דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

שבת עב ע"א - טקסט הדף

בעל חמש בעילות בשפחה חרופה אינו חייב אלא אחת מתקיף לה רב המנונא אלא מעתה בעל וחזר ובעל והפריש קרבן ואמר המתינו לי עד שאבעול הכי נמי דאינו חייב אלא אחת א''ל מעשה דלאחר הפרשה קאמרת מעשה דלאחר הפרשה לא קאמינא כי אתא רב דימי אמר למאן דאמר אשם ודאי בעי ידיעה בתחלה בעל חמש בעילות בשפחה חרופה חייב על כל אחת ואחת אמר ליה אביי הרי חטאת דבעינן ידיעה בתחלה ופליגי ר' יוחנן ורבי שמעון בן לקיש אישתיק אמר ליה דלמא במעשה דלאחר הפרשה קאמרת וכדרב המנונא א''ל אין כי אתא רבין אמר הכל מודים בשפחה חרופה והכל מודים בשפחה חרופה ומחלוקת בשפחה חרופה הכל מודים בשפחה חרופה דאינו חייב אלא אחת כדעולא והכל מודים בשפחה חרופה דחייב על כל אחת ואחת כרב המנונא ומחלוקת בשפחה חרופה למ''ד אשם ודאי בעי ידיעה בתחלה מחלוקת דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש: איתמר
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עב - א

אם כן, מי שבעל חמש בעילות בשפחה חרופה [1] בשוגג, ונודע לו בין ביאה לביאה [וכל שכן אם הידיעה היתה לאחריהן בזה אחר זה] - אינו חייב אלא אחת. שהואיל ואין צורך לידיעה בקרבן אשם, והיא אינה מהוה גורם בכפרה - אין היא חשובה לחלק בו.

אבל לדברי האומר שאשם בעי ידיעה בתחילה, הרי הדבר תלוי במחלוקת דלעיל, דלרבי יוחנן שהידיעה לאחר המעשים מחלקת לחטאות, [2] הכי נמי בשפחה חרופה היא מחלקת.

לפי שלדעתו, עצם הידיעה נחשבת לחלק כאילו הביא קרבן [שלכן הוא סובר שאפילו אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד כיון שנודע לו תחילה על הראשון הרי הוא כאילו כבר הביא אז את הקרבן והשני אינו יכול להתכפר בו]. ואם כן, גם בשפחה חרופה, אעפ"י שהוא מביא קרבן אחד על כמה ביאות של מזיד, אבל בשוגג שהיתה לו ידיעה אפילו לאחר הביאה אחרונה [בזה אחר זה], הרי זה כאילו נודע לו על ביאה השניה אחר כפרת הקרבן הראשון, שצריך להביא קרבן אחר על השניה. וכל שכן כשנודע לו בין ביאה לביאה שהרי הוא כאילו הביא קרבן ביניהם.

מתקיף לה רב המנונא: אלא מעתה, בעל שפחה חרופה [וחזר ובעל] [הב"ח מוחק] והפריש קרבן, ואמר: המתינו לי מלהקריב את הקרבן עד שאבעול שוב, [3] האם הכי נמי נאמר דאינו חייב אלא אחת?!

וכי נאמר שהקרבן יכפר גם על הבעילה שלאחר הפרשתו?

וכשם שאתה אומר שהידיעה שבין הביאות אינה מחלקת [להך מאן דאמר], כך גם הפרשה שבין הביאות לא תחלק. [4] אמר ליה עולא: מעשה בעילה דלאחר הפרשה קאמרת? ! מעשה דלאחר הפרשה לא קאימנא! שודאי אין הקרבן יכול לכפר על מעשה עבירה שנעשה לאחר הפרשתו.

כי אתא רב דימי, אמר: למאן דאמר אשם ודאי בעי ידיעה בתחלה, בעל חמש בעילות בשפחה חרופה בשוגג ונודע לו בין ביאה לביאה - חייב על כל אחת ואחת.

אמר לו אביי: מדבריך משמע שדברי הכל הוא. ואיך אפשר לומר כך?

והרי חטאת, דבעינן ידיעה בתחלה,, ופליגי רבי יוחנן וריש לקיש לעיל [עא ב], וסובר ריש לקיש שהידיעות אין מחלקות.

הרי, שלדבריו, אפילו במקום שהידיעה יש לה חשיבות, מכל מקום היא אינה נחשבת כהבאת קרבן. ואם כן, בשפחה חרופה, הרי גם אם הידיעה היתה בין ביאה לביאה, דין הוא שלא יביא אלא קרבן אחד.

ואעפ"י שריש לקיש לא פליג אלא בידיעות שלאחר המעשים, אבל בידיעות שבין מעשה למעשה מודה שמחלקות, זה דוקא בחטאת הבאה על השוגג, שאפילו אם הידיעה אינה נחשבת כהבאת קרבן מכל מקום כיון שהיא בין שגגה לשגגה הרי היא מחלקת לשתי שגגות.

אבל באשם שפחה חרופה, לא איכפת לן שהן שתי שגגות. שהרי הוא מביא גם על המזיד וגם על הרבה בעילות קרבן אחד. ורק ידיעה שהיא כהבאת קרבן בכחה לחלק.

כללו של דבר: ידיעה שבין מעשה למעשה בשפחה חרופה דינה כידיעה שלאחר המעשים בחטאת. [5]

אישתיק רב דימי!

אמר ליה אביי: דלמא במעשה דלאחר הפרשה קאמרת, שהיתה הפרשה בין ביאה לביאה. וכדרב המנונא שהשיב לו עולא. שאז ודאי חייב על כל ביאה, וזו אכן לדברי הכל היא. אבל אם היתה רק ידיעה גרידא בין הביאות הרי הדבר תלוי במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש, וכדעולא. [6]

אמר ליה רב דימי: אין! לכך נתכוונתי.

כי אתא רבין, אמר: הכל מודים, בין רבי יוחנן ובין ריש לקיש, בשפחה חרופה שאינו חייב אלא אחת על כל הביאות.

והכל מודים, בשפחה חרופה דחייב על כל ביאה וביאה.

ומחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש היא בשפחה חרופה, כמה אשמות הוא חייב.

ומבארינן: הכל מודים בשפחה חרופה דאינו חייב אלא אחת - כדעולא. והיינו למאן דאמר אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה. דלדידיה אפילו רבי יוחנן מודה שהידיעות אין מחלקות.

והכל מודים בשפחה חרופה דחייב על כל אחת ואחת - כרב המנונא במעשה שלאחר הפרשה. שאפילו ריש לקיש מודה, כי אפילו למאן דאמר אשם לא בעי ידיעה, הפרשות מחלוקת בין ביאה לביאה.

ומחלוקת בשפחה חרופה - למאן דאמר אשם ודאי בעי ידיעה בתחלה. ואליבא דידיה היא מחלוקת דרבי יוחנן וריש לקיש. דלרבי יוחנן הסובר שידיעות לאחר המעשים מחלקות בחטאת, הוא הדין בשפחה חרופה שמחלקות הידיעות שלאחר הביאות את האשמות. וכל שכן הידיעות שבין הביאות.

ולריש לקיש הסובר כי ידיעות שלאחר המעשים אין מחלקות, הוא הדין בשפחה חרופה שאינן מחלקות, ואפילו ידיעות שבין ביאה לביאה.

הערות

[1] הא דלא נקטה הגמרא באשם מעילות שגם הוא אינו צריך ידיעה בתחילה, משום דאתא לאשמעינן שאפילו ידיעה שבין מעשה למעשה אינה מחלקת. וזה רק באשם שפחה חרופה, שמביא אפילו במזיד ואפילו על הרבה עברות. אבל במעילה, שבאה רק בשוגג, וחייב על כל שוגג, ודאי שידיעה שבין המעילות מחלקת לשתי שגגות כמו בחטאת. תוס' ד"ה בעל.

[2] היינו אם תימצי לומר דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש בידיעות מחלקות [עיין לעיל עא ב]. תוס' ד"ה בעל.

[3] היינו שאבעול בשוגג, מהר"ם עפ"י התוס' המובא בהערה 4.

[4] לכאורה קשה: מה הדמיון? שהרי הפרשה עדיפא מידיעה. וביארו התוס' בד"ה מתקיף, שהקושיא לריש לקיש היא על הצד שהוא סובר דהפרשות שלאחר המעשים אין מחלקות [עיין לעיל עא ב]. כי מאחר שלענין ידיעות משווה עולא את הידיעות שלאחר המעשים לידיעות שבין מעשה למעשה, ובשתיהן אינן מחלקות, הוא הדין בהפרשה, כשם שלאחר המעשים היא אינה מחלקת כך גם היא אינה מחלקת בין המעשים. ועוד, שאפילו לרבי יוחנן שהפרשות שלאחר המעשים מחלקות, יש לומר שזה דוקא בחטאת, שיש ביחד עם ההפרשות גם ידיעות חשובות שגורמות את הכפרה. אבל באשם, שיש בו רק הפרשות גרידא, אין הן מחלקות לאחר המעשים, ואם כן, גם בין המעשים לא יחלקו.

[5] כתבו תוס' ד"ה כי אתא, דמדברי רב דימי דאמר "למ"ד אשם ודאי בעי ידיעה בתחילה", משמע דפליג אדעולא, וסובר דלמאן דלא בעי ידיעה הרי הקרבן מכפר אפילו על עבירות שנעשו לאחר הפרשתו. ואין לתמוה על כך, דמצינו בעולה שמכפרת על עשה שלאחר הפרשה. ועוד כתבו שהרשב"א מפרש שרב דימי לא חולק על עולא. אלא שבא להשמיענו שאפילו למ"ד דבעיא ידיעה, לא מחייב ריש לקיש רק במעשה שלאחר הפרשה.

[6] הריטב"א מבאר את החילוק בין חטאת לאשם שפחה חרופה: בחטאת, כיון דבשעת ידיעה אינו בר קרבן, שאילו חטא באותה שעה היה מזיד, שאינו מביא קרבן, הילכך דין הוא שהידיעה תחלק בין שוגג לשוגג. אבל הבא על שפחה חרופה, שהוא חייב גם על המזיד, ואפילו בשעת ידיעה הוא ראוי להביא קרבן כמו שוגג גמור, לפיכך אין הידיעה מחלקת בין השגגות. לולי זאת שהידיעה חשובה ככפרה, כיון שנודע בחטאו וניחם עליו. שזהו הטעם בחטאות, למאן דאמר ידיעה שלאחר המעשה מחלקת.

אם כן בעל חמש בעילות בשפחה חרופה, שעל בעילת שפחה חרופה מביא אשם, וכיון שאין צורך בידיעה מתחילה, הרי אף אם נודע לו בין עבירה ועבירה — אינו חייב אלא אחת. שהרי הידיעה אינה נחשבת בקרבן זה ואינה מחלקת באשם. מתקיף לה [מקשה עליה] על הלכה זו רב המנונא: אלא מעתה אם בעל שפחה חרופה וחזר ובעל והפריש קרבן, ואמר: המתינו לי בהקרבת הקרבן עד שאבעול עוד פעם, שתכופר לו גם עבירה זו, הכי נמי [האם גם כן] נאמר שאינו חייב אלא אחת? אמר ליה [לו] עולא: מעשה שלאחר הפרשה של קרבן קאמרת [אמרת]?! במעשה שלאחר הפרשה לא קאמינא [אמרתי] דברי.

א כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שכדי להפריש אשם ודאי בעי [צריך] שתהיה לחוטא ידיעה גמורה מחטאו בתחלה, אם כן כאשר בעל חמש בעילות בשפחה חרופה — חייב אשם על כל אחת ואחת, שהידיעה באשם מחלקת בין שגגה לשגגה, ועושה כל פרט כעבירה בפני עצמה. אמר ליה [לו] אביי לרב דימי: והרי חטאת, דבעינן [שצריכים אנו] שתהא ידיעה בתחלה לדברי הכל, ופליגי [ובכל זאת חלוקים] בדבר זה ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש אם הידיעות שלאחר החטא מחלקות! אישתיק [שתק] רב דימי ולא מצא תשובה. אמר ליה [לו] אביי שניסה למצוא גם הוא הסבר לדבר: דלמא [שמא] במעשה עבירה שרוצה לעשות החוטא לאחר הפרשה ורוצה לכלול את כפרתו באותו קרבן קאמרת [אמרת] דבריך, וכפי שאמר רב המנונא? נזכר רב דימי ואמר ליה [לו] לעולא: אין [כן], אכן כך נאמר הדבר מתחילה.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, סיכם מקרים אחדים בדיני אשם, ואת חילוקי הדעות שיש לגביהם, ואמר: הכל מודים בשפחה חרופה, והכל מודים בשפחה חרופה, ומחלוקת בשפחה חרופה. ופירוט דבריו: הכל מודים בשפחה חרופה שאינו חייב אלא קרבן אשם אחת אפילו בבעילות רבות, באותו מקרה ולפי אותה שיטה שאמר עולא שאם אינו צריך ידיעה בתחילה, אפילו נודע לו בין שגגה לשגגה — מביא קרבן אחד. והכל מודים בשפחה חרופה שחייב על כל אחת ואחת — אם היה מעשה העבירה לאחר ההפרשה, כדברי רב המנונא. ומחלוקת בשפחה חרופה למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שאשם ודאי בעי [צריך] ידיעה מהחטא בתחלה כדי להתחייב בו, הרי דין האשם כדין החטאת, והרי זו מחלוקת ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש, אם ידיעות מחלקות לקרבנות.

א איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים להלכה בענין זה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

one who had relations with a designated maidservant five times is only liable to bring one guilt-offering, even if he became aware of his transgression between each instance of relations with her. Because awareness is insignificant with regard to this sacrifice, it does not demarcate in terms of the number of guilt-offerings that he is liable to bring. Rav Hamnuna strongly objects to this halakha: But if what you say is so, one who had relations with a designated maidservant, and again had relations, and designated an animal for the offering, and said: Wait for me before sacrificing the offering until I have relations again, so that the guilt-offering will atone for this transgression as well, would you say that the same applies in that case too, that he is only liable to bring one guilt-offering? Ulla said to him: You referred to an action performed after designation of an animal for the guilt-offering. I did not say that halakha with regard to an action that was performed after designation.

When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: According to the one who said that in order to designate a definite guilt-offering one requires prior knowledge that he definitely sinned, one who had relations five times with a designated maidservant is liable to bring a guilt-offering for each and every one. Because awareness is significant with regard to guilt-offerings, the awareness between the acts of cohabitation renders each a separate transgression. Abaye said to Rav Dimi: That is not so, as with regard to a sin-offering for which we require prior knowledge, Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish disagree whether or not awareness following an unwitting sin demarcates one transgression from another. Rav Dimi was silent and had no response. In an attempt to resolve the problem, Abaye said to him: Perhaps you said your statement with regard to an act that the sinner seeks to commit after designating an animal as a guilt-offering but wants to attain atonement for by means of that same designated sacrifice. That statement is in accordance with the statement of Rav Hamnuna. Rav Dimi remembered and said to Abaye: Yes, that was what was originally stated.

When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he cited several disputes concerning the halakhot of guilt-offerings and said: Everyone agrees with regard to a designated maidservant, and everyone agrees with regard to a designated maidservant, and there is a dispute with regard to a designated maidservant. The Gemara elaborates: Everyone agrees with regard to a designated maidservant; one is liable to bring only one guilt-offering, even for many acts of cohabitation, in accordance with the opinion of Ulla. Ulla said that since prior knowledge is not required for liability to bring a guilt-offering, even if one became aware of his transgression between each time he had relations, he brings only one sacrifice. And everyone agrees with regard to a designated maidservant; one is liable for each and every act of cohabitation, if it occurred after designation of an animal for a guilt-offering for the previous transgression, in accordance with the opinion of Rav Hamnuna. And there is a dispute with regard to a designated maidservant; this refers to the one who said that, in order to designate a definite guilt-offering, one requires prior knowledge that he definitely sinned. In that case, the legal status of the guilt-offering is equal to that of the sin-offering and is the subject of a dispute between Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish, who disagree whether awareness between two unwitting transgressions demarcates and requires two offerings.

It was stated that amora’im disagreed with regard to the halakha in the following case:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר עולא לדברי האומר אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה בעל ה' בעילות שפחה חרופה אינו חייב אלא אחת עיקר זה בברייתא במשנה פרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות ט) אלו מביאין קרבן על עבירות הרבה ועל הזדון כשגגה וחד מינייהו הבא על שפחה חרופה ואמרינן עלה תני תנא קמיה דר' אלעזר וכפר עליו הכהן באיל האשם מלמד שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה באיל האשם ונסלח לו מלמד שמביא על הזדון כשגגה ואקשינן והא עיקר קרבן במזיד כתיב. דכתיב בקרת תהיה. פי' מלקות ואין מלקות אלא במזיד ובמקום שהיא חייבת מלקות הוא חייב קרבן ושנינן אימא מלמד שמביא קרבן על השגגה כזדון והתם פליגי אית דאמר דכד בעיל שפחה חרופה בשגגה בעי ידיעה בתחלה כדבעי לענין חטאת דעלמא וכדמפרשינן השוכח עיקר שבת מכלל דהוי ליה ידיעה ואית מאן דאמר כיון דמזיד ושוגג כי הדדי מייתי אף שוגג שלא היתה לו ידיעה בתחלה מייתי אשם וקאמר עולא למ"ד לא בעי ידיעה בתחלה סבר דהא לא דמיא הא שגגה לשגגת חטאת דעלמא וכשם שבזדון מביא קרבן אחד על בעילות הרבה הכי נמי שוגג אם בעל כמה בעילות בכמה העלמות או מהן בזדון ומהן בשגגה אינו מביא אלא קרבן אחד. ואתקיף עליה רב המנונא אלא מעתה בעל ונודע לו וכיון שנודע לו עמד והפריש קרבן ואמר המתינו לא תקריבוהו עד שאבעול ובעל הכי נמי דאינו חייב בבעילה אחרונה קרבן אחר. ודחי עולא ואמר מעשה דלאחר הפרשה קאמרת כלומר בעילה דלאחר הפרשה לא קאמינא שמתכפר בקרבן ראשון. כי אתא רב דימי אמר לדברי האומר אשם ודאי בעי ידיעה בתחלה וכי כמו חטאת דעלמא (אינו) [אילו] בעל הני חמש בעילות בשפחה כגון שבעל בשפחה חרופה שוגג ה' בעילות ונודע לו על הראשונה. והפריש קרבן וחזר ונודע לו על השניה ואח"כ על השלישית ואח"כ על הרביעית ועדיין לא הקריבו ונודע לו ה' פעמים כי האי גוונא חייב ה' אשמות ולא תימא כיון דשוגג ומזיד בשפחה חרופה דינם שוה ידיעתו בכל אחת ואחת לא מהניא דהא אילו היו אלו ה' בעילות כולן במזיד מתחלה עד סוף אינו חייב בהן [אלא אחת] אלא כשם דמהניא ידיעה לגבי חטאת לחייב על כל ידיעה וידיעה הכי [נמי] מהניא גבי אשמות אמר ליה אביי והא חטאות דלדברי הכל בעינן ידיעה בתחלה וכשעשה כמה עבירות בהעלם א' שהוא חייב על כל אחת ואחת. דלמא (בידיעה ולאחר) [במעשה דלאחר] הפרשה קאמרת כדרב המנונא דאוקימנא בבעילה דלאחר הפרשה א"ל רב דימי אין כי אתא רבין אמר הכל מודין בשפחה חרופה שאינו חייב אלא אחת כדעולא.

פי' הכל מודין הוא ר' יוחנן דמחייב על כל ידיעה חטאת בשפחה חרופה מודה דכיון דשוגג כמזיד הוא לא דמיא ידיעתו כידיעת חטאת וכדעולא. הכל מודין בשפחה חרופה דחייב על כל אחת ואחת פי' אפילו ריש לקיש מודה שאם בעל והפריש עליה קרבן וחזר ובעל שאינו מתכפר בקרבן שהפריש על הראשונה אלא חייב קרבן אחר וכ"ש ר' יוחנן ולא גמרינן הפרשה דלאחר מעשה מקמי ידיעה והפרשה דקמי מעשה דאיכא למימר בהפרשה דמקמי מעשה מודה ר"ל דהא בעידן דמפריש האי קרבן לא הוה עליה זיקת עבירה אחרת. והאי קרבן הוה לו לאותה עבירה בלבד לפיכך אם אח"כ עבר עבירה אחרת חייב עליה אבל האי דהוו עליה ה' עבירות בהעלם אחד. ואילו נודע לו על כולן כאחד אין חייב אלא קרבן אחד כך אפילו אם נודע לו על אחת מהן והפריש עליה קרבן ואח"כ נודע לו על השאר כיון שעדיין לא נקרבה החטאת שהפריש מתכפרין כולן בזו החטאת שהפריש מ"ט כולהו בני בקתא דהדדי נינהו וכולהו אית להו דרב המנונא ומחלוקת בשפחה חרופה למ"ד אשם ודאי בעי ידיעה ובפלוגתא דר' יוחנן ור"ל פשוטה היא:

אמר לי' במעשה דלאחר הפרשה קאמרת וכדרב המנונא א"ל אין. פירוש ופליגא דעולא דאיהו אמר נמ"ד אשם ודאי בעי ידיעה בתחלה ואילו עולא אפילו למ"ד לא בעי ידיעה בתחלה במעשה דלאחר הפרשה מודה וטעמא דר"ד משום דמדמה להו לעולות שאם עבר על עשה והפריש קרבן וחזר ועבר על עשה כולן מתכפרין בקרבן אחד והכי נמי למאן דלא בעי ידיעה לא שנא ועולא סבר מי דמי התם לא קבע לי' על איזה מהם קרבנו בא אבל הכא קרבנו קבוע ונקבע על בעילה ראשונה שהופרש עלי' ואתא רבין ופליג ואוקמה כעולא ופריש לתרתי מילי, כך מפורש בתוס'. וק"ל, דהא משמע מתיוהא דרב המנונא דבמעשה דלאחר הפרשה ליכא מאן דאמר. וי"ל דה"ק, דלמא לאחר הפרשה קאמרת וכרב המנונא וה"ק אפילו למאן דבעי ידיעה בתחלה אינו חייב עכאו"א אלא לאחר הפרשה הא קודם הפרשה מחלוקת ר"י ור"להוא ועולא נמי דאמר קודם הפרשה למ"ד לא בעי ידיעה אינו חייב אלא אחת לאו למימרא למאן דבעי ידיעה חייב עכאו"א אלא מחלוקת נמצאו עולא ור"ד בורחין מן הספקות ומן המחלוקת, ואתי רבין וכללוהו לתרווייהו ופרשינהו, כן נ"ל:

מאחר שביארנו באשם ודאי שאינו צריך ידיעה בתחלה בעל כמה בעילות בשפחה חרופה שאמרו עליה במסכת כריתות שהיא מאותן שמביאים קרבן א' על עבירות הרבה לא סוף דבר בשוגג ושכלם בהעלם אחד או בביאות במזיד וכמו שידעת שבשפחה חרופה מביאין קרבן על מזיד כשוגג והרי המזיד והשוגג בדין אחד אלא אפי' שגג ונודע לו בין ביאה לביאה אינו חייב אלא אחת שאין ידיעה זו מחלקת בשפחה שאין הידיעה יותר ממזיד ומ"מ לדעת האומר שהוא צריך ידיעה לא רבהו הכתוב ליפטר בקרבן אחד אלא במזיד כמו שלמדוה שם וכל שכן בשוגג ובהעלם א' אבל שוגג ונודע לו בין ביאה לביאה אותה ידיעה חשובה לחלק האשמות על הדרך שהתבאר בשני זיתי חלב לדעת ר' יוחנן אלא שמאחר שאינו צריך ידיעה אינו חייב אלא אחת ודוקא בגוף שפחה אחת אבל על גופין חלוקין אף בהעלם אחד חייב על כל שפחה ושפחה אף באחת אם בעל והפריש אשמו וחזר ובעל חייב על כל אחת ואחת שההפרשה מחלקת ואפי' היו כל הבעילות בהעלם א' אם נודע לו על הראשונה לבד והפריש אשמו ואח"כ נודע לו על השניה אינה מתכפרת באשם זה והרי הוא כבועל אחר הפרשה הואיל ולא נודע לו עד לאחר הפרשה וביאור הסוגיא לפי מה שכתבנו פשוט הוא וכבר כתבוהו גדולי הראשונים בחבוריהם דרך ביאור:

בפירש"י בד"ה בעל ה' כו' והא מלתא דעולא נקט לה הכא משום דרב דימי כו' עכ"ל ק"ק דמלתא דעולא גופא שייכא הכא בשמעתין דלר"י נמי דסבר לעיל ידיעות מחלקות אשמועינן עולא דבאשם למאן דלא בעי ידיעה אין הידיעות מחלקות בשפחה חרופה אפילו בין ביאה לביאה ויש ליישב וק"ל:

תוס' בד"ה בעל ה' כו' וי"ל דאפילו אם אין אשם תלוי כו' יכול להביא אשם על תנאי ולהתנות בשלמים כו' עכ"ל ואין להקשות לחכמים דפוטרין נמי התם מאשם תלוי במעילה מ"מ יתנה בשלמים כמו בשפחה חרופה הכא די"ל כיון דלדידהו לא אשכחן אשם תלוי במעילה ס"ל דאשם ודאי בעי ידיעה בתחלה ולא קאמר דסגי ליה שיתנה בשלמים בשפחה חרופה אלא למאן דאית ליה אשם תלוי במעילה ולא בעי ידיעה בתחלה נימא נמי דה"ה באשם של שפחה חרופה דלא בעי ידיעה בתחלה ומצי להתנות בשלמים ובספק חטאת נמי לא מצי להתנות בשלמים של נקיבה שהרי התורה הקפידה להביא אשם תלוי על הספק וק"ל:

בד"ה מתקיף כו' דהכי פריך כיון דלאו מחלקת בין ידיעות שבין מעשים לבין ידיעות שלאחר מעשים כו' עכ"ל יש לדקדק כיון דאי לאו דעולא הוה מסתבר ליה למקשה לחלק בין ידיעות שבין המעשים לידיעות שאחר כל המעשים אפילו בשפחה חרופה א"כ מאי פריך לקמן לרב דימי מהא דפליגי ר"י ור"ל אימא דהיינו דוקא בידיעות שאחר כל המעשים פליג ר"ל אבל בידיעות שבין המעשים כי הכא אפילו בשפחה חרופה מודה ר"ל דמחלקות וי"ל דמה שכתבו התוס' הכא דאי לאו דעולא הוה מסתבר למקשה לחלק בין ידיעות שבין המעשים לידיעות שאחר כל המעשים היינו לפום הסברא דקיימינן בה לעולא דאשם ודאי לא בעי ידיעה אבל לפום הסברא דקאמר רב דימי דאשם ודאי בעי ידיעה לא מסתברא ליה לחלק בין ידיעות שבין המעשים לידיעות שאחר כל המעשים וק"ל:

ברש"י ד"ה א"ל אביי דלמא הא דפשטת דלמאן דבעי ידיעה חייב ואפי' לריש לקיש במעשה דלאחר הפרשה קאמרת וכו' מלשון רש"י משמע דמפרש בפי' התוס' דלרב דימי אליבא דר"ל אפי' הפרשה אינה מחלקת אפי' בין ביאה לביאה אלא למ"ד דבעי ידיעה ולכך קאמר רב דימי למ"ד אשם ודאי בעי ידיעה כו' ולקמן בדברי רבין פירש"י והכל מודים ואפי' ר"ל דיש חילוק ואפי' לר"ט כגון בביאה של אחר הפרשה וכו' א"כ מפרש דלרבין הפרשה מחלקת אפי' למאן דלא בעי ידיעה א"כ רב דימי ורבין פליגי ביה:

ד"ה כדעולא וכו' דאפי' ר' יוחנן מודה דלר"ט וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה בעל ה' בעילות וכו' אמר ליה חייב על כל א' וא' ומ"ש מה' העלמות בשפחה אחת וכו' והיינו למאן דלא בעי ידיעה וכו' לא היו התוס' צריכים לכתוב זה לענין הראייה שרוצים להביא השתא שאין הידיעות מחלקות לעולא למ"ד זה אפי' בין ביאה לביאה דהא אי איירי ההיא דד' מחוסרי כפרה למ"ד דבעי ידיעה מכ"ש נשמע דאין מחלקת למאן דלא בעי ידיעה אלא דכתבו זה דלא תימא דמאי מייתי ראיה משם הא ע"כ ההיא פליגי אסוגיא דהכא דהא הכא קאמר לר' יוחנן דאפי' ידיעות דלאחר המעשים מחלקים והתם קאמר דאפי' בין ביאה לביאה אין מחלקים לכך כתבו התוס' דדברי ר' יוחנן דהתם קאי למאן דלא בעי ידיעה מ"מ שמעינן מהתם דלמאן דלא בעי ידיעה אין הידיעות מחלקות אפי' בין ביאה לביאה וק"ל:

ד"ה מתקיף לה רב המנונא וכו' תימא מאי פריך רב המנונא אי קסבר וכו' כלל קושית התוס' הוא זה דמאי פריך רב המנונא מהפרשות אידיעות הא ע"כ לא דמיין דהא הפרשות מחלקים במזיד וידיעות אין מחלקים ואי ס"ל דגם הפרשות במזיד אין מחלקים א"כ גם בשוגג אין מחלקין ומאי פריך אלא מעתה בעל והפריש קרבן ואמר המתינו וכו' ה"נ דאינו חייב אלא א' הא איהו גופיה ס"ל דאין ה"נ דאינו חייב אלא א' כיון דאין הפרשות מחלקות ועכ"פ משמע מדברי התוס' דהא דפריך אלא מעתה וכו' ואמר המתינו וכו' אינו רוצה לומר שאבעול במזיד אלא ר"ל עד שאבעול עוד בשוגג ודו"ק:

בא"ד ואפי' לר"י א"ל דהכא מודה וכו' פי' לפי מאי דאם תמצא לומר רבהפרשה פליגי ולא קאמר ר' יוחנן דמחלקי אלא בהפרשות וק"ל:

רש"י בד"ה בעל ה' כו' א' אבל כו' הד"א:

תוס' ד"ה בעל. וכ"מ בפ"ד מחוסרי כפרה. והכי מוכח מסוגיין דמיירי ע"כ בנודע בין ביאה לביאה דאלו אחר כל הביאות אין ס"ד לומר דידיעות מחלקות הא כיון דלא בעי ידיעה תחילה אפילו כיפר קודם שנודע לו על השניות ממילא כולם מתכפרים עמה כיון דמכפר בלא ידיעה וא"כ ממילא לא מצי למנקט בבעולה דממ"נ בין מעשה למעשה ודאי מחלקת כיון דאינו בהעלם אחת ולאחר כל המעשים פשיטא דל"ש לומר ידיעה מחלקת דהא הקרבן מכפר מיד על כולם כיון דל"צ ידיעה תחלה ומה"ט י"ל על קושיית תוס' דאיך שייך בש"ח דלא בעי ידיעה תחלה די"ל דהיינו לענין זה בבעל חמש בעילות ואח"כ כיפר על א' קודם שנודע לו על אינך כולם מתכפרין דלא בעי ידיעה תחלה ודו"ק:

תד"ה בעל חמש בעילות, והא דנקט שפחה חרופה ולא נקט במעילה.
תמוה לי בתחילה טרחו התוס' דהאיך משכחת בש"ח דלא בעי ידיעה בתחילה כיון דאין בו אשם תלוי והוכרחו לתירוצם דמשכחת בעבר והתנה א"כ מה"ט נקט ש"ח לרבותא דגם בזה שייך דלא בעי ידיעה, וד' יאיר עיני.
וביותר תמוה לי במ"ש תוס' בתירוצם דאתי לאשמעינן אפילו בין מעשה למעשה וכו' וכן משמע וכו' דלמאי צריכים לראי' הא בפשוטו ע"כ מיירי רק בבין מעשה למעשה דאילו אחר כל המעשים פשיטא דידיעה אין מחלקת, דהא כיון דלא בעי ידיעה בתחילה אפילו כיפר ממש קודם שנודע על השניות הכל מתכפרים בכפרה זו כיון דלא בעי ידיעה, א"כ ממילא ניחא דלא הו"מ למינקט במעילה, דבממנ"פ בין מעשה למעשה בודאי מחלק דהא לא הי' בהעלם א', ואחר כל המעשים לא שייך חלוק דהא בכפרה על אחת מתכפר כולם בלא ידיעה דאינך.
ומה"ט עצמו מיושב גם קושית תוס' דאיך משכחת בשפחה חרופה דלא בעי ידיעה, דלענין זה משכחת בנודע לו על א' והביא כפרתו דאינך מתכפרים בממילא בזו דלא בעי ידיעה לכתחילה, והכל נכון:

למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה. עמ"ש רש"י דהתם ספיקו איל ודאו נקבה וכו' בלה"נ לא דמי מתנת דם אשם לחטאת דבד' קרנות ובאצבע למעלה מחוט הסיקרא. ואשם שתים שהן ד' למטה מחוט ובכלי. וצ"ל דבדיעבד אינו מעכב כמ"ש תוס' לקמן ד"ה בעל וכו' בתנאי שלמים ע"ש. ועיין פלוגתת ר"א ורבנן במתני' זבחים ע"ט ע"ב. ומשו"ה הוצרך לומר שזה זכר וזה נקיבה ומג"א סי' א' הקשה תיפוק לי' דחטאת בעי ידיעה בתחילה. ועיין סוף פ"ב דשבועות דלרבי דקיי"ל כוותי' ידיעת ספק מחלק לאשם תלוי וס"ל לר"ל אליבי' דה"ה דמחלק לחטאת ע"ש. וצ"ל הא דאין ידיעת ספק גורם חיוב חטאת ג"כ כי היכי דמחלק דהא הכל מאו הודע נפקא. וא"כ אשם תלוי דכתב רחמנא ל"ל הא תיכף שיתודע לו ספק אכילת חלב יתחייב חטאת. וצ"ל דגזירת הכתוב הוא דספיקא חמיר ולא מתכפר לי' בחטאת בת דוקא ובעי דוקא איל לאשם ועמ"ש בזה תר"י ריש ברכות דף ד' ע"א דפוס זולצבאך דאשם תלוי חמיר מ"ח פעמים מן החטאת ואסברא לי' רמ"א באו"ח סי' תר"ג. וסימנך חם לבי בקרבי דעל הודאי יותר חם לבי מעל הספק ע"כ החמירה תורה עליו. ולעולם ידיעת ספק הוה ידיעה. נמצא זה דוקא בחטאת אבל אשם מעילות דהודאי והספק שוים ולמ"ד ידיעת ספק מחלק ה"ה דגורם חיוב ממש. ולפ"ז הא דאמר רבא בכריתות מדברי שניהם נלמוד דאשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה אינו מוכרח לר"ל אליבא דרבי הנ"ל דס"ל ידיעת ספק הוה ידיעה אלא דרבא ס"ל כר' יוחנן ספ"ק דשבועות הנ"ל דספק ידיעות אינה מחלקות לחטאת משו"ה אמר מדברי שניהם נלמוד וכו'. ובפלפול ישבתי בזה קו' תוס' דשמעתין אפי' רש"י. ומ"מ י"ל פי' רש"י דשמעתין דלהכי נקיט שזה ספיקו זכר וודאו נקבה ולא נקיט משום ידיעה בתחילה דרצה לפרש אליבא דר"ע אפי' לר"ל הנ"ל:

ועיין שבועות דף ד' ע"ב הקשו תוס' אפי' רש"י שם למה דכ' רחמנא או הודע תיפוק לי' אי לא ידע שחטא איך מייתי חטאת. ולכאורה י"ל לא איצטריך אלא לומר שהידיעה מחלק ולא ב' מיני העלמות כפי' רש"י לעיל ע"א ע"א ד"ה קצירה גוררת ע"ש בסוף הדבור. אלא דלכאורה היא גופא קשי' מנ"ל למילף הא מיני' דלמא איצטריך קרא למימר דבעי ידיעה ודאית ולא ידיעת ספק וצ"ל בלאה"נ ידעינן הא דודאו נקבה וספיקו איל ואייתר קרא להנ"ל וגם בזה א"ש פי' רש"י ולק"מ קושי' מג"א ועיין שב יעקב סימן ב':

בפירש"י בד"ה בעל ה' בעילות וכו' ונודע לו וכו' עס"ה. ויש לתמוה טובא על סוגיא זו לפי פרש"י דכיון דסברא זו דלמ"ד בעי ידיעה חייב על כל אחת ואחת חידוש גדול הוא דמה"ת נחמיר בשוגג טפי מבמזיד בידיעה שבין ביאה לביאה וכ"ש במאי דמחייב הרבה אפילו ע"י ידיעות מפורשות שאחר כל הביאות בין הפרשה להפרשה וקודם כפרה אלא דרש"י הוכרח לפרש כן מדאמר עולא למאן דאמר לא בעי ידיעה מכלל דלמאן דאמר בעי ידיעה לא הוי הכי וכהאי גוונא משמע ליה ממימרא דרב דימי בסמוך אלא דאכתי קשיא אדעולא גופא דקבע למילתיה אליבא דמ"ד לא בעי ידיעה דהוי דלא כהלכתא לפי שיטת התוספות ומהרש"א וכ"ש לפי פירושי שכתבתי בסמוך שעולה מכולן דהני חכמים דפטרי התם ופליגי אדר"ע ור"ט אינהו דסברי דבעי ידיעה וא"כ מסתמא הלכה כחכמים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ועוד דבעיקר מימרא דעולא למ"ד לא בעי ידיעה ליכא שום רבותא כלל דאינו חייב אלא אחת כמו במזיד וא"כ טפי הו"ל לעולא למימר איפכא דלמ"ד אשם ודאי בעי ידיעה בעל ה' בעילות בשפחה חרופה חייב על כל אחת וא' והוי רבותא טובא כדפרישית ואליבא דהלכתא וממילא נמי הוי ידעינן דלמ"ד לא בעי ידיעה אינו חייב אלא אחת:

ועוד דכל הנך סברות שכתב רש"י דידיעות חשובות באשם ודאי הוי כמו הבאת כפרה דמזיד ל"ש בידיעות שבין ביאה לביאה ול"ש בידיעות שלאחר כל הביאות מכל זה לא נזכר בדברי עולא כלום דאפילו לשון ונודע לו שהוא עיקר הדין חסר מדברי עולא ורש"י הוסיף לשון זה מדעתו וכבר חזרתי על כל הצדדים ליישב פי' זה שנראין דברי תימא ולא מצאתי:

אמנם לפי מאי דפרישית בסמוך א"ש טובא דודאי למ"ד אשם ודאי בעי ידיעה בתחילה והיינו מג"ש דמצות מצות והיקישא דאשמות להדדי אם כן ליכא שום רבותא שדין אשמות כדין החטאות והיינו בשוגג דהא חטאת לא אשכחן אלא בשוגג ומשום הכי פשיטא דידיעות מחלקות בשוגג בידיעות שבין ביאה לביאה לד"ה ובידיעות שלאחר הביאות תליא בפלוגתא דרבי יוחנן ור"ל דכי היכי דפליגי בחטאות פליגי באשמות אלא דעיקר מימרא דעולא היינו לאידך גיסא דלמ"ד לא בעי ידיעה בתחילה דלית ליה הך ג"ש דמצות מצות וא"כ אין לדמות אשם לחטאת לענין ידיעות ממילא דלפ"ז מילתא דפסיקא היא דכל הבועל ה' בעילות בשפחה חרופה לעולם אינו חייב אלא אחת ל"ש מזיד ול"ש שוגג בין בידיעה אחת ובין בידיעות הרבה וכבר אפשר דעולא אמתניתין דכריתות קאי דקתני סתמא שהבא על שפחה ביאות הרבה מביא אחת על כולן ומשמע ליה לאוקמי כר"ע ור"ט דלא בעי ידיעה וכמו שאבאר בסמוך בלשון רש"י:

ולפ"ז א"ש נמי טובא הא דמתקיף רב המנונא אלא מעתה בעל וכו' והפריש קרבן והאריכו בתוספות לפרש בדוחק. ולפמ"ש א"ש טפי דמה"ט גופא דע"כ עולא מילתא דפסיקא בעי למימר מכל הנך הוכחות שכתבתי משמע ליה לרב המנונא דלגמרי בכל ענין השוה מדותיו דלעולם אינו חייב אלא אחת דמש"ה סתמא קאמר ולא הזכיר לשון שוגג ולשון ידיעה בדבריו וא"כ מקשה שפיר בלשון בתמיה אלא מעתה בעל וחזר ובעל והפריש קרבן ובין לענין שוגג ובין לענין מזיד מתמה רבי המנונא ובעי למימר דלפ"ז מתניתין נמי לאו מילתא דפסיקא תני ועל זה מהדר ליה עולא שפיר דמעשה דלאחר הפרשה ודאי מילתא דפשיטא טובא היא דלא איירי בה מתניתין כלל ומש"ה לא איירי בה נמי עולא גופא אע"ג דסתמא קאמר כן נ"ל נכון לולי דמלשון רש"י והתוס' לא משמע כן והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

בא"ד והא מילתא דעולא נקיט לה הכא וכו' ונראה לי בכוונתו משום דאי אפשר לומר דעולא אפלוגתא דר"י ור"ל דלעיל קאי דהא אינהו לא איירי אלא לענין ידיעות שאחר כל המעשים אי מחלקות או לא ועולא הוא דקאמר דאפילו בין ידיעה לידיעה אינו חייב אלא אחת אע"ג דבכה"ג בחטאת מילתא דפשיטא היא דמחלקות לד"ה אע"כ משמע ליה לרש"י דאין ה"נ דמימרא דעולא לאו הכא איתמר אפלוגתא דר"י ור"ל אלא שמעתא בעלמא אתמר אמתניתין דכריתות דקתני הבא על השפחה ביאות הרבה לכך הוצרך רש"י לפרש דהא דמייתי לה בשמעתין היינו משום דפרכינן עלה בסמוך אדרב דימי מפלוגתא דר"י ור"ל וזה ברור בכוונת רש"י ועיין במהרש"א:

בתוס' בד"ה בעל ה' בעילות וכו' אבל למאן דבעי ידיעה וכו' אבל בשפחה חרופה שמביא על הזדון כשגגה כו' עס"ה. ואף דפי' התוס' עולה לגמרי כפרש"י אפ"ה האריכו בשביל דבר שנתחדש בדבריהם לאסבורי מילתא בטעמא דהא דלעולא ידיעות דשפחה חרופה חשיבי כהבאת כפרה היינו משום דהידיעות גורמות כפרה ומש"ה למ"ד דלא בעי ידיעה אין הידיעות גורמות כפרה שהרי יכול להביא ולהתנות והיינו דקשיא להו דהא לא אשכחן אשם תלוי בשפחה חרופה וניחא להו בתירוצא דאפילו הכי יכול להתנות בשלמים אפילו למ"ד אין מביאין קדשים לבית הפסול זהו עולה מתמצית דברי התוספות והיינו דקשיא לי לעיל על לשון מהרש"א ז"ל שרוצה לומר בכוונת התוספות דהני חכמים דפטרי בכריתות באשם תלוי ובמעילה ע"כ סברי דאשם ודאי בעי ידיעה ולפי שיטת רש"י והתוס' דהכא לעולם מצינן למימר דחכמים דהתם נמי סברי דלא בעי ידיעה וא"כ היה יכול להביא אשם תלוי ולהתנות אלא דאפ"ה מיעט רחמנא אשם מעילה ואשם תלוי בגזירת הכתוב מג"ש דמצות מצות וכבר כתבתי שיש ליישב שיטת מהרש"א בדוחק לפי שיטת התוס' דהכא:

מיהו למאי דפרישית בסמוך בשמעתין ממילא דאין צורך לכל האריכות שכתבו התוס' כאן דהא אפילו אם אינו יכול להתנות באשם או בשלמים אפ"ה שפיר קאמר עולא דלמ"ד לא בעי ידיעה אינו חייב אלא אחת כיון דלית לן ג"ש דמצות מצות ובאשמות לא כתיב ידיעה וכ"ש בשפחה חרופה דכתיב להדיא על חטאתו אשר חטא דדרשינן מינה בכריתות דאינו חייב אלא אחת על ביאות הרבה מעתה אין לחלק בין שוגג למזיד כלל דמה"ת ודוק היטב:

בד"ה מתקיף לה רב המנונא וכו' תימא מאי פריך וכו' עס"ה. כבר כתבתי בסמוך דלפי פירושי בסוגיא זו אין מקום לקושיית התוס' כלל אלא דבלא"ה אפילו לפי פי' רש"י והתוס' נמי לא ידענא מאי קשיא להו הכא דהא שפיר מצינו למימר דר' המנונא בין אשוגג ובין אמזיד קאמר ובלשון בתמיה דכיון דבכה"ג אין שום סברא לומר דאינו חייב אלא אחת א"כ לא הו"ל לעולא לסתום דבריו כאילו הוי מילתא דפסיקא והו"ל לפרש ולמימר בעל ה' בעילות בשפחה חרופה בשוגג ונודע לו בין אחת לאחת כן נ"ל ודו"ק :

בפרש"י בד"ה כי אתא רב דימי לא פליג אדעולא וכו' עכ"ל. נ"ל בכוונת רש"י דרב דימי ועולא לא פליגי בעיקר הסברא דהך מילתא דשפחה חרופה תליא בפלוגתא דאשם ודאי אי בעי ידיעה או לא אבל מ"מ שפיר משמע דעולא ורב דימי פליגי בחד מכמה גווני דהא מלישנא דעולא דאמר למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה א"כ משמע דהכי ס"ל לעולא כר"ע ור"ט משא"כ רב דימי דאמר למ"ד אשם ודאי בעי ידיעה משמע דס"ל כחכמים ועי"ל דמימרא דעולא משמע דסבירא ליה כרבי יוחנן בחטאת משא"כ לרב דימי למאי דס"ד מעיקרא ע"כ עיקר רבותא דידיה אליבא דר"ל א"כ משמע דכר"ל ס"ל ויותר נראה דלעולא משמע דס"ל בפלוגתא דר"י ור"ל דלר"י ידיעות מחלקות והיינו דנקיט סתמא ואפ"ה אידיעות קאי משא"כ לרב דימי אליבא דמסקנא משמע דס"ל דבהפרשות פליגי ומש"ה נקיט לה נמי מילתא סתמא ואפ"ה אהפרשות קאי כן נראה לי ודו"ק ותו לא מידי:

בעל ה' בעילות בשפחה חרופה. בשוגג ונודע לו בין כל אחת ואחת אינו חייב אלא אחת להכי נקט שפחה חרופה משום דמביא קרבן אחד על עבירות הרבה כדתנן בכריתות (דף ט.) ה' מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה הבא על השפחה ביאות הרבה וכו' וכי תנן מתני' דנפטר בקרבן אחד הני מילי במזיד שהוא מן המביאים על המזיד כשוגג דכתיב (ויקרא יט) בקורת תהיה ומלקות בשוגג ליכא וגבי מזיד רבי קרא דנפטר בקרבן אחד על ביאות הרבה כדיליף התם וכ''ש על ביאות שוגג הרבה בהעלם אחד אבל שוגג ונודע לו בין ביאה לביאה למאן דבעי ידיעה בתחלה באשם ודאי חשיב הוא לחלק לאשמות כהבאת כפרה המחלקת לעושה מזיד וצריך להביא על כל אחת ואחת אליבא דר' יוחנן דאמר לעיל באוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו בשתי ידיעות שמביא חטאת על כל אחת ואחת דחשיבא ליה חילוק ידיעה כאילו הביא קרבן בין ידיעה לידיעה הכא נמי חשיב חילוק ידיעה כאילו הביא קרבן בין ביאה לביאה ואשמעינן עולא דלמאן דלא בעי ידיעה באשם בתחלה אינה חשובה לחלק בינתים ואינו חייב אלא אחת דכיון דלא חשיבא ליה ידיעה לא מחלקת והא מילתא דעולא נקט לה הכא משום דרב דימי דאיירי עלה ופרכינן עלה מפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש: המתינו. שלא תקריבוהו עד שאבעול עוד: כי אתא רב דימי. לא פליג אדעולא אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא: חייב על כל אחת ואחת. קס''ד השתא לרב דימי הא דתנן הבא על השפחה ביאות הרבה אינו חייב אלא אחת הני מילי מזיד אי נמי שוגג בהעלם אחד אבל שוגג ונודע לו בינתים למאן דחשיבא ליה ידיעה באשם. מחלקת ואפילו לריש לקיש: והרי חטאת דבעי ידיעה בתחלה. שאם הביא חטאתו קודם שנודע לו החטא אינה מכפרת דכתיב (ויקרא ד) או הודע אליו והביא: ופליגי ר' יוחנן וריש לקיש. וקאמר ריש לקיש דאין ידיעות מחלקות להתחייב בשתים על שני זיתי חלב בהעלם אחד אלמא לא חשיבא ליה חילוק ידיעה כחילוק כפרה וגבי שפחה חרופה בידיעות שבין ביאה לביאה לאו כהבאת קרבן חשיבי לחלק וכי היכי דבמזיד דידיה מביא אחת על כולן הכא נמי מביא אחת על כולן ולא דמי לידיעות שבין אכילת חלב לאכילת חלב שמחלקות לדברי הכל דהתם חיובי אשגגות הוא וכיון שיש ידיעה בינתים הויין ליה שתי שגגות: אמר ליה אביי דילמא. הא דפשטת למאן דבעי ידיעה חייב ואפילו לריש לקיש: במעשה דלאחר הפרשה קאמרת. וכאתקפתא דרב המנונא דלעיל אבל בידיעה דקודם אפילו לר''ע פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש היא לרבי יוחנן דחשיבא ליה ידיעה לחלק באכילת חלב אפילו שתי אכילות שנאכלו בהעלם אחד ה''נ מחלקת וריש לקיש דאמר התם לא מחלקת ה''נ אפי' דבין ביאה לביאה לא מחלקת דבין ביאה לביאה דהכא כשתי אכילות דחלב בהעלם אחד ונודע לו על כל אחד ואחד לבדו דמיא: הכל מודים. ר' יוחנן וריש לקיש בשפחה חרופה דיש חילוק: והכל מודים. בה דאין חילוק: ומחלוקת. שניהם בה דלר' יוחנן יש חילוק ולריש לקיש אין חילוק וכולהו מפרש להו: כדעולא. למאן דלא בעי ידיעה בתחלה דאפי' ר' יוחנן מודה דלר' טרפון לא חשיבא ידיעה לחלק וכי א''ר יוחנן ידיעות מחלקות ואפילו בין שתים הנעשות בהעלם אחד ה''מ בחטאת דחשיב ידיעה דילה: והכל מודים. ואפילו ר''ל דיש חילוק ואפילו לרבי טרפון כגון בביאה שלאחר הפרשה כדרב המנונא: ומחלוקת. דרבי יוחנן ור''ל בשפחה חרופה ואליבא דמאן דחשיבא ליה ידיעה דאשם לר' יוחנן דאמר ידיעת חטאת הואיל וחשיבא היא מחלקת אפי' חטאת דהעלם אחד הכא נמי מחלקת בין דהעלם אחד בין דשתי העלמות ולר''ל דאמר ידיעה דחטאת אף על גב דחשיבא לא מחלקת עבירות דהעלם אחד הכא אפילו דשתי העלמות לא מחלקת וכדפרישית:
בעל חמש בעילות בשפחה חרופה אינו חייב אלא אחת. אבל למאן דבעי ידיעה בתחלה הוי פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש דלר' יוחנן כיון שהיא ידיעה שהיא גורמת כפרה מחלקת אפילו ידיעות של אחר הבעילות כ''ש ידיעות שבין ביאה לביאה דמחלקות ור''ל דסבר דידיעות לא מחלקות הכא בשפחה חרופה אפילו ידיעות שבין ביאה לביאה אין מחלקות אע''ג דגבי חלב מודה ר''ל דידיעות שבין אכילה לאכילה מחלקות לא דמי דהתם בשגגה תלה רחמנא וידיעות מחלקות אשגגות אבל בשפחה חרופה שמביא על הזדון. כשגגה אין הידיעה חשובה לחלק אבל למאן דלא בעי ידיעה בתחלה אפילו רבי יוחנן מודה כיון שאין הידיעה גורמת כפרה דלא חשיבא לחלק אפי' בין ביאה לביאה כל שכן אחר כל המעשים וא''ת הניחא אי איכא אשם תלוי בשפחה חרופה אתי שפיר למאן דלא בעי ידיעה דאינו חייב אלא אחת שאין הידיעה גורמת כפרה שיכול להביא אשם ולהתנות כמו במעילה אבל אי לית בה אשם תלוי דהא לא אשכחן בשום מקום בשפחה חרופה אשם תלוי אמאי אינו חייב אלא אחת ליחייב שתים דהא צריך ידיעה אחת לכל הפחות דאם לא נודע לו לא היה יכול להביא שום קרבן והרי אותה ידיעה גורמת כפרה ויש לומר דאפי' אין אשם תלוי בשפחה חרופה יכול להביא אשם על תנאי ולהתנות בשלמים ואפילו למאן דאמר אין מביאין קדשים לבית הפסול דהשתא ממעט ליה מאכילתו מ''מ לא חשיב גורם כפרה כיון דאם עבר והתנה מה שעשה עשוי והא דנקט עולא שפחה חרופה ולא נקט מילתיה במעילה דגבי מעילה הוא דתנן דאשם ודאי לא בעי ידיעה משום דאתא לאשמעינן דאפי' בין מעשה למעשה לא חשיבא ידיעה לחלק אבל במעילה פשיטא דמחלקת כמו בחטאת וכן משמע בפרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ט.) דאמר בעא מיניה ר' חייא טירנאה מר' יוחנן הבא על ה' שפחות בהעלם אחד מהו א''ל חייב על כל אחת ואחת ומ''ש מה' העלמות בשפחה אחת אמר ליה התם אין גופים מוחלקין הכא גופים מוחלקין והיינו למאן דלא בעי ידיעה אלמא דלא מחלקות אפי' ידיעות שבין ביאה לביאה ואית ספרים דגרסי במילתיה דעולא ונודע לו בין כל אחת ואחת והיינו כדפרישית וא''ת תפשוט מדעולא דלר' יוחנן ידיעות מחלקות וי''ל דעולא את''ל קאמר: מתקיף לה רב המנונא אלא מעתה בעל והפריש קרבן כו'. תימה מאי פריך רב המנונא דאי קסבר דהפרשה מחלקת בין ביאה לביאה כשבעל במזיד בשוגג נמי יש לחלק והיכי מדמה ליה לידיעה שאין מחלקת במזיד ואי קסבר דאין הפרשה מחלקת במזיד הכי נמי דלא מחלקת בשוגג ונראה לר''י דהכי פריך כיון דלא מחלקת בין ידיעות שבין מעשים לידיעות שלאחר מעשים אלא מעתה הפרשות נמי דאין מחלקות לר''ל לאחר כל המעשים את''ל דבהפרשות פליגי ואפי' לר' יוחנן איכא למימר דהכא מודה דאין הפרשות מחלקות דדוקא גבי חטאת קאמר דמחלקות משום דאיכא נמי בהדי הפרשות ידיעות חשובות שגורמות כפרה אבל הכא דליכא אלא הפרשה לחודא אפי' רבי יוחנן מודה דלא מחלקת אחר כל המעשים ה''נ דלא מחלקת בין ביאה לביאה והא ודאי סברא היא דמחלקת ואין מתכפר בקרבן שכבר הפריש עבירה שאחר הפרשה אמר ליה מעשה דלאחר הפרשה לא קאמינא פי' איני משוה בין מעשה למעשה לאחר כל המעשים: כי אתא רב דימי אמר למ''ד בעי ידיעה כו'. השתא ס''ד דמיירי בידיעה וקאמר דאפי' לריש לקיש מחלקת כיון דגורמת כפרה ואפילו לאחר כל המעשים ולהכי פריך והרי חטאת כו' ומסיק דלאחר הפרשה קאמר ואומר ר''י דרב דימי פליג אדעולא מדנקט למ''ד בעי ידיעה משמע אבל למאן דלא בעי ידיעה לא שמשוה אותו להפרשה דלאחר כל המעשים ואין לתמוה על סברא דרב דימי דה''נ עולה מכפרת אעשה דלאחר הפרשה אף על גב דבעיא היא בפרק קמא דזבחים (דף ו.) ולא איפשיט דדחי ליה הש''ס בסוף הסוגיא דחויא בעלמא הוא א''נ התם בעי אליבא דעולא דאמר הכא דאין קרבן מכפר אעבירה דאחר הפרשה דילמא עולה דדורון היא מכפרת א''נ אין רוצה לפשוט התם מדברי האמוראים אלא ממשנה או מברייתא כדאשכחן בפרק [אין בין המודר (נדרים דף לה:)] ורשב''א מפרש דהא דנקט למאן דבעי ידיעה רבותא נקט דאפי' לדידיה לא מיחייב לר''ל על כל אחת אלא במעשה דלאחר הפרשה ולא פליג אעולא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד