תני ר' (יאשיה) [אושעיא] קמיה דרבא וכתבתם הכל בכתב ואפי' צוואות נמי אמר ליה דאמר לך מני ר' יהודה היא דאמר גבי סוטה אלות כותב צוואות אינו כותב. עיקר דבריו של ר' יהודה במס' סוטה בפ' היה מביא את מנחתה (דף יז) בא לו לכתוב המגילה מאיזה מקום היה כותב ר' יהודה אומר כל עצמו לא היה כותב אלא יתן ה' אותך ובאו המים המאררים וגו' ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן:

אמר רב יוסף מחלוקת בקריאת שמע אבל בשאר מצות דברי הכל יצא. והלכך מתניתין דמגילה לצדדין קתני, חרש לכתחילה ושוטה אפילו בדיעבד, והא כדאיתא והא כדאיתא. ותרומה וברכת המזון אתיא בין לרבי יוסי בין לרבי יהודה, ורבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי כרבי מאיר. והקשה הראב"ד ז"ל לרב יוסף דאמר דבדיעבד יצא והסכת ושמע בדברי תורה כתיב, אם כן לכתחילה אמאי צריך להשמיע לאזנו. ותירץ דהא דאמרינן בדברי תורה הוא דכתיב בהסכת לחודיה קאמר, כלומר, הסכת כדי שתקיים אותם, אבל שמיעת האוזן צריך לכתחילה, משום דכתיב ושמע, וגבי קריאת שמע פליגי, דרבי יוסי סבר כיון דבשאר מצות נמי לכתחילה צריך שמיעת האוזן מדכתיב ושמע, אם כן שמע ישראל דכתיב לגבי קריאת שמע למה לי, שמע מינה לעיכובא, ורבי יהודה סבר שמע דכתיב לגבי קריאת שמע בכל לשון שאתה שומע הוא, ושמיעת האוזן לכתחילה נפקא לן משאר כל המצות דכתיב ושמע.
ולדידי קשיא לי דהא רבי יהודה משמיה דרביה דמצריך שמיעת האוזן בקריאת שמע לכתחילה משמע ישראל מפיק ליה ואפילו הכי בדיעבד יצא. וגדולה מזו דרבי מאיר אפילו לכתחילה שרי בלא שמיעת האוזן, וכל שכן בשאר מצות ואף על גב דכתיב הסכת ושמע. אלא שנצטרך עוד לומר דבהסכת ושמע גופיה פליגי, דרבי יוסי ורבי יהודה משמיה דנפשיה דרשי ושמע להשמיע לאזנך ולכתחילה, ורבי יהודה משמיה דרביה ורבי מאיר לא דרשי ליה כלל אלא לדברי תורה כלומר הסכת וקבל. ובשמע ישראל נמי פליגי, דרבי יהודה דריש מיניה שמיעת האוזן ולכתחילה, ורבי מאיר מוקי לה לכל לשון שאתה שומע, אבל השמעת האוזן לא צריכה כלל דכתיב על לבבך אחר כוונת הלב הדברים אמורים.

אמר רב הלכה כדברי שניהם להקל. ירושלמי (בפרקין ה"ד): דלכן מה נן אמרין, סתמא ורבי יוסה הלכה כסתמא. רבי יוסה ורבי יהודה הלכה כרבי יוסה. ומה צריכא דאמר רב הלכה כדברי שניהם להקל, אלא בגין דשמע דתני לה רבי חייא בשם רבי מאיר לפום כן צריך למימר הלכה כדברי שניהם להקל.

אלא הא דתני יהודה בריה דר' שמעון בן פזי חרש המדבר ואינו שומע תורם אפילו לכתחלה מני וכו'. מדמייתינן הא דר' שמעון בן פזי הכא משמע דליכא חילוק בין ק"ש דאורייתא לברכת תרומה דרבנן דאי לא תימא הכי א"כ מאי קושיא דהא לא דמיין אהדדי, ואסיקנא דר' יהודה אפי' לכתחלה קאמר והא דקתני הקורא משום ר' יוסי ואי קשיא ההיא דברכת המזון הא דידיה שרי לכתחלה והא דרביה בדיעבד:

תנן התם במגלה הכל כשרין וכו' מאן תנא חרש דיעבד נמי לא. דלישנא דחוץ משמע ליה השתא אפי' דיעבד, אי נמי דס"ל דחרש דומיא דשוטה וקטן דאפי' דיעבד נמי אין קורין: ודילמא ר' יהודה היא ודיעבד שפיר דמי דאמרינן דלשון חוץ לא משמע אלא לכתחלה:

הוה אמינא צריך ואין לו תקנה. כלומר דלא יצא ואפילו בדיעבד קמ"ל:

אמר רב יוסף מחלוקת. כלומר אם צריך השמעת האוזן בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה יצא. והכתיב הסכת ושמע ישראל ההוא בדברי תורה כתיב. כלומר לא בא להשמעת האוזן אלא לכונת הלב לשינון והיינו בהרהור אע פ"י שאינו מוציא בשפתיו:

וכתבתם הכל בכתב ואפי' צואות כגון וקשרתם וכתבתם ולמדתם: איצטריך, כלומ' איצטריך טעמא דוכתב דס"ד לילף כתיבה כתיבה מהתם כלומר אי כתר הכא וכתב אע"ג דהתם איכא מיעוטא והכא ליכא אכתי הוה אמינא לילף ג"ש מוכתב וכתב מה התם אלות אין צואות לא דשמעינן ממיעוטא אף הכא נמי אע"ג דליכא מיעוטא ניליף מג"ש דצואות לא כתב רחמנא וכתבתם לאפוקי מג"ש:

עני רבא בתריה כגון על לבבך וכו'. וצריך להתיז ז' של תזכרו דלא ליתחזי סמ"ך:

אמר ר' חמא בר חנינא כל הקורא ק"ש ומדקדק באותיותיה אפילו נתחייב בדינה של גיהנום מצננין אותו לו שנאמר בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון. אל תקרי בפרש אלא בפרש, כלומר בפרש מלכים דהיינו תיבות ק"ש שהוא עול מלכות שמים. שדי בה כלומר בזכותה תשלג בצלמות:

תפלין ומזוזות כשאדם כותב בהם פרשיות של שמע צריך שיכתוב אותם בשלימות ואפילו בדברים שאין עיקר הדבר תלוי בהם אלא שהן צואות כגון וקשרתם וכתבתם צריך לכתוב ואע"פ שלענין פרשת סוטה אמרו שצריך לכתוב עקר הדברים לבד שהם האלות אבל צואות כגון והשביע הכהן וכתב הכהן אינו צריך לכתוב בהן, בתפלין ומזוזות מיהא צריך לכתוב הכל בשלימות:

הקורא את שמע צריך שיתן ריוח בין הדבקים כלומר להפריד בין שתי אותיות הדומות זו לזו שסמוכות אחת לחברתה מפני שהם מצויות להבליעם אחת בחברתה כגון על לבבך, בכל לבבך, על לבבכם, בכל לבבכם, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, הכנף פתיל, אתכם מארץ, ואע"פ שבמלות עשב בשדך וכן הכנף פתיל אין אחת נקראת כמו האחרת ואין מצויה להבליע אחת בחברתה שמא יקראם בסגנון אחת או שמא בזמן התלמוד היו קורין אותה בסגנון תנועה אחת, ויש שאומר כן באותו וזכרתם תזכרו ועשיתם ואין הדברים נראים, וצריך להתיז ז' של תזכרו שלא תדמה לסמך, ובשם הגאונים ריאיתי שצריך להזהר שלא להבליע יו"ד שבוהיו שלא ידמה כאלו אומר והאו, ושיפסיק בין וחרה אף שלא ידמה כאומר וחרף ולהתיז עי"ן כאשר נשבע, ובתלמוד המערב אמרו שצריך לשהות בין היום לעל לבבך ובין היום לאהבה.
אע"פ שאמרו שלא להפסיק בק"ש תקנו להפסיק בה בברוך שם כבוד מלכותו מפני שאמרו יעקב אבינו על ענין זה כשקבץ בניו וזרזם כולם על ייחוד השם והשיבו כלם בלב אחד שמע ישראל וכו', וסמך עליהם ונה אחריהם ברוך שם כבוד מלכותו וכו' אלא שמתוך שלא קבעו משה רבינו אנו אומרים אותו בחשאי ודבר זה התבאר במס' פסחים:

פירש"י בד"ה בד"א דקטן לכתחלה לא בקטן שלא הגיע כו' עכ"ל ק"ק מי הכריחו לפרש כן דקטן לכתחלה לא ומשמע דדיעבד אפילו קטן שלא הגיע לחינוך ש"ד דאימא דשבק סברת המקשה דלעיל דקטן אפילו דיעבד נמי לא כדקאמר מה שוטה וקטן דיעבד נמי לא כו' ויש ליישב ודו"ק:

תוס' בד"ה דלמא ר"י וחסורי כו' דאין זה בשום מקום דקאמר חסורי מיחסרא ולאוקמא אליבא דחד כו' עכ"ל יש לפרש הב' קושיות דאע"ג דבכל מקום מהדרינן לאוקמא מתני' לחד תנא היינו היכא דלא משמע דאיכא פלוגתא אבל הכא כיון דמשמע דרבי יהודה פליג לא ה"ל למימר חסורי מיחסרא כו' לאוקמא כחד תנא ועוד לוקמא כרבי יוסי בפשיטות בלא חסורי כו' ומיהו אשכחן כה"ג דקאמר חסורי מיחסרא ואוקמא כחד תנא בס"פ הכותב דקאמר אלא כולה רשב"ג וחסורי כו' ע"ש ודו"ק:

ע"ב מה ענין שאול אצל רחם אלא כו'. מפורש בפ' חלק:

בפרש שדי מלכים כו'. כי זה השם היוצא מפרשת ק"ש להגין על האדם משידין ורוחין כדאמרי' פרק ב' דשבועות (טו:) בשיר של פגעים יושב בסתר עליון בצל שדי וגו' וע"כ כותבין זה השם על המזוזות מבחוץ נגד פ' שמע שבפנים ואמר אם מדקדק באותיותיה שגם בעוה"ב יגין עליו מפני מלאכי חבלה הממונים על הגיהנם שמצננין לו גיהנם בשלג כמ"ש שיש שם ג"כ גיהנם של שלג ובו מצננין הגיהנם של אש:

למה נסמכו אהלים לנחלים. כתבו התוס' פ"ה דכתיב כנחלים נטיו כאהלים נטע ול"נ דהאי קרא לאו לשון אהל אלא לשון בשמים כו' ע"ש ובחומש פירש"י בלשון אחר שהוא לשון אהל כשמים המתוחין כאהל עכ"ל וכן ת"י אבל מ"מ לא שייך לדרשה דהכא דאף אהלים מעלים כו' דהא ברקיע משתעי קרא אבל מה טובו אהליך מיירי שפיר בבתי כנסיות ומדרשות כמפורש פרק חלק:

רש"י בד"ה משום אלה נ"ב פי' דכתיב וכתב את האלות האלה וגו':

תוס' בד"ה בין הדבקים כו' זיין של תזכרו כו'. נ"ב והראב"ד הוסיף זיין [של] וזכרתם:

[רש"י ד"ה בד"א. כגון בן תשע כו'. עי' ערכין (ב' ב') תד"ה שהגיע לחינוך] :

כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמְדַקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ, מְצַנְּנִין לוֹ גֵּיהִנּוֹם. נראה לי בס"ד דאיירי בצדיק גמור שיורד לגיהנם לפי שעה, כדי למשוך ולעלות משם נשמות, וכדי שלא יצטער אותה שעה מאש גיהנם, מצננין לו, ושוב ראיתי שכן כתב הגאון הצל"ח ז"ל, יעיין שם. ובזה יובן טעם נכון מה יש בזה מדה כנגד מדה, והוא כי אש גיהנם הוא כולו חלק אחד, ועצם אחד, ואם יצטנן האש בשביל אותו צדיק נמצא הרשעים שצריכים להשרף בכל רגע באין הפסק ומנוח הם ניצולים, ואיך יתכן זה?! ולכך ראוי שלא יצטנן בשביל הצדיק ההוא, אך באמת אם זה הצדיק מדקדק בקריאת שמע, שנותן ריוח בין הדבקים להבדיל בין תיבה לתיבה, כן הקב"ה יעשה הבדלה בין האש שיורד שם הצדיק, ובין האש שהוא דולק על הרשעים, ועל ידי כן אותו האש שיורד בו הצדיק יצטנן, ואותו האש ששורף את הרשעים ישאר בחומו, כיון שנבדלו זה מזה, ונעשה כמו כותל מפסיק בניהם, ונמצא הוה מדה כנגד מדה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד טעם למדה כנגד מדה, כי הקורא במהירות בלתי הרווחה בין תיבה לתיבה יהיה הבל פיו חם יותר, כי ההבל יוצא מקרב האדם חם הרבה, ואם יקרא לאט לאט כדי לתת ריוח בין תיבה לתיבה, יצטנן ההבדל קצת בתוך הפה דהיינו בעודו באויר הפה, לכן המדקדק באותיותיה שנותן ריוח מוכרח שקורא בנחת, שאז יצטנן ההבל בתוך פיו קצת ולכך מצננין לו גיהנם, והנה ראשי תיבות פסוקים פרשת שמע ופרשת והיה אם שמע עולה ת"ז [407], כמנין אתה [406] עם הכולל, ובזה יובן (תהלים כג, ד) גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי, רצונו לומר זכות הפסוקים שראשי תיבות שלהם 'אתה', שאני מדקדק בהם הוא עִמָּדִי.

שֶׁנֶּאֱמַר: (שם סח) "בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים, בָּהּ תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן. יש להקשות היכא רמיזא קריאת שמע בתיבת 'שדי'? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבו המקובלים ז"ל בקריאת שמע האדם עושה שני כתרים, כתר תורה וכתר מלכות, והכונה הוא כי פסוק שמע ישראל הוא יחוד התפארת הנקרא תורה, וביחוד זה נעשה כתר תורה, ופסוק ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא יחוד המלכות, ובו נעשה כתר מלכות, נמצא בקריאת שמע יש תיקון ב' כתרים, וכל כתר [620] הוא ב' פעמים יש [310], ונמצא 'שני כתר' הוא 'ד' פעמים יש', וזה נרמז בתיבת שַׁדַּי שהוא ד' י"ש על קריאת שמע שבה נעשה שני כתרים. אי נמי, נראה לי שני פסוקים של קבלת מלכות שמים יש בהם 'מ"ט אותיות', ופסוק וְאָהַבְתָּ שבו עיקר קבלת עול מצות, דכתיב ביה בְּכָל לְבָבְךָ, בשני יצריך, וּבְכָל נַפְשְׁךָ, אפילו נוטל נפשך, וּבְכָל מְאֹדֶךָ, אפילו נוטל ממונך, שגם זה הפסוק חשוב לממני באותיות, יש בו ט"ל [39] אותיות, סך הכל ג' פסוקים הנזכרים הם פ"ח [88], ונשאר בקריאת שמע רכ"ו [226] תיבות עם כפל ג' תיבות, נמצא סך הכל מספר שַׁדַּי [314], ודו"ק.

לָמָּה נִסְמְכוּ אֹהָלִים לִנְחָלִים? עיין פירוש רש"י ז"ל ופירוש התוספות ז"ל, וכתב הרב פתח עינים ז"ל דרש"י ז"ל לא רצה כפירוש התוס' ז"ל, משום דְמַה טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקב קאי על אהלי ישראל שדרים עם כל בני ביתם, ולהכי פירש כַּאֲהָלִים נָטַע ה', דאפשר לפרשו בתי כנסיות ובתי מדרשות עד כאן, עיין שם. ויש להקשות בזה אכתי מאי אלומי האי מהאי, כמו דְאֲהָלִים שניה, יש לפרשו בשמים ויש לפרשו בתי מדרשות, כן אהלים ראשונה, נמי יש לפרשו מקום דירה ויש לפרשו בתי כנסיות ובתי מדרשות, ואדרבה אהלים ראשונה מפורש בדברי רבותינו ז"ל להדיה שפירשו על בתי כנסיות ובתי מדרשות, והנה בפרק חלק דרשו רבותינו ז"ל הכי, בקש שלא יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות מַה טּבוּ אהָלֶיךָ, שלא תשרה שכינה מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל, לא תמשך מלכותם כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, לא יהיה להם זתים וכרמים כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, לא יהיה ריחן נודף כַּאֲהָלִים נָטַע הֳ', נמצא לפי זה בדרש רבותינו ז"ל מפורש דאהלים הם בשמים, ולפי זה נמצא 'נחלים' סמיכי ל'אהלים קמא', טפי מסמוכה ד'אהלים בתרא', יען ששם תיבות כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר מפסיקין ביניהם, אבל מִשְׁכְּנתֶיךָ יִשְׂרָאֵל לא חשיב הפסק, יען כי הם ענין אחד, דהשראת שכינה בישראל הוא בבתי כנסיות ובתי מדרשות.
ועוד נראה לי בס"ד להתוספות דמפרשי הסמיכות לאהלים קמא יתיישב טפי, יען כי כתיב כִּנְחָלִים בכ"ף הדמיון, ובאהלים קמא לא יש כ"ף, ובזה יובן שפיר דרשת ר' חמא דדריש 'אהלים כנחלים', מה שאין כן אם נפרש הסמיכות לאהלים בתרא, איך תתיישב הדרשה אהלים כנחלים, מאחר דכ"ף הדמיון הוא כאהלים בתרא? אך רש"י ז"ל סבל דוחק זה ופירש הסמיכות לאהלים בתרא, מפני שראה דר' חמא לא מייתי אלא רק קרא דכנחלים נטיו, ואם הסמיכות לאהלים קמא הוה ליה למימר להזכיר פסוק מַה טּבוּ אהָלֶיךָ יַעֲקֹב גם כן, ואם כן ר' חמא עצמו למה עשה הסמיכות עם אהלים בתרא, ולא עם אהלים קמא? נראה לי משום דאהלים בתרא כתוב בפסוק אחד עם נחלים, מה שאין כן אהלים קמא הוא פסוק בפני עצמו, ונראה נמי לומר דר' חמא לית ליה דרשת פרק חלק דהתם דריש אהלים לשון בשמים, ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר, למה רש"י ז"ל בחומש הביא שני הפרושים דאהלים, וכאן לא כתב פירוש של בשמים כלל, ובזה ניחא, דכאן מפרש דברי ר' חמא דלית ליה האי פירוש דבשמים.

בגמרא ואלא ר"י אפילו לכתחלה. והקשה בספר לחם משנה בהל' מגילה היאך אפשר לומר כן דא"כ אדקתני סיפא ר"י מכשיר בקטן הו"ל למימר ר"י מכשיר בחרש ובקטן ומה שנראה לי בזה ליישב כתבתי במס' מגילה גם מה שהקשה ב"י והלחם משנה שם על הרמב"ם שפסק נגד סוגיא דשמעתין כתבתי ג"כ שם ע"ש ותמצא נחת:

שם אלא אי איתמר כו' אמר רב יוסף כו' אבל בשאר מצות ד"ה יצא. והרשב"א בחידושיו הקשה בשם הראב"ד ז"ל דבשאר מצות אפילו לכתחלה מנ"ל כיון דמסקינן דהסכת ושמע בדברי תורה כתיב ונדחקו מאד ליישב הסוגיא ע"ש באריכות ולענ"ד לא ידענא למה הוצרכו לדחוק בכך דהא בפשיטות מצינו למימר דהא דקאמר רב יוסף דבשאר מצות לכתחלה לא היינו מדרבנן כי היכא דפשיטא לן בכל הסוגיא דלעיל דאפילו בברכת תרומה שהיא דרבנן אפ"ה אמרו דלא יתרום לכתחלה ואע"ג דלגבי חרש הוי קצת בדיעבד דמצוה בו יותר מבשלוחו אפ"ה העמידו דבריהם לתקן כדאורייתא לענין לכתחלה וכמ"ש התוספות בד"ה אי ר"י וא"כ היינו נמי טעמא דר' יוסף לענין שאר מצות וברכות. מיהו אין אנו צריכין למדה זו לפי מה שמצאתי מבואר בירושלמי דהא דבעינן בשאר מצות לכתחלה להשמיע לאזנו דרשינן לה מקרא דכתיב והאזנת למצותיו אלא דהתם בעי למימר מהאי קרא אית ליה לרבי יוסי דאפי' בדיעבד לא יצא והיינו כטעמא דידיה דדרשא דקרא אפילו דיעבד משמע משא"כ להנך תנאי דמוקי דרשא דקרא לענין לכתחילה לחוד א"כ הך דרשא דשאר מצות מדכתיב והאזנת למצותיו נמי מוקי לה לענין לכתחלה לחוד כנ"ל נכון לפי שיטת ירושלמי. ולפ"ז ממילא נתישבה ג"כ קושיית התוספות שכתבו דרב יוסף פליג אסוגיא דלעיל ולכאורה יש לתמוה אמאי פליג רב יוסף אכל הך שקלא וטריא דמשמע בפשיטות דשאר מצות ילפינן מק"ש ולמאי דפרישית א"ש דהשקלא וטריא דלעיל היינו דוקא למאי דס"ד מעיקרא דהא מלתא דצריך להשמיע לאזנו לא אשכחן אלא גבי ק"ש לחוד משא"כ השתא דמייתי ר"י קרא דהסכת ושמע ומסיק דבדברי תורה כתיב והיינו לענין דצריך להשמיע לאזנו וכמו שאבאר בלשון רש"י בסמוך ולפ"ז מצינן למימר בפשיטות דטעמא דרבי יוסי בק"ש לאו משום דרשא דשמע ותרתי ש"מ וזה דוחק ובפשיטות מצינו למימר דטעמא דר' יוסי היינו משום דיליף ק"ש בג"ש מדברי תורה והיינו כהך ברייתא דמייתי הש"ס לקמן אמתני' דהאומנין דדריש הך גז"ש וקי"ל דאין ג"ש למחצה. ולפ"ז א"ש טובא דר' יוסי דריש נמי שמע דבכל לשון ואתיא סוגיא דר"פ אלו נאמרים אפילו כרבי יוסי והשתא א"ש נמי הא דלא קאמר בר"פ תרתי ש"מ היינו כרב יוסף דהכא ודוק היטב. ובזה יתיישב גם כן שיטת הרי"ף ז"ל דמייתי הך מימרא דרב יוסף והקשה עליו הראב"ד ז"ל למאי דמסיקנן דאפילו בקריאת שמע בדיעבד יצא ולמאי דפרישית א"ש דאיצטריך לאשמעינן הך מילתא גופא דבשאר מצות לכתחלה צריך שיוציא בשפתיו כמו שאבאר עוד בק"א:

בפרש"י בד"ה האי הסכת ושמע בד"ת כתיב כדאמרינן בפרק הרואה כתתו עצמיכם על דברי תורה עכ"ל. ולכאורה נראה מדבריו דהשתא הדר ביה רב יוסף מהאי דרשא דדריש הסכת ושמע לענין להשמיע לאזנו ואפי' בד"ת אינו צריך ולשון הסוגיא לא משמע כן דהא ר"י גופא מייתי קרא דהסכת ושמע ותו לא שייך שפיר לשון אלא אי איתמר והול"ל אלא אמר ר"י משא"כ לשון אלא אי איתמר משמע דלישנא בעלמא הוא שנתחלף בין ב' הלשונות בין יצא ללא יצא ועוד אי להך דרשא דפרק הרואה לחוד הוא דאתי א"כ אכתי שמע בד"ת ל"ל לכך נראה דלמסקנא נמי בד"ת צריך להשמיע לאזנו אפילו בדיעבד תדע שכן הוא כדמשמע בר"פ כיצד מעברין בעובדא דברוריה דביתהו דר"מ ומשמע דאפי' בלחש אסור ללמוד אלא בכל רמ"ח איבריו ואתיא לה מקרא ומייתי נמי במעשה דתלמידו של ר"א שהיה שונה בלחש ושכח תלמודו א"כ כ"ש בלא השמיע לאזנו דלא יצא ומה שהביא רש"י הך דפרק הרואה היינו משום דלכאורה פשטא דקרא דהסכת ושמע לא איירי בד"ת אלא בעשיית מצות ממש כדכתיב סיפא דקרא ועשית את מצותיו ואת חוקיו לכך מייתי מסוגיא דפרק הרואה דע"כ בד"ת כתיב מדכתיב הסכת והיינו כתתו עצמיכם לד"ת כנ"ל ודו"ק:

וצריכא דאי אשמועי' הלכה כר"י ה"א אפי' לכתחלה. ואין לדקדק איך נימא דכוונתו אפילו לכתחלה א"כ למה אמר הלכה כר"י דאיכא למטעי דוקא דיעבד ה"ל למימר הלכה כר"מ איכא למימר דניחא לי' למימר הלכה כר"י שדבריו מפורשים במשנה והכל בקיאין במשניות משא"כ ר"מ לא נזכר רק בברייתא הא חדא. ועוד קאמינא דר"מ שאמר אחר כוונת הלב הן הן הדברים א"כ אף אם לא הוציא בשפתיו כלל רק הרהר בלבו ג"כ יוצא י"ח ק"ש ועיין ברשב"א כאן וברא"ש לקמן פ"ג סימן י"ד שהאמת אינו כן דהרהור לאו כדיבור דמי לכן אמר הלכה כר"י שדוקא לא השמיע לאזנו אבל עכ"פ הוציא בשפתיו ולעולם דבזה שוב אף לכתחלה שרי לכן הוצרך למימר ג"כ הלכה כר"י דאמר משמי' דראב"ע:

ה"א צריך ואין לו תקנה. כאן ודאי יל"ד איך אפשר דהיינו צריך וא"ל תקנה א"כ למה קבע הלכה כראב"ע שאינו נזכר, במשנה רק בברייתא וגם יש להסתפק בפירוש דבריו ה"ל למימר הלכה כר' יוסי שמוזכר במשנה ודבריו מפורשים שאפי' דיעבד אינו יוצא. ונראה משום דטעמו של ר"י אינו מפורש במשנתינו אלא שבגמרא מפרש טעמו מדכתיב שמע והיינו משום דמסקינן לקמן דהסכת ושמע בדברי תורה כתיב אבל לפ"מ דאמר רב יוסף מתחלה דבשאר מצות לכ"ע לא יצא דכתיב הסכת ושמע אלא דאיתותב במה דקאמר לכ"ע לא יצא שהרי תניא שאם בירך בה"מ בלבו יצא אבל טעמי' דר' יוסי ודאי דאיכא לפרש מהסכת ושמע וס"ל באמת דבכל המצות לא יצא אם לא השמיע לאזנו ולכן לא רצה לומר הלכה כר"י אבל ראב"ע דבריו מפורשים שטעמו מדכתיב שמע ישראל ושמעינן שלא החמיר אלא בק"ש אבל לא בשאר מצות ולעולם דצריך היינו ואין לו תקנה ולכן הוצרך לומר ג"כ הלכה כר' יהודה (יתר חידושים בסוגיא זו עיין בחידושינו במס' מגילה):

מצננין לו גיהנם. ויל"ד ממ"נ אם הוא צדיק גמור מה עבידתי' בגיהנם כלל שיצטרכו לצנן לו הגיהנם ואם הוא חייב לסבול עונש בגיהנם א"כ מה עונש הוא זה אם לא יסבול צער גיהנם ולמה הכניסוהו לגיהנם לבטלה. ונראה ע"פי מ"ש חכמי המוסר שגם הצדיקים בהכנסם לג"ע עוברים דרך הגיהנם לטובת קצת רשעים קרוביהם שכבר סבלו קרוב לערך עונש המגיע עליהם ואעפי"כ אין בכחם לעלות ואין חבוש מתיר עצמו והצדיק בעברו מעלה אותם עמו והצדיק סובל קצת צער לטובת רשעים ההם ואל תתמה שמצינו דוגמא לזה בעוה"ז לעיל דף ה' ע"ב יהב לי' ידי' ואוקמי' הרי שבצדיקים גופייהו החבוש עצמו אינו יכול להציל עצמו וחבירו מצילו וע"ז רמז ריב"ז לקמן דף ך"ח ע"ב שאמר ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים וכו' והכוונה שבוודאי ידע בנפשו שצדיק גמור הוא ויורש ג"ע ולא גיהנם אלא שלא ידע באיזה דרך מוליכין אותו וע"ז אמרו כאן שהקורא ק"ש ומדקדק באותיותי' אפילו אם ילך לג"ע דרך הגיהנם אז יצננו לו הגיהנם דרך הילוכו שם. ואולי לזה כיוונו בשלהי מס' חגיגה ת"ח אין אור של גיהנם שולטת בהם וכו' היינו אפי' בעברם דרך שם אין האור שולטת בהם כי ציננו לו האור:

ודילמא כולה ר' יהודה וכו' וחסורי מחסרא וכו' כתבו התוספות תימא דאין זה בשום מקום דקאמר חסורי מחסרא ולאוקומי אליבא דחד תנא וכו' ק"ק דאשכחן במסכת כתובות דף יו"ד ע"א כולה רשב"ג וחסורי מחסרא וכו' וגם מהרש"א בח"ה הביא מסוף פרק הכותב דאמרינן התם נמי כולה רשב"ג וחסורי מחסרא וכו'. ויש ליישב:

ומדקדק באותיותיה וכו' פי' ס' אתוון שבק"ש נבוכו ראשונים ואחרונים והרמ"ז בהגהתו כ"י לזהר חדש פי' שהם ס' אותיות הויה שיש בפ' ראשונה והאריך בסוד הדבר שוב ראיתי שכבר נדפס בריש אגרות הרמ"ז ע"ש]: