דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

שבת עו ע"ב - טקסט הדף

ה''נ חזיא לדוגמא:
מתני' המוציא אוכלים כגרוגרת חייב ומצטרפין זה עם זה מפני ששוו בשיעוריהן חוץ מקליפתן וגרעיניהן ועוקציהן וסובן ומורסנן ר' יהודה אומר חוץ מקליפי עדשין שמתבשלות עמהן:
גמ' וסובן ומורסנן לא מצטרפין והתנן חמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה הן וסובן ומורסנן אמר אביי שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה: רבי יהודה אומר חוץ מקליפי עדשים המתבשלות עמהן: עדשים אין פולין לא והתניא ר' יהודה אומר חוץ מקליפי פולין ועדשים לא קשיא הא בחדתי הא בעתיקי עתיקי מ''ט לא אמר ר' אבהו מפני שנראין כזבובין בקערה:

הדרן עלך כלל גדול

מתני' המוציא יין כדי מזיגת הכוס חלב כדי גמיעה דבש כדי ליתן על הכתית שמן כדי לסוך אבר קטן מים כדי לשוף בהם את הקילור ושאר כל המשקין ברביעית וכל השופכין ברביעית ר''ש אומר כולן ברביעית ולא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן:
גמ' תנא כדי מזיגת כוס יפה ומאי כוס יפה כוס של ברכה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית אמר רבא אף אנן נמי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עו - ב

ומתרצינן: אמר רבא:  הכא נמי, חזיא להצטרף לדוגמא. שלפעמים נוח לאדם שהתבן והעצה [וכל השנויים במשנה] יהיו מחוברים יחד. וכגון שהוא מוכר מינים אלו, ומניח אותם בחלון לראוה, והוא מעדיף שיהיו מחוברים יחד, כדי שלא יתפזרו ברוח. שכיון שכל אחד לעצמו הוא דבר קטן הרי הם עשויים להתפזר ברוח. הילכך הם מצטרפים לענין הוצאת שבת.

מתניתין:

המוציא אוכלים כגרוגרת - חייב חטאת.

ומצטרפין זה עם זה, אוכל אחד עם חבירו לשיעור גרוגרת, מפני ששוו בשיעוריהן. שכל מאכלי בני אדם שיעורם בכגרוגרת.

חוץ מקליפתן, שאינן אוכל ולכן אינם מצטרפין לאוכל להשלים לשיעור גרוגרת.

וכמו כן גרעיניהן, ועוקציהן זנבות הפרי, וסובן קליפות החטים הנושרות בשעת הכתישה, ומורסנן פסולתן הנשארת בנפה - כל אלו אינם מאכל ואינם מצטרפין.

רבי יהודה אומר: כל הקליפות אינן מצטרפות, חוץ מקליפי עדשים שמתבשלות עמהן. כלומר, רק הקליפה הפנימית שמתבשלת ביחד עם העדשים היא מצטרפת עמהן. ולא הקליפה החיצונית שנושרת בגורן.

גמרא:

והוינן בה: וכי סובן ומורסנן לא מצטרפין?

והתנן: חמשת רבעים מקב קמח ועוד מעט - חייבין בחלה, אם עשה מהם עיסה.

הן [חמשת רבעי הקמח] וסובן ומורסנן, אם יש מכולן יחד חמשה רבעים הרי הם חייבין בחלה.

הרי שהסובין והמורסן מצטרפין!

ומתרצינן: אמר אביי: שאני חלה, שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה, כשהיא מעורבת עם הסובין והמורסן. הילכך הכל בכלל "לחם הארץ" הוא וחייבים בחלה. אבל לענין הוצאת שבת צריך שהדבר יהיה חשוב, וכיון שבדרך כלל לא אוכלים את הסובין והמורסן, לכן אינם מצטרפין. [1] שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: חוץ מקליפי עדשים המתבשלות עמהן.

ודייקינן: וכי רק קליפות עדשים, אין, מצטרפין, ואילו קליפות פולין - לא מצטרפים?

והתניא: רבי יהודה אומר: חוץ מקליפי פולין ועדשים. שאף קליפי פולין מצטרפין?

ומתרצינן: לא קשיא. הא דמצטרפין בחדתי, בפולין חדשים. הא דלא מצטרפין, בעתיקי בפולין ישנים.

ומבארינן: עתיקי - מאי טעמא לא מצטרפין?

אמר רבי אבהו: מפני שנראין הקליפין כזבובים בקערה, לפי שהן שחורות, ולכן אין הדרך לבשלם ביחד עם הקליפה.

הדרן עלך פרק כלל גדול

הערות

[1] והתוס' רי"ד מפרש שההבדל הוא בכך, שבחלה, מאחר שעירבב את הסובין והמורסן יחד עם הקמח ועשה מהם לחם הרי החשיבם, ולכן גם אם הוציא כגרוגרת מאותו הלחם יתחייב. אבל הכא בשבת, שעדיין הוא קמח, אז אין הסובין והמורסן מצטרפין, כיון שאפילו אצל עני אין להם חשיבות עדיין.

פרק שמיני - המוציא יין

מתניתין:

המוציא יין חי שיעורו - כדי מזיגת הכוס של ברכה, ששיעורו רביעית הלוג. ומתוך שהיין שלהם היה חריף היו נוהגין למזוג אותו, דהיינו להוסיף עליו מים ביחס של שלשה חלקים מים לחלק אחד יין. ונמצא, שכמות היין בכוס של רביעית הוא רבע מרביעית. ובשיעור זה חייב על הוצאתו בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים.

חלב - כדי גמיעה, כמה שאדם בולע בבת אחת [והוא פחות ממלא לוגמיו, רמב"ן].

דבש - כדי ליתן על הכתית, מכה שעל גב הסוסים והגמלים שנוצרה מחמת כובד המשא [פירוש אחר: מכה שעל גב היד או הרגל של אדם]. [2].

שמן - כדי לסוך בו אבר קטן של תינוק בן יומו.

מים - כדי לשוף, להמיס בהם את הקילור, תרופה ששמים על העין [פיהמ"ש להרמב"ם].

ושאר כל המשקין שיעורם - ברביעית הלוג.

וכל השופכין מים סרוחין שמשתמשים בהם לגבל את הטיט, אף הן שיעורם ברביעית.

רבי שמעון אומר: כולן, כל המשקין שנזכרו במשנה - שיעורם ברביעית. ולא נאמרו כל השיעורין הללו שבמשנה שהם פחות מרביעית אלא למצניעיהן בלבד. שרק לאותו אדם שהצניע את המשקה וחזר והוציאו די לו בשיעור של פחות מרביעית כדי להתחייב על הוצאתו. אבל שאר כל אדם, שלא הצניעו אותו, אינם חייבים אלא אם כן הוציאו ממנו רביעית [3] [וחולק רבי שמעון על המשנה ששנינו בפרק הקודם שהמצניע עצמו חייב אפילו בכל שהוא, אלא שגם המצניע עצמו חייב רק בשיעור מסויים, אלא שהוא קטן מהשיעור שכל אדם חייב עליו].

גמרא:

תנא בתוספתא: המוציא יין - כדי מזיגת כוס יפה [התוספתא מפרשת מהו כוס דמתניתין].

ומבארינן: ומאי כוס יפה? כוס של ברכה של ברכת המזון שהצריכו חכמים ליפותו [שטעון עיטור, ועיטוף, הדחה, שטיפה, חי ומלא כדאמרינן במסכת ברכות נא, א].

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כוס של ברכה צריך שיהא בו יין חי רובע [רבע] רביעית הלוג כדי שימזגנו יוסיף עליו מים פי שלש מהיין ויעמוד על רביעית.

הערות

[2] ואעפ"י שהדבש עיקרו לאכילה, מכל מקום לא משערינן ביה בגרוגרת ככל האוכלין או ברביעית ככל המשקין, דכיון שרגילין להשתמש בו גם לרפואה אזלינן לחומרא, בשיעור הקטן, בכדי ליתן ע"ג המכה. שכל דבר הראוי לשני שימושין, ושניהם מצויין - הולכין בו אחר השיעור החמור, אעפ"י שאחד משניהם מצוי יותר. אבל דבר שאינו מצוי אלא לענין אחד, כגון יין, שאין רגילין להשתמש בו לרפואה, הרי אעפ"י שקצת בני אדם משתמשים בו גם לרפואה, אין הולכין בו אלא אחר שימושו המצוי, והיינו השתיה. מאירי עפ"י הגמ' להלן עח א.

[3] דבעינן לענין שבת דבר הראוי לכל אדם, ואפילו לאדם עשיר וחשוב, ולא אזלינן בתר רובא. חי' הר"ן לעיל עה ב ד"ה אלא למצניעיהן.

הכא נמי [כאן גם כן] יש לפנינו מקרה מיוחד, כיון שאף כאן כולם יחד חזיא [ראויים] לשמש כדוגמא שהמוכרם מצרף ערימה מכולם יחד ומשתמש בה.

א משנה המוציא בשבת אוכלים הראויים לאדם ששיעורם כגרוגרת למקום האסור בהוצאה — חייב. ומצטרפין כל האוכלים זה עם זה לכדי שיעור מפני ששוו בשיעוריהן. ושיעור זה נחשב חוץ מקליפתן וגרעיניהן ועוקציהן (הענף הדק שבקצה הפרי שבו הוא תלוי בעץ), וסובן (קליפת החיטה היורדת בכתישה), ומורסנן (שרידי סובין ומוץ שבקמח). ר' יהודה אומר: כל הקליפות אינן מצטרפות חוץ מקליפי עדשין שהן כן מצטרפות לכדי שיעור עם העדשים עצמם כיון שמתבשלות עמהן ונאכלות עמם.

ב גמרא ושואלים: והאם סובן ומורסנן של מיני דגן לא מצטרפין? והתנן [והרי שנינו במשנה] עיסות העשויות מחמשת רבעים הלוג קמח ועוד משהו חייבין בהפרשת חלה, ובתוך שיעור זה מחשיבים את הקמח ואת סובן ומורסנן, והרי שהסובין והמורסן מצטרפים! אמר אביי: לענין חלה ועשיית לחם מצטרפים הסובין, שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה (מעורבת בסובין), אבל להוצאת שבת, כיון ששיעורה קטן ונמדד על פי חשיבות הדברים דרוש שיהא ראוי למאכל לכל אדם.

ג שנינו במשנה שכל הקליפות אינן מצטרפות לכדי שיעור מאכל ר' יהודה אומר חוץ מקליפי עדשים משום שהן המתבשלות עמהן. ושואלים: האם רק עדשים אין [כן] מצטרפים ואילו פולין לא מצטרפים? והתניא [והרי שנינו בברייתא] שר' יהודה אומר שכל הקליפות מצטרפות למאכל חוץ מקליפי פולין ועדשים! ומשיבים: לא קשיא [אין הדבר קשה], הא [זה] ששנינו שלדעת ר' יהודה קליפות פולים מצטרפות הרי זה בחדתי [בפולים חדשים, טריים], ואילו הא [זה] ששנינו שלדעתו אינן מצטרפות הרי זה בעתיקי [בישנים]. ושואלים: עתיקי מאי טעמא [ישנים מה טעם] לא יצטרפו? אמר ר' אבהו: מפני שנראין חלקי קליפתם כזבובין בקערה, ומאוסים לאוכלם, והכל משליכים אותם.

א משנה המוציא בשבת יין חי (לא מזוג), שיעורו כדי להתחייב הוא כדי מזיגת הכוס. שנהגו להוסיף מים ליין חי, והמוציא יין חייב בכדי שיעור היין בלבד הראוי לשתייה חשובה. חלב — כדי גמיעה. דבש — כדי ליתן על הכתית (פצע הנעשה מחמת שיפשוף), שמן — כדי לסוך בו אבר קטן, מים — כדי לשוף (לשפשף ולמרוח) בהם את הקילור (תחבושת לעין). ושאר כל המשקין שיעורם ברביעית הלוג, וכל השופכין ברביעית. ר' שמעון אומר: כל המשקים כולן שיעורם ברביעית הלוג. ועוד אמר: ולא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן, לאדם המקפיד אשר שומר דבר זה, שרק הוא בלבד חייב על הוצאתו, משום שלגביו הרי זה דבר חשוב, וחיוב ההוצאה הוא לפי חשיבות הדבר למי שהוציאו. ואולם אדם אשר שיעורים אלה קטנים ואינם חשובים בעיניו אינו חייב על הוצאתם.

ב גמרא תנא [שנינו בתוספתא]: שיעור הוצאה ביין הוא כדי מזיגת כוס יפה. ומסבירים: ומאי [ומהו] כוס יפה שאמרו — כוס של ברכה. ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כוס של ברכה צריך שיהא בו יין רובע (רבע) של רביעית הלוג, כדי שימזגנו במים ויעמוד שיעור היין המזוג על רביעית הלוג. ששיעור המזיגה הוא שלושה חלקים מים לכל חלק יין.

אמר רבא: אף אנן נמי [אנחנו גם כן]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Here too, since these substances are suited to be piled together in the sample of a merchant seeking to sell them, they join together with regard to carrying out on Shabbat as well.

MISHNA: One who carries out a measure of foods fit for human consumption equivalent to a dried fig-bulk into a domain where carrying is prohibited on Shabbat is liable. And all those foods join together with one another to constitute that amount because they are equal in their measures. This amount is calculated without their shells, and their seeds, and their stems, and their bran, the husk that comes off of the wheat kernel when pounded, and their coarse bran that remains in the flour. Rabbi Yehuda says: None of the shells are calculated, except for the shells of lentils, which join together with the lentils to comprise the measure for liability because they are cooked and eaten with them.

GEMARA: The Gemara asks: And do the bran and coarse bran of cereals not join together? Didn’t we learn in a mishna: Dough made from five-quarters of a log of flour and a bit more obligates one to separate ḥalla? That amount includes them, the flour, and their bran, and their coarse bran. Apparently, bran and coarse bran join together with the flour to constitute the requisite measure. Abaye said: Bran joins together with the flour with regard to ḥalla and the making of bread, since a pauper eats his loaf made from dough mixed with bran. However, with regard to carrying out on Shabbat, the food items in question must be suitable for all people, since the measures are small and are calculated by their significance.

We learned in the mishna that shells do not join together to constitute the measure of food. Rabbi Yehuda says: Except for the shells of lentils because they are cooked and eaten with them. The Gemara asks: Is that to say that with lentils, yes, the shells do join together; but with beans, no, they do not? Wasn’t it taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: Except for the shells of beans and lentils? The Gemara answers: This is not difficult: This baraita, which teaches that, according to Rabbi Yehuda, shells of beans join together with the beans, is referring to new, fresh beans. That mishna, which teaches that, according to Rabbi Yehuda, shells of beans do not join together with the beans, is referring to old beans. The Gemara asks: Why do the shells of old beans not join together? Rabbi Abbahu said: Because their shell fragments look like flies in the dish; people are repulsed by those shell fragments, they do not eat them and discard them.

MISHNA: One who carries out undiluted wine from a private domain to a public domain or vice versa is liable only for a measure equivalent to the wine typically diluted in a cup. Pure wine was diluted with water. The measure that determines liability for carrying out wine is a measure suitable to be diluted for a significant cup of wine. The measure that determines liability for carrying out milk is equivalent to that which is swallowed in one gulp. The measure that determines liability for carrying out honey is equivalent to that which is used to place on a sore caused by chafing. The measure that determines liability for carrying out oil is equivalent to that which is used to spread on a small limb. The measure that determines liability for carrying out water is equivalent to that which is used to rub and spread on an eye bandage. And the measure that determines liability for carrying out all other liquids is a quarter of a log. And the measure that determines liability for carrying out all waste water is a quarter of a log. Rabbi Shimon says: The measure that determines liability for all liquids is a quarter of a log. He further stated: And all these measures were only stated with regard to those who store them. One indicates that he considers these liquids significant by storing them. One is only liable for carrying out an object that is significant to him. Others, for whom these measures are insignificant, are not liable for carrying them out.

GEMARA: It was taught in a Tosefta: The measure that determines liability for carrying out wine is equivalent to the wine diluted for a significant cup of wine. The Gemara explains: And what is the significant cup of wine to which the Tosefta referred? It is a cup of blessing. And Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: A cup of blessing must have a quarter of a quarter of a log of undiluted wine in it, so that one will dilute it with water, and the cup will contain a quarter of a log. The ratio of dilution is typically three parts water to one part wine.

Rava said: We too

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פ"ח המוציא יין.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית. משתכח פירושיה בפרק ערבי פסחים (פסחים דף קח) אמר רב יהודה אמר שמואל ד' כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה ואותבי' לשמואל מברייתא דקתני בה ד' כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית ופרקינן מאי כדי מזיגת כוס יפה דאמר שמואל בהאי שיעורא ואמרו עוד (שם דף קט) אמר רב יצחק קיסטא דמוריסא דהוות בטבריא היא הוות כמין דמקדשא ובה משערין רביעית של פסח ומיכן את למד כוס של ברכה רביעית במסכת נזירות בפרק ג' מינים אסורין (דף לח) אמרו אמר ר' אלעזר עשר רביעיות נקיט רב כהנא בידיה ה' סומקאתא וה' חיורתא ה' סומקאתא נזיר ועושה פסח שהורו למקדש ומתים סימן נזיר רביעית יין לנזיר עושה פסח דאמר רב יהודה אמר שמואל ד' כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית שהורו השותה רביעית יין אל יורה במקדש שהשותה רביעית יין ונכנס למקדש חייב מתים דתניא מניין לרביעית דם היוצאה משני מתים שהיא מטמאה באהל שנא' (ויקרא כ״א:י״א) ועל כל נפשות מת לא יבא וחמש חיורתא חלה נזיר מצורע (שנפלו) [שנפסלו] בשבת סימן חלה רביעית שמן לחלה נזיר רביעית שמן לנזיר מצורע רביעית שמן לנזיר מצורע ושנפסלו דתנן ושאר כל משקין טמאין פוסלין את הגויה לרביעית שבת דתנן ושאר כל המשקין ברביעית וכל השופכין ברביעית:

ר' יהודה אומר חוץ מקליפי עדשים שהן מתבשלין עמהן ולפיכך מצטרפות. והא דתנן חוץ מקליפיהן ר' יהודה אומר חוץ מקליפי עדשים חוץ מחוץ ונמצא מיעוט ממיעוט ולרבות הוא כמה שפירשנו למעלה:
ושניא חלה דסובן ומורסנן הין מצטרפין לקמח להוציא מכולן חלה.

שכן עני אוכל פתו מעיסה בלוסה שיש בה סובין ומורסן וזו היא עיסתו ואמר רחמנא ראשית עריסותיכ' אבל להוצאת שבת אין סובן ומורסנן מצטרפין וכן פולים אם חדשים הן הרי מנהג לבשל בקליפיהן. וקאמר ר' יהודה בברייתא שאף הן מצטרפות עם הפולין. אבל אם הם ישני' ונשתחרו נראין כזבובים בקערה ורגילין בני אדם לקלפן קודם בישול והלכך אין קליפיהן מצטרפות עמהן:

הדרן עלך כלל גדול.

פ"ח המוציא יין כדי מזיגת הכוס.

תנא כדי מזיגת הכוס יפה. ומאי כוס יפה כוס של ברכה. והתם אמרינן אמר רב יהודה אמר שמואל כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה. ומותבינן ד' כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית ופרקינן אידי ואידי חד שיעורא הוא והאי דקאמר צריך שיהא בארבעתן רביעית בכל אחת רובע רביעית כדאמרינן הכא. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית.

אע"פ שלענין שבת באוכלין לא נכללו סובין ומורסן בשיעור גרוגרת לענין חלה אינו כן אלא חמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה הם וסובנן ומורסנן שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה ויש מתמיהין מכאן היאך אנו מודדין עכשו חמשת רבעים קמח מרוקד ונמצאנו מוסיפין על השיעור ויש בו חשש חמוץ וכן מתמיהין היאך משערין בקמח כלל והלא בחטה היה לו לשער שהרי עומר בזרעוני' היו מלקטין אותו בשיעור עומר ואח"כ טוחני' אותו ואין אצלי קושיא בכל אלו שכל שהוא פחות מזה אין בו שיעור לחלה ומ"מ אם יש בו יותר מעט אין חשש חמוץ בכך ולא אמרו קפיזא קפיזא אלא להפליג בשמירה אבל בדקדוקין של הבל אין קפידא כלל:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק שמיני בעזר הצור:

המוציא יין וכו' כבר ביארנו על מלאכת ההוצאה שרוב עניני שבת תלוים בה ושבאו עליה בזאת המסכתא דברים ארוכים יתר על כל שאר המלאכות וכן ביארנו שאחד מעניני ההוצאה הוא לידע בכל הדברים באיזה שיעור מהם יתחייב בהוצאתם ושכבר הוחל ביאור אלו הענינים בסוף פרק כלל גדול ובאו אלו הפרקים ר"ל פרק זה ופרק ר' עקיבא ופרק המצניע להשלים ביאור אלו הענינים ואין הכונה בזה הפרק לבאר בו דבר אחר זולתי דברים באו שם ע"י גלגול כמשפט סוגיית התלמוד כמו שקדם והחל על זה ואמר:

המשנה הראשונה המוציא יין כדי מזיגת הכוס חלב כדי גמיאה דבש כדי ליתן על הכתית שמן כדי לסוך אבר קטן מים כדי לשוף את הקלורית ושאר כל המשקין ברביעית וכל השופכין ברביעית ר' שמעון אומר כלם ברביעית לא נאמרו כל השיעורין האלו אלא למצניעיהם אמר הר"ם פי' הכוס שרמז אליו בזה המקום הוא כוס של ברכה ושיעורו כדי רביעית וכבר ביארנו פעמים כי שיעור רביעית אצבעים על אצבעים אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע וכל המדות בגדל שהוא הבהן בלשון עברי והיו מוזגים יינם חלק אחד יין ושלשה חלקים מים אם כן יהיה מזיגת הכוס רובע רביעית מיין שלהם וגמיעה הוא כדי בליעה אחת אם הוא חלב בהמה טהורה שהוא ראוי לשתות אבל חלב בהמה טמאה שעורו להוצאת שבה כדי לכחול עין אחת וכתית הוא קצת המכה ר"ל פי המכה והקבוץ כתיתין וכבר קדם פירושו ואמרו אבר קטן ר"ל אבר קטן של אדם בן יומו והאבר הקטן שבאדם הוא אצבע קטנה שברגל לשוף את הקלורית שיעור שימס בו הסם הנקרא בערבי שו"אף וזהו במימי היאור בלבד שהן יפין לעין אבל שאר המימות שיעורן כדי לרחוץ פנים של מדוכה ושופכין הדברים הנשפכים כלם ר"ל הנגרים והם המשקין כלם ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי המוציא יין כדי מזיגת הכוס פי' בגמ' כדי מזיגת כוס יפה ר"ל כוס של ברכה שהוא צריך שיהא שם רביעית אחר שנמזג ונמצא שצריך ליתן יין חי לתוך הכוס רובע רביעית למזוג בו על חד תלתא ואם כל שהוא מוציא רובע רביעית של חי חייב ובלבד שיהא יין הראוי למזגו על חד תלת שהרי הוא כרביעית ובמזוג כהלכתו ברביעית הא יין שאינו ראוי למזגו בכך אין משערין אותו אלא לפי אומד שלו והוא שאמרו בגמ' יין שרוני לחוד דרפי:

חלב ר"ל חלב של בהמה טהורה כדי גמיאה והוא מלשון הגמיאיני נא ור"ל כדי גמיעת אדם בינוני ואין שמין לכל אדם בשלו וכן הסכימו בה גדולי הדורות אף לדעת האומר ביום הכפרים שמשערין לכל אדם בשלו שביום הכפרים יתובי דעתא מחייבתו ואין דעתו של אדם מתיישבת אלא למדת עצמו אבל בשבת לדבר חשוב אנו צריכין וכל גמיעה בינונית דבר חשוב הוא ושיעור גמיעה בינונית הוא פחות מכדי רביעית ואין צריך לומר פחות מכגרוגרת ואע"פ שבחולב הלכו לשיעור גרוגרת כמו שיתבאר בפרק המצניע טעם הדבר ממני שאין אדם טורח לחלוב בפחות מכן אבל להוצאה כל בכדי גמיעה הוא דבר חשוב וחייב בהוצאתו:

וחלב בהמה טמאה לא התבאר דינה במשנה זו עד שמתוך כך יש מפרשים שיעור זה בין לטמאה בין לטהורה ומ"מ בתלמוד המערב אמרו הדא דתימא בחלב בהמה טהורה אבל של בהמה טמאה כדי לכחול בה עין א' וכן פסקוה גדולי המחברים וחלב של אשה יתבאר בגמ' שעורו כדי ליתן במשיפה ר"ל כלי שנותנין בו את הקילור ולאחר שהניחו שם את הקילור נותנין שם חלב אשה מעט וממחין אותו לתוך הקילור שלא יהא הקילור עבה יותר מדאי אלא זך וצלול והיו רגילים בזה בחלב אשה או במים או בלובן ביצה ומתוך כך נתנו שיעור זה בלובן ביצה שאף הוא ראוי לכך כחלב אשה וכן במים כמו שיתבאר בסמוך:

דבש כדי ליתן על הכתית ר"ל מכה שבגב הבהמה הבאה לה מחמת משאוי וכמו שאמרו במציעא ל"ח ב' דבש והדביש למאי חזי לכתיתא דגמלא וי"מ מכה שעל גב היד והרגל ובכלל הוא כל בועה היוצאת וכשמתבשלת להוציא מורסא מתחדדת מעט ואותו שפוע נקרא פי כתית וכל השטח נקרא כתית ומתוך כך שאלו בברייתא בגמ' אם שיעור זה כדי ליתן על פי כתית והוא שיעור מועט בערך כל הכתית או כדי ליתן על הכתית כלו ולא נתברר וגדולי המחברים כתבוה לחומרא ואע"פ שהדבש עיקרו לאכילה והיה לנו לילך בה לשיעור גרוגרת כשאר אוכלין הואיל ורפואה מצויה בה הולכין בה לשיעור רפואתה ולהחמיר שכל שראוי לשני דברים ושניהם מצוין הולכין בה אחר השיעור החמור אע"פ שהדבר האחד מצוי יותר אבל דבר שאינו מצוי אלא לענין אחד כגון יין שהשתיה מצויה בו ולא הרפואה אע"פ שקצת בני אדם נוהגין בו לרפואה אין דנין בו אלא אחר המצוי והוא השתיה:

שמן כדי לסוך אבר קטן פי' בגמ' אבר קטן של קטן בן יומו ר"ל אצבע קטנה וי"מ אחד מפרקי אצבע קטנה וגדולי המחברים כתבו אצבע קטנה של רגל קטן בן יומו:

מים כדי לשוף בו את הקילור והוא שהיו נותנים מים בתוך הקילור העשוי לחולי העין וממחין אותה בתוכו ואע"פ שהמים עיקרן לשתיה והיה לנו לילך בם לרביעית מ"מ אף רפואתו מצויה ממה שאמרו בגמ' כל שקייני מסו ומטללי בר ממיא דמסו ולא מטללי כלומר כל ששפין בו את הקילור ר"ל שממחין אותו בה מרפאים החולי אלא שמסככים על העין ר"ל שמונעים ראייתו מתוך עוביין וסמיכותן עד שיכלו מראיתן לגמרי בר ממיא שכשהוא ממחה אותן בתוך הקילור צלילות הקילור עומד הרבה ואינו נגלד בתוך העין ובירושלמי פירשו מים כדי לרחוץ בהם פני המדוכה ומתוך כך פירשו קצת מפרשים שהמים הנזכרים במשנה זו פירושה על הטל והוא שנתנו בו שיעור כדי לשוף בו את הקילור שהטל הוא שראוי לכך יותר אבל מים ממש שיעורו ברחיצת פני המדוכה וגדולי המחברים פסקוה כן ולא יראה לי כן ממה ששאלו בגמ' אלא מים ששתייתו שכיחא רפואתו לא שכיחא עד שתרצו רפואתו נמי שכיחא מדאמר שמואל כל שקייני מסו וכו' ואלו בטל היאך אמר שתייתו שכיחא אלא ודאי תלמוד המערב חולק בה עם תלמוד שלנו ולפי תלמוד שלנו שיעור המים ושיעור הטל אחד הוא ושאר כל המשקין שאין רפואתן מצויה כגון יין מזוג ושכר והדם ודומיהם שיעורן ברביעית וכל השופכים ר"ל מים סרוחין ברביעית שהרי ראויות לגבל בהן את הטיט ר' שמעון אומר כלן ברביעית ר"ל אף היין והדבש והחלב והשמן ולא נאמרו שיעורין הנזכרים בהם במשנה זו אלא למצניעיהן ר"ל שאף המצניעין צריכין שיעור ואם הצניעו פחות מכשיעור והוציאו אינו כלום אבל שאר בני אדם שיעורן ברביעית ואין הלכה כן אלא המצניע הואיל והחשיבו אינו צריך שיעור ושיעורין הנזכרים הוא לשאר בני אדם על הדרך שביארנו ופירוש מצניעיהן הוא שמצניעים אותם לכך והואיל והוא הצניעו לדבר זה אע"פ שאינו כשיעור הראוי לכך מ"מ הוא החשיבו לכך אבל מצניע סתם שאין שיעורו אלא שאר בני אדם שכל הדברים ניתנו להצניע:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

תוספות בד"ה חלב כדי כו' דבפ' בתרא דיומא כו' איכא דמחייב ברביעית ואיכא כו' א"כ הוו יותר מדאי חלוקים כו' עכ"ל ר"ל דאין סברא התם ביום הכפורים לענין יתובי דעתא שיהיו חלוקים יותר מדאי דרביעית הוא יותר מהגרוגרת לפי החשבון דט' סעודות יש בקב נמצא דפ"א גרוגרות יש בקב ורביעית אין בקב רק י"ו אבל מתוך שמעתין דתנא קמא סבר חלב כדי גמיעה ור"ש פליג ואמר דכולן ברביעית ליכא לאוכוחי דא"כ היו יותר מדאי חלוקים זה מזה דלענין שבת ודאי מידי דחשיב בעינן ולמר בכדי גמיעה הוי חשיב ולמר ברביעית ולא שייך כאן חלוקים יותר מדאי וק"ל:

בא"ד ומיהו כגרוגרות דהמצניע איירי ביבש אפשר שבתחלה היה יותר מכדי גמיעה כו' דסתם חלב הוי לגבינה כו' עכ"ל דהשתא כיון דהחלב בלח היה כ"כ שיהיה ביבש כגרוגרות שהיא שיעור מוציא אוכלין איכא למימר שפיר דסתם חלב לגבינה אבל לעיל לתירוץ ר"י דהחלב בלח אינו אלא כגרוגרות ליכא לחיובי ביה כיון שאין כאן כ"כ ביבש שיהיה שיעור מוציא אוכלין וע"כ הוצרכו להוסיף בדבריהם לעיל דמש"ה חייב כיון דמפרש לה לגבינה אחשוביה אחשביה לשיעור גרוגרות הלח כאילו הוא כן ביבש ומה"ט לא שייך לעיל לתירוץ ר"י סתם חלב לגבינה דהא בעי לפרושי לגבינה לאחשוביה שיהיה שיעור גרוגרת הלח כאילו הוא יבש ואין להקשות דאימא דאם הוא מתחלה כדי גמיעה בלח נעשה ממנו ביבש כגרוגרת דהשתא השיעורים דהכא ודהתם שוין ולא צריכין לפלוגי בין סתם חלב לגבינה או לגמיעה דמ"מ קשה אשינוי לשון דהכא במוציא נקט כדי גמיעה לפי מה שהוא בלח והתם בחלב נקט שיעור גרוגרת שיהיה ביבש ולא נקט שיעור כדי גמיעה לפי מה שהוא בלח כי הכא וק"ל:

בד"ה כדי שימזגנו כו' ור"ת מפרש דחי דקאמר היינו מזוג ולא כו' עכ"ל מה שהוצרך להכי ולא סגי ליה דבברכת הארץ מוסיף מים עד שיהא מזוג כו' עיין ברא"ש בפ' שלשה שאכלו וק"ל:

בד"ה ויעמוד על רביעית כו' ועי"ל דדוקא מקדש עכ"ל צ"ע לחלק בין כוס של קידוש לשאר כוסות של ברכה דהא בהדיא אמרינן בע"פ ד' כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי מזיגת הכוס יפה והיינו כדי מזיגה לכל אחד ואחד והיינו כדי רביעית לכולם כמ"ש לקמן וע"כ בד' כוסות הללו איכא נמי כוס של קידוש ולא בעי כדי מלא לוגמיו אלא רביעית כשאר ג' כוסות וק"ל:

בתוס' ד"ה המוציא כו' וכן מוכה דכרי גמיעה נפיש וכו' ר"ל וכ"ת דאימא איפכא דסתם חלב לגבינה דשיעורו כגרוגרות דנפיש מגמיעה והכא מיירי בחולב לגמיעה דאחשובי אחשביה זה אינו דכן מוכח דכדי גמיעה נפיש ודו"ק:

בא"ד ובעירובין משמע דט' סעודות יש בקב כצ"ל:

בא"ד ומיהו כגרוגרות דהמצניע וכו' ר"ל דלעולם אימא לך איפכא כדלעיל ואע"ג דמוכח מהא דיומא דגמיעה נפיש מגרוגרת היינו מגרוגרת לח וההיא דהמצניע איירי בגרוגרת יבש דגפיש מגמיעה וק"ל:

בא"ד וי"מ דכשהחלב כבר בעין מיחייב בכדי גמיעה וכו' ר"ל דלעולם אימא לך דסתם חלב לאכול ולשתות ולכך שיעורו בכדי גמיעה ואפ"ה בחולב אינו חייב אלא כגרוגרת ואפי' בחולב סתם משום דאין אדם טורח וכו' דכה"ג אמרי' לקמן דכשמוציא טיט בעין הוי שיעורו בכדי לעשות פי כור שיעור קטן ובמוציא מים שופכין שאין ראויים אלא לגבל בהן את הטיט שיעורן ברביעית שהוא כדי לגבל בהן טיט הרבה יותר מכדי לעשות פי כור אבל הוציא שופכין בכדי שיהא בהן לגבל את הטיט לעשות פי כור אינו חייב משום שאין אדם טורח לגבל טיט לעשות פי כור ועיין לקמן וע"ז נמשך שפיר מה שכתבו התוס' ומיהו אר"י דלא דמי וכו':

ד"ה כדי גמיעה וכו' ולא משמע כן במס' יומא וכו' ר"ל משום דאיפלגו ב"ש וב"ה ושאר תנאי לענין השותה ביוה"כ דמר אמר דשיעורו ברביעית ומר אמר מלא לוגמא ומר אמר כמלא לוגמא ומר אמר בכדי גמיעה ע"ש מכלל דמלא לוגמא וכדי גמיעה כל א' שיעור אחר הוא וק"ל:

ד"ה צריך שיהא בו רובע רביעית וכו' דכוס הוי רביעית של תורה וכו' פי' רביעית של תורה היא רביעית יין של נזיר ורביעית שמן לרקיקי נזיר ושם בערבי פסחים קאמר דשיעור הכוס המחזיק רביעית של תורה הוא אצבעיים על אצבעיים וכו' ומוכיח שם החשבון מתוך חשבון המקוה שהיא אמה על אמה ברום שלש אמות ומחזיקות המים של המקוה שהן ארבעים סאה ומתוך אותו חשבון מוכח דרביעית של תורה הוא רביעית הלוג:

ד"ה כדי שימזגנו וכו' ור"ת מפרש דחי דקאמר היינו מזוג ולא מזוג וכו' ובברכת הארץ מוסיף מים עד שיהא מזוג כדאוי כדאמר בפרק שלשה שאכלו שמוסיף בברכת הארץ וכו' מקשין התלמידים על פי' ר"ת דלמה לו לפרש דחי פירושו מזוג ולא מזוג לימא דחי הוי חי ממש והא דמשמע הכא בשמעתין דכוס של ברכה טעון מזיגה היינו שימזגנו בברכת הארץ כדאמר בפרק שלשה שאכלו אבל אין זה קושיא כלל דבפרק שלשה שאכלו קאמר ומוסיף עליו בברכת הארץ ומפרש ר"ת דהיינו שמוסיף מים ולישנא דמוסיף לא שייך לומר אם לא נתן לתוכו שום מים מקודם זה רק היה חי לגמרי ועתה בברכה זו הוא תחלת המזיגה ונתינת המים לא שייך לומר מוסיף מים וק"ל:

ד"ה אף אנן נמי תנינא וכו' אע"פ שיכול להוסיף עליהן כדמסיק ודקאמרת מים וכו' כצ"ל:

גמ' מאי טעמא לא אמר ר' אבהו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ה"נ חזי ביחד הס"ד:

במשנה חוץ מקליפתן וגרעיניהן. לכאורה מזה סתירה להתוספות בברכות (לו רע"ב) וע' בהגר"א ז"ל או"ח סי' ר"ב ס"ק ח':

ד"ה ולא נאמרו. וס"ל לר"ש כו' כדאמרי' כו' דל"ל לר"ש כל שא"כ כו'. ע"ש דארישא כל הכשר כו' אמרי' דלא כר"ש אבל אסיפא דכל שא"כ כו' אמרי' דלא כרשב"א ומשמע אדרבה דכר"ש אתיא וע"ש בתוס' ואפשר דהאי כדאמרינן כו' שב למעלה ור"ל דל"ל הא דאמרינן בפירקין דלעיל דמחייבא דל"ל לר"ש כל שא"כ כו' וכאן חזר בו מפי' דשם ומפרש למצניעיה דבדברי ר"ש היינו שהצניען ממש וממילא גם סיפא דשם לא אתיא כוותיה וזה לא איצטריך הגמרא לאשמעינן דכיון דכבר אייתי דבריו דגם המצניע בעי שיעורא פשיטא דל"א סיפא ג"כ כוותיה והוסיף רק לומר דגם כרשב"א ל"א הסיפא:

[תוד"ה אף אנ"ת. ועוד דמשום האי טעמא כו' חשוב ומחייב בפחות כו'. ק"ל דלפ"ז מאי מייתי ראיה מהא דשאר כל המשקין ברביעית דלמא שאני יין הואיל דחזי לכוס של ברכה לא בעינן ביה שיהיה רביעית אף לאחר שימזגנו דכוס של ברכה לא בעי רביעית ועי' לקמן תד"ה ועוד] :

מתני' שמן כדי לסוך. עי' פ"ב מ"ב דכלים בר"ש שם:

כוס של ברכה. כ' תוס' ד"ה ויעמוד על רביעית וכו' ועוד י"ל דדוקא מקדש עכ"ל. והק' מהרש"א הא בד' כוסות יש ג"כ כוס של קידוש. וי"ל דבשארי כוסות אע"ג דשיעורן רביעית מ"מ סגי כשישתה רובא דכסא. נמצא אחר ששתה כוס של קידוש מלא לוגמי' שהוא קצת יותר מרביעית ימזוג לו כוס רביעית וישתה ממנו רובא דכסא ועוד ימזוג כוס ברהמ"ז וישתה רובא. וב' מיעוטי דתרי כסי אמצעי ישלימו חסרון מה שהי' כוס של קידוש יותר מרביעית ויכול למזוג כוס רביעי כשיעור וק"ל:

המוציא יין פרק שמיני

במשנה המוציא יין כדי מזיגת הכוס חלב כדי גמיעה וכו' ושאר כל המשקין ברביעית וכו' עד סוף המשנה. לקמן בגמרא מפרש בטעמא דכולהו שיעורין דמתניתין דכללא הוא כל מידי דשכיח ולא שכיח אזיל בתר דשכיח אף לקולא שכיח ושכיח אזיל לחומרא. אלא דלכאורה לא אשכחן האי כללא אלא בהנך שיעורין דמתניתין דהכא דאיירי במיני משקין לחוד א"כ איכא למידק מ"ש במיני אוכלין דלא אשכחן האי כללא דהא סתמא תנן שילהי פירקא דלעיל דכל אוכלין שיעורן כגרוגרת ואטו בכל מיני אוכלין לא אשכחן כמה מינים דשכיחי נמי לרפואה אפילו בפחות מגרוגרת ואפילו הכי בעינן כגרוגרת דדוקא במצניע קתני לקמן בר"פ המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה חייב בכל שהוא משמע דכשלא הצניען דינן כגרוגרת (לבר מפלפלת ועטרן ומיני בשמים דלאו בני אכילה נינהו בעינייהו) והכא במיני משקין ע"כ דאפילו בלא הצניען קתני דסגי בהנך שיעורין אע"ג דלא הוי רביעית דהא במצניע אפי' ר"ש מודה:

והנלע"ד בענין זה דדוקא באוכלין דשיעורא דגרוגרת דידהו הוי הלכה למשה מסיני ואסמכינהו אקרא דארץ תאנה וגפן והאי שיעורא היינו בין בהוצאה ובין בשאר מלאכות דשייך באוכלין כגון קצירה וטחינה ואפייה ובישול דכולן כגרוגרת וכיון דהלכה למ"מ הוא מגזירת הכתוב כהלכתא בלא טעמא תו לא שייך לחלק אע"ג דבפחות מגרוגרת נמי חזי למידי אחרינא אם לא שהצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה משא"כ במיני משקין נראה דשיעורא דידהו אפילו ברביעית לאו הלכה למ"מ הוא וא"כ ע"כ שהתורה מסרה הדבר לחכמים מש"ה שייכו כל הנך שיעורים מטעמא דמסיק לקמן בגמרא דבשכיח תליא מילתא. ומה ששנינו דשאר כל המשקין ברביעית היינו משום שיעור שתייה ברביעית כך היה נ"ל לכאורה. ואף את"ל דאשכחן בשום דוכתא דשאר כל המשקין ברביעית נמי הלכה למשה מסיני הוא לענין שבת אפ"ה איכא למימר דשאני הנך משקין דמתני' אע"ג דמיקרי משקה אפ"ה אין עיקרן עומד לשתותן בעינייהו אלא לטפל בהן או לבשל בהן שום דבר כגון חלב ודבש וכ"ש שמן דלא חזי כלל בעיניה. והא דקתני מים כדי לשוף בהן את הקילור היינו כדמפרש לקמן בגמרא וכמו שאבאר במקומו ודו"ק ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה המוציא יין חלב כדי גמיעה הקשה רבינו אפרים דתניא בשילהי המצניע וכו' והמגבן כגרוגרת וכו' דהא לקמן בפירקין אמרי' דהמעבד עור שיעורו כמוציא עור וכו' עס"ה. ולמאי דפרישית בסמוך ממילא נתיישבה קושיא זו דדוקא לקמן לענין שיעורא דעור דנראה דלאו הל"מ מסיני הוא כדמוכח מהאי סוגיא דהתם גופא וע"כ דהנך שיעורא דבר המסור לחכמים דמסברא משערין בכל חד במאי דחזי למידי מש"ה אין סברא לחלק בין מעבד עור למוציאו וכה"ג בכל השקלא וטריא דלקמן משא"כ הכא לענין החולב והמגבן ודאי שייך לחלק דבחולב ומגבן לצורך אכילה דהוי הל"מ מסיני מש"ה הוי שיעורו כגרוגרת משא"כ בסתם חלב לשתייה שהיא ממיני משקין שלא נאמרה בו הל"מ מסיני אלא שהדבר מסור לחכמים מש"ה שיעורו כדי גמיעה כן נ"ל לולי שהתוס' לא כתבו כן והנלע"ד כתבתי ובעיקר המשך לשון התוס' עיין במהרש"א:

הכא נמי חזי. ביחד: לדוגמא. מי שיש לו למכור צובר מכולן ונותן לפני חלונו להראות שיש לו למכור מכולן וניחא ליה שיהו מחוברין יחד דאיידי דזוטרי כל חד וחד הרוח מפזרתו: מתני' אוכלים כו'. למאכל אדם: ומצטרפין. כל אוכלי אדם זה עם זה: חוץ מקליפיהן. שאינן אוכל ואין משלימין השיעור: ועוקציהן. זנב הפרי דהוא עץ בעלמא: וסובן. קליפת חטין הנושרת מחמת כתישה: ומורסנן. הנשאר בנפה: ר' יהודה אומר. כל הקליפין אין מצטרפין . כדאמרן חוץ מקליפי עדשים שמצרפות אותן: שמתבשלות עמהן. לאפוקי קליפה חיצונה שהן גדלות בתוכה הנושרות בגורן: גמ' בלוסה. מעורבת בסובנה ובמורסנה הלכך לחם הארץ קרינן ביה ומיהו לענין שבת מידי דחשיב בעינן וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו: פולין חדתי. קליפתן מצטרפין: כזבובין. לפי שהן שחורות: מתני' המוציא יין. חי: כדי מזיגת הכוס. כשיעור שנותנין יין חי לתוך כוס להוסיף עליו מים כהלכתו ולמזוג אותו בהן ובגמרא מפרש באיזה כוס משערו: כתית. שבגבי הסוסים והגמלים מחמת המשאות רדוי''ש בלע''ז והכי אמר בהמפקיד בבבא מציעא (דף לח.) דבש והדביש למאי חזי לכתותא דגמלי אבל רבותי פירשו כתית מכה שעל גב היד ושע''ג הרגל: לשוף. לשפשף ולהמחות בהן: קילור. שנותנין על העין לודיי''א בלע''ז: ברביעית. ביצה ומחצה רביעית הלוג: שופכים. מים סרוחים ובגמרא מפרש למאי חזו: כולן ברביעית. אף היין והחלב והדבש: ולא נאמרו. שיעורין שבמשנה אלא למצניעיהן לבד וחזר המצניע והוציאו חייב אבל שאר כל אדם שהוציאו אינו חייב וסבירא לי' לר''ש דמצניע עצמו בעי שיעורא זוטא ובבציר מהא שיעורא לא מיחייב כדאמרינן בפרקין דלעיל (דף עה:) דלית ליה לר''ש כל שאין כשר להצניע ואין מצניעים כמוהו שיתחייב עליו מצניעו: גמ' תנא. בתוספתא המוציא יין כדי מזיגת כוס יפה פירוש לכוס דמתני': כוס של ברכה. ברכת המזון שהצריכו חכמים ליפותו כדאמרי' בברכות (דף נא.) עיטור ועיטוף הדחה ושטיפה חי ומלא: אמר רב נחמן גרסי' ולא גרסי' דאמר: שיעור כוס של ברכה צריך שיהא בו. יין חי רובע של רביעית הלוג: כדי שימזגנו. במים שלשה חלקים מים ואחד יין: ויעמוד על רביעי'. הלוג:

חמשת רבעים קמח ועוד גרסי' כדפרי' בפ''ק (דף טו.): מתני' המוציא יין. חלב כדי גמיעה. הקשה רבינו אפרים דתניא בשילהי המצניע (לקמן צה.) החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת ואין חילוק בין מוציא לחולב דהא לקמן בפירקין אמרי' דהמעבד עור שיעורו כמוציא עור ותירץ ר''י דסתם חלב לגמיאה דנפיש מגרוגרת והתם מיירי בחולב לגבינה דאחשוביה אחשביה וכן מוכח דכדי גמיאה נפיש מגרוגרת דבפ' בתרא דיומא (פ.) גבי שותה ביוה''כ איכא דמחייב ברביעית ואיכא למ''ד בכדי גמיאה ובעירובין (דף פב:) משמע דתשע סעודות יש בקב ובפרק חלון (שם פ:) משמע שיש י''ח גרוגרות בשתי סעודות ואי כדי גמיאה פחות מגרוגרת א''כ הוו יותר מדאי חלוקים זה מזה ומיהו כגרוגרת דהמצניע (לקמן צה.) איירי ביבש אפשר שבתחלה היה יותר מכדי גמיאה ולפי זה צריך לפרש דסתם חלב הוי לגבינה והא דמיחייב הכא בכדי גמיאה היינו במפרש בהדיא לשתיה אבל אי סתם חלב הוי לאכול ולשתות ולא לגבינה אפי' היה מפרש בהדיא לגבינה היה חייב אכדי גמיאה דזוטרא הואיל וסתמו לכך כדאמרינן לעיל המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל חייב דהא חזי לפרה וי''מ דכשחלב כבר בעין מיחייב בכדי גמיאה אבל חולב. לא מיחייב אלא כגרוגרת דאין אדם טורח לחלוב בפחות מגרוגרת דכה''ג אמרי' לקמן (דף עמ.) דאין אדם טורח לגבל טיט לעשות פי כור ומיהו אומר ר''י דלא דמי דהתם אין המים חשובין מחמת שראוי לגבל בהן את הטיט כמו הטיט עצמו שהוא מגובל כבר אבל הכא כשחולב להוציא מן הדד בכדי גמיאה. יש לו להיות חשוב כמו במקום אחר: כדי גמיעה. פי' הר''ר פור''ת מלא לוגמא ולא משמע כן במסכת יומא בפרק בתרא (דף ם.): צריך שיהא בו רובע רביעית. רביעית דהכא היינו רביעית הלוג כדפי' הקונט' ועוד יש לדקדק דהיינו רביעית דפרק ג' מינין (נזיר לח.) הם רביעית הלוג מדפריך ותו ליכא והאיכא רביעית נוטלין לידים ובמסכת ידים (פ''א מ''א) משמע בהדיא דהוי רביעית הלוג ועוד דבערבי פסחים (פסחים קט:) משמע דכוס הוי רביעית של תורה ומתוך חשבון דמקוה משמע דהיינו רביעית הלוג והא דקאמר התם קיסתא דמורייסא הות בציפורי והות כמין לוגא דמקדשא ובה משערין רביעית של פסח לאו בכולה משערין דהיינו כל הלוג אלא כלומר ברובע של אותה מדה משערין רביעית של פסח: כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית. משמע דכוס של ברכה טעון מזיגה וכן בפ' שלשה שאכלו (ברכות נ:) אר''י בר חנינא מודים חכמים לר''א בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים ותימה דבסוף פר' שלשה שאכלו (שם דף נא.) אמרו עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה הדחה ושטיפה חי ומלא אלמא חי בעינן ומיהו התם פירש בקונטרס דלא שיהא חי כשמברכין עליו אלא דנותנו חי בכוס שמברכין בו לאפוקי שלא ימזגנו ויתננו בכוס של ברכה ור''ת מפרש דחי דקאמר היינו מזיג ולא מזיג דמיקרי חי כדאמרי' בפ' בן סורר (סנהדרין ע.) עד שיאכל תרטימר בשר וישתה יין חי ומוקי לה התם במזיג ולא מזיג ובברכת הארץ מוסיף מים עד שיהא מזוג כראוי כדאמר בפ' שלשה שאכלו (ברכות נא.) שמוסיף בברכת הארץ ולא כמו שפירש שם בקונטרס שמוסיף יין בברכת הארץ ובני נרבונא מפרשים דחי קאי אכוס שצריך שיהא שלם ואתי שפיר דכל אותן דברים דחשיב התם הוו כולהו בכוס ולא ביין וכה''ג בפרק בתרא דמכות (דף טז:) ריסק ט' נמלים ואחד חי דהיינו שלם דאפי' מת חשיב בריה כדאמר בסוף פ' גיד הנשה (חולין דף קב:): ויעמוד על רביעית. ואע''ג דאמרינן בערבי פסחים (דף קז.) המקדש אם טעם מלא לוגמא יצא ומלא לוגמא הוי טפי מרביעית כדמוכח בפ' בתרא דיומא (דף פ.) יש לומר דמלא לוגמא דהתם לאו דוקא אלא כדי שיסלקו לצד אחד ויראה כמלא לוגמא כדמפרש ביומא אהנהו דהתם ועוד יש לומר דדוקא מקדש: אף אנן נמי תנינא. דכוס של ברכה טעון רביעית דמסתמא יין שיעורו לכשימזגנו ויעמוד על רביעית כמו שאר משקין דקתני סיפא דהוו ברביעית וקתני כדי מזיגת כוס יפה משמע דכוס של ברכה לכשימזוג בעינן שיהא רביעית כמו בהוצאה אבל הא דבעינן יין רובע . רביעית לא שמעינן ממתני' אלא ממילא ידעינן דהא מזיגה הויא על חד תלת והא דלא נקט במתני' כדי מזיגת רביעית מילתא אגב אורחיה קמ''ל דכוס של ברכה ברביעית ועוד משום דמהאי טעמא דחזי לכוס של ברכה חשיב ומיחייב בפחות מרביעית לפי שיכול להוסיף עליו מים ואשאר משקין לא מיחייב בפחות מרביעית אע''פ שיכול להוסיף עליהן כדמסיק ודקאמרת מים בכד ומצטרפין לגבי שבת מידי דחשיב בעינן:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד