דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

שבת עו ע"א - טקסט הדף

א''ר אלעזר הא דלא כר''ש בן אלעזר דתניא כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבה של זה:
מתני' המוציא תבן כמלא פי פרה עצה כמלא פי גמל עמיר כמלא פי טלה עשבים כמלא פי גדי עלי שום ועלי בצלים לחים כגרוגרת יבשים כמלא פי גדי ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן:
גמ' מאי עצה אמר רב יהודה תבן של מיני קטנית כי אתא רב דימי אמר המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל ר' יוחנן אמר חייב ר''ש בן לקיש אמר פטור באורתא א''ר יוחנן הכי לצפרא הדר ביה אמר רב יוסף שפיר עבד דהדר דהא לא חזי לגמל א''ל אביי אדרבה כדמעיקרא מסתברא דהא חזי לפרה אלא כי אתא רבין אמר המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל דכולי עלמא לא פליגי דחייב כי פליגי במוציא עצה כמלא פי פרה לפרה ואיפכא איתמר ר' יוחנן אמר פטור ריש לקיש אמר חייב ר' יוחנן אמר פטור אכילה על ידי הדחק לא שמה אכילה ריש לקיש אמר חייב אכילה ע''י הדחק שמה אכילה: עמיר כמלא פי טלה: והתניא כגרוגרת אידי ואידי חד שיעורא הוא: עלי שום ועלי בצלים לחים כגרוגרת ויבשים כמלא פי הגדי ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן: אמר ר' יוסי בר חנינא אין מצטרפין לחמור שבהן אבל מצטרפין לקל שבהן וכל דלא שוו בשיעורייהו מי מצטרפין והתנן הבגד ג' על ג' והשק ד' על ד' והעור ה' על ה' מפץ ו' על ו' ותני עלה הבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצטרפין זה עם זה ואמר ר''ש מה טעם מפני שראויין ליטמא מושב טעמא דראויין ליטמא מושב אבל אין ראוי ליטמא מושב לא אמר רבא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עו - א

אמר רבי אלעזר: הא מתניתין - דלא כרבי שמעון בן אלעזר.

דתניא: כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר: כל דבר שאינו כשר חשוב להצניעו, ואין מצניעין כמוהו. והוכשר לזה, לאדם אחד שהחשיבו והצניעו. ובא אחר והוציאו - נתחייב זה במחשבה של זה! שבגלל אותו אדם שהחשיבו והצניעו, חייבין כולם על הוצאתו.

ואילו מתניתין קתני שרק המצניעו חייב עליו, ואילו שאר בני אדם פטורין.

מתניתין:

המשנה מתחילה לבאר את השיעור של דברים שונים לענין חיוב הוצאה:

המוציא תבן, שיעורו הוא - כמלא פי פרה. כי תבן הוא מאכל פרה, ולפיכך שיערו בה, שאינו חייב עד שיוציא תבן כשיעור שהפרה יכולה למלא את פיה.

המוציא עצה, שהוא תבן של מיני קיטניות, שיעורו הוא - כמלא פי גמל. שהוא גדול יותר מפי פרה. אבל המוציא עצה כמלא פי פרה אינו חייב, לפי שאינה ראויה למאכל פרה.

המוציא עמיר, קש של שבלים [עיין תוס' ריש פרק כירה ההבדל בין קש לתבן] - כמלא פי טלה, שהוא גדול יותר מפי הגדי [דלהלן]. כי העמיר אינו ראוי למאכל הגדי, ולכן משערין בטלה.

עשבים, שהם רכים יותר, וראויים בין לטלה ובין לגדי, חייבים עליהם אפילו בשיעור הקטן של כמלא פי גדי.

עלי שום ועלי בצלים, אם הם לחים שראויים רק למאכל אדם [1] שיעורם - כגרוגרת [תאנה יבשה]. שכך הוא השיעור של כל מאכל אדם לכל מלאכות שבת.

ואם הם יבשים, שראויים אף למאכל גדי שיעורם - כמלא פי הגדי שהוא פחות מכגרוגרת.

וכל אלו, אין מצטרפין זה עם זה לשיעור שלם. כגון, אם הוציא תבן פחות ממלא פי פרה והעצה משלימה את השיעור החסר, אינו חייב, מפני שלא שוו בשיעוריהן.

ובגמרא מבואר שרק העצה, ששיעורה גדול מהתבן, אינה מצטרפת להשלים לתבן לשיעור מלא פי פרה. אבל להיפך, התבן, ששיעורו קטן מהעצה, משלים לעצה לשיעור מלא פי גמל.

גמרא:

ומבארינן: מאי עצה?

אמר רב יהודה: תבן של מיני קטניות.

כי אתא רב דימי אמר: נחלקו אמוראי באדם המוציא תבן כמלא פי פרה, על מנת להאכילו לגמל. ששיעור זה אינו מספיק למלאות את פי הגמל:

רבי יוחנן אמר: חייב.

ריש לקיש אמר: פטור.

באורתא, בערב, אמר רבי יוחנן הכי דחייב. אבל לצפרא בבוקר הדר ביה, חזר בו ממה שחייבו, ואמר שהוא פטור.

אמר רב יוסף: שפיר עבד רבי יוחנן דהדר, שחזר בו ממה שחייבו. דהא לא חזי, לא ראוי השיעור הזה של מלא פי פרה לגמל.

אמר ליה אביי: אדרבה, כדמעיקרא, כמו שאמר רבי יוחנן תחילה שהוא חייב מסתברא. דהא חזי הכמות שהוציא לפרה. והרי הוא שיעור חשוב. ואף שהוציאו לצורך גמל לא נפקע שיעורו בשל כך! אלא, כי אתא רבין, אמר: המוציא תבן כמלא פי פרה לצורך גמל - דכולי עלמא לא פליגי דחייב. כי, כאמור, יש בו שיעור, והרי הוא בכלל "הכשר להצניע ומצניעין כמוהו".

כי פליגי רבי יוחנן וריש לקיש, במוציא עצה כמלא פי פרה כדי להאכיל לפרה.

ואיפכא איתמר: רבי יוחנן אמר: פטור. ריש לקיש אומר: חייב.

ומבארינן: רבי יוחנן אמר פטור, כי העצה אינה ראויה לאכילת פרה אלא ע"י הדחק, ואכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה. ולכן אי אפשר לשער בשיעור של אכילת פרה, אעפ"י שהוציאה לצורך הפרה, אלא צריך לשער בשיעור אכילת גמל, שדרכו לאכול עצה, ובפחות מכמלא פי גמל פטור. [2]

וריש לקיש אמר חייב, דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה. הילכך, אעפ"י שאם הוציא את העצה בסתמא צריך שיעור של אכילת גמל כיון שעיקרה עומדת לגמל, אבל מאחר שהוציאה לצורך פרה די באכילת פרה, שהרי נאכלת ע"י הדחק לפרה.

שנינו במשנה: עמיר כמלא פי טלה.

ומקשינן: והתניא: עמיר כגרוגרת? ומתרצינן: אידי ואידי - חד שיעורא הוא. שמלא פי טלה הוא כגרוגרת. [3]

שנינו במשנה: עלי שום ועלי בצלים, לחים - כגרוגרת, ויבשים - כמלא פי הגדי,, ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן.

אמר רבי יוסי בר חנינא: אין מצטרפין לחמור שבהן. דבר אשר שיעורו גדול, שהוא הקל, אינו מצטרף להשלים את החמור, דהיינו את מי ששיעורו קטן ממנו, שהרי הוא [הקל] פחות חשוב ממנו.

כגון, העצה אינה מצטרפת עם התבן להשלים למלא פי פרה.

אבל מצטרפין לקל שבהן. שהדבר החמור, אשר הוא חשוב יותר, מצטרף להשלים את הקל, החשוב פחות.

וכגון, התבן החמור מצטרף עם העצה הקל להשלים למלא פי גמל.

והוינן בה: וכי כל הדברים דלא שוו בשיעורייהו - מי מצטרפין כלל? והרי אפילו חמור לקל לא מצטרפים היכא שאינם שווים בשיעורם?!

והראיה: והתנן במסכת כלים:

הבגד - מטמא טומאת מדרס כשיש בו שלשה טפחים על שלשה טפחים, שאז הוא ראוי למשכב, אם יחדו למשכב ושכב עליו הזב הרי הוא נעשה אב הטומאה משום טומאת מדרס [ובפחות מזה אין בו אלא טומאת מגע, כל שיש בו שלש אצבעות על שלש אצבעות].

והשק, שעשוי מנוצה של עזים - שיעורו לטמא [בין טומאת מדרס ובין כל טומאה אחרת, וכן כל השנויים להלן], בארבעה על ארבעה טפחים.

והעור - בחמשה על חמשה.

והמפץ אריג עשוי מקנים - בששה על ששה.

ותני עלה: הבגד ששיעורו בשלשה טפחים והשק ששיעורו בארבעה מצטרפין. שהבגד משלים את שיעור השק, שאם יש משניהם יחד ארבעה טפחים, הוא מקבל טומאה [ולא להיפוך, שהשק אינו מצטרף להשלים לבגד לשלשה טפחים, שרק החמור מצטרף לקל ולא הקל לחמור].

וכמו כן השק והעור, וכן העור והמפץ - מצטרפין זה עם זה.

ודוקא בסדר האמור, כיון שהם דומים במהותם וראויים להתחבר זה עם זה. אבל הבגד והעור והשק והמפץ אינם מצטרפין זה עם זה, לפי שאינם ראויים להתחבר יחד, והמחברן בטלה דעתו אצל כל אדם.

ואמר רבי שמעון: מה טעם מצטרפין? [4] משום דראויין ליטמא מושב. שאם קיצץ משנים [כסדר האמור] וחיברם יחד כדי לעשות מהם טלאי למרדעת החמור, הרי חתיכה זו מקבלת טומאת מדרס אם יש בה טפח על טפח, כאילו היה מכל מין בלבד טפח על טפח [שזהו השיעור ביחדו לטלאי].

וטעמו של דבר, כיון שאנשים אינם מקפידים בכך שהטלאי מורכב משני מינים. ומאחר שמצינו ששני מינים משמשים יחד לאותה מטרה, לכן הם מצטרפים לטומאת מדרס [עפ"י מהר"ם]. [5]

ודייקינן: טעמא דמצטרפין, משום דראויין ליטמא ביחד מושב. שיכולים לשמש ביחד כמרדעת לחמור הטמאה בטומאת מושב.

אבל אם אין ראוי ליטמא ביחד בטומאת מושב, כלומר, לולי הטעם הזה, לא היו מצטרפין, ואפילו לא חמור לקל.

ואם כן, כיצד אמר רבי יוסי בר חנינא לענין שבת דמצטרפין? [6]

הערות

[1] רש"י. והריטב"א מפרש דלחים חזי נמי לגדי, ומכל מקום משערינן באדם, לפי שכל דבר הראוי לאדם ולבהמה משערינן באדם ואפילו לקולא, כיון ששכיח יותר להאכילו לאדם [וצ"ל לשיטתו דיבשים ראויים רק לגדי].

[2] ואפילו אם הצניעו לפני כן כדי להאכילו לפרה לא אמרינן דשיעורו בכל שהוא ככל מצניע, שזה דוקא אם דרך בני אדם להצניעו לאותו צורך שהוא הצניעו. אבל כאן אין מצניעין בשיעור כזה. שהרי אינו ראוי לא לפרה ולא לגמל, ובטלה דעתו אצל כל אדם. חי' הר"ן.

[3] והא דנקט כמלא פי טלה ולא נקט כגרוגרת, משום דבעי לאשמעינן למה נתנו חכמים שיעור זה הואיל והוא מאכל הטלה. תוד"ה אידי.

[4] לענין טומאת מדרס לא צריך טעם למה מצטרפין, שהרי כיון שחיברן יחד וראוי לישב עליו דין הוא שיקבל טומאת מדרס, ככל דבר המיוחד לישיבה. דהא אפילו גוש שאור שיחדו לישיבה טמא מדרס. אלא, שאלת רבי שמעון היא לענין טומאת מת, וקאי אשק ועור, שבהם השיעור האמור במשנה הוא נמי לענין שאר טומאות והיכא דלא יחדן למדרס, ועל זה קבעי למה מצטרפין. תוס' ד"ה ואמר.

[5] הקשו בתוס' ד"ה הואיל, למה צריך להביא ראיה על כך שיש להם שימוש ביחד? והרי כאן גופא הם ראויים יחד למדרס, שהרי לכן נקט דוקא בסדר הזה דבגד ושק, ושק עור, לפי שהן ראויין להתחבר יחד ולשמש למדרס, ובמה עדיף צירוף לגבי טלאי מצירוף לגבי מדרס? וביארו כונת רבי שמעון באופן אחר: שהואיל ולענין טומאת מושב שוים כולן בשיעוריהן, דהיינו שאם יקצע מכל אחד מהם בנפרד כדי לעשות טלאי למרדעת חמור יהא שיעורו בטפח, הילכך אעפ"י שכאן לגבי טומאת מת [עיין הערה קודמת לדעת תוס' דהכא מיירי לענין טומאת מת] אין שיעוריהן שוין, מכל מקום הם מצטרפין, כיון שמצינו במקום אחד ששיעורן שוה. וכן הא דקאמר רבא דהכא נמי חזי לדוגמא, היינו שמצינו במקום אחד ששיעורן שוה, שכל אחד מהם אם הצניעו לדוגמא חייב עליו בכל שהוא. וכדתנן בריש פרק המצניע. הילכך, מצטרפין אפילו במקום שאינם שוים בשיעורם.

[6] הקושיא היא מצירוף של עלי שום לחים ויבשים שאינם משמשים ביחד. דיבשים לא חזי לאדם, ולחים הואיל וראויים לאדם הרי הם עומדים לכך, וכאילו אין ראויים לבהמה. חי' הר"ן [אבל משאר המנויים במשנתנו לא קשיא. שכולם ראויים ביחד לצורך איזו בהמה].

אמר ר' אלעזר: הא [דבר זה] הוא שלא כשיטת ר' שמעון בן אלעזר, דתניא [ששנוייה ברייתא], כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר: כל דבר שאינו כשר להצניע, ואין מצניעין כמוהו, והוכשר לזה (לאדם מסויים) והצניעו, ובא אחר והוציאו לאותו חפץ שהוצנע נתחייב זה המוציא במחשבה של זה המצניע, שמאחר שלגבי אדם מסויים יש בדבר חשיבות, נחשב הוא כמו כן לכל אדם. ואילו למשנתנו רק המצניע עצמו הוא שמתחייב על הוצאת החפץ.

א משנה ומעתה לפירוט שיעורי דברים שכרגיל נחשבים הם בעיני בני אדם, ומצניעים כמותם: המוציא תבן הרי זה מתחייב אם הוציא בשיעור כמלא פי פרה. עצה שהיא מאכל גס יותר יש בו צורך בשיעור גדול יותר וכדי להתחייב על הוצאתו צריך הוא להוציא שיעור כמלא פי גמל, שכן פרה כרגיל אינה אוכלת מאכל זה. עמיר, שהוא קש דק — כמלא פי טלה. עשבים — כמלא פי גדי הקטן יותר מפי טלה. עלי שום ועלי בצלים, אם היו לחים וראויים למאכל אדם, שיעורם כשיעור סתם מאכלי אדם והוא כגרוגרת. ויבשים שיעורם כמלא פי גדי, וכל אלה אין מצטרפין זה עם זה לכדי שיעור בו יתחייב המוציא מפני שלא שוו זה לזה בשיעוריהן.

ג גמרא מתחילה שואלים: מאי [מהו] עצה זו ששנינו במשנה? אמר רב יהודה: הוא תבן של מיני קטנית. כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר שהתעוררה השאלה: המוציא תבן בשיעור כמלא פי פרה, אלא שנתן את התבן הזה לגמל, ולגבי הגמל הלוא אין זה כשיעור הראוי לאכילתו. והבעיה: האם יש לחייבו על פי השיעור שהוא מוציא, או על פי המטרה שלשמה הוא מוציא. ונחלקו בכך, ר' יוחנן אמר: חייב, ור' שמעון בן לקיש אמר: פטור. באורתא [בערב] אמר ר' יוחנן הכי [כך], ואילו לצפרא הדר ביה [בבוקר חזר בו] והודה לריש לקיש. אמר רב יוסף: שפיר עבד דהדר, דהא לא חזי [יפה עשה שחזר בו, שכן אינו ראוי] לגמל! שבהוצאה לצורך גמל בפחות משיעור פי הגמל אין חיוב. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אדרבא, כדמעיקרא מסתברא, דהא חזי [להיפך, כמו שמתחילה מסתבר לומר שיהא חייב, שהרי ראוי] לפרה, שהרי הוציא שיעור חשוב הראוי להשתמש בו, ומתחייב משום הוצאתו אף שאינו מספיק לגמל.

אלא כי אתא [כאשר בא] רבין לאחר זמן מארץ ישראל לבבל אמר ומסר גירסה מתוקנת של המחלוקת, שבדין המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל, דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שחייב, כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה במקרה של המוציא עצה שכרגיל אינו מאכל פרה בשיעור כמלא פי פרה לצורך אכילת פרה. וכאן השאלה קשה יותר, ברור שאם יוציא כשיעור זה עבור גמל, או בסתם — יהא פטור. ואולם, כיון שהועיד את המאכל לפרה, ועבור הפרה שיעור זה מספיק שמא יש בכך משום הוצאה.

ואיפכא איתמר [וההיפך נאמר] בדברי ר' יוחנן וריש לקיש להקל ולהחמיר. שר' יוחנן אמר: פטור, וריש לקיש אמר: חייב. וטעמם: ר' יוחנן אמר שהוא פטור, משום שהוא סבור שאכילה על ידי הדחק שאין רגילים לאכול כיוצא בכך, אבל בדוחק אפשר לאכלו, כגון עצה לפרה — לא שמה (אינה נחשבת) אכילה. וריש לקיש אמר שחייב, משום שהוא סבור שאכילה על ידי הדחק שמה אכילה.

ד שנינו במשנה שעמיר שיעורו כמלא פי טלה. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] ששיעורו כגרוגרת! ומסבירים: אידי ואידי חד שיעורא [זה וזה שיעור אחד] הוא.

עוד שנינו במשנה עלי שום ועלי בצלים כאשר הם לחים שיעורם לענין הוצאה הוא בכגרוגרת וכאשר הם יבשים שיעורם כמלא פי הגדי. ושנינו עוד שכל החומרים הנמנים במשנה אין מצטרפין זה עם זה לכדי שיעור הוצאה מפני שלא שוו בשיעוריהן. אמר ר' יוסי בר חנינא: דברים שחשיבותם פחותה ולכך דינם קל יותר ושיעורם לחיוב גדול יותר אין מצטרפין לחמור שבהן, לדבר שיש בו חשיבות, ששיעורו להתחייב קטן יותר ודינו חמור יותר. שאין להשוות אותה כמות של חומר חשוב (חמור) למין הקל. אבל מצטרפין לקל שבהן, שאם משלימים לכדי שיעור גדול בחומרים חשובים שחייבים בהם אף על שיעורם הקטן — חייב.

על עיקרון זה מקשים: וכל אלה דלא שוו בשיעורייהו מי [שאינם שווים בשיעורם האם] מצטרפין? האם אפשר בכלל להביא לידי צירוף דברים שניתנו בהם שיעורים שונים? הלא נחשבים הם כשונים בתכלית זה מזה במהותם, ואינם ניתנים לכאורה לצירוף. שכן והתנן [והרי שנינו במשנה]: שיעור הבגד שיהא בו כדי לקבל טומאה על ידי שהזב יושב עליו, בשלשה על שלשה טפחים לפחות. והשק העשוי משער עיזים שיעורו לקבלת טומאה ארבעה על ארבעה, והעור — בחמשה על חמשה, והמפץ (מחצלת) — ששה על ששה. ותני עלה [ושנויה ברייתא לתוספת עליה] הבגד והשק, השק והעור, והעור והמפץ — מצטרפין זה עם זה. ואמר ר' שמעון: מה טעם אמרו שמצטרפים — מפני שראויין החלקים המצורפים ליטמא בטומאת מושב, שאפשר להשתמש בהם כטלאי לאוכף או מרדעת שרוכבים עליה. וכיון שבפועל ראויים הם לשימוש משותף — הריהם מצטרפים זה לזה גם לדיני טומאה. ומכאן נדייק: טעמא [הטעם, רק] מפני שראויין ליטמא מושב, אבל כאשר אין ראוי בצירוף כמה מהם כדי ליטמא מושב — לא מצטרפים, ואפילו לשיעור הקל שבהם. ומכאן שכרגיל אין דברים בעלי שיעורים שונים ניתנים לצירוף!

אמר רבא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Elazar said: This is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, as it was taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar stated a principle: Anything that is not fit to be stored and people do not typically store items like it, but it was deemed fit to be stored by this person and he stored it, and another person came and carried out the object that was stored, that person who carried it out is rendered liable by the thought of this person who stored it. Once one person deemed it significant by means of thought and action, it is considered significant for all people. According to our mishna, however, only the person who stored the object is liable for carrying it out.

MISHNA: The mishna lists the measures in which various substances are significant and generally stored. One who carries out straw in a measure equivalent to a cow’s mouthful is liable. The measure that determines liability for etza is equivalent to a camel’s mouthful. Because it is a coarser food, he must carry out a greater amount in order to be liable. The measure that determines liability for ears of grain is equivalent to a lamb’s mouthful. The measure that determines liability for grass is equivalent to a goat’s mouthful, which is smaller than that of a lamb. The measure that determines liability for garlic leaves and onion leaves, if they are moist and fit for human consumption, is equivalent to a dried fig-bulk. A dried fig-bulk is the standard measure for human food. If the garlic leaves and onion leaves are dry, the measure for liability is equivalent to a goat’s mouthful. And none of these substances join together with one another to constitute a measure for liability because they are not equal in their measures.

GEMARA: The Gemara first asks: What is etza mentioned in the mishna? Rav Yehuda said: It is straw of types of legumes. When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: In the case of one who carries out a measure of straw equivalent to a cow’s mouthful for a camel, for which it is an insignificant measure, is his liability determined based on the measure that he carried out or based on the objective for which he carried it out? Rabbi Yoḥanan said: He is liable. Rabbi Shimon ben Lakish said: He is exempt. In the evening, Rabbi Yoḥanan said that; however, in the morning, he reversed his opinion and agreed with Reish Lakish. Rav Yosef said: He did well to reverse his opinion, since that amount is not suitable for a camel. There is no liability for carrying out less than a camel’s mouthful for a camel. Abaye said to Rav Yosef: On the contrary, Rabbi Yoḥanan’s original statement that he is liable is reasonable, as it is suitable for a cow. He carried out a significant measure that is fit for use, and he is liable for carrying it out even though it is insignificant for a camel.

Rather, when Ravin later came from Eretz Yisrael to Babylonia, he transmitted a revised version of the dispute and said: With regard to one who carries out a measure equivalent to a cow’s mouthful of straw for a camel, everyone agrees that he is liable. Where they disagree is in a case of one who carries out a measure of etza, which cows do not typically eat, equivalent to a cow’s mouthful for the purpose of feeding a cow. Here the question is more difficult. Clearly, if one were to carry out that measure for a camel, or for no particular purpose, he would be exempt. However, since he designated the food for a cow, for which it is a significant amount, perhaps he should be liable for carrying out.

And the opposite was stated in the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish. Rabbi Yoḥanan said: He is exempt. Reish Lakish said: He is liable. The Gemara elaborates: Rabbi Yoḥanan said: He is exempt because he holds that eating under duress, i.e., food that is not typically eaten but could be eaten if necessary, such as a cow eating etza, is not considered eating. Reish Lakish said: He is liable because he holds that eating under duress is considered eating.

We learned in the mishna: The measure that determines liability for an ear of grain is equivalent to a lamb’s mouthful. The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita: Its measure for liability is equivalent to a dried fig-bulk? The Gemara explains: This, a lamb’s mouthful, and that, a dried fig-bulk, are one, the same, measure.

We learned in the mishna: The measure that determines liability for one who carries out garlic leaves and onion leaves, if they are moist, is equivalent to a dried fig-bulk. If the garlic leaves and onion leaves are dry, the measure for liability is equivalent to a goat’s mouthful. And none of these substances join together with one another to constitute an amount for which one would be liable because they are not equal in their measures. Rabbi Yosei bar Ḥanina said: Substances that have a more lenient legal status and have a greater measure for liability do not join together with the substances among them whose legal status is more stringent and whose measure for liability is smaller. For example, one who carries out a goat’s mouthful of a mixture of straw, which is more lenient, and grass, which is more stringent, is exempt. However, substances whose status is more stringent, like grass, join together with the substances among them whose status is more lenient, like an ear of grain. One who carries out a lamb’s mouthful of a mixture of grass, which is more stringent, and an ear of grain, which is more lenient, is liable.

The Gemara questions this principle: And do any items that are not equal in their measures join together? Don’t their fundamental differences preclude any combination? Didn’t we learn in a mishna that the opposite is true? The garment must be at least three by three handbreadths in order to become a primary source of ritual impurity by means of ritual impurity imparted by treading of a zav. And the sack made from goats’ hair must be at least four by four handbreadths. And the animal hide must be five by five, and a mat must be six by six. And a baraita was taught about the mishna: The garment and the sack, the sack and the hide, and the hide and the mat join together with one another. And Rabbi Shimon said: What is the reason that they join together? Because all the component materials are fit to become ritually impure through the ritual impurity imparted to a seat upon which a zav sits, as they can each be used to patch a saddle or saddlecloth. Since they are all suitable for the same use, they join together with regard to the halakhot of ritual impurity. By inference: The reason they can combine is because they are fit to become ritually impure through the ritual impurity imparted to a seat. However, in a case where the combination is of several items not fit to become ritually impure through the ritual impurity imparted to a seat, no, they do not join together even to the more lenient, larger measure. Apparently, in general, items with different measures do not join together.

Rava said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומנקה הבגד ודומה למנקב דתנינן בכמה מקומות ואם נשארו כגון אלו בבגד ובעל הבגד קפיד עלייהו ושקיל להו בשבת חייב משום מכה בפטיש. פי' כל דבר שהוא גמר מלאכה נקרא מכה בפטיש:
המוחק אות אחת גדולה שיש במקומה שיעור לכתוב ב' אותיות חייב והכותב אות אחת גדולה שיש במקומה שיעור לכתוב ב' אותיות פטור. זה חומר במוחק מבכותב. אלו אבות מלאכות לאפוקי מדר' אלעזר דמחייב אתולדה במקום אב כמו שכבר פרשנוהו למעלה (דף עג:) דמאן דעבד ב' אבות או ב' תולדות משני אבות או אב ותולדה דאב (אחד) [אחר] בהעלם אחד חייב בזה אחד ובזה אחד. ואי עביד אב ותולדתו לא מיחייב אלא חדא. ועוד חזר ושנה מ' חסר אחת לאפוקי מר' יהודה דאמר שובט ומדקדק מאבות מלאכות הן. אמרו לו שובט הרי הוא בכלל מיסך. מדקדק בכלל אורג. פי' יש לארוגין עץ או עצם שראשו חד ונקרא כדבר ודומה למחט של סקאין. וכך שמו בלשון יון כדבר. מעבירו על השתי כשהוא מותח לפניו לאריגה ושובט בו החוטין ומקרב המבדילין בין ב' החוטין העליונים והתחתונים ומדנחים להתפרק העליונים מן התחתונים ונפתח נפש המסכת לידות בתוכם חוט הערב ואין לה אב אלא הרי הוא בכלל מיסך והמדקדק הוא המדקדק על חוט הערב כדי להרחיק ולהחלם [להדחק ולהלחץ] עם חבירו וזהו בכלל אריגה:
ועוד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניע ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת חייב עליו חטאת. כל הכשר להצניע רב מתנה אמר למעוטי דם נדה שאין חייבין בהוצאתו. וכ"ש איסורי הנאה. ועצי אשרה שאין חייבין בהוצאתו. מר עוקבא אמר לאפוקי עצי אשרה אבל דם נדה חייב כו' וזה ששנינו ומצניעין כמוהו א"ר יוסי ב"ר חנינא דלא כר' שמעון דאי ר' שמעון האמר דברים הללו לא נאמרו אלא למצניעיהן. והכין סבירא ליה לר' שמעון לענין המוציא יין כדי מזיגת הכוס חלב כדי גמיעה כו' דכולן שיעורן ברביעית ושיעורין הללו כדי גמיעה וכדי ליתן על הכתית כו'. לא נאמרו אלא למצניעיהן כלומר אם הצניע בחול [פחות] משיעורין הללו אע"פ שהוציאו בשבת פטור ורבנן סבירא להו אם הצניעו אדם בחול כל שהוא אע"פ שאין כשר להצניע והוציאו בשבת חייב דהא (אשביח) [אחשביה] בהצנעתו. וזה ששנינו כל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוציאו בשבת אין חייב אלא המצניעו אבל מי לא שהצניע בחול אם הוציאו בשיעורין הללו חייב. ואם לא פטור. וזהו כמו דתנן המצניע לזרע לדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב עליו כל שהוא. ושאר כל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו נמצא ר' שמעון מיקל מדברי חכמים ור' שמעון בן אלעזר מחמיר מדבריהם. דקאמר כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו ובא אחד והוציאו נתחייב המוציאו ממחשבת המצניעו ואע"פ שאינו כשר להצניעו ואין מצניעין כמוהו חייב עליו. ורבנן אמרי אינו חייב בפחות מכשיעור אלא המצניעו. תמו הכללות. ובאנו לפרש שיעורי ההוצאה:

המוציא תבן כמלוא פי פרה. עצה תבן הקטנית וקשה ממנו שיעורו כמלוא פי גמל. עמיר כמלוא פי טלה. עשבים כמלוא פי גדי ולענין המוציא תבן כמלוא פי פרה לגמל (הלכה) כו"ע לא פליגי דחייב שזה הוא שיעור הוצאתו ולא אכפת לן [אי] לגמל נתכוין להוציאו או לפרה אלא כי פליגי ר' יוחנן ור' אושעי' במוציא עצה כמלוא פי פרה לפרה. ועיקר הדבר שאין העצה מאכל פרה ואין שיעור כמלוא פי פרה אלא כמלוא פי גמל שהוא יתר ממלוא פי פרה. ועכשיו שנתכוון לפרה איפליגו ר' אושעי' סבר אכילה ע"י הדחק שמה אכילה אע"פ שאין פרה אוכלת אותו כדרכה אלא כיון שאוכלת אותו ע"י הדחק וישנו מלא פיה והוציאו לה חייב עליו. (ור') [ור"י] סבר אכילה שע"י הדחק לאו שמה אכילה (וזה) ופטור:
לענין הא דתנן אין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן א"ר יוסי ב"ר חנינא אין מצטרפין לחמור שבהן אבל מצטרפין לקל שבהן אם הוציא עמיר ועשבים אם יש בין שניהם כמלוא פי טלה מצטרפין כי החמור משלים לקל וחייב אבל אם אין בהם כמלוא פי טלה. אע"פ שיש בהן כמלוא פי הגדי פטור שאין מצטרפין כי אין הקל משלים לחמור וכן עשבים משלימין לתבן ואין התבן משלים לעשבים ומקשינן היאך תאמר בהני דלא שוו בשיעוריהן להדדי דמצטרפין והלא הבגד והשק והעור לענין טומאה שלא שוו בשיעוריהן אע"ג דתנן הבגד והשק מצטרפין והשק והעור מצטרפין והעור והמפץ מצטרפין דקתני סיפא.

א"ר שמעון מה טעם הואיל וראויין ליטמא מושב דייקת מיניה טעמא דראויין ליטמא מושב הא אי לא הוו ראויין ליטמא מושב לא הוו מצטרפין משום שלא שוו בשיעוריהן להדדי. וא"כ היכי קאמר ר' יוסי בר' חנינא מצטרפין לקל שבהן והכין הוה ראוי שלא יצטרפו כל עיקר. ופריק רבא לר' יוסי ב"ר חנינא ואמר הכי נמי ראויין לדוגמא כשם שהבגד והשק אף על פי שאין בזה כשיעור ולא בזה כשיעור כיון שאלו מתחברין יש בעיניהם כשיעור השק שהוא הקל ואפשר לחברן זה בזה ולישב עליהן וראויין ליטמא מושב. כן התבן והעצה אפשר להוציא מזה כמעט ומזה כמעט להראותן דוגמא לקונה לומר מאלו אני מוכר ולהכין חשובין בחיבורין ויש צורך להוציאו כסדר הזה משום כן מצטרפין לקל שבהן אבל אוכלין שיעורן כולן כגרוגרת לפיכך מצטרפין זע"ז אבל קליפיהן ועוקציהן וסובן ומורסנן אין מצטרפין עמהן.

והתניא כגרוגרות אידי ואידי חד שיעורא הוא. ואי קשיא לימא כגרוגרת, יש לומר אי תנא הכי הוי אמינא משום דחזי לאדם קמ"ל דטעמא משום טלה הוא דחזי לי' וכן אתה מפרש בכ"מ שאמרו (ו)כיוצא בה, כי ההיא דלקמן באידך פירקין (שבת ע"ח ע"ב):

המוציא כדי גמיעה. אין שיעורו ידוע לנו, והוא פחות מכדי רביעית כדמוכחא מתני' ואין צריך לומר שהוא פחות מכגרוגרות ואע"פ ששיעור חולב כגרוגרות כדאמרינן בפ' המצניע התם הוא משום דאין אדם טורח לחלוב בפחות מכן אבל הוצאה בכדי גמיעה חייב ובמס' יומא גבי יוה"כ פליגי תנאי מ"ס כדי רביעית ומר אמר מלא לוגמיו ומר אמר כדי גמיעה למדנו מ"מ שאינו רביעית ולא מלא לוגמיו ומסתברא גבי שבת כדי גמיעת אדם בינוני קאמרינן ולא לעוג מלך הבשן ולא לכל אדם בשלו אלא בשל עולם שמין בבינונית, ואפי' למ"ד גבי יוה"כ לכל חד וחד בדידי' משערינן:

המשנה הרביעית המוציא תבן כמלא פי פרה עצה כמלא פי גמל עמיר כמלא פי טלה עשבים כמלא פי גדי עלי שום ועלי בצלים לחים כגרוגרת יבשים כמלא פי גדי אין מצטרפי' זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן המוציא אוכלין כגרוגרת מצטרפין זה עם זה מפני ששוו בשיעוריהן חוץ מקליפיהם וגרעיניהם ועוקציהן סובין ומורסנן ר' יהודה אומ' חוץ מקלפי עדשים המתבשלות עמהן אמר הר"ם פי' עצה הוא תבן הקטנית כגון הפולין והאפונין והתורמוסין ודומיהם מן הזרעי' קליפיהם קלפה העליונה הדומה לעור הבהמה גרעיניהם הם גרעינים הקשים שהם בתוך הפרי עוקציהן הם אותן העוקצין שהפרי תלוי בהם באילניהם כגון עוקצי התאנים והענבים והאפרסקין והאתרוגים וזולתם וסובין הסובין שלהם והוא הקמח הבינוני ומורסנן הוא המורסן שלהם והוא הקלפה העבה העליונה היוצאה בנפה תחלה וכאשר אמר כי האוכלין כלן מצטרפין קצתם אל קצתם ושיעורן להוצאת שבת כגרוגרת והיא תאנה אחת בינונית ומן המאכלים מהם שיש להם קלפה ומהם שיש להם גרעינה ועוקצין וסובין הודיעך כי לא יחשב דבר מאלו הדברים עם האוכל ומה שמשערין כגרוגרת הוא מן האוכל הברור המנוקה מכל מיני אלו הפסולת כלם ואמ' ר' יהודה כי העדשי' בלבד משערין אותן בקלפה הדקה שעליהן לפי שהוא מתבשל שלם ויאכל וכמו כן סברתו בפולין הרטובין לפי שהוא נאכל בקלפתו הסמוך אל האוכל ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי המשנה הרביעית והכונה בה בביאור החלק הרביעי בביאור הוצאת כל הדברים איזה שיעור מחייב בהוצאתם והלכו בכל דבר ודבר אחר ענינו למה שאדם רגיל להשתמש בו ודבר זה שמתחיל עכשיו לבאר אינו נשלם בפרק זה אלא בהצטרף עמו פרק המוציא ופרק ר' עקיבא ופרק המצניע שכל אלו באים בביאור חלק זה והתחיל בענין זה בכאן ואמר שהמוציא תבן של תבואה שיעורו כמלא פי פרה שמאחר שמנהג הפרה באכילת תבן הלכו בה אחר שיעורה ואפי' היה הוא מוציאה לצורך גמל שאין די לו באכילה אחת כמלא פי פרה יתבאר בגמ' שהוא חייב הואיל והוא חשוב אצל פרה:

עצה והוא תבן של מיני קטניות ואין דרך בהמות לאכלו אלא גמל שיעורו כמלא פי גמל ואינו מתחייב בשיעור פי פרה ומ"מ יתבאר בגמ' שמאחר שאף הפרה אוכלתו ע"י הדחק אם הוציאו לצורך פרה חייב כמלא פי פרה שאכילה ע"י הדחק שמה אכילה ויש פוסקין בהפך מפני שהם פוסקי' כר' יוחנן בגמרא עמיר והוא קש של שבלים ואינו ראוי לגדי והטלאים אוכלים אותו ולפיכך שיעורו כמלא פי טלה אבל עשבים אחרים שראויים אף לגדי שיעורם כמלא פי הגדי שהוא מועט ממלא פי טלה ואפי' הוציאו לטלה או אפי' לגמל כמו שביארנו אבל עמיר אף לגדי אינו אלא כמלא פי טלה שאין העמיר ראוי לגדי אף על ידי הדחק ובטלה דעתו של זה:

עלי שום ועלי בצלים לחים כגרוגרת שמאחר שהם לחים אוכלי אדם הם וכל אוכלי אדם שיעורן כגרוגרת אבל יבשים הם מאכל הגדי ושיעורן כמלא פי הגדי ואין מצטרפין זה עם זה פי' בגמ' שאין הקל מצטרף עם החמור כגון אם הוציא תבן לפרה פחות ממלא פי פרה והשלים מלא פי פרה בעצה אינו חייב שאין העצה משלמת לשיעור פרה אחר שאין ראויה לו אבל החמור מצטרף עם הקל שאם הוציא עצה ששיעורה כמלא פי גמל פחות מכשיעור והשלימו בתבן חייב שהרי אף התבן ראוי לגמל המוציא אוכלין ר"ל אוכלי אדם שיעורן כגרוגרת וכל האוכלין מצטרפין זה עם זה שהרי כלם שוים לשיעור כגרוגרת ומ"מ דוקא שיהא שם כגרוגרת מן האוכל חוץ מן הקלפין בזרעים וחוץ מן הגרעינים בתמרים ודומיהן וחוץ מן העוקצים בתאנים וכיוצא בהן וחוץ מן הסובין והוא קליפת התבואה הנושרת מחמת כתישה והמורסן והוא הנשאר בנפה במיני התבואות ור' יהודה מודה בזו חוץ מקלפי עדשים שאומר בהם שהם מצטרפות אחר שמתבשלות עמהם וכן הלכה ומודה הוא בקליפה החיצונה שהם גדלות בתוכה ונושרת בשעת הגורן שאין מצטרפות ובגמ' הוסיפו להחמיר בקליפי פולים בעוד שהם לחים אבל יבשים אין קלפתם מצטרפת שאין מתבשלות עמהן מפני שנראות כזבובים בקערה ואין דרך בני אדם לאכלן יבשות אלא בהסרת קלפיהן קודם בשול או טוחנן ועושה מהן גריסין:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ידעת שהבגד שיעורו ליטמא מדרס שלשה טפחים על שלשה טפחי' והשק והוא העשוי מנוצה של עזים ארבעה על ארבעה והעור חמשה על חמשה והמפץ ששה על ששה לכל טומאה מי שחבר שני טפחים מן הבגד עם טפח של שק או שלש מן השק עם טפח של עור או ארבעה של עור עם אחד מהמפץ טהורים מן המדרס שהרי השלים שיעור החמור בקל הימנו אבל אם היה לו חמשה טפחים מפץ והשלים טפח ששי בעור או ד' מן העור והשלים החמשי בשק או שלשה מן השק והשלים את הרביעי בבגד טמא שהרי השלים את הקל בחמור הימנו ואף בזו צריכי' אנו בו לטעם אחר והוא מפני שכלן ראויים ליטמא מושב ר"ל שלא נאמרו שיעורין הללו אלא בקרע שנקרע שלא בכונה הא אם קצע לכוונת מושב כגון לעשות מרדעת של חמור ולתקן טפח על טפח עליו למושבו טמא להיות אב הטומאה במושב הזב כמו ששנינו המקצע מכלן טפח על טפח טמא מושב ופירשו בראשון של סכה הואיל וראוי ליתנו על החמור שאינו מקפיד אם הוא משני מינים ואף במשנתנו זה שכתבנו שהחמור מצטרף עם הקל מפני שכלם ראויים להצטרף לענין דוגמא שמי שיש לו למכור צובר מכלם ונותן לפני חלונו להראות שיש לו למכור מהם והוא צוברן ואוגדן ביחד שלא יהא הרוח מפזרתן:

בגמ' ואין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוים וכו' כצ"ל:

וכל דלא שוו בשיעורייהו מי מצטרפין וכו' ותני עלה הבגד והשק השק והעור העור והמפץ מצטרפין זה עם זה וכו' ואמר ר"ש מאי טעמא וכו' כצ"ל:

טעמא דראוין כו' אבל אין ראוי וכו' לא פירוש מסתמא איירי אפי' החמור לקל דאלו להשלים הקל את החמור פשיטא דאין מצטרף:

ברש"י ד"ה הואיל וראויין לטמא מושב וכו' ששיעורו לענין מושב טפח אם קצע משנים וכו' כצ"ל ופי' לשון רש"י כך הוא דשיעור של בגד לענין טומאת מדרס הזב דהיינו משכב ומושב הוא שלשה טפחים על שלשה וכן השק ארבע על ארבע וכן העור והמפץ כל אחד לפי שיעורו דכן הוא שיעור שיהיו ראויין למשכב ומושב אבל אם קצע מאיזה אחד מהן או מכולן יחד טפח על טפח ותקנו וייחדו לטלאי מרדעת החמור לישב עליו על החמור ששיעורה טפח על טפח כי כן הוא הדרך לטלות טפח על טפח באמצע המרדעת לישב עליו אז הוא מטמא במושב הזב והיינו הא דתנן המקצע מכולן טפח על טפח וכו' ואמרי' בפ"ק דסוכה למאי חזי דראוי לטלות על גבי מרדעת החמור ולשון וראוי דקאמר בגמ' לאו דוקא כמו שכתבו התוס' וע"ז קאמר ר"ש מ"ט מפני שראויין ליטמא מושב והפי' כך הוא לפירש"י מ"ט מצטרפין הבגד והשק לשיעור הגדול שהוא ד' על ד' ליטמא מדרס כשייחדו לסתם מושב מפני שראויין לטמא מושב פי' שראויין להצטרף לשיעור טפה על טפח כשמקציע לטלות ע"ג מרדעת החמור דשם אינו מקפיד אם הוא משני מינים לכך מצטרפים ג"כ להשיעור ליטמא סתם מדרס:

תד"ה אכילה ע"י הדחק וכו' ה"מ לענין נזיקין דלא חשבינן ליה משונה וכו' פי' שלא הוי תולדה דקרן לשלם סתם חצי נזק:

ד"ה ואמר ר"ש וכו' דהא כיון דמצטרפין זה עם זה א"כ ראוי לחברן כו' הלשון קצת מגומגם דמאי קאמר כיון דמצטרפין וכו' דהא השתא עלה קיימינן ואמרי' מ"ט מצטרפין וי"ל דה"ק כיון דקתני דדוקא בכה"ג דהיינו בגד לשק ושק לעור ולא באופן אחר ש"מ דבכה"ג ראויין לצרף ולחברן וחזו בכה"ג למדרס וכיון דחזו למדרס פשיטא דמצטרפין וכו' דאפי' כופת שאור שייחדה לישיבה טמאה וכו' ומדברי התוס' משמע דהא דתנן הבגד ג' על ג' וכו' איירי נמי דדוקא כשייחדן לישיבה דאל"כ לא מייתי מידי ראייה מכופת שאור דהוי דוקא בייחדה לישיבה:

בא"ד מדקאמר הבגד ג' על ג' פי' טפחים דלענין טומאת מת אפי' ג' על ג' פי' אצבעות:

בא"ד והכי איתא במס' כלים בפ' כ"ז הבגד מטמא משום ג' על ג' טפחים למדרס ומשום ג' על ג' לטומאת מת וכו' כצ"ל:

בא"ד ועל טומאת מת קאמר מ"ט מצטרפין בשלא ייחדו למדרס וכו' פי' דאלו ייחדו למדרס דמטמא טומאת מדרס בזב פשיטא דמטמא נמי ג"כ בטומאת מת דקי"ל כל המטמא טומאת מדרס מטמא טומאת מת מק"ו מפכים קטנים דאין מטמאין טומאת מדרס ומטמאים במת:

ד"ה תוספתא המקצע למשכב וכו' ולמעמד כל שהוא עכ"ל פי' היינו לאחיזה דתנן במס' מעילה ומפרש ר"ל שכן עומד לטלאי פירש"י שהאורגים כורכים באצבע בגד כ"ש ונוטל סובין ומחליק המטוה של האריגה. (עיין במס' מעילה דף י"ח):

גמ' שם בפיסקא מפני שלא שוו בשיעוריהן כו' בשיעורייהו מי מצטרפים כו' עם זה ואמר ר"ש כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אין מצטרפין כו' לכשיעור תבן כו' הד"א:

בד"ה מצטרפין צ"ל מי מצטרפין:

תוס' בד"ה הא דלא כו' כמו שפי' כאן דאי מיירי במצניעין לאותו דבר כו' כצ"ל:

בא"ד הוה מצי למימר בכל שהוא בכדי שיפת קילור כו' כצ"ל. ונ"ב פי' מה שאמר לקמן במשנה מים כדי לשוף בהן הקילור לאו למצניעו עצמו קאמר דא"כ הוה מצניעו לרפואה ממש ובכדי שיפת הקילור דקאמר היינו בכל שהוא א"כ הוא הדין יין שמן חלב ודבש כולהו הוה ליה למימר בכה"ג בכדי שיפת הקילור דהיינו כל שהוא ומ"ש דנקט מים בשלמא אם אינו איירי במצניע עצמו לאותו דבר להוציא אלא אפילו אדם אחר שהוציאו חייב מאחר ששיעור חשוב הוא ועומד לכך א"כ דוקא מים דראוי סתם לקילור וראוי להצניען לקילור משום הכי חייב אפי' לא הוציאן לקילור ולפ"ז בכדי שיפת הקילור שיעורא בעלמא קאמר ולאו דוקא בכ"ש ומש"ה יין ושמן כו' כולהון מן הסתם אינם עומדים לכך ולא שכיחא כדאיתא לקמן (שבת דף ע"ח) ודו"ק:

בד"ה ואמר ר"ש כו' במס' כלים פרק כ"ז הבגד שלשה על שלשה לטומאת מדרס ושלש על שלש לטומאת מת כצ"ל:

בד"ה הואיל וראויין כו' ועור למפץ אי לא חזי לאיצטרופי מושב נמי לא יטמאו ודוקא נקט כו' מאיזה מהן שיקצע יהא כו' כצ"ל:

ד"ה לחים. דלחים לא חזו לגדי. אף דהיה חזו י"ל כיון דחזו גם לאדם אין מאכילין אותם לגדי עי' לקמן (עח) וברש"י ד"ה רפואתו ל"ש ושם ע"ב בד"ה קלף במתניתין (וע"ט א) בתד"ה כדי וכן הרמב"ם בחבורו לא כתב רק מפני שהן אוכלי אדם:

גמ' ואיפכא איתמר. כעין זה נדה דף לד ע"א:

שם ר"ל אמר חייב. בכסף משנה פ"ח הלכה ג' מהלכות שבת הגירסא ר' אושעיא:

תוס' ד"ה ואמר ר"ש וכו' דמפץ לא מטמא במת. עי' פכ"ד מ"י דכלים ובר"ש שם:

בגמרא אמר רב יוסף שפיר עביד דהדר דהא לא חזי לגמל א"ל אביי אדרבה כדמעיקרא מסתברא דהא חזי לפרה. ולכאורה יש לתמוה אטעמא דרב יוסף דמעיקרא מאי קסבר הא ודאי שפיר קאמר אביי ואפשר דטעמא דרב יוסף דנהי דבכל איסורין שהן הל"מ מסיני כגון בשיעור גרוגרת אין לחלק בין סתם בני אדם לעוג מלך הבשן כדאיתא ביומא פר' יה"כ דף פ' וכה"ג בהנך שיעורין דלקמן בפרק המוציא יין נמי אין לחלק בין אדם עשיר לעני כמ"ש רש"י והתוס' לעיל בסמוך בד"ה אמר ליה ר"ש אפ"ה לענין אוכלי בהמה ס"ד דרב יוסף דלא שייך לומר כן אלא שיעור הוצאתו תליא בכוונתו אם הוציאו לפרה או לגמל וכיון דבגמל לא הוי שיעורא קסבר דפטור ובכה"ג אשכחן נמי בכמה מיני איסורים דהכל לפי מה שהוא אדם. כן נ"ל וק"ל:

א''ר אלעזר הא. דקתני מתניתין דאינו כשר להצניע והצניעו אחר . הוא מתחייב על הוצאתו וכל אדם פטורין. דלא כר' שמעון בן אלעזר: מתני' עצה. מפרש בגמרא: כמלא פי גמל. נפיש שיעורא מפי פרה אבל כמלא פי פרה לא מיחייב דהא לא חזו לפרה: עמיר. קשין של שבלין: פי טלה. נפיש מפי גדי הלכך עמיר דלא חזי לגדי לא מיחייב כמלא פי גדי עד דאיכא מלא פי טלה אבל עשבים הואיל וחזו בין לטלה בין לגדי מיחייב אפי' כמלא פי גדי: לחין. הראויין לאדם כגרוגרת דזה שיעור לכל מאכל אדם לשבת אבל כמלא פי גדי לא דלחים לא חזו לגדי: גמ' המוציא תבן כמלא פי פרה. והוציאו להאכילו לגמל שפי גמל גדול מפי פרה: דהא חזי לפי פרה. הלכך שיעור חשוב הוא ולכל מי שיוציאנו לא פקע שיעוריה בהכי: דחייב. דהאיכא שיעורא דחזי לפרה הלכך כשר להצניע הוא ומצניעין כמוהו: עצה. לא חזיא לפרה אלא ע''י הדחק אלא לגמל הוא דחזי וזה הוציאו לפרה: רבי יוחנן אמר פטור. דהא לגמל דחזי ליה ליכא שיעורא ואי משום דלצורך פרה הוציאו ולגבה איכא שיעור אכילה ע''י הדחק לאו אכילה היא הלכך לא משערי' ליה בפרה: אין מצטרפין לחמור שבהם. מי ששיעורו גדול הוי קל ואינו מצטרף להשלים שיעורו של חמור דהא לא חשיב כי ההוא אבל החשוב משלים את הקל לכשיעור תבן מצטרף עם עצה להשלי' פי גמל ועצה אין מצטרף עם התבן להשלים מלא פי פרה: מי מצטרפין. אפילו להשלים חמור את הקל: ג' על ג'. לטומאת מדרס הזב ליעשות אב הטומאה: הבגד והשק מצטרפין. שהבגד משלים שיעור השק שק עשוי מנוצה של עזים: ואמר ר' שמעון מה טעם. מצטרפין: הואיל וראויין ליטמא מושב. אם צירף משנים יחד לטלאי מרדעת של חמור כשיעורו לענין מושב הזב אם קצע משנים מהן ותקן טפח על טפח לישב עליו מיטמא ליה אב הטומאה במושב הזב דתניא המקצע מכולן טפח על טפח טמא מושב ואמרינן טעמא בפ''ק דסוכה הואיל וראוי לטלות על גבי חמור שאינו מקפיד אם הוא משני מינין:

שמצריך לקמן הצנעה היינו לאדם עשיר שאין דרכו להצניע ומכל מקום פירוש מילתיה דר''ש צריך לפרש כמו שפירש כאן דאי מיירי במצניעין לאותו דבר עצמו שמפורש במשנה כמו שפירש התם אם כן כולהו הוה מצי למימר בכל שהוא בכדי שיפת קילור כדתנן בפ' המצניע (לקמן צ:) דלרפואה בכל שהוא ואתיא כר''ש מדלא קאמר התם בגמ' הא דלא כר''ש כי היכי דקאמר (דף צא.) הא דלא כר''ש בן אלעזר ומהתם נמי יש לדקדק דלר' שמעון סתם בני אדם שרגילין להצניעו מיחייבי אפי' לא הצניעו מדקתני המצניע לזרע כו' וכל אדם אין חייבין עליו אלא כשיעורו משמע בלא הצנעה וכר''ש נמי אתיא כדפי' ואין לפרש דבעשיר שאין דרכו להצניע לא מיחייב לר''ש אפי' בהצניעו דהא אמר בהמוציא יין בד''א במוציא אבל במצניע כל שהוא ר''ש אומר בד''א במצניע כו' ומפרש מצניע דרבנן בתלמיד שאמר לו כו' דבר שאינו חשוב לכל אי אצנעיה רביה אין אי לא לא ודומיא דהכי נראה דהוי מצניע דר''ש דתליא מילתא באותו שהצניעו היינו בעשיר קשה לרשב''א דמהאי טעמא דקאמר הכא מתני' דלא כר''ש משום דמתני' סתמא קתני דחייב משמע שכל בני אדם חייבין עליו אפי' אותן שאין חשוב להן שיעור זה מהאי טעמא נמי הוה ליה למימר בההיא דפרק המצניע דהויא דלא כר''ש ושמא י''ל דהכא דנקט לפרושי הוה ליה לפרושי טפי: אכילה ע''י הדחק לא שמה אכילה. והא דאמר בפ' כיצד הרגל (ב''ק דף יט.) אכילה ע''י הדחק שמה אכילה ה''מ לענין ניזקין דלא חשבינן ליה משונה אבל לאחשובה לענין שבת לא חשיבא אכילה: אידי ואידי חד שיעורא הוא. והא דנקט במתני' כמלא פי טלה ולא נקט כגרוגרת לאשמעי' דמשום אכילת טלה נתנו בו חכמים שיעור זה דאי נקט כגרוגרת לא הוה ידעינן למה נתנו בו חכמים שיעור זה: מפני שלא שוו בשיעוריהם. אבל אותם ששוו כגון עמיר ועלי שום ועלי בצלים לחים מצטרפין וכן חמור לקל כגון תבן לעצה למלא פי גמל ואפי' לא יהא תבן ראוי לגמל שמא אגב העצה הוא ראוי הבגד והשק השק והעור כו'. דוקא בכה''ג הבגד והשק השק והעור אבל הבגד והעור והשק והמפץ אין מצטרפין שאין ראויין להתחבר יחד והמחברן בטלה דעתו ואין טמאים מדרס. ר''י: ואמר ר''ש מה טעם כו'. תימה לר''י דמה צריך להאי טעמא דהא כיון דמצטרפין זה עם זה א''כ ראוי לחברן וחזו למדרס וכיון דחזו למדרס פשיטא דמצטרפין לטומאת מדרס דהא אפ' כופת שאור שיחדה לישיבה טמאה מדרס כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכט.) והכא בטומאת מדרס איירי מדקאמר הבגד שלשה על שלשה דלענין טומאת מת אפ' ג' על ג' כדפרישית לעיל ואור''י דודאי הא דקתני הבגד שלשה על שלשה לא מיירי אלא למדרס אבל סיפא דשק ואור ומפץ מיירי נמי בטומאת מת והכי איתא במס' כלים בפכ''ז הבגד שלשה על שלשה [למדרס ומשום ג' על ג'] לטומאת מת השק ד' על ד' העור ה' על ה' המפץ ו' על ו' שוו בין למדרס בין לטמא מת אלא שהש''ס מביאה בקוצר כמו שרגיל בכמה מקומות ועל טומאת מת קאמר מה טעם מצטרפין בשלא יחדו למדרס ולא צריך האי טעמא אצירוף דעור ומפץ דמפץ לא מטמא במת אלא כשטמא בזב דהיינו כשיחדו למדרס ומק''ו דפכין קטנים כדאמרינן בפ' ר' עקיבא (לקמן פד:): הואיל וראויין ליטמא מושב. פי' בקונטרס אם קיצע משנים וצירף יחד לטלאי מרדעת החמור וההיא דהמקצע מכולם טפח על טפח דמעילה היינו שבין כולם יש טפח ואין נראה לר''י דמה צריך להביא ראיה שראויין להצטרף בלאו טעמא דמושב נמי שמעינן ממתני' דהכא שראויין להצטרף יחד באותו סדר כמו ששנויים בגד לשק ושק לעור ועור למפץ דדוקא נקט לפי שאלו ראויין להצטרף יחד ונראה לר''י כמו שפי' ריב''א דהואיל וראויין ליטמא מושב היינו הואיל ושוו שיעוריהן לענין מושב וכמו שפירש בקונטרס בפ''ק דסוכה (דף יז:) דהמקצע מכולן היינו מאיזה מהן שיקצע יהא טמא ואע''ג שכאן אין שיעורן שוה מצטרפין הואיל ולענין מושב שיעורן שוה והא דקאמר ה''נ חזו לדוגמא היינו נמי דשיעורן שוה לדוגמא כדתנן בפרק המצניע דלדוגמא כל שהוא הלכך מצטרפין אפי' לענין דבר דלא שוו שיעורייהו וה''ה דהוי מצי למינקט הכא ולזרע ולרפואה דהוו נמי בכל שהוא אלא דלא כל דברים שייך בהו זרע ורפואה אבל דוגמא שייכא בכל דבר והא דקאמר בסוכה המקצע מכולן כו' הואיל וראוי לטלות על גבי חמורו לשון הואיל וראוי לאו דווקא דדווקא אם עשה מהן טלאי ויחדן לכך טמא בטפח על טפח וכן מצינו לקמן בפ' א''ר עקיבא (דף צ.) הואיל וראויין למתק הקדרה דהוה ליה למימר הואיל וממתקין דהא מיירי שנפלו לתוך הקדרה. ר''י: תוספתא המקצע למשכב אין פחות משלשה על שלשה למושב טפח ולמעמד כל שהוא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד