אַנָן דְּסַגִּינָן בִּשְׁלֵמוּתָא. נראה לי בס"ד טעם בתשובה זו לטענת המין, דידוע ישראל זכו לנר"ן [נפש רוח נשמה] דקדושה, ולכן מחשבת הלב שלהם במצוה פועלת ומשלמת חסרון המעשה, כי הנפש מעשיה היא כנגד המעשה, והרוח מיצירה כנגד הדיבור, ונשמה מבריאה כנגד מחשבת הלב. וכיון שזכו בשלימות שלשתם זכו שמחשבת לבם תשלים חסרון המעשה וכמו שכתבתי בס"ד במקום אחר בזה. אך אומות העולם לא לקחו אלא בחינת נפש בלבד מצד הקליפה, לכן מחשבה טובה שלהם אינה פועלת כלום ואין להם אלא רק מעשה. וזה שאמר אַנָן דְּסַגִּינָן בִּשְׁלֵמוּתָא שיש לנו שלימות הנר"ן, כְּתִיב בָּן (משלי יא, ג) תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם, דעל ידי כך אנחנו פועלים טוב גם מצד מחשבת הלב, ולכן קבלנו בסתם כי בטוחים אנחנו מה שלא נוכל לקיים במעשה ישלים הלב, אבל הַנָךְ אִנְּשֵׁי דְּסָגָן בַּעֲלִילוּתָא, הסטרא אחרא שהיא תועבה ומעשה תעתועים, מלשון (שופטים יט, כה) וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה, אשר משם לא יש להם אלא רק נפש, כְּתִיב בְּהוּ (משלי יא, ג) וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם, דאין יכולים להשלים חסרון המעשה על ידי הלב, ולכך נטה לבם למאוס בתורה ולתת כתף סוררת בקבלתה.
מַאי דִּכְתִיב: (שיר השירים ד, ט) "לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה, לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ". בִּתְחִלָּה "בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ", לִכְשֶׁתַּעֲשִׂי "בִּשְׁתֵּי עֵינַיִךְ". נראה לי בס"ד, דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דהעינים הם חו"ב [חכמה ובינה] שבחכמה, והחו"ב הם בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, והיינו 'חכמה יראה בינה אהבה' ולזה אמר בִּתְחִלָּה בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ יראה בלבד וּלִכְשֶׁתַּעֲשִׂי תתקדשי יותר ותתקרבי לקדושה שתזכי גם לאהבה. או נראה לי בס"ד התורה יש בה חלק נגלה וחלק נסתר, והעינים שהם מורין על עיני השכל שבו עוסק בתורה ורואה בה, הנה עין ימין רמז על חלק הנסתר כי הוא המיומן, ועין שמאל על חלק הנגלה, והאדם יעסוק תחלה בנגלה, ואחר שיהיה לו יסודות חזקים בלימוד הנגלה אז יעסוק בלימוד הנסתר, ואין ראוי שיעיז פניו לגשת אל לימוד הנסתר מקטנותו, וזהו כדמיון הכלה שבושה להביט בבעלה בזמן חופתה בשתי עיניה, אלא סוגרת אחת ורואה באחת, אבל אחר שנעשית לו אשה גמורה אז מבטת בו בשתי עיניה, וכן הענין בלימוד התורה הנז', וזהו לִכְשֶׁתַּעֲשִׂי יסודות חזקים בלימוד הנגלה אז תראי בִּשְׁתֵּי עֵינַיִךְ.
אָמַר עוּלָא: עֲלוּבָה כַּלָּה מְזַנָּה מִתּוֹךְ חֻפָּתָהּ. יש להקשות מה חידש עוּלָא על הידוע? ונראה לי שבא עולא להקטין אשמתם לומר היצר הרע גרם להם שאין זה חטא טבעי, כי מצד הטבע הכלה לא תזנה בתוך חופתה, שבעלה הוא עודנו חדש אצלה והוא מקושט כמלך בפניה, וכן ישראל חטאם בתוך מ' יום למתן תורה יצא מהקש הטבעי, ובודאי הם היו אנוסים בכך מצד היצר הרע שעשק אותם בזה, ולכן לא אמר 'חֲצוּפָה' כַּלָּה אלא אמר 'עֲלוּבָה' שהיא עלובה בדבר זה מאחרים אשר פתוה ואנסו אותה בפתוי שלהם שהטעו אותה בפתוים, דכן ישראל הטעה אותם השטן בכמה דברים עד שהכריחם לדבר זה, ואין זה חטא טבעי שהלב נמשך אחריו בנקל, ורמז באומרו בתוך חֻפָּתָהּ על פלונית שמספרה ת"ף וחיילותיה ת"ף, ונרמזו ה'תף' בתוך תיבת חֻפָּתָהּ.
"עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ, נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ". אָמַר רַב: וַעֲדַיִן חֲבִיבוּתָא הִיא גַּבָּן, דִּכְתִיב: "נָתַן", וְלָא כְּתִיב: "הִסְרִיחַ". יש להקשות אף על פי דכתיב 'נָתַן' שהוא רצונו לומר 'עָזַב' ולא כתב 'הִסְרִיחַ' איך יהיה בזה חֲבִיבוּתָא? ועוד לשון 'עֲדַיִן' הוא מוקשה? ונראה לי בס"ד כי 'נָתַן' יש בו פירוש 'עָזַב' ויש בו עוד פירוש 'הופיע והוציא ריחו הטוב' וזהו חֲבִיבוּתָא, וזה הפירוש אפשר להתקיים אם יעשו ישראל תשובה מאהבה שבה יתהפכו הזדונות לזכיות, לזה אמר עֲדַיִן פירוש של חֲבִיבוּתָא הוא גַּבָּן.
"וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע" מַה פַּטִּישׁ זֶה נֶחֱלָק לְכַמָּה נִיצוֹצוֹת. עיין רש"י ז"ל [מתחלק הסלע על ידו לכמה ניצוצות] ולפי דבריו נראה לי הכונה כך, דְּהַ'סָּלַע' רמז לתורה שבכתב שהיא תיבות ואותיות הקבועים בכתב על הספר, וידוע כי האותיות נקראם 'אֲבָנִים' כנזכר בספר יצירה, והסלע הוא אבן, וְהַ'פַּטִּישׁ' רמז לתורה שבעל פה שהיא י"ג מדות ועוד כללים רבים שהם קבלה ומסורת, ואנחנו דורשים את הדברים הכתובים בתורה שבכתב שהם מכונים בשם 'סָּלַע' על ידי אותם המדות והכללים שקבלנו בתורה שבעל פה, ועל ידי כך אנחנו עושים שבעים פנים לדברי תורה שבכתב, וזהו ממש כמו מעשה הַפַּטִּישׁ שמכה בסלע ומכוחו נחלק הסלע לכמה חלקים, כן יבא זה הכלל או המדה אשר בתורה שבעל פה המכונה בשם 'פַּטִּישׁ' ויכה בתיבה או אות מתורה שבכתב המכונה בשם 'סָּלַע' ויחלקהו לכמה עניינים שמוציא על ידי כך ממנו כמה הלכות, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל כל קוץ וקוץ מדברי תורה יש בו תלי תלים של הלכות. והא דקאמר מַה פַּטִּישׁ זֶה נֶחֱלָק לְכַמָּה נִיצוֹצוֹת, אין הפטיש נחלק אלא הכונה על הכח היוצא מן הפטיש שנאחז בסלע ומחלקו לכמה חלקים. ועוד נראה לי בס"ד מה שדמה זה לפטיש, כי פַּטִּישׁ בהפוך אתוון פשטי, והתורה יש בה ד' חלקים שהם פרד"ס, ואנחנו לוקחים הפשט של התורה ועושים בו דרשות ורמזים, ונמצא על ידי כך הפשט יתחלק לשבעים פנים.
לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תּוֹרָה כְּנָגִיד? לוֹמַר לְךָ: מַה נָּגִיד זֶה, יֵשׁ בּוֹ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה, יֵשׁ בּוֹ לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת. נראה לי בס"ד ענין זה באותיות 'נָּגִיד' כי חצי האחד הוא נו"ן גימ"ל שהמלוי שני אותיות אלו המה 'מלון' והוא ענין מנוחה כמו (תהלים צא, א) בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן, (תהלים כה, יג) נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין, ולכן בית האורחים נקרא מלון על שם המנוחה שנחים שם, ולכן השינה נקראת 'לינה' וכנזכר בספר השרש, נמצא שני אותיות נו"ן גימ"ל של 'נָּגִיד' יש בהם ענין של חיים, כי המנוחה היא החיים כידוע, ובשני אותיות יו"ד דל"ת של 'נָּגִיד' יש אותיות 'דַּלּוּת' שהוא ענין המיתה, כי העני חשוב כמת, נמצא בשם 'נָּגִיד' יש בו רמז להמית ולהחיות.
לַמַּיְמִינִים בָּהּ, סַמָא דְּחַיֵּי, לַמַּשְׂמְאִילִים בָּהּ, סַמָא דְּמוֹתָא. נראה לי בס"ד שהתורה נקראת 'עֹז' כמו שנאמר (תהלים כט, יא) הֳ' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, וּלַמַּיְמִינִים בָּהּ נקרא השם עֹז שלה מימין לשמאל ביושר שהוא לשון 'חַיִּים' כי החיים הם 'עֹז' לאדם, וּלַמַּשְׂמְאִילִים בָּהּ נקרא השם עֹז שלה להם משמאל לימין 'זע' שהוא ענין 'מִיתָה', כי במות זע האדם מחרב מלאך המות ונח נפשיה. או יובן בס"ד על פי מה שכתב הרב ברכת טוב ז"ל (בליקוטים דף יח, ע"ד) כי סנדלפו"ן ה"ס [הוא סוד] היצירה, ומט"ט סוד העשיה, ואכתריא"ל סוד הבריאה, וז"ס מה שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה ט:) אינו דומה שונה פרקו מאה לשונה מאה ואחד, שנתבאר בס"ה הקטנים פרשת ויקרא דכל מלאך חקוק במצחו אות ראשון דשמו שהוא עיקר השם, והשונה מאה אין בידו אלא אותיות מ"ס דמט"ט וסנדלפו"ן, אבל שונה מאה ואחד יש לו גם כנגד א' של אכתריא"ל, נמצא כל עולמות בי"ע [בריאה,יצירה, עשיה] מתוקנים אצלו עד כאן דבריו עיין שם. ואנא עבדא אמלא דברי ההקדמה הנז' כמה שאמר רבינו האר"י ז"ל, שהתורה נתנה לנו מעולם הבריאה, ונשמות ישראל גם כן מעולם הבריאה בסוד בָּרוּךְ אֱלהֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּוֹעִים וְנָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת וכו', נמצא התורה כוללת כל ג' עולמות בי"ע, לכך צריך שילמוד ק"א [101] פעמים שהוא כנגד ראשי תיבות שלשה שרים הנז' [סנדלפו"ן, מט"ט, אכתריא"ל], ובזה יובן לַמַּיְמִינִים בָּהּ סַמָא דְּחַיֵּי, נמשך לו שפע מן ראשי תיבות שלשה שרים של בי"ע שהם 'סמא' כסדרן מתתא לעילא, וּמַּשְׂמְאִילִים סַמָא דְּמוֹתָא, ששולטים בו אותיות 'סמא' של המת שהוא פלוני שיש בשמו סמ"א. ונראה לכך אותיות 'משה' במלואם כזה מ"ם שי"ן ה"א [101] הם מספר ק"א, שהוא זכה אל הנשמות דבריאה כנודע.
מִי שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ, מְכַפֵּר לִי עַל עֲוֹן גְּדִי שֶׁכָּרַמְתִּי לִי. הא דכינה העגל בשם 'גְּדִי' כי עגל הוא בהמה גסה וגדי בהמה דקה, ובאמת עון העגל נתכפר בשעתו ולכך אמר לו (במדבר יד, כ) סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ, אך רובו נתכפר ונשאר מעוטו, וכמו שנאמר (שמות לב, לד) וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם, ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין דף קב.) אין לך כל פקידה שאין בה מעון העגל, ונמצא עון הגס נעשה דק לכך מכנה העגל בשם 'גְּדִי'. ועוד נראה לי קראו 'גְּדִי' [17] שהוא מספר 'טוֹב' [17] כי ממעשה העגל יצא דבר טוב לעולם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ד:) לא היו ישראל ראוים לאותה מעשה אלא להורות תשובה לרבים באו. או יובן קראו 'גְּדִי' כי בעגל חטאו ג' פעמים בידים, הא' מה שפרקו בידם נזמי הזהב, והב' מה שהוליכו הזהב לאהרן הכהן ע"ה ומסרוהו מידם לידו, והג' שהקריבו עולות וזבחים לפניו, ולכן קראו 'גְּדִי' שהוא אותיות 'ג' יד'. או יובן התורה נקראת 'נָּגִיד' וכנזכר לעיל, ונתנה לנו מן הבריאה שה"ס [שהוא סוד] בינה, וכשחטאו נסתלקה הבינה שה"ס נו"ן שערים, ואם תסיר אות נו"ן מן 'נָּגִיד' ישאר 'גְּדִי'.
אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּצֵר וּמֵמֵר לִי דּוֹדִי, "בֵּין שָׁדַי יָלִין". נראה לי בס"ד בין אותיות 'שָׁדַי' רמוז מספר 'אֱמֶת' מן שי"ן עד דל"ת יש תאב"ג שהם מספר ת"ו [406], ומן דל"ת עד יו"ד יש הוזח"ט [35] הרי תמ"א אותיות אֱמֶת [441], וידוע כי עיקר כינוי אֱמֶת הוא בבינה כי שם סוד אהי"ה וידוע אהי"ה פעמים אהי"ה [21×21=441] עולה אֱמֶת! וידוע שתשובה עילאה היא בבינה. וזה שאמר בֵּין שָׁדַי יָלִין שמקבלני בתשובה שה"ס [שהוא סוד] בינה שיש לה רמז בין אותיות 'שדי' ולכן מִי שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ, מְכַפֵּר לִי עַל עֲוֹן גְּדִי, ואמרה מֵּצֵר על אותם שמתו בעון העגל, וּמֵמֵר על סילוק הכתרים. או יובן בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא (בבא בתרא ח.) בפסוק (שיר השירים ח, י) וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אלו בתי כנסיות, וזה שאמר אַף עַל פִּי שֶׁמֵּצֵר וּמֵמֵר לִי דּוֹדִי שהגלני בין האומות וגם החריב בית המקדש, וזהו מֵּצֵר וּמֵמֵר תרתי גלות וחרבן עם כל זה בֵּין שָׁדַי אלו בתי כנסיות יָלִין שלא נסתלקה שכינה מאתנו, דכתיב (יחזקאל יא, טז) וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט, על בתי כנסיות. ובאופן אחר נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל בעץ חיים בפסוק (במדבר יא, כו) שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד, כי 'דָּד' א' הוא מסוד אותיות 'אלי' דשם אלהים, ו'דָּד' הב' מסוד אותיות 'מי' דשם אלהים, וזהו אמר לו 'דָד מי דָד'. נמצא אות ה' עומדת בין שני הדדים וידוע כי התשובה היא בסוד אות ה' כנזכר בגמרא, וגם השפע ישתלשל למטה בסוד אות ה', בסוד הכתוב (בראשית מז, כג) הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה. וזה שאמר אַף עַל פִּי שֶׁמֵּצֵר וּמֵמֵר לִי דּוֹדִי עם כל זה בֵּין שָׁדַי יָלִין, רצונו לומר באות ה' העומדת בין הַשָׁדַיִם שבה מקבלני בתשובה ובה משלשל לי השפע. ועוד נראה לי בס"ד 'שָׁדַיִם' רמז לתורה שבכתב ותורה שבעל פה זו דד ימין וזו דד שמאל, ולכן כתיב בתורה (משלי ה, יט) דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת, והם סוד זכר ונקבה, והם סוד הוי"ה אדנ"י, ולכן זכות תורה שבכתב ושבעל פה שהם סוד זכר ונקבה הגין לְכַפֵּר לִי עַל עֲוֹן גְּדִי שֶׁכָּרַמְתִּי לִי, רוצה לומר 'אָסַפְתִּי לִי' כי העגל שעשו במדבר היה כולל זכר ונקבה כמו שנאמר (שמות לב, ח) עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה, ופגמו בשמות שה"ס זכר ובשמות שה"ס [שהוא סוד] נקבה, וכמו שכתוב בעץ חיים (שער הקיפות פרק יז) יעויין שם. ולכן זכות תורה שבכתב ושבעל פה שהם סוד זכר ונקבה הגין לכפר על פגם 'גְּדִי שֶׁכָּרַמְתִּי לִי' שיהיה זכר ונקבה.
כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נִתְמַלֵּא כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּשָׂמִים. נראה לי בס"ד היתה השעה צריכה לכך, כי (יומא דף עו:) חמרא וריחני [יין וריח טוב] פקחין [עשו אותי פיקח], ולכך נתמלא העולם בשמים כדי שיתפקחו ישראל וישיגו סוד הדיבור כראוי, כי בְּכָל דִּבּוּר וְדִבּוּר היה כלול תלי תלים של הלכות. ומה ששאל דִּבּוּר שֵׁנִי לְהֵיכָן הָלַךְ? אף על גב דהריח אינו ממשי ואפשר שיוסיף חלל העולם עוד ריח טוב חדש, כך הוא שואל מאחר כי נתמלא ריח טוב אם כן ריח של דבור שני אינו ניכר תוספות שלו, כיון שיש ריח טוב רב ועצום משל דבור ראשון, ומשני שֶׁהָיָה מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן, והיה מתרוקן החלל מן ריח דבור הראשון כדי שיבא ריח טוב החדש של דבור שני, ונראה לי שבכל דבור יבא ריח טוב חלוק בפני עצמו לפי מדריגת קדושת סוד אותו הדבור.
וּמֵאַחַר שֶׁמִּדִּבּוּר רִאשׁוֹן יָצְאָה נִשְׁמָתָן, דִּבּוּר שֵׁנִי הֵיאַךְ קִבְּלוּ? הוֹרִיד טַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ מֵתִים, וְהֶחֱיָה אוֹתָם. מקשים אמאי לא נתן להם כח מעיקרא לסבול ולא ימותו ולא יצטרכו לטל התחיה? ונראה לי בס"ד, כי רצה לעשות תחיית המתים באותה שעה שהם מקבלים תורה ומצות כדי להטיב לב הגופים, באומרם אנחנו טורחים ועמלים בתורה ומצות, וסוף יקברום בעפר והנפש לבדה תתענג בגן עדן בשכר תורה ומצות! לכך עשה להם תחיית המתים כדי שידעו שגם הם יחיו אחר מותם ויתענגו על רוב שלום, ולכך באותו הטל שיחיו בו לעתיד, החיה אותם עתה ובזה נתנחמו הגופים! והנה מן המאמר הנזכר נראה לי בס"ד לפשוט ספיקו של הגאון חיד"א ז"ל בברכי יוסף (אה"ע סי' יז סק"א), על אשתו של רבי זירא אם היה צריך ר' זירא לקדשה מחדש אחר שהחיהו רבא (מגילה ז:) עיין שם, דהכא ישראל כולם מתו והחיה אותם הקב"ה ואחר כך שבו אל נשותיהן בלא קדושין ונשואין חדשים, וכמו שנאמר (דברים ה, כז) שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם, ולא היתה אשה יכולה ללכת לאיש אחר, אף על גב דכל האנשים והנשים מתו וחיו מחדש. ואין לומר דעשו קדושין ונשואין מחדש, דאם כן איך אמר להם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם מאחר דפקע אישות שלהם הנה עתה כל איש ישא אשה שרוצה בה, וכל אשה תתקדש לבעל שתחפוץ בו! ועוד אפילו שבודאי משה רבינו ע"ה נשאר בחיים מ"ט צפורה אשתו למאן דאמר קודם מתן תורה בא יתרו ודאי גם כן יצתה נשמתה כשאר כל ישראל, וכיון שחיתה אחר כך לא נשאר לה אישות עם בעלה, ואם כן למה נתרעמו אהרן ומרים על אשר פירש ממנה משה רבינו ע"ה? על כן נראה בודאי דלא פקעה האישות, ולא היו צריכין לקדש קדושין חדשים. והשתא לפי זה יש להעיר על מה שאמרו בביצה דף ה' (דברים ה, כז) 'לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם' למה לי? שמע מינה כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. וקשא דילמא אצטריך לומר להם שׁוּבוּ וכו' כדי שלא יחשוב דפקעה אישות על ידי מיתה שהיה להם? ונראה לי דאין הכי נמי הוה מצי לדחות כן אך כבר מצא שם דחיה אחרת, דיש לומר למצות עונה הוא דאתא, ועוד נראה לי דלא ניחא ליה לדחות בהכי דסבר זה הדבר פשוט דלא פקעה זיקה, ולא הוה אצטריך למימר להם דבר זה בפירוש. ואיך שיהיה מן המאמר הזה יש ראיה ברורה לספיקו של הגאון חיד"א ז"ל הנזכר לעיל, גם יש סיוע לתשובת ריב"ח בגמרא דנדה פרק יו"ד מה שהשיב על בן השונמית ששאלו אותו מהו שיטמא עיין שם, דמוכח מכאן אף על גב דמתו וחיו נשארו בטהרתם.
חָזְרוּ יִשְׂרָאֵל לַאֲחוֹרֵיהֶם שְׁנֵים עָשָׂר מִיל וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְדַדִּין אוֹתָם. הקשה מהרש"א ז"ל והלא רבי יהושע בן לוי בעצמו דרש כל דבור ששמעו יצאה נשמתם והחיה אותם, אם כן איך דרש חָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם דמשמע עדיין הם חיים? עיין שם. ונראה לי בס"ד דְּחָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם שְׁנֵים עָשָׂר מִיל ושם יצתה נשמתם כדי שלא ימותו סמוך להר ששם היתה השראת שכינה, וכיון דשורה הראשונה הקרובה להר נדחית י"ב מיל כדי להתרחק מן ההר, מוכרח שכל המחנה נדחה י"ב מיל. אך עדיין קשא דתינח דנדחו י"ב מיל כדי שלא ימותו סמוך להר, אך כיון שהחיה אותם במקום שנתרחקו למה הוצרכו מלאכי השרת לדדות אותם מחמת חולשתם, דכיון שהחיה אותם יתן להם כח שיחזרו למקומם מאליהם כי מאחר שנתן ט"ל המחיה כל שכן שיתן כח וגבורה? ונראה לי בס"ד כי הניחם חלשים שיצטרכו מלאכי השרת לדדות אותם, לדדותם כדי להראות למלאכי השרת חיבתם של ישראל שנחשבים בנים למקום, שהם בכבודם ובקדושתם ירדו וידדו אותם, ואז לא יבואו לקטרג כשיעלה משה רבינו ע"ה לקבל הלוחות, והועיל דבר זה להשתיק כמה רבבות מלאכים, שלא עמדו לקטרג בעליית משה רבינו ע"ה למרום לומר 'מה אנוש ומה אדם' [מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ], ורק קצת כיתות קטרגו בכך, וגם זה היה מאת ה' שעורר אותם לקטרג, כדי להראות כבודו וכוחו של משה רבינו ע"ה שינצח גם את המלאכים! והא דְּחָזְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר מִיל, נראה לי בס"ד דידוע י"ב מיל היה תחום של תורה בשבת קודם החטא וכנזכר בס' הכונות, וידוע שהתורה נתנה בשבת ולכן לא חזרו לאחוריהם יותר מן י"ב מיל שיעור תחום שבת מן התורה, או כנגד ג' עולמות בי"ע [בריאה,יצירה, עשיה] שכל עולם יש בו אבי"ע [אצילות, בריאה, יצירה, עשיה] הרי י"ב עולמות הן, והתורה נתנה מן הבריאה ודו"ק.
מַה לִּילוּד אִשָּׁה בֵּינֵינוּ?. הדקדוקים במאמר זה ידועים ואין צורך לפרטם, ונראה לי בס"ד דהתחתונים ילדי אשה נקראו 'אָדָם' [45] שהוא מספר 'מַה' [45] לשון מיעוט, כמו וְנַחְנוּ מָה (שמות טז, ז). והטעם דאית ביה תרתי לגרעות, חדא שנברא תחלה מן האדמה, ועוד שהוא ילוד אשה מטיפה סרוחה, וזה שאמרו מַה לִּילוּד אִשָּׁה, רצונו לומר תואר 'מַה' לשון מיעוט יש לילוד אשה ואיך יהיה בֵּינֵינוּ, שאנחנו רחוקים הן מן האדמה הן מלידת אשה. והשיב להם לְקַבֵּל הַתּוֹרָה בָּא, פירוש אף על פי שהוא גוף חמרי נברא מן האדמה ונולד מאשה, הנה עתה בא לקבל התורה שהיא תזכך חומר שלו ויהיה קדוש בקדושת התורה. והשיבו חֶמְדָּה גְּנוּזָה שֶׁגְּנוּזָה לְךָ תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת, קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִתְּנָהּ לְבָשָׂר וָדָם? 'לִתְּנָהּ' דייקא במתנה! כי מדבריך שאמרת לקבל התורה בא שבה יזדכך משמע שאתה רוצה לתתה בסוג מתנה, לכך יגיע לו תועלת כל כך ממנה לזכך חומרו, כי כל הנותן בעין יפה הוא נותן, תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, עשו פשרה עתה שתתן לו רק תורה שבכתב שהיא 'תנ"ך' הרמוזים באותיות הסמוכים לאותיות 'שמים' ועל רצונו לומר סמוך שאחר 'שמי' יש תנ"ך והמ"ם כפולה. גם אמרו על השמים, כי תורה שבכתב היא בחינת שמים, ושבעל פה ארץ, ולזה אמר תְּנָה הוֹדְךָ התורה שהיא עַל הַשָּׁמָיִם, ולא תתן להם תורה שבעל פה שהיא רחבה מני ים, יען (תהלים ח, ה) דְּמָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ. בתורה שבכתב, וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ בתורה שבעל פה, לכן עתה שכבר אמרת ליתן די שתתן לו הוֹדְךָ אשר עַל הַשָּׁמָיִם היא תורה שבכתב בלבד?
וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הַחֲזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה! כי רצוני שיקרא הנצוח על שמך, כי אתה אחוז בנצח ותנצח גם את המלאכים, אָמַר לְפָנָיו שֶׁמָּא יִשְׂרְפוּנִי בְּהֶבֶל שֶׁבְּפִיהֶם, דהן אמת כי אני הבל שכוחי בפה אך ירא אני מהבל פיהם הקדוש, אָמַר לוֹ: אֱחֹז בְּכִסֵּא כְּבוֹדִי וְהַחֲזֵר לָהֶם תְּשׁוּבָה, רמז לו בדברים אלו כח טענה לטעון נגדם, דכסא הכבוד הוא עולם הבריאה כנודע, וישראל נשמתם מן הבריאה, והתורה נתנה מהבריאה, אם כן קרובים ישראל לה יותר מן המלאכים שהם ביצירה וזו טענה גדולה וחזקה כנגדם. ואז משה רבינו ע"ה השיב ב' תשובות, חדא תשובה הנז' שלימדו השם יתברך, והב' לְמִצְרַיִם יְרַדְתֶּם? וכו', ומאחר כי השם יתברך גילה לו תשובה זו ברמז גם הוא אמרה ברמז, באומרו 'תּוֹרָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי' דנראין הם מילות יתירות? אך הכונה כי היינו טעמא שנבחר משה רבינו ע"ה לקבל התורה, מפני כי משה רבינו ע"ה זכה לבריאה והתורה נתנה מן הבריאה, ולזה אמר תּוֹרָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן 'לִי' שהיא מצד בחינתי מַה כְּתִיב בָּהּ? ורמז בזה מאחר שהיא מן הבריאה אם כן כל מי שיש לו שייכות בבריאה ראויה אליו, וממילא תצא דינא כי יזכו בה ישראל! ואחר זה טען טענה אחרת בשבעה דברים ואלו הן: [1] לְמִצְרַיִם יְרַדְתֶּם? לְפַרְעֹה הִשְׁתַּעְבַּדְתֶּם? זה אחת, ועוד [2] בֵּין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אַתֶּם שְׁרוּיִים? זה שתים, ועוד [3] כְּלוּם אַתֶּם עוֹשִׂים מְלָאכָה? זה שלש, ועוד [4] מַשָּׂא וּמַתָּן יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? זה ארבע, ועוד [5] אָב וָאֵם יֵשׁ לָכֶם? זה חמש, ועוד [6] קִנְאָה יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? זה שש, ועוד [7] יֵצֶר הָרַע יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? זה שבע, וכל שבעה טענות אלו יש בהם נגלה ונסתר, אם כן הם שבעה ושבעה, ולכך כָּל אֶחָד וְאֶחָד נַעֲשָׂה לוֹ 'אוֹהֵב' מחמת שבעה ושבעה אלו, והיינו אותיות 'אוֹ' [7] הם מספר שבעה, ואותיות 'הֵב' [7] הם מספר שבעה, כנגד שבעה ושבעה נצטרפו אותיות 'אוֹהֵב' ובזה כל אחד ואחד נעשה לו אוהב.
