אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מבני חורין. אם אין הלוה מודה דשטרא דלא שעבד בה נכסים לאו שטרא הוא והוה כמלוה על פה ושאין עליה עדים: ורבנן סברי. להא מיהא הוי שטרא שתהא כמלוה על פה בעדים הלכך גבי מבני חרי ולהכי לא יחזיר דכיון דנפל אתרע ליה ואמרינן מזויף הוא כדקאמר לוה: ממשעבדי נמי גבי. כדמפרש לקמן אחריות טעות סופר הוא וחיישינן לפרעון ולקנוניא: אבל כשאין חייב מודה. ואפילו מודה שכתבו אלא שאמר פרעתיו: דברי הכל לא יחזיר. דחיישינן לפרעון כדקאמר: אף על פי ששניהם מודים כו'. חיישינן לקנוניא: בזמן שהלוה מודה. שהוא חייב לו: יחזיר למלוה. שאין כאן קנוניא דלא גבי ממשעבדי: גובה מנכסים משועבדים. ולא יחזיר ואפי' שניהם מודים דחיישינן לקנוניא: הני תרתי מילי הוי. ואת אמרת תיובתא דרבי אלעזר בחדא:

הא קאמר לא היו דברים מעולם. משמע שהלוה טוען שהוא מזויף דליכא למימר מה שטען לא היו דברים מעולם היינו שאומר פרעתי דא''כ נהדר ליה ללוה לצור ע''פ צלוחיתו ועוד דשמואל לא חייש לפרעון וקשה דאפילו יש בו אחריות אמאי לא יחזיר אם לא יקיימנו לא יגבה כלום ואם יקיימנו בדין יגבה ואין לומר דחיישינן שמא יוציאנו שלא בפניו או על הלקוחות ויתומים ולא נטעון להם מזויף משום דלא שכיח כמו שאין טוענין ליתמי נאנסו משום דלא שכיח כדאמרינן בהמוכר [את] הבית (ב''ב דף ע: ושם) וכיון דאין טוענין להו מזויף גם אין טוענין להם פרוע הוא אע''ג דשמואל סבר בפ' מי שמת (שם דף קנד: ושם) מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ונאמן לומר פרוע הוא במגו דאי בעי אמר מזויף מכל מקום ליתמי וללקוחות דלא טענינן מזויף לא טענינן פרוע הוא הא ליתא דאפילו לא נטעון להם מזויף הוא נטעון להם פרוע כדאמרי' בהמוכר [את] הבית (שם דף ע: ושם) גבי שטר כיס היוצא על היתומים דנשבע וגובה מחצה אבל בפלגא דפקדון טענינן להו החזרתי כמו אביהם שהיה נאמן לומר החזרתי במגו דאי בעי אמר נאנסו ולכך גם להם טענינן החזרתי אף על גב דלא טענינן להו נאנסו ועוד דעל כרחך טענינן להו מזויף או פרוע דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה דיוכל כל אדם להוציא על היתומים ולקוחות ושלא בפניו שטר מלוה או שטר מכר שעשה כרצונו ולא נטעון להם וכן מוכח בפרק גט פשוט (שם דף קעד: ושם) דרב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין ומפרש התם דנקיט שטרא אמר תנו קיימיה לשטרא לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה אלמא טענינן מזויף הוא בשביל יתומים דרב סבר בפ''ב דכתובות (דף יט.) מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ולא טענינן פרעתי א''כ אי לא קיימיה לשטריה טענינן מזויף וא''כ אמאי לא יחזיר ואין לומר כיון דנפל אתרע ליה הלכך אפילו יקיימנו יש לחוש שמא מזויף הוא ולכך קאמר לא יחזיר פן יטרוף כשתשתכח הנפילה דהא אמרינן לקמן (דף טז:) אמר שמואל מצא שטר הקנאה יחזיר דאי משום כתב ללות ולא לוה כו' משמע דאין הלוה בפנינו שהוא מודה מדקאמר שמא כתב ללות ולא לוה ואמאי יחזיר ניחוש שמא מזויף הוא ואפילו אם מקיים אותו. אינו מועיל וכן רב אסי דאמר לקמן (דף יז.) המוצא שטר שכתוב בו הנפק יחזיר אמאי יחזיר ניחוש שמא זייף חתימת הדיינין וי''ל דמילתא דשמואל ורב אסי מיירי שאין הלוה בפנינו ולכך יחזיר ואין לחוש שמא מזויף הוא וכשירצה לגבות נטעון מזויף ואם יקיימנו יגבה ואפי' אם יבא אח''כ הלוה ויטעון מזויף הוא אין לחוש כיון שבא לידו בהיתר וכן משמע לעיל (דף ז:) דקאמר ואחר שמצא שטר שנפל ליד דיין כו' משמע אם המלוה מצאו גובה כיון שבא לידו בהיתר אבל הכא במתני' איירי שהלוה בפנינו בשעת מציאה וטוען מזויף ולכך כיון דאיכא ריעותא דנפילה וגם טוען הלוה בודאי מזויף לא יחזיר כי יש לחוש שמא יגבה מיתומים ולקוחות או שלא בפניו ע''י קיום השטר והקיום אינו מועיל כי שמא טרח לזייף השטר בטוב עד שסבורים העדים שהיא חתימתן כי ההיא דגט פשוט (ב''ב דף קסז.) דמנח ידיה אזרנוקא וכתב שרבא בעצמו היה סבור שהיא חתימתו ומיהו מלוה עצמו יכול להיות שיגבה ע''י קיום לפי שהוא יודע באמת שהוא מזויף יטרח לסתור ראייתו וא''ת לעיל (דף ז:) דאמר רבי יוסי נפל ליד דיין הרי הוא בחזקתו ולא חיישינן לפרעון ואע''ג דמשמע שהלוה בפנינו וטוען פרעתי דומיא דרישא דשנים אדוקין בשטר ואמאי לא יהא נאמן לומר פרעתי במגו דאי בעי אמר מזויף הוא דאז לא יחזיר פן יגבה מיתומים ולקוחות ואפילו מקויים לא מהני ליה כדפרישית וי''ל דאין זה מגו דטוב לו לומר פרעתי שלא יכחישנו שום אדם מלומר מזויף כי ירא פן יקיימנו ואע''ג שהקיום אינו מועיל לגבות בו מכל מקום אין טוען ברצון דבר שיכול להכחישו ואם נאמר שמן הלוה בעצמו הוא גובה ע''י קיום מצינו למימר דהרי הוא בחזקתו לא שיחזירנו למלוה שיש לחוש פן יוציאנו על יתומים ולקוחות אלא אם יקיימנו המלוה בעודו ביד המוצא יגבה מן הלוה ולא חיישינן לפרעון: דברי הכל יחזיר לפרעון ולקנוניא לא חיישינן. ולשמא כתב ללות בניסן כו' נמי לא חיישינן כדאביי ולקנוניא משום יש בו אחריות נקט דבשאין בו אחריות לא שייך קנוניא דלא גבי ממשעבדי דלא ידע ברייתא דבסמוך א''נ רבי אלעזר סבר דאין בו אחריות גבי ממשעבדי לרבנן דאחריות ט''ס הוא אע''ג דלא ידע ברייתא דבסמוך דסבר אי לאו טעות סופר הוא מבני חרי נמי לא גבי דכיון שמחל השעבוד מחל גם הקרן כמו לרבי מאיר וכן משמע קצת דקאמר מחלוקת כשאין חייב מודה דהיינו באין בו אחריות ועל זה קאמר בתר הכי אבל חייב מודה לפרעון ולקנוניא לא חיישינן משמע דאאין בו אחריות קאי: הא מבני חרי גבי. בלא דיוקא הוי מצי לאתויי דקתני בהדיא וגובה מנכסים בני חורין אלא שכן דרך הגמרא: אלמא חיישינן לקנוניא. ואע''ג דמצינו למימר טעמא דלא יחזיר משום דשמא כתב ללות בניסן מ''מ קשיא דר''א דאמר יחזיר ולא חייש: הני תרתי מילי נינהו חדא היא. וא''ת ואמאי חדא היא הלא לא הוצרך לומר ר''א אבל כשחייב מודה דברי הכל יחזיר לפרעון ולקנוניא לא חיישינן דהומ''ל בין במודה בין באינו מודה לרבי מאיר יחזיר באין בו אחריות דאינו גובה בו כלום ולרבנן לא יחזיר דגבי ממשעבדי וחיישינן לקנוניא וי''ל דהא דקאמר לפרעון ולקנוניא לא חיישינן מתניתין קשיתיה דתנן וכל מעשה ב''ד יחזיר אלמא לא חיישינן לקנוניא ולא יעמידנו בשטרי חלטאתא כדדחי לקמן (דף טז:) וכיון דמכח מתניתין קאמר לא חשיב לה אבל מה שמפרש דלר''מ אינו גובה כלום באין בו אחריות זה לא הזקיקה אותו המשנה לפרש ולכך קאמר חדא היא ולשמואל בתרתי משום דהא דקאמר לא חיישינן לפרעון ולקנוניא לא מכח מתניתין קאמר דהא בעלמא קאמר ליה מצא שטר הקנאה בשוק כו':

אמר ר' אלעזר רישא דמתני' בשטרי דאית בהו אחריות דברי הכל לא יחזיר. ובשאין בהן אחריות מחלוקת שאין חייב מודה ר"מ אמר יחזיר דכל שטר שאין בו אחריות נכסין אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבני חרי.

ור' יוחנן אמר מחלוקת בשחייב מודה וכו'.

תניא כוותיה דר' יוחנן מצא שטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסים אע"פ ששניהן מודין לא יחזיר לא לזה ולא לזה אין בהן אחריות נכסים בזמן שמודה הלוה יחזיר למלוה אין הלוה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ששטר שאין בו אחריות נכסים אע"פ שאינו גובה ממשעבדי גובה מבני חרי דברי ר"מ.

וחכ"א אחד זה ואחד זה גובה ממשעבדי. פי' בהא מתניתא בשטר שאין בו אחריות בזמן שהלוה מודה יחזיר דהא לא גבי אלא מבני חרי דברי ר"מ וחכ"א לא יחזיר שגם שטר שאין בו אחריות גובה ממשעבדי נמצאת חלוקתם בשחייב מודה תיובתא דשמואל ור"א דאמרי מחלוקת בשאין חייב מודה וכי ר"מ סבר כי שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבני חרי ובהא מתניתא קתני כי שטר שאין בו אחריות נכסים גובה מבני חרי דברי ר"מ וברישא דמתני' בשטרי שיש בהן אחריות לא דיבר ר"א כלום. שמואל דאמר כולה מתני' בשאין חייב [מודה] אבל בשחייב מודה דברי הכל יחזיר למלוה דלפרעון ולקנוניא לא חיישי רבנן ומתניתא דקתני אע"פ ששניהן מודין לא יחזיר מאי טעמא לא יחזיר לאו משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא הלכך עוד הויא תיובת' למאן דתני בהדיא לא חיישינן לפרעון.

ורבנן סברי גבי. פרש"י ז"ל מבני חרי, ולא נהיר דאי הכי הויא ברייתא דלקמן תיובתא דרבי אלעזר בתרתי, ושמואל בתלת ותו דאמר שמואל מאי טעמיהו דרבנן משום דאחריות טעות סופר הוא אלמא אפילו ממשעבדי קאמרינן ושמואל ורבי אלעזר תרויהו מוקמי לה למתני' בחד טעמא אלא אפילו ממשעבדי קאמרינן:

תיובתא דר' אלעזר כחדא דקאמר לר"מ שטר שאין בו אחריות נכסים וכו' ובריתא קתני מב"ח גבי וקאמר נמי בין לר"מ בין לרבנן לא חיישינן לקנוניא וברייתא קתני אף על פי ששניהם מודים וכו' ואקשינן והא הני תרתי מילי לינהו ופריק חדאהיא דחד טעמא הוא משום דקאמר ר' אלעזר מחלוקת כשאין חייב מודה הוא דקמתרץ הכי.
ורש"י ז"ל כתבו ופירשו ולא דייק לן כלל דמ"ל חד טעמא מ"ל תרי טעמי מ"מ ר' אלעזר טעה בתרתי והוי תיובת' דידיה בתרתי ומ"ל אי משום חדא מילתא איצטריך למימר הכי או לא ותו א"ה דשמואל נמי לא הויא תיובתיה בתרתי כיון דאוקימא שמואל למתני' בשאין חייב מודה יחזיר הוזקק לומר שאין גובה מב"ח וכיון דהוצרך לסיים אבל בשחייב מודה ד"ה יחזיר הוזקק לומר לא חיישינן לפרעון ולקנוניא וא"ת הו"ל למימר דלא חיישינן לקנוניא אבל לא לימ' דלא חיישינן לפרעון אפילו אין חייב מודה הא ליכא למימר דודאי לכ"ע לקנוניא חיישינן כדאוקי' לקמן במתנות אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר אלא משום דלא חייש לפרעון הוא דאמרי' הכי והיכי הויא תיובתיה בתרתי טפי מדר' אלעזר ומשום דשמואל אמרה בתרי מימרא ליכא למימר דהוין תרתי ולשון הגאון ודאי מוכיח שחילק בין פרכא דר' אלעזר לקנוניא לא חיישינן למילתא דשמואל לפרעון לא חיישינן ואין זה כלום כמו שפירשתי ותו קשיא דלאו חדא היא ולא משום חד תירוצא אתו דהא הוה אפשר ליה לר' אלעזר למימר מחלוקת בשאין חייב מודה ורבי מאיר סבר כי אין בהם אחריות לא גבי כלל ולפיכך יחזיר ואם יש בהן אחריות לא יחזיר אפילו חייב מודוורבנן סברי בין כך ובין כך לא יחזיר אפילו חייב מודה חיישינן לקנוניא הילכך תרתי נינהו.
ור"ח ז"ל כתב דר' אלעזר לא שמעי' ליה דאמר בהדיא ד"ה לא חיישינן לפרעון פי' לפי' דהא דאמרינן אבל בשחייב מודה ד"ה יחזיר ולפרעון ולקנוניא לא חיישינן סיומי מילתא הוא ותלמודא מסיים ליה ואזיל וכיוצא בה בפרק כיצד הרגל וכיוצא בה בפרק המקבל במילתיה דרב ששת ובאומן קונה בשבח כלי דוק ותשכח.
אבל בעיקר שמועה זו על כרחינו צריכין אנו לפי' הראב"ד ז"ל, וכך פי' תיובתא דר' אלעזר בחדא דקאמר אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מבני חורין וברייתא קתני דמב"ח גבי אבל הא דקאמר בשחייב מודה ד"ה יחזיר דילמא בשטרי הקנא' קאמר אבל בשטרי דלאו הקנא' חיישינן משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואע"פ שחייב מודה אי משום קנוניא אי משום דלא קפיד בה כדאמרן ובריתא בשטרי דלאו הקנאה ולפיכך לא יחזיר אבל לשמואל קשיין תרתי אי סבר לה כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו ולא חייש לפרעון ומ"ה יחזיר אפילו אין חייב מודה וברייתא חיישא לפרעון ולקנוניא דאי לכתב ללות ולא לוה ליכא למיחש אי ס"ל כאביי ואההיא סוגיא אקשינן וכן עיקר וא"ת לר' אלעזר נמי נדוק דאי סבר ליה כאביי הויא תיובתא בתרתי ל"ק דמעיקרא איבעיי' בעלמא איבעי' לן ואמרינן דאיפשר דסבר לה כותיה ומוקי לה למתנ' בשאין חייב מודה והשתא אמרינן דאי שמואל סבר הכי טעה בתרתי אבל דר' אלעזר דלא דייקי' לא אותבינן ליה ואיפשר דמעיקרא נמי לא דייקינן אלא משום דשמואל דיינא הוה ונחית לעומקא דדינא וניחא ליה לאביי לאוקומי מימרי' כותי' ובזה איפשר לתרץ כדברי ר"ח ז"ל, והוא נכון.
ומה שכתב רבינו הגדול ז"ל וליתא לדשמואל דהא איתותב אינו נכון דלא איתותב אלא אי סבר לה כאביי אבל אי סבר לה כרב אסי לא איתותב בהא ומיהו ודאי ליתא לדשמואל וכן מה שדחה דברי אביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו מדרבא דאמר מכי שלמו ימי אכרזתא לא דייק לי דרבא לאו משום דלית ליה בעלמא עדיו בחתומיו זכין ליה פליג הכא דא"כ הוה מודי ליה לרבה דאמר מכי מטיא לידיה אלא רבא מטעמא אחרינא הוא דפליג הכא דלא ס"ל דליכול פירי מעידן אדרכתא לא מכי אחתימתא ולא מכי מטיא לידי' ומיהו ודאי לית הילכתא כאביי וסוגיין דעלמא דלא כאביי והכי אסכימו רבוותא דליתא לדאביי:

ורבנן סברי גבי. פירש רש"י גבי מבני חרי. ואינו מחוור, חדא מדאמר לקמן (בבא מציעא יד, א) אמר שמואל מאי טעמייהו דרבנן אחריות טעות סופר, [ואף ד]לא כתב כמי שכתב בו אחריות, אלמא לדידהו גובה אפילו מנכסים משועבדים. ועוד שאם אתה אומר כן, בסמוך דאותבינהו לשמואל ורבי אלעזר מברייתא לרבי אלעזר בחדא ושמואל בתרתי, הוה להו למימר לרבי אלעזר בתרתי ולשמואל בתלת, דהא קתני בההיא ברייתא בהדיא, וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה גובה מנכסים משועבדים, אלא גובה מנכסים משועבדים קאמר.

ורבי יוחנן אמר מחלוקת בשחייב מודה וכו' ורבנן סברי אפילו ממשעבדי נמי גבי. כלומר וחיישינן לפרעון ולקנוניא. ומיהו לרבי יוחנן אף לכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי חייש, דלית ליה דאביי, וכדמשמע בהדיא לקמן (בבא מציעא יא, א), דאמר רבי אסי אמר ר' יוחנן המוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו הנפק, וכתוב זמנו בו ביום, יחזירנו לבעלים דלפריעת בת יומא לא חיישינן, ואקשינן ומי אמר רבי יוחנן הכי, והא את הוא דאמרת משמיה דר' יוחנן שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה [בו] שכבר נמחל שעבודו, אימת אילימא למחר וליומא [אוחרא], מאי אריא שכבר נמחל שעבודו, תיפוק ליה דהוה ליה מוקדם, כלומר ואפילו לא נמחל שעבודו, אלא שעכשיו בא ללות בשטר שזמנו מוקדם להלואתו, פסול, אלמא לית ליה דאביי, דאי לאביי אין זה מוקדם, דהא עדיו בחתומיו זכין לו. ולאביי לית ליה מוקדם, אלא שהקדים ממש זמן כתיבתו, שהיה עומד בתשרי וכתב זמנו מניסן שעבר, וכן כתב כאן ושם רש"י ז"ל. אלא דניחא ליה לר' יוחנן לאוקומה בהכין, כי היכי דתיקום מתניתין אפילו בשטרי אקנייתא ומשום דקשיא ליה נמי, [אי כאוקימתא דרב אסי, כיון דאמרת דבשטרי דלא אקניתא כי ליתיה למלוה בהדיה לא כתבינן, לא חיישינן דילמא איקרי וכתבי.

תניא כותיה דר' יוחנן ותיובתא דר' אלעזר בחדא ותיובתא דשמואל בתרתי וכו', עד

שהיה ר' מאיר אומר שטר שיש בו אחריות נכסים, גובה מנכסים משועבדים, ושאין בו אחריות נכסים, גובה מנכסים בני חורין, וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה גובה מנכסים משועבדים. עד כאן גרסת הספרים ותו לא. ויש ספרים שכתוב בהם מפורש רב יהודאי גאון ז"ל תוספת לשון כך, תיובתא דר' אלעזר בחדא, דאמר לר' מאיר שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין, ואמרינן בין לר' מאיר בין לרבן לקנוניא לא חיישינן, ובהך ברייתא קתני שטר שאין בו אחריות וכו', וקתני בין לרבי מאיר בין לרבנן חיישינן לקנוניא, דקתני אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה [ואקשינן] והני תרתי מילי [הוא], חדא היא, דחד טעמא הוא, משום דקאמר ר' אלעזר מחלוקת בשאין חייב מודה הוא דקא מתרץ הכי. ותיובתא דשמואל בתרתי, חדא דר' אלעזר, וחדא דאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק וכו', ולא חיישינן לפרעון, וקתני הכא אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר, אלמא חיישינן לפרעון ולקנוניא וכל שכן לפרעון לחודיה. ואף רש"י ז"ל הביאו ללשון זה בפירושו (יד, א ד"ה ומשני), ואינו מחוור דאם כן אף לשמואל לא תהא תיובתיה אלא חדא, דמשום דקאמר נמי מחלוקת בשאין חייב מודה, הוא דקאמר דלא חיישינן לפרעון, ולפיכך המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים. ועוד דאפילו לר' אלעזר נמי נותביה מינה תרתי, דלאו חדא בחברתה תליין, דאפשר היה ליה לר' אלעזר למימר, דלר' מאיר שטר שאין בו אחריות אינו גובה אפילו מנכסים בני חורין, וסבירא ליה נמי חיישינן לפרעון ולקנוניא, ולימא הכין, מחלוקת בין כשאין חייב מודה בין כשחייב מודה, דר' מאיר סבר לעולם כל שאין בהם אחריות נכסים יחזיר, דקסבר שטר שאין בו אחריות, אינו גובה אפילו מנכסים בני חורין, אבל כשיש בהן אחריות נכסים, אפילו כשחייב מודה לא יחזיר, דחיישינן לפרעון ולקנוניא, ורבנן סברי אפילו אין בהן אחריות נכסים, גובה מנכסים משועבדין, ולפיכך לעולם לא יחזיר, דחיישינן לפרעון ולקנוניא, אלא ודאי ליתא להאי פירושא כלל.
ותיובתא דר' אלעזר בחדא, מדקאמר שטר שאין בו אחריות נכסים לר' מאיר אינו גובה לא מנכסים משועבדין ולא מנכסים בני חורין, אבל הא דקאמר ר' אלעזר כשחייב מודה דברי הכל יחזיר, דלא חיישינן לפרעון ולקנוניא, לא קשיא עליה ברייתא כלל, דדילמא טעמא דברייתא לא משום פרעון, אלא משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, ובשטרי דלא אקנייתא ולית להו דאביי, ודר' אלעזר בשטרי אקנייתא, אבל לשמואל ודאי הויא תיובתיה בתרתי, חדא דר' אלעזר, ואידך דלשמואל כשחייב מודה יחזיר לעולם, ואפילו בשטרי דלא אקנייתא אי אית ליה דאביי, ואהא דאיבעי לן לעיל אי שמואל אית ליה דאביי, סמיך השתא.והוא הדין דלר' אלעזר הויא תיובתא בתרתי אי אית ליה דאביי, אבל משום דלשמואל איבעיא לן ולא לר' אלעזר, הוא דלא אותיביה לר' אלעזר אלא בחדא, ואותביניה לשמואל בתרתי, וכן פירש הראב"ד ז"ל.

הא קאמר לא היו דברים מעולם. כתוב בתוספות ועוד דשמואל לא חייש לפרעון. אין להקשות היינו בשטר מקויים אבל הכא נימא דאיירי באינו מקויים ונאמן לומר פרעתי במיגו דאי בעי אמר מזוייף כדאמר שמואל במודה בשטר שכתבו לקמן בתוספות. דיש לומר דבזה לא ירויחו כלום דאכתי יקשה דניהדר ליה ממה נפשך כמו שמקשה בלא זה ועיקרו בא שלא יקשה אותה קושיא ואם כן צריך לומר במקויים וטוען פרעתי במיגו דאי בעי אמר כתבתי ללות ולא לויתי כיון דלא הוי שטר הקנאה. אבל דעת הפנים דאכתי יקשה ונהדר ללוה לצור על פי צלוחיתו כי אותו ועוד שבפנים בא לתרץ קושיא זו והכי פירושו ועוד ואפילו אם תמצא לומר דהכא איירי שטוען פרעתי ולא פרעתיו משום שהנחתיו בידו משום פשיטי דספרא ולכך לא נהדר ללוה מכל מקום הא לא חייש שמואל לפרעון והשתא לא שייך למימר דיהא נאמן במיגו דאי בעי אמר כתבתי ללות ולא לויתי אם כן היה כופר הכל ואין אדם מעיז לכך מודה לו מקצת.

עוד כתבו בתוספות דאם לא כן לא שבקת חיי וכו'. אין להקשות שאותו יכתוב שובר. כי יש לומר הוא בעצמו יטעון מזויף אבל היתומים לא טענינן להו מזויף. ועוד דשמא הן אינם רוצים לעשות שקר והכי פירושו לא שבקת חיי לכל הרוצים לעשות כדין. ובזה כמה פטפוטים הם מיושבים. עוד כתוב בתוספות ומיירי שאין הלוה בפנינו מדקאמר אי משום שמא כתב ללות ולא לוה וכו'. ואין להקשות דנימא דאיירי שהוא בפנינו מודה והכי קאמר אי משום שמא כתב ללות ולא לוה ואיכא פסידא דלקוחות דיש לומר אם כן הוה ליה למימר אי משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי כדקאמר לעיל ומדקאמר ולא לוה משמע דהיינו משום פסידא דלוה שמא לא לוה כלל. ועוד דאם כן גם הוה לאסוקי אי משום פרעון וקנוניא. וגם אין להקשות דנימא שהוא בפנינו וטוען לא לויתי או פרעתי ומודה שאינו מזויף ולא הוי מיגו כדפירש תוספות לקמן. דיש לומר אם כן לא היה לו לומר אי משום דשמא כתב ללות אלא הוה ליה למימר אי דקטעין כתבתי ללות וכו' או הוה ליה למימר אי משום דמזויף הוא הא לא טעין כיון דנקט כל הצדדין.

וגם אין להקשות דאיירי בדטעין פרעתי וקמשמע לן דלא מהימן במיגו דאי בעי אמר כתבתי ללות וכו'. דאם כן הוה ליה למימר ברישא אי משום פרעון.

עוד כתבו בתוספות ומיהו מלוה עצמו יכול להיות שיגבה על ידי קיום וכו'. נראה דלכך פירש כן משום דאם תמצא לומר דאפילו מלוה עצמו לא יגבה אמאי לא יחזיר ביש בו אחריות יקרענו ויחזיר לו לצור על פי צלוחיתו כמו אין בו אחריות כיון דסוף סוף לא חזי למידי. מיהו מצי למימר דלא ניחא ליה דלקרעוה דאולי ישוב לוה תודה או שמא לא תועיל הודאה גבי לקוחות כיון דמתחילה טען מזויף לכך אמרו יכול להיות.

עוד כתבו בתוספות ויש לומר דאין זה מיגו וכו'. ואף על גב דשמואל לעיל אמר במודה בשטר שכתבו דנאמן לומר פרעתי במיגו דאי בעי אמר מזויף. דשאני התם כיון שאין השטר מקויים האי שטרא חספא בעלמא ומאן מקיים לשטרא לוה הא קאמר פרעתי והוי כאלו אין כאן שטר אבל הכא שהשטר מקויים רק שאם היה טוען מזויף היה משום דנפל אבל אי לא טעין מידי שטר מעליא הוא וגובה בו שלא בפניו או מלקוחות ויתומים אין להאמינו במיגו לגרע השטר כיון שאין המיגו טוב כדפירש תוספות.

עוד כתבו בתוספות מצינו למימר דהרי הוא בחזקתו לא שיחזירנו למלוה וכו'. אין להקשות אם כן אמאי פריך לעיל דרבי יוסי אדרבי יוסי נימא הא דאמר לא יחזיר משמע דנאמן לומר פרעתי במיגו דאי בעי אמר מזויף ולא יחזיר שלא יגבה מלקוחות ומיתומים. דיש לומר אם כן עודה תחת בעלה נמי כיון דאיכא מיגו כדפרשינן לעיל אלא ודאי ליכא למימר הכי. וגם אין להקשות כי קאמר לעיל איפוך ופריך דרבנן אדרבנן נתרץ כן דרבנן לא מפלגי. דיש לומר כדפרישית לעיל דלעולם רבי יוסי קאי אדרבנן דאמאי דקאמרי רבנן לא יחזיר אמר איהו עודה תחת בעלה יחזיר ואם כן אמאי יחזיר כיון דאיכא מיגו. גליון.

אמר רבי אלעזר מחלוקת בשאין חייב מודה וכו'. על כרחך בטוען מזויף הוא דאי בטוען כתב ללות ולא לוה אי נמי פרעתי אפילו לרבי מאיר דאמר דשטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה כלל להדריה ללוה לצור על פי צלוחיתו של לוה. אלא על כרחך בטוען מזויף עסקינן וכיון דכן דכי תנן דיש בהן אחריות נכסים לא יחזיר משום דילמא כתב ללות ולא לוה היא וכדפרשינן לעיל לשמואל. הילכך על כרחך רבי אלעזר בשטרי דלאו הקנאה מוקי לה למתניתין דאי בשטרי הקנאה הא ליכא למיחש לכתב ללות ולא לוה דמשעת קנין שעביד נפשיה אלא בשטרי דלאו הקנאה עסקינן ואפילו הכי כשחייב מודה יחזיר ולא מיישינן לכתב ללות ולא לוה דסבירא ליה לרבי אלעזר כאביי דאמר עדיו בחתומיו וכו'. ואם תרצה תפרש דרבי אלעזר אפילו בשטרי הקנאה מוקי לה למתניתין ובלבד שתאמר דרבי אלעזר נהי דלקנוניא לא חייש לפרעון חייש ופליג עליה דשמואל בהא ומשום הכי יש בהן אחריות נכסים כיון שלוה טוען מזויף הוא לא יחזיר דתיישינן לפרעון אפילו בשטרי הקנאה ואף על גב דלוה לא אמר הכי כיון דשטרא פריעא הוא מילתא דלא רמיא עליה דלוה הוא ואמר ולאו אדעתיה. הר"ה אבל בשחייב מודה דברי הכל יחזיר.

לפרעון ולקנוניא לא חיישינן. משום שטר שיש בו אחריות איצטריכא ליה למימר הכי. אי נמי אפילו משום שטר שאין בו אחריות נמי איצטריך דקסבר לרבנן אחריות טעות סופר הוא וגבי ממשעבדי. ולא גרסינן מה שכתוב בספרים ורבנן סברי לא יחזיר ממשעבדי הוא דלא גבי הא מבני חרי גבי. תוספות שאנ"ץ.

דברי הכל יחזיר. ואם תאמרן בשטרי דלאו הקנאה ליחוש שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי. ויש לומר דכיון שאין כותבין אלא אם כן מלוה עמו לא חיישינן דילמא איקרי וכתיב. אי נמי סבר ליה כאביי. וכן נראה דאי סבר לה כרב אסי כמו שאומר יחזיר דלא חיישינן לפרעון ולקנוניא היה לו לפרש נמי דלא חיישינן שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: אבל כשחייב מודה דברי הכל יחזיר לפרעון ולקנוניא לא חיישינן. ואם תאמר מכל מקום ניחוש שמא כתב ללוה בניסן ולא לוה עד תשרי והוה ליה מוקדם ופסול כדאמרינן לעיל בסוגיין. ורבינו תם תירץ דרבי אלעזר בשטרי הקנאה מוקי לה למתניתין אם כן כי אין חייב מודה נמי יחזיר אפילו לרבנן דאי משום כתב ללות ולא לווע ליכא למיחש דהא משעת קנין שעבד נפשיה ואי משום פרעון הא אמר דלפרעון ולקנוניא לא חיישינן. ויש מתרצים דרבי אלעזר כאביי סבירא ליה דעדיו בחתומיו זכין לו וכיון דחייב מודה ואמר תנו לו שטרו הא מטי שטרא לידיה וזוכה למפרע משעת חתימה הילכך ניחא ליה טפי למימר דאפילו לפרעון ולקנוניא לא חיישינן. ולי נראה דרבי אלעזר בשטרי אקנייתא מוקי לה וכרב אסי ואפילו הכי כשאין חייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון כיון דטען דפרע אבל כשחייב מודה דלא פרע אז סבירא ליה דלא חיישינן לקנוניא דלקוחות דדילמא פרע וטען דלא פרע לפסידא דלקוחות. ורבי אלעזר לית ליה דשמואל לגמרי דאלו שמואל לא חייש לפרעון כלל דקאמר המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים ואף על פי שאין הלוה מודה הילכך רבי אלעזר לית ליה דאביי כלל. עד כאן.

ורבנן סברי גבי. פירש רש"י ז"ל גבי מבני חורין. ואינו מחוור חדא מדאמרינן לקמן אמר שמואל מאי טעמייהו דרבנן אחריות טעות סופר הוא ולא כתב כמי שכתב בו אחריות אלמא לדידהו גובה אפילו מנכסים משועבדים ועודן שאם אין אתה אומר כן בסמוך דאותבינהו לשמואל ורבי אלעזר מברייתא לרבי אלעזר בחדא ולשמואל בתרתי הוה להו למימר לרבי אלעזר בתרתי ולשמואל בתלת דהא קתני בההיא ברייתא בהדיא וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה גובה מנכסים משועבדים. אלא גובה מנכסים משועבדים קאמר. הרמב"ן והרשב"א ז"ל.

ולפי דעתי יפה כוון רש"י ז"ל דכיון דרבי אלעזר השתא ברייתא דלקמן לא שמיע ליה וסבירא ליה דלרבי מאיר שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא וכו'. לית ליה לאפושי פלוגתא בין רבי מאיר ורבנן בכולי האי דכיון דברייתא לא שמיע ליה מנא ליה מתוך משנתנו דרבנן סברי אפילו ממשעבדי גבי דהא אפילו אי אמרינן מבני חרי בלחוד גבי אית להו למפלג אדרבי מאיר ולמימר מאי דאמרינן במתניתין דלא יחזיר כיון דאין חייב מודה ואם לא נפרש כן אלא אפילו ממשעבדי יקשה עלינו מאי דאמרינן בסמוך דלא הויא תיובתיה דרבי אלעזר אלא בחדא משום דחד טעמא הוא וכמו שיתבאר בסייעתא דשמיא. ומאי דמייתי ראיה נמי מדשמואל דאמר לקמן מאי טעמא דרבנן אחריות טעות סופר הוא אינה ראיה דשמואל בתר דשמעה להך ברייתא דמותבינן עליה אמר הכי. ומאי דקאמרינן נמי דאם כן הויא תיובתיה דרבי אלעזר בתרתי ודשמואל בתלת אינו כן דחדא הויא וחד טעמא הוא וכמו שיתבאר בסייעתא דשמיא. הר"ן ז"ל.
וכתוב בגליון תוספות וזה לשונו: אפילו למאי דפריך לרבי אלעזר דלרבנן שטר שאין בו אחריות לא גבי ממשעבדי והכא קתני דגבי מכל מקום לא חשיב תרתי דחד טעמא הוא משום דלרבי מאיר לא גבי ממשעבדי דאין סברא להפליג חכמים מרבי מאיר כל כך שיגבה ממשעבדי כיון דלרבי מאיר לא גבי כלל.

ורבי יוחנן אמר מחלוקת וכו'. ורבנן סברי אפילו ממשעבדי נמי גבי כלומר וחיישינן לפרעון ולקנוניא. ומיהו רבי יוחנן אף לכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי חייש דלית ליה דאביי וכדמשמע בהדיא לקמן דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן המוצא שטר שכתוב בו הנפק וכו' ואקשינן ומי אמר רבי יוחנן הכי וכו' אלמא לית ליה דאביי דאי לאביי אין זה מוקדם דהא עדיו בתתומיו זכין לו ולאביי לית ליה מוקדם אלא שהקדים ממש זמן כתיבתו שהיה עומד בתשרי וכתב זמנו מניסן שעבר וכן כתב רש"י כאן ושם. אלא דניחא לרבי יוחנן לאוקמי בהכין כי היכי דתיקום מתניתין אפילו בשטרי אקנייתא. ומשום דקשיא ליה נמי אי כאוקימתא דרב אסי כיון דאמרת בשטרי דלאו אקנייתא כי ליתיה למלוה בהדיה לא כתבינן לא חיישינן דילמא איקרי וכתב. הרשב"א.
וכתוב בגליון תוספות ורבי יוחנן אמר מחלוקת בשחייב מודה אבל אין חייב מודה פירוש אפילו שאין החייב בפנינו כאן שהיה מודה ולא הוי כאין חייב מודה דרבי אלעזר וכן פירש בקונטרס מאי טעמא דחיישינן לפרעון. והוא הדין דהוה מצי למימר דחייש דילמא כתב ללות ולא לוה כלל דאפילו לאביי איכא למיחש להכי כיון דאין חייב מודה כאן לפנינו היכא דלא מטא לידיה מודה אביי אלא ניחא ליה דאפילו בשטרי הקנאה דליכא למיחש לשמא כתב ללות ולא לוה לא יחזיר משום דחיישינן לפרעון. עד כאן.

וכתב עליו הגליון וזה לשונו: כתוב בגליון תוספות ולא הוי כאין חייב מודה דרבי אלעזר וכו'. פירוש דעל כרחך איירי רבי אלעזר בטוען מזויף דאם לא כן נהדר ללוה לצור על פי צלוחיתו כדפירש תוספות אבל רבי יוחנן יכול לפרש נמי דכתב ללות ולא לוה או שאינו בפנינו. עד כאן.

וזה לשון תוספות שאנ"ץ: אבל בשאין חייב וכו'. אינו כההיא דרבי אלעזר דלעיל דקאמר מזויף הוא אלא הכא אפילו שתיק או ליתיה קמן לא יחזיר דחיישינן לפרעון. עד כאן.
דברי הכל לא יחזיר דחיישינן לפרעון דאפילו לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו הוה מצי למימר דלא יחזיר שמא כתב ללות ולא לוה כלל כיון דאין חייב מודה. אלא ניחא ליה למימר דאפילו בשטרי הקנאה לא יחזיר משום דחיישינן לפרעון. תוספות שאנ"ץ והרא"ש ז"ל.

כתוב במקצת נוסחי פירושא ומשמיה דמר רב יהודאי גאון נקיטי ליה תיובתא דרבי אלעזר בחדא דקאמר לרבי מאיר שטר שאין בו אחריות נכסים וכו'. וברייתא קתני וכו' מבני חרי גבי וקאמר נמי בין לרבי מאיר בין לרבנן לא חיישינן לקנוניא וברייתא קתני אף על פי ששניהם מודים וכו'. ואקשינן והא הני תרתי מילי נינהו ופריק חדא היא דחד טעמא וכו' ורש"י כתב פירושו ולא דייק לן כלל דמה לי חד טעמא מה לי תרי טעמא מכל מקום רבי אלעזר טעה בתרתי והוי תיובתא דידיה בתרתי ומה לי אי משום חדא מילתא איצטריך למימר הכי או לא. ותו אי הכי דשמואל נמי לא הויא תיובתא בתרתי כיון דאוקמי שמואל למתניתין בשאין חייב מודה יחזיר הוזקק לומר שאין גובה מבני חורין וכיון דהוצרך לסיים אבל בשחייב מודה דברי הכל יחזיר הוזקק לומר לא חיישינן לפרעון ולקנוניא ואם תאמר הוה ליה למימר דלא חיישינן לקנוניא אבל לא לימא דלא חיישינן לפרעון אפילו אין חייב מודה הא ליכא למימר דודאי לכולי עלמא לקנוניא חיישינן כדאוקי לקמן במתניתין אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר אלא משום דלא חייש לפרעון הוא דאמרינן הכי והיכי הויא תיובתיה בתרתי טפי מדרבי אלעזר ומשום דשמואל אמרה בתרי מימרא ליכא למימר דהוין תרתי. ולשון הגאון ודאי מוכיח שחילק בין פירכא דרבי אלעזר לקנוניא לא חיישינן למילתא דשמואל לפרעון לא חיישינן ואין זה כלום כמו שפירשתי. ותו קשיא דלאו חדא היא ולא משום חד תירוצא אתו דהא הוה אפשר ליה לרבי אלעזר למימר מחלוקת וכו' כמו שהקשו בתוספות בדבור המתחיל הני תרתי מילי וכו'. ורבינו חננאל כתב דרבי אלעזר לא שמעינן ליה דאמר בהדיא דברי הכל לא חיישינן לפרעון. פירוש לפירושו דהא דאמרינן אבל בשחייב מודה דברי הכל יחזיר ולפרעון ולקנוניא לא חיישינן סיומי מילתא הוא ותלמודא מסיים לה. וכיוצא בה בפרק כיצד הרגל. וכיוצא בה בפרק המקבל במילתיה דרב ששת ובאומן קונה בשבח כלי דוק ותשכח. אבל בעיקר שמועה זו על כרחך צריכין אנו לפירוש הראב"ד וכך פירש תיובתא דרבי אלעזר בחדא דקאמר אינו גובה לא מנכסים משועבדים וכו' וברייתא קתני דמבני חרי גבי אבל הא דקאמר בשחייב מודה דברי הכל יחזיר דילמא בשטרי הקנאה קאמר אבל בשטרי דלאו הקנאה חיישינן משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואף על פי שחייב מודה אי משום קנוניא אי משום דלא קפיד בה כדאמרן וברייתא בשטרי דלאו הקנאה ולפיכך לא יחזיר אבל לשמואל קשיין תרתי אי סבר לה כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו ולא חייש לפרעון ומשום הכי יחזיר אפילו אין חייב מודה וברייתא חיישא לפרעון ולקנוניא דאי לכתב ללות ולא לוה ליכא למיחש אי סבירא ליה כאביי. ואההיא סוגיא אקשינן וכן עיקר. ואם תאמר לרבי אלעזר נמי נדוק דאי סבר ליה כאביי הויא תיובתא בתרתי. לא קשיא דמעיקרא איבעיי בעלמא איבעיא לן ואמרינן דאפשר דסבר לה כוותיה ומוקי לה למתניתין בשאין חייב מודה והשתא אמרינן דאי שמואל סבר הכי טעה בתרתי. אבל דרבי אלעזר דלא דייקינן לא אותבינן ליה ואפשר דמעיקרא נמי לא דייקינן אלא משום שמואל דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא וניחא ליה לאביי לאוקמי מימריה כוותיה ובזה אפשר לתרץ כדברי רבינו חננאל והוא נכון. הרמב"ן והרשב"א.
וזה לשון רבינו חננאל: תניא כוותיה דרבי יוחנן מצא שטר חוב אם יש בהן אחריות נכסים אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה אין בהם אחריות נכסים בזמן שהלוה מודה (לא) יחזיר למלוה אין הלוה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ששטר שאין בו אחריות נכסים אף על פי שאינו גובה ממשעבדי גבי מבני חרי דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה גובה ממשעבדי פירוש דהא מתניתא סבירא לה דשטר שאין בו אחריות נכסים בזמן שהלוה מודה יחזיר למלוה דהא לא גבי אלא מבני חרי דברי רבי מאיר וחכמים אומרים לא יחזיר שגם שטר שאין בו אחריות גובה ממשעבדי נמצאת חלוקתן בשחייב מודה תיובתא דשמואל ולרבי אלעזר דאמרי מחלוקתן בשאין חייב מודה וכי רבי מאיר סבר כי שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבני חרי ובהא מתניתא קתני כי שטר שאין בו אחריות נכסים גבי מבני חרי דברי רבי מאיר וברישא דמתניתין בשטרי שיש בהן אחריות לא דבר רבי אלעזר כלום ושמואל דאמר כולה מתניתין בשאין חייב מודה וכשחייב מודה דברי הכל יחזיר למלוה דלפרעון ולקנוניא לא חיישי רבנן ומתניתין קתני אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא הילכך עוד הויא תיובתא למאן דתני בהדיא אף על פרעון לא חיישינן והוא שמואל דאמר המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירו לבעלים דלא חיישינן לפרוון משום הכי אמרינן תיובתא דשמואל בתרתי אבל רבי אלעזר לא שמעינן ליה דאמר בהדיא דברי הכל לא חיישינן לפרעון תיובתא עליה בחדא. עד כאן.
ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: ולשמואל בתרתי. פירוש אי סבירא ליה כאביי. ובקונטרס פירש דלשמואל בתרתי משום דשמואל אפילו לפריעה גרידא לא חייש אבל לרבי אלעזר דוקא לפרעון ולקנוניא לא חייש אבל לפרעון גרידא חייש. עד כאן.

ובגליון כתוב וזה לשונו: חדא היא דחד טעמא טאמר וכו'. משמע דעת רש"י דקרי להו חדא משום דלעולם יש לעשות פלוגתא שלהן בפחות שנוכל או בחייב מודה או בשאין חייב מודה ולכך כיון דעבד פלוגתא באין חייב מודה הוצרך לסיים אבל חייב מודה וכו'. אבל התוספות הקשו עליו דכיון דהכל תלוי בזה אי באין בו אחריות גובה או לא אם כן הוי הכל תלוי בחד פלוגתא עד כאן.

כתוב בתוספות דבור המתחיל: הני תרתי מילי נינהו וכו'. מתניתין קשיתיה דתנן וכל מעשה בית דין וכו'. אין להקשות אם כן כיון דלא חשיב האי פירכא דלא הוה מצי לאוקומי בחייב מודה ולא חייש לקנוניא אם כן גם מכח ההיא משנה הוצרך לאוקומי פלוגתא באין חייב מודה אם כן יש לנו לומר לרבי מאיר דלא גבי כלל דיש לומר דייקא דלוקי פלוגתייהו בחייב מודה ומשום דחיישינן לשמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ולא לוקי פלוגתייהו באין חייב מודה. ואין להקשות אם כן הדרא קושיין לדוכתה דתרתי מילי נינהו דלוקי פלוגתא בין בחייב מודה בין באין מודה בחייב מודה משום דחיישינן שמא כתב ללות בניסן כדפירשתי ומאי קאמר אבל בחייב מודה דברי הכל יחזיר ויש לומר דהא לא קשיא ליה דמצי למימר דגם ברייתא לא חיישא להכי דסבר כאביי והא דקאמר אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר היינו משום דחיישינן לפרעון ובהא מתניתין מסייעא ליה כדפירש תוספות לא קשיא ליה אלא הא דאמר לרבי מאיר אינו גובה אפילו מבני חורין באין בו אחריות וחזינן בברייתא דפליגא בהא בהדיא ועוד נראה דקשיא קושיא אחרת המתרצת את זו לרבי אלעזר דמוקי פלוגתא באין חייב מודה פירוש דטעין מזויף כדפירשתי אם כן היאך מיישב מתניתין דלקמן כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר אי בחייב מודה אפילו לא היה בו הנפק יחזיר כדקאמר לעיל ואי אין חייב מודה דטוען מזויף כמו ברישא אפילו קיום לא יועיל כדפירש תוספות לעיל אלא על כרחך באין הלוה לפנינו אם כן לא הוי סיפא דומיא דרישא דרישא נמי איירי בשאין הלוה בפנינו ויחזיר למלוה לצור על פי צלוחיתו כית דלרבי מאיר אין בו אחריות אינו גובה בו כלל אף על גב דשמא אם היה הלוה בפנינו היה טוען שמא כתבתי ללות ולא לויתי מכל מקום נחזיר לו מספק ספיקא דילמא אי הוה בפנינו הוה מודה ואפילו לא היה מודה דילמא הוה טעין מזויף אף על גב דהא לא שכיח גם כתבתי ללות ולא לויתי לא שכיח אבל אי הוה מוקי לה בין בחייב מודה בין אינו מודה אז גם איירי באינו לפנינו דומיא דסיפא דאיירי בהכי קתני ברישא דידה שאני אומר כתובין היו ונמלך כדאמר לקמן אם כן אינו לפנינו אמאי יחזיר למלוה דילמא הוה טעין כתבתי ללות ולא לויתי והא שכיח הוא דאפילו חייב מודה הוא חיישינן וטענת מזויף לא שכיחא כלל כיון דמקויים. עד כאן. גליון.
ומה שכתב רבינו הגדול וליתא לדשמואל דהא איתותב אינו נכון דלא איתותב אלא אי סבר לה כאביי אבל אי סבר לה כרב אסי לא איתותב בהא ומיהו ודאי ליתא לדשמואל. וכן מה שדחה דברי אביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו מדרבא דאמר מכי שלמו ימי אכזרתא לא דייק ליה דרבא לאו משום דלית ליה בעלמא עדיו בחתומיו וכו' פליג הכא דאם כן הוה מודי ליה לרב דאמר מכי מטיא לידיה אלא רבא מטעמא אחרינא הוא דפליג הכא דלא סבירא ליה דליכול פירי מעידן אדרכתא לא מכי אחתימה ולא מכי מטיא לידיה ומיהו ודאי לית הלכתא כאביי וסוגיין דעלמא דלא כאביי והכי אסכימו רבוותא דליתא לדאביי. הרמב"ן.

אבל הר"ן קיים דברי הגאון ורש"י וזה לשונו: הך לישנא מתיובתא דרבי אלעזר בחדא וכו'. עד דחיישינן לפרעון משמיה דמר יהודאי נקטי ליה ומחו ליה רבנן בתראי מאה עוכלי בעוכלא דאם כן דלרבי אלעזר חדא היא דחד טעמא הוא וכמו שפירש רש"י דשמואל נמי לא הויא תיובתיה בתרתי דכיון דאוקמה שמואל וכו' והא ודאי לאו קושיא היא וכבר נשמר הגאון ממנה דנהי דהוזקק שמואל לומר דבשחייב מודה לא חיישינן לקנוניא וכמו שהוזקק רבי אלעזר לומר כן מכל מקום לא הוזקק לומר דלפרעון לא חיישינן בשאין חייב מודה ומשום הכי הויא תיובתיה בתרתי במאי דאמר נמי דלפרעון לא חיישינן שלא יצא מכלל דבריו הראשונים וזהו שהזכיר הגאון בפירכיה דרבי אלעזר קנוניא ובפירכיה דשמואל פרעון. וכן הם מפורשים דברי רש"י בפירושיו שאמר דהך קושיא דפרעון לא קשיא לרבי אלעזר כלל. אבל הקשו עוד על הגאון דלאו חדא היא ולאו משום חד תירוצא דהוה אפשר ליה לרבי אלעזר למימר מחלוקת בשאין חייב מודה דרבי מאיר סבר כי אין בהם אחריות נכסים וכו' וכמו שהקשו בתוספות.
ואני אומר שקושייתם על דעתם בלבד היא שפירשו הא דאמר רבי אלעזר ורבנן סברי גבי אף ממשעבדי קאמר ולפי זה הא מתוקמא מתניתין שפיר בין כשחייב מודה בין כשאין מודה והוא מתותב רבי אלעזר מתרתי אבל זה לא עלה על דעת הגאון ואף רש"י שפירש דבריו לא כתב כן דכיון דרבי אלעזר סבירא ליה אליבא דרבי מאיר דשטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה אפילו מבני חורין דברייתא לא שמיע ליה לית ליה למימר אליבא דרבנן דפליגי עליה אלא שמבני חורין גבי דבהכי סגי ליה וכיון שכן כי אמרי רבנן בין כך ובין כך לא יחזיר באין בהן אחריות נכסים לא מתוקמא אלא בשאין חייב מודה אבל בשחייב מודה ודאי יחזיר דליכא למיחש כלל וכיון שכן אף ביש בהן אחריות נכסים כי אמרינן לא יחזיר דוקא באין חייב מודה דבין כך ובין כך קתני ובחדא גוונא תני להו אלמא דלקנוניא לא חיישינן הילכך כוליה מילתיה דרבי אלעזר חדא הוא וחד טעמא הוא אבל לשמואל נהי דהוה ליה למימר דלא חיישינן לקנוניא כרבי אלעזר לפרעון הוה ליה למיחש אלא דאיהו אמר מילתיה מסברא דנפשיהי ומשום הכי איתותב בתרתי. זהו דעתי בלשונו של הגאון שאף על פי שאינו מעיקר גמרא כיון שהוא אמרו. ורש"י פירש אית לן למשכוני נפשין אדרבנן כי היכי דליקום שפיר וכבר עמדתי על דברי גדולי האחרונים שאמרו דלא אפשר שיחוש רבי אלעזר לפרעון ולא יחוש לקנוניא דלית לן למימר דלא ניחוש לקנוניא אלא אם כן אין אנו חוששין לפרעון וסמכו על דברי הראב"ד ששבש זה הלשון ואמר דמשום הכי לא הוי תיובתיה דרבי אלעזר אלא בחדא משום דהא רבי אלעזר אפשר לאוקמה בשטרי הקנאה וברייתא בשטרי דלאו הקנאה אבל דשמואל הויא תיובתיה בתרתי אי סבירא ליה כאביי דוק ותשכח. ואיני רואה שהרויחו כלום שכבר כתבתי למעלה דהא רבי אלעזר אי אפשר לאוקמי בשטרי הקנאה אלא אם כן תאמר דחייש לפרעון ולא חייש לקנוניא וכמו שכתבנו למעלה והלא הם לא שבשו זה הלשון אלא מפני שאמרו שאי אפשר שלא יחוש רבי אלעזר לקנוניא אלא מטעם שלא יחוש לפרעון וכמו שתראה בחדושי הרמב"ן. עד כאן לשונו.

וזה לשון הריטב"א: תניא כוותיה דרבי יוחנן ותיובתא דרבי אלעזר בחדא דקתני אם אין בו אחריות נכסים וכו'. עד חדא היא דמשום דקאמר רבי אלעזר מחלוקת בשאין חייב מודה הוא דקמתרץ הכי. עד כאן. והפירוש הזה מלשון רב יהודאי גאון ופירש רש"י דכיון דאמר רבי אלעזר דמחלוקת בשאין תייב מודה ואפילו הכי אמר רבי מאיר יחזיר לא סגיא ליה דלא לימא דבשחייב מודה דברי הכל יחזיר דהא ליכא למימר דברי הכל לא יחזיר דהא על כרחך לרבי מאיר יחזיר וכיון דהוצרך לומר דברי הכל יחזיר ואפילו לרבנן לא סגיא דלא ליתא לפרעון ולקנוניא לא חיישינן דאי לא מאי טעמייהו דרבנן כיון דסבירי להו שטר שאין בו אחריות גובים בו. ואיכא למידק טובא דאם כן לשמואל נמי נימא הכי דכיון דקאמר לעיל דמתניתין בשאין חייב מודה ואפילו הכי לרבי מאיר יחזיר איצטריך לומר לכשחייב מודה דברי הכל יחזיר ומשום דלפרעון וקנוניא לא חיישינן.
ועוד דאפילו לרבי אלעזר לאו חדא מגו חדא היא דהוה מצי למימר דבתרתי פליגי דלרבי מאיר אפילו בשאין חייב מודה יחזיר משום דלא גבי ליה ולרבנן אפילו בשחייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון לקנוניא. ויש ליישב לפי שיטה זו דרבי אלעזר מיקם הוה קים ליה דבשאין חייב מודה בלחוד הוא דפליגי ואם כן לא סגיא דלא לימא בשחייב מודה דברי הכל יחזיר ומשום דלפרעון ולקנוניא לא חיישינן אבל לשמואל אמרינן לאו משום מאי דמוקים מתניתין בשאין חייב מודה איצטריך לומר דלא חיישינן לפרעון וקנוניא דהא איהו לא קאמר דבשחייב מודה דברי הכל יחזיר וכדמיהא עבד איהו מימרא דהמוצא שטר הקנאה יחזירו לבעלים לאלתר ולא ניחוש לפרעון. והראב"ד פירש דמשום הכי לא הויא תיובתא דרבי אלעזר בתרתי משום דהא דקתני מתניתין אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר מצי איהו למימר דלאו משום דחיישינן לקנוניא אלא משום דמיירי בשטרי דלאו אקנייתא ומשום שכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ולית ליה דאביי ואף על גב דלעיל פרישנא דעל כרחך רבי אלעזר כאביי סבירא ליה אנן לא מותבינן אלא מאי דאשכחן להדיא בשמעתין דלעיל ולא אשכחן בהדיא דנימא דרבי אלעזר סבירא ליה כאביי כי היכי דאמרינן בהדיא אליבא דשמואל הילכך לשמואל הוא דהויא תיובתא אבל לרבי אלעזר לא הויא תיובתא לפום פשטא דסוגיין. ומיהו כי מעיינת לה שפיר איפכא הוי דמימרא דרבי אלעזר גופיה מוכחא דסבירא ליה כאביי.
ודשמואל לא מוכחא הכי דאיהו לא קאמר אלא שהמוצא שטר הקנאה יחזיר אבל במוצא שטר הקנאה והלוה מודה לא ידעינן מאי קאמר אל סבירא ליה כאביי או לא. כך פירש הרב ועמו הסכימו מקצת רבותי. ומיהו ודאי קשה לי טובא שאין זו שיטת התלמוד דנשבוק מאי דאפשר לאותובי לפום קושטא דמילתא. ונפרוך מאי דלא הוי לפום קושטא גם לפירוש רש"י קשיא טובא דאפילו תימא דחדא מיגו חדא הוצרך רבי אלעזר לומר מכל מקום בתרתי מילי פליג אברייתא ואם כן אמאי לא הויא תיובתא דרבי אלעזר בתרתי. לכך הנכון. דלרבי אלעזר אי אפשר לאותובי לגמרי, משום דהא מתניתין בשטרי דלאו אקנייתא. ומשום שמא כתב ללות ולא לוה הוא דקתני אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר דאפשר דאיהו לית ליה דאביי כלל וקסבר דה~ מתניתין בשטרי דלאו אקנייתא ומשום שמא כתב ללות וכו' וכפי הפירוש השני שפירשתי לעיל וכיון שכן ולא אוקימניה נמי כלל כאביי ליכא לאותובי מהא אבל לשמואל אפשר לאותובי מינה לפום סוגיין דלעיל מיהת והכי קאמר דלפום מאי דאוקים מתניתין לעיל לשמואל אליבא דאביי הויא ליה ברייתא תיובתא בתרתי ולפום הא ליתיה לההוא לישנא דאיתיה בגמרא משמיה דרב יהודאי גאון.

ולענין פסק קיימא לן דחיישינן לפרעון ואפילו תוך זמן ולאו משום דאיתותב כדכתב הריא"ף דהא לא איתותב אלא אי סבירא ליה כאביי וכדפרישנא דאי דלא סבירא ליה כאביי הוה מצי לתרוצי מתניתין דטעמא דאף על פי ששניהם מודים לא יחזיר היינו משום דחיישינן שמא כתב ללות בניסן וכו'. אלא טעמא דלית הלכתא כשמואל משום דרבי יוחנן פליג וליה וחייש לפרעון ושמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן וסוגיין נמי כרבי יוחנן והכי נמי ליתא לדאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו וכן הסכימו כל הגאונים ז"ל. עד כאן.

בד"ה הא קאמר להד"מ כו' דהא אמרינן לקמן אמר שמואל מצא כו' דאי משום כתב ללוות ולא לוה כו' משמע דאין הלוה בפנינו שהוא מודה כו' עכ"ל לא הוו צריכי לזו הראייה לפי נוסחת גמרא שלפנינו לקמן דקאמר תלמודא בהדיא אהך דשמואל וכ"ש הכא דלא מודה לוה דחיישינן לפרעון ודו"ק:

בא"ד וא"ת לעיל דאמר רבי יוסי כו' ואמאי לא יהא נאמן לומר פרעתי במגו דאי בעי אמר מזוייף כו' עכ"ל ואמלתיה דרב דאמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ותנאי ס"ל נמי הכי לעיל בפרקין ובפ"ב דכתובות לא קשיא להו בפשיטות יהא נאמן לומר פרעתי במגו דמזוייף די"ל התם דאי פרעיה שטרא בידיה מאי בעי משא"כ הכא דלאו בידיה הוא ועיין בתוס' פ"ב דכתובות וק"ל:

גמ' אר"א מחלוקת כו' ורבנן סברי מגבא גבי כו' כצ"ל כמ"ש מהרש"ל דמוכח כן מדברי התוס' וכן יש להוכיח מתוך הסוגיא דלפי נוסחת גמרות שלנו דאר"א לרבנן דלא גבי ממשעבדי אמאי לא מותיב ליה לר"א מברייתא נמי אהך מלתא דבברייתא קתני דאחד זה ואחד זה גובין ממשעבדי ודו"ק:

תוס' בד"ה הני תרתי כו' אבל מה שמפרש דלר"מ אינו גובה כלום כו' זה לא הזקיקה אותו המשנה לפרש כו' עכ"ל צ"ע לדבריהם כיון דמכח מתניתין דכל מעשה ב"ד יחזיר קאמר דלא חיישינן לפרעון הזקיקה אותו המשנה דהכא לפרש ע"כ דמיירי באינו מודה ולר"מ דיחזיר באין בו אחריות משום דאינו גובה אפילו מבני חרי ודוחק הוא לומר דהיה לו לפרש כרב אסי כשחייב מודה ומשום דשמא כתב ללוות בניסן כו' דא"כ לשמואל לא תקשי כלל דאע"ג דס"ל לא חיישינן לפרעון ולקנוניא מ"מ מצי לפרושי מתניתין כשחייב מודה משום דשמא כתב ללות בניסן כו' אלא ע"כ לפום סברא דהשתא כאביי סבירא לן ולולי דבריהם היה נ"ל דהך מלתא ודאי כחדא חשיב ליה דמשום דס"ל לא חיישינן לפרעון ולקנוניא ליכא לפרושי מתניתין אלא באינו מודה ולר"מ באין בו אחריות אינו גובה בו כלל ולשמואל נמי הא מלתא כחדא חשיב ליה אלא דאידך דמותיב לשמואל היינו דאית ליה אפילו באינו מודה דלא חיישינן לפרעון והכא קתני אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר כדקאמר תלמודא בהדיא בנוסחאות גמרות שלפנינו והא לא קשיא לר"א דהאי דקאמר לר"מ יחזיר באינו מודה היינו משום דלאו בר גבייה הוא כפרש"י לקמן ואולי שלא היה כן גירסת התוס' כנראה מדבריהם דלעיל כמ"ש לעיל ודו"ק:

ד"ה הא קאמר להד"מ וכו' ועוד דשמואל לא חייש לפרעון וכו' אע"ג דבדבור זה בסמוך משמע מדברי התוס' דאפילו לשמואל נאמן לומר פרוע כשיש לו מגו דהא במודה בשטר שכתבו סבר שמואל דנאמן לומר פרוע במגו דמזוייף מ"מ ס"ל להתוס' דלא מסתבר לומר דהא דקאמר הגמרא שמואל מוקי לה באין חייב מודה וכן הא דקאמר היא דאמר להד"מ דר"ל דאמר פרעתי במגו דמזוייף דאל"כ ל"ל להגמ' לדחוק לתרץ דטוען פרעתי במגו דמזוייף וכי לא עדיפא ליה לשנויא דטוען טענת מזוייף על עצמו וק"ל:

בא"ד וכן מוכח בפ' גט פשוט דרב ושמואל וכו'. ר"ל דמוכיח שם דאפי' טענת מזוייף עצמו טענינן בשביל יתומים דהא רב ס"ל מודה בשטר וכו' וא"כ לא ס"ל דנאמן לומר פרעתי במגו דמזוייף ולכך אין לפרש טעמא דאם לא אמר תנו אין נותנין מטעם דטענינן להו פרוע אלא ע"כ צריך לפרש מטעם דטענינן בשביל היתומים מזוייף וזה ר"ל הא דקאמרה הגמרא לא אמר תנו לא קיימא לשטרא ודברי ספר ח"ש במ"ש בדבור זה אינם מובנים לי וק"ל:

בא"ד וי"ל ראין זה מגו דטוב וכו'. ואין להקשות מ"מ אמאי קאמר הרי הוא בחזקתו ויחזיר ניחוש שמא מזוייף הוא ולא יחזירנו מטעם טענת מזוייף עצמו בלא מגו די"ל דהתם איירי דהלוה בפנינו ואינו טוען מזוייף אלא אומר פרעתי וממני נפל דומיא דרישא דשנים אדוקים בשטר וכו' וק"ל:

ד"ה דברי הכל יחזיר וכו' עד א"נ ר' אלעזר נמי סבר דאין בו אחריות גבי ממשעבדי לרבנן וכו'. וצ"ע דהא בהדיא איתא בגמ' בדברי ר' אלעזר מחלוקת כשאין חייב מודה דר' מאיר סבר וכו' ורבנן סברי ממשעבדי הוא דלא גבי מבני חרי מגבא גבי וצ"ל דהתוס' היה להם גיר' אחרת בגמרא:

ד"ה הני תרתי מילי נינהו וכו' אבל מה שמפרש דלר' מאיר אינו גובה כלום וכו' זה לא הזקיקה אותו המשנה לפרש וכו'. וצריך עיון מה קאמר זה לא הזקיקה אותו המשנה לפרש הא בהא תליא כיון דמכח המשנה הוזקק לומר דלפרעון ולקנוניא לא חיישינן אם כן על כרחך היה מוכרח לומר ולוקים פלוגתא דרבי מאיר ורבנן באין חייב מודה וא"כ על כרחך צריך לפרש דלר' מאיר אין גובה כלום באין בו אחריות ונראה לי דכונת התוס' הוא זה דעל כרחך צריך לומר דהא דקאמר שמואל דלרבי מאיר אין גובה כלום באין בו אחריות נכסים סברא זו מדעתו קאמר לה שמואל דאל"כ ה"ל ג"כ לומר דלר"מ נמי גובה מנכסים בני חורין כמו שאמר ר' יוחנן וא"כ היה מוכרח לאוקמא פלוגתא דרבי מאיר ורבנן בחייב מודה ומטעמא דחיישינן לפרעון ולקנוניא וע"כ היה צריך לומר דמתני' דכל מעשה ב"ד דחקה ומוקי נפשה בשטרי חלטתא ואדרכתא אלא ודאי מסברא דנפשיה ס"ל לשמואל דלר' מאיר אינו גובה כלום באין בו אחריות וכיון שכן אפשר לו להעמיד פלוגתא דרבי מאיר ורבנן באין חייב מודה והואיל וכן לא איצטריך ליה לדחוקי נפשיה ולפרש מתני' דכל מעשה ב"ד בשטרי חלטתא ולומר דרבי מאיר ורבנן איירי בין במודה ובין בשאינו מודה דלמה לו לדחוק ולפרש מתניתין דכל מעשה ב"ד בהכי כיון דנוכל לפרשה כפשוטה וק"ל:

גמ' ורבנן סברי מגבא גבי כו' כצ"ל והשאר נמחק ונ"ב כן מצאתי בגמ' מדויקת וכן מוכח מתוס' שט"ס הוא וק"ל:

רש"י בד"ה דברי הכל לא יחזיר דחיישינן לפרעון כדקאמר כצ"ל והס"ד:

תוס' בד"ה הא קאמר כו' דשמואל לא חייש לפרעון כו' נ"ב פי' היכא דליכא לטעון שהוא מזוייף כגון שהוא מקויים ודו"ק:

בא"ד טענינן מזוייף הוא בשביל יתומים כו' נ"ב פירוש ואמרינן השכיב מרע לא נתכוין אלא שלא להשביע את בניו וק"ל:

בא"ד מודה בשטר שכתבו אין צריך כו' נ"ב פי' ואי נמי בע"כ טענינן מזוייף דאי לא טענינן משום דלא שכיחא אי נמי הוה כמודה בשטר שכתבו כו' א"כ גם פרוע לא טענינן ולפי זה לרב לא משכחת דטענינן פרוע נגד שטר לעולם וק"ל:

בא"ד ומיהו מלוה עצמו כו' נ"ב ומ"מ אין מחזירין לו דשמא המלוה ידע בעצמו שהוא מזוייף ומתירא מן הלוה שלא יסתור ראייתו וימתין עד שיגבה מן היתומים והלקוחות ודו"ק:

בא"ד שהוא מזוייף יטרח לסתור כו' כצ"ל:

גמרא אמר ר"א כו' ורבנן סברי מיגבא גבי כצ"ל כדמוכח בסמוך דלא מותיב עלה מברייתא דאחריות ט"ס הוא וכ"מ בתוס' בד"ה ד"ה יחזיר כו'. וזה פשוט:

גמ' והא הני תרתי הוא חדא הוא כו' וחדא דאמר שמואל כו'. נראה לפרש דר"א אפשר ס"ל מצא שטר הקנאה לא יחזיר אם אין הלוה מודה וטעמא דחיישינן לפרעון וטעמא דר"מ יחזיר בשטר שאין בו אחריות הוא דלא מצי לגבות ביה מידי אבל כשחייב מודה לא חיישינן דלמא עם כ"ז פרעו ולקנוניא זה לא חייש ולזה מוכרח [לומר דלר"מ באין בו אחריות לא גבי כלל] כיון דאוקי פלוגתייהו באין חייב מודה אבל חייב מודה כו' אבל אשמואל ודאי קשה מנ"ל דלא חייש לפרעון כשאין הלוה מודה הא בברייתא קתני אע"פ ששניהם מודים כו' וזה כוונת רש"י בד"ה וכ"ש כשאינו מודה כו' בעיני פשוט [וכ"כ מהרש"א בתוספות בד"ה הני תרתי כו']:

בתוס' בד"ה הא קאמר להד"ם כו' היינו שאומר פרעתי כו' ועוד דשמואל לא חייש לפרעון. היינו היכא שאינו יכול לטעון מזויף ועיין בספר ח"ש וא"ל דטעין לא לויתי דזה לא ביקשו התוספות לסתור כלל שזה היה סברת המקשה ונהדריה ללוה דסבר דטעין כתב ללוות ולא לוה וממני נפל (ר):

בא"ד ועוד דע"כ טענינן להו כו' דאל"כ לא שבקית כו'. בתוספות כתובות פרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ב) סתרו זה דהא מן התורה א"צ לקיום שטר דקיום שטרות דרבנן דלא נחשדו ישראל לכתוב שטרות מזוייפין וא"כ ה"ה נמי דלא תקינו רבנן בכי הא לטעון אנן:

בא"ד לכך קאמר לא יחזיר כו'. שלא תימא מאי איכפת בחזרה כיון דאף אם יקיימנו לא מצי גבי לז"א פן יטרוף כשישתכח הנפילה:

בא"ד משמע דאין הלוה בפנינו שהוא מודה. ר"ל משמע שאין הלוה מודה מדקאמר שמא כו'. אינו מחוור לי שפיר איך מדייק מזה דאין מודה דלמא קאמר ממה נפשך מאי טעין דניחוש לה ויותר הו"ל לדייק מדנקיט שטר הקנאה דאי הלוה מודה אף באין הקנאה יחזיר למאי דס"ל השתא כאביי דעדים בחתומיו זכין וק"ל. ובסמוך בגמרא קאמר בהדיא וכ"ש הכא דלא מודה לוה וכו' (ש):

בא"ד וא"ת לעיל (בבא מציעא דף ז') דאמר ר"י כו' אנפל ליד הדיין כו'. אמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו לא קשה להו יהיה נאמן במגו דמזויף כיון דליכא ריעותא דהשטר בידו אבל בנפל קשה להו:

בתוס' בד"ה אלמא כו' דשמא כתב ללוות בניסן כו'. אבל בסמוך לשמואל דמקשה תרתי היינו לפי מה דשמואל ס"ל כאביי ומוקי למתני' כשאין חייב מודה דא"ל [בברייתא הטעם מחמת] כתב ללוות ולא לוה כיון דעדים בחתומיו זכין לו:

בתוס' בד"ה הני תרתי כו' דכיון דמכח מתניתין קאמר לא חשיב ליה כו'. דבריהם תמוהין לפי ענ"ד חדא דא"כ הו"ל לגמרא לומר חדא הוא דהאי דקאמר לא חיישינן לפרעון מתני' קשיתיה והגמרא סיים משום דאמר ר"א מחלוקת כו' ועוד מ"ש אבל מה שמפרש דלר"מ כו' לא הזקיקה כו' ודאי הוזקק דכיון דלא חיישינן לפרעון ואיהו ס"ל עדים בחתומיו זכין לו ע"כ צריך לאוקמי מתני' באין חייב מודה ומ"ט דר"מ דיחזיר אם היה גובה מבני חורין וצ"ל דהו"ל לאוקמי מתני' כרב אסי כדי שלא יקשה ברייתא ומטעם דדלמא כתב וכו' ולא לוה ודלמא איקרי וכתב וצ"ע. ודוחק ג"כ לומר שחשש פרעון משמע במתני' בהדיא אבל הך לא נשמע ממתני' וכ"ת במאי פליגי טרם שנסתור הברייתא נוקמה למתני' בשטרי אחלטתא ועיין:

תד"ה הא קאמר. דל"ל כו' להד"מ היינו שאומר פרעתי דא"כ כו'. הן בלא הוכחת לישנא דלהד"מ אין לפרשו פרעתי כדמוכח להדיא בשבועות (מא ב) גבי ההוא כו' א"ל להד"מ כו' רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר ל"פ דמי וע"ש בתוס' וכ"מ בב"ב (ו) מאי אין לך בידי להד"ם ע"ש וכן לקמן (יז) בעובדא דשבתאי ברי' דר"מ ועי' בכתובות (צב ב) בתד"ה דינא:

בא"ד אע"ג דשמואל סבר פ' מש"מ מודה כו'. ע"ש דל"א בד"ע כלום ואדרבה הוא אמר שם דדעת חכמים דא"צ לקיימו אלא כוונתם דאמר שם דר"מ ס"ל דצריך לקיימו ור"ל וא"כ יקשה לר"מ מדאמר במתניתין דאם יש בו אח"נ ל"י אמאי הא נטעון ליתומים פרוע וע"ש בכתובות לשונם וד"ז אישתמיט למהר"ם במש"כ בריש הדבור עיין בו:

בא"ד ומיהו מלוה עצמו יכול להיות שגובה ע"י קיום כו'. וכ"כ בסה"ד ועי' רש"ל. ולכאורה תמוה דא"כ מאי פריך לעיל א"ה כי אין בהם אח"נ כו' מב"ח מגבי גבי יגבה ויגבה (דנראה דאף להס"ד אינו גובה אף מן היתומים דהא שמואל ס"ל בשלהי ב"ב דמלוה ע"פ א"ג מן היורשים דשעבודא לאו דאורייתא) וי"ל דניחוש שמא יגבה שלא בפניו:

בתוספות בד"ה הא קאמר להד"ם וכו' וקשה דאפילו יש בו אחריות נכסים אמאי לא יחזיר אם לא יקיימנו עכ"ל. ויש להקשות דנהי דלא חיישינן לטענת מזוייף מ"מ ביש בו אחריות נכסים לא יחזיר מטעמא דשמא כתב ללות ולא לוה כלל וכיון שאין חייב מודה לא מקרי מטא לידיה ולא זכו העדים בחתומיו ולכאורה י"ל דמשמע לתוספות דרישא וסיפא בחד גוונא מיירי וכיון דאין בו אחריות נכסים דקתני יחזיר היינו ע"כ דוקא כשטוען הלוה מזוייף דאל"כ לא מהדרינן למלוה הנייר א"כ יש בו אחריות נכסים נמי בהאי גוונא איירי שטוען בפירוש מזוייף וא"כ מקשה שפיר אמאי לא יחזיר דהא תו לא מצי למיטען כתבתי ללות ולא לויתי כיון שטען מתחלה מזוייף (ואפילו בזו הסברא יש לי לפקפק אי מהני נגד לקוחות דלא עדיף מאילו הודה לגמרי דלא מהני לגבי לקוחות ועמ"ש בפ' מי שהיה נשוי דצ"ג) ואף על גב דשמואל לא חייש לקנוניא היינו דוקא לקנוניא דפרעון כמ"ש רש"י לעיל להדיא בד"ה לא חיישינן לפרעון אבל בשאר קנוניא לא אשכחן לשמואל דלא חייש להו אלא כדפשיטא לן בכולה תלמודא דהודאת הלוה לא מהני לגבי לקוחות ואפושי פלוגתא לא מפשינן ובמ"ש נ"ל ברור דאין מקום לקושיית התוספ' דודאי הא דלא יחזיר היינו משום דחיישינן דלמא כתב ללות ולא לוה דמעתה אין צורך לכל אלו הדחוקים שנדחקו התוספות בכל זה הדיבור ודוק היטב:

בא"ד ומיהו מלוה עצמו יכול להיות שיגבה ע"י קיום וכו' עכ"ל. ולא ידעתי מי הכריחם לפרש כן ועוד דלפ"ז יש להקשות אמאי פליגי רבנן עליה דר"מ וקאמרי דאפילו באין בו אחריות לא יחזיר כשאין חייב מודה וטוען מזוייף דבהכי איירי ר"מ ואם כן אמאי לא יחזיר דאם יקיימנו לבסוף יגבה כדין לשיטתם עכשיו דמיניה דידיה גובה שפיר ע"י קיום ואם לא יקיימנו לא יגבה כלום ולשמא יטרוף מיתומים או מלקוחות ע"י עידי קיום נמי ליכא למיחש דהא אין בו אחריות נכסים אם לא שנאמר דלר"א נמי סברי רבנן דשטר שאין בו אחריות גובה נמי ממשעבדי כמ"ש התוספות לקמן בסמוך וכדברי המפרשים שלא היה גירסת התוספות בש"ס דלרבנן נהי דלא גבי ממשעבדי כו' אלא דלפ"ז אמאי מספקא להו לתוס' בסמוך כיון דמוכח כן להדיא כמ"ש וכן מל' התוס' בריש דף י"ד בד"ה מ"ט משמע להדיא דהתוספות לא נחתו לדייק כן וכמו שיתבאר שם וצ"ע ודו"ק. מיהו לקושיא ראשונה י"ל משום דמשמע להתוס' דמלתא דשמואל בשטר הקנאה איירי בכל ענין בין אין הלוה לפנינו שמודה בו ובין אם הוא בפנינו וטוען מזוייף או פרעתי או כתבתי ללות בו וא"כ קשה כשטוען מזוייף אמאי יחזיר הא איכא למיחש שיגבה ע"י קיום שלא כדין אע"כ דכשהלה מכחישו גובה בדין ע"י קיום כיון שיכול לסתור ראייתו ועיין מ"ש לקמן ריש דף י"ד:

בא"ד וא"ת לעיל דאמר ר' יוסי כו' ואמאי לא יהא נאמן כו' במגו כו' מזוייף עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דשמא הא דקאמר התם נפל ליד דיין היינו שההנפק היה ע"י שראו הדיינים חתימת העדים ממש שחתמו בפניהם או שהעידו כן עידי חתימה שזוכרים היטב מזה השטר וא"כ ודאי ליכא למיחש דמ"ש כיון דנפל לא מהני קיום היינו על ידי הכרת החתימות בטביעת עין דוקא ויש ליישב:

בא"ד וי"ל דאין זה מגו טוב כו' כי ירא פן יקיימנו עכ"ל. ואף על גב דהתם איירי שכבר הוא מקויים אפ"ה נקטי לשון פן יקיימנו כיון שאנו חוששים שמא זייף גם כן הקיום גופא ועל זה מסקו פן יקיימנו וקאי אחתימת הדיינים אבל יש לדקדק על סברת התוספ' דא"כ הדרא קושיא לדוכתא למאי דס"ל לשמואל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו כמ"ש בתחלת הדיבור דהיינו משום דנאמן לומר פרעתי במגו דמזוייף ואמאי הא לא הוי מגו בכה"ג שירא פן יקיימנו ויש ליישב כוונת התוספות דמ"ש דלא הוי מגו בכה"ג הוא לענין שנאמר שאף אם יקיימנו ואפ"ה יהא נאמן לומר פרעתי במגו דמזוייף כיון דלא מהני הקיום על זה כתבו שפיר דלא הוי מיגו דכיון שקיימו אע"ג דלא מהני מכל מקום נראה כמשקר אבל בעלמא הוי שפיר מיגו דמזוייף כל כמה דלא קיימו עדיין ודו"ק:

בד"ה ד"ה יחזיר כו' א"נ ר"א סבר כו' דכיון שמחל השיעבוד מחל ג"כ הקרן כמו לר"מ עכ"ל. ולא ידעתי מהיכן פשיטא להו דלר"מ הטעם שמחל לו על הקרן ואינו גובה מב"ח אפילו כשמודה ומחמת זה הקשו גם כן בפרק הגוזל דף צ"ה דר"מ אדר"מ אליבא דשמואל דלכאורה יש לפרש דהא דאמר שמואל אליבא דר"מ אינו גובה מב"ח באין בו אחריות היינו דאין לשטר זה דין שטר והוי כמע"פ וכמ"ש רש"י להדיא אלא שכתב דלרבנן נמי לא הוי אלא כמע"פ בעדים ואולי משום דס"ל דכל שטר שאינו גובה ממשעבדי מצי למטען פרעתי ואינו גובה מב"ח אם טוען הלה פרעתי אבל כשחייב מודה לעולם נימא דגובה אפילו לר"מ דהא לא נזכר בשמעתין האי סברא דאינו גובה מב"ח אלא כשאין חייב מודה והנלע"ד ליישב דסברת התוספות דע"כ לכ"ע היכא דגובה מבנ"ח כשחייב מודה ממילא דאין יכול לטעון פרעתי דאלת"ה אמאי לא מוקמינן בפשיטות לכולה מתניתין דאיירי כשאין הלוה בפנינו ומש"ה קאמר ר"מ כשאין בו אחריות נכסים יחזיר דליכא למיחש שמא פרע דא"כ אכתי יטעון פרעתי ויהא נאמן ולא שייך להקשות אמאי יחזיר ומאי נ"מ למלוה בשטר דהא ודאי נ"מ טובא שע"י השטר יזכור הלוה מגוף הלואה ועוד שמא יטעון לא לויתי ויוחזק כפרן אע"כ דאין נאמן בכל ענין לטעון פרעתי כן נ"ל ועדיין צ"ע:

בד"ה הני תרתי כו' אבל מה שמפרש דלר"מ אינו גובה כלום כו' זה לא הזקיקה אותו המשנה לפרש כו' עכ"ל. כל מפרשי תוספות כולם בסגנון א' הקשו על מה שכתבו תוספות דלא הזקיקה המשנה לפרש דודאי הא בהא תליא כיון דלא חיישינן לפרעון ולקנוניא א"כ ע"כ צריך לאוקמי מתני' באין חייב מודה וטעמא דר"מ משום דא"ג אפילו מב"ח עכ"ל ע"ש. ולכאורה לא ידענו מאי קשיא להו דאף אם לו יהיה כדבריהם דהא בהא תליא מכל מקום כתבו שפיר דודאי על מאי דקאמר שמואל ור"א דלא חיישינן לפרעון ולקנוניא לא חשיב להו תיובתא מברייתא דקתני חוששין דכיון דמתני' דסיפא משמע להו בהדיא דכל מעשה ב"ד יחזיר משום דלא חיישינן כו' א"כ ע"כ ברייתא משבשתא היא או דתרי תנאי נינהו וא"כ ניחא להו לאוקמי מתניתין דידן נמי כתנא דסיפא אבל במאי דקאמרי דלר"מ א"ג אפילו מב"ח שזו הסברא אינה נזכרת בפירוש במשנתינו ולא בשום דוכתא אם כן אפילו אי קשיא להו טעמא דר"מ אפ"ה לא היה להם להמציא סברא זו מלבם כיון דמצינו בהדיא בברייתא דלא סבר הכי ויותר היה להם לומר דלא קמו שפיר בטעמא דר"מ ממה שיאמרו נגד הברייתא בהדיא וכי האי מלתא אשכחן כמה דוכתי בש"ס דאמר אמורא טעמא דמתניתין ומקשינן עליה מברייתא או משנה אחריתא ומסיק בקושיא ועוד דעכ"פ היה להם לאוקמי כר' אסי לעיל ואף אם לא משמע להו גוף הדין מסברא דנפשייהו מ"מ כיון דמתני' ע"כ אמרה כן אין להם לחלוק על דבריו כ"ז לפי שיטתם דהא בהא תליא אבל איברא דלאו הכי הוא שהרי מ"ש התוספות לעיל דמה שאמרו לר"מ א"ג אפילו מב"ח היינו אפילו כשחייב מודה אפ"ה לא גבי מטעמא דמחל לו וע"כ דפשטא דלישנא הכי משמע להו להתוספות וא"כ אין זה מוכרח מן המשנה דשפיר מיתוקמא טעמא דר"מ במתני' כשאין חייב מודה ומש"ה יחזיר שא"ג מב"ח כשהלה טוען פרעתי שאין לו דין שטר אע"כ מדקאמרי שא"ג לר"מ מב"ח אפי' כשמודה מסברא דנפשייהו אמרו או דהכי קים להו משמיה דר"מ וכן משמע קצת ממאי דאמר שמואל אומר היה ר"מ בל' שלילה וא"כ הוי שפיר תיובתא ועוד דבר מן דין לאו הא בהא תליא דאי לאו דהכי קים להו אליבא דר"מ ודאי הוי מצי לאוקמי מתניתין במילי אוחרי בכמה גווני לדוגמא אביא א' מהם ונאמר דפליגי ר"מ ורבנן באחריות ט"ס הוא ואיירי מתני' כשאין חייב מודה וטוען מזוייף ומש"ה קאמר ר"מ יחזיר דלמאי ניחוש אם יקיימנו יגבה כדין למה שכתבו התוספות בדבריהם הקודמים דמיניה גבי שפיר ע"י קיום ואם לא יקיימנו לא יגבה כלום אבל רבנן סברי דאחריות ט"ס כדאמר שמואל בהדיא לקמן ומש"ה לא יחזיר דשמא יקיימנו בסוף ויגבה מן הלקוחות שלא כדין דכיון דאיתרע בנפילה אפילו ע"י קיום חיישינן לזיופי לגבי לקוחות כמ"ש התוס' לעיל וכה"ג אשכחן כמה גווני לענין מודה בשטר שכתבו וכיוצא בו ואין להאריך יותר והמשכיל יבין מדעתו ודוק היטב:

שם ע"ב רש"י ז"ל פירש לאו שטרא והוי כמע"פ ושאין עליו עדים עיין שם. ותמוה למה יחשב כאן עדים. ונראה פי' דכל שטר הוי מפי כתבם רק דיליף מכ' בספר וחתום דשטר מהני כמ"ש רש"י גיטין פ' מ"ש. ותוס' פ"ב דכתובות ע"ש. וממילא אין בו אחריות שאין בו שעבוד לאו שטרא ואינו רק עדות לחוד דהוי מפי כתבם וגם עדות לא חשוב. ורש"י לטעמיה שלא ישלח לב"ד בכתב כו'. ותוספ' לטעמייהו דראוי להגדה מהני בכתב הוצרכו לפרש כאן משום מחילה. עוד יש לומר דכל שטר עדות שאין אתה יכול להזימו כמו שכתב הרמב"ם דשמא אחרוהו כו' רק מדרבנן משום נעילת דלת. ובזה שאין בו אחריות דשדי זוזי בכדי לא שייך נ"ד כמו שכתבו תוס' גבי מלוה על פה. ואף דגם מלוה על פה אין צריך דרישה וחקירה. מ"מ לש"ך עדות שאי אתה יכול להזימו פסול ובשטר דמהני דהיה תקנה מיוחדת משום נ"ד דצורך לשטר כמו דו"ח ע"פ. והך לאו שטרא כנ"ל ואין עדות. ועוד דכמו לתוס' ע"כ גרע דע"פ לא מחל וע"כ כשכ' שטר ואין בו אחריות טפי מוכח דמחל דלא היה חסר כלום לכתוב אחריות כנ"ל. ואם כן בלא מחילה שייך כנ"ל כיון דאינו חושש לא חשו לתקן משום נ"ד שיועיל בלי דו"ח. וגם דהוי כמילתא דלא שכיח וגם כדין מרומה דמסתמא לא שדי זוזי בכדי ומורה שלא לוה ולא מהני עדותן שאאי"ל ובלי דו"ח נאמן גם להד"מ כנ"ל. ולהנ"ל י"ל דאין צריך לדחוק כלל דנאמן מזוייף נגד קיום כמו שכ' תוס'. דיש לומר דנפל איתרע וקי"ל שטרי ריעא לא מגבינן בהו כו'. יש לומר דריעותא דנפילה משוי לה דין מרומה דצריך דו"ח ופסול עדותן שנאמן להד"מ כיון דשטר אאי"ל. דבשלמא לר' אסי אין מורה ריעותא דנפילה רק דאיקרי וכתב בניסן כו' אבל לא ששקר שלא לוה אם כן לא הוי מרומה לענין שיוכל להכחיש העדות כמו שכתב הריב"ש דדוקא לאותו ענין שמרומה ע"ש. וכן לר"י דח' לפירעון גם כן אין הריעותא מורה רק על ח' פירעון. משא"כ לשמואל לאביי דאו"כ ל"ח ופרעון ל"ח שוב מורה ריעותא דנפל דלא לוה כלל ובעי דו"ח ונאמן לא הי' דברים מעולם כמ"ש ב"ש בקדושין כשמכחשת ויש עוד ריעותא חשוב ד"מ דבעי דו"ח. וכן כאן בטוען להד"מ. וממילא לא יחזיר דיגבה אח"כ שלא ידעו מנפילה ובאין בו אחריות לר"מ לעולם חשוב ד"מ גם בלא נפילה שפיר יחזיר כנ"ל. ושמואל בשטר הקנאה דמיירי שאין כאן ואינו מכחיש לא חשוב דין מרומה כנ"ל:

י"ל לע"ד הלשון אומר היה ר"מ מהיכן למד. ואי בפי' אמר הא ר"י פליג. וי"ל דהא לר"מ דעידי חתימה כרתי אם כן כל מה דשטר מהני וחשוב מוכח מתוכו. או משום דאין כותבין שטר ללוה כו' אם כן מוכח מחתימתם שראו שהלוה וחייב. או אם הדין כותבין ואין מוכח משטר עצמו שלוה כלל רק שנכתב בציוי הלוה ובמה מוכח שחייב. וע"כ מצד תפיסתו מוכחת כיון שהוא ביד מלוה. ואף דהא אין מוכיח כלל שלוה. מ"מ כיון שגם שלא לוה עכ"פ מתחייב בשטר אף שאינו חייב בתורת הודאה. וכיון שע"כ מיד לוה בא לידו מוכח מתוכו שחייב עכ"פ וכמו שכתבו תוס' ריש גיטין בכת"י דמהני גם לר"מ ע"ש. כיון דאין כ' רק בשטר הקנאה או לאביי דעדיו בחתומיו זכין לו עכ"פ במטי לידיה נשתעבד משעת חתימה אם כן מוכח מתוכו כיון שביד מלוה כנ"ל:

אמנם זה שפיר בשטר עם שעבוד. אבל שטר שאין בו אחריות לר"מ לאו שטר הוא היינו לענין הודאה להתחייב במה שאינו חייב בתורת חייב אני לך ק' בשטר ודאי הסברא דלא מהני שטר כזה שאין בו שום שיעבוד וכסתם חייב אני לך בלי שטר דאינו מתחייב ואם כן שוב אין כאן שטר כלל גם לגוף החיוב דהא לא מוכח מתוכו כלל שלוה דהא שטר כזה לכ"ע כותבין ללוה דאין שום חשש שמא כתב כו'. וממילא לא שייך עדיו בחתומיו זכין לו דהוא רק תקנה שיוכלו לכתוב ללוה כמו שכתבו תוס' כ' משא"כ אין בו אחריות דבלא זה כותבין. ואם כן רק שיהיה מוכח שנתחייב והא אי לא לוה לא נתחייב כלל במה שאינו חייב ע"י שטר זה. ואינו מוכח כלל שלוה. דגם שנתן לו בלי הלואה אינו חייב ומה שטוען שהלוה הוי תביעה ע"פ. דלמה נאמר שהוא שטר ויהי' חשוב מוכח מתוכו אדרבה כשאינו שטר אינו מוכח. ותלי' בפלוגתייהו דר"מ ורבנן. דבשלמא אי עמ"כ ואף שלא מוכח הוי שטר. לתוס' אף בלי ע"מ בממון. ואף להר"ן כורתים מצד תפיסתו דאנן סהדי שמסר. שפיר גם א"ב אחריות מ"מ עכ"פ בא לידו מהלוה והוי כע"מ וממילא אף דלענין להתחייב מה שאינו חייב אין לו דין שטר מ"מ בתורת הודאה מהני דגם כו' הוי הודאה דא"נ משטה והשבעה. ובשעה שמוסר לו הוי שטר לענין הודאה כיון דמסרו בעדים דחשוב מה שבידו כע"מ. משא"כ לר"מ דעח"כ ממילא כיון דלהתחייב אינו שטר וכ' ללוה אינו מוכח מתוכו שהוא שטר גם לענין ואין כאן הודאה באותו שטר ושוב גם במסירה לא מסר לו שטר כלל שיהיה ככ"י שמודה שלוה כנ"ל:

וגם יש לומר דמוכח מהשטר כיון דלא שדי אינש זוזי בכדי אלו לוה וע"כ שלא לוה רק נתחייב במתנה מה שאינו חייב ולא רצה רק בלי אחריות ולענין חיוב אינו מתחייב בשטר כזה. ומוכח מתוכו שאין חייב. וי"ל גם כן דאינו מוכח כלל דמה דחשוב תפיסה מוכחת משום דאי לנפילה מזהר זהיר כו' ואל"ה הוי ח' לנפילה דחד גם כן ע"ש ב"ב קע"ג. ושטר שאב"א דלא זהיר אין מוכח כלל. אך א"ב הי' הנייר דלוה ולא שייך תי' הגמ' דאמר להד"מ. ועיין מ"ש לקמן:

שם גמ' הא קאמר להד"מ. ותמוה כמ"ש תוס' דע"כ שטוען מזוייף וממה נפשך אם יקיים כו' ומסקי דכשטוען מזוייף ונפל איתרע אף שיש קיום נאמן מזוייף עיין שם. והסברא תמוה דפליגי שמואל ור"מ בסברות הפוכות לשמואל טענת פרעון לא מהני אף דנפל אף דא"א דפרע כו' ולא עדיף משאר חזקות דמהני מיגו נגדה. וטענת מזוייף נגד עידי קיום שלא מצינו בשום מקום שיועיל אף במיגו. מהני כאן בנפל. ולר"י ושאר אמוראי ממש להיפוך:

ובפ"י תמה על התוס' שהקשו כו' דהא ביש אחריות לא יחזיר שמא כתב ללות ולא לוה כלל וכיון שאין מודה לא מיקרי מטי לידיה. וכ' דמשמע לתוס' דרישא וסיפא בחד גווני וכיון דאב"א כו' יש בו אחריות גם כן בטוען מזוייף כו' וכ' דנ"ל ברור דאין מקום לק' תוס' דודאי הא שלא יחזיר משום דח' שמא כלו"ל וא"צ לכל הדחוקים שבתוס' עיין שם. ואינו מובן דבריו כלל במחכ"ת דאם היה אפשר לפרש כן למה הוצרך הגמרא דשמואל לטעמיה דא"ב אחריות לא גבי גם מב"ח. הא אף שגובה מב"ח גם כן אתי שפיר כיון דטוען מזוייף א"ב אחריות יחזיר ממה נפשך אם יקיים כו'. ואי לא לא יגבה. ויש בו אחריות לא יחזיר שמא כתב ללות כו' ולא מיקרי מטי לידיה כיון דטוען מזוייף וע"כ דאי אפשר לומר כן ופשוט דאין ממש בדבריו שכתב דלא מהני נגד לקוחות מה שאינו אומר כתב ללות כו' רק מזוייף דניהו דל"ח לפרעון אבל לשאר קנוניא חייש עיין שם. ותמוה דקנוניא שייך במה שאם היה אומר אמת לא היה מהני. אבל בזה כיון דכשמודה חשוב מטי לידי' ואמרינן עבז"ל ויגבה כדין מהלקוחות למה יעשה קנוניא לומר מזוייף בשקר ושיגבה שלא כדין דמ"מ יחזיר. ופשיטא ליה לגמרא דכשאומר מזוייף מהני גם נגד לקוחות שלא היה כתב ללות ולא לוה רק דמערים מזויף כדי שיחזיר הא אם יודה הדין דיחזיר. ואם שלא יחזיר יאמר האמת דכתב ללות ולא לוה. וע"כ הוחזק כפרן כמו בכל מקום כשמוכחש מעידי קיום. וגם י"ב אחריות יחזיר. גם מ"ש דמשמע להו רישא וסיפא בחד גווני כו'. אתמהא הא סיפא לחוד פליגי רבנן דא"ב אחריות לא יחזיר שגובה מלקוחות וקאי אטענת מזוייף דמיירי ר"מ. והקשו תוס' שפיר ומוכרחים לתירוצם כנ"ל. ולמ"ש לעיל משום מפי כתבם. או בלי דו"ח אתי שפיר הלשון גמ' כפשטיה דאמר להד"מ ונאמן:

עוד נראה לע"ד פשוט ליישב תמיהת תוס' ממ"נ הנ"ל דמוקי מתני' באין חייב מודה שאומר להד"מ כלשון הגמרא ונכלל בו או מזוייף או כתב ללות ולא לוה וכיון שאינו בא עתה לגבות בו רק דנין על חזרת השטר שפיר יש בו א' לא יחזיר שמא ימצא קיום ויגבה ובאמת כתב ללות ולא לוה דא"צ לברר דבריו להד"מ אי זייף או כתב ללות ולא לוה. ואין ב"א יחזיר דלטעמיה דאב"א אינו גובה כו' וי"ל כפשטיה שלא מחל כלל רק דנאמן כתב ללות ולא אף בלא נמצא כלל רק ביד מלוה. דכמו ב' יב"ש כו' ורק משום דל"ח לנפילה ופקדון דנזהר:

שטר שאין בו אחריות לר"מ כיון דיכול להבריח אינו נזהר ומצי אמר שנפל ממנו ומצאו או פקדון. וגם כשיחזיר לא יגבה גם מב"ח עם קיום כשיטעון כ' ללות ולא לוה ואי אמת כן יטעון כן ויהיה פטור. ואי כוונתו מזוייף לטעון אז מזוייף ממה נפשך אם לא יקיים לא יגבה ואם יקיים כדין יגבה ושפיר יחזיר. ופריך מאחר שאינו גובה אמאי יחזיר היינו דמ"מ טוען לוה לא היו דברים מעולם ואי כדבריו אינו ראוי להחזיר שטר שקר שיהיה לו אף דאין חשש ומשני לצור היינו דאף דאינו ש"פ לצור מ"מ בספק אם ש"פ מבואר בגמרא וש"ע גבי נפל מב' שמא שותפין דצריך להחזיר מספק כיון דעכ"פ שלו. וכן בגיזת זנבו שיהיה ע"י זה ש"פ גם כן חייב עיין שם כ"ו וכ"ז ואם כן משני שפיר דעכ"פ לצור הוא דמלוה אי טעין לוה מזוייף. ויש ספק נגדו שמא אינו מזוייף וימצא קיום ועדים שמסרו לידו ויהיה ש"פ נגדו שאי"ל פרעתי דל"ח לפרעון דא"א דפרעי' כו' לשמואל. וכיון דעכ"פ שלו וספק אם יהיה שוה פרוטה נגד המלוה חייב להחזיר לו דהוי ברי ושמא נגד המוצא דאמר ברי ששוה פרוטה אצלו וחייב להחזיר לו והמוצא לא חשוב מוחזק. וגם דהא נגדו אינו ש"פ. ופריך נהדרי' ללוה היינו דהא לוה טעין דשלו והדין יניח ולא יחזיר גם לזה. ומשני הא אמר להד"מ. ולדבריו שמזוייף ודאי נייר דמלוה וגם אי כתב ללות ולא לוה עכ"פ לא ימצא עדים שמסר לו ואם כן אינו ש"פ גם אם הוא שלו שכ' ללות ולא לוה כיון שא"י לגבות כלל בלא עדים שמסר לידו ולוה וכיון דאינו כן לא יהיה עדים ואינו ש"פ ואין צריך להחזיר לו עכ"פ דלדבריו זכה המוצא. ושוב הוי מנה לאחר בידו דברי שלו אינו מועיל להמוצא. וחשוב עדיין ברי ושמא נגד המלוה דלדבריו שוה פרוטה ושפיר יחזיר למלוה כנ"ל. אולם עדיין אין הלשון מיושב כ"כ. ונראה עיקר לע"ד. דבאמת דוחק גדול מ"ש תוס' דמיירי שטוען מזוייף ולא מהני עידי קיום שלא מצינו זה כנ"ל. ועוד דלא הוזכר כלל בגמרא כאן רק חשש דכתב ללות ולא לוה או פרעון. ועל מה דפריך ולשמואל דלא חייש לפרעון הול"ל דח' לזייף ולא הזכיר טענת מזוייף רק סתם מוקי באין חייב מודה ומבואר דקאי אטענות שהזכיר. וכן מסיק הא אמר להד"מ הול"ל טעין מזויף כבכל דוכתי שמזכיר מזוייף להדיא בפרט כאן שלא הוזכר מקודם כלל. ולכך י"ל פשוט דמוקי באין חייב מודה דטוען להד"ם וביש בו אחריות לא יחזיר דכ"ל ולא לוה. ופריך א"ה אין בו אחריות נמי. ומשני אומר הי' ר"מ כו' והטעם דאינו גובה מב"ח הוא דמורה שלא לוה כלל דל"ש זוזי בכדי רק שרצה להתחייב מה שאינו חייב ולא רצה אחריות ככל מתנה. והי' סבור שמועיל להתחייב ובאמת אינו מתחייב כמ"ש לעיל דלא אמרינן אלימא מלתא דשטרא כיון שאין בו אחריות. ולכך אינו גובה גם מב"ח כנ"ל:

ואמר דיחזיר למלוה לצור ופריך נהדרי' ללוה לצור ומשני הא אמר להד"מ היינו שלא לוה והא יש עדי' א"כ כ' ללות ולא לוה לא שייך ג"כ דאיך יזמין לוה שטר שאין בו אחריו' שילוה עליו הא ל"ש זוזי בכדי וע"כ שבמתנה להתחייב בלי הלואה. וא"כ הא במתנה קי"ל מקבל נותן שכר הסופר. וא"כ כיון שהי' סבור שיועיל להתחייב בלי אחריות ע"כ הנייר דמקבל היינו המלוה. ומיושב לשון הגמ' כפשטיה הא אמר להד"מ שלא לוה וא"א רק שבתורת חיוב וכנ"ל דסבור שמועיל א"כ ודאי לא נתן הש"ס ודמלוה הוא לצור כנ"ל. דלא שייך כלל שכתב ללות בשטר כזה שאין גובין בו כנ"ל. רק במתנה ושפיר יחזיר למלוה כנ"ל. ומיושב הכל בעזה"י:

עוד י"ל למאי דאמר בש"ס גטין ע"ה ע"מ שתחזיר הנייר דחשיב תנאי ומעשה בדבר אחד דתנאי בטל. ותוס' כ' דוקא כשסותר. וב"ב קל"ז כ' תוס' לחד תי' והרא"ש שם דאף שאינו סותר ע"ש. וא"כ כיון דבעינן ספר מקנה. ממילא לאביי דעדיו בחתומיו זכין לו אף שחשיב תנאי שיהי' מטי לידי' הוי תנאי ומעשה בדבר א' היינו שמצוה לזכות עבורו בשטר ע"ת שיתן לו אח"כ שטר הזה. ואף סותר חשיב דזכיה הוא דמטי לידיה דשלוחו כמותו שזכין כו' וע"ת שיהי' מטי לידיה. וע"כ התנאי בהשיעבוד דאף שזוכין עבורו והשטר כבידו מ"מ אינו רוצה להשתעבד במסירה זו רק ע"ת שיתנו לו. ואינו שוב תנאי ומעשה בדבר אחד דהשיעבוד ע"ת דמטי לידיה. אבל הזכיה בנייר בין כך ובין כך. א"כ שוב אף אי כ' ללות ולא לוה הנייר דמלוה אף דלא מטי לידיה ושפיר יחזיר כיון דאמר להד"מ ע"כ שכתב ללות ולא לוה א"כ הנייר דמלוה כנ"ל. ואף בשטר שאין בו אחריות אין שיעבוד ולא שייך כנ"ל. אך על חיוב במה שאינו חייב י"ל כנ"ל דרצה להתחייב והתנאי בהחב ע"מ דמטי לידיה ולא בזכות הנייר וממילא יחזיר למלוה לצור כיון דאמר להד"מ והיינו כנ"ל:

עוד י"ל דתוס' כתבו דא"ל הפי' להד"מ פרעתי דהא שמואל לא חייש לפרעון ע"ש. ותמוה לי נהי דבשמואל בשטר הקנאה דל"ל מיגו ל"ח לפרעון אבל כאן איכא מיגו דכתב ללות ולא לוה שפיר גם פרעתי נאמן אף לשמואל. ועוד נהי דביש אחריות לא חיישינן אבל אין בו אחריות י"ל דהוי ככ"י דנאמן פרעתי. וא"כ יש לפ' בפשיטות דשמואל מוקי באין חייב מודה שטען פרעתי ונאמן מגו דכ' ללות ולא לוה. ופריך אין בו אחריות נמי דכשיחזיר יגבה מיניה דלא יהי' לו מגו ומשני אומר ר"מ כו' אינו גובה מב"ח דלעולם נאמן פרעתי באב"א ככ"י. וכיון דטוען פרעתי יהי' נאמן גם כשביד מלוה ופריך כו' ומשני לצור. ומ"מ משני שפיר הא אמר לוה להד"מ היינו פרעתי ולא צריך לו שלם דקרע ליה דלא משהי ליה כשפרוע כדאמר שבת ע"ח ע"ש. דלשמואל קרע ליה אף שאין בו אחריות. וכאן איירי להחזירו שלם דלמלוה נצרך דמשהי ליה כיון שלדבריו מגיע לו אף שאין נאמן עכ"פ לצור יחזיר משא"כ לוה שגם לדבריו יקרענו כנ"ל ואינו ש"פ:

שם אמר ר"א כו' לפרעון ולקנוניא כו'. וכ' תוס' דלמה נקיט קנוניא ע"כ משום יש בו אחריות ע"ש דמשמע דאאין בו אחריות קאי ד"ה כו'. וי"ל דנקיט דוקא לשניהם לא חיישינן פו"ק אבל לפירעון לחוד לא ס"ל כשמואל ובאין מודה אף שיש עדים שלוה בשטר זה חיישינן לפירעון כיון דנפל איתרע:

שם וברייתא קתני כו' ממשעבדי הוא דלא גבי הא מב"ח גבי ותמוה מאד דמפורש בברייתא וגובה מבני חורין וכתבו תוס' שכן דרך הגמ' ע"ש. ולא מצינו כזה דהא לא תנן כלל שאינו גובה ממשועבדים רק וגובה מנכסים בני חורין. והגמ' מהפך הדיוק ממה דלא תניא ולא ממה דתניא. ונראה לע"ד דהא יש לישב דברי ר"א למ"ש לעיל די"ל לר"מ באין בו אחריות דאינו גובה מב"ח היינו שמחל הגוביינא גם מיניה בתורת שיעבוד אבל מ"מ בתורת כפיה מכין אותו לקיים פריעת בע"ח. רק דא"כ אמאי יחזיר כיון שאין ח' מודה הא יגבה בתורת כפיה:

אמנם כיון דמיירי מתני' ע"כ שטוען מזויף כמ"ש תוס'. וא"כ לחד תירוץ בתוס' בכמה דוכתי דרק כשטוען מזויף צריך קיום. וא"כ באין בו אחריות אין חשש דהא שלא בפניו או יתומים ולקוחות לא גבי שזה בתורת שיעבוד ורק בפניו בתורת כפיה. וא"כ ממ"נ אי יקיים יגבה כדין ובלא קיום כשיטעון אז מזויף ג"כ לא יגבה כנ"ל. וא"כ לא קשה דמתני' דטוען מזויף ע"כ מדתנן לר"מ יחזיר לצור כנ"ל שפיר כנ"ל. משא"כ בברייתא א"ש כפשטיה כשלוה מודה שלוה יחזיר כנ"ל. אין לוה מודה היינו שטוען כתב ללות ולא לוה לא יחזיר שהי' ר"מ אומר אין בו אחריות גובה מב"ח היינו בתורת כפיה עכ"פ וכיון שטוען לא לוה יגבה מיניה בפניו שלא כדין. וגם למסקנת תוס' דטענין מזויף מ"מ הא באמת רחוק שלא יועיל קיום משום דנפל. וי"ל כיון דאיתרע מורה זיוף וצריך קיום מה"ת. וא"כ אותן הקולות לקיים שלא בפני בע"ד דזה שכיח והוא רק משום דק"ש דרבנן. וא"כ בנפל לא יחזיר שכשלא ידעו שנפל יקיימו אחר כך שלא בפני בע"ד כבכל שטר ויגבה בו מלקוחות וכה"ג. וכיון דנפל צריך קיום מן התורה ולא מהני קיום הנ"ל שלא בפני בע"ד. ולכך כיון דטעין מזויף לא יחזיר כיון שעתה אינו מקוים יש חשש כנ"ל. וא"כ באין בו אחריות י"ל שפיר יחזיר כיון שא"י לגבות שלא בפניו או יתומים וכה"ג. ורק מיניה ובפניו בתורת כפיה. ושוב כשיטעון מזויף הא כ' הפי' בטוען מזויף לעולם צריך מן התורה ע"ש ס' מ"ו. וא"כ כיון דהחשש משום בפניו בתורת כפיה ואז יטעון מזויף ולא יועיל הקיום דשלא בפניו וכה"ג ולא קשה כנ"ל. ועוד למ"ש תוס' דמיני' גבי שפיר במקיים דאלו מזויף ימצא פסול בקיום וכשאינו מברר אינו נאמן אף שנפל ורק החשש משום שלא בפניו. וא"כ בא"ב אחריות שאינו גובה מב"ח בתורת שיעבוד רק כפי' וזה רק בפניו והא ממ"נ אם יקיים יועיל בפניו ואי לא לא יגבה ושפיר יחזיר. משא"כ ברייתא שטוען כ' ללות כו' תני משום דגובה מבני חורין היינו בתורת כפי' וגם זה שלא כדין כנ"ל:

ולכך דייק הש"ס ממשעבדי הוא דלא גבי כו' היינו כיון דתני יש בו אחריות גובה ממשעבדי ואין בו גובה מבני חורין משמע דומיא דמשעבדי דרק ממשעבדי לא גבי הא מבני חורין דומיא דמשעבדי היינו מיניה גובה אף בתורת שיעבוד מנכסים ואף שלא בפניו דכל שאינו ממשעבדי כו' גבי ופריך שפיר לר"א דשייך כנ"ל שיגבה שלא בפניו גם במתניתין:

עוד י"ל דהא מצינן למימר דר"א אמר רק לפרעון וקנוניא לא חיישינן ב' חששות רחוקות דא"א דפרע כו' וגם חייש קנוניא כיון דמודה אבל לחד חיישינן. וא"כ י"ל דמוקי מתני' בשטר הקנאה ולכך מחלוקת באין חייב מודה היינו שאינו כאן לר"מ י"ב אחריות לא יחזיר מחשש פרעון דחוששין לפרעון לחוד וא"ב אחריות יחזיר דסבר ר"מ א"ב אחריות אינו גובה מבני חורין היינו דנאמן פרעתי כמו כתבים לרוב הפוסקים דאינו חושש להניחו. ולכך יחזיר ממ"נ דכתב ללות ולא לוה לא שייך בש' הקנאה רק פרעון וזה יהי' נאמן תמיד. ואעפ"כ יחזיר שלא יוכל להכחיש ההלואה. ולא שייך להדרו ללוה כיון שאינו כאן לטעון כלל ואינו יודע אם מכחיש שפיר יתנו למלוה כיון דאין חשש שלא כדין כנ"ל. וברייתא בשטר דלא הקנאה אמר ר"מ שפיר ביש אחריות אף שמודה לא יחזיר שמא כתב ללות כו' ואין אחריות כשמודה מחזיר ואינו מודה לא יחזיר שמא כתב ללות ולא לוה וכשיטעון לא לויתי יהי' חייב ויהי' שלא כדין. ולכך הוצרך למידק מדיוקא ממשעבדי הוא דלא גבי הא מבני חורין גבי דומיא דמשעבדי שגם פרעתי אינו נאמן. וא"כ א"א לפרש בר"א כנ"ל דא"ב אחריות למה יחזיר כו':