דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

שבת עא ע"ב - טקסט הדף

מכלל דרישא מין אחד ותמחוי אחד מין אחד ותמחוי אחד צריכא למימר אמר רב הונא הכא במאי עסקינן כגון שהיתה לו ידיעה בינתיים ורבן גמליאל היא דאמר אין ידיעה לחצי שיעור: איתמר אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני ר' יוחנן אמר חייב שתים וריש לקיש אמר אינו חייב אלא אחת רבי יוחנן אמר חייב {ויקרא ד-ג/כח/לה ??} על חטאתו והביא וריש לקיש אמר פטור {ויקרא ד-כו} מחטאתו ונסלח לו וריש לקיש הכתיב על חטאתו והביא ההוא לאחר כפרה ולרבי יוחנן נמי הכתיב מחטאתו ונסלח לו הכא במאי עסקינן כגון שאכל כזית ומחצה ונודע לו על כזית וחזר ואכל כחצי זית אחר בהעלמו של שני מהו דתימא ליצטרפו קמ''ל א''ל רבינא לרב אשי דאיתידע ליה קודם הפרשה פליגי ובהא פליגי דמר סבר ידיעות מחלקות ומר סבר הפרשות מחלקות אבל לאחר הפרשה מודי ליה ריש לקיש לר' יוחנן דחייב שתים או דילמא דאיתידע ליה לאחר הפרשה פליגי ובהא פליגי דמר סבר הפרשות מחלקות ומר סבר כפרות מחלקות אבל קודם הפרשה מודי ליה ר' יוחנן לריש לקיש דאינו חייב אלא אחת או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת א''ל מסתברא בין בזו ובין בזו מחלוקת דאי סלקא דעתך קודם הפרשה פליגי אבל לאחר הפרשה מודה ליה ריש לקיש לר' יוחנן דחייב שתים אדמוקים ליה קרא לאחר כפרה לוקמיה לאחר הפרשה ואי אחר הפרשה פליגי אבל קודם הפרשה מודה ליה רבי יוחנן לריש לקיש דאינו חייב אלא אחת אדמוקי ליה קרא בכזית ומחצה לוקמיה קודם הפרשה ודילמא ספוקי מספקא ליה ואם תימצי לומר קאמר אם תימצי לומר קודם הפרשה פליגי בה רבי יוחנן היכי מוקי ליה לקרא בכזית ומחצה ואם תימצי לומר לאחר הפרשה פליגי ריש לקיש היכי מוקי ליה לקרא בלאחר כפרה: אמר עולא למאן דאמר אשם ודאי לא בעיא ידיעה בתחילה
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עא - ב

ומקשינן: מדאמרת שהסיפא מדברת במין אחד ושני תמחויין,  מכלל, דרישא דקתני בה "ממין אחד חייב", המדובר הוא במין אחד ותמחוי אחד.

ואם כן תיקשי: וכי צריכא למימר שבכגון זה מצטרפים שני החצאים?!

ומתרצינן: אמר רב הונא: הכא במאי עסקינן: כגון שהיתה לו ידיעה בינתיים! שנודע לו בין אכילות שני חצאי הזיתים שחטא.

ורבן גמליאל היא, דאמר: אין ידיעה לחצי שיעור! שאעפ"י שהידיעה מחלקת בשיעורים שלמים, שאם נודע לו בין כזית לכזית שחטא ושוב שכח ואכל את הכזית השני מביא שתי חטאות, כל זאת בנודע לו על אכילת כזית. אבל ידיעה שבין שני חצאי זיתים אינה מחלקת, אלא הם מצטרפים על אף שהיתה לו ידיעה ביניהם. כי ידיעת חצי שיעור לאו "ידיעת חטא" היא. [1]

איתמר: אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, ונודע לו על אכילת הכזית חלב הראשון, וחזר ונודע לו על השני.

רבי יוחנן אמר: חייב שתים.

והגמרא לקמן מסתפקת אם מדובר שידיעת השני היתה דוקא לאחר הפרשת הקרבן על הראשון, ומשום כך אין הקרבן שהופרש על הראשון יכול לכפר על השני, על אף שהיה עמו בהעלם אחד. או שאפילו אם לא הפריש קרבן קודם ידיעת השני, הרי עצם הידיעה הנפרדת שביניהם [לאחר אכילת הכזית השני!] מחלקת אותם לחטאות נפרדות, אעפ"י שלא נודע לו דבר בין אכילת הכזית ראשון לשני.

וריש לקיש אמר: אינו חייב אלא אחת.

ומבארינן: רבי יוחנן אמר חייב שתים, משום דכתיב "והביא קרבנו שעירת עזים תמימה נקבה - על חטאתו אשר חטא". ודרשינן "על חטאתו" - "והביא", דהיינו שעל כל חטא וחטא יביא קרבן בנפרד [ובאופן האמור, שהיתה ידיעה נפרדת לאחר החטא או הפרשת קרבן ביניהם].

וריש לקיש אמר פטור, משום דכתיב "וכפר עליו הכהן מחטאתו אשר חטא ונסלח לו". ודרשינן "מחטאתו" - "ונסלח לו", שאפילו לא הביא אלא על מקצת מחטאתו - ונסלח לו כולו. שהקרבן הבא על הכזית הראשון מכפר גם על הכזית השני כיון שהיה אתו בהעלם אחד.

ואפילו אם היה ביניהם חילוק ידיעות שלאחר החטא או חילוק הפרשות, אין זה מעכב את הכפרה על השני כיון שנודע לו לפני הכפרה על הראשון גם על אכילת השני.

והוינן בה: וריש לקיש נמי - הכתיב "על חטאתו - והביא"?!

ומשנינן: ההוא - לאחר כפרה. שאם נודע לו מהשני לאחר שכבר הקריב את החטאת על הראשון וכבר נתכפר עליו, שוב אין הכזית השני יכול להתכפר בקרבן זה, וצריך להביא עליו חטאת אחרת. ותו הוינן בה: ולרבי יוחנן נמי, הכתיב "מחטאתו - ונסלח לו"?!

ומשנינן: הכא, בפסוק זה, במאי עסקינן: כגון שאכל כזית ומחצה, ונודע לו רק על אכילת כזית. ולאחר מכן חזר ואכל כחצי זית אחר, בהעלמו של חצי הזית השני;.

דהיינו, שאכל חצי זית חלב נוסף טרם שנודע לו מחצי הזית הקודם, הקרוי "שני", לפי שהוא חלק מהזית השני.

מהו דתימא, ליצטרפו שני חצאי הזיתים,, שיביא עליהם יחד חטאת בפני עצמם, שהרי שניהם נודעו לו אחר ידיעת הכזית הראשון, ורבי יוחנן הלא סבר שהידיעות מחלקות.

קמשמע לן קרא "מחטאתו" דלא מצטרפי, כיון שכפרה על "מקצת חטאתו" מכפרת על כל חטאתו, ומתכפר אותו חצי הזית שאכל יחד עם הכזית, על אף שלא נודע לו עליו.

דכיון שבשעת ידיעת הכזית הראשון עדיין לא אכל אלא חצי זית נוסף, הרי זה כאילו נודע לו על הכל.

כי אילו היה מביא קרבן על הכזית הראשון היה מתכפר עמו גם החצי זית הנוסף, למרות שטרם נודע לו ממנו כלל.

דכיון שעל פחות מכזית אין חייבין קרבן בפני עצמו, יכול הוא להתכפר עם הכזית שכבר נודע מבלי שהוא עצמו יהיה נודע.

הילכך, חצי הזית הקודם שייך לכזית הראשון, ואינו מצטרף עם החצי השני [שנוסף עתה] כדי ליצור חיוב חטאת נוסף על צירוף שניהם.

מה שאין כאן אם בשעת ידיעת הכזית הראשון כבר אכל כזית שלם נוסף, אך לא נודע לו ממנו. דכיון שאכילת הכזית השני אינה מתכפרת ללא ידיעה, והיא זקוקה לכפרה בפני עצמה [כיון שנודע לו מהכזית הראשון ומהשני טרם נודע] - חייבים עליה קרבן בפני עצמו.

אמר ליה רבינא לרב אשי: באיזה אופן נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש?

האם בדאיתידע ליה על הכזית השני קודם הפרשה של הקרבן על הכזית הראשון. שרק נודע לו מהראשון אך לא הספיק להפריש עליו קרבן קודם ידיעת השני, פליגי.

ובהא פליגי: דמר רבי יוחנן סבר: ידיעות מחלקות [2] לחייב על כל כזית חטאת בפני עצמו. ומר ריש לקיש סבר: רק הפרשות מחלקות. שדוקא אם כבר הפריש את הקרבן על הראשון קודם שנודע לו מהשני אז הוא חייב על השני חטאת בפני עצמו.

אבל, אם נודע לו מהשני לאחר הפרשה הרי, כאמור, מודי ליה ריש לקיש לרבי יוחנן דחייב שתים.

או דלמא דוקא בדאיתידע ליה מהשני לאחר הפרשה פליגי.

ובהא פליגי: דמר רבי יוחנן סבר: הפרשות מחלקות, ומר ריש לקיש סבר: רק כפרות מחלקות. שרק אם כבר נתכפר על הראשון ואח"כ נודע לו מהשני, הוא חייב עליו חטאת בפני עצמו.

אבל, קודם הפרשה מודי ליה רבי יוחנן לריש לקיש, דאינו חייב אלא אחת,, שהידיעות לבד אינן מחלקות.

או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת. שרבי יוחנן סבר שאפילו ידיעות לבד מחלקות, וריש לקיש סבר שאפילו הפרשות אינן מחלקות? [3]

אמר ליה רב אשי: מסתברא, בין בזו ובין בזו מחלוקת.

דאי סלקא דעתך קודם הפרשה פליגי, אבל לאחר הפרשה מודה ליה ריש לקיש לרבי יוחנן דחייב שתים. אם כן, אדמוקים ליה הגמרא אליבא דריש לקיש קרא דרבי יוחנן דמיירי לאחר כפרה, לוקמיה ליה אפילו קודם כפרה, ולאחר הפרשה.

אלא ודאי, פשיטא להו לבני הישיבה שסדרו את הגמרא דריש לקיש חולק אפילו לאחר הפרשה, ורק בלאחר כפרה הוא מודה.

וכן יש להוכיח דרבי יוחנן חולק אפילו קודם הפרשה: דאי אחר הפרשה דוקא פליגי, אבל קודם הפרשה מודה ליה רבי יוחנן לריש לקיש דאינו חייב אלא אחת. אם כן אדמוקי ליה אליבא דרבי יוחנן קרא דריש לקיש בכזית ומחצה - לוקמיה קודם הפרשה, ואפילו בשני כזיתים?!

ודוחה רבינא את הראיה של רב אשי:

ודילמא לבני הישיבה נמי ספוקי מספקא להו כדמספקא לי, במה נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש.

ו"אם תימצי לומר" קאמר!

שכאשר הגמרא שואלת אליבא דרבי יוחנן, הכי קאמרה: אם תימצי לומר דקודם הפרשה פליגי בה, אם כן רבי יוחנן - היכי מוקי ליה לקרא דריש לקיש?! שאם היה פשוט לנו שקודם הפרשה לא פליגי, היינו מעמידים את המקרא באופן זה.

אבל מכיון שאנו מסתפקים שמא פליגי קודם הפרשה [או שמא בין בזו ובין בזו], קשיא לרבי יוחנן. ועל כך מתרצינן דקרא מיירי בכזית ומחצה.

וכאשר הגמרא שואלת אליבא דריש לקיש. הכי קאמרה: ואם תימצי לומר לאחר הפרשה פליגי, אם כן ריש לקיש - היכי מוקי ליה לקרא דרבי יוחנן?! ועל כך מתרצינן דלאחר כפרה.

מי שבא על שפחה חרופה [שחציה שפחה וחציה בת חורין ומאורסת לעבד עברי] חייב בקרבן אשם.

אשם זה שונה מרוב האשמות והחטאות שבתורה, בשני דברים:

א. חייבים עליו גם כשעוברים במזיד.

ב. מביאים קרבן אחד על הרבה עבירות.

דין זה אמור כשבעל שפחה אחת במזיד, וכל שכן בשוגג באופן שהיו כולן בהעלם אחד.

אולם אם עשה זאת בשוגג, כשהיתה לו ידיעה בין ביאה לביאה, או שהיתה לו ידיעה רק לאחריהן, אלא שלא נודע לו בבת אחת על כולן אלא בזה אחר זה - זהו הנידון של הסוגיה שלפנינו: האם יש מקום [עפ"י האמור בסוגיא הקודמת] לחייבו אשם על כל ביאה וביאה.

אמר עולא: למאן דאמר אשם ודאי [בניגוד לאשם תלוי, הבא על ספק חטא, שלכולי עלמא לא צריך ידיעה] לא בעיא ידיעה בתחילה. שגם אם בשעת הבאת הקרבן עדיין לא היתה לו ידיעה ודאית שחטא הרי הוא מכפר עליו. [4]

לפי שאין דין האשם כחטאת.

כי רק בחטאת כתיב בה "או הודע אליו חטאתו", ולכן אם הביא קרבן חטאת קודם ידיעת החטא אינו מכפר עליו, אלא צריך להביא חטאת אחרת לכשיודע לו שחטא, אך לא בקרבן אשם.

הערות

[1] הקשה הריטב"א, אם כן הדרא קושיא לדוכתיה, דחזינן הכא לרבן גמליאל דחלוקין לחטאות, ומצטרפי. ותירץ, דהכא איכא טעמא בדבר לחלק ביניהם. כי רבן גמליאל סובר שרק ידיעה שאחר חטא גמור, כגון אחר אכילת שיעור שלם שהוא בר קרבן, הוי ידיעה. אבל ידיעה שלאחר חצי שעור, שאינו בר קרבן, אין ידיעתו חשובה כלל. אבל בבעיא דרבי זירא, אין טעם לחלק בין חילוק שני זיתים לחצאי זיתים.

[2] כתב הריטב"א, שלא נתפרש סברת רבי יוחנן, למה ידיעה גרידא מחלקת. ורש"י לקמן עב א ד"ה בעל, ביאר דחשיב כאילו הביא קרבן בין ידיעה לידיעה. ור"ח מבאר, שכיון שנודעה לו חטאתו נתחייב בה, וכשיודע לו חטאו השני התחייב גם עליה, ואין אדם פורע חובו ממה שכבר נתחייב בו.

[3] בסוגייתנו מבואר שבידיעה לאחר כפרה - לדברי הכל מביא חטאת על כל אחת ואחת. אבל מדברי אביי ורבא, לעיל בעמוד א, באכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על אחת מהן - משמע שאפילו אם נודע לו על השני לאחר כפרת הראשון הוא מתכפר בקרבנו של ראשון, והלכה כוותייהו. ר"ח. אולם רש"י בד"ה וחזר, מבאר דאביי ורבא מיירי כשנודע לו על השני קודם הפרשת הקרבן על הראשון. וסבירא להו כריש לקיש דידיעות אין מחלקות. אי נמי סבירא להו דלא נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש רק אחר הפרשה.

[4] לכאורה קשה: כיצד שייך לכתחילה להביא מספק קרבן שאינו אשם תלוי אלא הוא "קרבן ודאי", מבלי לחשוש לחולין בעזרה. ומבאר רש"י עפ"י הגמרא בכריתות, שהמדובר הוא באשם מעילות, שהיה מסופק אם מעל בהקדש, ומביא אשם, ועושה תנאי, שאם ישאר לעולם בספק, יהיה זה אשם תלוי. ואם יודע לו בעתיד שאכן מעל בהקדש, יהיה כבר מעתה בתור אשם מעילות ודאי, ויוצא בו גם לאחר הידיעה. והתוס' להלן עב א בד"ה בעל הקשו, שזה שייך רק באשם מעילות שמביאין על ספיקו אשם תלוי. אבל באשם שפחה חרופה דסוגייתנו, שאין בו אשם תלוי [שרק בעבירה שחייבין עליה חטאת מביאים אשם תלוי, וכן באשם מעילה בלבד ילפינן מקרא], מה שייך לומר שיביאוהו בלא ידיעה. ותירצו, שיכול להביאו ולעשות תנאי שאם אינו חייב באשם יהא לשלמים. ובמסכת כריתות מבואר עוד אופן של אשם קודם ידיעה, כגון שהיו מונחות שתי חתיכות בשר, אחת של חולין ואחת של קודש, ואכלו אותן שני אנשים, כל אחד חתיכה אחרת בשוגג, ואינם יודעים מי אכל את הקודש. שהרי הם מביאים אשם מעילות בשותפות, ומתנים ביניהם שיקרב עבור החוטא מבין שניהם. ואופן זה שייך גם באשם שפחה חרופה, כששני אנשים בעלו שתי נשים שאחת מהן שפחה חרופה, ואינם יודעים מי מהם בעל את השפחה חרופה. רמב"ן. והריטב"א מבאר שאפילו אם באשם שפחה חרופה לא שייך שיביא בלא ידיעה בתחילה, מכל מקום כיון דאשכחן באשם מעילות דלא בעיא ידיעה, מכלל דידיעה בכל האשמות לא חשיבא.

מכלל הדברים אתה למד כי דרישא [בראשה] מדובר במין אחד שאכלו בתמחוי אחד. ואולם עתה קשה השאלה יותר: שחייב באכילתו שני חצאי זיתי ממין אחד המונחים בתמחוי אחד צריכא למימר [צריך לומר]?! אמר רב הונא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהיתה לו ידיעה בינתיים. שלאחר שאכל חצי זית ראשון נודע לו שהיה בכך איסור, וחזר ונעלם ממנו, ואכל חצי זית שני. ואף שכרגיל ידיעה מחלקת (לענין קרבנות) כל שגגה לחלק שלפני הידיעה ושלאחר הידיעה, והרי משנה זו כשיטת רבן גמליאל היא שאמר: אין ידיעה לחצי שיעור, שמאחר שעל חצי שיעור אין חייבים קרבן, לשיטתו ידיעה זו שבינתיים אינה נחשבת, ואינה מחלקת לענין קרבן.

א איתמר [נאמר, מחלוקת אמוראים]: מי שאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד, ונודע לו על חטאו הראשון, וחזר ונודע לו על השני. ר' יוחנן אמר: במקרה זה חייב שתים, קרבן על כל אחד ואחד. וריש לקיש אמר: אינו חייב אלא אחת. ושניהם מביאים ראיות לדבריהם; ר' יוחנן אמר שחייב כיון שנאמר: "והקריב על חטאתו אשר חטא... והביא את הפר" (ויקרא ד, ג–ד) ומשמע מכאן שעל כל חטא יש להביא קרבן לעצמו. ואילו ריש לקיש אמר שפטור כיון שנאמר: "וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו" (ויקרא ד, כו), ומשמע שאף אם כפר על מקצת חטאתו ("מחטאתו" ולא כולה) נסלח לו על החטא כולו.

ושואלים: וריש לקיש, איך יכול הוא לומר שדי בחטאת אחת, הכתיב [והלא נאמר] "על חטאתו... והביא" ומשיבים: הפסוק ההוא מדבר באופן שנודע לו מהשני לאחר כפרה, ואולם אם נודע לו קודם לכן אכן לצורך הכפרה אינו צריך להביא אלא חטאת אחת. ושואלים: ולר' יוחנן נמי [גם כן] איך יכול הוא לומר שחייב שתים הכתיב [והלא נאמר] "מחטאתו ונסלח לו"! ומשיבים: לשיטת ר' יוחנן הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בכגון שאכל כזית ומחצה, ונודע לו על חטאו בכזית בלבד, וחזר ואכל כחצי זית אחר בהעלמו של השני. ומעתה מהו דתימא [שתאמר] כי ליצטרפו [שיצטרפו] שני החצאי זיתים ויביא עליהם קרבן נוסף, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הכתוב שבכגון זה כיון שכבר נסלח לו מקצת חטאו — פטור.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: מחלוקת זו של ר' יוחנן וריש לקיש האם היא באופן דאיתידע ליה [שנודע לו] לחוטא על החטא השני קודם הפרשה של הקרבן הראשון פליגי [נחלקו], ובהא פליגי [ובזה נחלקו, זה בסיס מחלוקתם], דמר סבר [שחכם זה, ר' יוחנן, סבור] שידיעות בלבד מחלקות, שכיון שנודעו לו חטאיו בשתי ידיעות נבדלות — עליו להביא שני קרבנות. ומר סבר [וחכם זה, ריש לקיש, סבור] שרק הפרשות הקרבנות מחלקות, אבל אם נודע לו החטא השני לאחר הפרשה של הקרבן על החטא הראשון מודי ליה [מודה לו] ריש לקיש לר' יוחנן שחייב שתים, שהרי כבר הפריש קרבן אחד על חטא ראשון. או דילמא [שמא] באופן דאיתידע ליה [שנודע לו] החטא השני לאחר הפרשה של הקרבן על החטא הראשון פליגי [נחלקו], ובהא פליגי [ובזה נחלקו], דמר סבר [שחכם זה, ר' יוחנן, סבור] שהפרשות מחלקות, ומר סבר [וחכם זה, ריש לקיש, סבור] שרק כפרות מחלקות, שאחר שהוקרב הקרבן ונתכפר לחוטא אפשר לומר שנגמר כח כפרתו של הקרבן, וחטא שנודע לאחר מכן אינו מתכפר בו. אבל אם נודע לו על החטא השני אף קודם הפרשה מודי ליה [מודה לו] ר' יוחנן לריש לקיש שאינו חייב אלא חטאת אחת. או דילמא [שמא] בין בזו ובין בזו, הן קודם הפרשה והן לאחר הפרשה מחלוקת היא ביניהם?

אמר ליה [לו] רב אשי: מסתברא [מסתבר] לומר כי בין בזו ובין בזו מחלוקת. וראייה לדבר: דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך] לומר כי רק במקרה שנודע לו על החטא השני קודם הפרשה של הקרבן על הראשון פליגי [נחלקו], אבל לאחר הפרשה מודה ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן שחייב שתים, אם כן אדמוקים ליה קרא [עד שהוא מעמיד, מפרש, לו את הפסוק] הקשה לשיטתו בשנודע לו מהחטא השני לאחר הכפרה על הראשון, לוקמיה [יעמידנו] בשנודע לו לאחר הפרשה של הקרבן על הראשון! וכן אי [אם] תאמר שרק בשנודע לו החטא השני לאחר הפרשה פליגי [נחלקו], אבל במקרה שנודע לו קודם הפרשה מודה ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש שאינו חייב אלא חטאת אחת, אם כן אדמוקי ליה קרא [עד שהוא מעמיד לו את הפסוק] בכזית ומחצה, לוקמיה [יעמידנו] בשנודע לו קודם הפרשה!

ואולם רבינא איננו מקבל את ההוכחה הזו, שלדעתו אינה מושלמת; ודילמא ספוקי מספקא ליה [ושמא מסופק לו] הדבר, ובדרך "אם תימצי [תרצה] לומר" קאמר [אמר], ובאופן זה: אם תימצי [תרצה] לומר כי בשנודע לו על החטא השני קודם הפרשה על הראשון פליגי [נחלקו] בה, אם כן ר' יוחנן היכי מוקי ליה לקרא [איך מעמיד הוא את הפסוק] — בכזית ומחצה. ואם תימצי [תרצה] לומר כי בשנודע לו לאחר הפרשה נחלקו, אם כן ריש לקיש היכי מוקי ליה לקרא [איך מעמיד הוא את הפסוק] — בלאחר כפרה.

ב אמר עולא: למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי לפני שמפריש אשם ודאי שמביא מי שגזל, או מעל בהקדש, או בא על שפחה חרופה, לא בעיא [אין צורך] בידיעה בתחילה שידע החוטא בוודאות שחטא,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

by inference, the first clause in the mishna is referring to one type of food and one dish. The problem is then more difficult. In a case where one ate two halves of an olive-bulk from one type of food and in one dish, was it necessary to say that he is liable? That is obvious. Rav Huna said: With what are we dealing here? We are dealing with a case where he had a period of awareness between eating the two half olive-bulks. After eating the first half of an olive-bulk, he became aware that he had eaten food that was prohibited. Then he became unaware again and ate the second half of an olive-bulk. Although, with regard to sacrifices, awareness usually serves as a line of demarcation between unwitting transgressions performed prior to the period of awareness and unwitting transgressions performed thereafter, the mishna is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel who said: There is no awareness for half a measure. Since one is not liable to bring a sacrifice for half a measure, the fact that one became aware between consumption of the two halves of an olive-bulk is of no significance and does not demarcate between the two half-measures with regard to liability to bring a sin-offering.

A dispute between amora’im was stated: With regard to one who ate two olive-bulks of forbidden fat in one lapse of awareness, and became aware of the transgression of eating the first olive-bulk, and then became aware of the transgression of eating the second, Rabbi Yoḥanan said: He is liable to bring two sin-offerings, one offering for each transgression. And Reish Lakish said: He is liable to bring only one. Both Sages cite proofs for their opinions. Rabbi Yoḥanan said that he is liable as it is stated: “And he shall offer for his sin that he sinned…and he shall bring the ox” (Leviticus 4:3-4), indicating that he is liable to bring a separate sacrifice for each sin. And Reish Lakish said he is exempt, as it is stated: “And the priest shall atone for him from his sin, and it shall be forgiven for him” (Leviticus 4:26), indicating that even if he atoned from his sin, i.e., for part of his sin and not all of his sin, the entire transgression is forgiven.

The Gemara asks: And how can Reish Lakish say that one sin-offering is sufficient? Isn’t it written: “For his sin…and he shall bring”? The Gemara answers: That verse refers to a case where he only became aware of the second sin after attaining atonement for the first. However, if he became aware prior to atonement, he is required to bring only one sin-offering. The Gemara asks: And Rabbi Yoḥanan, too, how can he say that one is liable to bring two sin-offerings? Isn’t it written: “From his sin, and it shall be forgiven for him? The Gemara answers: According to Rabbi Yoḥanan, with what are we dealing here? It is a case where one ate an olive-bulk and a half, and he became aware of his transgression of eating a single olive-bulk, and then he ate another half of an olive-bulk in the course of the lapse of awareness of the second half of an olive-bulk that he ate together with the whole olive-bulk. Lest you say that the two halves of an olive-bulk should join together, and he is liable to bring an additional sin-offering, the verse teaches us that in that case he is exempt because he has already atoned for part of his transgression.

Ravina said to Rav Ashi: In the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish, they disagree in a case where one became aware of the second transgression prior to designating an animal for the first sin-offering, and this is the point over which they disagree: That one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that periods of awareness separate. Since one became aware of his sins at two different stages, he is liable to bring two sin-offerings. And one Sage, Reish Lakish, holds that only designations of animals for sacrifices separate. However, if one became aware of the second transgression after designation of the animal for the first sin-offering, Reish Lakish agrees with Rabbi Yoḥanan that he is liable to bring two sin-offerings. Or, perhaps they are disagreeing in a case where he became aware of the second sin after designating an animal for the first sin-offering, and this is the point over which they disagree: That one Sage, Rabbi Yoḥanan, holds that designations separate; and one Sage, Reish Lakish, holds that only atonements separate. Only after the sin-offering has been sacrificed on the altar and the sinner has obtained atonement can it be said that the sacrifice’s capacity to atone is spent and cannot atone for a sin of which he became aware afterward. However, if he became aware of the second sin prior to designation of the sacrifice, Rabbi Yoḥanan agrees with Reish Lakish that he is liable to bring only one sin-offering. Or, perhaps, the dispute between them is both in this case, before designation, and in that case, after designation.

Rav Ashi said to him: It is reasonable to say that the dispute is both in this case and in that case. As, should it enter your mind that they disagree only in a case where he became aware of the second sin prior to designation of an animal for the first sin-offering, and in a case where he became aware after designation Reish Lakish agrees with Rabbi Yoḥanan that he is liable to bring two sin-offerings, then rather than establishing the verse that posed a difficulty to Reish Lakish’s opinion in a case where one became aware of the second sin after atonement for the first, let him establish it in a case where one became aware of the transgression after designation of an animal for the first sin-offering. And similarly, if you say that they disagree only in a case where he became aware of the second sin after designation, and in a case where he became aware prior to designation Rabbi Yoḥanan agrees with Reish Lakish that he is only liable to bring one sin-offering, then rather than establishing the verse that posed a difficulty to Rabbi Yoḥanan’s opinion in a case where he ate an olive-bulk and a half, let him establish it in a case where he became aware of the transgression prior to designation.

Ravina does not accept this proof, as, in his opinion, it is flawed: And perhaps there is uncertainty with regard to this matter, and he spoke employing the style of: If you wish to say. If you wish to say that they disagree in a case where he became aware of the second sin prior to designation, then how does Rabbi Yoḥanan establish the verse? He establishes the verse in a case where one ate an olive-bulk and a half. And if you wish to say they disagree in a case where he became aware of the second sin after designation, then how does Reish Lakish establish the verse? He establishes the verse in a case where one became aware of the second sin after attaining atonement.

Ulla said: According to the one who said that in order to designate a definite guilt-offering, a sacrifice brought by one who committed a robbery, misused sacred objects, or had relations with a designated maidservant, one does not require prior knowledge that he definitely sinned,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכא כגון שאכלו בשני תמחויין מחלקין אצל קול ר' יהושע במס' כריתות בפרק אמרו לו אכלת חלב (דף טו) אמר ר' יהושע שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין בהעלם אחד שהוא חייב על כל אחד ואחד ובגמרא גרסי היכי דמי ה' תמחויין אמר שמואל כאותה ששנינו חמשה דברים בעולה מצטרפין הבשר והחלב והיין והסולת והשמן חזקיה אמר כגון שאכל מה' אברים ר"ל אמר אפילו תימא באבר אחד משכחת לה בכתף ר' יצחק אמר כגון שאכל בה' מיני קדירה ר' יוחנן אמר כגון שאכלה בה' טעמים:
ורבן גמליאל הוא דאמר אין ידיעה לחצי שיעור. בפרק הבונה (לקמן שבת דף קה) הכותב ב' אותיות בב' העלמות אחת בשחרית ואחת בין הערבים רבן גמליאל מחייב וחכמים פוטרים ובגמ' גרסי במאי קא מיפלגי רבן גמליאל סבר אין ידיעה לחצי שיעור:

אמר עולא למאן דאמר אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה. משכחת לה במס' כריתות בפרק דם שחיטה (כריתות דף כב) אמר ר' טרפון ומה לזה מביא ב' אשמות אמר לו ר' עקיבא נראין דבריך במעילה כו' ובגמ' גרסי אמר רבא מדברי שניהם נלמוד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה ומכלל זו המימרא נלמוד כי מי שחולק על ר"ע ור' טרפון בדבר הזה סובר שאשם ודאי בעי ידיעה בתחילה וזה האשם נידון כחטאת מה חטאת בעינן ידיעה בתחילה אף אשם ודאי נמי בעי ידיעה בתחלה:

ואמרינן התם היכי דמי בה' תמחויין ואמר שמואל (טעמא) וחזקיה אמר בחמשה אברים וריש לקיש אמר אפי' באבר א' [משכחת לה] בכתף. ור' יוחנן אמר בחמשה מיני קדירה. ור' יצחק נפחא [אמר] בה' טעמים. והרי הוא כיון שהוא שני חצאי זית בב' תמחויין כמי שאינו שם חיוב חטאות היא וקתני מצטרפין וחייב חטאת. גם זה אע"פ שחלוקין הן לחטאות והן מצטרפו' ושנינן מי סברת הא דריש לקיש משום בר תוטיני ארישא הוא דקתני שאם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית ממין אחד חייב במלתא דחלוקין לחטאות מוקמי ליה כר' יהושע וכגון שאכלו בב' תמחויין לא אסיפא היא דקתני סיפא אם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית אחד משני מינין פטור עלה אמרי צריכא למימר. ואמר ר"ל משום [בר] תוטיני לעולם ממין אחד ואמאי (תני) [קרי] לה בב' מינין כגון שאכלן בב' תמחויין ור' יהושע היא תמחויין מתחלקין בין לקולא בין לחומרא ונמצא גם זו בדברים שאין חלוקין לחטאות ואקשינן אי הכי מדסיפא ב' חצאי מין אחד בב' תמחויין וקתני פטור רישא משום שהוא מין אחד בתמחוי אחד לפיכך חייב אמאי איצטריך למתניא להא פשיטא ומשני רבינא כגון שהיו ב' זיתי חלב בתמחוי אחד וכגון שאכל חצי זית אחד מהן ונודע לו והדר ושכח ואכל חצי זית האחר.

ומתניתין רבן גמליאל היא דאמר [אין] ידיעה לחצי שיעור דתנן הכותב ב' אותיות בב' העלמות אחת בשחרית ואחת בין הערבים רבן גמליאל מחייב וחכמים פוטרין ואמרינן במאי פליגי רבן גמליאל סבר אין ידיעה לחצי שיעור ורבנן סברי יש ידיעה לחצי שיעור וכיון דרבן גמליאל סבר דאין ידיעה לחצי שיעו' כאלו אין שם ידיעה בינתים ובהעלם אחת כולן לפיכך חייב:

אתמר אכל ב' זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על הראשון וחזר ונודע לו על השני ר' יוחנן אומר חייב שתים ר"ל אומר אינו חייב אלא אחת ר' יוחנן אומר ידיעה מחלקת לפיכך חייב שתים. ר"ל אומר אין ידיעה מחלקת ואין חייב אלא חטאת אחת ר' יוחנן דריש על חטאתו והביא כיון שנודעה לו חטאתו נתחייב בה וכשיתודע לו השניה עוד מתחייב בה דאין אדם פורע חובו במה שכבר נתחייב בו ור"ל דריש מחטאתו ונסלח כל שהוא בהעלם אחד חטאת אחד הוא ומחטאתו ונסלח קרינן ביה. ור' יוחנן האי קרא דר"ל דריש ביה הכי מניין אם אכל כזית ומחצה ונודע לו על כזית ולא נודע לו על מחצה.

וחזר ואכל זית אחד בהעלמו של שני מהו דתימא לצטרף עם חצי זית הראשון ויתחייב קמ"ל מחטאתו אם כבר נתכפר מקצת מחטאתו פטור בנשאר ור"ל האי על חטאתו והביא מיבעי ליה כשנודע לו על כזית אחד וכפר עליו. ולאחר שנתכפר לו [נודע לו] על כזית השני כגון זה מודה ר"ל דצריך קרבן והא דרב [אשי] ודרבינא לא מוכחא בהדיא במאי פליגי מיהו סוגיא דשמעתא לדברי הכל לאחר כפרה דראשון נודע לו השני צריך חטאת שניה והא סברא דרבה ואביי בגרירה פליגא אתרווייהו דהא אוקימנא דלתרווייהו לר' יוחנן ולר"ל כשנודע לו לאחר שנתכפר על הראשון צריך חטאת שניה ורבה אמר אכל ב' זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו על אחד מהן וחזר ואכל כזית אחד בהעלמו של שני הביא קרבן על הראשון ראשון ושני מתכפר (הוה) [אלמא] ודאי אם נודע לו על השני אחר שנתכפר על הראשון אינו חייב על השני קרבן אחר שכבר נתכפר בגרירה עם הראשון ודאביי עדיפא מדרבא וקיי"ל כוותייהו דאינון בתראי:

למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה. פירש"י ז"ל דהיינו רבי טרפון דאמר מה לזה מביא שתי אשמות ור"ע דאמר (כריתות כב:) מביא שתי אשמות סבר בעי ידיעה ויש עליו קושי' ממה ששנינו שם ומודה ר"ע לרבי טרפון במעילה מועטת ואמרי' בהדיא בגמ' מדברי שניהן נלמוד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה אלא ר"ע עצה טובה קמ"ל אלא מ"ד אשם ודאי בעי ידיעה בתחלה היינו ר' יוסי דאמר התם ר' יוסי אומר אין שנים מביאין אשם א' מה"ט משום דבעי' ידיעה בתחלה כדבעי' בחטאת. וק"ל הכא מי איכא מאן דלא בעי ידיעה בתחלה והרי א"א לו להתנות ולומר אם ודאי מעלתי זה אשמי ואם ספק זה אשם תלוי כמו שמתנה גבי ספקמעילות התם שאין מביאין אשם תלוי על שפחה חרופה וי" אם רצה להביאו יכול להתנות ולומר אם ודאי מעלתי זה אשמי ואם ספק תהא נדבה וא"ת הרי מביא קדשים לבית הפסול א"ל דלמא סבירא ליה כמ"ד מותר להביא קדשים לבית הפסול א"נ (משום) [שאם] הקדישו קדוש ולא בעי ידיעה, כך תירצו בתוספת. ול"נ דהכא נמי אפשר בלא ידיעה כגון שבאו הוא וחבירו על שתי נשים וא' מהן שפחה חרופה ויכולין שניהן להתנות ולומר כ"א אם ודאי אני (מעלתי) [בעלתי] זה אשמי ולמאן דבעי ידיעה בתחלה אי אפשר, וזה יותר נכון:

מי שאכל שני זיתי חלב בהעלם א' שאינו חייב אלא בחטאת א' אם נודע לו על הראשון תחלה בלא ידיעת הב' ואח"כ חזר ונודע לו על השני מביא ב' חטאות שהידיעה שבנתים מחלקת אע"פ שלא היתה ידיעה בין שתי העשיות ולא סוף דבר כשהביא כפרתו על הראשונה אלא אף בשלא הביא ואפי' בשלא הפריש קרבנו הואיל ונזכר באחת קודם זכירת חברתה ואינם בחטאת אחת לבד אלא בשנודעו לו שניהם כאחד ויראה שהדין כן אם אכל כזית ומחצה ואח"כ חצי זית בהעלם אחד ונזכר על זית ראשון ואח"כ על ב' החצאין אבל אם אכל כזית ומחצה בהעלם אחד ונודע לו על כזית וחזר ואכל חצי זית בהעלמו של שני אינו חייב אלא חטאת אחת שאין חצי זית אחרון מצטרף עם הראשון אע"פ שהוא בהעלמו שכבר נודע לו על מקצת העלמה ראשונה:

יש חולקין בפסק זה לומר שאינו כן אלא כשהפריש בידיעה ראשונה אבל כשלא הפריש אין ידיעה שאחר מעשה מחלקה שהרי פסקנו בקצר וטחן כגרוגרת כרבא ואי אפשר להעמיד את שתיהן אלא כשתפרש דברי רבא קודם הפרשה ודברי ר' יוחנן לאחר הפרשה ומ"מ מה הועילו בתקנתם והא רבא אף בכפר' אמר שאינה מחלקת וכמו שאמר הביא קרבן על הראשון ראשון ושני מתכפרים ופירושו אע"פ שלא נודע לו על השני עד שנתכפר עד שמפרשי' זו של רבא כשנודעו לו שתיהן כאחת אלא שלא הביא קרבן אלא על דעה הראשון כגון שהיה סבור שאין שני מתכפר בו ומ"מ גדולי המחברים פסקוה אף בלא הפריש אע"פ שפסקו זו של רבא שנראה ממנה שאין ידיעה שאחר מעשה של שניהם מחלקם אלא שאפשר להעמיד את שתיהן על ידי הדחק ויש בה מקום עיון:

קרבן חטאת הכל מודים בו שהוא צריך ידיעה בתחילה ר"ל שאם הביא חטאתו קודם שנודע לו שחטא אפי' הביאו על תנאי זה אינה מכפרת שנאמר או הודע אליו והביא אבל אשם ודאי נחלקו בה בסדר קדשים יש סוברים שאינו צריך ידיעה בתחילה וכל שהביאו מספק על תנאי עולה לו לכשיודע וכן הלכה ויש סוברים שם שאף אשם צריך ידיעה בתחלה אלא שמקום מחלקת זו נעלם לקצת מפרשים והוא שגדולי הרבנים הביאוה ממה שאמרו במס' כריתות פרק דם שחיטה ר' עקיבא מחייב על ספק מעילות אשם תלוי וחכמים פוטרים ר"ל שאם היו לפניו שתי חתיכות אחת של קדש ואחת של חולין ואכל א' מהם ואינו יודע איזו אכל מביא אשם תלוי ולכשיודע לו יביא קרן וחומש ואשם ודאי שכשם שאשם תלוי הבא על ספק כרת אינו מחליטו לכפרה ולכשיודע לו שודאי חטא מביא חטאת אף זה כשיודע לו יחזור ויביא אשם ודאי אע"פ שאשם תלוי ואשם ודאי מין אחד מהם ר"ל איל בן שתי שנים א"ר טרפון מה לזה מביא שתי אשמות כלומר אין זה דומה לאשם תלוי הבא על ספק חטאת שהתלוי באיל והחטאת בנקבה ר"ל כשבה או שעירה בעבודה זרה לכל ר"ל בין הדיוט בין מלך בין כהן משיח ובשאר חטאות בהדיוט מיהא בנקבה ונשיא בשעיר ומשיח בפר כמו שיתבאר במקומו ומעתה מה לזה מביא שתי אשמות אלא יביא מעילה וחומשה ויביא עמה אשם בשתי סלעים ויאמר אם ודאי מעלתי זו מעילתי וזו אשמי ואם ספק יהא אשמי תלוי ומעות נדבה ואם יתברר לו יהא פטור בכך ואמר לו ר"ע נראין דבריך במעילה מועטת הא מי שבא לידו ספק מעילה במאה מנה לא יפה לו שיביא אשם בשני סלעים ואל יביא ספק מעילה במאה מנה ופירשו בה גדולי הרבנים שלדעת ר"ע צריך ידיעה בתחלה הואיל ואמר שאין מביא מעילתו עד שתודע לו ואין זה כלום שהרי בהדיא אמרו שם מדברי שניהם נלמוד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה ר"ל הואיל ואף ר"ע מודה לו מיהא במעילה מועטת וא"כ עדיין אתה צריך לברר בעל סברא זו שהזכרנו ר"ל שיהא טעון ידיעה בתחלה ומגדולי קדמוננו שבנרבונא"ה פירשו שהוא ר' יוסי והביאוה ממה שאמרו שם הרי שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של הקדש ואחת של חולין ושאר בני אדם עומדין אכל ראשון אחת ושני אחרת א"ר עקיבא שניהם מביאים אשם תלוי וחכמים אומרים שניהם מביאין אשם ודאי שהרי ודאי אחד מהם אכל של קדש ור' יוסי אומר אין שניהם מביאין אשם ודאי ופרשו שטעמו של ר' יוסי מפני שאין אשם ודאי בלא ידיעה ואף זו אינה ראיה שהרי רבי עקיבא אינו מטעין ידיעה כתחלה ואעפ"כ אמר שניהם מביאין אשם תלוי ולא אשם ודאי:

אלא שעיקר הדברים להביאה ממה שאמרו שם פרק המביא אשם תלוי ר' אליעזר אומר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה והוא הנקרא אשם חסידים אמרו עליו על בבא בן בוטא שהיה מתנדב אשם תלוי חוץ מאחר יום הכפרים יום אחד אמר המעון הזה אלו היו מניחים אותו הייתי מביא אלא אומרים לי המתן עד שתכנס לבית הספק וחכמים אומרים אין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת כלומר הא בספק מעילות לא הואיל ואין זדונן כרת אלא לכשיודע לו יביא אשם ודאי ואינו מביאו ליפטר בו לכשיודע לו שצריך הוא ידיעה בתחלה וכן אמרו שם חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהם יום הכפרים חייבים להביא אחר יום הכפרים וחייבי אשמות תלויים פטורים בא על ידו ספק עבירה ביום הכפרים אפילו עם חשיכה פטור שכל היום מכפר והואיל ואמר פטור אלמא צריך ידיעה בתחילה וכן ראיה ממה שהזכרנו תחלה מפרק דם שחיטה ממה שאמר שם וחכמים פוטרים שעיקר מה שהם פוטרין הוא מפני שמצריכים ידיעה בתחלה וכן אמרו שם חתיכה של חולין וחתיכה של קדש אכל אחת מהם ואינו יודע איזה מהם אכל פטור ועיקר הפטור אינו אלא ממה שהם מצריכים ידיעה בתחלה ומ"מ יש לפקפק בכלם שהרי אנו פוסקים שאינו צריך ידיעה בתחלה אעפ"כ אנו פוסקים בכל אלו שפטור וכן בענין מעילה שאינו חייב בכלום ובפירושים ישנים מגדולי הרבנים מצאתי שהאומר צריך ידיעה לא נתפרש מי הוא אלא הכי קאמר אי איכא מאן דבעי ידיעה וכו' זהו לשונם ונראים הדברים:

בד"ה מכלל דרישא כו' לעיל לא בעי למפרך מכלל דסיפא משני מינין ושני תמחויין כו' עכ"ל לכאורה קשה ומאי קושיא דאין זה דומה דהכא פריך שפיר דע"כ רישא במין א' ותמחוי א' דאי במין א' ושני תמחויין תקשי רישא לסיפא דברישא מחייב ליה ובסיפא פוטר אבל לעיל ברישא בכל גוונא במין א' בין בתמחוי א' בין בב' תמחויין [חייב] ובסיפא בשני מינין בכל גוונא בין בב' תמחויין ובין בתמחוי א' פטור וי"ל דבסיפא נמי בשני מינין ובתמחוי א' נמי תקשה צ"ל כדמקשה לעיל אלא דר"ל כיון דבשני מינין ליכא לאוקמי אלא במין א' ובשני תמחויין ותקשה מסיפא דפוטר לרישא דמחייב ודו"ק:

בפרש"י בד"ה וחזר ונודע כו' והא דאביי ורבא וכו' ואינהו דאמרי קודם הפרשה נודע כו' עכ"ל אהך דקצר וטחן כגרוגרת כו' דפליגי בה נמי אביי ורבא תקשי ליה דחדא הוא דמחייבי להו כבר דחקו בזה התוס' לעיל לפרש בשם ר"י דאיירי נמי בנודע קודם הפרשה וק"ל:

תוס' בד"ה מ"ד אשם כו' וליתא כו' מדברי שניהם נלמד אשם ודאי לא בעי ידיעה כו' עכ"ל ר"ל מדברי שניהם דהיינו ר' טרפון ור' עקיבא לאפוקי מחכמים דפוטרים התם במתני' מאשם תלוי במעילות ומפרש לה בגמרא דאית להו דאין מביאין אשם תלוי אלא בדבר שזדונו כרת והיינו מ"ד אשם ודאי בעי ידיעה בתחלה ומהרש"ל כתב בזה דחוקים רבים ואולי נעלם ממנו מתני' דהתם ע"ש וק"ל:

ברש"י ד"ה על חטאתו והביא קרבנו שעירת עזים וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה מאן דאמר אשם ודאי לא בעי ידיעה וכו' מדברי שניהם נלמד אשם ודאי לא בעי ידיעה כו' ולפ"ז כיון דבין לר"ע ובין לר"ט אשם ודאי לא בעי ידיעה הא דקאמר הכא בשמעתין למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה וכו' צריך לומר דידוע להגמ' דאיכא מ"ד אחר זולת ר"ע ור"ט דס"ל דאשם ודאי בעי ידיעה:

בא"ד וא"ת לר"ע אמאי מביא וכו' וכשיודע אז יביא מעילתו והא דמקשין התוס' קושיא זו השתא אר"ע ולא הקשו בלא זה על ר"ט דלמה לו להביא עכשיו מעילתו עם האשם אפי' כשהוא מרובה ואם לא יודע לו לעולם יהא הקדש לנדבה ויתנה לא יביא כי אם האשם לבד ויתנה וכשיודע לו יביא מעילתו משום דלר"ט אתי שפיר משום דאיהו ס"ל דאינו יוצא אפי' מידי ספק עבירה אם לא יביא תיכף המעילה עם האשם ויתנה ואפי' אינו רוצה להתנות אלא רוצה עתה להביא אשם תלוי וכשיודע רוצה להביא אשם ודאי עם המעילה אפ"ה אינו יוצא עם האשם תלוי מידי ספק עבירה עד שיביא עמו המעילה ויתנה אם לא יודע יהיה נדבה וא"כ למה לו לשני אשמות אלא יביא אשם אחר עם המעילה ויתנה ולפי מאי דס"ד להתוס' מתחלה שר"ט לא קאמר שאינו יוצא עד שיביא אשם ומעילה ויביא ויתנה אלא שעצה טובה קמ"ל שלא יצטרך להביא שני אשמות הא דלא הוקשה להם להתוס' לר"ט למה צריך להביא המעילה לא יביא כ"א אשם אחד ויתנה וכשיודע יביא המעילה צ"ל דהוה ס"ל להתוס' דלא קאמר ר"ט שמחיייב להביא עתה מעילתו אלא ר"ל שאם רוצח יביא עתה גם המעילה ויהיה פטור לגמרי ויוצא ג"כ בזה מידי כל העבירות שגם המעילה יכול להביא בתנאי אבל אין ה"נ אם רוצה שלא להביא עכשיו המעילה עד שיודע לו בודאי הרשות בידו ולכך לא הוה קשה להו מידי על דברי ר"ט אבל השתא לר"ע דס"ל דכשמביא האשם תלוי הוא יוצא מידי עבירה אפי' אינו מביא המעילה וגם ס"ל דבמעילה מועטת מביא אשם אחד ומתנה אלא בשהמעילה מרובה ס"ל דמביא ב' אשמות ולא אשם א' בתנאי כדי שלא יצטרך להביא אז גם המעילה המרובה קשה יביא א' ויתנה ולא יביא עכשיו המעילה לכך תירצו דגם ר"ע מודה דכשמביא אשם א' ומתנה עליו שאם ודאי מעל שיהיה האשם ודאי אינו יוצא עד שיביא עמו המעילה דבאשם ודאי המביא אשמו עד שלא הביא מעילתו לא יצא ודו"ק:

גמ' ספוקי מספקא להו ואם כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מכלל דרישא דאמר חייב הס"ד:

בד"ה על חטאתו כו' תמימה נקבה על כו' כצ"ל:

בד"ה קמ"ל כו' בהדי דזית בלא שום כו' כצ"ל:

בד"ה ה"ג כו' וכי פריך בעל התלמוד כו'. נ"ב מש"ה כינהו רש"י בעל התלמוד ליישב הלשון דאת"ל קאמר לשון יחיד וק"ל:

בא"ד הוא דמחייב לר' יוחנן תרתי אבל כו' מודה ליה לא הוה כו':

בא"ד הוא ולפרושי כמו מ"ט כו'. נ"ב פירוש שמפרשים שחוזר הפשטן אחר שאמר לו הבעיין ודילמא ספוקא מספקא ליה א"ל איהו אנא נמי לאו למיפשט קבעינא דפליגי בתרווייהו אלא את"ל קאמרינן כלומר כך היה קשה לי את"ל כו' א"כ במאי מוקי ליה כלומר מאי טעם הוצרך לאוקמא בכזית ומחצה כו' ולא הוכחתי רק שא"א שיהא בודאי קודם הפרשה פליגי או אחר הפרשה פליגי וממילא דמסתבר לי דבתרווייהו פליגי אבל אין לי ראיה על זה ודוק היטב:

בא"ד דואם ת"ל קמא ולהגיה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מאן דאמר כו' מדברי שניהם נלמוד כו'. נ"ב יש מפרשים ומאן דפליג התם הוא ר' יוסי דס"ל התם דלית ליה תנאי בקרבנות וליתא דשמא דוקא גבי שנים שיביאו קרבן אחד בתנאי לית ליה אבל אחד מביא קרבן אחד בתנאי וכן מוכח מרבי גופא שם שיש לחלק כהאי גוונא ואולי האמוראים מצאו מאן דאמר להיפך בתוספתא ודו"ק:

גמרא שאכל כזית ומחצה ונודע לו על כזית כו'. מפרש"י משמע דאפילו נתכפר גם כן קודם שנודע לו על הח"ז מ"מ לא מצטרף להח"ז האחר שבהעלמתו:

רש"י ד"ה למ"ד אשם ודאי וכו' דהתם ספיקו איל. עיין מג"א סימן א ס"ק יא:

בגמרא אתמר אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו וכו' וחזר ונודע לו וכו' ופרש"י דהא דאביי ורבא דאמרו לעיל ונודע לו על אחד מהן וחזר ואכל היינו משום דס"ל כר"ל אי נמי ס"ל דלאחר הפרשה פליגי ואינהו דאמרי קודם הפרשה. והא דלא קשיא ליה לרש"י מהך מימרא דקצר וטחן כבר כתבתי בזה באריכות לעיל בלשון התוספות בד"ה נודע לו על הקצירה ע"ש דבלא"ה אין הכרח כ"כ דשפיר מצינן למימר דניחא ליה לרש"י לאקשויי מאכילת חלב אאכילת חלב וממילא דלפי תירוצו של רש"י א"ש נמי הך דקצר וטחן והיינו כמ"ש מהרש"א ז"ל או כדפרישית לעיל דרש"י לא חש כלל להוכחתו של רבינו שמואל לעיל:

מיהו למאי דפרישית בסמוך היה באפשר לפרש עוד בדרך אחר בענין דלא תיקשי אפילו מאכילת חלב אאכילת חלב דאפשר דשפיר מיתוקמא הך מימרא דאביי ורבא לגמרי כר' יוחנן אלא דהא דקאמר רבי יוחנן הכא דידיעות מחלקות היינו בענין שההעלם בשני הזיתים היה בענין אחד שעל כל אחד היה סבור שהיא שומן וא"כ כשנודע לו על הראשון שהיא חלב לא שייך הך ידיעה כלל לגבי שנייה דאפשר שזה חלב וזה שומן דסתם שגגת חלב בכה"ג איירי משא"כ הך דשני זיתי חלב בהעלם אחד דאביי ורבא דלעיל היינו שההעלם היה בשגגת איסור שהיה סבור שחלב מותר אלא שבשעה שנודע לו על אחת מהן שכח לגמרי מאכילה שנייה וחזר ונזכר וא"כ אפשר דמודה רבי יוחנן בכה"ג דאין הידיעות מחלקות כיון שידיעה זו שחלב אסור שייך ג"כ על זית השני ומה ששכח האכילה וחזר ונזכר ממנה לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא ואף לפי מה שחלקתי בסמוך בין ב' מיני שגגות דחלב לב' מיני שגגות דשבת מ"מ נתיישב מיהא הא דלא קשיא ליה לרש"י מימרא דר' יוחנן דהכא אפלוגתא דאביי ורבא דקצר וטחן ועיין בכ"מ בפ"ו ופ"ז מהלכות שגגות שהאריך בזה בשם מפרשי הרמב"ם ז"ל ומהם נראה שהרגישו קצת באותן הסברות שכתבתי כאן ע"ש ודוק היטב:

בפרש"י בד"ה על חטאתו והביא והביא קרבנו וכו' על חטאתו אשר חטא וכו' עס"ה. ויש לדקדק דרש"י שינה מלשון הגמרא דקאמר על חטאתו והביא ולפי פירושו איפכא כתיב והביא והדר על חטאתו. ולקושטא דמילתא בתחילת פרשת חטאת בפסוק אם הכהן המשיח יחטא כתיב והקריב על חטאתו ובתר הכי מיד כתיב והביא והיינו כלישנא דגמרא אלא דלא ניחא ליה לרש"י לפרש עיקר ילפותא מהאי קרא דכתיב בפרשת כהן המשיח שעיקר חטאת שלו היינו על הוראתו בהעלם דבר ואם כן לא שייך כל כך הך מילתא דידיעות מחלקות כמו בשאר חטאת יחיד דאיירי בהו רבי יוחנן ור"ל ועוד דהתם לא כתיב או הודע מש"ה משמע ליה לרש"י דעיקר ילפותא מהאי קרא דכתיב גבי חטאת יחיד ואע"ג דאיפכא כתיב אפילו הכי נקיט לה הגמרא כפי סדר הכתובים בתחלת הפרשה דכהן המשיח דהא לקושטא דמילתא מסקינן בכמה דוכתי בהוריות ובזבחים ובכריתות דכל הנך פרשיות חטאת למידין עליון מתחתון ותחתון מעליון וע"כ דהכי הוא נמי בשמעתין דהאי קרא דמחטאתו ונסלח לו דמייתי ר"ל לאו בחטאת יחיד כתיב אלא בחטאת נשיא בפרשה שלפניה כן נראה לי וק"ל:

בגמרא אמר עולא למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה ופרש"י פלוגתא דר"ט ור"ע היא בכריתות והקשו עליו בתוספות דהתם אמר רבא להדיא מדברי שניהם נלמוד וע"ז כתב מ"ז ז"ל דמ"ש רש"י דפלוגתא דר"ע ור"ט היינו מקמי דאמר ר"ע נראין דברי ר"ט במעילה מועטת וכו' ע"ש. ואף שזה דוחק אפ"ה משמע ליה לרש"י לפרש כן כיון דלא אשכחן שום תנא אחר דסובר דאשם ודאי בעי ידיעה ובאמת יש לתמוה בזה על התוס' שהקשו על פרש"י וכתבו דליתא לפירושו ולא כתבו לפרש מאן האי תנא דבעי ידיעה אלא דמהרש"א ז"ל כתב בפשיטות דהאי תנא דבעי ידיעה היינו ממאי דקתני בהאי מתניתין גופא דר"ע ור"ט וחכמים פוטרין ומפרשינן בגמרא דטעמייהו דאין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ומש"ה תמה על מהרש"ל ז"ל וכתב שנעלם ממנו הך סוגיא דכריתות ולענ"ד יש לתמוה טובא על מהרש"א ז"ל דאדרבה מדמפרשינן התם דטעמייהו דרבנן דפוטרין משום דאין מביאין על דבר שאין זדונו כרת א"כ אין בזה הוכחה כלל דרבנן פליגי אדר"ע ור"ט בהך מילתא לענין אשם ודאי לא בעי ידיעה דמה"ת ואף אם היה באפשר ליישב דבריו קצת בדוחק ע"פ שיטת התוס' בד"ה בעל ה' בעילות אפ"ה אין כאן השגה כלל על מהרש"ל:

מיהו לענ"ד נראה דודאי דמ"ד אשם ודאי בעי ידיעה היינו הנך חכמים דפטרו התם כמ"ש מהרש"א ולאו מטעמיה (דלפי שיטת רש"י והתוספות כאן לא יתכן לפרש כן) אלא למאי דמסקינן התם דטעמייהו דרבנן הוי משום דאין מביאין אלא על דבר שזדונו כרת והך מילתא גופא ילפי לה חכמים התם מג"ש דמצות מצות אשם תלוי מחטאת חלב משום דסברי דאין ג"ש למחצה כדאיתא התם ואם כן לפ"ז מה"ט גופא ע"כ סברי דאשם תלוי בעי ידיעה בתחילה כדאשכחן בספ"ב דשבועות דפלוגתא דתנאי ואמוראי היא וא"כ ממילא דמהאי טעמא באשם ודאי נמי בעי ידיעה אי משום דכתיב וזאת תורת האשם ודרשינן התם בכריתות תורה אחת לכל אשמות או משום דאשם מעילות איתקש לאשם תלוי דמה"ט גופא מחייב ליה ר"ע ור"ט וחכמים לית להו היקישא להך מילתא דג"ש דמצות מצות אלים להו טפי כדאיתא התם להדיא וא"כ אדרבה מהאי הקישא גופא פשיטא להו לרבנן דבאשם מעילות בעינן ידיעה כמו באשם תלוי וחטאת חלב נמצא דלפ"ז שפיר תליא הך פלוגתא לענין ידיעה בתחילה בפלוגתא דר"ע ור"ט וחכמים לענין אשם תלוי במעילה וזה נ"ל כפתור ופרח ובזה יש ליישב כל הסוגיא דשמעתין בפשיטות בעזה"י לולי דלעניות דעתי מלשון רש"י והתוספות לא משמע כן כמו שאבאר בסמוך ודו"ק:

גמ' ונודע לו וחזר ונודע לו ר"י אמר מחייב שתים וכ' רש"י בד"ה וחזר ונודע דהא דאביי ורבא דאמרי לעיל ונודע לו על אחד מהם וחזר ואכל אלמא דחדא הוא אי ס"ל פלוגתא דר"י ור"ל בקודם הפרשה אינהו דאמרי כר"ל ואי ס"ל לאחר הפרשה איהו מיירי קודם הפרשה נודע על השני ודברי הכל אין חלוקין לחטאות עכ"ל רש"י. והנה שביק רש"י פלוגתא דרבא ואביי בקצירה וטחינה הקדום בסוגיא. ואחז פלוגתא דזיתי חלב המאוחר,. ולא עוד. אלא דאיכא למימר אפילו להיפוך דמזיתי חלב לא קשיא כלל ואתי שפיר אפי' אליבא דר' יוחנן ומקצירה וטחינה הוא דקשיא והוא דאיכא למימר דאף ר' יוחנן דאמר חייב שתים אבל מודה הוא דמטעם גרירה הוא מתכפר באחת שאם לא נודע לו כלל רק על שתיהן כאחת אז מתכפר הראשון והשני בקרבן א' שמעולם לא נתחייב יותר אבל כאן נתחייב שתים ומצד גרירה הוא דמתכפר ונ"מ שאם אכל אח"כ כזית בהעלמו של שני שוב אין מתכפר משום דהוה גרירה לגרירה ולפי זה כדמסיק לעיל דגרירה אית ליה לרבא גרירה דגרירה לית לי' שוב אין הכרח לומר בתר דשמעה מאביי סברה אלא דרבא סבר דידיעות מחלקות כר' יוחנן וא"כ הכזית השני אינו מתכפר עם הראשון אלא ע"י גרירה וממילא השלישי הוא גרירה דגרירה. משא"כ בקצירה וטחינה דודאי מיירי רבא במאי דקאמר ונודע לו על הקצירה והטחינה היינו או על זה או על זה כמו שהוכחתי לעיל מדאמר קצירה גוררת קצירה ואי בנודע על שתיהן אין כאן גרירה כלל לדעת רש"י. וא"כ דמיירי או על זה ואי ס"ד דרבא סבר דידיעות מחלקות אם כן הטחינה ראשונה בעצמה צריך גרירה שהרי נודע לו על הקצירה ואיך גוררת טחינה אחרונה והרי הוי גרירה לגרירה:

ואומר אני אדרבה זהו טעמו של רש"י שלא הקשה מקצירה וטחינה דכאן שפיר יש לומר רבא כר' יוחנן ור"י חייב שתים קאמר מצד הדין דלא מיחשב ב' זיתי חלב כהעלם א' אבל מ"מ מודה שמתכפר בגרירה וכנ"ל ובנודע על קצירה ועל טחינה דקאמר רבא היינו על שתיהן יחדיו והקרבן על שניהם מפריש והא דקאמר קצירה גוררת וכו' היינו מטעם זה עצמו אף שהקצירה הראשונה והאחרונה היו בהעלם א' מ"מ הרי נודע לו וחזר ונודע לו והידיעה מחלקת בין קצירה וטחינה ראשונות לאחרונות. ולכך צריך גרירה. אבל בזיתי חלב הנה בין הראשון להשני היתה ידיעה מחלקת שהרי נודע לו על הראשון ועדיין השני הי' בהעלם ממנו. אבל הידיעה שבין העלם השני והשלישי לא נזכר כלל ואם כן בכל גווני מיירי אפילו נודע על השני והשלישי כאחד וכן פירש הר"י בי רב ע' בכ"מ פ"ו משגגות הלכה י"א ואם כן הביא קרבן על השלישי שני מתכפר בלי גרירה שהרי בהעלם א' אכלם ובידיעה אחת נודעו לו ואם כן למה ראשון אינו מתכפר מטעם גרירה. אלא ודאי דלית לי' לרבא כלל בהך דזיתי חלב ואם כן הביא קרבן על הראשון למה שני מתכפר והרי ידיעות מחלקות וגרירה לית לי' כלל אלא ודאי דסובר ידיעות לא מחלקי ושפיר הקשה רש"י מזיתי חלב דוקא אמנם לפי מאי שפירשתי אני לעיל דברי אביי דאפי' הביא על א' מהן נתכפרו כולם היינו אפי' בלא ידיעה כלל שהרי אמר אפי' הביא וכו' נתכפרו כלם. וכשהביא על הראשון עדיין לא נודע לו על השלישי ואפ"ה בכל ענין אמר אביי נתכפרו כלם והדרא קושיא לדוכתא דאביי ורבא דלא כמאן. דהא אף לרשב"ל כפרה מיהו מחלקת ולר"י ידיעה או הפרשה לחוד מחלקת וכ"ש כפרה ונעמוד ג"כ על דעת רבינו הרמב"ם בפ"ו משגגות הלכה ט' שפסק להך דר' יוחנן דידיעות מחלקי ובהלכה י"א שפסק להך דרבא דשני זיתי חלב ראשון ושני וכו' והנה הכ"מ כתב דבהלכה ט' מיירי שנודע וחזר ונודע גם השני לכך חייב ב' אבל בהלכה י"א מיירי שלא נודע השני עד לאחר כפרה ועדיף יותר לר' יוחנן אף דלריש לקיש גרע והנה על דבריו [קשה[ למה בהביא קרבן על השני נתכפרו כלם הרי אם הביא על השני בודאי נודע לו השני קודם שהקריב והראשון כבר נודע לו קודם שאכל השלישי. וא"כ הראשון והשני נודע וחזר ונודע קודם כפרה הוא. ואין לומר דמיירי שחזר ושכח הראשון קודם שהביא הכפרה על השני וכן פירשו המפרשים מדסיים הרמב"ם וכשיוודע לו על הראשון ועל השלישי עיין שם. מ"מ אומר אני שזה לא מפני להחליש הידיעה שכבר היה לו שהרי אין טעם לדברי הכ"מ לומר שאחר הכפרה קיל טפי וצריך תבלין לתבל דבריו מטעם דאם לא נודע לו א"כ מעולם לא נתחייב חטאת על השני דבחטאת כתיב או הודע וכיון שעדיין לא נתחייב הועיל הכפרה שלא יחול עליו החיוב אבל נודע וחזר ונודע כבר נתחייב בב' חטאות ולא פקע חיובו ואם כן אם כבר נודע כבר חל עליו החיוב ומה בכך שחזר ושכחו בשביל זה לא פקע חיובו

והחכם צבי בתשובותיו סי' קס"ד תירץ וכן הוא בקרית ספר לחלק בין ידיעה לידיעה ואם אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד שוה בשניהם דהיינו שניהם בהעלמת איסור חלב שהי' סבור בכל פעם שחלב מותר או שניהם בהעלם חתיכה ואכל שניהם מחתיכה א' א"כ כשנודע לו על אחד מהם ממילא נודע לו גם על השני ידיעת ההעלם הראשון אלא שעתה שכח המעשה וממילא עכ"פ שניהם מישך שייכי בידיעה זו לכך אינה מחלקת לחטאת ובידיעה כזו מיירי אביי ורבא אבל ר"י ורשב"ל מיירי בשני חתיכות נפרדות ושניהם בהעלם שהיה סבור שהם של שומן וכשנודע לו על אחת שהיתה חלב אין כאן ידיעה מהשנית כלל ידיעה כזו מפרדת אותן ומחלקת לחטאות וכן כשאכל אחת בהעלם איסור שלא ידע שחלב אסור ואכילה מחתיכה אחרת בהעלם התיבה שלא ידע שחתיכה זו היא חלב כשנודע לו ההעלם הראשון ויודע שחלב אסור אכתי לא נודע לו כלל העלם השני ולכן מחלקת לחטאות: ועל זה הקשיתי דהרמב"ם מסיים בהלכה ט' ויראה לי שה"ה בבעילות ואף שהכ"מ מסתפק אי קאי על הסיפא שאם נודע לו כאחת אינו חייב אלא אחת ועל זה קאמר שיראה לי שה"ה בבעילות. אף שא"א לבעול שתי בעילות בב"א אין פירושו נראה שאיך כתב שיראה לי שה"ה בבעילות והרי כבר פירש הדין בפירוש בריש הלכה ה' ואדרבא בריש פרק ו' כתב דין שגגות המאכלות כדין שגגת הבעילות: אלא ודאי כפי' השני של הכ"מ דקאי על ידיעות מחלקות וקאמר שגם בבעילות ידיעות מחלקות לחייב שתי' והרי בבעילות ליכא לאוקמי בגופי' מחולקים שא"כ בלא"ה חייב שתים שגופים מחולקים וא"כ קאי על גוף אחד והיכי משכחת כאן ידיעה כי אם שנודע לו שהיא ערוה ושהיא אסורה ממילא נודע לו גם ההעלם שהי' לו בבעילה השניה רק ששכח המעשה ואפ"ה ידיעה כזו מחלקת: ונלע"ד דשפיר משכחת לה והוא עפ"י מ"ש לעיל דתרי גווני שגגת שבת הוי או שאינו יודע שהיום שבת או שהוא תחילת ליל שבת וסובר שעדיין לא חשיכה דבטועה שסובר שהיום הוא יום אחר ואח"כ חזר קצר וטחן בזדון שבת א"כ נודע לו ההעלם הראשון וכדעת רש"י שכששמע שהיום שבת אף שלא נזכר במלאכה הוי ידיעה לחלק ולהכי אמרי' לעיל בריש פירקין דחייב על כל שבת דא"א שלא שמע וכו'. ושגגת שבת דשמעתין היינו שסבור שעדיין לא חשיכה וכשחזר וקצר בזדון שבת עדיין לא נודע העלם הראשון ולהכי אינו מחלק לחטאות: והנה לפמ"ש משכחת גם בשבת ידיעה גמורה המחלקת. כגון שקצר בליל שבת בשגגת שבת שהי' סבור שעדיין הוא יום. ושוב קצר אחר שעה בזדון שבת ושגגת קצירה ושוב נודע לו על קצירה שניה שאסורה עדיין לא נודע לו כלום מהעלם הראשון שהי' סבור שבאותו שעה עדיין לא חשכה ליל שבת. ולפי זה גם בבעילות אתה מוצא כן. ששגג בנדה והיה סבור שהיום טהורה היא ושוב שכב עם אותה הנדה בעצמה אחר יום ואף שנודע לו שהיתה נדה בראשונה אכתי יכול להיות שבשניה היתה טהורה שכבר טבלה וכן באחות אשתו שסבור שכבר מתה אשתו ושכב עם אחותה ואחר זמן שוב שכב עמה ואף שנודע שהיתה אשתו בחיים בראשונה אכתי ההעלם השני קיים וכן באשת איש:

מכלל דרישא. דאמר חייב: מין אחד ותמחוי אחד. בתמיה: שהיתה לו ידיעה. בין שני חצאי שיעור ואיצטריך לאשמעינן דליצטרפו דס''ד אמינא הואיל ובשיעורין שלמים חלוקין לחטאות הכא נמי לא ליצטרפו קמ''ל דהתם הוה ידיעה אבל ידיעת חצי שיעור לאו ידיעה היא: רבן גמליאל היא דאמר. לקמן בפרק הבונה אין ידיעה לחצי שיעור: וחזר ונודע לו. לקמן בעי ליה אי קודם שהפריש קרבן על ידיעה ראשונה וקסבר ידיעות מחלקות לחטאות ואע''פ שלא היתה ידיעה בין אכילה לאכילה או לאחר הפרשה וקסבר הפרשות מחלקות והא דאביי ורבא דאמרי לעיל ונודע לו על אחת מהן וחזר ואכל כו' אלמא דחדא הוא דמיחייב אי סבירא להו פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בקודם הפרשה אינהו דאמור כריש לקיש אי נמי סבירא להו דלאחר הפרשה פליגי ואינהו דאמור קודם הפרשה נודע על השני ודברי הכל אין חלוקין לחטאות: על חטאתו והביא. והביא קרבנו שעירת עזים תמימה נקבה על חטאתו אשר חטא (ויקרא ד) משמע על כל חטאת וחטאת יביא: מחטאתו ונסלח לו. אפי' לא הביא אלא על מקצת חטאתו ונסלח לו כולו: קמ''ל כיון דהאי חצי זית עם זית קמא שייך בתר ידיעה קמייתא הוה כאילו נודע לו על הכל דהא אי הוה מייתי קרבן הוה מיכפר בהדיה [דזית] בלא שום ידיעה דפחות מכשיעור לא חשיב אבל כזית לא מיכפר בלא ידיעה הלכך כי לא איתידע ליה בהדיה אלא זה אחר זה הוו ידיעות מחלקות: דאיתידע ליה. על השני קודם שהפריש קרבן על ידיעה הראשונה פליגי: אדמוקים לאחר כפרה. כי פרכינן לעיל לריש לקיש הא כתיב על חטאתו והביא ואוקימנא שיטתיה דתלמודא בלאחר כפרה לוקמא בלאחר הפרשה אבל השתא דאוקימנא בלאחר כפרה ש''מ דפשיטא לבני הישיבה שסדרו הגמ' דלאחר הפרשה נמי פטר ריש לקיש: הכי גרסינן בספרים ישנים ודילמא ספוקי מספקא להו ואת''ל קאמר אם תמצא לומר קודם הפרשה פליגי רבי יוחנן היכי מוקי ליה לקרא בכזית ומחצה את''ל אחר הפרשה פליגי ר''ל היכי מוקי ליה לקרא בלאחר כפרה והכי פירושא ודילמא לבני תלמודא נמי מספקא להו פלוגתא דר''י ור''ל במאי כי היכי דמספקא ליה לדידי אי בקודם אי בלאחר אי בתרווייהו וכי פריך בעל התלמוד לרבי יוחנן נמי והא כתיב מחטאתו ונסלח לו ומשני ליה בכזית ומחצה בלשון את''ל פריך ליה ומשני ליה והכי קאמר אי הוה פשיטא לן דלאחר הפרשה הוא דמחייב [ר''י תרתי] אבל בקודם הפרשה מודה [לר''ל] לא הוה קשיא לן מידי דאוקימנא מחטאתו ונסלח לו בקודם הפרשה אבל השתא קשיא לן את''ל בהך בעיא דרבינא דבקודם הפרשה נמי פליגי וא''ר יוחנן חייב שתים ר' יוחנן היכי מוקי ליה לקרא דמחטאתו ונסלח לו ושני ליה בכזית ומחצה והכי קמשני אפי' את''ל דקודם הפרשה לחודא פליגי אי נמי בתרווייהו פליגי איכא לאוקמא בכזית ומחצה ולר''ל נמי כי פריך ליה תלמודא הכתיב על חטאתו והביא ושני ליה בעל התלמוד בלאחר כפרה לעולם ספוקי מספקא ליה במאי פליגי כלדידי ובאת''ל פריך ומשני והכי קאמר את''ל בלאחר הפרשה נמי פליגי דבלאחר הפרשה פטר ליה בחד קרבן דהשתא ליכא לאוקמא לקרא דמחייב בלאחר הפרשה ר''ל היאך מוקי ליה להאי קרא כלומר במאי מוקי ליה ושני ליה אפילו אם תמצא לומר בלאחר הפרשה פליגי איכא לאוקמי בלאחר כפרה. ורוב התלמידים שגו בשיטה זו ודימו דהאי דהיכי מוקי לה לקרא בכזית ומחצה וחברו היכי מוקי ליה לקרא בלאחר כפרה לשון קושיא הוא ולפרושי כמו מ''ט והוצרכו לשבש את הספרים ולמחוק הוי''ו ואת''ל קמא ולהגיה קאמרינן ולהגיה על קודם לאחר ועל לאחר קודם ואין שיטת התלמוד כפי סוגייתם: למ''ד אשם ודאי לא בעי ידיעה. פלוגתא דר''ט ור''ע היא בכריתות בפ' דם שחיטה (דף כב.) ר''ע מחייב על ספק מעילות אשם תלוי ופי' היו לפניו שתי חתיכות א' של קדש וא' של חולין ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו אכל מביא אשם תלוי ומודה ר''ע שאינו מביא את מעילתו כלומר אינו משלם קרן וחומש עד שיודע לו ויביא עמה אשם מעילות ודאי כי היכי דאשם תלוי דשאר עבירות דספק כרת אינו מכפר כפרה גמורה וכשיודע לו דודאי חטא מביא חטאת אף זה כשיודע לו יחזור ויביא אשם ודאי ר''ט אומר מה לזה מביא שתי אשמות ולא דמי לאשם תלוי דספק חטאת דהתם ספיקו איל וודאי נקבה הלכך כי מתידע ליה בעי לאתויי נקבה אבל זה ששניהם מין אחד כדאמר התם שממין שמביא על הודע מביא על לא הודע שזה איל וזה איל יביא קרן וחומש ויביא איל ויאמר אם ודאי מעלתי זו מעילתי וזו אשמי ואם ספק שלא עתיד ספיקי להודע לי אשם זה יהיה אשם תלוי והקדש זה לנדבה ולכי מתיידע ליה לא בעי לאתויי אשם אחרינא אלמא לא בעי ידיעה בתחילה באשם ודאי קודם הבאת כפרתו דהא לא איתידע ליה כי אתיי' ומכפר עליה: אשם ודאי. כל אשמות קרוין אשם ודאי חוץ מאשם תלוי שהוא בא על לא הודע והן שלשה הבאין על חטא אשם מעילות אשם גזילות אשם שפחה חרופה:
מכלל דרישא מין אחד ותמחוי אחד כו'. לעיל לא בעי למיפרך מכלל דסיפא משני מינין ושני תמחויין צריכא למימר שלא חש להאריך כיון דלא קאי הכי: מאן דאמר אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה. פי' בקונטרס דאיכא פלוגתא דר' עקיבא ורבי טרפון בפרק דם שחיטה בכריתות (דף כב:) וליתא דהא תנן התם דדוקא במעילה מרובה קאמר ר''ע שמביא שתי אשמות משום דטוב לו שיביא שתי אשמות משיביא אשם אחד ויתנה שאם לא יוודע לו תהא מעילתו נדבה אבל במעילה מועטת מודה ר''ע שמביא אשם אחד ויתנה ונוח לו שיתן מעילה מועטת על הספק משיביא שתי אשמות וקאמרינן בגמ' מדברי שניהם נלמד [א] אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה ואם תאמר רבי טרפון דקאמר מה לזה מביא שתי אשמות משמע דעצה טובה קמ''ל אדרבה כיון דבמעילה מרובה פליגי אם כן טוב לו שיביא שתי אשמות כדאמר ר' עקיבא משיביא אשם אחד ומעילתו ויתנה כדפרישית יש לומר דר' טרפון לאו עצה טובה קאמר אלא לעולם אינו יוצא מידי עבירה בשתי אשמות אלא שיביא אשם ומעילתו ויתנה ואם תאמר ולרבי עקיבא אמאי מביא שתי אשמות במרובה ובמעוטה אשם ומעילה יביא לעולם אשם אחד ויתנה וכשיודע אז יביא מעילתו ויש לומר משום דאמר המביא אשמו עד שלא הביא מעילתו לא יצא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד