דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

שבת ע ע"ב - טקסט הדף

שם משמעון הנה אבות מהנה תולדות אחת שהיא הנה זדון שבת ושגגת מלאכות הנה שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות ושמואל אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת לא משמע ליה: בעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו א''ל הרי העלם שבת בידו ואינו חייב אלא אחת אדרבה הרי העלם מלאכות בידו וחייב על כל אחת ואחת אלא אמר רב אשי חזינן אי משום שבת קא פריש הרי העלם שבת בידו ואינו חייב אלא אחת ואי משום מלאכה קפריש הרי העלם מלאכות בידו וחייב על כל אחת ואחת א''ל רבינא לרב אשי כלום פריש משבת אלא משום מלאכות כלום פריש ממלאכות אלא משום שבת אלא לא שנא תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן בה מנינא למה לי ואמר ר' יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת אי אמרת בשלמא העלם זה וזה בידו חייב על כל אחת ואחת שפיר אלא אי אמרת העלם שבת בידו אינו חייב אלא אחת היכי משכחת לה בזדון שבת ושגגת מלאכות הניחא אי סבר ליה כרבי יוחנן דאמר כיון ששגג בכרת אע''פ שהזיד בלאו משכחת לה דידע ליה שבת בלאו אלא אי סבר לה כרבי שמעון בן לקיש דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע ליה שבת במאי דידע לה בתחומין ואליבא דרבי עקיבא: אמר רבא קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת וזדון מלאכות וחזר ונודע לו על קצירה ועל טחינה של זדון שבת ושגגת מלאכות
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ע - ב

אך כיון דכתב "מאחת" בא הכתוב לרבות, שאפילו כתב רק מקצתה של המילה שהתכוון לכתוב, כגון שכתב  "שם" מהמילה "שמעון", גם כן חייב, הואיל ו"שם" הוא גם כן שם של אדם.

אבל אם כתב "נפ" מ"נפתלי" אינו חייב, כי לפי שלא כתב דבר בעל משמעות, לא עשה מלאכה.

והשתא דרשינן את האות מ"ם של "מה נה":

"הנה" משמע אבות.

ואילו ריבוי האות מ"ם של "מהנה" - בא לרבות תולדות.

והדרינן לפרש הא דלעיל:

"אחת שהיא הנה" - זדון שבת ושגגת מלאכות, שאז הוא חייב הרבה חטאות, על כל מלאכה - חטאת נפרדת.

"הנה שהיא אחת" - שגגת שבת וזדון מלאכות, שאז אינו חייב אלא חטאת אחת על כל שבת, שהסיבה לכל המלאכות היא שגגה אחת, שגגת השבת.

ותקשי לשמואל: למה לא דרש חילוק מלאכות מהכא?

ומתרצינן: ושמואל, הך דרשא דאחת שהיא הנה, והנה שהיא אחת - לא משמע ליה. היות ודריש כוליה קרא לכותב "שם משמעון", ולתולדות. [1]

בעא מיניה רבא מרב נחמן: מי שהיה העלם זה וזה בידו, שגם שכח ששבת היום, וגם אינו יודע ששלשים ותשע המלאכות אסורות. דהיינו, ששגג בין בשגגת שבת ובין בשגגת מלאכות, ועשה הרבה מלאכות בשבת אחת - מהו? האם הוא חייב על כל מלאכה כבשגגת מלאכות, או אינו חייב אלא אחת כבשגגת שבת.

אמר ליה רב נחמן: הרי העלם שבת בידו, ואינו חייב אלא אחת. [2]

ומקשינן: אדרבה. הרי העלם מלאכות בידו, וצריך להיות חייב על כל אחת ואחת?!

אלא, אמר רב אשי: חזינן: אי משום שבת קא פריש, שעל ידי שהזכירו לו ששבת היום פרש מלעשות מלאכות - הרי העלם שבת בידו, כי מוכח שכל שגגתו היתה משום שכחת השבת, [3] ואינו חייב אלא אחת.

ואי משום מלאכה קפריש, שהזכירוהו שאלו הם מלאכות האסורות, ועל ידי כן פרש - הרי העלם מלאכות בידו. שמוכח כי שגגתו היא שכחת המלאכות, וחייב על כל אחת ואחת.

אמר ליה רבינא לרב אשי: כלום פריש מחילול שבת - אלא משום מלאכות! שהרי זה שהוא נזכר שהיום שבת אין בכך להפרישו מהמלאכות, אלא מתוך שאמרו לו ששבת היום הוא מבין שמתכוונים לומר לו גם כי המלאכות אסורות. שהרי עד עתה הוא לא ידע מאיסורן של המלאכות.

וכלום פריש ממלאכות, לאחר שנודע לו איסורן - אלא משום שבת! שמתוך שהזכירוהו שמלאכות אסורות הוא מבין ונזכר ששבת היום.

נמצא שתמיד הוא פורש מתוך שהוא נזכר בשניהם יחד.

אלא, לא שנא! שבין כך ובין כך אינו חייב אלא אחת, כרב נחמן.

ומקשינן: הא תנן בפרקין: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הן.

והוינן בה: מנינא למה לי?

ואמר רבי יוחנן: ללמדך שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת.

והרי אם שגג בכל המלאכות, משום שסבור שכולן מותרות, הוא אינו יודע כלל ש"שבת" היום. כי מה ההבדל אצלו בין שבת ליום רגיל. ואם כן, הוי ליה העלם זה וזה בידו. [4] אי אמרת בשלמא: העלם זה וזה בידו - חייב על כל אחת ואחת. שפיר חייב על כל אחת ואחת, אפילו כששגג בכולן.

אלא, אי אמרת דהעלם זה וזה הוי כהעלם שבת בידו ואינו חייב אלא אחת. אם כן, היכי משכחת לה שיתחייב על כל אחת ואחת?

על כרחך, רק בזדון שבת ושגגת מלאכות.

והכא במתניתין ששגג בכל המלאכות - במה הוי זדון שבת? והרי אם כל המלאכות מותרות לדעתו אין יום השבת מקודש בעיניו משאר הימים?

הניחא אי סבר ליה כרבי יוחנן, דאמר: כיון ששגג בעונש כרת, שאינו יודע מחומרת חילול השבת שעונשו כרת, אזי אף על פי שהזיד בלאו, שיודע שאסור לעשות בו מלאכה, בכל זאת הוי "שוגג" [מחמת אי ידיעת חומרת העונש], ולכן חייב עליה קרבן - משכחת לה "זדון שבת" משום דידע ליה לשבת בלאו, ורק את עונש הכרת אינו יודע, ולכן הוא נקרא שוגג.

אלא, אי סבר לה כרבי שמעון בן לקיש,, דאמר: אין אדם נקרא שוגג ביחס לחיוב קרבן חטאת עד שישגוג בלאו וכרת. תיקשי, מאחר שהוא שוגג על כל המלאכות, וסבר שאין בהן לא לאו ולא כרת - דידע ליה שבת במאי?! ואם כן, הוי ליה העלם זה וזה בידו, ואמאי חייב על כל אחת ואחת?!

ומתרצינן: דידע ליה לשבת בתחומין, שיש איסור לצאת חוץ לתחום בשבת, ואליבא דרבי עקיבא, דסבר איסור תחומין דאורייתא הוא.

אמר רבא: קצר וטחן כגרוגרת ["גרוגרת" הוא השיעור שחייבין עליו בכל מלאכות שבת שנעשות בדבר מאכל] בשגגת שבת וזדון מלאכות, שאינו חייב אלא חטאת אחת על שניהם.

ונודע לו כי שבת היום. ולאחר מכן נתעלמו ממנו איסור מלאכות, ולכן:

וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות, שעל אף שבינתיים נודע לו ששבת היום, הוא שכח שמלאכות אלו אסורות [ומכל מקום הכל נחשב להעלם אחד, שהרי לא היתה לו "ידיעת חטא" באמצע, כי מיד שנודע לו ששבת היום שכח מאיסור המלאכות].

ועל הקצירה והטחינה השניה היה עומד, לכאורה, להתחייב שתי חטאות, לכשיודע לו שחטא, כי הן שתי שגגות בשתי מלאכות נפרדות.

ונודע לו על קצירה וטחינה [5] הראשונות של שגגת שבת וזדון מלאכות, והפריש חטאת אחת על שתיהן, שהרי רק חטאת אחת הוא חייב על שגגת שבת. ושמה של החטאת הוא "חטאת שגגת שבת". [6] ואחר שהפריש את החטאת על שגגת השבת, חזר ונודע לו על קצירה וטחינה השניות של זדון שבת ושגגת מלאכות - אינו צריך להביא חטאת נוספת על הקצירה והטחינה השניה.

הערות

[1] לכאורה קשה: איך חולק שמואל על התנאים? וצריך לומר שהיתה לו קבלה לדרוש מקרא ד"מחלליה". תוס' ד"ה לא. ולקמן קו א כתבו בתוס' ד"ה מה, דשמואל אזיל אליבא דרבי שמעון שחולק על רבי נתן ועל רבי יוסי, ובעל כרחך סבירא ליה כדרשת שמואל.

[2] כי שכחת שבת היא העיקר, דעיקר המצוה היא משום שבת, תוס' ד"ה אמר. ובעל המאור כתב, דסברת רבי נתן היא, לפי שאנו רואין במשנתנו שככל שידיעתו מתמעטת חיובו בקרבן מתמעט, א"כ זה שהעלם זה וזה בידו, דין הוא שלא יתחייב יותר מהיודע את המלאכות, שהרי נתמעטה ידיעתו פחות ממנו. ומקשינן דאדרבה, שמאחר שהקרבן בא על השגגות הרי ככל שנתרבו השגגות דין הוא שיתרבו הקרבנות.

[3] הקשו בתוס' ד"ה חזינן: מה הראיה? הרי גם אם היו מזכירים לו רק מהמלאכות גם כן היה פורש. וביארו, דחזינן, אם הוא אומר על עצמו שאם היו מזכירים לו רק את השבת די היה לו בכך כדי לפרוש, ואילו היו מזכירים לו רק את המלאכות עדיין לא היה פורש, סימן הוא שהשבת שכוחה לו יותר והיא העיקר. וכן להיפך, אם היו מזכירים לו מהמלאכות היה פורש ומהשבת לא היה פורש סימן הוא ששכחת המלאכה היא העיקר. אבל אם שניהם שכוחות לו באותה מדה, אין הבדל מה מזכירים לו. ורבינא פליג על זה, דכיון ששניהם שכוחים הימנו אין עדיפות בכך שאחד מהם שכוח יותר. ועדיין הבעיא במקומה עומדת, אי הוי שגגת שבת או שגגת מלאכות.

[4] לכאורה קשה: הרי זה כשוכח עיקר שבת [שאז ודאי לא שייך הנידון של העלם זה וזה בידו, ולכולי עלמא אינו חייב אלא חטאת אחת על כל השבתות אעפ"י שהוא אינו יודע גם מהמלאכות, כמבואר במשנה ריש פרקין. והעלם זה וזה בידו הוא דוקא כשיודע עיקר שבת אלא ששכח שהיום שבת וגם שכח מאיסור המלאכות] ? וביארו בתוד"ה העלם, שיש לחלק, דשוכח עיקר שבת היינו כעין תינוק שנשבה ששכח לגמרי, וגם אם יזכירוהו לא יזכר אלא צריכים ללמדו מחדש. והכא מיירי שלא שכח כל כך, ואם יזכירוהו יזכר. והרי הוא כיודע עיקר שבת אלא ששכח ששבת היום. והרמב"ן תירץ דמיירי שיודע ממלאכה אחת [וממילא לא הוי שוכח עיקר שבת], ושכח ל"ח מלאכות בלבד, וגם היה שכוח שהיום שבת [והוי ליה העלם זה וזה בידו], דהשתא חייב ל"ח חטאות על שגגת ל"ח מלאכות, ועל המלאכה הל"ט הוא חייב משום שגגת שבת. ובאופן אחר תירצו הרמב"ן ובעל המאור, דמיירי שעשה קודם מקצת מלאכות שלא ידע שהן אסורות, ואז ידע על שאר המלאכות שהן אסורות. ואח"כ נזכר מאיסור המלאכות שכבר עשה, אלא שאז הוא שכח מאיסור שאר המלאכות ועשה אותם. והכל נחשב להעלם אחד, כיון שבכל הזמן לא ידע שהיום שבת. והקשו הרמב"ן ובעה"מ, דלפי זה משכחת לה גם בזדון שבת ושגגת מלאכות. כגון שבתחלה שגג על חלק מהמלאכות, ואח"כ נודע לו שהן אסורות אבל לא נזכר שעשה את אותן המלאכות. ושוב שכח מאיסור שאר המלאכות ועשה אותם. ומכל מקום הכל נחשב להעלם אחד כיון שלא היתה לו ידיעת חטא בינתיים. ותירצו, דא"כ מאי קמ"ל התנא במנינא דמתניתין? שהרי עצם הדין שיש חילוק מלאכות בשבת ידעינן מריש פרקין דהיודע שהוא שבת חייב על כל מלאכה. ובשלמא אי מוקמינן בהעלם זה וזה בידו, הוי זה גופא החידוש דחייב על כל אחת ואחת. אבל בזדון שבת ושגגת מלאכות אין שום חידוש שיתחייב על כל מלאכה. וכן לתירוץ הגמרא יש חידוש, דידיעת תחומין בלבד הוי ידיעה, וכרבי עקיבא דסבר דתחומין מהתורה.

[5] בין אם נודע לו על שתיהן בבת אחת או שנודע לו רק על הקצירה, והפריש עליה את הקרבן. והטחינה מתכפרת אף היא בקרבן זה, וגוררת עמה את הטחינה השניה. עפ"י רש"י ד"ה ונודע.

[6] דוקא כשלא נתכפר עדיין בקרבן. אבל אם נודע לו על הטחינה והקצירה השניה לאחר כפרה של הראשונה, אינה מתכפרת באותו קרבן אלא צריך להביא עליה חטאת נפרדת. כמבואר בגמרא להלן עא ב. וגם בהפרשה לבד מסתפקת הגמרא שם שיתכן שה"פרשות מחלקות". שאם נודע לו מהשניה לאחר הפרשת הקרבן על הראשונה אינו יכול להתכפר על השניה באותו קרבן. ולפי זה צריך לפרש הכא שהפריש לאחר שנודע לו מכל השגגות, ואז הדבר תלוי בידו על איזו שגגה שירצה יפריש את הקרבן. וכך פירוש הגמרא: אם נודע לו על הקצירה והטחינה הראשונה, היינו שהפריש עליה את הקרבן, הרי די בקרבן אחד והוא גורר את הכל. ואם נודע לו על הקצירה וטחינה, דהיינו שהפריש עליה את הקרבן, הרי צריך שתי קרבנות. תוס' ד"ה נודע.

כגון שכתב מקצת המלה, למשל האותיות שם משמעון. "הנה" משמעו — שעשה את פרטי העבירה העיקריים שהם אבות המלאכה, "מהנה" משמעו — דברים משניים הנובעים מן העיקריים והם תולדות. אחת שהיא הנה, שהיא עבירה אחת שהיא רבות — כגון זדון שבת, שידע ששבת היום, ושגגת מלאכות, שלא ידע שמלאכות אלה אסורות, שבחילול שבת זה חייב על כל אב מלאכה. הנה שהיא אחת — שגגת שבת, ששכח את היום, וזדון מלאכות, שידע שמלאכות אלה אסורות בשבת, ואינו חייב עליהן אלא חטאת אחת. הרי שיש לר' יוסי מקור לחילוקים במלאכות שבת, ומדוע לא אמר כך גם שמואל? ומתרצים: לימוד זה של "אחת שהיא הנה " ו"הנה שהיא אחת" — לא משמע ליה [שמע אותו], לא קבלו.

א בעא מיניה [שאל ממנו] רבא מרב נחמן: העלם זה וזה בידו, ששכח ששבת היום וגם שמלאכה זו אסורה בשבת, מהו דינו בכגון זה? אמר ליה [לו]: הרי העלם שבת בידו, ואינו חייב אלא חטאת אחת. אמר לו רבא: אדרבא [להיפך], הרי העלם מלאכות בידו ויהא חייב על כל אחת ואחת מן המלאכות שעשה! אלא אמר רב אשי: חזינן אי [רואים אנו אם], משום ידיעת שבת שנודע לו שהיום שבת קא פריש [פורש] מן המלאכה שעושה — הרי העלם שבת בידו, ואינו חייב אלא אחת, ואי [ואם] משום מלאכה קפריש [הוא פורש] — הרי העלם מלאכות בידו, וחייב על כל אחת ואחת. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: כלום הרי הוא פריש [פורש] משבת אלא משום מלאכות, שיודע שאסורה עשיית מלאכה בה, כלום פריש [פורש] ממלאכות אלא משום שבת, שיודע שהיום שבת, שהרי כשאומרים לו לאדם העושה מלאכה, "שבת היום" ממילא מבין הוא שהמלאכה שהוא עושה אסורה בשבת, וכן כשאומרים לו "מלאכה זו אסורה" ופורש ממנה — הרי זה משום שיודע ששבת היום, אלא לא שנא [אינו שונה, אין הבדל], ואין לראות בכך אלא שגגה אחת.

ועוד דנים בדבר מצד אחר, במשנה מצויה רשימת אבות המלאכות, ומתחילה נאמר בה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, והוינן [והיינו עוסקים] בה במשנה זו, ושאלנו: מנינא [המנין] שהוזכר בה למה לי? ואמר ר' יוחנן: בא המנין ללמד שאם עשאן כולן בהעלם אחד — חייב על כל אחת ואחת. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי מי שהעלם זה וזה בידו חייב על כל אחת ואחת — שפיר [יפה הדבר, מובן], אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי מי שהעלם שבת בידו אינו חייב אלא אחת, היכי משכחת לה [איפה תמצא אותה] הזדמנות שישכח אדם את כל המלאכות כולן, ועם זאת יהא בכך זדון שבת ושגגת כל המלאכות?

הניחא אי סבר ליה [זה נוח אם יסבור] כשיטת ר' יוחנן שאמר : כיון ששגג בכרת אף על פי שהזיד בלאו הרי זו שגגה, ואז משכחת לה מוצא אתה מקרה כזה כאשר ידע ליה [אותה] את השבת רק מצד איסור לאו (לא תעשה) שיש בה, ושגג בכל המלאכות — שלא ידע שענוש כרת עליהן. אלא אי סבר לה [אם סבור הוא] כשיטת ר' שמעון בן לקיש שאמר שאין שגגה אלא עד שישגוג בלאו וכרת שבה, אם כן יש לתמוה: דידע ליה שיודע אותה את השבת במאי [במה]? שאם נעלמו ממנו כל שלושים ותשע המלאכות, ואף אינו יודע שיש בהן איסור לא תעשה, אם כן מה ידיעת שבת יש בידו? ומשיבים: דבר זה יתכן בכל זאת, שידע לה [אותה] את השבת משום איסור תחומין ואליבא [ועל פי שיטת] ר' עקיבא שמן התורה אסורה היציאה מן התחום בשבת.

ב אמר רבא: מי שקצר וטחן כשיעור גרוגרת, שהוא השיעור הקטן ביותר שמתחייבים בו על מלאכת קצירה וטחינה בשבת, ועשה זאת בשגגת שבת וזדון מלאכות, שלא ידע שהיום שבת, ואולם ידע שמלאכות אלה אסורות, ולא נודע לו שחטא עד שחזר שוב אותו אדם וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות, שידע ששבת היום, אבל לא ידע שאלו המלאכות אסורות, ואחרי כן נודע לו שעבר על קצירה וטחינה של שגגת שבת וזדון מלאכות והפריש קרבן חטאת לכפר על חטאו וכאמור צריך להפריש רק חטאת אחת, אף שעשה שני אבות מלאכה באותה שגגה. ולאחר זמן חזר ונודע לו על הקצירה ועל הטחינה ששגג בהן כשהיה זה זדון שבת ושגגת מלאכות, והיה דינו להביא איפוא שני קרבנות חטאת, אחד על הקצירה ואחד על הטחינה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

only shem, part of the word, the letters shin and mem, from Shimon. Them refers to one who performed the primary categories of labor. Of them refers to one who performed subcategories of prohibited labors. One that is them refers to one transgression with multiple punishments, as in a case where his action was intentional with regard to Shabbat in that he was aware that it was Shabbat, and his action was unwitting with regard to the prohibited labors in that he was unaware that the labors were prohibited. In that case, he is liable for each primary category of labor. Them that are one refers to several transgressions with one punishment, as in a case where his action was unwitting with regard to Shabbat in that he was unaware that it was Shabbat, and his action was intentional with regard to the prohibited labors in that he was aware that the labors were prohibited. In that case, he is liable to bring only one sin-offering. Apparently, Rabbi Yosei has a source for the division of Shabbat labors. Why doesn’t Shmuel derive the halakha from that source? The Gemara answers: Shmuel did not derive one that is them and them that are one from the verse.

Rava raised a dilemma before Rav Naḥman: What is the halakha if a person had a lapse of awareness of both this, Shabbat, and that, a particular labor? He said to him: He had a lapse of awareness with regard to Shabbat and is liable to bring only one sin-offering. Rava said to him: On the contrary, he had a lapse of awareness with regard to prohibited labors, and he should be liable for each and every labor that he performed. Rather, Rav Ashi said: We see, if it is due to awareness of Shabbat that he desists from performing the labor when he is told what day it is, then, apparently, it was a lapse of awareness with regard to Shabbat, and he is liable for only one. And if it is due to awareness of the prohibited labor that he desists, then, apparently, it was a lapse of awareness with regard to the labors and he is liable for each and every one. Ravina said to Rav Ashi: Does he desist due to Shabbat for any reason other than because he knows that the labors are prohibited? And similarly, does he desist from performing the labors when told that it is prohibited for any reason other than because he knows that it is Shabbat? When one desists from labor when he is told that it is Shabbat, it is because he understands that the labor he is performing is prohibited on Shabbat. Similarly, when one desists from his labor when he is told that the labor is prohibited, it is because he understands that the day is Shabbat. Rather, there is no difference between the cases, and in both he is considered unwitting with regard to Shabbat.

The Gemara further discusses the matter from a different perspective. We learned in a mishna: The number of primary categories of prohibited labors on Shabbat is forty-less-one, which the mishna proceeds to list. And we discussed this mishna: Why do I need this tally of forty-less-one? Isn’t merely listing the prohibited labors sufficient? And Rabbi Yoḥanan said: The tally was included to teach that if he performed all the prohibited labors in the course of one lapse of awareness during which he was unaware of the prohibition involved, he is liable for each and every one. Granted, if you say that one who had a lapse of awareness of both this and that is liable for each and every one, it works out well. However, if you say that since one who had a lapse of awareness of this and that had a lapse of awareness with regard to Shabbat, and he is liable to bring only one sin-offering, under what circumstances can you find a case where one would be liable for unwittingly violating all thirty-nine labors? It must be in a case where, with regard to Shabbat, his actions were intentional, as he was aware that it was Shabbat, and, with regard to the prohibited labors, his actions were unwitting, as he was unaware that these labors were prohibited on Shabbat.

It works out well if he holds in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, who said: Once he was unwitting with regard to the fact that the punishment for his transgression is karet, even though he was aware that his action was in violation of a Torah prohibition and performed the transgression intentionally, he is considered to have sinned unwittingly. You find that possibility in a case where he was aware that performing labor on Shabbat involves violation of a Torah prohibition, but he was unaware that the punishment for violating that prohibition is karet. However, if he holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish, who said: It is not considered unwitting until he was unwitting with regard to both the prohibition and karet, the result is that he is completely unaware of all the prohibited labors of Shabbat. The question then arises: With regard to what aspect of Shabbat was he aware? If he was completely unaware of all the labors prohibited on Shabbat, in what sense were his actions intentional with regard to Shabbat? The Gemara answers: He was aware of the halakhot of the prohibition of Shabbat boundaries, in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who holds that that prohibition is by Torah law.

Rava said: One who reaped and ground grain in the measure of a dried fig-bulk, the measure that determines liability for the labors of reaping and grinding on Shabbat, while in performing those actions he was unwitting with regard to Shabbat and intentional with regard to the prohibited labors. He was unaware that it was Shabbat, but he was aware that the labors were prohibited. And he did not realize that he had sinned until he again reaped and ground grain in the measure of a dried fig-bulk, while in performing those actions he was intentional with regard to Shabbat and unwitting with regard to the prohibited labors. He was aware that it was Shabbat, but he was unaware that the labors were prohibited. And afterward he became aware that he had performed the labors of reaping and grinding while unwitting with regard to Shabbat and intentional with regard to the prohibited labors. He set aside a sin-offering to atone for his sin, based on the principle that he need set aside only one sin-offering even though he performed two primary categories of labor in the same lapse of awareness. And afterward he became aware that he had performed the labors of reaping and grinding while intentional with regard to Shabbat and unwitting with regard to the prohibited labors. For performing two categories of prohibited labor unwittingly, reaping and grinding, one should be liable to bring two sin-offerings.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כיצד זדון שבת ושגגת מלאכות ושמואל הא דר' נתן סבר לה כר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאת ולא לחלק ודרשה דר' יוסי אחת שהיא הנה והנה שהיא אחת לא משמע ליה:

בעא מיניה (רבה) [רבא] מר' נחמן העלם שגגת שבת ושגגת מלאכות כשגגת שבת דיינינן ליה וחייב אחת על כל שבת ושבת או כשגגת מלאכות דיינינן ליה וחייב על כל מלאכה ומלאכה בכריתות תנן המחלל את השבת שהיא אחת מל"ו כריתות ואקשינן חדא מחייב מ' חסר אחת הווין חיובי שבת ואוקמה ר' יוחנן בשגגת שבת וזדון מלאכות (מחדא לא פליג) דלא מחייב אלא חדא. ומקשינן וליתני זדון שבת ושגגת מלאכות דחייב על כל אחת ואחת ושנינן הא קמ"ל דאפי' שגגת שבת וזדון מלאכו' מחדא לא פליט' ופשט ליה רב נחמן לרבא. [הרי העלם שבת בידו ואינו חייב אלא אחת וא"ל אדרבה] הרי העלם מלאכה בידו וחייב על כל מלאכה ואתא רב אשי ואמר הדא מלתא בעא בירור אי משום שבת לא מחייב אלא חדא כרב נחמן ואי כי מודעת כי שבת הוא היום עדיין צריך לאודועי הכי החורש הוא חייב. ושביק ליה לחרישה והדר לזריעה. תוב צריך לאודיעה. כי גם הזריעה חייב עליה. וכן הקוצר ושאר מלאכות כל אחת ואחת חייב עליה על כל אחת ואחת בפני עצמה ובכל אחת ואחת צריך ידיעה בפני עצמה.

הרי שגגת (שבת) [מלאכות]. וחייב על כל מלאכה ולא אמרינן מפני שנוספה על שגגת מלאכות שגגת שבת פקעה לה שגגת מלאכות א' לא' במקומה עומדת. ואי לא מסתברא דודאי זדון מלאכות ושגגת שבת הוא כרבא עבדין דאיסורא דספיקא דאורייתא היא. וכל איסורא דספיקא דאורייתא לחומרא עבדינן ואתא רבינא ודחייא להא דרב אשי ואמר כלום פריש משבת (א' לא') [אלא] משום מלאכות כו' ומסתברא דרבינא כר"נ והכי קיימא בזדון שבת ושגגת מלאכות כגון שמכיר כי היום הוא שבת וגם היה יודע שהמלאכות אסורות ונעלם ממנו איסור מלאכות עכשיו או שידע איסור מלאכות בלאו ונעלם ממנו איסורא דכרת. שנמצאת ידיעת שבת בידו והעלם על כל מלאכה ומלאכה זהו שחייב על כל מלאכה ומלאכה אבל השוכח עיקר שבת ועיקר איסור מלאכות ולא מהניא לך כהודעת ליה עיקר שבת ועדיין צריכת לאודועיה איסור מלאכות דאי לא מודעת ליה איסור מלאכות מי ידע דאסירן דלפרוש הלכך ידיעת שבת תליא בידיעת איסור מלאכות ואיסור מלאכות תליין משום שבת וכיון שאפשר שתודיעו (א' לא') איסור שבת ואיסור מלאכות כאחת נמצאת כאילו שגגה אחת היא ואינו חייב אלא אחת כרב נחמן ומקשינן על רב נחמן מדר' יוחנן דאמר אם עשאן כולם בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת. בשלמא אי אמרת העלם זה וזה בידו חייב על כל אחת ואחת היינו דמשכחת לה הכי אלא אי אמרת כל כי האי גוונא לא מחייב אלא חדא היכי משכחת לה דחייב על כל אחת ואחת ואם תאמר בזדון שבת ושגגת מלאכות הניחא אליבא דר' יוחנן משכחת לה זדון שבת [כו'] ומשני ר' נחמן דידע לה שהוא אסור בתחומין ואליבא דר' עקיבא כדאמרינן לעיל (שבת סט.) שנמצאת זדון בתחומין וכי הדין בעיא דרבא העלם זה וזה בידו. גרסינן בשבועות (יט.) בעינן ידיעות הטומאה ואסיקנא להו כהא:

אלא אמר רב אשי חזינן אי משום שבת קא פריש. ה"פ, פעמים שאומרים לו שבת הוא ופורש ואע"פ שהיתה לו העלמות מלאכות הוא נותן אל לבו ונזכר לפיכך אינו חייב אלא אחת שעיקר העלמתו היתה בשביל שבת והוכיח סופו על דעתו, שאילו היה יודע מתחלה שהוא שבת היה מחשב באיסור המלאכות ונזכר ופורש ואי משום מלאכות קא פריש חייב על כל א' וא'. ורבינ' השיב, כלום פריש משבת אלא משום מלאכות כלו' שהעלם זה וזה בידו ודאי אינו חייב אלא אחת שמ"מ עכשיו העלמת שתיהן בידו אבל כשאדם אומר לו כן (או) שאומר בדעתו כמו שטעיתי בשבת טעיתי במלאכות ונזכר הכל ועכשיו הוא שבאה לו ידיעה זו אבל מתחלה העלם זה וזה בידו היה אלא לא שנא ואינו חייב אלא אחת. ורב אשי גופי', לאו למיפשט בעי' דרבא אתא, דודאי עדיין איבעי' דרבא קיימת שפעמים אינו מניח מלאכתו אלא כשיודיעוהו שתיהם, אלא תפשוט מיהא מקצת קאמר:

אא"ב העלם זה וזה בידו חייב על כל אחת ואחת שפיר. איכא למידק הכא אי העלם זה וזה בידו מכל אבות מלאכות היינו שוכח עיקר שבת שאינו חייב אלא אחת בשלמא בעי' דרבה לא הוה ק"ל דהתם בשהעלם שבת הוא ומקצת מלאכות בידו מפרשי' לה אלא הא קשי' ונ"ל דהכא במאי עסקינן כגון בהעלם ל"ח מלאכות בידו ויודע עיקר שבת שמלאכה אחת נאסרה בו אלא שהוא סבור שאין היום שבת נמצא חייב על ל"ח מלאכות בהעלם זה וזה ל"ח חטאת מפני העלמות המלאכות ועל אותה שהוא יודע יתחייב עליה משום העלם שבת. ושוב מצאתי בחדושי הר"ר משה בר' יוסף ז"ל דמשני לד דבעידנא דעבד להו למקצתייהו לא הוה ידע להו דאסירי אבל יודע הוא שנאסרו המלאכות אחרות בשבת ולאורת' עביד להו ולא ידע שאסורות ונזכר על האחרות שהן אסורות בשבת אבל (לעולם) העלם שבת היה בידו בכולן ולפיכך הוא העלמה אחת (אפי' לר"ז) [לר"נ]. ואי ק"ל אי דוחקי' בהאי גוונא אמאי מוקמי' לה בהעלם זה וזה בידו נוקמי בזדון שבת ושגגת מלאכות ובכה"ג דנולדה לו מחשבה אחרת ושכח מלאכות הראשונות ולא ידע לו באחרונות ומשני א"כ תירוצי' דר' יוחנן מאי אתא לאשמעי' מתני' היא דתנן היודע שהוא שבת וכו' והא דמוקמי לקמן בהכי מ"מ אשמעי' כל דהו לר' יוחנן דס"לכוותי' לר"ל תחומין ואליבא דר"ע, אלו דברי הרב ז"ל. ויש להשיב על (דבריו) [דברי ועל דבריו] מהא דאמרי' לקמן (שבת עב:) אלא באומר מותר ע"כ לא בעי מיניה רבא מר"נ העלם זה וזה בידו אלא לאיחיובי חדא או לאיחיובי תרתי אבל מיפטרא לגמרי לא ואם כדברינו אין בעי' דרבא באומר מותר אלא בהעלם מקצת מלאכות בידו ויודע שהשאר אסורות והעלמה גרידא הוא ואדרבה אומר מותר היינו שוכח עיקר דמתני' והו"ל לאקשויי ממתני'. וא"ל, כל שתי שגגות אומר מותר קרי לי' ומשכחת לה בע"ז כגון דסבר הקטרה מותרת לכל ע"ז וסבור נמי כי אסורא ע"ז של כסף וזהב אב דמיני אחריני שריא לגמרי וכן בשבת דסבור קצירה וטחינה מותרת בכל שבת ואין היום שבת ואומר מותר מיקרי דהא העלם שתי הצדדין בידו, וצ"ע בכריתות בפ"ק (ג:). ויש לי לפרש מלתא כפשטא, דאת"ל העלם זה וזה בידו במקצת מלאכות חייב על כל אחת דשגגת שבת אע"פ שהיא כוללת הכל אינה פוטרתה באחת דכיון שהוא צריך לידיעות הרבה שגגות הרבה נינהו. דמשכחת לה כפשטה שנעלמו ממנו מלאכות כולן ואע"פ שהעלמות הללו נותנת לו העלמה של שבת ע"כ כיון דמכת מלאכות הוא עושה ומחוסר הוא ידיעות הרבה חייב על כל אחת ואחת. ושוכח עיקר שבת דרישא, היינו שאינו יודע מה היום מיומיים כגון תינוק שנשבה לבין הגויים שאפי' שאתה אומר לו שבת הוא ומלאכות הן אינו פורש אבל כאן יודע שנאסרה שבת ונאסרו מלאכות. וא"ת כיון שהוא טועה בכולן וסבור שאינן מלאכות היינו העלם זה וזה דאפי' ביודע שהוא שבת העלם שבת מיקרי וכיון שהוא בא לו מכח מלאכות דהויין טובא שגגות וחייב על כל אחת ואחת שהרי יודע עיקר שבת (או שהוא) [ושהיא] שבת ואינו נותן דעתו מה הן מלאכות שבו א"נ דאמר הנך דהויין במשכן שריין דלא הוו במשכן קרויין מלאכות ומ"מ אינו יודע עיקר שבת מחמת שגגת מלאכות הוא והיינו העלם זה וזה בידו אלא אי אמרת התם אינו חייב אלא אחת הכא צריך הוא לידיעה גמורה של שבת ושיהא בשגגות מלאכות בלחוד. וזה מסכים ללשון הגמ' דקאמר סתם א"א בשלמא העלם זה וזה חייב על כל אחת ואחת שפיר ואלו ללשון הר"ר משה ז"ל היה לו לפרש משכחת לה דידע מקצת ונעלם וחזר וידע ונעלם. כמו שפי'. ולהאי פירושא, איכא לתרוצי הא דאמרי' משכחת לה דידע לה לשבת בלאו ואע"ג דידיעה דלאו לא הויא ידיעה ה"מ בבאין לחייבו בשגגה זו אבל הכא בשגג מלאכות דכרת מחייבין לי' אלא דלא הוי שוכח עיקר שבת מחמת שגגת מלאכות אלא בשוכח אותן לגמרי אבל האי דידע דהיום הוא שבת ומלאכות הללו אסורות בו בלאו הא אית לי' בשבת ידיעה הלכך משום שגגת מלאכות מצי לחיובו, כן נ"ל. ואי קשיא, מ"מ לד"ה הוי יכול לאקשויי עלה דההיא ממתני' בדרך ק"ו, ומה השוכח עיקר שבת חייב כ"ש האי ל"ק דדילמא איכא טעמא למיפטר יודע מקצת ואומר מותר טפי משוכח עיקר שבת משום דזיל קרי בי רב הוא דהואיל והוא יודע מקצת ישאל על מקצת וילך בי רב ולמד שהרי לאו מפורש בה בתורה וכידיעה דמי אבל השוכח עיקרו אינו בא לבית רבו לשאול שאינו יודע כלום ומידון מיני' ומינה עדיפא (מדמוי מינה) [מדמויי משאינה מינה]:

היה בידו העלם שבת ר"ל שאינו זוכר שהוא שבת וכן העלם מלאכות שאינו יודע שמלאכות אלו שהוא עושה עכשיו אסורות בשבת לא נתברר דינו בגמ' אם הולכים אחר שגגת שבת לחייבו אחת לבד אם אחר שגגת מלאכות לחייבו על כל אחת ואחת ומ"מ יראה לי שאינו חייב אלא חטאת אחת וכן פסקוה גדולי המחברים ולענין ביאור הסוגיא גדולי הראשונים כתבוה בחבוריהם שלא כדברי גדולי הרבנים והוא שהם שאלו והלא משנתנו היא שזה שוכח עיקר שבת הוא אחר שהוא סובר שכל המלאכות מותרות בו ומ"מ אינה קושיא שלא עשה כל המלאכות אלא מקצתם והרי הוא יודע עיקר שבת במקצת הנשאר ואף בכל המלאכות הם מפרשים שעשה העשרים בבקר בשכחת שבת ושגגת מלאכות אלא שיודע עיקר השבת בי"ט הנשארות ובערב עשה י"ט הנשארות בשכחת שבת ושגגת מלאכות אלא שיודע עיקר שבת באותן העשרי' שאין זה שוכח עיקר שבת וכן אינו דומה ליודע שהוא שבת ושוגג במלאכות שהכל הולך אחר המלאכות וזהו שהקשה אי אמרת בשלמא העלם זה וזה בידו חייב על כל אחת ואחת שפיר שחייב הוא בכלן על הדרך שביארנו והם האריכו בה הרבה בחבוריהם ואין צרך בכך אלא שהפירוש נאה:

מי שקצר וטחן בכגרוגרת שהוא שיעור כל המלאכות של שבת באוכלין בשגגת שבת וזדון מלאכות ר"ל שיודע שמלאכות אלו אסורות אלא שאינו יודע שהיום שבת שנמצא שאינו חייב לכשיודע לו אלא חטאת אחת וחזר וקצר וטחן כגרוגרת א' בזדון שבת ושגגת מלאכות ר"ל שיודע שהיום שבת אבל אינו יודע שקצירה וטחינה אסורות בשבת שנמצא חייב לכשיודע לו שני חטאות ולא נודע לו בנתים כלום עד שעשה ארבע המלאכות ולא שתפרש שלא נזכר בעשיית האחרונות שעשה את הראשונות שאם זכר בכך יהיו שתי העלמות אינו כן אע"פ שקצת מפרשים כתבוה אלא אפי' ידע שעשאן קודם שחזר ועשאן כיון שלא נודע לו שחטא ועדיין הוא סבור שבהיתר עשה העלמה אחת היא ואחר שהשלים ד' מלאכות אלו בדרכים שהזכרנו נודע לו בקצירה וטחינה של שגגת שבת וזדון מלאכות שדינן בחטאת אחת או על א' מהן שכיון שדינן בחטאת אחת אין לנו אם זוכר אחת אם שתים והפריש חטאת והרי שנתכפר על שתי הראשונות הן שזכר את שתיהן הן שלא זכר אלא אחת מהן שהרי שתיהן כאחת נתכפרו ארבעתן שהרי קצירה וטחינה ראשונות נתכפרו והרי קצירה ראשונה גוררת קצירה שניה להתכפר עמה וכן הטחינה הראשונה גוררת טחינה שניה ג"כ להתכפר עמה הואיל וכלן מ"מ בהעלמה א' אע"פ שההעלמות שונות זו מזו והרי קצירה שניה עם ראשונה וכן טחינה שניה עם ראשונה כשני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על אחת מהן והביא קרבן שנתכפר אף בשניה ונמצא כשידעם אח"כ שאינו צריך להביא חטאת אחרת שאין שנוי העלמות מחלקות אלא ידיעות לבד הוא שמחלקות והילכך חטאת הבאה על קצירה וטחינה ראשונה נתגלגלו עם הקצירה כל קצירות שעליו בהעלמה זו ועם הטחינה כל טחינות שעליו בהעלמה זו ג"כ אבל אם נודע לו תחלה קצירה של זדון שבת ושגגת מלאכות והקריב חטאת שנמצא שאין הטחינה עולה בכלל חטאת זה שהרי הוא חייב שתים הרי זה נתכפר על קצירה שניה שנודעת לו מן הדין ונתכפר עמה על קצירה ראשונה שקצירה גוררת קצירה שעמה בהעלם א' אע"פ שיש שינוי העלמה ביניהם וכן נתכפרה טחינה ראשונה ממילא עם גלגול קצירה ראשונה שהרי כל שנתכפר בקציר' ראשונה נתכפר בטחינה שעמה הואיל ושתיהן היו בהעלמה אחת אבל טחינה שניה במקומה עומדת וכשיודע לו חייב עליה חטאת שניה ואין אומרין שטחינה ראשונה תגרור את השניה הואיל ושם טחינה אחת היא הואיל ואף הראשונ' על ידי גרירה נתכפרה גרירה לעיקר אמרו גרירה לגרירה לא אמרו ואם נודעו לו ארבעתן כאחד מביא כפרה אחת על הראשונות ונתכפרו האחרונות עמה או שתי כפרות על האחרונות ונתכפרו ראשונות עמהן:

בד"ה א"ל הרי כו' התם שפיר דמהדר ליה לחומרא והא כו' עכ"ל אין לפרש דס"ל דמספיקא אית לן למיזל לחומרא לאפושי בקרבנות דהא חומרא דאתא לידי קולא הוא להביא חולין בעזרה אלא דר"ל כיון דהעלם טומאה נמי אית ביה איכא לחיובי מיהת משום העלם טומאה וכן בהעלם שבועה אבל הכא קסבר שגגת שבת עיקר כו' ועיין בזה בתוס' פ"ק /פ"ב/ דשבועות וכאן בספר בעל המאור וק"ל:

בד"ה חזינן כו' אלא לא שנא כו' ותרוייהו תיבעי כו' עכ"ל ר"ל ותרוייהו אכתי מבעי לן ורש"י שפירש אלא לא שנא כו' נתכוין ג"כ לזה דאכתי מבעיא לן ולכך אינו מביא אלא אחת כדי שלא יביא חולין לעזרה וכן פירש"י פ"ג דשבועות גבי העלם טומאה אלא ל"ש ופטור היינו נמי מה"ט ודו"ק:

בא"ד ורשב"א כו' אי משום שבת קפריש שהשבת שכוחה יותר כו' עכ"ל ר"ל שהשבת שכוחה יותר שהוא בעצמו אומר כן והיינו כפרש"י ואי כי מודעת ליה כו' דהיינו העלם זה וזה בידו וס"ל דחייב על כל אחד ואחד משום דהעלם מלאכות בידו ולא תקשי ליה אדרבה העלם שבת בידו ואינו חייב אלא אחד דאפשר שהוא סבר דאזלינן גם הכא לחומרא כיון דאית ביה נמי העלם מלאכות ולא ס"ל שגגת שבת עיקר והשתא הוי כההיא דשבועות ודפריך ליה כלום פריש משבת אלא משום מלאכות מתפרש כפר"י כיון ששניהם שכוחין במה שזה שכוח יותר מזה לא נ"מ מידי אדרבה כו' אבל הא דפריך כלום פריש ממלאכות אלא משום שבת ע"כ לא מתפרש הכי וכפר"י דא"כ לא הוי פריך מידי דהא בשניהם שוין ס"ל דחייב על כל אחד ומשום דאזלינן לחומרא אלא דמתפרש בע"א וה"פ אלא משום שבת ותהא שגגת שבת עיקר ולא מחייב אלא חדא כן נראה לפרש שיטת רשב"א:

בד"ה נודע לו כו' אלא אם ירצה יביא קרבן על האמצעי ויתכפרו כולן כו' עכ"ל ק"ק דמבבא דמקמיה ה"מ להוכיח כן דקאמר על השלישי שלישי ושני מתכפרין כו' דאלמא אע"ג דנודע לו הראשון תחלה הואיל ועדיין לא הפריש קרבן עליו אינו גורר האמצעי שלא יתכפר עם השלישי רק עם הראשון שמביא ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד והא דנקט ונודע לו על שגגת שבת היינו כלומר שלבסוף כו' עכ"ל ר"ל דנקט בכה"ג דאינו מביא רק א' על שגגת שבת ונגררין על שגגת מלאכות עמהם שמזה דקדק הר"ש דמיירי דוקא שנודע לו והפריש קרבן אבל אם לא הפריש עדיין אם ירצה יפריש ב' קרבנות של שגגת מלאכות כו' כדלעיל וא"כ לפר"י דהכא מיירי נמי שלא הפריש עד אחר שחזר ונודע לו גם על שגגת מלאכות צ"ל הא דנקט לה בכה"ג היינו כלומר שלבסוף הפריש על שגגת שבת אבל אם לא הפריש לבסוף קושטא הוא אם ירצה יקריב ב' קרבנות על שגגת מלאכות כו' ודו"ק:

בגמ' אדרבה הרי העלם מלאכות וכו' כצ"ל:

וחזר וטחן כגרוגרת כצ"ל:

ברש"י ד"ה זה וזה שבת וכו' וממתני' דהשוכח כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה שם משמעון וכו' דאפי' שריטה אחד על שני נסרים כו' פי' משום דס"ל דהכי היו מסמנים הקרשים במשכן כדי שידעו איזה שייכים זו לזו ולא היתה במשכן כתיבה אחרת מזו וע"כ צ"ל דר' יוסי יליף זה ממאחת וצ"ע היאך יליף ר"י זה מתיבת מאחת דבשלמא אשם משמעון מתיישב שפיר אבל אשריטות לא יתיישב וצריך לומר דבא ללמדנו אפי' היכא דהיה צריך לסרוט שני סריטות בכל נסר ונסר וסרט אחד אפ"ה חייב כיון דבנסר הוי סריטה אחת סימן והיינו מאחת כמו גבי שם משמעון וק"ל:

בא"ד אלא דניחא ליה למינקט לישנא דמתני' דהבונה וכו' אע"ג דשם במתני' תנא ג"כ לישנא דר"י דפליג אר' יהודה ואמר דאפי' לא סרט אלא סריטה אחת וכו' אפשר דר"י בר' חנינא שבא לפרש דברי ר"י דהכא לא ס"ל בסריטות כר"י אלא כר' יהודה דלא מחייב אלא בכותב שם משמעון לכך נקט הדרוש דאחת מאחת בהאי לישנא וק"ל:

ד"ה חזינן כו' דשיילינן ליה ואומר דאי הוה מודעי ליה וכו' כצ"ל:

בא"ד שפי' ר"י אכתי הוה צריך לפרושי וכו' ר"ל דמשום זה לבד דצריך הודעת מלאכות להודעת שבת לא נחשב בשביל זה שגגת מלאכות אלא צריך עוד לצרף לזה חלוקה אחרת דהיינו דכי מודיעים ליה מלאכות א"צ לאודועי ליה שבת אז הוא נחשב שגגת מלאכות:

בא"ד ורשב"א מקיים הגירסא וכו' אי משום שבת קפריש וכו' פי' אי ידעינן בבירור שהשבת היה שכוח ממנו יותר דהיינו כשמודיעין שהוא שבת (אע"ג) דא"צ לאודועי ליה מלאכות ואי אודיעו ליה מלאכות צריך לאודועי ליה שבת כדלעיל אז אין חייב אלא אחד אבל תרווייהו שוין שהעלם זה וזה בידו חייב על כל א' וא':

בא"ד והא דקאמר כלום פריש ממלאכות אלא משום שבת הכי פירושא וכו' והא דצריכין התוס' לפרש הקושיא השניה דקאמר כלום פריש ממלאכות כו' יותר מהא דקאמר כלום פריש משכת אלא משום מלאכות משום דזה אתי ליה שפיר דה"פ כלום פריש משבת וכו' דמה נפקא לי' מינה דזה שכוח ממנו יותר דסוף סוף כיון דשניהם שכוחים הוי העלם זה וזה וא"כ לפי סברתך שאתה מחייב על כל א' וא' כשהעלם זה וזה בידו גם בזה היה לך לחייב על כל א' וא' אבל הא דקאמר כלום פריש ממלאכות אלא משום שבת מה פריך אי ר"ל כלום פריש ממלאכות ולא מקרי שגגת מלאכות לבד אלא הוי שגגת שבת ושגגת מלאכות יהא כך הא איהו ס"ל השתא דבהעלם זה וזה חייב על כל א' וא' ולכך פירש דפריך שתהא שגגת שבת עיקר ולא מחייב אלא חדא והיינו דסיימי התוס' דבענין אחר לא הוה פריך מידי אלא שלפ"ז יהיו הקושיות סותרות זו את זו דמעיקרא פריך כלום פריש משבת וכו' ולכך גם בזה יהא חייב על כל אחד ואחד והדר פריך כלום פריש ממלאכות ואפי' בזה לא יהא חייב אלא אחד דשגגת שבת עיקר אלא שי"ל דמעיקרא לא פריך אלא לפי סברתו דס"ל דבהעלם זה וזה בידו חייב על כל אחד ואחד גם בזה יהא חייב והדר פריך אעיקרא דמלתא דהיאך יסבור דבהעלם זה וזה יהא חייב על כל א' וא' הא שגגת שבת הוא עיקר כמו שהשיב רב נחמן וק"ל:

ד"ה נודע לו על הקצירה ועל הטחינה וכו' נ"ל לגרוס כן ודוקא הפריש קרבן אבל אם לא הפריש קרבן וחזר ונודע לו על הקצירה וטחינה של שגגת שבת יביא איזה שירצה וכו' והמשך דברי התוס' כך הם פי' רבינו שמואל שנודע לו והפריש קרבן וקודם שנתכפר וכו' דאי איירי אחר שנתכפר לא אתיא רישא שפיר דקתני קצירה גוררת קצירה ונתכפר הכל בקרבן אחד ואי איירי לאחר כפרה לכ"ע כפרה מחלקת ואיירי דוקא בהפריש דאי בלא הפריש לא אתיא הסיפא שפיר דקתני אבל נודע על הקצירה של זדון שבת ושגגת מלאכות קצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה וטחינה שכנגדה במקומה עומדת דמשמע דכיון שנודע לו הקצירה של שגגת מלאכות חייב להביא קרבן על אותה קצירה כדי שהטחינה השניה תעמוד במקומה ואין בידו רשות להביא קרבן על הקצירה של שגגת שבת כדי לפטור מכולן וזה אינו כדאמר רבא בסמוך וכו' אלמא אע"ג שכבר נודע לו על הראשון יש לו רשות להביא קרבן על האמצעי כדי לפטור מכולן ה"נ הכא אלא ודאי איירי דוקא שכבר הפריש קרבן על הקצירה של שגגת מלאכות ואח"כ נודע לו הקצירה והטחינה של שגגת שבת ולכך חייב להביא אותו קרבן שהפריש על הקצירה של שגגת מלאכות וגוררת הקצירה של שגגת שבת וטחינה שעמה וטחינה שכנגדה במקומה עומדת אבל אם לא הפריש אפי' היכא שנודעו לו תחלה הקצירה והטחינה של שגגת מלאכות ואה"כ נודע לו הקצירה והטחינה של שגגת שבת אפ"ה יש לו רשות להביא קרבן על הקצירה של שגגת שבת ולפטור מכולן כן נ"ל דאי כגירסת הספרים שלפנינו שכתוב בהן וחזר ונודע לו על הקצירה וטחינה של מלאכות יביא איזה שירצה דמשמע דאתא לאשמעינן דאע"ג שהיה יכול לפטור את עצמו בקרבן אחר יש לו רשות להביא ב' קרבנות ומסיים אלמא אע"ג שנודע לו על הראשון כו' אלא אם ירצה יביא קרבן על האמצעי ויתכפרו כולן משמע דפטורא אתא לאשמעינן ולא חיובא ודו"ק נ"ל ואם באת ליישב גירסת הספרים צ"ל שהתוס' הקשו שני דברים דברישא משמע דאם נודע לו תחלה על הקצירה וטחינה של שגגת שבת מביא דוקא אחר ואסור לו להביא שנים וכן בסיפא משמע דאם נודע לו תחלה על הקצירה של שגגת מלאכות מביא דוקא שנים ואינו יכול לפטור עצמו באחד ובסמוך בדברי רבא לא משמע הכי לכך פירשו דלקמן איירי שעדיין לא הפריש והכא איירי שהפריש כבר אבל אם עדיין לא הפריש אין ה"נ שיש לו רשות בין ברישא לחייב עצמו שנים בין בסיפא לפטור עצמו באחד ויביא איזה מהם שירצה אלא לפ"ז יהיו דברי התוס' חסרים וק"ל:

בא"ד וי"ל דאיכא למדחי דהכא מיירי שלא הפריש עד אחר שנודע לו גם על שגגת מלאכות וכו' ויש להקשות דהא לעיל מזה פירש ר"ש שדוקא איירי שכבר הפריש על הראשון שנודע לו ואח"כ נודע לו על הקצירה והטחינה האחרון וכאן פירש שאיירי שנודע לו על כולן ואח"כ הפריש וא"כ קשיא לן הא דרבא בסמוך דמשמע מיניה דקודם שהפריש אע"פ שנודע לו על הראשון יש לו רשות להביא על איזה שירצה כדי לפטור עצמו באחת ונראה דהשתא הוו המשך דברי רבא הכי קצר וטחן כגרוגרת וכו' וחזר וטחן וכו' וחזר ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת פי' ונודע היינו שהפריש קרבן על קצירה וטחינה של שגגת שבת אחר שנודע לו על כולן אז פטור מכולן שהרי אע"ג שכבר נודע לו על כולן כל זמן שלא הפריש יש לו רשות להפריש להביא קרבן על איזה מהן שירצה דהיינו על קצירה של שגגת שבת כדי לפטור עצמו בקרבן אחר אבל נודע לו על הקצירה של זדון שבת ושגגת מלאכות פי' שהפריש קרבן על הקצירה של שגגת מלאכות אחר שנודעו כולן אז כיון שכבר הפריש ע"כ קצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה אבל הטחינה שכנגדה במקומה עומדת והשתא הוי פירוש דברי רבא דהכא ממש כדברי רבא דבסמוך ודו"ק נ"ל:

גמ' דידע ליה שבת בלאו כו' דידע ליה שבת במאי דידע ליה בתחומין כו' חזר וקצר וטחן כו' על קצירה ועל טחינה של זדון כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ונודע לו כו' על שתיהן הס"ד:

תוס' בד"ה חזינן כו' דשיילינן ליה ואמר דאי הוי כו' כצ"ל:

בד"ה נודע לו על הקצירה כו' אם כן רבה ואביי דסברי כו' כצ"ל:

גמרא ושמואל אחת שהיא הנה כו' למ"ל. הן גם לר"נ ע"כ למ"ל מדיליף מלא תבערו א"כ ס"ל לשמואל בהא כר"נ ובדרשה דל"ת ס"ל כר"י ומה שחדש דרשה דמחלליה כו' דלא כחד אינו קושיא כיון דהדין דחילוק מלאכות אמת ומקובל יוכל אמורא להסמיכו על מקרא חדש אשר לא שערוהו התנאים כמו בפק"נ שדוחה אה"ש (ביומא פ"ה) ובפרי עץ הדר דהוא אתרוג (בסוכה לה) וכן בכ"מ ובזה לא נצטרך לדה"ת בכאן אך לכאורה סתירה למש"כ (מב"מ ס"א) דפריך שם והא תנא נאמר נאמר קאמר ופירש"י והיכי פליג אמורא אתנא כו' ע"ש אבל יל"פ דל"פ שם רק כיון דתנא יליף מגז"ש ואין אדם דן ג"ש אא"כ קבלה מרבו הל"מ א"כ ע"כ מפשטיה דקרא לא שמעינן ליה ודו"ק שם:

תד"ה, נודע לו וכו', וא"ת דהשתא משמע דסבר רבא כו'.
וקשה לי הא גם בלאו דברי רבינו שמואל דמיירי הכא בהפרשה אלא כדמסקי תוס' ג"כ קשה אההיא דרבא דלקמן, אכל ב' זיתים חלב ונודע לו וכו' דלפי הצד דר"י ור"ל פליגי בידיעות יהא מוכח דרבא ס"ל בידיעו' אין מחלקו' ויקשה הא רבא ס"ל דבכל מקום הלכה כר"י לגבי ר"ל:

אחת שהיא הנה לא משמע ליה. הקשו תוס' שמואל דאמר כמאן. עיין לקמן ק"ז ע"א תוס' ד"ה מה לי בסוף הדבור. ובהגיעני השי"ת לשם יבואר אי"ה:

ומה שהקשה בס' בנין אריאל על דברי תוס' אלו מש"ס כתובות פ' נערה דמוקי לר"ש כר"י הסנדלר וא"כ איצטריך מות ימות לומר במזיד אמרתי איסור מעשי שבת ולא בשוגג ומיירי קרא במזיד ולא בשוגג. ושמעתי שתי' שם דס"ל כמונבז. זה תי' אינו כלום דעכ"פ בשוגג גמור נמי חייב למונבז כמ"ש תוס' לעיל ד"ה כ"ש שהוספת וא"כ מנ"ל דבמזיד אמרתי ולא בשוגג. אבל קושי' מעיקרא ליתא דש"ס מוקי מתני' כר"ש בשחיטה שאינה ראוי' וכר' יוחנן הסנדלר באיסור שבת. אבל לא כר"ש במקלקל בהבערה. ועוד המ"ל ולטעמיך דהא בלאו הכי לא קאי במסקנא התם:

העלם זה וזה בידו מהו. החילוק שכ' תוס' דכי מדכרו לי' מדכר לא משמע מפי' רש"י. דרש"י פי' החילוק דהכא שכח כל המלאכות והכא אינו יודע שמלאכות הללו אסורים משמע שארי מלאכות ידע. וא"כ צ"ע מלקמן דמקשה ממתני' אבות מלאכות מ' חסר אחת כמו שהקשו תוס'. ותימה על מג"ש שלא כ' בזה כלום. ועיין רז"ה יישוב אחר. ולולי דבריהם הייתי אומר דידע לשבת בעשה דלענין שגגת מלאכות לאו ידיעה הוא כמ"ש ר' אברהם בנו של הרמב"ם בכ"מ. וממילא מיקרי שוכח עיקר שבת כיון דידע לי' בעשה וצ"ע:

אמר לי' הרי העלם שבת בידו ופטור. דברי תוס' בכאן דחוקים ובשבועות י"ט תי' במרווח וכוונתם דמסברא חיצונה לחייב בין על העלם טומאה בין על העלם מקדש וחידוש הוא שחידשה תורה לפטור על העלם מקדש אבל עכ"פ לא יגרום העלם מקדש פטור על העלם טומאה. וההיפוך בזה בשבת מסברא חיצונה אין כאן חילוק מלאכות וחידוש חדשה תורה אין לך בו אלא חידושו על העלם מלאכה בלי צירוף העלם שבת ופשוט:

בתוספות בד"ה לא משמע ליה דשמואל לא כר"נ ולא כר"י וצריך לומר דמקבלה קים ליה לשמואל הכי עכ"ל. כבר כתבתי לעיל שא"צ לומר דמקבלה קים ליה אלא דבלא"ה לא ידענא למה הוצרכו התוספת לומר כן דכיון דר"נ ע"כ לא דריש הך דרשא דאחת שהיא הנה לענין חילוק מלאכות אלא מלא תבערו ור' יוסי לית ליה הך דרשא דלא תבערו כיון דסובר דללאו יצאת א"כ שפיר מצינן למימר דשמואל סבר כר"נ בחדא דלית ליה הך דרשא דאחת שהיא הנה ופליג עליה בחדא דאיהו סובר דהבערה לחלק יצאת ושמואל סובר דהבערה ללאו יצאת כר' יוסי. ויש ליישב דאפ"ה קשיא להו דהך דרשא דמחלליה דדריש שמואל הוי דלא כר"נ ודלא כר"י דאינהו ע"כ לית להו הך דרשא ולע"ד משום הא נמי לא איריא דבכמה דוכתי אשכחן דנהי שאין שום אמורא יכול לחלוק על תנא אם לא היכא דאשכח שום תנא דס"ל כוותיה היינו דוקא בעיקרי הדינים משא"כ במשמעות דורשין אשכחן טובא בסוכה לענין אתרוג דר' אבהו מפיק לה מהדר אל תיקרי הדר ודלא ככל הנך תנאי דהתם וכה"ג בחגיגה לענין היתר נדרים ובמגילה לענין אסתר ברה"ק נאמרה והרבה כאלה:

בגמרא בעי מיניה רבא מר"נ העלם זה וזה בידו מהו וכו' הא דלא פשיט ליה ממתני' דאי ס"ד דהעלם זו"ז בידו חייב על כל מלאכה ומלאכה א"כ אדתני היודע שהוא שבת ליתני העלם זו"ז בידו וכ"ש הא כדמקשה הש"ס לעיל נראה דשפיר איצטריך למיתני היודע שהוא שבת לאשמעינן דאפ"ה אינו חייב על כל שבת ושבת ולאפוקי מדר"ח בכריתות דס"ל דשבתות כגופין דמי אפילו בכה"ג ע"ש וכמ"ש לעיל באריכות. ועוד נראה דאדרבה בהעלם זו"ז בידו לענין שבתות הרבה בין לרבא ובין לר"נ פשיטא להו דחייב על כל שבת ושבת מקרא דואת שבתותי תשמורו דילפינן מינה דשבתות כגופין דמי היכא דאיכא למימר דימים שבינתיים הויין ידיעה א"כ לפ"ז לא מצי למיתני הך דהעלם זו"ז בידו במתני' דאיירי לענין שבתות הרבה ולענין מלאכות הרבה:

ובכה"ג יש לפרש נמי דלא תיקשי למאי דמסקינן דהעלם זו"ז בידו אינו חייב אלא אחת א"כ אדתני השוכח עיקר שבת ליתני העלם זו"ז בידו וכ"ש הא כמ"ש התוס' כאן בד"ה העלם זו"ז בידו אלא דשפיר ניחא ליה למיתני הך בבא דהשוכח עיקר שבת לאשמעינן דאינו חייב על כל שבת ושבת משא"כ בהעלם זו"ז בידו דחייב לפום הך סברא דפרישית. ועוד י"ל דאיצטריך למיתני השוכח עיקר שבת לאפוקי מסברא דמונבז דיליף היקישא דשוגג למזיד ופוטר לגמרי בתנוק שנשבה וכתבו התוס' דמהאי היקישא שייך למעט נמי השוכח עיקר שבת ואיצטריך לאשמועינן במתניתין דאחת מיהא מחייב אי משום דלא קיי"ל כמונבז או משום דאפילו מונבז גופא מודה כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה אמר ליה הרי העלם שבת בידו וכו' בשבועות בפ"ב בעי מיניה וכו' והא דמהדר ליה הכא לפוטרו וכו' עס"ה. נראה לי דלאו לדינא קשיא להו סוגיא דהכא אסוגיא דהתם דהכא לקולא והתם לחומרא דהא ודאי דחומרא דהתם הוי כקולא דהכא דאידי ואידי בהעלם זה וזה בידו חדא מיהא מיחייב ולא לפוטרו לגמרי וא"כ בפשיטות מצינן למימר דטעמא נמי איכא דהא דלא מחייבינן הכא תרתי היינו משום דחילוק מלאכות חידוש הוא דהא מקרא ילפינן ליה ומש"ה מוקמינן לקרא בדדמי דהיינו דוקא כשהעלם מלאכות לחוד בידו אלא דאפ"ה קשיא להו להתו' שפיר כיון דבין הכא ובין התם כל השקלא וטריא בחד לישנא מסקינן לה דאמאי דמקשה כלום פריש וכו' מסיק אלא לא שנא ואפ"ה התם לחומרא והכא לקולא ע"ז מסקו התוספת שפיר דודאי הכי היא דכיון דקסבר שגגת שבת עיקר דעיקר מצוה היא משום שבת א"כ לא שייך לומר כלום פריש דודאי מסברא דמשום שבת פריש מש"ה הוי לקולא משא"כ התם דלא שייך הך סברא א"כ משום הך סברא דכלום פריש אמרינן לחומרא כן נראה לי בכוונת התוספות ודו"ק:

בגמרא אמר רבא קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וכו' ונודע לו על קצירה וטחינה וכו' וחזר ונודע לו וכו'. וכתבו התוס' לעיל בריש פרקין דהאי קצר וטחן וחזר וקצר וטחן ע"כ בשבת אחד איירי ע"ש שהוא מוכרח אף ע"ג דלכאורה לפ"ז לא א"ש הא דקתני ונודע לו על שגגת שבת וזדון מלאכות וחזר ונודע לו על זדון שבת ושגגת מלאכות ובבבא דסיפא איפכא והיכי משכחת לה דהא ודאי בקצירה שנייה שעשה בזדון שבת באותו יום הרי נודע לו שהקצירה ראשונה ג"כ בשבת היתה אלא שחזר ונעלם ממנו שאסור לקצור בשבת וא"כ ע"כ הא דקתני ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת אי אפשר לפרש דהך ידיעה היינו שאותו היום שבת היה שבה שגג מעיקרא שהרי כבר היה יודע בשעת קצירה שנייה אע"כ דהאי נודע לו היינו שנתחדש' לו הידיעה על קצירה שאסורה בשבת וא"כ ידיעה חשובה היא שיודע שחטא וא"כ הרי מחמת אותה הידיעה יודע ג"כ שחטא בקצירה שנייה כיון שיודע שקצירה אסורה בשבת ע"כ צריך לומר שבשעה שנודע לו על קצירה ראשונה שכח לגמרי ענין קצירה שנייה ואינו יודע שקצר כלל אם לא לאחר שחזר ונודע לו שנית. ובכה"ג יש לפרש ג"כ בבבא דסיפא נמצא דלפ"ז לא דמו הנך ידיעות שנודעו לו לשאר ידיעות איסורי שגגות דהתם עיקר ידיעה היא ממה שנעלם ממנו בתחילה שבה שגג משא"כ הכא והוצרכתי בכל זה לפרש כן לפי שמתוך כך נראה לי ליישב סוגיא דשמעתין על מכונה ממה שנתקשו בה קדמאי ובתראי:

בתוס' בד"ה ונודע לו על הקצירה וכו' פי' רבי' שמואל שנודע לו והפריש קרבן וכו' עס"ה. במה שפירש רבינו שמואל שנודע לו והפריש קרבן כמו כן מפרש רש"י להדיא כאן אלא במאי דמשמע מפי' ר"ש דרבא דהכא כר"ל ס"ל אין נראה כן מפרש"י לקמן בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל שהרי כתב שם בד"ה חזר ונודע לו דהא דאביי ורבא דאמרו לעיל ונודע לו על אחד מהן וחזר ואכל וכו' אינהו דאמרו כר"ל א"נ ס"ל דלאחר הפרשה פליגי ואינהו דאמרו קודם הפרש' כו' עס"ה וא"כ לכאורה משמע מתוך פירושו דלמאי דמפרש א"נ ס"ל ובעי לאוקמי מימרא דאביי ורבא כרבי יוחנן א"כ ע"כ דהך מימרא דאביי ורבא דהכא לענין קצירה וטחינה של שגגת שבת וכו' נמי מצינן לאוקמי אליבא דרבי יוחנן כגון שנודע לו קודם הפרשה וזה דלא כהוראתו של רבינו שמואל כאן:

ונראה דוחק לומר דבהאי דהכא משמע ליה לרש"י לפרש כמ"ש התוספת בסוף הדיבור לפרש האי ונודע לו דהכא בפירושא דחיקא דא"כ כ"ש דהוי מצי לפרש בכיוצא בזה הך פלוגתא דאביי ורבא בסמוך לענין שני זיתי חלב והיינו באחד מהפירושים שכתבו מפרשי הרמב"ם בפ"ו מהלכות שגגות ע"ש בכ"מ שהביא דברי הריטב"א ומהר"י ביר"ב ובעל לחם משנה בשם מהר"ם מטראני או כמו שפירש בעל כ"מ משמיה דנפשיה וקלסיה בעל לחם משנה ע"ש ואביא דבריהם קצת לקמן בסוגיא:

ועוד דכי היכי דקשיא ליה לרש"י ממימרא בתריית' דאביי ורבא בסמוך אמאי לא קשיא ליה נמי מהך מימרא קמייתא דפליגי לענין שבת כיון דבהאי שינויא דרש"י אכתי לא מיתרצי הך קמייתא וע"כ צריך לומר מתוך קושיא קמייתא דשבת דאביי ורבא סברי כר"ל א"כ ממילא לא קשיא נמי הך דאביי ורבא בבתרייתא לענין חלב כיון דבלא"ה כר"ל סברי. והנלע"ד בזה לפי שיטת רש"י דהך פלוגתא דר' יוחנן ור"ל לקמן בידיעות מחלקות והפרשות מחלקו' לא שייכא הכא כלל גבי שבת בהאי גוונא דשמעתין דהא מסקינן לקמן דטעמא דרבי יוחנן דמחייב שתים בידיעות או הפרשות היינו משום דכתיב על חטאתו והביא (וכפרש"י שם וכמו שאבאר) וטעמא דר"ל דאינו חייב אלא אחת משום דכתיב מחטאתו ונסלח לו וכיון דהנך תרי קראי בפרשת חטאת כתיבי דאיירי בכל ענייני חטאות כדכתיב אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה א"כ שפיר אית לן לאוקמי הך מילתא דידיעות מחלקות מדכתיב או הודע דאיירי בכל ענייני איסורי חטאות דלא שייך בהו שגגות לענין חילוקי חטאות על עבירה אחת כגון בחלב וחלב בדם ודם ושני ביאות באשה אחת וכיוצא בזה דבכל הנך לא משכחת שני חטאות אלא בשני העלמות אבל בהעלם אחד חדא הוא דמחייב אפילו בב' מיני שגגות ומש"ה פליגי ר' יוחנן ור"ל דלר"י כי היכי דמהני ידיעה שבין שני המעשים לחייב שתים הכי נמי מהני ידיעות דלאחר המעשה לחלק כיון שלא נודע לו בשנייה ויליף לה מקרא דעל חטאתו אשר חטא והאי קרא דמחטאתו ונסלח אי לאחר הפרשה פליגי מוקי לה בקודם הפרשה ואי קודם הפרשה פליגי מוקי לה בכזית ומחצה כדאיתא לקמן. א"כ לפ"ז שפיר אית לן למימר דנהי דבכל איסורין ס"ל לר' יוחנן דידיעות מחלקות היינו בידיעות חשובות שנודע לו עתה מה שהיה נעלם ממנו בתחילה בשעת חטא וכיון שידיעה זו אינה אלא על שגגה אחת ולא שייך לשגגה שנייה כלל מש"ה ידיעות מחלקות משא"כ בהך דאביי ורבא דהכא בקצר וטחן דכשנודע לו על קצירה ראשונה ע"כ היינו כדפרישית לעיל שנודע לו שהמלאכה אסורה וזה היה יודע ג"כ בשעה שחטא שהמלאכה אסורה שהרי בזדון מלאכה עשאה אלא שלא היה יודע שהיום שבת וחזר ונזכר בשעת קצירה שנייה. נמצא דלפ"ז הך ידיעה של קצירה ראשונה אין זו הידיעה מעין ההעלם אדרבה עיקר הידיעות שייך טפי על קצירה שנייה שנודע לו שהקצירה אסורה אלא ששכח אם קצר לגמרי וא"כ כשנודע לו בסוף שקצר אינו אלא כגילוי מילתא בעלמא על הידיעה ראשונה וא"כ שפיר קאמרי דקצירה גוררת קצירה וכו' וכה"ג נמי בבבא דסיפא שנודע לו על קצירה שנייה תחילה והיינו שהמלאכה אסורה א"כ ממילא שזו היא עיקר הידיעה ג"כ על הראשונה שהרי שגגת שבת כבר היה זכור מעיקרא כך היה נ"ל לכאורה ליישב שיטת רש"י כיון שע"פ סברא זו יש ליישב ג"כ שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק בהא דקצר וטחן כרבא ובידיעות מחלקות פסק כר' יוחנן וכבר האריכו בזה כל מפרשי דבריו לכן אין להאריך כאן ודו"ק:

גמ' אמר רבא קצר וטחן וכו' אבל נודע לו על קצירם וכו'. הנה יש לפנינו ב' פירושים בדברי רבא. האחד הוא פירוש רש"י דמה דקאמר אבל נודע לו על קצירה של זדון וכו' שזה נודע לו תחלה ועליו הפריש קרבן. ואף שיש לנו לדקדק בזה. למה ברישא קתני ונודע לו על ועל טחינה וכו' ובסיפא קאמר אבל נודע לו על קצירה של זדון שבת וכו' ולא הזכיר הטחינה ג"כ הוה לי' למימר הקצירה והטחינה אמנם הדבר פשוט שאם נודע לו הקצירה והטחינה של זדון שבת תיכף מתחייב ב' קרבנות ופשיטא דשוב אינו נפטר באחד ואין כאן רבותא שטחינה במקומה עומדת. ואף שכתבו התוס' בד"ה נודע וכו' שיש לו ברירה להביא קרבן אחד או שתים כפי אשר יפרש בשפתים בשעת הפרשה על מה הוא מפריש. נלע"ד דשם בזית חלב כשנודע על הראשון נתחייב קרבן אחד ואח"כ כשנודע לו על השני והשלישי תיכף הברירה בידו להפריש על השני ולהפטר בקרבן אחד וגם הברירה בידו להפריש על הראשון או על השלישי וממילא יתחייב עוד אחד. אז הברירה בידו. שמעולם לא נתחייב ב' קרבנות. אבל כשנודע לו על הקצירה והטחינה של זדון שבת בראשונה ותיכף נתחייב בשני קרבנות שוב אף שיודע לו מקצירה וטחינה של שגגת שבת אין בידו להפטר בקרבן א' ואפילו לאביי ולכך הוצרך רבא לומר בבבא השנית ונודע לו על קצירה לחוד ואפ"ה טחינה כנגדה במקומה עומדת ובזה הוא דפליג אביי ואמנם רש"י פירש בבבא ראשונה של רבא ונודע לו וכו' כלומר או על זו או על זו. וא"כ גם בריש דברי רבא מיירי בנודע לו על אחד ואו על זו וכו' קאמר א"כ גם בסיפא הוה לי' למימר ונודע לו על קצירה וטחינה של זדון שבת וג"כ נימא דמיירי בנודע לו על א' ואו על זו וכו' קאמר אך גם הא לא קשיא דבשלמא ברישא אין הפרש לדינא בין נודע לו על קצירה או על טחינה סוף סוף כלם נגררות בסברא אחת. אבל בסיפא איך יאמר ונודע לו על קצירה או על טחינה שהרי יש הפרש לדינא שאם נודע לו על קצירה אז קצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה. וטחינה השניה במקומה עומדת. אבל אם נודע לו על הטחינה של זדון שבת. אז נהפוך הוא. וטחינה גוררת טחינה וקצירה שעמה וקצירה השניה במקומה עומדת. וכיון שההפרש רב ביניהם לדינא איזה שנשארה במקומה לכך לא היה יכול לאחוז שניהן בלשון אחד ולומר נודע לו על הקצירה ועל הטחינה ועדיין יש לדקדק. דהנה רש"י ותוס' נחלקו מה היא הגרירה דרש"י פי' דטחינה שעם הקצירה ראשונה היא הגרירה כיון שאין עיקר הקרבן משום קצירה דבהדה אתי וכו' ותוס' בד"ה גרירה דגרירה סברי דקצירה חשיב גרירה משום שיש חילוק בין שגגה דידה לשגגה של האחרת שזו בשגגת שבת וזו בשגגת מלאכות. ודע דיש לומר דאפילו לדינא יש הפרש בין פירש"י לתוס' דהיכא שקצר וטחן בשגגת שבת ושגגת מלאכות ושוב קצר וטחן בזדון שבת ושגגת מלאכות דאילו לדעת התוס' לא מיקרי זה גרירה שבין בראשונה ובין באחרונה הוי שגגת מלאכות ואף שבראשונה הוי ג"כ מצורף שגגת שבת מ"מ אכתי בשגגת מלאכות שוה קצירה ראשונה לאחרונה. וא"כ לדעת התוס' אין כאן גרירה כלל ובכל גווני כולהו מתכפרין אפילו נודע על קצירה אחרונה והפריש קרבן מתכפר קצירה ראשונה וטחינה שטעה וטחינה שכנגדה ולדעת רש"י הקצירה ראשונה מתכפרת עמה כדין ב' זיתי חלב אבל שוב מה שאחרי' מקרי גרירה כיון שלא עליה שיפרש עיקר הקרבן. וא"כ הטחינה עמה מיקרי גרירה וטחינה שכנגדה מיקרי גרירה דגרירה. ואין לומר א"כ לשיטת רש"י הוה לי' לרבא לומר בסגנון זה להראות שאפילו בזה ג"כ טחינה אחרונה במקומה עומדת ולאפוקי שלא נטעה לומר כסברת התוספות דדוקא היכא דשגגות חלוקין זה מזה מיקרי גרירה שתי תשובות בדבר. חדא דהרי מרא דשמעתא הוא רבא והרי רבא לעיל ספוקי מספקא לי' ובעיא מרב נחמן העלם זה וזה בידו אם אינו חייב אלא אחת או חייב על כל א' וא' ואם כן אי נימא דחייב על כל א' וא' א"כ בין בשגגה ראשונה ובין באחרונה ממ"נ חייב שתים ועוד דאז היה מקום לטעות בהיפוך. דדוקא היכא דאין חלוקים כ"כ בשגגות אז קצירה מכפרת קצירה לפי שאין כאן גרירה כלל. אבל היכא דחלוקין בשגגות אפילו קצירה אינה גוררת קצירה לפי שאין אומרים כלל גרירה וכסברת רבא בההיא דחלב וחלב. לכך הוצרך לומר ששגגה ראשונה היתה בזדון מלאכות ואפ"ה קצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה: אלא דזה אינו. דאיך אפשר למיטעי דזה לא מיקרי כלל גרירה א"כ למה טחינה שכנגדה במקומה עומדת והרי אין כאן חילוק שגגות והכל מתכפר בלא גרירה ועוד שהרי בהדיא אמר רבא קצירה גוררת קצירה וכו' והרי דשפיר מיקרי גרירה ואף שהתוס' הקשו באמת מזה על שיטת רש"י והביאו ראיה לשיטת ר"י דמה שקצירה גוררת קצירה מיקרי גרירה מלשון הגמ' דקאמר קצירה גוררת קצירה מ"מ נלע"ד לתרץ שיטת רש"י דלא יוקשה מזה על שיטת רש"י. דמסוף דברי רבא בנודע לו על קצירה של זדון שבת דקאמר קצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה אין כאן קושיא דמשום טחינה שעמה נקט לשון גרירה אלא ודאי עיקר קושית התוס' על רש"י הוא מריש דברי רבא. בנודע על קצירה וטחינה של שגגת שבת דקאמר קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה שהזכירה מקצירה לקצירה ומטחינה וטחינה לשון גרירה ולדעת רש"י נשמר מזה ולכן פירש בריש דברי רבא ונודע לו על קצירה וטחינה היינו או על זה או על זה והנה אם נודע לו על הקצירה אז הקצירה לקצירה לא מיקרי גרירה אבל טחינה לטחינה מיקרי גרירה שהרי עיקר הקרבן לא על הטחינה הופרש. ואם נודע לו על הטחינה לחוד אז נהפוך הוא שטחינה לטחינה לא מיקרי גרירה אבל קצירה לקצירה מיקרי גרירה שעיקר הקרבן לא על הקצירה הופרש וא"כ שפיר קאמר רבא קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה. וג"כ או זה קאמר ולצדדים קאמר שאם נודע לו על הטחינה אז קצירה גוררת קצירה ואם נודע על הקצירה אז טחינה גוררת טחינה ואף שבכל דבריו הקדים הקצירה לפי שבתחלת דבריו אמר קצר וטחן שוב בכל דבריו הקדים הקצירה אבל עכ"פ גם לרש"י קצירה גוררת וכו' דנקט דוקא הוא וגרירה הוא. וא"כ ליכא למיטעי ולומר דלרבא לא מיקרי זה גרירה. ועכ"פ יצא מדברינו שגם קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה דקאמר רבא הם תרתי דסתרי אהדדי ואם זה מיקרי גרירה זה לא מיקרי גרירה ואו או קאמר ואפ"ה נקט רבא ונודע לו על הקצירה ועל הטחינה והיינו או או ואף שאין הגרירה שוה בהו. א"כ גם בסוף דבריו בנודע על הקצירה של זדון שבת הוה לי' ג"כ למימר ועל הטחינה ואו או ואף שאין שוים בדין שאם נודע הקצירה אז הטחינה במקומה ואם נודע הטחינה אז הקצירה במקומה הרי גם ברישא אינם שוים. יש לומר דבשלמא ברישא בכל ענין הם שווים עכ"פ בדין דבכל ענין כולהו מתכפרי. אלא שההפרש בטעם אם הקצירה מטעם שני זיתי חלב והטחינה מטעם גרירה או להיפוך ובזה שייך למימר או או אבל בנודע זדון שבת שחולקים בדין ממש אם הקצירה במקומה או הטחינה לא שייך למימר או או וכל זה לפי פירוש רש"י בשמעתין דהאי אבל נודע לו על קצירה של זדון שבת דקאמר היינו שעלי' הפריש הקרבן. אבל לעד"נ נראה דאדלעיל קאי דבבא ראשונה דרבא אמר שבתחלה נודע על קצירה וטחינה של זדון מלאכות ואח"כ נודע על קצירה וטחינה על שתיהן של שגגת מלאכות והורה בזה דכולהו מתכפרי. ועל זה סיים אבל נודע לו על קצירה של זדון שבת והיינו ג"כ שבתחלה נודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת כמו ברישא אלא שברישא נודע לו אח"כ על קצירה וטחינה של שגגת [צ"ל זדון] שבת ובסוף דבריו מיירי שבסוף לא נודע לו רק על הקצירה של זדון שבת לחוד. אבל הטחינה לא נודע כלל אפילו לבסוף אז טחינה שכנגדה במקומה עומדת דס"ל לרבא דכשם שעיקר הכפרה בחטאת אי אפשר בלא ידיעה בתחילה דחטאת בעי ידיעה כך אפי' במה שמתכפר ע' גרירה ג"כ אי אפשר להתכפר בלא ידיעה ולא מטעם שיש חילוק בין גרירה לגרירה דגרירה כדמסיק בסוף אלא אין חילוק ולא מיירי כאן כלל מדין זה וכל דברי רבא בנודע תחילה על שגגת שבת שאין כאן גרירה דגרירה וטעם שטחינה במקומה הוא מטעם העלם הידיעה ואביי סבר שם הטחינה אחת וכיון שנודע לו על טחינה אחת או הודע חטאתו מיקרי כאלו נודע גם על השניה כך הי' סבור המקשה פירושא דשמעתא ועל זה מקשה ומי אית לי' לרבא גרירה פירוש אפי' בנודע והלא בשלשה זיתי חלב בפלוגתא דאביי ורבא וקאמר רבא הביא קרבן על השלישי שלישי ושני מתכפרין ראשון אינו מתכפר והרי הראשון כבר נודע קודם שאכל השלישי ואפ"ה סבר רבא דאינו מתכפר דלא ס"ל גרירה כלל אפי' בנודע ואביי פליגי וס"ל גרירה אפי' בלא נודע שהרי אמר אפי' הביא על א' מהם נתכפרו כולם ובשלמא הביא על השלישי כבר נודע לו הראשון אבל כשמביא על הראשון יכול להיות שלא נודע לו השלישי עדיין ואפ"ה בכל ענין אמר אביי נתכפרו כולם [ובזה אביי דלא כר"י ולא כר"ל לקמן דלכ"ע כפרה מחלקת ויבואר לקמן [ע"ב] בדברינו על הרמב"ם] והנה הקשה דברי רבא אהדדי ומשני בתר דשמעה מאביי סברה ועל זה מקשה אי הכי טחינה נמי תגרור טחינה שהרי אביי ס"ל דאפי' בלא נודע אמרי' גרירה כנ"ל ומשני אלא גרירה אית לי' וכו' פירוש שעתה הודיענו שאין הפירוש בדברי רבא כמו שפירשתי ובאמת גם לרבא אין חילוק בין נודע ללא נודע דסברה מאביי בהך דזיתי חלב אבל כאן הפירוש כמו שפירש"י דנודע על הקצירה של זדון שבת היינו שעליו הפריש ויש כאן גרירה וגרירה דגרירה וגרירה אית ליה וגרירה דגרירה לית לי' ולכן מתחלה לא הקשה אי הכי טחינה נמי אף שלא אסיק אדעתיה לחלק בין חד גרירה לתרי מ"מ הי' סבור שהטעם משום העלם הידיעה משא"כ עתה שחידש לו שסברה מאביי להך דזיתי חלב הקשה שפיר אי הכי וכו' והמציא לו שיש חילוק בין גרירה לגרירה דגרירה:

תוס' ד"ה נודע לו על הקצירה וכו' דלא איירי ביבמות אלא בדברים הנהוגים בזמן הזה וכו' עמ"ש מהריק"ו שרש קס"ה וה' חוות יאיר סי' צ"ד. ומ"ש בעניותי בשערי בכמה דוכתי ובריש קונטריס אחורי תרעא בס"ד [ועמ"ש בעניותי בקונטריס זה לפנים פ"ג דכלים ע"ש.] ומשם באר"ה:

מהנה לרבות תולדות. כלומר היוצאות מהן מן האבות: אחת שהיא הנה. דאמרן פעמים שחייב על כל אחת ואחת מאי היא כגון שעשאן בזדון שבת ושגגת מלאכות דאיכא שגגות טובא והנה שהיא אחת דאמרן פעמים שחייב אחת על כולן מאי היא כגון שגגת שבת וזדון מלאכות דיודע שהמלאכות אסורות בשבת אבל שכח ששבת היום: לא משמע ליה. דמיבעיא ליה כוליה לשם משמעון ולתולדות: זה וזה. שבת ומלאכות: מהו. חייב אחת על כולן או על כל אחת ואחת וקמבעיא ליה הא דתני לעיל (דף סט.) שגג בזה ובזה זהו שוגג האמור בתורה מהו לחיובי חדא או לחיובי אכולהו וממתני' דהשוכח עיקר שבת דאינו חייב אלא אחת לא שמעינן ליה דהשוכח עיקר שבת חדא שגגה היא וכי מיבעיא לן ביודע עיקר שבת אבל מלאכות הללו אינו יודע שאסורות ועוד נעלם ממנו שהיום שבת דאיכא למיתלי שגגה אכל מלאכה ומלאכה הואיל ויודע עיקר שבת ואיכא למתלי אהעלם שבת וחדא שגגה היא: אי משום שבת קא פריש. זה שפירש מן העבירה ובא להתכפר אי משום שבת היתה שאמרו לו שבת היום ופירש אישתכח דמשום העלם שבת היה עושה: ה''ג ואי משום מלאכות הללו קא פריש שאמרו לו מלאכה היא זו ופירש הרי העלם מלאכה בידו וזיל בתר מלאכות: כלום פריש משבת אלא משום מלאכות. כשאמרו לו שבת היום הבין שהמלאכות הללו אסורות דאי לא אסורות למה הוזקקו לומר שבת היום: אלא לא שנא. ואינו חייב אלא אחת: עשאן לכולן. היינו העלם זה וזה בידו דהא לא ידע שבת במידי כיון דכל הלכותיה נעלמות ממנו אין חילוק היום משאר ימים: אא''א כו' היכי משכחת לה. דניחייב איניש אכל חדא ע''כ בזדון שבת ושגגת מלאכות הוא דמשכחת לה והכא מאי זדון שבת איכא: הניחא לר' יוחנן כו'. משכחת ליה שלא נעלמו ממנו אלא הכריתות ויודע הלאוין והיינו זדון שבת: כגרוגרת. שיעור הוא לכל איסורי מלאכות של שבת באוכלים: קצר. כגרוגרת וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות דלא מיחייב אלא חדא: וחזר וקצר. כגרוגרת וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות דמיחייב תרתי ולא נודע לו בינתים שחטא: ונודע לו. אחרי כן על הקצירה ועל הטחינה כלומר או על זו או על זו וכ''ש על שתיהן: (על) שגגת שבת וזדון מלאכות. והפריש חטאת וחטאת זו מכפרת על שתיהן דהא חדא הוא דמיחייב עליה:
שם משמעון. האי לישנא לא הוה צריך למימר כיון דאליבא דר' יוסי קאי דסבר בפ' הבונה (לקמן ד' קג:) דאפי' שריטה אחת על שני נסרים או שני שריטות על נסר אחד חייב אלא ניחא ליה למנקט לישנא דמתני' דהבונה (שם.) א''ר יהודה מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון: לא משמע ליה. שמואל דלא כר' נתן ודלא כר' יוסי וצ''ל דמקבלה קים ליה לשמואל הכי: העלם זה וזה בידו מהו. אומר ר''י דאפי' לא ידע לשבת בשום מלאכה חשיב ליה העלם זה וזה כדמוכח בסמוך דקאמר (ר''י') אי אמרת בשלמא העלם זה וזה בידו חייב כו' אלמא אע''ג דלא ידע לשבת במידי חשוב העלם זה וזה וצריך לחלק בין זה לשוכח עיקר שבת דהכא אינו שכוח כל כך דכי מדכרו ליה מדכר אבל שכח עיקר שבת היינו כעין תינוק שנשבה לבין הנכרים: אמר ליה הרי העלם שבת בידו כו'. בשבועות בפ''ב ('' יט.) בעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו א''ל הרי העלם טומאה בידו וחייב והתם בפ''ג (דף כו.) נמי השיבו הרי העלם שבועה בידו וחייב התם שפיר דמהדר ליה לחומרא והא דמהדר ליה הכא לפוטרו משום דקסבר שגגת שבת עיקר דעיקר המצוה היא משום שבת: חזינן אי משום שבת קא פריש כו'. פי' בקונטרס שאמרו לו שבת היום ופירש וקשה דשמא כי הוו אמרי ליה נמי מלאכה היא היה פורש אפי' לא יזכירוהו שבת אלא נראה לר''י דה''פ אי משום שבת קא פריש שאומר בעצמו דאי הוו מודעי ליה אשבת לבד היה פורש ואי הוו מודעי ליה אמלאכות לא היה פורש א''כ העלם שבת עיקר שהוא היה שכוח יותר ואי משום מלאכות פריש דשיילינן ליה ואמר דאי הוו מודעי ליה אמלאכות לא הוה צריך לאודועיה אשבת ואי הוו מודעי ליה אשבת הוה צריך לאודועיה אמלאכות הרי העלם מלאכות עיקר וחייב על כל אחת ואחת אבל כששניהם שכוחות בשוה מזה לא פשט כלום ולא בא רב אשי אלא לפשוט מקצת הבעיא כלומר לפעמים נוכל להבחין איזו העלמה עיקר ול''ג מה שכתוב בספרים ואי כי מודעי ליה אשבת אכתי צריך לאודועיה אמלאכות העלם מלאכות בידו כו' דלפי מה שפי' ר''י אכתי הוה צריך לפרושי וכי מודעת ליה אמלאכות לא הוה צריך לאודועיה אשבת אלא גרסי' ואי משום מלאכות קא פריש כו' וקאמר רבינא כלום פריש משבת אלא משום מלאכות כו' כלומר כיון ששניהם שכוחים במה שזה שכוח יותר מזה לא נפקא מיניה מידי אלא לא שנא ותרווייהו תבעי ורשב''א מקיים גירסת הספרים ומפרש דרב אשי בא לפשוט דהעלם זה וזה חייב אי משום שבת קפריש שהשבת שכוחה יותר העלם שבת בידו ואי כי מודעת ליה אשבת אכתי צריך לאודועי אמלאכות אפילו אי כי נמי מודעת ליה אמלאכות צריך לאודועיה אשבת דהוי העלם זה וזה חשיב כהעלם מלאכות וחייב וכן מוכח מדנקט לעיל אי משום שבת קא פריש והכא נקט אי כי מודעת ליה אשבת כו' והא דקאמר כלום פריש ממלאכות אלא משום שבת ה''פ אלא משום שבת ותהא שגגת שבת עיקר ולא מיחייב אלא חדא דבענין אחר לא הוה פריך מידי כיון דבשניהן שוה חייב על כל אחת: נודע לו על הקצירה ועל הטחינה של שגגת שבת וזדון מלאכות. פי' רבינו שמואל שנודע לו והפריש קרבן וקודם שנתכפר חזר ונודע לו על הקצירה וטחינה של שגגת מלאכות אבל אם לא נודע לו עד אחר הכפרה אין נגררין וצריכין שתי חטאות דלכ''ע כפרה מחלקת ודווקא הפריש קרבן אבל אם לא הפריש קרבן וחזר ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת מלאכות יביא איזה שירצה דבו תליא מילתא אם ירצה יפריש חטאת אחת על שגגת שבת ונגררין של שגגת מלאכות עמה או אם ירצה יפריש ב' קרבנות על הקצירה וטחינה של שגגת מלאכות ויגררו עמהן של שגגת שבת כדאמר רבא בסמוך אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על אחד מהן כו' הביא קרבן על הראשון כו' אלמא אע''ג דנודע לו על הראשון תחלה הואיל ועדיין לא הפריש קרבן עליו אינו גורר האמצעי עמו כדי להתחייב קרבן על השלישי אלא אם ירצה יביא קרבן על האמצעי ויתכפרו כולן וא''ת דהשתא משמע דסבר רבא דאין הפרשות מחלקות מדנגררות של שגגת מלאכות עם של שגגת שבת והיינו כריש לקיש ורבא גופיה לא פסיק כוותיה בהחולץ (יבמות לו.) אלא בג' מקומות ומיהו מתוך פי' ר''ח שפירש דהלכתא כרבה רבו של אביי משמע דגרס רבה וכן משמע שמזכירו לפני אביי וכן בסמוך דקאמר מילתא דפשיטא לה לרבא ואביי ואפי' גרסי' רבא י''ל דלא איירי ביבמות אלא בדברים הנוהגים בזמן הזה מיהו תימה לר''י לקמן דמיבעיא לן אי פליגי בהפרשות מחלקות או לא תפשוט דבהפרשות פליגי דאי בידיעות פליגי אבל הפרשות מחלקות לכ''ע א''כ רבה ואביי דסברי הכא דאין הפרשות מחלקות כמאן וי''ל דאיכא למדחי דהכא מיירי שלא הפריש עד אחר שחזר ונודע לו גם על שגגת מלאכות והא דנקט ונודע לו על שגגת שבת היינו כלומר שלבסוף הפריש על שגגת שבת:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד