אי נמי. משכחת לה הגבהה אצל פיל: בחבילי זמורות. הגבוהים מן הארץ שלשה טפחים ומוליכין עליהם דהגבהת שלשה טפחים הגבהה היא דנפקא ליה מתורת לבוד: מתני' שיש להם אחריות. היינו קרקעות שאחריות כל אדם הלוה והנושה בחבירו עליהן לפי שקיימין ועומדין לפיכך נסמכין עליהן: בחזקה. רפק ביה פורתא או דיש אמצרי או נעל או פרץ כל שהוא: נקנין עם נכסים כו'. אם מכר מטלטלין עם קרקע כיון שקנה לוקח את הקרקע באחד משלשה קנינים נקנים מטלטלין עמה: וזוקקים. נכסים הללו שאין להם אחריות דקמיירי בהו תנא את הנכסים שיש להן כו', אע''ג דאין נשבעין על הקרקעות לבדן כדנפקא לן בשבועות (דף מב:) היכא דטענו כלים וקרקעות ונתחייב לישבע על המטלטלין זוקקין המטלטלין את הקרקעות לישבע עליהן האי זוקקין אנכסים קאי שאין להם אחריות ולאו אבית דין: גמ' ואימא עד דאיכא שטר. בהדי כסף דכתיב קרא (ירמיהו לב) וכתוב בספר וחתום: לא שנו. דקני בכספא לחודיה אלא במקום שאין רגילין לכתוב שטר מכירה: לא קנה. דכיון דרגילין בהכי לא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא: ואם פריש. אם רצוני יקנה לי כספי או יקנה שטרי: אי בעינא כו'. להכי אמר תרוייהו שיהא הוא יכול לחזור בו אבל המוכר לא יחזור כדמפרש ואזיל שאם בא המוכר לחזור יאמר לו אני רוצה שיקנה לי כספי ואם הוא בא לחזור יאמר לו איני רוצה שיהא כספי קונה עד שיבא השטר וכל זמן שלא קבלתי השטר אחזור בי: את ספר המקנה. אלמא יש קנין אף בספר לבדו: עד שיתן דמים. דלא גמר מוכר ומקנה עד דקביל דמים ואע''ג דקביל דמים בעי שטרא אלא היכא דפריש וכדאמרינן לעיל: הרי זו מכורה ונתונה. קא סלקא דעתך או או קתני: מפני רעתה. דניחא ליה דלקנייה ליה שטרא ללוקח כי היכי דלא מצי למיהדר ביה: רב אשי אמר. הך מתני' בנותן מתנה מיירי וכולה חדא היא ולאו או או קתני אלא כך וכך כתב לו שדי מכורה ונתונה לך לייפות את כחו שאם יגבנה בעל חוב של נותן ממנו ישוב עליו לתבוע ממנו דמים המפורשים: ושבו בעריכם. גדליה בן אחיקם קאמר ליה: בישיבה. דתפשתם אשבו קאי: מיד ליד. דהיינו משיכה: ולר' יוחנן דאמר. בפרק הזהב: דבר תורה מעות קונות. כדאשכחן גבי הקדש ונתן הכסף וקם לו: אמר לך. מתני' לא תקשי לי דתקנתא דרבנן קתני תנא דמתני' שעקרו חכמים קנין המעות ואמרו לא תקנה אלא משיכה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה: ויתן להם אביהם. בבני יהושפט כתיב וסיפיה דקרא עם ערי מצורות ביהודה: צבורין בו. שיהו אותן מטלטלין מונחין באותו קרקע: ובוידוי. ל''ג דאף מי שאין לו קרקע מתוודה על המעשרות ויכול לומר וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו ולא דמי לבכורים דבעי למימר אשר נתת לי:

אי נמי בחבילי זמורות. פי' בקונטרס משכחת לה להגבהת פיל בחבילי זמורות הגבוהים מן הארץ שלשה ומעלהו עליהן דהגבהת ג' הגבהה היא דנפיק לה מתורת לבוד ולפירושו בכלים לא מצי למימר דליקני מדין הגבהה שיניח כלים תחת רגליו דסתמייהו אין בעוביין שלשה טפחים ולפי' ר''ת דמפרש דהגבהה בטפח קני. צ''ל סתם כלים אין בעוביין טפח וקשה אמאי נקט חבילי זמורות לנקוט אבנים או עצים ומפרש הרב משולם דלהכי נקט חבילי זמורות לפי שהן מאכל פיל כדאמרינן פרק מפנין (שבת דף קכח.) מטלטלין חבילי זמורות בשבת מפני שהן מאכל לפילין ומגביהין לפיל חבילי זמורות למעלה והוא קופץ ומגביה את עצמו מן הארץ ואוכלן ואין לתמוה אי חשיבא הגבהה בהכי דכה''ג אשכחן בפרק שילוח הקן (חולין דף קמב.) כי היכי דליגבינהו ולקנינהו: אמר קרא שדות בכסף יקנו. הא דלא אייתי מקרא דכתיב גבי עפרון (בראשית כג) משום דדילמא ה''מ מנכרי שכל קנינו בכסף: על הנייר או על החרס. פי' לעיל (דף ט:): ולמה כתב בלשון מכר כדי לייפות כחו. וא''ת ולמה כתב לו בלשון מתנה בשלמא מכר משום אחריות אלא מה יפוי כח יש במתנה אי משום דבמתנה לית ביה משום דינא דבר מצרא הא אמר בפרק המקבל (ב''מ דף קח:) דמתנה דאית בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא וי''ל דשני שטרות כותב לו אם צריך לאחריות מראה של מכר ואם צריך לדינא דבר מצרא מראה של מתנה ומצניע של מכר [ועוד נראה דמיירי שפיר בשטר אחד והא דכתב ליה בלשון מתנה לפי שהאמת הוא כך וכו'] ובירושלמי בפירקין מפרש דיפוי כח של מתנה היינו לגבי בור ודות דמוכר שדה בסתם לא מכר בור ודות אבל מתנה בעין יפה נותן הכל: קרקע כל שהוא חייבת בפאה. בירושלמי דמסכת פאה פריך על הך משנה עד שלא קצרה אינה חייבת בפאה ומשקצרה אין כאן שיור ומשני תפתר שהיה שם קנה א' ובו חמשה שיבולות מדדחיק לומר כן משמע דבכל שהוא חייבת בפיאה וכן משמע בסמוך דדחיק לאוקמא במחט ותלה בה מרגליות ובפרק לא יחפור (ב''ב דף כז:) מוקי לה בחטה דאי באילן לא מיחייב בבכורים אא''כ היה לו י''ו אמה לכל רוח כשיעור יניקה ותימה דהא חטה נמי יונקת שלשה טפחים כדמוכח בשמעתא דערוגה בפרק ר' עקיבא (שבת דף פה.) וי''ל אע''ג דיניקה עד שלשה טפחים מ''מ אין עיקר יניקתה אלא כנגדו וכה''ג אשכחן גבי אילן גופיה אע''ג שהשרשים מתפשטים חוץ לי''ו אמה כדמוכח בלא יחפור (ב''ב שם) אפ''ה לא בעי אלא י''ו אמה דכך הוא עיקר יניקתו: ובוידוי. פי' בקונטרס דל''ג בוידוי דאף מי שאין לו קרקע מתודה על המעשר ויכול לומר וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו ולא דמי לבכורים דבעי למימר אשר נתת לי וכן פר''י דל''ג ובוידוי ולא מטעם דרש''י אלא משום דבירושלמי (דפאה פ''ג) פריך אהא מילתא גופא אמאי לא תני ובוידוי אלמא משמע דלא גרסינן ליה וגם משמע מי שאין לו קרקע מתודה כגון פירות לקוחין.:

אי נמי בחבילי זמורות. פי' רש"י ז"ל בשגבוהין מן הארץ שלשה ומעלה עליהן דהגבהה ג' טפחים היא דנפקא להו מתורת לבוד וקשה עלה דגרסינן בב"ק דף כ"ט ע"ב גבי ההופך את הגלל ברשות הרבים ובא אחר והוזק בהם ההופך חייב ואוקמוה בגמרא כגון שהפכה לפחות משלשה דכל הפיכה פחותה משלשה משמע ואמר רבי אלעזר עלה לא שנו אלא שנתכוון לזכות בה אבל לא נתכוון לזכות בה פטור משמע שכשנתכוון לזכות בזה זכה והוה ליה כמפקיר בורו או מפקיר נזקיו.
ורש"י ז"ל נזהר בזה ופי' ואע"ג דלאו הגבהה מעלייתא היא קנה להתחייב בנזיקי' במפקיר נכסיו הואיל ודעתו לזכות שמאות' שעה נסתלק' מעשה ראשון.
ור"ת ז"ל השיב מההיא דאמרי' בעירובין דף ע"ט ע"ב ומזכה להם ע"י אחר ומגביה מן הקרקע כל שהוא ומפרש בגמ' כמה כל שהוא טפח אלמא דין הגבהה טפח ויש דוחין שאני שתופי מבואות דרבנן כדאמרינן בגיטין דף ס"ד ע"ב שאפי' קטן זוכה להם בו.
ואני מצאתי בירושלמי בבבא קמא (ג,ד)ואייתי לה נמי פ"ג דמסכת דמאי גבי ההופך את הגלל חזקיהאמר והוא שהפכה על מנת לזכות בה אבל הפכה שלא על מנת לזכות בה לא בדא מילתא דחזקיה אמרה מטלטלין נקנין בהפכה פי' הפכה למטה משלשה כדאמרינן עלה התם בגמר' דילן ובעי המטלטלין מהו שיקנו במשיכה אמר רבי בון ב"ח נראין הדברים בעמודים ובעורות הקשים אבל בעורות הרכים לא קנה עד שיגביה פי' כי ההוא דאמרינן בגמרא דילן בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף ע"ו ע"ב) לא שנו אלא בדברים שאין דרכן להגביה אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא וזה הירוש' מפורש שלא כדברי רש"י ז"ל.
ושמעתי שמפר' חבילי זמורות שדרכו של פיל לאכול זמורות ומעמיד אותם במקום גבוה והוא קופץ לאכול וזו היא ההגבהה כיון שמחמתו הוגבה כדקתני קורא לה והיא באה ואיתמר בחולין דף קמ"ב ע"א זיל טרוף הקן כי היכי דליתגבהו וזה נוח לי יותר מפרש"י ז"ל שהמעמיד בהמה על מקום גבוה לא הגבי' מן הקרקע שחבילי זמורות המונחים בקרקע כקרקע הן חשובין ועוד למה לי חבילי זמורות:

לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר. אבל במקום שכות' את השטר לא קנה בכסף ולא בחזקה עד שיכתבו את השטר דלא סמכיה דעתיה עד שיכתובו ואע"ג דא"ל קני בכסף או לך חזק וקני לא קנה אבל משיכתוב את השטר קנה באותו כסף או באותה חזקה ואי פריש בכסף בלבד אקנה או בחזקה לבדה בלא שטר קנה כפי הטעם שפירשנו למעלה.
וי"מ דאכסף בלחוד קאי אבל בחזקה קנה בכל מקום דקניה אלימתא היא שהרי באה לרשותו וזה דעת הר' שמואל שכתבו בפ' חזקת ואינו נכון שאעפ"י כן לא מצינו שיפה כח חזקה מכח כסף אלא במה ששנו לקמן בברייתא ואכולה מתניתין קאי:

אלא מהכא, ואקח את ספר המקנה. ואי קשיא והא התם בכסף קנה דכתיב ואשקלה לו את הכסף לא תיקשי דכיון דכתיב ספר המקנה משמע שעיקר קנייתו בשטר.
וא"ת א"כ למה לו שטר יקנה בכסף איכא למימר צריך היה שטר מפני הגלות שמא ימותו עדיו ולא עוד אלא שכתוב ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים ולפיכך קנה בשטר מכר שכבר נתן לו דמים:

אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן לו דמים. לפי מה שאמרו בפ' השוכר את האומנין (בבא מציעא דף ע"ח ע"א) האי מאן דזבין מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי לא קנה לא עייל ונפיק אזוזי קנה היה לנו לפרש שמועה זו בדקא עייל ונפיק אזוזי ואעפ"י כן אינו נכון לפרש השמועה במה שלא הוזכר בה כלל שאלו היה חלוק בכאן בין עייל ונפיק אזוזי בין לא עייל ונפיק אזוזי לעולם אי אפשר שלא הוזכר בגמרא כלל שלא באו רבותינו לסתום כל כך אלא לפרש.
לפיכך אמרו מפרשים דל"ש עייל ונפיק אזוזי ול"ש לא עייל ונפיק אזוזי לעולם לא קנה בשטר מכר עד שיתן לו דמים משום דלא סמכה דעתיה שמאחר שכתב לו את השטר וקנה מעתה במה יכופנו ליתן לו מעותיו הרי כל צרכו של לוקח בידו ולפיכך שמו חכמים דעתו של מוכר שאינו רוצה שיקנה לוקח מעתה אלא ספרא איתרמי' ליה דמימר אמר כשיתן לי מעות יקנה ולא נטריד בכתובת השטר ולפיכך לא עייל ונפיק אזוזי משום דסמכה דעתיה שלא קנה עד שיתן לו דמים אבל בחזקה ודאי קנה בדלא עייל ונפיק אזוזי שכיון שקדם להחזיקו בו מעכשיו הוא ורוצה להקנותו ולא סמכה דעתיה מדלא עייל ונפיק אזוזי וכן אם משך במטלטלין ולא עייל ונפיק אזוזי קנה ואי עייל ונפיק אזוזי לא קנה לא במשיכת המטלטלין ולא בחזקת הקרקעות.
וכתב הר' יהודה הנשיא הברצלוני ז"ל שמחלוקת היא בין הראשונים ז"ל בשטרי אקנייתא אם קנה משעת קנין או לא קנה עד שיתן לו דמים ומסתברא שקנה מדאמרינן בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף ט"ו ע"ב) המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעליו אי משום כתב ללוות ולא לוה. הא שעבד נפשי' אלמא בכל שטרי אקנייתא משתעבד מעכשיו ואין דמים מעכבין, וזו ראיה גמורה לדברי כל המפרשים ז"ל.
אבל יש דעת אחרת מרבינו חננאל שאמר שאין אומרים בשטרי הקנאה משעת קנין שעבד נפשיה אלא בדמטא לידיה בתר הכי ואין מחזירין לידו אלא בשחייב מודה ולפי דעת זו אין ראיתנו ראיה דהתם בשאומר קבלתי דמים החזירו לו את שטרו וכיון שנאמן בכך הרי כדמים וקנה מעכשיו מאחר שקנה מידו אבל אין השמועה שבפרק שנים אוחזין מתפרשת בכך ושם כתבנו ופי' עד שיתן לו דמים כל הדמים ואפילו נתן מקצת ולא עייל ונפיק אזוזי לא קנה עד שיתן לו כל הדמים:

הא דתניא בשטר כיצד וכו'. מפורש בב"ב דף נ"א ע"א:

והא דתנן קרקע כל שהוא חייבת בפאה. שם דף כ"ז ע"א:

והא דתניא מעשה בר"ג וזקנים. בב"מ דף י"א ע"א בס"ד:

אי נמי בחבילי זמורות. פירש רש"י שמעלהו על הזמורות, שחבילה סתמא גבוה מן הקרקע ג' טפחים, ונפיק ליה מתורת לבוד, והויא לה הגבהה מעלייתא. אבל בכלים לא מצי למימר שיקנה מדין הגבהה, לפי שסתם כלים אינן גבוהים ג' טפחים. וזה קשה דהגבהה בפחות מג' טפחים הויא הגבהה, כדאמרינן בבבא קמא פרק המניח את הכד (כט, ב) גבי ההופך את הגלל ברשות הרבים ובא אחר והוזק בו חייב, וסתם הפיכה אינו מגביה מן הקרקע ג' טפחים, ואמרינן עלה לא שנו אלא שנתכוון לזכות בו, אבל לא נתכוון לזכות בו פטור, אלמא כל שנתכוון לזכות בהגבהה מועטת בהפיכה קנה. ומיהו רש"י בעצמו נשמר שם מן הקושיא הזאת, ופירש ואף על פי שאינה הגבהה מעלייתא להתחייב בנזקיו, מיהא קנה מידי דהוה בורו.
ועוד הקשה עליו ר"ת מהא דאמרינן בעיורבין (עט, ב) ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים וצריך להגביהה כל שהוא, וכמה כל שהוא, טפח, ויש מי שפירש דשיתופי מבואות דמדרבנן שאני, וכדאמרינן בפרק האומר בגיטין (סה, א) גבי קטן שלא הביא שתי שערות זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים, ואקשינן כיצד משתתפים במבוי מניח את החבית כו' ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו העברים, האי שפחה היכי דמיא כו', אלא לאו דלא אתיא שתי שערות, ומשני שאני שתופי מבוי דרבנן, אלמא בזכיה מועטת זוכה אדם בעירוב דרבנן.
אבל רמב"ן נר"ו כתב דמפורש אמרו בירושלמי (ב"ק פ"ג ה"ב) גבי ההופך את הגלל דהוא הדין להגבהת מטלטלין, דגרסינן התם אמר חזקיה והוא שנתכוין הגלל דהוא הדין להגבהה מטלטלין, דגרסינן התם אמר חזקיה והוא שנתכוין לזכות, אבל לא נתכוין לזכות לא, בדא מלתיה דחזקיה אמרה שהפיכה במטלטלין קניא, שמע מינה דאפילו הגבהת טפח הויא הגבהה וקניא.
ועוד קשה לדברי רש"י דמכל מקום אף על פי שהן גבוהין מן הקרקע כמה, מסתמא הזמורות בטלין לגבי קרקע המוכר, וכאלו לא הגביה כלל, ויש מפרשים שהזמורות מאכל הפילין, והלכך מביא חבילי זמורות ותולין למעלה והפיל קופץ למעלה והויא ליה הגבהה מחמתו, כדתניא כיצד במשיכה קורא לה והיא באה, ואמרינן נמי בחולין (קמב, א) זיל טרוף אקן כי היכי דלתגבהו ותקנינהו, אלמא כל שנגבהין מחמת מעשיו הויא לה הגבהה אף על פי שאינו מגביה ממש בידיו. וקשיא לי אם אינו מגביהו ממש, כיון שעומד באויר של חצרו של מוכר היכי קני ליה לוקח, והא קיימא לן דאויר חצרו כחצרו וכל שסופו לנוח כנח על גבי קרקע חשבינן ליה, כדאמרינן במציעא (קב, א) בפרק השואל גבי הקולט מן האויר הרי אלו שלו, וצ"ע.

אמר רב לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר ואי פירש. אי בעינא בכספא איקני או בשטרא איקני קנה, דהא לאו מחוסר קניה הוא, דמדינא שטרא לחודיה וכסף לחודיה קני ומשום דלא סמכא דעתייהו הוא, וכיון דפרישו פרישו. ואיכא מאן דאמר דהוא הדין לחזקה שאינו קונה עד שיכתוב את השטר ונסתייעו מהא דאמרינן לקמן (קידושין כז, א) יפה כח חזקה מכח שניהם שאם מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כו', דאלמא לא אשכחן ייפוי כח לחזקה מן הכסף אלא בהא בלחוד. ואיכא מאן דאמר דאין לאחר חזקה כלום ואפילו בלא דמים נמי קנה, והדמים אצלו חוב, אלא אם כן פירש עד שיתן דמים או בדעייל ונפיק אזוזי, וכן דעת רבותינו הצרפתים, וכן כתב רב האיי גאון בתשובה. ולפי דבריהם לקמן חדא מינייהו נקט, והוא הדין לייפוי כח זה שאין לאחר חזקה כלום, ועדיפא מינה נקט דאפילו בחזקה דחדא קני אידך. ותדע לך מדלא מפליג בחזקה (אלא) הכא בין נתן דמים ללא נתן, ובין מקום שכותבין את השטר למקום שאין כותבין, כדמפליג בכסף ובשטר.
והא דאמר במס' מציעא (עח ב) רבן שמעון בן גמליאל אמר מלמדין אותו שלא יחזרו בהן, כיצד כותב אני פלוני מכרתי שדה לפלוני באלף זוזי ונתן לי ת"ק זוז והריני נושה בו ת"ק זוז. ולא קאמר מלמדין אותן שיקנה לו בקנין או בחזקה, מסתבר לי דהיינו טעמא דתקנתא פסיקא קא משמע לן, דאי בקנין ובחזקה בדעייל ונפיק אזוזי [לא קנה והשתא אפילו עייל ונפיק אזוזי קנה דאזוזי מלותו הוא דעייל ונפיק אזוזי] מכירתו לא עייל דהא זקפן עליו במלוה דהוי כנפרע, והכי נמי משמע התם דהא דרבן שמעון בן גמליאל דאמר מלמדין אותם משום חששא דעייל ונפיק אזוזי הוא, מדמקשינן התם טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא קני, והתניא הנותן ערבון כו' אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בזמן שאמר ערבוני יקן, אבל מכר שדה באלף זוז ונתן לו מהם ת"ק זוז קנה ומחזיר את השאר אפילו לאחר כמה שנים, ומשני לא קשיא הא דעייל ונפיק אזוזי הא דלא עייל ונפיק אזוזי, אלמא תקנת רבן שמעון בן גמליאל כי היכי דלא ליהדרו בהו כדעייל ונפיק אזוזי הויא. ואי נמי רבן שמעון בן גמליאל לארווחי קניות הוא דאתא ולא ליגרועי מקניות, שיהא מלמד שלא יקנו אלא בחזקה וקנין. ואדרבה מאידך דרבן שמעון בן גמליאל משמע הכי, מדאמרינן דבדלא עייל ונפיק אזוזי קנה ומחזיר לו את השאר אפילו לאחר כמה שנים, ואי בחזקה לחודיה לא קני, אפילו כי לא עייל ונפיק אזוזי לא ליקני, דהא כסף במקום שכותבין את השטר אף על גב דלא שייך ביה עייל ונפיק אזוזי, אמרינן דלא קני, משום דלא סמכא דעתייהו כנ"ל. ואף על פי שיש לדחות ראיה זו, דשאני חזקה דכיון דאחתיה בגויה ולא עייל ונפיק אזוזי, הוה ליה כאילו פירש בחזקה תיקני, דהוה ליה כמוכר שדהו מפני רעתה, דאי לאו דגמר וזבין לא שביק ליה אכיל ליה עד דשקיל זוזי. אי נמי משום דמסתפי דלא ליחזיק עליה וכפר ליה בדמי זביני, אבל בכסף או בשטר לא סמכה דעתייהו, וכי כתיב ליה את השטר ולא עייל ונפיק אזוזי לא מוכחא מלתא דגמר ומקנה, דדלמא אמר כל היכא דלא אחזיק בקרקע לא איכפת לי. איהו כי נחית ליה יהיב לי זוזי, ואי לא לא שבקינא ליה למיכל ליה לארעא.
והא דתנן בפרק חזקת (בבא בתרא מב, א) במה דברים אמורים בחזקה שיש עמה טענה, כגון לוקח אומר לקחתי ומוכר אומר לא מכרתי, אבל בחזקה שאין עמה טענה, כגון נותן מתנה והאחין שחלקו והחזיק בנכסי הגר נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה, ואיכא מאן דמייתי ראיה מהכא דמדשבקיה למוכר ונקט הא, שמע מינה דחזקה לא קני במכר בלא דמים, ליתא, דטעמא דהתם משום דאורחא דהנהו תלתא דהיינו אחין שחלקו ונותן מתנה ומחזיק בנכסי הגר לקנות בחזקה, אבל מכר אורחיה למיקני בכספא במקום שאין כותבין את השטר, ובמקום שכותבין את השטר אין דרך שיתן לו המוכר רשות להחזיק עד שיתן לו דמים, ונמצא שאין נוהגת שם קניית חזקה לבדו. ואף רבינו הרמב"ן נר"ו כתב כן בפרק חזקת במקומה. ועוד הביא ראיה הוא נר"ו דחזקה במכר בלא דמים קונה היא, מדגרסינן בפרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא נב, א) המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתח קנה, ומפרש התם כיון שמסר לו מפתח קנה בחזקה, דלא צריך למימר ליה לך חזק וקני, ולכאורה משמע קנה בחזקה בלא מתן דמים מדקאמר קנה ולא קאמר הרי זו חזקה, והסברא מכרעת דחזקה בקרקע במקום משיכה במטלטלין וקנה בלא מתן דמי עכ"ל. ולכאורה הכי משמע מהאי דשני שטרות דמייתינן לקמן (קידושין כז, א) דאמרינן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה, דאלמא בחזקה לבד קנה, ואפילו תמצא לומר דבמתנה קא מיירי, מכל מקום שמעית מינה דשטרא לא מעכבא, ומינה דבמכר נמי לא מעכבא לא שטרא ולא כספא.

אלא מהכא ואקח את ספר המקנה. ואי קשה לך והא התם כסף היה ביה, כדכתיב (ירמיה לב, ט) ואשקלה לו את הכסף, איכא למימר דעיקר קניה בשטר הוה מדכתיב ספק המקנה, וכסף דמים בעלמא הוי ולא לקנייה.

אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים. ואם תאמר והא מהכא ילפינן שטר, מואקח את ספר המקנה, וההוא שטר מכר הוה, איכא למימר התם מוכר שדהו מפני רעתה הוה, כדכתיב (שם, כד) הנה הסוללות באו העיר ללוכדה. ול"נ דלאו קושיא הוא, דהא דאמרינן בשטר מכר לא קנה, לאו משום דכסף מעכב בקניית שטר, דהא אי פריש פריש, אלא דרבנן הוא דתקון משום דאפשר דלא סמכה דעתיה, וקרא דינא ודשמואל תקנתא דקם אדעתא דאינשי.
ואיכא מאן דאמר דהא דשמואל בדעייל ונפיק אזוזי היא, הא לאו הכי קנה בלא נתינת דמים, וכדאמרינן בפרק השוכר דמציעא (עח, ב) האי מאן דמזבין מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני כו', והכא נמי לא שנא, ואיכא מאן דאמר דמדלא מפרש הכא וקאמר סתם אבל בשטר מכר לא קנה, לא שנא הכי ולא שנא הכי לא קנה עד שיתן דמים, דלא סמכא דעתיה, דהא מכיון דכתב ליה את השטר, אם איתא דקנה מעתה במה יכופנו על דמיו, לפיכך ירדו חכמים לדעתו של מוכר שאינו רוצה שיקנה עד שעת נתינת דמים, וכתיבת השטר ספרא הוא דאיתרמי ליה סבר כי אתי לא איטריד בכתיבת השטר. אי נמי דאיכא למימר דבשטר כיון דלא נחית לארעא כי לא עייל ונפיק אזוזי לאו גלויי דעתא איכא, דאימר מימר אמר כי לא אכול ארעא מאי אצווח ומאי אטריד, אבל בחזקה כי לא עייל ונפיק אזוזי גלי דעתיה דגמר והקנה, דאי לאו הכי לא הוה שתיק ליה כיון דחזי ליה אכיל ארעיה, וזה נראה נכון. וכן במשיכת מטלטלין מהאי טעמא גופיה הוא, דאי לא עייל ונפיק אזוזי דקנה, כיון דאחזקיה במטלטליו ולא קפיד אזוזי איכא גלויי הדעת טפי וקני.
ובקנין איכא פלוגתא ביני רבוותא אי קני בלא קדמי או לא. ואיכא מאן דאמר דהוה ליה כשטר, דהא סתם קנין לכתיבה עומד ולא עדיף משטר, ואיכא מאן דאמר משעת קנין קנה דאין לאחר קנין כלום, ומסתברא כותיה, דאלים כח קנין ומשעת קנין מיקניא קני לה, וכדאמרינן בפרק קמא דמציעא (טז, ב) המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים, אי משום כתב ללוות ולא לוה הא שעבד נפשיה, אלמא אין הדמים מעכבין אשטרא אקנייתא.

ועד שיתן דמים דקאמרינן, כל הדמים קאמר, דהא טעמא משום דלא סמכא דעתיה הוא, ולא משום תורת קניה, והלכך עד שיתן כל הדמים לא קנה, ולא כן כתב הראב"ד בשמועה שלפנינו.
ולענין שטר, איכא מאן דאמר דהני שטרי דידן שטרי ראיה הן ולא שטרי קניה, והלכך דהשתא כמקום שאין כותבין את השטר דמי, ואי נמי פירש אי בעינא בשטרא אקנא וכתב לו את השטר בזה לא קנה, ושטר קניה היינו דוקא כגון שכתב לו שדי מכורה לך שדי נתונה לך, וליתא מדאמרינן בחזקת הבתים (נא, א) ולא באשה בנכסי בעלה, הא ראיה יש, ולימא ליגלויי זוזי הוא דבעא כו' שטר מתנה כו', דל זוזי מהכא תקנה בשטרא, מי לא תנן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה, ואם איתא לישני ליה דהתם בשטר זביני כגון שדי מכורה לך והכא בשטר ראיה. ואף על פי שיש לדחות ראיה זו, כך נראין הדברים שאף על פי שאינו כותב והריני מוכר לו אלא ומכרתי לו לאו שטר הודאה הוא אלא שטר מכר וכדכתיב (בראשית כג, יג) נתתי כסף השדה דמתרגמינן אתן, וכההוא שאמרו בגיטין פרק השולח (גיטין מ, ב) נתתי שדה פלונית לפלוני כו' ואמרינן עלה וכולן בשטר, כלומר שיכתוב לו עכשיו בשטר לשון זה, ואי מדין הודאה אין צריך לשטר, ומיהו יש מי שמפרש שם דאאתננה לו נתונה לו קאי, אבל בנתתיה לו לא צריך, דקנה מדין הודאה, והראשון עיקר.

רב אשי אמר במתנה בקש ליתנה לו. פירש רש"י מתניתין במתנה מיירי, ולמה כתב לו בלשון מכר, כדי לייפות את כחו לגבות ממנו אם יטרפוה בעלי חוב. וקשיא לי, חדא דלא הוה ליה למימר בכי האי לישנא, אלא הכא במאי עסקינן במתנה, ולמה כתב לו בלשון מכר. ועוד, אי משום הא, למה לי דכתב ליה שטרא אחרינא, ליכתוב ליה שטר מתנה באחריות. ועוד, דאמרינן בפרק חזקת (בבא בתרא נא, א) ולא לאשה בנכסי בעלה, דל זוזי מהכא תיקני בשטרא, דתנן נכסים שיש להם אחריות כו', ולאו אתמר עלה אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה כו', ופרכינן ולא מותיב רב המנונא בשטר כיצד, ופרקינן ולאו מותיב לה ומפרק לה במוכר שדהו מפני רעתה, ורב ביבי מסיים משמיה דרב נחמן במתנה בקש ליתנה לו, ולמה כתב לו בלשון מכר כו', כלומר רב ביבי מסיים בהא דמוכר שדה מפני רעתה, אלמא במכר מיירי ולא במתנה כמו שפירש רבינו, והא דקאמר במתנה בקש ליתנה לו, בשטר מתנה קאמר, כדי למהר קנייתו מפני שהוא רעה בעיני אדוניה, דכיון שכתב לו שטר מתנה הוה ליה כמפרש בשטרא תקני, ושטר מכר דכתב לו כדי ליפות את כחו משום אחריות שבו.
ואם תאמר לכתוב ליה אחריות בשטר המתנה, איכא למימר דלא ניחא ליה ללוקח דליתן דמי וליפוק עליה קלא דמקבל מתנה מיניה, ובירושלמי יהבי ביה טעמא. דגרסינן התם, אמר ר' יוחנן ממלוחיה ייפה כחו בשני דברים שיש שעבוד למכירה ואין שעבוד למתנה, והמוכר לא מכר את הכל והנותן מתנה נתן את הכל.

בכסף מנא לן. אמר חזקיה דאמר קרא שדות בכסף יקנו אמר רב לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר. עיקר הפירוש בזה דמילתא פסיקתא קאמר ואע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי דכיון שמקום שכותבין השטר לא סמכיה דעתיה דחד מנייהו עד שיכתוב את השטר. ומסתברא דכל מקום שכותבין את השטר קאמר לא שנא שטרי הקנאה ולא שנא שטרי ראייה והכי מוכח קצת פרק חזקת הבתים כדכתיבנא התם ולא עוד אלא דמסתמא שטר ראייה הוא דכתבינן ולקמן מנא להו כיון דאיכא כסף והא דרב בין אכסף בין אחזקה קאי שלא קנה בחד מהם ולא בשניהם יחד במקום שכותבין את השטר עד שיכתוב את השטר ואע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי כדאמרן ומאי דאמרינן בפ' האומנין האי מאן דזבין מידי לחבריה אי לא עייל ונפק אזוזי קני ההיא במטלטלין דלאו בני שטרא נינהו אי נמי בקרקע ובמקום שאין כותבין את השטר ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן שני שטרות הן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה וההיא אפילו במקום שכותבין את השטר הוא דאי ס"ד דבמקום שכותבין חוזר בזה ובזה כל זמן שלא נכתב השטר למה ליה למימר על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בזה ובזה בלאו על מנת נמי לפלוג וליתני בדידיה בד"א במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין חוזר בזה ובזה אלא ודאי סתמא היא בכל מקום. ואיכא למימר דההיא איירי בשטר מתנה והתם אפילו במקום שכותבין את השטר קנה לאלתר בחזקה בקנין אע"פ שלא נכתב השטר דכיון דקנו מידו או אחזקיה בארעא גמר ויהיב הוא אבל הכא בין מוכר בין לוקח בעי לאמלוכי כל זמן שלא נכתב השטר במקום שכותבין את השטר ולא קנה לא בכסף ולא בחזקה ולא בקנין עד שיכתוב את השטר דלא עדיף כח קנין מכח כסף וחזקה. ובשטר מלוה שיש בה קטן אומר מורי נר"ו דדינה כשטר מתנה דמשעת קטן זכה בין ילוה ובין לא ילוה ואע"פ שלא הגיע השטר לידו מעולם אלא א"כ עייל ונפק אזוזי דהשתא ודאי לא קנה עד שיגיע שטר לידו במקום שכותבין את השטר דאי שטר חיוב הוא היינו שטר מתנה ואי שטר מלוה הוא נמי כיון דיזיף וקני מניה ולא עייל ונפיק אזוזי גמר והקנה דבמכירת קרקע הוא דבעי איניש לאמלוכי שאין אדם מוכר קרקע אלא מחמת אונס דדחיקא ליה שעתא ודלמא לא מצטרכי ליה הני זוזי אבל דמלוה ומתנ' לא וראייה לדבר מדאמרינן בב"מ המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירו לבעלים דאי לפרעון לא חיישינן ואי לשמא כתב ללות ולא לוה הא שיעבד נפשיה כלומר ואע"פ שלא הגיע לידו זכה וכיון דכן מסתמא מידו נפל והא דלא חיישינן דלמא עייל ונפיק אזוזי הוה דלא קני חדא דהא לא שכיח ועוד דהך חזקה דמשעבד נפשיה לאלתר מסייע ליה שאין אדם מניח לקנות ממנו עד שיטול מעותיו או שהיא בטוח בכך ולא חיישינן נמי שמא קנו מידו על מנת שלא יזכה עד שיגיע השטר לידו דלתנאין לא חיישינן וכמו שפירשתי במקומו ושטר משכונא גופא דארעא בתר מלוה גריר והמלוה עיקר הילכך דינה כמלוה דעלמא ומשעת קטן זכה אלא א"כ התנה שלא יזכה עד שיגיע שטרא לידו וכבר הארכתי. בדינין אלו בב"מ ובב"ב מפי מורי הרב נר"ו:

וכי תימא במקום שכותבין את השטר למה ליה לקנות בכסף או בחזק' לקני בשטר. ואיכא למימר דנפקא מיניה לקנות משעה שנתן הכסף או שהחזיק דהוה ליה כאומר קנה בכסף על מנת שתכתבו את השטר ולכשת"ל שלא קנה אפילו בכסף אלא מכתיבת השטר ואילך נפקא מינה במקום שכותבין שטר ראיה דלא קני בשטר וקני בכסף ואי שטר מקנה הוא קונה בכסף אפי' פי' ליה דליקני בכסף בלחוד ולא בשטר. ובמקום שאין כותבין את השטר שקונין בכסף ונתן מקצת דמים כבר פירשנו דיניו בפרק השוכר את האומנין ונקצר ונעלה בהם בכאן והוא על ארבע דרכים הא' היכא דאמר ליה ערבוני יקון קנה כנגד ערבונו לא פחות ולא יותר ואע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי ואפילו במוכר שדהו מפני רעתה ואפי' בדבר שאין בו דין חלוקה דהכי משמע לישנא דערבוני יקון ונוטל כחוש דומיא דמוכר חצי שדהו שהלוקח נוטל כחוש. והב' דיהיב מקצת מעות ולא אמר ערבוני יקון ונתנו על דבר ידוע כגון על מקצת השדה או שלקח ממנו עשר שדות באלף זוז ונתן לו מהם מאתיים זוז על שדה אחת או במקצתה ושיקנה בהם הכל אם הוא שדה אחת קנאו כלו אבל אינו קונה בדמי קרקע אחד קרקע אחר' והיינו דאמרינן לקמן יפה כח חזקה מכח שניהם דתזקה לקח י' שדות בעשר מדינות והחזיק באחת מהן קנה כולם מה שאין כן בכסף ושטר של קרקע זה אין קונין קרקע אחר ואפילו לא עייל ונפיק אזוזי והג' היכא דיהיב דמי סתם שלא על מקום מסויים ולא עייל נפיק אזוזי קנה הכל. ואי עייל ונפיק אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו ויד החוזר בו על השאר על התחתונה שאם המוכר חוזר בו רצה לוקח נוטל קרקע כנגד מעותיו ומקיים המקח כנגד' ונטל כשער המקח כיון שמקיים אותו ונוטל כחוש כלוקח חצי שדה רצה מבטל כל המקח ואומר תן לי מעותי ואם אין מעות למוכר מגבה לו קרקע כנגד מעותיו מעידי' שבנכסיו שעשוהו כמזיק מפני שזה הוזק בנכסיו בהבטחתו וכדאמרינן התם מהיכן מגבהו מן העידית וכי אתי לידי גוביינא שמין כשער של עכשיו ואם הלוקח חוזר בו מן השאר ידו על התחתונה רצה המוכר אומר לו הילך מעותיך ונתבטל המקח כלו ואם אין לו מעות מגבהו מן הזיבורית כב"ח מדינ' דאורייתא ובדידה לא תקון רבנן ושמין כשער של עכשיו רצה אומר לו טול קרקע כנגד מעותיך ונתן לו כחוש ובשעת המקח מיהו אינו נוטל קרקע כנגד מעותיו לעול' אלא כשיש בו דבר הראוי ונשאר למוכ' דבר הראוי הא ל"ה לא דלאו אדעת' דגוד או אגוד נחתא חוץ מערבוני יקון כדאמרן וכל שמכר לו שדות הרבה ונוטל כנגד מעותיו אינו נותן לו במפוזר במקומות הרבה אלא במכונס במקום אחד אם מספיק ואם לאו בשתים ואם אין ספק בשתי שדות בשלש וכן לעולם אבל נותן לו מן הכחוש כרצונו. והד' מוכר שדהו מפני רעתה דאע"ג דעייל ונפיק אזוזי כשנתן קצת הדמים סתם קנה הכל:

בשטר מנא לן דכתיב וכותב וחתום בספר כו'. עד ואקח את ספר המקנה ואיכא דקשיא ליה דהא ירמיה בכסף קנה כדכתיב ואשכלה לו את הכסף ולא קשיא דלישנא דקרא דייק דקרי ליה ספר המקנה אלמא שטר לחוד קונה לפעמים אפילו במכירה ואע"ג שאמר שמואל שלא קנה עד שיתן לו דמים מכל מקום לכי יהיב דמים קני בשטרא ותו במוכר שדהו מפני רעתה קונה בשטר לחוד והכא מוכר שדהו מפני רעתה הוה דהא כתיב הנה הסוללת באו לעיר ללכדה כנ"ל:

אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן לו דמי עיקר הפירו' דסתמא קאמר ואע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי מדלא פריש ותו דאי לא קאמר שמואל אלא כדעייל ולפיק אזוזי אמאי לא אוקימנא למתני' דאותיבנ' ליה בדלא עייל ונפיק אזוזי והא עדיפא מאידך פירוקא דפריקנא לה אלא ודאי שמע מינה כדאמרן ואי קשיא לך ההיא דאמרינן האי מאן דזבין מידי לחבריה אי לא עייל ונפיק אזוזי קנה לא קשיא דההיא מיירי בקונה מטלטלין במשיכה אי נמי קרקעות בחזקה דכיון שהחזיק בקרקע ומשך במטלטלין והמקח ברשותו והמוכר לא עייל ונפיק אזוזי גלי אדעתיה דגמר ואקניה דחזקה ומשיכה קנין אלימתא היא במקום שאין כותבין את השטר אבל קנין שטר קטן גרוע הוא שהמקח עדיין הוא ברשות המוכר ולא גמר ומקני עד דמטו דמי לידי' ואע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי וזה מבואר. וכי תימא וכי נתן לו דמים דקני למה ליה למקני מדין שטר ליקני בכסף ואפילו במקום שכותבין השטר ושטר במכר למה הא ליתא כלל דהא קני במוכר שדהו מפני רעתה אי נמי כדפירש' דליקני בשטרא לחוד או לא ליקני בכסף אי נמי כשנתן לו דמים שאינם ראוים לקנות כגון מלוה דאע"ג דלא קט בכסף קני בשטר הקנאה אם פרע לו כל הדמים אבל כל זמן שלא נתן לו כל הדמים כלל לא קנה אפילו כנגד מעותיו דהא מדין כסף לא קני דמלוה היא ומדין שטר נמי לא קנה דשטרא אכולהו זביני אכתוב ואם אין כל המקח מתקיים עומד ליקרע הוא והיאך יקנה מקצת וכשנותן לו דמים הראויים במקום שאין כותבין נהי דלא קני מקצת כנגד מעותיו מדין השטר הרי הוא קונה מדין כסף כפי הדינין האמורין למעלה ומאי דאמרינן הכא שלא קנה בשטר עד שיתן לו כל הדמים היינו למימרא דלא קני מדין שטר אבל קונה מדין כסף אי נמי דהא דשמואל אתיא במקום שכותבין את השטר דהשתא לא קני מדין כסף כלל עד שיכתוב את השטר שכל זמן שאינו קונה או מדין השטר אף אינו קונה מדין כסף וזה מבואר. הא דא תבינן לשמואל מדתני' בשטר כיצד קס"ד דתרתי קתני שדה מכור' לך נתונ' לך ומדקאמר הרי זו מכורה ונתונ' משמע מכורה ונתונ' לאלתר וקשיא לשמואל ולא מצינן לשנויי דההיא בשטר הקנאה וראיה דשמואל נמי סתמא קאמר בין בשטר ראייה בין בשטר הקנאה וראיה. וכבר פירשתי בפרק ח"ה דאפילו בשטר העשוי לראיה אדם קונה כל היכא דאית ביה הקנאה נמי שכתוב בו לשון הקנאה בלשון בעל דבר ושכתוב בו ודין שזה הוא שטר הקנאה ושם מבואר יפה:

רב אשי אמר במתנה בקש ליתנה לו ולמה כתב לו בשטר מכר כדי ליפות את כחו. פי' שהוא חייב באחריות. ויש מקשים ולשון מתנה אמאי כתב לו וכי תימא משום דינא דבר מצרא דקי"ל מתנה לית בה דינא דבר מצרא הא ליתא דהא מסקינן בה דאי אית בה אחריות לית בה משום דינא דבר מצרא ויש דוחין דהתם הוא בדאיכא למיחש דזביני הוה ואי ערומי מערים לבר מצרא אבל הכא בדידעינן ודאי דמתנה היא. ואחרים פי' דנפקא מינה לענין דברים שאינם בכלל מכר שהם בכלל מתנה מפני שנותן בעין יפה נותן טפי ממוכר כדאיתא בפרק המוכר את הבית. ומורי נר"ו פירש בשם החכם הגדול אחיו ז"ל דמתניתין הכי קתני דמאן דכתב לחבריה בשטר שדי מכורה לך שדי נתונה לך ולא נשאו ונתנו בדבר קודם לכן שימכור לו או שיתן לו דלשון זה מתנה הוה ואינו נותן לו דמים כלל ולא כתב לו לשון מכר אלא כדי ליפות את כחו:

דיני שטר. האחד מתנה או מוכר שדהו מפני רעתה שקונה בשטר הקנאה או בשטר ראיה והקנאה לחוד. השני במוכר שדהו בעלמא במקום שכותבין את השטר לא קנה כלל עד שיתן כל הדמים וכשנותן כל הדמים קנה אפילו במלוה השלישי במקום שאין כותבין את השטר לא קנה הכל עד שיתן לו הדמים ואפילו דמים של מלוה. אבל מכל מקום קונה הוא כנגד מעותיו מדין כסף כדינו כשנתן לו כסף הראוי לקנות ולא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל ובדעייל ונפיק אזוזי קנה כנגד מעותיו כפי הדרכים שכתבנו למעלה:

בחזקה מנא לן דכתיב ושבו בעריכם אשר תפשת' במה תפשתם בישיבה. פי' ומהאי קרא שמעינן שפיר תרי דיני חזקה תקון בקרקע ותשמיש בגופו שהרי תפשו ערים להם ולמקניהם ומה שישבו הם קנו בישיבה דומיא דמציע מצעות בנכסי הגר ומה שעשו למקניהם קנו בתקון דלא סגיא שלא תקנו גדרות לצאנם כנ"ל:

דיני חזקה האחד במקום שכותבין את השטר לא קנה כלל במוכר עד שיכתוב את השטר אבל במתנה או במוכר שדהו מפני רעתה קונה:

השני במקום שאין כותבין את השטר קונה בחזקה לבד כל היכא דלא עייל ונפיק אזוזי אבל אי עייל ונפיק אזוזי לא קנה עד שיתן לו דמים וכשנותן מקצת הדמים קונה כנגד מעותיו מדין כסף כפי הדין שלנו שכתבנו למעלה:

השלישי הקונה עשר שדות בעשר מדינות והחזיק באחת מהן לבד אם אמר לו המוכר זו קנה לא קנה אלא אותה בלבד אבל אם אמר לא החזיק בזו לקנות סתם אם נתן לו דמי כולם אפילו במלוה שאינו קונה מדין כסף קנאה כלה בחזקה זו אבל אם לא נתן לו דמי כלם לא קנה אלא אותה שדה שהחזיק ומי' האחרת לתשלום כנגד מעותיו במקום אחד ובכחוש שיש בו דין חלוקה אבל לא קנה יותר מכנגד מעותיו אלא אותה שדה בלבד מקום שהחזיק ואע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי מכל מקיים אותה שדה עצמה שהחזיק קנה אע"פ שהיא יותר מכדי מעותיו כל היכא דלא עייל ונפיק אזוזי אבל עייל ונפיק אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו וכבר פירשתי למעלה דין הקונה כנגד מעותיו:

הרביעי הקונה שדה אחת בחזקה ולא נתן דמים כלל ועייל ונפיק מקצת אזוזי לא קנה כלל אפילו במקום שאין כותבין את השטר כדמוכח מההיא דבור בשלשים וכדכתיבנא בפרק האומנין ובמקום שכותבין את השטר אע"פ שנתן מקצת דמים לא קנה כלל עד שיכתוב אה השטר לא מדין חזקה ולא מדין כסף ולעולם אינו קונה שם כנגד מעותיו דאי לא אכתוב שמהא הא לא קנ' אפילו בנותן כל הדמים. ואי אכתוב שטרא ואכתוב אכל שדה הא לא מהני דאי אמרת קנה כנגד מעותיו האי שטרא למקרעיה קאי הלכך לא משכחת לה במקום שכותבין את השטר קונה במקצת מן הסתם אלא או קונה הכל בדכת' שטרא ולא עייל ונפיק אשאר זוזי או לא קנה כלל בדעייל ונפיק אזוזי אפילו בנותן כסף גמור הראוי לקנות. וי"א שדין זה אפילו במוכר שדהו מפני רעתה שלא קנה בחזקה עד שיכתוב את השטר וקנה הכל ואינו כן לפי דעתי כמו שכתב' למעלה:

החמישי מחזיק בנכסי הגר קנה בחזקה לבד אותה שדה שהחזיק בה בלבד אבל החזיק בה לקנותה ואת חברתה אותה קנה ואת חברתה לא קנה לקנות את חבירתה אף אותה לא קנה כדאיתא בפ' ח"ה:

נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה כבר פרשתי למעלה דקרקע דאגב מסתמא כגון ד' אמות שאנו נוהגין מתנה על מנת להחזיר וקונה על מנת להקנות המטלטלין בלבד וצריך שיהא לו קרקע כל שהוא משלו וכבר פרשתי דינו בארוכה בפרק ח"ה. מנא הני מילי:

אמר חזקיה דאמר קרא ויתן להם אביהם מתנות רבות עם ערים בצורות וליכא למימר דהתם מדין חצרם זכו בהם שהמה חצר המשתמרת דלישנא דעם ערים משמע שזכו בקרקע ומטלטלין כאחת בלא קדימ' כלל ולא משכחת לה אלא באגב ולא מדין חצר ובב"ק מוכח קצת בשמעת' דאגב דעבדים שאין דין אגב מד"ת אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומשום הכי אין מטלטלין נקנין אגב עבדים דניידי אף על פי שהם כקרקעות מן התורה. מיהו לאו ראייה גמורה הוא דאיכא למימר דאגב דאורייתא ואפילו הכי אין מטלטלין נקנין אגב עבדים משום דהוה מקרקעי דניידי ובעינן דומיא דעבדים ושטרות וליכא וזה דעת מורי נר"ו. ועבדים דלא קנו באגב קנו מדין חצר כעבד ישן וכפות ובעודן עליו כדמוכח בפרק קמא דב"ק ובמסכת גיטין וכדכתבינן התם:

איבעיא להו מי בעינן צבורין בה או לא וכי תימא ותפשוט ליה ממתניתין דלא בעינן צבורין דאי צבורין למה לי מדין אגב ליקני מדין חצר והא ליתא דמאן לימא דמתניתין בקרקע המשתמרת דלמא כשאינה משתמרת דלא קני מדין חצר וקני מדין אגב. ואסיקנא דצבורין לא בעינן אגב וקני בעינן. הא דתנן קרקע כל שהוא חייבת בפיאה פירשתיה במסכת בבא בתרא פרק ב' והריני חוזר ומפרש אותה בכאן בדרך קצרה דהאי כל שהוא היינו כל שהיא ממש ולא בעו שלשה טפחים כדמוכח בסמוך דאוקמה במחט ובירושלמי דפאה אמרינן עלה הגע בעצמך עד שלא קצר אינו חייב משקצר אין כאן פאה ואמרינן תפתר כשהיו חמש שיבולין עומדין בקנה אחת אלמא כל שהוא ממש הוא וכי תימא א"כ היכי חייכ בביכורי חטים דהא חטים בעינן ג' טפחים ליניקה כדאיתא במסכת שבת וכיון שאין לו יניקה גזלן הוא ואין מביאין ממנו ביכורים כדאמרי' באילן הנטוע תוך י"ו אמה שאין מביאין ממנו ביכורים. איכא למימר דאע"ג דחטה ינקה ג' טפחים מיניקה שכנגדה חיה ובהכי סגי ליה וכיון דכן תו לא חשיב גזלן דהא אילן נמי יונק יותר מי"ו אמה ומשום דמתקיים בי"ו כל היכא דאית ליה י"ו אמה לא הוה גזלן כדאיתא בפרק לא יחפור:

גרסת הספרים בבכורים ובודוי ורש"י ז"ל לא גריס וידוי דאי וידוי הא קתני בכורים ואי וידוי מעשר הרי הוא מעשר על פירות שלקח מן השוק אע"פ שאין לו קרקע כלל. ואפשר לקיים גרסת הספרים אי בעית אימא וידוי ביכורים ואיצטרך סד"א מביא ואינו קורא משום קרקע כל שהוא דהא איכא כמה זימנין דאמרינן מביא ואינו קורא קמ"ל דמביא וקורא ושפיר מצי למימר על האדמה אשר נתת לי ואי בעית אימא וידוי מעשר וס"ל להאי תנא דאע"ג דמעשר על פירות שאינן מקרקע שלו אינו מתודה אלא כשיש לו קרקע דהא פלוגתא הוא בירושלמי והא דלא מייתי לה התם מהא מתני' משום דאיכא לדחוייה דמיירי בוידוי ביכורים וכדאמרן:

וכל שאמר לו הגבה וקנה שצריך הגבהה והיא בהמה גסה הרבה כמו פיל וכיוצא בו שאין אדם יכול להגביהה בשיעור הגבהתה לענין קניה שהוא שלשה טפחים כיצד יעשה יביא חבילי זמורות גבוהין ויעלה את הפיל עליהם ויש מפרשין שיעמוד הוא במקום גבוה ויביא זמורות לחות בידו והבהמה מגבהת עצמה ליטול מאותן הזמורות ואחר שהוא סבב את הגבהתה הרי הוא כהגביהה ממש על הדרך שאמרו במשיכה שכל שהלכה מחמת קולו קונה:

זה שכתבנו בהגבהה שצריך שתהא בשלשה טפחים כך כתבוה רוב פוסקים ואף גדולי הרבנים פירשו כן בבבא קמא בענין הופך את הגלל ואע"פ שבענין ערוב אמרו שדיו בהגבהת טפח שמא בערוב הקלו ויש מפרשים שכל שהוא מגביה את הדבר ממש בידיו דיו בטפח אבל כל הגבהה שעל ידי כלים אינה נכרת אלא בשלשה ועקר הדברים כדעת ראשון:

המשנה החמשית והיא מענין החלק השני גם כן במה שנתגלגל לבאר בדין קניית קרקעות ומטלטלין והוא שאמר נכסים שיש להם אחריות נקנים בכסף בשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אינן נקנין אלא במשיכה נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להם אחריות זוקקים את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהם אמר הר"ם פי' נכסים שיש להם אחריות הם קרקעות ואמנם נקרא ככה לפי שאחריות עשוי הוא לטרוף והעשויים לטרוף הם קרקעות לבד והמשל בו שראובן מוכר שדה לשמעון והיה על ראובן חוב ללוי קודם לזאת המכירה הנה על לוי שיגבה קרקע הנמכר מיד שמעון כאשר לא ימצא לראובן מה שיפרע חובו וזהו ענין האחריות ושאין להם אחריות הן המטלטלין כלן לפי שאין ללוי שיוציא מיד שמעון המטלטלין אשר מכר אליו ראובן דרך משל אחר שלקח החוב מלוי ואמרם היות הקרקע נקנה בנתינת כסף הוא אמרו שדות בכסף יקנו ובתנאי שלא נהגו בזה המקום שיכתבו שטר אמנם במקומות שנהגו לכתוב שטר מקח וממכר לא קנה עד שיכתוב את השטר אם לא שיפרש במכר שהוא נקנה בנתינת כסף לבד ואופן קניית הקרקע בשטר הוא שיכתוב באיזה דבר שיהיה שדי נתונה לך שדי קנויה לך או מה שדומה לזה וזה במתנה לבד הוא שיקנה בשטר אבל במכר לא קנה עד שיתן את הדמים אם לא שיהא מוכר שדהו מפני רעתה והביאו ראי' על קנין השטר וכתוב בספר וחתום והחזקה יקנה בו לבדו לעולם והנה נתבאר דרכה במקומות בגמ' ומזה שיבנה מעט או שיסתור שיעור מועט בקרקע אשר רצה לקנות בפני בעליה וכאשר ישתמש מעט בגופה של קרקע ובעל הקרקע לא יחלוק עליו הנה נתקיים המכר והמקח ואם היה שלא בפניו יצטרך שיאמר לו אז לך חזק וקני והראיה על הקנייה בחזקה באמרו וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה ראי' על זה אמרו וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנו מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד שלא יתקיים קנייתו שלא בנתינה מיד ליד ואמרו שמטלטלין נקנין עם נכסים שיש להם אחריות כמו שימכור ראובן לשמעון ככר פלפלין ובית אחד בכך וכך הנה כאשר קנה שמעון הבית באחד משלשה פנים אשר נקנה בהם קרקעות קנה כבר הפלפל עם זה הבית אע"פ שלא משך אותו ואפי' הי' הפלפל במדינה אחרת ובתנאי שיאמר לו קני הני אגב מקרקעי והראיה על זה אמרו ויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערים בצורות אשר ביהודה וכבר זכרנו בזה הסדר במסכת כתובות כי כשנאמרה שבועה במשנה אמנם היא שבועת התורה או שבועה בתקנת חכמים כעין דאורייתא ולא יתחייב שבועה בטענת קרקעות והוא יתבאר בשבועות במקומו ואמנם ישבע שבועת התורה על המטלטלין לאמרו ית' כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים ואמר ונקרב בעל הבית אל האלקים וכבר זכרנו שמודה מקצת ישבע שבועת התורה אמנם אם הוא כופר הכל פטור אבל ישבע שבועת היסת כמו שביארנו בסוף כתובות ואם יטען ראובן דרך משל על שמעון ובית והודה לו במקצת חוב חייבו שבועת התורה על מה שכפר מן המעות וישבע גם כן על כפירת הבית על ידי גלגול וגלגול שבועה מן התורה שאמרו בסוטה אמן אמן ובאה הקבלה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר כמו שביארנו במקומו ולזה כל מי שיתחייב עליו שבועה על המשביע אותו שיגלגל עליו כל מה שירצה ממה שיתלה בטענה הראשונה או לא יתלה ומכח דברנו יתבאר לך שמי שטען על חבירו כלל קרקע והודה במקצתו או טען עליו כלים וקרקעות והודה בכלל המטלטלין וכפר בקרקעות כולם או קצתם או הודה בקרקעות כולם או קצתם וכפר במטלטלין כלן הנה בכל החילוקין פטור משבועת התורה וחייב שבועת היסת בכל מה שיטענו עליו וכן מי שטען על חבירו כלל במטלטלין והביא קצתם ואמר לו זהו מה שיש לך אצלי וקח אותו לא נחייבהו זולת שבועת היסת ושמור אלו העקרים ודי בהם:

אמר המאירי נכסים שיש להם אחריות ר"ל קרקעות נקנין בכסף ר"ל שנתן לו הדמים שקנאו על דעת שיקנהו בכך לא על דעת פירעון לבד או אפילו שלא נתן לו דמי הקנין אלא מקצתם אפילו שוה פרוטה הואיל ונתנו על דעת גמר קנין קנה כלו ומה שאמרו במכר לו עשר שדות בעשר מדינות שלא אמרו כיון שהחזיק באחת זכה בכולן אלא בשנתן דמי כלם מפני שאין אותם הדמים נתונים לכונת גמר קנין שהרי בחזקה הוא קונה אלא שנתנם לפירעון כמו שביארנו במציעא פרק הזהב ואין חזקת שדה אחד מועיל לחברו אלא בשפרע דמיו אבל כל שבא לקנותו בכסף אף בפרוטה קונה כל אותם שהוא מזכיר באותו קנין אלא שאם לא הזכיר את כלם לא קנה אלא אותו שהזכיר כמו שנתבאר למטה ומכל מקום בגמרא פירשו שלא אמרו בכסף שקונה אלא במקום שאין נוהגין לכתוב שטר ר"ל לגמר קנין אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב ומכל מקום אם התנה לקנות בכסף לבד הואיל וקנין בפני עצמו הוא אף במקום שכותבין את השטר קנאו בכסף וכמו שאמרו בסוגיא ואי פריש פריש ואלו לא היה הכסף קנין לא היה תנאי מועיל לו שאלו התנה לקנותו בדבור בעלמא אינו כלום למדת שבמקום שאין כותבין שטר לגמר קנין קנאו בכסף הנתון על דעת גמר קנין ואף במקום שכותבין את השטר כן אם התנה ובזמן הזה כתבו גדולי צרפת שמקום שאין כותבין את השטר הוא שאין שטר שלנו עשוי לגמר קנין אלא לראיה והודעה וזכרון לדורות הבאים על גמר הקנייה שהשטר העשוי לכונת גמר מכירה הוא שכתוב בו שדי מכורה לך ואף בלא עדים כמו שיתבאר ושטרות שלנו אינן כן אלא שמודה שנטל מעות מפלוני ושמכר לו בהם קרקע פלוני והרי מטלטלין שאין נקנין בשטר ובזמן הזה עושין מהם שטר לראיה שנקנו בקנין הראוי להם ואף המטבע שעושין ממנו שטר חוב מן הלוה למלוה דרך הודאה שהלוהו כך והשטר מזכיר הענין ומודיעו וכן שהשטר והחליפין שבו מועיל לשעבוד הנכסים וגדולי פורבינצא משיבים עליהם ששטר שלנו שטר הקנאה הוא וממה שאמרו בפרק חזקת הבתים ולא לאשה בנכסי בעלה כלומר שאין לה בהם חזקה והקשו הא ראיה יש כלומר שאם כתב לה שטר עליהם זכתה בהם ואימא לגלויי זוזא הוא דעבד כלומר לא נתכונו אלא לידע מעות שבידה ותירץ הכא במאי עסקינן בשטר מתנה שאין כאן דמים עד שתאמר שלברר מעות שבידה הוא עושה אמר רב נחמן אף במוכר קנתה ולא אמרינן לדלויי זוזא הוא דעבד ושאלו שם ודל זוזא מהכא תקני בשטרא כלומר שאלו לא כתב לה שטר אלא שקנתה במעות לבד היה מקום לומר לגלויי זוזי עבד אבל מאחר שכתב לה קנתה בשטר וכדתנן נכסים שיש להם אחריות וכו' ואם כדבריהם היה לו לתרץ התם בשטרי הקנאה הכא בשטר ראיה ולדעתי אין זו ראיה שסתם שטרותיהם לכונת גמר קנין היו ומכל מקום זה שאמרו שבמקום שנהגו לכתוב את השטר לא קנה עד שיכתוב יש מפרשים לא שיכתוב ממש אלא שמצוה לסופר לכתוב ולעדים לחתום ולא יראה לי כן הואיל ויכול לחזור בו ואם תאמר בקנין היאך אתה מפרשו אם שיקנה לכתוב קנין דברים הוא ואם שיקנה על גוף המכר הרי קנאו בקנין ואין צריך דבר אחר שהחליפין קנין גמור הוא בלא שום דבר אחר והשטר אינו אלא הודעת הקנין ומכל מקום רבותי פירשו שמאחר שעכשיו כל שנהגו לגמר קניה הוא קנין החליפין אין כסף קונה עד שיקנו שהחליפין אצלנו כמקום שנהגו לכתוב השטר אצלם והדברים נראין:

ומכל מקום כל שיש שם קנין אין צריך כסף כלל וכן בחזקה כך היא שטתנו וכן כתבוה חכמי צרפת אבל גדולי פורבינצה כתבו בחבורם שחזקה וחליפין אין קונין אלא במתנה אבל במכר דוקא עד שיתן דמים שאין כחם גדול מן השטר ואף בשאלתות כתבוה כן בחזקה בפרשת בהר סיני ואף שם כתבו שבמקום שנהגו להחזיק לא קנה אף בשטר וכסף עד שיחזיק ואין הדברים נראין שאם כן לא נשמט בעל התלמוד להזכירה ואע"פ שהמקראות שהחזקה והחליפין יוצאין משם מתנה הוא אין זה כלום שהמקראות אסמכתא בעלמא הם אלא שאף הם מביאים ראיה ממה שאמרו במציעא הרי שמכר שדהו באלף זוז ופרע לו מהם חמש מאות מלמדין אותן שלא יחזרו בהן והוא שיזקוף הנשאר עליו מלוה ואם איתא יקנה בחליפין ולדעתי אינה ראיה שלא דברו אלא על אותו קנין בעצמו ר"ל קנין דמים ואף הם מביאים ראיה ממה שאמרו בפרק חזקת הבתים במה דברים אמורים בחזקה שיש עמה טענה כגון לוקח אומר לקחתי ומוכר אומר לא מכרתי אבל בחזקה שאין עמה טענה כגון נותן מתנה והאחין שחלקו נעל וגדר הרי זו חזקה ומדשבקיה למכר ונקט מתנה שמע מינה דחזקה דמכר אינו קונה בלא דמים ואף זו לדעתי אינה ראיה שלא דברו שם אלא באותם שנקנות בחזקה בלא דמים שמן הסתם כל שמוכר בדמים אינו רוצה לקנות אלא בדמיו ולא עוד אלא שבמשנה אמרו אבל המוכר ונותן מתנה וכו' וזו פשוטה כדברינו ואף כל הסוגיות מעידות כן שלא חלקו באלו בין כותבין לאין כותבין בין נתן דמים ללא נתן אלא שיש קצת ראיה לדבריהם במה שאמרו יפה כח חזקה משניהם שלדברינו היה להם להוסיף במדרגות שבה שחזקה קונה בלא כסף ושטר ואף זו אני אומר שאינה ראיה שמאחר שאף הכסף והשטר אי פריש פריש לא פסיקא ליה ואף הם מביאים עוד ראיות חלושות שאין בהם הכרח כלל והדברים ברורים כמו שכתבנו:

ואמר אחר כן שהקרקע נקנה בשטר ופירושו שטר העשוי לגמר קנייה ר"ל שדי מכורה לך ולא שטר ראיה העשוי להצניעו ופירשו בגמרא דוקא במתנה אבל במכר עד שיתן דמים אלא שאף בזו אי פריש פריש ואם מכר שדהו מפני רעתה קנה אף בשטר לבד בלא דמים שגומר להקנות הוא ושטר זה העשוי לקנייה אינו קונה עד שיגיע השטר לידו ואינו כשטר העשוי לראיה ששטר העשוי לראיה צריך עדי חתימה מחשש כפירה וכן שיהא בדבר המתקיים ושאי אפשר להזדייף אבל זו אפילו על הנייר או על החרס ובלא חתימת עדים אלא שיש מצריכים לה עדי מסירה שאין זה אלא לגמר קנייה ואם רצה החוזר לומר אחר כן אין שטר זה כלום אינו רשאי הואיל ומודה שכתבו הא אם כפר שלא כתב אין זה כלום שאין שטר ראיה אלא בכתב ידו או בעדי חתימה ובדבר המתקיים ושאין יכול להזדייף ומעתה אין לתמוה על מה שאמרו בשני של כתבות ודוקא אחספא שמשמען של דברים שכתיבה בחרס אינה כלום שהרי בכתב העומד לראיה היא נאמרת ומי שמפרש זו שבכאן (בחזקה) בחוקק אינו כלום שהרי כתב שנינו וכבר אמרו במסכת גיטין וכתב ולא וחקק וזה שכתבנו בשטר שאינו קונה בלא דמים ובדמים שאינן קונין בלא שטר מכל מקום יש ביניהם קצת הפרש שבדמים בלא שטר עומד החוזר במי שפרע ובשטר בלא דמים אפילו מי שפרע אין בו וגדולי ההר כתבו שאף שטר בלא דמים יש בו מי שפרע:

ואמר אחר כן שהקרקע נקנה בחזקה והוא נעל או גדר או פרץ כל שהוא במה שיועילו מעשיו ודוקא שיחזיק בפניו או שיאמר לו לך חזיק וקני ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה ולא למעט הגבהה ומסירה ושאר קניות שהזכרנו אלא למעט מהם כסף ושטר וחזקה ואמר אחר כן שנכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות והוא שיקנה לו קרקע בכסף או בשטר ויאמר שיקנה כלים כך וכך עם אותו קרקע ופירשו בגמרא שאין צריך שיהיו אותם הכלים צבורים בה אלא נקנין בכל מקום שהם והילכך אף בארבע אמות קרקע או בטפח על טפח או אף בכל שהו יכול להקנות אלף צאן ואלף גמל אבל מכל מקום אגב וקני בעינן כלומר שיאמר קנה כלים הללו אגב קרקע שהקניתי לך ולא לשון אגב ממש שכל שיאמר עם הקרקע הרי הוא כאגב שהרי עקר המקום שקניה זו יצאה לנו משם הוא אמרו ויתן להם אביהם מתנות וכסף וזהב ומגדנות עם ערים בצורות אשר ביהודה וגדולי הרבנים פירשוה באגב ממש והביאוה ממה שאמרו בסוגיא זו תשמע דתני כל הני ולא תני אגב והרי ששנה באחת מהם ועמו מאה צאן אלמא אגב ממש בעינן ומכל מקום אנו מפרשין דתני כל הני ולא תני אגב ממעשה של רבן גמליאל וזקנים ומשטר הנזכר בזכה שדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר ומכל מקום כל שאומר עם קרקע פלוני הרי הוא אגב אלא שזה לשון ארמי וזה לשון עברי והדברים פשוטים ואמר אחר כן שכמו שהמטלטלין נגררין אחר הקרקעות לענין קניה כך הקרקעות נגררין אחר המטלטלין לענין שבועה והוא שידוע שאין נשבעין על הקרקעות ואם היה חייב לו שבועה על המטלטלין מגלגלין עליו אף שבועת קרקעות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שביארנו שכסף בלא שטר ושטר בלא כסף אם התנה קנה כל שהתנו שניהם או אחד בשביל שניהם והודה האחר אין אחד מהם יכול לחזור אבל אם התנה האחד לבדו ולעצמו ואמר אי בעינא בכספא אקנה אי בעינא בשטרא אקנה ידו על העליונה כל שרצה לחזור חוזר עד שיעשו שתיהן כל שרצה לקיים אין האחר יכול (לקיים) לחזור:

כל שנתן מתנה לחברו ועשאה בלשון מכר אע"פ שהודה לו חברו שמתנה היתה חייב באחריתו ואע"פ שאין אחריות כתוב בשטר שזה שכתב לו לשון מכר לאחריות נתכוון וחוזר עליו ועל לקוחות הבאות אחר המתנה ודבר זה גדולי ההר פירשוהו בשהזכיר סך דמים בשטר ואין נראה לי כן אלא אף בשלא הזכיר האחריות בשווי הקרקע או כשל עכשו או כשעה שנתן על הצדדין שהוא במכר:

זה שביארנו שמעות אינן קונות במטלטלין מדברי סופרים הוא ומתקנת שמא יאמרו נשרפו חטיך בעליה אבל מן התורה קונות הם והיוצא לנו מענין זה עם שאר דברים המתגלגלים בה כבר ביארנו במציעא פרק הזהב:

כבר ביארנו בקניית אגב שאין צריך שיהיו הדברים הנקנין צבורין בתוכה ושמא תאמר לעקר השאלה מיהא היאך נסתפק אי בעינן צבורין אם לאו והלא אם היו צבורין בתוכה מתורת חצרו הוא קונהו אין זה כלום שאיפשר שהוא חצר שאינה משתמרת:

קרקע כל שהו חייב בפיאה ובבכורים ובודוי שלהם ר"ל קריאת הפרשה ואי אתה מפרשה בודוי מעשר שאין ודוי מעשר תלוי בקרקע שאפילו לקח טבל מן השוק מתודה עליו וכן ראוי לכתוב עליו פרוסבל כמו שידעת שאין כותבין פרוסבל אלא אם כן יש לו ללוה קרקע כל שהו וכן ראוי להיות מטלטלין נקנין על גבו כמו שביארנו וכבר כתבנוה בשני של בתרא:

גמרא א"נ בחבילי זמורו'. פירש"י שגבוהים מן הארץ ג' טפחים ומעלהו עליהם דהגבהת ג' טפחים הגבהה היא דנפקא ליה מתורת לבוד לא מצי למימר שיקנה מדין הגבהה דסתמייהו אין עוביין ג' טפחים ולר"ת דמפרש דהגבהה בטפח קניא צריך לפרש דסתם כלים אין בעביין טפח:

בחבילי זמורות הא דנקט בחבילי זמורות לפי שהן מצויין אצל פילי' כדאמרי במס' שבת שמטלטלין זמורות בשבת שהם מאכל פילי' וה"ר משולם פי' שמגביה הפיל בחבילי זמורות למעלה מראשו והוא קופץ ומגביה עצמו למעלה מן הארץ ואוכלם וכיון שמחמתו הוגבה מן הארץ מקרי שפיר הגבהה כדאיתא בחולין בסוף שילוח הקן גבי לוי בר סיסי דאקני ליה פירות שוכבו לרב יהודה אתא לקמיה דשמואל א"ל זיל טרוף אקן כי היכי דליתגבהו ותקנינהו:

אמר קרא שדות בכסף יקנו הא דלא מייתי מקרא דכתיב גבי שדה עפרון דדילמא ה"מ בגוי שכל קניינו בכסף:

אבל במקום שכותבים את השטר לא קנה פי' בין בכסף בין בחזקה עד שיבא השטר לידיו:

כתב לו על הנייר או על החרס לעיל פי' בשם ר"ת דאליבא דר"א אמר עדי מסירה כרתי וא"ת דהא בסוף פ"ב דגיטין אמרינן לא הכשיר ר"א אלא בגטין אבל בשטר לא וי"ל דה"מ בשטרות העומדים לראיה (אבל) דבעי' ראוי לעמוד ימים דבים אבל שטרי קניית שדה וקדושי אשה כעי' גטי' הוי העשוי לגרש בו את האשה לפי שעה. ואע"פ ששטר של קניית שדה נמי הוא טוב לראייה בידו כדאמ' לעיל במקום שכותבים את השטר לא קנה לפי שהוא רוצה שיהא השטר לראיה בידו כדאמרי' בכתובות הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה מיהו כיון דאין מקום לראיה מכשר בהו ר"א:

אעפ"י שאין בו שוה פרוטה לעיל גבי קידושי אשה ניחא אעפ"י שאין בה שוה פרוטה לפי שבשוה פרוטה היתה ראויה להתקדש בלי כח השטר אבלן הכא מה רבותא הוא דאין בו שוה פרוטה כיון דהמוכר נותן כל הבשר מה לי יש בו מה לי אין בו ש"פ וי"ל משום דכתיב ביה נתינה אחריתי את ספר המקנה סד"א דליבעי ש"פ:

כדי ליפות כחו וא"ת בשלמא מכר משום אחריות אלא מתנה מה יפוי כח יש בה אי משום דינא דבר מצרא הא אמרי' בפ' המקבל מתנה דאית ביה אחריות אית ביה משום דינא דבר מצרא וי"ל דב' שטרות כתב לו אם צריך אחריות מראה של מכר ואם צריך משום דינא דבר מצרא מראה של מתנה ומצניע של מכר. ובירוש' דפרקי' מפ' דיפוי כח של מתנה היינו לגבי הא דתנן בפ' המוכר את הבית בד"א במוכר אבל בנותן מתנן נותן את כולם:

במה תפשתם בישיבה תי' לי ובישיבה מי קונה והא תיקון בעי' נעל גדר ופרץ וי"ל דאורחא דמילת הדר בבית מתקן המנעול ונועל א"נ כדאמ' בחזקת הבתים הציע עצמות בנכסי הגר קנה:

אמר קרא ויתן להם אביהם מתנות רבות וכו' [* ק"ל מהא דתנן מעשה בר"ג וזקנים וכו' דמייתי הש"ס לקמן ואמרי בפ"ק דמציעא דף י"א דבאגב הקנה להם ולא מדין חצר דאטו ר' יהושע ורע"ק בצד שדחו היו עומדי' מוכח מינה דגם לענין מעשרות דאוריי' מהני קנין אגב. אי"ק ס"ט ומ"ט הוי דרבנן ולא מן התורה אם משום דגמרי' מדברי קבלה א"כ גם קנין קרקע בשטר או בחזקה אליבא דחזקיה נאמר דקנייני' אלו אינם אלא מדרבנן|. נר' דקנין אגב אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא דרבנן בעלמא הוא דהא בפ"ק דב"ק י"ב.) דא"ר נחמן הלכה אין גובין מן העבדים דתני אבימי פרוזבול חל על הקרקע ואינו חל על העבדים מטלטלים נקנים עם הקרקע ואינן ניקני' עם העבדים וכולה שמעתתא דהתם לענין מילי דרבנן דבמילי דאורייתא ק"ל בכל דוכתא ד דעבדים הוקשו לקרקעות ונ"ל דנפקא מינה דאם קידש האשה במטלטלי אגב מקרקעי לא הוו אלא קידושי דרבנן:

קרקע כל שהוא חייבת בפאה בירוש' דמס' פאה פריך אהך מתני' הגע עצמך שהיה שם שבולת א' עד שלא קצר אינו חייב בפאה משקצר אינו חייב אין כאן שיור ומשני כגון שהיה שם קלח א' ובו ה' שבולות ומדדחיק לו' כן משמע דכל שהוא וכן משמע בשמעתי' מדדחיק לאוקומי דמחט דתלא ביה מרגניתא וכן בסוף לא יחפור מוקי לה לענין ביכורים בחטה דבאילן לא מחייב בבכורים אא"כ היו לו י"ו אמה לכל רוח ותי' כיון דכל שהוא דוקא חטה היכי מחייבה והלא שיעור יניקתה ג' טפחים כדמוכח בשבת בשמעתא דערוגה י"ל דאע"ג דעיקר ג' טפחים מ"מ עיקר יניקתה שהיא מכחשת את הקרקע אינה אלא כנגדה וכה"ג אשכחן באילן גופיה אע"ג דשרשים מתפשטים ב' אמה כדאיתא בפ' לא יחפור לא בעי' אלא י"ו אמה דכך הוא עיקר יניקתו ומשם ואילך אינו מכחיש את הקרקע ותימא מנ"ל דבכל שהוא דוקא ובכמה דוכתן אשכחן דלאו דוקא גבי הגבהת עירוב דקאמר צריך שיגביה מן הקרקע כל שהוא ובפ' מי שמת גבי קרקע כל שהוא מתנתו מתנה ומפ' כדי פרנסתו וי"ל דמשמע ליה דומיא דפרוזבל דע"כ כל שהוא דוקא קאמר:

ובוידוי פי' רש"י דל"ג ליה דאף מי שאין לו קרקע יכול להתודות על הביכורים ולו' את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ולא דמי לבכורים דבעי למימר האדמה אשר נתת לי. ונר' דל"ג ולא מטעמי' אלא משום דקאמר עלה בירושלמי ר' מנא בעי ולמה לית אנן אמרין מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי דכתיב ואת האדמה אשר נתת לנו א"ר יוסי ברבון בשם ר"י אמר שמועתא משמעתיה כן מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי:

בחבילי זמורות. הגבוהים מן הארץ ג' טפחים ונתנוהו עליהם. וא"ד בחבילי זמורות שהם מאכל הפיל ויראה אותן במקום גבוה ויגביה עצמו לאוכלם ונמצא שהגביהו:

נקנין שאם מכר לו קרקע ומטלטלים בקנין הקרקע קנה המטלטלים בלא משיכה כדמפרש בגמ':

וזוקקין. שאם טענו מטלטלים וקרקעות והודה במקצת הואיל ונתחייב בשבועה מהמטלטלים דמודה מקצת במטלטלים חייב שבועה נשבע נמי אף על כפירת קרקעות ע"י גלגול אע"פ שאין נשבעים על כפירת קרקעות:

שאין כותבין. שאין רגילים לכתוב שטר מכר:

לא קנה. ואע"פ שנתן המעות יכולין לחזור בהם:

ואי פריש א' מהם אמר בפירוש או מוכר או לוקח. אי אמר לוקח אי בעינא בכספא אקנה או בשטרא אקנה. ואם התנה המוכר ואמר אי בעינא בשטרא תקנה אי בעינא בכספא תקנה ידו על העליונה של זה המתנה והוא יכול לחזור עד שיעשו את השטר והאחר אינו יכול לחזור משלקח הכסף:

על הנייר או על החרס. וא"ת הרי כתב שיכול להזדייף הוא. וכ"ת בעדי מסירה והם יראו את השטר כשיתננו לו הא קי"ל כר' אלעזר דאמר בגיטין פרק תנין לא הכשיר ר' אלעזר אלא בגיטין אבל בשטרות לא. תריץ דלקנות השדה קנה אע"פ שהוא יכול להזדייף ולטרוף ממשעבדי לא טריף עד דאיכא כתב שאינו יכול להזדייף והכא אמרי' דקנה ואם הוא פקח עביד שטרא אחרינא. והעיקר שאם אין המוכר מודה לו בשטר לא קנה כל עיקר והכא מיירי שהאחר מודה שהקנה לו זה הקרקע בזה השטר והואיל ומודה לו שהקנה לו קרקע זה בזה השטר קנהו דניחא ליה בהני שהרי מוכרה מפני רעתה. מיהו אם פקח הוא קודם שיתן לו המעות יעשה לו שטר אחר:

מפני רעתה. וגמר והקנה תכף שיעשה את השטר שהרי מפני שהיא קרקע רע מכרו ולא מפני שהיה צריך לדמים. רב אשי לא פליג במוכר שדהו מפני רעתה. אלא בא לדקדק לשון הברייתא דתני שדי מכורה לך שדי נתונה לך דכולה במתנה איירי וכתב המתנה בלשון מכר דאחריות ט"ס הוא במכר ולא במתנה. ומ"ה נתן לו בלשון מכר:

בישיבה היינו חזקה. איכא מ"ד דהואיל וגבי כסף אמרי' דבמקום שכותבין שטר לא קנה עד שיכתוב ויתן דמים הכי נמי בחזקה ולא היא דא"כ [למה] לא נתבאר בגמ' גבי חזקה כמו שביארנו גבי כסף ושטר אלא חזקה לחודה מהניא דהואיל והניחו לעשות מעשה בגוף הקרקע ודאי גמר והקנה וכן דעת הר"ם. מיד ליד היינו משיכה. תקנתא דרבנן דמשיכה קונה ולא מעות:

עם ערי בבני יהושפט כתיב ע"י ערים שהקנה להם קנו המטלטלים:

נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה פירש המורה נעל גדר פרץ כל שהוא או דייש אמיצרי ואינו נראה לי דדייש אמיצרי לא הוי חזקה לקנות כדפרישית בפרק קמא ואי קשיא אמאי לא תנא נמי חליפין. תשובה כסף שטר וחזקה דאיתנהו בקרקעות וליתנהו במטלטלין קתני שגם החזקה אינה מועלת במטלטלין שאם מסר לו כליו ונשתמש בו שהניח שם פירותיו או שייפוהו ועדיין לא משכו לא קנאו אבל חליפין דאיתנהו נמי במטלטלי לא קתני:

אבל במכר לא קנה עד שיתן דמים פי' והכי נמי איפרש פריש דהא במוכר שדהו מפני רעתה אמרינן לקמן דקתני בשטר מסתמא משום דאמרינן דהכי הוה דעתיה דמוכר כל שכן אי פריש ואי קשיא היכי אמר שמואל דבמכר לא קנה עד שיתן דמים והא קרא דספר המקנה דילפינן מיניה דשטר קונה במכר כתיב תשובה התם נמי כסף הוה כדכתיב התם בפירוש בקרא ואשקול את הכסף והאי דקרי ליה ספר המקנה מפני שקונה לבדו במקום אחר דהיינו במתנה דליכא כסף או במוכר מפני רעתו או כדפריש:

בד"ה אמר קרא שדות כו' משום דדלמא ה"מ מעכו"ם כו' עכ"ל ולעיל בר"פ גבי קדושי אשה אע"ג דבעכו"ם איירי מ"מ יליף מיניה בג"ש דקיחה קיחה וק"ל:

בד"ה ולמה כתב כו' וא"ת ולמה כתב לו בלשון מתנה כו' וי"ל דב' שטרות כו' עכ"ל מת"י ונראה דאיירי שפיר בשטר אחד והא דכתב ליה בלשון מתנה לפי שהאמת הוא כך והא כו' עכ"ל ור"ל דהאמת הוא כך וכדי שיקנה בשטר בלא דמים דאי הוה כתב מכר לחוד לא הוה קני בשטר עד שיתן דמים וכן הקשה מהר"י אב"ן לב לדברי התוס' וק"ל:

בד"ה ובוידוי פי' כו' אלא משום דבירושלמי פריך כו' אמאי לא תני ובוידוי כו' וגם משמע מי שאין לו קרקע כו' עכ"ל דבריהם תמוהים ממה שכתבו וגם משמע מי שאין לו קרקע מתודה בו' היינו כפרש"י וגם מה שכתבו דבירושלמי פריך כו' אמאי לא תני ובוידוי כו' ליתא התם הכי ודברי התוס' שכתבו בפרק לא יחפור על פרש"י דאיתא בירושלמי דאף בוידוי בעי קרקע ובפי' הר"ש במס' פאה כתוב דאיכא פלוגתא בהא בירושלמי וצריך עיון בכל זה דבירושלמי שלפנינו נראה כפרש"י דהכא ובפרק לא יחפור ודו"ק:

תד"ה קרקע כל שהוא וכו' משמע דבכל שהוא חייבת בפאה וכו'. פי' דבלא זה ה"א דג"ט נמי מקרי כל שהוא וא"כ לא הוה קשה מידי מהא דמוקי לה בפ' לא יחפור בחטה אבל השתא דר"ל כל שהוא מקשה:

מתני' עם נכסים שאין להן אחריות כל זה נמחק ונ"ב נ"ל טעות כן מוכח מפרש"י למעיין ביה וכן באלפסי אינו:

במשנה שאין להם אחריות א"נ אלא במשיכה. מה שהקשה בתור"ע מזה לר"נ בב"ק (יא) לפי' הרע"ב ע"ש. לדידי לק"מ כיון דכבר תני לעיל קנין עבדים בפ"ע שנקנין בכסף כו'. ואדרבה לדידי' ניחא טפי דנכללו גם בכאן לענין קנין משיכה דמהני בהו כדאמר שמואל לעיל (כב ב):

גמרא במוכר שדהו מפני רעתה. עי' בזה לשון התו"ח. ול"ד דאדרבה שמואל סתמא קאמר במכר לא קנה. ולרב המנונא צ"ל דשמואל מודה בה ולר"א איכא לאוקמי מילתא דשמואל דאף מפני רעתה לא קנה:

רש"י ד"ה שיש להם אחריות. שאחריות כ"א המלוה והנושה כו'. כצ"ל. ועי' לשון רש"י שברי"ף:

רש"י ד"ה בחזקה. או דיש אמצרי. עי' ב"מ (יד) בתד"ה עד שלא. שחולקין עליו בזה:

תד"ה ולמה. עי' מהרש"א ועמש"כ עליו בב"ב (נא). ועוד נ"ל דכוונת קושייתם הוא דלכתוב ליה לשון מכר בלחוד ושקבל כבר המעות לידו:

תד"ה ובוידוי (בסופו). וגם משמע מי שאין לו קרקע מתודה. עי' מהרש"א ותוי"ט. ולכאורה נראה דט"ס הוא וצ"ל אינו מתודה. וז"ל הירושלמי ר"מ בעי ולמה לינן אמר מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי דכתיב ואת (כצ"ל) האדמה אשר נתת לנו. ר"י ברב בשם ר' יוחנן אמר שמועתא כן מי שאין לו קרקע פטור מן הוידוי דכתיב כו'. ולפמש"כ הר"ש דבירושלמי איכא פלוגתא משמע דמפרש דר"מ שאל למה לא נאמר דפטור מן הוידוי דכתיב כו' וממתניתין מוכח דחייב מדלא תני לי'. א"כ ר"מ ס"ל דבאמת חייב דלא יפלוג על המשנה רק דשאל מדוע לא נאמר כו' ולשאלה יש תשובה וכמש"כ רש"י. וריו"ח ס"ל דבאמת אינו מתודה והא דלא תני ליה במתניתין י"ל דתני ושייר. וכ"ת מאי שייר דהאי שייר. י"ל דריו"ח לטעמי' דאמר שם לעיל דמי שאין לו קרקע פטור מן הראיון ושייר גם ראיון. והנה הרמב"ם לא הביא דוידוי צריך קרקע. מוכח דפסק כר"מ. ולדידיה צ"ל ע"כ דגם בראי' חייב מי שאין לו קרקע דאל"כ מאי שייר דהאי שייר. ומיושב ג"כ מה שהקשו המחברים על הא דהשמיט הרמב"ם הא דר' אמי בפסחים (ח ב) שכל שאין לו קרקע אינו עולה לרגל. ומהאמור נתיישב ג"כ הגי' שלפנינו בתו' ונכון בס"ד:

ד"ה תוס׳ ובודוי וכו׳ כגון פירות לקוחין. נ"ב עלח"ש בפ"ז דפאה:

משנה נכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. כבר כתבתי דמסירה והגבהה נמי בכלל משיכה נינהו וכל דבר לפי ענין הרגיל בו אי למ"ד מדאורייתא כולהו מיד ליד מיקרי ולמ"ד מדרבנן דרבנן מיהו האי אין נקנין אלא במשיכה לאו דוקא דהא תיקנו נמי בחליפין כדתנינן להדיא באידך מתניתין דסיפא ולאידך גיסא נמי יש לי לדקדק דהא דקתני נכסים שאין להם אחריות נקנין במשיכה לאו כללא הוא דהאיכא שטרות דהוי נמי בכלל נכסים שאין להם אחריות כדדייקינן להדיא בדף הסמוך אמתניתין דהכא גופא דזו ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות אשטרות קאי ואפ"ה קי"ל דאינן נקנין לא במשיכה ולא במסירה והגבהה אלא בכתיבה ומסירה דוקא ונהי דאיכא למימר דרבי שסתם המשנה לטעמיה דס"ל אותיות נקנין במסירה לחוד בפרק הספינה ולקמן בפרק האיש מקדש דף מ"ז ע"ב מ"מ איכא למידק אהא דקי"ל הלכה כסתם משנה וקשיא הלכתא אהלכתא אע"כ דהאי כללא לאו דוקא ויתכן יותר לפמ"ש לקמן בפרק האיש מקדש דמאן דס"ל דבעינן כתיבה ומסירה היינו משום דס"ל דמכירת שטרות מדאורייתא לא מהני כלל אלא מדרבנן מיקני בכתיבה ומסירה א"כ אתי שפיר טפי דשבקי לקנין שטרות ולא איירי ביה דנהי דקי"ל דעיקר משיכה נמי מדרבנן לרבי יוחנן מ"מ עיקר מכירת מטלטלים מיהא הוי דאורייתא משא"כ בשטרות דעיקר מכירה מדרבנן כן נ"ל:

(קונטרס אחרון) דף כו משנה נכסים שיש להם אחריות כו' ונכסים שאין להם אחריות נקנין במשיכה. וכתבתי דיש לדקדק דבכולהו מתניתין דפירקין קחשיב כל קנינים שבעולם במה נקנין ואמאי שביק לקנין שטרות דלא תני להו. בשלמא למ"ד דנקנין במסירה א"ש דהוי בכלל משיכה דהא שטרות נמי נכסים שאין להם אחריות נינהו כדמוכח בגמרא דקאמר זו ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות ואשטרות קאי וכדפרישית לעיל במשנה דבהמה גסה דמשיכה ומסירה חדא מילתא היא. אלא למאי דקי"ל דגבי שטרות בעינן כתיבה ומסירה ודאי קשה שטרות אמאי שייריה. וכתבתי ליישב ע"פ מ"ש לקמן דף מ"ח פרק האיש מקדש דמאן דס"ל שטרות נקנין בכתיבה ומסירה היינו משום דס"ל דעיקר מכירת שטרות אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא לא מקנו כלל ולפ"ז מצינן למימר דמש"ה לא קתני במתני' דלא קתני אלא כל הני דעיקר מכירתם מדאורייתא:

גמרא בכסף מנלן. לכאורה נראה דהאי שקלא וטריא היינו אליבא דר"ל דוקא דכסף אינו קונה במטלטלין משא"כ לרבי יוחנן דבסמוך דכסף קונה ד"ת במטלטלין וכפרש"י בסמוך משום דילפינן בק"ו מהקדש או כפירוש הרי"ף ז"ל דילפינן בק"ו מע"ע גופו קונה ממונו לא כ"ש א"כ מה"ט גופא אית לן למילף נמי דכסף קונה בקרקעות אלא דלענ"ד לרבי יוחנן נמי איצטריך קרא דאל"כ ה"א דקרקעות כיון דבחזקת בעליהן עומדות אין דרך להקנותן אלא בשטר דוקא וכדכתיב נמי ספר המקנה דהוי משמע דוקא ספר קונה ולא דבר אחר ועוד יתיישב יותר למאי דפרישית בריש מכילתין דאי לאו ג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון ה"א דקידושי אשה דוקא בשטר דמקשינן הווייה ליציאה וא"כ אי לאו דאשכחן כסף דקונה בקרקעות להדיא הו"א איפכא דאשה אין נקנית אלא בשטר וג"ש דקיחה קיחה נמי לאידך גיסא דקיחה דשדה עפרון היינו בשטר וכסף לאו משום קנין יהיב ליה מש"ה איצטריך לאתויי בהדיא מקרא כן נ"ל:

תוספות בד"ה אמר קרא שדות בכסף יקנו הא דלא אייתי מקרא דשדה עפרון משום דדלמא ה"מ מעובד כוכבים כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית בסמוך אין צורך לכל זה דהא אי לאו האי קרא דהכא אדרבה בשדה עפרון גופא לא הוי ידעינן דקנאה אברהם בכסף אלא בשטר כמ"ש התוספות גופא בריש מכילתין בד"ה א"נ שדות וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דאיכא למילף איפכא כן נ"ל אלא דבלא"ה משני התוספות שפיר דהא האי פירכא גופא מקשה הש"ס לעיל בע"ע דנקנה בכסף והא דילפינן קידושי אשה משדה עפרון ולא פרכינן היינו משום דלהתם איכא ג"ש דקיחה קיחה כמ"ש מהרש"א ז"ל ויתיישב יותר לפמ"ש התוספות בריש מכילתין דלא ילפינן עיקר קנין משדה עפרון אלא גילוי מילתא בעלמא דלשון קיחה היינו כסף וק"ל:

גמרא ואי פריש פריש כי הא כו' אף ע"ג דכל תנאי שבממון קיים אפ"ה הוצרך לאשמעינן דלא תימא דאין כאן תורת קנין כלל כ"א בכסף ובשטר וא"כ תו לא מהני ליה האי תנאי דאכתי דברים בעלמא נינהו ויכול לחזור בו קמל"ן כיון דכל חד קנין חשוב הוא דהא כסף לחוד קונה במקום שאין כותבין ושטר לחוד קונה במתנה אלא טעמא דרב משום דמסתמא קפיד ולא סמכא דעתא א"כ כיון דפריש דלא קפיד מהני:

שם אמר שמואל ל"ש אלא במתנה אבל במכר לא קנה. אף על גב דואקח את ספר המקנה במכר כתיב מ"מ קרי' ליה שפיר ספר המקנה כיון שקונה במתנה ועוד תירצו דהתם מוכר שדהו מפני רעת' הוי ואין צורך לזה וק"ל:

שם מתיב רב המנונא בשטר כו' ולכאורה יש לדקדק דלמא התם איירי בדפריש אי בעינא בשטרא איקני כדלעיל בסמוך ואפשר משום דמסתמ' האי ברייתא דבשטר כיצד אמתניתין קאי ומתניתין ודאי בדלא פריש איירי דומיא דכסף וחזקה ועוד דממימרא דשמואל גופא מוכחינן לה מדקאמר ל"ש אלא במתנה ולא מוקי לה אפילו במכר ובדפריש אע"כ דלא משמע ליה לאוקמי מתניתין בדפריש דוקא ואף על גב דאכתי לא דמי לחזקה דמהני אפילו במכר לרוב הפוסקים בהא לא איכפת לן דשפיר שייך למיתני בהדי הדדי כל חד היכא דשייך ביה אבל לענין דלא בעינן שיפרש מסתמא דומיא קתני נן נ"ל:

שם ובחזקה מנלן כו' במה ירשתם בישיבה. ואף על גב דבגורל ואורים ותומים נתחלקה ולא הוצרכו לחזקה מ"מ נ"ל דמייתי שפיר דלמ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה א"כ ודאי היה הגורל לשמות מטות אבותם ואח"כ מה שנטלו מירושת אבותם חלקו וזכו כ"א בחלקו בישיבה דהא עיקר גורל בחלוקת השבטים איירי קרא ומהא ילפינן שפיר בפרק בית כור דהאחין שחלקו מהני גורל ואפי' למ"ד לבאי הארץ מסתמא חלקו לשמות מטה אבותם בשעת ביאתן ממש והרבה מאותן באי הארץ מתו בשבע שכיבשו ושבע שחילקו וירשו ביניהם וחלקו בחזקה שהחזיק כ"א בשלו ועוד דהא בני גד ובני ראובן לא אשכחן בהו גורל ואף ע"ג דהאי קרא דבמה ירשתם היינו בשאר שבטים לאחר שעברו הירדן מ"מ במה זכו אותן השבטים בחלק בני גד ובני ראובן בארץ כנען גופא כיון דב"ג וב"ר לא היו בגורל אע"כ בישיבה התזיקו וא"כ מתקיימין שתי מקראות דאך בגורל ובמה ירשתם בישיבה כן נ"ל נכון ועיין בחידושי מהר"י טראני ודו"ק:

שם ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה מנלן דכתיב כי תמכרו כו' דבר הנקנה מיד ליד. וקשיא לי אכתי מנ"ל דלא מיקני אלא במשיכה לחוד מדאורייתא דלמא מקנו נמי בכסף מק"ו דהקדש כמו שפירש"י לרבי יוחנן וראיתי בחידושי הריטב"א ז"ל לב"מ שכתב שיש מי שסובר דבאמת לר"י משיכה נמי קונה מדאורייתא אלא דבריש פרק שני דבכורות אית' להדיא בגמרא דלר"י משיכה לא קני מדאורייתא ולכאורה היה נ"ל דלענין קניית משיכה גופא לא איצטריך קרא דמיד ליד דמסברא ידעינן דמשיכה קונה דאלת"ה במתנה ובמציאה ובנכסי הגר והפקר במה יקנה וא"כ ע"כ קרא דמיד ליד איצטריך לאפוקי שאר קנינים אלא דלפ"ז קשה איפכא לר"י דנהי דלית ליה דרשא דמיד ליד אכתי דלמא מקנו נמי במשיכה מהאי סברא גופא דפרישית אליבא דר"ל ויש ליישב כיון דלר"י לית ליה דרשא דמיד ליד אי ס"ד דקונה בין בכסף ובין במשיכה א"כ כיון דקרא דוכי תמכרו לעמיתך סתמא כתיב ולא מסיים באיזה קנין איירי תו לא שייך למידרש מיעוט דלעמיתך לאפוקי עכו"ם שאינו קונה כמו ישראל דאכתי לא ידעינן הי מינייהו מרבה והי מינייהו ממעט וראיתי דבריש פרק שני דבכורות הרגישו התוספות בזה להקשות אליבא דר"ל אמאי לא דריש האי ק"ו ונדחקו ליישב ובשם ד"י תירצו דדרשינן לעמיתך דומיא דעכו"ם בחדא ולכאורה אין דבריהם מוכרחים כיון שאין קנין העכו"ם מוזכר שם לא שייך למידדש דומיא ודוקא איפכא ילפינן שפיר מה ישראל בחדא אף עכו"ם בחדא שאין להרבות קנינים בעכו"ם טפי מבישראל כדפרישית לעיל בפירקין אבל למאי דפרישית אתי שפיר ועוד נ"ל ליישב לפי מאי דפרישית בפרק הזהב על קושיית הנמוקי יוסף על שיטת רש"י דיליף בק"ו מהקדש והא קל מחמור לא ילפינן וכתבתי שם דאין כאן קולא או חומרא דבהקדש נמי זימנין דהוי קולא אי איתרמי איפכא שמשך הגזבר וקודם מתן מעות נתייקר ואף על גב דבהא אמרינן לא יהא הקדש קל מהדיוט היינו לאחר שתקנו חכמים משיכה בהדיוט לר"י כמ"ש התוס' לקמן דף כ"ט ע"ש אבל בעיקר דינא דאורייתא דאין כאן אלא קנין א' שפיר יליף רבי יוחנן מהקדש ולאו מק"ו במכר אלא גילוי מילתא כיון דזימנין דאיכא קולא להקדש משא"כ לר"ל דמשיכה כתב בהדיא מדרשא דמיד ליד א"כ תו לית לן למילף כסף בק"ו מהקדש דקל מחמור לא ילפינן ואדרבא ילפינן איפכא דבהקדש מהני תרווייהו כסף או משיכה היכא דאיכא רווחא להקדש משא"כ בהדיוט וכה"ג יש לפרש לשיטת הרי"ף ז"ל דר"י יליף קנין כסף מק"ו דע"ע דגופו קונה ממונו לא כ"ש ואם כן לר"ל כיון דמשיכה כתיב בהדיא במטלטלים וכסף בע"ע תו לית לן למילף האי ק"ו דהאיכא למימר נמי איפכא וממילא דכל חדא תיקום אדוכתיה כן נ"ל ודו"ק:

שם נכסים שאין להם אחריות מנהני מילי אמר חזקיה דאמר קרא ויתן להם אביהם מתנות עם ערים מצורות ביהודה. והא ליכ' למימר דמדין חצר קנאו המטלטלים שבתוכו דא"כ איפכא מיבעי' ליה ויתן להם ערים מצורות עם מתנות לא מיבעיא לשיטת הש"ך דלא מהני מדין חצר אלא אם החצר שלו קודם המתנה אלא לפי מה שאפרש לקמן שיש לפקפק בזה אפ"ה נראה דעיקר המתנה היה ערים מצורות והמטלטלים טפילין א"כ ע"כ מדהקדים הכתוב הטפל לעיקר היינו משום דבמטלטלים אגב מקרקעי הקנה להם שצריך להקדים בדבריו המטלטלים קודם לקרקע בהאי לישנא ממש מטלטלים אגב קרקע ועוד נראה דמייתורא דעם קדריש דה"ל למיכתב וערים מצורות אע"כ לאשמעינן האי דינא קאתי כן נ"ל ובהא דאיבעיא לן נמי אי בעינן צבורין לא תיקשי נמי אי ס"ד דבעינן צבורין מאי אהני לן הא דמטלטלים אגב קרקע ת"ל דבלא"ה קני מדין חצר דשפיר איצטריך אגב קרקע היכא שאין החצר משתמר לא לדעת הקונה ולא לדעת המקנה ואין הקונה עומד בצד שדהו בכה"ג לכ"ע לא מהני מדין חצר כדאיתא פ"ק דמציעא דף י"א ע"ש ודו"ק: