לְעוֹלָם יִכָּנֵס אָדָם בְּכִי־טוֹב וְיֵצֵא בְּכִי־טוֹב (שמות יב, כב). יש לדקדק הוה ליה למימר 'יִכָּנֵס בְּאוֹר הַיּוֹם וְיֵצֵא בְּאוֹר הַיּוֹם'?
ונראה לי בס"ד 'כִּי' משמש בלשון 'אִם' שהוא לשון תנאי ובא ללמד לפי דרכו ענין אחר שיזהר האדם בדברים שהם דבר והופכו שיתפוס בתחלת דבורו התנאי של מעשה הטוב ואחר שיאמר ההפך שהוא צד הרע לא יסיים דבריו בו אלא יחזור ויכפול לומר צד הטוב דנקיט בתחילה שיאמר אבל אם הדבר כך יהיה כך.
שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (שמות יב, כב). הקשה הרב פני יהושע ז"ל דילמא שאני התם דניתן רשות למשחית על ידי מכת בכורות ואין מבחין כדלעיל אבל בשאר לילות ליכא סכנתא? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דדייק מדכתיב אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ דסגי לומר 'לֹא תֵצְאוּ עַד בֹּקֶר' אלא ודאי שבא להזהירם דלא דוקא שלא יצאו מן העיר אלא גם מבית לבית לא יצאו שלא יהיה אחד יוצא מביתו והולך לבית חבירו ולכך צוה אַל תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח 'בֵּיתוֹ' דייקא ואם משום שניתן רשות למשחית למה קפיד על תוך מבואות של ישראל דהמבואה שהיא כולה בתי ישראל לא יכנס המשחית בתוכה ולמה מנעם? אלא ודאי דקפיד על יציאת הלילה לגמרי שלא יצאו בחשיכה אלא באור היום.
דֶּבֶר בָּעִיר, כַּנֵּס רַגְלֶיךָ (שמות יב, כב). הנה מהרש"א ז"ל פירש הכונה אם אין אתה בורח חוץ לעיר למקום אחר אז תעשה תקנה זו להיות מוסגר בביתיך ולא תצא מפתח הבית. והרב עיון יעקב ז"ל פירש הכונה דהבריחה מן העיר היא טובה ונכונה קודם שנתחזק הדבר בעיר אבל דֶּבֶר בָּעִיר שנתחזק הדבר לא תועיל הבריחה שגם הדבר ילך עמהם למקום שהולכין וכמו שכתב מהרי"ל ז"ל (סימן נו"ן) וכן כתב הרב תורת חיים ז"ל עיין שם.
ודע כל זה שכתבו המהרש"א ז"ל והרב עיון יעקב ז"ל הוא בְּדֶבֶר אבל בְּחֹלִי הקוליר"א אפילו אם נתחזק החולי בעיר, טוב שיברח וגם בזה לא יועיל ההסגר בביתו שבעיר יען כי זה החולי של הקוליר"א יזיק לאדם הפחד וההבעתה ויתהווה בו החולי מחמת הפחד וההבעתה אשר יפחד ונבעת ואומרים הרופאים מעשה בדרך משל ומליצה:
פעם אחת היה חולי הקוליר"א בעיר אחת גדולה וקודם שנתחזק החולי מצא אדם אחד את המשחית הממונה על חולי הקוליר"א ואמר לו כמה נפשות אתה רוצה ליקח? ואמר חמשה אלפים וסוף דבר מתו באותה העיר ט"ו אלפים באותו החולי, וימצא האיש ההוא לאותו המשחית ויאמר לו למה שקרת שאמרת אתה שליח על מספר חמשה אלפים ולקחת ט"ו אלפים? והשיב לא שקרתי כי לא לקחתי בחרבי על ידי אלא רק חמשה אלפים ואותם העשרה מתו מחמת רוב הפחד והבעתה שהיה להם בעבור החולי הזה בעיר עד כאן משל הוא בדרך מליצה להודיע שֶׁיֵּשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט (משלי יג, כג) מחמת פחד והבעתה.
ולכן טוב לברוח למקום רחוק כדי שלא ישמע באזניו ולא יראה בעיניו החולי השולט בבני אדם ויבא לידי פחד והבעתה ואז ילקה ח"ו, והשם יתברך ברחמיו יבטל כל גזירות קשות ורעות מעלינו ומעל כל ישראל ולא ישמע שוד ושבר בגבולינו ובגבול כל עמו ישראל ובלע המות לנצח ולא נוסיף לדאבה עוד אמן כן יהי רצון.
דֶּבֶר בָּעִיר, אַל יִכָּנֵס אָדָם יְחִידִי לְבֵית הַכְּנֶסֶת, שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מַפְקִיד שָׁם כֵּלָיו. נראה לי בס"ד 'כֵּלָיו' הם כוחותיו ושלוחיו כי מלאך המות ממונה על כל מין מכות של מיתה שבעולם דהכל מסור בידו וכנגד כל מין ומין של מכות מות יש לו כח פרטיי בפני עצמו שמסור לו והוא שלוחו ועל זה אמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה כ:) 'מלאך המות מלא עינים' רצונו לומר מלא כוחות של מיני מיתה אך בזמן שיש דֶּבֶר הכל מתים במיתה אחת שהיא מכת דֶּבֶר ולכן אותם הכוחות שהם כנגד שאר מיני מכות של מות אין צריכים לו להשתמש בהם ומפקידם באותו זמן בבית הכנסת ששם נטמנים אותם הכוחות.
ועוד יש לפרש דהשכמת בית הכנסת מסוגלת לאריכות ימים כמו שאמרו בגמרא דברכות (ברכות ח.) כיון דאמרו לו מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו. ולכן אלו דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא לא יוכל מלאך המות להרע להם בשאר ימים והוא מצטער על זאת אך איכא דֶּבֶר בָּעִיר ההוא עידן רתחא וניתן רשות לחבל יוכל להרע גם לאלו דמקדמי ומחשכי לכן בעת הדבר מפקיד כליו רצונו לומר שלוחיו בבית הכנסת שיראו מי הם דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא שאינו יוכל להרע להם דעתה ירע להם הואיל והוא עדן רתחא וניתן לו רשות לחבל בר מינן ולכן אַל יִכָּנֵס יְחִידִי פן יזיקוהו אלו הכחות של מלאך המות אבל אם אינו יחידי לא יוכל להזיק לו בבית אלקים שיהיה נשמר מכח קדושת בית הכנסת גם בעידן רתחא.
כְּלָבִים בּוֹכִים, מַלְאַךְ הַמָּוֶת בָּא לָעִיר. כְּלָבִים מְשַׂחֲקִים, אֵלִיָּהוּ בָּא לָעִיר. אין הכונה בוכים ומשחקים ממש אלא לשון מליצה הוא זה לומר ראוי להם להיות בוכים אם יודעים לבכות וראוי להם להיות משחקים אם יודעים לשחוק.
ונראה לי בס"ד טעמא דמילתא כי ביאת מלאך המות בתמידות לעיר קאי על זמן הַדֶּבֶר או חולי רע דאז אנשי העיר בורחים וסוגרים בתיהם ואפילו המוסגר בתוך ביתו אין פותח דלתי ביתו ימים ולילות ולכן הכלבים ראוי להם לבכות דמהיכן יאכלו אם אין דלתי הבתים פתוחים ואין תושבי העיר שם?
אבל בעת שיבא אליהו זכור לטוב בעיר שהוא ביום המילה ויזדמן פריה ורביה בישראל הרבה שיזדמן מילות הרבה בכל יום בעיר שכולם עושים סעודה גדולה בבשר ותבשיל והפתח פתוח באותו היום ואין סוגר אז ראוי לכלבים להיות שוחקים שיכנסו ויאכלו מן הבא בידם וגם העצמות מצויים הרבה להם וכמו שנאמר בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ (קהלת ה, י).
אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים, אַחַת יַלְדָּה וְאַחַת זְקֵנָה, יַלְדָּה מְלַקֶּטֶת לוֹ לְבָנוֹת, זְקֵנָה מְלַקֶּטֶת לוֹ שְׁחוֹרוֹת. צריך להבין למה דימה להחכמים ההם לילדה וזקנה וגם צריך להבין במה היתה מחלוקתם זה רוצה בכך וזה רוצה בכך?
ונראה לי בס"ד דמחלוקתם היתה בכך כי לעולם הם לומדים לפניו שמעתתא וזה עיקר לימודם אך האחד אומר מאחר שצריך ללמוד בשמחה לכן טוב לעשות תבלין לשמעתתא בדברי אגדה יען כי השמחה תתעורר בדברי אגדה יותר מן שמעתתא וכמו שאמרו בגמרא דשבת (שבת ל:) רבא מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן ובסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתתא, ופירשו המפרשים ז"ל הכונה שהיה אומר להם דברי אגדה המשמחת את הלב ולכן רוצה דלימא דברי הגדה כדי לעורר השמחה ואחר כך יאמר להם השמעתתא כדי שגם השמעתתא ילמדו בשמחה שכבר נמשכה להם על ידי האגדה.
והחכם השני אומר דאין אנחנו צריכין לתבלין אלא אנחנו שמחין גם בלימוד השמעתתא כמו ששמחין האחרים באגדה דכתיב פִּקּוּדֵי הֳ' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב (תהלים יט, ט) ופקודי ה' היינו שמעתתא שהם הלכות של המצות.
מיהו נראה כי סברות אלו תלויים בדבר אחר והוא שאם האדם בכל יום דומה בעיניו התורה כדבר חדש וכאלו ניתנה לו בו ביום וכאשר הזהירו רבותינו ז"ל באמת על כך שידמה האדם בעיניו בכל יום כאלו קבלה בו ביום מהר סיני, אז ודאי אדם כזה יש לו שמחה גדולה בתורה ואין צריך לתבלין אלא ישמח בשמעתתא לבדה מפני שרואה אותה דבר חדש כי על זה נאמר פִּקּוּדֵי הֳ' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב.
אך מי שלא הגיע למדרגה זו לחשוב דברי תורה אצלו כל יום דבר חדש אלא חושב שהיא מתנה ישנה ישן נושן ששבע ממנה שבע גדול ורב אז אין השמחה מתעוררת בלבו בלימוד השמעתתא ואדם כזה צריך הוא לתבלין לשמוע דברי אגדה המשמחין את הלב ובפרט אם יהיו בדרך משל ומליצה.
על כן רבא שהיה שונה לתלמידים הרבה וידע דלא יבצר מהיות בהם הרבה שלא הגיעו למדרגה העליונה הנזכר אלא צריכין הן לתבלין לעורר השמחה בהם לכך היה עושה התבלין שהם דברי אגדה ובדחי רבנן ולבסוף פתח בשמעתתא.
ולפי זה תרי רבנן דהכא בהא פליגי מר לפי ענוה שלו אומר אני לא הגעתי למדרגה עליונה הנזכר וצריך לי תבלין הם דברי אגדה תחלה כדי לעורר השמחה וכמו דעביד רבא לתלמידים ומר אמר אין אנחנו צריכין לתבלין והתורה היא כחדשה אצלינו בכל יום ויש לנו שמחה בשמעתתא לבדה.
ולכן רבי יצחק רבם עשה להם משל לילדה וזקנה על פי מדתם וסברתם הנזכר כי לאותו שרוצה התבלין של דברי אגדה דימהו לאשה זקנה שבעלה אצלה הוא זקן ישן נושן ששבעה ממנו ואינה שמחה בו כי כן הוא מחשב ודומה בעיניו שנתחתן בתורה זה כמה שנים והיא ישנה ומיושנת אצלו שנעשה בה זקן דלכך הוצרך לתבלין וכאמור אך לחבירו שאינו רוצה בתבלין דמהו על פי מדתו ודעתו לאשה ילדה שבעלה עודנו חדש אצלה שלא שבעה לה נפשה ממנו על כן שמחה בו תמיד בודאי.
ובזה מובן לתרץ דקדוק אחר במאמר דקאמר פתח למימר אגדה משמע שדעתו נוטה אחר זה וקשה למה ומה ראה טעם בזה? וכמו שפירשנו ניחא כי האומר אגדה אומר שהוא נצרך לכך צריך לומר אגדה כי חבירו האומר שאינו נצרך מה הפסד יש בדבר אם יאמרו אגדה גם כן.
ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר כי במשל אמר לאדם שיש לו שתי נשים אחת ילדה ואחת זקנה, וקשה למה נקיט הסדר מהופך דכפי מנהגו של עולם צריך להיות כך אחת זקנה ואחת ילדה דודאי היתה הזקנה אצלו בתחילה וכשעברו רוב ימיו שנעשה גם הוא זקן לקח אשה אחרת על אשתו הזקנה דנמצא הסדר אצלו אחת זקנה ואחת ילדה דרחוק הדבר לקחת הזקנה אחר הילדה דמה יעשה בזקנה אחר שיש לו ילדה ועל כן הוה ליה למימר המשל כפי סדר מנהגו של עולם?
ולפי מה שפירשנו בס"ד מובן הטעם שפיר דנקיט סדר זה לפי שהוא עשה המשל הזה כדי לדמות האומר לימא אגדה לזקנה והאומר לימא שמעתתא לילדה ובאמת המתחיל בראשונה הוא היה החכם שאמר לימא מר שמעתתא שנדמה במשל הזה לילדה ואחריו ענה חבירו ואמר לימא מר אגדה שדימהו במשל לזקנה לכך נקיט להם המשל בסדר זה לרמוז להם האומר בראשונה הוא הנדמה לילדה והאומר השני הוא הנדמה לזקנה.
ועוד נראה לי בס"ד כי משום דהדרך הוא שהאדם ילמוד תחלה שמעתתא ואחר שמילא כריסו ממנה ילמוד אגדה לכך נקיט במשל סדר זה אחת ילדה ואחת זקנה כי לימוד שמעתתא מדמהו לילדה שהאדם מתחיל ללמוד בו מילדותו ולימוד האגדה שלומדו באחרונה בזקנותו בלימוד מדמה לזקנה ולכך נקיט אחת ילדה ואחת זקנה.
אִי הָכִי אֵימָא לְכוּ מִלְּתָא דְּשַׁוְיָא לְתַרְוַיְכוּ (שמות כב, ה). מלשון זה דאמרי 'אָמַר לָהֶם אִי הָכִי' משמע כי אחר שאמר לו המשל הם השיבו דבר ולכך אמר תלמודא דְאָמַר לָהֶם אִי הָכִי וכו' ועל כן צריך לדעת מה השיבו אחר ששמעו המשל ממנו אם שניהם אמרו לו הבחירה בידך לעשות מה שתחפוץ אם כן היה לו לומר אגדה בלבד כי כך היה רוצה בראשונה כדאתמר 'פָּתַח לְמֵימַר אַגַּדְתָּא', ואם גם אחר ששמעו המשל ממנו עודם עומדים בדבורם הראשון זה אומר 'לֵימָא מַר שְׁמַעְתְּתָא' וזה אומר 'לֵימָא מַר אַגַּדְתָּא' איך בא לרצותם בזה דאמר להם 'מִלְּתָא דְּשַׁוְיָא לְתַרְוַיְהוּ' דאין זה שוה לתרווייהו כי תחלה אמר דרך אגדה בלבד על הפסוק ואחר כך אמר דרך שני על הכתוב ונמצא שקיים בזה דברי האומר 'לֵימָא מַר אַגַּדְתָּא' דהשני לא רצה שיאמר אגדה כלל אלא רק שמעתתא והוא הקדים לומר אגדה תחלה?
ונראה לי בס"ד שהוא נתחכם לומר אגדה דנפיק מינה עצמה שמעתתא על פי מה שכתבו התוספות דבת שבע לא נתפסה באותו דבר שעשה דוד המלך ע"ה ולא נענשה מפני שהיה לה דין אנוסה דכל בקשת מלך יש בה דין אונס דאי אפשר למרות פיו ודבר זה אנחנו למידין מאגדה זו דכתיב וַתֵּצֵא אֵשׁ (ויקרא י, ב) 'מעצמה' ועם כל זה אמר הקדוש ברוך הוא 'עָלַי לְשַׁלֵּם אֶת הַבְּעֵרָה שֶׁהִבְעַרְתִּי' דמעשה האש תלה אותה בו ואין על האש חיוב של כלום דחשיבה אנוסה בהבערה שהבעירה כי כל דבר מלך מוכרח לקיים כיון שהקדוש ברוך הוא אמר לה שתבעיר ותדליק בית המקדש.
ועוד אנחנו למידין דגרמא דנזקין אף על פי שפטור בדיני אדם חייב בדיני שמים דהא הכא יצאה אש 'מעצמה' והדליקה ועם כל זה קאמר 'עָלַי לְשַׁלֵּם אֶת הַבְּעֵרָה שֶׁהִבְעַרְתִּי' ולא היה מצידו יתברך אלא ענין גרמא שגרם בזה שאמר להאש שתדליק ותבעיר את בית המקדש ונמצא אגדה זו עצמה נחשבת שמעתתא והרי נתקיים בזה גם רצון אותו שאמר לֵימָא מַר שְׁמַעְתְּתָא.
"כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים" 'תֵּצֵא' מֵעַצְמָהּ (שמות כב, ה). קשה אם כן איך אמר הקדוש ברוך הוא 'עָלַי לְשַׁלֵּם אֶת הַבְּעֵרָה שֶׁהִבְעַרְתִּי'?
ונראה לי בס"ד לעולם יצאה מעצמה אך לא היתה יכולה לעשות ההבערה להתאחז במקום הקודש ותבערנו אלא עד ששלח לה הקדוש ברוך הוא כח מאתו שנתלבש בה כדי שתוכל להבעיר את המקום ההוא ולכך כתיב וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ (איכה ד, יא).
אי נמי אומרו כִּי תֵצֵא 'מֵעַצְמָהּ' הכונה כי שם אלקים שהוא דין ופועל דין מספרו במלוי יודי"ן עם הכולל עולה אש [301] נמצא בשם האש רמוז שם הפועל דין ולזה אמר כִּי תֵצֵא 'מֵעַצְמָהּ' רצונו לומר תצא על ידי כח שם אלקים אשר הוא רמוז בעצמה.
או יובן בס"ד הסיבה של הדליקה היתה מכח עזבם את התורה שנדמית לאש דכתיב הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם הֳ' (ירמיה כג, כט) ולזה אמר כִּי תֵצֵא 'מֵעַצְמָהּ' רצונו לומר מן סיבת ביטול תורה הרמוזה בעצמה של האש כדכתיב דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם הֳ'.
ומה שאמר וְעָתִיד לִבְנוֹתָהּ בָּאֵשׁ כלומר בזכות התורה שנדמית לאש ונראה לי בס"ד בזה רמז הכתוב סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת (שיר השירים ב, ה) ואמרו רבותינו ז"ל בתרי אישות והיינו באש ההבערה ובאש הבנין כי גם באש ההבערה נעשה סמך לישראל ששפך חמתו על עצים ואבנים וניצולו מן כליה וסמיכה אחרונה באש הבנין שעתיד לבנותה באש.
אָמַר רָבָא: "טָמוּן בָּאֵשׁ" קָא מִיבָּעְיָא לֵיהּ, אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה, אִי כְּרַבָּנָן. פירוש מעשה בא לפניו במחנה ששרפו אנשיו גדיש של ישראל והוצרך לשאול הלכה אם חייבים לשלם בעד הכלים גם כן שהיו טמונים בגדיש ונשרפו עמו. ויש לדקדק הוה ליה למימר 'טָמוּן בְּנִזְקֵי הָאֵשׁ קָא מִיבָּעְיָא לֵיהּ' כי הטמון היה בגדיש שנזוק באש שלא הטמינו הכלים באש עצמו?
ונראה לי בס"ד נקיט לשון זה כי דרך רבותינו ז"ל אפילו בדברים של הלכות רומזים בהם לפי דרכם רמז וסוד בעניינים אחרים ולכן העיד רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל שהיה רבינו האר"י ז"ל לומד הגמרא ששה פנים בדרך הפשט כנגד ששה ימות החול ופנים אחד בדרך הסוד, והעיד הגאון חיד"א ז"ל על הגאון רבי שמואל מגרמיזא ז"ל שהיה גאון ירושלים בשנת אדמ"ת כאשר נמצא אצלינו חתימתו במכתב אחד שכתב לקודש קדשים בגדאד יע"א בענין שליחא דרחמנא שהיה לו כמה שיטות על התלמוד בדרך הסוד ואמר שראה אותם בעיניו ובעונותינו הרבים אין לנו זכר בזמן הזה כי נגנזו בעיר הקודש תוב"ב [תבנה ותכונן במהרה בימינו]. ועל כן אם כונת רבא רק על פשוטן של דברים בלבד הוה נקיט 'טָמוּן בְּנִזְקֵי הָאֵשׁ קָא מִיבָּעְיָא לֵיהּ' אך רמז לפי דרכו בדברים אלו עוד דרך אחרת בענין רמז וסוד לכך נקיט האי לישנא 'טָמוּן בָּאֵשׁ קָא מִיבָּעְיָא לֵיהּ'.
ונראה לי בס"ד הענין הוא דאיתא בגמרא דסנהדרין (סנהדרין צו:) אמר ליה רב נחמן לרב יצחק מי שמיע לך אימת אתי 'בר נפלי'? אמר ליה מאן בר נפלי? אמר ליה: משיח, אמר ליה: משיח בר נפלי קרית ליה? אמר ליה אין דכתיב בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת (עמוס ט, יא) ולהכי קרי למשיח 'בר נפלי' עיין שם. ובמקום אחר פרשתי בס"ד להכי קרי ליה 'בר נפלי' כי ביאתו תלויה בבירור ותיקון ניצוצות ונשמות שנפלו בסיגים עד שיתבררו ויתוקנו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (נידה יג:) אין בית דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף ולכן קרי ליה 'בר נפלי' שהוא תלוי בתיקון אותם הנפולים.
ואמרתי בס"ד דלכן התורה נקראת 'אש' לפי שבה יתוקנו אותם ניצוצות ונשמות שהם נפלי והיינו כי אותיות אש במילואם כזה אל"ף שי"ן יש במילוי אותיות 'נפלי' בדקדוק ולפי דברי רב נחמן דנפלי כנוי למשיח נמצא הוא טמון בתוך אותיות אש כי שם נפלי הוא בתוך אותיות אש שהמלוי הוא בתוך הפשוט.
והנה נודע דהמשיח סובל צער ויסורין בעבור ישראל וכמו שנאמר וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ (ישעיה נג, ה) ולכן אומרים בקינה של תקון חצות 'אוֹי לָנוּ עַל צַעֲרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ' ויש בזה מקום שאלה לשאול אם חייבין ישראל מצד הדין עונש בעבור צערו של משיח או לאו?
ולכן בהלכה זו לא אמר רבא 'טָמוּן בְּנִזְקֵי הָאֵשׁ קָא מִיבָּעְיָא לֵיהּ' אלא אמר 'טָמוּן בָּאֵשׁ' לרמוז לפי דרכו שאלה אחרת שיש לשאול על צערו של משיח שהוא טמון בתוך אותיות אש דנקרא נפלי אם חייבים על צערו מן הדין או לאו? ולכן כמו שפשטו לו הדין על פשט ההלכה כרבנן דסבירא ליה פטור כן על הרמז הרמוז בשאלה זו דהיא בעבור צערו של משיח ראוי לפסוק כרבנן דפטרי ולאו כרבי יהודה דמחייב.
וְקָא מִיבָּעְיָא לֵיהּ: מַהוּ לְהַצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ. נראה לי בס"ד לרמוז זה בפסוק עצמו שאמר (שמואל ב' כג, טו) מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר [2421] שעולה מספרו כמספר תיבות אלו 'הַיֵּשׁ רְשׁוּת לָאָדָם מִן הַדִּין לְהַצִּיל נַפְשׁוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵירוֹ' [2420] עם הכולל תיבות הנזכר בדקדוק.
ודין השני דהוא עַל מְנָת לְשַׁלֵּם גְּדִישִׁים שֶׁל שְׂעוֹרִים נמי יש לרמוז בפסוק זה 'מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר' עם הכולל [2422] יעלה מספר תיבות אלו 'אִם מוּתָּר לִיקַּח הַשְּׂעוֹרִים וּמְשַׁלֵּם בַּעֲדָם עֲדָשִׁים' [2422] בדקדוק או נסדר השאלה בנוסח זה 'אִם מוּתָּר לִקַּח הַשְּׂעוֹרִים וּנְשַׁלֵּם בַּעֲדָם עֲדָשִׁים' [2442] ולמאן דאמר טָמוּן בְּנִזְקֵי הָאֵשׁ קָא מִיבָּעְיָא לֵיהּ נרמז בפסוק זה 'מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבּוֹר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר' [2421] עולה מספר תיבות אלו 'חייבים לשלם כלים הטמונים בתוך גדיש שנשרפו' [2421] ודו"ק.
