שֶׁפָּרוּ וְרָבוּ עָלָיו יִשְׂרָאֵל. פירש רש"י 'שנתעברה כל אחת זכר' ולא ידענא היכא רמיזה? ונראה לי בס"ד דייק לה מתיבת 'לָכֶם' דנראה יתר, אלא ודאי קא משמע לן לָכֶם 'כַּיּוֹצֵא בָּכֶם' רצונו לומר תולידו בנים שיהיו זכרים כמוכם, שהזכר נוצר מתגבורת זרע האיש ועיין בביצה. ודע שיש להקשות על זה מבנות צלפחד, דאמאי לא נתעברה אמם בבן זכר אחר מתן תורה? ואין לומר דאמם מתה קודם, דהא אמרו אם לא תתן לנו ירושה תתייבם אמנו (בבא בתרא קיט:), נמצא בעת תביעתם היתה בחיים, וגם אין לומר דהיה לו בנים ומתו, דהא כתיב (במדבר כו, לג) וּצְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם בָּנוֹת, וכיון דאמר 'כִּי אִם' משמע דלא הוה ליה מעיקרא כלום! ונראה לי בס"ד דעיבורם בזכרים באותו לילה ששבו אצל נשותיהם, ויש שנשותיהם פרסו נדה ולא נזקקו בעליהם להם באותה לילה, וכיון דעברה אותה לילה גם סגולה זו עברה ובטלה. אי נמי בהשגחה פרטית לא היה בֶּן לצלפחד דוקא, כדי שבנותיו ירשו כל הנחלה ויזכו שתכתב פרשת נחלות על ידם ומו שאמרו רבותינו ז"ל, ואין לומר דצלפחד עדיין לא נשא אשה במתן תורה דזה אינו, דהא בבתרא (דף קיט:) אמרו אפילו קטנה שבהם לא נשאת פחות מארבעים שנה, אלא מתוך שצדקניות היו נעשה להם כיוכבד וילדו יעויין שם. מיהו יש לומר דאולי היה לו זיבה קודם מתן תורה ונעשה עקר, ולכך לא היה ראוי להוליד אחר מתן תורה. ועדיין צריך טעם לדבר זה שנתעברו בזכרים? ונ"ל בס"ד על פי מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עיניים במסכת נדה בשם רבינו מהרח"ו [מורנו הרב רבי חיים ויטאל] ז"ל, הטעם שבלידת הזכר הכל שמחין, ובנקבה הכל עצבין אפילו המלאכים, מפני שהנקבה יש בה חלק גדול מזוהמת הנחש שהטיל בחוה, ולכך יש לה טומאת נדה שזה הוא מזוהמת הנחש, מה שאין כן הזכר עיין שם. ולכן כיון שעמדו על הר סיני פסקה זוהמת הנחש, לכך ילדו זכרים דלית בהו זוהמא. אי נמי כיון שקבלו עליהם בסיני חלק התלמוד לעסוק בתורה, נחלש כח החומר שבגופם ונתמעט כח התאוה ממילא, ולכן בעת שנזקקו לנשותיהם הנשים הזריעו תחלה, כי הנשים לא נחלש כח תאוה שבגופם, כי הם לא נכנסו בעול לימוד התורה. ומה שאמר 'מִדְבַּר צִין' שֶׁנִּצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל עָלָיו, פירוש שהיו שומרים קודם זה כמה מצות מן התורה מזמן האבות, אך בסיני היו בסוג מצווים ועושים דתקיף היצר בכך.
וְלָמָּה נִקְרָא 'הַר חוֹרֵב'? שֶׁיָּרְדָה חֻרְבָּה לַגּוֹיִם עָלָיו. נראה לי בס"ד התורה מכונית בשם 'חֶרֶב' כמ"ש (לעיל דף סג) חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ (תהלים מה, ד) בדברי תורה כתיב, ולכן אמרינן לעיל (דף לג) חרב בא לעולם על ביטול תורה, ולכן אמרינן בסנהדרין (דף צד) שנעץ חזקיהו המלך ע"ה חרב בבית המדרש, ואמר כל מי שלא יעסוק בתורה ידקר בחרב. וידוע שתורה שבכתב חמשה ספרים, ושבעל פה ששה סדרים, ופרשתי בס"ד הטעם שעשה השם יתברך ככה זו חמשה וזו ששה, להורות שצריך ללמוד התורה בשמחה, וידוע 'וה' לשון שמחה, כמ"ש רבותינו ז"ל 'בין וי ל'וה' ניצול רבן יוחנן בן זכאי'. ולכן אומות העולם שמאסו בתורה שבכתב ושבעל פה שנמשלה לחרב שהיא חמשה וששה ירדה חורבה להם, והיינו 'חרב' עם אותיות 'וה' הוא צירוף 'חורבה', אבל לישראל נעשה צירוף 'רחובה' ולכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, מה) וְאֶתְהַלְּכָה בָרְחָבָה כִּי פִקֻּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי.
אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים הַלָּלוּ, שֶׁסְּדוּרוֹת וּבָאוֹת מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית וְעַד עַכְשָׁיו, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. צריך להבין מה ענין הדמיון הזה? וגם דמיון הַשָּׁנִי של כַתּוֹלָע? ונראה לי בס"ד דהעונות מתהוים משני סיבות, הא' מחמת הסיגים הדבוקים בנפש מקודם בואה לעולם הזה שהם אצלה מעת שבירת הכלים, כי הנפשות המה מן הכלים שנשברו, וקצב להם הקב"ה זמן ששת אלפים שנה מששת ימי בראשית, שבמשך שנים הללו יוגמר ויושלם תיקונם ובירורם, והנפש תבא לעולם הזה לטהר עצמה מן הסיגים ההם הדבקים בה על ידי עסק התורה והמצות, ולכן יזדמן כי הסיגים אלה יתגברו בה, ועל ידי כך תבא לידי חטא ועון בעולם הזה, ועל עונות הנעשים מסיבת הסיגים האלה אשר בעבורם נסדרו ששת אלפים שנה של העולם מזמן ששת ימי בראשית, אלה כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ על ידי התשובה. ומין עונות הב' המה המתהוים אצל האדם מחמת שהוא מטמא עצמו בידים, שנמשך אחרי ההבל ועל ידי כך (משלי כד, לא) עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים, שדבקו בו כוחות טומאה רבים עד שהחטיאוהו בכמה עונות, וזה המין ידמה לְתּוֹלָע המתהוה בפרי מחמת סרחון הפרי, וכן מתהוה בקרקע מחמת סרחון ועפוש הקרקע, ואלו העונות קשים מאד, דאפילו בתשובה לא יתלבנו כלבנת השלג, אלא יהיו כצמר הלבן של הכבשים. ועל זה אומר (ישעיהו א, יח) אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. והנה בני ידידי כה"ר יעקב הי"ו פירש, דהימים והלילות סדרן והילוכן ומצבם ועמידתם המה נוסדו על אדני הטבע, והעונות רוב בכל המה נעשים אצל האדם על פי היקש הטבעי, אך יש עונות שהם יוצאים מהקש הטבעי, וכהנך דאמרו רבותינו ז"ל (פסחים דף קיג) שלשה אין הדעת סובלתן עני גאה, עשיר מכחש, זקן מנאף, ויש עוד כיוצא באלו שהם נגד הטבע. ולזה אמר אִם יִהְיוּ כַּשָּׁנִים הללו שסדורות ובאות על פי חוקי הטבע, וכן חֲטָאֵיכֶם אינם יוצאין מחוק הטבע, על אלו אני מבטיח אתכם כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ לפי שיש לכם התנצלות! עד כאן דבריו נר"ו.
לְכוּ נָא אֵצֶל אֲבוֹתֵיכֶם, וְיוֹכִיחוּ אֶתְכֶם!. יש להקשות תיבת 'נָא' אין לה משמעות במאמר זה לכאורה? ועוד מה שאמר 'יוֹכִיחוּ' לפי פשוטו הוא שיאמרו להם דברי תוכחה על עונותם, ולמה זה באבותם שהם יוכיחום? ועוד הוא יתברך אמר להם שילכו אצל אבותם כדי להוכיח אותם, והם משיבים 'לֹא בִּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלֵינוּ' מה תשובה היא זאת, וכי אם לא בקשו רחמים עליהם לא יוכלו להוכיח אותם על עונותם?! ועוד יש להקשות באומרו הוֹאִיל וּתְלִיתֶם עַצְמְכֶם בִּי 'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים, כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ'! מה אמרו ומה עשו עד שנתרצה להם כל כך ומצאו חן כל כך להלבין שיהיו כזכיות? ונראה לי בס"ד דידוע מחכמי האמת שכל איש ישראל יש לו לבוש אור לנשמתו, אשר על ידי הלבוש הזה תהיה מבוררת ומסויימת וניכרת שהיא מהיכלא דמלכא חלק אלוה ממעל, ונראית בזה גדולתה ומעלתה על המלאכים, דמחצב הנשמות הוא למעלה ממחצב המלאכים, ובלבוש הזה ניכרת ונודעת שהיא מהיכלא דמלכא, והאדם החוטא מקלקל הלבוש הזה על ידי חטאיו! אך יש אדם מאבדו לגמרי ומניחה לנפשו ערומה, ויש מקלקלו במקצת שמחליש אורו וכוחו, כי על זה הלבוש מברכים כל יום ב' ברכות, א' מַלְבִּישׁ עֲרוּמִים כנגד המאבד לגמרי, וא' נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ כנגד המחליש דוקא וכנזכר בספר הכונות. והנה לעתיד רוצה הקב"ה לתקן את כל ישראל בבת אחת והתיקון הוא בלבושים הנזכרים אשר נתקלקלו, שצריך לחדש מלבוש חדש לאותם שאבדום לגמרי, ולחזק ולאמץ לאותם אשר רק החלישום והחשיכו אותם, כדי שעל ידי תיקון הלבושים האלה יהיו ישראל מבוררים ומסוימים ונכרים שהם בניו יתברך. ולכך אומר להם לְכוּ נָא אֶל אֲבוֹתֵיכֶם אין 'נָא' אלא 'תְּפִלָּה' פירוש תתפללו ותבקשו על קברי אבותיכם שיתפללו ויבקשו רחמים בעדכם כדי שבזכותם יוֹכִיחוּ אֶתְכֶם, 'יוֹכִיחוּ' רצונו לומר 'יִבְרְרוּ' כמו שנאמר (בראשית כד, יד) אֹתָהּ 'הֹכַחְתָּ' לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק שכתב רש"י 'בררת' לעבדך ליצחק, וכן כאן הכונה שיתפללו לפני על בירור והיכר שאעשה לכם באותם הלבושים אשר יתחדשו בעבורכם שבהם תהיו מסויימין ונכרים ומבוררים שאתם מבני היכלא דמלכא. והם משיבים אֲבוֹתֵינוּ לֹא בִּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלֵינוּ, ואם כן שמא גם עתה לא ישתדלו לעזור אותנו בתפילתם וזכותם כפי מה שצריך לנו, על כן אין אנחנו רוצים תיקון שלנו על ידי תפילת האבות אלא רק על ידך! ועתה יאמר ה' מה שתרצה לגזור עלינו צער ויסורין בעבור כפרת עונותינו, כדי שעל ידי כך נטהר ונזדכך ויושלם תיקון שלנו ויתחדשו המלבושים של נפשותינו, ומאחר שהם מסרו עצמם בלב שלם ביד השם יתברך כאשר יגזור עליהם, אז מחשבתם הטובה צרפה למעשה והעלה עליהם כאלו עשו כל מה שראוי לגזר עליהם יסורין וצער, ולכן אמר להם הוֹאִיל וּתְלִיתֶם עַצְמְכֶם בִּי מסרתם עצמכם בלב שלם במה שאני אביא עליכם אין אתם צריכים עוד יסורין בפועל, אלא עתה אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ מאליהם כענין אותם הקונים עולמם בשעה אחת! ודומה לזה מעשה הידועה באותו האיש שלא הניח עבירה בעולם שלא עשאה, והנה יום אחד נתחרט מאליו ובא אצל הרב, ומסר עצמו בלב שלם באומרו שהוא מוכן ולקבל עליו כל ארבע מיתות בית דין ממש! וכל מה שיגזור עליו לכפרתו יקבל ברצון טוב! ואמר לו הרב זאת אעשה לך אתן כלי מלא עופרת על האש ואצוק אותו לתוך פיך ובזה תכופר! אמר לו הנני מוכן לקבל ברצון מהר ועשה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, ויביא הרב כלי מלא גחלי אש ויקח כלי מלא עופרת ויחממו לפניו עד שנמוח כמים וזה רואה, ויאמר לו שכב על הארץ, וישכב ויפתח פיו מאליו ולא היה צריך לתפוס אותו, אך הרב צוה למשרתו בסתר להושיט לו מאחריו כף מלא דבש, והרב לקח בידו כלי העופרת מעל האש להריקו לתוך פיו, ותיכף לקח בשמאלו כף הדבש שהושיט לו המשרת מאחוריו, ושפך לתוך פיו הפתוח כף הדבש, ויקרא הרב בקול גדול וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר (ישעיהו ו, ז), וזה האיש נבהל על הדבר ויצעק מה זה איה העופרת, אמר לו הרב אין אתה צריך לעופרת, מאחר שקבלת עליך הדבר בלב שלם הרי זה כאלו נעשה ממש וְסָר עֲוֹנֶךָ וכו'! וכן הדבר כאן, כיון שמסרו עצמם ביד השם יתברך ואמרו יֹאמַר ה' מה שתרצה לגזור עלינו מן היסורין הקשים, לא צריכין לבא היסורין בפועל ודי בקבלה זו, ולכך כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, בישרם להאיר להם בשלשה אלפי"ן דשם 'אהיה' שהם מספר של"ג [333]:
אֵצֶל מִי נֵלֵךְ? עַכְשָׁיו: יֹאמַר ה'!. יש להקשות והלא בראשית מאמר אמרו אֵצֶל מִי נֵלֵךְ ולמה חזרו עתה לומר פעם שנית? ונראה לי בס"ד כונתם עתה לומר אֵצֶל מִי הבינה שנקראת מִי נֵלֵךְ על דרך שאמר (תהלים קל, ג) אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי 'מִי יַעֲמֹד' רצונו לומר מִי הבינה יַעֲמֹד לנו, כי בה תלוי חירות השבים בתשובה ומתחרטים על עונותיהם וכנזכר באדרא. והנה מספר שָּׁנִים [400] הוא ת', כנגד ת' כוחות של סטרא אחרא, בסוד (בראשית לב, ז) וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ, וְ'עִמּוֹ' של עֵשָׂו הוא אומת אֱדוֹם, וזהו אדום כַּשָּׁנִים, ואם תסיר מן מספר ת' מספר 'בִּינָה' [400] שהוא ס"ז [67] ישאר מספר של"ג [333] שהוא ג' פעמים אל"ף [111], והיינו על ידי הארת הבינה שמספרה ס"ג יוסרו בחינת ה'שָּׁנִים' שהם העונות ויהיו של"ג, ולכן 'אֱלוּל' [400] נבחר לתשובה שהוא מספר 'בִּינָה' [400].
אֵימָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב, דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּדּוּל בָּנִים, אֶפְשָׁר דְּבָעִי רַחֲמֵי עֲלַיְהוּ. אף על גב דידע הקב"ה מעיקרא דאף על גב דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּדּוּל בָּנִים ישיב יִמָּחוּ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ, עם כל זה בא ללמדנו בזה דאף על פי שהידיעה אמת, הבחירה חפשית ואין ידיעתו מכרחת, ולכן אמר לו אף על פי שידע שישיב כמו שהשיב באמת. גם נראה לי בא ללמדנו בזה שהאדם ישתדל לעשות עזר להטות הבחירה כפי יכלתו.
יִמָּחוּ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ. נראה לי בס"ד הם כונתם בזה לטובה, כי 'יִמָּחוּ' הוא לשון 'קִנּוּחַ' כמו (משלי ל, כ) אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ, , וכן (מלכים ב' כא, יג) כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת, ורצונו לומר יקנח גופם ונשמתם מן העונות והסיגים הנדבקים בהם! ואמרו בלשון זה להעלים הדבר מן המקטרגים שלא יבינו כונתם ויקטרגו על רוב אשמת ישראל, כי הם יחשבו יִמָּחוּ וכן הוטעו. והקב"ה יודע האמת, אך לא ערבו דבריהם אלו לפני הקב"ה כי לא באו בטענה להצלתם, אלא תשובתם היתה כמו דרך בקשה ותפלה, מה שאין כן יצחק אבינו ע"ה בא בטענה בדינא ודיינא. ואחרי זה בא לידי ספר מראית העין להגאון חיד"א ז"ל, ופירש שם בשם הגאון מהר"ח בן עט"ר ז"ל דקיימא לן (סנהדרין יז.) 'פתחו כולם לחובה זכאי' וקיימא לן (סנהדרין לב.) 'המלמד חובה יכול לחזור בו ללמד זכות' ולא להפך, לכן אברהם אבינו חש פן יצחק שהוא גבורה ילמד חובה, וגם יעקב יטה אליו ללמד חובה, ואז לא יועלו דבריו אם ילמד זכות כי הם רבים, לכך לימד חובה תחלה, שאם יראה שניהם למדו חובה אז ישאר בשלו ויהיו מוצלים מדין 'פתחו כולם לחובה זכאי' ואם יראה שלמדו זכות הוא יכול לחזור בו וללמד זכות כמותם! וכן נמי כזאת חשב יעקב אבינו ע"ה ולימד חובה עד שיראה מה יעשה יצחק? עד כאן דבריו והוא ישוב נכון! אך צריך להבין, אם כן בהשכל ודעת עשו אברהם ויעקב אבינו ע"ה, שגם הם כונתם להציל, ולמה לא ערבו דבריהם לפני הקב"ה? ונראה לי בס"ד, כי מה שהיו רוצים לעשות הצלת ישראל מדין 'פתחו כולם לחובה זכאי' אין זה שבח לישראל, מה שאין כן טענות יצחק שלימד זכות ברור בטענה, משל לשנים שנתפסו על דבר של חיוב מיתה, האחד יצא בדימוס על ידי זכות וניצול, ואחד נתחייב צליבה, וכאשר באו לצלבו שאלו אותו מה שמך ואמר שמו שהוא כשם המלך, ובעל כרחם פטרוהו שלא רצו שיהיה צלוב שמו כשם המלך, הרי גם זה ניצול, אך איזה משובח? אותו שניצול מחמת זכות שיצא זכאי בעיקר הדין! וכן הענין כאן לכך אמר לָא בְּסָבֵי טַעְמָא, וְלָא בְּדַרְדְּקֵי עֵצָה, והא דקרי לה לגבי אברהם טַעְמָא, כי הוא היה הראשון שחידש לומר דבר זה, אבל יעקב אבינו ע"ה כבר שמע וידע שאברהם אבינו ע"ה אמר תשובה זו והוא למד ממנו להשיב כמוהו, לכך קרא לה לגבי דידי עֵצָה, כי לשון עצה יפול על דבר הנלמד מאחרים שנמסר מזה לזה.
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, 'בָּנַי' וְלֹא 'בָּנֶיךָ'? בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ 'נַעֲשֶׂה' לְ'נִשְׁמָע', קָרָאתָ לָהֶם: "בְּנִי בְכֹרִי" עַכְשָׁיו 'בָּנַי' וְלֹא 'בָּנֶיךָ'?. פירש רש"י אף על גב דקראם בְּנִי בְכֹרִי במצרים ועדיין לא הקדימו, מכל מקום לפניך גלוי העתיד וכאלו מאתו זמן הקדימו, ואם כן גם חטאם שעשו אחר כך גלוי וידוע לפניך מתחלה, ולמה לא עכב חטאתם את קריאת השם של 'בְּנִי בְכֹרִי' שקראת להם? אלא ודאי אף על פי שחוטאין לא יסתלק מהם תואר 'בָּנִים'! ולמה עתה תאמר לי שהם בָּנֶיךָ ולא תאמר בְּנִי?! אי נמי דן קל וחומר אם במצרים שהיו עובדין עבודה זרה קראת אותם 'בְּנִי בְכֹרִי' על שם שעתידין להקדים, אם כן כ"ש שאחר שהקדימו בפועל שיועיל זכות זה שלא יסתלק מהם תואר 'בָּנִים'! ומה שזכו לתואר 'בְכֹרִי' גם כן ולא די להם תואר 'בְּנִי' בלבד, היינו כיון דְהִקְדִּימוּ 'נַעֲשֶׂה' לְ'נִשְׁמָע', לכך מדה כנגד מדה יזכו לתואר כבוד שיש לו דין קדימה על הבנים בכל דבר.
דַּל עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה דְּלֵילְוָותָא. הקושיא ידועה וכי בלילה אין עושין עונות? אדרבה ימצא בלילה יותר (ישעיהו כט, טו) וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם! ונראה לי בס"ד דאין כונתו לומר בלילה אין עושין, אלא רצונו לומר כיון דלילה שליטת החיצונים, ופלונית וגונדא דילה מחזרת בלילות לפתות יותר מימים, לכן ראוי שהעונות יהיו נתלים בסטרא אחרא שהם המסבבין לאדם, על דרך שאמר (ויקרא טז, כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם, כי בזמן שליטתם אין כח באדם להלחם ביצר הרע, וכמו שנאמר באחאב (מלכים א' כא, כה) אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ דהוה אחאב קפיד על רבי לוי שלא היה דורש הכתוב הזה כולו, שבאמת הכתוב תלה הדבר במסית (סנהדרין קב:).
אוֹמֵר לָהֶם יִצְחָק: עַד שֶׁאַתֶּם מְקַלְּסִין לִי, קַלְּסוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמַחְוִי לְהוֹן יִצְחָק, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּעֵינַיְהוּ. אין הכונה כפשוטו, דהא כתיב (שמות לג, כ) לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי, אלא הוא לשון מליצה, ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו המקובלים ז"ל ששמו של הקב"ה רמוז 'בָּעֵינַיִם' ששני עינים הם כנגד שני יודי"ן, והחוטם אשר ביניהם הוא דוגמת וא"ו והוא צורת אל"ף ממש, ואלו הם מספר שם הוי"ה [26], ולזה אמר (תהלים טז, ח) שִׁוִּיתִי הֳ' לְנֶגְדִּי תָמִיד. ובזה יובן (תהלים כה, טו) עֵינַי תָּמִיד אֶל הֳ' כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי, שהוא מצייר תמיד שם הוי"ה בעיניו, ועל ידי זה יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת היצר הרע שפורש אותה בעיני בני אדם! ולזה אמר מחוי להו להקב"ה בְּעֵינַיְהוּ שלמדם איך יש רמז לשמו של הקב"ה בעיניים שלהם, ולכן צריכין לקיים מה שאמר הכתוב עֵינַי תָּמִיד אֶל הֳ', שִׁוִּיתִי הֳ' לְנֶגְדִּי תָמִיד, ולא ישימו עיניהם על אדם לבטוח בו כאשר עשו עתה שבאו לקלסו באומרם כִּי אַתָּה אָבִינוּ. או יובן בס"ד על דרך מה שאמרו המפרשים ז"ל בפסוק (תהלים לד, ט) טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב הֳ', דאם אדם טועם פרי מתוק אם הוא חולה יטעם מר, נמצא החסרון מצד האדם ואינו מצד הפרי, וכן אם יש חולי בעיניו תהיה לו אור השמש קוץ מכאיב נמצא החסרון מצדו ולא מצד השמש, כן הקב"ה נותן שפע טוב והאדם מצד עונותיו יתהפך לו השפע לרעה, ואין החסרון מצד השפע אלא מצד האדם, וזה שאמר מן הטעימה ומן הראיה תבינו כִּי טוֹב הֳ' תמיד והחסרון הוא מצדרכם עד כאן דבריו. וכן כאן אחוי להו יצחק מדתו של הקב"ה ושפע טובו בְּעֵינַיְהוּ, כלומר עשה להם הוכחה מן ראיית העינים שלהם, ולימוד הוא מוסר השכל לאדם בכמה דברים ובפרט על זמן הגלות. או יובן בס"ד בא ללמדם מוסר השכל מן העינים, והוא שהאור אינו יוצא מן הלובן אלא מן השחור שבעינים, כן אור הטוב של העתיד יגיע להם על ידי הצער ושחרות של הגלות, והגיד להם בזה דאל יצטערו על הצרות שעברו עליהם בגלות, כי הכל היה לטובתם ומאותו החשך מגיע להם זה האור של זמן העתיד, ולזה אמר מחוי להו להקב"ה, רצונו לומר למעשה השם יתברך אשר עשה עמהם בזמן הגלות בענייהו, רוצה לומר מעשים אלו עשו פועל כמו פעולה של עיניהם אשר האור יוצא מתוך החשך.
רָאוּי הָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ לֵירֵד לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, אֶלָּא שֶׁזְּכוּתוֹ גָרְמָה לוֹ. פירש רש"י 'משכתים בחבלים ולא בשלשלאות' והכונה רצונו לומר שלא עשיתי סיבות של ירידתו שיהיו קשות עליו כברזל, אלא זכותו גרם שתהיה סיבת ירידתו נוחה וטובה עליו, שהיתה בכבוד בשביל יוסף שהיה מלך, שנמצאת הסיבה נוחה כחבל ולא קשה כברזל. אמנם צריך להבין מעיקרא למה היה ראוי לירידה בסיבה קשה? ועוד למה דמה הקושי לברזל? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בריש שמות, שסיבת גלות מצרים היה כדי להוציא מהם זוהמת הנחש, שעל ידי כך יהיו יכולים לקבל תורה בסיני וידבר שם עמהם פנים בפנים, שיהיו כולם באותו מעמד נביאים גמורים מקטנם ועד גדולם, ומחמת שהיתה הזוהמה רבה מאד אז עד אחר התכת כו' יצא אברהם אבינו ע"ה נקי, ועם כל זה לא נבררה ויצאה הזוהמה כולה, ולכך עשה השם יתברך שיוליד אברהם את ישמעאל תחלה כדי שימשוך חלק רב מזוהמה, ואחר כך נולד יצחק אבינו ע"ה נקי וטהור, ועדיין נשאר זוהמה קצת, ולכך עשה שתתעבר רבקה אמנו ע"ה בעשו עם יעקב כדי שיקח עשו כל הזוהמה ויצא יעקב אבינו ע"ה נקי ובר, וכן היה שהוליד י"ב שבטים כולם צדיקים, אך עדיין היו צריכין זיכוך ולכך גלגל ביאתם למצרים שהיא כּוּר הַבַּרְזֶל, כדרך המניח הזהב בתוך כור כדי להפריש הזהב לצד אחד והסיגים לצד אחד וכנזכר שם עיין שם. אמנם עדיין צריך להבין למה בשביל הקצת מן המקצת הוצרך להיות כל כך שנים במצרים עד שיבדלו הסיגים? ועוד הלא יעקב אבינו ע"ה היה נקי וטהור והראיה שכל בניו הולידם צדיקים גמורים ולמה הוצרך כּוּר הַבַּרְזֶל של גלות מצרים? אך באמת טעם זה הוא נודע, כי הן אמת יעקב אבינו ע"ה נזדכך מאד, מכל מקום מצד הנשים שהיו לאה ורחל ובלהה וזלפה כולם בנות לבן הגיע זוהמה חדשה בבנים, ולכך הוצרך לזה גלות מצרים להתיך הזוהמה אשר נגעה מצד אמותיהם! והנה בזה מובן בס"ד הטעם שנקרא גלות מצרים 'כּוּר הַבַּרְזֶל' (מלכים א' ח, נא), והיינו כי ידוע מה שאמר רבינו האריז"ל 'בַּרְזֶל' ראשי תיבות בִּלְהָה רָחֵל זִלְפָּה לֵאָה, וזהו כסדר עמידתן למעלה בשרשם שהשפחות הם עומדים אחורי הגבירות. ואם כן מצדנו הם כסדר זה של אותיות 'בַּרְזֶל'. ומאחר שעיקר גלות מצרים היה כדי להתיך זוהמה שנגעה מצד אמותינו הנז' שהם נרמזים באותיות'בַּרְזֶל' לכך נקרא גלות מצרים 'כּוּר הַבַּרְזֶל'. ובזה ממילא מובן הטעם במאמר הזה שאמר רָאוּי הָיָה שֶׁיֵּרֵד בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל אלא שזכותו גרם שעשה במקום ברזל, חֶבֶל. והנה ההפרש בין מספר בַּרְזֶל [239] למספר חֶבֶל [40] הוא קצ"ט כמנין צְדָקָה [199], רמז צדקה עשה הקב"ה עם יעקב אבינו ע"ה וזרעו שהחליף להם הברזל בחבל! ובזה יובן (דברים לב, ט) כִּי חֵלֶק הֳ' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ, רצונו לומר להיות כִּי חֵלֶק הֳ' עַמּוֹ לכך רחם עליהם ועשה ליעקב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ מלשון נַחְלָה מַכָּתֵךְ (ירמיהו ל, יב), רצונו לומר המחלה שלו שהוא גלות מצרים משך אותו ב'חֶבֶל' ולא ב'בַּרְזֶל'. ובזה יובן בס"ד (תהלים טז, ו) חֲבָלִים נָפְלוּ לִי בַּנְּעִמִים אַף נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי, דאמרו רבותינו ז"ל שגם זכות יוסף הע"ה סייע בכבוד הירידה והעליה, כמו שנאמר (בראשית מו, ג) אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה וכו' וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ, וזה שאמר חֲבָלִים נָפְלוּ לִי במקום שלשלאות ברזל, על ידי הַנְּעִמִים הם יעקב ויוסף, וגם נַחֲלָת סך הגלות שהוא נחל ת' שנה שָׁפְרָה עָלָי שיצאנו קודם הזמן בזכותם, כמו שנאמר (תהלים עז, טז) גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ, בשביל שהם בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה גם שָׁפְרָה אותיות פְּשָׁרָה שנתפשרנו בחצי הזמן. והא דקרי להו חַבְלֵי אָדָם, נראה לי על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בפירוש המשנה פ"ח דשבת) שהמנהג לקשור חבלים ליולדות שתתלה עצמה בעת הלידה כדי שיהיו לה לעזר בעת לידתה יעויין שם, וידוע כי הגלות נמשל ליולדה היושבת על המשבר כמו שנאמר (ישעיהו כו, יז) כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ, ולכן על גלות מצרים אמר בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם (הושע יא, ד), כי לבהמה מושכים בחבל כדי שלא תמרוד ותברח, אך לאדם כיולדה וכיוצא שנותנין החבל להיות לו לעזר, כן גלות מצרים הי' לעזר לישראל ולכך קראו 'חַבְלֵי אָדָם'. והנה רש"י ז"ל פירש (הושע יא, ד) בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם, בשביל חוב אדם, וצריך להבין למה מכנה חוב האדם בשם חבלים? ונראה לי בס"ד על פי מ"ש רבינו האריז"ל סיבת ירידת ישראל למצרים הוא כדי לברר נשמות שנפלו שם מן הקרי שראה אדם הראשון באותם ק"ל שנה שפירש מאשתו, וז"ס [וזה סוד] וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה (בראשית מה, טז), 'קל' כתיב והם היו בסוד הדעת, בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל (יבמות נג:) אין קשוי אלא לדעת, לכך ישראל שהיו בסוד הדעת ביררום עיין שם. והנה חֶבֶל יש בו משמעות של חַבָּלָה, והאדם אם יראה קרי שהוא שכבת זרע לבטלה הרי זה מחבל נשמות בכך, אך חֶבֶל בהפוך אתוון חֵלֶב, שהם ירדו למצרים בשביל חבלה שעשה אדם הראשון באותם ק"ל שנה בשכבת זרע לבטלה. וזהו בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם שפירש רש"י 'בשביל חוב אדם' אך ליעקב וזרעו נהפך חֶבֶל זה לאותיות חֵלֶב כי בירדתם למצרים אכלו את חלב הארץ, וכן פרעה אמר להם (בראשית מה, יח) וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ, וזהו ענין ירידת יעקב אבינו ע"ה וזרעו שירדו בכבוד, וסיים הכתוב (הושע יא ד) בַּעֲבֹתוֹת 'אַהֲבָה' אמשכם, אותיות 'הא בה' רמז להשפעת המזון שנמשך מן ה"א ראשונה שבשם בסוד 'הֵא' לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם, גם ה"א בה שלא ירדו למצרים אלא ל'מִצְרַיְמָה' [385] שעולה מספר שְׁכִינָה [385]. ואמר (שם) כִּמְרִימֵי עֹל, שעשיתי להם סיוע בסך הגלות שהיה ת' שנה כמו שאמרו רבותינו ז"ל שכינה השלימה, וכן אמרו רבותינו ז"ל מלאכים השלימו המנין. ואמר עוד (שם) וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל, רמז לאלפא ביתא דא"ט ב"ח שהיא במלכות בעשר ספירותיה, א"ט כתר, ב"ח חכמה, ג"ז בינה וכו', ורצונו לומר שנתתי לה השפעה וכח מסור א"ט ב"ח שתכיל אותה בקרבה מלשון (מלכים א' ז, כו) אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל.
