שבת עג ע"א

דף עג - א

ומסיק רבא לראייתו דנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור: אלא, לאו, "שאר מצות" דרישא וסיפא לא מיירי בענין אחד. דרישא ד"חומר בשבת משאר מצות" היינו בעכו"ם, וכדאוקימנא לעיל בזיבח וניסך וקיטר לעבודה זרה. וסיפא ד"חומר בשאר מצות משבת" היינו בשאר מצות, ולא בעבודה זרה.

ומבארינן את הסיפא: ו"שגג בלא מתכוין" בשאר מצות דחייב - היכי דמי?

כגון, שהיתה לפניו חתיכת חלב, דסבור דהחלב שלפניו - שומן הוא, ואכלו ^[1] [וקרי ליה "בלא מתכוין" כיון שלא נתכוין לאכול חלב].

מה שאין כן בשבת. דפטור אם אירע באופן דומה. וכגון דנתכוון לחתוך את התלוש, וחתך את המחובר, שהוא פטור - משום דהוי מתעסק.

אבל באכילת חלב חייב גם במתעסק, דקיימא לן "המתעסק בחלבים ובעריות - חייב חטאת, שכן נהנה" ^[2].

הרי מבואר בברייתא כדברי רבא, שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור.

ואי אפשר להעמיד את הברייתא שהפטור בשבת הוא דוקא בנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר. שהרי לגבי שאר מצות אוקימנא שהתכוין לאכילת שומן שהיא פעולה הדומה לאכילת חלב, אלא שהיא אכילת היתר. ועל כרחך, בשבת נמי בהכי מיירי, שאפילו נתכוין לחתוך הוי מתעסק, כיון שלא נתכוין לחיתוך דאיסורא.

ואביי אמר לך: ^[3] שגג בלא מתכוין בשאר מצות אינו כמו שהעמדנו דסבור על חלב שהוא שומן ולכן אכלו. אלא היכי דמי - בכגון שהיה לפניו חלב נימוח, דסבור רוק הוא, ולא ידע כלל שהוא דבר מאכל, ובלעו, ונמצא שלא התכוין כלל לאכילה, שהרי רוק אינו בר אכילה, ורק שם "בליעה" שייך בו, כדכתיב באיוב "עד בלעי רוקי".

ובדומה לכך, הא דקתני "מה שאין כן בשבת, דפטור" היינו דנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר, שרק אז הוא פטור משום מתעסק לפי שלא התכוין כלל לחתוך.

אבל, נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר - חייב, לפי שאינו בכלל "מתעסק ".

איתמר: נתכוין לזרוק חפץ ברשות הרבים שתים אמות, וזרק ארבע אמות:

רבא אמר: פטור.

אביי אמר: חייב.

ומבארינן: רבא אמר פטור, היות דהא לא קמיכוין לזריקה דארבע אמות אלא לזריקת שתים, שאינה מלאכת איסור והוי ליה מתעסק, שהרי הוא מתעסק בדבר היתר ועלה בידו איסור.

אביי אמר חייב, היות דהא קמיכוין על כל פנים לזריקה בעלמא, ולכן אין זה מתעסק אלא שוגג.

ועוד איתמר: אדם שזרק חפץ ארבע אמות ברשות הרבים בטעות, משום שהיה כסבור שהוא זורק את החפץ בהיתר ברשות היחיד, ונמצאת שהיא רשות הרבים:

רבא אמר: פטור. ואביי אמר: חייב. ^[4]

ומבארינן: רבא אמר פטור, היות דהא לא מיכוין לזריקה דאיסורא.

ואביי אמר חייב, היות דהא קא מיכוין לזריקה בעלמא.

ואמרינן: וצריכא לאביי ורבא להשמיענו פלוגתתם בכל שלשת האופנים, למרות שהם דומים זה לזה.

דאי אשמעינן רק מחלוקתם קמייתא, בנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, הוה אמינא דוקא בההוא קאמר רבא דהוי מתעסק, דהא לא קמיכוין כלל לחתיכה דאיסורא, ולא נעשתה מחשבתו לחתוך תלוש.

אבל נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע, דארבע אמות בלא תרתי לא מיזרקא ליה שבכל זריקת ארבע אמות יש גם זריקת שתי אמות, אם כן הרי נעשתה מחשבתו שחשב לזרוק שתים, אלא שעשה יותר ממה שחשב לכתחילה לעשות, אימא מודה ליה לאביי דלא הוי בכלל מתעסק, הילכך צריך להשמיענו שגם בזה חולק רבא.

ואי אשמעינן בהא דנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע, הוה אמינא דוקא בהא קאמר רבא דהוי מתעסק, דהא לא קמיכוין לזריקה דארבע, ופחות מארבע לא שם "זריקה" עלה.

אבל, כסבור שהוא רשות היחיד ונמצא רשות הרבים, דמכוין לזריקה דארבע,, שהיא מעשה זריקה גמור, אלא כסבור שהיא זריקה המותרת, אימא מודי ליה לאביי דלא הוי מתעסק, ^[5] הילכך צריכא להשמיענו שגם באופן כזה נחלקו רבא ואביי.

ומותבינן לרבא: תנן: אבות מלאכות - ארבעים חסר אחת הן.

והוינן בה: מנינא למה לי? ואמר רבי יוחנן: שאפילו אם עשאן כולן בהעלם אחד - חייב קרבן חטאת על כל אחת ואחת.

וכפי שנתבאר במתניתין בריש פרקין, הרי רק בזדון שבת ושגגת מלאכות הוא חייב על כל אחת ואחת.

בשלמא לאביי, דאמר כי האי גוונא דנתכוין לזרוק שתים, שהוא חצי משיעור המלאכה, וזרק ארבע, חייב חטאת - משכחת לה שישגוג בכל מלאכות שבת ועדיין הוא בכלל זדון שבת. וכגון, דידע לאיסורא דשבת שהיום שבת, וידע לה איסור מלאכות אלא דקא טעי בשיעורין, שנתכוין לעשות פחות מכשיעור מלאכה, ועשה כשיעור. וכך בכל מלאכה ומלאכה [שכל המלאכות נאמר בהן שיעור שחייבין עליו].

אלא לרבא, דאמר שאם התכוין לעשות פחות מכשיעור [כגון במתכוין לזרוק שתי אמות] פטור מחטאת משום דהוי מתעסק, על כרחך ששגגתו המחייבת חטאת היא בכך שסבור שעצם המלאכה מותרת.

אם כן תיקשי, היכי משכחת לה חיוב חטאת על כל מלאכה ומלאכה בזדון שבת ושגגת מלאכות? והרי כיון שהוא סבור שכל המלאכות מותרות - במה נבדל אצלו יום השבת מיום חול, כדי שיקרא "זדון שבת"?

הניחא אי סבר לה רבא כרבי יוחנן, דאמר כיון ששגג בעונש הכרת, אעפ"י שהזיד בלאו, שהוא יודע מהאיסור, בכל זאת חשיב שוגג לחיוב חטאת, כי אי ידיעת חומר העונש מחשיבה אותו כ"שוגג" - משכחת לה לזדון שבת ולשגגת כל המלאכות, בכגון דידע לה לשבת בלאו, שיש איסור לאו בכל המלאכות, אלא ששגג בכך שסבור שאין עליהן עונש כרת.

אלא, אי סבר לה רבא כרבי שמעון בן לקיש, דאמר אינו חייב חטאת עד שישגוג בלאו וכרת, תקשי: דידע ליה לשבת - במאי?

ומתרצינן: דידע לה באיסור תחומין, שידע מאיסור יציאה אל מחוץ לתחום בשבת, ואת כל שלשים ותשע המלאכות הוא לא ידע [ואיסור יציאה מחוץ לתחום אינו מכלל המלאכות], ואליבא דרבי עקיבא, דסבר דאיסור תחומין הוא מן התורה.

מתניתין:

אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. ^[6] ואלו הן:

א. הזורע.

ב. והחורש.

ג. והקוצר.

ד. והמעמר, האוסף שבלים שנקצרו או שאר גידולי קרקע תלושים [במקום גידולם] ועושה מהם ערימה.

ה. והדש, החובט את השבלים להוציא מהם את הגרעינים.

ו. והזורה, הזורק באויר את תערובת המוץ עם גרעיני התבואה לאחר הדישה כדי להפריש את הקש מהגרעינים באמצעות הרוח.

ז. הבורר פסולת מתוך האוכל בידו.

ח. הטוחן.

ט. והמרקד, מנפה את הקמח בנפה.

י. והלש ...

יא. והאופה. ^[7]

מבואר לעיל מט ב, שלמדים מכך שנסמכה פרשת שבת לפרשת מלאכת המשכן, שכל המלאכות שהיו במשכן הן "אבות מלאכות" האסורות בשבת.

המלאכות המנויות עד כה שימשו במשכן לצורך הכנת הסממנים לצביעה, בצבעי התכלת והארגמן ותולעת השני, החל מזריעתם ועד בישולם. ^[8]

יב. הגוזז את הצמר מהעור.

יג. המלבנו, מכבסו.

יד. והמנפצו סורק את הצמר או חובט בו כדי להפרידו ולהכשירו לטויה.

טו. והצובעו.

טז. והטווה, עושה חוטים מצמר.

מלאכות אלו היו בצמר שעשו לצורך מלאכת המשכן.

יז. והמיסך, מותח את חוטי השתי כדי להכינם לאריגה.

יח. והעושה שני בתי נירין, עושה שתי טבעות או שתי לולאות להשחלת חוטי השתי.

יט. והאורג שני חוטין, שמעביר פעמיים את חוט הערב בין חוטי השתי, ויוצר בכך שתי שורות אריג.

כ. והפוצע מנתק שני חוטין, שלפעמים החוטים ארוכים מדאי ומנתקן לצורך האריגה.

מלאכות אלו שימשו בהכנת יריעות המשכן.

כא. הקושר.

כב. והמתיר.

שתי מלאכות אלו היו במשכן בהתקנת הרשתות לצידת החלזון, שממנו עושים את צבע התכלת.

כג. והתופר שתי תפירות.

כד. הקורע על מנת לתפור שתי תפירות. שלפעמים יש באריג נקב עגול ואי אפשר לתופרו אלא ע"י שיקרע סביבו מעט ויחזור ויתפרנו בתפר ישר.

שתי מלאכות אלו היו ביריעות המשכן. ^[9]

כה. הצד צבי והוא הדין שאר בעלי חיים.

כו. השוחטו.

כז. והמפשיטו מעורו.

כח. המולחו מולח את העור, שהוא תחילת עיבודו.

כט. והמעבד את עורו.

ל. והממחקו מגרד את שערות העור.

לא. והמחתכו לרצועות.

מלאכות אלו שימשו בהכנת עור התחש.

לב. הכותב שתי אותיות.

לג. והמוחק את הכתב על מנת לכתוב במקומו שתי אותיות.

כתבו אותיות על הקרשים במשכן כדי לסמן את בן זוגו של כל קרש, ולפעמים טעו ברישום ומחקו אותו כדי לכתוב את האות הנכונה.

לד. הבונה.

לה. והסותר את הבנין.

הקימו ופירקו את המשכן.

לו. המכבה

לז. והמבעיר

הבעירו אש תחת הדוד של הסממנים וכיבו אותה.

לח. המכה בפטיש לשם גמר מלאכה, כדרך האומן שמכה בפטיש על הכלי בגמר עשייתו כדי להחליקו ולהשלים תיקונו.

לט. המוציא מרשות לרשות. ^[10]

הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת.

הניחא לאביי אלא לרבא דאמר פטור מאי איכא למימר ואמרינן לא משכחת שגג בלא מתכוין לע"ז אלא באומר מותר. פי' כגון מי שנעלם ממנו עבודת אלהים אחרים ששכח הכל לגמרי שנמצא בידו העלם אלהים אחרים והעלם עבירות ואומר שמותר. וכי האי גוונא בע"ז (אחרינא) חייב בשבת פטור לגמרי ואקשי' ומי איכא למימר דפטור לגמרי דהא עד כאן לא בעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו. פי' העלם שבת והעלם מלאכות בידו מהו אלא לחיובי חדא או תרתי אבל למפטריה לגמרי לא וחזרנו לפרק פירוק אחר משום דקשיא דלא מיתוקמא סיפא דהא מתניתין בע"ז אוקמי הכי רישא בע"ז דקתני עשה שתים בהעלם א' בשבת חייב ב' משא"כ בע"ז שאם זיבח וקיטר וניסך בהעלם א' אינו חייב אלא אחת כר' אמי אבל סיפא דקתני בשאר מצות שגג בלא מתכוין חייב משא"כ בשבת דפטור. בשאר מצות דלאו ע"ז היא והיכי דמי כגון שהי' סבור שהוא שומן ואכלו ונמצא חלב. כגון זה בשאר מצות הוא דחייב. אבל בשבת כי האי גוונא נתכוון לחתוך בתלוש וחתכו ונמצא דמחובר לקרקע פטור ודחי אביי ואמר לא כי האי גוונא (לע"ז) לעולם אימא לך חייב והיכי דמי שגג בלא מתכוין דבשאר מצות חייב ובשבת פטור. כגון שנתכוין בבליעה דרוק ובלעה ונמצא חלב שאע"פ שלא נתכוין לאכילה דחייב בשאר מצות ובשבת כה"ג דנתכוין להגביה דבר תלוש והגביהו ונמצא שחתכו מן המחובר [פטור] אבל אם נתכוין לחתיכה בעלמא חייב. (כגון) [וכ"ש] בשאר מצות אם נתכוין לאכילה בעלמא [חייב] וכדר' נחמן דאמר המתעסק בחלבין ובעריות אע"פ שלא נתכוון חייב שכבר נהנה. והמתעסק בשבת פטור. מלאכת מחשבת אסרה תורה. ור' יוחנן התם בפרק ארבע מיתות כדתני תנא הדא מתניתין קמיה דחאה ואמר ליה פוק תני לברא. דכל מתניתין דלא מיתוקמא רישא וסיפא בחד טעמא לאו מתנית' תרצתא היא. ר' יוחנן לטעמיה דאמר בסוף פרק המפקיד מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא:
נתכוון לזרוק ב' וזרק ד' אמות (רבא) [רבה] אמר (חייב) [פטור] אביי אמר (פטור) [חייב] פשוט' היא ומקשינן (לרבא) [לרבה] ממתנית' דקתני ארבעים חסר אחת ואמר ר' יוחנן עלה שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ולא משכחת כהאי גוונא דחייב בכולן אלא בזדון שבת ושגגת מלאכות בשלמא לאביי דאמר כי האי גוונא חייב [כו'] [וקא טעה] בשיעורין כגון זריקת ב' אמות וזריקת ד' וכיוצא בהן אלא (לרבא) [לרבה] דאמר כל כה"ג פטור היכי משכחת [לה] בזדון [שבת] ושגגת מלאכה. הניחא אליבא דר' יוחנן דאמר כיון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו משכחת לה דידע דאיסור השבת בלאו אלא לר"ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת היכי משכחת לה ושנינן דידע לה בתחומין ואליבא דר' עקיבא כמו שאמרנו למעלה. דאביי אליבא דר' יוחנן פשוטה היא אלא אפילו לריש לקיש כיון דסבר אביי כשנתכוון למקצת האיסור בשגגת איסורו ונזדמן לו כל האיסור חייב כגון המתכוון לזרוק ב' אמות שהן מקצת איסורו כי האיסור ד' אמות ונתכוון לזרוק שתים מתוך ארבע (וניזרוק) [ונזדמן] לו שזרק ד' חייב.

מוקים לה אליבא דר"ל במכיר את השבת באיסור מלאכות ויודע (בשיעורן) [בכולן] ושוגג בלאו שבשיעור:

מתניתין. אבות [מלאכות] ארבעים חסר א'. ירושלמי (ז:): ולמה לא תנינן הושטה עמהון רבי סימון בשם ר' יהושע ב"ל מפני המחלוקות ר"ע וחכמים ר' יהושע ב"ל בשם ר' יתר עליהון הושטה ולמה לא תניתוה עמהון שכל המלאכות באחד וזו בשנים שכל המלאכות יש להן תולדות וזו אין לה תולדה ע"כ, וטעם נכון הוא זה. ומעביר ד"א בר"ה ה"ט דלא תני לי', משום דתולדה דמוציא הוא, דכל ד"א של אדם רשותו הוא וכשמוציא חוץ לד"א שלו מוציא מיקרי ובודאי הוא גמרא גמירי לה לחייבו משום מוציא. תדע דאלו לא סמכו לי' אמוציא אינו חייב מיתה שאין עונשין מהלמ"מ אלא א"כ נסמכה לתורה שבכתב:

מכה בפטיש. פירש רש"י, הוי גמר מלאכה, שכן האומן מכה על הסדין בשעת גמר מלאכה. ואיני יודע טעם לזה שאין זו גמר מלאכה אלא אימון ידיו של אומן הוא וכה"ג לאו מלאכה כדאי' בהדי' בר"פ הבונה (שבת קב:). אלא מכה בפטיש היינו שהאומן מכה בפטיש על הכלי להשוות עקמימותו, וכן על האבן שבבנין להשוות' לחברותי', והיינו גמר מלאכה, כך פיר"ח ז"ל:

כבר ידעת בענין שבת שמלאכת מחשבת אסרה תורה מעתה לא סוף דבר נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר שפטור מחטאת שהרי לא נתכוון לשום חתיכה בעולם אלא אפי' נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר שהוא מתכוין מיהא לחתיכה הואיל ומ"מ אינו מתכוין לחתיכה של איסור פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה וזה חומר בשאר מצות מבשבת ששאר מצות אף במתעסק חייב חטאת כגון אם היה מתעסק עם האשה ונתקע בה בלא כונה או שהיה חלב בפיו ודמה שהוא רוק ובלעו בלא כוונת שום אכילה חייב ואין צריך לומר אם היה סבור שהוא שומן ובשבת כיוצא בה פטור על הדרך שביארנו וכן אם נתכון בשבת לזרוק שנים וזרק ארבע אע"פ שמתכוין לזריקה הואיל ולא נתכון לזריקת איסור פטור מקרבן וכן בסבור רה"י ונמצא רה"ר:

במסכת כריתות התבאר שאפילו נתכון למחובר שבמין א' וחתך מחובר שבמין אחר כגון עסוק ללקט תאנים ולקט ענבים או אפי' מתכוין לתאנים שחורות ולקט לבנות פטור אפי' נתכון ללקט ענבים תחלה ואח"כ תאנים ונהפך הדבר ולקט תאנים תחלה ואח"כ ענבים אע"פ שלקט כל מה שחשב עליו הואיל ולא לקט כסדר שחשב פטור שהרי בשעה שלקט תאנים מחשבתו היתה לענבים אבל אם היו לפניו שתי נרות דולקות או כבות ונתכון לכבות את זו וכבה את זו או להדליק את זו והדליק את זו חייב שהרי מלאכת מחשבת היא אין זה אלא כמתכוין ללקוט תאנה זו ולקט זו שבצדה או נתכוון להרוג את זה והרג את זה שהרי קיים מלאכת מחשבת הא אם נתכוון להדליק ראשונה ולכבות שניה אחריה ונהפך הדבר וכבה ואח"כ הדליק פטור כבה והדליק בנשימ' אחת חייב אע"פ שלא הקדים את ההדלקה מ"מ אף הוא לא אחרה וכן כל כיוצא בזה ובפרק הזורק יתבאר שאף בנתכוון לזרוק ארבעה וזרק שמנה פטור אם לא אמר למקום שתרצה תנוח כמו שיתבאר ומעתה יש שואלין בסוגיא זו מה הוצרכה ללמדנו כאן בנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע ותירצו שזו שבכאן בנתכון לזרוק עד מקום פלוני וקיים מחשבתו אלא שטעה בשיעור שהיה חושב שאין שם אלא שני אמות והיו שם ארבע אמות וזו של פרק הזורק הלכה יותר מכדי מחשבתו והיה ראוי לפוטרה יותר מזו:

כשם שחלוק מלאכות מחלקות חטאות לשבת וכן בשאר עבירות כגון קצירה וטחינה בהעלם אחד או חלב ודם בהעלם אחד שמחייב שתי חטאות כך הדין בע"ז זבח וקטר ונסך בהעלם אחד חייב אחר שהוא שוגג בעבדות ר"ל שהיה יודע שהיא ע"ז ושאסור לעבוד לה אלא שלא היה סבור שעבודות אלו אסורות שגג בה בלא מתכוין כגון שהיה סבור שהיא בית הכנסת והשתחוה לה פטור שהרי לבו לשמים ולא עוד אלא אפי' היה סבור שהיא אינדרוטא בעלמא ר"ל צלם העשוי לכבוד המלך והשתחוה לכבוד המלך לא לקבלת אלהות פטור ואפי' סרך איסור אין כאן ואם קבלו לאלוה חייב עבדה מאהבה או מיראה ר"ל מאהבת מי שעשאה או יראתו הואיל ואינו מקבלו עליו באלוה אפי' אין לבו לשמים פטור ממיתה או קרבן אלא שיש בדבר איסור ויש מפרשים מאהבה או מיראה בצדדים אחרים וכבר ביארנום במקומה בשביעי של סנהדרין טעה בגוף הענין כגון שהיה סבור שמותר לעבוד ע"ז אינה חייב אלא אחת על כלן על הדרך שביארנו בענין שבת ולענין ביאור הסוגיא יש שואלים במה שאמרו בכאן שגג בלא מתכוין היכי דמי מפני מה לא העמידוה בנתכוון ללקוט לבנות ולקט שחורות שכתבנו בו שהוא פטור אע"פ ששניהם תאנים מה שאין כן בשאר מצות שאם אכל חלב של כבש וסבור שהוא של שור חייב עד שמפקפקין מזה לפסוק שחורות ולקט לבנות לחיוב אלא שיש מתרצים בסוגיא זו הואיל ודבר זה לא נתברר לו עדיין וכן שחולקים עליה במסכת כריתות לא רצה להעמידה במחלקת:

המשנה השניה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הזורע החורש הקוצר המעמר הדש הזורה הבורר הטוחן המרקד הלש האופה הגוזז את הצמר המלבנו המנפצו הצובעו הטווה המסיך והעושה שתי בתי נירין הפוצע שני חוטין הקושר המתיר התופר שתי תפירות הקורע על מנת לתפור שתי תפירות הצד צבי השוחט המפשיט המולחו המעבדו המוחקו המחתכו הכותב שתי אותיות המוחק על מנת לכתוב שתי אותיות הבונה והסותר המכבה המבעיר המכה בפטיש המוציא מרשות לרשות אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת אמר הר"ם פי' מעמר הוא הגודש העמרים הקצורים אחת על אחת ועמיר שם האגודה מן החטה והשעורה וזולתם מכל מה שיקצרו בני אדם בורר הוא מי שמנקה ובורר האבנים והצרורות ודומיהם מהזרע מרקד הוא המנפה הקמח להפרישו ממורסנו מנפצו בשבט כמו חובטו והמסיך והוא המושך השתי והיא ההסכה נגזר מן המסכה הנסוכה ובתי נירין הם חוטים תלוים קצתם בקצתם והוא מין מן האריגה בהם יארוג האורג ושם הנירין עצמם מפורסם אצל האורגים והמולחו ר"ל המולח העור והמעבדו ר"ל הנותנו בעבוד והמוחקו ר"ל הגורר שער ממנו והמחתכו מי שיחתוך העור וסותר כמו הורס והמכה בפטיש הוא כלי שמשתמשין בו הצורפים ואומני ברזל ונחשת והוא ידוע כמו וכפטיש יפוצץ סלע ומכה בפטיש אפי' בשעת גמר מלאכה כאשר עושים המכים בפטישים כי מנהגם להכות הכאות על עצם הסדן בשעת ההכאה ולפיכך כל תקון מלאכה והשלמתה כמו המירוט והחכוך ומיני היפוי כלם הם תולדות מכה בפטיש והוא אמרם כל מה דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש ואלו האבות כלם הם דמיונות והוא כי אמרם קוצר הוא מאבות מלאכות וכמו כן כל התולש (צמר) [צמח] מחובר לארץ כשכונתו באותו דבר שתולש כמו שאורה תאנים או בוצר ענבי' או חובט זיתים כל אחת מאלו המלאכות לא נאמר בהן שהן תולדות בוצר אבל הוא קוצר ממש כאשר לא נאמר במי ששחט כבש או שור שהוא תולדת השוחט או במי שבשל תבשיל מן התבשילים שהוא תולדת האופה אבל הוא אופה עצמו אבל התולדה שתוף ענין אותה המלאכה המנויה באבות בלבד ובאי זה מקום שתמצא אותו הענין הוא תולדה לאותו האב המשל על זה אמרנו כי הטוחן מאבות מלאכות וענין הטחינה הוא כתיתת החלק הגדול ועשיתו חלקים קטנים ולפיכך חתוך הירקות בשבת או נסורת עץ לקבל הנסורת שלו או שפיית חתיכת מתכת לקחת טחינתו או (או) כריתת עצים לשרפה כל זה תולדת טוחן וכמו כן ענין הבשול הוא רפיון העצמים הקשים ולפיכך כל מי שיתיך דבר מן המתכות או יחם אותם הוא תולדת אופה אע"פ שאינו מדליק אש ואינו מבעיר אותה אלא שנתן החתיכה באש עד שתתחמם ועל זה הדרך תקח הסברא כי ענין האריגה קבוץ החלקים הנפרדי' ודבוקם והכנסת קצתם בקצתם וענין העבוד חזוק הדברים הרפים כדי שלא יפסדו במהרה והבן זה הענין ושמרהו וזכור אותו תמיד כשתראה מלאכה מן המלאכות תעיין תולדת אי זה אב הוא ולא יתערב עליך המעשה שהוא אב מן האבות עם התולדה כאשר ביארתי לך ואמרם המולחו והמעבדו אינן שתי מלאכות כי מליחת העור הוא מין ממיני העבוד וזכר אותו ללמדך כי המליחה עבוד והשלים מנין התשעה ושלשים במלאכת הסטירה ופשע התנא בזכירתה בשעת הכתיבה ושם אותה מעניני הכותב ואמרם ארבעים חסר אחת ואחר כך מנאם להשמיענו כי מי שעשה אותם כלם בשגגה אחת בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ובתנאי שתהיה השגגה במלאכה כמו שביארנו בתחלת הפרק וכאלו אמר כי אלו המלאכות השוגג בהם כלם בהעלם אחד יביא ארבעים חטאות חסר אחת ואמרו אחר שמנאם אלו אבות מלאכות לפרש שאינו חייב שני חטאות אלא על שתים מאלו המנויות אבל כשעשה אב ותולדה אינו חייב אלא אחת וכמו כן כשעשה תולדות הרבה אלא שהן כלן תולדות אב אחד אינו חייב אלא חטאת אחת ומה שכפל ואמר ארבעי' חסר אחת לדחות ר' יהודה שהוא מונה שובט ומדקדק מאבות מלאכות ושובט הוא המכה בשבט או בקנה על השתי כשימשך על מנוד האורגים כדי להפריד החוטין ומדקדק הוא המפריד החוטין בידו בשעת האריגה וחכ"א כי אלו המלאכות ודומיהם הם כלם תולדות המכה בפטיש כאשר ביארנו קודם לכן וכל אלו האבות שמנה מפני זה קראום אבות כמו שהן שמושן במעשה המשכן שזכר אותם הכתו' בשם מלאכה וכל דבר הנתלה או הדומה באחד מהן יקרא תולדה כמו שחלקנו:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני לבאר פרטי הדברים שנקראים מלאכה אצל שבת ואמר על זה אבות מלאכות ר"ל שחייבין עליהן סקילה במזיד ובהתראה וכרת במזיד ובלא התראה וחטאת בשוגג ארבעים חסר א' ולהן תולדות כל אחת בדומה לה ואין הפרש בין תולדה לאב אלא שאם עשה אב ותולדותיו בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת הא אם עשה תולדה חייב כאלו עשה אב בעצמו ואם עשה שתי תולדות היוצאות משני אבות חייב כאלו עשה שני אבות ולמדת שאלו עשה כל ארבעים חסר אחת בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ואלו עשה אלף מלאכות אינה חייב אלא ארבעים חסר אחת שכל המלאכות נכללות באבות אלו שהשנויות כאן הם חשובות ליקרא אבות ושאר המלאכות תולדות להן ולא נמנית בכאן העברת ארבע אמות ברה"ר מפני שהיא תולדה של מוציא שכל ארבע אמות של אדם רשותו הם וכשמעביר חוץ מהם נקרא מוציא וזהו שאמרו עליה גמרא גמירי לה פירושו לחייבו משום מוציא שאלמלא כן לא חייבוהו מיתה שאין עונשין מהלכה למשה מסיני אלא שעשאוה תולדת הוצאה וכן יראה לי בהושטה ומ"מ בירושלמי אמרו יתר עליהן הושטה ולמה לא תניתה עמהם שכל המלאכות באחד וזו בשנים שכל המלאכות יש להם תולדה וזו אין לה תולדה ובסותר מיהא שהיא מנויה בכלל יש אומרים שצריך לפרשה אליבא דר' יהודה שהרי סותר אי אתה מוצא בה מלאכה צריכה לגופה והרי ר' שמעון פוטר על כל מלאכה שאינה צריכה לגופה ומ"מ לפי מה שכתבנו בפרק שני בענין כחס על הנר אינך צריך לכך:

ומלאכות אלו כלן יצאו לנו ממשכן שלא נסמכה מלאכת שבת למלאכת המשכן אלא שהמלאכות העשויות במשכן שנאמר בהם מלאכת מחשבת הם מלאכה לענין שבת הן שנעשית בבנין המשכן הן שנעשית ביריעות שש ועזים או בעורות האילים והתחשים או בסמנין הצריכים לצבעם והתחיל במנין המלאכות:

א' הזורע והוא אב לכל מיני הצמחה ותולדות שלו נטיעה והברכה והרכבה ודומיהם ב' החורש בקרקע לרפותו כדי לזרוע בתוכו ושאלו בגמ' מכדי מכרב כרבי ברישא והדר זרעי ליתני החורש ברישא ותירץ תנא בארץ ישראל קאי דזרעי והדר כרבי כלומר שבא להשמיענו שכל שהוא בארץ קשה ונחרשה ונזרעה אם חרשה אחר הזריעה חייב אף על חרישה שניה ג' הקוצר והוא אב לזרעים ותולדות שלו בוצר בענבים וגודר בתמרים ומוסק בזיתים ואורה בתאנים ודומיהן ד' המעמר והוא שמאסף העמרים אחר שהניחום הקוצרים במקומם וצוברם במקום אחד וקושרם והוא הדין אם אסף השבלים אחת אחת ועשה מהם עמרים וכן כל כיוצא בזה ה' הדש כלומר שדש בבהמות או במקל להוציא התבואה מתוך השבלים ותולדה שלו מי שכותש להסיר קליפת החטה כגון אלו שמתקנים אותם לצורך מעשה קדירה ו' הזורה ר"ל ברחת לרוח או בכברה שנקביה גסים להפריש התבן מן הבר ז' הבורר ר"ל שבורר בידיו פסולת מתוך האוכל כגון צרורות ועפר ח' הטוחן ט' המרקד בנפה להסיר הסובין והמורסן מתוך הקמח ובגמ' שאלו שהרי זורה ובורר ומרקד שלשתן מין אחד הן להפריש אוכל מתוך פסולת ולמה נחלקו לשלשה ותירץ כל מילתא דהויא במשכן אע"ג דאיכא אחריתי דדמיא לה חשיב להו ופירוש הדברים אחר שאין מעשיהם שוים ולא בזמן אחד ובענין אחד אלא זה בתבן וזה בצרורות וזה בסובין י' הלש י"א האופה ומ"מ אפיה לא היתה במשכן שאין אפיה אלא בפת ופת לא היה צריך למלאכת המשכן ואל תשיבני לחם הפנים שאין הכונה במה שנעשה שם אחר השלמת בנין המשכן אלא מה שנעשה שם בעוד שהיו בונין אותו אבל כל שאר המנויות היו במשכן בסמנין של צבע תכלת וארגמן ושאלו בגמ' שביק בישול סמנין דהוה במשכן ונקיט אפיה דפת דלא הואי במשכן ופי' סידורא דפת נקט ונקיט ליה במקום בישול של סמנים שהבישול והאפייה מין א' הוא וכל שממהר לאפות או לבשל כגון בולל ומגיס בקדירה או משים כסוי של קדרה על הקדירה חייב משום מבשל ועד כאן גמרו מלאכות הנעשות במשכן לצורך הסמנים ומתחיל אח"כ באותם העשויות לצורך היריעות:

י"ב הגוזז את הצמר ובכללו התולש בנוצה של עזים או בנוצת העוף י"ג המלבנו ר"ל המכבסו בנהר כדי ללבנו י"ד המנפצו במסרקות של ברזל ונקרא קרמינא"ר ט"ו הצובעו י"ו הטווהו י"ז המיסך והוא הנקרא אורדיר והוא מתיחת חוטי השתי על המסכה שרוצין לארוג בה י"ח העושה שתי שני בתי נירין ר"ל באלו שאורגים בגדים דקים וקצרים דרך אריגה ביד כדרך שעושין נפה וכברה והדומים לאלו מן העשויים בתים בתים ומשיעשה בהם שני בתים נקרא מלאכה ועשיית נפה וכברה וסל וסבכה וסירוג מטה בחבלים כלם תולדת עשיית בתי נירין הם ומשעשה בהם שנים חייב י"ט האורג שני חוטין במעשה אריגה ואף במעשה הנירין בחוט ראשון נתחייב בעשיית נירין בשני בתים וכשהשלים אותו החוט וחבר עליה חוט שני הוא נעשה אורג ואין שיעורו צריך למלא רוחב הבגד או האריגה אלא כמלא רוחב הסיט כפול ורחב הסיט כפול הוא ההבדל שבין אצבע לאמה כמה שאדם יכול להרחיבם ושיעורם בכפל שיעור זה כמו שיתבאר בפרקים הבאים בשיעור כולם כ' הפוצע שני חוטין ר"ל שכשנפסק החוט באמצע היריעה ורוצה לחברו ולהשלימו פוצע שני ראשי החוטים וטווה אותם בראשי אצבעותיו ואע"פ שאינו קושרם לגמרי מ"מ מתקיים הוא עד שיוכללו בתוך היריעה וי"מ פוצע מנתק החוטין לצורך שפעמים שהיריעה רחבה יותר מדאי ומנתק ממנה חוטין להשוותה ונתוק שני חוטין ממנה נקרא מלאכה כ"א הקושר ר"ל קשר של קיימא והוא שלפעמים כשנפסק החוט באמצע היריעה קושרם במקום פציעה שאמרנו תחלק כ"ב המתיר ר"ל מה שהיה כבר קשר של קיימא והוא שפעמים שהוצרך האורג להתיר קשרים שמוצאן בחוטי האריגה שנקשרו בשעת הטויה וכשאינם נקשרים כהוגן כגון שיש מהם הרבה במקום אחד מתירן ומתקנן כרצונו ובגמ' שאלו קשירה במשכן היכי הואי שאם תאמר שכן קושרים ביתדות אהלים ר"ל שנועצים היתדות בקרקע וקושרין היריעות בהם אין זה קשר של קיימא וקושר על מנת להתיר הוא וא"ת שכן אורגי יריעות שנפסקה להם נימא קושרין כדרך שביארנו למעלה תינח קושר מתיר מאי איכא למימר וא"ת שאם יזדמנו לו שני קשרים מקטר חד ושרי חד כלומר שמניח האחד קשור ומתיר האחר על הדרך שביארנו שלא יראה כבולט יותר מדאי השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן שהרי נראית התרה זו כנקב ביריעה וכל שכן ביריעת המשכן שחוטיה כפולים ששה והיא גסה ונראה כנקב גדול וודאי נזהרים היו מתחלה שלא יזדמן להם כך ותירץ שכן צדי חלזון קושרין ומתירין וחלזון הזה כעין דג קטן וצדין אותו לצבוע תכלת בדמו ופעמים שצריך ליטול חוטין מרשת זו ולהוסיף ברשת זו ונמצא מתיר כאן וקושר כאן כ"ג התופר שתי תפירות ושאלו בגמ' והא לא קאי והיאך הוא נקרא מלאכה ותירץ בה שקשרן כלומר וחייב שתים אחת משום תופר ואחת משום קושר ומ"מ בשלשה תפירות אינו צריך קשירה וחייב בתפירה לבד כ"ד הקורע על מנת לתפור שתי תפירות שכל מקלקל על מנת לתקן דינו ושיעורו כמתקן ופעמים שהנקב עגול וצריך לקרוע כדי לתפרו כהוגן וכן היה במשכן שכל יריעה שנפל בה דרנא קורעין אותה ותופרין אותה ומ"מ קורע שלא על מנת לתפור מקלקל גמור הוא ופטור אבל אסור ומ"מ יתבאר במסכתא זו שהקורע להטיל אימה על אנשי ביתו או על מי שנתחייב עליו לקרוע חייב משום שבת שמתקן הוא ומ"מ קורע בחמתו אף במקום שאין שם משום שבת כגון מקרע בחול חייב מפני שנראה כעובד עבודה זרה וכל שכן שהוא חייב בשבת שהרי חמתו שוככת בכך ועד כאן נמנו מלאכות שביריעות ומתחיל אח"כ באותן העשויות במשכן בתחשים ובעורותיהם:

כ"ה הצד את הצבי על הדרך שהיו צדין שם את התחש והוא הדין לשאר חיות ודברים הצריכין צידה כ"ו והשוחטו שהרי תחש שבימי משה טהור היה וכן שהיו שם אלים מאדמים וחיובו משום נטילת נשמה ובכללם מנבל או מעקר כ"ז המפשיטו כ"ח המולחו ר"ל שמולח את העור שהוא תחלת עיבודו כ"ט המעבדו פי' בסיד ושאר מיני עיבוד ושאלו בגמ' היינו מולחו היינו מעבדו כלומר שהרי במליחה לא נתחייב אלא ממה שהוא תחלת עיבוד ותירץ אפיק עבוד ועייל שרטוט והוא שכשבא לחתכו משרטטו תחלה על הדרך שרוצה להאריך או להרחיב ואח"כ חותך דרך השרטוט ל' הממחקו ר"ל שמגרר את שערו ומחליקו לעשותו קלף או עור ל"א המחתכו ר"ל לרצועות כלומר שמכוין לחתכם שוות זו בזו על הדרך שהיו מחתכין שם עורות האלים והתחשים להיות שוים זה כזה ועכשיו מתחיל בשאר מלאכות שהיו שם:

ל"ב הכותב שתי אותיות שכך היו כותבים בקרשי המשכן לידע איזה בן זוגו א' בזו וב' בזו ואין האחת סימן אלא בסמיכות בת זוגו אצלה שכל עצמו של רושם אינו אלא לידע איזו היא בת זוג לחברתה ל"ג המוחק על מנת לכתוב שתי אותיות שפעמים שהיו טועים במשכן בכתיבתם והיו מוחקים על מנת לתקן ל"ד הבונה ל"ה הסותר פי' על מנת לבנות שכך היתה סתירת המשכן מפרקין אותו על מנת לבנותו בשעת חנייה ל"ו המכבה ל"ז המבעיר ונמצאו במשכן באור שתחת דוד הסמנין פעמים שמכבה שלא יקדיחו הסמנין בקדרה ואח"כ מבעירם בכדי הצורך כדי לבשלם ולסיבה זו גם כן אפשר שהזכירו תחלה כבוי ואח"כ הבערה וי"מ בהקדמת הכיבוי שכן דרך הצורפים מכבין גחלת לעשות ממנה פחם ומבערין אותה ל"ח המכה בפטיש ובכללו כל גמר מלאכה שזו היא דרך האומנים כשגומרים מלאכתם מעיינים בה אם נשאר בה דבר מועט להשלים תקונו ומתקן בקורנס שבידו לעגלה או להרחיבה וכל שהוא גמר מלאכה באיזה ענין נתחייב מתולדת מכה בפטיש וי"מ שכן דרך האומן להכות על הסדן בקורנס תיכף שנגמרה מלאכתו ל"ט המוציא מרשות לרשות כגון מרשות היחיד לרשות הרבים או בהפך והיא מלאכה במשכן כמו שביארנו בראש המסכתא הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכל שאר המלאכות בכלל אלו והרבה דברים אתה צריך לידע בפרטי מלאכות אלו הן בשיעורן של כל אחת מהן הן בכמה דברים וכלם מתבארים בפרקים הבאים בארוכה:

וזהו ביאור המשנה דרך קצרה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

שתחב לו חבירו לתוך פיו כסבור רוק היא ובולעו פירש המורה שהי' חלב נימוח ובלעו דלא איכוין לאכילה דרוק לאו אכילה הוא אלא בליעה דכתבי עד בלעי רוקי ועלתה בידו אכילה וקשיא לי אטו בבליעת חלב לא מחייב ואכתי נתכוין לבליעה דהיתרא ועלתה בידו בליעה דאיסורא הוא והיינו שנתכוין לחתיכה דהתירא ועלתה בידו חתיכה דאיסורא דמחייב אביי ונ"ל לפרש כך כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו והוא לא הרגיש ששם בפיו שום דבר והי' סובר מה שיש בפיו רוקו הוא והי' רוק קרוש כמו כיחו וניעו ובלעו וכיון שלא סבר שיש בפיו שום דבר אחר כא רוקו זה ודאי הי' מתעסק ודמי למתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר שלא נתכוין לשום חתיכה:

בשלמא לאביי דאמר חייב כה"ג משכחת לה דידע לאיסור' דמלאכות וקא טעי בשיעורא פי' זהו מתעסק שהי' סבור לעשות פחות מכשיעור ועלה בידו שיעור שלם ואביי קרי לי' לההיא מתעסק שוגג ובכה"ג המצא זדון שבת ושגגות מלאכות אלא לרבא דאמר כל מתעסק פטור ולא מקרי שוגג היאך ימצא זדון שבת ושגגת מלאכות אליבא דר"ל ולמימר דשגג השיעורין בלא מתעסק שסבר כגרוגרות מותר ואינו אסור אלא כשתי גרוגרות ועשה כולן כגרוגרות זה א"א כדפרישית לעיל דלר"ל כיון שיודע איסור שתי גרוגרות קרוב למזיד הוא ואיבעי' לי' להאזדהורי שמא יתחייב גם על הגרוגרות:

בד"ה אלא לאו כו' ושגג בלא מתכוין כגון שנתכוין לשחוט בהמת חולין כו' וליכא לאוקמא נמי דמיירי כשנעשה כו' עכ"ל כל מה שיש לדקדק בדבריהם בארנוהו בחדושנו פרק ד' מיתות ע"ש באורך:

בא"ד דבין לאביי ובין לר' אבהו לרבי עקיבא אינו חייב כו' כצ"ל ועיין בפ' ד' מיתות:

בד"ה העושה ב' בתי כו' באורג ובפוצע ובתופר כו' עכ"ל כצ"ל:

בגמ' אבל נתכוין לחתוך את התלוש וכו' כצ"ל:

לאביי דאמר כי האי גווגא חייב משכחת לה וכו' וקא טעה בשיעורים אלא לרבא דאמר פטור היכי משכחת לה יש להקשות הא לרבא נמי משכחת כגון דידע לשבת וגם ידע שכל המלאכות אסורים אלא דקא טעה בדין השיעורים כגון שהיה סובר דאין איסור בזורק ארבע אמות ברה"ר אלא דוקא כשזורק ח' וכן טעה בשיעור כל המלאכות כיוצא בזה שהרי לכולן יש שיעורין וצ"ל דלרבא כה"ג נמי פטור כיון שיודע שהיום הוא שבת וגם יודע שהמלאכה היא אסורה זה לא מקרי שוגג שאינו אלא כשסבור שאין היום שבת או סבור שהמלאכה זו מותרת כמו שפירש"י בתחלת הסוגיא אבל כשסבור שהשיעור זה מותר הוי כמו חלב וסבור שחוא שומן ודוחק וק"ל:

והמעבד את עורו והמוחק וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה אלא לאו רישא בע"ז וכו' תימה לר"י דלוקמא בשאר מצות וכו' ושגג בלא מתכוין כגון שנתכוין לשחוט בהמת חולין והיה צריך לשל חולין ונמצאת אחרת של קדשים דכוותה בשבת נתכוין לחתוך תלוש ונמצא מחובר אחר וכו' כצ"ל והא דנקטי התוס' בכה"ג ולא נקטי כגון שנתכוין לשחוט בהמת קדשים זו ונמצאת אחרת של קדשים דכוותה גבי שבת נתכוין לחתוך מחובר זה ונמצא מחובר אחר משום דזה לא מקרי שוגג בלא מתכוין כיון דעל כל פנים נתכוין לאיסור וכן לא מצי למינקט כגון ששגג והיה סבור ששחוטי חוץ מותר אלא שנתכוין לשחוט בהמה זו של קדשים ונמצא בהמה אחרת של קדשים ודכוותה גבי שבת דזה ג"כ לא מיקרי שוגג בלא מתכוין דשוגג גמור הוא כיון שנעלם ממנו איסור שחוטי חוץ או איסור מלאכה זו של שבת אלא שנצטרף לזה ענין מתעסק שנתכוין לזה ונמצא אחר וק"ל אלא שעדיין יש לדקדק בקושיא זו של התוס' דמאי מקשו דלוקמיה שוגג בלא מתכוין בשאר מצות שחייב דהיינו כגון שנתכוין לשחוט בהמה זו של חולין ונמצאת אחרת של קדשים דכוותה גבי שבת וכו' דבשחוטי חוץ חייב משום דלא בעינן מלאכת מחשבת ובשבת פטור דמלאכת מחשבת בעינן הא מ"מ ליפטר בשחוטי חוץ מטעם מתעסק דילפינן מפסוק דאשר חטא בה פרט למתעסק דקאי אכל איסורים שבתורה כמו על שבת כמו שכתבו התוס' עצמם בתר הכי אלא שגבי עריות וחלבים חייב משום שכן נהנה וצריך לומר דהשתא הכי מקשו התוס' דמנ"ל להגמ' לדחוק ולאוקמי ברייתא זו רישא בע"ז וסיפא בשאר מצות ופי' אביי לפי סברתו ורבא לפי סברתו לפי מה דס"ל כר"א דדריש אשר חטא בה פרט למתעסק דלמא האי תנא דברייתא לא דריש כלל קרא דאשר חטא בה פרט למתעסק ולכך (פטור) [חייב] בנתכוין לשחוט בהמה של חולין ונמצאת אחרת של קדשים וגבי שבת דפטור בכי ה"ג כדקתני משא"כ בשבת משום דגבי שבת בעינן מלאכת מחשבת וא"ש רישא וסיפא בשאר מצוה ודו"ק:

ד"ה הקושר והמתיר כו' ומדלא תני ליה כדתני מוחק ע"מ לכתוב א"ל דה"נ לא קתני סותר ע"מ לבנות כו' כצ"ל:

בא"ד ולפי מה שפי' רש"י בגמ' דאי מתרמי ליה ב' קיטרי בב' חוטים שרי וקטיר וכו' ר"ל דרש"י מפרש לה בב' חוטין זה אצל זה וכו' וגריס בגמ' דאי מתרמי ליה ב' חוטין בהדי הדדי שרי חד וקטיר חד כמו שכתוב לקמן בגמ' בספרים שלנו גירסת רש"י אבל ר"ח לא גריס כגירסת רש"י:

בא"ד והא דלא תני במתיר ובסותר פירשתי בפ' במה מדליקין כצ"ל והמשך דברי התוס' כך הם דמתחלה קאמרי ואין לדקדק דמדלא תני גבי מתיר ע"מ לקשור ש"מ שחייב במתיר אפי' שלא ע"מ לקשור דאין זה ראיה דה"ג לא תני גבי סותר ע"מ לבנות ואפ"ה בעי ע"מ לבנות כדאיתא בפ' במה מדליקין וא"כ צריך אתה ליתן טעם למה לא תני ליה גבי סותר ובאותו טעם יתורץ ג"כ במתיר מה דלא תני גבי ע"מ לקשור אע"ג דבעי ע"מ לקשור ובסוף מסיים דלפי פי' ר"ח משמע בגמ' דבעי מתיר ע"מ לקשור כמו גבי סותר אע"ג דלא תני ליה וכ"ת ומה טעם נוכל לומר בסותר ומתיר זה פירשתי בפ' במה מדליקין וק"ל ועיין לעיל בתוס' בפ' במה מדליקין (שבת דף ל"א) ד"ה וסותר ע"מ לבנות דמשמע מדבריהם דגרסי הכא במתני' והקורע ע"מ לתפור שתי תפירות ע"ש:

גמ' ושגג בלא מתכוין בשאר מצות כו'. המחובר פטור ואביי שגג כו' פטור אבל נתכוין כו' פטור דהא לא קמיכוין כו' לזריקה דארבע אביי כו' ל"ל ואמר ר"י כו' בשלמא לאביי דאמר כה"ג כו' אלו אבות מלאכות כו' את עורו והממחקו והמחתכו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה דסבור כו' פטור ואביי כו' הד"א:

בד"ה דהא לא כו' במלאכה אבל כו' הד"א:

בד"ה כותב ומוחק כו' שכן רושמין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אלא לאו כו' ור' אבהו נמי דפליג כו'. נ"ב פי' וסבר דלר"ע מחייב שתים ולא דרש שם תעשה וק"ל:

בד"ה הקושר כו' או לא ומדלא תני כו' כצ"ל:

במשנה הזורע. הן אף כ"ז שלא נשרש כמאן דשדי בכדא דמי. עי' (מנחות סט) מ"מ כיון דע"י זריעתו עתה ישרש אח"כ חייב כמו אופה וצולה דחייב אע"פ שנאפה ונצלה אח"כ מאליו (וע"ש סוף ד' נ"ו ונ"ז) והנה אם לקט הזרע קודם שנשרש נראה דפטור למפרע על מה שזרע כיון דלא נתקיימה מחשבתו וד"ז יש ללמוד מבעיא דרבב"א בריש מכילתין דאם רודהו קודם שנאפה פטור***) וגדולה מזו משמע בתוס' ק"ע בירושלמי דפרקין (ד' כח א דפוס דעסוי) בד"ה כל דבר דאם עקר דבר מגידולו אם שוב שתלו אח"כ פטור וזה ודאי ל"נ כלל דכיון דכבר גמר מלאכת העקירה. [וזה דומה למש"כ הרא"ש בפ"ב דביצה ססי' י"ז ע"ש] . משא"כ הכא היכא דלא נשרש עדיין לא נעשה כלום דכמאן דשדא בכדא דמי והנה בזורע משמע דחייב אף דההשרשה לא תהיה אלא בחול עמש"כ בפ"ב דכלאים מ"ג וכן הנוטע חייב אף דזמן קליטתו נמשכת ע' בפ"ב דשביעית מ"ו ומזה נ"ל דכן האופה בשבת עם חשיכה חייב אף דאין שהות שתגמר אפייתו בעו"י:

שם המולחו והמעבדו והממחקו כו' כצ"ל. וכ"ה ברי"ף ורא"ש ולקמן (עה:) בפיסקא בגמרא ותיבת את עורו ליתא:

שם המכבה והמבעיר. התוי"ט כתב דלהכי איחר מבעיר למכבה משום דבמבעיר איכא למ"ד דא"ח חטאת והוא ר' יוסי דא"ל הבערה ללאו יצתה מוכח דס"ל דבכבוי גם ר"י מודה ושארי הגאון המפורסם מו"ה מנשה בן פורת מאילייא ז"ל באלפי מנשה נסתפק בזה ולכאורה מדברי התוס' בביצה ר"ד (כג) נראה דכבוי ג"כ אינו אלא בלאו לר"י מדהוצרכו לחלק ביניהם מטעם דהבערה ישנה לפעמים לצורך או"נ כו' ע"ש וכן הבין דבריהם בס' משכיל לאיתן (בפסחים צג:) ע"ש אבל בס"פ ספק אכל מוקמי אמי ב"א ורחב"א לת"ק דברייתא שם דאמר המחתה גחלים בשבת חייב חטאת (אחת אע"פ שהוא מכבה ומבעיר) כר"י דאמר הבערה לל"י הרי לך בהדיא דבכבוי מודה וכ"נ מר"י גופיה לעיל בפרק ב"מ דפוטר בכולן חוץ מה"פ שהוא עושה פחם משמע דמודה בה לת"ק דחייב חטאת שוב מצאתי להת"י שם כדברי והביא גם כן להא דכריתות:

רש"י ד"ה האופה. חוץ מחורש דבכ"ש. ואף הזורע בכ"ש (רמב"ם פ"ח הל"ב):

בתוי"ט ד"ה אבות. וכ"ש לב"י כו' דכל תופר א"ח על הקשירה כו'. ע"ש בב"י דלכן לא מחייב משום דמיירי דלא עשה אלא קשר א' וא"כ אדרבה לא א"ש לישנא דארבעים כיון שזה לא נקרא קשר גם מה שתלה זה בב"י ע"ש דהוא לא חידש מידי רק הביא דברי הר"ן והסמ"ג גם סתירתו מהא דחלתה אינה סתירה דאולי דרכה היתה להעשות בב' קשרים דלצורך החזקת התפירה לא היה נצרך לקשר דע"כ לא בעינן ליה אלא בב' תפירות לבד כמ"ש הרמב"ם פ"י ה"ט:

גמ' אתמר נתכוין לזרוק כו'. נ"ב ב"ק דף כ"ו וע"ש בתוס'"

גמרא, קסבר רה"י ונמצאת רה"ר.
נראה לי דאם זרק מרה"ר לרה"י בזה ב' אמות ובזה ב' אמות והוא סבר על רה"י שהוא רה"ר דמוד' רבא דחייב כיון דאף לפי טעותו הי' עושה מלאכת שבת בזריק' ד"א ברה"ר דהא בנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר לא פטר מטעם מתעסק אלא מטעם מלאכת מחשבת, והכא דנתקיימה מחשבתו לזרוק ד' אמות אלו מקרי מלאכת מחשבת, ואף דהוא לא נתכוין למלאכת הוצאה, רק לזריקת ד' אמות מ"מ לא מקרי מתעסק כיון דהכל משם אחד הוא דכולהו תולדה דהוצאה ננהו כנלענ"ד וכנראה מדברי הרשב"א בחי' פ' הזורק (דף צז ע"ב ד"ה והא דאמרינן):

רש"י ד"ה שאם עשאן כו' [עיי' מ"ש לעיל דף ו' ע"ב גמרא איני]:

אבות מלאכות מ' חסר אחת. עיין תוס' יו"ט שכ' מ' חסר א' דאין תופר בלי קושר והקשה על ב"י שכ' בשם ר' אליעזר ממיץ דתופר אין קושר אלא קשירה א' וקשה מלקמן ע"ד ע"ב פירש"י ד"ה ואי חייטי' וכו'. אמנם גם הר"ן פי' לקמן כהר"א ממיץ וצ"ל כמ"ש תוס' לקמן ד"ה חביתא וכו' דיש בנין בעושה כלי שלם. ואמנם בחביתא ותנורא י"ל אפיק בורר דהרי מרקד בנפה בלא"ה וסגי לי' בלי ברירת רגבים ועייל כלי. אך בחלתא צריכין אפיק מכה בפטיש דאינו נגמר עד אחר התפירה ועייל עשיית בנין הכלי. וחייטי' לפומי' חייב ב' משום תפירה ומכה בפטיש ולא משום קושר. ובמאי דתנן מ' חסר א' צ"ל כמ"ש תוס' חדשים בגליון המשנה דהוצאה והכנסה שניהם אבות הם כמ"ש חי' רשב"א ריש מכילתין. אמנם כתב דפליגי בהכי רב אשי ורבא דמשני רשויות קתני לית לי' הכי ע"ש וא"כ ע"כ צ"ל תופר וקושר כתוי"ט:

הקושר והמתיר. כוונת תוס' נראה דאי הוה במשכן מתיר ע"מ לקשור דוקא א"כ המתיר שלא ע"מ לקשור אפי' יהי' ההתרה תיקון מ"מ כיון שאינו נעשה באותו אופן שהי' צריכים לה במשכן הוה ליה משאצ"ל ותלי' בפלוגתת ר"י ור"ש כמ"ש תוס' לקמן צ"ד ע"א ד"ה ר"ש פוטר וכו' ע"ש. דכל מלאכה שנעשית באופן שלא נעשית בשבילה במשכן הוה משאצ"ל. וכן הוא בהדי' לקמן ק"ה ע"ב בקורע בחמתו לר"י חייב ולר"ש פטור דבעי' ע"מ לתפור כמו שהי' במשכן. מיהו מ"ש לקמן בשמעתין ד"ה וצריך לעצים וכו' ומסתייע להו מקורע ע"מ לתפור צ"ע לכאורה הא התם תלי' באמת במשאצ"ל עיין וק"ל:

ומ"ש תוס' פלוגתת רש"י ור"ח בתרי קיטרי. היינו לס"ד דילפינן מיריעות. ולמסקנא דילפינן מציידי חלזון נמי תלי' בפירש"י לפנינו שם שהוא מתיר ע"מ לקשור משא"כ למאי דמייתי תוס' בשם רש"י ר"פ אלו קשרים הוה מתיר שלא ע"מ לקשור. אמנם ברש"י שלפנינו ר"פ אלו קשרים אינו כמ"ש תוס' בשם אלא הוה נמי מתיר ע"מ לקשור. אלא דהוה ע"מ לקשור במקומו דוקא ובדף ע"ד ע"ב הוה ע"מ לקשור שלא במקומו עיין היטב בכל זה:

המכבה והמבעיר. לכאורה י"ל קושי' תוס' דנקט מכבה תחלה משום דכיבוי פחמין למזור ולהבעירן לצורך עשיית כלים הי' הכיבוי תחלה אע"ג שקודם לו ע"כ הבעירו עצים לעשות פחמין מ"מ כיון שהי' ב' מיני הבערה חשיב טפי אותה ההבערה שקרובה יותר למלאכת משכן כי ההבערה ראשונה היתה רק לכבותה לעשות פחמין ולחזור ולהבעיר לעשות טסי זהב ומתכות. ומשו"ה פריך רק אזורע וחורש. ולמסקנא י"ל גם בזורע וחורש כן דקחשיב חרישה שני' דקרובה טפי להוצאת סממנים מהארץ טפי מחרישה ראשונה:

בגמרא אלא לאו רישא בעכו"ם וסיפא בשאר מצות ה"ד דסבר שומן הוא ואכלו. ולכאורה יש לתמוה דאחר כל האריכות שהאריך רבא בפירושא דהך ברייתא דבלאו הכי לא סלקא אליבא דהלכתא כדפרישית אלא משום דאכתי לא ניחא ליה לרבא למימר דמשבשתא היא ומש"ה מוקי לה רישא כרבי אמי וכ"ז היינו למידק מינה מיהו מבבא דסיפא דבנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור דלא כאביי דמחייב ואחר כל האריכות הזה אכתי לא העלה בידו כלום כיון דבפשיטות איכא לאוקמי הברייתא כדאביי דמסקינן אליביה דהיינו נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר וכיוצא בזה אפילו בשאר מצות והיינו דסבר רוק הוא ובלעו. ולכאורה היה נראה בזה דפשיטא ליה לרבא בכה"ג דסבר רוק הוא ובלעו אפילו בחלבין פטור כיון שלא נתכוין לאכילה כלל וכאנוס דמי ואף לשמואל דאמר מתעסק בחלבין ועריות חייב שכן נהנה היינו כשנתכוין מיהא להנות אלא שטעה ונתחלף לו בין היתר לאיסור או אפילו בין איסור לאיסור מה שא"כ הכא שלא נתכוין להנות כלל לעולם דכאנוס דמי אע"ג דבפרק כל שעה פליגי אביי ורבא בהנאה הבאה לו לאדם בע"כ ומחמיר רבא טפי מדאביי מ"מ נראה דשאני התם דבמזיד איירי ולענין איסור גרידא ואפ"ה אמרינן התם דבלא אפשר ולא קמיכווין כ"ע לא פליגי דשרי א"כ בהאי דהכא כלא אפשר ולא קמכווין דמי והוי נמי פסיק רישא דלא ניחא ליה וא"כ לא מסתבר לרבא לומר דבכה"ג חייב כרת ואם כן ממילא דבשוגג כה"ג לא מחייב חטאת וא"כ ע"כ שפיר מדייק רבא דשוגג בלא מתכוין דשאר מצות ע"כ היינו דסבר דשומן הוא ואכלו ולפ"ז מדייק שפיר דהא דקאמר מה שא"כ בשבת היינו נמי בכה"ג דנתכוין לחתוך את התלוש דנתכוין מיהא לחתיכה בעלמא אפ"ה פטור כך היה נראה לכאורה אלא דמל' הרמב"ם פי"ד מהמ"א הלכה י"ב שכתב האוכל ממאכלות אסורות דרך שחוק או כמתעסק אע"פ שלא נתכוין לגוף אכילה הואיל ונהנה חייב אם כן משמע שרוצה לומר דברוק הוא ובלעו חייב וסובר דרבא לא פליג בהא אדאביי וכן נראה מסתימת לשון רש"י ותוס' בשמעתין ובפרק ד' מיתות ועוד דהתם בפ"ד מיתות דמייתי נמי הך סוגיא דברייתא דהכא אהא דאמר רבי יוחנן פוק תני לברא וקאמר נמי התם דשגג בלא מתכוין דשאר מצוות דכסבור רוק הוא ובלעו אע"ג דמייתי התם פלוגתא דאביי ורבא א"כ ממילא משמע דמילתא דפסיקא נקיט דברוק ובלעו בין לאביי ובין לרבא חייב ונתכוון להגביה את התלוש לתרווייהו פטור ואם כן לפ"ז צריך לומר דהא דלא מוקי רבא לברייתא בהכי היינו כדפרישית אי משום דלא שכיח או משום דל' שגג בלא מתכוין לא משמע ליה הכי ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך:

בתוס' בד"ה אלא לאו רישא בעבודת כוכבי' וכו' תימה לר"י דלוקמי כולה בשאר מצות וכו' כגון שחוטי חוץ וכו' ומיהו עוד קשה וכו' עס"ה. כאן הניחו בקושיא ובפרק ד' מיתות תירצו דלא שייך לשון בשאר מצות אלא בשאר כל מצות או בעכו"ם דשקולה כנגד כולן וא"כ בזה מתורץ נמי הך קושיא קמייתא דשחוטי חוץ ולולי דבריהם היה נ"ל ליישב דבלא"ה לא שייך לאוקמי הא דקתני חומר בשבת מבשאר מצות לענין שחוטי חוץ דמאי רבותא איכא בהא פשיטא דשבת חמיר משחוטי חוץ שיש בה חיוב מיתת ב"ד ובסקילה ושקולה נמי כנגד כל המצות דמה"ט איכא למ"ד בפ"ק דחולין דחמירא שבת כעכו"ם ובשלמא למאי דבעי לאוקמי לעיל מעיקרא בחלב ודם הוי א"ש דהכי קאמר דאע"ג דאשכחן שהחמירה תורה בשגגת חלבים יותר מבשגגת שבת לענין שגג בלא מתכוין והיינו ע"כ משום טעמא דנהנה אפילו הכי אשכחן נמי איפכא דלענין שגגת חילוק מלאכות החמירה תורה בשבת אף ע"ג דאינו נהנה יותר מבחלבים אע"ג דנהנה אלא כיון דלקושטא דמילתא לא מצי לאוקמי רישא דברייתא בחלבים כיון דלא אשכחן בה חילוק מלאכות כלל משום הכי מוקמינן רישא בעכו"ם דלפ"ז איכא רבותא טובא דאשכחן שהחמירה תורה בשגגת שבת יותר משגגת עבודת כוכבים מיהו כיון דלא מצי לאוקמי סיפא בעבודת כוכבים משום הכי מוקי לה בחלבים וא"כ ברישא איכא רבותא להחמיר בשבת מבעבודת כוכבים ובסיפא איכא רבותא להחמיר בחלבים מבשבת והיינו משום דנהנה וא"כ לפ"ז לא שייך לאוקמי כלל בשחוטי חוץ דלא שייך בה טעמא דנהנה כמו בשבת. כנ"ל ליישב אף לפי סברת התוס' דפשיטא להו דלענין שגג בלא מתכוין שייך לחלק בין שבת לשחוטי חוץ משום דבשבת במלאכת מחשבת תליא מילתא מה שא"כ בשחוטי חוץ:

מיהו למאי דפרישית לעיל בתחלת הסוגיא דלשיטת רש"י פלוגתא דאביי ורבא היינו בדרשא דבה דמר מוקי לה בהכי ומר בהכי א"כ ממילא דשייך הך פלוגתא גופא נמי בשחוטי חוץ ומש"ה לא מצי לאוקמי ברייתא בהכי:

ומה שהקשו בתוספות לעיל בתחלת הסוגיא מסוגיא דכריתות דאמר שמואל דמתעסק בשבת פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ומש"ה משמע להו דלטעמא דשמואל אין לפטור במתעסק אלא לענין שבת לחוד ולענ"ד אין זה מוכרח דסוף סוף כיון דאפילו בשבת דחמיר טובא ושייך בו קצת טעמא דנהנה כמ"ש התוס' ספ"ב דשבועות אפ"ה פטרה רחמנא במתעסק כ"ש בשחוטי חוץ וכיוצא בו דלא נהנה כלל וקילא נמי טובא משבת כ"ש דיש לפטור במתעסק:

ועוד נ"ל דשמואל גופא דקאמר מלאכת מחשבת אסרה תורה סירכא דלישנא בעלמא נקיט אלא דעיקר טעמא דמתעסק פטור לשמואל נמי היינו מדרשא דבה כדמשמע התם במתניתין דבין לר"א ובין לר"ש אליבא דר' יהושע דרשינן בה פרט למתעסק ולענין שבת איירי התם אלא הא דנקיט שמואל האי טעמא דמלאכת מחשבת היינו כי היכי דלא נימא דכי היכא דלא ממעטינן חלבים ועריות ממיעוטא דבה משום דנהנה ה"ה דלא נדרוש נמי לענין שבת כמ"ש התוספות בשבועות ואהא קאמר שמואל דאפ"ה אין להחמיר בשבת כיון דכתיב ביה מלאכת מחשבת במשכן ואם כן כ"ש בשלא נתכוין לא הוי דומיא דמשכן ושפיר יש למעוטי מדרשא דבה אף לענין שוגג וא"כ לפ"ז ממילא דשבת ושחוטי חוץ וכיוצא בהן שאין נהנה שפיר איכא למעטינהו ממיעוטא דבה והכי משמע נמי לישנא דברייתא דקרי למתעסק שגג בלא מתכוין אלמא דדא ודא אחת היא דמתעסק דמי לדבר שאינו מתכוין דשייך בכל התורה כולה כמו שהעתקתי לעיל בל' הרמב"ם וכן נראה ג"כ מלשון התוספות לקמן דף ע"ה בד"ה מתעסק דשייך לשון מתעסק בטעמא דדבר שאינו מתכוין כמו שאבאר שם. ותדע עוד שכן הוא דעיקר טעמא דשמואל לאו משום מלאכת מחשבת לחוד דמנ"ל הא מילתא דהא בספ"ק דחגיגה קתני דהלכות שבת כהררים התלוים בשערה ומסיק בגמרא דהינו לענין דרשא דמלאכת מחשבת ולענין מלאכה שאצ"ל וא"כ מה"ת נדרוש הך דרשא גופא דמלאכת מחשבת נמי לענין מתעסק אי ס"ד דמתעסק חייב בכל התורה ועוד דאפילו במלאכה שאצ"ל לא סבר שמואל הך דרשא דמלאכת מחשבת כדאיתא לעיל פרק כירה דף מ"ב אע"כ כדפרישית דהאי טעמא דמלאכת מחשבת לא הוי אלא גילוי מילתא בעלמא לאוקמי דרשא דבה נמי לענין שבת כמו לענין שאר מצות דלא שייך בה טעמא דנהנה:

ובזה נתיישב מה שהקשיתי לעיל בתחילת הסוגיא במימרא דשמואל דקשיין דיוקי דידיה אהדדי לענין שאר מצות ולמאי דפרישית א"ש טובא דהא דקאמר דבשבת פטור לאו למימרא דבשבת לחוד פטור אלא דאפי' בשבת פטור אף ע"ג דנהנה קצת וחמיר טובא וכ"ש בשאר מצות ולפ"ז ממילא נתיישבה גירסת הספרים שלנו בסוגיא דכריתות בשקלא וטריא דהתם לפי גירסת רש"י וע"ש בספר ברכת הזבח לפי שיש לי לדקדק על הגהתו טובא ואין להאריך כאן יותר והנלע"ד כתבתי לפי שיטת רש"י דוק היטב ובעיקר המשך לשון התוס' עי' בחידושי מהרש"א בפרק ד' מיתות ובחידושי מהר"ם ז"ל בשמעתין ובספר מג"ש למ"ז ז"ל:

במשנה אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הזורע והחורש וכו' ויש לדקדק למה שנאן בזה הסדר דלכאורה לכתחילה הו"ל לאקדומי המוציא מרשות לרשות דכתיב בפרשת המן וכדפרישית בריש מכילתין דמה"ט פתח בהאי בתחילת המסכתא ואם נאמר דאדרבה מה"ט קתני לה בסוף כיון דכתיבא בהדיא כדאמרינן בריש יבמות ובכמה דוכתי דהנך דאתי מדרשא חביבין ליה דא"כ בסיפא אמאי קתני המבעיר מקמי המכה בפטיש דהא מכה בפטיש לא כתיב בהדיא ומבעיר כתיב בהדיא וכ"ש דבלא"ה לא א"ש מה שהפסיק במכבה ומבעיר בין בונה וסותר למכה בפטיש דשייכי כולהו בענינא דבנין כדאמרי לקמן המסתת האבן חייב משום מכה בפטיש וכה"ג טובא ר"פ הבונה והנראה לענ"ד בזה דתנא לפי סדר חשיבותן נקיט לה דודאי עיקר מלאכת עבודה שייך טפי בעבודת קרקע כדאשכחן בשביעית ובשבת נמי כתיב ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות ועוד דהנך מלאכות שכיחי טפי שהן לקיום העולם בדבר השוה לכל נפש לחם לאכול ובגד ללבוש שעליהם התפלל יעקב אבינו וכתיב נמי כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו' וסמיך ליה שמלתך לא בלתה מש"ה קתני מעיקרא הנך י"א מלאכות בעבודת הלחם ובתר הכי קתני כל המלאכות השייכות מעניני בגדים ובתר הכי קתני נמי כל הנך מלאכות חשובות שמצויין יותר לקיום עולם והיא למלאכת הכתיבה על ס"ת בקלף והיינו מן הנך מלאכות הצד צבי עד הכותב כדאמרינן נמי באגדות דהפועלים דקאמר רבי חייא לרבי חנינא אנא עבידנא דלא משתכחא תורה מישראל זרענא כיתנא ועבדינא נישבי וציידנא טביא ומאכילנא בשרא ליתמי ואמשכיה כתיבנא ה' חומשי תורה נמצא שכל אלו הן מהמלאכות השנויין כסדר במשנתינו מן הזורע עד הכותב והמוחק ע"מ לכתוב ובתר הכי קתני הנך מלאכות דכתיבי בהדיא במלאכת המשכן היינו הבונה והסותר ומכה בפטיש ומכ"ש למ"ד והמלאכה היתה דים היינו רדידי טסין שהיה מכה בפטיש ומבעיר ומוציא כתיבא נמי בהדיא בפרשת המשכן כנ"ל כפתור ופרח בעזה"י במה ששנה רבינו הקדוש במשנתינו ומשתעי בלשון חכמה. והיינו נמי דקחשיב מכה בפטיש לבסוף לפי שהוא גמר מלאכה ולא תבערו נמי כתיב ברישא מקמי קרא דוהמלאכה היתה דים ועיין עוד בסמוך:

דסבור שומן הוא ואכלו. והיינו דשגג דסבור שומן הוא ולא נתכוין לאכול חלב וחייב ואף על פי דמתעסק הוא לרבא דהא לא מתכוין לאכילת איסור חייב דאמר שמואל בכריתות (פ''ד דף יט:) בחלבי' ועריות מתעסק חייב שכן נהנה אבל בשבת פטור דלא נהנה והיינו סייעתא לדידיה דאמר נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור: ואביי. אמר לך לעולם כי האי גוונא אף בשבת חייב דלאו מתעסק הוא והיכי דמי מתעסק דשאר מצות חייב קסבר רוק הוא שהיה חלב נימוח ובלעו דלא איכוין לאכילה דרוק לאו בר אכילה הוא אלא בליעה דכתיב (איוב ז) עד בלעי רוקי ועלתה בידו אכילה דהא לא איכוין לאכילה ודכוותייהו דשבת דפטור נתכוין להגביה ועלתה בידו חתיכה: דהא לא איכוין לזריקה דאיסור. ויהא שוגג בשבת או במלאכה אבל זה אינו שוגג לא בשבת ולא במלאכות אלא מתעסק בדבר אחד של היתר ועלתה בידו איסור: וצריכא. לאיפלוגי בכולהו אף על גב דדמי להדדי: דארבע בלא תרתי לא מזדריק. וזה שנתכוין לשתים וזרק ארבע נעשית מחשבתו דהא יש בכלל ד' שתים הלכך לאו מתעסק הוא: דלא איכוין לזריקה דארבע. ובציר מהני לא שם זריקה עלה: אבל כסבור רה''י הוא וכו'. דנתכוין לזריקה גמורה: משכחת לה. להאי שנשתכחה תורת כל הלכות שבת ממנו ואפילו הכי חשיבא ליה כזדון שבת ושגגת מלאכות לחיוביה אכל חדא כגון דידע ליה לשבת באיסורין וטעה בשיעורין שנתכוין לפחות מכשיעור ועשה כשיעור דלכולן יש שיעור: אלא לרבא דאמר פטור היכי משכחת לה. דמיחייב שום אדם על כל מלאכה ומלאכה שבהעלם אחד על כרחך בזדון שבת ושגגת מלאכות הוא דבעית לאשכוחיה והכא דאיעלימו כולהו מיניה מאי זדון שבת איכא במה ניכר לו שבת משאר ימים: מתני' הזורה. ברחת לרוח: הבורר. פסולת בידיו: המרקד. בנפה ובגמ' פריך הני כולהו חדא היא דלהפריש פסולת מתוך אוכל נעשות שלשתן: האופה. לא הוה במשכן דלא שייך אלא בפת ופת לא שייכא במלאכת המשכן אבל כולהו קמייתא הואי בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני ובגמרא פריך דשביק תנא מבשל דהוי בסממנים ונקט אופה ושיעורן של אלו כגרוגרת חוץ מחורש דבכל שהוא לקמן בפרק הבונה (דף קג.): הגוזז צמר. וכל שאר מלאכות שייכי בצמר של מלאכת המשכן: המלבנו. מכבסו בנהר: המנפצו. קרפי''ר בלע''ז: המיסך. אורדי''ר: בתי נירין. ליצ''ש שנתן שני חוטין בתוך הבית ניר ובגוזז ובמלבן וכולהו אינך מפרש שיעורן לקמן בפרק האורג: הפוצע. מנתק פעמים שיש בשני חוטין יותר מדאי ומנתק מהן ומקלישן לצורך והני כולהו ממיסך ואילך עד קושר ומתיר שייכי ביריעות ולקמן מפרש מאי קושר ומאי מתיר איכא: ותופר וקורע. ביריעות הוא: על מנת לתפור. פעמים שהנקב עגול ואינו יכול לתופרו יפה אא''כ קורעו כדמפרש בגמרא אבל קורע שלא לתפור לא הוי במשכן: הצד את הצבי. וכל מלאכת עורו נוהגת בתחשים למשכן בעורותיהן: המולחו. לעור: ממחקו. מגרר שערו: מחתכו. מקצעו ומחתכו לרצועות וסנדלים: כותב ומוחק. לקמן (דף קג:) מפרש למאי מיבעיא למשכן שכן רושמין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו וכותב אות בזו ואות בזו ומוחק פעמים שטעה: מכבה ומבעיר. באש שתחת הדוד של סממנין: מכה בפטיש. הוא גמר כל מלאכה שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה ומתניתין נמי לא מיחייב ליה אלא בגמר מלאכה:

אלא לאו רישא בע''ז וסיפא בשאר מצות. תימה לר''י דלוקמא כולה בשאר מצות ומאי מה שאין כן בשאר מצות כגון שחט וזרק בחוץ דאינו חייב אלא אחת כדאמר אביי בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לד:) שם תעשה עשאן הכתוב עשיה אחת ור' אבהו נמי דפליג מודה דלרבי ישמעאל בשחיטה וזריקה ולר' עקיבא בהעלאה וזריקה דאינו חייב אלא אחת דמחד קרא נפקי ושגג בלא מתכוין כגון שנתכוין לשחוט בהמת חולין והיה צריך לשל חולין ונמצאת של קדשים דכוותה בשבת נתכוין לחתוך תלוש ונמצא מחובר ולא היה צריך אלא לתלוש דפטור דמלאכת מחשבת בעינן וי''ל דלא מצינן לפרושי הכי דמשמע דפטור בשבת לפי ששגג בלא מתכוין דכה''ג אפילו נתכוין למחובר זה ונמצא מחובר אחר פטור דאין זה מלאכת מחשבת וליכא לאוקמי נמי דמיירי כשנעשה מחשבתו כגון שהיה צריך לחתוך מה שחתך אלא שהיה סבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר הא ליכא למימר דכה''ג אם פטור לענין שבת מאשר חטא בה פטור נמי לענין חוץ ומיהו עוד קשה דלוקמא כולה בשאר מצות כגון נרבע לזכר ורבע את הזכר והבא על הבהמה והביא בהמה עליו דבין לאביי ובין לר' אבהו לר' עקיבא אינו חייב אלא אחת והשתא שגג בלא מתכוין מיתוקם שפיר דמיפטר בשבת מאשר חטא בה וכגון שנעשית מחשבתו וגבי עריות לא מיפטר שכן נהנה: העושה שני בתי נירין. צריך לפרש למה פירש כאן ובאורג ובפוצע ובתופר ובכותב שיעור טפי מבשאר: הקושר והמתיר. צ''ע אי מיחייב במתיר שלא על מנת לקשור אי לא ומדלא תני ליה כדתני מוחק ע''מ לכתוב אין לדקדק דהכי נמי לא קתני סותר ע''מ לבנות ובפ' במה מדליקין (לעיל לא:) אמרינן בהדיא דבעינן סותר ע''מ לבנות ולפי מה שפירש רש''י בגמרא (דף עד:) דאי מתרמי ליה תרי קיטרי בהדי הדדי בשני חוטין זה אצל זה שרי חד ומניח חד משמע דמיחייב בלא על מנת לקשור ולשון קטר לא משמע כפירושו אבל ר''ח פירש וכן משמע בירושלמי כשנפסק חוט בשני מקומות ונקשר מתירין ב' הקשרים ומשליכין לחוץ האמצעי וחוזרין וקושרין שתי הראשים זה בזה ואין בו אלא קשר א' ולפי זה משמע דבעי מתיר ע''מ לקשור והא דלא תני ליה במתיר ובסותר פירשתי בפרק ב' (דף לא:) ד''ה וסותר: