עשו את שאינו זוכה כזוכה. אע''פ שאין לקטן זכייה במקום אחר כאן עשאוהו כזוכה: מאי טעמא עניים גופייהו ניחא להו. בהאי תקנתא דכי אגרו להו לדידהו כו': ופליגא. דשמואל דפירש טעמא דמתניתין משום דלית ליה זכייה: אדר' חייא בר אבא. דאמר אף גדול שיש לו זכייה אם סמוך הוא על שולחן אביו מציאתו לאביו משום איבה אבל אינו סמוך על שולחן אביו אפילו הוא קטן מציאתו שלו: לא יהא אלא פועל. לא יהא עבדו אלא שכיר בעלמא תנינא דמציאתו לבעל הבית בזמן שלא פירש לו לאיזו מלאכה שכרו ועבד זה כשקנאו רבו לסתם מלאכה קנאו: שאין רבו רוצה לשנותו. הלכך לא ניחא ליה שיגביה לו מציאה דמציאה מעולה בדמיה משכר ביטול מלאכתו לא שכיחא הלכך אי אתרמי ואשכח שלו הוא וישלם לרבו שכר ביטולו: עם מלאכתו. שלא ביטל כלום הלכך לעצמו: רב פפא אמר. הא דתניא פועל מציאתו לבעל הבית: ששכרו ללקט מציאות. הרבה: והיכי דמי. דאתרמי: דאקפי אגמא בכוורי. שצף הנהר חוץ לגדותיו וצפו הדגים שם וכשיבשו המים היוצאים נמצאו שם דגים הרבה. דאקפי תרגום של הציף כדמתרגמינן ויצף הברזל וקפא ברזלא (מלכים ב ו): מאי בעיא גביה. הא תניא יוצאה בסימנין: דאבוה הויא. מציאתה דהא קטנה היא: ואי דליתיה לאב. מאי בעיא גבי האדון תיפוק מיניה במיתת האב: מקל וחומר. בפרק קמא דקדושין (דף טז.) מה סימנין שאין מוציאין מרשות האב מוציאין מרשות האדון כדילפינן ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות מיתת האב שמוציאה מרשות האב שאינו מוריש לבניו מה שזכתה לו תורה בבתו שיהא מעשה ידיה לאחין כדילפינן (כתובות דף מג.) והתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם אינו דין שמוציאה מרשות האדון: ולאו איתותב רבי שמעון בן לקיש. בקדושין (שם): לאפוקי דרבה. לאפוקי שאינו של רבה אלא של אביה וקרי ליה שלהן משום דאב מינה קזכי: במגורשת ואינה מגורשת. כגון זרק לה גיטה ספק קרוב לה ספק קרוב לו ברה''ר: חייב במזונותיה. ומשום הכי אצטריך לאשמועינן דמציאתה שלה דטעמא מאי אמור רבנן מציאת האשה כו': מתני' אחריות נכסים. שעבוד קרקעות שיגבה מהן: יחזיר ולא יחזיר. טעמא בגמ' מפרש: גמ' כשחייב מודה. שהלוה מודה שהשטר אינו פרוע: אמאי לא יחזיר. אם לטרוף לקוחות בא בדין הוא טורפן: ממשעבדי. ממקרקעי שמכר אחר כן: הני ריעי. הואיל ונפל אתרע דיש לומר אם היה כשר היה נזהר בו:

רבי יוחנן אמר לא גדול גדול ממש. מפרש ר''ת כי היכי דפליגי הכא פליגי נמי גבי עירוב דתנן בפ' חלון (עירובין דף עט: ושם ד''ה ומזכה) ומזכה להם על ידי בנו ובתו ולשמואל דאמר הכא קטן ממש התם נמי גבי עירוב אינו זוכה דידו כיד אביו כיון דמציאתו לאביו ה''ה כל זכיותיו לאביו ואמה העבריה אע''פ שהיא קטנה זכיא בעירובה דמציאתה אינה לאדוניה אף על גב דשמואל אית ליה פרק התקבל (גיטין דף סד: ושם ד''ה אלא) קטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים הא משני התם שאני שתופי מבואות דרבנן והא דאמר שמואל פרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מט. ושם: ד''ה וקטן) דעירוב משום קנין ורבא אמר משום דירה ואמר איכא בינייהו קטן הא פר''ח התם דאית ליה בית לקטן קאמר ולא כפרש''י שפי' שאינו גובה העירוב לפי שאינו זוכה ולר''י דאמר לא גדול גדול ממש ה''ה דגבי עירוב נמי דקטן ואינו סמוך על שולחן אביו זוכה כאמה העבריה וגדול סמוך על שולחן אביו אינו זוכה וצריך ליזהר שלא לזכות העירוב ע''י בנו הגדול הסמוך לשולחנו דקי''ל כרבי יוחנן לגבי שמואל כדאמר פרק מי שהוציאוהו (שם מז:) ועבדו ושפחתו העברים אע''ג דסמוכין על שולחנו מציאתם לעצמם וכן זוכין בעירוב ולא הוי ידם כיד האדון דלא שייך איבה אלא בבנו שדרכו לזונו תמיד ואם לא יפרנסו אביו לא יפרנסנו אחר אבל אדם אחר מעלמא סמוך על שולחן חבירו חנם כגון יתום וכיוצא בו אין סברא שתהא מציאתו לחבירו וכ''ש עבד ואמה שבשכר טרחם הם אוכלים ובתו אפילו נערה ואינה סמוכה על שולחן אביה מציאתה לאביה משום איבה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין כדאמר בפרק נערה (כתובות דף מו ושם). ודלא כרש''י שפירש משום דכתיב בנעוריה דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב כדאיתא בפרק קמא דקדושין (דף ג: ושם) ופרק נערה (שם מו:) ואשתו דזכיא בעירוב אף על גב דידה כיד בעלה מוקי לה בסוף נדרים (דף פח:) דאית לה בית באותו מבוי דמגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני: במגביה מציאה עם מלאכתו. וא''ת הא דתניא בפ''ק דקדושין (דף טז:) אמה העבריה מציאתה לאביה ושכר בטלה לרבה היכי מתוקמא אליבא דרבא דאם הגביהה עם מלאכתו ליכא שכר בטלה ואם לא הגביהה עם מלאכתו א''כ מציאתה לאדוניה וי''ל דהתם ודאי צריך להעמיד בנוקבת מרגליות: ששכרו ללקט מציאות. וה''פ דברייתא בד''א בזמן שאמר ליה עשה עמי באותו ענין שהוא כמו נכש עמי היום אבל אמר ליה עשה עמי מלאכה של מציאות כו': מאי בעיא גביה. דהיא נמי אינה יכולה למכור עצמה אחרי כן כדאיתא בספרי: ולא לוה עד תשרי. פירוש ועתה רוצה ללות בו שיש לו טורח לכתוב שטר אחר וגם כדי להרויח פשיטי דספרא אבל אין לפרש שכבר לוה בו קודם שנפל דא''כ מאי משני הני ריעי לפי שנפל ויש הוכחה דמשום פסולו לא נזהר לשומרו והא לוה בו כבר ופשיטא שנזהר לשומרו: כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו. וליכא למיחש למחזי לשקרא כמו באשרתא דדייני דאם כתבו קודם דנחזי חתימת ידי סהדי פסולה דהכא כיון שהוא כותב חובתו לא שייך מחזי כשקרא:

ואסקה רבא עשו הקטן שאינו זוכה לעצמו מן התורה כזוכה מאי טעמא עניים גופייהו מחלי ליה דניחא להו דנלקטו בנייהו נמי בתרייהו דידחו ולפיכך אמר ר' יוסי בניו ואשתו מלקטין אחריו. פי' אינו זוכה כזוכה כדתנן פרק כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול. המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני וכו' ואוקימנא אע"ג דלא אתו לידייהו כו'. ועולא אמר הא מני ר' יוסי היא דאמר עשו את שאינו זוכה כזוכה דתנן בבכורות כל שחליפין ביד כהן פטור מן המתנות וכו' עשו את שאינו זוכה כזוכה מאי טעמא עשאוה כשדה שהלכו בה הנמושות עניים גופייהו מסחו דעתייהו מההיא שדה אמרי בניו ואשתו דהאיך מלקטי בתריה פי' עשאוה כשדה שהלכו בה הנמושות כדתנינן מאימתי כל אדם מותרין בלקט ובשכחה ובפאה משהלכו בה הנמושות.

ופליגא הא דר' יוחנן דאמר לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא [גדול] וסמוך על שולחן אביו זהו קטן. קטן ואינו סמוך על שולחן אביו זהו גדול אדשמואל.

מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהם. ומקשי' והתניא בפועל אם שכרו עשה עמי מלאכה מציאתו לבעה"ב ולא יהיה העבד כפועל ומשני ר' יוחנן בקונה עבד נוקב מרגליות דאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת דלאו עשה עמי מלאכה הוא אלא במלאכה זו בלבד לפיכך לא נשתעבד לאדונו אלא באותה מלאכה בלבד.

רבא אמר במגביה מציאה זו עם מלאכתו דלא בטל ממלאכת רבו.

רב פפא אמר כי קתני בפועל מציאתו לבעה"ב כגון דאקפי אגמא בכוורי ושכרו ללקוט לו בכוורי. ושפחתו.

הא שפחה היכי דמיא אי דאייתי ב' שערות וכו' עד אמר לך ריש לקיש לעולם דאיתיה לאב ומציאתה לאביה היא והאי דקתני במתני' הרי אלו שלהן לאפוקי דרבה פי' למעט את אדוניה ממציאתה. ויש אומר לאפוקי מהא דאמר רבא בפ' האשה נקנית זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי באה משנתנו להוציא מזה הטעם של רבא. מציאת אשה שגירשה אע"פ שלא נתן לה עדיין כתובתה מציאתה שלה.

אוקימנא במגורשת ואינה מגורשת פי' בתלמוד א"י אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה. אמר ר' יוסי מתני' אמרה כן אמר ר' אושעיא שלא תאמר הואיל וחייב במזונותיה עד שיפרע כתובתה תהא מציאתה שלו לפום כן תני מציאת אשה שגירשה לעצמה:

מצא שטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר.

אוקימנא כשחייב מודה. ואמאי לא יחזיר דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי וטורף ללקוחות שלא כדין.

אי הכי כל שטרי דעלמא נמי נימא הכי. ודחי' כל שטרי דעלמא לא ריעי הני כיון דנפלי ריעי.

אלא הא דתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ניחוש שמא כתב ללות ולא לוה.

ופליגא אדר' חייא בר אבא וכו'. וקי"ל כר' יוחנן. אבל בבתו גדול גדול ממש ואינה סמוכה אבל קטנה אף ע"פ שאינה סמוכה מציאתה לאביה והכי מוכח בפר' החובל.
ואר"ת ז"ל כיון דקי"ל כר' יוחנן הא דתנן בעירובין ומזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולי' וכו' לא קטן קטן ממש אלא גדול וכו' וכן בכל מקום שאמרו בו כיוצא בזו כי ההיא דתנן במסכת מעשר שני מערימין על מעשר שני כיצד אומר אדם לבתו ולבנו הגדולים וכו, אבל לא יאמר כן לבנו ולבתו הקטנים מפני שידם כידו ומייתי לה בפ' התקבל התם נמי לאו דוקא אלא גדול וסמוך על שלחן אביו קטן הוא.
ואין הדבר נר' כן דהכא משום איבה תקינו ליה רבנן והתם ליכא משום איבה כיון שאביו נותן לו אף פי שהוא נותן לזכות בה לאחרים הא למה זה דומה לנותן מתנה לאשתו שיש לה יד ואף על גב דאמרינן במסכת נדרים דכי תנן ומזכה להם ע"י אשתו דוקא כשיש לה חצר באותו מבוי דמגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריתי אלמא אין לה יד לזכות לאחרים אפי' ברצון הבעל שאני אשה דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל וידו כידה א"נ עדיפ' מידה וההיא נמי לר"מ היא אבל לרבנן אף על פי שאין לה חצר יש לה יד אבל גבי בנו גדול כיון שיש לו יד יכול לזכות לאחרים לא יהא אלא מתנה רקא יהיב ליה אחר מי תקינו ליה רבנן לאב הכא נמי זכי אפילו לאחרים אבל אשה שאני דאפילו מתנה נמי בעל אית ליה זכיה בגוה.
ומיהו בקטן ודאי כיון דאין זכיה לקטן אף על גב דגבי שתופי מבואו' ורבנן זכיא שפחתו העברית שהיא קטנה כדאית' בפרק התקבל גבי אב כיון דתקינו רבנן שיהא של אביו בסמוך על שלחנו אינו זוכה לאחרים ופי' ברשותו שהרי אין לו יד אלא מדרבנן ואתיא ורבנן ועקרא דרבנן לגמרי דלא תקון ליה זכיה במקום אב אלא לצורך האב והא דתנן לא ילקט בנו אחריו בקטן אבל גדול אע"פ שסמוך על שלחן אביו לא ילקט והא אית ליה זכיה מדאוריתא כאשתו:

ופליגא דר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לא גדול גדול ממש וכו'. וקיימא לן כר' יוחנן, דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, וכתב רבנו תם ז"ל: דכיון דקיימא לן כר' יוחנן, הא דתנן בפרק (בכל מערבים) (עירובין עט, א) [חלון] (עט, ב) ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים, אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים. לא קטן ממש, אלא אפילו גדול וסומך על שלחן אביו, זהו קטן, ואינו זוכה לאחרים בשל אביו, דידו כיד אביו. ואין הדבר הזה נראה כן, דהכא משום איבה הוא, וכשהאב מזכה לאחרים משלו על ידו, ליכא איבה, ושם במקומה בערובין הארכתי בה יותר (ד"ה ומזכה) בסיעתא דשמיא.

אילימא כשחייב מודה כי יש בהן אחריות נכסים אמאי לא יחזיר. פירוש: דאכתי לא ידעינן דחיישינן לפרעון ולקנוניא. והא דאוקימנא בטעמא דחיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, לאו משום דחיישינן דלמא משקר ומשום קנוניא, אלא דמילתא דלא רמיא עליה הוא, דכל שכתב ללות ולוה לא דכיר אי לוה מיד אי לא, הילכך לא מהמנינן ליה.

אלא כשאין חייב מודה. כלומר, דטוען פרעתי,

כי אין בהן אחריות נכסים אמאי מחזיר. דהא איכא למיחש לפרעון לחודיה, ולא משום דנפל ואיתר ליה, דהא אכתי לא ידעינן לההוא טעמא דלקמן (בבא מציעא יג, א) הוא [דחדית] ליה, אלא משום דכיון דלא נקיט מלוה שטרא בידיה, מהימן כדמהימן במלוה על פה, דהא טעמא דלא מהימן במלוה בשטר, היינו משום דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי (ב"ב ע, א), והכא ליתיה לשטרא בידיה, [וזה אומר] ממני נפל.

אי הכי כל שטרי דעלמא ניחוש להו. דהא אמרת דעתים שאדם מקדים וכותב עליו, דלמא אצטריך לזוזי לקמיה, וספרא הוא דאתרמי ליה השתא, והילכך אפילו בשטרא [דמפיק] מלוה קמן לא נגבי ביה ממשעבדי עד דמייתי ראיה אימת מטא שטרא לידיה.

ופריק: כל שטרי דעלמא לא ריעי והני ריעי. ומתוך ריעותן אנו חוששין להם. ומכאן נראית לי קושיא על דברי הרמב"ם ז"ל (פי"ח מהל' גזילה ואבידה הל' יח) שכתב דכי תנן מצא שטרי חוב לא יחזיר, הני מילי לכתחלה, הא אם החזירו מוחזר וגובה בו, ונראה שדקדק אותו מלשון משנתנו, דקתני לא יחזיר ולא קתני הרי זה פסול, ומכאן הויא תיובתיה, דאינהו ודאי בקיאי בדינא דמתניתין, ומידע ידעי דאם החזירו מוחזר, ואי איתא, מאי קא מקשה כל שטרי דעלמא ניחוש להו, השתא האי דנפל ולכתחלה לא יחזיר, אם החזירו מוחזר ולא חיישינן, שטרי דעלמא דאיתנהו בידא דמלוה מתחלתן ועד סופן, ניחוש להו, אלא אם כן תאמר דהכי קא מקשה, כל שטרי דעלמא ניחוש להו וכל שכן האי כשהחזירו, והוא הדין דהוי מצי לאקשויי אי הכי אפילו החזירו נמי, אלא דהכי לא אתפרשא בהדיא, ועוד דרבותא נקט אפילו שטרי דעלמא, וכל שכן זה שלא היה לו להחזיר והחזירו, ולקמן (בבא מציעא יט, א) גבי מצא גט אשה בשוק, נראה בהפך מדבריו לפי סוגיית השמועה.

מה שיעדנו במשנה לבאר במציאת בנו ובתו כך הוא כל שהם סמוכים על שלחנו אפילו גדולים הרי אלו של אב ואם אין סמוכין על שלחנו בקטן הרי הוא לעצמו ובקטנה ואף בנערה לאביה ויש חולקים בזו לומר שאף זו לעצמה וכשאנו משיבין להם מאמה העבריה שמציאתה לאביה הם משיבים שזו כסמוכה על שלהן אביה היא שמכח אביה היא סמוכה על שלחן אדון ואף אנו כתבנוה כן בראשון של קדושין וכבר כתבנו מענין זה בפרק החובל:

יש פוסקין באמה שמציאתה לרבה ואף בעבד עברי שמציאתו לאדון ומביאין ראיה ממה שהקשו בכאן על מה שאמרו בעבד שמציאתו לעצמו לא יהא אלא פועל שכל זמן ששכרו למלאכה סתם מציאתו לבעל הבית ותירץ ר' יוחנן בעבד נוקב מרגליות שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת אבל אם אינו נוקב מרגליות מציאתו לאדון ורבא תירצה במגביה מציאה עם מלאכתו שאין כאן בטול מלאכה הא אם היה שם בטול מלאכה מציאתו לאדון ולדעתם רבא ור' יוחנן לא נחלקו אלא שניהם מודים זה לזה והלכה כשניהם ונמצא לדבריהם שכל שאינו בדברים אלו מציאתו לאדון וכן באמה וכן נמצא לדבריהם שהפועל שנשתכר למלאכה סתם מציאתו לבעל הבית וכשאנו משיבים עליהם ממה שאמרו בראשון של קדושין שמציאתה לאביה הם מפרשים אותה במגבהת מציאה עם מלאכתה ומה שסמכו לה ואין לרבה אלא שכר בטלה שמשמען של דברים שיש במציאתה בטול הם מפרשים אותה במה שמתבטלת אח"כ בתקון המציאה והולכתה לבית אביה ומ"מ אין דבריהם נראין וודאי הלכה כרב פפא שתרצה בששכרו ללקט מציאות כלומר שהעבד לעולם מציאתו לעצמו ולא נאמר בפועל שמציאתו לבעל הבית אלא בשכרו ללקט מציאות על הדרך שבארנו למעלה:

הבעל שגירש את אשתו בגט ודאי ולא נתן לה כתבה עדין פרשו בתלמוד המערב שהוא חייב במזונותיה עד שיפרענה עד פרוטה אחרונה ומ"מ סוגיא זו חולקת בכך שאם כן לא הוצרך להעמיד משנתנו במגורשת ואינה מגורשת ומצד שהוא חייב במזונותיה שהרי אף בגרושה ודאית חייב במזונותיה אלא ודאי כל שגרשה בודאי אע"פ שלא נתן לה שום דבר מכתבתה אינו חייב במזונותיה כלל וכן הסכימו רוב פוסקים וגדולי הדורות לפי מה שכתבו תלמידיהם בשמם במסכת כתבות פרק אלמנה משוים ביניהם לומר שכל שהוא יכול ליתן לה כתבתה ואינו רוצה ליתן חייב ליתן לה מזונות אבל בעלמא לא וכבר כתבנו דעתם בדרך אחרת באחרון של כתובות:

אמה העבריה אין מיתת אביה מוציאתה מרשות אדון והדרכים שבהן נקנית לעצמה יתבארו במסכת קדושין בע"ה:

המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר מצא שטרי חוב אם יש בהם אחריות נכסים לא יחזיר מפני שבית דין נפרעין מהם אין בהם אחריות נכסים יחזיר מפני שאין בית דין נפרעין מהם דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא יחזיר מפני שבית דין נפרעין מהן אמר הר"ם חכמים אומרים אחריות טעות סופר הוא לכן אין הפרש אצלם בין שטר שיש בו אחריות או שטר סתם שאין בו זכר אחריות נפרעים בו מנכסים משועבדים ולפיכך לא יחזיר ואפילו היה מודה אותו שיש עליו השטר שהוא חייב בו ושלא פרע ממנו כלום לא יחזיר לפי שיש לחוש שמא הסכמה ביניהם לטרוף בו מנכסים משועבדים ויטרוף מן הלקוחות שלא כדין והלכה כחכמים שאומרים אחריות טעות סופר הוא אבל אם הוא מפורש בשטר על מנת שאין לך עלי אחריות יחזיר כשיודה אותו שיש עליו החוב:

אמר המאירי מצא שטרי חוב אם יש שם אחריות נכסים לא יחזיר מפני שבית דין נפרעין מהם אף מן הלקוחות אין שם אחריות נכסים יחזיר שהרי אין בית דין נפרעין מהם ר"ל מן הלקוחות וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא יחזיר שכל שאין שם אחריות טעות סופר הוא והרי הוא כמי שיש שם אחריות והלכה כחכמים:

זהו ביאור המשנה ולא נתברר בה אם בשחייב מודה אם בשאין חייב מודה ומתוך כך לא נתברר פסק ענין זה ודברים שנכנסו בגמרא לביאור ענין פסק זה עם שאר דברים שנתגלגלו בה אלו הן:

מאחר שפסקנו אחריות טעות סופר הוא ושטר שאין בו אחריות אף הוא גובה מן המשועבדים כל שמצא שטר חוב בין שיש בו שעבוד נכסים בין שאין בו שעבוד נכסים לא יחזיר ולא סוף דבר בשאין חייב מודה שהרי יש לחוש לפרעון אלא אפילו חייב מודה שמ"מ יש לחוש לפרעון וזה שהוא מודה אינו אלא שעושה עמו קנוניא על הלקוחות הא כל שאין לחוש לקנוניא כגון שנכתב בו ביום או שנכתב בפירוש בשטר שלא יהו נכסיו משועבדים לאותו חוב אם אין חייב מודה לא יחזיר שיש לחוש לפרעון או לכתב ללות ולא לוה או למה שיטעון הלוה כגון שיאמר מזוייף הוא ולא כתבתיו מעולם או פרעתיו או כתבתיו ולא לויתי או איזו טענה ואם חייב מודה יחזיר שהרי אין לחוש לכלום וכבר כתבנו מענין זה למעלה:

כתבו גדולי המחברים שכל שטרות הנמצאות שדינן שלא יחזיר אם החזירם כשרים וגובין בהם ואין מוציאין אותם מתחת יד בעליהן אלא הרי הם בחזקתם וגדולי המפרשים חולקים לומר שאם הוחזקה הנפילה בעדים אינו גובה בהם:

אמר ר' יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש. עיין מ"ש בפס' לאחיו ולאחותו הבתולה:

עשו את שאינו זוכה כזוכה. פירש בקונטרס אף על פי שאין לקטן זכייה במקום אחר כאן עשאוהו כזוכה. וקשה דבמקום אחר נמי יש לו זכייה בין יש לו אב. בין אין לו אב. ועוד עד השתא קשיא לן דאי זכייתו מדרבנן לא היה לו ללקוט אחר אביו משום דלאבוה קא מלקט ועכשיו בא. לתרץ דאף על גב דזכייתו מדרבנן איהו זכי ברישא והדר זכי אבוה מיניה ועל זה לא שייך לישנא דעשו שאינו זוכה כזוכה. ונראה לפרש כי ההוא דפרק כל הגט דהמלוה מעות לכהן או ללוי או לעני להיות מפריש עליהו מחלקן. וכההיא דפרק שני דבכורות כל שחילופיו ביד כהן פטור מן המתנות דעשו כהן ולוי ועני אף על גב דלא מטא לידייהו כאלו מטא לידייהו וחזרו ונתנו לבעל הבית והכא נמי עשו עניים דעלמא שלא זכו בלקט כאלו זכו בו וחזרו ונתנו לו. ודוקא אשתו ובנו אבל פועל גופיה לא אף על גב דמהאי טעמא נמי איכא למישרי פועל גופיה דעניים ניחא להו דללקוט פועל כי היכי דכי אגרי לדידהו מלקטי אף אינהו שאני הני דיד אשתו. ובניו באמצע אבל פועל גופיה אמר קרא לא תלקט לעני להזהיר העני על שלו ומשום ניחותא דפועלים לא רצו להתיר אבל פועל בשכרו היה מותר ללקט אם לא בשביל בטול מלאכתו. ואף אם נתן לו בעל הבית רשות אסור כדתנן במסכת פאה פרק ה' לא ישכור אדם את הפועל על מנת שילקט בנו אחריו משום דמוזיל גביה ונמצא שוכר פועליו בלקט של עניים וכן אם היה מרשהו ללקוט מוזיל גביה. תוספות שאנ"ץ והרא"ש.

והריטב"א כתב וזה לשונו: רבא אמר עשו את שאינו זוכה כזוכה. כלומר לעולם מתניתין כרבי יוסי וטעמא דרבי יוסי לאו סשום דקטן יש לו זכייה מן התורה אלא זכייתו מדרבנן. פירש רש"י ועשו את הקטן שאינו זוכה מן הדין כאלו הוא זוכה. ויש שהקשו עליו דסוף סוף זכייה דקטן זה מדרבנן הוא והיכי מפקע מידי זכיית עניים דעלמא שהיא מן התורה. ויש שפירשו בתוספות האחרונות עשו את העניים דעלמא שלא זכו בפאה זו כאלו כבר זכו בה והפקירוה לבניו של פועל. ואין זה טעם נכון אלא פירוש רש"י עיקר ודקאמרת היכי פקעה זכייה דעניים דעלמא שהיא מדאורייתא הא לאו מילתא היא דהא קיימא לן דהפקר בית דין הפקר וכל שכן הכא דניחא להו לעניים דעלמא וכדמפרש ואזיל והם מחלו זכותם אצל בניו של זה. והוי יודע דכל מאי דאמרינן בסוגין דקטן אין לו זכייה מדאורייתא היינו במציאה ופאה שאין שם דעת אחרת מקנה אבל כשיש שם דעת אחרת מקנה יש לו זכייה כדאמרינן במסכת גיטין שלש מדות בקטן ושם פירשתיה יפה בסייעתא דשמיא. עד כאן.

ופליגא דרבי חייא בר אבא דאמר רבי חייא בר אבא וכו'. לא פליגא אמאי דאמר שמואל קטן לית ליה זכייה דאורייתא דהא לא פליג רבי יוחנן אמאי דתנן מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום וקיימא לן כתנא קמא ודלא כרבי יוסי דאפילו גזל גמור מדבריהם לא הוי דמאי דאמרינן בגיטין זוכה לעצמה היינו בדאיכא דעת אחרת מקנה דהתם זוכה לעצמו מדרבנן והוי גזל גמור להוציאו בדיינים אבל במציאה אפילו מדרבנן לא זכי כי אם מפני דרכי שלום. אבל מאי דאמרינן ופליגא היינו במאי דקאמר שמואל דטעמא דמתניתין משום שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ולפום האי טעמא קטן קטן ממש וגדול גדול ממש דקטן אפילו שינו סמוך מריצה אצלו וגדול אפילו סמוך על שלחן אביו אינו מריצה אצלו. ורבי יוחנן סבירא ליה דטעמא דמתניתין משום איבה לפי שנותן לו מזונות אם אין מציאתו של אביו יהיה לו איבה כיון דלא טרח בה הבן לא יתן לו מזונות ולפי זה לא קטן קטן ממש ולא גדול גדול ממש אלא הכל תלוי בסמוך על שלחן אביו ואין סמוך דאפילו גדול דאית ליה זכייה מדאורייתא מציאתו של אביו בסמוך על שלחנו כי היכי דלא ליהוי ליה איבה.

ובבתו קטנה אף על גב דאינה סמוכה הוי דאב משום איבה כיון שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין. וכן בגדולה וסמוכה משום איבה דמזונות ולא הוי דידה אלא בגדולה ואינה סמוכה ואם כן גם בתו לכולי עלמא גדול גדול ממש אלא דלרבי יוחנן נמי בעינן דלא תהא סמוכה. הריצב"ש ז"ל.

רבי יוחנן אמר לא גדול גדול ממש וכו'. כתוב בתוספות אף על גב דשמואל אית ליה בפרק התקבל קטן זוכה לעצמו וכו' פירוש ויקשה אם כן היאך אמה העבריה זוכה בעירוב לאחרים. ויש מתרצים דעירוב שאני דשתופי מבואות דרבנן לכך זוכה אפילו לאחרים כשאחד מזכה שאינו אביו דומיא דאדון דהתם דמזכה על ידי אמה העבריה קטנה. עוד כתוב בתוספות ואמרינן איכא בינייהו קטן וכו' זה היו יכולים לתרץ כגון שאביו הוא המזכה אלא סתם קטן לא משמע הכי. גליון.

ואומר רבינו תם דהלכה כרבי יוחנן לגבי שמואל ואין לזכות בעירוב על ידי בנו הסמוך על שלחנו. ומיהו אפילו לדברי רבינו תם יתום המתפרנס משל בעל הבית אינו כבנו ומציאתו לעצמו וגם מצי לזכות על ידו דדוקא בבנו קאמר דמציאתו לאביו דרגיל הוא לפרנסו תדיר תקינו רבנן משום איבה אבל יתום שאין זה רגילות כי אם אקראי בעלמא לא תקינו רבנן והויא לעצמו וגם עירוב מזכה אחר על ידו. תלמירי הר"פ.

והרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: ופליגא אדרבי חייא בר אבא וכו'. וקיימא לן כר' יוחנן אבל בבתו גדולה גדולה ממש ואינה סמוכה אבל קטנה אף על פי שאינה סמוכה מציאתה לאביה. והכי מוכח בפרק החובל. ואומר רבינו תם ז"ל כיון דקיימא לן כרבי יוחנן הא דתנן בעירובין מזכה להם על ידי בנו ובתו הגדולים וכו' לא קטן קטן ממש אלא גדול וכו' וכן בכל מקום שאמרו בו כיוצא בזו כי ההיא דתנן במסכת מעשר שני מערימין על מעשר שני כיצד אומר אדם לבתו ובנו הגדולים וכו' אבל לא יאמר כן לבנו ובתו הקטנים מפני שידם כידו ומייתי לה בפרק התקבל התם נמי לאו דוקא אלא גדול וסמוך על שלחן אביו קטן הוא. ואין הדבר נראה כן דהכא משום איבה תקינו ליה רבנן והתם ליכא משום איבה כיון שאביו נותן לו אף על פי שהוא נותן לזכות בה לאחרים הא למה זה דומה לנותן מתנה לאשתו שיש לה יד. ואף על גב דאמרינן במסכת נדרים דכי תנן ומזכה להם על ידי אשתו דוקא כשיש לה חצר באותו מבוי דמיגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני אלמא אין לה יד לזכות לאחרים אפילו ברצון הבעל. שאני אשה דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל וידו כידה אי נמי עדיפא מידה וההיא נמי לרבי מאיר היא אבל לרבנן אף על פי שאין לה חצר יש לה יד אבל גבי בנו גדול כיון שיש לו יד יכול לזכות לאחרים לא יהא אלא מתנה דקא יהיב ליה אחר מי תקינו ליה רבנן לאב הכי נמי זכי אפילו לאחרים אבל אשה שאני דאפילו מתנה נמי בעל אית ליה זכייה בגווה. ומיהו בקטן ודאי כיון דאין זכייה לקטן אף על גב דגבי שתופי מבואות דרבנן זכיא שפחתו העברית שהיא קטנה כדאיתא בפרק התקבל גבי אב כיון דתקינו רבנן שיהא של אביו בסמוך על שלחנו אינו זוכה לאחרים אפילו ברשותו שהרי אין לו יד אלא מדרבנן ואתיא דרבנן ועקרי דרבנן לגמרי דלא תקון ליה זכייה במקום אב אלא לצורך האב והא דתנן לא ילקט בנו אחריו בקטן אבל גדול אף על פי שסמוך על שלחן אביו ילקט דהא אית ליה זכייה מדאורייתא כאשתו. עד כאן.
אמר רבי יוחנן בקונה עבד נוקב מרגליות ואין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת דלאו עשה עמי מלאכה הוא אלא במלאכה זו בלבד לפיכך לא נשתעבד לאדונו אלא באותו מלאכה. רבינו חננאל ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: הכא בעבד נוקב מרגליות. אמתניתין קאי דהוה ליה כעדור עמי היום ויהיב ליה שכר. רבא נמי דאמר במגביה מציאה וכו' אמתניתין קאי אבל בברייתא דמתבטל במציאתו הילכך דבעל הבית הרא ורב פפא דאמר ששכרו ללקוט מציאות קאי אברייתא ומתחזי לי אכולהו פליג דאם לא שכרו למציאות בכל ענין מציאתו לעצמה והלכתא כוותיה דבתרא הוא. עד כאן. ולהלן תמצא עוד בזה בסייעתא דשמיא.

במגביח מציאה עם מלאכתו ומשום הכי הוא לעצמו משום דאינו מתבטל כלל ממלאכתו. אבל כשאינו מגביה עם מלאכתו דאז מתבטל ממלאכתו הויא לרבו. ואם תאמר רבא במאי מוקמי לה הא דתניא בפרק קמא דקידושין . אמה העבריה מציאתה לעצמה ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד ומדאיכא שכר בטלה אם כן לא מיירי במגביה מציאה עם מלאכתו ואפילו הכי קאמר לעצמה. ויש לומר דרבה מוקי לה הא דהתם בשפחה נוקבת מרגליות משום הכי קאמר דיש לרבה שכר בטלה אבל הכא לא מצי למימר הכי מדלא קתני ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד הילכך צריך לשנויי שינוייא אחרינא. תלמיד הר"פ.

והריטב"א כתב וזה לשונו: במגביה מציאה עם מלאכתו. פירש רש"י שאינו בטל ממלאכת רבו כלום ושמעת מינה שאלו היה בטל ממלאכת רבו מציאתו לרבו. והקשו בתוספות מהא דתניא בפרק קמא דקידושין דמציאת אמה העבריה לעצמה ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד. ותירצו דההיא מוקי לה בשפחה נוקבת מרגליות. ויש מתרצים דרבא הכי קאמר מתניתין במגביה מציאה עם מלאכתו. שעל חיוב כך הוא וכי איכא בטול מלאכה נותן לרבו שכר בטלה בלבד ואינו דומה לפועל דכיון ששוכרו סתם למלאכה אף מציאה בכלל ואינו בדין שיאמר תהא מציאתי לעצמי. ואתן לך שכר בטלתי שלא אמרו אלא בעבד עברי שעל הרוב כשמוצא מציאה אין בו בטול מלאכה לרבו. מפי רבי. עד כאן.
והרא"ש כתב וזה לשונו: רבא אמר במגביה מציאה עם מלאכתו וכיון דלא בטל מלאכתו מציאתו לעצמו אבל היכא דביטל מלאכתו והגביה מציאה לא נאמר יתן לרבו שכר בטלה ותהא מציאה לעצמו אלא כל המציאה לבעל הבית דאי לא תימא הכי אם כן נוקי למתניתין אפילו בשבטל מלאכתו ומציאתן שלהן דקאמר חוץ משכר בטלה וכי תימא מציאתן שלהם לגמרי משמע הא ליתא דהא רבי יוחנן מוקי מתניתין בנוקב מרגליות ואיהו קא יהיב שכר בטלה. עד כאן לשונו.

ששכרו ללקוט מציאות. אבל בסתם הוי לעצמו. ואם תאמר לפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בזמן שאמר לו סתם אבל אם פירש לו ששכרו ללקט מציאות מציאתו לבעל הבית ויש לומר דהכא הכי קאמר בזמן שאמר נכש עמי היום כמו שאמר לו מציאות ניכוש ועידור הרי אלו של עצמו דמשמע שרוצה שפיר שיהיו שאר מציאות של עבד אבל אם אמר לו עשה עמי מלאכה היום פירוש שאמר לו כל מציאות שתמצא היום הרי אלו שלי או אמרינן מציאתו לבעל הבית. תלמיד ה"ר פרץ.

ומהר"י אבוהב כתב וזה לשונו: רב פפא אמר כגון ששכרו ללקט מציאות. יש להקשות לרב פפא איך תתיישב הברייתא. ונאמר דראוי לדקדק בלשון הברייתא דהיה לו לומר בזמן ששכרו לנכש או לעדור אבל נראה דלא מה שאמר לו עכשיו הוא מה ששכרו מתחילה אבל מתחילה שכרו ללקט מציאות ועכשיו כשבא הפועל להתחיל במלאכתו פירש לו הבעל הבית המלאכה שהיה לו לעשות שהיא נכש או עדור בזה מציאת פועל לעצמו. ואם בזמן שבעל הבית בא לתת מלאכתו לפועל לא פירש לו מלאכה פרטית אלא סתם מלאכה שזה הדבור אינו מנגד לדבור הראשון של זמן השכירות ששכרו למציאות שבכלל מלאכה סתם יכנס מציאה ומציאתו לבעל הבית אז נוכל לפרש שבתחלה שכרו סתם ומיד אמר לו נכש עמי עדור עמי וכיון שפירש לו עכשיו זו המלאכה נראה שלאלו הפרטים שכרו ולא לדבר אחר ואף על פי שבעל הבית יאמר לו לך למצוא מציאות אינו יכול להכריחו דהיכא דגלי גלי ואי איתרמי ליה מציאה הויא לפועל. אבל אם בתחלה לא גלי ליה המלאכה פרטית אלא סתם מלאכה יכול אחר כך לומר לו שילך להביא מציאות דגם כן מלאכת המציאה בכלל מלאכה סתם. עד כאן. עד כאן נמצא מפלפול מהר"י יצחק אבוהב הרב של קשטילייא.
וזה לשון הריטב"א: רב פפא אמר כששכרו ללקט מציאות פירוש רב פפא אמתניתא קאי דכי קתני מציאת פועל לבעל הבית כששכרו ללקט מציאות בפירוש הא אלו שכרו למלאכה סתם מציאתו לעצמו הילכך עבד ואמה כששכרו למאלכה סתם דומים ולפיכך מציאתן לעצמן. ולדברי רב פפא מתניתין הכי מיפרשא במה דברים אמורים כששכרו למלאכה דעלמא ואפילו בסתם כגון ניכוש ועידור אבל שכרו למלאכה של מציאות מציאותיו לבעל הבית ולדברי רב פפא הא דתנן מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהן אתיא כפשטה בכל עבד ושפחה. והלכתא כוותיה וזהו דעת הריא"ף שהביא משנתנו כפשטה ולא הביא כלום מכל הסוגיא הזו. עד כאן.

והרא"ש כתב וזה לשונו: כגון ששכרו ללקט מציאות. ונכש עמי דקתני בברייתא היינו עשה עמי מלאכה סתם. ועשה עמי מלאכה דקתני היינו מלאכה של ליקוט מציאות כגון ששכרו ללקט דגים וקמשמע לן דאפילו מגביה מציאה אחרת לבעל הבית אדעתיה שימצא מציאה קאמר לו. ושיטה דחיקא היא לפרש נכש עמי ששכרו לסתם מלאכה.
והרמ"ה פירש וזה לשונו: דאקפוה כוורי באגמא ונמצאו שם דגים הרבה וזה נתכוון לשוכרו ללקט לו דגיטן הילכך אם אמר לו נכש עמי היום עדור עמי היום והוליכו ללקט לו מציאות מציאתו לעצמו מידי דהוה אעבד עברי. אבל אם אמר ליה עשה עמי מלאכה היום והוליכו ללקט מציאות מציאתו לבעל הבית. וצריך פירוש לפירושו אם נתרצה לו לדברי בעל הבית שישתנה ממלאכה למלאכה אמאי מציאתו לעצמו ואם חזר בו ולהכי מציאתו לעצמו אם כן אפילו עשה עמי מלאכה היום נמי אם לא נאמר כשאמר לו נכש עמי והוליכו ללקט מציאות מה שליקט ליקט לעצמה דהוי כאלו אמר אני חוזר בי שהרי אין זו המלאכה שהושכר לה ולא הוה צריך למימר חוזרני בי אבל היכא שאמר עשה עמי מלאכה סתם והוליכו ללקט מציאות אם איתא דחזר בו היה לו לפרש כיון דלסתם מלאכה שכרו. עד כאן לשונו.

האי שפחה היכי דמי אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גביה פירוש דאמה העבריה שמכרה אביה יוצאת בסימנים. וליכא למימר בשמכרוה בית דין בגניבתה שאין האשה נמכרת בגניבתה כדאיתא פרק קמא דקידושין. ומדלא אוקימנא כשמכרה היא את עצמה שמע מינה שהאיש מוכר את עצמו ולא האשה. אי דאיתיה לאב דאבוה בעי למהוי. פירוש ואף על פי שאינה סמוכה על שלחנו של אביה ומשום איבת נישואין וכדפרישנא במשנה. וזו ראיה גמורה שאין למעלה ממנה. הריטב"א ז"ל.

תיפוק במיתת האב וכו'. אין להקשות דנימא כגון שנולדה ספק בת תשעה לראשון או שבוה לאחרון ומכרו שניהם לאחר אותה בת ומית חד מינייהו בתר הכי והשתא מציאתה לעצמה דאמרה לאידך אייתי ראיה דאבי אתה. דיש לומר אם כן גם היתה יוצאת מן האדון במיתת חד מינייהו דהא היא מוחזקת בעצמה ואמרה לאדון אייתי ראיה. ואי עדיין שניהם קיימים הוי מציאתה של שניהם ולא מצי לדחויי לכל חד שתאמר לו אייתי ראיה שיכתבו הרשאה זה לזה. אבל מיהו מצי לאוקמי כגין ששוב נשטתו או נתחרשו דלא מצו למכתב הרשאה. גליון.

לאפוקי דרבה. פירוש לאפוקי שאינו של אדוניה נקט שלהם ולעולם דאבוה הוי. ומיהו אנן דלא קיימא לן כריש לקיש מוקמינן בדליתיה לאב ומציאתה לעצמה ממש וכדקתני הרי אלו שלהן. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: ומאי הרי אלו שלהן לאפוקי דרבה. למעוטי דאדון אבל של אביה היא ואף על פי שאינו מעלה לה מזונות העדפה היא שהרי אדון מפרנסה. עד כאן.
ורבינו חננאל ז"ל כתב וזה לשונו: לאפוקי דרבה. פירוש למעוטי אדונה ממציאתה. ויש אומרים לאפוקי מהא דאמר רבה בפרק האשה נקנית זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי באה משנתנו להוציאה מטעם של רבה. עד כאן.

במגורשת ואינה מגורשת. והא דקתני במתניתין אף על פי שלא נתן לה כתובה דמשמע אבל מגורשת גמורה היא. הכי קאמר אף על פי שאינה ראויה לנתינת כתובה. תוספות שאנ"ץ והרא"ש ז"ל.

כתוב בהלכות. ומסתברא לן דגמרא דילן לית לה האי סברא וכו' וכתב ה"ר יהונתן ז"ל וזה לשונו: ואין אנו חוששין לגמרא דירושלמי דאותן רבנן בתראי שסדרו לנו התלמוד הבבלי הביאו בו אותן סברות שהן כהלכה הנאמרות בתלמוד הירושלמי ורוב התלמוד הבבלי מהן כגון דברי רבי יוחנן וריש לקיש וכל הנקראים בשם רבי ומה שראו שהוא שלא כהלכה הניחו אותו בתלמוד ירושלמי. עד כאן.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: מציאת אשתו שהיא מגורשת ואינה מגורשת הרי היא שלה ואף על פי כן הוא חייב במזונותיה והוא הדין שחייב בכל תנאי ממון של כתובה ואם מתה יורשה מכל מה שתחת ידו מספק וקרוב לומר שאם נשבית אינו חייב לפדותה כיון שהיא ספק מגורשת אין אני קורא בה ואהדרינך לי לאנתו והוא הדין שאינו אוכל פירות כיון שנתן לה גט ואפשר לומר כיון שאינה מגורשת ודאי עדיין אשתו היא לכל דבר חוץ מזכות מציאתה. (חסר כמו עשר תיבות).

במאי עסקינן אי לימא בשחייב מודה וכו'. הוי יודע דכל היכא דאמרינן בשחייב מודה היינו שהוא מודה בחיובו ולא סגיא אלא בשמודה שלוה ולא פרע. וכל היכא דאמריגן שאין חייב מודה אפשר בו אחת משלש טענות או שטוען שלא היו דברים מעולם ושטר מזויף הוא או שטוען שכתב ללות ולא לוה. או שטוען פרעתי ואמרינן אי בשחייב מודה שלוה ולא פרע כי יש בהן אחריות נכסים אמאי לא יחזיר פירוש דהשתא סלקא דעתין דלקנוניא לא חיישינן ואביי הוא דחדית האי סברא לקמן ופירש מתניתין משום דחיישינן לקנוניא דאלמא עד השתא לא הוה סברינן הכי. ויש שפירש דלהכי לא פרכינן אמאי לא יחזיר דאפילו תימא דעל פיו אין לנו לטרוף שלעבר יחזיר לטרוף לקוחות מכאן ולהבא דהא אי בעי משעבד נכסיה מהשתא ולהבא ויחזירנו המוצא בבית דין לגבות בו מכאן ולהבא בלבד וקמא עיקר הריטב"א ז"ל וכן פירש הרשב"א ז"ל וזה לשונו: אילימא בשחייב מודה כי יש בהם אחריות וכו'. פירוש דאכתי לא ידעינן דחיישינן לפרעון וקנוניא והא דאלקימנא בטעמא דמיישינן שמא כתב ללות בניסן וכו' לאו משום דחיישינן דילמא משקר ומשום קנוניא אלא דילמא דלא רמיא עליה הוא דכל שכתב ללות ולוה לא דכיר ליה אי לוה מיד או לא הילכך לא מהימנין ליה. עד כאן לשונו.

אלא בשאין חייב מודה. כלומר דטוען פרעתי כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר דהא איכא למיחש לפרעון לחודיה ולא משום דנפל ואיתרע ליה דהא אכתי לא ידעינן לההוא טעמא דלקמן הוא דחדית ליה. אלא משום דכיון דלא נקיט מלוה שטרא בידיה מהימן כדמהימן במלוה על פה דהא טעמא דלא מהימן במלוה בשטר היינו משום דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי והכא ליתא לשטרא בידיה וזה אומר ממני נפל. הרשב"א.

ואלא בשאין חייב מודה כי אין בו אחריות נכסים אמאי יחזיר. והקשו בתוספות ודילמא מתניתין בשאין חייב מודה וכגון שטוען לא היו דברים מעולם ומזויף הוא הילכך ממה נפשך יחזיר דאי מקיים ליה מלוה בדין גובה מבני חרי מיהת ואי אמרת דלפרעון ולקנוניא לא חיישינן יגבה אפילו ממשעבדי ואי לא מקיים ליה הא לא גבי כלל. ור"י ז"ל הביא ראיה מוו ומההיא דלקמן שהבא לגבות מן היורשין ומן הלקוחות אין אומרים לו בית דין קיים שטרך דזיופא לא שכיח.

וכבר השיבו על ר"י ז"ל כמה תשובות כתבתים במסכת גיטין והתשובה המחוורת מהא דאמרינן בפרק גט פשוט שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין וכו'. ואוקימנא דנקט מלוה שטרא שאינו מקויים אמר ליה תנו קיימיה לשטריה וגובה מלוה מן היורשין לא אמר תנו אינו גובה דלא קיימיה לשטריה והנכון בעיקר קושייה דהכא אף על פי שטוען הלוה לא היו דברים מעולם אנו חוששין שמא לא כך היה אלא שכתב ללות ולא לוה ועל ידי שלא קבל המעות אינו זוכר לגמרי וכסבור שלא כתב מעולם וכיון דנפל ואיתרע ליה כל מאי דאפשר למיחש חיישינן אם כן שפיר פרכינן אמאי יחזיר דאפילו מקיים ליה מלוה שמא כתב ללות ולא לוה. הריטב"א ז"ל. ולקמן נכתוב עוד בזה בסייעתא דשמיא גבי הא דאמרינן שמואל מוקי למתניתין בשאין חייב מודה. ועיין בתוספות לקמן דבור המתחיל הא קאמר לא היו דברים מעולם.

לעולם בשחייב מודה והכא היינו טעמא דלא יחזיר שמא כתב ללות בניסן וכו'. פירוש דודאי לקנוניא ולשקרא לא חיישינן אבל אנו חוששין שמא. נזדמן הדבר שכתב ללות בניסן ולא נזדמנו מעות למלוה עד תשרי ואם איתא דהכי הוה אין לו לגבות בשטר זה כלום ואפילו מבני חרי וכל שכן ממשעבדי דמכאן ולהבא דהאי שטר מוקדם הוא ופסול ואף על גב דאי בעי משעבד נכסיה מכאן ולהבא אין לו לגבות כלום בשטר זה מחמת שום מיגו.

ותו דדילמא גבי מזמן ראשון כדאיתא לקמן במכלתין גבי שטרי חוב המוקדמים. ובדין הוא דמצי למימר דמתניתין חיישינן שמא כתב ללות ולא לוה כלל והחייב מודה בקנוניא אלא דהשתא סלקא דותיה דלקנוניא לא תיישינן אי הכי כל שטרי דעלמא נמי וכו'. פירוש בשלמא לדידי הא לא שכיח לכתוב בניסן ולא לוה עד תשרי אלא לדידך דחיישת להא ניחוש הכי בשטרא דעלמא דכל מאי דאפשר שלא לטרוף לקוחות שלא כדין אית לן למיחש ופרקינן דהא מילתא דלא שכיח הוא ובעלמא לא חיישינן להכי בשטרא דעלמא דלא ריעי אבל הני ריעי וחיישינן כל מה דאפשר. הריטב"א.
וכתב הרשב"א וזה לשונו: אי הכי כל שטרי דעלמא ניחוש להו דהא אמרת דעתים שאדם מקדים וכותב עליו דילמא מצטריך לזוזי לקמיה וספרא הוא דאתרמי ליה השתא והילכך אפילו שטרא דמפיק מלוה קמן לא נגבי ביה ממשעבדי עד דמייתי ראיה אימת מטא שטרא לידיה. ופריק כל שטרי דעלמא לא ריעי והני ריעי ומתוך ריעותן אנו חוששין להן. ומכאן נראה לי קושיא על דברי הרמב"ם שכתב דכי תנן מצא שטרי חוב לא יחזיר הני מילי לכתחילה הא אם החזירו מותזר וגובה בו. ונראה שדקדק אותו מלשון המשנה דקתני לא יחזיר ולא קתני הרי זה פסול. ומכאן הויא תיובתיה דאינהו ודאי בקיאין בדינא דמתניתין ומידע ידעי דאם החזירו מוחזר ואם איתא מאי קא מקשה כל שטרי דעלמא ניחוש להו השתא האי דנפל ולכתחילה לא יחויר אם החזירו מוחזר ולא חיישינן שטרי דעלמא דאיתנהו בידא דמלוה מתחילתן ועד סופן ניחוש להו אלא אם כן תאמר דהכי קא מקשה כל שטרי דעלמא ניחוש להון וכל שכן האי בשהחזירה והוא הדין דהוה ליה לאקשויי אי הכי אפילו החזירו נמי אלא דבההיא לא אתפרשא בהדיא ועוד דלרבותא נקט אפילו שטרי דעלמא וכל שכן זה שלא היה לו להחזיר והחזירו ולקמן גבי מצא גט אשה בשוק נראה בהיפך מדבריו לפי סוגית השמועה. עד כאן לשונו. וכתב בעל השרדי מסתברא שאם יש ללוה בעל חוב פחזירין למלוה כיון שיש לו בעל חוב כנגד חובו והוא מודה בו הנה אינו חוב ללקוחות.
וכתב הרמב"ם שכל שטרות שדינן בלא יחזיר אם החזיר הרי אלו כשרין וגובין בהן ואין מוציאין אותם מתתת ידי בעליהן והרי הן בחזקתן ואין חוששין להם. עד כאן. וכתוב בספר ההשגות אמר אברהם אין זה מחוור כי השטר אחר שנודע בפיסול והוחזק בכך לבית דין או נודע בעדים איך נעשה בו מעשה השטר. עד כאן. ונראין דבריו ואפילו פרעו בכח בית דין ואחר כך נודע ענין הנפילה מחזיר המעות ללוה. אמנם אם פרעו הלוה מעצמו ואחר כך מצא עדים מסתברא דמהניא ליה תפיסה. עד כאן. שיטה.

אלא הא דתנן כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו וכו'. בלאו הך מתניתין דכותבין הוה מצי למיקשי ליה מדידיה דכיון דחיישינן לשמא כתב ללות אלמא כותבין שטר ללוה אף על פי וכו' ומשום דכותבין חיישת שמא כתב ללות ולא לוה דאי אין כותבין ליכא למיחש כלל דהשתא לא סלקא דעתך דילמא איקרי וכתיב וכיון דסבירא לך דכותבין קשיא לכתחילה היכי כתבינן. אלא דאי הוה מקשי הכי לא מוכחא לן חברתיה דמקשה והשתא מקשה דודאי לא חיישינן לשמא כתב ללות ולא לוה דהא תנן כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו אלמא לא חיישינן להכי דאי חיישינן תיקשי לכתחילה היכי כתבינן אלא ודאי לא חיישינן ואם כן הדרא קושיא לדוכתה. הריצב"ש.

לכתחילה היכי כתבינן. הא דפריך עלה פשיטא בפרק גט פשוט אהלוה נותן שכר פריך ושינויא דמשני התם מוכיח כן. תוספות שאנ"ץ. והרב אבן מיגש פירש שם בענין אחר עיין שם.

ניחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי. פירוש דנהי דבשטרי דעלמא דנפקי מיד בעלים לא חיישינן בדיעבד אבל לכתחילה ניחוש להו כיון דאפשר דבשלמא לחוש שמא לא לוה כלל ועביד קנוניא על נכסיו ליכא למיחש דהא אמאי עביד קנוניא כיץ שבידו לשעבד נכסיו כדין קודם לקוחות אבל להא דאפשר בלא קנוניא ושיזדמן לו הדבר כך. ניחוש. הריטב"א.

בד"ה ר"י אומר לא גדול גדול כו' הא פר"ח התם דאית ליה בית לקטן קאמר כו' עכ"ל פירוש דאין מניחין את העירוב בביתיה דלאו בר אקנוי רשותא הוא אבל גובה את העירוב שפיר דזוכה אף לאחרים וק"ל:

בא"ד דקטן ואינו סמוך על שלחן אביו זוכה כאמה העבריה כו' עכ"ל אינו דומה ממש דקטן ואינו סמוך אפילו מאביו זוכה עירוב אבל אמה עבריה מאביה ודאי דאינה זוכה עירוב דאפילו בתו נערה ואינה סמוכה מציאתה לאביה כמ"ש התוס' לקמן וק"ל:

ד"ה ששכרו ללקט מציאות וה"פ דברייתא וכו'. עיין בטור ח"מ סימן ע"ר שהרמ"ה מפרש לסברת רב פפא הברייתא בע"א וע"ד שביארתי שם בביאורי לס' הטורים:

רש"י בד"ה והיכי דמי ואיתרמי הס"ד:

תוס' בד"ה ר' יוחנן כו' אע"פ שהיא קטנה כו' נ"ב פי' דאי יש לה שערות כבר יוצאה בסימנין אבל מקטן ליכא למידק דלמא איירי בגדול אלא שהוא סמוך על שלחנו של אביו וק"ל:

גמרא אי דאייתי ב' שערות מאי בעיא גביה. הו"מ לאקשויי בין דאייתי ובין לא אייתי אי דאיתא לאבוה דאבוה הוי ואי ליתא תיפוק במיתת האב רק דלאו דוקא אייתי ב' שערות דעדיין נערה היא אלא אם היא גדולה ובוגרת קאמר דאין לאביה זכייה בה מ"מ מאי בעיא גביה. ואין להקשות לוקמה כשמת אביה בעודה קטנה ומכרה עצמה אח"כ דאפשר דלא מצי למכור את עצמה ג"כ אח"כ:

גמ' גירשה פשיטא כו' בעלה חייב במזונותיה כו'. אע"פ שנתן לה כתובתה ג"כ דאי לא נתן כתובתה אף גרושה ודאי חייב במזונותיה כדאיתא בירושלמי אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה ומקשה גירשה פשיטא דאין רבותא בעיניו בגירשה ודאי אע"פ שחייב במזונותיה עד שיתן פרוטה אחרונה אפ"ה מציאתה שלה דכיון דטעמא דתיקון מציאה משום איבה פשיטא במגורשת ודאי לא תקנו. כן הוא סברת בעל העיטור כמ"ש האשר"י (וכ"כ) [ודלא כמ"ש] הרי"ף מדלא משני הגמ' כן ש"מ דלית ליה האי סברא [דירושלמי] גם ראייתו מברייתא דכתובות אף דלכאורה [חזקה היא] יישב האשר"י בטוב טעם ע"ש:
ועיין בר"ן שחילק דדוקא בחיי הבעל מגורשת ואינה מגורשת יש לה מזונות כיון דאגידא ביה ובידו לגרשה כו' אבל לא מהיורשין כיון שספיקא הוא (ח):

בתוס' בד"ה ר"י אמר לא גדול כו' וכיון דמציאתו לאביו ה"ה כל זכיותיו. אע"ג דודאי יכול לזכות ע"י קטן אחר דהיכא דדעת אחרת מקנה יש זכייה לקטן כמו שאמר שמואל פרק התקבל קטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים ומקשה עליו מאמה העבריה ומשני שיתופי מבואות דרבנן לכך הקילו שיכול הקטן לזכות אפילו לאחרים אבל בעלמא לעצמו דוקא זוכה היכא (דאין) דדעת אחרת מקנה מ"מ האב אינו יכול לזכות ע"י בנו ובתו הקטנים דכיון דמציאות שלהן שלו הרי ידיהן כידו. ואמה העבריה לא מקרי ידה כידו ויכול לזכות על ידה דהוי כקטן אחר כיון דמציאתה אינה שלו:

בא"ד הא דאמר שמואל פרק מי שהוציאוהו כו' התם דאית ליה בית לקטן קאמר כו'. למ"ד משום דירה מניחין בו פת העירוב ולמ"ד דמשום קנין קטן לאו בר מקני רשותא הוא כמ"ש שם האשר"י:

בא"ד דקטן כו' זוכה כאמה העבריה. ועדיפא מינה דהא יש לו זכייה ומציאה שלו ובאמה לאביה. ודברים בטלים כתב כאן מוהר"ש יצ"ו:

בא"ד דקי"ל כר"י כו'. אף שלכאורה אין הכרח דלא ס"ל לשמואל תקנה משום איבה בגדול רק בקטן ס"ל דאין לו זכייה כלל [אפילו באינו סמוך] ולא משום דמשמע ליה קטן קטן ממש [כמ"ש התוס' לעיל בד"ה שמואל טעמא כו'] וא"כ גדול נמי ממש [דמשמע אפילו סמוך] דלפי האמת א"צ לזה (ט) רק א"כ סיפא דמתניתין ע"י בנו ובתו הגדולים [דהיינו גדול ואינו סמוך] הוא מלתא דפשיטא דמציאתן שלהן (י):
בטור ח"מ סי' רמ"ג בב"י סעיף כ"ג ד"ה וכתב הרמב"ם כו' גבי שיתופי מבואות כו' אבל לא ע"י עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידן כידו ומשמע דה"ה בכל מילי דעבד כנעני אינו יכול לזכות מתנה לאחר מיד רבו ע"כ. כ"ש הוא דהא אפילו קטן דיכול לזכות בעירוב על ידו דדוקא בבנו קטן אינו יכול לזכות כדמשמע הכא וראיה אמה [שיכול לזכות על ידה] ולר"י לא קטן קטן ממש כו' [אפילו בנו קטן כשאינו סמוך יכול לזכות על ידו] ואפ"ה בשאר מילי קטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים רק דבשיתופי מבואות דרבנן הקילו עבד כנעני דאף בעירוב אינו יכול לזכות על ידו כ"ש שאר מילי וזה פשוט:

בתוס' עירובין ע"ט ע"ב מ"ש ואין לתמוה האיך יש יד לקטן לזכות לר"י דהא ממ"נ אמה העבריה קטנה דאי אתיא ב' שערות כו' שאני שיתופי מבואות דרבנן. ולכאורה קשה למה מקשו מאמה ומדייקי דקטנה היא והא לר"י לא גדול גדול ממש והיאך מזכה ע"י קטן שאינו סומך על שולחן אביו ועוד היאך תליא [קושיא זו מאמה] בר"י ולשמואל כ"ש קשה דאין זכייה לקטן כלל לדידיה י"ל דשיעור לשון כך הוא דמ"ש דהא ממ"נ קטנה היא תירוצא היא ור"ל אין לתמוה לר"י האיך יסבור גם כן כאן לא קטן קטן ממש כו' דהיאך יזכה ע"י בתו ובנו הקטנים א"כ נימא דר"י לא מפרש הכא כן וכדעת הרשב"א והראב"ד ז"ל שהביא הר"ן כאן דלר"י נמי קטן קטן ממש [ולא גדול הסמוך] דהא ליכא איבה כשהאב מזכה על ידו לאחרים משלו [אע"כ דקטן ממש אפילו אינו סמוך וטעמא משום דזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים לזה הכריחו] דז"א דמ"מ אין לו זכייה כיון דמציאות גדול הסמוך על שולחן אביו לאביו דהא אפילו לשמואל דקטן פירוש קטן ממש וגדול ממש ע"כ ממ"נ אמה העבריה קטנה היא דאי אתיא ב' שערות מאי בעי גביה כדבשמעתין הא יוצאת בסימנים וקתני דמזכה על ידה ואע"ג דשמואל גופיה ס"ל פרק התקבל קטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים אפ"ה כאן זוכה משום שאני שיתופי מבואות דרבנן כו' [וטעמא דאין קטן ממש זוכה בעירוב לשמואל משום דידו כיד אביו מטעמא דמריצה אבל לר"י דאין מציאת קטן לאביו פשיטא דזוכה וע"כ דקטן היינו סמוך] כן נראה לי פשוט:
ומ"ש מהר"ש בעירובין הקשו מאמה [היאך יכולה לזכות אע"ג דסמוכה כמו שהקשו כאן לר"י] ולא מעבד דכיון דיש לו זכייה מדאורייתא פסיקא להו דלא מהני סמוך אלא בבנו ע"כ. הא בנו גדול ודאי יש לו זכייה מדאורייתא רק משום איבה תקנו שיהיה לאביו וחדא נקטו דמ"ש אמה או עבד אלא משום דבהכי עסקינן והתוספות דהכא נקטו תרוייהו ועבדו ושפחתו אע"ג דסמוכין כו'. ודאי מקשה לתירוצא של ר"י ורבא דדוקא בנוקב מרגליות או מגביה עם מלאכתו מציאתן שלהן אבל בלא"ה מציאה של בעל הבית כפועל א"כ אמה העבריה דהתם [לענין עירוב] נמי צ"ל לפירוש התוס' בענין זה ג"כ אליבא דר"י גופיה דאל"כ אמאי יש לה זכייה הא ידה כידו ולרבא אמאי לא מקרי זה ידה כידו דמגביה עם מלאכתו לא שכיח ורוב זכייה לאדון (כ) ועיין:

בתוס' בד"ה ולא לוה עד תשרי. עיין מ"ש התוס' לעיל (בבא מציעא דף ז' ע"ב) בד"ה בזמן שהבעל כו' לשמא כו' אירוסין כו' קשה לפירושם כאן דהא נשא אשה היום ודאי יש לה כתובה והיאך ניחוש שמא אין לו כתובה ועיין [וכן הקשה מהרש"א לעיל] ודוחק לומר דקתני יחזיר אע"פ שאין אנו יודעין אם נשאת היום עדיין או לא א"כ ניחוש לשמא לא כשאה עדיין דאיתרע ליה בנפילה שלא חששה בשטר כתובה ומבעל נפל לזה הוצרכו לומר דמנה ור' נשתעבדו מן האירוסין. נראה ראיה לפירושם דמשמע לקמן בכתב בו הנפק לא חיישינן לשמא כתב ללוות בניסן ולא לוה כו' [וכן לעיל גבי נפל ליד דיין] ואמאי כיון דנפל ניחוש שמא כתב כו' (ל) ולפירושם ניחא ודו"ק. ולפי פירושם [נמי] אי נמי דאמרינן ממלוה נפל שהלוה האמינו למלוה ועדיין לא לוה לו מאומה ולכן לא היה נזהר בו ונפל מהמלוה ואף אם המוצא ידע בודאי שנפל מהמלוה שראה שנפל ממנו אפילו הכי לא יחזיר (מ) ובסמוך אין כותבין שטר אא"כ המלוה עמו כבר פירש רש"י ונותן מעות בפניהם כדבסמוך. ואם מן הלוה נפל כ"ש דלא יחזיר שזמן השטר מזמן מרובה וממ"נ לא יחזיר וכן משמע מלשון רש"י [דאף אי מהמלוה נפל אפ"ה לא יחזיר] דכתב די"ל אם היה כשר היה נזהר שר"ל המלוה היה נזהר בו. ולא מצי לאוקמי מתני' אף כשאין הלוה מודה רק שידענו שנפל מהמלוה אפ"ה לא יחזיר כיון דנפל איתרע ודלמא לא לוה עדיין דא"כ אמאי אין בו אחריות יחזיר דהא איתרע וזה פשוט (נ) ודעת הרבה מפרשים דכי מטא שטר ליד מלוה אע"פ שלא ראינו שמסר לו מעות כותבין [דמיד נשתעבדו נכסיו אף לכשילוה לזמן מרובה] וכן דעת הרי"ף וכמו שאכתוב בסמוך ולפי"ז מאי ריעותא יש בנפילה אי משום דכתב ללוות ולא לוה ומש"ה לא נזהר המלוה לשומרו יפה יהיה כן זכה בו המלוה כיון דמטא לידה אף בשטרי דלאו הקנאה [וכשילוה לו עתה נשתעבדו נכסי הלוה משעת מסירת השטר. וא"ל שמא לא נמסר השטר לידו מיד בזמנו מה"ת ניחוש לזה טפי משאר שטרות כיון דריעותא דנפילה איכא למתלי דמשום דלא לוה הוא דלא נזהר בו] וצ"ל דהחשש הוא שמהלוה נפל ואין נזהר בשטרא כ"כ כמו המלוה ועיין:

בתוס' בד"ה כותבין שטר כו'. לפי מ"ש התוס' בשמעתא דאשרתא כמדומני דף ע' ע"ב [הוא בכתובות כ"א ע"ב] דלא חיישינן למיחזי כשיקרא אלא בקיום שטרות גבי וליתא לדרב פפי כו'. אין זה קושיא ודו"ק:

רש"י ד"ה מאי בעי גבי'. הא תניא כו'. משנה היא בקדושין (יד ב):

תד"ה כותבין. קודם דנחוו סהדי אחתימת ידייהו פסולה. כצ"ל:

במשנה שטרי כצ״ל ונ"ב (בגליון פי' משניות להרמב״ם) לפי קריאת הנפרד ממנו שטר בפלס יקר כתב (וכן יורה משקל העברי משטרו (איוב לח) שהוא כאחיו מכתב) שממנו נאמר כתבי. [אין זה מוכרח כי אם שטר הוא ממשקל הכבדים כמו זמן צריך הקמץ להשאר להשלים הדגש]:

בתוספות ד"ה ר"י כו' ולשמואל כו' כיון דמציאתו לאביו ה"ה כל זכיותיו לאביו עכ"ל. ולכאורה לא שייך כלל הכא מילתא דשמואל דמאי טעם י"ל כאן שמריצה לאביו כיון שאביו מזכה ע"י לאחרים ואינו רוצה ליקח מיד בנו ועי' בתוספ' י"ט פ' יש נוחלין שכתב ליישב אליבא דר' יוחנן דהטעם בעירובין כיון שהאב יכול לערב על בנו לא יכול לזכות על ידו וא"כ לשמואל כ"ש די"ל כן ע"ש:

בד"ה ולא לוה עד תשרי פי' ועתה רוצה ללוות בו עכ"ל. ואין להקשות דא"כ דמשעת מציאת השטר קאמר שרוצה ללוות בו אמאי לא מקשה הש"ס בפשיטות שמא גם עכשיו לא לוה ממנו אלא שרוצה להפסיד את הלקוחות משום דעכשיו לא ס"ד טעמא דקנוניא עד לקמן ועי' בסמוך:

מתני' מצא שטרי חוב כו'. למ"ש הרא"ש לקמן באגודה של שטרות כו' כדי שיוכל ליתן סימן במנין דאל"ה שמא לא נפיל אהדדי ומתייאש כי לא יוכל ליתן סימן במנין ע"ש. ואם כן כאן דאין סימן לכאורה מייאש למה יחזיר אף בלי החששות. אולם הפי' בדברי הרא"ש הנ"ל. הא בחוב לא מהני יאוש להרבה פ'. וי"ל או דלטעמי' דפ' פ' מרובה דיאוש לחוד ספק דקני כרבה אף בגזילה דבאיסורא א"ל ואם כן גם בחוב מהני אף שנתחייב כבר. ואף דשם חייב דמיו עכ"פ ובחוב אין רק דמים. י"ל דס"ל דטעמא כפשטי' דש"ס ב"ב פ' ח"ה ניהו דמגופי' כו' מדמי מי מייאש דסובר שיוציא הדמים. משא"כ במייאש מדמיו מהני ואף דבאבידה לכ"ע לא מהני באתי לידיה קודם יאוש הוא כמ"ש הרמב"ן דברשותיה משא"כ בחוב לענין זה כגזלה דלאו ברשות מלוה כו'. אך אין לזה טעם שיהיה הלוה פטור מטעם יאוש דלמה יתייאש מהחוב ולחשבו לגזלן מסתמא ישלם לו ולא יכפור. אף דעתה כופר לא שייך איגלאי למפרע. אך לענין השעבוד נכסי לגבות ממשועבדים י"ל שפיר דמתייאש דאף שיודה לוה לא יגבה כשלא יהי' סימן. וי"ל דאף אי לגבי לוה הוי יאוש לחוד מ"מ לגבי לקוחות הוי יאוש ושינוי רשות דלכ"ע מהני. דאף שקני קודם יאוש מ"מ לא נתחייבו מעולם רק ערבין כשלא ישלם הלוה ומהני היאוש כמו בהתירא א"ל דמה"ט יכול למכור נכסיו. ועוד דעכ"פ מאותן שקני אחר האבידה יגבה שלא כדין דקדים היאוש. אך ז"א כיון דכשהי' נכסיו ביד לוה לא מייאש דמב"ח גבי כנ"ל. רק אחר שמכר מייאש שלא יועיל הודאות לוה שוב הוי שינוי רשות קודם יאוש. אך לרמב"ם מהני. ועוד טעם א' שייך כנ"ל דאף שקני קודם יאוש הוי בהתירא כמו אח"כ. וכתב הרא"ש ז"ל שפיר דא"ל תכריך או אגודה לא יחזיר אף בסימן דנתייאש ויגבה מלקוחות שלא כדין כנ"ל:

וא"כ לכאורה קשה הכא מה פריך לוקי שפיר דחייב מודה ומכל מקום ביש אחריות לא יחזיר דנתיאש ויגבה שלא כדין מלקוחות משא"כ אין אחריות. אולם לא קשה מידי דשם למסקנא דלא מהני חייב מודה משום קנוניא שפיר מייאש השעבוד נכסי אף שלוה בחזקת כשר אצלו שלא יכפור מ"מ לא יגבה מלקוחות. משא"כ לע"ד עכשיו דחייב מודה יועיל גם למשעבדי אם כן לא מייאש כלל גם מהשעבוד נכסי דלקוחות כנ"ל כיון דמסתמא יודה כנ"ל:

אמנם למ"ש הרמב"ם ז"ל דאם החזירו גובה בו ודייק מתנן לא יחזיר דדוקא לכתחילה ע"ש. ולמ"ש כיון דלכתחילה לא יחזיר שוב גם החזירו לא גבי ביה מטעם יאוש. דבשלמא לענין גוף החשש שמא כתב ללות בניסן כו' או לפרעון כו' דזה חשש רחוק ודוקא לכתחילה. משא"כ החזירו אנו אומרים שמסתמא ביום שנכתב נמסר כו' ולא נפרע. אבל לענין יאוש כיון דעכ"פ הדין דלא יחזיר אף שמודה לוה שוב מייאש. וממילא אף שהאמת כדברי מלוה א"י לגבות מלקוחות שנתייאש כנ"ל. וקשה למה תנן לא יחזיר דמשמע הא החזיר מהני לגבות כנ"ל. ולר' אסי דהחשש שמא כתב ללות כו' י"ל דלא מייאש דכיון דדיעבד כשהחזיר אנו מחזיקין שנכתב כשלוה וראו עדים ההלוואה. אם כן לא מייאש שיוכל לברר בעידי חתימה שראו ההלואה ושפיר יגבה ממשעבדי ואף דאיתרמי שאין קיימין העדים מ"מ יאוש לא הוי כהאי דכריתות [דף כד] דאמר בעדים שרבע שורו לא מייאש דימצא עדים ע"ש. אבל לחשש פרעון הוי כרבע שורך שם דל"ש שימצא עדים שלא נפרע ומתייאש וממילא כיון דלא יחזיר גם החזירו לא גבי. וי"ל דמה"ט נד ר' אסי מפשטי' דחיישינן לפרעון. דאי מחשש פרעון למה תנן לא יחזיר הא גם החזירו כנ"ל. וע"כ דל"ח לפרעון רק שמא כ' ולא מייאש כנ"ל:

אולם לאביי דחייש לפרעון קשה דגם דיעבד כנ"ל. וי"ל גברא אגברא כו' דהרא"ש דס"ל באמת דאף החזיר לא גבי משום יאוש. והרמב"ם ס"ל דיאוש לא מהני בחוב כמ"ש ח"צ בהגהות ט"ז ח"מ ס' קס"ג. ואף דכ' משום דכבר נתחייב כו' ע"ש ובלקוחות י"ל דלא שייך כמ"ש. מ"מ י"ל דאף לרמב"ם דשינוי רשות קודם יאוש מהני מ"מ כיון שלא נתייאש אצל הלוה כמ"ש רק כשמכר. לא חשיב כלל שינוי רשות. דבשלמא בגזלה מה שמוכר חשוב שינוי רשות לקנות שתועיל המכירה דמה שאינו שלו אינו יכול למכור וקונה ע"י השינוי רשות ויאוש משא"כ בשעבוד שגם שמגיע החוב מהני המכירה דלוה אף שמשועבד א"כ אין מכירת נכסיו המשועבדים שינוי רשות כלל לענין יאוש של השעבוד שע"י המכירה עם היאוש יפקע השיעבוד. כיון שגם אם לא יפקע מהני המכירה כנ"ל רק שגובה כנ"ל:

אולם למ"ש רש"י פסחים ל"א זבין לוה כ"ע כו'. דהטעם דאין המכירה מפקיע מחיוב דהא לוקח לא לוה רק משום דאינו ברשותו למכור לענין זה שלא יטרוף המלוה כו' דלענין זה הוי כבר דמלוה ע"ש שייך שפיר שיחשב שינוי רשות עם יאוש של השעבוד שתועיל המכירה לגמרי שיפקע השעבוד כנ"ל. כיון שמצד חסרון במכירה גובה כנ"ל. בפרט לאביי לטעמיה דלמפרע גובה א"כ היה שלו ונתייאש ומכר דהוי שינוי רשות ויאוש לגמרי ככל חפץ שלו. אך י"ל דשוב אין יאוש בקרקע כיון דשלו למפרע. והיה מיושב דאביי לטעמיה משני שפיר משום חשש פרעון ומ"מ שפיר לא יחזיר לכתחילה הא החזיר גבי דלא מהני יאוש דלמפרע גבי כו':

אך תוס' כתבו דגם בקרקע מהני יאוש בפרט ר"מ דמתני' דסבר קרקע נגזלת ע"ש. אך שינוי רשות י"ל דלא חשוב כמ"ש תוס' פ' חזקת הבתים. אך זה אינו דדוקא בגזל. משא"כ כאן בע"ח אף דלמפרע גבי מהני המכירה כדאמר סוף פירקין לענין שבח כו'. ויש לדחות:

גם י"ל להיפוך דאף למהרי"ק וש"ע דמהני יאוש בחוב דוקא גוף החוב דמהני סלוק ומחילה בע"פ כדעת רוב הפ' דאף בשטר מהני מחילה ע"פ מהני יאוש ג"כ אבל כשלא נתיאש מגוף החוב נגד הלוה רק מהשיעבוד נכסים שקנה לוקח דמבואר בש"ס כתובות צ"ה דלא מהני דו"ד וסילוק מלקוחות בע"פ רק בקנין וכן פ' בש"ע ס' קי"א וקי"ח בח"מ. וע"כ דמגרע גרע דמגוף החוב מהני כשנמחל שיעבוד הגוף ממילא פקע מנכסי משא"כ באינו מוחל החוב רק השיעבוד נכסי שכבר משועבד לו צריך קנין. א"כ י"ל דגם יאוש לא מהני. וגם מטעם הפקר לא מהני שאין השיעבוד נכסי יוצא מרשותו ע"י הפקר שאין בו ממש דמה"ט אינו נמכר מה"ת רק חכמים תיקנו מכירת שטרות ובהקדש לא תיקנו שאין צורך כמ"ש תוס' ב"ב ע"ז וא"כ גם הפקר כן. אולם בש"ע ס"ו פסק דגם בהפקר שייך קנין בשטר ורק מצד שאין דעת א' מקנה ע"ש. מ"מ משמע דלא יצא כלל מרשותו ועדיין השיעבוד שלו כיון דלא חשיב מכירה. ממילא גם יאוש אינו מפקיע מרשותו השיעבוד נכסי כנ"ל. ואף דעכ"פ הקרקע שקנה לוקח ונתיאש ממנה יועיל כמו באבדה וגזלה. והקרקע אינו ברשותו. אך זה דבר שלא ב"ל. אך לאביי דלמפרע גבי ואקדיש מלוה מהני בגבאו לבסוף א"כ נראה בקנה לוקח קרקע מלוה והפקירה מלוה א"י לגבותה מלוקח דאף דבלא גבאו אינו שלו ולא הועיל ההפקר ולא זכי לוקח מצד הפקירו רק מהלוה ויכול לגבות. מ"מ איך יגבה הא אם יגבה יהי' שלו למפרע ומהני הפקירו וזכה לוקח מצד הפקרו ומחויב להחזיר ללוקח וא"כ גם כאן אם יגבה יהיה שלא כדין דהיה שלו למפרע והועיל היאוש להקרקע שקנה לוקח והוי שלו [והוי ג"כ] (כ"כ) יאוש וש"ר [ומ"מ] ברשותו לא היה ולא שייך טעם של הרמב"ן באבידה בנטלה לפני יאוש. דלענין השיעבוד שייך שהשיעבוד ברשותו אבל לא לענין הקרקע. מ"מ יש לדחות ועוד דדוקא כשנתכוין לוקח לזכות משום הפקירו דמלוה משא"כ סתם הוי כעודר כו' וסבור שהן שלו דלוקח מחזיק מצד קניתו מלוה מקודם ושפיר גבי. מכ"ש כאן דלוקח מלוה לא נתכוין לזכות בקרקע בתורת יאוש:

ועוד בשלמא יאוש וש"ר עכ"פ הקונה מתכוין לקנות מהגזלן והוי כסבר שהן של גר אחר כו'. דבמכוין לזכי' שוב זוכה מהפקר ואף בש"ר קודם יאוש לרמב"ם מ"מ במטלטלין זכה חצרו שלא מדעתו אחר היאוש כו' משא"כ בקרקע ובבע"ח דבמה שקנה הקרקע אין זכיה ואח"כ כבר שלו ואין במה יזכה ומה שמחזיק ועודר אח"כ סבור דשלו. ועוד שאינו מורה כלל דשלו מתורת הפקר דמלוה דגם שאינו זוכה מחזיק כבשלו כל שלא גבאו מלוה וזה אינו קנין כמ"ש הרא"ש גטין פ' הזורק ותיחוד ותפתח כו' דבאשה שגם בלא קנין סוגרת אינו מורה דנעשה שלה לא קני בנעילה לחוד רק תיחוד ותפתח ע"ש. וא"כ גם לאביי לא מהני וגבי שפיר כנ"ל. ועוד דאין לוקח יודע שנפל השטר ממלוה להתכוין לקנות כנ"ל. ואף בדין הנ"ל בהפקיר המלוה קודם שגבה יש להסתפק לאביי אף במתכוין לוקח לזכות די"ל דרפוי מרפי' בידים כדאמר ב"ב קמ"ב דכשמסופק בזכותו מהפקר לא קני. וגם כאן בלוקח אם יפרע לוה לא זכי בתורת הפקר כנ"ל. ואינו מוכרח די"ל דוקא רפוי כו' אם ישאר שלו ע"י זכי' זו. אבל ברפוי רק אם ע"י זכי' זו זוכה או דבלא"ה שלו אבל עכ"פ שלו יהיה ודאי י"ל דמהני כנ"ל:

אולם בש"ע פ' תרווייהו כהרמב"ם ז"ל דאם החזיר גובה ובתכריך ואגודה כהרא"ש ע"ש. ודוחק לומר דלהרא"ש ג"כ כנ"ל דלא מהני רק אי מיאש מגוף החוב. רק במוצא ניהו דסתם לא מיאש שסובר דהלוה יודה מ"מ בתבעו אחר שאבד השטר וכפר י"ל דמיאש כדאמר בש"ס פ"ב בהשכירו לג' ב"א כיון דתבעינהו ולא אהדרי דעתי' למגזל ומיאש וכן סלע מג' כו'. ואף דעתה נפלי אהדדי ומתברר דממלוה נפל מ"מ בלא אגודה נתיאש כבר דלא יוכל לברר. ושוב אף דלוה אינו נפטר ע"י היאוש דכבר נתחייב וכגזלה. מ"מ עכ"פ לא גבי מלקוחות כיון שנתיאש מגוף החוב והם לא נתחייבו כנ"ל וגם שקנו קודם חשוב בהתירא דאין עליהם חיוב. וגם הוי ש"ר כנ"ל. או עכ"פ כשקנו אחר כפירת הלוה. וא"כ יגבה שלו כדין ולא יחזיר דשפיר יש לחוש כשאבד מלוה שטרו שתבע ללוה בע"פ וכפר דזה שכיח כנ"ל. אבל בלא נתיאש מהחוב רק מהשיעבוד שצריך קנין י"ל דלא מהני גם להרא"ש כנ"ל:

אך א"כ גם כאן ניחוש להכי אף לשמואל דל"ח לפירעון מ"מ שמא תבע כנ"ל ונתיאש ויגבה מלקוחות שלא כדין אף דמודה משא"כ באין אחריות כנ"ל. ואי לא חיישינן להכי משום דעמד בדין קלא אית ליה והי' יודעין א"כ גם שם באגודה שכ' הרא"ש שייך כנ"ל. וגם גוף הדין לא מצינו בכפר ואח"כ מצא השטר שיחשב יאוש. וי"ל דלא קשה הנ"ל בכאן. דלענין אם כפר לא לויתי אינו מיאש דימצא עדים אף שכפר רק על פרעתי כנ"ל וא"כ הא גוף השטר דבר שיש בו סימן שכ' מלוה והלוה רק הספק בין שניהם אבל עכ"פ ימצא והמוצא יהיה ידוע. וא"כ בשלמא לדידן דח' לפירעון בנפל שפיר י"ל כשכבר כפר פרעתי קודם שנמצא מתיאש דכשלא יפלו אהדדי אף שימצא יהיה הדין לא יחזיר מח' פירעון ושפיר מיאש מגוף החוב גם נגד הלוה כשטוען פרעתי ושוב מהני היאוש נגד לקוחות כנ"ל ואף דנפלו אהדדי לא יחזיר. משא"כ כאן למ"ד ל"ח לפירעון א"כ מ"מ לא מיאש אי כפר לו לוה יוכל למצא עדים. ואי כפר פרעתי לא מיאש דהא ימצא השטר עכ"פ ויחזיר למלוה דל"ח לפירעון ופריך שפיר כנ"ל. ומיושב ג"כ דלמאי דחייש לפירעון מהני החזיר דיעבד שיגבה גם מלקוחות דכיון דבלא כפר שלא נתיאש מגוף החוב לא מהני היאוש כנ"ל. ורק חשש שמא עמד בדין וכפר ונתיאש כנ"ל. שוב כיון דקלא א"ל ולא שכיח רק מ"מ חשש איכא וזה שוב רק לכתחלה אבל דיעבד אין חוששין להנ"ל כמו בחשש פירעון וכ' ללות דבהחזיר לא חיישינן כנ"ל. כן לענין חשש הנ"ל. ושפיר י"ל גם לדידן כהרא"ש ומ"מ דיעבד מוחזר כנ"ל:

אולם דוחק שיחשב יאוש אף בכפר. וי"ל כיון דכופר במלוה כשר משום אשתמוטי משמט מה"ט גופא לא מיאש אף שכפר דמ"מ ישלם. ולא דמי להא דפ"ב בפקדון כו'. אך בכפר ונשבע היסת כדינו דלא שייך אשתמוטי שוב מיאש. והא קי"ל דלא כרב דסבר שבועה קונה ונשבע ובאו עדים חייב. אך י"ל כיון דבאו עדים איגלאי שלא נתיאש דידע שיש עדים. או דכפירתו היה על ההלואה דסתמא ימצא עדים כנ"ל. כמו ברבע שורו כנ"ל. מ"מ לא מצינו גם כה"ג באבד ותבעו וכפר ומצא השטר שלא יגבה מלקוחות ולמהרי"ק גם מלוה. ואף דבמה דקי"ל קם דינא אף דממ"נ כו' כ' ת"ה הטעם משום יאוש ע"ש. מ"מ היינו בספק לתובע ג"כ שהדין כן. משא"כ במה שמצד כפירה יפטור בדבר שיודע שחייב:

ואפשר לפרש בד' הרא"ש כמ"ש תוס' ב"ב ע"ו דהא דממעט שטרות מאונאה במצא אחר יאוש ומוכרו למלוה דמהני מכירתו מה"ת ופי' הח"צ הנ"ל שקני המוצא הנייר ביאוש ומוכרו למלוה לגבות מלקוחות ע"ש. אף דלכאורה תמוה דניהו דנייר דמוצאו מ"מ בשטר שבידך זכות יש לו בו צריך להראותו כו' וגם בלי מכירה צריך להראותו שיגבה בו. אך תוס' כתובות פ"ה כ' דמהני תפיסת השטר הן עבור חוב והן בקנין מסירה לחוד לענין לעכב שלא יצטרך ליתנו למלוה לגבות בו ויהיה דחוק ומוכרח לשלם לזה התופס ע"ש. וקשה ג"כ זכות יש לו בו כו' אך בתפיסה י"ל בתורת כפי' עד שישלם חובו דרשאין כל מיני כפי' מותר ג"כ שלא להראות זכותו כדי שישלם. אך בלקוח שכ' תוס' דקני לענין זה במסירה מה בכך דשלו מ"מ כנ"ל. ושוב ראיתי דשטה מק' הקשה שם על תוס' כנ"ל. ותי' כיון דהקנה לו לזה שיתפסנו ולא יצטרך להראותו מהני ע"ש. וא"כ יש להסתפק דכיון דמבואר ס' ס"ו דהפקיר שט"ח לא מהני משום דמסירה בעי מיד ליד ומאן מסר ליה כו'. והא דלא מהני משיכה כו' כ' שם טור ופ' משום דאין השיעבוד נמשך או מוגבה ע"ש. וא"כ לענין הקנין שכ' תוס' שיזכה בנייר שיוכל לדחוק המלוה. דנקנה במסירה לחוד משום דע"ז שפיר תפיסתו מוכחת עליו שזה הקנין יש בתפיסת גוף השטר. א"כ נקנה במשיכה והגבהה ג"כ דלא שייך טעם הנ"ל שאין השיעבוד מוגבה כו'. וא"כ שוב גם בהפקר ויאוש מהני ג"כ אף דאינו מיד ליד וזוכה המוצא אחר יאוש לענין קנין זה בשט"ח שלא יצטרך ליתנו למלוה עד שיקנה ממנו. והיה מיושב יותר לשון תוס' וסמ"ג שהמוצא מכרו למלוה כנ"ל דשפיר המכירה לגבי' כנ"ל:

אך להנ"ל מה בכך שהוא שלו מ"מ זכות יש לו בו כו' דבשלמא שם בלוקח הקנה לו השטר לענין זה וכמו שיכול להקנותו לענין כל החוב ג"כ כן מהני הקנאתו שיהיה לענין זה קנוי לו גם החוב שלא יצטרך להראותו לזכותו שיוכל לגבות בו כמו עבדו לקנס וכה"ג דמהני. משא"כ ביאוש והפקר ניהו דזכי המוצא מ"מ אף דשלו צריך להראותו. אך י"ל דא"כ לא הי' מהני מסירה לחוד ג"כ דאין התפיסה מוכחת רק דשלו הנייר והא מ"מ צריך להראותו וקנין זה לענין החוב שיהי' קנוי לו שלא יצטרך להראותו שוב אינו בגוף הנייר שזה דבר נוסף על מה שהנייר שלו. וע"כ צ"ל שמ"מ לא דמי להשיעבוד לענין לגבות אינו כלל בגוף הנייר משא"כ לענין הנ"ל שלא יצטרך להראותו שהוא רק מצד תפיסתו כנ"ל. וגם כיון דכתיב שם המלוה אדרבה תפיסתו של זה האחר מוכחת בתורת תפיסה שלא יצטרך להראותו כנ"ל. וא"כ כיון שזה נתפס בקנין נייר השט"ח י"ל ביאוש ג"כ מהני דהא נתיאש באבידת השט"ח שלא יהיה לו זכות זה לגבות בו ממילא זכה המוצאו ג"כ לענין זה שלא יצטרך להראותו ומהני זכי' זו בגוף השטר כמו אם היה הדין דהחוב נקנה במסירת השטר שהיה זוכה המוצא בהחוב ג"כ וכמ"ש בעה"ת וש"ע הנ"ל. וכיון דלענין זה מהני מסירה ומשיכה זכי ביאוש ג"כ כנ"ל. וי"ל דתליא ג"כ אי זכו בגוף המשכון עד שאתן לך מנה אי מהני שנסתפקו תוס' פ"ק דקדושין אי מנה אין כאן כו' שכל שאין לו שיעבוד הגוף א"א שיהיה לו זכות זה שיחזיק חפץ של חברו עד שיתן לו מעות וכמשמעות לשון הש"ס אם אינו קונה משכון צדקה מנין דהיה מחויב להחזיר אף שנתנו לו ע"ד כן להחזיקו בתורת תפיסה עד שישלם לו לא היה מהני בלי קנין בהחפץ. או דמ"מ מהני כיון דמצינו כבר קנין משכון ע"ש. וא"כ כיון דהחוב לא יקנה לו לא מהני כלל הקנין לענין זה שלא יצטרך ליתן לו לזכות לראיה. ואי מהני זכי מהני גם בהנ"ל אולם אף להפ' דלא מהני שם מ"מ יש להסתפק במלוה על המשכון יכול להקנות המשכון בלא החוב כיון דהוא יש לו שיעבוד הגוף. ומדרבנן ודאי מהני כמו מכירת שט"ח רק מה"ת י"ל ג"כ דמהני:

אך בשטר לענין שלא יצטרך להראותו אין תלוי בהנ"ל במשכון גמור דאף דהפ' מדמין הנייר למשכון מ"מ מטעם זכות כו' והשבת אבדה. ומהפ' בקדושין בקדשה במסירת שט"ח דאחרים בלי כתיבה דשמינן הנייר ע"ש ס' כ"ח. והא אף דאינו ש"פ שוה למלוה לגבות כיון דמסירה לחוד קני לענין זה שלא ליתנו לו וע"כ דצריך כנ"ל. אך מגמ' לא מוכח ובש"ע ח"מ ס' ס"ו ס"א דבמסירה לחוד יכול לתפוס הנייר ע"ש. ובש"ך ס"ק ו' בשם הריטב"א דבמתנה קני הנייר ומ"מ צריך להראותו משום זכות יש לו בו כו' ע"ש. ומ"מ לבעה"ת דסובר דמכירת שט"ח במסירה לחוד ג"כ קני הנייר כו' ע"ש בש"ך ס"ק ט' י"ל דקני גם שלא יצטרך ליתנו למלוה לגבות בו שבמכירה הקנה לו זה כיון דאמר קני כו' וכל שיעבודי' רק לגבות א"נ במסירה אבל לענין להחזיקו שלא להראותו בתורת השבת אבידה שקנין זה תלוי בהחזקת גוף השטר שפיר קנאו גם לשיעבודו לענין זה כנ"ל. דבשלמא מתנה תולין בפחות דרק גוף הנייר לחוד כמו דאחריות לאו ט"ס במתנה. משא"כ מכר דהדמים מודיעים ואדרבא מתמה בש"ס וכי לצור. וא"כ באומר קני כו' וכל שיעבודי' שוב שפיר עכ"פ אמרינן דהקנין כנ"ל שלא יצטרך ליתנו עד שיקנהו מלוה ממנו כיון דגוף הנייר של לוקח מ"מ צריך לטעמא דלצור דאל"ה היה זה נהנה וזה לא חסר. משא"כ כיון דקנאו לצור שוב קנאו גם לענין זה שלא יצטרך להראותו כו'. ואף אי נימא דצריך להראותו כנ"ל מ"מ למ"ש בעה"ת הובא ב"י וש"ך שם ס"ק ס' דיכול לוה לומר לא אפרע עד שתחזיר לי שטרי כיון שישנו בעולם ביד לוקח א"צ ליקח שובר והש"ך פ' כן ע"ש ואין כופין ללוקח ליתנו דהא הנייר שלו. א"כ כ' שפיר בעה"ת דשוב במסירה לחוד נתפס קנין זה שישאר שלו ולא יוכל מלוה לגבות כלל מלוה כשלא ירצה לפרעו עד שיתן שטרו עד שיתן לו המלוה כמה שירצה לוקח ושפיר קנין זה מהני. וממילא א"ש ד' תוס' וסמ"ג דמשכחת מכירה בשטר מה"ת בקנאו ביאוש דלענין זה מהני קנינו כנ"ל:

ומיושב בזה מה דמתמה הש"ך ס"ק ה' וכ' על רמ"א שלא כיון יפה ועל בעה"ת שד' אין ישרים בעיניו שכ' דאין בו משום אונאה כו' דתמוה הא לא קנה ע"ד הנייר. ועוד דשוב יש בו אונאה אי מכרו לצור כמ"ש בש"ס להדיא ע"ש. ולע"ד לא קשה מידי דבעה"ת לטעמי' כנ"ל. ומהני במסירה לחוד קנין השטר חוב לצור וממילא שלא יוכל מלוה לגבות בו מלוה כנ"ל עד שיקנהו לו הלוקח. ושוב אף שנתן דמים יותר שוב אין אונאה לשטרות. דגם קנין הנייר הוא לענין השיעבוד לא לגופו לחוד כנ"ל פשוט. ובחנם השיג על בעה"ת ואף דמתוס' מוכח קצת דנקטו במוצא שטר חוב ויאוש ולא כ' דמהני מה"ת מכירה זו לענין זה שיוכל לתפוס כנ"ל. ושייך למעט מאונאה. די"ל דתוס' ס"ל דגם לענין זה לא מהני מה"ת דלדעת ר"ת לא מהני זכי במשכון כשאין חוב כנ"ל. משא"כ עתה דמהני מכירת שטר חוב מדרבנן שוב נקנה קנין זה במסירה לחוד כנ"ל. ועוד די"ל דבעה"ת סבר דמהני זכי במשכון כו' ומהני באמת מכירה זו לענין תפיסה מה"ת וצריך למעט מאונאה כנ"ל. דאי לא יועיל המכירה גם יאוש לא הי' מהני כנ"ל. והיינו דקאמר הש"ס אין לצור וכנ"ל. או משום דלא אמר וכל שיעבודי' אין זה בכלל ע"ש משא"כ באמר ומסירה לחוד כנ"ל. ואדרבא מיושב יותר דלא אמר בגמ' בקדושין שמין כו' בברייתא דאוקי במסירה לחוד ע"ש וא"ש בתוס' כתובות גבי מלוגא דשטרי הנ"ל דהי' מועיל לקוח במסירה לחוד לענין לדחוק את המלוה כנ"ל ע"ש:

אמנם אין ראי' מתוס' הנ"ל דשם מיירי שתטעון לקוח לגמרי עם כתיבה רק שטר הי' לה ואבד רק דא"נ וצריך להביא ראי'. והיינו לגבות. משא"כ לענין לדחוק המלוה ושלא תצטרך להראותו שפיר נאמן הלוקח וא"צ להביא ראי' דלענין זה חשיב מוחזק גמור דהא טוען דהשטר לגמרי שלו עם החוב וא"צ להראותו כלל למלוה לגבות דאין לו זכות בו כלל דיגבה שלא כדין. וכמו טוען שטר שלך זכות יש לי והלה כופר כנ"ל ושפיר א"ל מיגו כנ"ל. אבל במודה שלא הי' רק מסירה לחוד אפשר דמודים תוס' שא"י לתפוס וצריך להראותו שיגבה בו מלוה משום זכות כנ"ל. אולם לשון התוס' כתובות פ"ה קני בלא שטר כו' משמע קצת דקני במסירה לחוד לזה ע"ש. ומלשון הרא"ש שם משמע קצת דרק לענין ראי' ע"ש:

וא"כ הי' אפשר לפרש כאן בהרא"ש ז"ל דאי לאו כרוכין הי' יאוש וקנה המוצא נייר השטר כנ"ל לתפוס עד שיקנהו והי' הדין דא"צ להחזיר עכ"פ. ואף דפ' הכותב כתב הרא"ש כחכמי פריוונציא דכשלא פרע צריך להחזיר הנייר דשל לוה הוא ע"ש. מ"מ עכ"פ משכון ביד מלוה הוא. או לגמרי שלו קודם פורעין דס' מקנה היא כו' רק כשפורע הוי דלוה. ועכ"פ זכה המוצא אחר יאוש של המלוה בתורת משכון או דאף אי דלא כנ"ל רק שזוכה בגוף הנייר וגם צריך להראותו לזכות המלוה לגבות. מ"מ כל מלוה שוה אצלו שיהי' ראי' שלו אצלו ולא יצטרך לכוף בכל זמן שירצה לגבות את אחר להראות כנ"ל וא"ש ג"כ לשון תוס' וסמ"ג דהמכירה למלוה מה"ת כנ"ל. ושייך אונאה ואימעוט כנ"ל. ובפרט עכשיו דתיקנו מכירת שטרות. שוה למלוה שיוכל למכור החוב משא"כ כשהשטר ביד המוצא עכ"פ לא שייך לשון יחזיר כיון שא"צ להחזיר כנ"ל. ורק משום כרוכין כו' אך מ"מ גם כאן למה נקיט יחזיר הוא ג"כ כנ"ל שא"צ להחזיר עד שיקנהו ממנו כנ"ל:

וי"ל דהא נגד הנייר שוב חשוב דבר שיש בו סימן והספק רק נגד הלוה ואי יודה יחזיר לו ולא מיאש דבשלמא לענין השיעבוד עכ"פ לא יגבה. משא"כ לענין הנייר כנ"ל. אך כיון דעכ"פ הדין לא יחזיר מחשש פרעון וקנוני' אף שמודה לוה א"כ גם לצור לא יהי' לו למלוה שא"א להחזיר לו שלם. ואף דקרוע יחזיר מ"מ שוב אינו שוה פרוטה ואבדה שאינו שוה פרוטה אינו צריך להחזיר א"כ שפיר מיאש לגמרי מגוף הנייר והוי דמוצאו וכ' הרא"ש שפיר באינם כרוכין דזוכה עכ"פ בנייר ולא שייך יחזיר. משא"כ כאן אם הדין דחייב מודה מהני ויחזיר למלוה שוב אין מיאש גם מהנייר דכשיודה לוה יוחזר לו שלם שראוי לצור ושוה פרוטה וגם לראי' כנ"ל. ומ"מ בש"ע פסק שפיר כהרמב"ם ז"ל דאף דחיישינן לפרעון ולא יחזיר באמת זכי המוצא בנייר ומ"מ צריך להראותו לגבות משום זכות כנ"ל וכשפורע צריך להחזיר ללוה כנ"ל. ושפיר הדיוק במשנה לא יחזיר ואינו גובה הא החזירו שפיר גובה דחוב אינו יאוש כנ"ל. ובשטר שאין בו אחריות שפיר יחזיר גם לצור דאינו מיאש דכשיודה לוה יוחזר לו שלם לצור וש"פ דע"כ בהכי מיירי דש"פ שלם לצור דאל"ה למה יחזיר. וקרוע אינו שוה פרוטה דאל"כ גם יש אחריות יחזיר קרוע וע"כ דמיירי כנ"ל. וא"כ אמר גמ' שפיר בא"ב אחריות לר"מ מחויב להחזיר גם הנייר דלא מייאש כנ"ל. וא"ש:

עוד י"ל לכאורה דאינו מובן לשון הגמ' גבי תכריך ואגודה מה מכריז כו' למ"ל הכרזה הא כ' שם המלוה ולוה והספק רק ביניהם מי שיאמר, סימן. וי"ל דנכלל במשנה בשטרות שכ' סתם ממך או לכל מי שמוציאו דשייך שפיר הכרזה. ולכך בסיפא ג' מא' כו' יחזיר למלוה או ללוה ובהא דתכריך סתם כי נכלל כנ"ל. ושייך מי שיתן סימן לו מחזירין. וממילא א"ש ד' הרא"ש דשטר כזה נקנה במסירה כמ"ש בש"ע. וממילא מהני יאוש ג"כ להפ' דחשוב מסירה ע"ש. דנכלל כל השיעבוד בשטר ותפיסתו מוכחת וי"ל דזכה המוצא בחוב ג"כ כנ"ל. ולמהרי"ק ורמ"א שפיר נפטר לוה מחובו אם אין המוצא זוכה ביאוש להפ' דהפקר לא חשיב מסירה מ"מ בזה שפיר נתיאש מהחוב דמי שימצאנו לא יחזירנו כיון שאין סימן מי המלוה אם אין כרוכין. ואף שהלוה כשר לא יצטרך לשלם ע"פ דין דשמא יתבענו אחר ולא יועיל שובר של זה והוי יאוש לגמרי כנ"ל:

ובזה יש לישב מה דתמוה מאוד פ"ב כ"ח דדייק רבא דאי ס' דרבנן משום ניחא לי' ופריך מתכריך של שטרות כו' א"א רבא ס' דאורייתא דכ' עד דרוש הדר אמר רבא את"ל ס"ד ופריך הא מיפשט כו' ומשני משום דא"ל כשדנין כו' היינו בעדים. ותמוה דהפשיטות מתכריך שטרות לא משני מידי. ע"ש בראשונים שנדחקו מאוד וכן בהא דדייק מדרשהו אם רמאי מ"ל בס' ודחי לא בעדים ופי' רש"י עדים דשלו. ומה שייך דרשהו כו' דמינה יליף במתני' דרמאי אף בס' לא יחזיר ובעדים ודאי מחזירין ע"ש בתוס' ובעה"מ פי' עדים שאינו רמאי ועדיין הקושיא ע"ש. ולמ"ש י"ל בפשיטות דודאי דסמנין הם ראי' גם מה"ת רק דלא מהני נגד הרוב שאינו זה כמ"ש הפ"י וא"כ כשיש עדים שא' משני ב"א אבדו דבר זה רק א"י מי מהם שוב מהני ס' מה"ת א' נגד הב' אף שאין הב' כאן וא' נותן ס' מחזיר לו ובזה שייך מה"ת דרשהו אם רמאי אין מחזירין לו בס' שמא שמע מהב' כנ"ל. וא"כ מיושב דבהא דתכריך כו' אף אי ס' לאו דאורייתא מ"מ בספק בין מלוה ולוה שפיר י"ל דמהני ס' מה"ת כנ"ל. וא"כ אף בכ' לכל מי שמוציאו כנ"ל. דהספק מכל עולם על מלוה אחר. מ"מ לענין אחרים שוב שייך טעמא דרבא ניחא לי' לבעל אבדה כו' דאל"ה לא יהי' לו ג"כ כנ"ל:

וא"כ א"ש דמחזירין למלוה בס' דנגד אחרים מהני התקנה ולענין הספק בין מלוה ללוה דלא שייך התקנה שוב ע"ז מהני מה"ת שאינו נגד הרוב כנ"ל:

וממילא גם בכ' עד דרוש כו' דס"ד בש"ס בסימנים דע"כ בעדים לא שייך מ"ש במשנה אם רמאי כו'. ומשני בעדים ואי ס' לאו דאורייתא יש לפרש בעדים שנפל מב' ומחזירין לא' שנותן ס' דמהני מה"ת כנ"ל ודרשהו אם רמאי כו' וא"ש דאמר רבא את"ל ס' ל"ד ופריך כו' ומשני דאיכא למימר כדשנין והיינו בעדים כנ"ל. דנגד א' מהני מה"ת ושוב לא קשה מהא דתכריך כו' והדין ס' וס' יניח כמ"ש ראב"ד אף א' נותן ס' מובהק והב' אמצעי כיון דשניהם מה"ת יניח משא"כ סל"ד הי' לזה דנותן מובהק כנ"ל:

אך קצת דוחק דלא הוזכר מובהק ואינו מובהק רק ס' וס' משמע שלוה דאח"כ הוא דמחלק מדת ארכו כו' ע"ש:

ולמ"ש מיושב בפשיטות דקאי אמלוה ולוה דמיירי בי' מתכריך שטרות דאי ס' דאורייתא במלוה ולוה יניח דגם ס' דמלוה מהני מה"ת לראי' דשלו גם נגד אחרים משא"כ אי ס' ל"ד ומ"מ בשטרות מהני ס' המלוה כנ"ל. דנגד אחרים מדרבנן ונגד הלוה מה"ת כנ"ל. א"כ זה דוקא כשאין הלוה נותן סימן כנ"ל. משא"כ בלוה נותן ג"כ ס' אמצעי כמו המלוה שוב מחזיר רק ללוה דס' דמלוה עכ"פ לענין דשלו רק דרבנן ומה"ת שמא אינו חייב לו רק לאחר דיש רוב כנ"ל אבל סימן דלוה שפיר מהני מה"ת שמי שהוא המלוה באמת אינו רק א' ואינו כאן ליתן ס' ומהני ס' דלוה נגדו מה"ת. והוי ממילא כמובהק ואמצעי כו'. ואין הדין יניח רק את"ל ס' דאורייתא. ושפיר אמר לה אחר הא דתכריך כנ"ל:

אמנם עיקר נראה לע"ד הפי' בד' הרא"ש ז"ל. דהנה קשה הא נפל איתרע וקי"ל ח' לפרעון ואיך יחזיר אף אי ממלוה נפל. אולם הרא"ש ז"ל כ' מצא בכלי כו'. דכיון דע"י הסימן מתברר אי ממלוה נפל אי מלוה לא חשיב איתרע ע"ש. ולכאורה הפי' הפשוט דאין המלוה נזהר כ"כ שלא יאבד כיון שיש בו סימן וכשימצא יחזירנו לו שיתן סימן ושוב לא איתרע בנפילה כנ"ל. וא"כ קשה למה לי' להרא"ש ז"ל כאן בתכריך לומר הטעם באין כרוכין משום יאוש דלמא לא נפלי אהדדי ולא יהי' ס'. הא בלא יאוש הא שוב נפל איתרע דודאי הי' לו ליזהר דכשלא יפלו אהדדי לא יהי' לו סימן ובירור כנ"ל. וממילא אף דעתה יש סימן ובירור דממלוה נפל מ"מ שוב חיישינן לפרעון ולא נזהר לשמרו ככל נפל איתרע כנ"ל:

אולם נראה דאין הטעם של הרא"ש ז"ל דלכך אינו נזהר משום הסימן דמ"מ אולי לא ימצא כלל או ברוב נכרים מא"ל. ולכך לע"ד הפי' דסבר ג"כ כהרמב"ם ז"ל דהחשש דנפל איתרע רק לענין דלכתחלה לא יחזיר הא החזירו גובה בו ולא מפקינן השטר מחזקתו על ידי החששות כנ"ל:

אך דסובר דכיון דפקדון כל היכא כו' ברשותיה דמריה א"כ בשלמא כשיש חשש ספק מצד עצמו או השטר של המלוה או דלוה וכה"ג עכ"פ לא חשוב ברשותו דמלוה ושוב אף דמודה לוה עתה שייך חשש קנוניא וממילא אין מחזירין ועדיין לא חשוב ברשותיה דמלוה דכל שאינו יכול להוציאו בדיינין חשוב אינו ברשותיה ולכך מה שנאמר הדין מחזירין הוא שעל ידי זה יחשב ברשותו וזה חשוב לכתחילה ולא יחזיר כנ"ל. משא"כ ביש ס' ובירור דממלוה נפל והמוצא אינו גזלן וחשוב ברשותיה דמלוה אצל שומר שלו כמ"ש הרמב"ן דלא מהני יאוש מה"ט דברשותיה קאי אם כן הוי כהחזירו דגבי בו כיון דמיד חשוב ברשותו כנ"ל. ושפיר כתב הרא"ש כיון דעל ידי הסימן מתברר כו' כנ"ל. ואם כן גם תכריך אי לאו יאוש לא היה מזיק מה שאיתרע בנפילה דסבר שלא יפלו יחד דמ"מ עתה מתברר דממלוה כנ"ל. ולכך כתב הרא"ש שפיר דעכ"פ מייאש מגוף הנייר שמא לא יפלו אהדדי וא"כ זכה המוצא בגוף השטר. וא"כ שוב אינו ברשותיה דמלוה. וא"כ מצד זכות יש לו בו כו' א"י לגבות כלל שוב מטעם נפל איתרע כנ"ל. דלא יחזיר לכתחילה כשאינו בידו כנ"ל. וא"ש בפשיטות. ומיושב כאן בפשיטות דצריך לחששות הנ"ל דנפל איתרע דאל"ה לא היה מזיק היאוש כלל דלא מהני בחוב ורק משום דנפל כנ"ל. וכן דיעבד שהחזירו שפיר גובה בו כיון דהחששות לא ח' דיעבד שוב גובין בו כנ"ל דיאוש לא מהני בחוב. ואדרבה מוכח דסבר כהרמב"ם ז"ל ושפיר בש"ע פסק תרוייהו כנ"ל:

שב"ד נפרעין כו'. הלשון אינו מובן מה לו לתלות בב"ד היה ל"ל שגובה מלקוחות או אינו גובה ולר"א ושמואל א"ש דנקיט אין ב"ד נפרעין כלל גם מב"ח דאומר ר"מ כו' ואתי לאורויי דבמפורש בהדיא לגבות ב"ח שלא מחל ג"כ לא יחזיר. ורק משום דאין נפרעין. וגם נראה דגם לתוס' דטעמא משום שמחל על ב"ח כמו משעבדי. מ"מ אין הפירוש דפטור לגמרי דאם כן למה לקח השטר הא רק מתנה. רק נראה דהכפי' מחל לו מה שב"ד גובין מב"ח בתורת שעבוד דמיניה או בתורת כפי' מדר"פ דמכין כו' ועד שאתה כופהו בגופו כופהו בנכסיו:

זה מחל כיון שאין בו אחריות הפירוש דמחל הגבי' מנכסיו. אבל על הלוה בעצמו עדיין המצוה עליו פריעת בע"ח. וכעין ההוא דכתובות בלוה על מנת שלא לפרוע ע"ש. ומ"מ שפיר יחזיר דאין הפסד כיון שב"ד לא יגבו בע"כ והלוה יודע אם חייב או לא. ושפיר נקיט רק שאין ב"ד נפרעין מהן. ולר' אסי י"ל דנקיט ג"כ משום דחייב מודה אם כן אין נפרעין כלום ע"י השטר דממנו בל"ז הא מודה וממשעבדי לית ביה אחריות. ולאפוקי כשאין מודה דנפרעין על ידי השטר מב"ח לא יחזיר כנ"ל. והיינו למסקנא:

עוד יש לומר דהא גם באין בו אחריות קשה למאי דפ' בש"ע מלוה על פה מוקדם קודם לשטר מאוחר לגבות מלוה אם כן שייך שמא כתב ללות בניסן כו' והלוה אחר כך בשטר ויפסיד בעל השטר. אך בשיטה מקובצת לקמן י"ט ע"ב גבי מתנה וכי תימא כו' דילמא יזייף כו' ולא מצי גבי מיניה כו' לא דמי דהתם אי טריף שלא כדין בגזילה ממש הוא בידו אבל מתנה זה כו' אעפ"י שמונע בע"ח מלגבות שלא כדין כו' מ"מ שלו כו' עיין שם. ואם כן לא קשה דכיון דחייב מודה שזמנו קודם אם כן מקנה לו מדעתו וניהו דבעל חוב מאוחר שקדם כו' קי"ל לא גבה מ"מ כיון דמודה שמגיע לו קני באודיתא דבידו ליתנו לו רק שבעל השטר היה גובה מבעל חוב זה שגבה כמו שגובה מלקוחות. א"כ כיון דהמכירה כדין דמכאן ולהבא גבי רק מונע מלטרוף וע"ז לא חיישינן שאינו גזלה. ומיושב גם כן הלשון דבאחריות ב"ד נפרעין וחשוב גזילה כו' וחיישינן. משא"כ א"ב אחריות אין ב"ד נפרעין רק מונעים מלטרוף מה שקנה ע"פ הודאתו וע"ז לא חיישינן שמא כתב כנ"ל:

ולהרמב"ם ז"ל דהחזירו גובה בו ולא חיישינן לחששות הנ"ל בל"ז א"ש דבשלמא יש אחריות אין מחזירין לכתחילה לגבות שלא כדין. אבל א"ב אחריות דהקנין כדין רק שלא יטרוף ממנו בע"ח בשטר והא כשגבה שוב אין חוששין ושמא כתב ללות בניסן וכדין יהיה מה שלא יטרוף ממנו. ממילא יחזיר כיון דהגביה במודה כדין שוב כנ"ל כיון דגם עכשיו אין חשש הנ"ל מועיל לענין שנוציא ממנו כנ"ל. ומיושב ג"כ הלשון דבשלמא החשש לענין לקוחות דעיקר השטר עומד לכך שייך לכתחילה לא יחזיר דהא ב"ד נפרעין דלזה עומד ושמא שלא כדין. משא"כ א"ב אחריות דעומד לגבות מלוה וזה כדין רק חשש מן הצד שמא יש עוד מלוה. ולענין זה אינו עומד ויחזיר כיון שדיעבד מוחזר כנ"ל:

גם יש לומר למה דאמר בש"ס דפריך כי אתי למטרף יאמרו לקוחות אייתי ראיה אימת מטי שטרא לידך כו' דהנפילה א"ל קול עיין שם. ומשני דכיון דאהדרוה רבנן לשטר חוב למאי הלכתא אהדרו למטרף הוא ש"מ קמו רבנן במילתא כו' ע"ש י"ט. ואם כן זה שייך ביש אחריות ועומד למטרף לקוחות שייך קמו ביה כו'. מה שאין כן אין בו אחריות דעומד רק לגבות מלוה וכשמזדמן בעל שטר יאמר אייתי ראיה דלא שייך מדאהדרו כנ"ל. דאין עיקר השטר עומד לראיה נגד מלוה בשטר. וא"ש לשון אין ב"ד נפרעין כו' ולא שייך מדאהדרו כו' כיון שאינו עומד לטרוף כנ"ל. וזה להפוסקים דלא כהרמב"ם. דבאמת קשה מש"ס הנ"ל דכיון שיחזירו שוב לא יוכלו לומר אייתי ראיה כיון שבידו וע"כ דגם שכבר בידו יכולין לומר כו' בידוע מהנפילה. ואף דגם להחולקים מ"מ כשכבר יגבה לא יוכל המלוה בשטר לומר אייתי ראיה להוציא מספק. דע"כ לא נחלקו רק לענין לגבות בהחזירו דיעבד משא"כ להוציא. מ"מ כשיבאו שניהם לגבות יאמר אייתי ראיה כיון דהנפילה ידוע ויהיה כהאי דחד בכ"ה בניסן וחד ניסן סתמא דקי"ל הך דכ"ה קדים. ויגבה שפיר בעל השטר ורק לחוש כשיגבה ולא יהיה נודע משטר ואחר כך לא יוציא. אם כן לענין זה שייך כמ"ש דבאמת א"א להוציא מספק. ושפיר יחזיר ואין מונעין מחשש הנ"ל שיהיה כדין אם יתרמי כן. (ובלא זה י"ל דלא שייך קנוניא לענין בעל שטר מאוחר כיון דישאר בע"ח ל"א כמ"ש תוס' במוחל אי צריך לשלם כל דמיו ל"ח עיין שם. וכן רש"י פירש קנוניא משום לוקח שלא באחריות עיין שם). אולם י"ל שמא יש עוד קרקע שמכר ומדינא אין בעל השטר גובה שיאמר הנחתי כו'. וכשיגבה הבע"פ על ידי שטר זה הקרקע מב"ח יגבה בעל השטר מהלוקח שלא באחריות שלא כדין דבאמת הניח כיון דל"ל עד תשרי (שוב ראיתי בתומים שהקשה כן):

וי"ל דהא טעמא דר"ה גאון דע"פ קודם לשטר משום דשיעבודא דאורייתא ורק משום פסידא ודוקא מלקוחות. משא"כ נגד שיעבוד דשטר מאוחר לא שייך פסידא כו' עיין שם דהא גם הוא מלוה כמוהו כו'. ואם כן אפשר דדוקא מיניה לחוד משא"כ כשמכר כנ"ל שכשיגבה הבע"פ מוקדם מקרקע זו דבנ"ח יגבה בעל השטר מאוחר ממשעבדי כנ"ל. אם כן שייך שפיר פסידא דלקוחות כיון שלא ידע מהבע"פ היה יכול ליקח שהניח מקום לבעל השטר ב"ח מה דא"ל קלא. ואם כן יש לומר שאין בע"פ מוקדם טורף כלל מב"ח המשועבד לבעל השטר כשיש לוקח כו'. מכל מקום לא מצינו שחילקו בכך:

גם יש לומר כיון דחזינן דאף אי שעבודא דאורייתא מכל מקום אי לאו דאחריות טעות סופר לא היה גובה ואף דא"ל קלא דה"א דמסתמא כפי' שאינו רוצה לשעבד נכסיו. רק דטעות סופר. אבל לר"מ דלאו ט"ס שוב ניהו דמלוה על פה בעדים קדים משום דשיעבודא דאורייתא. אבל שטר שאין בו אחריות י"ל דגרע דפי' שאינו משעבד נכסיו כנ"ל. ומה"ת לא משעבדי נכסיו כנ"ל:

עוד י"ל פשוט דהא כתבו תוס' בכמה דוכתי דלכ"ע מוקדם ושטר ריבית עכ"פ כשר מב"ח ולענין לא לויתי לכ"ע דעכ"פ עדות שמשקר רק אף לענין פרעתי עיין שם. אם כן בשלמא יש בו אחריות לא יחזיר לגבות מחשש כתב ללות כו' ומוקדם פסול גם מזמן שני. משא"כ אין בו אחריות אף דיש חשש נגד מלוה כנ"ל מ"מ עכ"פ כשר מזמן שני דנלענין ב"ח לא פסלו דלא גרע ממוקדם גמור ושפיר יכולין לכתוב עליו שנפל ושיגבה מזמן המציאה דלא שייך נראה פסולו שאינו פסול כלל לענין ב"ח כנ"ל. ובלא נראה פסולו בב"ד מסיק הש"ך ס' מ"ג דמהני לכתוב עליו כנ"ל ע"ש:

ואף לר"מ לטעמיה דברבית משום קנס היתירא אטו איסורא ואם כן גם במוקדם אף מב"ח פסול לשיטת תוס' ב"מ ע"ב ע"ש. אולם דוקא במוקדם גמור דהא מחלק הש"ס ב"ק ל' עד כאן לא קאמר ר"מ אלא בריבית דמשעת כתיבה עביד שומא אבל כו' מי יימר דהוי שבחא כו' כיון דאינו ודאי עיין שם. אם כן במוקדם דכתב ולא מסר לענין בעל השטר דבשעת כתיבה מי יימר כו'. וגם לר"מ רק הפסול משום גזירה כו' וכשר מב"ח כנ"ל:

ועוד בפשיטות לא קשה מידי דלרש"י דהפירוש כתב ללות כו' תשרי שכבר לוה עכשיו רק שהיה סבור שכשר כו':

וחכמים אומרים לא יחזיר כו'. לכאורה תמוה לדידן דפלוגתייהו באחריות טעות סופר אינו ענין כלל למצא שטר חוב הא בזה ר"מ ורבנן שוים דהיכא דגובה ממשעבדי לא יחזיר וכשרק מב"ח יחזיר כו' והול"ל בעלמא שטר שאין בו אחריות ר' מאיר אומר אינו גובה וחכמים אומרים דגובה ממשעבדי כדתני בברייתא לקמן ולמ"ש לעיל אתי שפיר דקמ"ל בא"ב אחריות בחייב מודה דיחזיר אף דיש חשש לענין מלוה בשטר מאוחר וכיון דהוצרך לר"מ הוכרח לשנות פלוגתא דרבנן דלא יחזיר. אולם להרי"ף דשטר מאוחר קדים ואין רבותא כלל בחייב מודה דיחזיר כשגובה רק מב"ח אם כן לא שייך כאן:

וי"ל דקמ"ל דלכאורה באין בו אחריות לרבנן גרע דניהו דבעלמא טעות סופר מ"מ בנפל איתרע ונימא דבאמת התנה שלא באחריות ואינו טעות סופר ולכך לא נזהר בו דפסול לגמרי ויגבה בו שלא כדין לגמרי דנימא טעות סופר כשלא ידעו מהנפילה ויגבה ממשעבדי. והוי ס"ד דבאין בו אחריות גרע מיש בו ואף דיעבד החזירו לא גבי בו דמורה ע"ז מה שאין כתיב אחריות ונפל שהתנה בלי אחריות. משא"כ ביש אחריות דהחשש רק שמא כתב ללות כו' ואיקרי וכתב. וקמ"ל בין כך ובין כך לא יחזיר כדיוק הרמב"ם דשניהם שוים דרק לכתחילה הוא דלא יחזיר הא החזירו גבי. דכיון דהדין אט"ס אם כן אם התנו שלא באחריות וכ' סתם גם כן שקר גמור דיגבי ממשעבדי שלא כדין וגם כן רק איקרי וכתב ודיעבד מוחזר כנ"ל. ומיושב דהוצרך להשמיענו כאן בנפל באין בו אחריות כנ"ל. וגם מיושב הלשון בין כך ובין כך הול"ל רק אפילו א"ב אחריות לא יחזיר. ולהנ"ל אתי שפיר שהרבותא רק דשניהם שוים כנ"ל:

ולהראב"ד דאינו גובה גם בהחזיר יש לומר ג"כ דקמ"ל דלא חיישינן כלל לחשש הנ"ל ונ"מ ביש עדים שנמסר יום שנכתב יחזיר גם באין בו אחריות דלחשש הנ"ל שמא התנה בלא אחריות ונימא גם כן איקרי וכתב ואף אם ראו ביומו אצל מלוה לא היה גובה וקמ"ל בין כך ובין כך כו' דגם אין בו אחריות לא חיישינן להנ"ל דהוא שקר גמור מהעדים שכתב סתם לגבות לגמרי שלא כדין וגם בזה החשש רק שמא כתב ללות בניסן כו' דמאן דלא ידע דר"א לאו רשע הוא ח' דאיקרי וכתב משא"כ להנ"ל וגם כן ביש עדים שמסרו מיד יחזיר וקמ"ל דשוים בין כך ובין כך לא יחזיר ורק משום כתב ללות כו':

שם אילימא בחייב מודה כו' לעולם כו' שמא כתב ללות בניסן כו'. ולכאורה תמוה כיון דס"ד דמהני חייב מודה ולא חיישינן לקנוניא א"כ גם חשש זה לא שייך כשמודה שנמסר ביום שנכתב ובשיטה מקובצת נדחק מאד דזה מלתא דלא רמיא עלי' ע"ש. ולע"ד פשוט דלכאורה קשה איך ס"ד דיועיל הודאתו בחב ללקוחות אף בלי קנוניא למה יהי' עדיף מעד אחד דעלמא דלא מהימן לממון. וע"כ הטעם כדאמר בגיטין נ"ד ע"ב מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן ג"כ לפסול ס"ת ע"ש. דבלא חשש לקנוניא כיון דמודה לחייב עצמו שאינו פרוע ויגבה ממנו מה שיהי' לו אף דיכול להבריח מ"מ לא חיישינן להכי ונאמן גם לענין לקוחות דמסתמא אמת כנ"ל. ומש"ה ס"ד דמהני חייב מודה. משא"כ לענין חשש שמא כ' ללות בניסן ולוה בתשרי דאינו נוגע לו כלל דעכ"פ חייב רק לענין לקוחות פשיטא דאין מועיל אמירתו שלוה מיד ביומו שיועיל לענין לקוחות דלמה יהי' עדיף מעד דעלמא כנ"ל. ומה"ט נקיט בפירכא לישנא דחייב מודה לא דלוה מודה כדתני בברייתא לקמן ע"ב בזמן שלוה מודה כו'. דרצה למינקט הטעם שמתחייב בהודאתו ומה"ט ראוי להיות נאמן אף למשעבדי כיון דיש חיוב לעצמו כנ"ל ע"י ההודאה:

וי"ל דמש"ה לא רצה רש"י ז"ל לפרש כפי' תוס' עד תשרי שרוצה ללות עתה. דעדיין יש חוב בהודאתו שכבר לוה דהא המלוה יכול לתבעו ע"י הודאה זו אף שלא ילונו. וכיון דלא חיישינן לקנוניא שוב תועיל הודאתו שלוה כבר כשנכתב ולכך פי' שכבר לוה בתשרי וא"ש כנ"ל. ולתוס' צ"ל שמאמין למלוה. ורש"י סבר כיון דלא חיישינן לפרעון מכ"ש שיאמינו כמו דלא חיישינן לאמנה שטענה גרוע יותר מפרוע:

גם י"ל דמה דס"ד דמהני הודאתו דכמו דביש סימן בכלי במצא בחפיסה מחזיר למלוה כיון דידוע. דממנו נפל כמ"ש במשנה והרא"ש הנ"ל. וכן אם הי' ידוע דמלוה נפל שפרע ולקח השטר היו מחזירין ללוה דלא מצינו שאסרו חכמים להשהות שטר פרוע רק למלוה דעולה הוא אבל לא ללוה. ואף דיכול לעשות קנוניא מתי שירצה ולהחזירו למלוה לגבות מלקוחות לא חשו כלל לזה. וא"כ מוצא זה אם היה מלוה מודה דמלוה נפל הי' הדין להחזיר ללוה רק דספק ממי וא"כ כשלוה מודה למה לא יחזיר ממ"נ הא עכ"פ מא' נפל והדין להחזיר לו וכשיחזיר ללוה ג"כ בידו ליתנו למלוה ומה חילוק כשמצוה ליתנו למלוה או נותנו בעצמו כיון דלא חשו כנ"ל. וממ"נ אי ממלוה נפל כדין מחזיר לו ואי מלוה נפל הדין להחזיר ללוה והוא מצוה ליתנו למלוה. ולכך משני דהחשש אף דממלוה נפל מ"מ כיון דאיתרע שייך שמא כתב ללות כו' ומוקדם ופסול ושוב שפיר לא מהני כלל הודאת לוה דאינו שלו רק ממלוה ומ"מ פסול דל"ד ליש בו סימן דכאן אם אין לוה מודה עכ"פ לא יחזיר וצריך ליזהר בו וכשלא נזהר איתרע ויש חשש מוקדם ואסור להחזירו למלוה שהוא שלו כנ"ל:

ומיושב ג"כ דרש"י אינו מפרש דלא לוה כלל דשוב מלוה נפל ורשאי להחזירו לס"ד הנ"ל ולמסקנא דחיישינן לפרעון כו'. הטעם דנהי דכשפורע בעצמו אין לנו לתקן החשש שמא יחזירנו למלוה מ"מ כשהוא ביד אחר אסור כשיוכל לבא לאיסור. ואף דאם הפקיד הלוה שטר פרוע נראה דצריך הנפקד להחזירו שלם ללוה לצור ואין לו לחוש שמא יתנו למלוה דלא מצינו שיהי' אסור כנ"ל. מ"מ אם מצוה לוה ליתנו למלוה ודאי דאינו רשאי להיות שליח לדבר עבירה דאצל מלוה עולה הוא. ואפשר דשוב אינו רשאי ליתנו גם ללוה שלם כיון שיודע שרוצה ליתנו למלוה עובר על לפני עור כו' כקאי בתרי עברי נהרא דבלא"ה לא יוכל ליתן לו שטר מוקדם ושוב יקרענו כשטר רבית ומוקדם. ולכך כאן כיון דחייב מודה א"כ אם באמת פרוע ואעפ"כ מודה ומצוה ליתנו גרע וחוששין לקנוניא וממילא אין רשאי להחזירו למלוה ולא ללוה כיון שיודע שרוצה ליתנו למלוה כנ"ל. ואף דא"כ אם הי' מלוה מצוה ליתנו ללוה היו מחזירין ללוה שלם ושוב הי' בידו ליתנו למלוה ויהיו נאמנים במיגו דלא חשיב מיגו בשנים אם עשו קנוניא כיון שנוגע להם. מ"מ לא קשה דדוקא שם בשלוחים שנוגע לשניהם ענין א' לפטרם. משא"כ כאן דמה שנוגע רק משום קנוניא ועל טענה אחרת שלא דברו לא יסכימו. דגם בעדים מסתמא יש טעם למה משקרים ואעפ"כ ל"א מיגו בב'. ועוד דאינו מיגו דע"כ יודה מלוה שפרוע שיחזיר ללוה ושוב כשיהי' נודע הודאתו לא יוכל לגבות בשטרו אף שיתנו לו הלוה. משא"כ כשלוה מודה ויחזירו לו כו'. ועוד דעכשיו אף שיודע ללקוחות מהנפילה יאמרו מדאהדרוה רבנן ש"מ קמו ביה כדאמר בגמ' וזה כשהדין יחזיר למלוה. משא"כ כשיחזיר ללוה והוא יתנו לו וכשידעו מהנפילה יאמרו אייתי ראיה ורק כשלא ידעו א"כ טוב לו יותר שיחזירו לו בהודאת לוה ואין כאן מיגו ולא יחזיר כנ"ל. ומ"מ לס"ד שפיר דמהני ההודאה דנהי דבודאי פרוע הדין כן דאסור לנפקד ליתנו גם ללוה כשיודע משום לפני עור מ"מ באין יודע צריך להחזיר אף דאפשר שיתננו למלוה. דמספק וחשש לא נפקע חיוב חזרה. כן כאן דהוא ספק פרוע ורק חשש. ג"כ לא פקע חיוב חזרה ממוצא אף דודאי יתנו למלוה מ"מ הרי ספק פרוע כו' ודמי להנ"ל. ולמסקנא אף דיהי' הדין בלוה שהפקיד סתם שטר ומצוה לנפקד ליתנו למלוה דיכול ליתנו לו כיון שאינו יודע שפרוע. מ"מ היינו משום מיגו דביד הלוה שיקחו מהנפקד דבסתם חייב להחזירו ללוה ובידו ליתנו למלוה. משא"כ כאן במוצא דבלא הודאת מלוה שפרוע לא יחזירנו ללוה ג"כ ואינו בידו עד שיודה למלוה שפרוע ושוב לא יגבה כנ"ל:

ובזה מיושב להחולקים על הרמב"ם הדיוק דתנן לא יחזיר דמ"ש הנ"י כיון דמשום חשש לא תני פסול ע"ש. אינו מספיק כלל דהול"ל אינו גובה בו דזה עיקר הדין ולמה תליא בלא יחזיר. ולמ"ש א"ש דזה כל הטעם שאינו גובה משום דלא יחזיר לא לזה ולא לזה כנ"ל:

עוד י"ל דס"ד דמהני הודאת לוה לרמב"ם ז"ל דהחזירו גובה בו דלא פסלינן מחששא שטר. שמוחזק בו רק לכתחלה שדנין אם להחזירו הדין לא יחזיר. וא"כ זה שייך בספק אבל בלוה מודה א"כ אף דהנייר דלוה אם פרוע מ"מ קני' מלוה באודיתא כיון דס' מקנה ואי אינו פרוע הנייר דמלוה וא"כ בהודאת לוה נעשה של המלוה ושוב הוי רק פקדון אצל המוצא דבין כך ובין כך של מלוה הוא וברשותיה דמריה הוא והוי כהחזירו כבר דגובה בו ולא פסלינן מחשש הנ"ל. ומשני שמא כתב כו' והחשש דגם שהוא של מלוה מ"מ איתרע ולא יחזיר א"כ לא מהני כלל הודאת לוה. ולא חשיב ברשותיה דמלוה גם בשלו דכשא"י להוציאו בב"ד אינו ברשותו והדין לא יחזיר וממילא אינו ברשותו. משא"כ אם מה דלא יחזיר רק מצד ספק שמא דלוה שוב אם מודה חשיב ברשותו כנ"ל. ולמסקנא משני חיישינן לקנוניא א"כ אינו קונה כלל בהודאתו גם הנייר כמו משטה וכה"ג דאינו מתכוין להודאה להקנות כלל. ושוב שפיר לא יחזיר או דמשני כיון דלא יחזיר גם ללוה הוי גם נגד הלוה אינו ברשותו ולא מהני הודאתו בתורת קנין אף למלוה גופיה. ומטעם מעמד שלשתן כשהמלוה כאן ג"כ לא מהני דא"י להקנות וגם דבשטר לא תקנו מעמד שלשתן כמ"ש תוס' גטין פ"א. וכן זכי לא שייך דחב לאחרים ושפיר לא יחזיר. והא בנפקד שאינו יודע מה טובו פ' הרא"ש סוף פירקין דבלוה מודה יחזיר למלוה ולא חיישינן לקנוניא כיון דלא נפל. וא"כ א"א לומר טעם א' הנ"ל משום מגו דאם יהי' הדין לא יחזיר גם ללוה לא יחזיר כיון שאינו יודע מה טובו וליכא מגו ומ"מ יחזיר. ואיך תועיל הודאתו אף בלי חשש קנוניא הא אין ראיה שלא פרע כמלוה ע"פ כנ"ל. ולהנ"ל א"ש דכיון שמודה חשיב שמוחזר כבר. או כטעם דלעיל דמה איכפת למוצא כיון שמיד לוה נפל וכאלו הי' ביד לוה דלא חייש שיעשה קנוניא כנ"ל:

עוד י"ל דס"ד דמהני למ"ש, תוס' חולין צ"ו דאף דפלניא דהאי סימנא כו' אין מוציאין ממנו מ"מ שטר מחזירין ע"י סימן שאין דנין על החוב רק על גוף השטר שאין אדם מוחזק בו וכיון דמחזירין השטר ממילא גבי ביה ע"ש. דלא מיקרי להוציא כיון שאין דנין על הממון. וכן משמע לעיל גבי ב' אדוקין בשטר כו' דלא אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה ע"ש. וא"כ כיון דלענין הגוף השטר מהני הודאת לוה כיון דהספק רק בין שניהם ממי נפל שפיר מחזירין וממילא גבי. ומשני דגם שממלוה נפל איכא חשש כנ"ל:

עוד י"ל דס"ד למ"ש הפ"י דהא דאין מחזירין אבדה בלי ס' מטעם ברי ושמא כיון דליכא ח' ממון למוצא כו' דאף שמא טוב מוציאין ע"ש פ"ק דכתובות. ותי' דאיכא רוב דעלמא שאינו של זה הטוען שלו ע"ש. ולכאורה מוצא שט"ח דהס' רק בב' מלוה ולוה שוב יועיל בלא סימן כשא' מהם תובע מהמוצא בברי דשלו שאין כאן רוב. אך ממ"נ כשהלוה טוען נגדו הוי ברי וברי. וא"כ שפיר ס"ד בלוה מודה שוב א"צ להודאתו דעכ"פ ברי אין כאן ושוב יחזיר למלוה מצד ברי ושמא דעדיף כיון שאין חזקה כנ"ל. וצריך מוצא להחזיר למלוה דטוען ברי ועכ"פ מודה לוה כהיה טוען שמא כנ"ל. אך הא שוב בשט"ח איכא חזקת ממון נגד הברי דהא דנין להוציא אולם לד' תוס' הנ"ל כמו דסימן אף דאינו מועיל להוציא מ"מ מהני להחזיר שט"ח דלא חשוב להוציא כן לענין ברי ושמא דמהני שיחזיר גוף השטר דע"ז דנין וממילא גובה כנ"ל. אך הא נגד לקוחות טענין להו וחשיב ברי ממש כמ"ש הרא"ש ריש פ"ב דכתובות דמשני ר"ג ברי וברי מי אמר דאף דאלמנה היורשים טוענין שמא כיון דטענינין להו חשוב ברי לא כשמא טוב ע"ש. א"כ לענין לקוחות שפיר טוענין והוי ברי כנ"ל:

אך כמו שכ' תוס' דלא חשוב להוציא כיון שדנין רק על חזרת השטר. א"כ כמו כן לא חשיב מה [שיש[ ללקוחות לטעון כנ"ל. דהא דנין רק על הספק אם ממלוה נפל ושלו או שפרע ודלוה הוא א"כ שפיר יחזיר למלוה שטוען ברי ואין לוה מכחישו עכ"פ וברי עדיף לענין החזרה ואף שאח"כ יגבה מלקוחות זה אינו ענין למה שדנין עכשיו על השטר חזרתו. כמו דלא חשיב להוציא כנ"ל. ולכך שפיר ס"ד דמהני מודה כנ"ל. ומשני שמא כ' בניסן כו'. א"כ כיון דספק זה רק לענין לקוחות שוב לא מהני ברי דמלוה שביום שנכתב נמסר דטוענין ללקוחות חשיב ברי וברי. וממילא לא מהני הודאת לוה כנ"ל. ולמסקנא דחוששין לפירעון ולקנוניא הטעם אדרבא כיון דמודה א"כ שוב אין בחזרת השטר תועלת רק לגבי לקוחות טוענין וחשיב ברי וכאלו היה הלוה טוען ברי כיון דחושבין הודאתו לקנוניא כנ"ל:

י"ל דס"ד דהא להרבה פוסקים איני יודע אם פרעתיך חייב אף בלא הוי ליה למידע משום חזקת חיוב וברי וא"כ בחשש פירעון לגבי לקוחות אף דאיני יודע אם פרעתיך הפטור רק משום דטענינין להו חשוב ברי. וא"כ ניהו דלא ס"ל כשמואל שיועיל אם איתא דפרעי' הוי קרע ליה לענין שלא יהיה נאמן. אבל עכ"פ ס"ד דחשיב מה"ט מלתא דלא שכיח שנחוש לפירעון וקנוניא במודה ועכ"פ לא טענינן להו ונשאר חיוב משום איני יודע אם פרעתיך כנ"ל. ומשני שמא כתב ללות כו' דהספק נגד הלקוחות אם התחיל שיעבוד עליהם כלל ולא מהני הודאתו כנ"ל. משא"כ ס' פירעון אף דנכסי רק ערבין וכשפרע אין ערבות מ"מ כיון שהיה השיעבוד וספק אם נסתלק כנ"ל. ושייך ג"כ אין ס' מוציא מידי ודאי כנ"ל:

שם שמא כתב כו'. ופירש"י שכבר לוה ותוס' דחו דא"כ לא שייך נפל איתרע כיון שלוה על שטר זה הי"ל לשמרו רק שרוצה ללות עתה. ולישנא דגמ' דייק כרש"י וי"ל דהחשש שמא כתב ללות כו' ונתן לו השטר למלוה רק אמנה עד שילונו ואבדו שלא נזהר כ"ז שלא הלוהו. ואח"כ לוה ממנו דלא רצה לישבע שאבד השטר דקי"ל דצריך לישבע דשוה נגדו פרוטה. וכששוה לצור פרוטה חייב ש"ד ש"ש דכל שלא הלוהו הנייר דלוה ופקדון בידו והוי כשלם ולא רצה לישבע. דהלוה על ס' אם ימצאנו יהיה לו השטר לגבות בו ואם לאו יהיה ע"פ וישלם לו ע"י שובר ושפיר יגבה מלקוחות שלא כדין ולגבי דידיה אין חילוק דלוה. ולא אמר חשש שלא לוה כלל דלקנוניא לא חיישינן עכשיו. וכיון דנפל איתרע חיישינן כנ"ל:

ומיושב בזה תמיהת הרא"ש דמשני בשטר הקנאה לרש"י בין ילוה כו' מה מועיל כיון שלא מסר לו השטר במה זכה בלא קנין. ולמ"ש מיושב דלחוש שלא מסר לו עד תשרי אין חשש דהי"ל לשמרו. ורק החשש שמסר מיד בלי הלואה והאמין ושוב נשתעבד אף שלא ילוה כנ"ל ע"י מסירת השטר. ומיושב ג"כ שלא פירש"י דנשתעבד אם ילוה אח"כ יהיה מעכשיו החיוב. דזה שוב לא מהני כיון שמסר לו דהוי אמנה גמור דפסול כמבואר פ"ב דכתובות ברש"י ור"ן דאין עדות כלל שלוה כיון שמסר קודם כנ"ל:

ולא מסר לא מהני. וע"כ בין לא ילוה כנ"ל. ומיושב לשון רש"י בפירכא דא"ה מתני' כו' דבשטר דלאו הקנאה כו'. אא"כ ראו הלואת המעות מתני' כו' ע"ש למה פי' זה על הקושיא ולא אברייתא דאע"פ שאין מלוה עמו כו'. ולמ"ש מדויק לאפוקי מהפ' דסגי כשמלוה עמו דא"כ לא הוי פריך מידי דכל החשש כאן שהיה מלוה עמו ומסר לו רק לא הלוהו. ולכך פי' בהקושיא דע"כ אין כותבין אא"כ מלוה עמו היינו שרואין ההלואה. ופריך שפיר דלמאי ניחוש כנ"ל. ומשני דאיקרי וכ' לו ומסר לו אח"כ בלא הלואה כנ"ל:

ובפשיטות י"ל דכמו דעדים נאמנים שמוקדם דכ' ללות כו' משום דמאן דלא ידע דר' אסי לאו רשע כמ"ש הר"ן פ' א"נ דעבידי למיטעי כמו כן אמרינן אמלוה דלא ידע אז וסבור דכשר וכשנודע לו אח"כ דפסול לא נזהר לשמרו. כלשון רש"י אם היה כשר היה נזהר כו':

אמנם קשיא לי למ"ש הש"ך ס' מ"ג דבלא נראה פסולו בב"ד מהני במוקדם שיכתוב על השטר שלא יגבה בו רק מזמן שני. וא"כ לא שייך דלא נזהר משום דפסול דבידו לכתוב עליו כו' ולהראות בפני עדים ויוכל לגבות בו ממשעבדי מזמן ב'. וי"ל כיון דצריך לעדים לא נזהר כו':

אך קשה דלמה נפסל השטר משום הך חששא יכתוב המוצא עליו שיגבה רק מזמן המציאה ועוד גם הב"ד מהני שיכתבו עליו דלא חשיב נראה פסולו בב"ד כיון שמיד בא הספק לב"ד שא"א לגבות בו מזמן הראשון דנודע להם שנפל וכאלו כבר כתיב עליו וכ"ש דאין אלא חשש ואיך יחשב נראה פסולו. ובפרט למ"ש הר"ן פ"ב דכתובות בחתום ב' ולא מקוים רק א' מחייב שבועה ולא חיישינן שמא מזויף וע"א בכתב לא מהני. כיון דקיום דרבנן לא פסול רק על אותו שאינו מקוים אבל לענין הב' שמקוים אין חוששין כלל גם לאותו שאינו מקוים לענין שיפסול מה שודאי אמת ע"ש. א"כ החשש שמא כ' ללות דרק חששא דרבנן לכתחלה ודיעבד גבי להרמב"ם. א"כ זה שייך לענין לגבות מזמן הראשון דיש החשש. אבל לענין לגבות מזמן שני דמציאה דודאי כדין רק משום גזירה שמא יגבה או קנס לר"מ הא לענין זה שודאי כדין אנו תופסין שגם מזמן ראשון כדין כמו שם לענין קיום כנ"ל:

וי"ל כשא"א לכתוב עליו כמ"ש הש"ך שם שכתוב על כולו ע"ש. ועוד ניהו דלא חיישינן שלא לוה כלל לרש"י משום דמודה ולא חיישינן לקנוניא לפסול השטר שהיה כשר. אבל כיון שפסול רק שנבא להכשירו ע"י שנכתוב עליו שייך גם חשש שלא לוה כלל כנ"ל אף שמודה ועוד דלר"מ דקניס פקע השיעבוד כשלוה בתשרי ואין עדים כמו שטר שלוה בו ופרעו כו' וחזר ולוה דלא מהני גם לב"ח שאין עדים כנ"ל. ויש לדחות ולפי' א' א"ש. וכשאין הנייר ש"פ דאימעט מחיוב השבה רק השיוי מחמת הראיה ויליף פ"ב מאשר תאבד כו' דצ"ל בשעת אבדה ומציאה שוה פרוטה א"כ כיון דפסול ואינו שוה פרוטה בשעת מציאה זכה המוצא. וא"צ לכתוב עליו ולהכשירו שיהיה שוה פרוטה כנ"ל: