שבת עא ע"א

קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה אבל נודע לו על קצירה של זדון שבת ושגגת מלאכות קצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה וטחינה שכנגדה במקומה עומדת אביי אמר טחינה נמי גוררת טחינה שם טחינה אחת היא ומי אית ליה לרבא גרירה והא איתמר אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על אחת מהן וחזר ואכל כזית בהעלמו של שני אמר רבא הביא קרבן על ראשון ראשון ושני מתכפרין ג' אינו מתכפר הביא קרבן על השלישי שלישי ושני מתכפרין ראשון אינו מתכפר הביא קרבן על האמצעי נתכפרו כולן אביי אמר אפילו הביא קרבן על אחד מהן נתכפרו כולן בתר דשמעה מאביי סברה אי הכי טחינה נמי תגרר לטחינה גרירה אית ליה גרירה דגרירה לית ליה מילתא דפשיטא להו לאביי ורבא מבעיא לר' זירא דבעי רבי זירא מרבי אסי ואמרי לה בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא קצר וטחן חצי גרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן חצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות מהו שיצטרפו אמר ליה חלוקין לחטאות ולא מצטרפין וכל היכא דחלוקין לחטאות לא מצטרפי והתנן אכל חלב וחלב בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת אכל חלב ודם ונותר ופגול בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת זו חומר במינין הרבה ממין אחד וזו חומר במין אחד ממינין הרבה שאם אכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית ממין אחד חייב משני מינין פטור והוינן בה ממין אחד חייב צריכא למימר ואמר ריש לקיש משום בר תוטני הכא במאי עסקינן כגון שאכלו בשני תמחויין ורבי יהושע היא דאמר תמחויין מחלקין מהו דתימא אמר רבי יהושע בין לקולא בין לחומרא קא משמע לן דלקולא לא אמר לחומרא קאמר והא הכא דחלוקין לחטאות וקא מצטרפי אמר ליה מר ארישא מתני לה וקשיא ליה אנן אסיפא מתנינן לה ולא קשיא לן משני מינין פטור צריכה למימר ואמר ריש לקיש משום בר תוטני לעולם ממין אחד ואמאי קרי ליה שני מינין שאכלו בשני תמחויין ור' יהושע היא דאמר תמחויין מחלקין והא קא משמע לן דאמר רבי יהושע בין לקולא בין לחומרא מדסיפא מין אחד ושני תמחויין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עא - א

וטעמו של דבר, משום שהחטאת שהופרשה כ"חטאת שגגת שבת" לכפרת הקצירה הראשונה, שנעשתה בשגגת שבת, יש בכוחה להיות גוררת גם את כפרת הקצירה השניה, שנעשתה בשגגת מלאכה, שתתכפר אף היא באותו קרבן החטאת.

שהיות והקצירה הראשונה והשניה נעשו שתיהן ב"העלם חטא אחד", שלא נודע לו מחטאו עד לאחר הקצירה השניה [אם כי נודע לו מיום השבת בינתיים], הרי החטאת הבאה על הקצירה הראשונה מכפרת גם על כל הקצירות שנעשו באותו העלם [שהרי העובר פעמיים על אותה עבירה בהעלם אחד מתכפר בחטאת אחת].

וכמו כן, אותה החטאת של שגגת שבת שהופרשה גם כדי לכפר על הטחינה הראשונה [שהרי חטאת שגגת השבת הופרשה עבור הטחינה הראשונה כמו עבור הקצירה הראשונה], הרי היא גוררת גם את הכפרה על הטחינה השניה, שנעשתה בהעלם אחד עם הטחינה הראשונה.

אבל אם נודע לו תחלה על הקצירה השניה של זדון שבת ושגגת מלאכות, והפריש על הקצירה חטאת, הרי קרבן חטאת זה שהופרש על הקצירה השניה אינו יכול לכפר על הטחינה השניה, היות והקצירה השניה והטחינה השניה בשגגת מלאכות נעשו, ולכן חייב על כל מלאכה קרבן חטאת נפרד.

אך אינו חייב להביא חטאת על הקצירה הראשונה והטחינה הראשונה משום שהקצירה השניה גוררת את הקצירה הראשונה לפי שנעשתה עמה בהעלם אחד, ומכפרת עליה. והקצירה הראשונה, שמתכפרת בחטאת הזאת, גוררת עמה גם את הטחינה הראשונה שעמה, שתתכפר גם היא איתה.

כי אף על פי שעיקר הקרבן לא בא על הקצירה הראשונה אלא הופרש עבור הקצירה השניה, מכל מקום הואיל והקצירה הראשונה נתכפרה הרי גם הטחינה שעמה נתכפרה, היות ומלכתחלה היו שתיהן תלויות בקרבן אחד. שהרי שתיהן נעשו בשגגת שבת, והקרבן שיכפר על שגגת השבת בהכרח שיכפר על שתיהן, כי אין כפרה לזו בלא זו.

ואילו הטחינה השניה שהיא כנגדה של הטחינה הראשונה - במקומה עומדת, שחייב עליה חטאת בפני עצמה. ואינה מתכפרת עם הטחינה הראשונה, אעפ"י שנעשתה עמה בהעלם אחד. כי לא היה מחוייב ששתיהן יתכפרו בחטאת אחת, שהרי אחת מהן נעשתה בשגגת שבת והשניה בשגגת מלאכות. ו"גרירה לגרירה" לא אמרינן. וכיון שהטחינה הראשונה עצמה נתכפרה רק מכח גרירה לקצירה הראשונה, אין בכחה לגרור כפרה נוספת עמה.

אביי אמר: טחינה ראשונה, שהתכפרה בגרירת הקצירה הראשונה, נמי גוררת את הטחינה השניה. כי שם "טחינה" - אחת היא! והיינו, שקרבן אשר התכפרה בו מלאכת טחינה יש בכוחו לכפר על כל חטא של טחינה, אפילו אם הוי בגדר "גרירה לגרירה".

והוינן בה: ומי אית ליה כלל לרבא גרירה?! שהקצירה הראשונה תגרור את הטחינה שעמה למרות שהקרבן לא הופרש על קצירה זו?

[אבל הא דקצירה שנעשתה בשגגת מלאכות גוררת קצירה שנעשתה בשגגת שבת לא חשיב "גרירה", כיון שהקרבן הופרש על "קצירה", וכל הקצירות שנעשו בהעלם אחד מתכפרים בקרבן הזה ^[1]].

והא איתמר: אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, ונודע לו על חטאו שחטא באכילת אחת מהן, והתחייב עליה קרבן חטאת. וחזר ואכל עוד כזית חלב שלישי בהעלמו של שני, לפני שנודע לו מאכילתו של השני. ובסוף נודע לו מכולם.

אמר רבא: אם הביא קרבן על הכזית הראשון, שאמר בשעת ההפרשה שיהיה עבורו, הרי ראשון ושני - מתכפרין בו, לפי שנאכלו שניהם בהעלם אחד.

אבל השלישי - אינו מתכפר בו, שהוא לא היה בהעלם אחד עם הראשון. ולא אמרינן שהשני יגרור את השלישי, על אף שהיה עמו בהעלם אחד. שהואיל והקרבן לא הופרש על השני הרי הוא יכול לכפר על השלישי רק באמצעות "גרירה", וגרירה לא אמרינן.

ואם הביא קרבן על השלישי - שלישי ושני מתכפרין בו, לפי שהיו בהעלם אחד, אבל ראשון שלא היה בהעלם אחד עם השלישי אינו מתכפר בו.

אך אם הביא קרבן על האמצעי - נתכפרו כולן! שהרי כולן היו אתו בהעלם אחד.

אביי אמר: אפילו הביא קרבן על אחד מהן, ואין זה משנה איזה הוא - נתכפרו כולן היות ואמרינן "גרירה". ולכן אפילו הכזית שלא הופרש עליו הקרבן גורר עמו את האחרים שהיו עמו בהעלם אחד.

הרי, דרבא לא סבר גרירה. וקשיא ארבא דשמעתין?

ומתרצינן: בתר דשמעה רבא מאביי את הסברא דגרירה - סברה, קיבלה גם הוא. והא דשמעתין אמר לה לאחר שקיבלה מאביי.

ומקשינן: אי הכי, דרבא סבר "גרירה", אם כן, טחינה הראשונה נמי תגרר לטחינה האחרונה, ולמה אמר רבא שטחינה השניה שכנגדה - במקומה עומדת?! ^[2]

ומתרצינן: רק גרירה עצמה אית ליה לרבא. אבל גרירה דגרירה לית ליה. שהטחינה הראשונה עצמה מכח גרירה באה, שנגררה עם הקצירה שעמה, ולא הופרש עליה הקרבן. הילכך אין בכחה לגרור את הטחינה האחרונה.

ואמרינן: מילתא דפשיטא להו לאביי ורבא, שקצירה גוררת קצירה, ואעפ"י שהן שני סוגי שגגות, שזו נעשתה בזדון שבת ושגגת מלאכות וזו בזדון מלאכות ושגגת שבת, וכל מה שלא ידע בשגגה ראשונה נודע לו בשניה, בכל זאת לא אמרינן דהוי כשתי העלמות ויתחייב חטאת נפרדת עבור כל אחת, אלא דהוי שגגה אחת כיון שלא היתה ידיעת חטא בינתיים -

מבעיא לרבי זירא.

דבעי רבי זירא מרבי אסי, ואמרי לה, בעא מינה רבי ירמיה מרבי זירא: קצר או טחן חצי גרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות, וחזר וקצר או טחן חצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות, ^[3] ולא נודע לו ביניהם שחטא - מהו שיצטרפו שני חצאי הגרוגרת של טחינה או של קצירה לשיעור גרוגרת?

וצדדי הספק הם:

האם הוי שגגת שבת ושגגת מלאכות [כשלא נודע לו ביניהם שחטא] כהעלם אחד וכשגגה אחת, ויצטרפו.

או הוי כשתי העלמות ושתי שגגות, שבכל אחת פחות מכשיעור, ואינו חייב עליהן.

אמר ליה: הרי הם חלוקין לחטאות, ^[4] שאילו היה בכל אחת מההעלמות כשיעור גרוגרת, היה צריך להביא קרבן חטאת נפרד על כל אחד מהשגגות בנפרד, ומשמע שהן שתי שגגות, ^[5] הילכך גם לא מצטרפין להתחייב על ידי צירוף של פחות מכשיעור מכל אחת מההעלמות.

אמר ליה: וכי כל היכא ד"חלוקין לחטאות" לא מצטרפי חצאי שיעורים?! ומי יימר שהדברים תלויים זה בזה.

והתנן: אכל כזית חלב, וחזר ואכל כזית חלב בהעלם אחד, ואפילו הפסיק ביניהם יותר מכדי אכילת פרס דהוי להו שתי אכילות - אינו חייב אלא חטאת אחת, כיון שהיו בהעלם אחד.

אכל חלב ודם ונותר ופיגול בהעלם אחד, שלא נודע לו באמצע שאכל דבר איסור - חייב על כל אחת ואחת, על כל איסור קרבן נפרד.

זו חומר במינין הרבה ממין אחד.

אך לענין זו דלהלן, יש חומר במין אחד ממינין הרבה:

שאם אכל חצי זית, וחזר ואכל חצי זית ממין אחד של איסור, בהעלם אחד, ולא הפסיק ביניהם יותר מכדי אכילת פרס - חייב חטאת.

ואילו אם היו חצאי הזיתים משני מינין של איסור - פטור מקרבן כיון ששני איסורים שונים אינם מצטרפים לשיעור כזית.

והוינן בה: וכי "ממין אחד חייב" צריכא למימר שחייב? והרי פשיטא שהם מצטרפין!

ואמר ריש לקיש משום בר תוטני: הכא במאי עסקינן, כגון שאכלו בשני תמחויין,, שהתבשלו בשתי צורות, כגון חצי כזית אחד צלי וחצי כזית אחד מבושל. ורבי יהושע היא, דאמר: תמחויין מחלקין! שאם אכל שני כזיתים חלב, כל אחד בתמחוי אחר [אפילו בהעלם אחד], מביא על כל כזית קרבן אחר.

מהו דתימא: אמר רבי יהושע בין לקולא בשני חצאי זיתים, שהתמחויין מחלקין ביניהם ואינם מצטרפים לחיוב קרבן, בין לחומרא בשני כזיתים לחייב קרבן על כל תמח וי.

קא משמע לן מתניתין: דלקולא לא אמר. אלא שני חצאי זיתים מצטרפים אפילו בשני תמחויין. ורק לחומרא לחייב שתיים חטאות קאמר.

ומסקינן לקושיא: והא הכא, בשני תמחויין, דחלוקין לחטאות, ובכל זאת קא מצטרפי לשיעור.

והכי נמי נימא לענין שני חצאי גרוגרת בשבת?!

אמר ליה: מר, ארישא דמתניתין מתני לה להא דריש לקיש, ולכן קשיא ליה. אבל אנן - אסיפא מתנינן לה, ולא קשיא לן.

דקתני בסיפא משני מינין פטור. והוינן בה: וכי צריכא למימר ששני חצאי שיעורים של איסורים שונים לא מצטרפים לשיעור כזית?!

ואמר ריש לקיש משום בר תוטני: לעולם מיירי ממין אחד של איסור. ואמאי קרי ליה שני מינין? משום שאכלו בשני תמחויין. ורבי יהושע היא דאמר תמחויין מחלקין.

והא קא משמע לן: דאמר רבי יהושע בין לקולא בין לחומרא מחלקין התמחויין. הילכך לא מצטרפי שני חצאי הזיתים אפילו ממין אחד, הואיל והם משני תמחויין. ולענין שבת נמי אמרינן, הואיל וחלוקין לחטאות לא מצטרפי.

הערות

^[1] והתוס' מפרשים להיפך. שקצירה וקצירה נחשב לגרירה, כפשיטות לשון הגמרא "קצירה גוררת קצירה". ואעפ"י ששתיהן היו בהעלם אחד, מכל מקום, כיון שזאת היתה בשגגת שבת וזדון מלאכות וזאת בזדון שבת ושגגת מלאכות, חשיב גרירה. אבל כפרת טחינה שעמה לא נחשבת כגרירה, כי אין כפרה לזו בלא זו.

^[2] הריטב"א מפרש הקושיא כך: בשלמא אי קיבלה רבא מאחריני, אפשר שכך קיבל שרק גרירה אחת אמרינן ולא שתים. אבל כיון שאמרת שקיבלה מאביי, הרי הוא סובר גם גרירה לגרירה. ומתרצת הגמרא, שרק מקצת דברי אביי קיבל ולא כולם. דבגרירה הודה לו, ובגרירה לגרירה לא הודה לו.

^[3] לכאורה קשה: מכך שרבי זירא לא שאל אלא בחצי גרוגרת, משמע דבגרוגרות שלמים פשיטא ליה שמביא חטאת על כל גרוגרת, כמבואר לקמן שיש מקום לחלק ביניהם. וא"כ מאי קאמרה הגמרא דרבי זירא מיבעיא ליה במה דפשיטא לאביי ורבא. וביאר תוס' הרא"ש דהגמרא קאי באמת על חצי גרוגרת, דפשיטא להו לאביי ורבא דמצטרפים מכל שכן דגרוגרות שלמים. ורבי זירא מיבעיא ליה, אבל לענין גרוגרות שלמים פליגי לגמרי. ועוד ביאר, שרבי זירא נסתפק בשניהם, והגמרא מביאה רק סוף דבריו, שאם תימצי לומר בגרוגרות שלמים שאין מצטרפים, אכתי יש להסתפק בחצאי גרוגרות. וראיה לזה ממה שהשיב לו שתי תשובות: א. חלוקין לחטאות. ב. ולא מצטרפין. ומשמע שעל שניהם שאל. שאם לא כן, היה לו להשיב "הואיל וחלוקין לחטאות - לא מצטרפין".

^[4] הקשה השפת אמת, למה לא אמר לעיל דמילתא דפשיטא להו לאביי ורבא - פשיטא ליה לרב אסי [או לרבי זירא] שחלוקין לחטאות? ותירץ, משום דהגמרא סבירא לה להלכה כאביי ורבא. הילכך אמרה דמיבעיא ליה לרבי זירא, ואין ספק מוציא מידי ודאי. אבל אי הוי אמרה דפשיטא ליה לאחריני היה אפשר לומר דהלכה כוותיה.

^[5] לשיטת התוס' [עיין הערה 1], הטעם דחלוקין לחטאות משום דלא אמרינן גרירה, תוס' שם.

קצירה בשגגת שבת, גוררת ומכפרת אתה גם את השגגה השניה של הקצירה שבעשה בשגגת המלאכה שהיה חייב עליה חטאת לעצמה. וכן, החטאת שכיפרה על חטאו שחטא בטחינה של שגגת שבת גוררת עמה כפרה לשגגת הטחינה שעשה בשגגת המלאכה. שכן הבאת הקרבן היתה לאחר שעבר שתי עבירות אלה, ואפילו עשה כמה פרטי עבירה בהעלם אחד הריהו מתכפר בקרבן אחד. אבל אם באותו מקרה אירע לו בדרך אחרת, שנודע לו על קצירה של זדון שבת ושגגת מלאכות והפריש קרבן לכפר על שגגה זו, ואחרי כן נודע לו ששגג בקצירה וטחינה מתוך שכחת השבת. הרי במקרה זה, הכפרה שמביא על הקצירה גוררת כפרה על הקצירה הקודמת וגם על הטחינה שעמה, שהרי בשגגת השבת הקצירה והטחינה כחטא אחד הן, וכפרה באחת מהן מכפרת גם על השנייה, ואילו טחינה שכנגדה שעשה יחד עם הקצירה האחרונה — במקומה עומדת ולא נתכפרה, ולכשתוודע לו יביא קרבן מיוחד לכפר עליה.

ואביי אמר : טחינה נמי [גם כן] גוררת טחינה, שכן שם טחינה אחת היא וכיון שנתכפרה לו עבירת טחינה אחת, חוזרת ומתכפרת לו אף עבירת הטחינה השנייה, כיון שכולן נעשו בהעלם ובלא שיתגלה הדבר עד אחר מעשה. ושואלים, לעצם הסברה, ומי אית ליה [והאם יש לו] לרבא שיטה זו של כפרה בגרירה? והא איתמר [והרי נאמר] שיש מחלוקת בדבר, ובמקרה זה מי שאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד כגון שהיו שתי חתיכות חלב אלה משני חלקים בבהמה, והוא חשב שאינם חלב אלא שומן. ועל שגגה זו חייבים קרבן חטאת, ונודע לו על אחת מהן שהוא חלב וחזר ואכל כזית שלישי בהעלמו של החלב השני. שעדיין לא נודע לו שאותה חתיכה היא חלב, ואחר אכילת שניהם נודע לו אף עליה. אמר רבא: אם הביא קרבן על הראשון — הרי כזית ראשון ושני מתכפרין שהרי חטא בשניהם בהעלם אחד, אך שלישי אינו מתכפר שכן מפסיקה ידיעתו על כזית אחד.

הביא קרבן על השלישי לאחר שנודע לו שחטא בכך, שלישי ושני מתכפרין, שהרי שניהם נעשו בהעלם אחד, אך הראשון שהוא בהעלם אחר אינו מתכפר. הביא קרבן על האמצעי — נתכפרו כולן, לפי שגם בכזית הראשון וגם בשלישי היתה העלמה משותפת עם הכזית שני. אביי אמר: אפילו הביא קרבן על אחד מהן, איזה שיהיה — נתכפרו כולן משום גרירה, שכיון שנתכפר אחד מהם גוררת הכפרה גם את האחר שיש לו שותפות עמו בצד מסויים בהעלם. ובכל אופן הרי שרבא אינו מקבל את סברת ה"גרירה" בכפרה, ומדוע אומר הוא שקצירה גוררת קצירה? ומשיבים: בתר ששמעה לסברה זו מאביי סברה [קיבל אותה]. ומקשים: אי הכי [אם כך] שרבא מקבל את שיטת הגרירה, טחינה נמי [גם כן] תגרר לטחינה מאותו נימוק! ומשיבים: יש לחלק ולומר כי אמנם את סברת גרירה אית ליה [יש לו, הריהו מקבל], ואולם גרירה של גרירה לית ליה [אין לו, אינו מקבל]. וכיון שנתכפר אף על טחינה בדרך גרירה, שוב אינה יכולה להוסיף ולגרור עמה כפרת טחינה אחרת.

ומעירים כי מילתא דפשיטא להו [דבר שהיה פשוט להם] לאביי ורבא שזדון שבת ושגגת מלאכות מצטרפים לשגגת שבת מבעיא [היה מסופק] לר' זירא. דבעי [ששאל] ר' זירא מר' אסי, ואמרי לה [ויש אומרים] כי שאלה זו בעא מיניה [שאל ממנו] ר' ירמיה מר' זירא: קצר וטחן בשיעור כחצי גרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות, כיון שהוא פחות מן השיעור המחייב ודאי אינו חייב עליו מן התורה, וחזר וקצר וטחן חצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות, מהו שיצטרפו לשיעור אחד, ויביא חטאת כשיוודע לו הדבר? אמר ליה [לו]: חלוקין הם לחטאות, שעל כל סוג שגגה יצטרך להביא חטאת לעצמה, ולא מצטרפי [ואינם מצטרפים].

והקשה השואל: וכל היכא [וכל מקום] שהם חלוקין לחטאות לא מצטרפי [אינם מצטרפים] לשיעור אחד? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אכל חלב וחלב, כלומר, שני שיעורים של חלב בהעלם אחד — אינו חייב אלא חטאת אחת. אכל חלב ודם ונותר מן הקרבנות לאחר זמנו, שהאוכלו חייב בחטאת, ופגול (קרבן שנפסל פסול חמור וחייב חטאת על אכילתו בשגגה) בהעלם אחד — חייב קרבן חטאת על כל אחת ואחת, וזו חומר (חומרה) שישנה במינין הרבה של איסורים יותר מבמין אחד. ואולם זו חומר במין אחד יותר מבאכילת מינין הרבה: שאם אכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית ממין אחד — חייב, שהם מצטרפים לשיעור אחד, אבל אם אכל כזית משני מינין — פטור.

והוינן [והיינו עוסקים] בה במשנה זו: זה ששנינו שאם אכל שני חצאי זיתים ממין אחד שהוא חייב צריכא למימר [צריך לומר]? והלוא פשוט הוא שכן הדין, ומה השמיענו בכך? ואמר ריש לקיש משום (בשם) החכם בר תוטני: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שאכלו לאותו זית בשני תמחויין (כלים גדולים), שנתבשל חציו בכל אחד מהם, והדבר לשיטת ר' יהושע היא, שאמר תמחויין מחלקין. שהאוכל שני זיתים מדבר האסור בהעלם אחד, אלא שאכל כל אחד מהם בתמחוי מיוחד — חייב להביא קרבן חטאת על כל אחד ואחד. מהו דתימא [שתאמר] כי אמר ר' יהושע דבריו שתמחויים מחלקים בין לקולא [להקל] בין לחומרא [להחמיר] ולכן האוכל כזית אחד בשני תמחויים — כיון שבכל אחד מהם אכל פחות שכשיעור — ייפטר, על כן קא משמע לן דלקולא [השמיע לנו שלענין להקל] לא אמר ר' יהושע שתמחויים מחלקים ורק לחומרא קאמר [לענין להחמיר אמר].

והא הכא [והרי כאן] שחלוקין לענין מספר החטאות, שהאוכל בשני תמחויים שיעור שלם חייב להביא שתי חטאות לדעת ר' יהושע, וקא מצטרפי [ואף על פי כן הם מצטרפים] אותם שני חצאי שיעור להיות כאיסור אחד! אמר ליה [לו] ר' זירא לר' ירמיה (או ר' אסי לר' זירא לדעה האחרת): מר ארישא מתני לה וקשיא ליה. אנן אסיפא מתנינן לה, ולא קשיא לן [אדוני על ראשה של המשנה למד אותה את תשובתו של ריש לקיש וקשה לו. אנחנו על סופה של המשנה למדנו אותה ולא קשה לנו]. וכך אנו לומדים: באותה משנה נאמר בסופה כי האוכל שני חצאי זיתים משני מינין פטור ועל דבר זה שאלנו: וכי דבר זה צריכא למימר [צריך לומר]? והלוא פשוט הוא! ועל דבר זה אמר ריש לקיש משום בר תוטני שלעולם מדובר אפילו כשהיה האיסור ממין אחד. ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] "שני מינין" — מפני שאכלו בשני תמחויין, ולשיטת ר' יהושע היא שאמר תמחויין מחלקין. והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו]: שאמר ר' יהושע שתמחויים מחלקים בין לקולא [להקל] בין לחומרא [להחמיר].

ושואלים: מדסיפא [מאחר שבסוף במשפט האחרון] מדובר, כפי שפירשנו כאן, במין אחד ובשאכל את שני חצאי שיעורו בשני תמחויין

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Nevertheless, in that case, the sin-offering that atoned for the unwitting act of reaping, which he performed when his action was unwitting with regard to Shabbat, draws with it atonement for the second unwitting act of reaping, which he performed when his action was unwitting with regard to the prohibited labor, and for which he also was liable to bring a sin-offering. And similarly, the sin-offering that atoned for the unwitting act of grinding, which he performed when his action was unwitting with regard to Shabbat, draws with it atonement for the unwitting act of grinding, which he performed when his action was unwitting with regard to the prohibited labor. Since the offering was sacrificed after he had committed both transgressions, he attains atonement with one sacrifice, even though he performed several forms of the transgression in a single lapse of awareness. However, if the order of events in that case was different in that he became aware of reaping performed when his action was intentional with regard to Shabbat and his action was unwitting with regard to the prohibited labors, and he set aside an offering to atone for his unwitting transgression, and only afterward he became aware that he had performed the labors of reaping and grinding when his actions were unwitting with regard to Shabbat, the sin-offering that he brings for the reaping draws with it atonement for the previous reaping and the concomitant grinding. As far as the lapse of awareness with regard to Shabbat is concerned, reaping and grinding are considered like one sin, and atonement for one atones for the other. And the parallel grinding that he performed together with the latter reaping remains in its place, i.e., he does not attain atonement for that transgression. When he becomes aware of it, he brings a separate offering for atonement.

Abaye said: Grinding also draws the latter grinding with it, as the designation of grinding is one. Since he attained atonement for one act of grinding, atonement is attained for the second act of grinding as well, as they were performed in one lapse of awareness, and he became aware only after the acts were completed. The Gemara asks: And is Rava of the opinion that atonement can be attained by means of drawing? Wasn’t it stated that there is a dispute with regard to that matter in a case where one unwittingly ate two olive-bulks of forbidden fat in one lapse of awareness, e.g., he ate two pieces of forbidden fat from different parts of an animal in the belief that they were permitted fat? One is liable to bring a sin-offering for that transgression. And in a case where he became aware that one of the olive-bulks was forbidden fat, and then ate a third olive-bulk while still in the midst of the lapse of awareness of the second piece of forbidden fat, i.e., he had not yet become aware that the second of the original olive-bulks was indeed prohibited and after eating the third olive-bulk, he became aware of both the second and the third pieces of fat. Rava said: If he brought a sacrifice for the first, atonement is attained for the transgressions of the first and second olive-bulks, since he ate both in one lapse of awareness. However, atonement is not attained for the third because awareness of the first olive-bulk interposes.

If he brought a sacrifice for the third after he became aware that he had sinned, atonement is attained for the transgressions of the third and second, since both were performed in one lapse of awareness. However, atonement is not attained for the transgression of the first, which occurred in a separate lapse of awareness. If he brought a sacrifice for the middle one, atonement is attained for all, since both the first and third olive-bulks have a lapse of awareness common with the second. Abaye said: Even if he brought a sacrifice for any one of them, atonement is attained for all of them by means of drawing. Since he attained atonement for one of the olive-bulks, that atonement draws with it atonement for the other olive-bulks with which it shared a lapse of awareness. In any case, apparently Rava is not of the opinion that atonement draws with it atonement. How, then, does he say that atonement for reaping draws with it atonement for other acts of reaping? The Gemara answers: After he heard this halakha from Abaye, he adopted it. The Gemara raises a difficulty: If so, if Rava accepts the principle of drawing, by that same principle grinding should also draw with it grinding. The Gemara answers: There is a difference. Although he is of the opinion that atonement can be attained by means of drawing, he is not of the opinion that atonement that was attained through drawing can draw additional atonement through drawing. Atonement for the initial transgression of grinding was only attained by means of being drawn by the atonement for reaping. Rava holds that it cannot then proceed to draw atonement for the latter act of grinding.

The Gemara comments: A matter that was obvious to Abaye and Rava was a dilemma for Rabbi Zeira. In a case where one’s action was intentional with regard to Shabbat and unwitting with regard to the labors, and in a case where one’s action was unwitting with regard to Shabbat and intentional with regard to the labors, he is liable to bring only one sin-offering for the unwitting violation of Shabbat. This was not obvious to Rabbi Zeira, as Rabbi Zeira raised a dilemma before Rabbi Asi, and others say that Rabbi Yirmeya raised a dilemma before Rabbi Zeira: If one reaped and ground grain in the measure of half a dried fig-bulk, and his action was unwitting with regard to Shabbat and intentional with regard to the prohibited labors. He is certainly not liable by Torah law because he reaped and ground less than the minimum measure for liability. And then he reaped or ground grain in the amount of half a dried fig-bulk and his action was intentional with regard to Shabbat and unwitting with regard to the prohibited labors, do they join together to constitute the minimum measure that determines liability to bring a sin-offering when he becomes aware that he sinned? He said to him: They are separate with regard to sin-offerings, i.e., if one reaped and ground the minimum measure that determines liability, he is liable to bring two sin-offerings, and therefore they do not join together to constitute the minimum measure.

The Gemara asks: And wherever they are separate with regard to sin-offerings, do they not join together? Didn’t we learn in a mishna: If one ate one piece of forbidden fat and then ate another piece of forbidden fat, each larger than the measure for liability, in one lapse of awareness, he is liable to bring only one sin-offering? In the next case in the mishna, four items are listed. If one eats them unwittingly he is liable to bring a sin-offering. If he ate forbidden fat, and blood, and notar, sacrifices that remained after the time when they may be eaten has expired, and piggul, sacrifices that were invalidated due to inappropriate intent while being offered, in one lapse of awareness, he is liable to bring a sin-offering for each and every one. That is the stricture that applies to many types of prohibitions relative to one, the same, type. And this is the stricture of one type relative to many types: That if one ate half an olive-bulk, and then ate another half an olive-bulk from one type, he is liable because the two half measures join to constitute a single measure. And if he ate two halves of an olive-bulk from two types, he is exempt.

And we discussed this mishna: When we learned of one who ate two halves of an olive-bulk from one type, was it necessary to say that he is liable? That is obvious. And Reish Lakish said in the name of the Sage, bar Tutni: With what are we dealing here? We are dealing with a case where he ate two halves of an olive-bulk from two dishes, where each half was prepared separately, and this is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who said that dishes separate. One who eats two olive-bulks of prohibited food that was prepared in two different dishes in the course of one lapse of awareness is liable to bring a sin-offering for each one. Lest you say that Rabbi Yehoshua stated his opinion that dishes separate both as a leniency and as a stricture, and therefore one who ate two halves of an olive-bulk from two dishes would be exempt, the mishna teaches us that Rabbi Yehoshua did not state his opinion as a leniency. He stated his opinion as a stricture.

But here, where they are separate with regard to the number of sin-offerings, i.e., according to Rabbi Yehoshua one who eats an olive-bulk from each of the two dishes is liable to bring two sin-offerings, and, nevertheless, the two halves of an olive-bulk from the two dishes join together and constitute a full measure and render him liable to bring a sin-offering. Rabbi Zeira said to Rabbi Yirmeya: The Master taught Reish Lakish’s response with regard to the first clause of the mishna, and it is difficult for him. We taught Reish Lakish’s response with regard to the latter clause of the mishna, and it is not difficult for us. When we learned in the latter clause of the mishna: One who ate two halves of an olive-bulk from two types, was it necessary to say that he is exempt? That is obvious. Reish Lakish said in the name of bar Tutni: Actually, it is referring even to a case where the prohibition was from one type of food. And why then does the mishna call it two types? Because he eats it in the two separate dishes in which it was prepared. And this ruling is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, who said that dishes separate. And this teaches us that Rabbi Yehoshua stated his opinion that dishes separate both as a leniency and as a stricture.

The Gemara asks: From the fact that the latter clause is referring to one type of food and a case where the two halves of an olive-bulk were prepared in two dishes, as explained above,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר (רבא) [רבה] קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות דאע"ג דשני אבות נינהו לא מחייב אלא חדא דהא תרוייהו בשגגת שבת וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות דחייב על כל אחת ואחת ונודע לו על קצירה של שגגת שבת וזדון מלאכות דלא מחייב עלה ואטחינה דבהדה אלא חדא.

קצירה [הראשונה] גוררת (הראשונה) קצירה וכיון שמביא חטאת על קציר' של שגגת (חטאת) [שבת] נתכפר לו קצירה שהיא בזדון שבת. וכן כיון שנתכפרה הטחינה הראשונה שהיא מכלל הקצירה שבשתיהן חטאת אחת הוא חייב. גררה נמי הטחינה הראשונה את הטחינה השניה ונתכפר בשלה. אבל אם נודע לו בקצירה שהיא בזדון שבת ושגגת מלאכות שהוא חייב בקצירה חטאת אחת ובטחינה חטאת אחרת (מביא) [והביא] בקצירה זו שנודע לו בה. קצירה זו גוררת הקצירה הראשונ' ששתיהן קצירה ומעין מלאכה אחת הן והטחינה הראשונה נגררת בכלל הקצירה הראשונה שהקצירה הראשונה והטחינה הראשונה אינו חייב בהן אלא אחת. וכיון שנתכפר מקצתה נתכפר כולה. נמצאו שנתכפר בקצירה וטחינה שהיא בשגגת שבת וזדון מלאכות בקרבן שהביא על הקצירה שהיא בזדון שבת ושגגת מלאכות והטחינה שעמה עומדת במקומה. לכשתוודע לו מביא עליה חטאת.

(אמר) אביי [אמר] גם הטחינה הראשונ' גוררת הטחינ' השני' שהטחינ' אחת היא. ומקשי' ומי אית ליה לרבה גרירה. והא אתמר אכל שני זיתי חלב בהעלם אחת ונודע לו על אחת וחזר (ונודע לו על אחת וחזר) ואכל (שני זיתי) כזית א' בהעלמו של שני. אמר רבא הביא קרבן על הראשון ראשון ושני מתכפרין שהרי הם בהעלם אחת שלישי אינו מתכפר שהרי לא היה בהעלמו של ראשון ואע"פ שהיה בהעלמו של שני ואין השני גוררו לכפרה. וכן אם הפריש קרבן על השלישי שלישי ושני מתכפרין.

ראשון אין מתכפר שהרי לא היה בהעלמו של שלישי. הביא קרבן על האמצעי נתכפרו כולן שהרי כולן היו בהעלמו של אמצעי אבל גרירה לא אית ליה. ושנינן רבא כי אמר לה להא שמעתא לא (הוא') [אית] ליה גרירה. כיון דשמע להא דאמר אביי אפילו הפריש קרבן על אחד מהן כולן מתכפרין מ"ט כולהן בני בקתא דהדדי נינהו וגררי להדדי סברה ואמר איהו נמי גרירה ואקשינן אי הכי (דרבא) [דרבה] כאביי סבירא ליה טחינה נמי דשגגת שבת תגררה לטחינה דזדון שבת ושנינן קסבר רבה טחינה דשגגת שבת כיון דהיא עצמה גרירא היא לכפרה לא גררה אחריתא וקיי"ל כרבה ואביי תלמידי הוא והלכתא כרבה. והא שמעתא דפשיטא ליה לרבה ולאביי דקצירה דזדון שבת מצטרפת ונגררת עם קצירה דשגגת שבת דאע"פ שחלוקין לחטאות מיבעיא ליה לר' זירא.

דבעי ר' זירא קצר וטחן חצי גרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות ששתיהן חטאת הן וחזר וטחן חצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות שחייב שתים. מהו שיצטרפו שני חצאי גרוגרות והנה קצר וטחן כגרוגרת להתחייב חטאת אי לא. ואמרו ליה חלוקין לחטאת הן דזדון מלאכות ושגגת שבת חייב אחת על כולן. וזדון שבת ושגגת מלאכות חייב על כל אחת ואחת וכיון שחלוקין לחטאות שהעושה מלאכות הרבה אינו חייב אלא אחת וזה חייב על כל מלאכה ומלאכה חטאת לא מצטרפי דהא שגגת שבת וזדון מלאכות פטור הוא דהא אינו חייב אלא אחת בכולן. ואקשינן איני והא תנן בכריתות פרק ג' אכל חלב וחלב בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת אכל חלב ודם (מותר) [ונותר] כו'.

והוינן בה ממין אחד צריכא למימר ואמר ר"ל משום בר (תיטיני) [תוטיני] הכא במאי עסקינן כגון שאכלו בב' תמחויין ור' יהושע היא דאמר תמחויין מחלקין. כלומר אם אכל חלב וחלב בב' תמחויין חייב ב' חטאות ולא תימא דר' יהושע סבר (דאפי') [דאכל] חלב כשני חצאי זיתים בהעלם אחד בב' תמחויין. תמחויין מחלקין ופטור. אלא לחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן. והוא כגון דאכל כזית בב' תמחויין לפוטרו לא והנה אכל ב' זיתי חלב בתמחוי אחד בהעלם אחד חייב אחת כשגגת שבת וזדון מלאכות בב' תמחויין חייב שתים כזדון שבת ושגגת מלאכות ר' יהושע מאי היא דתנן בכריתות בפ' ג' א"ר יהושע שמעתי שהאוכל מזבח אחד בה' תמחויין בהעלם אחת חייב על כל אחת משום מעילה.

הא דתנן אכל חלב ודם ונותר ופיגול בהעלם א' חייב עכוא"א וכו'. ומשמע דב' מינין היינו נותר פיגול (וטמא), ק"ל עלה הא דגרסי' במס' מעילה בפ' קדשי מזבח (מעילה יז:) אמתני' דתנ' הפגול והנותר אין מצטרפין ואמרי' עלה ל"ש אלא לענין טומאה אבל לענין אכילה מצטרפין כדתניא כל בקדש פסול ליתן ל"ת על אכילתו. וא"ל הכי קתני, אכל חלב פיגול ונותר חייב עכאו"א וזה החומר שיש בשני שמות שהוא חייב עכאו"א ישנו כן במינין הרבה ואינו במין א' אבל לא שהפיגול והנותר הן שני שמות לענין איסור אכילה שלא יצטרפו והיינו דאמרי' משני מינין פטור צ"ל ואוקי במין א' בתמחויין הרבה (דילמא) [דאלמא] לאו ארישא קאי ולא כמו שמפרשים דבכלל מינין הרבה בין נותר ופיגול טמא ברישא ובין תמחויין (ארישא קאי הרבה כרבי יהושע). ויש לפרש, משני מינין פטור, היינו חלב ודם ונותר או חלב ודם ופיגול אבל פיגול ונותר חלוקין לחטאות מפני שהן שני שמות ואף על פי כן מצטרפין שכלל הכתוב בלאו א' שכל שפיסולו בקודש הרי הוא בבל תאכל:

אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על אחד מהם ולא הביא חטאתו עדיין ואכל כזית שלם בהעלמה של שני הביא קרבן על הראשון שני מתכפר עמו שהרי היה בהעלמה אבל שלישי אינו מתכפר עמו שהרי נודעה לו אכילת הראשון קודם שאכל את השלישי הביא קרבן על השלישי ושני ג"כ מתכפר עמו שבהעלם אחד היו אבל ראשון אינו מתכפר עמו שהרי ידיעה ביניהם הביא חטאת על השני נתכפרו כלן שהרי ראשון ושלישי כלן היו עמו בהעלם א' וכשיודע לו על ראשון ושני ושלי' אינו צריך להביא חטאת אחרת ואע"פ ששמועה זו מתנגדת לראשונה וכמו שהקשו ממנה ומי אית ליה לרבא גרירא וכו' והוא על מה שאמר בנודעה לו קצירה אחרונה שנתכפרה קצירה ראשונה וטחינה עמה והטחינה הוא קורא גרירה וכאן אמרו שאם נתכפר הראשון שנתכפר השני עמו ואין אומרין שיתכפר השלישי ממילא בכפרת השני שהוא עמו בהעלם א' עד שתרצו בה לבתר דשמעה מאביי הדר ביה אלמא שאין אתה יכול לפסוק את שתיהן שנויא דחיקא היא ואין לסמוך עליו שטחינה וקצירה הואיל ושתיהן בהעלמת שבת כמעשה אחד הם אבל שני זיתי חלב שביניהם ידיעה היאך הם מתכפרים ע"י אמצעי הואיל והאמצעי אינו מתכפר מצד עצמו ויש מחליפין מפני זו בפסק זה קצת דברים ואין צורך בכך וגדולי המחברים פסקוה כדברינו:

קצר או טחן כחצי גרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר או טחן כחצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות הרי אלו מצטרפין זה עם זה וחייב שקצירה גוררת קצירה הואיל ואין ידיעה בנתים אע"פ שאין העלם של זה שוה לשל זה אבל אם היתה ידיעה בנתים אינן מצטרפות שידיעה מחלקת אף בחצי שיעור שאין הלכה כדברי האומר אין ידיעה לחצי שיעור ר"ל שידיעת חצי שיעור אינה ידיעה אלא ידיעה היא כמו שביארנו:

ולענין ביאור הסוגיא מה שאמרו מילתא דפשיטא להו לאביי ורבא מבעיא ליה לר' זירא ר"ל אם קצירה גוררת קצירה בשינוי העלמה כמו שאמרנו אם לאו מיבעי ליה לר' זירא פירושו על מה שאמרו תחילה דבעי ר' זירא ולא על מה שחזר ואמ' ואמרי לה ר' ירמיה מר' זירא שא"כ הרי ר' זירא היה משיב הואיל וחלוקים לחטאות אין מצטרפין כלומר אחר שאלו היה שיעור בכל אחת מהן היו חלוקים לחטאות וזה כנגד רבא ואביי לגמרי והיה לו לומר ופליגא דר' זירא ויש מחליפין גירסא מפני זו ואין צורך בכך וחזר והקשה וכל היכא דחלוקין לחטאות לא מצטרפי והרי מין אחד בשני תמחויין לדעת ר' יהושע שבשני שיעורין בהעלם אחד מחלקין לחטאות שיעור אחד בשני תמחויין מצטרפין ותירץ לו אנן אסיפא מתנינן לה וכו' ופשוטה היא ומ"מ לענין פסק אין הלכה כר' יהושע כמו שאנו מבארים עכשיו:

מי שאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת ואפילו אכלם בשני תמחויין שאין תמחויין מחלקין אכל חלב ודם נותר ופגול בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת וזה חומר במינין הרבה ממין א' ויש חומר במין א' שאם אכל כחצי זית חלב וחזר ואכל כחצי זית חלב אחר בהעלם א' מצטרפין ואפי' אכלם בב' תמחויין שאין תמחויין מחלקים לא להקל ולא להחמיר והוא שלא ישהא ביניהם יתר מאכילת פרס אכל בחצי זית חלב ובחצי זית דם בהעלם א' אינו חייב קרבן שאין ב' מינין מצטרפין לכזית:

אמר רבה הביא קרבן על הראשון ראשון ושני מתכפרין שלישי אינו מתכפר כו' עלה בלבי לקיים דברי המורה ולומר דרבה ואביי אית להו דר"י וריש לקיש ולפרש דמאי דאמר הביא קרבן על הראשון כגון שנודע לו על השני קודם הפרשת וכן נמי על השלישי ומש"ה אמר אביי דשלישי נמי נתכפר אבל אם נודע לו לאחר הפרשה הי' צריך השני קרבן אחר אבל אי אפשר לפרש כן שאלו נודע לו על השני קודם הפרשתו או קודם כפרתו הי' מקריבו על שניהם ולמה אומר הביא קרבן על הראשון וגם השלישי הי המתכפר כיון שהביא קרבן על השני והשלישי נעשה עם השני בהעלם אחד ולא הי' צריך גרירה א"ו בע"כ אין לפרש אלא כגון שנתכפר על הראשון ואח"כ נודע לו על השני ועל השלישי ואפ"ה הי' אומר רבה דשני מתכפר וא"צ קרבן אחר ואע,פ שנדוע לו לאחר כפרה ושלישי אינו מתכפר דלית לי' גרירה ואבא אמר דאפילו שלשיי נתכפר דאית לי' גרירה ותרווייהו ל"ל דר' יוחנן ור"ל כדפרישית במהדורא תנינא:

בפרש"י בד"ה קצירה גוררת כו' סוף סוף העלם אחד הוא דלא כו' עכ"ל יש מדקדקים לפירש"י דאם בכה"ג שהעלם ב' חלוק מהראשונה מקרי העלם אחד א"כ מאי קשיא לתלמודא לעיל אהא דאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב עכאו"א דהיכי משכחת לה הא משכחת לה שפיר בכה"ג שעשה ל"ח מלאכות בזדון שבת ושגגת מלאכות ומלאכה א' עשה בשגגת שבת וזדון מלאכה דחייב על כל אחד ואחד די"ל דודאי אין זה מקרי העלם אחד בסתמא אלא דה"ק הכא בשתי קצירות כה"ג דין העלם א' יש להן ואינו חייב אלא אחת ודו"ק:

תוס' בד"ה גרירה דגרירה כו' שגוררת קצירה לקצירה לא חשיב כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אנן אסיפא כו' ולאפוקי מר' יהושע דאמר תמחויין מחלקין אפילו לקולא כו' עכ"ל רצונם לומר ולתנא דמתני' תמחויין אינן מחלקין אפילו לקולא וק"ל:

בגמ' מלתא דפשיטא להו לאביי ורבא וכו' י"ל מאי קאמר מלתא דפשיטא להו וכו' מבעיא ליה לר"ז וכו' מדברי רבי ירמיה מבואר דפשיטא ליה דאם קצר בזדון שבת ושגגת מלאכות וחזר וקצר בשגגת שבת וזדון מלאכות בהעלם אחת דחלוקים לחטאות וגם משמע דעד כאן לא קא מבעיא ליה לר' זירא אלא אם מצטרפים לכגרוגרות אבל גם הוא היה ס"ל דחלוקים לחטאות וכן נראה ממה דפריך בתר הכי וכל היכא דחלוקים לחטאות לא מצטרפים וכו' ונראה דה"ק מלתא דפשיטא להו לאביי ורבא דאפי' היכא דאין ההעלמות שוות דאפ"ה אין חלוקים לחטאות אלא מביא חטאת אחת לכל הפחות מבעיא ליה לר' זירא ר"ל דיכול להיות אפי' דהוה פשיטא ליח דחלוקים לחטאות אבל עכ"פ לא היה פשיטא ליה דאין מחלקין דאי הוה פשיטא ליה דאין חלוקים לחטאות פשיטא דמצטרפים ולא היה צריך למבעיא ליה אי מצטרפים או לא אלא ע"כ נצטרך לומר או שהיה פשיטא ליה שחלוקים לחטאות ואפ"ה קמבעיא ליה אי מצטרפין כדאשכחן באכלו בשני תמחויין דחלוקין לחטאות ואפ"ה מצטרפים כדפריך בתר הכי או נוכל לומר שגם לענין חילוק חטאות הוה קמבעיא ליה כשאין ההעלמות שוות וקא מבעיא ליה אם מצטרפים וה"ה נמי דלענין חילוק חטאות הוה קמבעיא ליה וחדא מינייהו נקט והוה ס"ל דאפי' את"ל דחלוקים לחטאות אפ"ה איכא למימר דמצטרפין ולכך כשהשיב לו חלוקים לחטאות ואין מצטרפין פריך ליה וכל היכא דחלוקים אין מצטרפין והתנן וכו' אבל עכ"פ א"א לומר שהיה פשיטא לו דאין חלוקים לחטאות ולכך קאמר מלתא דהוה פשיטא להו וכו' קמיבעיא לר' זירא וכו' ודו"ק:

ברש"י ד"ה מלתא דפשיטא להו וכו' ולא אמרי' כשני העלמות נינהו וניחייב חד אזדון שבת ושגגת מלאכות וחד אשגגת שבת וזדון מלאכות וכו' היכא דלא עשה בזדון שבת ושגגת מלאכות כ"א מלאכה אחת ודו"ק:

ד"ה תוטני שני תמחויין כו' צ"ל תוטני שם הכם והוא סוף דבור ואח"כ מתחיל הדבור שני תמחויין וכו':

ד"ה דאמר תמחויין וכו' וד"ה דמהו דתימא וכו' הכל ד"א:

בתוס' ד"ה גרירה דגרירה כו' כדפי' בקונטרס דמה שגוררת קצירה לקצירה לא חשיב גרירה כצ"ל:

בא"ד וקשה לרשב"א לפי זה לא הוה מצי למצוא פלוגתייהו וכו' כגון שקצר בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר בזדון שבת ושגגת מלאכות וכו' וחזר וקצר בשגגת שבת וזדון מלאכות וכו' והא דנקטי התוס' הכי ולא נקטי דחזר וקצר הקצירה הג' ג"כ בזדון שבת ושגגת מלאכות כמו השניה משום דבכהאי גוונא אין כאן שום גרירה דגרירה אלא גרירה אחת דהיינו הקצירה הראשונה עם הקצירה השניה כיון שלא היו ההעלמות שוות מקרי גרירה אבל הקצירה הג' עם הקצירה השניה לא מקרי גרירה כלל כיון ששני ההעלמות היו שוין בזדון שבת ושגגת מלאכות דמתכפר עמה בלא גרירה כמו שכתב ר"י לעיל מזה דההיא דטחינה לא מיקרי גרירה דגרירה מטעם זה וק"ל:

גמ' בעי מיניה ר' זירא מר' אסי קצר וטחן כו' כצ"ל. ונ"ב יש שהגיהו מלבם וא"ל בעי ר' זירא מרבי ירמיה וטעות הוא בידם כי ר' זירא רבו של ר' ירמיה היה ור' ירמיה בעי מיניה וכן איתא להדיא בהגהות בפרק בהמה המקשה ע"ש:

רש"י בד"ה תלוקין לחטאות כו' הלכך לא מצטרפי. נ"ב ופליג על אביי ורבא וסבר דהעלמות חלוקות ולא גרירה:

תוס' בד"ה גרירה דגרירה כו' קצירה וטחינה שעמה כו' קצירה וקצירה שעמה כו' הקצירה שעמה היא נגררת כו' כצ"ל והשאר נמחק:

בד"ה אנן אסיפא כו' אפילו מרישא הוי מצי לשנויי כו' כצ"ל:

גמרא אבל נודע לו על קצירה של כו'. ורצה לומר גם על הטחינה שעמה וסמך על ריש דבריו וכן לא אמר כאן וחזר ונודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת מטעם דאמרן עי' מה שכתבתי פרק ב' דפאה מ"ז:

שם מב' מינין פטור צריכא למימר כו'. ק"ל (דבהוריות ג) מיבעי לן אם מצטרפי חלב ודם בהוראת ב"ד וכן בב' ידיעות אף על גב דליחיד לא מצטרפי משמע דהתם קיל יותר להצטרף ואפילו הכי מיבעיא לן שם נמי חלב הקיבה והדקין אם מצטרפין משמע דליחיד ודאי אינו מצטרף וע"ש עוד (ז ב כה"ג) וא"כ נימא דלזה תכוון המשנה ר"ל לב' מיני חלב וגם לכאורה ה"נ דכיון דלמ"צ ה"ה נמי דמחלקין וא"כ אדאשמעינן בסיפא דרישא חלב ודם הל"ל רבותא טפי בחלב וחלב אבל ד"ז צ"ע דמשמע (בסנהדרין סה) דדוקא לאוים או מיתות מחלקין והא ל"ק מדוע לא אשמעינן דתמחויין מחלקין כיון דמוקי כר"י די"ל דחלב ודם איצטריך דאפי' בתמחוי אחד [מחלקין. וזה קצת נגד התוס' ד"ה מכלל] :

רש"י (ברה"ע). עי' מהרש"א ותירוצו אינו מובן כיון דמ"מ משכחת לה גם לר"ל ל"ט חטאות א"כ מאי מקשה עליו וכי מלישנת דריו"ח שאמר בהעלם א' יקשה ליה:

[רד"ה טחינה. דאיכפרה בגרירה דקצירה שעמה כו'. כ"נ דצ"ל] :

רד"ה חלב וחלב. והפסיק ביניהם יותר מכדי א"פ. ובדבור שאח"ז וכגון שלא שהה מתחלתו כו'. בס' ב"א יצא לחלק דאכילת איסור אין מצרף עד שלא ישהה כו' מתחלת אכילה כו' אבל לגבי אכילת מצוה מצטרף אם לא שהה בינתיים אף אם מתחלת אכילה כו' שהה יותר מכדי א"פ ובזה ישב דבורי רש"י שלא יסתרו אהדדי ע"ש אבל דבריו מופרכין מהירושלמי פ"ג דשבועות הביאוהו הרי"ף והרא"ש שלהי פסחים שבועה שלא אוכל מצה בלה"פ לוקה ואוכל מצה כו' ולדבריו אמאי לוקה משום ש"ש הא מהני שבועתו לענין שישהה מתחלת אכילה עד סופה יותר מכא"פ ומכ"ש לשיטת הרמב"ן והר"ן הביאה המל"מ בפ"ד מהל' שבועות דחצי שיעור בשבועה היתר גמור:

גמ' אמר רבא הביא קרבן על ראשון. עי' מנחות דף פ ע"ב ובתוספות ד"ה כולהו חליפין:

שם מילתא דפשיטא להו לאביי ורבא. עי' שבועות ד' יח ע"א תוס' ד"ה אי בע"ה:

שם אכל חלב ודם. עי' לקמן דף פט ע"ב תוס' ד"ה אסורין:

קצר וטחן וכו'. ביישוב פסק הרמב"ם אנו אין לנו אלא דברי הגאון חכם צבי בתשובה סי' קס"ד. ועיין מ"ש לעיל ריש פירקן ביישוב קו' תוס' שם:

בתוס' בד"ה גרירה דגרירה וכו' וקשה לרשב"א לפ"ז הוי מצי למצוא פלוגתייהו דאביי ורבא אפילו בשלשה קצירות וכו' עס"ה. ולא ידענא מאיזה פלוגתא דאביי ורבא קשיא ליה לרשב"א הך קושיא דאי אמאי דפליגי לעיל בקצר וטחן א"כ מאי קשיא וליפלגו בג' קצירות דהא ודאי איכא רבותא טפי אליבא דרבא אפילו בקצירה וטחינה שהן ב' מלאכות ונעשו ג"כ בשני מיני שגגות אפ"ה קאמר רבא דקצירה שנייה שהיא בשגגת מלאכה גוררת אפילו טחינה ראשונה אע"ג דלאו בת מינה היא כלל שהן ב' מלאכות ושני שגגות שהקציר' שנייה בשגגת מלאכה וטחינה ראשונה בשגגת שבת ואפ"ה מתכפר ע"י גרירה שהקצירה שנייה גוררת קצירה ראשונה וטחינה שעמה וכ"ש דלאביי הוי רבותא טפי דאע"ג דעל הקצירה וטחינה שנייה היה מחויב שתים ע"י חילוק מלאכות אפ"ה סגי בחדא משום גרירה דגרירה אף שאינה בת מינה. וע"כ דקושיית הרשב"א היא אאידך פלוגתא דאביי ורבא בסמוך דמייתי הש"ס לענין ג' מיני אכילות חלב וקשיא ליה דליפלגו בג' קצירות לענין שבת אלא דבהא נמי לא ידענא מאי קשיא ליה דאטו הנך תרי פלוגתי דאביי ורבא בהדי הדדי אתאמרי בבי מדרשא וא"כ שפיר מצינן למימר דהך פלוגתא דאביי ורבא לענין חלב באפי נפשה אתמר וא"כ לפ"ז ודאי ניחא להו לפלוגי בכה"ג דג' מיני אכילות דשייכי פלוגתייהו בכל מיני חטאות של כל אכילת איסורין שבתורה דטובא אינהו ממאי דליפלגי בג' קצירות ע"י שינוי השגגות דלא שייך אלא בשבת לחודא וכ"ש לפמ"ש התו' בפ"ק דחולין דף ה' ובכמה דוכתי דכל חטאות הנזכרין בש"ס בשם חטאת חלב הן אע"ג דאיירי בשאר מיני איסורין א"כ פשיטא דאין מקום לקושיית הרשב"א וצ"ע ודו"ק:

בגמרא מילתא דפשיטא להו לאביי ורבא מיבעי' לר' זירא ואמרי לה בעי מיני' ר' ירמיה מר' זירא וכו' א"ל חלוקין לחטאות ולא מצטרפין. ויש לתמוה דכיון דבאמת נפשטה הך איבעיא דודאי חלוקין לחטאות א"כ מעיקרא מאי האי דקאמר מילתא דפשיטא להו לאביי ורבא מיבעיא ליה לר"ז טפי הו"ל למימר דהך מילתא דפשיטא להו לאביי ורבא להאי גיסא פשיטא ליה לר"ז לאידך גיסא וכבר הרגיש מהר"ם ז"ל בחידושיו בזה אלא שפירושו נראה דוחק לכך נראה דהא דמסקינן דא"ל חלוקין לחטאות ולא מצטרפין נראה היינו דוקא להאי לישנא דאמרי לה דבעי ר' ירמיה מר' זירא ומהדר ליה ר"ז הכי משא"כ ללישנא קמא דלא איירי בה ר' ירמיה כלל אלא ר' זירא לחוד הוא דקמיבעי' ליה הכי א"כ אפשר דליתא להך מסקנא דאמר חלוקין לחטאות ולא מצטרפין אלא אכתי קאי בעיא דרבי זירא וכיון דאיכא תרי לישני לחד מיבעיא ליה ולחד פשיטא ליה לא פסיקא ליה לתלמודא למימר דפשיטא ליה:

ועוד נ"ל ליישב בדרך אחר דאפשר דהא דקאמר חלוקין לחטאות ולא מצטרפין לאו משום דפשיטא ליה הך מילתא דחלוקין לחטאות לענין דחייב שתי חטאות דאם כן לא שייך שפיר האי לישנא דחלוקין לחטאות אלא הכי הו"ל למימר מתוך שמחולקין לחטאות לא מצטרפין משא"כ לשון חלוקין אפשר לפרש דטעמא הוא דקיהיב דאפשר דכיון דהנך שני מיני שגגות חלוקין בדינם לענין חטאת דבשגגת שבת מביא אחד על כולם ובשגגות מלאכות חייב על כל אחת ואחת וא"כ יש לומר דהנך ב' מיני שגגות אין מביאין לידי צירוף דלא דמי לצירופי כזית בשאר איסורין ומשום הך ספיקא פשיט לה לכולה דמספיקא לא מייתינן חולין בעזרה ובחדא סגי וא"כ לפ"ז אפשר דבכה"ג בפלוגתא דאביי ורבא דאיירי בקצר וקצר בשני העלמות בכל אחד כגרוגרת אפשר נמי דלר' זירא לא מייתי אלא חדא משום הך ספיקא גופא דחולין בעזרה אם כן עכ"פ שפיר קאמר הש"ס דמילתא דפשיטא לאביי ורבא מיבעי' ליה לר' זירא דהא ליכא למימר דלאביי ורבא נמי הא דלא מייתי אלא חדא על ב' קצירות משום ספיקא דא"כ אכתי אין כאן מקום לגרירה דגרירה וכ"ש לאביי דמיקל טובא דאמר שם טחינה אחת היא משמע דפשיטא ליה טובא דמדינא בחד חטאת סגי. ואפ"ה מקשה הש"ס שפיר דכל היכא דחלוקין לחטאות לא מצטרפין והתנן אכל חלב וחלב וכו' היינו דמכח כ"ש מקשה כיון דאפילו במאי דמחלקין לחטאות ממש דחייב שתים לר' יהושע ואפ"ה מצטרפין וכ"ש בחלוקי חטאות גרידא ע"י ב' מיני שגגות דיש לומר דאפ"ה מצטרפין כן נראה לי:

מיהו מה שהכריחני לזה לאו משום הך קושיא ודיוקא שדקדקתי לחוד אלא דבלא"ה נראה לי דממקומו הוא מוכרע משום דקשיא לי אהך איבעיא דר' זירא אמאי מספקא ליה לענין צירוף בשגגת שבת טפי מבחלב ושאר איסורין דאשכחן נמי כה"ג ב' מיני שגגות הא' שגגת איסור שיודע שהוא חלב וכסבור שחלב מותר או שנתחלף לו שומן בחלב וא"כ שייך הך ספיקא גופא בחלב כגון שאכל חצי זית בשגגת איסור וזדון חלב והשני בשגגת שומן בחלב ובזדון איסור אי מצטרף או לא אע"כ דבהנך פשיטא להו דכיון דאין חילוק לדינא בין הנך ב' מיני שגגות לענין חילוקי חטאות מש"ה כחדא שגגה חשבינהו להו משא"כ בשבת וא"כ לפ"ז ממילא משמע דהא דקאמר חלוקין לחטאות ולא מצטרפין היינו כדפרישית דטעמא הוא דקא יהיב דכיון דחלוקין בדינן לענין חטאות משו"ה לא מצטרפין משא"כ בחלב וחלב כן נ"ל ודוק ועיין עוד בסמוך:

גמ' מילתא דפשיטא לאביי ורבא מיבעי' לר"ז הנה יותר הוה לי' למימר מילתא דפשיטא לאביי ורבא להך גיסא פשיטא לי' לרב אסי לאידך גיסא ועיין מהר"ם ונלע"ד שהרי יש לפנינו לפרש חלוקין לחטאת לאו למימר דחייב שתים ממש קאמר אלא הכי קאמר חלוקין לחטאת שלא מיקרי לגמרי שגגה אחת אלא צריך לומר גרירה ונ"מ ששוב לא אמרינן גרירה לגרירה ולכך לא מיצטרפי ור"ז שהקשה וכל היכא דחלוקין וכו' מטעם ק"ו הקשה ומה בשני תמחויין לר' יהושע דחלוקין לגמרי אפ"ה מצטרפי ק"ו כאן שחלוקין רק להיות נקרא גרירה ולכך לא הי' יכול לומר דפשיטא לרב אסי לאידך גיסא דאדרבא רב אסי הוא ממש כרבא אבל ר"ז דמספקא לי' קשה כיון דהוא עצמו היה סבור דאף תמחויין לר' יהושע דחלוקין ממש לחטאת מצטרפי א"כ למה נסתפק בטחן כחצי גרוגרת וכו' אם מצטרפי אלא ודאי שנסתפק אולי חילוק שגגת שבת עם שגגת מלאכות הוא ממש כשני מינין איסורין נפרדין כמו חלב ודם א"כ לפי ספק זה ודאי שמסופק ממילא אם שייך גרירה דבשני מיני איסורין ודאי לא אמרינן גרירה ולא שייך בהן גרירה כלל: דבעי ר"ז קצר וטחן כגרוגרת וכו' רש"י פי' דאו או קאמר או קצר או טחן. והדבר יפלא דלמה אחז ר"ז שתיהן והיה די לו להזכיר אחת מהן והיה נ"ל דר"ז תרתי בעי מיני בעי מיני' בכל א' גרוגרת שלם אי חלוקין לחטאת ובחצי גרוגרת אי מצטרפי וכך הוא הבעי' קצר היינו כסתם קצירה שהיא כגרוגרת וטחן כחצי גרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר ג"כ כסתם קצירה שהיא כגרוגרת וטחן כחצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות מהו שיצטרפו הקצירה עם הקצירה להפטר בקרבן א' והטחינה עם הטחינה לחומרא להתחייב חטאת. אלא דלפי זה שהוא שאל שתים הוצרך להשיב לו שתים והשיב לו חלוקין לחטאת ולא מצטרפי על הקצירה השיב דחלוקין לחטאת ועל הטחינה השיב דלא מצטרפי ואין לנו הכרח לומר דטעמא יהיב למילתא דבשביל זה שחלוקין לחטאת לבד דלא מיצטרפי אלא שבלא שום טעם פשוט לו הדין דלא מצטרפי וחלוקין לחטאת השיב לו על שאלתו וא"כ לא הקשה לו כלום וכל היכא דחלוקין וכו' דהא קשה ונימרי' ר"ז לנפשיה הרי לפי סברתו אף במקום דחלוקין לחטאות מצטרפי א"כ מתחלה מה שאל מהו שיצטרפו אלא צריך לומר דאטו ליכא מידי דלא מצטרף והיה מסופק אולי גם זה לא מצטרף רק על תשובתו שהשיב חלוקין וכו' ויהיב טעמא למה אין מצטרפין בשביל שחלוקין על זה הקשה וכל היכא וכו' אבל לפי מאי שפירשתי דאיהו שאל שתים והשיב לו שתים א"כ נסתר הקושיא שהקשה וכל היכא וכו' לכן נלע"ד דדוקא קצר וטחן הוא דמספקא לי' לר"ז אי חלוקין לחטאות אבל כשעשה בכל שגגה רק מלאכה אחת לא מיקרי גרירה וכמו שיבוא: ונקדים מ"ש התוס' בד"ה גרירה דגרירה וכו' דקצירה הגוררת קצירה מיקרי גרירה ואף דחלב וחלב לא מיקרי גרירה מ"מ קצירה וקצירה שאני שהאחד בשגגת שבת והאחד בזדון שבת. והנה בני מו"ה שמואל שי' נסתפק אם בחלב וחלב דומיא דקצירה וקצירה דהיינו שאכל חתיכה חלב בשגגת איסור שלא ידע שחלב אסור ובזדון חלב שידע שחתיכה זו חלב ושוב אכל חתיכה חלב בשגגת חתיכה שלא ידע שחתיכה זו חלב ובזדון איסור חלב שידע שחלב אסור אם גם זה מיקרי ב' מיני שגגות ולא יתכפר בקרבן א' כי אם מטעם גרירה ולפי זה משכחת בחלב וחלב שמתכפרים בלא גרירה כששניהם בשגגת איסור או שניהם בשגגת חתיכה ומשכחת לה ב' זיתי חלב בהעלם אחד דבעי גרירה כשמחולקים באופן ההעלם האחד בשגגת חתיכה והשני בשגגת העלם. ובזה אפשר לתרץ שיטת הרמב"ם שפסק בפ"ו משגגות ה' י"א הך דרבא דראשון ושני מתכפרים ושלישי אינו מתכפר ופסק בפ' ז' ה' יו"ד דקצירה גוררת קצירה והוא תרתי דסתרי אהדדי כדמשמע בשמעתין דקאמר בתר דשמעה מאביי סברה והכ"מ נדחק שם ביישוב הדברים והח"צ בתשובה סי' קס"ד קאמר דגרסינן אלא דגרירה אית ליה גרירה דגרירה לית לי' ועכשיו הדר בי' ממאי דקאמר בתר דשמעה מאביי סברה אלא מחלק בין הנושאים והך דחלב מיקרי גרירה דגרירה וגם דבריו הם תפל בלי טעם ואמנם לדברינו א"ש מתחלה הי' סבור דהך דאכל שני זיתי חלב בהעלם אחת היינו ממש העלם של זה בהעלם של זה ואם כן אין כאן אלא גרירה אחת והקשה דרבא אדרבא ולבסוף קאמר אלא גרירה אית לי' וכו' ואז מוקי הך דאכל ב' זיתי חלב באכל זית ראשון בהעלם חתיכה ואת השני בהעלם האיסור וקורא אותו העלם אחד שלא נודע שחטא ואז גם זית השני עם הראשון מיקרי גרירה כסברת התוס' שזה בשגגת איסור וזה בזדון איסור וא"כ השלישי הוא גרירה דגרירה. ואת השלישי שוב אכל כמו העלם הזית הראשון והוא עם השני מיקרי ג"כ גרירה ולכך הביא על השלישי ראשון אינו מתכפר: ואמנם בגוף הסברה של בני מוהר"ש דגם בחלב וחלב מצינו חילוק שגגות האחד בשגגת איסור והאחד בשגגת חתיכה והשבתי לו דשאני שבת שיש הפרש בדין בין השגגות שבזה יש חילוק מלאכות ובזה אין חילוק מלאכות משא"כ חלב שאין הפרש שום דין בין שגגת חתיכה לשגגת איסור: ולפי זה נוכל לומר דגם בשבת לא מיקרי גרירה שגגת שבת ושגגת מלאכות אלא בעשה באמת ב' מלאכות בכל שגגה שאז באמת יש הפרש ביניהם אבל כשלא עשה בכל שגגה כי אם מלאכה א' לא מיקרי גרירה שאז אין הפרש בין שגגה לשגגה ובזה מתורץ קושית הרשב"א בתוס' ד"ה גרירה הנ' שהקשה על שיטת ר"י דמשכחת פלוגתא דאביי ורבא בשלש קצירות ולפי מ"ש לא קשיא ולא מידי דבקצירה לחוד לא מיקרי גרירה כלל ונחזור לראשונות דלהכי נקט ר"ז קצר וטחן דדוקא כשעשה שניהם הוא דמספקא לי' אם מצטרף שבזה יש הפרש בין שגגה לשגגה לענין חילוק מלאכות וכנ"ל אבל כשעשה מלאכה אחת אין הפרש בין שגגה לשגגה לא מיקרי גרירה וליכא לספוקי בהא כלל: תוס' ד"ה גרירה דגרירה לית לי' וכו' וקשה לרשב"א לפ"ז הוי מצי למצוא פלוגתייהו דאביי ורבא אפי' בשלשה קצירות כגון וכו'. ע' מש"ל בגמ' ליישב קושית הרשב"א עוד נלע"ד ויתורץ ג"כ מה שהקשו התוס' בריש פירקין בד"ה כלל גדול וזה לשונם פי' בקונ' ימים שבנתים הוי ידיעה לחלק שאי אפשר שלא ישמע בינתים שאותו יום שבת הי' אלא שלא נזכר במלאכות וקשה להר"ר אליעזר דאמרי' בגמ' קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכת קצירה גוררת קצירה אלמא אעפ"י שנודע לו קודם קצירה לאחרונה שאותו יום שבת הי' שהרי בזדון שבת קצר ואפ"ה לא הוי ידיעה וחשיב העלם אחת כיון שלא נודע שחטא שהרי סבור שהמלאכה מותרת: ואני אומר אי משום הא לא איריא דהרי משכחת תרי גווני שבת. או שאינו יודע שהיום שבת או שהוא תחילת ליל שבת סובר שעדיין לא חשיכה. וא"כ בשלמא בטועה שסובר שהיום הוא יום אחר ואינו שבת א"כ כאשר שוב קצר בזדון שבת ושגגת מלאכות שוב נודע לו ההעלם הראשון וכדעת רש"י שכששמע שהיום שבת אף שלא נזכר במלאכה הוי ידיעה לחלק. אבל הכא מיירי בקוצר וטוחן בתחילת ליל שבת וסובר שעדיין לא חשיכה וזהו שגגת שבת שלו. ואחר שעה או שתים שוב אינו מסתפק שאז ודאי כבר הוא שבת וקצר וטחן בזדון שבת זה לא נודע לו ההעלם. שגם עתה הוא סבור שקודם שעה בשעה שעשה בראשונה עדיין לא חשכה ולכן הוא העלם א' ואינו חייב אלא חטאת אחת [וכמו כן מחלק הח"צ בתשובה סי' קס"ד בין ידיעה לידיעה בהא דאכל שני זיתי חלב בהעלם אחת ונודע לו על אחת וכמו שיבא לשונו לקמן ע"ב]. ומעתה יתורץ נמי קושית הרשב"א דהרי שניה שהיתה בשגגת מלאכות תיכף כשעשה שלישית בזדון מלאכות נודע לו העלם השניה אלא שלא נזכר המעשה והוה ידיעה לחלק. וגם לאביי אי אפשר להתכפר השלישית אפילו עם השניה אלא שהתוס' הקשו זה על ר"י ור"י מדויל ידיה משתלם שהוא חולק במשנתינו על רש"י וסובר דזה לא מיקרי ידיעה והנה מה שכתבתי לעיל לתרץ שיטת רש"י בריש פירקין דימים שבינתים הוי ידיעה שאי אפשר שלא שמע שהיום שבת והקשו התוס' מסוגיא זו דקצר. וטחן וכתבתי ששגגת שבת בשמעתין היינו שסבור שעדיין לא חשיכה. אלא דלפ"ז קשה איך קאמר מילתא דפשיטא לאביי ורבא מספקא לי' לר"ז. ודלמא ר"ז באמצע יום שבת בעצם היום איירי שאז לא משכחת שגגת שבת כי אם בטועה שהיום הוא יום חול. וא"כ כאשר שוב קצר בזדון שבת הרי כאן ידיעת העלם הראשון. לכן מחולקים לחטאת וזה היה ספיקו של ר"ז. אם כרש"י דזה מיקרי ידיעה או כתוס' דבעינן ידיעת החטא ופשיט ליה כרש"י ואביי ורבא מיירי כמו שכתבתי לעיל שהיה מסופק אם חשכה ליל שבת. ולכן אינן מחולקים לחטאת. אמנם אי נימא כמוש"ל דלמאי דמסיק גרירה אית לי' וכו' הדר בי' ממאי דמתרץ לעיל בתר דשמעה מאביי סברה ומתחלה היה סבור דהך דאכל שני זיתי חלב בהעלם אחת בהעלם אחת ממש איירי העלמו של זה כעלמו של זה ואין כאן אלא גרירה אחת ומקשה דרבא אדרבא. ומסיק אלא גרירה אית ליה ומוקמינן להך דזיתי חלב דאכל זית ראשון בהעלם חתיכה והשני בהעלם איסור וכסברת בני שהבאתי לעיל דגם בחלב וחלב יש לחלק בין השגגות ולא יתכפרו כ"א מטעם גרירה [ולהכי הביא קרבן על הראשון שלישי אינו מתכפר דהוי גרירה לגרירה וכמוש"ל. ולפי זה אי אפשר לומר דאביי ורבא סברי כשיטת רש"י דכשקצר בזדון שבת הרי כאן ידיעת העלם הראשון ומחולקים לחטאות דהא אי הך דזיתי חלב כשחלוקים בשגגות מיירי א"כ כשאכל הזית השני בהעלם ההיפוך מהעלם הראשון ממילא נודע לו העלם הראשון אלא שלא נזכר באכילתו והיינו ממש מה שכתב רש"י במשנתינו שזה הוא חלוק לחטאת וא"כ אביי ורבא סבירא להו. שאפילו זה לא מיקרי חלוק לחטאות על זה קאמר מילתא דפשיטא כו' מספקא לר"ז:

קצירה גוררת קצירה. שניה בכפרתה וטחינה גוררת את הטחינה השניה ונתכפרו כולן דקיימא לן אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת וזה שעשה שתי קצירות בהעלם אחד שלא נודע לו בין קצירה לקצירה שחטא ואע''פ שהעלמה של שניה חלוק קצת משל ראשונה סוף סוף העלם אחד הוא דלא נודע לו חטאו בינתים וידיעות [חטא] הוא דמחלקת הלכך חטאת זו שבאה על הקצירה וטחינה ראשונה אתרווייהו קיימא ונתכפרו עם הקצירה כל קצירות שעליו שנעשו בהעלם אחד ועם הטחינה נתכפרו כל הטחינות שעליו כשעשאן בהעלם אחד: אבל נודע לו על הקצירה. אחרונה שבזדון שבת ושגגת מלאכות והפריש עליה קרבן הואיל ובקרבן זה לא שייכא טחינה שעמה דהא אכל חדא מיחייב אי הוה מתידעי ליה תרווייהו: קצירה גוררת קצירה. ראשונה: וטחינה שעמה. של ראשונה: וטחינה. אחרונה. שכנגדה של ראשונה: במקומה עומדת. וכי מתידע ליה מיחייב עלה: קצירה גוררת קצירה. כמשפט דשני זיתי חלב בהעלם אחד הן וטחינה שעם קצירה ראשונה היינו משום גרירה דאף על גב דעיקר קרבן לאו משום קצירה דבהדה אתא הואיל ואיכפר ליה בהדי קצירה בתרייתא גררה לטחינה שעמה בהדה שהרי שתיהן היו תלויות בקרבן אחד ואין כפרה לזו בלא זו: וטחינה שכנגדה עומדת במקומה. דגרירה לגרירה לא אמרינן לאיכפורי טחינה אחרונה עם טחינה ראשונה משום שני זיתי חלב בהעלם אחד דהא קמייתא גופה בגרירה היא דמיכפרה: שם טחינה אחת היא. ואע''ג דקמייתא גופא בגרירה אתיא אמרינן גרירה לגרירה: ומי אית ליה לרבא גרירה. אטחינה שעמה קפריך דמגררה עם הקצירה ואע''ג דקרבן לאו אההיא קצירה איפריש דאינך כולהו לאו גרירה איכא דקצירה וקצירה בהעלם אחד לאו גרירה היא דכל שם עבירה הנכפל כמה פעמים בהעלם אחד אין בו אלא חטאת אחת: ראשון ושני מתכפרין. שהרי בהעלמו היה: שלישי אין מתכפר. ולא אמרינן הואיל והשני מתכפר עם הראשון שבהעלמו ליגרריה לשלישי עמו בכפרתו ואע''ג דלא שייך בהדי ראשון: הביא קרבן כו'. שכשהפרישו הזכיר בו שם אותו זית: הביא קרבן על האמצעי נתכפרו כולם. ואין זה גרירה אלא כולם בהעלם של זה היו: אביי אמר כו'. דאית ליה גרירה: בתר דשמעיה. רבא מאביי דאמר אפילו הביא קרבן על אחד מהם. נתכפרו כולם דאית ליה גרירה הדר ביה איהו ואמר לההיא דלעיל דמיכפרה טחינה שעמה בגרירה: אי הכי. דכאביי סבירא ליה דאמר גרירה: טחינה. שעמה דאיכפרה בגרירה תגרור נמי לטחינה שכנגדה משום שני זיתי חלב בהעלם אחד: גרירה דגרירה. כי הך דטחינה קמייתא לא איכפרה אלא בגרירה דלא עליה ולא על קצירה שעמה בא הקרבן אלא דאגריר בהדי קצירה הלכך לא הדרה גרירה לבתרייתא משום שם טחינה: מילתא דפשיטא להו. דזדון שבת ושגגת מלאכות וזדון מלאכות ושגגת שבת אין חלוקין לחטאות כדקאמרי דזה מתכפר בקרבנו של זה ולא אמרינן כשני העלמות נינהו וניחייב חד אזדון שבת ושגגת מלאכות וחד אשגגת שבת וזדון מלאכות ואע''ג דחד גופה דעבירה היא מספקא ליה כו': קצר וטחן. קצר או טחן: חזר וקצר כו'. ולא נודע לו בינתים על חטאו: מהו שיצטרפו. קצירה וקצירה לכשיעור ויתחייב מי הוי העלם אחד ומצטרפי או דילמא: כשני העלמות נינהו ולא מצטרפין: חלוקין לחטאות. אי הוי כשיעור לכל חד אין אחד מהן מתכפר בקרבן הבא על חברו הלכך לא מצטרפי: הכי גרסינן. וכל היכא דחלוקין לחטאות לא מצטרפי והא תנן כו': חלב וחלב. שני זיתים והפסיק ביניהם יותר מכדי אכילת פרס דהוו להו שתי אכילות: שאם אכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית. באותו העלם וכגון שלא שהה מתחילתו של ראשון עד סוף גמר אכילת אחרון יותר מכדי אכילת פרס ממין אחד מצטרפין: צריכא למימר. הא חדא אכילה היא דבשתי אכילות ליכא למאן דאמר חייב: תוטני. שם חכם: שני תמחויין. שני מיני תבשיל אחד צלי ואחד שלוק: ורבי יהושע היא. בכריתות דאמר תמחויין מחלקין לאוכל שני זיתים בהעלם אחד בשני תמחויין לחייבו שתי חטאות ואיצטריכא לאשמעינן דלענין חצי שיעור מצטרפי דמהו דתימא בין לקולא כי הכא בין לחומרא כגון שיעור שלם אמר רבי יהושע דחלוקין הן וגבי שני חצאי שיעור פטור והיינו קולא וגבי שני זיתים שלימים חייב שתים והיינו חומרא: ארישא מתני. להא דריש לקיש: אסיפא מתנינן לה. ולא איתמר הכי:

גרירה דגרירה לית ליה. ומה שגוררת קצירה וטחינה שעמה לא חשיב גרירה דגרירה כדפי' בקונט' דמה שגוררת קצירה לקצירה לא חשיב גרירה כיון דהוי בהעלם אחד אבל טחינה שכנגדה חשיבא גרירה משום דקצירה של זדון שבת אינה גוררת טחינה של שגגת שבת אלא על ידי הקצירה שעמה היא נגררת שעיקר קרבן אינה בשבילה ולר''י נראה דקצירה חשיבא גרירה מדקאמר קצירה גוררת קצירה אבל ההיא דטחינה לא חשיבא גרירה דגרירה שאינו יכול לכפר על הקצירה אא''כ תתכפר הטחינה עמה ואע''ג דשני זיתי חלב בהעלם אחד לא חשיבא גרירה מ''מ קצירה וקצירה שאני שהאחת בשגגת שבת והאחת בזדון שבת וטעמא דמאן דאמר בסמוך דקצירה וקצירה אין מצטרפין היינו משום דלית ליה גרירה וקשה לרשב''א לפי זה הוה מצי למצוא פלוגתייהו דאביי ורבא אפילו בשלשה קצירות כגון שקצר בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר בזדון שבת ושגגת מלאכות ונודע לו הראשונה וחזר וקצר בשגגת שבת וזדון מלאכות דלרבא הביא קרבן על הראשון שני נתכפר שלישי לא נתכפר ולאביי גם שלישי נתכפר: ממין אחד חייב פשיטא. הוה מצי לשנויי הא מני רבן גמליאל היא כדאמרינן בסמוך: אנן אסיפא מתנינן לה. אפילו ארישא הוה מצי לשנויי כגון שאכלו בשני תמחויין ולאפוקי מרבי יהושע דאמר תמחויין מחלקין אפילו לקולא אלא דניחא ליה לאוקמי כר' יהושע: משני מינין פשיטא. אף על גב דלענין מלקות מצטרפין כדאמרינן בפרק בתרא דמס' ע''ז (דף סי.) ובמס' מעילה (דף יז:) לענין קרבן פשיטא ליה דאין מצטרפין:

שבת עא ע"א - טקסט הדף

דף עא - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד