שבת עד ע"א

דף עד - א

ומתרצינן: אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל מילתא דהויא במשכן, הרי  אף על גב דאיכא מלאכה אחרת דדמיא ליה במהותה, וכבר מנה התנא את המלאכה האחרת הדומה לה בין האבות, בכל זאת - חשיב לה למלאכה הזאת כאב בפני עצמו, כיון שהיא היתה במשכן.

וכל אלו, הזורה והבורר והמרקד, היו במשכן, בהכנת הסממנים לצביעה, ולכן נמנו כל אחת כמלאכה בפני עצמה.

ומקשינן: אי הכי, דכל מלאכה שהיתה במשכן נקראת אב - וליחשב נמי כותש את החטים במכתשת כדי להסיר מהם את הקליפה, שיהא גם הוא אב מלאכה בפני עצמו, שהרי כתשו במשכן את הסממנים במכתשת.

אלא, ודאי כיון שכותש דומה לדש, שמפרק את הגרעין מהשיבולת, לכן לא נחשב כאב בפני עצמו, על אף שהיה במשכן.

ואם כן, תיקשי, למה זורה ובורר ומרקד נמנים כל אחד בתורת אב בפני עצמו?

ומתרצינן: אמר אביי: לפיכך לא נחשב כותש אב בפני עצמו - שכן עני אוכל פתו בלא כתישה, שאינו טורח להסיר את הקליפה מהחטים, אלא רק העשירים עושים כן כדי לקבל סלת נקיה. הילכך, אעפ"י שהכותש אכן אב מלאכה הוא ולא תולדה, אינו חשוב דיו כדי למנותו כאב בפני עצמו, אלא בכלל דש הוא, ואב מלאכה הוא כמותו. ^[1]

רבא אמר: הא תנא דמתניתין מני - רבי היא, דאמר: אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הן, ודריש ליה מקרא שזהו מנינם ולא יותר. ואי חשיב נמי "כותש" - הויא ליה ארבעים אבות מלאכות.

ומקשינן לתירוצו של רבא: וליפוק, שיוציא התנא ממנין המלאכות שבמשנה, חדא מהנך, אב מלאכה אחד מאותן שלשת המלאכות הדומות, זורה בורר ומרקד, ולעייל כותש במקומו, שעדיף למנות שתי צורות של מלאכת בורר ושתי צורות של מלאכת מפרק, מאשר למנות שלשה אבות של ברירה ואחד של פירוק?

ומסקינן: אלא, מחוורתא כתירוצו דאביי!

סוגית בורר

מהותה של מלאכת ברירה היא תיקון האוכל, על ידי הוצאת הפסולת ממנו, במטרה לשומרו באוצר, כשהוא נקי מפסולת.

מלאכה זאת נחשבת כמלאכה רק אם היא משמשת כהכנה לשימור האוכל באוצר, אך אם היא נעשית לצורך סעודה סמוכה - אין היא נחשבת כמלאכה, אלא כהכנת אוכל לסעודה, שהיא דבר המותר לעשותו בשבת.

אך יחד עם זאת, קבעו חכמים, שהמוציא את הפסולת מתוך האוכל הרי גם אם הוא עושה זאת סמוך לסעודה הוא נעשה כ"בורר לאוצר", וחייב חטאת.

בשעת האכילה עצמה נחלקו הראשונים והאחרונים [עד לזמנינו] אם הוצאת הפסולת מתוך האוכל נחשבת למלאכה, או שהיא נחשבת חלק ממעשה האכילה.

כמו כן דנו האחרונים האם מיון חפצים המצויים בתערובת, כגון בגדים או כלים, נחשב כברירה, או שמיון דברים אינו שייך כלל לברירה.

בסוגיה זאת מובאת בתחילה ברייתא שנאמרו בה שלש הלכות.

הראשונה - צורה של ברירה המותרת.

השניה - צורה של ברירה האסורה.

והשלישית - אימתי חייבים חטאת על מלאכת ברירה.

בסוגיה שלפנינו נחלקו כמה אמוראים בביאור שלשת ההלכות שנאמרו בברייתא. ואילו הלכה למעשה אנו מתחשבים בדעת כולם, לחומרא.
 

תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין, (2) ובכל אחד מהם מעורבת פסולת:

א. בורר לעצמו ואוכל, בורר לאחרים ומניח לפניהם.

ב. ולא יברור.

ג. ואם בירר חייב חטאת.

והוינן בה: מאי קאמר? הא מעיקרא אמר "בורר ואוכל", ואחר כך אמר "ולא יברור".

ומתרצינן: אמר עולא: הכי קאמר:

א. בורר את הפסולת מהאוכל לעצמו, ואוכל אותו.

ומותר לו לברור אפילו כשמכין את האוכל כדי שיאכלנו לאחר זמן, ובלבד שיכין אותו לבו ביום, לצורך אכילתו ביום השבת.

וכמו כן בורר ומניח עבור אנשים אחרים לבו ביום, כדי צרכם ליום השבת.

ב. ולצורך יום מחר - לא יברור.

ג. ואם בירר לצורך יום המחר - חייב חטאת.

מתקיף לה רב חסדא: וכי מותר לאפות לבו ביום? וכי מותר לבשל לבו ביום?! והרי אם אתה מחייבו חטאת כשבירר לצורך מחר, הרי שהבורר הוא אב מלאכה. ואם כן, מה ההיתר לברור לבו ביום?

אלא, אמר רב חסדא: הכי קאמר:

א. בורר ואוכל בעצמו פחות מכשיעור של מלאכת ברירה, שהוא כגרוגרת אוכלין.

וכן בורר ומניח עבור אנשים אחרים פחות מכשיעור.

ב. וכשיעור ברירה שהוא בכגרוגרת - לא יברור.

ג. ואם בירר כשיעור - חייב חטאת. מתקיף לה רב יוסף: וכי מותר לאפות בשבת פחות מכשיעור?! והרי אמנם פחות מכשיעור אין עליו חיוב חטאת, אבל לכתחילה אסור, דקיימא לן "חצי שיעור - אסור מן התורה".

אלא, אמר רב יוסף: הכי קאמר:

א. בורר ואוכל ביד, ואוכל. בורר ומניח לאחרים ביד.

ב. אבל בקנון ותמחוי שהם כלים שניתן לברור בהם אך הם אינם מיועדים לברירה - לא יברור לכתחילה, כי זה דומה לברירה, שעיקרה בנפה וכברה [מה שאין כן ביד, דלא דמי כלל לברירה].

ואם בירר בקנון ובתמחוי - פטור מחטאת, כיון שאין זה דרך ברירה, והוי כלאחר יד. אבל אסור לעשות כן.

ג. ובנפה ובכברה - לא יברור. ואם בירר בנפה ובכברה - חייב חטאת.

מתקיף לה רב המנונא: מידי האם קנון ותמחוי קתני הוזכרו בברייתא?! [וכמו כן קשה דלא קתני נפה וכברה].

אלא, אמר רב המנונא: הכי קאמר:

א. בורר ואוכל את האוכל מתוך הפסולת, בורר ומניח אוכל מתוך הפסולת, כי אין זו דרך ברירה, אלא אם כן בורר את הפסולת מתוך האוכל.

ב. אבל את הפסולת מתוך האוכל לא יברור.

ג. ואם בירר פסולת מתוך אוכל - חייב חט את. מתקיף לה אביי: מידי "אוכל מתוך פסולת" קתני בברייתא?!

אלא, אמר אביי: הכי קאמר:

א. בורר ואוכל כשהאכילה היא לאלתר, ובורר ומניח לאחרים כדי שיאכלו לאלתר, כי אין דרך ברירה בכך.

ב. וכדי לאכול בו ביום [אבל לא לאלתר] - לא יברור.

ג. ואם בירר, נעשה כבורר לאוצר, לאחסן לזמן רב, וחייב חטאת.

אמרוה רבנן להא דאביי קמיה דרבא.

אמר רבא: שפיר אמר נחמני! [אביי נקרא נחמני].

ועתה מביאה הגמרא ברייתא נוספת באותו ענין, שנחלקו אמוראים כיצד לשנותה.

תנו רבנן: היו לפניו שני מיני אוכלין, ובירר את האחד מהשני [ויש להתייחס לברירת שני אוכלין כברירת פסולת מאוכל, כאשר את המין האחד הוא מעונין לאכול ואת השני איננו מעונין], ואכל. ובירר והניח:

רב אשי מתני בברייתא: הרי זה פטור מקרבן, אבל אסור לעשות כן.

רבי ירמיה מדפתי מתני: הרי זה חייב בקרבן.

והוינן בה: כיצד רב אשי מתני, גורס בברייתא השניה "פטור" אבל אסור?

והרי לפי גירסא זו של רב אשי בברייתא השניה, ולפיה הבורר פטור אבל אסור, קשה ממה נפשך: אם רב אשי מתכוון להעמידה בבורר לאלתר - הרי מותר לו לעשות כן לכתחילה.

ואם רב אשי מעמיד את הברייתא בבורר לאחר זמן, הרי הוא חייב חטאת, ומדוע שונה רב אשי את לשון הברייתא שהוא פטור?

והא תני במפורש בברייתא דלעיל [לפי האוקימתא דאביי], שהבורר לאחר זמן - חייב חטאת!?

ולא קתני כלל בברייתא דלעיל [אליבא דאוקימתא של אביי] אופן שפטור אבל אסור.

ומשנינן: לא קשיא.

בשתי הברייתות מדובר שבורר לאחר זמן, כי לאלתר מותר. אלא כך יש לחלק ביניהן:

הא, הברייתא השניה, שגרס בה רב אשי שפטור אבל אסור - מדובר בה כשבורר בקנון ותמחוי, שאינם כלים המיועדים לברירה. ולכן אפילו בבורר לאחר זמן אינו חייב חטאת.

הא, הברייתא הקודמת ששנינו בה שהבורר חייב חטאת - המדובר בה שבורר בנפה וכברה, שאז חייב חטאת כשבירר לאחר זמן. (3)

ומביאה הגמרא מעשה שאירע, וממנו אנו יכולים ללמוד יסוד נוסף במלאכת ברירה:

כי אתא רב דימי, אמר:

מעשה שהיה, ושבתא דרב ביבי הואי. שהגיע תורו של רב ביבי להיות עומד ומשמש את התלמידים ביום השבת.

ואיקלעו ונקלעו לאותו מקום רבי אמי ורבי אסי.

שדא, השליך ושטח לפניהם רב ביבי קמייהו כלכלה, סלסלה דפירי. ובצורה הזאת התפזרו הפירות, ונפרדו מאליהם מן העלים שהיו מעורבים בהם בתוך הסלסלה.

והוסיף רב דימי: ולא ידענא מדוע העדיף רב ביבי לשטוח לפניהם את כל הפירות בצורה שכזאת, ולא הפריד את הפירות מן העלים בהיותם בסלסלה, ולא הגישם לפני האורחים לאלתר, לפני כל אחד מהם:

אי משום שלא רצה לברור את הפירות מהעלין אפילו כדי להגישם לאורחים לאלתר, משום דסבר כי לברור אוכל מתוך פסולת, אפילו לאלתר נמי אסור. (4)

אי משום "עין יפה" הוא דמכוין, וזו היא הסיבה ששטח בפניהם את כל פירות הסלסלה ביחד, ולא משום איסור ברירה.

ובכל ענין, מוכח מדברי רב דימי שמלאכת ברירה היא רק כשנוטל דבר מתוך דבר, ולא כאשר הוא מפזר את התערובת, ובכך נפרדים מאליהם האוכל והפסולת.

ומותר לעשות כן לכתחילה, לפזר את התערובת וליטול את האוכל או את הפסולת, כיון שלאחר הפיזור אין הם מעורבים ביחד.

[ויש שהסתפקו בכך, ומסוגיתנו משמע להדיא שמותר לכתחילה].

ומביאה הגמרא ענין נוסף, ובו מתבאר כי יתכן והאוכל ייחשב לפסולת ביחס לענין ברירה.

חזקיה אמר: הבורר תורמוסים מין קטניות מתוך פסולת שלהן, שלאחר הבישול הוא בורר את האוכל מתוך הקליפה - חייב.

והוינן בה: לימא קסבר חזקיה דאפילו אוכל מתוך פסולת אסור?!

(א"ר אבא החופר גומא ואין צריך). פי' גבשושית תל של עפר שהיתה לו ונטלה בבית חייב משום בונה כו'. [אמר ר' אבא החופר גומא ואין צריך] לחפור חפירה אלא לעפר בעלמא בלבד הוא צריך. נטילת העפר אינה מלאכה משום חפירה אינו חייב שהרי לא נתכוין לחפירה. ואפילו לר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ה"מ במתקן אבל האי דחפר מקלקל הוא בין בבית א) בין בשדה. וכי האי מילתא אמרו בהכל חייבין בראיה (חגיגה י') שהן כהררי' התלויין בשערה. מקרא מעט והלכות מרובות:
ת"ר הקוצר הבוצר הגודר האורה כולן מלאכה אחת הן. פי' פיסה צרור של אדמה ולענין הלכה מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי קיי"ל כרב אשי דאמר אין דרך תלישה ולא דרך פריקה בכך. הא דאמר רבה מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר קי"ל כאביי דאמר אין עימור אלא בגידולי קרקע ואינו חייב אלא (כשמעמר) [כשמעביר] ד' אמות ברה"ר. הדש (תנא) [הוא] המפרק הפסולת המחוברת באוכל ומכינתן לברירה או כברה [בזרייה] או בהרקדה. המנפץ נופץ עפרורית מן האוכל וכן המנפט מולל שבלים נמצא זורה והבורר והמרקד כולן מעבירין פסולת המעורבות באוכל ואינה מחוברת (ואינה) כגון קליפה שצריכה פירוק או כגון עפרורית שצריך ניפוץ אלא מעורבת בלבד. וכן אם נטל בידו אדם תבוא' בתיבנא ובפסולת שיש בה וניפח בה ברוח פיו ובירר חשוב הוא כזורה. פי' בורר נוטל פסולת מבין האוכל ומשליכ' או נוטל האוכל ומניח הפסולת. מרקד שמטיל את האוכל והפסולת בכברה ונשארת האוכל ואם האוכל דק והפסולת עבה כמין תבן יוצא האוכל ונשארת הפסולת בכברה. וכיון דאסיק' כי הזורה והבורר והמרקד כולן מעין מלאכה אחת הן מפריש הפסולת מן האוכל ומשום דהוו במשכן הוו להו תלתא וחייב על כל אחת ואחת. ואקשינן ונחשוב נמי כותש שהוא מסיר קליפת החיטין מעליהן לטחון אותם להוציא סולת כגון כותש לעשות דייסא או טיסני והנה גם זה מפריש פסולת מן האוכל הוא ומשני אביי שכן עני אוכל פתו בלא כתישה כלומר כל בני אדם טוחנין בחיטין שלהן סלת הנה דרך העניים לברור ולטחון ולעשות עיסה בלוסה ואין אוכלין סלת לפיכך אין צריכין כתישה. ואע"פ דכתישה מלאכה היא דהא לגבי יו"ט גרסי' (ביצה יד.) אין כותשין במכתשת אע"פ שמותר ביו"ט אוכל נפש וכ"ש בשבת. אמר אביי האי דלא חשיב לה בהדי אבות משום דלא חשיבא שלא כל אדם אוכל בכתישה כמו שאמרנו. לפיכך אינה אלא כתולדות דמיא. רבא אמר אמאי לא חשיב לכותש בהדייהו משום דמתניתין ר' (חייא) [היא] דאמר קבלה היא בידינו אבות מלאכות [ארבעים] חסר אחת כנגד ב) עבודת המשכן ור' מ' חסר אחת שנה וכבר פירשנו להא דר' בבמה טומנין (מט:) כי המלאכות הללו מן המשכן למדתן. ואי חשיב כותש בהדייהו הוי להו מ' שלמות ור' מ' חסר אחת שנה לפי' לא תנא כותש בהדייהו ואקשינן וליפוק חדא מינייהו וניעול כותש ואסיק' אלא מחוורתא כדאביי:

ת"ר היו לפניו ב' מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברר ואם בירר חייב חטאת. ומת' מאי קאמר [א'] עולא הכי קאמר בורר ואוכל בו ביום כו' ודחאה רב חסדא ואמר וכי מותר לאפות ולבשל בו ביום כו' ופרשה אביי בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר. ג) שלא לאלתר לא יברור.

ואם בירר נעשה כבירר לאוצר וחייב חטאת. וקיי"ל כוותיה דאמר רבה שפיר אמר נחמני ולאלתר. דאמר אביי כל זמן שיושב על השולחן ואוכל דגרסינן בתלמוד דא"י ברר אוכלין מתוך אוכלין חזקיה אמר חייב ר' יוחנן אמר פטור מתניתא פליגא על חזקיה דאמר בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן רבין בר חייא אמר תפתר כשהיו אורחין אוכלין ראשונה ראשונה.

היו לפניו ב' מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח. רב אשי [מתני פטור רי"מ] מתני חייב ואוקימנא להא דרב אשי כבורר בנפה או בכברה חייב חטאת בקנון ובתמחוי פטור וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור נינהו. וקיי"ל כרב אשי דבתראה הוא והא דאמר חזקיה הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן חייב.

שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. יפה פירש רש"י ז"ל דלעולם במקדש הוי ומחייב עלי' אבל מאחר שהוא בכלל בורר ויפה כת בורר מכותש כי הכל בוררין ואין הכל כותשין לפיכך מנו בורר ולא כותש וקרוב לזה פר"ח ז"ל שאמר אף על גב דכתישה מלאכה הוא האי דלא חשיב בהדי אבות משום דלא חשיבא שלא כל אדם אוכל בכתישה לפיכך אינה אלא כתולדה ע"כ ואף על פי שאמרו בר"פ הזורק (שבת צו:) דהך דהוה במשכן חשוב וקרי לי' אב, שאני כתישה שישנה בכלל חברותי'. ורבינו תם ז"ל נדחק בה, ופי' וליחשוב נמי כותש שהיו כותשין שעורים לנסיוני דתכלת שטומנין אותו בתוך פת של שעורים ואופין אותו אם נשתנה פסול ואם למעליותא נשתנה כשר וקסלקא דעתך שאין אופין פת אלא בכתישה ופריק הכי כמה עניים אוכלין פיתן שלא בכתישה ולא היו כותשין ג"כ במשכן. וקשיא לי' הא דאר"פ שביק תנא דידן בשול סממנין דהוה במשכן ונקט אופה אלמא אפייה ליתי' במשכן ופריק ה"ק שביק תנא דידן בישול שהוא מן המלאכות הצריכות מחמת עצמן ונקט אופה שאינו אלא בשביל נסיון תכלת. ואין הפי' הזה נכון אצלי, לפי שלא נאמר נסיון זה במנחות אלא בלוקח תכלת צבוע ומשום חששא דקלא אילן ובמשכן הן עצמן צובעין אותו כדתנן (עג.) והצובע ועוד שאלו היו אופין במשכן כלל היו מונין אבות מלאכות ארבעים שאף על פי שאופה ומבשל שוין אינן לגמרי דבר א' עד שלא ימנו שתיהן ויותר הי' ראוי למנותן שתים מבורר וממרקד וזורה:

וכי מותר לאפות לבו ביום וכי מותר לבשל לבו ביום, אלא אמר רבה וכו'. פי' מסברא קסבר רבה שאין בבורר פחות מכשיעור (חייב) [איסור] כאופ' פחות מכשיעור, שאין דרך ברירה בכך אלא (באוכל) [כאוכל] ומצא פסולת בחתיכ' שהוא אוכל ומפריש פסולת מתוך אוכל הוא, שמותר, ורב יוסף אמר דכיון דכשיעור חייב פחות מכשיעור נמי אסור דדרך בירור הוא שכל בורר קימעא קימעא הוא בורר עד שמצטרף לחשבון גדול אי נמי רבה לאו לפרוקי קושיא דר"ח אתא אלא לפרוקי ברייתא אתא וקושי' לא שמיע לי' ועולא ורבה תרווייהו אברייתא קיימי וגמרא דקא מסדר להו בתר אתקפתא וכן במקומות הרבה בתלמוד כאותה דבפ"ק (ד.) בהנחה על מקום ד':

והא דאמר רב יוסף בקנון ובתמחוי לא יברור ואם בירר חייב חטאת. אוסופי הוא דקא מוסיף אלישנא דבריי' משום דאורחא דתנא הכי שאינו (מדליק) [מדלג] מיד דמותר לנפה וכברה שהוא חייב ומניח בנתיים קנון ותמחוי שפטור אבל אסור ומ"ה קאמר (והא) [דהאי] דלא יברור דקתני בבא באפי נפשי' הוא דפטור אבל אסור. והא דאקשי' הכא מידי קנון ותמחוי קתני לאו עיקר קושיא משום קנון ותמחוי בלחוד שא"כ הי' לו אפשר לאומרה בלא תוספת ולא הו"ל לר"ה להחליף לגמרי אלא משום דקשיא נמי מידי נפה וכברה קתני כמ"ש רש"י ז"ל. ויש מקשים, היכי תיקשי מידי נפה וכברה קתני, שהרי סתם בורר בנפה וכברה הוא מדחייב עלה אלמא עיקר דרך בכך ותניא נמי לקמן חייב ואוקים בנפה וכברה ולא מקשי' מידי נפה וכברה קתני. ולאו קושיא הוא כלל, דאנן הכי מקשי', כיון דרישא מוקמת ביד סיפא נמי ביד הוא ולא בנפה וכברה ולא בקנון ולא בתמחוי שאם הי' כן הי' לו לתנא לפרש כן אבל בתי' דאביי לק"מ משום דבורר ואוכל בורר ומניח לאלתר משמע ובורר סתם לבו ביום משמע:

והתניא חייב. פירש רש"י ז"ל, היינו הא דתניא לעיל בתירוצו דאביי ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת ואי הא דרב אשי בבורר ואוכל לאלתר מותר לכתחלה הוא וליכא פטור אבל אסור. ואין הפי' הזה נכון, משום דמוקמי' לה בנפה וכברה ואם כן היכי קתני רישא לאלתר מותר והא אמרי' במס' ביצה (יד:) ובנפה ובכברה לא יברור כ"ש בשבת שאסור. ויש לפרש דבריי' אחרת הוא ופלוגתא דרב אשי ורב ירמי' מדיפתי בשני מיני אוכלין שאין בהן פסולת כלל לפיכך נחלקו בה בקנון ובתמחוי ולבו ביום דמר פטור ומר מחייב אבל לאלתר מיתר וברייתא דלעיל באוכל ופסולת מעורבין ובקנון ובתמחוי ומשום הכי לבו ביום חייב חטאת ומיהו לאלתר מותר. אבל מצינו לר"ח זכרונו לברכה שפירש לבריי' דלעיל לאוקימתן דנחמני בבורר ביד ואפילו הכי לבו ביום (מותר) [חייב], ופלוגתא דרב אשי ורב ירמי' בקנון ובתמחוי ולאלתר ובנפה וכברה לעולם חייב חטאת שנעשה כבורר לאוצר וכן עיקר דליכא ברירה [בכלי] מותרת בשבת כלל בין בקנון בין בנפה דתניא התם בביצה המולל מלילות בע"ש למחר מנפה על יד אבל לא בקנון ולא בתמחוי והיינו לאכול לאלתר דאלו להניח אפילו בו ביום (אסור) כדתנן המולל מלילות של חטים מנפח על יד ואוכל ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב ואר"א וכן לשבת א"ו בבורר ואוכל לאלתר היא ואפילו הכי בקנון אסור וכן משמע דמהך בריי' הוינן ומתרץ לה כפי אוקימתא קמייתא (לרווחא) [ולרווחא] דמילתא [נוכל] לומר דאינון פליגי בקנון לאלתר אבל בנפה אפילו לאלתר מודה והיינו בריי' ומיהו אפי' לאוקימתא דאביי דינא הכי הוא. וכתב, ואף על גב דגרסינן לענין מי שאבד לו גט אם מצאו לאלתר כשר ואמרי' ה"ד לאלתר ואמר הלכה כל זמן שלא עבר אדם שם ואחרים אמרו כל שלא שהה אדם שם הכא כיון דאשכחן מפורש בתלמוד א"י כוותי' עבדינן ומסקי לשמעתי' שיעור מה שמיסב על השולחן באותה סעודה בלבד ופירש הרב ז"ל דה"מ אובל מתוך פסולת אבל פסולת מתוך אוכל לעולם אסור וחייב חטאת הוא מדחזקי' וכן פסקה רבינו הגדול ז"ל בהלכות. וא"ת, הרי התירו לנפח על יד, י"ל התם משום דמשני ואין דרך ניפוח בכך ואף על פי שהוא פסולת מתוך אוכל מותר. ואיכא דקשי' לי' מהא דגרסי' בפ' תולין (שבת קלח.) משמר משום מאי מחייב, ואמרי' משום בורר מה דרכו של בורר נוטל אובל ומניח פסולת אף כאן נוטל אוכל ומניח פסולת והכא אמרי' דדרך בורר ליטול פסולת מתוך אוכל ולאו קושיא הוא דהא אמרן שאף בבורר אוכל מתוך פסולת משכחת חיובא בנפה וכברה והתם ה"ק אף אי אתרו בי' משום בורר התראתו התראה דאיכא בורר דדמי לה כגון אוכל מתוך פסולת. אבל בתוס' מתרצים בשאוכל מרובה על הפסולת דרך בורר לברור (אוכל) ולהניח (פסולת) וכשהפסולת מרובה על האוכל דרך לברור (הפסולת) ולהניח (האוכל) ולאמסתברא דגבי שבת לעולם אסור לברור פסול' ולהניח אוכל, ואע"ג דתרווייהו דרך בורר נינהו בשבת בהתירא טרחינן באיסורא לא טרחינן ומאן דטרח באיסורא ובירר הפסולת הו"ל כבורר לאוצר שהרי אין דעתו לאכול מה שבירר ולפיכך חייב:

כבר ביארנו במשנה שהזורה והבורר והמרקד אע"פ ששלשתן דומין זה לזה אבות חלוקים הם אבל הכותש הוא תולדה של דש ולא נחשבה מלאכה בפני עצמה כאחת מאלו מפני שאין הכתישה שוה לכל שכן עני אוכל פתו בלא כתישה ושמא תאמר מרקד נמי אין דרך הכל ברקוד וכמו שאמרו שכן עני אוכל פתו בלוסה ר"ל מעורבת בסובין ומורסן י"ל שמ"מ מרקד הוא בנפה בשביל עפר וצרורות:

זה שביארנו שהברירה אב מלאכה לא כל הצדדין שוים בה כיצד מי שהיו לפניו מיני אוכלים מעורבין ורוצה לברור לו מין מתוך מין או אוכל מעורב עם פסולת ורוצה לברור לו אוכל מתוך פסולת מותר לו לברור בידו לאכול לאלתר ופי' בתלמוד המערב כל זמן שהוא מיסב על השלחן ולאו דוקא שיאכל תכף לברירה אלא כל שהוא מיסב ודעתו לאכלם או להאכילם לבני שולחן קודם עקירת שולחן לאלתר הוא ומותר שאין זה אלא כפוצע את האגוזים ואוכל מה שבתוכם וזורק השאר וכל לצורך אחר זמן אפי' לבו ביום אסור שנעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת ובקנון או תמחוי אסור אף לאלתר אלא שפטור ובנפה וכברה אף לאלתר חייב וכן אם בירר פסולת מתוך אוכל אף בידו ואף לאלתר חייב וכל ברירה שהיא אסורה איסורה אף בפחות מכשיעור ר"ל פחות מכגרוגרת אע"פ שאין בה חיוב חטאת שחצי שיעור אסור מן התורה:

הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהם אף בידו ואף לאלתר ואף אוכל מתוך פסולת חייב שהתורמוסין צריכים לשלקם הרבה הרבה ואם אינם נשלקים בקליפתם הם מסריחים שהפסולת ממתקן כשנשלקו עמה ומאחר שכן הרי הוא כבורר (אוכל מתוך) פסולת [מתוך אוכל] ולשיטה זו אנו גורסים ואי לא שלקי ליה מסרח כלו' אם אינו נשלק עם הפסולת הוא מסריח וגדולי הרבנים גורסים ואי לא שקלי ליה מסרח ובשם קצת רבותיהם גורסים ואי שקלי ליה מסרח ונוסח דבריהם מבואר בפירושיהם:

גדולי הפוסקי' גורסי' בשמועה זו היו לפניו שני מיני אוכלין ומפרשי' בדבריהם שהאוכל האחד ראוי לאכלו כשהוא חי והאחר אינו ראוי לאכלו אלא לאחר שנתבשל וזה בורר לו אותו שראוי לאכול כשהוא חי והרי הוא כאוכל מתוך פסולת אבל בשניהם ראויים לאכלן חיים אין כאן ברירה אא"כ בהרבה מינים ואיני רואה הפרש בדבר זה אלא הן שני מינים הן הרבה מינים כל שמכוין לברירה ברירה היא ואינו מותר אלא על הדרכים שביארנו שכל שבורר בכלי אין בה היתר בשבת וי"מ אף לגירסת מיני אוכלין שהם מעורבים עם פסולת אבל אוכלין לבד אין ברירה ואין זה כלום וכן יש לקצת מפרשים ברירה אחרת בדין ברירה זו מהם להתיר לאלתר אף בקנון ותמחוי לכתחילה ומהם בדרכים אחרים ומה שכתבנו עיקר ולענין יום טוב יש דרכים אחרים בברירה כמו שביארנו במקומו:

אמר אביי שכן עניאוכל פתו בלא כתישה פי' והילכך לא חשיבא מלאכה בפ"ע להתחייב עלי' שתים אחת משום דש ואחת מושם כותש אל אהרי הוא בכלל דש כיון שדומה לה דדוקא מלאכות הנוהגות לכל אע"פ שדומות זו לזו כיון דהוי במקדש חשיבי להתחייב על כל אחת ואחת אבל כותש דלא נהגי בכל אדם לא חשיבא להתחייב עלי' בפני עצמה:

בד"ה שכן עני כו' וזורה ובורר ומרקד סידורא דפת כו' עכ"ל יש לדקדק מי הצריכו לזה דהא אמרינן כל דדמיא לה חשיב לה ולא תקשי מכותש שכן עני כו' ודוחק לפרש דקשה ליה ממרקד לא לתני שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה כו' כמו שהקשו התוס' דא"כ הוה ליה לפרש דבריו ולא לסתום ויש ליישב ודו"ק:

תוס' בד"ה וכי מותר לאפות פחות כו' והמתרץ ס"ד דפחות כו' עכ"ל הוצרכו לזה לרב חסדא שהוא המתרץ הכא וקשיא ליה לעולא וכי מותר לאפות לבו ביום תקשה ליה לדידיה נמי וכי מותר לאפות פחות כו' וכה"ג הקשו לקמן לפי' הקונט' לרב המנונא דקשיא ליה לרב יוסף מידי נפה וכברה קתני תקשה ליה נמי לדידיה מידי פסולת קתני כו' וק"ל:

בד"ה מתקיף לה כו' ועוד בסמוך פי' הקונטרס והתניא חייב דהיינו הך דהכא כו' והיכי משני מידי נפה כו' עכ"ל לפי פי' התוס' לקמן דהך דמוקמי לה בנפה וכברה ברייתא אחריתא היא ולא קשיא לן בה מידי נפה וכברה קתני כדמקשה ליה אביי מידי אוכל מתוך פסולת קתני דלא קשיא לן הכי אלא בהך ברייתא דהכא דקתני בה ברישא בורר ואוכל כו' דאיירי באוכל מתוך פסולת והסיפא איירי בפסולת מתוך אוכל וה"ל לברייתא לפרושי הכי ולא לסתום וכן אי איירי הרישא בורר ואוכל ביד והסיפא בנפה וכברה ה"ל לפרושי בברייתא דלא איירי בגוונא חדא אבל בברייתא אחריתי דלקמן לפי פי' התוס' אפשר דלא תני אלא הך בבא דחיובא ומצינן שפיר לפירושה אף לאביי בנפה וכברה אלא דמפי' הקונט' דלקמן קשיא להו לפי' הקונט' דהכא כיון דרב המנונא הכא קשיא ליה נמי מידי נפה וכברה קתני היאך בעי תלמודא לאוקמא לה לקמן לפ"ה בנפה וכברה אלא דע"כ דרב המנונא לא חש להכי מידי נפה כו' אלא מידי קנון ותמחוי קתני דכיון דנחת לפרושי כו' כמ"ש התוס' מיהו ק"ק דאיך שיהיה תקשי לפ"ה דלקמן דהא אביי קשיא ליה מידי אוכל מתוך פסולת קתני וא"כ קשיא ליה נמי מידי נפה וכברה קתני והיאך מוקמת לה לקמן לפ"ה בנפה וכברה וע"ק לי בדבריהם דהא לפי' הקונט' דהך ברייתא דהכא מוקמי לה לקמן בנפה וכברה והבין ר"י מפירושו לקמן דדוקא לבו ביום אסור אבל לאלתר אפילו בנפה וכברה שרי א"כ לא תקשי מידי נפה וכברה קתני כיון דכולה ברייתא בנפה וכברה מצינן לאוקמא וצ"ע:

בפירש"י בד"ה ושדא קמייהו כו' ובשטוח זה נפרש האוכל כו' עכ"ל לכאורה שהוצרך לזה דלפום דמספקא ליה דאוכל מתוך פסולת אסור א"כ היאך יאכלוהו התלמידים ר' אמי ור' אסי דשדא קמייהו ולזה קאמר דבשטוח זה נפרש האוכל ממילא ושפיר אכלוהו בלי ברירה אבל קשה דאכתי לא הוצרך לזה דא"נ יבררו התלמידים האוכל מתוך פסולת שרי כשיאכלוהו לאלתר לכ"ע כמ"ש התוס' ודו"ק:

בגמ' וכי מותר לאפות וכו' וכי מותר לבשל וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה שכן עני אוכל פתו וכו' וזורה ובורר ומרקד סידורא דפת נינהו וכו' יש לדקדק בדברי רש"י הללו מאי קסבר אי קסבר דזורה ובורר ומרקד נמי שכן עני אוכל פתו בלא הרקדה ולכך הוקשה לו למה תנינהו ומתרץ דאי משום דסידורא דפת נינהו גבי עשיר תנינהו א"כ כותש נמי ליתני דהוא ג"כ סידורא דפת גבי עשיר ואי קסבר רש"י דזורה ובורר ומרקד אפי' עני עביד להו ואינו אוכל פתו זולתן למה ליה לרש"י הא דכתב דתנינהו משום דסידורא דפת נקט לימא דמשום דאפי' העני אינו אוכל פתו בלא זורה ובורר ומרקד ולכך תנינהו ונראה הא דכתב רש"י טעמא דסדורא דפת נקט לא בא ליתן טעם למה שתנא זורה ובורר ומרקד דבלאו הכי אתי שפיר דתנינהו משום דאפי' עני עביד להו אלא שהוקשה לרש"י קושיית התוס' דאע"ג דעני אוכל פתו בלא כתישה מ"מ כיון דהואי במשכן בסממנין וגבי סממנין אפי' בעני איתא א"כ הוה ליה למיתני במתני' ומתרץ רש"י דכולהו דקתני במתני' זורה ובורר ומרקד סידורא דפת נינהו ולא סידור דבישול סממנים אע"ג דבמשכן לא היה סידורא דפת אלא סידורא דבישול סממנים מ"מ כיון דהוו במשכן ואיתנייהו בסידורא דפת אפי' בעני תנינהו אבל כתישה ליתא בסידורא דפת כי אם גבי עשירים ולא גבי עניים דעניים לא טרחי וכו' ולכך לא תני התנא כתישה כיון דאינה בסידורא דפת גבי עני אע"ג דאיתא גבי סממנים ומיהו ודאי אב מלאכה היא וכו' ואפשר דס"ל לרש"י דאי עביד כתישה בהדי דש חייב על הכתישה בפני עצמה כיון דהוה במשכן כמו בזורה ובורר ומרקד כן נ"ל המשך דברי רש"י ודו"ק:

ד"ה ושדא לקמייהו ולא רצה לברור האוכל וכו' ובשטוח זה נפרש האוכל מאליו כתב רש"י זה משום שהיה קשה לו דא"כ הוא דהוא עצמו לא רצה לברור הפרי משום שהוא סבר דאפי' בורר אוכל מתוך פסולת אסור א"כ מה הועיל במה ששדא קמייהו והא אינהו כשיטלו מהן לאכול הוי בורר אוכל מתוך פסולת על כן כתב ובשטוח זה נפרש האוכל מאליו וכשיקחו כל א' מהן לאכול לא יהיה ברירה אבל לפי זה צריך לומר השתא דרב ביבי הוה ס"ל דאפי' בורר ואוכל לאלתר אסור אפי' אוכל מתוך הפסולת ולעיל מזה בד"ה והתניא וכו' פירש"י בעצמו ואי בבורר ומניח לאלתר מותר לכתחלה הוא וכו' ומדפי' רש"י על המקשה דלעיל כן משמע דס"ל לרש"י דבורר ואוכל לאלתר ליכא למאן דאמר שיהא אסור אפי' לכתחלה דצ"ל דלעיל לא פירש"י כן אלא להמקשה דפריך ארב אשי ומסתמא רב אשי ס"ל דאוקימתא דברייתא דלעיל הוא כמו דמסיק אביי ולפי אותה אוקימתא היכא דבורר ואוכל לאלתר מותר אפי' לכתחלה אבל רב ביבי ס"ל לרש"י דאפשר שהיה לו אוקימתא אחרת בברייתא דלעיל וס"ל דאפי' אוכל מתוך הפסולת ואפי' לאלתר אסור לכתחלה אבל התוס' לא נראה להם לפרש כן כאשר אכתוב בפירוש דברי התוס':

בתוס' ד"ה מתקיף לה רב המנונא מידי קנון ותמחוי קתני כו' והכי משני מידי נפה וכברה קתני וכו' והלשון מגומגם ויש גורסין והיכי משני ר"ל והיכי משני בסמוך הא בנפה וכברה הא איכא למיפרך מידי נפה וכברה קתני כמו דפריך השתא ארב המנונא ול"ג דהכי גרסי' ומשני דבנפה וכברה מיירי והכי פריך מידי נפה וכברה קתני ולפי זה יתיישב לשון התוס' שפיר והא דהקשו התוס' בלשון זה ועוד בסמוך פי' הקונטרס וכו' היינו ברייתא דלעיל וכו' משום דאי לאו האי ברייתא דלעיל היה אפשר לתרץ דדוקא אברייתא דלעיל דנחית לפרושי חלוקי הדינים דביד מותר ובנפה וכברה חייב חטאת שייך למיפרך מידי נפה וכברה קתני אבל ברייתא זו דלא קתני כי אם חיוב דחטאת לחוד אין להקשות מידי נפה וכברה קתני דסתם חיוב חטאת היא בנפה וכברה ודו"ק:

בא"ד ונראה לרבינו יצחק וכו' וה"פ מידי קנון ותמחוי קתני כיון דנחית לפרושי וכו' דרב המנונא לא חשיב בעיניו קושיא היכא דלא תני התנא דבר שהיה לו למתני ולפרש ולא פריך מידי קנון ותמחוי קתני אלא משום דנחית התנא לפרושי והשתא א"ש דמשני רב המנונא בורר ואוכל אוכל מתוך הפסולת וכו' ולא הוה קשה ליה מידי אוכל מתוך הפסולת קתני דאיהו לא חשיב זה לקושיא גם לא חשיב לקושיא מידי נפה וכברה קתני ולכך אתי שפיר דאוקמא לחיובא דברייתא לקמן בנפה וכברה אלא שיש להקשות הא מ"מ אביי דפריך אשינוייא דרב המנונא מידי אוכל מתוך הפסולת קתני ש"מ דחשיב ליה לקושיא היכא דלא תני התנא דבר שהיה לו לפרש א"כ ה"ה נמי חשיב לדידיה קושיא מידי נפה וכברה קתני ולפי הנראה מסקנא דשמעתין הוא כאוקימתא דאביי ומסתמא רב אשי דהוא בתראה הכי ס"ל וא"כ היכי משני לקמן לרב אשי הא בנפה וכברה צ"ל דס"ל להתוס' השתא דגם אביי לא פריך קושיא זו אלא דוקא באם בא התנא לחלק בין בורר אוכל מתוך הפסולת ובין פסולת מתוך האוכל דזה צריך לן לפרושי איזו מהן לא חשיב בורר כדרכו ואיזו מהן חשיב בורר כדרכו שהרי יש בזה סברות חלוקות כמו שכתבו התוס' בדבור שאחר זה ולכך פריך מידי אוכל מתוך פסולת קתני אבל במילי אחרנייתא כגון להקשות מידי נפה וכברה קתני גם לאביי לא חשיב לה קושיא ובזה יתורץ ג"כ שיש להקשות מאי משני אביי בורר ואוכל לאלתר וכו' ולבו ביום לא יברור כו' הא לדידיה נמי תקשה מידי בו ביום קתני כו' ודו"ק:

ד"ה והתניא חייב וכו' ועוד לכאורה לעולא דלעיל כו' מקשין העולם מאי מייתי התוס' להקשות מעולא הא רב אשי מסתמא קאי לאוקימתא דאביי לאלתר מותר ולבו ביום חייב חטאת ולכך פריך ארב אשי דאי איירי רב אשי לאלתר הא מותר לכתחלה ואי איירי לבו ביום הא חייב חטאת ואוקמא דהא דקתני בברייתא דלבו ביום חייב חטאת איירי בנפה וכברה אבל לעולא דאוקי לעיל בו ביום נמי שרי והא דקתני חייב חטאת איירי בבורר למחר ונ"ל דס"ל להתוס' דמסתמא עולא ואביי לא פליגי בשום דבר באוקימתא דברייתא אלא שמה שעולא מתיר לבו ביום אסור לאביי בו ביום ושרי לאלתר וא"כ בכה"ג דמותר לאביי לאלתר שרי לאביי לבו ביום וק"ל:

בא"ד והכא דמוקמי לה בנפה וכברה ברייתא אחריתי חיא ואפי' לאלתר חייב חטאת יש להקשות אי ברייתא אחריתא קתני דאפי' לאלתר חייב חטאת מאי פריך מינה לרב אשי בלא רב אשי ה"ל למירמי אברייתא דלעיל דקתני דלאלתר מותר ועוד יש להקשות מה היה צריך המקשה להקשות ארב אשי מברייתא אחריתי ולמה לא הקשה לו מהברייתא דלעיל דקתני דלאלתר מותר ולבו ביום חייב חטאת אבל פטור אבל אסור ליכא וי"ל דהמקשה לא רצה למירמי הברייתות אהדדי דאיכא לתרץ דהא דשרי בברייתא דלעיל לאלתר היינו ביד והא דקתני בהברייתא האחריתי חייב חטאת איירי בבלי וכן מהברייתא דלעיל לא היה יכול להקשות ארב אשי משום דה"א דהברייתא דלעיל איירי ביד ורב אשי ככלי אבל השתא קשה ממ"נ אי איירי רב אשי ביד א"כ הא מותר לכתהלה לאלתר ואי איירי בכלי הא קתני דחייב חטאת ומשני דבכלי גופיה יש חילוק בנפה וכברה חייב חטאת ובקנון ותמחוי פטור אבל אסור ודו"ק:

ד"ה ולא ידענא וכו' אבל אין לפרש מה שלא ביררם בשעה שהניח לפניהם וכו' דהא לכ"ע שרינן יש להקשות א"כ רב ביבי נהי דלא רצה לבררם קודם שהביאם לפניהם משום שהיה סבור אוכל מתוך הפסולת אסור מ"מ למה לא ביררם בשעה שהניח לפניהם כיון דלכ"ע שרי וצ"ל משום דלאו אורחא להביא פירות לפני אורחים או לסעודה והם ימתינו עד שיבררום לפניהם וק"ל:

גמ' ובנפה ובכברה לא יברור כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מתקיף לה כו' מידי אוכל מתוך פסולת כו' מיירי והיכי משני הכא דמידי נפה כו' כצ"ל:

בד"ה והא תניא כו' בבורר ביד והכא כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה שכן עני. ע' כה"ד ובמהר"ם שכתב דאפשר דס"ל לרש"י דאי עביד כתישה בהדי דש חייב שתים וכ"נ להדיא כוונת רש"י כאן אבל זה תמוה דהא אמרינן לעיל מנינא ל"ל אר"י כו' ופירש"י ובא להודיעך כו' חייב כמה חטאות עליו (ונ"ל שהלשון מסורס וכצ"ל כמה חטאות חייב עליו ולשונו לעיל (סט) לידע כמה חטאות חייב על חילול שבת א') ועי' בסוף הסוגיא (עה ב') לאפוקי מדר"א כו' לאפוקי מדר"י ובפי':

שַׁבְּתָא דְּרַב בֵּיבָי הֲוָאִי, וְאִיקְלְעוּ רַב אַמִי וְרַב אַסִי. פירש רש"י הגיע יומו להיות עומד ומשמש על התלמידים עיין שם. ולפי זה לאו שלו היה אלא של הכולל מקופת בית המדרש. ויש להקשות למאי הוצרך לפרש דאקלעו ר' אמי ור' אסי יהיה מי שיהיה! מה אנחנו למידין מזה? ונראה לי בס"ד שַׁבְּתָא דְּרַב בֵּיבָי הֲוָאִי רצונו לומר שבת שלו שדורש בו, כי היה מנהגם שכל אחד מהגדולים ידרוש בבית המדרש שבת אחד, ואחר הדרשה יבואו החכמים לביתו בשביל כִּבּוּד לטעום איזה דבר אצלו, ושמעתי כי מנהג זה עודנו נוהג בעה"ק ת"ו [בעיר הקודש תבנה ותכונן], שהדרשן שדורש בקיבוץ גדול בשבת הגדול, או שבת כלה, או שובה, או זכור, יבואו אחר הדרשה לביתו ויאכילם מיני מתיקה, ושמעתי אומרים הטעם כיון שנהנית נפשם היום ממנו מן לחמה של תורה יהנה גופם גם כן במזון גופניי, על כן יש להבין מנהג זה היה נהוג בזמן האמוראים, ואותו שבת דרש רב ביבי, ואחר הדרשה באו לביתו ואקלעו גם ר' אמי ור' אסי שהיו אותו זמן גדולים שבחכמים, ולכבודם הביאו כלכלה של פירות, ואי לא הוי ר' אמי ור' אסי היה מביא דבר אחר מאכל או משקה לטעום ולא היה מביא דבר בשופע כל כך.

שָׁדָא קַמַּיְהוּ כַּלְכָּלָה דְּפֵירֵי. פירש רש"י בשטוח זה נפרד האוכל מאליו. ורבים נתקשו בזה למה הוצרך רש"י לומר שטחן כדי שבשטוח זה יפרד מאליו האוכל? ועיין מה שכתב מהרש"א בטעם הדבר, ומה שנתקשה דאפילו אם יבררו האוכל מתוך פסולת שרי כשאוכלים לאלתר? וגם מהר"ם נתקשה ונדחק לתרץ עיין שם. ונראה לי בס"ד מה שכתב רש"י 'שטחן לפירות' הוכרח לומר כן, משום דקאמר שָׁדָא קַמַּיְהוּ ולשון שָׁדָא משמע שהשליך הפירות מן הכלכלה ושטחן לפניהם, דאם לא כן הוה ליה למימר 'אייתי קמייהו' וזה ברור, וכיון שבעל כרחך צריך לומר שהשליך הפירות מן הכלכלה ולא הניח הכלכלה כמו שהיא לפניהם, אז בעל כרחו צריך לומר דמעשה שהיה כך היה, שהכלכלה היו בה פירות לחים רטובים שמבושלים הרבה, וכדי שלא יתקלקלו הפירות בהיותם מונחים הרבה זה על זה בגובה, לכן דרכם לעשות כך לסדר הפירות בשטח הכלכלה כולה ומניחים עליהם עליו של אילן, וחוזרים ומסדרים פירות למעלה מן העלין וחוזרים ופורשים עלין על הפירות, וכן על זה הדרך כמה שורות זה על גב זה והעלין מונחים בין כל שורה ושורה, ולכן כלכלה זו אי אפשר להסיר ממנה האוכל שהם הפירות שמסודרים בכל שורה ושורה אלא אם כן יסיר העלין הפרושים עליהם בין כל שורה ושורה. ונמצא כשיקח העלין כדי ליטול הפירות אשר תחתיהם הרי זה בורר פסולת מתוך אוכל שבזה אסור גם לאלתר, אשר על כן הוכרח להשליך הפירות מן הכלכלה על איזה מפה או על השולחן, כדי שבשטח הזה יפרדו הפירות מן העלין מאליהן, כי בהשלכתם מן הכלכלה מלמעלה למטה יתקלקל סידור העלין שהיו מסודרים ופרושים בין כל שורה ושורה, ואז עתה יכול להסיר האוכל מתוך הפסולת שהם העלין, כי עתה יוכל להיות פוגע בפרי ויקחנו, ואופן מציאות זו שעשינו הוא מוכרח ממה שאמר 'שָׁדָא' דמשמע שלא הניח הכלכלה כמו שהיא אלא השליך הפירות ממנה, כי שָׁדָא הוא לשון השלכה, ותקשי לך למה עביד הכי? אלא ודאי שהיתה הכלכלה מסודרת בעלין על פי אופן שכתבתי. ואחר שעלה בידינו שאופן הכלכלה היה בכך, על כן בא רש"י ז"ל לפרש לא רצה לברור האוכל מתוך העלין ולתת לפני כל אחד ואחד מהם, רצונו לומר היה יכול לעשות מעשה זאת של השלכת הפירות מן הכלכלה בינו לבין עצמו בחדר אחד, ושם יקח האוכל שהוא הפירות ויניחם בכלים קטנים כדי להניח לפני כל אחד ואחד כלי של פירות בפני עצמו, ולמה שטח כל הפירות לפניהם ביחד והם היו נוטלים ואוכלים? ועל זה אמר מחמת מעשה זו שעשה כך נולד הספק לרב דימי, אִי סְבִירָא לֵיהּ לרב ביבי 'אֹכֶל מִתּוֹךְ פְּסֹלֶת אָסוּר' ולכך לא בירר הוא בעצמו והביא לפניהם, כדי שהם יבררו ויאכלו לאלתר דמותר לכולי עלמא, או סְבִירָא לֵיהּ אוכל מתוך פסולת גם שלא לאלתר שרי, והא דהביא כל הכלכלה ושטחה לפניהם היינו משום להראות 'עַיִן יָפָה' בריבוי פירות בשפע גדול, כי הכלכלה היתה גדולה ומלאה פירות. ומה שסיים רש"י 'ובשטוח זה נפרד האוכל מאליו' כונתו לפרש טעם על עיקרו של דבר, על מה שהוצרך לשטוח בהשלכתו הפירות מן הכלכלה ולא הניח הכלכלה במילואה כמו שהיא לפניהם? לזה אמר שעל ידי השטחה נפרד האוכל מאליו מן העלין הפרושים עליו ואין צריך לפגוע תחלה בעלים כדי ליטול האוכל שתחתם. ודע כי יש לעשות האופן גם בהיכא דמונחים עלים למעלה מן הפירות בשטח העליון דוקא, כי כן דרכם בהיות הפירות רטובים הרבה לפרוש על הכלכלה בשטח העליון עלין של אילן ותוחבין אותם בסלים קטנים כדי שלא יפלו, ובזה יהיו נשמרים הפירות מן אבק ועפר, ואם כן אם יניח הכלכלה כמו שהיא אי אפשר ליטול הפירות אלא אם כן יסיר העלין מעליהם, כי העלין מחוברים בשטח העליון על ידי סלוין של אילן שלא יפלו מאליהן, ולכך מוכרח היה להשליך הפירות מן הכלכלה על שולחן או מפה שאז יהיו העלין למטה והפירות למעלה. אך אם נאמר היה האופן כך אם כן מה נסתפק עתה רב דימי, כי בזה האופן נמצאו כל העלין למטה והוא נוטל אוכל מתוך אוכל? לכך פרשתי באופן הנזכר לעיל שהכלכלה מסודרת שורות שורות של פירות, ובין כל שורה ושורה יש עלין פרושים, דהשתא בהשלכה נמצאו מעורבין יחד פירות ועלין ובורר אוכל מתוך פסולת.

תוס' ד"ה אע"ג וכו' לפי שהם לגמרי בכלל מיסך. עי' לקמן דף עה ע"ב ברש"י ד"ה שובט:

גמרא, וליחשב נמי [במתני' דחשיב ל"ט מלאכות] כותש וכו' פירש"י כותש חטין במכתשת להסיר קליפתן.
לכאורה נ"ל למ"ש תוס' ביצה (דף יג ע"ב) דהא דמקלפי ליה כסי כסי, כיון דכבר נפרק הדגן מע"ש, אבל הם בקליפתן החיצונה לא הוי מפרק ומותר לקלפן, (וכ"כ המג"א סי' שי"ט), אבל אין כותש כזה ראוי שיהא חייב משום דש דהא החטין כבר נפרקו מקודם משבולת שלהן אלא דמסיר הקליפות ע"י הכתישה:

גמרא, לימא קסבר חזקי' אוכל מתוך פסולת אסור להרמב"ם וכן פסקינן בש"ע דבורר לאכול לאלתר דשרי, היינו דוקא באוכל מתוך פסולת אבל פסולת מתוך אוכל חייב, ואין חילוק איזה מרובה, ניחא בפשוטו, דמיירי לאכול לאלתר, ותליא אם מקרי אוכל מתוך פסולת או דמקרי פסולת מתוך אוכל, אבל לדעת הטור דנראה דס"ל דבבורר לבו ביום בכל ענין חייב ולאכול לאלתר בכל ענין מותר ובורר המועט מהמרובה למעט בטרחה.
וקשה מהכא דמה נ"מ בתורמסים אם מקרי אוכל מתוך פסולת או בהיפוך, והטור הביא ג"כ דין תורמסין, אח"כ ראיתי בדרישה שעמד בזה, ותירץ דבתורמסים האוכל מרובה וכיון דהאוכל מקרי פסולת מקרי פסולת מרובה דבטל האוכלים לגבי' ואסור משום מוקצה עיי"ש וזהו מספיק על הטור, אבל בישוב סוגיא דאמרינן בתורמסין חייב אינו מספיק דהא משום מוקצה ליכא חיוב:

גמרא שכן עני אוכל וכו'. תמוה לי לשיטת רש"י דבאמת כותש ג"כ הוי אב אלא דמתני' לא תני ליה. א"כ תקשי למסקנא בהיפוך היאך דרש רבי אלה הדברים דל"ט מלאכות הויין הא באמת הוי ארבעים:

שכן עני אוכל פתו בלא כתישה. וכ' תוס' ה"ה צובע עני סממנים בלא כתישה. וצ"ל אע"ג דעכ"פ במשכן לא היו עושים כן דאין עניות במקום עשירות מ"מ בכל ציווי מלאכת המשכן לא הי' הכרח לכתותה דהוה סגי להו בלא"ה. וקיי"ל כאביי בהא כדמסיק מחורתא כאביי. ומ"מ לקמן גבי תופרי יריעות מקשה ואפי' לפני מלך בשר ודם אין עושים כן. משום דעכ"פ אותה קשירה לא היתה במשכן איך נבדה אנו מלבנו אב מלאכה דקושר ומתיר שלא היתה במשכן כלל. וכן לקמן ריש פרק הזורק פריך מתני לודאה איש איש ממלאכתו ע"ש דאיך נבדה מלאכת זורק שהרי לא היתה במשכן. אבל הכא נהפוך לא נחשוב הכותש אע"ג דהוה במשכן מ"מ לא היה מוכרחת למלאכת המשכן דהוה סגי להו בלא כתישה וק"ל. והיותר נכון בזה לפע"ד הוא דהרי בודאי במדבר לא חרשו וזרעו סממנים והתכלת הביאו עמם ממצרים כמו עצי שטים. ורק אנו מחשבים עשיית התכלת מתחילתו ע"י זריעה וקצירה וטחינה וכדומה. וא"כ אותו התכלת שהוציאו עמהם ממצרים מאן לימא לן שלא נעשה כמעשה עניים בלי כתישה ואין לנו לבדות מלאכת כתישה לעשותה אב מלאכה משא"כ קושר ומתיר דלקמן וזריקת מחטין דר"פ הזורק דנילף מעושי מלאכת המשכן בשעת עשייתם אז בודאי לא הי' עושים מה שאין עושים לפני מלך בשר ודם והוא האמת לפע"ד. ומיהו בפ' התכלת ילפינן צביעת תכלת דציצית לשמה מדכתיב כליל תכלת במשכן א"כ איך הוציאו צבע ממצרים ולא נצבע לשמה:

וכי מותר לאפות פחות מכשיעור. עיין המגיה במשנה למלך ריש פי"ח מהל' שבת דדחי מכאן דברי ח"צ סי' פ"ו דס"ל לגזוז שער אחד וכדומה מותר דאין חצי שיעור אסור מן התורה אלא באיסורי אכילה והכא משמע באיסורי שבת נמי אסור. ומ"מ עיין מ"ש פנ"י לקמן ר"פ המוציא יין. ויש לחלק באופן אחר דוקא שיעורי הלכה למשה מסיני הרמוזים בקרא ארץ חטה. ומהם תאנה שהוא כגרוגרת להוצאת שבת וכולהי איתנהו בכלל איסור דחצי שיעור מכל חלב. מה שאין כן אינך שמסרן לחכמים כגון גזיזת ב' שערות י"ל ח"ש מותר לגמרי. מיהו לענין בל יראה דמיירי ח"צ. עיין מ"ש פנ"י פ"ק דביצה סוגיא שאור בכזית ובחידושנו שם. ועיין לעיל ריש מכילתן מ"ש בשם יעב"ץ לענין פחות מד' אמות ברה"ר בספרו לח"ש על המשניות. לטלטול פחות מד' אמות י"ל חזי לאצטרופי כשעמד לפוש בנתיים. וכ' בס' לחם שמים ריש מכילתן דעקירה בלא הנחה אסור מדאורייתא דחזי לאצטרופי משא"כ הנחה בלא עקירה ודפח"ח. וחצי שיעור דתחומין לפמ"ש בשם פנ"י הנ"ל א"ש דמותר. ועוד נלע"ד אי הוה כתיב לא תצא סתם והי' השיעור י"ב מיל הרי נאסר אפי' יציאה כל דהו מן התורה כמו כל חצי שיעור. אבל יען מפורש ממקומו לא נאסר אלא מקומו דהיינו י"ב מיל וכמ"ש ש"ך י"ד סי' רל"ח ס"ק י"ב ע"ש. וכן כתב להדיא תשוב' חות יאיר סי' ט"ו דף כ"ב ע"ב ע"ש. וע' פלוגתת רמב"ם וראב"ד פי"ב הל' ט"ו בטלטול פחות מד' א':

היו לפניו ב' מיני אוכלין וכו'. הנה לעיל בברייתא לא גרס רש"י ב' מיני אוכלין נ"ל דלא פליג רש"י אהדין גופי' אלא ס"ל לא שייך בורר אוכל מתוך הפסולת בשני מיני אוכלין. בשלמא כשבורר מה שאינו רוצה לאכול עתה ומניחו מן הצד מחשבתו ומעשה ההנחה משוי' ליה כפסולת מתוך אוכל. אבל כשבורר מה שרוצה לאכול עתה ומניח מין אחר בקערה בזאת ההנחה לא נעשה הנשאר כפסולת דנימא שבורר אוכל מתוך הפסולת. דדילמא עדיין יאכל גם הנשאר. וא"כ בשמעתין דהוה בעי לאוקמי בבורר אוכל מתוך הפסולת א"א בגירסא ב' מינים. ולפ"ז בהך דאמוראי דגרס ב' מינים ע"כ מיירי מפסולת מתוך האוכל ואפ"ה מחלק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה. עיין ר"ן:

בגמרא ת"ר היו לפניו מיני אוכלין וכו' פירש"י דלא גרסינן שני. ולפי משמעות התוס' דהא דלא גרס רש"י שני היינו משום דסבר דבאוכל מתוך אוכל לא שייך ברירה וא"כ לפרש"י האי מיני אוכלין דקתני היינו שהיה לפניו א' מכל מיני אוכלין שיש בהן פסולת שזה הוא עיקר ברירה דהוי במלאכת המשכן ובכל גידולי קרקע כיוצא בזה כדאמרי' נמי לעיל בסמוך היינו זורה היינו בורר היינו מרקד ולפ"ז משמע ממילא דהא דאמרינן בסמוך בגמרא בהיו לפניו שני מיני אוכלין דפליגי רב אשי ורבי ירמיה מדיפתי נמי לא גרס רש"י שני דהא מפרש רש"י לקמן דמקשינן והתניא חייב מברייתא דהכא מקשה ואי ס"ד דהתם גרסינן שני והכא לא גרסינן שני לא הוי מקשה מידי אע"כ דלגירסת רש"י התם נמי לא גרסינן שני וא"כ כולהו בחדא גוונא איירי דסתם מיני אוכלין יש בהן פסולת ממש כיון דבשני מינים לא שייך ברירה כך הבינו התוספות מלשון רש"י ועל זה כתבו דבירושלמי משמע דשייך ברירה באוכלין מתוך אוכלין ומש"ה כתבו דגרסינן שני מיני אוכלין כגירסת ר"ח והרי"ף והרא"ש ז"ל:

אמנם לע"ד קשיא לי טובא על שיטת התוס' דלכאורה אדרבה מהך ירושלמי גופא משמע איפכא דהא גרסינן התם בורר אוכלין מתוך אוכלין חזקיה אמר חייב רבי יוחנן אמר פטור ועלה קאמר מתניתא פליגא אדחזקיה דאמר בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן וא"כ לפי' התוס' לא פליג הך ברייתא אדחזקיה דאדמקשה ליה מרישא אדרבה לסייע ליה מסיפא דקתני להדיא לא יברור ואם בירר חייב חטאת והיינו כחזקיה ולא כר"י דאמר פטור ואי משום דקתני בורר ואוכל בורר ומניח האיכא לאוקמי בבורר לאלתר כדמסקינן בסמוך או בחד מאינך אוקימתי דשמעתין ולענ"ד צ"ע טובא ליישב שיטת התוספות דשמעתין דלא לפלוג אתלמודא דידן. מה שא"כ לפי שיטת רש"י יש ליישב דאפשר דלדינא לרש"י נמי שייך ברירה בשני מיני אוכלין לאיסורא לכתחילה אליבא דכ"ע כשהוא דרך ברירה ולענין חיובא או פטורא תליא בפלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן דירושלמי אלא הא דלא גריס רש"י בהך ברייתא דשמעתין שני מיני אוכלין היינו משום דאי הוי גרסינן לה לא הוי מקשה שפיר מאי קאמר דהא ודאי שפיר קאמר דבשני מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח דלא מיקרי ברירה בכהאי גוונא בשני מיני אוכלין והא דקתני בסיפא לא יברור ואם בירר חייב חטאת לאו אב' מיני אוכלין דלעיל קאי אלא אסתם ברירה דעלמא קאי דהיינו בברירת אוכלין מתוך פסולת ממש דשייך בהו חיובא ופטורא כגון בקנון ותמחוי או בנפה וכברה או לאוצר. ותו קשיא ליה לרש"י דאי הוי גרסינן שני מיני אוכלין לא הוי אתי שפיר הא דבעי לאוקמא רב המנונא דבורר ואוכל דרישא היינו אוכל מתוך פסולת ובסיפא היינו פסולת מתוך אוכל ולרש"י לא משמע ליה דבשני מיני אוכלין גמורין שייך האי לישנא דאוכל מתוך פסולת או איפכא וכ"ש דלא שייך לחלק לענין דינא למה שפירש ר"ח דמה שאינו רוצה לאכול לאלתר מיקרי פסולת דזה לא משמע ליה לרש"י כלל ואפשר עוד דאוקימתא דרב יוסף דמוקי בקנון ותמחוי ונפה וכברה נמי לא משמע ליה לרש"י לפרש דשייך בכה"ג בשני מיני אוכלין שאין דרך לבוררן אלא ביד כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ובזה נתיישב היטב דקדוק לשון רש"י שכתב בד"ה לא יברור לקמן פריך ומאי קאמר ולכאורה לשון לקמן פריך תמוה טובא דהא מיד בלי הפסק פריך לה הש"ס אברייתא אע"כ דלשון רש"י בזה נמשך על מ"ש בדיבור הקודם דלא גרסינן שני וע"ז מייתי ראיה מדמקשה מאי קאמר כדפרישית ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

שם מאי קאמר אמר עולא ה"ק בורר ואוכל לבו ביום וכו' נראה ברור דעולא לדינא הכי משמע ליה דלבו ביום מותר לכתחילה דאי משום קושיא דמאי קאמר שפיר הוי מצי לשנויי בורר ואוכל לאלתר כדמסיק אביי דלענין לישנא דברייתא לאלתר ולבו ביום חד מילתא היא ואדרבה טפי משמע לאוקמי סתמא דלישנא לאלתר אע"כ דלדינא משמע ליה הכי ולא חייש לאתקפתא דרב חסדא דפריך וכי מותר לאפות לבו ביום וכו' דהא לענין לאלתר נמי שייך הך קושיא גופא וכי מותר לאפות ולבשל לאכול לאלתר אע"כ דשאני ברירה שאין דרך בורר בכך והיינו לאלתר לאביי ולבו ביום לעולא דסובר דלא שייך ברירה אלא למחר וליום אוחרא דהיינו כבורר לאוצר וכ"ש דא"ש למאי דפרישית לעיל דיש לחלק בין שני מיני אוכלין לאוכל מתוך פסולת ממש מש"ה קסבר עולא דבשני מיני אוכלין לבו ביום לא שייך כלל ענין ברירה ואף לגיר' רש"י דלא גרס שני אלא מיני אוכלין סתם אפ"ה שפיר מצינן לפרש לשון מיני אוכלין בשני מיני אוכלין ממש והכי מפרש לעולא ואפשר דלאביי נמי כמו שאבאר. אלא דאכתי קשיא אדר"ח דמקשה אדעולא וכי מותר לאפות לבו ביום ומש"ה מוקי לה בשינויא דחיקא לפחות מכשיעור ואמאי לא מוקי לה בפשיטות כדאביי בלאלתר. והנראה מזה דלשון בורר ומניח לא משמע ליה לר"ח דאיירי לאלתר ועוד דאמאי פלגינהו לתרי בבי בורר ואוכל לחוד ובורר ומניח לחוד ומש"ה ניחא ליה לאוקמי בפחות מכשיעור דהשתא א"ש דלא זו אף זו קתני לא מבעיא בורר ואוכל דשרי בפחות מכשיעור אלא אפילו בורר ומניח עד לאחר זמן נמי מותר בפחות מכשיעור כיון שאין דרך בורר בכך או משום דמשמע ליה לר"ח דהא דקי"ל חצי שיעור אסור מן התור' היינו דוקא לענין איסור אכילה ונפקא ליה מכל חלב בפרק בתרא דיומא וכה"ג כתבתי בפ"ק דביצה דף ז' לענין שיעורא דבל יראה דחמץ ושאור ע"ש וכ"ש לענין ברירה שאין דרכה בפחות מכשיעור דאפשר דאפילו איסורא דרבנן ליכא כנ"ל:

בתוס' בד"ה מתקיף לה רב המנונא וכו' פירש הקונטרס וכו' ועוד בסמוך פירש הקונטרס וכו' עס"ה. ועיקר קושייתם בזה להקשות מפירוש הקונטרס דהכא אפירוש הקונטרס דבסמוך לשיטתו כמ"ש מהרש"א ז"ל באריכות מיהו לפי מה שאכתוב בסמוך לק"מ על פירוש הקונטרס מדידיה אדידיה דדוקא אאוקימתא דרב יוסף שייך להקשות מידי קנון ותמחוי ונפה וכברה קתני משא"כ לאוקימתא דמסקנא לאביי ורבא ורב אשי:

בד"ה והתניא חייב פי' בקו' דהיינו בריית' דלעיל וקשה לר"י וכו' ובפ"ק דביצה משמע דבנפה וכברה אסור בכל ענין וכו' עס"ה. נראה דעיקר קושיית התוס' דלא ניחא להו לפרש דרב אשי דבתרא הוא פליג אאוקימתא דאביי ורבא דלעיל וסבר כחד מאינך אוקימתא דאמוראי דלעיל מיהו לע"ד נראה ליישב ותחילה אבאר דלא ניחא ליה לרש"י לפרש כפירוש התוס' דהא דמקשה והתניא חייב בריית' אחריתא היא דכיון דרב אשי ור' ירמיה מדיפתי לאו במימרא דנפשייהו פליגי לדינ' דהא אפילו למסקנא משמע דלא פליגי כלל לדינא אלא דרב אשי איירי בקנון ותמחוי ור' ירמיה בנפה ובכברה אלא דעיקר פלוגתייהו בלישנא דברייתא דמר מתני חייב ומר מתני פטור וא"כ לפ"ז תו לא מצינן למימר דהא דמקשה והתניא חייב בריית' אחריתא הוא דאכתי מאי קושיא לרב אשי דלמא רב אשי אהך ברייתא גופא קאי ומתני בה פטור במקום חייב משא"כ לפרש"י ניחא דאברייתא דלעיל קאי ובהאי ליכא למימר דרב אשי מתני בה פטור כיון דכל הנך אמוראי טובא דלעיל מתנו בה להדיא חייב ועוד דלישנא לא יברור ואם בירר משמע דלחיובא איירי ומה דקשיא להו להתו' על פירש"י בהא דמשמע דלרב אשי שרי בנפה וכברה לאלתר אפי' לכתחלה וא"כ פליג אדאביי ורבא נ"ל ליישב דלק"מ דודאי לענין דינא לא פליג רב אשי כלל אדאביי ורבא אלא דלדידיה נמי בבורר לאלתר יש ג' דינים דביד מותר לאלתר בקנון ותמחוי פטור אבל אסור ובנפה וכברה חייב חטאת אלא דבמאי דמפרשי אביי ורבא בבא דסיפא דלא יברור ואם בירר דהיינו דלבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר ולרב אשי לא ניחא לפרש הכי מש"ה מפרש לכולה ברייתא בחד גוונא דלאלתר איירי דהכי משמע ליה לישנא דבורר ואוכל בורר ומניח אלא דרישא בבורר ביד איירי כדרך אוכלי לאלתר ועלה קתני ולא יברור היינו שלא יברור כדרך ברירה בקנון ותמחוי ועלה קתני ואם בירר בברירה גמורה היינו בנפה וכברה חייב חטאת אפילו לאלתר. נמצא דלפ"ז לדינא סבר רב אשי כאביי ורבא אלא דבפי' הברייתא מפרש כאוקימתא דרב יוסף אלא דרב יוסף לא נחית לפרש הברייתא בבורר לאכול לאלתר מטעמא דפרישית דבורר ומניח לא משמע להו הכי אלא במניח לבו ביום או למחר מש"ה מקשינן עליה שפיר מידי קנון ותמחוי קתני וכפירש"י דהו"מ למיפרך נמי מידי נפה וכברה קתני והיינו דכיון דרישא בבורר ואוכל ובורר ומניח איירי בתרי גווני לאלתר ולבו ביום שהחילוקים בזמן הברירה א"כ אי ס"ד דסיפא איירי בגוונא אחרינא לענין איכות הברירה בקנון ותמחוי או נפה וכברה הו"ל למיתני בהדיא כי היכי דלא נטעי לפרש סיפא כגוונא דרישא דאיירי נמי בזמן הברירה למחר וליום אוחרא או בורר לאוצר ואפי' ביד משא"כ לרב אשי לא שייך לאקשויי הכי כיון דהברייתא כולה בחד גוונא איירי באיכות הברירה ובג' דינים חילוקים ביד ובקנון ותמחוי ובנפה וכברה כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י:

ויש לי ליישב עוד בדרך אחר ע"פ מה שדקדקתי בתחלת הסוגיא דע"כ נראה דנהי דרש"י לא גריס שני מינין היינו בברייתא דלעיל מטעמא דפרישית דא"כ לא א"ש הנך אוקימתי דרב יוסף ודרב המנונא משא"כ בהאי דהכא משמע דרש"י נמי מודה דגרסינן היו לפניו שני מיני אוכלין ובהאי הוא דפליגי רב אשי ורב ירמיה דלרב אשי לא שייך חיוב חטאת כלל בשני מיני אוכלין והיינו כר' יוחנן דירושלמי דלעיל שהביאו התוס' בשמעתין ור' ירמיה מתני חייב והיינו כחזקיה דירושלמי ובהא מקשה הש"ס אדרב אשי והתניא חייב והיינו כדפרישית לעיל דנהי דלא גרסינן שני אפ"ה פשטא דלישנא דמיני אוכלין יש בו משמעות נמי שני מיני אוכלין מיהו לעיל מעיקרא הוי ס"ד דלא שייך ברירה בב' מיני אוכלין כלל אפי' לכתחלה הוי א"ש דא"כ ע"כ האי לישנא דמיני אוכלין דברייתא איירי דוקא במין אחד שמעורב עם פסולת ולא איירי בתרי מיני כלל משא"כ לרב אשי דשייך ברירה אפילו בב' מינים דהא פטור קאמר משמע אבל אסור וא"כ הא דקתני אבל לא יברור היינו אפילו בשני מינים א"כ ממילא דהא דקתני בסיפא ואם בירר חייב איירי נמי אפילו בשני מינים וע"ז משני שפיר ל"ק הא בקנון ותמחוי הא בנפה וכברה וא"כ לפ"ז א"ש הך ברייתא דאיירי בקנון ותמחוי איירי בין במין אחד בין בשני מינין דאף למאי דפרישית דבשני מיני אוכלין אין דרך לברור אפ"ה אסור לכתחילה דלא פלוג רבנן דבכל ענין אסרו רבנן בקנון ותמחוי אי משום גזירה דנפה וכברה או משום גזירה דמין א' משא"כ הך ברייתא דלעיל דקתני ואם בירר חייב וחיוב חטאת לא שייך אלא בנפה וכברה כדפרישי' מסוגיא דלעיל דקאמר היינו זורה היינו בורר היינו מרקד א"כ ממילא משמע דלא שייך אלא במין אחד ממין אוכלין שמעורבין עם פסולת שלהם שדרך עיקר ברירתן בנפה וכברה ובזה נתיישבו קושי' התוס' מה שהקשו על פירש"י כנ"ל ודוק היטב ותו לא מידי. ומה שיש עוד לדקדק לענין דיני הברירה יבואר בק"א בפ"ק דביצה אי"ה:

וכי מותר לאפות פחות מכשעור פירש"י דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה וכ"כ הגהות אשרי ריש פרק המוציא ושמעתי משם גדול א' שהוכיח שהרמב"ם סבר דלא אמרו חצי שיעור אסור מהתורה אלא באיסורי מאכלות שהרי כתב בתחילת ה' שבת דכל פטור אבל אסור הוא מדברי סופרים ובכלל הוא חצי שיעור דפטור מחטאת אלמא לענין שבת מדרבנן הוא. ואני שמעתי ולא אבין דדרך הרמב"ם לומר דברי סופרים אפילו על הל"מ ועל כל שאינו מפורש כמ"ש מרן בכ"מ [כ"כ בריש ה' אישות אך פ"ב דטומאת מת שם בכסף משנה שינה את טעמו ועמ"ש אני השפל בקונטריס זה לפנים פ"ז דאהלות בס"ד] ופר"ח י"ד סי' ט"ל ע"ש ואין להאריך כאן:

תוס' ד"ה בורר ומניח לצורך אחרים. עמ"ש בעניותי בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' שי"ט וע"ש מ"ש בדברי רש"י דסוגיין בס"ד: