שבת עה ע"ב

דף עה - ב

והוינן בה לרב: וכי רק  משום צובע, אין ואילו משום נטילת נשמה לא מיחייב?! והרי ודאי שנטילת נשמה גם היא מלאכה, כמו שהרגו את האילים והתחשים והחלזון.

ומתרצינן: אימא כך אמר רב: השוחט חייב אף משום צובע. והנפקא מינה, שאם שחט בשוגג חייב שתי חטאות.

[ולפי זה מתורץ גם מה שמנתה המשנה את השוחט כמלאכה בפני עצמה, שאינה כלולה בצובע האמור במלאכות הצמר].

אמר רב: מילתא דאמרי, שהשוחט חייב אף משום צובע - אימא בה מילתא אוסיף בה טעם, דלא ליתו דרי בתראי שלא יבואו הדורות הבאים וליחכו וילעגו עלי.

שהרי לכאורה יש לתמוה על מה שאמרתי כי שוחט חייב משום צובע:

צובע בשחיטה - במאי ניחא ליה? מה צורך יש לו בצביעת הבשר. ^[1]

ואמינא: ניחא ליה דליתווס, שיצטבע בית השחיטה בדמא, כי היכי דליחזוה אינשי, שיראוהו האנשים, וידעו מתוך הצבע האדום הטרי שהיום נשחטה הבהמה, וליתו, ליזבנו ויקנו מיניה. ^[2]

שנינו במשנה: והמולחו והמעבדו.

והוינן בה: היינו מולח והיינו מעבד?! שהמליחה אף היא צורך העיבוד, ולמה נמנו כשתי אבות מלאכות.

ומתרצינן: רבי יוחנן וריש לקיש, דאמרי תרווייהו: אפיק הוצא חד מינייהו, שאכן אין צורך למנותם כשתים, ועייל במקומה מלאכת שירטוט, שהיא סימון המקום שרוצה לכתוב או לחתוך בצורה ישרה. וכך עשו במשכן בחיתוך העורות.

אמר רבה בר רב הונא: האי מאן דמלח בישרא חייב משום מעבד.

רבא אמר: אין עיבוד באוכלין! [ומדרבנן אסור. תוד"ה אין].

אמר רב אשי: ואפילו רבה בר רב הונא שחייב על המלחת הבשר, לא אמר זאת אלא דקא בעי ליה במקום שהוא צריך את הבשר המלוח לאורחא, שיוצא לדרך, ואז הוא מולח מלח הרבה כדי לשמר את הבשר, וזוהי צורת עיבוד שחייבים עליה. אבל אם מולח לצורך ביתא, מליחה רגילה של בשר בבית - לא משוי איניש מיכליה עץ! אינו מולח אדם את מאכלו, הבשר הדרוש לו למאכל ביתו ולא לשימור, עד שיתקשה כעץ. ופחות מכך לא הוי עיבוד.

שנינו במשנה: והממחקו והמחתכו.

אמר רבי אחא בר חנינא: השף בין העמודים של אכסדרה, העשויה חלונות חלונות בין עמוד לעמוד, ושייף את קרקעית החלון כדי שיהא חלק ונוח לישען עליו - חייב משום ממחק. ^[3]

אמר רבי חייא בר אבא: ג' דברים סח לי רב אשי משמיה דרבי יהושע בן לוי:

א. המגרר, משפשף ראשי כלונסות לחדדם, ומקפיד שיהיו כולם בגודל אחיד, בשבת, חייב משום מחתך.

ב. הממרח רטיה בשבת, מחליק את המשחה שעל התחבושת - חייב משום ממחק.

[כך נראה לפרש לכאורה. ובדברי המפרשים והפוסקים לא מצאנו במפורש התייחסות למשחה, ויש לשונות בדבריהם שנראה כי המדובר הוא בהחלקת הרטיה עצמה, וצריך עיון את מה הוא מחליק וכיצד הוא מחליק].

ג. המסתת את האבן בשבת, שמחליק אותה לאחר שנחצבה - חייב משום מכה בפטיש, שזו היא גמר מלאכתה. ^[4]

אמר רבי שמעון בן קיסמא אמר רבי שמעון בן לקיש: הצר ^[5] צורה בכלי לנוי [בכלי גמור, ועומד לכך שיוסיפו עליו את הצורה], והמנפח בכלי זכוכית, בזכוכית מהותכת חמה הוא מנפח במפוח ועושה ממנה כלי - חייב משום מכה בפטיש. ^[6]

אמר רבי יהודה: האי מאן דשקיל אקופי מגלימי, שמוציא מהאריג חוטים בולטים שנשארו כתוצאה מקשר שנעשה שם, או שמוציא קש וקיסמים שנשתרבבו לתוך הבד בשעת האריגה - חייב משום מכה בפטי ש.

והני מילי, דוקא דקפיד עליהו שלא ישארו בבד.

שנינו במשנה: והכותב שתי אותיות.

תנו רבנן: כתב אות אחת גדולה, ויש במקומה כדי לכתוב שתים שתי אותיות רגילות - פטור. כיון שלא כתב שתי אותיות כפי שהיה במשכן, שכתבו אות אחת על קרש זה ואת שניה על הקרש השני כדי לסמן שהוא בן זוגו. ^[7]

אבל, אם מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים - חייב! כי חשיבותה של מלאכת המחיקה היא בהכנת המקום לכתיבת שתי אותיות, וכאן הרי יש כאן מקום לשתי אותיות. ^[8]

אמר רבי מנחם ברבי יוסי: וזה חומר במוחק מבכותב! וקמשמע לן, שתנא קמא הוא רבי מנחם ברבי יוסי.

שנינו במשנה: הבונה, והסותר, המכבה, והמבעיר, והמכה בפטיש.

רבה ורבי זירא דאמרי תרווייהו: כל מידי דאית ביה גמר מלאכה - חייב משום מכה בפטיש.

שנינו בסיפא דמשנה: הרי אלו אבות מלאכות.

ומבארינן: הא דקתני "אלו" - לאפוקי מדרבי אליעזר, דמחייב על תולדה במקום אב שתי חטאות. ^[9]

שהרי כבר אמרנו לעיל [עג ב], שהמנין שנקטה משנתנו הוא לידע כמה חטאות הוא חייב. ובאה הסיפא להשמיענו שאם עשה אבות אלו ועשה עמהן גם תולדות אינו חייב עליהן חטאות נפרדות, אלא מביא קרבן שיכפר על האב ותולדותיו כולן.

[לשונו של רש"י כאן ובתחילת מסכת בבא קמא מורה לכאורה כי אליבא דרבנן העושה אב ותולדותיו מביא קרבן רק על האב, ולא על תולדותיו. אך דבר זה תמוה ביותר, כי הרי גם התולדה היא חטא המחייב קרבן אלא שהיא יכולה להתכפר יחד עם האב באותו הקרבן.

אך עיון בלשונו של רש"י בדף ו ב בד"ה חייב, מוכיח כי כוונתו של רש"י היא לומר שאין התולדה מחייבת קרבן בפני עצמו במקום שעושה אותה בהעלם אחד עם האב, אבל ודאי שהיא צריכה להתכפר בקרבן יחד עם האב].

שנינו במשנה: הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת.

ומבארינן מדוע חזר התנא ושנה את מנין המלאכות אחר שכבר שנה אותו ברישא:

לאפוקי מרבי יהודה.

דתניא: רבי יהודה מוסיף את השובט, שמכה בשבט על חוטי השתי כדי לישר אותם. ואת המדקדק, שמכה על חוטי הערב המתוחים מדאי, כדי שיתרפו וישתלבו יפה באריג. ^[10]

אמרו לו חכמים לרבי יהודה:

שובט - הרי הוא בכלל מיסך! שענינם של שובט ומיסך הוא סידור חוטי השתי.

מדקדק - הרי הוא בכלל אורג! שהמדקדק הוא חלק ממלאכת האריגה.

ולא דמי לזורה ובורר ומרקד דלעיל [עג ב] שנמנים כשלשה אבות, אף על פי שמהות שלשתם היא תיקון האוכל על ידי הפרדת הפסולת ממנו.

משום דחלוקים הם לשלש פעולות, הנעשות בשלשה שלבים, ובשלשה מצבים של האוכל והפסולת, ובזה אחר זה.

זורה הוא בתחילה בקשין, שמפריד אותם מהגרעינים באמצעות הרוח. ובורר הוא לאחר מכן בצרורות העפר והאבנים המעורבים בין גרעיני התבואה שמוציא אותם בידיו מתוך התערובת. ומרקד הוא לאחר מכן לאחר שנטחנה התבואה ונעשתה קמח שמנפה אותה בנפה מהקליפות של גרעיני התבואה.

עיין ברש"י כאן ובריטב"א כתב עפ"י רש"י במשנה [עג א] שהחילוק הוא דזורה הוא ע"י הרוח ובורר ביד ומרקד בנפה.

מתניתין:

ועוד כלל אחר אמרו:

כל הכשר להצניע, דבר שראוי להצניעו ולשמור עליו כי הוא משמש לצורך האדם, ומצניעין כמוהו, שיש בו שיעור שבגללו רוב בני אדם מחשיבים אותו ועשויין להצניעו, והוציאו בשבת מרשות לרשות בשוגג - חייב חטאת עליו, אפילו אם הוציאו אדם עשיר שאין הדבר חשוב בעיניו [ולהלן יתבארו השיעורים לכל מיני דברים].

וכל דבר שאינו כשר חשוב להצניע, ואין מצניעין כמוהו, והוציאו בשבת - אינו חייב על הוצאתו אלא המצניעו. אותו אדם שהדבר חביב עליו וחשוב בעיניו עד שהוא מצניעו, רק הוא חייב אם הוציאו. אבל אדם אחר שהוציאו אינו חייב עליו, שלגביו לאו מלאכה היא.

גמרא:

ומבארינן: כל הכשר להצניע דקתני - לאפוקי מאי?

רב פפא אמר: לאפוקי דם נדה, שאין מצניעין אותו.

מר עוקבא אמר: לאפוקי עצי אשרה, עצי אילן שנעבד לעבודה זרה.

ומבארינן: מאן דאמר דם נדה, כל שכן עצי אשרה דלא מצניעין, שהרי הם אסורין בהנאה ומאוסים וחייבים לאבדם מהעולם.

ומאן דאמר עצי אשרה סבר, דוקא עצי אשרה לא מצניעין. אבל דם נדה מצנע ליה לשונרא [חתול], שיאכלנו.

ואידך סבר: כיון דחלשא גורם לחולשה, שהמאכיל דם אדם לחתול נחלש בשל כך, הילכך לא מצנע ליה.

אמר רבי יוסי בר חנינא: האי דקתני במתניתין שדבר שיש בו שיעור שרוב האנשים מצניעין אותו בשל כך חייבים כולם על הוצאתו, ואפילו אדם עשיר שאינו מחשיב אותו עקב שיעורו הקטן - דלא כרבי שמעון.

דאי רבי שמעון, האמר: [לקמן במשנה עו ב] לא אמרו כל השיעורין הללו [שנשנו להלן, שעל אותן שיעורין חייבין] אלא למצניעיהן בלבד. כלומר רק סתם אנשים, שרגילים להצניע כשיעור הזה, הם חייבין עליו. אבל אדם עשיר, שאינו רגיל להצניעו, אינו חייב עליו אלא בשיעור יותר גדול. ^[11]

שנינו במשנה: וכל שאינו כשר להצניע.

ומשכחת עיקר דילה במסכת כריתות בפרק ספק אכל חלב (כריתות דף יט) אמר רב נחמן אמר שמואל [המתעסק] בחלבים ובעריות (בחלבים פטור ובעריות) חייב שכבר נהנה מתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה ומשכחת לה בסנהדרין בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סב) ובגמרא דהזורק דבני מערבא (הלכה ו) גרסי הזורק בשבת פטור היאך עבידא אמר הריני קוצר חצי גרוגרת וקצר כגרוגרת פטור בגמ' דכל שעה בפסחים (דף לג) גרסי לה אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהן שאין מתעסק כמתעסק שאם נתכוין להגביה את התלוש וחתך המחובר פטור וכגון זה כל מלאכה שהיא באה חילוף מה שנתכוון העושה אותה מתעסק מיקרי שהרי לא נעשית מחשבתו:

אלו לאפוקי מדר' אליעזר דמחייב על תולדה במקום אב. ואשכחנן דברי ר' אליעזר בכריתות בפרק אמרו לו אכלת חלב (דף טז) אמר ר' עקיבא שאלתי את ר' אליעזר העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד מהו חייב על כל אחת ואחת או חייב אחת על כולן אמר לי חייב על כל אחת ואחת מקל וחומר ואמרו בתלמוד בעי מיניה ולדי מלאכות אי כמלאכות דמיין אי לא ופשט ליה דולדי מלאכות כמלאכות דמיין:
דאי ר' שמעון הא אמר לא נאמרו כל השיעורין האלו אלא למצניעיהן. בפירקא דלקמן המוציא יין (דף עו) משכחת להא דר' שמעון:

סליק פרק כלל גדול.

שוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע אסיק' ניחא ליה כי היכי דנתווס בית שחיטה דידיה דמא.

כי היכי דידעי אינשי דחי הוה וכי היכי (דניחה) [דנחזיה] אינשי דנשחט הוא וקאתי למזבן מיניה ולא יימרו של נבילה הוא. והא דאמר רב משום צובע הכי קאמר חדא משום נטילת נשמה דהא בהדיא תנן באבות מלאכות השוחט. וסבר רב השוחט בשבת חייב שתים אחת משום נטילת נשמה ואחת משום צובע והוא אב (אחד) [אחר].

והמולחו והמעבדו. אקשינן דמולח היינו מעבד כדאמרינן (לקמן שבת עט:) לענין חיפה מליח וקמיח שנמצאת מליחתו עבודו ופרקין ר' יוחנן ור"ל דהמולח והמעבד תרווייהו מלאכת עיבוד נינהו ותני חדא והוא הדין לאחרינא. אי הכי בצרי להו עייל שירטוט ושני במתני' המולחו והמשרטטו:
ירושלמי מה עיבוד היה במשכן שהיו משרטטין בעורות מהו משרטטין מסרגלין. מליחת בשר חי בשבת. אם כוונתו לצאת בו לדרך או לאוכלו אחר כמה ימים חייב משום מעבד אבל לאוכלו ביומו לא ולית הלכתא כדרבה בר רב הונא (דרבה בר רב הונא) [דרבא] דחי לה ואמר אין עיבוד באוכלין:

השף בין העמודים. פי' מחליק חייב משום מוחק והוא כמו ממרח את הרטיה:
ירושלמי הממחקו. מה מחיקה היתה במשכן (פי') שהיו שפין העורות ע"ג העמוד. השף את העור ע"ג העמוד חייב משום (מוחק) [ממחק]. הממרח איספלנית חייב משום מוחק. הגורר ראשי כלונסות חייב משום מחתך. הממרח רטיה חייב משום מוחק. וכן הצר בכלי צורה כל שהוא חייב משום מכה בפטיש. ואע"ג דפליג ר' ישמעאל (לקמן שבת קג:) ואמר עד שיצור כל הצורה יחידאה היא ואי ההיא צורה אית בה אותיות דמיקרו חייב משום כותב ואי לאו חייב משום מכה בפטיש וכן המנפח בכלי זכוכית הוא גמר מלאכתו שמלאכת זכוכית בניפוח הוא. פי' אקופי כגון נימין הניתקין מן האריגה דנתלין בבגד או חתיכות עצים קטנים המסבכין בצמרן של בגדים חדשים וכשמשלים האומן מלאכתו כל ראשי נימין התלויים בין קיסם וקליפה שנסתבכו בבגד נוטלן. ונקראין אקופי.

ולרב משום צובע אין משום נטילת נשמה לא. פי' א"כ קשי' מתני' דקתני צובע ושוחטו בתרתי, ופריק אימא אף משום צובע:

השף בין העמודים. פירש רש"י ז"ל, השף בקרקעות הבנין שהעמודים נשענין עליו כדי שיהא חלק חייב משום ממחק ולא מסתברא אלא משום בונה ובשדה משום חורש כדאמרי' בגומא. אלא ה"פ: השף העור בין העמודים כדי לרככו חייב משום ממחק שכן דרך הרצענין להחליקו ולרככו בכך ומפורש בירושלמי המוחקו מה מחיקה הי' במשכן זעירא בר חנינא בשם ר' חנינא אמר שהיו שפין את העור ע"ג העמוד. חייב משום מאי חייב ר' יוסי בשם רבי יודא בן לוי ור' אחא ר' יודא בן לוי בשם ר' יהושע בן לוי, משום ממחק:

לאפוקי מדר"ח דמחייב אתולדה במקום אב. איכא דקשי', לאפוקי מדר"א מרישא שמעת מיני' דקתני חייב על כל אב מלאכה ומלאכה ומשמע ולאו אתולדה במקום אב וקתני נמי העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת. ומפרקי' אי מרישא ה"א על כל אב מלאכה לאפוקי קצר וקצר בהעלם אחד ועושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת היינו רישא והכי קתני חייב על כל אב מלאכה ולא על אב א' שתים שהעוש' מלאכו' הרבה מעין מלאכ' א' אינו חייב אלא אחת. ובנוסחאות מדוקדקות ל"ג במתני' חייב על כל אב מלאכה אלא חייב על כל מלאכה ומלאכה. ומיהו בכריתות (טז:) מוכח מרישא דאתי' דלא כר"א ואפשר דסמיך אסיפא כיון דסיפא אתיא דלא כר"א לא דחקי' לאוקמי לרישא כר"א ומוקמי' לה כפשטא ואתיא כרבנן וי"ל דאף על גב דמרישא שמעת מינה לאפוקי מדר"א סתים נמי בהך משנה אחר'יתי דלא כוותי' דכיון דאיצטרכא לי' לתנא למתניי' לאפוקי מדר' יהודה תנא אלו אגב אורחי' לאפוקי לה נמי מדר"א וכיוצא בה הרבה בתלמוד:

ודאמרי' נמי חסר אחת לאפוקי מדרבי יהודה. קשי', הא תני לה רישא אבות מלאכות ארבעים חסר א' וא"ל אי מרישא ה"א תנא ושייר אבל סיפא כיון דתנא אלו ליכא למימר תנא ושייר כדאקשי' בעלמא תני תנא אלו ואת אמרת תני ושייר. ועוד ממשנה יתירה דוקא אלו ולא יותר:

ודא"ל רבנן שובט הרי הוא בכלל מיסך מדקדק הרי הוא בכלל אורג. קשיא נמי, דהא כל מלתא דהוי במשכן אע"ג דדמיא לה חשיב לה וי"ל שובט ומיסך מדקדק ואורג א' הן לגמרי ולא שנים הדומין:

אר"י בר חנינא הא דלא כר"ש. פירוש כולה מתניתין, דמתני' קתני כל הכשר להצניעה ומצניעין כמוהו אזלי' בתר רובא דעלמא ואלו ר"ש לא חייב אלא מצניעיהן ממש וסיפא נמי דקתני אינו חייב אלא המצניעו דאלמא מצניעו לא בעי שיעורא כלל דלא כרבי שמעון דאלו רבי שמעון קאמר כל השיעורין הללו למצניעיהן, כך פירש רש"י ז"ל. ואף על גב דבתר הכי מייתי' בגמרא פיסקא דסיפא דמתני' משום דארישא איתמר מתני' דלא כרבי שמעון וכולה בכללא והדר מייתי לסיפא דהוא בנחוד אתיא דלא כרשב"א. ומצינו פסקא אחרונה שבמשנתינו שהביאו אותה בגמ' ראשונה ואחר מביאים הראשונה ומדברים עליה ואחת מהן בפ' חזקת הבתים (ב"ב לו.):

מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים חייב. פירוש: משום דהוה ליה כמוחק שתי אותיות, ואע"ג דלא בעינן כדי שיהא מקום לכתוב שתי אותיות גדולות כאותה שמחק דהא לא אפשר, מכל מקום בעינן כעין אות שמחק שיהו בינונית, ומאותה כתיבה שמחק, שאם היא כתיבה אשורית בעינן נמי אשורית, דאי לא אינו חייב לפי שאין לך מוחק אות קטנה אשורית שלא יהא בה כדי לכתוב שתי אותיות בכתיבה שאינה אשורית כגון מיש"ק שלנו, וא"כ מאי גדולה, ולא קתני גדולה אלא לאפוקי שיהא מקום כעין אותה שמחק לכתוב שתי אותיות בינוניות מאותה אות שמחק, שאם הוא אל"ף שיהא מקום לכתוב שני אלפין בינונים, ואם הוא בי"ת שיהא מקום לכתוב שני ביתין בינונים או אחרות דומיא דהני, דאי לא אין לך מוחק אות אפילו בינונית שלא יהא בה לכתוב שני ווי"ן או שני יודי"ן ומאי גדולה דקתני, דאין לומר מאי גדולה הוא הדין בינונית, ולאפוקי וי"ו או יו"ד קא אתי שאם מחקם אינו חייב משום דלא הוו גדולות, דזה דחוק הוא מאד, ועוד דתינח באותיות בכתיבה מאי איכא למימר.
ומיהו מכל מקום לא בעינן שיהו שם דומיא דשם משמעון או יה מיהודה דלא נאמרו אלו אלא כדי לחייב משום מלאכת מחשבת בלבד, דסלקא דעתך אמינא כיון דאין במחשבתו אלא לכתוב שמעון או יהודה לא ליחייב, קא משמע לן כיון דשם הוא חייב, אבל בכותב שתי אותיות באיזה אות שתהיה חייב, דהא הוו בקרשים ז"ח ט"י כדי לזווגן ואף על פי שאינן שם. כן ראיתי לתלמיד אחד בשם רבו הרשב"א ז"ל.

כבר ביארנו במשנה שהשוחט אב מלאכה ושחיובו משום נטילת נשמה ומתוך כך חייב אף בנוחר ומעקר ומ"מ אם כיון בשחיטה כדי לצבוע את בית השחיטה שיהו בני אדם רואים אדמימות הדם ובאים ולוקחים ממנו הרי זה חייב אף משום צובע:

כבר ביארנו במשנה שהמולח והמעבד מלאכה אחת הן עד שאמרו על אחת מהן שאינה מן המנין והוא שאמרו אפיק חדא מנייהו ועייל שרטוט וזה שהוצאנו אחת מהן לא מן החיוב אלא מן המנין וכל מולח ומעבד שניהם חייבים ומתורת מלאכה אחת ומ"מ דוקא במולח את העור אבל מולח את הבשר אינו חייב משום מעבד שאין עיבוד באוכלין ולא סוף דבר במולח להכשיר לאכילה לבד אלא אפי' במולח ליבשה לצרך הדרך או להעמידה זמן מרובה שמ"מ אין עיבוד באוכלים להתחייב בה משום מלאכה אלא שמ"מ אסור:

השף בין העמודים ר"ל עמודי אבנים יפות שבונין אותם בחלונות של היכלות ובני אדם עומדים ביניהם וזה שף ומחליק ביניהם כדי שיהא המקום ערב ונוח ליושבים חייב משום ממחק המגרר ראשי כלונסות במגרה כדי להשוות ראשיהן למדה שהוא מכוין לה חייב משום מחתך והממרח רטיה ר"ל שמחליק תחבושת על המכה חייב משום ממחק והמסתת את האבן ר"ל שמחליקה אחר שנחצבה חייב משום מכה בפטיש שזהו גמר מלאכה ויש שואלים לפי' זה והרי יש לחייבו גם כן משום מחתך ומשום ממחק שהרי הוא מחתכה ומחליקה עד שפירשו בזו אף משום מכה בפטיש אלא שעיקר הדבר שאחר שנחצבה והושוית למדתם אין בה עוד משום מחתך שהרי נעשה הכל ודין ממחק אין כאן שאין הכונה בה להחליקה להיות תשמיש שלה נוח לו כענין ממרח רטיה ושף בין העמודים ומוחק את השער מן העור להחליקו ואין זה אלא נוי בעלמא ואין כאן אלא גמר מלאכה וכבר ביארנו שכל שהוא נעשה לגמר מלאכה אף בלא כונת שום מלאכה חייב משום מכה בפטיש:

הצר בכלי צורה ר"ל שנשלם הכלי וזה עושה בו צורה לנאותו הואיל ואין הכלי צריך לה כלל הרי זה הכאה בפטיש ולא סוף דבר בהשלמת הצורה אלא אף בהתחלתה וכמו שאמרו במסכתא זו הצר צורה כל שהוא שכל שהוא גמר מלאכה אין הגמר נעשה בפעם אחת לבד שאף הכאה בפטיש הוא מכה וחוזר ומכה וכן כתבוה גדולי המפרשים וי"מ הצר בכלי של צורה ר"ל שחותם את הדפוס וטובעו בשעוה ובדומה לה עד שנעשית שם הצורה בפעם אחת וזהו גמר מלאכה לאומן לראות בתכלית פעולתו היאך נזדמנה לו:

אף המנפח בכלי זכוכית אחר שהותך שהוא נעשה כלי ע"י ניפוח חיובו משום מכה בפטיש ואף זו לאו דוקא בנפוח אחרון אלא אף בהתחלת הנפוח:

הנוטל ראשי חוטין היתרים ותלויים בקצוות היריעה או קסמין גסין שנארגו בה בלא מתכוין ומדקדק בהן ונוטלם לאחר גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש ודוקא כשהוא קפיד עליהם ליטלם:

הכותב אות אחת גדולה שיש במקומה כדי לכתוב שתים פטור אבל אם מחק אות אחת גדולה לכתוב בה שתים חייב שהמחיקה אין חיובה אלא על דעת הכתיבה העתידה לבא והרי כיוון לכתוב שתים וזה חומר במוחק מבכותב:

דרך האורגים שמותחין החוטין תחלה על יתדות זו מכאן וזו מכאן כמדת ארך היריעה שהוא רוצה לעשותה או על הכלי העשוי לארוג בו והוא הנקרא מסכת ואח"כ שובט בשבט על החוטין שיתפרקו החוטין זה מזה ויתישרו למקומם החוטין זה בצד זה ושובט זהו תולדת מיסך והמדקדק את החוטין תמיד בשעת האריגה להפרידן בידו זה מזה הוא תולדת אורג:

כל אלו אבות מלאכות שהזכרנו יש הרבה דברים נכללים תחתיהם הן בפרט המלאכות הן בשיעוריהן הן בשאר דברים וכלן יתבארו במקומן בפרקים הבאים אחת לאחת בעזר הצור:

המשנה השלישית יעיד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניע מצניעין כמהו הוציאו בשבת חייב עליו חטאת וכל שאינו כשר להצניע אין מצניעין כמהו והוציאו בשבת אינו חייב אלא המצניעו אמר הר"ם פי' כשר להצניע ר"ל שהוא ראוי להצניעו ולשמרו ויש בו תועלת ולא יפסד כשישאר ומצניעין כמהו ר"ל כי מנהג בני אדם להצניעו כי יש דברים אלו היו מצניעין אותם היו נשמרים ולא היו נפסדים אבל אין מצניעין אותם ואין משמרין אותם מרוב מציאותם באותו המקום ופחיתותם שם וכאשר יכלול זה הדבר אלו השני ענינים כל מי שהוציא מאותן הדברים והסחורות בשבת השעור שנבאר הוא חייב ואם אותו הדבר חסר אלו השני דברים שלא יהיה ראוי להצניע ושאין מצניעין אותו בני אדם ובא זה והצניעו אותו שהצניעו בלבד הוא חייב על הוצאתו ושאר בני אדם פטורין:

אמר המאירי המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי ואמר על זה כל הכשר להצניע כלומר אחר שכל הדברים אין חיוב סקילה וכרת וקרבן בהוצאתם אא"כ מוציא ממנו שיעור המועיל לאיזה דבר כמו שיתבאר אחר משנה זו ובפרקים הבאים הודיע תחלה שיש דברים שמצד שאינם ראויים לכלום אין חיוב בהוצאתם אפי' בשיעור גדול שאין גודל שיעורם מביא בהוצאתם תועלת ומעתה כל דבר שהוא ראוי ושיש לאדם בו איזה תועלת עד שדרך זה המצניע להצניעו ודרך שאר בני אדם להצניע כיוצא בו והוציאו בשבת חייב המוציא אפי' אותו שלא הצניעו ובלבד שיוציא כשיעור וכל שאין ראוי להצניע ושאין בני אדם מצניעין כמוהו ומפרש בגמ' כגון עצי אשרה שהן איסור הנאה ודם נדה שלא ידעו בה שום תועלת ובא זה והחשיב אותו דבר והצניעו הרי הוא חייב בהוצאתו ושיעור אין כאן שלא נתחייב אלא מתוך מחשבתו והרי החשיבו במה שהוא ואין שיעור למצניע שאין הלכה כדברי האומר לא אמרו כל השיעורין אלא למצניעיהן ושאר בני אדם פטורין:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

אימא אף משום צובע פי' ולאו אשוחט דמתני' קאי דודאי שוחט דמתני' לא תניא אלא משום נטילת נשמה דהא תנא לי' צובע בהדיא אלא אשוחט דעלמא קאי ומחייב לי' תרתי משום נטילת נשמה ומשום צובע ואי אמרת אמאי אל אמרי' אין צבעיה באוכלין כדאמרן אין דישה אלא בגידולי קרקע משום דגידולי קרקע חשיבי והילכך מלאכות הנוהגת בהן אינן נוהגת בשאר מטלטלין אבל כל המטלטלין דינן שום ואין לחלק בין אוכלין לשאר מטלטלין וה"נ אמרי' במעבד שיש עיבוד באוכלין:

אמר ר' יוסי בר' חנינא הא דלא כר"ש נ"ל לקיים גירסת הספרים דארישא קאי דלא כר"ש וה"פ דהאי דתני ומצניעין כמותו הוציאו בשבת חיב עליו חטאת בע"כ לאו ברבייעת כר"ש קאמר דאי ברביעית קאמר מה צורך לכלל זה כי היכי דתני כל האוכלין ברביעית ליתני נמי לכל המשקין ברביעית ומה צורך לכלל זה א"ו הכלל הזה לא נקט לי' אלא לרבותא ולמימרא דאע"ג דאין בו רביעית כיון דמצניעין כמוה חייב עליו ודלא כר"ש דאמר שסתם כל אדם בעי רבייעת וסיפא אתיא אפילו דלא כר"א בר' שמעון ודלא כר"ע נמי דאלו ר"ע סבר מצניע בעי שיעור וסיפא קתני דלא בעי שיעור:

שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה פי'ה"ה נמי שאם הוציא בגדוגרת מאותו הלחם שחייב ואע"פ שהסובין והמורסן מעורבי שם דכיון דעבדינהו לחם עם הקמח אשבחינהו אבל בגרוגרת קמח אם יש שם סובי או מורסן אפילו עני לא חשיב עד שיהא קמח נקי:

פירש"י בד"ה משום נטילת נשמה כו' ותחש וחלזון עכ"ל לא ה"ל למנקט חלזון דהא אמרי' לעיל דלית ביה משום נטילת נשמה דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא כו' וק"ל:

מכאן עד סוף הפרק לא ראיתי להעלות על ספר מחדושי הלכות מפני שלא למדתי אז בישיבה בהיותי ביריד לובלין:

בגמ' אלו לאפוקי מדר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב חסר אחת לאפוקי מדר"י כו' יש להקשות מה צריך למתני אלו לאפוקי מדר"א וכן חסר א' לאפוקי מדר' יהודה הא מדקתני מניינא והוינן לעיל מניינא למה לי ואמר ר' יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב על כל א' וא' ופירש"י ובא להודיעך שאם נתעלמו כל הלכות שבת ממנו כמה חטאות חייב עליו וא"כ מכלל זה נשמע ג"כ דלא מחייבינן אתולדה במקום אב דא"כ הוי ליה טובא וכדדייק לקמן בפ' הזורק והביאו התוס' לעיל (שבת דף ע') ד"ה יכול שאם עשאן וכו' דפריך התם אדברי רבי למימרא דמחייב רבי אתולדה במקום אב והתניא רבי אומר דברים הדברים וכו' ופי' רש"י התם דהכי פריך הואיל ומניינא לא אתא אלא לחילוק חטאות אי סלקא דעתך דמחייב אתולדה במקום אב טובא ה"ל לממני וא"כ כהאי גוונא נמי נוכל לדקדק ממתני' ומזה נשמע ג"כ לאפוקי מדר' יהודה דאי כר' יהודה היה חייב טפי מארבעים חטאות חסר אחת ועוד יש להקשות כיון דתנא אלו לאפוקי מדר' אליעזר למה צריך מיעוטא אחרינא לאפוקי מדר' יהודה הא כבר תנא אלו ותו לא וכן יש לדקדק בתוס' ד"ה הרי אלו לאפוקי מדר"א שכתבו וא"ת מרישא שמעינן לה וכו' וי"מ דה"א מעין מלאכה אחת היינו שתי תולדות מאב א' אבל אב ותולדה דידיה מחייב תרתי קמ"ל עכ"ל ויש להקשות א"כ כיון דצריך למתני בסיפא אלו דמשמע מינה דוקא אבות אבל לא תולדות למה ליה דתני רישא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת וכו' ונראה לתרץ דאע"ג דבפ' הזורק דייקי הכי ארבי דדריש מנין המלאכות מקרא דדברים הדברים אלה הדברים מ"מ אמנין דמתני' אע"ג דבא להשמיענו דאם עשאן כולן בהעלם א' חייב על כל א' וא' כנזכר למעלה מ"מ לא נוכל להכריח מכח זה דלא מיחייב אתולדות במקום אב דהוה אמינא דדלמא לעולם חייב אתולדות במקום אב ותנא דנקט מניינא לומר שאם נתעלמו ממנו כל המלאכות וחלל השבת בכולן שחייב ארבעים חטאות חסר אחת לא נקיט רק האבות לסימנא בעלמא דנשמע מיניה דכל היכא שעושה מלאכות הרבה בהעלם א' חייב על כל א' וא' ואין כוונתו לומר דדוקא מ' חטאות חסר אחת הן ולא יותר אי הוה אמינא דנקט האבות מלאכות שהן אליבא דכ"ע ואליבא דכ"ע עכ"פ חייב מ' חטאות חסר אחת ולא פחות אבל בתולדות במקום האבות איכא פלוגתא ולכך נקט מ' חסר אחת דהוא החשבון הברור אליבא דכ"ע ולכך צריך למתני אלו לאשמעינן דדוקא על האבות חייב ולא אתולדות דלשון אלו בא ע"כ למעט איזה דבר דאי לא תני אלא האי מיעוטא לבד ה"א רלא בעי למעט אלא כשעושה שתי תולדות מאב א' אבל אב ותולדה שלו חייב על האב בפני עצמו ועל התולדה בפני עצמו ולכך איצטריך נמי למתני ג"כ הרישא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת דהוה להו תרי מיעוטי כדי למעט הן ב' תולדות מאב א' הן תולדה ואב שלו ואי לא תני המיעוט דחסר אחת שבסיפא ה"א דלא נמעט ממיעוטא דאלו אלא תולדות הנזכר למעלה אבל הנך אבות דר"י לא נמעט מאלו לכך הוצרך ג"כ מיעוטא דחסר אחת וכל זה לא שייך לתרץ ולומר אלא אמנין של התנא אבל אמנין דקרא דדברים הדברים לא שייך לומר כל זה כמובן מעצמו וקרא דוקא נקיט למילף מיניה דאם חלל השבת בכל המלאכות שאינו חייב כ"א ארבעים חטאות חסר אחת לכך דייק מיניה שפיר לקמן בפ' הזודק דאין חייב אתולדות במקום אב דו"ק נ"ל:

בתוס' ד"ה חסר אחת לאפוקי מדר"י כו' ול"ל תני ושייר דהא אלו קתני וכו' משמע שגירסת התוס' היתה כן במתני' אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכו':

בא"ד ומיהו הא ליכא לאקשויי וכו' דאיכא למימר דנקיט ברישא אלו אבות משום דקאי אמתני' דלעיל וכו' וצ"ל דס"ל להתוס' דאע"ג דמהאי טעמא לא חשיב אלו דרישא מיעוט גמור כדי שנמעט מיניה הא דר"א מ"מ לענין דלא נוכל לומר תני מנינא ושייר חשיב שפיר אע"ג דקאי אמתני' דלעיל ולכך הקשו דנמעט ממנינא דרישא הא דר"י וק"ל:

ד"ה הא דלא כר"ש כו' ואומר ר"י דיש ליישב וכו' כמו שפי' התם א"כ כולהו ה"מ למימר וכו' פי' דאי למצניעין אפי' כל שהוא דהיינו מצניע לרפואה דמ"ש דהא כיון דהצניע ע"כ לצורך הצניעו וק"ל:

בא"ד דאי מיירי במצניעין לאותו דבר עצמו וכו' א"כ כולהו הוה מצי למימר בכל שהוא בכדי שיפת קילור וכו' ר"ל כיון דאפי' לר"ש כל דבר שהוא לרפואה חייב המוציא אותו אפי' בכל שהוא א"כ ל"ל לר"ש שיעור דמתני' להמצניע עצמו הא כיון דהצניע אותו כל שהוא ע"כ צריך ליה לרפואה וכיוצא לכך נתחייב כשמוציאו אח"כ א"כ אפי' איין וחלב ושאר הדברים נמי ליחייב בכדי שיפת קילור שהוא לרפואה אלא ודאי הא דקאמר ר"ש לא נאמרו שיעורים הללו אלא למצניעיהן ר"ל לסתם בני אדם שדרכן להצניע שיעורים הללו כשמוציאים אותו שיעור חייבים עליהם אפי' לא הצניע אותו דבר עצמו שהוציא שום אדם בעולם ודו"ק:

גמ' אמר ר"י בר חנינא האי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה משום נטילת נשמה כו' ותחש וחלזון. נ"ב מה שפרש"י חלזון הוא אליבא דרבי יוחנן וכשפצעו חי ודו"ק:

בד"ה מילתא כו' דבר תימה אמרת כו' כצ"ל:

בד"ה לאפוקי כו' חטאת ודלא כו' הד"א:

תוס' בד"ה הא דלא כר"ש כו' ולקמן פי'. נ"ב בריש המוציא יין:

בא"ד פי' דמה שמצריך כו' כצ"ל:

גמרא ארחב"א ג"ד סח לי רב אשי. הגרי"ף הגיה אסי ואינו מוכרח כי היה ג"כ רב אשי קדמון ולעיל (ס' ב') בעא מיניה ר"ה ועסה"ד:

רש"י ד"ה ועייל שירטוט. עי' כה"ד אבל הרמב"ם בפי' ובחבורו ספי"א מפרשו כשירטוט דבכל הש"ס דהיינו שמשרטט לצורך הכתיבה:

גמ' המגרר. צ"ל המגרד ונ"ב לשון (איוב ב) להתגרד בו ובמשנה (ר"ה כ"ז ב') גרדו והעמידן על גלדו:

תוס' ד"ה חסר אחת וכו' דהא אלו קתני. כדאי' בקדושין דף טז ע"ב:

גמרא, מדקדק הרי הוא בכלל אורג, פירש"י היינו אורג ממש ולא דמי לזורה ובורר ומרקד, דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח.
וזה אינו מספיק על מה דאמרינן לעיל (דף עג ע"ב) הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן, והא זה בתבואה וזה בפשתן וזה בצמר גפן, ועיין בתוס' לעיל (דף עד ע"א ד"ה אע"ג) ולרש"י ז"ל קשה:

המנפח בכלי זכוכית. עיין לעיל ע"ד ע"ב תוס' ד"ה חביתא וכו'. וי"ל קושיתם דלקמן ק"ב ע"ב עביד צריכותא ושוב מסיק דר' יוחנן ס"ל מסתת משום מכה בפטיש א"כ כ"ש עייל שופתא בקופינא דמרא. וא"כ ר"ל דמנפח בכלי זכוכית כר"י ס"ל. מיהו רמב"ם פסק במסתת כר' יוחנן ובקופנא כרב. עיין כסף משנה פרק י' הלכה י"ד:

רב פפא אמר לאפוקי דם נדה. לכאורה למר עוקבא לאפוקי עצי אשרה א"כ ה"ל סתם ואח"כ מחלוקת בחדא מסכתא והלכה כרב יהודה. משא"כ לר"פ וצ"ע במגיני שלמה בשמעתין:

הממציא יש מאין. יעזרנו בחי' המוציא יין:

במשנה ועוד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו וכו' מפירש"י ומלשון הגמרא נראה מבואר דהאי כשר להצניע ומצניעין כמוהו תרי מילי נינהו דלעולם אינו חייב חטאת עד דאית ביה הני תרתי שיהא ממין הכשר להצניע לאפוקי עצי אשירה ודם נדה ובהנך אפי' אם הוציא הרבה אפי' יותר מכדי שיעור פטור ובמין הכשר להצניע נמי אינו חייב אלא עד שיהא בו כשיעור הראוי להצניע לסתם בני אדם אלא דלפ"ז קשיא דיוקא דרישא ודיוקא דסיפא אהדדי דא"כ היאך קתני בסיפא כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו אינו חייב אלא המצניע ומשמע דוקא היכא דאיכא תרתי לגריעותא שאינו כשר להצניע והוא ג"כ פחות מכשיעור מש"ה אינו חייב אלא המצניע דמשמע דבחדא מינייהו מיהא חייב כגון בעצי אשירה היכא דאית ביה שיעור לבשל ביצה קלה וקשיין אהדדי וע"כ צ"ל דרישא דוקא דלא מחייב אלא בדאיכא תרתי משא"כ בסיפא או או קתני כך נראה לפי סוגיא דגמרא דידן. מיהו בירושלמי משמע דכשר להצניע ומצניעין כמוהו חדא מילתא היא אלא דפליגי בה אמוראי חד מוקי לה למעט איסור הנאה וחד מוקי לה לענין פחות מכשיעור ע"ש:

בתוס' בד"ה לאפוקי עצי אשירה דלא כר' יהודא וכו' וקשה לרשב"א וכו' מנ"ל דלמא סבר כר"י דמחייב בעצי אשירה שמצניעין אותן לשריפה עכ"ל. נראה בכוונת קושיית הרשב"א דנהי דלר"י בדם נדה נמי שייך חיובא כשהוציאו כדי שלא יטמא דלא גרע מכזית מנבילה וכעדשה משרץ דמחייב בהו ר' יהודה אפ"ה מיהא לא הוי בכלל כל הכשר להצניע שאין דרך להצניע דם נדה כלל אלא לזורקו לאשפה. כן נ"ל בכוונתו אלא דקשיא לי דמ"ש מכעדשה משרץ דמחייב בה ר' יהודה אע"ג דהוי נמי אין כשר להצניע מה"ט גופיה אע"כ דמתני' דלא כר"י וצ"ע ועיין בס' מג"ש למ"ז ז"ל שהאריך ליישב קושיית הרשב"א בע"א. מיהו מה דפשיטא להו לרש"י ותוספו' דמתניתין דקתני כל הכשר להצניע לאפוקי עצי אשרה הוי דלא כר"י ולולי דבריהם היה נ"ל דאין זה מוכרח והיינו למאי דפרישית בסמוך דמשמע מסיפא דמתני' דכל שאינו כשר להצניע כגון עצי אשירה אפי' הכי כשהצניע על מנת להוציאו והוציאו חייב א"כ שפיר מצינן לאוקמי מתני' אפי' כר"י דהא דמחייב בפ' ר"ע במשמשי עכו"ם בכל שהוא היינו כשהצניע על מנת להוציאו לשרפו וקמ"ל דאפילו בכל שהוא חייב כיון דאחשביה קרא לאיסורא כפירש"י לקמן ואשמעי' נמי דאע"ג דמלאכה שאצ"ל היא אפ"ה חייב משא"כ הכא במתני' דאיירי כשלא הצניע אפילו ר"י מודה דפטור כדפרישית ולע"ד צ"ע ודו"ק:

בד"ה הא דלא כר"ש וכו' אפילו אדם עשיר שאין שיעור זה חשיב לו עכ"ל ויש לדקדק דלעיל בס"פ כירה דף מ"ו גבי טלטול מחתה בעפרה מסיק אביי להדיא דאף במידי דחזי לעניים אפ"ה אסור לעשירים לטלטל כיון דלא חזיא להו וליכא למימר דהתם דוקא לענין טלטול מדרבנן החמירו משא"כ הכא לענין חיוב חטאת דאיירי מדאורייתא ולחלק בין עשיר לעני הא ליתא דהא עיקר מילתא דבגדי עניים לעניים ובגדי עשירים לעשירים לענין טומאה איירי ויש ליישב וע"ש בתוספת:

משום צובע. שצובע את הבשר של בית השחיטה ולקמן מפרש אמאי מיכוין לצובעו וצביעה הואי במשכן אב מלאכה: משום נטילת נשמה. דנטילת נשמה הואי במשכן באילים מאדמים ותחש וחלזון: אף משום צביעה. ונפקא מינה לחיוביה תרתי: מילתא דאמרי אימא כו'. דבר תימה אמרתי להזכיר צביעה בשחיטה צריך אני לומר בו דבר טעם דלא ליתו דרי בתראי השומעים וליחכו עלי: צובע בשר במאי ניחא ליה. להאי שוחט בצביעת הבשר היינו חוכא ואני אומר בו טעם: ניחא ליה דלתווס בית השחיטה בדמא. שיהא צבוע בדם: כי היכי דניחזייה אינשי. שנשחטה היום וניתו ונזבנו: היינו מולח היינו מעבד. אטו מליחה לאו צורך עיבוד הוא: ועייל שירטוט. לפי שדרך הרצענין כשהוא בא לחתכו משרטטו תחלה כפי מה שהוא רוצה להאריך ולהרחיב ולקצר החיתוך ואחר כך מעביר הסכין דרך השירטוט וכן בעורות המשכן כשחתכום: דקבעי ליה לאורחא. שמולחה הרבה: השף בין העמודים. כגון עמודי אכסדראות שעשוים חלונות חלונות ונסמכין בחלונות בין עמוד לעמוד והשף שם בקרקעית הבנין שנשענין עליו כדי שיהא חלק חייב משום ממחק: המגרר ראשי כלונסות. שיהיו ראשיהן שוין וחדין: ממרח רטיה. מחליק תחבושת על המכה: מסתת את האבן. לאחר שנעקרה מן ההר ונחצבה מחליקה: משום מכה בפטיש. שהוא גמר מלאכה: הצר בכלי צורה. בכלי שעומד לכך לנאותו: מנפח בכלי זכוכית. כשהותך נעשה על ידי נפוח: דשקיל אקופי. ראשי חוטין התלויין ביריעה במקום קשורין כשניתק בה חוט וקשרוהו וכן קשין וקסמים דקין שנארגו בה בלא מתכוין ונוטלין אותם ממנה לאחר אריגה גמר מלאכה הוא וחייב משום מכה בפטיש: כתב אות אחת גדולה כו' פטור. שבקרשי המשכן שתים היו כותבים אחת בזו ואחת בזו כדי לזווגן כשסותרים אותן: מחק אות אחת כו' חייב. שאין מלאכת מחיקה חשובה אלא ע''מ לכתוב והרי יש מקום לשתי אותיות: אמר רבי מנחם ברבי יוסי. הא קמ''ל מאן תנא קמא ר' מנחם ברבי יוסי: לאפוקי מדרבי אליעזר. דהא אמרן דלא נמנו כאן אלא להודיענו מנין חטאות של העלם אחד ותנא הרי אלו למעוטי שאם עשה תולדותיהם עמהן דאינו מביא עליהן חטאת ודלא כרבי אליעזר דמחייב אתולדה עם האב בכריתות: שובט. משוה השתי בכרכר שקורין ריו''ל : מדקדק. כשמותח חוט הערב מכה בכרכר עליו במקומות מקומות ליישבו שלא יהא מתוח יותר מדאי שהמתיחה מעכבתו מהתחבר יפה עם הארג: שובט הרי הוא בכלל מיסך. דהיינו מיסך ממש שמסדר חוטי השתי: הרי הוא אורג. דהיינו אורג ממש ולא דמי לזורה ובורר ומרקד דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח: מתני' כל הכשר להצניע. שהוא מין העשוי לצורך האדם: ומצניעין כמוהו. כמות זה כלומר שיש בו שיעור הראוי להצניעו: אין חיוב אלא למצניעו. אם נעשה חביב לאדם א' והצניעו חייב על הוצאתו אם חזר והוציאו אבל אדם אחר אינו חייב עליו דלגביה לאו מלאכה הוא: גמ' מ''ד דם נדה. אינו כשר להצניע כ''ש עצי אשרה דאיסורי הנאה נינהו ומאיסי וצריך לאבדן: כיון דחלשא. המאכיל דם האדם לחתול נעשה חלש אותו אדם: הא. דתנא כל הכשר להצניע ויש בו שיעור שרוב ב''א עשויין להצניע כשיעור הזה חייב כל אדם על הוצאתו ואפילו אדם עשיר שאין שיעור זה חשוב לו: דלא כר' שמעון. לקמן בהמוציא:

אין עיבוד באוכלין. אין להתיר מכאן מליחת אוכלין דאסור מדרבנן מליחה בפרק שמונה שרצים (לקמן דף קח:) ואפילו בי''ט אסור בפ''ק דביצה (דף יא.): השף בין העמודים בשבת חייב. פירש ר''ח דשף העור על העמוד כדי להחליקו וכן משמע בירושלמי ורש''י פירש ששף קרקעית שבין עמודי חלונות ולא נהירא: והמסתת את האבן כו' חייב משום מכה בפטיש. אבל משום מחתך וממחק לא מיחייב דמיירי שכבר היא מרובעת ומתוקנת אלא שמייפה אותה ועושה בה שירטוטין ויפוי כעין שעושין עכשיו מסתתי האבנים. ר''י וכן ריב''א: הרי אלו לאפוקי מדרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב. וא''ת מרישא שמעינן לה דתנן העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת וי''מ דה''ק מעין מלאכה אחת היינו שתי תולדות מאב א' אבל האב ותולדה דידיה מיחייב תרתי קמ''ל: חסר אחת לאפוקי מדר' יהודה. תימה דממנינא דרישא שמעינן לה וליכא למימר תנא ושייר דהא אלו קתני ומיהו הא ליכא לאקשויי דהא מאלו דרישא שמעינן לאפוקי מדר' אליעזר דאיכא למימר דנקט ברישא אלו אבות משום דקאי אדקתני לעיל חייב על כל אב מלאכה וי''ל דממנינא דרישא לא שמעינן לאפוקי מדרבי יהודה דאיכא למימר דלא חשיב אלא מלאכות חשובות אבל שובט ומדקדק אע''ג דמלאכות הן לא קתני להו משום דאינם מבוררות כל כך וכה''ג משני בפ''ק דקדושין (דף טז:) גבי אלו מעניקין להן דבר שיש לו קצבה קתני דבר שאין לו קצבה לא קתני: לאפוקי עצי אשרה. דלא כרבי יהודה דאמר בפרק רבי עקיבא (לקמן דף צ.) אף המוציא משמשי ע''ז כל שהוא חייב אלא כת''ק דפליג עליה כן פירש בקונט' התם וקשה לרשב''א הא דקאמר הכא מ''ד דם נדה כ''ש עצי אשרה מנא ליה דילמא סבר כרבי יהודה ומחייב בעצי אשרה שמצניעין אותן לשריפה: הא דלא כר' שמעון. פירש בקונטרס הא דתנן כל הכשר כו' שרוב בני אדם עשויים להצניע כשיעור הזה חייב כל אדם על הוצאתו אפילו אדם עשיר שאין שיעור זה חשוב לו משמע מדבריו דלא מחייב ר' שמעון אלא בסתם בני אדם שרגילין להצניעו שאותו שיעור חשוב להן ואפילו לא הצניעו הוא ולקמן פי' לא נאמרו שיעורים שבמשנה אלא למצניעין אותו קודם לכן וחזר המצניע והוציאו משמע דוקא בהצניעו חייב ואומר ר''י דיש ליישב פירושו דמה