימרא דאביי א"כ ר' יוחנן הא מוקי למתני' דהכא דכלל גדול כמונבז ומש"ה סובר כוותיה ובכריתות דף ט"ז משמע דבין לר"ח דהתם הוי מתני' דהכא כר"ע דוקא דמהכא דייק התם דלא קיבל ר"ע מדר"א ע"ש דמשמע דמילתא דפשיטא היא דכר"ע מיתוקמא א"כ משמע להדיא דר"ע כמונבז ס"ל:

ולולי דברי התוס' היה נראה לי דלר' יוחנן שפיר מצינן למימר דר"ע כמונבז ס"ל והיינו משום דלמאי דמסקינן דטעמא דמונבז היינו משום היקישא שוגג למזיד א"כ תו לא א"ש הא דקאמר ר"ע למונבז לדבריך אין זה קרוי שוגג אלא מזיד דהא אדרבה מהאי טעמא שהוא קרוב למזיד מחייב ליה מונבז דבעי' שוגג דומיא דמזיד וכדאמר להדיא דקרייה רחמנא חוטא ופשטא דקרא דכתיב בשגגה היינו משום שהוא שוגג בקרבן. נמצא דלפ"ז כיון דאשכחן נמי דר"ע גופא מחייב בשבועת ביטוי בכה"ג בשגגת קרבן לחוד א"כ ממילא בפשיטות אית לן למימר דר"ע כמונבז ס"ל דהא קיבל מיניה כיון דתו ליכא למימר לדבריך אין זה קרוי שוגג דהא אף לדברי ר"ע אשכחן דקרי שוגג בכה"ג דמחייב קרבן מיהת בשבועת ביטוי ולפ"ז שפיר אית לן לאוקמי האי היקישא דשוגג למזיד אפי' בשאר מצות בכה"ג והכי משמע קצת מדאמר ליה ר"ע למונבז בתחילת דבריו הריני מוסיף על דבריך וכדפרישית נמי לעיל בברייתא דעיקר דברי ר"ע למונבז היינו לעמוד על סוף דעתו של מונבז. ולפ"ז נתיישבו הסוגיות דהכא ודשבועות בפשיטו' לפרש"י אלא דהכא כיון דאליבא דר' יוחנן איירי ניחא לן לאוקמי למילתא דר"ע כמונבז כיון דסתם מתניתין דהכא דכלל גדול נמי כוותייהו אזלא כדפרישית וא"כ רבנן דמונבז לאו היינו ר"ע אלא ת"ק דברייתא דלעיל דמחייב להדיא בתינוק שנשבה ממילא ע"כ דלית להו היקישא משא"כ בסוגיא דפ"ג דשבועות דרבא ור"נ לית להו דר' יוחנן אלא כרב ושמואל דלעיל דמתניתין דלא כמונבז ומש"ה ניחא להו לאוקמי מילתא דר"ע בשבועת ביטוי לשעבר אליבא דהלכתא כרבנן דמונבז והיינו דאמרינן התם כמאן כמונבז בלשון בתמיה כן נ"ל נכון בעזה"י ליישב שיטת רש"י וגירסתו כיון דבלא"ה לא משמע ליה לקיים אידך גירסא דמקשה פשיטא דלאו מילתא דפשיטא היא כמו שפרש"י וכדפרישית דהא אף לשיטת התוס' לא שייך לאקשויי פשיטא אליבא דמונבז דהא איצטריך לאשמעי' דהזיד בעשה לא מהני למונבז לענין שבועות ביטוי דאכתי לא מיקרי אדם בשבועה דע"כ צריך לומר כן לפי שיטתם אליבא דמונבז ודוק היטיב:

פיסקא היודע עיקר שבת מנה"מ א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה וכו' מתקיף לה ר' נחמן ב"י אדרבה איפכא מסתברא ופרש"י דר"נ ור"נ ב"י לא פליגי אלא במשמעות דורשין. ולכאורה לשון מתקיף לה לא משמע הכי ולולי פרש"י היה נ"ל דר"נ ור"י ב"י בסברא נמי פליגי דלר"נ משמיה דרבה ב"א אי לאו שום קרא הו"א מסברא דלעולם אינו חייב בשבתות הרבה אלא אחת משום דשבתות לאו כגופין דמי וימים שבינתיים לא הויין ידיעה מש"ה מוקי קרא קמא דכתיב את שבתותי תשמורו לאשמעינן דחייב על כל שבת ושבת וכי היכי דלא נימא דלעולם חייב על כל שבת ושבת אפילו בשוכח עיקר שבת מש"ה כתב אידך קרא ושמרו בני ישראל את השבת לאשמעינן דזימנין דאינו חייב אלא אחת כגון בשוכח עיקר שבת והא דמייתי ר"נ קרא דאינו חייב אלא אחת כגון בשוכח עיקר שבת והא דמייתי ר"נ קרא דושמרו ברישא אע"ג דואת שבתותי מוקדם אפ"ה ניחא ליה לאתויי לפי סדר הנך בבי דמתניתין ואהא מתקיף ליה רנב"י דאדרבא איפכא מסתברא וכוונתו דמסברא אי לאו שום קרא הו"א דלעולם חייב בשבתות הרבה על כל שבת ושבת אפילו היכא דליכא למימר ימים שבינתיים ומש"ה איצטריך קרא דואת שבתותי תשמורו לאשמעינן דשמירה אחת לשבתות הרבה וכי היכי דלא נימא דלעולם דינא הכי אפילו היכא דאיכא למימר ימים שבינתיים משום הכי כתב אידך קרא ושמרו לאשמעינן דזימנין דשמירה אחת לכל שבת ושבת כגון ביודע עיקר שבת דימים שבינתיים הויין ידיעה לפי שיטת רש"י ולשיטת התוספות מגזירת הכתוב והשתא לרב נחמן ב"י א"ש טובא דסדר הנך בבי דמתניתין היינו לפי סדר הכתוב בפרשה ונ"מ טובא לדינא בשאר מצות ובנדה שטבלה כמ"ש בלשון המשנה מסוגיא דכריתות בשיטת רש"י והתוס' עיין עליו ודו"ק:

וההוא יומא במאי מנכר ליה בקדושא ואבדלתא. שמעתי משם הרב כמהר"ר ישועה זיין זלה"ה שפירש בזה כונת הכתוב אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת ענג. הכונה מי שהיה הולך וטעה וז"ש אם תשיב משבת רגלך אם לא ידעת בהלוך רגליך וטעית וחזרת מזמן שבת בבלי דעת יום שבת הדין הוא שיוכל לעשות כל יום מלאכה ואפי' ביום שמשמר לשם שבת כמבואר בסוגיין וז"ש עשות חפציך ביום קדשי אתה מותר לעשות חפציך ביום קדשי בין יום שבת האמיתי בין יום שקבעת לעצמך. וכי תימא במה מנכר יום שבת שקבעת אתה. לזה אומר וקראת לשבת ענג כלומר בקדוש שתקרא לשבת ענג וכן בהבדלה לכבוד שבת וזה די שיוכר יום שבת שקבעת: