דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

שבת עג ע"ב - טקסט הדף

גמ' מנינא למה לי א''ר יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת: הזורע והחורש: מכדי מכרב כרבי ברישא ליתני חורש והדר ליתני זורע תנא בארץ ישראל קאי דזרעי ברישא והדר כרבי תנא הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן מאי קמ''ל [הא קמ''ל] העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת א''ר אחא א''ר חייא בר אשי א''ר אמי זומר חייב משום נוטע והנוטע והמבריך והמרכיב חייב משום זורע משום זורע אין משום נוטע לא אימא אף משום זורע אמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע א''ר יוסף האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום נוטע אמר אביי האי מאן דקניב סילקא חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום זורע: והחורש: תנא החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן אמר רב ששת היתה לו גבשושית ונטלה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש אמר רבא היתה לו גומא וטממה בבית חייב משום בונה בשדה משום חורש אמר רבי אבא החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה ואפילו לרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ה''מ מתקן האי מקלקל הוא: והקוצר: תנא הקוצר הבוצר והגודר והמסיק והאורה כולן מלאכה אחת אמר רב פפא האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב שתים אחת משום תולש ואחת משום מפרק רב אשי אמר אין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך: והמעמר: אמר רבא האי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר אביי אמר אין עימור אלא בגידולי קרקע: והדש: תנא הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן: הזורה הבורר והטוחן והמרקד: היינו זורה היינו בורר היינו מרקד אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל מילתא דהויא במשכן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עג - ב

גמרא:

והוינן בה: מנינא שמנה התנא את שלשים ותשע המלאכות - למה לי?

ומתרצינן: אמר רבי יוחנן: ללמדך, שאם עשאן למלאכות שבת כולן בהעלם אחד - חייב קרבן חטאת על כל אחת ואחת.

כדי שלא נטעה לחשוב כי היות והחטא בעשיית כל מלאכה ומלאכה הוא "חילול שבת" הרי זה כמי שחזר ועשה כמה פעמים את אותו החטא בהעלם אחד, שאינו חייב אלא חטאת אחת. הילכך, שנה לנו התנא במשנה גם את מנין המלאכות, ללמדנו שכל מלאכה מחייבת קרבן בפני עצמו.

ונקט התנא את מנין שלשים ותשע המלאכות ולא אמר בפשטות שהמלאכות חלוקות לקרבנות, ל"סימנא בעלמא", לידע כמה חטאות מתחייב מי שנתעלמו ממנו כל הלכות שבת [רש"י לעיל סט א. ולעיל בדף ו ב הוסיף רש"י שלדעת רבי יוחנן התכוון התנא להשמיענו במנין של שלשים ותשע כי לא יתכן להתחייב יותר מאשר סכום החטאות הזה, משום שיתר המלאכות הן תולדות של האבות הללו, ואינן מחייבות קרבן נוסף].

שנינו במשנה: הזורע והחורש.

והוינן בה: מדוע שנה התנא את מלאכת הזריעה ראשונה?

מכדי, הרי מכרב כרבי ברישא, חרוש חורשים תחילה, ורק אח"כ זורעים. ואם כן, ליתני למלאכת חורש תחילה, והדר ליתני למלאכת זורע?

ומתרצינן: תנא דמתניתין - בארץ ישראל קאי, שאדמתה קשה יותר מאשר בבבל. דזרעי ברישא, שהם זורעים תחילה, והדר כרבי. כי מלבד החרישה הראשונה שלפני הזריעה, הם חורשין שוב לאחר הזריעה. שהיות ואדמתה של ארץ ישראל היא קשה, אי אפשר לכסות את הזרעים ללא חרישה נוספת, המהפכת את הזרעים לתוך האדמה.

ובא התנא להשמיענו, שגם החרישה השניה הזו היא בכלל מלאכת חרישה, ואינה נחשבת למלאכת זריעה. ושנה אותה אחר הזריעה, שכך הוא הדרך בחרישה השניה, שהיא נעשית לאחר הזריעה.

תנא: הזורע, והזומר, חותך ענפי האילן כדי שיצמח האילן ויגדל יותר טוב, והנוטע, והמבריך, שמכופף ראש הענף ומכסה אותו באדמה, והענף מכה שרשים באדמה ומוציא ממנה צמח נוסף, והמרכיב ענף אילן באילן אחר - כולן מלאכה אחת הן. שמהות המלאכות הללו כולן היא להביא לצמיחה.

והוינן בה: מאי קמשמע לן? מאי נפקא מינה אם הן מלאכה אחת או שכל אחת היא מלאכה בפני עצמה?

ומשנינן: הא קמשמע לן: שאם עשאן בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת. וכדתנן בריש פרקין העושה מלאכות הרבה שכולן מעין מלאכה אחת - אינו חייב אלא אחת.

אמר רב אחא אמר רבי חייא בר אשי אמר רבי אמי: זומר - חייב משום נוטע, שתולדת מלאכת נוטע הוא.

והנוטע עצמו, וכן המבריך וכן המרכיב - חייב משום זורע!

כלומר, שהנוטע וכן המבריך והמרכיב, הן עצמן נחשבים "מעין אבות", כמו אב מלאכת זורע. אלא שזורע הוא אב בזרעים, ואילו הם אבות באילנות. [1]

והוינן בה: וכי המבריך והמרכיב רק משום זורע, אין, הם חייבים, ואילו משום נוטע לא חייבים?! והרי הן דומין יותר לנוטע, והיה צריך לומר שהן אבות כנוטע.

ומתרצינן: אימא: אף משום זורע! שכאמור הן אבות באילן כזורע, שזו היא הזריעה באילנות.

ובא רבי אמי להשמיענו שלא רק אם עשאן עם נוטע, אלא אפילו אם עשאן עם זורע נמי אינו חייב אלא חטאת אחת.

והחידוש הוא שאין המבריך והמרכיב נחשבים כתולדה לתולדה של זורע וחייבים עליהם בפני עצמם, אלא הם מעין אב של זורע.

ולפי הריטב"א והר"ן [בדעת רש"י] חידש רבי אמי חידוש גדול מאד.

שכיון שהזומר הוא תולדה של נוטע, ואילו הנוטע נחשב מעין אב של זורע. שהזורע הוא אב בזרעים, והנוטע הוא אב באילנות. לכן, רק אם יעשה גם את מלאכת הזורע וגם את מלאכת הנוטע וגם את מלאכת הזומר ביחד, רק אז יתחייב רק חטאת אחת. כיון שמלאכת הנוטע, שהיא בין הזורע ובין הזומר, מחברת את שלשתן לכפרה אחת.

אך אם יעשה רק מלאכת זורע בלי שיעשה מלאכת נוטע, ויעשה גם מלאכת זמירה יתחייב שתי חטאות! לפי שאין הקרבן על הזורע יכול לכפר על הזומר, משום שאינו תולדתו.

ונמצא, שריבוי המלאכות [כשעושה את כל שלשתן ואינו עושה רק שתים, זורע וזומר] - ממעט בחטאות

אמר רב כהנא: הזומר וצריך לעצים, שמלבד כונתו להשבחת האילן הוא זקוק לענפי האילן לצורך הסקה - חייב שתים, שתי חטאות. אחת משום קוצר, ואחת משום זומר, שהוא תולדת נוטע. אבל אם אינו צריך את הענפים אינו עובר עליהם משום קוצר. [2]

אמר רב יוסף: האי מאן דקטל אספסתא, קצר שחת, והדרך לקצור אותה שלש פעמים בחדש, ובכל קצירה היא צומחת מחדש - חייב שתים. אחת משום קוצר, שהרי הוא קוצר אותה לצורך מאכל הבהמה. ואחת משום נוטע, שעל ידי הקצירה הוא גורם לצמיחה מחודשת.

אמר אביי: האי מאן דקניב סילקא, תולש תרד - חייב שתים.

אחת משום קוצר, ואחת משום זורע, כי הוא חוזר וצומח.

שנינו במשנה: והחורש.

תנא: החורש והחופר והחורץ עושה חריץ בקרקע - כולן מלאכה אחת הן, שענינם הוא ריכוך הקרקע [וכולן "מעין אב" של חורש רמב"ם פ"ז ה"ב], ואינו חייב עליהן אלא אחת.

אמר רב ששת: היתה לו גבשושית, תל קטן של עפר, ונטלה:

אם היה זה בבית - חייב משום בונה שהשוה ויפה את פני הקרקע.

ואילו אם עשה זאת בשדה - חייב משום חורש שהכין בכך את הקרקע לזריעה בכך שריכך את הקרקע.

אמר רבא: היתה לו גומא וטממה, סתמה בעפר:

בבית - חייב משום בונה שתיקן את רצפת ביתו.

בשדה - חייב משום חורש שהעפר שמילא בו את הגומא הוא רך וטוב לזריעה, ועל ידי השואת המקום עם כל השדה הוא ראוי שם לזריעה.

אמר רבי אבא: החופר גומא בבית בשבת, ואינו צריך את עצם הגומא אלא הצורך שלו הוא לעפרה, להשתמש בעפר כדי לכסות בו צואה, פטור עליה.

ואפילו לרבי יהודה, דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, והיה מקום לחייבו מצד בונה על אף שאינו עושה זאת לצורך תיקון הבית, כאן הוא פטור.

כי הני מילי שמחייב רבי יהודה אפילו אם אינו עושה לצורך המלאכה, במקום שהוא מתקן במלאכתו.

אבל האי שחופר גומא בבית ואינו צריך את הגומא - מקלקל הוא את הבית, ואין כאן כלל מלאכת בונה. [3]

ולא בא רבי אבא להשמיע לנו שרבי יהודה פוטר מקלקל, כי סתם משנה היא שכל המקלקלים פטורים. ועוד, לשם מה היה צריך לחדש לנו זאת דוקא בכהאי גונא שעושה מלאכה שאינה צריכה לגופה.

אלא נראה, שבא רבי אבא להשמיענו כי על אף שעשיית גומא בבית אינה מוגדרת כמעשה קלקול מצד עצמה, שהרי אם צריך לגומא היא נחשבת כתיקון הבית, וחייב עליה משום בונה. בכל זאת כאן, כיון שהוא אינו צריך את התיקון הזה בבית, אלא קילקול הוא לו, מתחשבים בקלקול שכלפיו ופוטרים אותו.

והחידוש הוא אפילו לרבי יהודה, דאמר שמלאכה שאינו צריך את תכליתה חייב עליה. שהרי לפיו היה מקום להחשיב את תיקון שנעשה בבית כמלאכת בניה, למרות שהאדם העושה את הגומא אינו צריך את התיקון הזה. כי שם תיקון הבית יש בו. ובכל זאת הוא נחשב כמקלקל, כיון שהגדרת המעשה כתיקון הבית או כקלקול תלויה בתועלת של בעל הבית, ולא במעשה התיקון כשלעצמו.

ויתכן, שמשום כך נקט רש"י שהמדובר הוא בחופר בבית ולא בשדה, כי בשדה ייחשב הדבר כתיקון של חרישה גם אם הוא עצמו אינו חפץ בתיקון הזה, כיון שכל עשיית גומא בשדה הרי היא מוגדרת כחרישה שהיא הכנה לזריעה, גם אם כלפי בעל השדה היא קלקול.

שנינו במשנה: והקוצר.

תנא: הקוצר תבואה הבוצר ענבים, והגודר תולש תמרים, והמסיק תולש זיתים, והאורה תולש תאנים כולן מלאכה אחת הן [וכולן אבות. רמב"ם פ"ז ה"ד].

אמר רב פפא: האי מאן דשדא פיסא לדיקלא, שזרק רגב אדמה לדקל, והיכה רגב האדמה באשכול התמרים התלוי בדקל, וכתוצאה מהכאתו באשכול התמרים אתר, השיר ממנו, תמרי - הרי הוא חייב שתים חטאות. אחת משום תולש, שהוא תולדה דקוצר, ואחת משום מפרק שהוא תולדה דדש.

כי כמו שבדישה מפרק הדש את גרעיני התבואה מהשבלים, כן זה המכה באשכול התמרים, באמצעות זריקת רגב האדמה, הרי הוא מפרק את התמרים מהאשכול שהם מצויים בתוכו. [4]

רב אשי אמר: אין דרך תלישה בכך, ואין דרך פריקה בכך! שהדרך הוא לקטוף את התמרים ביד או בכלי ולא על ידי זריקת רגב אדמה עליהם. ומלאכה שנעשתה כלאחר יד, דהיינו על ידי שינוי - פטור עליה.

שנינו במשנה: והמעמר.

אמר רבא: האי מאן דכניף מילחא ממלחתא, שמקבץ את המלח ממשרפות המלח [שנקוים שם מי הים ומתאיידים, ונשאר המלח] - חייב משום מעמר, שזה דומה לאיסוף השבלים בשדה.

אביי אמר: אין עימור אלא בגידולי קרקע, והמלח אינו גידולי קרקע.

שנינו במשנה: והדש.

תנא: הדש, והמנפץ, מפרק את הפשתן מהגבעולים, והמנפט עושה פעולה דומה בצמר גפן - כולן מלאכה אחת הן.

שנינו במשנה: הזורה, הבורר, הטוחן והמרקד.

והוינן בה: היינו זורה, היינו בורר, היינו מרקד, שהרי לכאורה כולן מלאכה אחת הן, שמהות כולן היא - להפריד את הפסולת מהאוכל. ואם כן, מדוע נמנו כשלשה אבות מלאכות נפרדים?

הערות

[1] הקשה הכסף משנה בהלכות שבת פ"ז ה"ב: אם כל אלו אבות הרי יש יותר מל"ט אבות מלאכות. ועוד, שהרי הם לא היו במשכן. ובמגיד משנה שם כתב שכל מלאכה שהיא דומה לאב בדמיון גמור הרי זו אב כמותה, אבל כשאין שם אלא קצת דמיון חשיב תולדה. והוסיף, שההבדל הוא רק בשם, אבל להלכה אין נפקא מינה אם הוא נקרא אב או תולדה. ורבינו חננאל מפרש הגמרא כפשוטה, שהזמירה היא תולדה של נטיעה, ואילו הנטיעה עצמה היא תולדה דזורע. והמבריך והמרכיב הוא תולדה גם של נוטע וגם של זורע. ושמעינן מכאן כי יש תולדה לתולדה. ומתוס' ד"ה משום, משמע שמפרשים דלענין התראה מיירי. שאם התרו בו על מלאכות אלו משום זורע הוא חייב סקילה. וכתבו דאין הכונה שצריך דוקא להתרות על התולדה בשם האב, אלא יכול להתרות גם בשם התולדה עצמה דהיינו "אל תבריך", אלא שאם התרה בשם האב נמי חייב [ולכאורה משמע שהם מפרשים כר"ח, שכולן תולדות של זורע. ועיין מהר"ם, ואגלי טל תחלת מלאכת הזורע].

[2] כתבו תוס' בד"ה וצריך, שאין הטעם משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה אלא דזהו תנאי בעיקר המלאכה דלא הוי קוצר אלא כשמתכוין לשם העצים הנקצרים. וכן בקורע, לא הוי מלאכה אלא אם עשאה על מנת לתפור. וכן במוחק ע"מ לכתוב. וכתב בספר מגן אבות [במלאכת קורע] שהגדר בזה הוא, שכל מלאכה שעיקרה העדר וסילוק בעינן שיעשנה דוקא לאותו צורך שהיה במשכן. והקשה שם, וכן הקשה הגרע"א בגליון הש"ס, מהא דלקמן קה ב, שמבואר כי הקורע על מתו ובחמתו חייב, ומשום דלא הוי מקלקל אלא מתקן, כיון שיש לו תועלת בקריעתו. ומוכח שגם הקורע בלא על מנת לתפור הוי מלאכה. ועיין ביאור הלכה סימן ש"מ בד"ה ולא נתכוין, ובקהילות יעקב סימן לו, יישוב על זה.

[3] כך כתב בחזו"א סי' נא סקט"ז, שאין הכונה שיש כאן פטור של מקלקל, אלא שכיון שהוא מקלקל אין כאן בכלל מלאכת בונה, והרי הוא כמו בשדה שאין שם מלאכת בונה. וכתב עוד, שמכל מקום יש בזה איסור, כיון דצורה זו מלאכה היא כאשר ניחא ליה בה.

[4] הקשו הראשונים: אם כן כל תולש מן האילן יתחייב גם משום מפרק? ובתוס' מפרשים שיש על התמרים קליפה עליונה וכשהוא מכה בתמרים הוא מפרק את הקליפה מן התמרים, והוי כמו דש שמפרק את גרעיני התבואה מן השבולת. אמנם בשפת אמת דייק מלשון רש"י שכתב "מפרק התמרים מן המכבדות", שדוקא בתמרים שייך דישה, וכמו שפירשו הרמב"ן והר"ן, לפי שהם גדלים בצורת אשכול, וכשהאשכול נתלש מהאילן חייב משום תולש, וכשנחבט בקרקע מכוחו מתפרקין התמרים מהמכבדות וחייב משום דש. ולפי"ז כותכ השפת אמת, גם כשיתלוש ענבים מאשכול ענבים יתחייב משום מפרק. ועיין באגלי טל תחלת מלאכת דש. אך אם עושה זאת בדרך אכילתו מסתבר שדינו כבורר תוך כדי אכילתו שרבים מן הראשונים מתירים זאת לכתחילה משום שחשיב דרך אכילה.

א גמרא שנינו במשנה שמספר אבותתת המלאכות הוא ארבעים חסר אחת. ושואלים: מנינא [המנין] למה לי לאומרו? די לרשום את אבות המלאכה, בלי להודיע את מספרם! אמר ר' יוחנן: המנין בא ללמדנו שאם עשאן כולם בהעלם אחד — חייב על כל אחת ואחת.

ב שנינו במשנה בין אבות המלאכות את הזורע והחורש. ושואלים: מכדי מכרב כרבי ברישא [הלא לחרוש חורשים בתחילה] ורק אחר כך זורעים, ואם כן ליתני [שישנה] התנא קודם חורש והדר ליתני [ואחר ישנה] זורע! ומשיבים: התנא שכתב את המשנה כמנהג בארץ ישראל קאי [עומד, מתבסס הוא] דזרעי ברישא והדר כרבי [שהם זורעים בתחילה ואחר כך חורשים], שנוהגים בארץ ישראל לחרוש חרישה שניה לאחר הזריעה, כדי לכסות את הזרעים.

תנא [שנויה ברייתא] בענין מלאכת הזורע: הזורע, והזומר את ענפי הגפנים שהוא חלק מהטיפול בעידוד צמיחתם, והנוטע שתיל והמבריך עץ, כגון גפן, שכופף אחד מענפיה לארץ על מנת שיכה שורשים בעודו צמוד לגזעו. והמרכיב אילן באילן — כולן מלאכה אחת הן, שבכולן יש יסוד משותף שהוא הצמחה, סיוע לגידול. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך? ומסבירים כי דבר זה השמיע לנו: שהעושה בשבת בשוגג מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, כגון המלכות האמורות כמו זורע ונוטע אינו חייב אלא חטאת אחת, שהן נחשבות כפרטי אותה מלאכה. אמר ר' אחא שכך אמר ר' חייא בר אשי שכך אמר ר' אמי: זומר חייב משום מלאכת נוטע, והנוטע והמבריך והמרכיב חייב משום מלאכת זורע. ותוהים: וכי המרכיב והמבריך משום זורע אין [כן] חייב, ומשום נוטע לא? והרי מלאכות אלה נעשות בעצים וקרובות יותר לנטיעה. אלא אימא [אמור, תיקן כך]: חייב אף משום זורע שבהלכות שבת אין הבדל בין זריעה ונטיעה.

אמר רב כהנא: מי שהיה זומר אילן וצריך לעצים שהוא זומר, להסקה או לצורך אחר — חייב שתים, שתי חטאות, חטאת אחת משום מלאכת קוצר, שכל התולש דבר מגידולו משום שנזקק לדבר שתלש הרי זה מעין מלאכת הקצירה. ואחת חייב משום מלאכת נוטע, שכן בכך הוא מסייע לצמיחה. ובדומה לכך אמר רב יוסף: האי מאן דקטל אספסתא [מי שקוצר אספסת] חייב שתים, שתי חטאות, אחת משום קוצר, שהוא צריך לאספסת להאכילה לבהמתו, ואחת משום נוטע, שקצירה זו מסייעת לגידול האספסת. וכן אמר אביי: האי מאן דקניב סילקא [הקוצץ עלי סילקא] חייב שתים, אחת משום קוצר ואחת משום זורע.

ג שנינו במשנה בין המלאכות האסורות בשבת גם את החורש. תנא [שנויה ברייתא] בענין מלאכת החורש: החורש והחופר והחורץ (העושה חריץ בקרקע) כולן מלאכה אחת הן. אמר רב ששת: היתה לו גבשושית של אדמה ונטלה ויישר בכך את השטח, אם היה זה בקרקע הבית — חייב משום מלאכת בונה, שכן בכך הוא משלים ומתקן את בנין הבית. ואם היה זה בשדה — חייב משום מלאכת חורש. וכן אמר רבא, מי שהיתה לו גומא וטממה (סתמה), אם היה זה בבית — חייב משום בונה, בשדה — חייב משום חורש.

אמר ר' אבא: החופר גומא בשבת ואינו צריך את הגומא עצמה אלא שנזקק הוא לעפרה — פטור עליה, על חפירה זו, שאין זו מלאכת חפירה האסורה מן התורה בשבת. ואפילו לשיטת ר' יהודה שאמר בדרך כלל שהעושה בשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה, שאינו רוצה להשתמש בתוצאותיה הישירות חייב עליה — גם הוא יודה במקרה זה. שכן הני מילי [דברים אלה] שאמר ר' יהודה דווקא במתקן, כאשר עושה הוא מלאכה שיש בה משום יצירה ותיקון, אבל האי [זה] שחופר גומא — מקלקל הוא, וכיון שאינו עושה מלאכת תיקון ואף אינו זקוק למלאכה — פטור לדעת הכל.

ד שנינו במשנה בין המלאכות האסורות בשבת גם את הקוצר. ועל מלאכת הקוצר תנא [שנינו] בתוספתא: הקוצר, והבוצר ענבים, והגודר בתמרים והמסיק בזיתים והאורה בתאנים — כולן מלאכה אחת הן, שכולן מלאכת קטיפת פרי. אמר רב פפא: האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי [מי שזרק צרור לדקל והשיר תמרים] חייב שתים, שתי חטאות, אחת משום תולש, שהיא תולדת מלאכת קוצר ואחת משום מפרק, שהיא תולדת מלאכת דש, כלומר, הוצאת דבר הראוי לאכילה מתוך כיסוייו. ואילו רב אשי אמר: במקרה זה פטור, כיון שאין דרך תלישה בכך, ואין דרך פריקה בכך, ומלאכה שעושה אותה שלא כדרך המקובלת בעשייתה — אינו חייב עליה.

שנינו במשנה בין המלאכות האסורות בשבת גם את המעמר. והוסיף ואמר רבא: האי מאן דכניף מילחא ממלחתא [מי שאוסף מלח מבריכות המלח] חייב משום מלאכת מעמר. שכן עושה הוא פעולה דומה, שהוא אוסף מן השדה את הדברים שהוא נצרך להם לערימה אחת. אביי אמר: אין הדבר כן, ואין איסור עימור חל מן התורה אלא בגידולי קרקע בלבד.

בן המלאכות שנשנו במשנה הוזכרה גם מלאכת הדש. תנא [שנינו] בתוספתא: הדש והמנפץ את הפשתן ומוציא אותו מן הכיסוי הקשה של גבעולו, והמנפט, שמוציא את גרעיני צמר הגפן מן הכותנה, כולן מלאכה אחת הן.

ה ברשימת המלאכות השנויה במשנה מוצאים אנו את הזורה, הבורר, והטוחן והמרקד. ושואלים: היינו [זוהי] בדיוק מלאכת זורה, היינו [זוהי] מלאכת בורר, היינו [זוהי] מלאכת מרקד, שכולן דומות זו לזו בדרך עשייתן, וזהות במטרתן, שכולן דרכים שונות להפרדת המאכל מן הפסולת. אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] תירוץ לדבר, וקבעו כלל: כל מילתא דהויא [דבר שהיה] במשכן, שנעשתה מלאכה זו בודאי לצורך המשכן,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: We learned in the mishna that the primary categories of labor number forty-less-one. The Gemara asks: Why do I need this tally? Rabbi Yoḥanan said: The tally was included to teach that if he performed all of the prohibited labors in the course of one lapse of awareness, during which he was unaware of the prohibition involved, he is liable for each and every one.

We learned in the mishna, among those liable for performing primary categories of labor: One who sows, and one who plows. The Gemara asks: Since, after all, in terms of plowing, one plows first and only then sows, let the tanna teach first one who plows, and afterward let him teach one who sows. The Gemara answers: The tanna ordered the mishna based on the practice in Eretz Yisrael, where they sow first and then plow. In Eretz Yisrael, the practice was to plow a second time after sowing to cover the seeds.

A baraita is taught with regard to the prohibited labor of sowing: One who sows, and one who prunes the branches of vines to accelerate their growth, and one who plants, and one who bends the branch of a vine or a tree into the ground so that it takes root while still attached to the trunk, and one who grafts the branch of one tree onto another have all performed one type of labor, as they all stimulate plant growth. The Gemara asks: What is the baraita teaching us? The Gemara explains: This teaches us that one who unwittingly performs numerous prohibited labors subsumed under a single primary category of labor, like those listed in the baraita, is liable to bring only one sin-offering, since they are considered aspects of the same labor. Rabbi Aḥa said that Rabbi Ḥiyya bar Ashi said that Rabbi Ami said: One who prunes is liable for the labor of planting. And one who plants, and one who bends, and one who grafts is liable for the labor of sowing. The Gemara is surprised at this: Is that to say that one who bends and one who grafts a branch, for sowing, yes, he is liable; for planting, no, he is not liable? These labors, performed on trees, are more similar to planting. Rather, say as follows: One is liable even for sowing, as with regard to the halakhot of Shabbat there is no difference between sowing and planting.

Rav Kahana said: One who prunes a tree and needs the wood that he hewed from the tree for fuel or some other purpose is liable to bring two sin-offerings: One sin-offering due to the labor of reaping, like anyone who severs an item from the ground for the purpose of harvesting the detached object, and one sin-offering due to the labor of planting, since he thereby stimulates growth of the plant. Similarly, Rav Yosef said: One who reaps alfalfa is liable to bring two sin-offerings: One due to reaping, since he is cutting the plant for animal feed, and one due to planting, since cutting stimulates the growth of the alfalfa. Similarly, Abaye said: One who cuts beet leaves is liable to bring two sin-offerings: One due to reaping and one due to sowing.

We learned in the mishna among those liable for performing primary categories of labor: One who plows. A tanna taught in a baraita with regard to the labor of plowing: One who plows, and one who digs, and one who makes a furrow in the ground have all performed one type of labor. Rav Sheshet said: One who had a mound of earth and removed it in the house, thereby evening the surface, is liable due to the labor of building, as he thereby engages in construction of the house. In the field, he is liable due to the labor of plowing. Similarly, Rava said: One who had a hole and filled it, in the house he is liable due to the labor of building. In the field, he is liable due to the labor of plowing.

Rabbi Abba said: One who digs a hole on Shabbat and digs the hole only because he needs its dirt is exempt for that act, which is not the labor of digging prohibited on Shabbat by Torah law. And even according to Rabbi Yehuda, who said that in general one who performs labor that is not necessary for its own sake, i.e., he performs the labor for a purpose other than the direct result of that action, is liable for it; that ruling applies only to a purpose that is constructive. However, this purpose is destructive, as one performs an act that unnecessarily mars the surface of the ground. Therefore, Rabbi Yehuda would agree that in this case he is exempt.

And we learned in the mishna, among those liable for performing primary categories of labor: One who reaps. It was taught in a Tosefta with regard to the labor of reaping: One who reaps, and one who picks grapes, and one who harvests dates, and one who collects olives, and one who gathers figs have all performed one type of labor, as they all involve picking fruit. Rav Pappa said: One who threw a clod of earth at a palm tree and severed dates is liable to bring two sin-offerings: One due to severing, which is a subcategory of the primary category of reaping; and one for extracting, which is a subcategory of the primary category of threshing, as he removes something edible, the date, from its cover, its cluster. Rav Ashi said: In that case, one is exempt, since that is not the typical manner of severing, and that is not the typical manner of extracting, and one who performs a labor in an atypical manner is exempt.

And we learned in the mishna, among those liable for performing primary categories of labor: One who gathers. Rava said: One who gathers salt from salt pools is liable due to the labor of gathering, as he gathers a substance from the field into a pile. Abaye said: That is not so, as the prohibition of gathering by Torah law applies only to produce that grows from the ground.

And we learned in the mishna, among those liable for performing primary categories of labor: One who threshes. A tanna taught in a Tosefta: One who threshes, and one who beats flax to remove it from the hard cover of its stalk, and one who strikes a cotton plant to remove the cotton seeds have all performed one type of labor.

And we learned in the mishna, among those liable for performing primary categories of labor: One who winnows, and one who selects, and one who grinds, and one who sifts. The Gemara asks: The prohibited labor of winnowing is the same as the prohibited labor of selecting, which is the same as the prohibited labor of sifting. They are all identical in the manner in which they are performed and have the same objective: Separating food from the accompanying waste. Why was it necessary to list them all? An answer was provided by Abaye and Rava, who both said and established a principle: Any manner of labor that was performed in the Tabernacle, for the purposes of the Tabernacle,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואפילו לר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הני מילי מתקן והאי מקלקל הוא. כבר פירשנו בפרק א' עיקר דבריו של ר' יהודה אבל מקלקל הוא והוא ששנינו במשנה בפרק ר' אליעזר אומר האורג (לקמן שבת דף קה) וכל המקלקלין פטורין:

אבות מלאכות ארבעים חסר אחת למה לי למיתנא מנינא [מ'] חסר אחת אטו עד האידנא מי לא ידעינן מנייני ומשני ר' יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת.

(ת"ש) [תנא] הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן (קס"ד) [קמ"ל] כי העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת שמעי' מינה שאלו השנויים במשנתנו חשובין אבות והשאר הן תולדות וכל העושה אב ותולדתו אינו חייב אלא אחת. והעושה ב' אבות או ב' תולדות דלאו אב אחד [חייב] שתים. ומיפרשא בגמ' דהזורק דר' אלעזר מחייב בגמ' דכריתות אתולדה במקום אב דידיה תרתי ולית הלכתא כוותיה. ואסיק' מדוקיא דמתני' דמאן דעביד כל מלאכות שבעולם ואפילו אלף מלאכות אינו חייב יותר מארבעים חסר אחת חטאות שהכל נכללים בכלל אבות ובתולדותיהן הללו:
ירושלמי כל דבר שהוא משביח הפרי חייב משום זורע. המבריך. המרכיב. והמקרסם. המזרר. המפסל. המזהם. המפרק. המעשן. המתלע. הקוסם. הסך. המשקה. המנקב. והעושה בתים. חייב משום זורע:
אמרינן משמיה דרב הזומר חייב משום נוטע והנוטע והמבריך והמרכיב חייב משום זורע. שמעינן מינה מדמוקים המבריך והמרכיב משום נוטע ואף משום זורע דיש תולדה לתולדה. וכולן נכללין בכלל אב אחד. הנוטע וולד הוא של זורע. כי הנוטע נועץ יחור של אילן בארץ ומתגדל כגון המפיל הזרע לארץ וצומח והזומר המקום שזומר באילן מתגדל המקום ההוא ומוסיף פירות ונמצא כנוטע לפיכך אמרינן בזומר חייב (שתים) משום נוטע ואם הוא זומר וצריך לעצים ונמצא כשזומר חייב משום נוטע כמו שאמרנו ובנטילתו העצים נמצא כקוצר. לפיכך בזומר וצריך לעצים חייב שתים. משום נוטע ומשום קוצר וכן מאן דקטיל אספסתא ומאן דקניב סילקא כולן דרך אחת הן וחייב שתים. בזמן שיש שיעור קצירה ושיעור זריעה. פי' המבריך החופר בארץ ומבריך הייחור וטומנו לעפר ומוציא ראש הייחור במקום רחוק.

החורש. החורץ. החופר כולן מלאכה אחת הן. אסיקנא כל אלו משום חרישה. כל שהיא ליפות הקרקע בשדה חייב משום חורש וכל שהן בבית להשוות חייב משום בונה. אבל להשוות קרקע השדה חייב משום חורש. כדכתיב הלא אם שוה פניה. והוא כגון המדייר והמעדר והמכבד שהוא משוה גומות והמפעפע גושים. המסקל. הממלא בקעים שתחת הזיתים. העושה עוגיות לגפנים. המברה בחרשים. המצית אור. בחישת הקנים ובאגם תמרים. ואמת המים המכשרת צדדים לזריעה. וכל דבר שהוא להנאת קרקע חייב משום חורש. כך הוא מפורש בירושלמי וכן הא דאמר רבה היתה לו גומא וטממה אף זה משוה פני אדמתו בבית חייב משום בונה ובשדה משום חורש וקיי"ל בהני כולה כרבה.

גמרא: אמר רב פפא האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי חייב... משום מפרק. פירש"י ז"ל שאף זה מפרק תמרים מן הדקל. ותמה אני, בוצר וגודר ומוסק ליחייב שתים. אלא עיקר הפי' כדברי האומר שהן נתלשין עם המכבדות ואחר כך דשין אותן שמחמת דשדא פיסא לדיקלא נתלשו המכבדות מהדקל וכשהן נופלין לארץ מכוחו הן נחבטין ונדושין ונפרקין התמרים המכבדות, והיא תולדה דדש:

אימא אף משום זורע. ומורי נרו יאיר מפרש דרב פריש לן דכי קתני כולן מלאכה אחת הן דמשמע דהוו אבות, היינו משום זורע ונוטע, אבל כולהו אידך תולדות נינהו.

כבר ביארנו במשנה שהזורע והנוטע והמבריך והמרכיב כולם מלאכה אחת הן ובהעלם א' אינו חייב אלא אחת וכן יש מפרש שאם התרוהו בנוטע משום זורע או בזורע משום נוטע או במבריך ומרכיב משום אחת מאלו ר"ל זריעה או נטיעה חייב:

אף הזומר בכלל נוטע או זורע הוא שהרי כונתו להצמיח ואם זמר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום קוצר הואיל ומכוין לעצים ואחת משום נוטע וכן הקוצר את השחת שקצירתו צריכה לו לגרף השחת ולהצמחת הנשאר חייב שתים וכן הדין בחותך את התרדין בשיש שם יותר מדאי שנמצא קוצר לצורכו לאכילה ולתקן בהצמחת הנשאר וזהו ענין קניב סילקא וכן כל כיוצא בזה:

בתלמוד המערב שנינו כל שהוא מכחיש את הפרי חייב משום זורע המבריך והמרכיב והמקרסם והמזרד והמפצל והמזהם והמאבק והמעשן והמפרק והמתליע והקוטם והסך והמשקה והמנקב והעושה לו בתים חייב משום זורע וכבר ביארנו ענין רוב מלאכות אלו במועד קטן שנינו עוד בתלמוד המערב אהן דשחיק תומא כד מפריק ברישיה חייב משום דש כד מברר בקליפתיה משום בורר כד שחיק במדוכתיה משום טוחן כד יהיב משקין משום לש גמר מלאכתו משום מכה בפטיש בצל שריסקו אם ליתן טעם אסור אם להוציא שורפו מותר צנון טומנו וטובלו במלח ובלבד שלא ישהא באו לו כלים מבית האומן לובשן ואם נקרעו נקרעו נתכסכסו בגדיו בקוצים מפרשן בצנעה ובלבד שלא יקרע נפל טיט על בגדיו ממרחו בידו א' ובלבד שלא יכסכס:

החורש במחרישה והחופר במר או בסכין והעושה חריץ בקרדום או באיזה כלי כלן מלאכה אחת הן ותולדת חרישה שכלם באים לרפות את הארץ להיותה ראויה לזריעה וכן הדין בתולש עשבי' לכונת ריפוי הקרקע וכן כל כיוצא בזה במקום הראוי לכך כגון שדה וכיוצא בו היתה לו גבשושית ר"ל תל עפר ונטלה עד שהשוה פני הקרקע בבית חייב משום בונה שהוא מתכוין להשוות פני הקרקע שמא יגוף בו רגלו ובשדה חייב משום חורש שאינו אלא לכונת חרישה שאף השואת קרקע צרך חרישה הוא שנ' הלא אם שוה פניה ובירושלמי שנינו המדייר והמעדר והמכבד עד שמשוה גומות המפעפע והמסקל והממלא נקעים שתחת הזיתים והעושה עוגיות לגפנים והמצית אור באגם והמתקן אמת המים והמכשיר צדדיה לזריעה וכל שהוא להנאת קרקע חייב משום חורש היתה לו גומא וטממה בעפר אף זו בבית חייב משום בונה ובשדה משום חורש על הדרך שביארנו בגבשושית:

החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה כגון לכסות בו צואה פטור עליה שאם בשדה אין כאן חרישה שהרי נוטל העפר והולך לו ואם בבית אין כאן בנין אלא הריסה ואף לדעת ר' יהודה המחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה כמו שיתבאר דוקא במתקן כגון מוציא את המת לקברו שאע"פ שאין צריך לגוף ההוצאה אלא לפנות את ביתו מן הטומאה מ"מ מתקן הוא אצל ביתו אבל זה שאינו צריך לאותה גומא להשואת קרקע כלל והוא מקלקל פטור לדברי הכל והוצאה הצריכה לגופה הוא כל שהוא צריך לחפץ זה שהוא מוציאו לאותו מקום שהוא מוציאו לשם ואע"פ שבפרק שני בענין חס על הנר פירשנו דברי ר' יהודה אף במקלקל מ"מ צריך שיהא שם צד תיקון כמו שביארנו שם ויש מתרצים שזה שאמרו כאן שלא חייב ר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה אלא במתקן דוקא במלאכות שעיקר מלאכתן תקון כגון חופר אבל כל שעיקרו קלקול אלא שאתה מחייבו על העתיד כגון סותר על מנת לבנות והדומים לו מתחייב לדעתו אף במקלקל ועיקר הדברים שזה צד תיקון הוא והתחלת התקון כמו שכתבנו בפרק שני:

מי שזרק פיסת רגבים בדקל והשיר את התמרים אינו חייב לא משום תולש שהוא תולדת קוצר ולא משום מפרק שהוא תולדת דש שאין דרך תלישה או פריקה אלא ביד או בכלי לא בזריקה והילכך אין כאן סקילה וכרת או קרבן בשוגג אלא שאסור בכך והרי הוא תולש ומפרק כלאחר יד:

יש שואלים ומה ענין פריקה בכאן ואין כאן דמיון לדישה כלל שאם תפרש מפני שהוא מפרק האילן מן הפירות שעליו אין זה דומה לדש ומתוך כך פירשו קצת רבני צרפת שיש על התמרים קליפה עליונה וכשמכה את התמרים משיר אותה קליפה מעליהן וזהו ענין דישה שמפרק את התבואה מן השבולת ומ"מ קצת אחרוניהם שאלו אם המפרק תולדה של דש היאך אמרו בפ' המצניע בחולב שהוא חייב משום מפרק והרי אמרו אין דישה אלא בגדולי קרקע והתבאר במציעא פרק פועלים שכל שבבהמה לא נקרא גדולי קרקע וכמו שאמרו שם מה דיש מיוחד שהוא גדולי קרקע ופועל אוכל בו וכו' יצא החולב והמחבץ וכו' עד שפי' שהמפרק האמור בחולב תולדת ממחק וכשהוא חולב ממחק את הדד ומחליקו וי"מ בכל מפרק שהוא תולדת גוזז שכל שמסיר מעליו דבר המכבידו הוא תולדת גוזז ואין הדברים נראין שא"כ למה אמרו חולב אדם עז לתוך הקדרה ומ"מ אי משום דישה הוא ראוי לומר כן שכל שבא מאוכל לאוכל אינו דישה וכן כל (שמשתנה) [שאינו משתנה] כגון זיתים וענבים שסחטן למשקין אין כאן דישה אלא ודאי משום דש הוא וחזרה קושיא למקומה אלא שיש אומרי' הואיל והבהמות רבות בארץ כגדולי קרקע הם וכמו שאמרו בברכות מירבא מארעא רבו מינק לא ינקי אבל חלזון גדל בים ולא בארץ כלל ואין הדברים מחוורים כל כך ושמא תאמר וכל עצמה של שמועה ר"ל אין דישה אלא בגידולי קרקע היאך אפשר להעמידה והלא בסוחט אמרו שאיסורו משום מפרק אלא שמקצת רבנים כתבו שלא נאמר בסחיטה דין מפרק אלא בסחיטת פירות אבל סחיטת בגדים משום מלבן היא וכבר ביארנוה במסכת ביצה ולענין השמועה יש מפרשים שזה שזרק לא תלש התמרים מעיקרן שאלו כן ודאי חייב משום תולש אלא שהיו כבר תלושין ועומדים בין המכבדות וכשזרק השירן וע"ז אמר שאין זה דרך תלישה ולא דרך פירוק אחר שאין מחוברין מעיקרן הא במחוברין מעיקרן יש בהם משום תולש ומ"מ אף הם מודים שאין כאן משום מפרק שאלו כן הקוצץ את המחובר חייב שתים ובהדיא אמרו האי מאן דקניב סילקא חייב שתים ולא הוזכר בו מפרק כלל ואין זו ראיה שהחותך את הסילקא אינו מפרק שאין מפרק אלא מוציא דבר ממקום שנסתר שם ומפרישו ממנו:

חריצים שהם סביב הים שממשיכין מי הים לתוכם והחמה שורפתם ונעשה מלח בתוך אותם החריצים ואח"כ מוציאים אותה מן החריצים ועושין ממנה תל סביב החריץ וחוזרין וממשיכי' מים לתוך החריצים המאסף אותו המלח בשבת ועושה ממנו תל חייב משום מעמר ואין אומרי' שאין עימור אלא בגדולי קרקע אע"פ שבדישה פסקנו שאין דישה אלא בגידולי קרקע דישה לחוד ועמור לחוד ומ"מ גדולי המחברים פסקו שאין עמור אלא בגדולי קרקע ופטור אבל אסור:

ויש שואלים בעימור היאך נאסר והלא בראשון של יום טוב י"ג ב' אמרו מעמיד אדם ערימה בשבת ואינו חושש והוא שאמרו שם שלענין מעשר נעשה העימו' גמר מלאכה אבל לא לגבי שבת ומתרצים שבביתו מותר לעמר שאין דרך עמור אלא במקום שקצר שם וכגון אלו שקוצרי' הערימו' בשדות אבל כשמביאן בביתו אע"פ שמעמרן אין בכך כלום והוא שאמרו דכניף מלחא ממלחתא וי"מ שכל שצריך כוון בעימור שבו חייב בכל מקום ואפי' בחצרו אבל המאסף פירות וצברם בלא כוון מותר:

הדש והמנפץ נפוץ עפרורית מן האוכל וי"מ המנפץ פשתן מגבעוליו והמנפט צמר גפן בקשת כדרך שהאומנין עושין ומפרק הגרעינין ממנו כלן תולדת דש הן ואם עשאן בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת אבל נפוץ של צמר הוא אב בפני עצמו ואינו תולדת דש שאין שם ניפוץ גרעינין מתוך הצמר ועוד שאינו מגידולי קרקע וכל צמר גפן הוא מגדולי קרקע ונעשה כדישה:

הזומר וצריך לעצים כו' עיין לקמן בפ' כתבי הקודש שכתבבתי דלא איתא אלא כר"ש:

והמעמר פי' המקבץ השבלים מאחרי הקוצר ועושה אותן עומר ושיעור המעמר הוא כגרוגרות דומיא דקצר וטחן שכל מלאכת האוכלין כגרוגרת ואי קשיא א"כ נתפזרו לו פירות בחצרו או בשדה וליקטן יתחייב משום מעמר תשובה אין מעמר אלא בשעת תלישתו מן הקרקע שזה הוא תחלת ליקוטו אבל פירות שנלקטו כבר ועכשיו נתפזרו אין זה מעמר:

העושה שני בתי נירין פי' המורה שנתן שני חוטין בתוך הבית ניר ואינו נ"ל שהכנסת החוטין בתוך הבית ניר הוא בכלל מסיך גם לשון עשה שני בתי נירין אינו משמע כן שהי' לו לומר והמכניס שני חוטים בתוך בית ניר אל אהעושה היא פירושו שמתקן הבית ניר במקום שהוא עתיד להכניס חוטי השתי ובין כל חוט וחוט של קושרי בתי נירין יקרא בית ואם תיקן שני בתי נירים הוא חייב אע"פ שאינו נוגע בשתי כלל והאי מלאכה בפני עצמה:

והפוצע שני חיטין פי' כגון שהיו חיטי השתי במקומות משולשין ופוצען ומקצרן די שיעמדו מתוחים:

בד"ה משום זורע כו' ולר"א דמחייב כו' ולא משני כו' דצריך להתרות אתולדה משום אב עכ"ל כצ"ל ויש לדקדק דנהי דאין צריך להתרות אתולדה משום אב וחייב אם התרו בו סתם משום התולדה גופה כמו אל תשמר מ"מ כיון דחייב נמי אם התרו בו משום אב כמו בורר למאן דאית ליה ומרקד למאן דאית ליה א"כ אכתי ה"ל לשנויי התם לר"א דלכך קרי ליה אב דאם התרו בו נמי משום אב חייב אתולדה וי"ל דגם אם היו שניהם אבות אם הם דומים מעין מלאכה אחת חייב אהך חדא אם התרו בו נמי משום אידך כמו שובט ומדקדק דלקמן דהוו אבות והוו בכלל מסיך ואורג וכן כותש הוי בכלל דש ודו"ק:

פירש"י בד"ה משום מעמר שאף הוא מאסף בשבלין הוא עכ"ל כ"ה בכל הפירושים ור"ל דלכך מדמה מי שמאסף ומקבץ המלח למעמר משום דמלאכת מעמר נמי מידי דאסיפה וקיבוץ שהוא מאסף בשבלין ומהרש"ל הגיה בזה לאין צורך וק"ל:

ברש"י ד"ה משום מעמר וכו' שאף הוא כמאסף בשבלין הוא כצ"ל:

גמ' מאי קמ"ל הא קמ"ל העושה כו' כצ"ל:

שם הבוצר והגודר כו'. נ"ב הערוך כתב שהוא גודד בדלי"ת והוא מלשון גודו אילנא ע"ש בערך גד:

רש"י בד"ה דכניף כו' ואותו חריץ קרי מילחתא כצ"ל:

בד"ה משום מעמר שאף הוא כמאסף השבלין הוא כצ"ל:

תוס' בד"ה משום כו' חייב רבה אמר משום כו' כצ"ל:

גמרא מנינא ל"ל אר"י כו'. עפרש"י (ועמש"כ לקמן בר"ד הסמוך) וק"ל מנ"ל לר"י הא ויהיה מוכח דשגגת כרת שמה שגגה או דאתיא כר"ע דתחומין דאורייתא לעיל (סט) דילמא מנינא אתי לאפוקי מדר' יוסי דאמר הבערה לל"י ואינה נקראת אב מלאכה (פסחים ה:) ושלא תאמר דסמי מכאן המבעיר להכי תני מנינא כדאיתא כה"ג בריש כריתות ועמש"כ בריש תרומות ועוד השתא ידעינן להוציא המולח או המעבד ולעייל שירטוט אבל אי לא הוה תני מנינא מנא הוה ידעינן דנצרך לעייל אחרת במקומה וכן פן לא נחשוב זורה ובורר ומרקד לתלתא ואולי דכ"ז ידעינן ממנינא דסיפא והגמרא אמר שם לאפוקי מדר"י דמוסיף וה"ה דהמ"ל לאפוקי מדר' יוסי דמגרע או דלא נגרע אנן כדאמרן:

שם האי מאן דקניב סילקא כו' ואחת משום זורע. ברי"ף ורא"ש הגירסא נוטע ונכון:

שם היינו זורה היינו בורר כו'. כ"מ דהויא במשכן כו'. וע' בהרע"ב שהוסיף א"נ לפי כו' ותמוה לפרש טעם אחר מהש"ס ואולי א"נ ט"ס הוא ובא ליישב בזה מדוע ל"ח ג"כ השובט והמדקדק דחשבם ר"י לקמן (עה ב' וערש"י שם שיישב בטוב) והוא מחלק דשם באמצע מלאכת המסיכה והאריגה הוא שובט ומדקדק לתקן יפה המסיכה והאריגה אבל הכא הוה בזה אח"ז:

רש"י [ד"ה שאם עשאן. חייב כמה חטאות עליו. עמש"כ לקמן ע"ד] :

רד"ה דקטל אספסתא. וקוצרין אותה ג"פ בחדש כו'. עיין (ב"ב כח:):

רד"ה מתקן. כמו מוציא אה"מ לקוברו א"צ כו' ולא למת כו'. נ"ל דצ"ל לחוץ תחת לקוברו ע' לק' (צ"ד רע"ב) ובפירושו שם:

רד"ה המנפץ. פשתן בגבעולין. לשון הר"ן מגבעולין:

תוס' ד"ה וצריך לעצים. ע' מהר"ם שדבריו תמוהים מאד ובגה"ש מקשה דמשמע מדבריהם (לדידי אינו מוכרח) דלר"ש פשיטא דניחא מהא דלקמן (קג) ע"ש ולי קשה מלקמן (קיז) כגון דלא קבעי ליה לעור ופריך והא מודה ר"ש בפ"ר ול"י אלמא דאף לר"ש כה"ג חייב:

תוס' ד"ה וצריך וכו'. מידי דהוי אקורע ע"מ לתפור. מבואר דס"ל דאף היכא דאינו מקלקל דצריך לאיזה דבר מ"מ פטור ואפילו לר"י דס"ל שאינו ע"מ לתפור לא מקרי מלאכה חשובה וכ"נ מדברי הכ"מ פ"י הלכה י מהלכות שבת. וק"ל מסוגיא דלקמן דף קד ע"ב גם במ"ש תוספות דאפי' לר"י דמשמע פשיטא דניחא ק"ל הא פשיטא דניחא ליה בעצים להשתמש בהם אלא דעתה אינו עושה כן בשבילו מ"מ מיקרי צריכא לגופה כההיא דלקמן דף קג בתולש עולשין בארעא דלאו דיליה:

תוס' ד"ה מפרק וכו' לגבי דבר הגדל ממש. עי' ברא"ם בפרשת וישלח בפסוק ויהי לי שור וחמור:

גמרא א"ר כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים א' משום קוצר וא' משום נוטע (דלצמוחי עביד).
ובתוס' דאפילו לר"י דחייב במלאכה שא"צ לגופי' בעינן צריך לעצים דלא מקרי קוצר אלא בענין זה מידי דהוי אקורע ע"מ לתפור.
מדבריהם אלו נראה דס"ל דקורע שלא ע"מ לתפור אין הטעם משום מקלקל אלא דקריעה בעצמותה לא הוי מלאכה אלא בע"מ לתפור, וכן נראה מדברי הכ"מ (פ"י ה"י מהל' שבת) שכתב דפותח בית הצואר דאינו חייב משום קורע, כיון דאינו ע"מ לתפור, אף דהתם לפתחא הוי צריך, ואינו מקלקל, וכן נראה מדבריהם דתוס' במתני' ד"ה הקושר דשקלו וטרו אם מתיר שלא ע"מ לתפור חייב ובמקלקל פשיטא דפטור, אלא דכוונתם ג"כ דאף היכא דאינו מקלקל דפטור דלא הוי מלאכה רק ע"מ לתפור, וגם ממ"ש שם ולפ"מ שפירש"י בגמרא כו' שרי חד ומניח חד משמע דחייב אפילו בלא ע"מ לקשור, והא התם לא הוי מקלקל דהא זהו תקונו של היריעה, הרי דדבריהם בנוים להיכא דלא הוי מקלקל.
ותמיהני מאוד דהא מסוגיא דלקמן (דף קו ע"ב) דקורע על מתו חייב הרי להדיא דכל דליכא קלקול חייב אף שאינו ע"מ לתפור וכדקתני במתני' הקורע בחמתו וכל המקלקלים פטורים, דמשמע דרק מטעם מקלקל פטור, וכן מבואר ברמב"ם וכל זה צל"ע:

תוס' ד"ה משום זורע, אבל אם התרו משום מרקד פטור.
תמוה לי הא מ"ד משום בורר, מה דרכו של בורר נוטל אוכל ומניח הפסולת היינו דיש במשמר גם משום בורר, אבל מ"מ מודה דאית ביה ג"כ משום מרקד, דהא גם במרקד נוטל אוכל ומניח פסולת, אע"כ דפלוגתייהו בהכי דלמ"ד משום בורר היינו דיש בו ג"כ ענין בורר, ומ"ד משום מרקד, היינו דיש בו רק משום מרקד ולא משום בורר, כיון דהפסולת למעלה, ובבורר האוכל למעלה, וא"כ בהתרו בו משום מרקד לכ"ע חייב אלא דפליגי בהתרו בו משום בורר, וכ"כ רש"י להדיא שם בסוגיא, וכן נראה דעת הרמב"ם (פ"ח הי"א) שכתב הבורר שמרים ה"ז תולדת בורר או מרקד וחייב, משמע דיש לחייב בין מדין בורר בין מדין מרקד, והיינו דפסק כרבה משום בורר ומפרש דאף משום בורר קאמר, ולשון תוס' צ"ע.
גםקשה לי, איך אפשר דאינו חייב אם התרו בו משום מרקד, הא אף בבורר גופא אם התרו בו משום מרקד נראה דמהני לפמ"ש המהרש"א בסנהדרין (דף כו) דבכותש ודש אף דהוי באבות מ"מ כיון דהם מענין אחד חייב בהתרו בו על זה משום זה א"כ ממילא ה"ה בזורה ובורר ומרקד, דהא ליכא למימר דהם אינם דומים כ"כ זה לזה, כמו כותש ודש, דא"כ מה פרכא לחשוב נמי כותש, וביותר מה דפרכינן וליפוק חדא מהנך ולעייל כותש, הא י"ל כיון דדמי ביותר כותש לדש מש"ה הוי רק חדא, אע"כ דגם זורה ובורר ומרקד דומים להדדי כמו כותש ודש, א"כ אם התרו בזה משום זה, לכאורה יהי' חייב ומכ"ש במשמר אם התרו בו משום מרקד, ועיין:

חייב משום מפרק. ע' ספר הישר לר"ת פ' אע"פ דאמפרק דשמעתין לא קשה לי' מידי ומודה שהוא משום דש ורק אמפרק דחולב דס"פ המצניע הוא דפליג וס"ל שהוא משום ממחק הדד ומחליקו. ועיין לקמן קמ"ד ע"ב תוס' ד"ה חולב וכו' שצע"ג במ"ש כמו דש חשיבא ע"ש הא לר"ת לא שייך דישה אלא בגידולי קרקע. ובס' הישר שם ליתנהו להנהו תיבות כמו דש חשיבא. ויש לדחוק ולומר דס"ל לר"ת אין ממחק באוכלין ומש"ה ביום טוב ליכא משום ממחק דבהמה גופי' חשיבא אוכל ודאמרינן ביו"ט סופג מ' אמכבד ומרבץ קאי כמ"ש הראשונים ומ"מ מדרבנן מיחזי כדש ומשו"ה יש לחלק בין קדירה לקערה משום דישה דרבנן. אבל בשבת דהבהמה לא חשיב אוכלין אית בי' תרתי דישה דרבנן ועוד חייב משום ממחק. וזה דוחק דנימא משום דאיסור שבת רביעא עלה יהי' בה משום ממחק ולא מיקרי אוכלין זה דוחק מ"מ כצ"ל ומי שדעתו רחבה יראה ליישב בטוב. ועוד י"ל דממחק ה"ל משאצ"ל וברייתא דהחולב אתי' כר' יהודה. ור"ח קמ"ד ע"ב ס"ל משאצ"ל פטור ומשום שמחת יו"ט שרי חד איסור דרבנן כמ"ש תוס' ביצה ח' ע"א. ומיהו לתוך הקערה ה"ל תרי איסורא דרבנן ממחק דרבנן ודישה דרבנן לא הותר משא"כ לקדירה. אבל בשבת איכא תרתי ממחק דרבנן וגם דישה דרבנן ובחד מינייהו סגי לאיסור וא"ש טפי ונכון הוא. והיינו ר"ת לשיטתו ביצה ט' ע"ב ד"ה אמר ר"י דמוחלפת השיטה. מיקל ב"ה משום שמחת יו"ט. ודאמר ר' מרינוס תרתי לאחר יד ומשום צערא משום דאיכא ב' איסורים ממחק ודש דרבנן משו"ה בעי שני היתרים:

ועיין לשון רש"י ד"ה והמנפץ וכו' משמע דגם רש"י ס"ל אין דישה אלא בגידולי קרקע ואולי לרבנן קאמר וצ"ע. ואולי י"ל דנהי בהמה גופא מיחשב גדולי קרקע אבל החלב אחר שפירשה תו לא דמי לחטים שפירשו משבולת. ומש"ה אין הפועל אוכל מחלב אחר שנפרשה ובשבת חייב החולב הבהמה עצמה שהיא כגדולי קרקע וצ"ע:

בגמרא מכדי מכרב כרבי ברישא ליתני חורש וכו' וכתבו התוס' דבכה"ג הוי מצי למידק לענין המכבה והמבעיר אלא דעיקר דיוקא דהכא היינו משו' דסידורא דפת נקיט. ולענ"ד נראה שאין צורך לזה דדוקא לענין חרישה קשיא ליה דהו"ל למיתני החורש והזורע כיון דלקושטא דמילתא לא חייב משום חורש אלא לזריעה ובמקום שראוי לזריעה אבל כשחורש במקום שאינו ראוי לזריעה כגון בצונמא או שחורש שלא לצורך זריעה אלא לאשוויי גומות אינו חייב משום חורש אלא משום בונה כדאמרינן בסמוך מה שא"כ במכבה ומבעיר שייך טפי למיתני מכבה מקמי מבעיר דאי הוי תני מבעיר מקמי מכבה הו"א דלא מחייב אלא במבעיר על מנת לכבות כדי לעשות פחמין ולקושטא דמילתא אפילו בכל הבערה חייב משום הכי קתני מכבה מקמי מבעיר כן נ"ל:

בתוס' בד"ה מפרק פירש"י דהוי תולדה דדש וכו' עס"ה. עיין מ"ש בזה בפ"ק דביצה בשיטת הרמב"ם ז"ל שכתב דחובל חייב משום מפרק ועיין ג"כ בחידושי כתובות דף ז' בענין זה ומ"ש התוס' בסוף הדיבור מסוגיא דפרק אע"פ ע"ש בחידושינו:

רב אשי אמר אין דרך תלישה בכך וכו' פירש"י אין דרך תלישה על ידי זריקה אלא או ביד או בכלי. ועמ"ש במוצל מאש ח"ב סי' מ"ח ומ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' של"ו וע"ש בס' הקטן מחזיק ברכה בס"ד:

גמ' מנינא למה לי. ליתני אבות מלאכות הזורע והחורש כו' ואנא חזינא אי ארבעין נינהו: שאם עשאן כו'. ובא להודיעך שאם נתעלמו כל הלכות שבת ממנו חייב כמה חטאות עליו: מכרב כרבי. חורשין: בא''י קשה היא ואין יכול לכסות בלא חרישה ואשמעינן דהא נמי חרישה היא: כולן מלאכה אחת הן. דזומר נמי לצמוחי אילנא הוא ונפקא מינה דאי עבד ליה כולן בהדי זורע לא מיחייב אלא חדא דהעושה מלאכות הרבה כו' זורע אב מלאכה ונוטע נמי אב מלאכה הוא דהיינו זורע אלא שזה בזרעים וזה באילנות וכן מבריך ומרכיב אבל זומר תולדה: זומר חייב. משום תולדת נוטע דלצמוחי עביד: ונוטע גופיה וכן מבריך ומרכיב: חייב משום זורע. כלומר אינהו נמי זורע הן זה אב בזרעים וזה אב באילנות: משום נוטע לא. אמבריך ואמרכיב קאי: אימא אף משום זורע. דהך זריעה באילנות ואי עביד ליה בהדי זורע מיחייב חדא ותו לא: זומר. להצמיח הגפן: וצריך לעצים. להסקה משום דצריך להם הויא תולדה דקוצר דצריך נמי לקצור: דקטל אספסתא. שחת וקוצרין אותו ג' פעמים בחדש וחוזר וצומח: דקניב סילקא. חותך תרדין מן המחובר וחוזרין וגדלין: החורץ. עושה חריצין בקרקע: מלאכה אחת הן. אינו חייב אלא אחת דכולהו לרפויי ארעא עבידי: גבשושית. תל קטן: בבית. שייך בנין שמתכוין להשוות קרקעיתו: משום חורש. דמרפי ארעא: גומא וטממה. בעפר היינו חורש שהעפר שמילאה בו הוי רפוי וטוב לזריעה והשוה לקרקע להיות נזרע עם השדה: אלא לעפרה. לכסות צואה: פטור עליה. ואין כאן משום בנין בבית דקלקול הוא ולזריעה נמי לא חזיא אבל אם היה צריך לה חייב משום בונה: לרבי יהודה. בפרק המצניע (לקמן צג:) גבי מוציא את המת במטה: מתקן. כמו מוציא את המת לקוברו אינו צריך לגופה דהוצאה ולא למת אלא לפנות ביתו והוצאה הצריכה לגופה כגון שהוא צריך לחפץ זה במקום אחר: מקלקל הוא. את ביתו: גודר. בתמרים: ומוסק. בזיתים: אורה. בתאנים: דשדא פיסא לדיקלא. זרק פיסת רגבים לדקל: ואתר תמרי. השיר התמרים: תולש. תולדה דקוצר: מפרק. תולדה דדש שמפרק תבואה משבליה לשון פורק מן החמור דישקארגיי''ר בלע''ז רבינו לוי וגם בתשובת רבינו משולם הגאון מצאתי כן ואף זה מפרק התמרים מן המכבדות: אין דרך תלישה ופריקה בכך. על ידי זריקה אלא או ביד או בכלי ותולש כלאחר יד הוא ופטור: דכניף מלחא ממלחתא. שצבר מלח ממשרפות מים דמתרגמינן חריצי ימא (יהושע יא) שממשיך לתוכו מים מן הים והחמה שורפתן והן נעשין מלח ואותו חריץ קרי מילחתא: משום מעמר. שאף הוא כמאסף בשבלין הוא: המנפץ. פשתן בגבעולין: והמנפט. צמר גפן בקשת כדרך האומנין וצמר גפן גידולי קרקע הוא להכי קרי ניפוט דיליה תולדה דדש שמפרק גרעינין ממנו ולא קרי ליה תולדת מנפץ דצמר: ה''ג היינו זורה היינו בורר היינו מרקד. היינו. כמו הי ניהו כלומר דמפליג להו תנא דמתניתין לתלת והלא כולן מלאכה אחת הן דמפריש אוכל מן הפסולת:

מכדי מכרב כרבי ברישא והדר כו'. לא שייך למידק הכי בהא דקתני המכבה ברישא והדר המבעיר דהכא כל סידורא דפת נקט כסדר לבד מחרישה: משום זורע. אין להוכיח מכאן דצריך להתרות אתולדה משום אב דהא לא קאמר שצריך להתרותו משום זורע אלא דאם התרה בו משום זורע דחייב אבל בריש פרק תולין (לקמן קלח.) משמע קצת דצריך להתרות אתולדה משום אב דקאמר משמר משום מאי מתרינן ביה (שיהא חייב) רבה אמר משום בורר רבי זירא אמר משום מרקד וגם זה יש לדחות דהכי פירושו משום מאי מתרינן ביה שיהא חייב רבה אמר משום בורר אבל אם התרו בו משום מרקד פטור כיון דמתרהו משום דבר שאינו דומה לו הוא סבר שהוא מלעיג בו ופטור אבל אם התרה בו סתם אל תשמר חייב ונראה שגם ר''ח רוצה לפרש כן ועוד ראיה דבריש בבא קמא (דף ב.) קאמר ולר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרי ליה אב ואמאי קרי ליה תולדה ולא משני דלהכי קרי ליה אב דצריך להתרות אתולדה [משום] אב: זומר וצריך לעצים חייב שתים. והא דאמר בפ' זה בורר (סנהדרין דף כו.) תו חזיוה לההוא גברא דהוה קא כסח אמר להן כהן וזמיר אמרו ליה יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך אף על גב דהכא אמר חייב משום נוטע התם מיירי בכה''ג שאין האילן מיתקן בכך אלא מתקלקל: וצריך לעצים. נראה דאפילו לר' יהודה דמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה בעינן צריך לעצים דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה מידי דהוה אקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב וכדאמר רבי יוחנן לקמן בפ' חבית (דף קמה.) אחד כבשים ואחד שלקות שסחטן לגופן מותר למימיהן חייב חטאת ואמאי שרי לגופן ליהוי כמלאכה שאינה צריכה לגופה אלא טעמא לפי שאין דרך דישה בכך: ואחת משום מפרק. אין נראה לר''י כמו שמפרש רש''י שמפרק האילן ממשאו מן הפירות שעליו אלא כמו שפירש רבינו שמואל שיש על התמרים קליפה העליונה וכשהוא מכה בתמרים מפרק את הקליפה מן התמרים והוי כמו דש שמפרק את התבואה מן השבולת: מפרק. פירש''י דהוה תולדה דדש וקשה לר''ת דבשילהי המצניע (לקמן צה.) אמר דחולב חייב משום מפרק ואי הוה תולדה דדש הא אמר לקמן גבי הפוצע חלזון דלרבנן אין דישה אלא בגידולי קרקע ואין לומר דדוקא חלזון שהוא דג פטרי רבנן דלא הוי גידולי קרקע אבל בחולב מחייבי דבהמה חשיבא גידולי קרקע כדמוכח בריש בכל מערבין (עירובין דף כז:) דהא [ע''כ טעמא דרבנן משום] דילפינן להו מסממנין שבמשכן דאין דישה אלא בגידולי קרקע לגבי דבר הגדל ממש מן הקרקע לא חשיבא בהמה גידולי קרקע כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב''מ פט.) מה דיש מיוחד שהוא גידולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל כו' יצא החולב והמגבן כו' ודוחק לומר דברייתא דהמצניע אתיא כר''י דפליג לקמן אדרבנן ונראה לר''ת דמפרק חייב משום ממחק דכשחולב ממחק את הדד ומחליקו ואין נראה לר''י דבפרק חבית (לקמן קמד:) אמרינן חולב אדם לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה ולר''ת מה לי לתוך הקדרה מה לי לתוך הקערה ולפירוש הקונטרס א''ש דמעיקרא כשהיה בדדין חשיב אוכל וכשחולב לתוך הקדרה (דהשתא) נמי הוי אוכל ולא דמי לדש שנשתנה ונראה דלפירוש הקונטרס הלכה כרבי יהודה דהאמר בפרק אע''פ (כתיבות ס.) אמר רבי מרינוס גונח יונק חלב בשבת מ''ט מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צער לא גזרו רבנן ופסיק התם רב יוסף הלכתא כרבי מרינוס ואין נראה לומר דאף לרבנן אסור מדרבנן דמיחזי כמפרק ואף על גב דלא אסירא אלא מדרבנן לא שרי אלא משום דאיכא תרתי כלאחר יד ובמקום צער:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד