כטבלא מרובעת. אלמא עגולה לאו ערוגה היא: התם. דבעי מרובעת לאחשובה שדה קאמר להתיר ראש תור כו' ולית ליה לר' יוחנן הא דאמר לעיל אין ראש תור בערוגה אי נמי אית ליה מערוגה לערוגה אבל משדה לערוגה יש ראש תור: מתני' שהיא טמאה. דיום השלישי אכתי לא מסרחה שכבת זרע וראויה לקלוט ולהיות ולד נוצר הימנה וקרינן שכבת זרע הראוי להזריע: לג' ימים. דהקפיד הכתוב על טומאת קרי במתן תורה וקס''ד עם יום הפרישה קאמר דבד' בשבת פירשו מנשותיהן וקבלו תורה בשבת שהוא רביעי לאותם ששימשו מטותיה' ברביעי לפני הפרישה וטבלו לילי שבת ולא חש הכתוב אם יפלוטו בשבת דמסרח ואינו שכבת זרע הראוי להזריע אבל אם פלטו ע''ש בשלישי טמאות לכך הפרישן שלשה ימים: מנין שמרחיצין. דאף ביום ג' מסוכן הוא: כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. מקיש סיכה לשתיה: גמ' רישא. דמתני': דלא כר' אלעזר בן עזריה. דאילו לדידי' שמעינן ליה פולטת ביום השלישי טהורה לקמן בברייתא: וסיפא. דקתני מרחיצין את המילה כו' ר' אלעזר בן עזריה דהוא אמר לה לקמן בפרק ר' אליעזר: מאן דלא מוקי כתנאי. דדחיק ומוקי מתניתין בתרי טעמי או משבש לה ומפרש לה דלא לאוקמי כתנאי משבש לה ואמר משבשתא היא ותני בה טהורה: ומאן דמוקי לה כתנאי. דניחא ליה לאוקומי כתנאי מלמימר משבשתא היא ומלאוקמי בתרי טעמי מוקי נמי להאי כתנאי ופלוגתא היא בהמפקיד (ב''מ מא.) גבי חבית דאמר ר' יוחנן מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא ליה מאני לבי מסותא ומוקי רישא ר' ישמעאל וסיפא רבי עקיבא ואי הוה בעי הוה מצי לאוקמי בתרי טעמי ובחד תנא ואיכא דמוקי לה התם בחד תנא ומוקי סיפא בשהניחה במקום שאינו מקומה: ביום השלישי. כגון ששמשה בה' ופלטה שכבת זרע בשבת ל''ש שמשה תחילת ליל חמישי דאישתהי ד' עונות שלמות ליל ה' וה' ליל ו' וו' ל''ש שמשה יום ה' עם חשיכה דלא אישתהי אלא מקצת ה' וליל ו' וו' דליכא אלא ב' עונות שלמות. העונה או יום או לילה: ר' ישמעאל אומר פעמים שהן כו'. בא לחלוק ולומר דפולטת בג' לשימושה טמאה אבל פולטת בד' טהורה ומודינא לך דמקצת היום ככולו דלא הקפידה תורה אלא במנין של הימים ולא במנין העונות: ופעמים שהם ד' עונות. שלמות שאם שמשה ד' בשבת עם חשיכה פליטתה טמאה עד תחלת שבת: פעמים שהם ה' עונות. כגון שמשה בתחלת היום של ד': פעמים שהן ו'. כגון שמשה בתחלת ליל ד' בין השמשות: נותנין לה מקצת עונת ו'. להשלים ה' וכל הפולטת בתוך ה' עונות שלמות טמאה: אמרוה. להא אתקפתא דלקמיה: בשלמא כו'. פלוגתא דרבנן ור' יוסי בברייתא ומייתי לה בהאי פירקא לקמן דלרבנן בה' בשבת פרשו ולר' יוסי בד' ולכ''ע בשבת ניתנו עשרת הדברות וכיון דבשבת נתנו ע''כ בליל שבת טבלו ולא שחרית כדמתרץ לקמן שלא יהו הללו טובלין והללו מהלכין לקבל תורה הלכך בשלמא ר' אלעזר כרבנן דאמרי בחמשה בשבת עבוד פרישה ויש שלא פרשו אלא עם חשיכה ומדטבלו ליל שבת ולא חשו שמא תפלטנה עוד ש''מ דפולטת בג' טהורה ומקצת היום של תשמיש ככולו: ור' ישמעאל. דאומר בג' טמאה בד' טהורה קסבר בד' עבוד פרישה כר' יוסי דהוה ליל שבת רביעי ומיהו יש שלא פירשו עד סמוך לחשיכה וליכא אלא ד' עונות ליל ה' וה' ליל ו' וו' ואפילו הכי משטבלו פליטתן טהורה דלא הקפידה תורה אלא בימים: אלא רבי עקיבא. דאמר כל ה' עונות טמאה אם תפלוט כמאן ומהיכא למד דאעונות קפיד קרא הא ימים כתיב וקיימא לן מקצת היום ככולו: לעולם. ר' עקיבא כר' יוסי וכדרב אדא דאמר משה כל עליותיו בהשכמה עלה וכל ירידותיו בהשכמה הלכך ירידה דכתיב: וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם דהיינו פרישה בהשכמת רביעי היתה ומדהוזקק להפרישן בהשכמה ש''מ עד ה' עונות שלמות קפיד קרא: ופרכינן למה ליה למימרא להו. שחרית בלאו הכי נמי לא הוו משמשי: דקאמר רב הונא. דאין משמשין ביום דכתיב (משלי יט) בוזה דרכיו ימות דבעי צניעותא שלא יסתכלו: תלמיד חכם. שהוא צנוע ולא יסתכל סגי ליה במאפיל בטליתו:

מנין לפולטת כו' שנא' היו נכונים לשלשת ימים. אע''פ שבאותה שעה עדיין לא ניתנה תורה מ''מ מסתמא הקפידה תורה על דבר שעתיד להיות טומאה אחר מתן תורה ואע''ג דלא הקפידה על זבין ומצורעין ובועלי נדות היינו משום טעמא דתניא בפרק מי שמתו (ברכות כב.) כתיב והודעתם לבניך ולבני בניך וכתיב יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע כו' מכאן אמרו זבין ומצורעים ובועלי נדות מותרין לקרות בתורה בנביאים ולשנות במשנה ובש''ס בהלכות ובאגדות ובעלי קריין אסורין פירוש דבעל קרי אינו באימה וביראה דמחמת קלות ראש הוא בא: אע''פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר שנאמר ותבא כמים וגו'. ומיהו ראיה גמורה לא הוי משום דקרא לא מישתעי בשתיה אלא ברחיצה משום דמשמע מים דומיא דשמן מה שמן מאבראי אף מים מאבראי וקשה לר''י דבפרק בתרא דיומא (דף עו.) קאמר דרחיצה איקרי עינוי מנלן א''ר זוטרא מהכא ותבא כמים בקרבו וגו' מים דומיא דשמן מה שמן מאבראי כו' ופריך והא האי תנא איפכא נסיב לה דתנן מנין לסיכה כו' ומאי פריך הא תנא דמתני' קאמר שאין ראיה לדבר אלא זכר לדבר משום דמים דומיא דשמן כדפרישי' ואומר ר''י דפריך הכי דאי חשיבא ראיה גמורה דרחיצה כסיכה כדקאמרת לא הוה ליה להאי תנא למעבד מינה אפי' זכר בעלמא קשה לרשב''א דאמאי מייתי האי קרא שאינו אלא זכר בעלמא הוה ליה לאיתויי קרא דלחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי (דניאל י) דהוי דרשה גמורה ומיניה נפקא לן בפרק בתרא דיומא (שם) דסיכה איקרי עינוי: תני רישא טהורה ומוקי לה כו'. אומר ר''י דמשום הכי אינו מגיה למיתני טהורה כדי לאוקמי כולה כרבי אלעזר אלא בלאו הכי איכא דתני טהורה ואיכא דתני טמאה הלכך מאן דלא מוקי כתנאי נוח לו לשנות כאותן ששונין טהורה ומאן דמוקי כתנאי לא קפיד לשנות טמאה וא''ת אכתי הויא מתני' כתנאי דרישא דמתני' רבי עקיבא קתני לה וסיפא דקתני פולטת טהורה היינו דלא כר''ע דפליג בסמוך אר' אלעזר בן עזריה וי''ל דלא קפיד לאוקמי כתנאי אלא בתרי בבי דסמוכות זו אחר זו אבל אההיא דריש פירקין המרוחקות מההיא דפולטת לא קפיד וא''ת למאן דתני טהורה טפי הוה ליה למנקט במתני' קרא דוקדשתם היום ומחר (שמות ינו) דמשמע כרבי אלעזר בן עזריה ואומר ר''י דניחא ליה לאתויי היו נכונים לשלשת ימים דמוכח דמשום פליטת זרע הקפיד דכתיב ביה אל תגשו אל אשה: פעמים שהן ד' כו'. במלתא דרבי אלעזר בן עזריה ה''מ נמי לשנות בענין זה פעמים שהן שתים פעמים שהן ג' כו' אלא להכי נקט ר' ישמעאל משום דסבר ברביעי עבוד פרישה כרבי עקיבא ובעונות לא בעי למתלי כמו שתולה רבי עקיבא: בהשכמה עלה. אליבא דרבי עקיבא איירי: ישראל קדושים הן כו'. ובלאו הכי היו פורשין דאמר בוזה דרכיו ימות זה המשמש מטתו ביום ועוד דקראן קדושים ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש:

סופה כר' אלעזר בן עזריה הוא זה ששנינו מניין שמרחיצין את הקטן ביום השלישי ודבר זה אמור משום ר' אלעזר בן עזריה בפרק ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי:

והכין קא חזיינא דעל מימרא דשמואל קאי דקאמר בערוגה בין הערוגות שנינן שנוטע שורה לכאן ושורה לכאן כדפרישנא לעילא ועלה בען במערבא ואם הפקיע מצד הערוגה תלם אחד על פני כולה ושבקיה ולא זרעיה ומהנותרין זרע בערוגה אחרת ערבוב ולא זרע שורה כדאמר שמואל ב' שורות שורה אחת (שנוטעה) [שנוטה] לכאן ושורה (שנוטעה) [שנוטה] לכאן מהנותרו' בשורה שבזו והפקעת תלם אחד מצדה ופשטה רב ששת לאיסורא ואמר בא עירבוב (ונטל) [וביטל] את השורה אע"פ שהפסיק תלם א'. כיון שזרע עירבוב הרי זו שהיא נטועה שורה כאילו אף היא נטועה עירבוב ולא מהניא שורה אלא כנגד שורה שזו נוטה לכאן וזו נוטה לכאן. דהוי היכרא. אבל הכא כיון דחדא עירבוב בטילה לה שורה דאידך ובעירבוב דמיא. וההוא תלם שהפקיעו אם אין בו כדי עבודה לא מהני ואסור. ואתא רב אשי ושריא. ואעפ"כ אין עירבוב מבטל את השורה אלא שורה של זו. והפקעת תלם בזו מתירין אותה:
איתיבי' רבינא לרב אשי הנוטע שתי שורות של דילועין שתי שורות של קישואין שתי שורות של פול המצרי מותר. שורה אחת של קישואין. שורה אחת של דלועין. שורה אחת של פול המצרי אסור. דאלמא אם ב' שורות הן שהיא נוטה אחת לכאן ואחת לכאן מוכחא מילתא שהן מובדלות זו מזו ומותר. אבל אם יש שורה בשדה זו. ואין בשדה זו שורה שכנגדה אלא עירבוביא היא ואסור. וצריך להרחיק כדי עבודה. ופריק רב אשי (שאתנן) [שאני] קשואין ודלועין ופול המצרי דאית להו שראכי אבל (דאד) (מינייהו) [שאר המינים] אע"פ שזה נוטע שורה וזה הפקיע תלם אחד מותר. ופי' שראכי עלין רחבין שאוחזין בארץ ורווחן כדאמרינן לענין תני חדא אסור להלך ע"ג עשבים בשבת ותניא אידך מותר אי תימא הא והא בימות הגשמים ולא קשיא הא דאיכא שראכי והא דליכא שראכי. ואי תימא הא והא דאיכא שראכי ולא קשיא הא [דסייס] מסאני והא דלא [דסייס] מסאני. אבל בזו מן הני אין עירבוב שבזו מבטל שורה שבזו:
אמר רב כהנא אמר ר' יוחנן הרוצה שימלא את גנתו ירק עושה ערוגה ששה טפחים ועוגל בה חמשה ונמצא ממלא את גנתו ירק כן צורת מרובעת זה ו' על ו' שיש בה ה' עגולין. אקשינן על ר' יוחנן והא איכא בין הביניים. ומפרקינן אמרי דבי ר' ינאי במחריב בין הביניים שמרחיק מה שהוא צריך להרחיק בין כל ירק וירק אלא שנשכר מה שבין העגול למרובע. והרבה הוא נשכר בזאת ולא קא מעיין ר' יוחנן להרחיק את הקרנות כדי שיזרע כנגדן כי אותה הערוגה דהוי ששה על ששה אין בה זריעה אלא י"ג טפחים מכלל ל"ז טפחים ובהעגילו כך ה' עגולים אע"פ שהוא מניח בין ירק לירק כדי צורכו הרי הוא נשכר הרבה:
רב אשי אמר אם היה זורע שתי זורע את האחר ערב. כגון זה. זורע בזה שתי ובזה ערב כי היכי דליהוי היכרא ואין צריך להרחיק אלא מעט:
איתיביה רבינא לרב אשי עבודת ירק בירק שנכנס לתוך שרש ירק אחר רואין אותה כטבלא מרובעת. והכי קא מקשי כטבלה מרובעת הוא דשרי הא למהוה אחד שתי ואחד ערב לא. ופריק רב אשי האי דקאמר כטבלא מרובעת לאו לאחמרי אלא לאקולי בה קלא אחרינא להתיר ראש תור הנכנס לה וראש תור היוצא ממנה:
מתני' מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה כו'. ותנן התם הפולטת שכבת זרע ביום שלישי טהורה דברי ר' אלעזר בן עזריה. הויא מתניתין דהכא דלא כר' אלעזר בן עזריה. ואקשינן אימא סיפא. מנין שמרחיצין את הקטן ביום שלישי שחל להיות בשבת. ותנן לקמן בהא מסכתא רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין את הקטן ביום שלישי שחל להיות בשבת ופריקנן למאן דמוקים כתנאי [תני תאני טמאה ורישא רבנן וסיפא ר' אלעזר בן עזריה דלא מוקים כתנאי.

מאן דלא מוקים כתנאי תני רישא טהורה. פירוש, איכא דתני לה הכי ומאן דלא מוקי כתנאי אמר דהכי דוקא ומאן דמוקי כתנאי לא מתני לישנא דמרגלא אפומייהו ומוקים לה כתנאי והוצרכנו לפי' הזה שלא מצינו כתנאי שיחליף לשון המשנה וישנה אותה כרצונו:

אלא ר"ע כמאן. פירוש הול"ל שש עונות אי ס"ל דלא אמרי' מקצת היום ככולו פעמים שהן ד' פעמים שש כר' ישמעאל ובקרא ימים כתיבי אי מקצת אי כולן [ומשני בהשכמה עלה, והילכך] בעי', חמש עונות דכיון דבהשכמה הוה ש"מ לאו אימים קפיד רחמנא אלא אעונות:

המשנה השלישית מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טהורה שנ' היו נכונים ליום השלישי אל תגשו אל אשה מנין שמרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת שנ' ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים אמר הר"ם פי' ממה שהזהיר על משכב האשה קודם מתן תורה בשלשה ימים ראיה כי כשתפול מן האשה שכבת זרע תוך שלשה ימים לבעילתה שהיא נטמאת באותה שכבת זרע ואם הפילה השכבת זרע תוך שלשה ימים הרי היא טהורה לפי שאותה שכבת זרע כבר נפסדה ולא תטמא בה ופסק ההלכה כי פולטת בשלישי טהורה ועוד נבאר זה בפרק שמיני ממקואות ומאמרו בהיותם כואבים ראיה כי היום השלישי קשה למהול כי הליחות נגרות ויורדות ומתהוה מהם חבורה ורבו המכאובות ומפני זה התירו לרחצו במים חמין בשבת ואפי' הוחמו בשבת לפי שהיא סכנת נפשות:

אמר המאירי המשנה השלישית והיא מענין משניות שלפניה מנין לפולטת שכבת זרע בשלישי שהיא טמאה וכו' ביאור הענין הוא ששכבת זרע הוא אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע אלא שאינו מטמא במשא וכן אינו מטמא בגדים וטומאתו בין לנוגע בין לרואה ושניהם ראשון לטומאה כדין נוגע באב הטומאה אין בין נוגע לרואה אלא שהנוגע בכעדשה והרואה בכל שהו כמו שיתבאר במקומו ולמדת שהמשמש מטתו טמא ואף האשה טמאה כמוהו אלא שאין טומאתה מדין נוגעת בשכבת זרע שמגע בית הסתרים אינו מטמא אלא שדנו כל הראויה לביאה ששמשה כרואה קרי ואם טבלה לתשמישה ואח"כ פלטה שכבת זרע נטמאת בפליטתה ובלבד בשיעור שלא הסריח ושעדיין הוא ראוי לקלט להיות עובר נוצר ממנו שכל כשיעור זה שם שכבת זרע עליו ונטמאת היא בפליטתו וכן אחרים אם נגעו בו אבל משעבר עליו זמן שכבר הסריח ואינו ראוי עוד ליצירת ולד אינה טמאה בפליטתו וכן אחרים אין מיטמאין בו בנגיעה שכבר נפסדה צורתה ואע"פ שבאיש שפרש ממנו שכבת זרע הרי שכבת זרעו מטמאה כל זמן שהיא בלחותה בפליטת האשה אינו כן ובאו במשנה זו לבאר שכל שלשה ימים טמאה וסמכו לה ממה שנאמר במתן תורה היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה שנמצא שהקפיד הכתוב שלא ליתן תורה לבעלי קריין והפרישן שלשה ימים וברביעי נתן תורה והוא שבתחלת רביעי פרשו וקבלו תורה בשבת אחר שטבלו בליל שבת ומשום אנשים לא הוצרך לכך שבעל קרי אין טומאתו אלא טומאת ערב אלא בשביל הנשים ומחשש פליטה ואע"פ שלא הקפידה על שאר טומאות כגון נדה וזב ומצורע מפני שכל אלו לבם דואג עליהם אבל טומאה זו שבאה להם מחמת תענוג ובחירת תאוה הזהירם בכך כדי לקבל את התורה באימה ברתת ובזיע וכל שכן שלא הקפידה תורה על טבולי יום ולענין פסק אין הלכה כן אלא אם פלטתו בתוך שלש עונות היא טמאה וכן הנוגע בו טמא מכאן ואילך טהורה וכן הנוגע בו טהור ועונה זו פירושה או יום או לילה ואין עונת התשמיש בכלל ולמדת שאם ביום חמשי [שמשה] שיעור כל שתפלוט עד נקדת שחרית של שבת שהרי שלש עונות הם ליל חמישי ויום ששי וליל שבת כמו שיתבאר במקומו:

מנין שמרחיצין את המילה ר"ל שמחמין לו חמין אפי' בשבת מפני שסכנה היא אפי' ביום השלישי וכל שכן ראשון ושני שאלו לא נמול אין מקלין להחם לו חמין אלא ממתינין לו עד לאחר השבת אבל כשנמול מרחיצין אותו שנ' ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים כלומר שעדיין היו כואבים וכל שכן שהיו כואבים בראשון ושני אלא שהיו נמלכים בעצמם אם יעשו אם לא יעשו וכשהגיעו לשלישי ודנו בעצמם שאם לא יעשו באותו היום אף הם מתרפאים למחרתו נמנו וגמרו להרגם אלמא כאב של מילה ושאר הפצעים אף בשלישי הם וכ"ש בראשון ושני וכן הלכה:

וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מדרכי הקדושה והפרישות שלא יהא אדם משמש מטתו ביום ובבית אפל מותר ותלמיד חכם שיודע בעצמו שנזהר מן הכיעורין ועוצם עיניו מראות ברע מאפיל בטליתו ודיו:

בפירש"י בד"ה לג' ימים כו' וקס"ד עם יום הפרישה קאמר דבד' כו' עכ"ל ק"ק מאי קאמר דקס"ד עם יום הפרישה הא קאי הכי לכולהו תנאי דשמעתין למר ג' ימים ולמר ד' ימים עם יום הפרישה קאמר ויש ליישב דאליבא דחכמים דמצרכי לקמן ו' עונות שלמות לא הוי הפרישה בתוך הימים ולא קאי הא דקס"ד עם יום הפרישה לכולהו תנאי דשמעתין ועוד י"ל דקס"ד דקרא דהיום ומחר עם יום הפרישה קאמר ותקשי למ"ד ד' ימים כדלקמן עד דמסיק דהיום ומחר בלאו יום הפרישה דהיום כמחר כו' כדלקמן וק"ל:

מנין שמרחיצין את המילה ביום ג' כו' מבואר בפרק הפועלים ע"ש. מנין לסיכה שהיא כו' יבואר פ' יוה"כ:

מנין לפולעת ש"ז כו' שנאמר היו נכונים וגו' עיין בתוס' ונראה להוסיף על דבריהם דאפילו לרבי יהודה בן בתירא נמי דאמר התם אין ד"ת מקבלין טומאה וגם בעל קרי מותר בה איכא למימר במתן תורה מעלה עשה הקב"ה בקבלתה להיות בעל קרי אסור בתורה משום דבא מקלות ראש ומה שיש לדקדק בהלכה זו תמצא בחידושי הלכות:

בהשכמה עלה וכו'. יש לדקדק דאכתי מנין דכל עליותיו היו בהשכמה נימא דזו העלייה היתה כן משום שכן צוה לו הקב"ה ועלית בבקר אל הר סיני וגו' וי"ל דבהשכמה הוא דבר נוסף אבוקר דבוקר משמע עד ד' שעות ביום כדאיתא פ' ת"ה אבל בהשכמה משמע קודם זה ולפי שלא כתיב בצווי אלא שיעלה בבוקר כדכתיב ועלית וגו' בבוקר וגו' ומשה הוסיף לעלות בהשכמה אית לן למימר שעשה כך לפי שכל עליותיו היו כך בזולת ציווי הקב"ה ומשום דזריזון מקדימין למצוה כדדרשינן בוישכם אברהם וגו' ומדלא ה"ל למיכתב אלא לך ועלית וגו וכתיב לך רד ועלית וגו' דרשו להקיש ירידה לעלייה כו' ודו"ק:

בגמ' רישא טהורה שמענא ליה כצ"ל:

ברש"י ד"ה לג' ימים דהקפיד הכתוב וכו' וקס"ד עם יום וכו' נ"ל שצ"ל וקסבר עם וכו' דו"ק היטב:

גמ' דאי כראב"ע טהורה שמענה ליה כו' כצ"ל ונמחק רישא נמי:

רש"י ד"ה התם. דבעי מרובעת לאחשובה שדה כו' כצ"ל:

גמרא ומאן דמוקי כתנאי רישא רבנן. לכאורה לא אתיא אלא כרי"ש דאלו לר"ע לפעמים אף ביום הרביעי טמאה כגון אם שמשה בסוף יום א' קודם שקעה"ח טמאה עד סוף ליל ד' ופעמים אף בג' טהורה כגון אם שמשה בתחלת ליל א' טהורה כל היום ג' ולרבנן דארחב"א אריו"ח לקמן ג"כ בתחלת ד' לעולם טמאה ולפעמים כל היום עד סמוך לחשיכה וי"ל דלעולם כרבנן מצי אתיא דלדידהו יום הג' פסיקא דלעולם כל היום טמא ויום הד' סופו טהור לעולם:

מִנַּיִן שֶׁקּוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית בְּרֹאשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ?. יש להקשות איך יליף דבר זה מן פסוק זה, ונראה לי כי הם היו תולין לשון של זהורית בפתחו של היכל והיה מלבין, ועל זה שואל התנא מנין שקושרין גם בשעיר המשתלח, ועל זה יליף מן הכתוב דכתיב כשנים לשון רבים, והוה ליה למימר כשני אלא ודאי תרי שני איכא, דמלבד של היכל קושר אחר כך בשעיר גם כן, והא דלא שאל על של היכל מנין שתולין אף על גב דקושרין בראש השעיר, כי זה מן הסברה הוא דעדיף לתלותו בפתח היכל כדי שכל ישראל יראו אותו וישמחו, מה שאין כן בראש השעיר אין רואה אותו אלא האיש המוליכו בלבד:

מֹשֶׁה, בְּהַשְׁכָּמָה עָלָה וּבְהַשְׁכָּמָה יָרַד. נראה לי בס"ד טעם לזה, כי משה רבינו ע"ה היה מן החסדים בסוד (שמות ב, ב) וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, ולזה אמר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ (שמות ב, י) שה"ס [שהוא סוד] החסדים כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל, ולכן בְּהַשְׁכָּמָה שהוא זמן שליטת החסד עָלָה וּבְהַשְׁכָּמָה יָרַד. או יובן בס"ד על פי מה שנאמר באדרא רבא, משה לא פסיק טעמא בגווייהו כי קדמאה שלים, בתראה שלים, דמיומא דאתייליד שלים הוה עיין שם. והכונה כי מיום שנולד התחיל לקבל מוחין דגדלות, מה שאין כן שאר צדיקים בתחלה מקבלים מוחין דקטנות, ולכן בְּהַשְׁכָּמָה עָלָה וּבְהַשְׁכָּמָה יָרַד כי השכמה בבקר מורה על גדלות, והוא ראשו וסופו בגדלות, ולכן תמצא בשבעה באדר נולד ובשבעה באדר נפטר, להורות ששוה תחילתו עם סופו, ושבעה בחודש הוא מלוי הלבנה שהוא זמן ברכה שלה.

מִנַּיִן לְפוֹלֶטֶת שִׁכְבַת זֶרַע בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי שֶׁהִיא טְמֵאָה? שֶׁנֶּאֱמַר: "הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה". הא דלא אמר שיעשו הזאה שלישי ושביעי משום טומאת מת, מפני שעדיין לא עשה פרה אדומה, ומוכרח שנשארו טמאי מת שהיא טומאה חמורה, ומכל מקום קפיד על טומאה דקרי שהיא קלה, מפני שזו טומאה יוצאה מגוף האדם כמו שכתב התוספות ז"ל.
ובזה נראה לי מדרש פליאה וזה לשונו: מדין מת אתה למד טבילה לבעלי קריין גם בזמן הזה, והוא פלא! ובזה ניחא מה שאמר 'מדין מת' תיבת מת הוא ראשי תיבות: מתן תורה, כלומר מדין מתן תורה דקפיד על טהרה דטומאת שכבת זרע, אף על גב דבלאו הכי הם טמאים טומאה חמורה דמת, אתה למד טבילה לבעלי קרי גם בזמן הזה, דאף על גב דליכא אפר פרה דבלאו הכי הם טמאים טומאה חמורה דמת, צריך לטבול להטהר מטומאת קרי, כיון דיוצאה מגוף האדם.
ודע, דאף על גב דקרא דמילה בספר בראשית, וקרא דפליטת שכבת זרע בספר שמות, הקדים התנא ללמדנו דין פולטת שכבת זרע דנקיט להו כסדר מציאותם בעולם, דתחלה מזריע ואחר כך נעשה הולד ומלין אותו.
והא דהקדים לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית לְסִיכָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אף על גב דהיא הלכתא למשיחא, נראה לי בס"ד, משום דזו ראיה שלה מפסוקי נביאים, וזו מפסוקי כתובים, ועוד בסיכה אין ראיה גמורה לדבר אלא זכר לדבר.

תוס' ד"ה תני רישא וכו' אלא בלא"ה איכא. וכעין זה איתא במגילה דף ב ע"ב:

מרחיצין את המילה. משמע את המכה ולא כל גופו ובפ' ראד"מ גרסינן מרחיצין את הקטן משמע כל גופו ע"ש. ובירושלמי פליגי אמוראי ועיין בש"ס דילן קל"ד ע"ב. ולא הוה משנתינו כראב"ע דלא התירו אלא רחיצת המכה ולא כל גופו וי"ל:

בסוגיא דפולטת בשבת פ"ו ע"א שנת תקסז"ל:

מנין לפולטת ש"ז ביום השלישי שהי' טמאה וכו' ולחד לישנא בש"ס גרסינן שהיא טהורה וכראב"ע. ונראה לי להביא ראיה לשיטת הרמב"ם בפרק יו"ד ה"ח דמקואות ובפסקיו פרק ה' מאבות הטומאה דראב"ע ג' עונות שלמות קאמר ע"ש. דלכאורה אין מובן לדברי הש"ס דקאמר למאן דאמר דמוקמי בתרי טעמא בחד תנא ה"נ גרסינן טהורה וקשה מה ענין זה לזה דאי ס"ל להך מ"ד לשבש המשנה למגרס טהור במקום טמא כדי לאוקמי כחד תנא. ואע"ג שהתוס' נזהרו מזה וכתבו דהי' ידוע להם דאיכא דגרסי טהור ואיכא טמא ע"ש וכי האי גוני איתא בש"ס מגילה ב' ע"ב. אלא דלפ"ז קשה א"כ אפשר דכ"ע מודה דגרסי' טהור כדי לאוקמי כחד תנא ומנ"ל דפליגי ולכאורה י"ל דאי גרסי' ביום הג' טהורה דוקא ביום ג' אבל לא ביום ב' משא"כ מרחיצין המילה ביום ג' מכ"ש ביום ב' והוה תרי טעמא וחד תנא וא"ש. אך רמב"ם מפ' ביום ג' דמילה נמי דוקא יום ג' ולא יום ב'. ע"כ נראה לפע"ד עפ"י מה שהק' בספר יד דוד לרמב"ם דלראב"ע ג' עונות שלמות בעי' ועונות הבעילה אינם מן המנין. א"כ משכחת לי' שפיר ביום השלישי שתהיה טמאה ותיתא כראב"ע. ואין לומר כיון דלא פסיקא לי' שהרי א"א שתהיה טמאה כל הימים מש"ה לא אתיא כראב"ע. א"כ כי גרסינן טהורה נמי לא א"ש דהרי לפעמים טמאה מחצית יום השלישי. ותי' הרב הנ"ל כיון דעכ"פ לא משכחת שתהיה טמאה יותר מהלילה השייכות ליום הג' ולא ביום עצמו שייך שפיר ביום השלישי שהיא טהורה שהרי ביום ממש טהורה היא. משא"כ טמאה א"א שתהיה ביום כ"א בלילה ע"ש. והיוצא מזה אי גרסי' טהורה צריכים לפרש ביום השלישי יומו ולא לילה. ואינו דומה פירושו של יום השלישי דרישא ליום הג' דסיפא גבי מרחיצין את המילה שפירושו בין ביום ובין בלילה. וה"ל תרי טעמא וחד תנא. ואי גרסי' טמאה ה"ל חד טעמא ותרי תנאי ותליא שפיר בהך פלוגתא אי מוקמינן מתני' בחד טעמא ותרי תנאי או בהיפוך ומוכח כהרמב"ם וק"ל:

ומסוגיא זו נמי ראיה לפסק הרמב"ם כראב"ע דלא כר"ע דלמאי דקיי"ל כר"י דמוקמי' בחד טעמא ותרי תנאי. א"כ גרסינן במשנתינו טמאה ודלא כראב"ע ומדסתם רבי במתני' דשבת כמ"ד טמאה והדר תנן מחלוקת במס' מקואות דהרי סדר טהרות נשנית בסוף לכ"ע ה"ל סתם ואח"כ מחלוקות ואין הלכה כסתם דתנן ביום הג' טמאה אלא טהורה כראב"ע וכפי' הרמב"ם וק"ל. והנה י"ל מאי דקאמר הש"ס בשלמא ראב"ע כרבנן בה' עביד פרישא להס"ד אמר כן ע"ד בשלמא אבל למסקנא י"ל ראב"ע נמי ס"ל כר"י דהלכת' וכמה סתמו בריתות כוותי' וסוגי' דעלמא כוותי'. וניישב גם מה שמקשי' איך ילפי' ממרע"ה שהוסיף יום א' ולא נילף מהקב"ה דלא חש להוספה גם מה דאמר לקמן ניתנה קאמרת או ראוי מה זו שאלה. הנה ידוע מ"ש הסמ"ג דמרע"ה כבר גזר על הזאה בשבת ויו"ט ואומר אני גם בכלל זה הוא מה דאמר ר' יוסי פרק החולץ אין מטבילין גר בשבת ואמרינן התם דלא שייך מחזי כמקר משום דבעי' ב' ת"ח עומדים על גביו ומודיעים לו מצות קלות וחמורות פי' דנראה לעין דאין כוונתו להקר כ"א לתקונא גברא וכן פסק בש"ע דבזה"ז שאין רגילים להקר אין לטבול בשבת משום תקונא גברא. ונראה לי דה"ט דפשיטא לש"ס שלא יהיה הללו הולכין לקבל התורה והללו הולכין לטבול משום דבשבת הי' ואז יהיה זמן לקבלת התורה וימתינו על ההולכים לטבול הרי נראה בעליל שטובלים משום תקונים ואין עתה זמן לטיבל ולהקר וה"ל תקונא גברא בשבת שאסרו מרע"ה בתקונותיו. וידוע ג"כ שיום ששה בסיון שבו רצה הקב"ה ליתן התורה אותו היום היה יום חמשים לספירה הוא הי' יו"ט של עצרת וכבר שמרו ישראל באותו השנה ועשו אותו יו"ט (ועמ"ש מג"א סי' תצ"ד שמרע"ה הוסיף יום א' לרמז ליום יום טוב שני ר"ל כי ששה בסיון היה יו"ט ראשון והוסיף משה יום א' לעשות יום טוב ב' ימים). ונבא אל המכוון בעה"י דלראב"י ס"ל נמי בד' עביד פרישא אך לא בהשכמה וג' עונות שלימות בעי' בלא יום הפרישה. נמצא מתחילין חשבון העונות בליל ד' נגהי ליום ה' ויום ה' ונגהי ליום ו' הרי ג' עונות שלימות. וביום ו' בשחרית רצה ליתן תורה ויהי' הללו הולכין לטבול וימתין עליהם שעה קלה ומה בכך ואי משום שיהי' ניכר שהוא טבילת תיקוני גברא ואסור ביו"ט. ז"א דמן התורה אין בכך כלום. אך מרע"ה כדי לעשות סייג לדבריו שלא יטבלו ביו"ט היכי דלא מחזי כמיקר הוסיף יום א' מדעתו. וניתנה תורה ביום שבת והם טבלו עצמם ביום ו' אע"פ שהיה יו"ט מ"מ כיון דלא היה אז שעת קבלת התורה שרי דמחזי כמיקר. נמצא דג' עונות מוכחים מדברי הקב"ה ולא מדברי משה רבינו ע"ה. ולפ"ז ניתנה תורה למערבי שמש שהרי כולם טובלים בע"ש אחר ג' עונות והערב עליהם שמש של ליל שבת וקבלו התורה בשבת. ורק ראוי היה ליתנה לט"י שהרי לפי רצונו של הקב"ה היה ניתנת ביום ו' והיו ט"י. והא"ש דא"ל ניתנה או ראוי דהש"ס הק' לכ"ע והא ט"י נינהו והשיב ניתנה וע"ז היה רבינא מסופק אי בדוקא אמר ניתנה דלא קיי"ל כראב"ע דסגי בג' עונות וא"כ באמת ניתנה לט"י שהרי לא הגיע זמנם לטבול עד ליל שבת. או ס"ל כראב"ע דסגי בג' עונות והגיע זמנם לטבול ביום ו' וטבלו והיו מעורבי שמש. וא"ל ראוי קאמינא דהלכה כראב"ע והא דאמר ניתנה משום שרוצה לתרץ לכ"ע ולאידך מ"ד ניתנה ממש. אבל להלכה קיי"ל כראב"ע דג' עונות סגי וראוי ליתן וכרמב"ם:

ועז"ל בעצמו י"ל להפוסקים כר"ע ודלא כראב"ע ולא מפרשי' ראב"ע כהרמב"ם הנ"ל י"ל עפ"י פסק האבי אסף דמייתי ש"ך סי' קפ"ד דס"ל העונה אינו אלא י"ב שעות מהיום או מהלילה וא"כ י"ל הקב"ה עביד פרישה בהשכמה ליום ד' להפריש ה' עונות שלימות. והי' העונה החמישית ביום ו' ולהיות היום ארוך בימי סיון כלתה לה זמן העונה ב' או ג' שעות אחר חצות היום ואז יטבלו ויקבלו התורה אחר חצות יום ו'. אך מרע"ה חשש לתקנו שלא יטבלו ביו"ט ודחה ליום המחרת והם טבלו עצמם היום בזמנו דמחזי כמיקר כנ"ל כיון שלא ניתנה תורה היום וממילא היה מערבי שמש ומוכח שפיר חמשה עונות מהקב"ה ולא ממשה. ומוכח נמי ראוי ליתנו וא"ש נמי מה ששאל ניתנה או ראוי ליתנ' ר"ל הלכה כר"ע וראוי ליתנ' או כאידך מ"ד וניתנה והשיב כר"ע הכל כנ"ל:

ובזה מיושב קושי' מהרש"א במה דמקשה הש"ס וליטבלו ביני שמשי דה' דלמא אה"נ דר"ע לא סבירא ליה בהשכמה עולה ועם עונה דביני שמשי הוה ליה ה' עונות והא"ש דא"כ עונה חמישית הוי ליה עונה קצרה לילה קטנה דלילי סיון והי' צריך להשלים עלי' מיום השבת כמה שעות ובקרא כתיב ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר. ומיושב נמי קושי' תוס' ארש"י דהוי ליה לפרש הקו' נמי לראב"ע דמוכח מהכא דאעונות קפיד קרא. והשתא א"ש דא"א כיון דלא ס"ל בהשכמה עלה א"כ א"א להוכיח מהכא דאעונות קפיד דהוה לי' עונה אחרונה קצרה כנ"ל:

אמנם לרמב"ם הנ"ל דפסק כראב"ע ופי' בו דג' עונות שלימות בעי' עפ"י הנ"ל ע"כ לי' לי' כאבי אסף הנ"ל וע"כ נראה ליישב קו' מהרש"א באופן אחר דלרמב"ם ס"ל דודאי לכ"ע קידשם ביומו עכ"פ שעה אחת כמאמר הקב"ה וקידשתם היום וע"כ א"א לומר לר"ע שלא עלה בהשכמה ויליף מהכא חמשה עונות דעכ"פ לאיזה צורך הקדים לקדשם שעה אחת בסוף יום ד' אלא ע"כ בהשכמה עלה והוי ליה עונה שלימה ופריך הש"ס א"כ ששה עונות הוו. ומיושב נמי קו' תוס' דראב"ע לא הו"מ להוכיח מכאן כשיטת ר"ע משום דלית להו בהשכמה וא"כ לאיזה צורך קידשם סוף יום ה' למר ויום ד' למר:

ומיושב נמי מה שקשה להרמב"ם דפסק כראב"ע דלכאורה משמע דקיי"ל דברי ר' יצחק לא מראש בסתר דברתי הוא לר"ע ואית לן למיפסק כוותי' והשתא י"ל למסקנא דמסיק שלא יהיה הללו הולכים וא"ל שפיר כקו' מהרש"א הנ"ל דלית ליה לר"ע בהשכמה עלה ומחשיב ליל שבת לעונה חמישית והוא דהקדים להפרישם שעה אחת סוף יום ד' היינו משום שהצריכו להקדים לטבול עצמם סוף ליל שבת קודם אור היום שלא יהי' טובלים בשעת קבלת התורה ויהיה מחזי כתקוני גברא. ומשום כן הוצרכו לפרוש שעה קודם סוף יום ד' כדי להשלים חסרון הנ"ל ולפ"ז הך לא מראש בסתר דברתי לא איצטריך כלל לר"ע והא דדרש ר"י כן משום ראב"ע דהלכתא כוותי' ולדידי' קשה עתה לוכח מהכא כשיטת ר"ע וכקו' תוס' מדלא טבלו ביני שמשי. אע"כ כר"ע והא דהקדים להפרישם שעה אחת בסוף יום ד' משום הנ"ל. אע"כ ס"ל לראב"ע לא מראש בסתר דברתי ואתי' דר"י כראב"ע וק"ל:

וא"ש נמי מאי דמייתי הש"ס ת"ר פולטת וכו' והוא משנה ארוכה מקואות פ"ח ואמאי מייתי ברייתא ולא משנה וי"ל דאהמשנה הוי ידע כקו' המהרש"א הנ"ל דלמא ר"ע מצרף ליל שבת ולא ס"ל מראש בסתר והי' טובלים שבת שחרית ולא ידע מהללו הולכים אך ברייתא מסייע מר"ע אם חסרה קצת מעונה ראשונה משלימים בעונה אחרונה והא מהנ"ל והתוס' בהס"ד מדעלה בהשכמה וחסר מעונה הראשונה זמן מה במה ששהה מזמן שהיה בהר וע"כ השלים זה בעונה האחרונה ולמסקנא א"ש נמי כנ"ל בסמוך. ומיושב נמי להרמב"ם פירושו כדברי ר"י שהוא קצת תמוה ודברי נביאות וי"ל דס"ל לר' ישמעאל דהקב"ה חש לפליטה ואמר בהשכמת יום ד' היום ומחר שהם ד' עונות שלימות המתחלת מעמוד השחר אך משה ששהה בהר זמן מעט אזדא לי' זמן עמוד השחר וכיון שחיסר קצת הוצרך להוסיף יום שלם דלא ס"ל לר"י דסוף עונה משלמת לחברתה כדס"ל לר"ע וק"ל:

ונבוא ליישב מכילתא ומייתי לי' בספר משנת דר"ע משה הוסיף יום והסכים הקב"ה ע"י זש"ה עד שהמלך במסבו נרדו נתן ריחו וצ"ע שזה קאי לגנותן של ישראל שעשו העגל כידוע ולפע"ד ליישב דלכאורה קשה הא ישראל שבאותו הדור לא חביל גופי' ממצות עדיין וגם שקצים ורמשים לא הוו אכלו כ"א מן וא"כ איך נילף מיני' וצ"ל דמ"מ חביל גופי' מאהבת להבת קבלת התור' שהי' רב וגדול ולפ"ז אומר אני דהוה חביל טפי מן זה טובא ולא הי' צריכים פרישה רבה כ"כ דבזמן מעט הסריח לכן לא הפרישם הקב"ה כ"א היום ומחר. אך הי' ביניהם ערב רב דלא דמי להבת קבלת התורה דידהו לשל ישראל והם היו צריכים ג' ימים והקב"ה הוא דלא חש להו דברצונם לא נתקבלו. אך משה שקבלום מדעתו הוסיף יום א' לטובתם כן נ"ל:

אך לפ"ז קשה מ"ט הסכים הקב"ה ע"י הא לא לרצון הי' לי' הערב רב. וי"ל במ"ש במדרש דבאמת גם ישראל דבאותו זמן לא הי' לבב כולם שלם עם ה'. וע"ז כתיב ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון ואז כבר התאוו לעגל ועריות. ומה שלא הפרישם הקב"ה רק ב' ימים שלא ליתן פ"פ למדה"ד ולא יבוא המקטרג שצפון לבם אבל כשהוסיף משה משום הערב רב הסכים הקב"ה לטובת ישראל וזהו שאמר הכתוב עד שהמלך במסבו במתן תורה כבר נרדו נתן ריחו להרהר בעריות וע"ז כנ"ל וק"ל:

עוד נראה ליישב הא דקאמר ניתנה או ראוי. עפ"י פסק הרמב"ם אשה שהלכה ברגליה שוב אינו פולטת כלל וחילי' ממסקנת ש"ס נדה מ"א ע"ב לדעתי צ"ל הא דהפרישו מרע"ה משום פולטת היינו כתי' הש"ס בנדה להחולשת וטובלת במטתן. והנה לפניו ית"ש היה גלוי שיתרפאו בשעה שיקדימו נעשה לנשמע. ואז ילכו ברגליהם ויכולת לטבול לקריין. ומשה לא ידע והוסיף יום א' משום חשש פולטת להטובלת במטתן ונמצא אחר שנתרפא' וטובלה הי' מעורבי שמש וראוי ליתנה לט"י ולא ניתנה וק"ל:

ועד"ז י"ל עוד עפמ"ש הרא"ש פ' בנות כותיים דמוכח בשבת פ' ר"ע דאם קנחה עצמה היטב ליכא למיחש תו לפרטה והק' במעי"ט דלא מוכח משמעתין מידי. והנה הפ"י הק' מ"ט לא קנחה באמת בית הסתרי' ויקבלו תורה לאלתר. ונעלם ממנו ז"ל דברי המג"א סי' תר"ו דאסור משום השחתת זרע היכא דאיכא חשש הריון. והנה מבואר אי בטל מ"ע של פרי' ורבי' בטל נמי השחתת זרע. עיין תוס' סנהדרין גבי נאמרו ונשנית ועיין ר"פ כל היד ומבואר רפ"ק דע"ז אילו לא חטאו לא הוי מולדו ומצות עשה של פ"ו נכתבה ע"ת ולמסקנא דהתם נמי דהוי מולדו רק דלא הוי מתים. מ"מ מ"ע של פ"ו ליכא כיון דליכא כ"א משום קיום המין ע"ש במהרש"א ועיין במהר"ם שיף פרק קמא דביצה למצות עונה הוא דאתי' וא"כ הקב"ה שידע שיקדימו נעשה ונשמע ויבואו מה"ש ויקשרו להם כתרי' לבטל מהם מלאך המות לבטל מצות עשה של פרי' ורבי' וממילא מותר להשחית זרע הריון ויכולה לקנח עצמם אך מרע"ה לא ידע מזה הוצרך להוסיף. ובאמת אחר שהקדימו נעשה לנשמע ביום ה' קנחה עצמה וטבלה והיו מעורבי שמש. ומ"מ לא אתי שכינה עד צפרא דשבתא והסכים עם מרע"ה וא"ש הכל וק"ל:

ועוד נראה לי עפ"י הנ"ל דודאי אחר ב' ימים איכא עכ"פ כמה נשים דמסרחת ש"ז שלהם ומידי ספיקא לא נפקא עכ"פ. וע"כ צוה הקב"ה להפרישם היום ומחר ויהי' עכ"פ ספיקא. ואז יש לסמוך אהולכין וקנוח דבית הסתרי'. וא"ל שמא לא תקנח יפה יפה כיון דבלא"ה לא הוה רק ספיקא ומרע"ה חשש להטובלת במטה ולא יכולת להלוך. ואקנוח לא רצה לסמוך משום השחתת זרע כנ"ל והקב"ה לא חשש לכך משום שידע שיתרפאו קודם מתן תורה וק"ל:

בע"ה נדה מ"ב ע"א סוגיא פולטת רואה הוה וכו' שנתקעז"ל:

משמשת אסורה לאכול בתרומה ג' ימים. יש לעיין מאי קושי' דלמא רבא לרבנן ולבתר דכתיב יהי' לרבות פולטת שמטמאה בפנים כבחוץ. ואמר עפ"י טבע א"א שבתוך ג' ימים לא תפלוט ממקורה לחוץ. אבל אה"נ אפשר שכותלי בית הרחם יעמידוהו יום או יומים ויותר. ומיהו לרבנן כיון שמטמאה בפנים כבחוץ אסורה בתרומה. אבל לר"ש דאינו מטמא בפנים איך יכול רבא להעיד דא"א שלא תפלוט בכל יום מג' ימים לחוץ. כי העמדת כותלי בית הרחם איננו חלוק במזג וטבע אלא מקרה בעלמא והמקרה לא יתמיד ולא ישתוה. ונהי דמידי ספק לא נפקא מ"מ רבא דאמר א"א. בלשון ודאי אתיא כרבנן. ומה מקשה הש"ס מיני' לר"ש. ולכאורה י"ל קצת ולומר דעכ"פ ר"ש דאמר דיה כבועלה משמע שמתירה לגמרי מיד אחר טבילת תשמיש. ואמאי הא ספיקא מיהת הוה. ולפ"ז א"ש דלא פריך אלא לר"ש ולא לרבנן והתוס' נדחקו לומר דאה"נ דהק' לרבנן יהי' למה לי. ולהנ"ל ניחא דעיקור קו' המקשן אפירכא אחרונה סמיך. וארבנן לק"מ דאי לאו יהי' לטמא בפנים כחוץ לא הוה ידעינן דא"א דלא תפלוט. ולא הוה רק ספיקא כנ"ל. אבל לר"ש דמטהר לגמרי דאמר דיה כבועלה קשה שפיר דעכ"פ ספיקא הוה. ודוחק:

והיותר נראה לפי הנראה מלשון רשב"א בתה"א בית ז' סוף שער ה' דרבא דאמר לעיל ל"ג ע"ב דיה כבועלה לא אתיא אלא לר"ש אבל לרבנן דכתיב יהי' לטמא בפנים כבחוץ גלי קרא דשוב לא אמרי' דיה כבועלה וכן יש ללמוד ממ"ש תוס' לעיל כ"ב ע"א. והשתא י"ל שמעתין קודם דהדר בי' רבא א"נ לא הדר בי' כלל וגרסי' לקמן רבה וכדעת פוסקים דס"ל הכי. א"כ פריך לרבא לשיטתו דס"ל לעיל דיה כבועלה וא"כ ה"נ לענין לטמא בפנים כבחוץ יסבור דיה כבועלה ואיך אמר א"א שלא תפלוט. ובזה י"ל פסק הרמב"ם פ"ז מתרומות דהשיג עליו הראב"ד דלא מייתי כלל הך דאזלא אכרעי' שדתי' וכ' ב"י דס"ל לבתר דמסיק לחלק בין מתהפכת לאינה מתהפכת תו לא מחלקינן בין אזלא בכרעי' או לא. וזה דבר שא"א להבין. דזה שייך אי הי' הש"ס דחי למקשן בסברת אזלת בכרעא שדיתי' הו"מ למימר לבתר דמסיק במתהפכת תו לא דחקינן למדחי בסברת אזלת בכרעא. אבל האמת כאן דהמקשה הק' בפשיטות כיון דאזלת בכרעא שדיתי' משמע לי' זה פשוט מאוד ומ"ט הדר בי' ומנ"ל דהדר בי' אדרבא הרי סברת רמב"ן דלמסקנא קיי"ל ודאי שדיתי' דאימר אשתייר דחיי' בעלמא הוא. וא"כ דברי רמב"ם צ"ע:

האמנם צריך יישוב מה עלה על דעת המקשן למימרא דודאי שדיתי' מה"ת לא ניחוש אימר לא שדיתי'. ומלשון רש"י משמע שנשמר מזה וכ' דמספיקא אוקמי אחזקת טהרה. ולפ"ז להרמב"ן נמי דס"ל למסקנא דקיי"ל הכי מהאי טעמא דאוקמי אחזקת טהרה. וא"כ תינח בטהרה ולתרומה דבי' איירי ש"ס. אבל נשי דידן דספק זיבות נינהו ופולטת מטעם סתירת נקיים אתאין עלה ולכל הפחות חזקת טהרה לית לה צ"ע אם אמרה הרמב"ן ואפי' אמרה אם אפשר לסמוך ע"ז ולעשותו סניף. ואפשר בלא ראתה אלא ראיה א' סופרת נקיי' משום חומרא דר"ז. דזיבה גדולה בודאי לא הוה. וכן ביושבת נקיים על הכתם. שפיר י"ל חזקת טהרה דאזלא בכרעא. וכן נראה מדברי רשב"א בתה"א שדקדק בתחלת דבריו אשה שראתה יום א' ופסקה או ראתה כתם ע"ש וקשה דברי רמב"ן ולדינא צ"ע:

אך להנ"ל י"ל מטעם ס"ס אתאין עלה כיון דרבים כר"ש ואיכא תרי ספיקא. חדא שמא שדיתי' כולי' ואת"ל אשתיירי. שמא לא יצא לחוץ וכותלי בית הרחם העמידוהו. ומהאי טעמא ה"ל כודאי ומכ"ש אם נצרף לזה חזקת טהרה. וא"כ למאי דלא קיי"ל כר"ש נימא דלא ניחוש כלל לסברת אזלת בכרעא:

ומיושב פסק הרמב"ם דסברת אזלא בכרעא שדיתי' ספק קל הוא ושם איכא ספק שקול אחריני כגון לר"ש שמא לא יצא לחוץ עדיין. מצרפי' גם זה בהדיא שמא שדיתי' בכולי' בבת א' אבל לרבנן דאין כאן שום ספק רק שמא שדיתי' אינו ראוי' לעשות אפי' ספק. אלא ודאי אסורה בתרומה:

ועיין לקמן בשמעתין רש"י ד"ה ואליבא דרבנן וכו' ולענין סתירה נמי סתרה דהא בתור' זיבה מרבו לי' מיהי' זובה ע"ש כ' המהרש"א לרווחא דמלתא כ' כן דהו"מ מייתי במכ"ש כמו לטמאה במשהו ע"ש ונ"ל דרש"י הרויח בזה דאי מייתי לי' במכ"ש דהיינו השתא הבועל שאינו מטמא בפנים כבחוץ סותר היא שמטמאה בפנים כבחוץ אינו דין שלא תסתור נימא דיה כבועל ונהי דמטמאה בפנים מיהא פולטת לא תסתור עד שתצא לחוץ לכן כ' רש"י דבתורת זיבה מרבו לי' והוי לי' כראי' זיבה של עצמה שסותר בפנים כבחוץ כנלפע"ד:

ולפ"ז משהו דלא אתיא מיהא זובה. אלא במכ"ש אה"נ דאמרי' דיה ונהי דמטמאה במשהו. מ"מ אינו מטמא אלא ביציאת חוץ. אבל בפנים בעי' שיעורא. ולפ"ז באזלא בכרעא הדר הוי לי' ס"ס דלמא שדיתי'. ואת"ל אשתייר. מ"מ דלמא לא יצא חוץ למגור כשיעורא. אלא משהו ואשתייר בפנים בין כותלי בית הרחם וא"ש פסק הרמב"ן כנ"ל:

ובדברים האלו י"ל רבא דלעיל ל"ג ע"ב דלא תיקשי אדרבא דשמעתין וליישב נמי קו' תוס' שם ד"ה לטהרתו ועי' מהר"ם לובלין שם. נראה לי דמלשון איבעי' של רמי בר חמא לעיל משמע דלא איבעי' ליה אי רואה או נוגעת הוה וכדר' שמואל בר ביסנא דא"כ הוה ליה למיבעי' בהאי לישנא והש"ס נמי הוי מסדר לי' בשמעתין. אלא ע"כ פשיטא ליה לרמי בר חמי דמטמאה בפנים כבחוץ כרבנן וממילא מטמאה במשהו בק"ו מבועלה כנ"ל. אך לענין סתירה מבעי וכשיצא לחוץ פשיטא ליה נמי מק"ו מבועלה. אך אי סותר בפנים אי רואה הוות וה"ל כראיי' זיבה של עצמה דהרי זב קריי' רחמנא מיהי' זובה או דלמא לא נימא זב קריי' רחמנא ולא הוה לענין זה כרואה אלא כנוגעת ולא סותר בפנים. וע"ז יפה דחה רבא והוא נמי ידע דלטהרתו אמר רחמנא שלא יהיה טומאת זיבה מפסיק ביניהם אבל טומאת קרי יפסיק אבל הכא ממ"נ אי תאמר שפולטת הוה טומאת קרי א"כ לא תטמא בפנים וע"כ תאמר שתסתור בפני' משום דזב קרי' רחמנא א"כ הרי טומאת זיבה מפסקת ביניהם דא"א לתפוס החבל בשני ראשים ומ"מ הק' לו רב"ח דס"ל בזב נמי שראה קרי אינו סותר אלא מטעם צחצוחי זיבה כדלעיל כ"ב ע"ב ואפ"ה אמרי' שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם פי' זיבה בפ"ע בלא דפתיך בי' זיבה ה"נ נימא שלא תהא זיבה ממש מפסקת ביניהם ולא פולטת דנקראת זיבה. ולעולם אינו אלא קרי:

והנה לעיל כ"ב ע"א הרבו תוס' להקשות על שיטת רש"י ע"ש והיה נלע"ד דרש"י ס"ל דאע"ג דזב נמי בעי' שעורא ורואה הוה מ"מ לא בעי' שיעורא בבת א'. ואי הכניס קיסם והוציא זיבה לחוץ פשיטא דטמא מטעם שכ' תוס' שהרבה יכול להוציא בקיסם אך בקרי שהוא נוגע צריך שיוציא כחתימת פי אמה בב"א שיהי' נוגע בב"א כשיעור דאל"ה לא מצטרף דמה שמן השפה ולפנים עדיין אינו מטמא בפנים. ומה שמהשפה ולחוץ וכבר יצא ונתפרד וליכא נגיעה אלא טפה שעל השפה ואין בו כשיעור שהקיסם מפסיק אבל אי ס"ד דקרי רואה הוא הוה מצטרף השיעור בזא"ז כמו בזובו של זוב. ולפ"ז למאי דמסיק דש"ז סותר משום צחצוחי זיבה אע"ג דבטפה א' של קרי הצחצוח זיבה שבו לי' בי' שיעורא ואפ"ה סותר צ"ל כמו שכ' רמב"ן דלא בעי שיעורא כ"א בתחלת טומאה ולא לסתירה:

ורמב"ן החזיק נמי בשיטת רש"י ויען כי רשב"א טען עליו ע"כ אמרתי לבאר דבריו בעזה"י. והכי קאמר דזב נהי דבעי' שיעורא מ"מ נימא הכי קפיד רחמנא שיהי' הנוגע בלא ראי' טמא ערב והנוגע וגם הרואה טמא ז'. אבל בעל קרי שלעולם טמא ערב א"כ אי גם ברואה בעי' שיעורא א"כ היינו נוגע ממש ולמסקנא דסותר ע"י דפתיך בי' צחצוחי זיבה היינו משום דלסתור לא בעינן שיעורא. אלא שיהי' רואה ונוגע והכי הוה רואה ונוגע דאע"ג דטפה זרע מפסיק בין בשרו לצחצוחי זיבה. מ"מ קרי וזיבה מין במינו הוא ואינו חוצץ. ועיין רש"י באיבעי' דרמי בר חמי ל"ג ע"א דפי' ששמש עם זבה ופסקה. משמע דמוקי לי' לאיבעיתו ששמש עמה בשעת זיבת דמה ואחר כך פסקה מלראות ולכאורה רצה בזה לשמור מקושי' ר"ת דהא בעלה גופא אין מקרי סותר אלא משום צחצוחי זיבה. ומה לה ולצחצוחי זיבה בשעת פליטה לכן מוקי לי' לרש"י ששמש עמה בשעת זיבת הדם וחיישי' שמא טפה דם נתערב עם טפה קרי ודפליט אי אפשר בלא צחצוח דם. אלא שיש להקשות על זה מה שהקשה המרדכי סוף חולין דלבטיל ברובא קרי ואיך יטמא במשא וה"ה דקשה לר"ה דנוגע הוה וכצ"ל בשם רמב"ן דבעי' נגיעה וראי' בהדדי. ולענין נגיעה ליבטל. והמרדכי שם תירץ כל שתחלת ביאתו לעולם ע"י תערובות לא בטיל ומייתי ראיה מיבמה שרקקה דם בפ' החולץ. והנה כבר בארנו במקום אחר דוקא שהבטל והמבטל שניהם באים כן לעולם בתערובות משא"כ כשהמבטל בעולם והבטל תחלת ביאתו ע"י תערובות שפיר בטיל כדמוכח מגיגי' ענבי' דרוכות שבש"ע יו"ד סי' ק"ב ובא"ח סי' ש"כ. והשתא תינח קרי עם צחצוחי זה שתחלת ביאת שניהם ע"י תערובות מש"ה לא בטיל. משא"כ פולטת אי נימא מטעם רש"י ששמש עמה בשעת זוב וחיישי' שאח"כ תפליט ויצא עמו טפה דם זבה. קשה הא המבטל שהוא הקרי הי' בעולם שהבעל הזריעה והבטל שהוא הדם תחלת ביאתו ע"י תערובות וא"כ ליבטל:

ובמה שאמרנו י"ל לשון כולכי ברוקא דחדא תפיתו. דהרי חזינן דסברא חיצונה דפולטת נגעת הוה וא"כ הא דהסכימו כל האמוראים למיפשט רואה הוה י"ל מטעם דהקש' הכתוב לבועלה ואיהו פשוט דרואה הוי דאין לומר איהו נמי נוגע הוה דא"כ לא יסתור בזבה ואי משום צחצוח' זיבה הם בטלים כרוב זרע. ובשלמא ר"ה לעיל כ"ב איהו ס"ל מב"מ לא בטיל וכבר כתבנו דרמב"ן ס"ל דזרע וזיבה מין א' הם. אך לדינא קשי' ותי' המרדכי דתחלת ביאתו לעולם ע"י ביטול סברא זו לא ס"ל מש"ה החליטו דבועל רואה הוה וה"ה הפולטת. אך לזה קשה מיבמה שרקקה דם ליבטל כיון דלית להו הך דתחילת ביאתו לעולם ע"י ביטול לא בטל ומה יענו על קושי' מיבמה שרקקה דם. וצ"ל תי' אחר דמיירי שהרוק ניכר עיין מרדכי שם והיינו כולכי ברוק"א חדא תפיתו. ועי' רשב"א תה"א הי' לו גי' אחרת בגמר' דאביי השיבו לו רואה הוה והדר אתי' לקמי' דאביי ואמר לו אביי ברוק"א דהדרא תפית פי' רוק שלך החזרת על כל האמוראים משאלת כולם ומ"מ שפיר קאמרו לך דע"כ לא קאמר ר"ש וכו' דהדר בי' אביי וס"ל נמי דרואה הוה ע"ש. וגי' זו נמי י"ל כנ"ל:

עי' בסדרי טהר' בחדוד הל' שכ' דרמב"ם שכ' אסור' לאכול בתרומ' ג' ימים היינו ג' עונות יכולים לגרום אסור טומאה ג"י ע"י שתהי' טבילת יום יפה כ' ודפח"ח. אבל מה שרוצה לומר שגם רבא בשמעתין הכא ס"ל לא נ"ל דרבא אקרא קאי ורחצו במים וטמא עד הערב ותרומה לא כתיבי' וא"כ מה דאמר ה"מ באינה מתהפכת. אבל מתהפכת אסורה בתרומה עד ג' ימים לאו אוכלת תרומה קאמר דמאן דכר שמיה דתרומה בקרא אלא וטמא עד הערב שלאחר תשמיש ואמר רבא דמתהפכת אסורה בתרומה עד הערב שאחר ג' ימים והיינו משום דס"ל ששה עונות בעי' ונראה דהיינו טעמא משום דבירושלמי בשבת פר"ע קאמר מאן דלא יליף מסיני ס"ל לי' למילף ג' ימים מהקישא זרע לזיבה מה זב ג' ימים אף זרע מסריח בג' ימים ע"ש ורבא אתיא כר"ש דלא יליף מסיני ולא סגי בג' עונות אלא בג' ימים:

והנה בהא דפסק רמב"ם ג' עונות כראב"ע אמרתי קצת על דרך דרוש דהנה הקב"ה אמר היום ומחר ומרע"ה אמר לשלשת ימים ומזה הולידו חז"ל שהוסיף יום א' מדעתו לכאורה אין צורך לזה דרש"י פי' פ' בא לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר ליתן תחום לבקרו של בוקר דהיינו מעמוד השחר. משמע מזה דקודם מתן תורה היה וישראל מחשבי' היום מהנץ החמה ולא מעמוד השחר ומש"ה הוצרך לומר בפסח מצרים בפ' בקר כנ"ל. וידוע נמי דלגבי בני נח הלילה שייך ליום העבר כדכתיב יום ולילה לא ישבותו. והקב"ה דבר עם מרע"ה בהשכמה בע"ה וא"ל היום מחר היינו ביום ה' וביום ו' ובשבת יתן תורה ומשה ירד נמי בהשכמת אותו היום קודם הנץ ולדידהו הוה עדיין לילה והי' נחשבת הלילה ליום ד' נמצא הוה שבת יום השלישי ע"כ כי ביום השלישי ירד ה' והכל מכוון לדבר א' ואין צורך לומר שהוסיף יום א'. אך במכילתא פרשת בא פליגי בהא לת"ק ליתן תחום לבקרו של בקר ור' ישמעאל פליג וס"ל ליתן בקר שני לשריפתו. נמצא לר' ישמעאל לשיטתו ע"כ לומר דלא צריך קרא לבקרו של בקר דגם קודם מתן תורה הי' סתם בקר ע"ה א"כ על כרחך לומר שהוסיף יום אחד מדעתו וק"ל:

במשנה מניין לפולטת ש"ז וכו' שהיא טמאה שנאמר וכו' ומפרשינן בגמרא דאיכא מאן דתנא במתניתין טמאה ואיכא מאן דתנא טהורה וכמ"ש התוס'. ולפ"ז נראה דמאן דתני טהורה שפיר שייך לשון מניין משום דמסברא אית לן למימר דפולטת לעולם טמאה כל זמן שהיא לחה כמו באיש כדאיתא לקמן ועוד דמסברא הוי לן למימר דלענין פולטת לא שייך למימר מקצת היום ככולו כיון דבשיעור ראוי להסריח תליא מילתא א"כ ממילא משמע דבעינן מעת לעת מש"ה מייתי לה מקרא א"כ ממילא משמע דמקצת היום ככולו דהכי קי"ל בכל התורה כולה וכמ"ש רש"י בסמוך. ולמאן דתני טמאה נמי א"ש לשון מניין מהאי טעמא גופא דפרישית לאשמעינן דאע"ג דכתיב וקדשתם היום ומחר דמשמע שני ימים ותו לא אפ"ה זימנין דטמאה נמי ביום השלישי במקצתו כיון דכתיב נמי והיו נכונים ליום השלישי כן נ"ל ויש לפרש עוד בדרך אחר לפי שיטת הירושלמי דשמעתין שאביא לקמן במימרא דר' חייא ב"א אר"י דלחכמים שש עונות שלימות בעינן דמייתי לה בירושלמי מקרא דאיתקש שכבת זרע לזב וכמו שאבאר שם ודו"ק:

שם שנאמר והיו נכונים לג' ימים. ויש לדקדק בהא דמשמע בכולה שמעתין דעיקר מלתא דפרישה בשעת מתן תורה הוי משום פליטת ש"ז של הנשים ואכתי למה הוצרכו לפרוש ג' ימים דהא איכא תקנתא אפי' ביום ראשון לשמושן ע"י שתקנח יפה את ביתה קודם הטבילה כדתנן להדיא במתניתין דפ"ח דמקואות ע"ש. והכי איתא נמי בלשון התו' בפרק יוצא דופן דף מ"ו ע"ש וכדמשמע נמי שם בל' הגמרא דבאזלה בכרעי לבית הטבילה ליכא למיחש כ"כ לפלטה. ואפשר דאפ"ה לאו כולהו נשי דינא גמירי ובדיקה זו של כיבוד ביתה ע"י קינוח צריך בקיאות וזהירות וכיון דבשעת מתן תורה הוי טרידי טובא כדמשמע לקמן מש"ה הוצרכו לפרוש ג' ימים שלא תבואנה לידי ספק כנ"ל:

בגמרא רישא דלא כראב"ע וסיפא כראב"ע דאי כראב"ע טהורה שמענא ליה מאן דלא מוקי כתנאי וכו' ופרש"י דפלוגתא היא בהמפקיד גבי חבית וכו'. ולכאורה יש לתמוה טובא דאין הנדון דומה לראיה דהתם בהמפקיד מאן דמוקי לה בתרי תנאי רישא וסיפא סותרין אהדדי שהן שני הפוכין בנושא אחד ממש מש"ה ניחא ליה לאוקמי כחד תנא ובתרי טעמי קצת ע"ש משא"כ הכא לא שייך לומר כן לשבש המשנה בשביל כך דהא אשכחן בש"ס טובא דרבי נסיב אליבא דתנאי וא"כ מעיקרא לא מקשה הש"ס מידי כיון דרישא וסיפא משני ענינים הם שפיר מצינן למימר דרבי סבר ברישא כר"ע או כרבנן וסיפא כראב"ע וכ"ש כה"ג במשנתינו דלא מייתי לכולהו בבי אלא משום גררא לקראי דאסמכת' ואף את"ל דמשמע ליה לתלמודא דכל הני מניין דתני במתניתין ר"ע גופא אמרינהו אפ"ה שפיר מצינן למימר דר"ע בהאי דמרחיצין סבר כראב"ע:

מיהו למאי דפרישית בסמוך יש לי ליישב דמשמע ליה לתלמודא דהך דפולטת והך דמרחיצין כחדא מילתא היא והא בהא תליא דכיון דפשטא דלישנא דמתני' דקתני ביום השלישי טמאה משמע דאתיא כר' ישמעאל בסמוך דבימים תליא מלתא ולא בעונות משום דמקצת היום ככולו אע"ג דמסברא משמע דלא שייך בכה"ג למימר דמקצת היום ככולו כיון דבראוי להסריח תליא מלתא א"כ משמע דבעינן מעת לעת אע"כ דאפ"ה כיון דמאסמכתא דקרא ילפינן לה אמרינן מקצת היום ככולו דדרשינן קרא כדכתיב א"כ תיקשי סיפא דקאמר מניין שמרחיצין ביום ג' שחל להיות בשבת כראב"ע דקפסיק ותני אפילו בשבת לעת ערב נמי מרחיצין ודחינן שבת ומנ"ל להקל כ"כ ואי מקרא דכתיב ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים אכתי מנ"ל דבסוף יום שלישי הוי עובדא שהיו כואבים דלמא בתחלת יום שלישי ושפיר קרי ליה יום שלישי דמקצת יום ככולו אע"כ דבלישנא דקרא כה"ג דלא איירי בעיקר הדין אלא כעין מעשה שהיה לא אמרינן מקצת היום ככולו א"כ קשיא רישא דקתני ביום השלישי טמאה דממ"נ אי מהאי קרא דהיו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה א"כ ליבעי שש עונות ואי מקרא דוקדשתם היום ומחר ד' עונות משמע כן נ"ל הענין כפתור ופרח ובישיבה הארכתי יותר ומתוך מה שכתבתי נתיישבו כל קושיות התוס' דשמעתין ואין להאריך ודוק היטב:

בתוס' בד"ה פעמים שהן ד' וכו' במלתא דראב"ע הוי מצי נמי לשנות בענין זה וכו' עס"ה. נראה דהתוס' בזה נמי לשיטתייהו למאי דמשמע להו בפשיטות דלענין פולטת אמרינן מקצת היום ככולו בתחילתו כמו בשאר דיני טומאה וטהרה וכפירש"י והיינו נמי דמהדרינן בשמעתין דטעמא דר"ע דתליא בעונות משמע דלאינך תנאי אין סברא לתלות בעונות כלל מיהו למאי דפרישית בסמוך דאדרבה מסברא אית לן למימר דלא שייך לומר בכה"ג מקצת היום ככולו כיון דבראוי להזריע תליא מילתא והיינו כל זמן שאינה מסרחת א"כ משמע דבעינן מעל"ע א"כ לפ"ז אין דברי התו' מוכרחין דשפיר מצ"ל דלראב"ע הא דקאמר פולטת ביום ג' טהורה היינו אחר שני ימים שלימים מעל"ע שהן ד' עונות וטעמא רבה נמי איכא דהכי משמע ליה לראב"ע האי קרא דוקדשתם היום ומחר אי משום דדריש היום ומחר לבר מהאי עונה כדלקמן וא"כ בד' בשבתא סמוך ללילה עביד פרישה והטבילה היתה קודם ליל שבת הרי ד' עונות או משום דסבר נמי דבהשכמה עלה ובהשכמה ירד וא"כ וקדשתם היום ומחר היינו כפשטיה מבה' עביד פרישה בהשכמה והטבילה נמי היה בהשכמת יום השבת אם היו צריכות לכך וכדמסקי' לקמן דתורה ניתנה לטבולי יום. כן נראה לי ודו"ק:

בגמרא משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד וכו' לכאורה לאו לגמרי דמו להדדי דהאי דבהשכמה עלה ודאי משמע דכל עליותיו היו בהשכמה כפרש"י דיליף לה רב אדא בר אהבה מיתורא דקרא דוישכם דלגופא לא איצטריך שהקב"ה אמר לו בלוחות השניות ועלית בבוקר אע"כ שבא ללמוד על כל עליות ועיין בח"א משא"כ האי דבהשכמה ירד היינו דוקא היכא דכתיב בקרא לשון ירידה אבל היכא דלא כתיב לשון ירידה בפירוש ודאי אשכחן שירד לפעמים לעת ערב כמו שפרש"י לקמן בדף הסמוך בד"ה בתלתא אמר להו מצות הגבלה ע"ש אלא דבאמת לא ידעתי מי הכריחו לרש"י לפרש כן דהא שפיר מצינן למימר דאפילו בעליה וירידה דחד יומא תרווייהו בהשכמה הוו כגון עליה בעלות השחר וירידה בהנץ החמה ואידי ואידי בהשכמה מיקרי דע"כ בכה"ג גופא איירי האי קרא דכתיב לך רד ועלית אתה ואהרן עמך ובהשכמת היום דמתן תורה כתיב אלמא דעליית משה וירידתו ועליית אהרן עמו שנית הכל בהשכמה דחד יומא הוי ודו"ק ועיין לקמן:

בתוס' בד"ה דבהשכמה עלה אליבא דר"ע איירי עכ"ל. נראה בכוונתן דדוקא אליבא דר"ע דאיכא נפקא מינה לדינא בהנך דרשות לענין פולטת דבעינן ה' עונות א"כ שפיר שייך הנך דרשות דרב אדא משא"כ לאינך תנאי דפליגי עליה בדינא דפולטת א"כ הך מילתא דבהשכמה עלה נמי לא איצטריך כלל כיון דלא נ"מ מידי: