שבת עה ע"א

שכן יריעה שנפל בה דרנא קורעין בה ותופרין אותה אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת והלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה והיודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב אסור לספר הימנו מגושתא רב ושמואל חד אמר חרשי וחד אמר גדופי תסתיים דרב דאמר גדופי דאמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה דאי ס''ד חרשי הכתיב {דברים יח-ט} לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות תסתיים אר''ש בן פזי א''ר יהושע בן לוי משום בר קפרא כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב עליו הכתוב אומר {ישעיה ה-יב} ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו א''ר שמואל בר נחמני א''ר יוחנן מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות שנאמר {דברים ד-ו} ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות: הצד צבי וכו': ת''ר הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת רבי יהודה אומר חייב שתים שהיה ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה אמרו לו אין פציעה בכלל דישה אמר רבא מ''ט דרבנן קסברי אין דישה אלא לגדולי קרקע וליחייב נמי משום נטילת נשמה אמר רבי יוחנן שפצעו מת רבא אמר אפילו תימא שפצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר''ש בפסיק רישא ולא ימות שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל ציבעיה: השוחטו: שוחט משום מאי חייב רב אמר משום צובע ושמואל אמר משום נטילת נשמה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עה - א

ומתרצינן: רבה ורבי זירא דאמרי תרווייהו: שכן יריעה שנפל בה דרנא, תולעת עשתה בה נקב קטן - קורעין בה למעלה ולמטה מהנקב כדי שלא יווצרו קמטים מהתפירה, ותופרין אותה.

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב שלשה דברים בשלשה ענינים שונים:

את שלשת המימרות הללו שמע רב זוטרא מרב ביחד, ולכן גם אמר אותם כך, למרות שאין ביניהן כל קשר.

א. המותח חוט של תפירה בשבת, בבגד תפור שנתרפה בו חוט התפירה, ונפרדו במקצת שני חלקי הבגד, מותח את שני קצות החוט כדי להדק את התפירה - חייב חטאת, לפי שזו היא דרך תפירתו של הבגד.

ב. והלומד אפילו דבר אחד מן המגוש, מין, האדוק בעבודה זרה, ואפילו לומד ממנו דבר תורה - חייב מיתה, כי הוא עלול למשוך אותו לעבודה זרה.

ג. והיודע לחשב תקופות ומזלות, שיודע לחשב על פי המזלות את תקופות השנה כגון אם תהיה השנה גשומה או חמה, ואינו חושב [מחשב] - אסור לספר הימנו, לדבר בשבחו, ^[1] וכדמפרש הטעם לקמן.

"מגושתא" האמור בכל מקום בש"ס - מי הוא?

פליגי בה רב ושמואל.

חד אמר: חרשי - מכשף.

וחד אמר: גדופי, שהוא מין, האדוק בעבודה זרה, ומגדף תמיד את השם, ומסית אנשים לעבודה זרה.

ואמרינן: תסתיים, יש להוכיח דרב הוא דאמר גדופי!

דאמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה.

דאי סלקא דעתך דמגוש הוא חרשי, מכשף, אמאי אסור ללמוד ממנו כישוף? והכתיב אצל מכשף "לא תלמד לעשות", ודרשינן: דוקא כדי לעשות כישוף אסור ללמוד כישוף, אבל אתה למד להבין ולהורות, שאם יבא נביא שקר ויעשה אות או מופת תדע שהוא מכשף.

אלא ודאי, תסתיים דמגוש הוא גדופי אליבא דרב. הילכך אסור ללמוד ממנו כלום, היות שכל דבריו הם דברי עבודה זרה, וצריך להסתלק ממנו כדי שלא להמשך על ידו לעבודה זרה.

אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר "ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו".

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות? שנאמר "ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".

איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים?

הוי אומר: זה חישוב תקופות ומזלות! שהיא חכמה הניכרת לכל, שניתנת להוכחה שאומר על פי חישוב המזלות, שנה זו תהא גשומה או חמה, והדבר מתממש.

שנינו במשנה: הצד צבי.

תנו רבנן: הצד חלזון, והפוצעו, סוחט את דמו לצורך עשיית צבע של תכלת או ארגמן ממנו - אינו חייב אלא אחת, משום צידה. ^[2]

רבי יהודה אומר: חייב שתים.

שהיה רבי יהודה אומר: פציעה - בכלל דישה היא. שהוצאת הדם מהדג דומה במהותה לפירוק הגרעינים מהתבואה.

אמרו לו חכמים: אין פציעה בכלל דישה!

אמר רבא: מאי טעמא דרבנן? קסברי: אין דישה אלא בגידולי קרקע! ^[3]

והוינן בה: וליחייב נמי משום נטילת נשמה? שהרי הוא גם הורג את החלזון כשמוציא ממנו את הדם.

ומתרצינן: אמר רבי יוחנן: הכא במאי עסקינן, שפצעו לאחר שהוא מת.

רבא אמר: אפילו תימא שפצעו חי, נמי פטור משום נטילת נשמה, משום ש"מתעסק" הוא אצל נטילת נשמה [הביטוי "מתעסק" הוא לשון מושאל, ומשמעותו כאן היא - שאינו מתכוין להורגו, אלא מתעסק בהוצאת דמו, וממילא הוא מת].

ומקשינן: והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו: מודה רבי שמעון, דאמר דבר שאינו מתכוין מותר, בפסיק רישיה ולא ימות שאסור [שהאומר אחתוך ראש בהמה זו בשבת ואיני רוצה שתמות, כיון שאי אפשר שלא תמות הרי זה נחשב כמתכוין. רש"י סוכה לג ב].

והכא נמי ודאי הוא שהחלזון ימות ואין כאן היתר של "אינו מתכוין"?

[וכאמור, הלשון "מתעסק" שנקטה הגמרא כאן אינו "מתעסק" שבכל מקום, אלא "אינו מתכוון"].

ומתרצינן: שאני הכא, באינו מתכוון להורגו, דכמה דאית ביה נשמה בחלזון טפי - ניחא ליה! שעדיף לו שהדג יהיה חי, והוא טורח לשמור עליו שלא ימות בידיו בשעה שמוציא ממנו את דמו, כי היכי דליציל ציבעיה. שדם חלזון החי צלול יותר מדם המת.

הילכך, אפילו אם הדג מת בידו אינו חייב עליו משום נטילת נשמה, דהוי ליה "מתעסק" בהריגתו, שהרי רוצה וטורח שלא ימות. ^[4] ומה שרבי שמעון מחייב בפסיק רישיה זה דוקא באופן שלא איכפת לו אם תיעשה המלאכה, אלא שאינו מתכוין לה. אבל כאן הרי אינו רוצה שימות הדג. ^[5] [ועיין ברמב"ן שכתב שכל פסיק רישא שתוצאותיו רעים לו הכל מודים שאינו חייב עליו].

שנינו במשנה: והשוחטו.

והוינן בה: שוחט - משום מאי חייב? היכן היה במשכן מלאכת שחיטה? שהרי לא היו צריכים דוקא לשחוט את האילים המאדמים והתחשים כדי להשתמש בעור שלהם, אלא היו יכולים לחנוק אותם. ^[6]

ומשנינן: רב אמר: משום צובע, שבשר בית השחיטה נצבע בדם השחיטה, ^[7] וצביעה היא אב מלאכה שהיתה במשכן. [ולקמן יתבארו דברי רב, שהרי צובע נמנה כבר לעיל, בכלל מלאכות הנעשות בצמר].

ושמואל אמר: משום נטילת נשמה, כלומר שמלאכת שוחט האמורה במשנה, אינה "שחיטה" בדוקא, אלא נטילת הנשמה שבה. וזו אכן היתה במשכן, שהרי נטלו את נשמת התחשים והאילים המאדמים. ^[8]

הערות

^[1] אולי רצונו לומר שאסור לספר דבר הלכה משמו, לפי שאין זה כבוד התורה כאשר לומדיה רחוקים מחכמת חישוב תקופות, אשר היא תפארתנו לעיני העמים. חידושי רא"מ הורוויץ.

^[2] לכאורה היה לו להתחייב על הצידה גם משום נטילת נשמה, כדאמרינן לקמן [קז ב] דהשולה דג מן הים חייב עליו משום נטילת נשמה. אלא חלזון שאני, שדרכו לפרכס, והוא בעצמו מקרב מיתתו. תוס' ד"ה הצד. ועיין מהרש"א בדברי התוס'. ובחידושי רא"מ הורויץ כתב שמוכח מכמה מקומות שהחלזון חי גם מחוץ למים, ועולה להרים.

^[3] דעת הרמב"ם שרק חלזון הגדל במים לא הוי גדולי קרקע. אבל בעלי חיים החיים ביבשה וניזונים מגדולי קרקע הוי בכלל גידולי קרקע. ולכן פסק בפ"ח ה"ז שהחובל בבעל חי חייב משום מפרק, שהוא תולדה דדש. שהרי מבואר כאן שפציעה בכלל דישה. מגיד משנה שם. ולדעת הראשונים שחובל הוא משום נטילת נשמה ולא משום מפרק, ביאר בקהלות יעקב סי' ל"ט שיש לחלק בין פציעה לחבלה. שבפציעה הוא לוחץ על הדג מבחוץ ובכך נדחק הדם שבפנים לצאת לחוץ, והוא כעין דישה שדורך על החטים ובכך נדחק הגרעין הפנימי לצאת. אבל החובל אינו מבצע כל פעולה בדם שבפנים כדי לדוחקו לחוץ, אלא הוא פוצע את הגוף, והדם יוצא ומגיע למקום הפצע ויוצא, ואינו דומה לדישה.

^[4] ודעת תוס' בד"ה מתעסק, דהכא אין הפטור משום מתעסק. שהרי רבי שמעון סובר מתעסק בחבורה חייב. דהיינו, שעל נטילת נשמה אין פטור של "מתעסק". אלא הפטור הוא משום דהוי מלאכה שאין צריך לגופה. והקשה תוס' הרא"ש, דלפי זה, לא היתה צריכה הגמרא לומר דלא ניחא ליה בנטילת הנשמה, אלא אפילו אם לא איכפת ליה גם הוי מלאכה שאין צריך לגופה, כמבואר לקמן בריש פרק הבונה. [והקשה על רש"י שכתב דרבי שמעון מודה בלא איכפת ליה דחייב]. ולכן הסביר, שהגמרא ביקשה לתרץ גם אליבא דרבי יהודה, דסבר במלאכה שאינה צריכה לגופה דחייב, ומכל מקום הכא פטור, משום מקלקל. והריטב"א מפרש, דהגמרא מתרצת דכיון דלא ניחא ליה במיתת החלזון הוא מתכוין לפוצעו באופן שלא ימות, ולא הוי פסיק רישיה.

^[5] הקשו תוס' בד"ה כי, דמכל מקום הרי ניחא ליה בנטילת הדם מהדג ויתחייב על זה משום נטילת נשמה, שהדם הוא הנפש, שהרי החובל חייב משום כך. ותירצו, דדם החלזון מיפקד פקיד [כנוס ועומד ואינו נבלע בגוף להיות יציאתו ע"י חבורה, אלא הפתח נעול לפניו ופותחין לו ויוצא. רש"י כתובות ה ב], ואין בו משום נטילת נשמה. ובריטב"א כתב דשאני חלזון, שאינו בעל איברים אלא גוף אטום כחלזונות שבאשפתות, ואין בו נטילת נשמה אלא כשנוטל כל נשמתו לגמרי.

^[6] אע"ג דמסתמא לא חנקו אותם, שהרי יש בזה משום בל תשחית, שלא יוכלו לאכול הבשר. מכל מקום, לצורך המשכן היה אפשר גם בחניקה, ורק משום איסור בל תשחית היה צריך לשחוט, א"כ לא נחשבת השחיטה כדבר שהיה במשכן. רש"ש.

^[7] הקשו האחרונים: הא קיימא לן שאין צביעה באוכלין. ובביאור הלכה סוף סי' ש"כ הביא מהאור זרוע דהצביעה היא בעור של בית השחיטה, דלא הוי אוכל. ובנשמת אדם הלכות שבת כלל כ"ד ס"ג כתב בשם החכם צבי דכיון שהבשר שנשחט בשבת אסור באכילה משום מעשה שבת, לא הוי בכלל אוכל, ולכן חייב על צביעתו. ובאגלי טל ביאר כונת החכם צבי, שהדם האסור באכילה אוסר את כל הבשר. ובקהלות יעקב סי' מ' תירץ, דהא דאין צביעה באוכלין היינו כשהצביעה היא לצורך תיקון המאכל והשבחתו. אבל אם למשל אחד יצבע תפוח להראות בזה טיבו של הצבע, יש בו משום צובע אעפ"י שהוא על מאכל. כיון שנעשה לשם צביעה ולא לשם תיקונו של האוכל. והוא הדין בדם השחיטה, שאינו מתכוין להשביח את המאכל עצמו ע"י הצבע, אלא עושה זאת כדי שאנשים יראו את הצבע האדום ויקנו מהבשר. הילכך הוי בכלל צובע, על אף שעושה זאת באוכל.

^[8] הקשה הריטב"א היכן היתה נטילת נשמה במשכן? והרי ביחס לחלזון אמרנו לעיל שאין חייבין עליו משום נטילת נשמה. ואת התחשים והאילים המאדמים לא היו שוחטין אלא רק לצורך העור שלהם, והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, דפטור עליה לרבי שמעון? ותירץ, דכיון שאי אפשר לפשוט העור אלא רק לאחר נטילת נשמה, הוי נטילת הנשמה מלאכה הצריכה לגופה, שהוא שוחט לצורך העור. וכמו הקוצר והטוחן שעושה זאת לצורך התבואה והאכילה.

שכן הדרך היא שיריעה שנפל בה דרנא [תולעת] ועשתה חור, קורעין בה כדי להרחיב במעט את החור ותופרין אותה אחר כך באופן שלא יכירו את החור.

א אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: המותח חוט של תפירה בשבת — חייב חטאת, שכן אם נפרדו שני חלקי בגד המחוברים בחוט תפירה, והוא מותח את החוט וחוזר ומחברם — הרי זה כאילו תפרם. ואגב כך מביאים עוד את מה שאמר בשם רב: והלומד דבר אחד מן המגוש (כומר פרסי) חייב מיתה. והיודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב, אסור לספר הימנו (לדבר אתו), לפי שנוהג שלא כהוגן.

וכיון שהוזכר הדבר דנים בו. מגושתא, כלומר, אומנותם ודרכם של האמגושים נחלקו בענין זה רב ושמואל, חד [אחד מהם] אמר שזהו חרשי (כישוף) וחד [ואחד מהם] אמר שזהו גדופי [גידוף, כפירה]. ומוסיפים: תסתיים [תוגדר, יוכח] שרב הוא שאמר שמגושתא היא גדופי [גידוף], שכן אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה. דאי סלקא דעתך חרשי [שאם יעלה על דעתך שהמגוש הוא כישוף], הלא כבר נאמר: "כי אתה בא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך לא תלמד לעשות כתועבות הגויים ההם. לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף" (דברים יח, ט–י). ואמרו חכמים: "לא תלמד לעשות" — אבל אתה למד בהיתר להבין ולהורות בענין הכישוף. הרי שעצם לימוד הכשפים אין בו איסור, ואסור רק לעשותם. ולכן רב שאסר ללמוד מן המגוש ודאי סבר שהמגושות יש בה כפירה, ולא כשפים בלבד. ומסכמים: אכן תסתיים [תוגדר] שכך אמר רב.

ואגב דברי רב הובא מה שאמר ר' שמעון בן פזי שכך אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר: "ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו" (ישעיהו ה, יב). ואמר ר' שמואל בר נחמני שכך אמר ר' יוחנן: מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות — שנאמר: "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" (דברים ד, ו), ופשוט הוא כי איזו היא חכמה ובינה שיש בתורה שהיא לעיני העמים והכל יבולים להעריכה ולהכירה — הוי אומר: זה חישוב תקופות ומזלות, שחישוביו של הבקי בדבר מתאמתים לעין כל.

ב במשנה נמנתה בין אבות המלאכות גם מלאכת הצד בהמה או חיה, וכגון את הצבי. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: הצד חלזון, והפוצעו (שובר קונכייתו להוציא ממנו את חומר הצבע), אינו חייב אלא חטאת אחת, שאינו מתחייב על הפציעה. ר' יהודה אומר חייב שתים, על הצידה ועל הפציעה. שהיה ר' יהודה אומר: פציעה של חילזון בכלל מלאכת דישה היא, שכן מטרתה כמטרת הדישה להוציא את התוכן הרצוי מתוך קליפה שאיננה רצויה. אמרו לו חכמים: אין פציעה בכלל דישה. אמר רבא: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים] — קסברי [סבורים הם] כי אין דישה אלא לגדולי קרקע, אבל המפרק בדברים אחרים — פטור. ושואלים: אם אמנם פציעה אין בה משום דישה, אולם וליחייב נמי [שיתחייב גם כן] בפציעתו זו את החילזון משום נטילת נשמה! אמר ר' יוחנן: המדובר כאן שפצעו כשהיה החילזון מת כבר.

רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שפצעו חי, בכל זאת אינו חייב, כיון שאינו מתכוון כלל להמתת החילזון, ולכך למתעסק בלבד נחשב הוא אצל (לגבי) מלאכה זו של נטילת נשמה, שאין לו כל ענין בהמתת החילזון. והקשו: והא [והרי] אביי ורבא עצמו דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם] שמודה ר' שמעון הפוטר כרגיל במלאכה שאינה צריכה לגופה, ב"פסיק רישא ולא ימות" [חתוך ראשו ולא ימות]. כלומר, בכל מקרה כאשר התוצאה היא הכרחית, אין אדם יכול לטעון שלא התכוין לתוצאה זו. שכל תוקפו של הנימוק שאינו מתכוין הריהו רק כאשר יתכן שאותו דבר לא ייעשה כלל. ואם כן, הפוצע חילזון ודאי נוטל נשמתו, ומדוע סבור רבא שיש בכך משום מתעסק בלבד! ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] שכל כמה דאית ביה [שיש בו, בחילזון] נשמה טפי ניחא ליה, כי היכי דליציל ציבעיה [יותר נוח לו לצייד, כדי שיצטלל צבעו] שהצבע היוצא מחילזון חי מובחר מזה של חילזון מת. וכיון שאינו מתכוון לנטילת נשמה, ולהיפך, כוונתו ורצונו שיחיה החילזון — אין בכך משום איסור.

ג עוד שנינו במנין המלאכות במשנה גם את השוחטו לאותו צבי שצד או בעל חי אחר בשבת. ושואלים: השוחט בהמה משום מאי [מה, איזה איסור] הוא חייב? מה הם עקרונות האיסור שבמלאכה זו? ונחלקו בכך אמוראים: רב אמר: משום צובע, שבשחיטה נצבע מקום השחיטה בדם. ושמואל אמר: משום נטילת נשמה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

As, when a curtain had a worm which made a tear in it, they would tear the curtain further to lengthen the tear, and that enabled them to then sew it in a manner that obscured the tear.

Rav Zutra bar Toviya said that Rav said: One who tightens the thread of a stitch on Shabbat is liable to bring a sin-offering. If two parts of a garment that were sewn together begin to separate, and one pulls the thread to reattach them, it is tantamount to having sewn them. The Gemara cites additional halakhot cited by Rav Zutra in the name of Rav. And one who learns even one matter from a magosh, a Persian priest, is liable to receive the death penalty. And one who knows how to calculate astronomical seasons and the movement of constellations, and does not do so, one may not speak with him because his actions are improper.

The Gemara proceeds to discuss the additional halakhot cited by Rav Zutra bar Toviya. With regard to the magosh, Rav and Shmuel disagreed. One said that they are sorcerers, while the other said they are heretics. The Gemara adds: Conclude that Rav is the one who said that they are heretics, as Rav Zutra bar Toviya said that Rav said: One who learns one matter from the magosh is liable to receive the death penalty. As, if it should enter your mind that they are sorcerers, wasn’t it written: “When you come into the land which the Lord your God gives you, you shall not learn to do after the abominations of those nations. There shall not be found among you any one that makes his son or his daughter to pass through the fire, one that uses divination, a soothsayer, or an enchanter, or a sorcerer” (Deuteronomy 18:9–10)? And the Sages inferred: You shall not learn to do, but you may learn to understand and to teach the topic of sorcery. Apparently, merely learning about sorcery does not violate a prohibition. Only acting upon that learning is prohibited. Rav, who prohibited learning even a single matter from a magosh, must hold that they are heretics, not merely sorcerers. The Gemara states: Indeed, conclude that Rav is the one who said that they are heretics.

Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of bar Kappara: Anyone who knows how to calculate astronomical seasons and the movement of constellations and does not do so, the verse says about him: “They do not take notice of the work of God, and they do not see His handiwork” (Isaiah 5:12). And Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yoḥanan said: From where is it derived that there is a mitzva incumbent upon a person to calculate astronomical seasons and the movement of constellations? As it was stated: “And you shall guard and perform, for it is your wisdom and understanding in the eyes of the nations” (Deuteronomy 4:6). What wisdom and understanding is there in the Torah that is in the eyes of the nations, i.e., appreciated and recognized by all? You must say: This is the calculation of astronomical seasons and the movement of constellations, as the calculation of experts is witnessed by all.

We learned in the mishna, among those liable for performing primary categories of labor: One who traps a deer or any other living creature. The Sages taught in a Tosefta: One who traps a ḥilazon and breaks its shell to remove its blood for the dye is liable to bring only one sin-offering. He is not liable for breaking the shell. Rabbi Yehuda says: He is liable to bring two, for performing the prohibited labors of trapping and for threshing, as Rabbi Yehuda would say: The breaking of a ḥilazon is included in the primary category of threshing, as its objective is to extract the matter that he desires from the shell that he does not. The Rabbis said to him: Breaking the shell is not included in the primary category of threshing. Rava said: What is the rationale for the opinion of the Rabbis? They hold: Threshing applies only to produce that grows from the ground. One who extracts other materials from their covering is exempt. The Gemara asks: Even if extracting blood is not considered threshing, let him be liable for taking a life as well. Rabbi Yoḥanan said: This is referring to a case where he broke its shell after it was dead.

Rava said: Even if you say that he broke it when it was alive, he is exempt. Since he had no intention of killing the ḥilazon, he is considered as one who is acting unawares with regard to taking a life. The Gemara raises a difficulty: Didn’t Abaye and Rava both say that Rabbi Shimon, who rules that an unintentional act is permitted, agrees that in a case of: Cut off its head and will it not die, one is liable? One who performs an action that will inevitably result in a prohibited labor cannot claim that he did not intend for his action to lead to that result. Lack of intention is only a valid claim when the result is merely possible, not inevitable. Since one who extracts blood from a ḥilazon inevitably takes its life, how can Rava claim that his action is unintentional? The Gemara answers: Here it is different, as the longer the ḥilazon lives, the better it is for the trapper, so that its dye will become clear. Dye extracted from a live ḥilazon is a higher quality than that which is extracted from a dead one. Rabbi Shimon agrees that one who performs an action with inevitable consequences is liable only in a case where the consequences are not contrary to his interests. Since he prefers that the ḥilazon remain alive as long as possible, he is not liable for the inevitable consequences.

We learned in the mishna, among those liable for performing primary categories of labor: And one who slaughters an animal on Shabbat. The Gemara asks: As there was no slaughter necessary for construction of the Tabernacle, one who slaughters an animal, due to what prohibited labor is he liable? Rav said: He is liable due to dyeing, as in the course of the slaughter the hide is dyed with blood. And Shmuel said: He is liable due to taking a life.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שכן קרש שנפל בו דרנא. פי' דרנא תולעת ובסוף פרק אלו טריפות (חולין דף סז) משכחת ואת נבלתם תשקצו לרבות את הדרנין של בהמה:

רבא אמר אפילו תימא שפצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה קיי"ל שהמתעסק לענין שבת פטור.

אשמעי' דמירפה רפה כשהן טיט ומתבשלין ואחר כך מתחזקין כשיצטרפו (מתחפרו) [ויתפחרו]. וכן מאן דארתח כופרא. אף על גב דהדר אקיש מבשל הוא.

אמר רבה מאן דעבד חביתא חייב ז' חטאות פי' כגון שהיתה לו גבשושית ונטלה וייפה הקרקע חייב משום חורש. שחק חייב משום טוחן ניקהו מן הצרורות חייב משום בורר וכשמחתך (ממנו) [היינו] מחתך. ועיקר מלאכה א) (בנין מלאכה) וגמר מלאכה והשואתה חייב משום מכה בפטיש הרי שבע ב) בתנור עוד מוסיף אחד שצריך להחליק את תוכו ולשוף אותו גחלים וחייב משום ממחק. מאן דעבד חלתא חייב י"א חטאות. חתך קנה נעשה זומר וצריך לעצים חייב משום קוצר ומשום נוטע כינס הקנים חייב משום מעמר דקדק הקנים חייב משום טוחן. חתכם כשיעור כגון אמה אמה חייב משום מחתך. קילפם חייב משום דש. השליך קליפיהן וקנין שאין ראויין למלאכה חייב משום בורר. הטיל שתיו חייב משום מיסך וכשמטיל הערב עושה שתי בתי נירין וכשמכה אותן כדי לקרבן זה לזה (ולהדחיק אריג) ג) זה כל זמן שעושה (ארבעת) [ארעי'] הכוורת וכשכופף הקנים למעלה לאריגה [והן] קירותיה בונה הוא וגמר מלאכה שיש ברקרומיות היוצאת משום מכה בפטיש הרי אלו י"א מלאכות ואם כפף פיה למטה ותפרה (כשיבינו החייט) [כשמותח החוט] חייב משום טווה. כרב דאמר המותח חוט של תפירה בשבת חייב (משום) חטאת וכשתופר חייב משום תופר הרי אלו י"ג חטאות:
ירושלמי ההיא איתתא כד משתייא בקיבה משום מיסכת כד יהבה קירומה משום עושה בתין. כד מקימה לון משום בונה. כד מחיי' משום אורגת כד מקטעא בנימא משום מחתכת. כד גמרה מלאכתה משום מכה בפטיש. אזנים של דיסקיא [קושר ומתיר] נעשה כנועל ופותח וכן חותלות של תמרים קושר ומתיר. א"ר יוחנן הטווה צמר מעל גבי בהמה בשבת חייב ג' חטאות משום גוזז ומנפץ וטווה. ודחה רב כהנא ואמר אין דרך גזיזה ולא דרך ניפוץ ולא דרך טוויה בכך. ואקשינן על רב כהנא והתניא משום נחמיה שטוף בעזים. אלמא שטפוהו בעזים וטוות מעליהן בלא גזיזה ופריק' חכמה יתירה שאני דכתיב וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים. ואע"ג דרב כהנא לגבי רב תלמיד הוה כיון (דיש) דאשכחן בתלמוד א"י דקיימי כוותיה דגרסינן התולש כנף מן העוף חייב משום גוזז המורטו חייב משום מוחק הקוטמה חייב משום מכה בפטיש ודחינן לא דמיא תולש כנף עוף לתולש שער בהמה דעוף שאין לו גזיזה תלישתה היא גזיזתה ברם בהמה אינו חייב עד שיגזז תדע שהוא כן דתני תלש מן המתה חייב תלישתה זו היא גזיזתה מן החיה פטור ותו מדתנן (לקמן שבת נד:) הנוטל צפרניו זו בזו או בשיניו וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו ר' אליעזר מחייב חטאת וחכמים אומרים משום שבות כלומר אין דרך נטילת שיער בשיניים וכיון דקיימי חכמים כרב כהנא קיי"ל כוותיה:
אמגושתא. פי' בלשון ערבי זמזמה. מגוש בלשון יון מכשף. גידופי כופר בעיקר:

הצד צבי השוחטו כו'. ת"ר הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת ר' יהודה אומר חייב שתים פציעה בכלל דישה ורבנן סברי אין דישה אלא בגידולי קרקע ואקשינן לרבנן ליחייב משום צידה ומשום נטילת נשמה ופריק ר' יוחנן שפצעו מת.

רבא אמר אפילו תימא שפצעו חי. מתעסק אצל נטילת נשמה וקיי"ל המתעסק [בחלבים ובעריות] חייב משום דנהנה המתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה דלא קא ניחא לנטילת נשמה דניחא ליה דנהוי חי כי היכי דלצלח צבעיה דכל כמה דהוא חי מצלח ציבעיה.

תנו רבנן הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת. תימה הוא שהי' לו לשנות הפוצע חלזון פטור ר' יהודה מחייב:

והא דאמרי' ש”ה דכמה דאית בי' נשמה ניחא טפי כי היכי דליציל צבעי'. ופירש רש"י ז"ל שהיה טורח לשמרו שלא ימות. פי' לפירושו: והוא (פוצעו) בדרך שאפשר שלא ימות ואם מת לא נעשה מחשבתו והיינו דקרינן לי' מתעסק. ואחרי' פירשו דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה דלא ניחא לי' במיתה, ולא דייק. וק"ל, לרבי יהודה מיהא ליחייב תלת כלומר חדא משום נטילת נשמה ואפשר דלדבריהם דרבנן קא"ל דאף על גב דפטריתו לי' משום נטילת נשמה אודי לי מיהת דחייב נמי משום דישה. ונ"ל דלרבי יהודה נמי מתעסק פטור דהא קשה לי' ולא איתעבידא מחשבתו:

המותח חוט של תפירה בשבת חייב חטאת וענין זה הוא בבגד שהוא תפור ועומד והניח החוט ארוך ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת וחוטי התפירות נתרפו ונמשכו והוא מותח את ראש החוט להדק ולחבר את החתיכות ונמצא שזהו כתפירה גמורה ואם היו שתי תפירות לבד הרי הוא כתופר שתי תפירות ואינו חייב אלא בקשירה והקשירה מיהא חייב שתים ואם היו שם יותר משתי תפירות חייב אף בלא קשירה על הדרך שביארנו בתפירה גמורה ויש אוסרין מכאן שלא להדק חוט של בית הזרוע הנקרא קורדאר ואיני רואה מכאן טענה כלל שאין זה תפירה אלא הדוק בעלמא לבד ולנוי:

צריך לאדם שיזהר שלא להתחבר עם המינים האדוקים בע"ז ומסיתים את האחרים לעבדה ושלא יתחבר עמהם אף ללמוד מהם דברי תורה שמא ימשך אחריהם ואף המכשפים אסור להתחבר עמהם ולילך בדרכיהם אלא שמותר ללמוד מהם להבין ולהורות עד שאם יעמוד איזה מדיח להתנבא שקרים מתוך אותות ומופתים שידעו להבחין שמעשה כשפים הוא:

מצוה על האדם להתבודד בדרכי מהלכות הכוכבים ושיחשב בתקופות ומזלות מפני שחכמה זו חכמה מפוארה בידיעה אותות השמים ולקות המאורות בלא שום שגיאה ועל זה נאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים זה חשוב תקופות ומזלות:

הצד חלזון ופוצעו עד שיצא דמו אינו חייב אלא אחת ר"ל על הצידה אבל לא על הפציעה אע"פ שדומה לדישה והוא שמפרק הדם מתוכו שמ"מ אין דישה אלא בגדולי קרקע וכן אינו חייב על נטילת נשמה שממיתו בפציעתו שמתעסק היא אצל נטילת נשמה ואין זו מלאכת מחשבת שאינו מתכוין שימות ואע"פ שפסיק רישיה הוא מ"מ אין נוח לו במלאכה זו הנמשכת מפציעתו ר"ל אדרבא נוח היה לו שיחיה וכל עצמו רוצה בקיומו כדי שתהא מראית הדם צלולה יותר ונמצא שהוא מתכוין בהוצאת דמו שלא ימות אלו היה אפשר ולא אמרו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה אלא במקום שאע"פ שאינו מתכוין למלאכה הנמשכת ממעשיו מ"מ אינו מתכוין להפכה אבל זה שהוא מתכוין אין בה דין פסיק רישיה ואפשר לפרש כמה דאית ביה נשמה ניחא ליה ואין כאן פסיק רישיה שאפשר לחיות בהשארת דם מועט ונוח לו להשאיר דם מועט כדי להיות הדם שבידו צלול ומ"מ כל המפרשים נסכמים להיותו פסיק רישיה ולהתירו אחר שקשה לו מצד קצת שמועות שהם נעזרים בהם כבר רמזנו עליהם בפרק שני ולא עוד אלא שכתבו שאף ר' יהודה מודה בזו וזהו פסיק רישיה ששניהם שוים בו להקל ופסיק רישיה שמודים בו שניהם להחמיר הוא שאין המלאכה הנמשכת קשה לו ואדרבא יש במעשה תיקון הצריך לו כמו שהתבאר בסכה בפרק לולב במיעוט ענבי הדס ויש בפסיק רישיה דין שלישי שהוא מחלקת ביניהם והוא שאין המלאכה הנמשכת קשה לו ויש במעשיו תיקון אלא שאינו צריך לו כגון ממעט ענבי הדס ביום טוב ויש לו הושענא אחרת או תולש עולשין בקרקע שאינו שלו שלר' יהודה חייב ולר' שמעון פטור שהרי אינו צריך לגופה של מלאכה אלא שהוא אסור ואע"פ שבענבי הדס אמרו מותר לכתחילה כבר העמידוה בלקטן לאכילה ומשום מצוה התירו לכתחלה ואע"פ שלא התירו במקום מצוה לומר לגוי זיל אחים לי במקום מילה בזו מגזירה שמא יחם הוא עצמו הוא אבל זו הואיל ולא הותרה לו אלא ע"י אכילה זכור הוא והילכך כל שאין לגזור עליו מן התורה מותר במקום מצוה או במקום צער כגון הפסת מורסא ויש בו דין רביעי והוא פסיק רישיה בדרבנן כגון צירוף וכיוצא בו שלר' שמעון מותר לכתחילה הואיל ואינו צריך לו ולר' יהודה פטור אבל אסור וכבר ביארנו מענינים אלו בפרק שני:

בד"ה הצד חלזון כו' הכא שמא חלזון דרכו לפרכס כו' עכ"ל ק"ק דלא הוו צריכי לזה אלא כדמסיק דבנטילת נשמה הכא בחלזון לא ניחא ליה וק"ל:

בד"ה טפי ניחא כו' ה"מ במידי דניחא ליה אי מתרמי כו' אבל במידי דלא אכפת ליה כו' עכ"ל ק"ק לפי זה לא הוה איצטריך ליה למימר דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא כו' אלא דא"נ לא אכפת ליה בנטילת נשמה סגי וק"ל:

בד"ה כי היכי כו' ועל דם אחר היוצא עמו נמי לא מיחייב דלא ניחא כו' עכ"ל ר"ל דבנטילת דם אחר היוצא עמו ודאי דלא מחייב הכא משום נטילת נשמה דלא הוה צריך לגופו של דם אחר היוצא עמו ומשום נטילת נשמה ממש נמי לא מחייב דלא ניחא ליה כי היכי דליצליל צבעי' וק"ל:

כל היודע לחשוב תקופות ומזלות כו'. לאו לענין חשבון קביעות המועדים קאמר דזה תלוי ביותר בחשבון מהלך הלבנה אבל לענין שינוי זמנים לפי הילוך החמה והמזלות שזו שנה גשומה וזו שחונה כפרש"י שזה תלוי לפי שינוי ד' התקופות ומזלות אבל חדשי הלבנה לא ישתנו ומייתי לה דכתיב ואת פועל ה' לא יביטו ואת מעשה ידיו לא ראו כפל הענין כי יבא האדם לחכמה זו בראייה החוש ממש גם בראייה השכלית לפי החשבון כמו שעשו התוכניים שהיו להם כלים מיוחדים לראות ממש ע"י מהלך החמה והמזלות ואח"כ לחשוב אותו מהלך לפי עתי השנה ודוק:

שנא' כי היא חכמתכם ובינתכם גו' איזו חכמה ובינה כו' דחכמה ובינה בתורה לא תמצא בעמים אלא דזו חישוב תקופות כו' שהיא חכמה ובינה גם לעיני העמים שידעו בחכמה זו ומצינו בחכמה זו לשון בינה כדכתיב יודעי בינה לעתים גו' ודו"ק:

ברש"י ד"ה והלומד וכו' המגוש מין הממשיכו וכו' כצ"ל:

ד"ה וחד אמד גדופי מין האדוק וכו' כצ"ל:

ד"ה לעיני העמים וכו' ומולדותיה במזל תלוי הכל לפי השעה וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה הצד חלזון כו' צ"ע דבירושלמי משמע דצד חלזון לא מחייב משום צידה בירושלמי דפירקין על מתני' וברייתא זו היא ומשמע דהטעם דחיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר למלאכת המשכן כלומר ולא הוצרכו לצידה ובאמת שדברי תימה הן שהרי במתני' מני הצד צבי במנין אבות מלאכות שהיו במשכן:

ד"ה וליחייב נמי משום נטילת נשמה וכו' ומיהו שמעתין אתיא אפי' לר"ש דמחייב מקלקל בחבורה מדמשני מתעסק הוא וכו' יש לדקדק מה צריכין התוס' להוכיח מזה דשמעתין אתיא כר"ש הא בהדיא קא פריך והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפסיק רישא וכו' ועלה משני שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה וכו' הרי מבואר הוא דשמעתין אתיא נמי כר"ש מה צריכין לדקדק מדמשני מתעסק הוא וכו' ויש לתרץ דאי לאו דקדוק זה די"ל דהא דפריך והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו וכו' הכי פריך והא אביי ורבא וכו' דאפי' לר"ש דפטר דבר שאין מתכוין לא מיקרי זה דבר שאין מתכוין וכ"ש לר"י דס"ל דבר שאין מתכוין חייב ומשני שאני הכא וכו' ולכך פטור הכא לר"י דאית ליה מקלקל בחבורה פטור ולעולם ה"א דשמעתין אתיא כר"י דוקא ולא כר"ש דאית ליה מקלקל בחבורה חייב לכך הוצרכו התוס' לדקדק מדמשני מתעסק הוא וכו' משמע דגמ' רצה לאוקמא דאתיא אפי' כר"ש דס"ל מקלקל בחבורה חייב אפ"ה הכא פטור משום דהוי דבר שאין מתכוין ודו"ק:

ד"ה טפי ניחא ליה כו' תימה דבסוף פ"ק דחגיגה משמע וכו' וא"כ בחבורה דלא בעי מלאכת מחשבת ליחייב בה מלאכה שאינה צריכה לגופה עכ"ל ול"נ דיש לתרץ דשאני הכא דתרתי לגריעותא הוא דהוי דבר שאין מתכוין וגם מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא ניחא ליה כלל דלימות ולכך פטור אפי' למ"ד מקלקל בחבורה חייב ובזה יתיישב נמי דלמה צריך ליה לשנויי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה פי' דהוי דבר שאינו מתכוין כמו שפירשו התוס' בדבור שלפני זה הוי להו לשנויי משום דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה דלא ניחא ליה דלימות וליכא שום תיקון כלל ודו"ק נ"ל:

ד"ה כי היכי דליציל צבעיה כו' אבל אין לפרש דנטילת נשמה היינו שמחליש וכו' וגבי מילה מה צריך לחלישות התינוק וכו' ר"ל והוי מתעסק אצל חלישות האשה והתינוק וגם הוי מלאכה שאין צריכה לגופה דפטור אפי' בנטילת נשמה כדמפרשינן ליה הכא בשמעתין והתם משמע דבאשה ובתינוק הוה לן לאסור משום חובל דהיינו נטילת נשמה:

גמ' דאי ס"ד חרשי הא כתיב לא תלמד כו' מ"ט דרבנן קסברי אין דישה כו' אפי' תימא שפצעו חי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה לעיני כו' במזל תלוי הכל כו' כצ"ל:

בד"ה הפוצעו כו' דמו הס"ד:

תוס' בד"ה מתעסק כו' ולא חיישינן למלאכת מחשבת כו' אינו חייב אלא מצניעו כו' כצ"ל:

גמרא א"ר מ"ט דרבנן קסברי אין דישה אלא בג"ק. ק"ל דמ"מ ליחייב כיון דהוה במשכן בחלזון עצמו וכמו שחייב בצידתו מה"ט גופי' דמצידת תחשים אין ללמדו דהא הם נקראים ג"כ ג"ק לגבי חלזון עי' תוס' לעיל (עג:) ד"ה מפרק וע"כ צ"ל כן לדעת רש"י והרמב"ם בפ"ח ה"ז דמפרק תולדה דדש וחולב אמרינן שחייב משום מפרק וכן חובל לדעת הרמב"ם שם ואע"ג דפסק דאין דישה אלא בג"ק:

רש"י ד"ה טפי ניחא ליה. וכי מודה ר"ש במידי דלא איכפת ליה כו'. בחדושי הגרע"א ז"ל תמה עליו מלקמן (קג) ותימה דזהו קושיית התוס' רק שהוסיף פירש"י דשם:

רד"ה שוחט. בחניקה נמי סגי. נראה דאף לרי"ש (בחולין יז) דבשר נחירה לא אישתרי כלל (לבד שאפשר לומר דהיינו דוקא מאהל מועד ואילך) וא"כ יאסר לחנוק משום בל תשחית (עי' ט"ז יו"ד קיז סק"ד) מ"מ כיון דלצורך המשכן היה די בחניקה וא"כ לא היתה השחיטה משום משכן אלא מפני ד"א שהוא ב"ת:

תוס' ד"ה הצד. דרכו לפרכס כו'. עי' מהרש"א שהקשה דת"ל דבנטילת נשמה דחלזון לא ניחא ליה ותמוה דהא התוס' איירי השתא אליבא דריו"ח ולדידיה לא ס"ל הך סברא דרבא ובעיקר קושייתם דל"ל הצד. לכאורה נצרך לאשמעינן דהוה במינו ניצוד וחייב לכ"ע אף לרבנן דפטרי לק' בס"פ האורג בצד צרעין ויתושין ולהרמב"ם שהבאתי שמה פטרי אפילו בחגבים וכן אפילו לר' יהושע דפוטר בפרעוש בר"פ שמונה שרצים או דאשמעינן דסתמיה הוה לצורך משום ציבעיה וחייב אפילו לת"ק דר' יהודה וע"ד שפי' בעצמם בר"פ שמונה שרצים:

אָמַר רַב: הַמּוֹתֵח חוּט שֶׁל תְּפִירָה בְּשַׁבָּת חַיָּב חַטָּאת, וְהַלּוֹמֵד דָּבָר אֶחָד מִן הָאַמְגּוּשׁ, חַיָּב מִיתָה, וְהַיּוֹדֵע לְחַשֵׁב תְּקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת וְאֵינוֹ חוֹשֵׁב, אָסוּר לְסַפֵּר הֵימֶנּוּ. הדקדוק ידוע מה שייכות לשלש שמועות אלו זה עם זה דנקטנהו ביחד? ונראה לי בס"ד דידוע סיבת המניעה שמנעו חכמים ללמוד מן הָאַמְגּוּשִׁי שהוא 'מין' אפילו דברי תורה, דחיישינן פן על ידי דבורו עמו ממשיך אותו לדבר אחר להסירו מאחרי עבודתו יתברך, יען כי הדיבור כוחו חזק למשוך הלבבות לקרבם זה אל זה עד שיהיו כבשר אחד, והוא ידמה לחוט שהוא מחבר שתי חתיכות הנבדלות ועושה אותם חתיכה אחת. לכך אחר הלכה זו של מּוֹתֵח חוּט שֶׁל תְּפִירָה דחייב, משום שעל ידי חוט זה מתחברים שתי חתיכות הנבדלים להיות אחד, סמך לזה הלכה שאסור ללמוד דבר מן האמגושי שהוא 'מין' דטעמו הוא פן הדיבור מחבר לב הלומד עם לב האמגושי להיות לב אחד להעבירו על דת בדברים אחרים. ומאחר דלמדנו מהלכה זו של אמגושי כוחו של הדיבור כמה הוא פועל, לכך סמך לזה הלכה דְהַיּוֹדֵע לְחַשֵׁב תְּקוּפוֹת וּמַזָּלוֹת וְאֵינוֹ חוֹשֵׁב, דאתמר עליה עונש מפום רבנן דְאָסוּר לְסַפֵּר הֵימֶנּוּ, ולכאורה היה פה לומר מה נחשב דבר זה שאסרו לספר עמו לעונש? אך באמת מן הלכה זו דאמגושי אתה למד כוחו של דיבור, ולכן תדע שעונש זה שענשו לזה בענין הדיבור שמנעו ממנו הוא עונש גדול, כי חסרון גדול מגיע לו בזה, כי הדיבור מעלה ומוריד מפרק הרים ומשבר סלעים.

אָסוּר לְסַפֵּר הֵימֶנּוּ. קשא הוה ליה למימר 'אָסוּר לְסַפֵּר עִמּוֹ' ועוד אם הכונה שאסור לספר עמו ממש אם כן הרי זה כמנודה ולמה יענש כל כך שיהיה נחשב כמנודה ומוחרם, ובפרט כי על הרוב ודאי זה היודע לחשוב הוא תלמיד חכם, ולמה ירדו עמו עד לחייו בדבר זה שאסרו לדבר עמו בעבור שיודע לחשוב ולא חשב? ונראה לי בס"ד אין הכונה שלא לספר 'עמו' אלא הכונה שלא לספר 'בשבחו' שלא יספרו בענייניו ומעשיו שמגיע לו שבח בהם, וזהו מדה כנגד מדה, כי בחשבון תקופות ומזלות יש שבח לישראל שנקראים בזה עַם חָכָם וְנָבוֹן (דברים ד, ו), וכיון דמאס בכבוד השבח הזה לכך לא יתכבד בסיפור שבחו, והוא על דרך שאמר הכתוב (תהלים קט, יז) וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ. או יובן בס"ד דהוי מדה כנגד מדה, כי חשבון תקופות ומזלות עושה תיקון במלכות למעלה ששם הוא סוד החשבון, לכך בזה נענש שֶׁ'אָסוּר לְסַפֵּר הֵימֶנּוּ' כי הסיפור והדיבור הוא בסוד המלכות שלכן נקראת דיבור כמו שאמרו בזוהר הקדוש על פסוק (שמות ד, י) לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי. ובזה יובן בס"ד (במדבר כא, כז) עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן של תקופות ומזלות, ועל ידי כך תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן זה הגוף שנקרא 'עִיר', וְסִיחוֹן דרשו רבותינו ז"ל בגמרא סיחה נאה, כלומר עתה יבואו אז לספר סיחה נאה על גוף זה האדם המחשב. ובספר אליה רבא ז"ל (סי' ש"מ ס"ק יו"ד) שרמז עליו הרב פתח עינים ז"ל פירש בזה טעם אחר עיין שם, ולפי דבריו נראה לי בס"ד הכתוב (שיר השירים ז, ה) עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים, פירש אם עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן, שתשים עין שכלך ולבך בחשבון תקופות ומזלות, על ידי כך תזכה שתהיה נזכר בְּשַׁעַר בַּת רַבִּים הוא בית המדרש מקום כנופיה של חכמים שנקראים 'רַבִּים' כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (תהלים ג, ב) רַבִּים קָמִים עָלָי, רַבִּים בתורה שנקראים רַבָּנִים, דהיינו שיאמרו שמועה מפיך, מה שאין כן הַיּוֹדֵע וְאֵינוֹ מְחַשֵּׁב אין אומרים שמועה מפיו וכמו שכתב הרב ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה יש בזה, כי כבוד חשבון תקופות ומזלות הוא בדיבור, שהוא מדבר על העתיד לבא בשמש ובירח ובכוכבים שנראין דבריו כמו נִיב שְׂפָתָיִם של נבואה, ולכן הוא לא רצה להתכבד בדיבור זה שהוא נראה בעיני ההמון כמו דבר של נבואה, לכך לא יתכבד בדיבור מצד אחרים שֶׁ'אָסוּר לְסַפֵּר הֵימֶנּוּ'. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (משלי יג, יג) בָּז לְדָבָר יֵחָבֶל לוֹ, והוא כמבואר ודו"ק.

עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: (ישעיהו ה, יב) "וְאֵת פּוֹעַל הֳ' לֹא יַבִּיטוּ, וְמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ". נראה לי בס"ד כפל הלשון, פּוֹעַל הֳ' על מקריים שתהיה בגוף הארץ, הן ברעש הן בקור וחום הן ברבוי מטר, שכל דברים אלו נודעים בחכמת התכונה בחשבון תקופות ומזלות קודם שיתראו בעולם, ואומרו מַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ קאי על הרקיע, הן בלקות השמש וירח הן בגילוי כוכבים חדשים. ובאופן אחר נראה לי בס"ד אומרו פּוֹעַל הֳ' לֹא יַבִּיטוּ, על היסוד של חכמת העיבור אשר ממנו מתפשט חשבון תקופות ומזלות, והוא הסימן של בהר"ד [ב'-יום ב' ,ה'-חמש שעות, ר"ד-חלקים], שהוא סימן של המולד בשנה ראשונה של היצירה בששת ימי בראשית, שהיה בליל שני חמש שעות ומאתים וארבע חלקים מן הלילה וסימנם בהר"ד, וממנו התחלת חשבון העבור, ועל זה מורכב חשבון תקופות ומזלות. וידוע מה שכתוב בספר הברית (ח"א מאמר ד' פרק י"ד) שזה הסימן הוא שם קדוש, ויוצא מפסוקים ראשונים שבתורה בדרך נפלא יעוין שם. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (תהלים כט, ד) קוֹל הֳ' בַּכֹּחַ קוֹל הֳ' 'בֶּהָדָר' שהנבואה היא קול ה' וכנגדה קול ה' בהדר, אותיות 'בהדר' שהוא סוד העבור שבו נגלים נסתרות לעיני בני אדם כמו קול ה' בנבואת הנביא. ובזה יובן בס"ד (דברים ל, יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ 'הַדָּבָר' מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. 'הַדָּבָר' הוא אותיות 'בהר"ד' שבו סוד העבור קָרוֹב אֵלֶיךָ, שזה הסוד נמסר לישראל דוקא ולכך צריך שֶׁבְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ יהיה לַעֲשֹׂתוֹ ולא תתעצל מלחשוב בו, כמו שנאמר (דברים ד, ו) כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, ובזה יובן המאמר עליו נאמר וְאֵת פּוֹעַל הֳ' לֹא יַבִּיטוּ, פּוֹעַל הֳ' [212] מספר בהר"ד [211] עם הכולל, ועל ידי כן מעשה ידיו לא ראו.

גמרא שאני הכא [בצד חלזון ופוצעו דאינו חייב משום נטילת נשמה] משום דמתעסק הוא אצל נטילת נשמה, ואף דמודה ר"ש בפסיק רישי' שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא לי'.
פירש"י וכי מודה ר"ש במידי דלא איכפת לי' אי מתרמי, מיהא אכווני לא מיכוין.
ותימא מלקמן פ' הבונה (דף קג ע"א) משני לא צריכה דתולש עולשין אם לאכילה כגרוגרת, ול"א כיון דהקרקע ממילא מתיפה יהי' שיעורו בכ"ש כמו בתולש כדי ליפות משום דאינו מתכוין ואף דהוי פסיק רישי' דקעביד בארעא דחבריה לפירש"י ז"ל שם בארעא דחברי' לא איכפת לי' ליפות, וד' יגלה עיני:

שכן יריעה שנפל בה דרנא. מבואר מהתוס' דאע"ג דאופן המלאכה ילפינן ממשכן מ"מ השיעור מסר הכתוב לחכמים דבכך וכך חשיב. ובאוכלים דאורייתא ממש כגרוגרת כדכתיב ארץ חטה וכו' גרוגרת להוצאת שבת ועיין פנ"י ר"פ המוציא יין. ועכ"פ לא בעי כשיעור שהי' במשכן:

הצד חלזון וכו' בירושלמי תני חדא חייב ב' ותנא אידך חייב א' וקאמר דחייב א' לכ"ע משום נטילת נשמה. נראה סתם ירושלמי ר' יוחנן דס"ל דוקא כשפוצעו מת אבל התם פוצעו חי חייב לכ"ע משום נטילת נשמה. ומשום דישה לא מחייב בירושלמי. נ"ל לרמב"ם א"ש דס"ל בעי' דם כגרוגרות עיין פ"ח הלכה ז' והשגת הראב"ד שם. ומיירי ברייתא דירושלמי בלית בי' כגרוגרת דם. ובהכי ניחא נמי מה דקשי' הא הירושלמי ס"ל לעיל בפיסקא דהקוצר ההן דצירר כוורא מהים חייב משום קוצר ועיין יש"ש דמייתי מג"א סי' תצ"ז סק"ו. והא"ש דלית בי' שיעור גרוגרת שהוא שיעור קצירה. לכן לית בי' לא דישה ולא קצירה רק כשפוצעו חי חייב משום נטילת נשמה לר' יוחנן והירושלמי. ומאן דמחייב ב' מחייבו משום צידה ואידך ס"ל כמ"ד תחש שהיה בימי משה לפי שעה נזדמנו לו ונגנז. והגאון קרבן עדה נדחק ופירושו מבואר ע"פ מ"ש פנ"י דשמעתין. דלמ"ד תחש שכיחא במדבר ופירשו מכמורת לצודם. א"כ כל הפורש רשת בשבת ולאחר שעה ניצד שם חי' חייב למפרע על פרישת המכמורת כמו מבשל ואופה וה"ה צד חלזון חייב. אך למ"ד לפי שעה נזדמנה למשה רבינו ע"ה א"כ היא באתה בגבולו ושם צד את התחש. א"כ אינו חייב אלא צד מיד בשעת פרישה וכמ"ש תוס' לעיל י"ז ע"ב ד"ה אין פורסים. ולא דמי לאפיה ובישול דהתם אם יניח כך יבשל ויאפה ממילא משא"כ הכא מאן יימר שיבא לתוכו חי' א"כ אין בפורש מכמר בים משום צידה. ודוחק למצא צד חלזון ידוע בידו ממש מן הים:

שפצעו מת. לכאורה י"ל ר"י לא פליג אמציאות דניחא לי' דליצול דמי' אלא מיירי שעודנו חי ודמי צליל אך לא יחי' אחרי נפלו כגון שיבש בו כסלע וכמ"ש תוס' שהדג עצמו קירב מיתתו. בין צידה ליבישות סלע ע"י פרכסתו באופן שעל נטילת נשמה שמצידה לא מחייב משום שהוא קרוב מיתתו ומ"מ עודנו חי וכבר חשוב כמת ומ"מ דמי' צליל טפי ולא שפצעו מת ממש. ודברי מהרש"א בתוס' אינם מובנים:

מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. צל"ע לפי שיטת תוס' לעיל ע"ב ע"ב ד"ה נתכוון וכו' וכן פ"ב דשבועות ושם בכריתות. דמתעסק בדבר היתר ועלה בידו דבר איסור זה ממועט בכל איסורים שבתורה מדכתיב בה חוץ מחלבים ועריות ולא צריך לזה טעם דמלאכת מחשבת וא"כ בודאי גם בחובל ומבעיר פטור. ודוקא נתכוון לחתוך מחובר זה ועלה בידו מחובר אחר דנתכוון לדבר איסור דבשארי איסורים בכה"ג כגון רצה לשחוט עולה בחוץ ועלה בידו קרבן אחר חייב. ומ"מ בשבת כה"ג פטור משום דלא הוה מלאכת מחשבת בהא מחייבי' בחובל ומבעיר משום דמקלקל חייב מתעסק נמי חייב. ולפ"ז צע"ג מאי משני ש"ס מתינוקות הא התם מתעסק בדבר היתר הי' למול התינוק של שבת ועלה בידו איסור התינוק של א' בשבת ופטור מדכתיב בה כדאמר ר"א בעצמו במשנה דכריתות שם ומ"ט מחייב ר"א בתינוקות. ור"י נמי לא פטר רק משום דטריד מצוה אבל בלא"ה לא ואמאי מה ענין מתעסק בהיתר ועלה בידו איסור דנפיק מבה. מה ענין זה למלאכת מחשבת. מיהו בש"ס י"ל דלא ממועט מבה אלא עוסק בהיתר גמור אבל מילה דבר איסור הוא אלא שדחי שבת מ"מ מקרי מתעסק באיסור ועלה בידו איסור היינו של א' בשבת ולא אימעט מבה. אלא מטעם שלא נתקיימה מחשבתו שנתחלף לו תינוק בתינוק דפטור משום מלאכת מחשבת והנח לחובל הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב כצ"ל. וא"כ קשה אתוס' דשמעתין דלמא לעולם מתעסק ממש קאמר דהיינו עסיק בהיתר לפוצעו חי ועלה בידו איסור שנטל נשמה וממעט מבה ולא שייך הנח לחבורה הואיל ומקלקל חייב דלא ממלאכת מחשבת ממעטי לי' אלא מדכתיב בה כנ"ל ולק"מ וצ"ע:

והנה מ"ש תוס' דמתעסק היינו אינו מתכוון דלא אתי' מטעם מלאכת מחשבת דבשארי איסורים נמי מותר. עיין חי' ר"ן ר"פ הנחנקים דבשארי איסורי תורה דוקא בחייבי לאוין כגון כלאים ללבוש מותר אין מתכוון אבל חייבי כריתות דקפיד רחמנא אשגגה לחייבי' חטאת אין מתכוון נמי שרי משא"כ שבת אע"ג דאיסור סקילה מ"מ כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה פטור אין מתכוין א"כ הדר' קושי' תוס' לדוכת'. ועכצ"ל דמתעסק ממש קאמר וכמ"ש לעיל:

טפי ניחא לי'. דברי מהרש"א תמוהים דהא איצטריך למימר טפי ניחא לי' משום ר' יהודה דלהוי קלקולו יתר ופטור משום קלקול. והנה קושי' תוס' ארש"י י"ל דתרי גווני אצ"ל איכא. אי רק לא איכפת לי' פטור משום דלא הוה מלאכת מחשבת ובחובל חייב כי האי גוני ולא דמי לארעי' דחברי'. מש"ה פי' רש"י הכא לא ניחא לי' כלל ובכי האי אפי' בחובל ומבעיר פטור דכי האי גוני לא הוה במשכן ולא מטעם מלאכת מחשבת. ובזה מיושבים דברי רש"י דשמעתין וגם סתירת ש"ס דחגיגה עם ר"פ נחנקין דמייתי תוס' וק"ל:

כי היכי דליציל טפי. עמ"ש תוס' דלחייב משום נטילת נשמה ע"י הדם. ולרמב"ם דכל נטילת דם הוא מפרק דש. א"כ לק"מ דהא באמת מחייב משום דש ופשוט:

שוחט משום מאי מחייב. פירש"י בחניקה נמי סגי עכ"ל. י"ל דהוה סד"א דחתיכת הסימנים היינו אב מלאכה דהוה במשכן באלים וכי היכי דילפינן שארי מלאכות ה"נ הך ולזה כ' רש"י מנ"ל שחתכו סימנים כלל דילמא נטלו נשמה באופן אחר. ומשני אה"נ דלאו בחבורה תליא מילתא. אלא כל הנוטל נשמה ע"י שום אופן חייב. אבל אכתי צל"ע מנ"ל שהמיתום בידים כלל דלמא סגרו דלת בפניהם ומתו מעצמם. עיין מס' ע"ז י"ד ע"ב ועיין רמב"ם פ"ח מעירוכין הל' ח' וצ"ע לכאורה. ועיין מהרש"א מהדורא בתרא:

רב אמר משום צובע. עי' ש"ע סס"י שכ' ב"י בשם ר"א ממיץ דאין צביעה באוכלין צ"ל היינו למאי דקי"ל אין עיבוד באוכלי' ה"ה אין צביעה. אבל רב ס"ל כמ"ד יש עיבוד באוכלין וה"ה יש צביעה. וא"כ מיושב פסק הרמב"ם דפסק כשמואל דלא כרב משום דקיי"ל כרבא לקמן אין עיבוד באוכלין. ועיין מג"א סי' שכ"א סק"ז דיש פוסקים דלאורחא יש מליחה. פי' דס"ל דרב אשי ורבה בר ר"ה ורבא לא פליגי. ולפ"ז דוקא אין מליחה לאוכלין כשמשמש מעשה אוכלין אבל לאורחא דאין המליחה לתיקון להטעים המאכל אלא לקיים הבשר עד שעת האוכל ומעשה עור בעלמא משמש ויש בו משום מליחה א"כ ה"ה בצביעה נהי אין צביעה באוכלים מ"מ הכא ניחא לי' דליתווס בית השחיטה היינו צובע מעשה עץ בעלמא שימש וחייב משום צובע. וא"ש דברי ר"א ממיץ ודברי רמב"ם אינם מיושבים. עיין חולין קכ"ט ע"א הך דמעשה עץ שימש ע"ש:

פיסקא הצד צבי ת"ר הצד חלזון והפוצעו וכו' וכתבו בתו' צ"ע דבירושלמי משמע דהצד חלזון לא מחייב משום צידה עכ"ל. ואחר העיון ראיתי דלשון הירושלמי גופא תמוה דלא יהיב טעמא בצד חלזון למה לא יהא חייב משום צידה דנהי דמסיק התם דאתיא כמ"ד דתחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה ולא שייך בה צידה א"כ נראה מזה שבא לומר דלא אשכחן צידה במשכן דבעזים ובאילים מאדמים שהן מין בהמה לא שייך בהו צידה שמצויין בבתים אכתי תיקשי ממ"נ אם נאמר דכיון דלא הוי במשכן לא לחייב עליה א"כ אפילו בצד צבי נמי לפטור אע"כ דאע"ג שלא היו צריכין למשכן בצידה אפ"ה כיון דאשכחן במשכן דברים דשייך בהו צידה מש"ה מיקרי מלאכה חשובה וחייב כדאשכחן בזורע וחורש דמסתמא לא היו זורעין וחורשין אותן הסמנין שהיו צריכין למשכן אלא שהיה מצוי בידן אפ"ה כיון דשייך זריעה וחרישה באותן מינין חייב א"כ ה"ה לצידה א"כ בחלזון אמאי ליפטר דנהי דמסתמא לא היו צדין החלזון במדבר אלא שכבר היה מצוי בידם ע"י תגרי או"ה או שהוציאו ממצרים כדאשכחן להדי' בעצי שטים ובנסכים א"כ ה"ה לחלזון וכיון שהוא מין דשייך ביה צידה ליחייב:

והנלע"ד בזה דהתוס' לשיטתייהו שכתבו בפ"ק במשנה דאין פורסין מצודה דאפילו פורס מצודה בשבת אינו חייב חטאת אא"כ צד מיד בשעת פריסה ונתכוין לכך וכדמוקי להדיא בירושלמי בפורס בחורשין שמצויין שם הרבה שיצודו בוודאי וא"כ אפשר לומר דלא שייך הך מילתא בצידת חלזון שאינו מצוי כ"כ לצודו בשעת פריסה ממש. מיהו הא דמייתי בירושלמי האי דתחש נראה דודאי אי הוי אשכחן צידה בתחשים במשכן ממילא הוי שמעינן דחייב אפילו בכה"ג בצידה אפילו במין שאינו מצוי כ"כ דתחשים ודאי אין מצויין אלא כיון דלקושטא דמילתא סובר הירושלמי דתחש בריה בפני עצמו היה מש"ה סובר הירושלמי דלא שייך צידה אלא בדבר שנצוד בשעת פריסה וא"כ אין לחייב בצידת חלזון כיון שאין יודע אם יצוד מיד כדמקשה בפ"ק דירושלמי אבל מ"מ בצידת צבי חייב אם יצוד בשעת פריסה ונתכוין לכך כגון בחורשין ובכה"ג הוי שפיר מלאכה כיון שענין צידה מיהא הוי במשכן בחלזון. כן נ"ל בשיטת הירושלמי ודו"ק:

שם רבא אמר אפילו תימא שפוצעו חי מתעסק הוא וכו' וכתבו התוס' דע"כ האי מתעסק לאו דוקא אלא דבר שאינו מתכוין הוא. ולכאורה לישנא דגמרא גופא הכי דייק מדמקשינן עלה מהא דאמרו אביי ורבא מודה ר"ש בפסיק רישא והאי לישנא לא אשכחן בש"ס בשום דוכתא לענין מתעסק אלא לענין דשא"מ דפליגי ר"ש ור"י דר"ש לקולא והיינו דאמרי' מודה ר"ש משא"כ לענין מתעסק ממש אדרבה איפכא משכחת להו במשנה דכריתות דף כ' דר"ש מחמיר טפי מדר"י אלא הא דלא נקט הכא בהדיא טעמא דדבר שא"מ ונקט מתעסק נראה לי דעיקר מילת' דדשא"מ לא שייך אלא כשעושה במזיד לענין חיוב מיתה או מלקות או לענין איסורא דאורייתא או דרבנן דלר"ש מותר אפי' לכתחילה משא"כ הכא דלענין שוגג איירי מדקתני חייב שתים או ג' מש"ה לא שייך לישנא דדשא"מ דכל שוגג אינו מתכוין הוא מש"ה נקיט לשון מתעסק דשייך בשוגג דהא עיקר ילפותא דמתעסק ילפינן ממיעוטא דאשר חטא בה כדאיתא בכריתות וכפירש"י לעיל דף ע"ב עמוד ב' מש"ה קתני ה"נ לישנא דמתעסק ולעולם דחדא מילתא היא ויתכן יותר לפי מאי דפרישית לעיל בפירקין בסוגיא דשגג בלא מתכוין ובפרק כירה דף מ"ב ופ' כל שעה גבי אפשר ולא מכוין דעיקר פלוגתא דר"ש ור"י לענין דבר שא"מ בכל התורה כולה אפשר דשייך בהך מיעוטא דמלאכת מחשבת ומיעוטא דבה (וזה דלא כמ"ש התוס' כאן) ומה שיש להקשות בזה דא"כ פלוגתא דר"י ור"ש בכריתו' לענין מתעסק הוי איפכא ממאי דפליגי לענין דשא"מ וכה"ג אביי ורבא דלעיל בפירקין הוי איפכא ממאי דפליגי בפרק כל שעה כבר כתבתי לעיל בתחלת הסוגי' דנתכוין לחתוך את התלוש וחתך המחובר ליישב לנכון ע"ש ועי' ג"כ בס' מג"ש למ"ז ז"ל לעיל בשמעתין:

מיהו לפי' התוס' כאן נראה דבלא"ה א"ש הא דשביק הכא לישנא דאינו מתכוין ונקט מתעסק היינו משום דבעי למימר דאפילו ר"י דמחמיר בעלמא בדשא"מ אפ"ה מודה הכא כיון דהוי נמי מתעסק והיינו כדמסקינן דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה. כן נ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה כי היכי דליציל צבעיה קשה לר"י דמ"מ על נטילת הדם לחייב משום נטילת נשמה וכו' עס"ה. וכל דבריהם בזה היינו לפי שיטתם דעיקר חיוב נטילת הדם היינו משום נטילת נשמה אפילו לענין חובל מיהו לשיטת הרמב"ם נראה דחיובא דחובל לענין נטילת הדם היינו משום מפרק וא"כ לק"מ דלשיטת רש"י והרמב"ם מפרק היינו תולדה דדישה גופא ועיין מ"ש בזה בר"פ שמונה שרצים ואי תקשי א"כ בשוחט בסמוך אמרינן דאינו חייב אלא משום צובע או משום נטילת נשמה ואמאי לא קאמר משום מפרק כבר כתבתי בזה בפ"ק דביצה דבשוחט דחולין לא שייך משום חיובא דמפרק כיון שאין צריך לדם ומה שיש לדקדק בזה על שיטת הרמב"ם מדידיה אדידיה כתבתי ג"כ שם בפ"ק דביצה דף י"ב ועיין ג"כ מ"ש בפרק קמא דכתובות דף ו' בסוגיא דבעילת בתולה בשבת וכתבתי שם באריכות ודו"ק:

היודע לחשוב תקופות ומזלות ואינו חושב אסור לספר הימנו. פירש הרב אליה רבה א"ח סי' ש"מ ס"ק י"ד במ"ש בע"ז אמר רבא לא תשתעי בהדי איבו דקאכיל פת כותים ופירשו הגאונים שלא יאמרו שמועה מפיו כמ"ש הרא"ה בבדק הבית דף פ"ח ריש ע"ב וכ"כ הרשב"א שם בתורת הבית דף פ"ח ע"א. ובמשמרת הבית שם כתב לפי שעובר על גזרת חכמים וב"ד אינו נחשב כחכם לומר דבר שמועה משמו מדה כנגד מדה והיינו דקאמר הכא אסור לספר הימנו פי' לומר שמועה משמו דטעם לחשוב תקופות כדי שיקרא חכם ונבון כמ"ש לקמן וזה שאינו חושב אינו רוצה להיות חכם לכן מדה כנגד מדה שלא יאמרו שמועה מפיו. ודפח"ח. ועמ"ש הריטב"א בחידושי ע"ז שם דף ל"ה באורך:

דרנא. תולעת ומנקב בו נקב קטן ועגול וצריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטין קמטין: המותח חוט של תפירה. בגד התפור ועומד והניח החוט ארוך ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת וחוטי התפירות נמשכין ומותח את ראשי החוט להדק ולחבר זו היא תפירתו וחייב: והלומד דבר אחד מן המגוש. מין הממשיכו לע''ז אפי' דבר תורה אסור ללמוד ממנו: והיודע כו'. הני תלת שמעתתא שמעינהו (מר) זוטרא מרב כי הדדי וגרסינהו: אמגושא. דאמרינן בכל דוכתא רב ושמואל פליגי ביה: חד אמר חרשי. מכשף: וחד אמר גדופי. מין האדוק בע''ז ומגדף תמיד את השם ומסית אנשים לע''ז: דאי סלקא דעתך חרשי. וטעמא משום דכתיב לא ימצא בך וגו' וקא חשיב מכשף: והא כתיב. לעיל מיניה לא תלמד לעשות כדי שתעשה: להבין. שתוכל לעמוד בהן ואם יעשה נביא שקר לפניך שתבין שהוא מכשף: תסתיים דגדופי הוא. הלכך כל דבריו דברי ע''ז והסתלק מעליו שלא ישיאך: לעיני העמים. שחכמה הניכרת היא שמראה להם סימן לדבריו בהילוך החמה והמזלו' שמעידין כדבריו שאומר שנה זו גשומה והיא כן שנה זו שחונה והיא כן שכל העיתים לפי מהלך החמה במזלותיה ומולדותיה במזל תלוי הכל לפי השעה המתחלת לשמש בכניסת החמה למזל: הפוצעו. דוחקו בידיו שיצא דמו: אינו חייב אלא אחת. משום צידה אבל אפציעה ליכא חיוב: בכלל דישה. שמפרק דמו הימנו כמפרק תבואה מקשין שלה: מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. כלומר לגבי נטילת נשמה הוי מתעסק בדבר אחר ולא הויא מלאכת מחשבת שאינו מתכוין שימות: טפי ניחא ליה. שדם החי טוב מדם המת וכיון דכל עצמו מתכוין וטורח לשומרו שלא ימות בידו אפי' מת אין כאן אלא מתעסק וכי מודה ר' שמעון במידי דלא איכפת ליה אי מיתרמי ומיהו איכווני לא מיכוין: דליציל ציבעיה גרסינן. שתהא מראית צבעו צלולה: שוחט משום מאי מיחייב. שחיטה במלאכת המשכן היכא ומאי עבידת' אי מעורות אילים מאדמים למה לי בהו שחיטה בחניקה נמי סגי:

שכן יריעה שנפל בה דרנא כו'. תימה לר''י דבריש האורג אמרי' קורע על מנת לתפור שתי תפירות היכי משכחת לה ומשני דעבידא ככיסתא ואומר ר''י דבמשכן היו אומנים ביותר והיו נזהרים שלא היו עושים ככיסתא והתם לא קאמר שנפל בה דרנא דנקט דשכיח טפי ועוד דהתם בעי לאשכוחי קורע על מנת לתפור שתי תפירות ותו לא ויריעה שנפל בה דרנא צריך לקורעה מתחלתה ועד סופה ויש בה כמה תפירות ואע''ג דהשתא לא משכח' במשכן על מנת לתפור שתי תפירות ותו לא סברא הוא דבשתי תפירות הוי דבר חשוב: אמגושא. פי' בערוך דפליגי בהא דאמר רב פפא באלו מגלחין (מו''ק יח.) פרעה אמגושי היה דכתיב הנה יוצא המימה חד אמר לעשות כשפים היה יוצא וחד אמר גדופי שהיה עושה עצמו ע''ז שהיה אומר לי יאורי ואני עשיתני ואין נראה לר''י דפליגי רב ושמואל במאי דאמר רב פפא אלא פליגי אאמגושא שנזכר בשום מקום במשנה או בברייתא: הצד חלזון. למאן דמוקי לה בשפצעו חי אתי שפיר הא דנקט הצד חלזון דדרך לפוצעו מיד אחר צידה כל זמן שהוא חי וקמ''ל דאע''פ שפצעו חי לא מיחייב משום נטילת נשמה ואפילו למאן דמוקי לה כשפצעו מת קמ''ל דלא מיחייב בצידה שלו משום נטילת נשמה דאף על גב דאמרי' בפרק שמונה שרצים (לקמן דף קז:) השולה דג מן הים כיון שיבש בו כו' הכא שמא חלזון דרכו לפרכס ולקרב מיתתו וצ''ע דבירושלמי משמע דצד חלזון לא מיחייב משום צידה: וליחייב נמי משום נטילת נשמה. ואפי' לרבי יהודה דאמר מקלקל בחבורה פטור פריך שפיר דהיכא דאיכא תקון קצת חייב כדאמרי' בפסחים (דף עג.) בסוף אלו דברים והכא נמי במה שממיתו יש תקון קצת שאינו מפרכס לכאן ולכאן ונוח ליטול ממנו הדם ולמאי דמסיק דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה אתי שפיר נמי לרבי יהודה דהשתא ליכא תיקון כלל ומיהו שמעתין אתיא אפי' לר''ש דמחייב מקלקל בחבורה מדמשני מתעסק הוא אצל נטילת נשמה ולא קאמר מקלקל הוא: מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. האי מתעסק לאו דוקא דהא מתעסק בחבורה חייב לר''ש דאמר בס''פ ספק אכל (כריתות יט:) הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב וטעמא כדיליף בהאורג (לקמן קו.) מדאיצטריך למישרי מילה מכלל דמקלקל בחבורה חייב ולא חיישינן למלאכת מחשבת דמקלקל דעלמא לא מיפטר אלא משום מלאכת מחשבת כדאמר בספ''ק דחגיגה (דף י:) ומתעסק דהכא היינו דבר שאין מתכוין כיון דאין מתכוין כלל למלאכה מותר אפי' בחבורה אע''פ דלא בעי מלאכת מחשבת כמו כל איסורים שבתורה דלא שייך בהו מלאכת מחשבת ושרו אין מתכוין כדאמר מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה כו' (כלאים פ''מ משנה ה) וכן מוכח בפ''ק דכתובות (ד' ה:) דאמר את''ל דם חבורי מיחבר לדם הוא צריך או להנאת עצמו הוא צריך ואת''ל להנאת עצמו הוא צריך הלכה כרבי יהודה או הלכה כר''ש פירוש בדבר שאין מתכוין ואת''ל הלכה כר' יהודה בדבר שאין מתכוין במקלקל הלכה כמאן משמע דאי הלכה כר''ש בדבר שאין מתכוין תו ליכא לספוקי במקלקל דאפי' מקלקל בחבורה חייב כיון דאין מתכוין מותר: טפי ניחא ליה כי היכי דליציל ציבעי'. פי' אע''ג דהוי פסיק רישיה דמודה ר''ש הכא מיפטר משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דאפי' במקלקל פטר ר''ש במלאכה שאינה צריכה לגופה כדאמר בפרק הנחנקין (סנהדרין פד:) מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר''ש הא אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכי מודה ר''ש בפסיק רישיה ה''מ במידי דניחא ליה אי מתרמי דהוי צריכה לגופה אבל במידי דלא איכפת ליה לא מודה ורש''י פי' דהא דמודה ר''ש בפסיק רישיה היינו במאי דלא איכפת ליה אי מתרמי וליתא דהא מזרד זרדין בארעא דחבריה פטר ר''ש בפ' הבונה (לקמן קג.) והתם לא איכפת ליה אי מתרמי אלא כדפי' ותימה דבספ''ק דחגיגה (דף י:) משמע דהא דפטר ר''ש מלאכה שאינה צריכה לגופה היינו משום דבעי מלאכת מחשבת וא''כ בחבורה דלא בעי מלאכת מחשבת ליחייב בה מלאכה שאינה צריכה לגופה: כי היכי דליציל ציבעיה. קשה לר''י דמ''מ על נטילת הדם ליחייב משום נטילת נשמה ונראה כלשון אחר שפי' בקונט' בריש שמונה שרצים (לקמן קז.) דחובל בהן חייב משום דהוי תולדה דשוחט וחייב משום נטילת נשמה ונטילת הדם היינו נטילת נשמה כדכתיב כי הדם הוא הנפש ולכך ח' שרצים שיש להם עור חייב בנצרר הדם אע''פ שלא יצא דכיון שנצרר סופו לצאת אלא שעתה העור מעכבו ושאר שרצים שאין להם עור אינו חייב עד שיצא מהם דם אבל בנצרר הדם ולא יצא לא מיחייב דכיון שלא יצא סופו לחזור דאם היה סופו לצאת היה יוצא מיד שאין העור מעכבו והשיב לו ר''ת דדם חלזון הראוי לצביעה מיפקד פקיד ולא מיחייב על אותו הדם משום נטילת נשמה ועל דם אחר היוצא עמו נמי לא מיחייב דלא ניחא ליה כי היכי דליציל ציבעיה אבל אין לפרש דנטילת נשמה היינו שמחליש אותו דבר שחובל בו דגבי דם בתולים מה צריך לחלישות האשה וגבי מילה מה צריך לחלישות התינוק. אלא לנטילת הדם קרי נטילת נשמה כדפי': שוחט משום מאי מיחייב. לאו אשוחט דמתני' קאי דההוא פשיטא דלא הוי אלא משום נטילת נשמה דצובע תנן בהדיא במתני' אלא אשוחט דעלמא קאי:

שבת עה ע"א - טקסט הדף

דף עה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד