קשיא הלכתא אהלכתא. קשיא ליה לרב אב ב"ד ז"ל למאי דקא סלקא דעתין מעיק' דהא דאמר (אינו) חוזר ומגרש בו משום דלא אתי דיבור ומבטל דבור ליקשי ליה ממתניתין ופריק הלכתא אהלכתא אלימא ליה לאקשויי וליתא דהיכא דאיכא לאקשויי ממתני' לא מהדרינן בתר פירכי אחריני ועוד דרב נחמן אמתני' אמרה ואיהו גופיה הא קאמר לאחר שאמר בטל היא ונתבטל השליחות חוזר ומגרש בו ואהדורי פירכא למה לי.
אלא היינו טעמא, דמתני' לא קשיא ולא מידי משום דשליחות שליח דבור גרידא הוא ומצי לבטולי דאתי דבור ומבטל דבור אבל (נתינת) [כתיבת] הגט מעשה כל דהו הוי כיון שנכתב לשמה וכדין ודמי לנתינת מעות ליד האשה ומשום הכי אמר רב נחמן שאינו יכול לבטלו וחוזר הוא ומגרש בו אבל השתא דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר אתי דיבור ומבטל מעשה כל שאינו גמר מעשה כגון נתינת מעות ליד האשה גיטא נמי ליבטיל אף על גב דאית ביה מעשה כל דהו ומפרקינן נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט לא בטליה, זו היא גירסתו של ר"ח ז"ל, ומשמע להך גרסא שאם בטלו בפי' ואמר יהא בטל גט עצמו לגמרי שלא יהא כשר לחזור ולגרש בו שהוא מבטלו דאתי דיבור ומבטל דבור.
ואחרים גורסים: נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט מי קא בטלי', ואומרים שאפי' בטלו אינו מבוטל שמאחר שנכתב ונחתם כהלכתו היאך יבטלנו שלא יהא גט כשר מה שכבר נעשה אין אדם יכול לבטל למפרע למה זה דומה לאומרת הריני חוזרת בי שלא אתקדש בכסף זה לפלוני לעולם שאם חזר וקדשה בו מקודשת וכבר הכרעתי בדבר זה במסכת גיטין (ל"ב ע"ב):

לרב מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי. פי' רש"י אם לא אחזור בי בתוך שלשים יום יהו קדושין מעכשיו וזה אינו מחוור בעיני שלא מצינו מקדש מעכשיו שזה יכול לחזור בו ועוד אם אתה אומר שהתנה על החזרה נימא נמי שהתנאי שלה נמי הוא שאם לא חזרה בה בתוך שלשי' תהא מקודשת כשם שהתנה הוא בעצמו אם לא חזר בו שהרי סתם אמרו לאחר שלשים ומשמע נמי אם לא חזרו אחד מהן יהו קדושין ואם חזרו בהן לא יהו קדושין וכיון שכן אם קדשה עצמה בתוך שלשים הרי חזרה בה כל זמן שהיא מקודשת לשני ויתפשו בה קדושי שני ותהא מקודשת לו לגמרי ממה נפשך בין בתנאה בין בחזרה ועוד היכי מצית למימר תנאה אחרינא אתני בהדה ותהא בספק כל התנאין שאדם מתנה עם אשתו.
אלא ודאי משמע דלא מספקינן לה בתנאי שלא פירש והאי תנאה דקא אמרינן שאם מת הוא בתוך שלשים יום לא תהא מקודשת והכי קאמר מעכשיו יחולו הקדושין ואם יבואו ל' כלומר אם יקיים הב"ה אותנו ויגיענו לשלשים יום לומר שאם מת בתוך ל' יום לא תהא זקוקה ליבם וכן היא שמתה תוך זמן אינה מקודשת ואין התנאי' כאן מדבר אחר אלא התנאי הוא אחר שלשים יום שאמר בפי' וכן הרי זה גיטך מעכשיו ולאחר מיתה דמספקא לן אי תנאה היינו נמי תנאה שאם מת יהא גט מעכשיו אבל אין חוששין לתנאי שלא הוזכר כאן שהתנאי שבלב אינו תנאי:

אלא מיד מחשבה מיהא תיפוק. תימה דהא מחשבה דטומאה כיון דעל ידה נחשב הכלי כלי גמור, כמעשה גמור הוא, ולמה הדבר דומה לאומר לשלוחו צא ותרום ועד שלא ביטלו קדם ותרם במחשבה שתרומתו תרומה, ויש לומר דהא דפרכיה ריש לקיש היינו בשחשב עליו לשוף ולשבץ קודם שנטמא, וכיון דעדיין לא ירד לידי טומאה הוה משמע ליה דמחשבה ראשונה כמחשבה גרידתא הויא, מה שאין כן בתורם במחשבה שזה הוא גמרו. ואמר ליה ר' יוחנן דאפילו הכי מחשבה דטומאה כמעשה גמור הוא משעת מחשבה ראשונה אף על פי שלא ירד עדיין לידי טומאה ממש, ומיהו ריש לקיש גופיה אחשבה למחשבת טומאה קצת טפי מדבור גרידא, דהא איהו בדבור ודבור גרידא מודה.

קשיא הלכתא אהלכתא. ואי קשיא לך והא כתיבת הגט מעשה גמור הוא, דכיון שנכתב כדין ולשמה, היאך הוא חוזר ומטבל גופו של גט, אטו כותב ספר תורה לשמה יכול הוא לחזור ולומר שלא יהא כתוב לשמו, יש לומר דספר תורה לא חסר מידי אחרינא, אבל הכא היה המקשה סבור דכיון שאין כתיבה לשמה מעלה ולא מוריד, אלא מחמת נתינתו ליד האשה, ועדיין לא ניתן לה לא חשבינן ליה אלא כמעשה זוטא. ומיהו מעשה כל דהו כנתינת מעות ליד האשה הוי, והיינו דמהדר ליה נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט מי בטיל, כלומר שליחות הוא דמצי מבטל, אבל גט גופיה מי מצי מבטל, דכתיבת גט לשמה מעשה רבה הוא, ואי אפשר לבטלו דכיון דנכתב לשמו, היאך נאמר בו שלא יגרש. ולספרים דגרסי נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט מי בטליה, לומר דאם בטלו מבוטל, נימא דלכולי עלמא מעשה זוטא הוי כל כמה דלא מטה לידה ומצי לבטוליה. ולענין ביטולו של גט עצמו היכא דבטליה כבר הארכתי בו בגטין פרק השולח (גיטין לב, ב) בס"ד, וראוי להחמיר ולחוש לגרסת הספרים, אף על פי שאין הענין נראה כן.

לרב מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי. פירש רש"י אי תנאה הוי אם לא אחזור בתוך שלשים יום יהיו קדושין מעכשיו. והקשה עליו הרמב"ן נר"ו שלא מצינו מקדש מעכשיו שיהא יכול לחזור בו. ועוד שאם כן נאמר שיהא ספק בכל התנאין שאדם מתנה עם אשתו, ופירוש הוא נר"ו דלא מספקינן לה בתנאי אלא במה שהוא בכלל משמעות הלשון, דהיינו מיתה, דהכי קאמר מעכשיו יחולו הקדושין אם באו שלשים, כלומר אם יקיים אותנו השם ויגיענו לשלשים יום לומר שאם מת תוך שלשים יום לא תהא זקוקה ליבם. ולא ירדתי לסוף דעתו של רבינו נר"ו דאדרבה חזרה בכלל הלשון יותר, וזה אינו תנאי שבלב, דכי קאמר מעכשיו ולאחר שלשים יום כאומר מעכשיו תהא מקודשת, ובלבד שכל שלשים יום יהא ברשותי לבטלן, כעין האומר הרי את מקודשת לאחר שלשים יום שרוצה להמלך עוד כל שלשים יום אם יבטלם, ואף על פי שאמר לה מעכשיו, אם התנה בפירוש שיוכל לחזור בו בתוך שלשים ואם לא יהיו קדושין מעכשיו למה אינו חוזר, אלא שקשה לי קצת הא דאמרינן בסמוך אבל הכא דלקרובה קא אתי אימא מודה ליה לשמואל דתנאה הוי, ואי תנאה לחזור בו קאמר הכא והכא מתכוין הוא לחזור בו. ויש לומר דמכל מקום אינו חוזר בו מעכשיו, אלא שרוצה להרחיב את הזמן ולהמלך אם יחזיר בו או יחולו הקדושין מעכשיו.

אי חזרה הוי. כלומר איני רוצה שיחולו מעכשיו אלא לאחר ל' יום. ואם תאמר והכא כל תוך כדי דבור כדבור דמי חוץ מע"ז וקדושין (בבא בתרא קכט, ב). יש לומר דלאו חזרה ממש קאמר, אלא כעין חזרה קאמר, לומר דמספקא ליה דלמא הכי קאמר מעכשיו אני נותן לך המעות ולא יחולו הקדושין עד לאחר ל' יום, ומפני שלשון לאחר משמע שנופל על התחלת הקדושין קרי לה חזרה שנראה כחזרה ואינה, ואינו נכון כלל, ומסתברא דהכא באומר לה קודם נתינת המעות ולא נגמרה נתינתן עד שאמר לה כלשון זה, ויכול הוא לחזור בו, ואפילו קדשה בפקדון שיש לה בידה ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום בפקדון שיש לי בידך, הרי לא נגמרו הקידושין עד לאחר גמר דבריו דאמר לה בפקדון שיש לי בידך, וכבר קדמתו חזרה דהיינו לאחר שלשים יום, והתם בשנתן לה קדושיה ואחר כך חזר בו תוך כדי דבור, והלכך מכיון שנגמרו הקדושין שוב אינו יכול לבטלן.

רבי אומר כזה גט. ופרישנא בפרק מי שאחזו (גיטין עב, ב) כזה גט למעוטי דר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, דר' לא סבר לה כר' יוסי.

מעשה מוציא מיד מעשה כגון שתקנו מתחלה לישיבה וחזר ותקנו למנעלים אינו מקבל טומאה עד שתגמור מלאכתו למנעלים וכ"ש שמוציא מעשה אחרון מיד מחשבה שחישב לישיבה מחשבה שחישב עליו למנעלים אינה מוציאה לא מיד מעשה שתקנה לישיבה ולא מיד מחשבה שחישב עליו לישיבה. בשלמא מיד מעשה לא מפקא מחשבה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה אלא מיד מחשבה מיהא תיפוק דהא אמרת דאתי דיבור ומבטל דיבור. וקשיא לן לר"ל היכי ניחא דהא איהו מודה בדיבור ודיבור גרידא דאתי דיבור ומבטל דיבור דומיא דביטול שליח גט ושליח תרומה ולא אמר אלא היכא דדיבור ראשון יש בו מעשה כנתינת מעות ליד האשה. ויש שתירצו דהכא נמי בכלי המיוחד לאדם שלא נגמרה מלאכתו וחישב עליו לבהמה מתחלה שנגמרה מלאכתו אמרינן דאי הדר וחישב עליו לאדם אין מחשבה זו מוציאה מיד מחשבה ראשונה היכא דאיכא מעשה שנתן הכלי בצואר בהמה. ולא נהירא שאף בעור שחישב עליו לישיבה ובכלי שחישב עליו שלא לש בץ ושלא לגרוד דלא עבד שום מעשה קי"ל דאין מחשבה אחרת מעלה אותו מיד מחשבה ראשונה ואית דגרסי איתיביה סתמא ולכולהו פריך תלמודא בין לרבי יוחנן בין לר"ל. והנכון דר"ל סבר השתא דמחשבה דטומאה כיון שמורדת לידי טומאה במעשה בלא שום מעשה ומעתה מוכן הכלי לקבל טומאה כדיבור שיש עמו מעשה הוי וכנתינת מעות ליד האשה שראויה להתקדש מעתה ופריק ליה רבי יוחנן דלאו כדיבור שיש בו מעשה כל דהוא חשיבא אלא כמעשה גמור ולא אתי' מחשבה אחרונא ומפקא מינה כשם שאינה מוציא מיד מעשה:

וכדרב פפא דרב פפא רמי כתיב כי יתן וקרינן כי יותן מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה ומה יתן דעביד מעשה אף יותן דעביד מעשה. פי' מימרא דרב פפא היינו מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה ואנן דייקינן מינה השתא דכיון דביותן דלא עביד מעשה כיון דניחא ליה מכשיר כאלו יתן הוא אלמא מחשבה חשיבא כנתינה שהיא מעשה. ויש ספרים דלא גרסי הכא אלא מה יתן דעביד מעשה אף יותן דקעביד מעשה כלומר כיון דניחא ליה ופירושא דמימרא דרב פפא הוא שלא כלשונו ודכותה בתלמודא. והא דרב פפא פרשתיה בבבא מציעא:

וקיי"ל הלכתא כרבי יוחנן ואפילו בקמייתא דאיכא נתינת מעות ליד האשה קשיא הלכתא אהלכתא דהכא קי"ל כרבי יוחנן דאתי דיבור ומבטל דיבור והתם קיי"ל כרב נחמן דאמר במי שאומר גט שנתתי לך בטל הוא שביטל שליחותו שאם רצה חוזר ומגרש בגט ההיא אע"פ שביטלו אלמא לא אתי דיבור דביטול הגט ומבטל דיבור ראשון שאמר לעדים לכתבו ולחתמו כראוי. וקשיא לן טובא למאי דקס"ד השתא דטעמא דרב נחמן משום דלא אתי דיבור ומבטל דיבור אדמקשינן ליה מהא דקיי"ל כרבי יוחנן נפרוך ליה ממתני' השולח גט לאשתו והגיע בשליח ואמר גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה בטל אלמא אתי דיבור ומבטל דיבור. תירץ הרב אב ב"ד ז"ל דהילכתא אהלכתא אלימ' ליה לאקשויי. וליתא דהא ודאי מתני' עדיפא ליה לאקשויי בכל דוכתא כל דכן בהא דע"כ מודה בה רב נחמן דמשום דבטל שליחות השליח הוא דאיצטרכינן לומר דחוזר ומגרש בו ורב נחמן אמתני' אמרה. והנכון דמתני' לא קשיא לרב נחמן דאמר לך שאני התם דהוי דיבור ודיבור גריד' דכמה דלא מטי גיטה לידה דאשה לא מגרשא מה שאין כן בזו דדיבורא קמא שאמר לעדים לכתוב ולחתום דיבור דאית ביה מעשה הוא שהרי כבר כתבוהו וחתמוהו כראוי ודמי לנתינת מעות ליד האשה. א"נ דאמר לך דמתניתין שאני שביטולו בפני השליח דלא סגיא דלא ביטל כדכתיבנא לעיל ואף על גב דקי"ל ביטלו שלא בפניו מבוטל התם שביטלו בפני ב"ד שכח ב"ד מיופה כדאיתא בירושלמי וכדכתיבנא בפ' השולח מורי נר"ו:

ופרקינן נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט מי בטיל ואיכא דגרסי מי בטליה והכל ענין אחד. ועיקר הפי' דלאו למימרא דכשאמר גט שנחתי לך בטל הוא לא נתכוין לבטל הגט עצמו אלא לבטל השליחות ואלו נתכוין לבטל הגט וביטלו בפירוש דמצי מבטל ליה כדעת מקצת הראשונים ז"ל דהא ליתא ולא מסתבר כלל דהיאך אפשר לבטל הגט שנעשה בכשרות ולשמה כראוי אלא ודאי ה"ק דגיטא גופא אפי' מבטל ליה בפירוש לא מיבטיל כלל מכיון שנעשה כראוי והא דאמרינן גבי אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה מגורשת דאם איתא דבטליה לעדים הוה אמר לאו למימרא דמצי מבטל לגיטא גופא אלא דסד"א דכיון דאמר לה כנסי שטר חוב זה בטוליה בטליה שלא תהא נתינה זו לשם גרושין קמ"ל הא גיטא גופיה לא בטיל לעולם. מיהו האומר קודם כתיבת הגט כל גט שאכתוב לאשתי יהא בטל מהני כדברי הרמב"ם ז"ל מדין מסירת מודעא עד דמבטל ליה למודעיה ובדיני ממונות מהני ביטול שטרות וזכיות מטעמא דפסיל וכאלו מודה שנעשו בפסלות והודאות ב"ד כמאה עדים דמי וכשם שאדם פוסל עליו כל עדים כשרים שבעולם מש"כ בגיטין וקידושין דמאי דהוי כשר וקיים מדינא לא אפשר למיפסליה ולבטליה וכבר הארכתי בזה במסכת גיטין במקומו:

וקשיא ליה לרבינו נר"ו היכי קס"ד מעיקרא כלל לדמוי הא דרב נחמן שהגט נכתב ונחתם כראוי ואי אפשר לבטלו לחזרת האשה שעדיין לא תפשו בה קידושין ולא נעשה בה שום מעשה אישות הא לא דמיא הא דרב נחמן אלא לאשה שחזרה בה ואחר כך נתרצה שיכול הלה לחזור ולקדשה בכסף ההוא בעצמו אעפ"י שאמרה בפי' שלא תתקדש לו בכסף ההוא לעולם לאו כל כמינה לבטל הכסף מדין ממון שלא תתקדש בו. ותירץ הוא נר"ו דאכן הוה ס"ד דכיון שאומר לעדים מתחלה כתבו וחתמו ותנו ובשליחותו עשאוהו והוי לשמה דכל פעם דלא מטי גיטא ליד האשה יכול הוא לבטל הגט שתבטל שליחותו דמפרע והוי כאלו עשאוהו מדעתה ולא הוי לשמה ופסיל אנן אמרינן כיון שנכתב ונחתם על פיו והוי לשמה תו לא אפשר לבטלו שלא יהא לשמה:

רב יהודה אסיפא מתני לה ולא קשיא ליה רב אמר מקודשת ואינה מקודשת לעולם מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי. פירש"י ז"ל תנאה הוי שכך כוונתו לומר הרי את מקודשת מעכשיו אם לא אחזור בי תוך ל' יום והקשו עליו דכיון שאין התנאי מפורש בלשונו היאך חוששין לו דברים שבלב הם ועוד אם איתה בדידה נמי איכא למימר שכן התנית שתוכל לחזור בה תוך ל' יום וא"כ תהא מקודשת לשני שהרי חזרה מן הראשון. ועוד כיון שאין תנאי זה מפורש בלשונו כשם שאתה חושש לתנאי של חזרה אנו יכולים לחוש לכל תנאי שבעלים שאדם מתנה לאשתו ואין לדבר סוף. ועוד מאי האי דמייתינן עלה ההיא דהרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה דהתם ליכא תנאה במידי אחרינא הזכיר אלא התנאי שלו היינו מיתתו דחשבינן ליה כאומר מהיום אם מתי לפיכך הנכון כמו שפי' התוס' דה"פ דתנאה הוי ורצה לומר הרי את מקודשת מעכשיו אה ירצה האל יתברך שנגיע שנינו ונחיה עד ל' יום ולאפוקי דכי מיית חד מינייהו תוך ל' יום לא הוו קידושין והשתא דמי לאומר הרי זה גיטך מהיום ולאחר מיתה דמספקא להו לרבנן אי תנאה הוי ורוצה לומר מהיום אם מתי כו' והגעתי למיתה ואי חזרה הוי דמעיקרא רצה לקדשה מעכשיו ונמלך וחזר בו שלא לקדשה מעכשיו אלא לאחר שלשים יום וכי תימא וכי חזר בו מאי הוי דהא קי"ל כל תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ומגרש דלא מצי הדר ביה אפילו תוך כדי דיבור. איכא למימר דהתם הוא בתר דמטי גיטה או קידושיה לידה דתו לא מצי הדר ביה אבל הכא קודם נתינת הגט והקדושין לידה אמר לשון זה דהוה יכול למהדר ביה ועל לשון זה נתן הגט והקידושין ולהכי מספקא לן אי הוה נתינה מעכשיו בתנאי או לאחר ל' יום או לאחר מיתה:

ואמר ובפלוגתא דהני תנאי דתני' מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דמספקא להו אי תנאי הוה אי חזרה ובמסכת גיטין מוכח בהדיא שכך הדין באומר מהיום ולאחר מיתה דתנן הרי זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום ואמר עלה רב הונא ולדברי ר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו חולצת דזמנו של שטר חשיב כמהיום והוי כאומר מהיום ולאחר מיתה וזה מבואר מר' פינחס הלוי ז"ל אחיו של רבינו נר"ו. וגבי ממון דקי"ל הכותב נכסיו לבניו מהיום ולאחר מיתה קנה ולא מספקא לן דילמא חזרה הוה ואין מתנה לאחר מיחה פרישנא ביש נוחלין דשאני התם דאפשר לקיים הלשון דה"ק גופא מהיום ופרי לאחר מיתה משא"כ בגט דליתיה כלל לאחר מיתה וליתה לחצאין:

ואי אמר שמואל הלכה כרבי הוה אמינא התם הוא דלא אמרינן חזרה הוה משום דאי הוה חזרה לא מיגרשא כלל דאין גט לאחר מיתה אבל במהיום ולאחר ל' יום דאע"ג דהדר ביה ממהיום חיילי קדושין לאחר ל' יום אימא דחייש לחזרה קמ"ל:

אמר אביי ולטעמיה דרב בא אחר וקדשה כו'. עד מהו דתימא תנאה וחזרה הוי כלומר ובהאי חיישי' לחזרה ובהאי לתנאה ולחומרא ונצרכה גיטה מכלהו קמ"ל דאו תנאה מידרש בכלהו או חזרה הילכך ממה נפשך אין בקדושי אמצעיים כלום:

כבר ביארנו הרבה פעמים שאין הפירות מקבלין טומאה עד שיוכשרו בתלוש ושיהא נוח לבעלים באותו הכשר כמו שדרשו מה יתן דניחא ליה אף יותן דניחא ליה ואע"פ שהיה אפשר לדרוש יותן על ידי מעשה של אחר ושנדרוש בו מה יתן דקא עביד מעשה אף יותן דקא עביד מעשה אינו כן שאף מחשבה לענין טומאה נידונית היא כמעשה כמו שביארנו ואם כן מה שנאמר כאן מה יתן דקא עביד מעשה אף יותן דקא עביד מעשה כך פירושו מה יתן דאיכא מעשה אף יותן ר"ל שנפלו עליהם ובניחא ליה הרי הוא כמעשה:

האשה שמינתה שליח לקבל קדושיה אין צריך לומר שאם הלכה היא וקדשה עצמה קודם שיקבל השליח קדושיה שקדושיה קדושין ואם שלו קדמו קדושיו קדושין כמו שיתבאר בפרק אחרון אלא אפילו לא קדשה עצמה כל שחזרה בה קודם שיקבל שליח קדושיה מתבטל השליחות ואינה מקודשת וחזרות אלו שבסוגיא זו כלם בעדים:

כבר ביארנו במי שאמר הרי את מקדשת לי מעכשו ולאחר שלשים ובא אחר וקדשה בתוך שלשים שמקדשת מספק וביארנו הטעם מפני שספק לנו אם הוא תנאי או חזרה מעתה לדעת זה בא אחר וקדשה מעכשו ועד שלשים ובא שני וקדשה מעכשו ועד עשרים שכלו ימי שני בתוך של ראשון ובא אחר וקדשה מעכשו ועד עשרה וכן כמה בדרך זה מאחרון ומראשון צריכה גט אבל מאמצעי אינה צריכה גט מה נפשך אם לשון זה תנאי של ראשון קדושין שלאחריו אינם קדושין אם לשון זה חזרה של אחרון קדושין שלפניו אינן קדושין ונמצא אמצעי יוצא מידי ספק ואין אומרים בלשון זה שנדון אותו אחר דעת המתנים וקצתם מכונים לתנאי וקצתם מכונים לחזרה ושמא הראשון כיון לחזרה ואמצעי לתנאי ונמצא שחלו קדושי האמצעי ואין קדושי ראשון ואחרון כלום ומתוך ספקות אלו נאמר שמקדשת לכלם מספק אינו כן אלא אחר דעת בית דין דנין את הלשון והרי משמעו שוה בכלם אם לתנאי אם לחזרה ואין קפידא בענין זה באחרון אם שיקדש לזמן שיהיו ימיו כלים בתוך זמנו של אותו שלפניו אם שיקדש סתם שכל שלא קדש אחר אחריו אין לנו ולתנאו כלום אלא אגב גררא של שאר לשונות הוא תופשו בענין זה:

גמרא שנתנה רשות לשלוחה וכו'. ר"ל אמר אינה חוזרת תמוהה היא סברת ר"ל שיקדשנה שלוחה בע"כ אע"פ שעומדת וצווחת:

תיובתא דר"ל תיובתא תימה וכי ר"ל לא ידע משנתינו זו וי"ל שהיה מחלק שום חילוק בין גט לקידושין ולא היה כדאי בעיני בעל התלמוד לסדרו בתלמוד והעמיד דבריו בתלמוד וכן יש לפרש בכל מקום שסותר דברי האמורא מתוך המשנה:

רב ששת אמר אינו חוזר ומגרש. תי' הא כ"ע מודו דלא אתי דיבור ומבטל מעשה וכתיבת הגט לשמה היינו מעשה ואם כתב ס"ת לשמה אינו יכול לחזור ולבטלה וי"ל דכל זמן שלא הגיע הגט ליד האשה לא חשיב גמר המעשה:

מתורת גט לא בטליה משמע אבל אם בטלו בפי' מודה רב נחמן דבטל ובריש השולח לא משמע הכי דמפסיק התם בהאי לישנא התם דיבור ודיבור הוא אתי דיבור ומבטל דיבור הכא נהי דבטליה לשליחותא דשליח גט גופיה מי קא בטל ומדקאמר התם דיבור ודיבור הוא משמע אבל הכא דיבור ומעשה הוא וגם מדנקט גיטא גופה מי קא מיבטיל משמע שאינו יכול לבטלו. ולישנא דשמעתין נמי יש להשוותו לגירס' דהתם דהק' מתורת גט לא מצי לבטולי דכתיבת הגט לשמה חשיב מעשה ומיהו אין לסמוך על זה להורות הלכה למעשה:

וכן היא שנתנה רשות בפ' בתרא. ולהאי לישנא סבר ר"ל דלא אתי דבור ומבטל דבור גרידא:

מהו שיחזור ויגרש בו. כשאומר לשליח גט שנתתי לך בטל הוא:

מתורת גט לא בטליה בהאי לישנא כמו שבארנו פרק השולח. במאי פקעו. דהא כשחלין קדושי ראשון אשת איש גמורה היא. מר רב חסדא. ארישא דלא אמר מעכשיו:

אי תנאה הוי. האי ולאחר ל' יום כלומר התקדשי לי מעכשיו אם לא אחזור תוך ל' יום ואם לא חזר בו מקודשת היא לו משעה ראשונה אי חזרה הוי שחזר בו מעכשיו דקאמר ואינו רוצה שיחולו הקדושין עד אחר ל' יום ויכול לחזור שהרי לא נתן לה הכסף עד שחזר בו ואי חזרה הוי הויא מקודשת לשני שחלו מיד הילכך הרי היא בזה הספק לעולם וצריכה גט משניהם. ושמואל אמר אינו בזה הספק אלא ל' יום שמא ימות הראשון ולא יגמרו הקדושין ונמצא קדושי שני חלין למפרע עכ"ל ר"ש. ולהאי פירושא האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' יום ואח"כ מת או חזר בו הראשון בתוך ל' יום מקודשת לשני דאגלאי מילתא למפרע דקדושי ראשון לא הוו קדושי שהרי חזר בו או מת כמו שנראה מלשון ר"ש לשמואל דאמר תנאה הוי אם מת ראשון תוך שלשים יום הוו קדושי שני קדושין אלמא יכול לחזור בו והר"ם ז"ל כתב בפ"ז שצריכה גט משניהם אפילו תוך ל' יום אלמא ראשון לא סגי ליה בחזרה תוך ל'. ונראה שפי' תנאה הוי דה"ק לה קדושי נתחלו מהאידנא מגמר לא מגמרא עד לאחר ל' יום והויא מקודשת בהאי לישנא לראשון תוך ל' יום ואינו יכול לחזור בו. והאי דקאמר לא לגמרו אהני ליה שאם תבעה אותו לנישואין נותנין לו זמן (לפדות) [להכין] את עצמו משלשים ואילך ואם מת תוך שלשים יום א"צ חליצה או יבום שהרי משעה ראשונה נתן לה הקדושין שלא יגמרו עד לאחר שלשים וכן נמי אם מתה היא תוך שלשים יום הוא מותר בקרובותיה שהקדושין לא נגמרו א). ושמואל ס"ל דתנאה הוי הילכך הקדושין תלויין כל שלשים שאם ימות קדושי שני הוו קדושין. או חזרה הוי כדפרישנא שחזר בו מעכשיו דקאמר ולא רצה שיחולו עד לאחר שלשים ומקודשת לשני לענין בעיין אם מת הראשון תוך שלשים ויש לו אח פטורה מן החליצה ומן היבום שאין כאן קדושין כלל ואם קדשה אחר אפילו קודם שמת כונסה דקדושי שני קדושין. לשמואל פשיטא ליה דתנאה הוי דאפילו תנאה הוי הבעל יכול לחזור בו. דהני תנאי. דאיפליגי בגיטין כה"ג:

אינה צריכה גט. כדמפרש ממה נפשך. משמע הכי ומשמע הכי כלומר איכא אינשי דאמרי משום תנאה ואיכא דאמרי משום חזרה ודלמא קמא ובתרא אמרי משום חזרה ואמצעי משום תנאה נמצא שקדושי אמצעי חלו תכף שקדש ותבעי נמי גיטא מאמצעי קמ"ל דמילתא פשיטא לה דבכולהו אמרי ליה משום תנאה [או] משום חזרה הלכך א"צ גט מהאמצעי:

טעמיה דר' יוחנן. פי' דמדקאמר תופסין ודאי לא הוי טעמיה דר' יוחנן דהאי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה דלהאי טעמא אין הקדושין אלא לאחד ואין אנו יודעים מי הוא ומספק צריכה גט מכולם. אבל תופסין משמע שכל א' וא' מצא מקום פנוי ויש בו צד קדושין לה לאסרה. וקשיא לן והיכן מצינו קדושין בעולם שלא יפשטו בכולה (קדושי) [אשה] שאם לא קדשה כולה אשה אמר רחמנא ולא חצי אשה. מ"ה נראה דקסבר ר' יוחנן שהאומר לאשה הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני שמקודשת בזו מספק דאע"ג דגבי גט לא הוי גט התם הוא דבעינן כריתות אבל הכא קנין בעינן והא איכא. ואע"ג דבעי לה רבי אבא בפ' המגרש ופשיט דאינה מקודשת דאתקש הויה ליציאה וכי היכי דגבי גט חוץ מפלוני אינה מגורשת ה"נ בקדושין חוץ מפלוני אינה מקודשת. ר' יוחנן לא ס"ל הכי דה"נ אשכחן לר' יוחנן פ' האיש מקדש דלית ליה ויצאה והיתה שיהיה כלל בכל מקום. כדאמרינן צווח ריש לקיש ככרוכיא ויצאה והיתה וליכא דאשגח ביה וקאמר ר' יוחנן דהאי דקאמר מעכשיו ולאחר ל' יום שייר מקום לכל מי שיקדש תוך זה הזמן. כאילו אמר חוץ ממי שיקדשך תוך ל' יום מ"ה תפסי קדושי כולם ואפי' הם מאה:

כשרגא דליבני. כלומר עושה שורות הלבנים מניח ריוח בין השורות והשלישית (תקח מזו ומזו) [מונחת על זו ועל זו]:

חולצת דדילמא חזרה הוי ואין גט לאחר מיתה וזקוקה היא. ולא מתיבמת דדלמא תנאה הוי כלומר אם אמות ומגורשת היא בזה. שיורא הוא והוי כמאן דאמר חוץ ממי שיבא עליך או שיקדשך עד שאמות:

גט דפשיטא ליה דתנאה הוי:

מהיום אם מתי תנאה הוי ומגורשת. אטו מהיום ולאחר מיתה דלר' יוחנן ודאי שיורא הוי ולא הוי גט כלל. אשתכח השתא מהיום ולאחר ל' יום מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי. ואם קדשוה אנשים רבים במהיום ולאחר עשרים ואחד מהיום ולאחר עשרה א"צ גט דדלמא תנאה הוי או דילמא חזרה הוי מ"ה חולצת ולא מתייבמת וכן נמי במהיום ולאחר ל' ונאבד הגט בתוך ל'. ולר' יוחנן גבי גט לא הוי גט כלל מן הדין. ואם תתייבם אין בכך כלום. ולגבי קדושין צריכה גט מכולם וכן בהרי היא מקודשת חוץ מפלוני מקודשת. ומסתברא דהא מילתא אסורא היא ולחומרא עבדי'. גבי גט פסקי' כרב והוי ספק ולא מתייבמת דדילמא תנאה הוי וחולצת דדלמא חזרה הוי. וגבי קדושין פסקי' כר' יוחנן שצריכה גט מכולם וגבי הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני מקודשת מספק. יהיה דעת ר' יוחנן שמקודשת ודאי או ספק שאין בזה הכרע. דאע"ג דגבי גיטין חוץ ודאי הוא דלא הוי גט גבי קדושין אפשר שהוא ספק לר' יוחנן ותפסי בה קדושי' אפילו לאחר. לחומרא עבדינן ומקודשת מספק ואם בא אחר וקדשה תצא מזה ומזה. וכן נראה דעת הר"ם שפסק לר' יוחנן כמ"ש באישות פ"ז ושם כתב ההיא דחוץ מפלוני וכתב שמקודשת מספק. ובגרושין פ"ט כתב שדלמא חזרה הוי:

הרי את מקודשת בפרוטה זו על מנת שאתן לך מאתים זוז והוא יתן. לכשיתן הקדושין חלין למפרע משעה ראשונה ואם קבלה בינתים קדושין מאחר הואיל ונתן לא הוו קדושין. מיהו אם מת ולא נתן קדושין ודאי לא הוו ואינה צריכה חליצה שהרי לא קיים תנאו:

ובא אחר ואמר לה מעכשיו ועד עשרים יום. פי' דאלו הוה סתמא דבתרא לא הוי קדושין ואלו הוה עד ל' יום הוי חלין שניהם ביחד ולא הוי קידושי דאין אשה מתקדשת על שני בני אדם דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו דומיא דשתי אחיות כאחת ודקמא הוי קידושי משום ספק תנאה אבל דבתרא לא הוי קידושי:

בפרש"י בד"ה מקודשת כו' ושמואל אמר אינה בספיקא אלא עד ל' יום שמא ימות כו' עכ"ל וה"ה דשמא יחזור כפירושו לקמן קידושין תלוין שמא יחזור בו כו' ולא ידענא למה שינה פירושו וק"ל:

תוס' בד"ה מידי מחשבה כו' ליפרוך נמי כו' לרבי יוחנן דקאמר אם עד כו' אבל אם משתרם ביטל כו' עכ"ל לא הוו צריכי לדיוקא דבהדיא הכי מתנייא במסכת תרומות בסיפא דהך מתני' דמייתי הכא ואם משתרם ביטל כו' ואיך שיהיה יש לדקדק בדבריהם אמאי לא תקשי להו בפשיטות גם לר"ל מהך סיפא לרישא דמ"ש ברישא דאתי דיבור ומבטל דיבור ובסיפא אין דיבור מבטל דיבור דהא איירי אפי' תרם השליח במחשבה ולמדתי ליישב זה מדברי תוספות ישנים וזה לשונם אהא דקאמרינן אלא מיד מחשבה מיהא תיפוק אף על גב דריש לקיש גופיה אית ליה לעיל דיבור מבטל דיבור בדלית ביה מעשה כלל דיבור דהכא הוי כעין מעשה שהרי על ידי מחשבתו נגמר הדבר עכ"ל מיהו האי מעשה דעל ידי מחשבתו נגמר הדבר לא עדיף מנתינת מעות ליד אשה ולכך פריך שפיר לרבי יוחנן דלא חשיב ליה מעשה בכה"ג והשתא ה"נ הכא גבי תרומה לא תקשי מהך סיפא לר"ל כיון דנגמר הדבר ע"י מחשבתו הוי כעין מעשה אבל לר"י פריך שפיר דלא חשיב ליה מעשה כמו נתינת מעות ליד אשה ודו"ק:

בא"ד אפי' תרם אחר כך כריו אחר כו' כצ"ל:

בד"ה לא קידשה כו' דאי אמרה לשליח אין רצונה כו' פשיטא דאינה מקודשת דאטו כו' עכ"ל נ"ל דר"ל באמירתה גופה לשליח פשיטא להו דלכולי עלמא אינה מקודשת אבל באמירה על ידי שליח לשליח פליג ר"ל דאל"כ לא הוה פריך מידי לר"ל מההיא דהגיע בשליח או ששלח אחריו שליח והיינו טעמא לר"ל דלא אתי דיבור דהאי שליח שני [ומבטל] דיבורא קמא לשליח ראשון אבל דיבורא גופא לשליח קמא ודאי דעדיף כמ"ש התוספות בפשיטות ודו"ק:

בד"ה אם ביטל כו' הכא לא משני כדלעיל כו' דהכא ליכא נתינת כו' עכ"ל לכאורה דברים שאין צריכין הם דודאי כן הוא להאי לישנא שנתנה רשות לשלוחה והיאך סלקא דעתך למימר הכא נתינת מעות לאשה ויש ליישב דודאי משמע להו דע"כ להאי לישנא נמי איירי בנתינת מעות אחר כך לשליח דאם לא כן מאי נפקא מינה בחזרה שלה דפליגי בה ר"י ור"ל ומשו"ה קאמרי דלא דמיא דשאני נתינת מעות ליד אשה קודם חזרה דהוי כמעשה משא"כ הכא דליכא נתינת מעות כלל קודם חזרה ודו"ק:

בד"ה מתורת גט כו' וצריך לפרש אתה סבור כו' ולא היא דהרי הוא כמו מעות כו' עכ"ל דלפי סוגיא דהכא בין המקשה ובין המתרץ סבירא להו דגט אינו כמו מעות דאע"ג דהמעות אינן בטלים ויוכל לקדש בהן שנית הגט אינו כן כיון דלשם גירושין נכתב מתחילה ונתבטל שוב לא יוכל לגרש בו אלא שהמקשה הוה ס"ד דבביטול שליחות סתם הגט נמי בטל והמתרץ השיב לו דמסתמא אינו מתכוין לבטל אלא השליח אבל לפי הסוגיא דבפרק השולח דלפי המסקנא גט אינו יכול לבטל כלל דהוי כמו מעות ע"כ המקשה טעה בזה והוה סבר שהגט יכול לבטלו ואינו דומה למעות וק"ל:

גמ' קשיא הלכתא אהלכתא כו' היינו למאי דמסיק דהלכתא כר"י אפילו בקמייתא ואע"ג כו' דכמעשה דמי ודמיא ליה הגט אבל ללישנא בתרא לק"מ דגט הוה מעשה טפי דאם לא כן תקשי לרב נחמן גופיה הך מתניתין דשולח גט כו' דעלה קאי רב נחמן וק"ל:

שם צריכא דאילו אמר רב כו' ה"א התם דלרחוקה כו' ה"א התם הוא דאין גט לאחר מיתה כו' קצת קשה דמכח הנך סברות המ"ל דרב הוא דאמר אנא דאמרי אפילו כרבי אלא דהתם טעמא הוא דאין גט לאחר מיתה וחזרה הוה מילי דכדי ושמואל הוא דאמר אנא דאמרי אפילו כרבנן אלא דהתם משום דלרחוקה קאתי ולכך איכא לספוקי בחזרה ויש ליישב דלא נראה ליה לתלמודא לחלק מכח הנך סברות לפי האמת אלא דסד"א לחלק אי לאו פלוגתייהו ודו"ק:

תוס' ד"ה לא קדשה עצמה וכו' נראה לפרש בלא אמירה לשליח וכו'. פי' שחזרה דוקא שלא בפני השליח והשליח לא ידע מזה דבר והלך השליח וקבל קידושין וע"ז קאמר ר"ל דאינה יכולה לחזור ואין חזרתה חזרה אבל אם מתחלה אמרה לשליח צא וקבל קידושי ואח"כ קודם שקיבל השליח הקידושין חזרה בה ואמרה להשליח אין רצוני שתקדשני והשליח לא השגיח בדבריה וקיבל הקידושין פשיטא דאינה מקודשת לאפוקי מפרש"י שפירש וחזרה בה בין בפני השליח בין שלא בפניו:

רש"י בד"ה ואפילו כו' לא כו' וקדשה כו' וחזרה בה כו' כצ"ל:

בד"ה לעולם כו' בתוך ל' ושיהיו כו' כצ"ל:

בד"ה מספקא כו' מעכשיו אי כו' הד"א:

גמרא מה יתן דניחא ליה כו'. עמש"כ בזה בב"מ בס"ד:

שם ונימא רב הלכה כרבנן כו'. קשה מאי פריך דלמא לא שמיע להו הברייתא. וי"ל משום דסתם מתניתין בגיטין (עב) (ומובאה לקמן והמהרש"א דקראה שם ברייתא ל"ד) כחכמים ולולי דשמיע להו הברייתא ל"ל לרב למימר מקודשת וא"מ לעולם ושמואל איך יפלוג על מתניתין. אלא ע"כ שמיע להו וס"ל לשמואל כרבי. ורב נמי הוצרך לפרש מתניתין דהכא כחכמים לאפוקי מדשמואל:

רש"י ד"ה גט ואינו גט. ולכשימות נמצא גט למפרע. כצ"ל:

רש"י ד"ה אבל הכא. דלא רצה לקדשה מעכשיו שמא דעתו כו'. ק"ל דאפי' הוה תנאה אם לא ירצה בתוך ל"י אינן קדושין. טפי ה"ל לפרש דנ"מ אם תזנה בתוך למ"ד לא תיאסר עליו:

תד"ה מיד. תימה ליפרוך כו' ואפי' תרם השליח במחשבה כו' אלמא [לא] אתי דיבור כו'. לע"ד י"ל כיון דע"י מחשבתו נתפסת שם תרומה ה"ל כמעשה וכדאריו"ח בתמורה (ג ב) גבי מימר דבדיבורא עביד מעשה ע"ש. ועי' גיטין (סז) תד"ה דיבורא:

בד"ה מיד מחשבה כו' תימא ליפרוך נמי גבי תרומה לעיל כו'. ודאי פשיטא להו דדיבור דתרומה ממש חשיב כמעש' כיון שנגמר המעשה מיד ע"י הדיבור משא"כ דיבור של מינוי השליחות כיון שמחוסר מעשה יכול לבטל אלא לסברת המקשה דהכא דמקשה ממחשבה דטומאה אע"ג דמחשבה דהתם לא מיחסר מידי והו"ל כמעשה אע"כ דר"ל סובר דלר"י בכל ענין אמרינן דיבור מבטל דיבור וא"כ קשיא להו להתוס' דלסברא זו תיקשי לר"י מתרומה גופא וע"ז מתרצים דשאני טומאה דמיקרי נמי מחוסר מעשה והיינו קבלת הטומאה והשתא נמי א"ש דאיצטריך הש"ס לאתויי מקרא דכי יותן דרחמנא קריה מעשה ולא משני בפשיטות שאני מחשבה דטומאה דחשיב כמעשה גמור כיון דלא מיחסר מידי משא"כ בלאחר שלשים שלא נגמר מעשה הדיבור בשעת הדיבור אע"כ דהתרצן נמי סובר דמחוסר מעשה קבלת הטומאה לא עדיף ממחוסר זמן ועיין במהרש"א:

גמרא איתיביה ר"י לר"ל תרם עד שלא ביטל כו' אמר רבא הב"ע כגון שקדם הבע"ה ותרם את כריו. ובירושלמי דתרומות מוקי לה בגוונא אחריתא כגון ששינה השליח אע"ג דלא הוי שינוי גמור שיתבטל השליחות על ידו ממילא מ"מ מהני לענין שיכול הבע"ה לבטל השליחות והרמב"ם ז"ל כתב להדיא בהל' תרומה כי האי אוקימתא דירושלמי וכבר תמהו עליו קדמאי ובתראי דהא לא צריכינן להני אוקימתי דהכא ודירושלמי אלא לר"ל משא"כ למאי דקי"ל כר"י דאמר דבכל ענין לא אתי דיבור ומבטל דיבור ע"כ המשנה דתרומות כפשטא מיתוקמא. ולענ"ד יש ליישב שהרמב"ם ז"ל סובר דנהי דמסוגיא דשמעתין משמע דלר"י מיתוקמא כפשטא מ"מ כיון דמסקינן במס' נדרים דאפילו לר"י דאמר אתי דיבור ומבטל דיבור אפ"ה מודה בקדשים משום דאמירה לגבוה וכבר כתבתי שכל אנפי שווין דבתרומה נמי שייך אמירה לגבוה א"כ ההיא מתניתין דביטל עד שלא תרם אפילו לר"י לא מיתוקמא כפשטא דאמאי אמרינן ביטל עד שלא תרם אין תרומת השליח תרומה סוף סוף הו"ל תרומת השליח תרומה משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ומכיון שאמר הבע"ה שתרומת השליח תהיה תרומה לא מצי למיהדר ביה מהאי דיבורא וכמו שכתבתי לעיל פ' האיש מקדש דהכי משמע לישנא דמתני' דהאומר לשלוחו צא ושחוט הפסח וקתני אם שלהם נשחט ראשון משמע דאע"ג שהם קדמו ולקחו פסח אחר קודם ששחט השליח אפ"ה לא נתבטל' השליחות בכך אלא דוקא היכא שהבעלים שחטו כבר הפסח שלהם דתו לא שייך אמירה לגבוה וה"נ דכוותא לענין תרומה צריך לאוקמי אפילו לר"י שקדם הבע"ה ותרם כריו קודם השליח וממילא דתו לא שייך לומר שתרומת השליח תהיה תרומה משום אמירה לגבוה דאדרבה הבע"ה זריז ונשכר שקדם ותרם וממילא א"א לשליח לתרום דומיא דפסח ובירושלמי מוקי לה בגוונא אוחרי כגון שאמר תרום בצפונו והלך ותרם בדרומו דהשתא נמי לא שייך אמירה לגבוה כיון ששינה ולפי שהרמב"ם ז"ל סובר שיש יותר חידוש הדין באוקימתא דירושלמי מש"ה כתבו ועוד דעיקר דבריו לראיה דלא מפרשינן המשנה כפשטא דהא ודאי אם אמר תרום לי בצפונו וביטל השליחות ואח"כ תרם השליח נמי בצפונו כמו שאמר בע"ה ע"כ פשיטא דתרומתו תרומה משום אמירה לגבוה שכבר נקבע התרומה באותו צד ואם תרם הבע"ה אח"כ בדרומו לא מהני מידי ומה"ט אפשר דאפילו לא א"ל תרום בצפונו אלא בסתמא צא ותרום אפ"ה שייך ביה אמירה לגבוה כיון דבמחשבת השליח תליא מילתא והרי נקבע מיהא התרומה במקום שחישב השליח לתרום ותו לא מצי הבע"ה למיהדר משום אמירה לגבוה ועוד יש לפרש דסוגיא דשמעתין דמקשה ר"י גופא לר"ל היינו נמי כסוגיא דנדרים וכשיטת הירושלמי והכי מותיב ר"י לר"ל בשלמא לדידי דדיבור מבטל דיבור בכל מקום אלא דבתרומה אין מבטלין משום אמירה לגבוה איכא לאוקמי מתניתין דתרומה כדאוקמא בירושלמי ששינה השליח קצת דאע"ג דלא הוי שינוי גמור אם לא ביטל בע"ה השליחות מ"מ אהני מיהו האי שינוי כל דהו דתו לא שייך אמירה לגבוה וממילא הו"ל דיבור גרידא דמהני ביטול משא"כ לר"ל דחשיב דיבור של מינוי השליחות כמעשה גמור שאין יכול לחזור בו כדפרישית בטעמא דר"ל א"כ תיקשי מתניתין דתרומה דאי בששינה השליח שינוי גמור א"כ אפילו לא ביטלו בע"ה אמאי הוי תרומה ואי בשינוי כל דהו כדאוקמינן בירושלמי אכתי מאי מהני דהשליחות עדיין במקומו והדיבור של בטול לא מהני כלום דאין דיבור מבטל דיבור כנ"ל נכון בעזה"י ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל:

(קונטרס אחרון) פרק האומר דף נט ע"ב איתיביה ר"י לר"ל תרם עד שלא ביטל כו' אמר רבא הב"ע כשקדם בע"ה ותרם את כריו. ובירושלמי מוקי לה בגוונא אחריתי כששינה השליח כגון שאמר תרום בצפונו והלך ותרם בדרומו ופסק הרמב"ם ז"ל בה' תרומות כאוקימתא דירושלמי וכבר תמהו עליו קמאי ובתראי דהא לא צריכין להנך אוקימתי דש"ס דידן ובירושלמי אלא אליבא דר"ל משא"כ למאי דקי"ל כרבי יוחנן דאמר אתי דבור ומבטל דבור א"כ שפיר מיתוקם מתני' כפשטא וכתבתי ליישב ע"פ סוגיא דנדרים דף כ"ט דאפילו ר"י מודה דבקדשים לא אתי דבור ומבטל דבור משום דאמיר' לגבוה כמסירה להדיוט דמי וכבר כתבו התוס' בפרק האשה רבה דף צ"ג דאף בתרומה שייך הא מילתא דאמירה לגבוה וא"כ לר"י נמי צריך להנך אוקימתות כמ"ש בפנים באריכות:

שם תוספות בד"ה לא קידשה עצמה וחזרה בה מהו נראה לפרש כו' דאי אמרה לשליח אינה רוצה שתקדשני פשיטא דאינה מקודשת דאטו משום דאמרה כו' עכ"ל. וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב להדיא וחזרה בה בין בפני שליח ובין שלא בפניו עכ"ל ונ"ל דודאי אם חזרה בה לגמרי מהקידושין שאמרה שאינה רוצה להתקדש לזה כלל רש"י נמי מודה אלא דמ"ש רש"י אפילו בפני השליח היינו שחזרה בה מהשליחות לחוד שאמרה שאינה רוצית בשליחותו ומש"ה סבר ר' דמקודשת דסוף סוף כיון דגליא דעתה שרוצית להתקדש לזה הו"ל כמו ארצויי ארצי קמיה דפ' האיש מקדש דף מ"ה שלמדו הפוסקים משם שאם גילה דעתו לפני השדכן והלך וקידשה לפלוני מקודשת אפילו בלא שליחות וה"נ דכוותיה ואף ע"ג דלקמן דף ע"ט משמע דההיא שליחות היינו שעשתה שליח סתם שיקדשנה למי שירצה מ"מ אליבא דר"ל לא איירי בהכי כנ"ל. ועי"ל דלגמרי סבר ר"ל דאינה יכולה לחזור בה אפילו בפני השליח כיון דקי"ל בכל דוכתי דדיבורא לאו כלום הוא דאפשר דאין פיו ולבו שווין ולהפליג בדברים נתכוונו וה"נ דכוותיה ודוקא השליחות גופא גזירת הכתוב הוא דנגמר בדיבור כדאיתא לעיל בכולה סוגיא דר"פ האיש מקדש משא"כ לענין ביטול דיבורא לאו כלום הוא ואם רוצית לחזור באמת צריכה לבטל השליחות בפני ב"ד דוקא והכי איתא להדיא בירושלמי ר"פ השולח דר"ל מוקי למתניתין דהתם בפני ב"ד דוקא ע"ש:

שם בגמרא לרב מספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה הוי ופרש"י תנאה הוי אם לא אחזור בי תוך שלשים יום יהיו קידושין מעכשיו עכ"ל. נראה מזה דבדידיה תליא מילתא ולא בדידה דאף אם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר אפ"ה מקודשת לראשון ואע"ג דברישא דמתניתין היכא שאמר התקדשי לי לאחר שלשים היא ג"כ יכולה לחזור בה שאני התם דכיון שאמר כן בפירוש היא ג"כ אדעתא דהכי קיבלה קידושין שלא יחולו כלל תון שלשים משא"כ שאמר בפירוש מעכשיו ולאחר שלשים שהן שני דברים הסותרין וע"כ יש לנו לתלות או בתנאי או בחזרה וא"כ אי תלה בתנאי דלאחר שלשים מסתמא תלה בדעת עצמו ולא בדעת דידה דאל"כ איהי הו"ל לאתנויי כנ"ל ברור וכ"כ הבית שמואל בשם תשובת הרשב"א עד שאני תמה על הבית חדש בא"ע סי' מ' שהקשה במעכשיו ולאחר שלשים ובא אחר וקידשה בתוך שלשים אמאי מספקא לן אי תנאה הוי קידושי ראשון ותיפוק ליה דאפילו אי תנאה הוי הרי חזרה בה מקדושי ראשון ומאי שנא מבבא דרישא דפשיטא לן דכיון שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר הו"ל חזרה גמורה ונדחק ליישב ובאמת שאין כאן צד קושיא כלל ומאי דקשיא ליה נמי להרשב"א ז"ל מהיכא תיתי ניתלי האי תנאה בחזרה שלא הזכיר כלל בדבריו ולא ניתלי כן בשאר תנאים אחרים נ"ל דשאני הכא כיון שאמר שני דברים הסותרין ואין הדבר דשלשים יום ולאחר מיתה תלוי במעשה דידיה ולא במעשה דידה א"כ אין לנו לפרש דבריו אלא בענין זה שתלה הדבר אם לא יחזור בו תוך שלשים או קודם שימות כן נ"ל נכון:

(קונטרס אחרון) שם בגמרא לרב מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי ופרש"י תנאה הוי אם לא אחזור בי תוך ל' יום כו'. כתבתי דנראה מדבריו דבדידיה תליא מילתא והיינו דוקא בגוונא דהכא שאמר שני לשונות הסותרין א"כ מסתמא הוא פוסח על שתי סעיפים משא"כ ברישא דמתניתין שאמר סתם לאחר ל' שניהם יכולין לחזור בהם ובזה סרה תלונת הב"ח סי' מ' בא"ה כמ"ש בפנים:

שם לרב מספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה ולשמואל פשיטא ליה דתנאה הוי ובפלוגתא דהני תנאי כו'. לכאורה משמע דכל זה לישנא דסתמא דתלמודא הוא דמסיק הכי במילתא דרב ושמואל וקשיא לי דכיון דמייתי הש"ס בסמוך נמי מימרא דר"י דאמר דלאו קידושי ספק נינהו אלא דתפסי קידושין ע"י שיור וכדמסקינן טעמא דר"י בהכי וכמו שפירשו רש"י ותוספות וכל המפרשים לפ"ז צריך לומר דר"י מפרש הכי לישנא דמתניתין דקתני מקודשת ואינה מקודשת דלאו קידושי ספק נינהו אלא דמקודשת קצת שהתחילו הקידושין ואינה מקודשת לגמרי אלא ששייר וא"כ לפ"ז מנא ליה לסתמא דתלמודא דג' מחלוקות בדבר דלמא רב גופא נמי כר"י ס"ל והיינו דקאמר מקודשת ואינה מקודשת לעולם דקידושין ע"י שיור נינהו לאפוקי מדשמואל לחוד הוא דקאמר לעולם ולעולם דרב לגמרי כר"י ס"ל אם לא שנאמר דכל האי לישנא לאו סתמא דתלמודא מסיק אלא כולהו לישנא דרב יהודה הוא דמסיק לה אסיפא והכי שמיעא ליה לרב יהודה מיניה דרב גופא דמספקא ליה אי תנאה הוי או חזרה או משום דר"י לא ס"ל כלל האי טעמא דר"י כדמשמע להדיא לקמן בשילהי מסקנא בדף הסמוך ע"ב דר"י ור"י פליגי בטעמא דמהיום ולאחר מיתה כמו שאבאר לקמן בעזה"י ועי"ל דודאי פשטא דלישנא דמקודשת ואינה מקודשת לא משמע כדר"י אלא הוי ספק קידושין ואי איתא דרב כר"י ס"ל הו"ל לפרושי כדפירש ר"י בלשון תופסין ועיין עוד לקמן במימרא דר"י ודו"ק:

שם ונימא רב הלכה כרבנן כו' צריכא דאי אמר כו'. והא דלא מהדר הש"ס לאוקמי באמת לרב ושמואל כ"א אליבא דכ"ע כסוגית הש"ס בכל דוכתא נראה משום דלקושטא דמילתא לא נראה לחלק בהנך סברות דודאי אי הוי אמרי' דהנך לישני דמעכשיו ולאחר שלשים יום ולישנא דמהיום ואחר מיתה משמע שני לשונות משמע תנאי ומשמע חזרה שפיר הוי מצינן לחלק בהנך סברות דבקידושין דלקרובה קאתי מסתמא לתנאה איכוון משא"כ בגיטין וה"ה להיפך באידך סברא אבל כיון דחזינן דמסיק אביי דלא אמרינן דמשמע תנאה ומשמע חזרה אלא דודאי חד לישנא משמע ואנן הוא דלא ידעינן א"כ תו לא שייך האי צריכותא והיינו נמי מימרא דאביי גופא דלא אמרינן דמשמע להאי תנאה ולהאי חזרה כיון דלא תליא בדעתא דידיה אלא דלדינא הוא דמספקא לן כיון שלא אמר בפירוש בלשון תנאי אם לא אחזור בי לא הוי תנאה דהו"ל דברים שבלב או דאפי' הכי הו"ל כתנאה כדפרישית ועיין עוד בסמוך:

רש"י בד"ה אבל הכא דיש קידושין לאחר שלשים יום כו' דלמא הוי חזרה כו' שמא דעתו על אחרת וימלך כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהא אפי' אי תנאה הוי נמי יכול לימלך ולחזור בו כמו שפרש"י לעיל דהיינו תנאה הוי אם לא אחזור בי תוך שלשים אלא דנראה דכוונת רש"י ז"ל היא כך דכל היכא שיש לנו שום סברא לומר דלא ניחא ליה לקדשה מעכשיו תו לא מספקא לן לומר דלמא תנאה הוי מדלא התנה בפירוש והו"ל כמו דברים שבלב ודוקא היכא דליכא שום סברא לומר שחזר בו לא אמרינן דחזרה הוי אע"כ לתנאה איכוון דלא הוי כמו דברים שבלב כיון שאין לו משמעות אחר' הו"ל כאילו התנה בפי' וכדפרישית לעיל על קושיית הרשב"א ז"ל על שיטת רש"י כנ"ל ודו"ק:

מקודשת לב' לעולם ושמואל אמר מק' לב' עד ל' כו' פקעו ק' ב' כו' במאי פקעי כו'. מדאמר רק מר מתני כו' וקשיא לך וכו' משמע שלא נדחו דברי שמואל לל"ק רק קושיא. והרי"ף ורא"ש הביאו תרתי לישני כו':

והנה למ"ד נדרים דקנין הגוף פקעי בכדי. א"כ מה קושיא נהי דאמר התם היום את אשתי כו' לכ"ע לא נפקא בלא גט הוא משום כיון דחלו הקדושין חלו לעולם דלא פקעי בכדי אבל כאן שכבר מקודשת לראשון על אחר ל' י"ל שפיר דלא מהני ק' שני רק עד ל' דאין בידה להקנות א"ע ולהתקדש על יותר מל'. דהפשוט דקאי לר"ל דא"י לחזור בה א"כ חשיב דכבר מקודשת. דלר"י דחזרה מהני א"כ אף לירושלמי דלא חשיב חזרה מ"מ כיון שבידה לחזור בה ולהתקדש לא חשיב כלל הקנאה לראשון כנ"ל משא"כ לר"ל דא"י לחזור בה. ומשמע דאם נתקדשה תוך ל' אף שאינו מועיל מטעם חזרה מ"מ מהני כיון שמקודשת לב' מקודם א"י קדושי ראשון לחול כשמגיע ל' דהיא א"א. ואף שכ' הרא"ש דנתקדשה לכ"ע מהני דהוי חזרה במעשה כתרם את כרי' ע"ש. אולם מרמב"ם לא משמע כן רק מטעם שחלו קדושי ב' קודם כנ"ל. דמתרם אין ראי' דודאי גם לר"ל א"א כשעושה שליח שלא יוכל בעצמו עוד לעשות המעשה וכיון דמהני תרומתו ממילא אין לשליח עוד מה לעשות משא"כ קדשה לאחר ל' אם א"י לחזור איך נימא בשביל שנתקדשה חשיב מעשה הא ע"ז דנין שלא יחולו הקדושין לענין לבטל ק' א' דאחר ל'. וע"כ צ"ל הטעם דזה רק כמו ענין שיעבוד דגם בשיעבוד לאחר ל' אף שא"י לחזור מ"מ רק שיעבוד להיות קנוי' אחר ל' ומפקיע קדושי שני שהן קנין הגוף כנ"ל. אבל למ"ד קנין הגוף אינו מפקיע באפותקי א"כ גם בהנ"ל אינו מוכרח. ועוד דבשלמא בהקדש דעכ"פ יחול על ל' יום אף אם אינו מפקיע מ"מ עד שיגבה שלו הוא כו' ושוב כיון שחל מפקיע כמ"ש תוס' גטין פ' השולח כו'. אבל כאן בקדושין דלזמן אין חל כלל א"כ כל שאינו מפקיע אינו חלין כלל. ולמה נימא שיחולו ומפקיע אדרבה א"י לחול כלל ולהפקיע ק' ראשון כנ"ל. וצ"ל דהקושיא להיפוך דאי פקעי א"כ אינם חלין כלל גם עד ל' דקנין לזמן שהוא כמו ק"פ אינו מועיל באישות כמ"ש הר"ן נדרים וא"כ למה פריך במאי פקעי הול"ל שלא חלין כלל. וי"ל דהיינו הך דפריך אם חלין א"א דנפקע ואם א"י להפקיע מיד א"כ אין חלין כלל גם עד ל' כנ"ל וע"כ שחלין אז לגמרי גם על אחר ל' ובמאי פקעו כו' אולם א"כ לבעי' דר"א פ' המגרש היום אי את אשתי ולמחר א"א כו' גם לרבנן אי מהני כמו בחוץ וא"כ גם בקדושין מהני דהא ר' אבא בעי בחוץ בקדושין ופ' הרמב"ם ז"ל דספיקא הוי. וא"כ בשלמא למאי דפשיט ר"א בין לר"א בין לרבנן כו' א"כ אף דחוץ בק' ספק מ"מ לזמן גרע. אבל לפי האיבעי' דלזמן כמו חוץ א"כ הי' מועיל לפי ספיקו דר' אבא וא"כ י"ל אף דחוץ אינו מועיל היינו משום דשייר בקנינו כדמסיק פ' השולח דחצי שפחה וחצי' ב"ח תפסי קדושין דלא שייר כו' ע"ש וא"כ נהי דאם א' מקדש על ל' לא מהני כלל כמו חציך כו' וחוץ כו' דשייר. משא"כ כאן דכבר מקודשת על אחר ל' וא"כ הב' שקדשה לא שייר בקנינו ושפיר תהי' מקודשת עד ל' ואח"כ פקע כנ"ל ומה פריך אשמואל כנ"ל:

וי"ל דזה לא חשיב לא שייר כו' דדוקא חצי' שפחה וחצי' ב"ח דאין תפיסת קדושין רק בחצי ב"ח שבה א"כ נתקדשה כל מה שיש בה להתקדש משא"כ בב"ח שיכולה להתקדש כולה רק משום שכבר מקודשת חצי' לאחר שפיר חשיב שיור והוי רק חצי דאינה מקודשת. וממילא כיון דחלו פריך שוב דלא פקעו כנ"ל:

ויתישב בזה מאי דאמר אסיפא כו' מעכשיו כו' אי תנאי כו' שפירש"י אם לא אחזור בי תוך ל' כו' שתמוה היכן נזכר בתנאי דלאחר ל' חזרה שלו וע"כ דפי' התנאי אם יחולו הקדושין אחר ל' בלי מעכשיו אז יחולו מעכשיו ומה"ט כשחוזר בו דאז אין חלין אחר ל' מהני דלא חלו מעכשיו דכך התנאי מעכשיו ולאחר ל'. וא"כ גם בקדשה אחר תוך ל' ג"כ יבטלו קדושי ראשון דבלי מעכשיו אין חלין אחר ל' דמקודשת לשני ושוב לא חלו למפרע כמו בחזר בו כנ"ל. וכמו בגט במת תוך ל' ולמ"ש י"ל כמ"ש תוס' גטין מ' גבי עבד כו' אפותקי כו' דהא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד קנין הגוף רק למ"ד מכאן ולהבא גובה דאף שיגבה מ"מ עד הגוביינא חל ושוב ק' הגוף דחל שוב לא פקע משא"כ אי למפרע גובה שפיר א"י להפקיע השיעבוד כלל דע"י השיעבוד שיגבה למפרע דמלוה יבטל ההקדש ע"ש. ואף דהא דלמפרע גובה הוא דוקא כשגבאו לבסוף וא"כ כיון דחל קנין הגוף לא יגבה ממילא לא יהי' דמלוה למפרע ולא יפקע ההקדש. וע"כ דליתא דאמרינן להיפוך דראוי שלא יפקיע השיעבוד דכבר רק דא"א כיון דחל עכ"פ ולכך בהנ"ל למ"ד למפרע גובה כיון דאי לא יפקיע ויגבה יבטל ההקדש למפרע ולא חל כלל אמרינן דאינו מפקיע ע"ש. א"כ ממילא כאן אמר שפיר כיון דהפירכא הי' רק במאי פקעי בלאחר ל' כיון דעכ"פ חלו עד ל' שוב לא פקע כנ"ל דאף שכבר נתקדשה על אחר ל' מ"מ מפקיע הקדושין דהוי כמו קנין הגוף כנ"ל. וא"כ אמר שפיר בתנאי מעכשיו אם יחולו לאחר ל' שוב א"י קדושי שני להפקיע אפילו הקדושי ראשון דאחר ל' דכבר מקודשת וכמו שיעבוד כנ"ל ולא שייך דעכ"פ חלו ומפקיע דהא אם לא יפקיעו ויחולו ק' א' לאחר ל' שוב חלו למפרע מעכשיו ק' ראשון ולא חלו כלל ק' שני גם עד ל' וממילא אינו מפקיע כנ"ל והוי ממש כמו למ"ד למפרע גובה שכ' תוס' כנ"ל ושפיר כשמגיע ל' ולא חזר בו חלין ק' א' למפרע דאף קדושין דאחר ל' חלו ולא הפקיע אותם ק' שני דכה"ג שאם לא יפקיעו אין חלין כלל אינו מפקיע כלל כנ"ל. ונהי דבקדושין לאחר ל' גרידא אף שיעבוד לא חשוב קודם ל' לדידן דק"ל כר"י דחוזרת בה דמבטל דיבור דנראה כיון שיכולה לחזור לא חשיב שיעבוד. מ"מ כאן במעכשיו לאחר ל' דהיא א"י לחזור דהתנאי רק על חזרה שלו כמ"ש רש"י ז"ל ומוכרח. וא"כ כיון שהיא א"י לחזור בה הוי עכ"פ שיעבוד שיחולו ודאי אחר ל' מצדה ושוב א"י קדושי ב' להפקיע וחלו למפרע קדושי ראשון כנ"ל:

אסיפא מעכשיו ולאחר ל' כו' רב אמר מקודשת ואינה מקודשת לעולם כו' פירש"י תנאי הוי אם לא אחזור בי בתוך ל' יהי' קדושין מעכשיו כו'. ותמוה מאוד דע"כ פי' התנאי הוא אם יחולו הקדושין אחר ל' בלי מעכשיו אז יהי' חלין מעכשיו ולכך כשחוזר בו ולא היו חלין מצד הקדושין דלאחר ל' אינם חלין למפרע:

א"כ גם כשהיא חזרה בה ג"כ לא חלו למפרע וכן אם קדשה שני תוך ל' ג"כ בטלו ק' קמא כיון דא"א לחול אחר ל'. וכן בגט כשמת. ואי הוי סתם מעכשיו למה יוכל לחזור והיכן נכלל בלשון לאחר ל' תנאי חזרה שלו יותר משלה וכשנתקדשה או מת כנ"ל ובגט אם מתי לא קשה דשם פירש התנאי א"מ מעכשיו. רק הנ"ל קשה:

והי' אפשר לומר משום דהיכא דלטובתה בדידה קיימא לאתנויי ואל"ה הוי פטומי מילי. א"כ כשהוא מתנה מסתמא הכוונה אם לא יחזור דלענין חזרה שלה הוי פטומי מילי. ואף דבשעת גמר כ' תוס' דלוקח סמך על תנאו מ"מ כיון שמתנה הוא וסתמא לטובתו הפי' בהתנאי על חזרתו ושוב נתרצית על לשון תנאי שלו כנ"ל. וקצת דוחק:

עוד י"ל למ"ש הר"ן פ"ב דכתובות לחלק בין אמנה לתנאי דכשתלוי בידו לא התחיל כלל שיעבוד משא"כ תנאי כבר נשתעבד כיון שביד הלה לקיים התנאי ויחול בע"כ ע"ש. ממילא נראה כאן בקדושין אם מתנה ע"ד שלא יחזור בו עד ל' הוא וגם היא אינו מתחיל קדושין כלל כיון שביד שניהם לחזור בהם תוך ל' כמו דקרינן שטר אמנה התם ע"ש. ובנתאכלו לא הי' מקודשת ואין כאן מעכשיו כלל. וע"כ כיון דאמר מעכשיו התנאי רק עליו אם יחזור ושפיר הוי קדושין דהתחיל ק' שלה שמקודשת כיון דתנאי חזרה בידו כנ"ל הגם דכשהוא דרך תנאי י"ל דמהני דתנאי מלתא אחריתי הוא.:

ונראה דתלי' בספק של התוס' בע"מ שלא תנשא לפלוני ושלא תבעל גם בזנות ריש יבמות נסתפקו אם חשיב כמו חוץ אף שהוא דרך תנאי או לא ע"ש. וגם בהנ"ל אף שהוא דרך תנאי כיון דמ"מ יכולין שניהם לחזור אין כאן התחלת קדושין ואי מהני שם י"ל גם בהנ"ל מהני דמ"מ כשנתקיים התנאי ולא חזרו הועילו למפרע הקדושין. ונראה דתלי' בברירה דאי אין ברירה לא מהני כיון שהי' יכולין לחזור ולא התחיל כנ"ל רק דנימא אגלאי כו'. וממילא אם יהי' נכלל בתנאי חזרת שניהם הוי תנאי ומעשה בדבר א' דבטל התנאי דסותר לקדושין דמעכשיו. וי"ל דבאמת הפי' כן ספק תנאי כו' והוי בדבר א' לבטל והמעשה קיים. וגם חזרה דידי' לא מהני. ומיושב דקשה באמת למה נקיט סתם מקודשת הא עכ"פ בחזר בו קודם ל' ממ"נ אינה מק' בין חזרה ובין תנאי לרש"י ז"ל אם לא יחזור כנ"ל. ולהנ"ל א"ש דהתנאי בטל ומעשה קיים וגם חזרתו אינו מועיל כנ"ל. אולם מהפ' ומרש"י ז"ל לא משמע כן. וגם אי נימא דבשאר קנין מהני בתנאי כנ"ל. י"ל בקדושין כיון דכשאינו אוסרה על שום אדם לא הוי קדושין כלל כמ"ש בש"ס גיטין פ' ה'. וא"כ כיון שיכולה לחזור עד ל' א"כ אינה אסורה לשום אדם עד ל' מקדושין אלו. אך ז"א דעכ"פ באונס יהי' חייב מיתה הבועל כיון דלא הוי חזרה מקדושין. וגם ברצון בזנות י"ל דגם החיוב עלי' כשאין חוזרת בה דאפילו קדושין לאו חזרה לירושלמי ונראה דזנות לכ"ע לא הוי חזרה ואף שהוא התראת ספק אבל עכ"פ האיסור עליהם כנ"ל. ומ"מ נראה דמעכשיו עכ"פ לא חשיב כשיכולה לחזור ומלשון מעכשיו משמעותו שהיא קנוי' שא"י לחזור וע"כ התנאי רק עליו אם לא יחזור:

מ"ש רש"י ז"ל על חזרה שלו ולא על שלה ג"כ הוא משום דא"כ הי' תופסין קדושי שני גם אי תנאה דהא חזרה בה ולא נתקיים התנאי. וא"כ לכאורה לירושלמי דק' לא הוי חזרה י"ל דבאמת התנאי גם חזרה שלה ומ"מ בלא חזרה ונתקדשה נתקיים וחלו למפרע דראשון. אך י"ל דוקא בלאחר ל' אז לא הוי חזרה מה שנתקדשה קודם דהא מותרת עכשיו משא"כ בתנאי מעכשיו דתהי' למפרע מק' לראשון הוי חזרה ואינו מוכרח די"ל דאף שקידשה הב' סתם מ"מ הם ע"ת כשיחזור בו הראשון או הוא או ימות הראשון. ואין כאן חזרה על כשיתקיים תנאו של הראשון וי"ל גם להחולקין אירושלמי מודים בזה דבלאחר ל' סתם הוי חזרה דכשנתקדשה לב' ממילא הם לעולם ומיתה קודם ל' לא שכיח משא"כ בקדושי ראשון על תנאי י"ל דק' ב' לא הוי חזרה דתלינן אם לא יחולו דראשון כנ"ל:

וי"ל דגם רש"י ז"ל סבר כן רק דאלו הי' התנאי על חזרה שלה לחוד אם לא תחזור בה תוך ל' אז וודאי כשקבלה ק' משני הי' חשיב חזרה מראשון דלא כלל שמתקדשת לב' רק אם תחזור בה דאין חזרה גדולה מזו. רק לכך פירש"י דהתנאי אם לא יחזור הוא תוך ל' ושוב הגם שנכלל בתנאי גם היא אם תחזור מ"מ שוב בקדושי שני לא הוי חזרה דנתקדשה רק על תנאי שמא יחזור בו בעל הראשון ויבטלו תהי' מק' לשני. אבל כשלא יחזור א' אינה חוזרת כלל מק' ראשון משא"כ אם תחזור בה בפירוש י"ל שפיר דבטל ק' קמא אך מ"מ פשט לשונו לא משמע כן. גם הפ' לא כ' כן:

הנה מה שהוצרך רש"י לפרש ע"ת אם לא אחזור בי כו' הוא משום דבשלמא מהיום ולאחר מיתה כו' וכה"ג תליא במעשה אם יתקיים יהי' מעכשיו וא"ל לא. אבל מהיום ולאחר ל' אינו תלוי בשום דבר ומה הוא התנאי הא ודאי יגיע ל' יום ויהי' מעכשיו למפרע הקדושין א"כ ממילא מקודשת מיד. ולכך הוצרך לפרש תנאו בחזרה כנ"ל. אולם למה דאמר בש"ס פ"ב דע"ז גבי מהיום אם לא באתי עד י"ב חודש ומת כו' דמותרת לינשא דבעי אי לאלתר ומסיק דאסורה לינשא עד אחר י"ב חודש ואף דכשמת לא יבא ופי' תוס' דמדרבנן גזירה אטו תנאי אחר ע"ש. והה"מ פי' משום דמ"מ לא נתקיים התנאי בפועל עד י"ב חודש ואף שודאי יתקיים ויהי' למפרע הגט מ"מ בפועל לא נתקיים ע"ש וא"כ גם מהיום ולאחר ל' שייך כנ"ל דמ"מ לא גמרי הקדושין רק בקיום התנאי שהגיעו ל' יום ואף דודאי יגיע מ"מ לא חשיב מקוים בפועל עד אחר ל' כנ"ל. וצריכה גט משני כשרוצה לינשא קודם ל' לראשון דעדיין לא נפקעו כלל ק' שני רק כשמגיע ל' פקעו למפרע ק' ב' דהרמב"ם ז"ל וש"פ מחשבין זה לספק גמור כל שלא מקוים בפועל כמ"ש הה"מ פ"ח מה' גירושין ופ"ט ע"ש וכן בש"ס שם אם תצא חמה כו' אף שודאי יהי' מקוים. ומיושב בזה לשון הגמ' אחר ל' פקעי ק' שני כו' לשמואל כו' דתמוה הא בכל תנאי א"צ לומר דפקעי רק דלא חלו למפרע. ולמ"ש מיושב דכאן שפיר אף שוודאי יהי' מקוים התנאי מ"מ חלו רק אחר שמקוים בפועל פקעי כנ"ל:

ובזה יש לישב בעזה"י טעמא דר"י כשרגא דליבני דקדושי כולן תופסין ע"ש שאינו מובן מהו זה הענין בפרט לר"א דגם בקדושין לא מהני שיור כמו שהקשו תוס' על רש"י ע"ש. ולמ"ש י"ל דהא גטין פ"ג אמר לכי מיית הוי גיטא ומוכח דיש ברירה ופירש"י דאל"ה לא הי' ודאי גט למפרע וכן פירש"י גיטין ע"ג דבאותן הימים כו' מגורשת ואינה מגורשת ג"כ אי אין ברירה אף שלא מת הוי ספק גט מנתינה דלמא זו שעה הסמוכה למיתה ואף דחיי טפי אין ברירה ע"ש שהקשו תוס'. אולם לרש"י נראה דכיון שהוא ספק התלוי ועומד איך יהי' אח"כ ואפשר שיהי' כך או כך שיחי' כו' או כו'. ממילא חל הגט בשעת נתינה להיותה ספק מגורשת עד שיהי' מבורר כיון שבאמת הוא ספק שיכול להיות כך או כך וכיון דאין ברירה לא מהני כשמת להיות ודאי גט למפרע וכן כשלא מת ג"כ ל"א הוברר להיות ודאי בטל דמ"מ הוי ספק אז ומצינו כזה ריש פ' החולץ דקי"ל כר"ל דחליצת מעוברת לא מהני עיין עליו דממ"נ כו' כיון שא"א לידע עתידות ע"ש בתוס' ד"ה ור"ל דטעם דאינה פטורה לגמרי כמו זרע פסול משום דעיין עלי' שלא תחלוץ ולא תנשא כיון שעומדת בספק ע"ש משא"כ ספק לשעבר כדאמר בגמ' שם וכיון דילפינן דמהני תנאי דלהבא והוי ספק כל זמן שאינו מקיים ואין הבא עלי' חייב מיתה וק' אחר תופסין מספק עד שיהי' מבורר אם נתקיים או לא ומ"מ כשנתקיים חל למפרע. כמו כן באותן תנאים התלוין בברירה כמ"ש ריש כל הגט כיון אם מתי כו' שאין בידם ע"ש. ממילא חלין על הספק והוי גט ספק באמת כיון דאפשר לחול כנ"ל ושוב אף שמת או לא מת כיון דאין ברירה ל"א הוברר למפרע להיות ודאי רק הוי ספק עד שעה שמתברר כנ"ל:

ולכך פריך עלה דאין גט לאחר מיתה והיינו למאן דס"ל דל"ל לר"י ברירה ומשני בפי' מעת שאני בעולם ע"ש. ופ' כל הגט דייק מינה ולכי מיית הוי גט כו' דע"כ יש ברירה בתולה בד"א לר"י. וי"ל כמ"ש הר"ן נדרים ריש פ' השותפין כיון דנתברר רובו רק מקצת צריך להיות למפרע יש ברירה ע"ש. וי"ל גם בזה בתולה בדעת אחרים כיון שעכ"פ להיות ספק חל בודאי כנ"ל. וחסר רק להיות ודאי שוב יש ברירה למפרע ולכי מיית הוי למפרע הוברר שהי' וודאי. ועיין מ"ש שם בעזה"י ואפשר לפרש דאף דכה"ג א"ל ברירה פריך מ"ש שפיר ולכי מיית כו' הוי גט לא"מ. כדפריך הש"ס כאן כיון דחל על הספק הוי זה שיור בגט שלא תהי' רשאי לינשא וכנ"ל. רק דשיור לזמן ונגמר מהני והא הגמר לא"מ כמו שפי' רש"י ותוס' כאן בק' הש"ס על ר"י גיטא דמשייר לא כלום כו'. וא"כ אי לאו ברירה לא יחול כלל גם מספק ושוב אין ברירה. ומשני באומר מעת שאני בעולם. יש לפרש דמשני דר"י קאי על מהיום אם מתי דהפי' בשעת מיתה דאמר ב"ב פ' י"נ דאי מתנת ש"מ עם גמר מיתה הי' שייך אין ג' לאחר מיתה כו' ונהלח"מ הקשה באמת למה הגט בטל באם מתי כיון שבא בב"א ע"ש. ולא קשה דמפורש שם דף קל"ז דאם מתי בגט הוי לאחר מיתה ופי' רשב"ם דבש"מ שמוציא נכסיו מרשותו אין דעתו להוציא מרשותו עד לאחר גמר מיתה וכה"ג גבי גט כשמגרשה ומתירה לאחרים לא גמר להוציאה עד אחר גמר מיתה ע"ש ובאחריך מחיים שפיר פי' עם גמר מיתה ע"ש:

ומה"ט קאמר הש"ס דא"מ ב' לשונות ובאומר מעכשיו או מהיום אם מתי כיון שרוצה להוציאה למפרע מיד שוב הפי' אם מתי בשעת גמר מיתה והיינו מעת שאני בעולם דקאמר ושפיר יכול לחול גם אז ושוב מהני למפרע מהיום כנ"ל. ומ"מ כל אותן הימים פליגי כנ"ל:

והכא מייתי הש"ס מהיום ולאחר מיתה סתם ולא הוזכר ש"מ ולא מחולי זה וגם בבריא מיירי והא ודאי יקוים וע"כ כיון שאינו מקוים בפועל הוי כמו במהיום אם לא באתי עד י"ב חודש דאף שמת לא שרינן לה עד אחר י"ב חודש ע"ש ולהרמב"ם ז"ל הוי דינו כמו ספק גמור ע"ש. דכך חלות הגט שעד שיקוים בפועל לא נגמר. רק כמו ספק אף דוודאי יתקיים אח"כ וכמ"ש הה"מ. וי"ל דע"כ לא נחלקו עליו בתוס' שהוא רק מדרבנן רק משום דתנאי הי' אם לא באתי לא על קיום בפועל דוקא משא"כ מהיום אם מתי בברי אם רוצה שיהי' די במה שודאי יקוים א"כ הוי מהיום לחוד. וע"כ כונתו בפועל דוקא. וזה עצמו בקדושין מהיום ולאחר ל' לר"י דענין חלות הקדושין אלו כל שלא מקוים בפועל ודינם כספק יכולין לחול קדושי שני כשרגא דליבני דרוחא שביק כנ"ל. ויש חלוק בין שאר תנאי דהי' הקדושין על תנאי זה שיתקיים אח"כ א"כ כשמקוים אגלאי למפרע דהי' מקודשת גמורה בלי שיור דהא חלו על ספק זה שיהי' מבורר אח"כ למפרע אם הי' קדושי ודאי או לא כלום כנ"ל. משא"כ תנאי כזה מהיום ולאחר ל' דודאי יקוים שיבאו ל' יום ואעפ"כ כל שבכח ולא פועל הי' דינו כספק שיכולין לחול קדושי אחרים. א"כ אף לאחר ל' לא שייך דאגלאי למפרע שהי' ודאי קדושין דהא זה לא נעשה למפרע שיהי' בפועל דעדיין הי' רק בכח שיקוים אח"כ ולא אגלאי למפרע יותר ממה שהי' אז ולכך שפיר גם שמגיע אחר ל' לא פקעי כלל קדושי שני כנ"ל:

ולכך פריך שפיר אר"י מגט מהיום ולאחר מיתה בבריא דג"כ כנ"ל דיקוים ודאי שימות וכיון דמה שבכח הוי ספק א"כ לא נגמר עד לאחר מיתה ושוב אין גט לאחר מיתה כנ"ל:

ורב ס"ל דאי תנאי הוי אף דחלו קדושי ב' כל שלא נתקיים בפועל מ"מ כשהגיע ל' נתקיים חלו וגמרו למפרע קדושי א' ובטלו של השני כנ"ל. וי"ל בזה למה פשוט לאביי דל"א לא' תנאי ולא' חזרה כיון שהוא ספק בכונה. ולמ"ש י"ל דספק דרב הוא בגוף הדין אי שייך תנאי כזה די"ל גם הסברא להיפך דוקא גבי מהיום אם לא באתי עד י"ב חודש דחל התנאי שבאמת ספק עד י"ב חודש ושוב אף שמת בתוך י"ב חודש חשיב דמ"מ לא נתקיים בפועל על אופן שהתנה שלא הי' חל עד אחר י"ב חודש אם הי' חי משא"כ במתנה מיד על דבר שודאי יהי' כמו לאחר מיתה בבריא ולאחר ל' בלי שום דבר י"ל דאין מקום לתנאי לחול כיון שאינו מתחיל ספק כלל וחל מיד וממילא ע"כ חזרה הוי כשאמר לאחר ל' ואמר שפיר דאמצעי א"צ גט כנ"ל:

או דלר"מ דבעינן תנאי כפול א"כ דוקא באם לא כפלו דשייך כפילות ממילא צריך שיקוים בפועל משא"כ בזה שהתנאי רק על בפועל אבל כפילות לא שייך דא"א שלא יהי' וממילא אין כאן תנאי וא"צ שיקוים כלל כנ"ל. או דכיון דלא שייך כפילות לא צריך:

רש"י ז"ל ד"ה ושמואל א' אינו ס' אלא עד ל' שמא ימות הראשון ולא יגמרו כו' ואח"כ פי' מספקא לי' האי לאחר ל' אי תנאה הוי אם לא אחזור בי ותמוה. וי"ל דהא תנן במשנה בת כהן כו'. ופשוט דזה קאי על מעכשיו ולאחר ל' ולא קדשה אחר דאותן ל' הוי ספק ולכך לא תני בת כהן וא' מהן כהן וא' ישראל כו'. וע"כ בנכנסה לחופה דארוסה אין אוכלת. ולכאורה מאי קמ"ל כיון דתני מקודשת ואין מקודשת ודאי דבספק אין אוכלת ולהנ"ל י"ל דקמ"ל דהא קשה עוד כיון דהפי' אין אוכלת כל ל' יום לרב דאחר ל' בלא קדשה אחר ודאי אוכלת ממ"נ רק כל ל' וא"כ בין חזרה ובין תנאי אין אוכלת דהוי ספק שמא יחזור או ימות כמו לשמואל וא"כ למה תלי' מתני' הא דאין אוכלת בהאי טעמא דמק' ואמ"ק. ובת כהן לישראל י"ל דקמ"ל אף דהוי ס"ס. ודוחק. וי"ל דרב לטעמי' דכנסה אחלי' לתנאה א"כ אי תנאי היתה אוכלת אך לאביי כנסה לחוד ל"א מחיל רק בעל לשם קדושין וארוסין עושה וצ"ל עם יחוד דהוי עם חופה בב"א. ולר"א גם בעל הוי רק ספק וכן פ' הפ' לרב דבין כנסה ובין בעל רק ספק ועדיין קשה כנ"ל:

אמר רב כו' מקודשת לשני עד ל' לאחר ל' פקעי קדושי ב' וגמרי קדושי ראשון כו' ע"ש. ולכאורה קשה למ"ש הר"ן נדרים (דף כ"ט) גבי שור זה עולה ל' יום דלכך באשה לא מהני על ל' יום משום דלזמן לא הוי רק קנין פירות ולא קנין הגוף כדאמר בש"ס וקנין פירות לא מהני באשה דלא מצינו ע"ש וא"כ כאן לס"ד דמהני קדושי השני על ל' יום ע"כ דסבר דגם באשה מהני לזמן אף שהוא רק קנין פירות כנ"ל. וא"כ קשה דביבמות ס"ו תנן במתני' עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה וכ' תוס' שם דאף דקנין פירות כקנין הגוף דמי מ"מ לא מהני לענין תרומה ע"ש. עכ"פ מבואר דאף שיש לו קנין פירות לא מיקרי קנין כספו לאכול בתרומה. וא"כ ממילא כאן דתני במתניתין דמקודשת לשני ואם כהן הוא תאכל בתרומה והיינו אותן הל' יום וא"כ לס"ד הא אין לו בהאשה רק קנין פירות ונהי דמהני עכשיו מ"מ איך תאכל בתרומה הא לא הוי קנין כספו דגם אשה ילפינן מהאי קרא והוי כמו עבדי מלוג דאין אוכלין בתרומה כנ"ל. ולפי' הרמב"ם ז"ל במתניתין א"ש ע"ש משא"כ למאי שפירשו שאר הראשונים ז"ל וי"ל כיון דלמשנה אחרונה דהגיע זמן ולא נשאו אינה אוכלת בתרומה ע"כ הא דתני אם כהן כו' איירי בניסת. ותוס' (יבמות ס"ח) כ' דנשואה ילפינן בספרי דאוכלת בתרומה מכל טהור בביתך כו' רק בארוסה יליף מקנין כספו ע"ש. וא"כ י"ל דאף שאין לו בהאשה רק קנין פירות מ"מ כיון שהיא נשואה הוי בכלל בביתך דהא עתה באותן הל' יום היא נשואה גמורה ושפיר אוכלת. ודוקא בעבד דכיון שאינו קנין הגוף לא מיקרי קנין כספו ואינו אוכל משא"כ בהנ"ל או י"ל דלס"ד עכשיו לא הוי ראי' ממתני' הנ"ל דעבדי מלוג די"ל דשם הקנין פירות של הבעל הוי רק מדרבנן ולהרבה פ' אין קנין דרבנן מהני לעשותו שלו מן התורה ולא מיקרי כלל קנין כספו משא"כ הכא דהקנין פירות מה"ת י"ל דמהני ועכ"פ לס"ד לאו קושי' כנ"ל. עוד דבאמת יש לעיין בזה בכהן שקנה עבד מישראל לזמן אם אינו אוכל בתרומה דיש לחלק בין קנין פירות דבעל שאין לו כלל קנין בגופו לקנין דלזמן שהוא עתה שלו לגמרי כנ"ל. עוד י"ל דהא קשה עוד למ"ש הר"ן לפשוט דודאי קנין פירות לא מהני באשה איך ס"ד כאן דאחר ל' פקעי א"כ איך מועיל הקדושין על ל' יום וצריך לדחוק דלס"ד מהני. וי"ל דהא לכאורה למה בקנין לזמן הוי רק קנין פירות הא יכול לעשות מה שירצה תוך הזמן דקונה כמ"ש הרמב"ם ז"ל ולמה לא יהי' קנין הגוף באותו הזמן. וי"ל דהא חזינן דקדושת הגוף לא פקעה בכדי ע"ש. וא"כ אם הי' כל הגוף של הקונה על אותו הזמן ואין לו שום זכות להמוכר א"כ איך יחזור אחר הזמן להיות של המוכר בלא שום קנין כיון שכבר של הקונה לגמרי והוי כמו קדושת הגוף דלא פקעה בכדי כנ"ל ולכך אמרינן דע"כ כשמתנה שאחר הזמן יהי' שלו ע"כ נשאר לו זכות זה גם תוך הזמן להיות שלו אח"כ וזה הזכות הוא שיור בגוף דבר הנקנה שלענין זה לא פקע כלל כח המקנה ולכך גם תוך הזמן אינו רק קנין פירות שגופו של המקנה כנ"ל. וכן היכא דחוזר ביובל ג"כ אם הי' לגמרי שלו לא הי' חוזר רק משום דנשאר לו כנ"ל. וכל זה למסקנא דקדושת הגוף לא פקעה בכדי אבל לס"ד עכשיו דפקעה בכדי א"כ שוב אמרינן שפיר שגם בקנין לזמן הוי קנין הגוף דאעפ"כ פקע אח"כ כנ"ל ולכך במקדש ל' יום שפיר ס"ד דמהני דהוי קנין הגוף וממילא אוכלת בתרומה ג"כ דהוי קנין הגוף כנ"ל. ופריך שפיר במאי פקעי דאף למ"ד שור זה עולה ל' יום פקע אח"כ הוא כמ"ש הר"ן דכיון דאינו אומר רק על ל' יום לא הוי כלל קדושת הגוף רק קנין פירות משא"כ באשה דלא מהני קנין פירות ממ"נ או דלא מהני כלל או הוי קנין הגוף ולא פקעי אח"כ ועוד דפריך אי הוי רק קנין פירות למה אוכלת בתרומה דהוי כעבדי מלוג דקשה כנ"ל דלפי האמת קדושת גוף לא פקעי ואין לזמן רק קנין פירות כנ"ל:

הנה הרי"ף ז"ל הביא פלוגתא הנ"ל ארישא דמקודשת לב' עד ל' אחר ל' פקעי כו'. ותמוה כמ"ש הר"ן ז"ל דהא בש"ס דחי לה במאי פקעי אלא כי אתמר אסיפא כו' ע"ש. ונראה לישב דהנה הקשו מאי פריך במאי פקעי דלמא סבר דקדושת הגוף פקעי בכדי ושור זה עולה על ל' יום מהני וסבר דגם באשה כן והי' לו לפרש דלא מהני באשה כנ"ל. אך לכאורה י"ל דקושית הש"ס הוא גם למ"ד בעולה דמהני הוא רק משום דפירש שאינו מקדיש רק ל' יום ושפיר פקע למ"ד דפקע בכדי כנ"ל. אבל כאן שהשני קדשה סתם ולא אמר כלל על ל' יום פריך שפיר במאי פקעי כיון שבשעה שקדשה היתה פנוי' עדיין ותפסי בה קדושין וממילא לא חלו קדושי ראשון שהיא אשת איש אז ושפיר מקודשת לעולם כנ"ל. אך לכאורה למאי דאיתא בירושלמי הביאו הר"ן וש"פ דאם מת הב' קודם ל' חלו קדושי ראשון וכ' הטעם דלא חזרה כלל מקדושי ראשון רק אם אפשר שיחולו אז יחולו דמסתמא אינה חוזרת לבטל קדושי א' ע"ש בר"ן ז"ל וא"כ לא קשה קושית הש"ס הנ"ל למ"ד דפקע בכדי דהוי שפיר כמו עולה על ל' יום דגם כאן אף שנתקדשה סתם מ"מ כיון שאינה חוזרת מקדושי א' דעתה בקדושי ב' רק על ל' יום שלא יבטלו קדושי הא' כנ"ל ואי פקעי שפיר גם כאן פקעי ומאי פריך אך י"ל דהא לכאורה קשה הנ"ל לר"ן ז"ל איך ס"ד דמהני הא הוי רק קנין פירות באשה כמו בהקדש דהא קי"ל דכקנין הגוף דמי וי"ל דהטעם דהא קי"ל חצייך מקודשת לי אינה מקודשת דאשה ולא חצי אשה. וא"כ כיון דאינו מקדש הקנין הגוף רק הקנין פירות הוי רק חצייך מקודשת לי דלא מהני כיון דאיכא שיור ולכך כ' הר"ן ז"ל שפיר דמקדש לזמן לא מהני כיון שהוא רק קנין פירות וגם באותו זמן אינה לגמרי שלו הוי שיור כמו חצייך דלא מהני כנ"ל. וא"כ מיושב דכאן שפיר מהני לס"ד דהא אמר בש"ס גיטין פ' השולח דחצי שפחה וחצי ב"ח שנתקדשה מקודשת ואף דחצי אשה אינה מקודשת התם שייר בקנינו שהי' יכול לקדשה כולה ולא קדש אלא חצי' אבל בחצי שפחה לא שייך בקנינו דאינו יכול לקדש יותר מחצי' ומקודשת כנ"ל ע"ש. וא"כ מיושב שפיר לס"ד כאן כיון דקדשה הראשון אחר ל' יום ממילא מהני שוב קדושי הב' על ל' יום דאף דהוי קנין פירות מהני דלא שייך טעם הנ"ל דהוי חצייך דז"א דכאן לא שייר בקנינו דלא הי' יכול הב' לקדשה יותר מל' יום כיון שכבר מקודשת לראשון על אח"כ והוי כמו חצי שפחה וחצי ב"ח וס"ד שפיר דמהני על ל' יום ואחר ל' פקעי קדושי ב' וחיילי קדושי ראשון הנ"ל וממילא מיושב ג"כ קושי' הנ"ל דפריך אח"כ שפיר במאי פקעי והיינו כנ"ל אף למ"ד קדושת הגוף פקעי בכדי מ"מ הא קדשה הב' סתם והוי לעולם כנ"ל. וא"ל כנ"ל דלא נתקדשה לו רק על ל' יום ז"א דא"כ לא מהני כלל גם על ל' יום דהוי רק קנין פירות כמו חציך דכאן שוב שייר בקנינו כיון דאם הי' מקדשה הב' לעולם שפיר מהני דלא פקעי כיון שהיתה אז פנוי'. ורק דנימא שלא נתקדשה רק על ל' וממילא הוי שייר בקנינו ולא מהני שוב כלל כנ"ל ופריך שפיר אמנם למסקנא דאמר ר"מ במעכשיו ולאחר ל' דקדושי כולן תופסין בה וע"כ כמ"ש תוס' דכיון דלא שייר בגוף האשה רק שהקנין אינו לגמרי לא מיקרי חצי אשה ע"ש ממילא גם כאן לא קשה במאי פקעי די"ל דר"י סבר פקע בכדי ואף שנתקדשה סתם מ"מ דעתה רק אל' יום כנ"ל ואף דהוי קנין פירות ושייר כו' מ"מ כל הל' הוי רק שיור בקנין כיון שלזמן נקנית לו דגמר וזה לא הוי חצי אשה ושפיר מקודשת. ומיושב הרי"ף ז"ל הנ"ל דדוקא לס"ד דחה כנ"ל כיון דהי' סבור דכה"ג מיקרי חצייך כו' משא"כ למסקנא דר"י ובפרט להמפ' דלמסקנא גם לרב אמרינן הטעם כר"י משום שיור וכ"כ הרמב"ם ז"ל ממילא כ' הרי"ף שפיר הפלוגתא ארישא כנ"ל:

או דהטעם כיון דמקדשה סתם והיא מרוצה אמרינן פשטה קדושי בכולה אף שהוא רק קנין פירות דלא שייך התם כו' משא"כ להירושלמי דמסתמא אינה חוזרת מקדושי הא' א"כ אינה רוצה לעולם ושייך הכא דעת אחרת ולא פשטה כו' וי"ל דקאי ארישא כנ"ל. או י"ל דלכאורה מאי פריך במאי פקעי הא אף למ"ד קדושת הגוף לא פקע בכדי מ"מ זה דוקא במה שהי' אפשר לו להקדישו לעולם. אבל בנותן לאחד מתנה לזמן על ל' יום ואח"כ תוך הזמן מכרה או הקדישה לעולם לא מהני לכאורה דאין לו כח יותר ממה שהוא שלו וכן כאן כיון שנתקדשה לראשון על אחר ל' אין כח להב' לקדשה יותר מעל ל' דאחר ל' כבר מקודשת לראשון ולא שייך במאי פקעי. ולכאורה תלי' הא בפלוגתא ב"ב קל"ז בנכסי לך ואחריך לפלוני ומכר הראשון דלרבי הב' מוציא מיד הלקוחות דלא הי' יכול למכור לעולם אף שהי' אז שלו ורשב"ג סבר דאין לב' אלא מאי ששייר הא' ע"ש וגם כאן לרבי פקע ממילא דאין לה כח להתקדש יותר מעל אך לא דמי דבשלמא המקנה שמתנה אחריך לפלוני א"כ אין להמקבל רק הכח שנתן לו המקנה משא"כ כאן הוא לא היתה שלו שיוכל להתנות וקודם הל' יום היא לגמרי ברשות עצמה להתקדש כמו שתרצה אך כיון שהיא מקנית עצמה לו על אחר ל' הוי כמו התם בכותב נכסיו לבנו לאחר מיתה שאין מכירין רק עד שימות ע"ש. אך באשה באמת אינה מקנית דהוי כי תלקח אשה לאיש רק שמבטלת דעתה כהפקר כמ"ש הר"ן ז"ל (נדרים כ"ט). ולכך פריך שפיר במאי פקעי כנ"ל ולדידן י"ל כיון דקי"ל בנתן הוא ואמרה היא דספיקא הוי. וגם הר"ן כ' שם דקצת דמי לפדאוהו אחרים שמקנית לו ע"ש י"ל דשפיר קאי ארישא כנ"ל:

אך באמת לא דמי לאחריך דהוא ג"כ מטעם הר"ן ז"ל שם בנדרים. דבשלמא במכר דמהני לזמן שגם קנין פירות מהני שייך שלא הקנה רק לזמן וממילא אינו יכול למכור יותר. משא"כ באשה דלא מהני כלל לזמן דלא מצינו קנין פירות כמ"ש הר"ן ממילא או דמקודשת לעולם או דלא מהני כלל ופריך שפיר במאי פקעי. ובל"ז החילוק מובן כיון דלא אפשר להיות פקע בכדי כנ"ל:

הר"ן ז"ל כ' דפשט הסוגי' משמע דלא הוי חזרה מה שנתקדשה לב' וכדעת הירושלמי דאם מת או גרשה הב' חלו קדושי א' ולכאורה מבואר להדי' כן כמ"ש הריטב"א והרשב"א דאיך אמר מקודשת לב' עד ל' הא חזרה בה מקדושי הא' ע"ש וי"ל בפשיטות דבשלמא לס"ד דקדושת הגוף פקעי בכדי אמרינן שפיר דלא הוי חזרה דאף שנתקדשה לב' מ"מ לא נתקדשה רק על ל' יום דאין שום ראי' שחזרה מקדושי א' שלא הי' רק אחר ל' ואז באמת תהי' מקודשת לו שיהי' נפקעים קדושי הב'. אבל למסקנא דקדושת הגוף לא פקעי בכדי ומקודשת לעולם הוי חזרה מקדושי הא' וגם אם מת או גרשה י"ל דלא מהני ולכך כ' רק דפשט הסוגי' משמע כן:

אמר אביי לטעמי' דרבא וקדשה מעכשיו ולאחר ל' והב' לאחר כ' והג' לאחר י' מא' וג' צריכה גט מאמצעי אינה צריכה גט כו'. וקשה דהוי מצי לאשמעינן רבותא זו גם בשנים שקדשה הא' לאחר ל' יום והשני מעכשיו ולאחר מ' יום דג"כ מראשון צריכה גט ולא משני דממ"נ אי תנאה מקודשת לראשון למפרע ואי חזרה ג"כ של הב' חזרה וכבר חלו של הראשון קודם אחר ל' כו' וס"ד דספק שמשמע ב' לשונות וי"ל של הא' חזרה ושל הב' תנאי וחלו קודם קמ"ל כנ"ל. ולמה בג' כו'. ואי הוי אמרינן כדאמר לעיל משום דיודע שאין גט לאחר מיתה הוי א"ש דבשנים א"כ של השני ודאי תנאה דהא יודע שאם יהי' חזרה לא יתפסו הקדושין שהיא מקודשת כבר על אחר ל' והי' כוונתו על התנאי. רק באמת גם לאחר מיתה לא אמרינן דיודע כו':

והי' אפשר לומר דהטעם דכאן באמת יש ב' ספיקות אי משמע הלשון תנאי או חזרה וגם יש ספק שמשמע ב' הלשונות כו'. וי"ל דלענין ספק זה שמשמע ב' הלשונות וא"כ בג' כולם נכנסו בספק זה שמא הראשון תנאי וצריכה גט ממנו או דשל א' חזרה ושל הב' תנאי או של הג' כו' אבל ממ"נ אינה מקודשת רק אל אחד מהג'. וא"כ י"ל כדאמר בש"ס גבי אמר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם כו' דמדאורייתא אזלינן בתר רובא ואמרינן על כל אחת שהיא מהרוב שלא נתקדשה ע"ש. וא"כ גם כאן כיון שהשנים מהג' יש כאן שודאי אינה מקודשת להם וא"כ על כל א' אמרינן שהוא מהרוב שאינה מקודשת לו כיון דבספק זה הם כל הג' ואינה מקודשת רק לא' מהם. והוא כמו בג' קדירות בי"ד ס' ק"י דכיון שכולן בכלל הספק אזלינן בתר רובא ע"ש וכן כאן לענין ספק זה דמשמע ב' לשונות שכולן בכלל הספק אזלינן בתר רובא מדאורייתא. ורק מדרבנן תצטרך גט מכולם ובדרבנן י"ל דסמכינן לקולא דלא משמע שתי לשונות כיון שהוא דרבנן הא משום דב"ח לא בטלו או דהוי קבוע מדרבנן ע"ש ולכך צריכה גט רק מראשון ומאחרון משום דלענין ספק זה אי משמע תנאי או חזרה לענין זה אין כל הג' בכלל הספק רק הא' והג' ואין כאן רוב לענין זה משא"כ לענין הספק דמשמע שתיהם כנ"ל ומיושב הנ"ל דלא מצי למימר רק בשנים כנ"ל דבזה הי' הספק מדאורייתא שמא משמע ב' לשונות דאין כאן רוב וגם מצד הספק דמשמע ב' לשונות תצטרך גט מכל א' מדאורייתא. וי"ל דמודה אביי בזה בב' דצריכה גט מכל אחד ודוקא בג' מטעם הנ"ל. אך לא משמע כן. בפרט דמשמע מהפוסקים דגם בב' לא אמרינן כנ"ל: