ואי איתמר הכי איתמר ר' יוחנן וריש לקיש חד אמר בסלעין על דינרין מחלוקת גזירה שמא ישהה עליותיו עד שיפרט ונמצא מתעכב מלעלות לרגל אבל בפירות על דינרין דברי הכל מחללין.

וחד אמר אפי' בפירות על דינרין נמי מחלוקת והכין סוגיא דשמעתא כהאי לישנא ומשום גזירה דלישנא קמא עלתה בקושיא. וסוגיין לב"ה דהבא טיבעא הוי. והא דאמר רבא האי תנא סבר דהבא טיבעא הוי עמדה. ודסתם לן הזהב קונה את הכסף דמשמע דהבא פירא הוה אית לן לאוקומה דלגבי כספא בלחוד הוי פירא אבל לכל מילי כגון מקח וממכר בכלים ובפירות ולענין מתנה טיבעא הוי ואינו נקנה בחליפין וגם אינו נעשה חליפין. ור' שמעון סבר נמי דהבא גבי מקח וממכר טיבעא הוי דתני טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית וליתנהו להני כולהו אלא אמר גאון הלכה דהבא פירא הוי ומיקני אפילו בחליפין ולא בעי אגב קרקע אפי' במתנה.

איתמר רב ולוי חד אמר מטבע נעשה חליפין כלומר הנותן דינר זהב לחבירו בתורת חליפין קונה כמה דינ' וכמה. וחד אמר אין מטבע נעשה חליפין. ואקשי עליה תנן הזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפין וש"מ מטבע נעשה חליפין ופרקי' לא בדמים כלומר נתחייב בעל הכסף לתת לבעל הזהב דמי זהבו.

אי הכי אימא רישא דברייתא הזהב קונה את הכסף כיצד מכר דינר של זהב בכ"ה דינרין של כסף כיון שמשך זה דינר זהב נקנה הכסף בכל מקום שהוא אי אמרת בחליפין היינו דקתני נקנה הכסף בין רב למעט אלא אי אמרת בדמים נתחייב גברא מיבעי ליה למיתנא. ואמרי' תני הזהב מחייב כדאמרי' לעיל ופריק רב אשי לעולם בדמים ומאי נקנה כסף כל מקום שהוא הכי קאמר נתחייב המוכר לתת לקונה מאיזה מקום שהוא המטבע שהתנה לו שאם אמר לו כספים חדשים אין יכול לתת לו ישנים ואע"פ שהישנים טובים הם מן החדשים דיכול למימר ליה ליישנן בעינא להו.

אמר רב פפא מ"ט דמ"ד אין מטבע נעשה חליפין וכו'. פרש"י ז"ל דליכא למימר משום דאית ליה דרב נחמן דאמר לקמן אין קונין אלא בכלי וכו' בדכתיב בפירושיו דסבירא ליה דמטבע פירא נינהו לענין חליפין ולא דאיק לן, חדא דליכא למימר דרב ולוי סבירא להו דלא כרב נחמן, ועוד דכי אקשינן ממתני' הזהב א"כ אדרב נחמן נמי קשיא, וכן נמי הא דאותביה ר' אבא לעולא לרב נחמן קשיא אלא מדלא אותבינן מינייהו לרב נחמן ש"מ מטבע לענין חליפין כלי הוא.
תו קשיא לי הא דאמרי' לקמן (בבא מציעא מ"ז ע"א) במנא לאפוקי מרב ששת דאמר קונין בפירות ביה למעוטי מטבע ואי ס"ד פירא הוא ממנא אמעיט ליה ואמאי כתבינן ביה למעוטי מטבע ותו דאמרי' לקמן ופירות נמי עבדי חליפין כיצד החליף שור בפרה ומאי קאמר הא קס"ד דכל הנעשה דמים באחר הינו מטבע ושמעי' מינה דפירי עבדי חליפין ולמאי איצטריך תנא תו למיהדר ומיתני ופירי נמי עבדי חליפין הא רישא נמי פירות קאמר דעבדי חליפין ודעדיף מינה דהיינו מטבע.
ורש"י ז"ל כתב בה דהכי קתני כל הנעשה דמים באחר דהינו מטבע אם נתנם בתורת חליפין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין וכיצד מחליפין ואין זו מוציאו מידי הקושיא דהא בהדיא מפורש בגמרא ופירי נמי עבדי חליפין אלמא רישא לא תנא פירות, ועוד היאך מפרש כיצד מחליפין כבר תנא תנא כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין, ועוד הוה ליה למיתני החליף מטבע במטבע אלא ש"מ מטבע כלי הוא לענין חליפין, ועוד קשיא עליה הא דאמרי' לקמן אלא אי סבר לה כרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין ומטבע לא קני וכו' והיכי איסתפקא ליה הא מילתא והא ארשב"ל ואפי' כיס מלא מעות ולדברי רש"י ז"ל פירי נינהו ולא עבדי חליפין אלא ש"מ דכל מטבע כלי הוא לענין חליפין דאתרבי מלקיים כל דבר ולא הוציאו אלא פירות שעומדין לאכילה ומרקיבין וחסרין והולכין ואין דעתו של אדם עליהם אלא על הכלים שאין ההפסד מצוי בהם ומשום הכי בעי' טעמא דמ"ד אין מטבע נעשה חליפין וכן דעת רבינו הגדול ז"ל כדבעינן למיכתב קמן:

משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידי דבטלה. פרש"י והוה ליה כדבר שאינו מסוים, ולפי זה לא טבע מה טעם אין נקנה בחליפין דדבר שאינו מסויים נקנה הוא בחליפין ורב פפא לטעמיה דפריש האי טעמא וקסבר מעיקרא נקנה בחליפין. ויש לפרש צורתא עבידא דבטלה והוה ליה כדבר שאין גופו ממון דומה לאותיות ולהאי טעמא אין נעשה חליפין ואין נקנה נמי בחליפין והאי טעמא לבתר דהדר ביה רב פפא איתמר:

אא"א בחליפין תרויהו ליקני אהדדי. איכא למידק ולמאי דקס"ד מעיקרא דרישא בחליפין היכי מתרצי' לה ואיכא למימר קס"ד דמטבע דחריף דעתיה אצורת' ומ"ה הכסף אינו קונ' את הזהב ומטבע דלא חריף לאו דעתיה אצורת' וכלי הוא וקני והשת' קאמרי' דמסתברא דכל מטבעות שוין דדעתיה אצורתא שהרי כל מטבע שוה יותר מדמי זהב שבו.
ויש מפרש דהכי קס"ד דהזהב קונה את הכסף בין בחליפין בין בדמים משום דקתני קונה דמשמע חליפין ואע"ג דקתני דמים לישנא דשוי לתרוייהו נקט דגבי חליפין הוא קונה ממש וגבי דמים הואיל ומחייב גברא שייך ביה לשון קונה וסיפא בדמים לחודייהו ואיידי דתנא רישא קונה תנא סיפא קונה, ומפרקי' לא בדמים לחודייהו ותנא מחייב ואמרי' הכי נמי מסתברא דמחייב קתני ודמים לחודייהו קתני דקתני סיפא וכו' ועל כרחך בדמים לחודייהו ומאי קונה מחייב. ומקשה אמר לך הכי קתני הזהב קונה את הכסף בין בדמים בין בחליפין אבל הכסף אינו קונה את הזהב בדמים אלא בחליפין וכדפרישית, ואוקי למתני' ובריתא כולהו בדמי ומאי בכל מקום שהוא כמות שהוא דאי א"ל מארנקי חדשה לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה משום דא"ל לישנן בעי' להו פי' וקמ"ל דהאי טענה דלישנן בעינא להו טענה היא שאע"פ שאין החדשים שוין יותר יכול לעכב עליו ליתן לו מהם ור"ח אומר שהישנים טובים יותר דאי לא תימא הכי פשיטא:

אמר רב פפא, מאי טעמא דמ"ד אין מטבע נעשה חליפין. פרש"י ז"ל, מאי טעמא דמאן דאמר, דהא ליכא למימר דאית ליה דרב נחמן דאמר לקמן (בבא מציעא מז, א) אין קונין אלא בכלי, דאם כן מאי אריא מטבע, ליפלוג בכל דבר שאינו כלי. נראה מדבריו דרב נחמן כלי ממש קאמר, וכל מילי דלאו כלי ממש הרי הוא כפירי לענין חליפין, וכן כתב הוא ז"ל בפירושו בסמוך (שם ד"ה אבל) מפורש. ואינו מחוור, דאם כן רב ולוי תרוייהו אית להוא דלא כרב נחמן, ועוד דכל הני קשייתא דמקשינן הכא אמאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין, הוא הדין דהוה ליה לאקשויינהו אדרב נחמן, ודאקשי נמי לקמן ר' אבא לעולא, אדרב נחמן נמי הוה ליה לאקשויי. ועוד, דאמר לקמן (בבא מציעא מו, ב) כל המטלטלין קונין זה את זה, א"ר שמעון בן לקיש ואפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות, דאלמא כלי לאו דוקא, ואע"ג דריש לקיש למאי (דס"ל מעיקרא) [למאי דמסקינן], כרב ששת סבירא ליה, מכל מקום מעיקרא הוה מהדרינן לאוקומה כרב נחמן, ואם איתא, היאך אפשר, והא איהו בהדיא אמר דכיס מלא מעות בכיס מלא מעות קונין זה את זה. ועד כאן לא מוקמינה ריש לקיש כרב ששת, אלא משום דאמר דמשיכה מפורשת מדאורייתא, הא לאו הכי מוקמינן נמי ריש לקיש כרב נחמן. ועוד הקשה הרמב"ן ז"ל, [בד"ה אמר רב פפא] מדאמר לקמן, (מז, א), במנא לאפוקי מדרב ששת ביה למעוטי מטבע, ואי מטבע פירות נינהו לענין חליפין, למה לי למכתב ביה למעוטי מטבע, הא אמעיט ממנא. ותו דאמר לקמן (בבא מציעא מו, ב), ופירי נמי עבדי חליפין, כיצד החליף שור בפרה, ואי מטבע פירי נינהו, מאי קאמר תו ופירי נמי, דהא שמעינן ליה מכל הנעשה דמים באחר, דהא סלקא דעתיה דכל הנעשה דמים באחר היינו מטבע, ומטבע היינו פירי. ואע"פ שרש"י ז"ל רצה להשמר מקושיא זו, ופירש דחדא קתני והכי קאמר, כל הנעשה דמים באחר דהיינו מטבע, אם נתנם בתורת חליפין כיון שזכה נתחייב בחליפין, וכיצד מחליפין אכתי אינו מחוור, דאין הלשון הולמו, דאמרינן ופירי נמי, ומאי נמי דקאמר. ותו דאכתי למה לי שור ופרה, לימא כיצד החליף מטבע במטבע, אלא אפשר דקא משמע לן דאפילו פירי ממש אין נעשין חליפין. ומכל מקום אכתי תקשי לן כל הנך. אלא ודאי לא אפיק רב נחמן אלא פירות ממש, שאין דומין כלל לנעל, שאין משתמשין בהן ונרקבין ונפסדין ואינן קיימין כנעל, אבל מטבע כעין נעל הוא, דראוי להשתמש בו לתלותו בצואר הבנות ולשקול בו משקלותיו ואינו מתפסד כנעל. וכן כתב רבינו יצחק בעל התוספות ז"ל. והיינו נמי דאמר רב נחמן לא שאנו אלא בכלי אבל בפירות לא, ולא קאמר אבל מידי אחריני לא.

והא דאמר משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלא. פרש"י ז"ל משום דהוה ליה כדבר שאינו מסויים. ואיכא למידק עליה, דאם כן מה טעם אינו נקנה, דאפילו דבר שאינו מסויים נקנה הוא בחליפין. ועוד, היכי ממעטינן לה מדכתיב ביה (לקמן בבא מציעא מז, ב). והוצרך רש"י ז"ל לפרש, ביה מיעוטא הוא, בו ולא בדבר אחר. ואינו מחוור לי, דאי משום בו ולא בדבר אחר, לא אמעוט מיניה מטבע בפירוש כדאמעוט הנך, מנא לאפוקי מדרב ששת, וכן נמי אינך. ויש לפרש, צורתא עבידא דבטלא, והוה כדבר שאין גופו ממון דומיא דאותיות, ומשום הכי אין נעשה חליפין ואין נקנה בחליפין. והא טעמא בתר דהדר ביה רב פפא איתמר. והשתא ממעטינן ליה שפיר מביה, לומרה בדבר שקונין ביה, כלומר בדבר שגופו ממון, אבל מטבע לא קני ביה אלא בצורתיה, דדעתיה דאיניש אצורתא, וצורתא כיון דעביד דבטלא לית בה מששא.

אלא אי אמרת בחליפין תרוייהו ליקנו. איכא למידק, ומאן דמפרש רישא בחליפין היכי מתרץ לה. ותו קשה לי, מאי קא מקשה תו מדתנא הכסף אינו קונה את הזהב כיצד וכו'. האי קושיא היינו קמייתא, לומר דסיפא דמתניתין על כרחין בדמים היא ולא בחליפין. וי"ל דמעיקרא הוה סלקא דעתיה דהזהב קונה את הכסף בכל ענין קאמר לה, בין בדמים בין בחליפין, דאי לאו דקני בחליפין, לא הוה תני קונה אלא מחייב, ומשום חליפין תני לשון קונה, וסיפא ודאי בדמים קאמר, ומשום רישא דנקט קונה תנא סיפא נמי לשון אינו קונה, ולעולם אינו מחייב קאמר, והכי קאמר הזהב קונה בכל עניין, אבל הכסף אינו קונה את הזהב בכל ענין, לפי שאינו קונה בדמים. ואקשינן ליה מסיפא, דמכל מקום אי אינו קונה בתורת דמים בלבד קאמר לה, לא הוה ליה למתני סתם אינו קונה, דמשמע אינו קונה כלל. ועוד תניא, כלומר, ואפילו לדידך דאמרת דסיפא דמתניתין אינו קונה בתורת דמים קאמר, הא תניא עלה הכסף אינו קונה את הזהב, כיצד וכו' לא קנה זהב עד שימשוך, דאלמא אינו נקנה הזהב לעולם אלא במשיכה, דאי אמרת בחליפין, כיון דתני קניות דזהב, ליתני עד שימשוך או עד שיחליף, כך נראה לי.

זה שביארנו במשנה שהמעות אינן קונות לא סוף דבר שנתנן בתורת דמים אלא אפילו נתן לו המעות בתורת חליפין כדרך שקונין בסודר אינן קונות שהמטבע אינו נעשה חליפין שאין קונין אלא בכלי ואע"פ שהמטבע היה ראוי לכללו בדין כלי לדעתנו כמו שיתבאר מ"מ טעם אחר מעכבו והוא שאין דעתו סומכת בהם אלא על הצורה וצורה עשויה ליבטל אם מחמת עצמה או מחמת פסול מלכות או מדינה והקנין צריך שיעשה בדבר הקיים כשם שראוי להיות בלבם להיות המכר או המתנה קיימים והקנאת החליפין ענינה שהקונה נותן למקנה איזה דבר שיהא עליו שם כלי כגון סודר או כיוצא בו חליפין לאותו דבר שהוא קונה ממנו וענינו שכשם שהוא מקנה לו דבר זה בלב שלם ובלא שום סיג כך יהא הוא מוכר לו אותו דבר בלא שום סיג והערמה ומכיון שקנה המוכר אותו כלי או סודר בהגבהה או במשיכה לפי מה שהוא נקנה אותו דבר הנמכר לבעל הסודר אע"פ שלא משכו ושלא נתן דמים ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכן מכיון שזכה זה אע"פ שהאחר לא קבל חליפיו אם אבדו אבדו לו וכמו שאמרו למטה כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו ומ"מ צריך שיהא אותו הדבר הנמכר בעין אבל בתורת דמים מיד שמשך הלוקח את המקח נקנין הדמים למוכר אפילו אינם בעין ברשות לוקח וזה שאמרו הזהב קונה את הכסף שמשמעו שצריך שיהא הכסף בעין שלשון קונה משמע שהוא קונהו בכל מקום שהוא פירושו הזהב מחייב את הכסף ר"ל שמשעה שמשך את הזהב נתחייב בכסף אפילו אינו בידו:

זה שביארנו בקנין חליפין שצריך שיהא הדבר הנקנה בעין אינו אלא כשעיקר קנין זה הם חליפין גמורין ר"ל שאדם מחליף עם חברו מטבע במטבע למה שהיה דעת התלמוד תחלה שהמטבע נקנה בחליפין ולענין פסק כגון שמחליף חפץ בחפץ כגון שור בפרה או זהב בכסף וכן כל כיוצא בדברים אלו אבל לענין חליפין שאין באין אלא לתורת הקנאה אבל עיקר המכר הוא נעשה בדברים אחרים נקנין הדברים בחליפין אלא אפילו אינו בעין שהרי אמרו בהשוכר מתנה שומר חנם להיות כשואל ופירשה בשקנו מידו ואע"פ שאפשר שלא תהא פרה זו גנובה וכן אדם משעבד נכסיו בקנין בכמה דברים שאינן בעין:

אף הפירות אין נעשין חליפין ואין קונין אלא בכלי ומ"מ קונין בכלי אע"פ שאינו שוה פרוטה כמו שיתבאר:

המטבע כשם שאינו נעשה חליפין כך אינו נקנה בחליפין בדבר שאין שם קניה אחרת כגון מתנה או מכר או תנאי שישעבד עליו נכסיו שיהו החליפין באין לתורת הקנאה אלא שמקנה לו מטבע שבביתו בחליפין של סודר על הדרך שביארנו למעלה אבל פירות אע"פ שאינן קונין בחליפין הרי הן נקנין בחליפין כשאר מטלטלין נמצא שהמטבע מ"מ אין דרך לקנייתו אחר שאינם ברשותו אלא אגב קרקע שימכור לו המזכה או ישכור לו מקום המעות בכסף בשטר ובחזקה או אף בחליפין שאף הקרקע נקנה בחליפין כמו שיתבאר במקומו ואחר שיקנהו הקרקע יקנהו מעות אלו על גבו באיזה מקום שהם ובלבד שיהו אותן המעות קיימים באיזה מקום שיהיו או שתהא מלוה בשטר שהשטר בעין ומ"מ מלוה על פה אינה נקנית אגב קרקע שכל שאינו בעין אינו נקנה אגב קרקע וחכמי התוספות חולקין בזו:

מי שמכר לחברו והתנה לו מעות חדשות אין צריך לומר שאינו רשאי לפרעו בישנות אלא אף אם התנה לו בישנות אינו רשאי לפרעו בחדשות שאף הישנות יש בהן צדדין שהם מעלות יותר מן החדשות והוא להצניעם ולהניחם זמן מרבה שאין משחירין כל כך כמו האחרים ויש גורסין בהפך ומפרשים בהפך:

היינו דקתני יעשה ולא יעשה כלומר אף על פי שחילולו מן התורה אסור לעשות כן מדרבנן. אלא לאידך לישנא דאמר בדאורייתא פליגי מחללין ואין מחללין מיבעי ליה. פירש רש"י ז"ל איבעי ליה למיתני אין סלעין של מעשר שני מתחללין על דינרי זהב אי משום כסף שני אי משום וכו'. ונראה מדבריו דלישנא קמא דפליגי בדהבא פירא וכספא טיבעא איסורא דאורייתא הוא ועליה נמי אמרי הכא דאם כן מחללין ואין מחללין מיבעי ליה. ויש ספרים דמוכיחין כן דגרסי אלא לאידך לישני וכו'. אבל ברוב הנוסחאות גרסי אלא לאידך לישנא ולא מקשה אלא ללישנא מציעא דדריש הכסף כסף ראשון דאלו ללישנא קמא לא קשה ולא מידי דההיא נמי מדרבנן היא שגזרו דהבא דמיקרי פירא לענין משא ומתן אטו פירא ממש דלא מחללין עליו חוץ לירושלים מדאורייתא מפני טורח הדרך וכדפריש מרן ז"ל. הריטב"א.

אין מטבע נעשה וכו'. כתוב בתוספות מידי דהוה אפירי לרב נחמן וכו'. פירוש דאי מטבע פירי הוה ליה למימר מידי דהוה אשאר פירי.

עוד כתוב בתוספות ואין נראה דלקמן משני בפרוטטות שנו וכו'. ואין לומר דכשיש בו צורה מיקרי כלי לפי שיוצא אבל כשאינו יוצא נקרא פירי כדקאמר דאידי ואידי פירי נינהו. דיש לומר אי הוי פירי באין בו צורה אם כן גם ביש בו צורה אפילו הוי כלי גם הוי פירי דלא גרע איהו נמי מכלי ואם כן הוה ליה לרב למימר מידי דהוה אשאר פירי. והא דקאמר בסמוך דאידי ואידי פירא הוא לאו דוקא אלא לאפוקי דלאו כלי הוא. גליון.

אמר רב פפא מאי טעמא דמאן דאמר וכו'. פירש רש"י מאי טעמא דמאן דאמר דהא ליכא למימר דאית ליה דרב נחמן וכו' נראה מדבריו דרב נחמן כלי ממש קאמר וכל מילי דלאו כלי ממש הוא הרי הוא כפירי לענין חליפין וכן כתב הוא בפירושיו בסמוך מפורש. ואינו מחוור דאם כן פליג ארב ולוי. ועוד דכל הני קושייתא דאקשינן הכא אמאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין הוא הדין דהוה ליה לאקשויינהו אדרב נחמן ודאקשי נמי לקמן רבי אבא לעולא אדרב נחמן הוה ליה לאקשויי. ועוד דאמרינן לקמן כל המטלטלים קונין זה את זה אמר ריש לקיש ואפילו כיס וכו' דאלמא כלי לאו דוקא ואף על גב דריש לקיש למאי דסביר לן מעיקרא כרב ששת סבירא ליה מכל מקום מעיקרא הוה מהדרינן לאוקמי כרב נחמן ואם איתא היאך אפשר והא איהו בהדיא אמר דכיס מלא מעות וכו' קונין זה את זה ועל כרחך לא מוקמינן ריש לקיש כרב ששת אלא משום דאמרינן משיכה מפורשת מדאורייתא הא לאו הכי מוקמי נמי ריש לקיש כרב נחמן.

עוד הקשה הרמב"ן נר"ו מדאמרינן לקמן במנא לאפוקי מדרב ששת ביה למעוטי מטבע וכו'. ותו דאמרינן לקמן ופירי נמי עבדי חליפין ואי מטבע פירי נינהו מאי קאמר תו ופירי נמי הא שמעינן לה מכל הנעשה דמים באחר דהא הא קסלקא דעתין דכל הנעשה דמים באחר היינו מטבע ומטבע היינו פירי. ואף על פי שרש"י רצה להשמר מקושיא זו ופירש וחדא קתני והכי קאמר כל הנעשה דמים באחר דהיינו מטבע אם נתנם בתורת חליפין כיון שזכה נתחייב בחליפין וכיצד מחליפין. אכתי אינו מחוור דאין הלשון הולמו דאמרינן ופירי נמי ומאי נמי דקאמר. ותו דאכתי למה לי למינקט שור ופרה לימא כיצד החליף מטבע במטבע אלא שבזו אפשר דקמשמע לן דאפילו פירי ממש נעשין חליפין. ומכל מקום אכתי קשיא לן כל הנך. אלא ודאי לא אפיק רב נחמן אלא פירות ממש שאין דומין כלל לנעל שאין משתמשים בהם ונרקבין ונפסדים אבל מטבע ראוי להשתמש בו וכו' כמו שפירשו בתוספות והיינו נמי דאמר רב נחמן לא שנו אלא בכלי אבל פירות לא ולא קאמר אבל מידי אחרינא לא. והא דאמרינן משום דדעתיה אצורתא וכו' פירש רש"י משום דהוה ליה כדבר שאינו מסויים. ואיכא למידק עליה דאם כן מה טעם אינו נקנה דאפילו דבר שאינו מסויים נקנה הוא בחליפין. ועוד היכי ממעטינן ליה מדכתיב ביה והוצרך רש"י לפרש ביה מיעוטא הוא בו ולא בדבר אחר. ואינו מחוור לי דאי משום בו ולא בדבר אחר לא אימעוט מיניה מטבע בפירוש כדאימעוט הנך מנא לאפוקי מדרב ששת וכן נמי אינך. ויש לפרש צורתא עבידא דבטלה והוה ליה כדבר שאין גופו ממון דומיא דאותיות ומשום הכי אין נעשה חליפין ואין נקנה בחליפין והאי טעמא לבתר דהדר ביה רב פפא איתמר. והשתא ממעטינן ליה שפיר מביה לומר בדבר שקונין ביה כלומר בדבר שגופו ממון. אבל מטבע לא קני ביה אלא בצורתיה דדעתא דאיניש אצורתא וצורתא כיון דעבידא דבטלה לית בה ממשא. הרשב"א.

אי הכי קונה מחייב מיבעי ליה למיתני כדתנן כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין. רבינו חננאל.

הכי נמי מסתברא וכו'. ואי בחליפין תרווייהו נקנו. וקשה שהרי מדקאמר הכי נמי מסתברא וכו' משמע שאין זו קושיא גמורה למאן דאמר דמתניתין דהזהב קונה את הכסף רצה לומר בחליפין ואמאי והלא קושיא גמורה היא דאי אמרת בחליפין כחליפין תרווייהו נקט ומאי קאמר הכי נמי מסתברא. ויש לומר דאין הכי נמי דלאו קושיא גמורה היא דמצי למימר דלעולם מטבע נעשה חליפין ומתניתין דהזהב קונה את הכסף בין בדמים בין בחליפין וסיפא דקאמר הכסף אינו קונה את הזהב רצה לומר דאינו קונה בדמים אבל בחליפין קונה אלא תיקשי דסיפא דרצה לומר בדמים אמאי לא קאמר אינו מחייב דאגב דתנא רישא קונה לא מצי למימר מחייב משום דרצה לומר בחליפין תנא נמי בסיפא אינו קונה ומשום הכי אינו יכול להקשות קושיא גמורה אבל מכל מקום הכי נמי מסתברא דאין סברא לומר דרישא איירי בין בחליפין בין בדמים וסיפא דאינו קונה מיירי בדמים דוקא דמשמע דקאמר אינו בסיפא ממה שאמר קונה ברישא. תלמיד הר"פ.

לא קנה עד שימשוך. תימה מאי פריך דילמא ברייתא בדמים איירי אבל בחליפין קנה ויש לומר דמדקדק מדקתני לא קנה עד שימשוך את הזהב משמע דבענין אחר אינו קונה. אי אמרת בשלמא בחליפין פירוש אף בחליפין כדפרישנא וסיפא איירי בדמים ואינו חושש עתה במה שדקדקנו ומדקתני לא קנה דמשמע מינה דבשום ענין לא קנה עד שימשוך. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: ועוד תניא וכו'. קשיא לי מאי ועוד דהא ברייתא פירושא דמתניתין ומאי דשנינן ודחקינן במתניתין כדפרישנו דחקינן בברייתא. ויש לומר דאורחא דתנא ברא לפרושי ולברורי ואם איתא הוה ליה לתנא ברא לפרושי דכי קתני והכסף אינו קונה את הזהב דדוקא בתורת דמים אבל בחליפין קונה אותו אי אמרת בשלמא בחליפין וכו' פירוש אי אמרת בשלמא אף בחליפין היינו דקתני נקנה כסף בכל מקום שהוא דלענין חליפין מיהת נקנה לגמרי בכל מקום שהוא. אלא אי אמרת בדמים דוקא איירי מתניתין מאי נקנה כסף בכל מקום שהוא. עד כאן.

והרמב"ן כתב וזה לשונו: אלא אי אמרת וכו'. איכא למידק ולמאי דקסלקא דעתין מעיקרא דרישא בחליפין היכי מתרצינן לה. ואיכא למימר קסלקא דעתין דמטבע דחריף דעתיה אצורתא ומשום הכי הכסף אינו קונה את הזהב ומטבע דלא חריף לאו דעתיה אצורתא וכלי הוא וקנה והשתא קאמרינן דמסתברא דכל מטבעות שוין דדעתיה אצורתא שהרי כל מטבע שוה יותר מדמי זהב שבו. עד כאן.

נתחייב גברא מיבעי ליה. אין שייך לתרץ כאן תני נתחייב כדמשני לעיל תני מחייב דהכא לא דייקינן מלשון נקנה אלא מכל מקום שהוא. תוספות שאנץ.
ליישנן בעינא להו פירוש וכל שכן שאינו יכול לשנותו ממטבע למטבע ואפילו ממטבע שאינו יוצא לעיר אחרת למטבע היוצא דאמר אידך מטבע צריך לי להוליכו לעיר אחרת. מרבי. ומכאן ראיה דבמכר סחורה אינו מורידו לשומא כלל אלא שנותן לו מעות כמו שהתנה ומאותה מטבע שהתנה וכדין פועל וכן בדין דאנן סהדי שאין זה מוכר מטלטליו וסחורתו על דעת שיקבל קרקע או סובין וכן היה אומר מורי הרב ומכאן נראה לי ראיה. הריטב"א.

הרי פירות הללו נתונים לך במתנה. ואם תאמר לרבי מאיר דאמר מעשר ממון גבוה הוא אם כן אין יכול ליתנם במתנה. ויש לומר דיהיב ליה בטיבלייהו וכמאן דאמר דמתנות שלא הורמו לאר כהורמו דמיין והכי משמע בקידושין. תוספות שאנץ.

בד"ה אין מטבע כו' אלמא אפי' היכא שאין יוצאין בהוצאה נעשה כו' עכ"ל נראה מלשונם דעדיפא להו מטבע טובה והיינו למ"ד מטבע נעשה ונקנית בחליפין אבל למ"ד אין מטבע נעשה ונקנית בחליפין עדיפא ליה פרוטות ואניקא כיון דלית עלייהו צורה ליכא למימר דדעתיה אצורה וק"ל:

ד"ה אין מטבע נעשה חליפין וכו' וי"ל דמטבע מקרי שפיר כלי וכו' והשתא רב ולוי בהא פליגי דמר סבר דנעשה חליפין (משום) שהרי מקרי כלי. ומר סבר אע"ג דהוי כלי אעפ"כ אין נעשה חליפין משום דדעתיה אצורתא וגרע אפילו מפירא:

בא"ד ועוד דאמרינן לקמן במנא למעוטי פירות ביה למעוטי מטבע וכו' ואי גם כלי לא הוי וכו'. לא היו צריכין להוכחה זו דהא בהדיא מוכח משם ג"כ דמטבע מקרי כלי דאל"כ למה צריך ביה למעוטי כלל מטבע הא אימעט נמי ממנא כיון דלא הוי כלי אלא על כרחך צ"ל דמטבע הוי כלי ולכך צריך מיעוטא אחרינא וק"ל (ועיין באשר"י לקמן):

ד"ה מאי לאו בחליפין וכו' ומשני תני מחייב אינו מגיה וכו'. הא דאצטריכו התוס' לכתוב זה לפי הפירוש דפירשו השתא משום דבשלמא בפשוטה דשמעתין אתי שפיר דמגיה המשנה משום דע"כ צריך להגיה כדדייק מסיפא אבל השתא דגם לפי סברת המקשה יתיישב הסיפא א"כ מנא ליה להמתרץ להגיה המשנה לכך כתבו דאינו מגיה המשנה:

גמרא ועוד תניא וכו'. קצת אפשר לומר אלולי פירוש התוס' דמקשה עדיפא מברייתא דלא תימא בחליפין שוה בשוה מטבע קונה ואפ"ה שאינו שוה בשוה אינו קונה [לכ"ע] ומתני' מיירי באינו שוה בשוה [שהבין דה"נ מסתברא ר"ל דמסתבר כמ"ד אינו נעשה חליפין כדקתני אינו קונה משמע דליכא ביה שום קנין כלל לזה כתב דממתני' אינו מוכח כ"כ דאפשר דמיירי מתני' באינו שוה] וסברא זאת [שיש לחלק] פי' לקמן למ"ד פירי לא עבדי חליפין דף מ"ו ע"ב בד"ה ולר"נ דאמר פירי כו' לזה מביא ברייתא דשוה בשוה הוא ועיין:

גמ' אמר ר"פ אפילו למ"ד כו'. דלא תימא כמו שלא נעשה אינו נקנה אע"ג דליכא טעמא דצורתא עבידא וכו':

בתוס' בד"ה אין מטבע כו' ואי גם כלי לא הוי כו'. נראה ודאי מגמרא במנא למעוטי כו' נשמע בקצרה דאי כלי לא הוי כבר ממעטינן מבמנא דהאי לאו מנא הוא רק סיימו דבריהם [ואי גם כלי לא הוי] אשאר ראיות שהביאו [דלאו פירי הוא] או אפשר לפרש דבמנא אינו רק מיעוטא לא לשלול כל שאינו מנא וה"א דממעט פירות ולא מטבע אע"ג דאינו כלי או היא גופא קמ"ל [במלת ביה דלאו כלי הוא]:
בסה"ד אפילו היכא שאינם יוצאין בהוצאה כו'. לכאורה אין אלו סתירות דבהדיא קאמר בפרוטטות דאידי ואידי פירי הוי ודאי האי מ"ד לא ס"ל כר"נ אבל מ"ד נעשה חליפין דלמא ס"ל כר"נ ונעשה ונקנה בחליפין משום דמטבע כלי הוא כיון דיוצאה בהוצאה ולכ"ע כלי הוא דא"ל אי הך מ"ד [דאין מטבע כו' ע"כ] ס"ל פירי עבדי חליפין מסתמא אידך לא פליג בהא [והוי ר"נ דלא כתרוייהו אע"כ דלתרוייהו לאו מטעם פירי נקנה פרוטטות רק משום כלי] דהא [סוף סוף] הגמרא קאמר פירי הוי ואפ"ל דלאו דוקא הוא דא"כ יהיה מוכרח דר"נ יסבור דמטבע נעשה חליפין דלא כהלכה [א"ו הא דקאמר אידי ואידי פרי ל"ד ומטעם כלי] ועיין:
ומ"ש אפילו היכא שאין כו' היינו למ"ד מטבע נעשה חליפין אבל למ"ד אין מטבע נעשה כו' עדיף פרוטטות ואניקי כיון דלית עלייהו צורה ליכא למימר דעתיה אצורה. וע"כ צריך לפרש לפי' רש"י [בד"ה מ"ט דנראה מדבריו דמטבע לאו כלי] היאך יתרץ ר"נ הברייתא דשולחני כיון דסובר מטבע אינו נעשה חליפין דפירי הוא והיאך יתוקן בפרוטטות דפירי הוא והא פירי לא עבדי חליפין ואפ"ל תי' רב אשי:

בתוס' בד"ה מאי לאו וכו' וקתני אינו קונה ולא אינו מחייב וכו'. ר"ל כיון דידע הסיפא מאי מקשה א"ה הזהב קונה כו' מחייב כו' ולדידיה מי ניחא הכסף אינו קונה כו':

בא"ד אלא בדמים ומקשה א"ה כו' ומשני תני כו' אינו מגיה כו' יש מפרשים משום שרצו ליישב ועוד תניא ושלא תקשה גם הברייתא נגיה [ומאי מקשה א"ה כו' נתחייב גברא מבעיא ליה] לז"א אינו מגיה. וי"א כמו השתא א"ש [דאין צורך להגיה] כיון דהמקשה סבר רישא דמתני' דמים וחליפין וקונה פי' גם כן דמים ודנקיט לישנא דקונה משום חליפין ומ"מ משמעות אתרוייהו וכו'. ולי נראה דבל"ז מוכרח לומר מגיה משום סיפא דמתני' הכסף אינו קונה כו' כמ"ש הנ"מ אך עתה שיש ליישב הסיפא [כסברת המקשה] מנ"ל [לדחוק] ולהגיה דאע"פ דבשביל ועוד תניא צריך להגיה אבל מ"מ היאך אמר הנ"מ ולהגיה למה כיון שאינו מוכרח לז"א אינו מגיה:
בסה"ד משמע דאי אפשר לקנות אלא במשיכת הזהב. דא"ל לא מחייב עד שימשוך שלשון עד שימשוך אינו נופל על מחייב רק על קנין שמשיכה הוא קנין ועיין:

רש"י ד"ה ואין מחללין. מ"ל אי משום דדהבא פירא כו'. דבירושלמי ספ"א דמע"ש מפיק ליה מקרא ונתת הכסף בקירוב מקום אתה מחללו ואי אתה מחללו בריחוק מקום ועי' סוכה (מ ב) בתד"ה על חיין ולפי מה שפרש"י לעיל דרחמנא אמר וצרת הכסף נראה בעיני דלמ"ד דפירות ע"ד ד"ה מחללינן א"כ ע"כ קרינן בהו וצרת ה"ה דמחללין כסף עלייהו מדאורייתא וזהו כוונת ר"ע לקמן (מז ב) לרבות כ"ד שיש עליו צורה היינו אפי' לא חריפא כ"כ עי' בר"פ בתד"ה אסימון בסופו וכאן ר"ל למ"ד דאף בפירות ע"ד מחלוקת א"כ ע"כ צורתא דידהו כמאן דליתא ולא קרינן בהו וצרת ועמש"כ לעיל:

רש"י ד"ה ואין בידו מעות. ורוצה לחלל כו' ולהערים (כצ"ל) כו' ע"י מקח וממכר שמוכרו כו'. נ"ל הא דלא פי' ע"י חילול כדמסיים במשנה וחוזר ואומר ה"ה מחוללין כו' דמי ישמע לו שיהיה מעות שלו נתפסין בקדושת מעשר ואם יקנה לו מעות שלו שוב לא יוכל לתתם בחזרה אליו לר"מ דממון גבוה הוא דמוקמינן סתמי דמע"ש אליבי' בקדושין (נד ב) והא דתני הכא הפירות הללו נתונים כו' היינו בעודן בטבלייהו כדפי' הרמב"ם וכדמוקי הגמרא שם המשנה דלעיל:

תד"ה אין. ומטבע לא מיקרי פירי כו' מידי דהוה אפירא לר"נ. ואנכי תמה דנראה דכ"ד שאינו כלי מיקרי פירי לגבי חליפין כדפרש"י שם רק דמטבע גריע טפי למ"ד דאינו נעשה חליפין משום דדעתיה אצורתא לכן איצטריך ליה למילף מפירא לר"נ דג"כ א"נ חליפין ואפ"ה מיקניא בחליפין אבל למ"ד דמטבע נעשה חליפין ול"ל סברת דעתיה אצורתא ודאי דלא גרע מפירא וכן ראייתם מהא דלקמן ופירי נמי עבדי חליפין הן משם מוכח דמטבע עדיף טפי לענין חליפין מפירא דקצת שם כלי עליו אבל מ"מ איכא למימר דלחשיבת כלי לא הגיע דאינו דומה לנעל ודומה לשור חי לפרש"י בקדושין בסוגיא זו וכן ראיה הג' נדחית מזה הטעם:

תד"ה אין מטבע נ"ח וכו'. וי"א דחשוב כלי וכו'. תמהני הא י"ל דעולא דמשני לקמן אידי ואידי בפרוטות ס"ל דפירי עבדי חליפין וכדדייק לישנא דקאמר אידי ואידי פירי הוי, ומאן מוכרחנו לומר דלאו דוקא קאמר ובא רק לאפוקי דלא הוי מטבע, דלמא באמת דוקא קאמר דמכיון דאינו יוצא בהוצאה הוי רק פירי, ואי דסמכו דבריהם על דהוכיחו תחלה דמטבע לא הוי פירי הא אחרי דמסקי' דמטבע הוי כלי ממילא ניחא הני מקומות דמשמע מינייהו דמטבע לא הוי פירי דעדיפא מיניה דהוי אפי' כלי, וא"כ י"ל דהוי כלי כיון דיוצא בהוצאה, אבל א"י בהוצאה הוי פירי, וצע"ג, אח"כ מצאתי בעזה"י דהקשה כן בגליון בשיטה מקובצת ונדחק מאד, גם הראיה הב' מדינר אניקא ואניגרא אין הכרח כ"כ דהא זהו אליבא דר"ל, והא י"ל בלא"ה ס"ל כר"ש דפירי עבדי חליפין, ואולם בזה י"ל דאזלו בשיטתייהו דס"ל דכל השקלי וטריא הניחא לר"ש, קאי רק לס"ד דמטבע נ"ח, אבל למסקנא דקיימי דאין מטבע נ"ח כפשטא דכל הנישום היינו כל הכלים, א"כ גם הא דקאמר ר"ל ע"כ כר"ש ס"ל, היינו לס"ד, אבל למסקנא י"ל דר"ל כר"נ ס"ל. גם י"ל דהוכרחתם דאם איתא דמוכח מהא דאניקא ואניגרא דר"ל סבר פירי עבדי חליפין, א"כ יקשה לס"ד דהש"ס דקאמר ולר"ל דאמר משיכה מפורש הניחא אי ס"ל כר"ש, הא בלא"ה מוכח דר"ל ס"ל כר"ש, וזהו קושי' שהקשה הרמב"ן במלחמות שכ' לקושטא דמלתא דר"ל דקאמר דאניקא ואניגרא מיקני בחליפין דאזיל לשיטתייהו דס"ל פירי עבדי חליפין, דא"כ יקשה לס"ד מהך דר"ל ע"ש:
אמנם לפענ"ד אדרבא בשיטות הי"א אלו דמטבע היוצא בהוצאה הוי כלי, ומטבע שא"י הוי פירי רווחא שמעתא טובא, דבאמת לפמ"ש תוספות לקמן דשקלי וטריא דהניחא לר"ש קאי רק לס"ד דכל הנעשה, דחוק מאד במה דמתרץ ר"ל ע"כ כר"ש ס"ל דלשון זה דהוא הכרעה החלטית ול"ש לומר לשון זה על ס"ד לבד ולא לקושטא דמלתא, אמנם לשיטת הי"א ניחא טובא והיינו דבאמת מההיא דר"ל דאניקא ואניגרא מוכח דס"ל כר"ש שפירי עבדי חליפין דהא מטבע שא"י הוי רק פירי, וא"כ מהא לחוד ליכא הכרח דהא בדברי ר"ל לא נזכר מפורש דינא דאניקא ואניגרא, אלא סתם כיס מלא מעות, והיה אפשר לומר דמיירי במטבע היוצא וס"ל מטבע נ"ח וא"כ אין הכרח דס"ל כר"ש דהא מטבע היוצא הוי כלי, אבל לבתר דאמרי ולר"ל דאמר משיכה מפורשת הניחא אי ס"ל כר"ש וכו' והיינו למ"ד דכל הנעשה, שפיר אמרי' בדרך הכרעה י"ל ע"כ כר"ש ס"ל, והיינו בממנ"פ דאם סבר מטבע נ"ח ומתני' קתני כל הנעשה, א"כ מדקתני כיצד, מוכרחים להגי' ופירי נמי עבדי חליפי', ואם ס"ל מטבע אין נ"ח אם הא דקאמר ר"ל אפי' כיס מלא מעות, בכיס מלא מעות, ע"כ מיירי במטבע שא"י, וכדתרגם רב אחא וממילא מוכח דס"ל פירי עבדי חליפין דהא מטבע שא"י פירי הוי, והוא נכון בעזה"י.

תד"ה מאי לאו בחליפין וכו' וא"ת וכי לא ידע וכו':
נראה לענ"ד ליישב קושיית' ע"פ דברי התוס' לקמן ש"מ מטבע נ"ח וכו' שהקשו דנימא ג"כ שיאמר נשרפו חטיך בעליה, ביאור דברי תוס' הא דלא הקשו בל"ז על גוף הדין דהחליף שור בפרה דיאמר נשרפה פרתך בעליה י"ל דא"א לתקן בזה דאם אינו נ"ח יאמר נשרף שורך בעליה וכ"כ להדיא בנ"י, ועדיין צריך לברר כונת הנ"י דמ"מ יקשה מההוא דהכסף אינו קונה את הזהב דאף דלא שייך נשרפו דאם ניחוש שיאמר נשרף זהבך בעליה אף דאין לו שמירה אלא בקרקע ה"נ אם אינו קונה יאמר נשרף כספך בעליה וא"כ מ"ש דכסף אינו קונה את הזהב ומ"ש דהחליף שור בפרה דקונה, וביותר קשה דמ"מ באם נתן לו שור בתורת דמי' דלא קנה הפרה כדמשמע בכל הסוגיא דבעי' דוקא יש דמי' כחליפין אבל בנותן לו השור בתורת דמיו לא קנה ומ"ש דבנותן לו בתורת חליפין דמהני, ונראה דכוונת הנ"י דדוקא בקנין דמי' דהדרך דנותן לו מעות בעד פירות והתקינו חכז"ל דלא ליקני מחשש דנשרפו חטיך בעליה, מש"ה לא פלוג רבנן אף אם לפעמים נותן לו מטלטלים בתורת דמי', וכן בקונה מטבע במטבעות שאמרו דרך כלל דבכל פעם נתינת הממון לא קנה, ומשיכת פירות קנה, משא"כ בחליפין דעיקר החליפין רק במטלטלים על מטלטלים בזה ליתא כלל לעיקר התקנה, דבין כך וב"כ יאמר נשרף את שלך, מש"ה לא התקינו כלל, ולזה העמידו תוס' קושיית' על כל הנעשה דמי' באחר דבנותן לו מטבע בתורת חליפין דקנה, דבזה שפיר שייך התקנה דיאמר נשרף חטיך בעליה, והנה בכוונת תוס' בקושייתם אפשר לומר ב' פנים, או דקושייתם באמת גם על חליפים דשור ופרה, והיינו דת"ק בל"ז למד אין מטבע נ"ח כיון דכל דיני דחליפים ליתא רק ע"י משיכת מטלטלים א"כ ל"ש כלל התקנה כסברת הנ"י הנ"ל, אבל למ"ד מטבע נ"ח י"ל דהקושיא דאפילו בחליפים מטלטלים ל"ק משום לא פלוג דכמו בקנין מעות לא מהני בנותן לו מטלטלים בתורת דמי' משום לא פלוג הכי נמי בחליפין דלתקנו דאם נותן לו מטבע בתורת חליפין דלא לקני, או די"ל דמ"מ קושייתם רק בקנין המטבע די"ל דדוקא בקנין מעות דע"פ הרוב נותן לו מעות ממש בזה אף לפעמים נותן מטלטלין בתורת דמים לא פלוג בדבר, אבל בחליפין דאדרבא רוב פעמים מחליף מטלטלי' במטלטלי' ול"ש להחליף מטבע במטלטלי' ל"ש לתקן בלא פלוג מלתא דשכיחי משום מלתא דל"ש, אלא דקושי' רק דעכ"פ חליפין במטבע לא מהני, ולפ"ז י"ל דהיה ס"ל להמקשן לחלק דהזהב קונה את הכסף בחליפין ואין כסף קונה את הזהב בחליפין, והיינו די"ל דס"ל לקושטא דמלתא בקושי' תוס' דאף דמעיקר הדין מטבע נ"ח דבכלל נעל הוא, מ"מ חכז"ל תקנו דלא לקני מחשש דנשרף חטיך בעליה ומכיון שתקנו דבנותן מטבע לקנות חטין בתורת חליפין לא מהני משום חשש דנשרפו ממילא לא פלוג דאף בנותן מטבע לקנות מטבע דאף דל"ש נשרפו. מ"מ לא פלוג, והיינו דאם מטבע שנותן לו הוי המטבע נגד המטבע שרוצה לקנות דאף דבהחליף מטלטלין במטלטלין לא תקנו בלא פלוג היינו כנ"ל דלא תקנו לא פלוג רק באם נותן מטבע בקנין סודר, אבל לא בנותן מטלטלין ל"ש למגזר שכיח אטו ל"ש, אבל כשנותן מטבע בתורת חליפין בודאי שייך לתקן בלא פלוג לענין דבר הנקנה דכמו דבקנה לו החטי' לא קנה ה"נ בנקנה לו המטבע דזה ל"ש אטו דשכיח דיותר שכיח לקנות חטי' בחליפין מלקנות מטבע בחליפין ודרך כלל תקנו דבנותן לו מטבע בתורת חליפין או דבר שהוא מטבע לגבי הנקנה לא קנה, אבל בנותן לו מטלטלין לקנות קנה, וכיון שכן שפיר הדין דהזהב קונה את הכסף בחליפין כיון דבהך גוונא ל"ש חשש דנשרף, אלא דתקנו בלא פלוג, וכיון דזהב פירי וכסף טבעא הוי כנותן פירי לקנות מטבע דקנה בחליפין, אבל כסף אינו קונה זהב דהוי כנותן מטבע בחליפין לקנות פירי, ולזה קאמרו ש"מ מטבע נ"ח היינו דמדינא בכלל נעל לאפוקי סברת ר"פ דעבידא דבטלי לא הוי בכלל נעל ומדינא קנה דגם זהב לא קנה הכסף, ומדוקדק הוא דנטר הש"ס למיפרך עד בתר מימרא דר"פ דהטעם משום דעתו אצורתא, והיינו דבל"ז י"ל דבאמת טעמא דמ"ד אין מטבע נ"ח משום חשש דנשרפו וממילא שפיר הדין דזהב קונה את הכסף דהוי כמו נותן פירי לקנות מטבע בחליפין דל"ש חשש, ואף דעדיין קשה דאמאי פריך דוקא למ"ד אין מטבע נ"ח, הא קשה ג"כ למ"ד מטבע נ"ח דסתמא קאמר אף לקנות חטים, והא מסיפא מוכח דבכה"ג עכ"פ אינו קונה מדרבנן, וי"ל דבאמת דהו"מ להקשות כן אלא דניחא לי' למיפרך בפשיטות מרישא, וכה"ג צ"ל במה שכ' השיטה מקובצת בשם הריטב"א לתרץ דהמקשן ס"ל דבזהב כיון דאינו חריף אין דעתו על צורתא דקשה ג"כ דמ"מ ליפרך גם על מ"ד דמטבע נ"ח דהיינו אף כסף דהא מסיפא מוכח דמטבע כסף אינו נ"ח, אע"כ דניחא ליה למיפרך תחלה מרישא:

בגמרא דב"ש סברי גזרינן שמא ישהא עליותיו וב"ה סברי לא גזרינן כו' ויש לתמוה דלפ"ז להאי לישנא לא פליגי ב"ש וב"ה לענין מעשר אלא בהך גזירה לחוד וא"כ מאי האי דקאמר רבין משמיה דר"י לעיל דאף ע"פ שאמרו אסור ללוות דינר בדינר אבל מחללין מעשר שני עליו מלתא דפשיטא היא דמאי ענין ריבית למעשר. מיהו למאי דפרישית לעיל אתי שפיר דכיון דלענין איסור ריבית נמי לאו מדינא אסור אלא משום גזירה דכיון דלענין מו"מ שויא רבנן כפירי סברי אינשי דהוי כפירי גמור ומאן דחזי דמלוה דינר בדינר אתי להלות סאה בסאה ואם כן לפ"ז סד"א דכ"ש דשייך הך גזירה לענין חילול מעשר דאפילו בלא הך גזירה דשמא ישהא אפ"ה שייך הך גזירה גופא דכיון דלענין מו"מ שויא רבנן כי פירי סברי אינשי דפירי גמור הוא ומאן דחזא דמחלל על דינר זהב אתי לחלל נמי פירי על פירי ואם כן לפ"ז ה"א דהא דב"ה מתירין היינו מדוחק דוקא אבל שלא מדוחק אסור קמ"ל ר"י דאפ"ה מותר לגמרי לכתחילה דדוקא לענין ריבית שייך הך גזירה דריבית כמקח וממכר דמי משא"כ לענין חילול מעשר לא אתא למיטעי משום מו"מ ולא דמי כלל כנ"ל נכון ודו"ק:

שם אתמר רב ולוי חד אמר מטבע נעשה חליפין כו' סוגיא זו עמוקה מני ים ורבו בה השיטות בכמה ענינים שונים בין גדולי הקדמונים דלפרש"י מטבע לא מקרי כלי אלא פירי הוא דהוי ואזלי כולה סוגיא דרב ולוי ע"כ אליבא דמ"ד פירי עבדי חליפין ורבו החולקים עליו כנראה מפי' התוספות וכן נחלקו בה הבעל המאור עם הרמב"ן בספר המלחמות בשם הרי"ף. ולענ"ד פשט דברי הרי"ף מטין בזה כדברי רש"י וכן נראה לי שיטת הרמב"ם וכן בהא דלקמן אי בעלי חיים מקרי כלי או פירי נמי נחלקו בה הפוסקים שכתבתי וכ"א מפ' הסוגי' לפי שיטתו ולכל אחד מהפירושים יש להקשות קושיות עצומות ודקדוקים רבים עיין באריכות בספר המלחמות ומלבד כל אלה יש לי לדקדק כמה קושיות ודקדוקים לדברי כולם כמו שאבאר לך לאחדים לכך ראיתי לבאר הערה אחת מה שנלע"ד כפי אשר הורוני משמים ליישב כל הספיקות בזו השיטה עפ"י הסברא זו ואפשר שהיא שיטת רש"י ואם אמנם לא כיון לזה ראיות מוכרחות יתנו עדיהן ויצדקו ומכללן אבוא לבאר שיטת רש"י ותוספות לכל אחד כדאית ליה הוי יודע ששני מיני חליפין הן שמצינו בש"ס המין האחד הוא כעין קנין סודר דילפינן ליה מדברי קבלה מקרא דבועז והיינו שאין עיקר כוונתו לקנות הסודר לגמרי אלא שקנין זה נהגו לפנים בישראל כדי להקנות דבר הנקנה ע"י הסודר והסודר הדר למריה וכעין שאמרו קני ע"מ להקנות הוא ובכה"ג קונין אפי' בפחות מש"פ ונחלקו ג"כ רב ולוי לקמן אי בכלי של קונה או של מקנה כמו שיתבאר והמין השני היינו היכא שנתכוונו להחליף באמת כההוא דמחליף פרה בחמור וכיוצא בזה מצינו בדוכתי טובא והיינו נמי כדין החליפין שבמשיכת האחד נקנה שכנגדו לחבירו בכ"מ שהוא לגמרי ונתחייב באונסין וכבר מצאנו שהתוספ' כתבו לקמן בשם רבינו תם דגם אלו החליפין דשוה בשוה דברי קבלה הם ואסמכיה אקרא דעל הגאולה זו מכירה אלא שחילק בהם דבכלי גמור קונין בין ק"ס ובין חליפין דשוה בשוה אבל בפירות אף למ"ד שאין עושין חליפין היינו כעין ק"ס אבל חליפין דשוה בשוה אידי ואידי עושין חליפין חוץ ממטבע דאפי' שוה בשוה נמי לא וכ"כ ה"ה שהיא שיטת הרמב"ם כפר"ת. ועוד כתבו התוספות לקמן דאפשר לפר"ת יש לחלק ג"כ דבחליפין כעין ק"ס הוא בכליו של מקנה ללוי משא"כ בחליפין דשוה בשוה אפי' לוי מודה דאפי' בכליו של קונה ע"ש בדף הסמוך בד"ה ולרב נחמן שכתבו כן מיתורא דקרא דעל הגאולה לפר"ת. אבל בעיני יפלא היאך אפשר לומר כן כיון דקרא דעל הגאולה ועל התמורה אתרווייהו קאי לפר"ת ונעל דכתיב עלייהו קאי אם כן איך שייך לומר דלענין על הגאולה דרשינן נעל אין מידי אחריני לא ולענין על התמורה דהיינו חליפין דשוה בשוה לא נדרוש דרשא דנעל וע"ק דאם כן כי מקשינן לקמן לר"נ דאמר נעל דוקא לקיים כל דבר מאי עביד ליה ואמאי לא מוקי ליה לענין שוה בשוה וכה"ג גופא יש להקשות לענין כליו של מקנה ללוי דדריש להו מקראי דבועז ואם כן היאך שייך לחלק בכך בין חליפין לחליפין כיון דשניהם במקרא א' נאמרו ועל כיוצא בזה אמרינן סכינא חריפא מפסקא קראי ואין אלו אלא דברי נביאות ובאמת הרבה מגדולי האחרונים נחלקו על שיטת רבינו תם הנ"ל והרב המגיד וכ"כ בש"ע ח"מ סי' ר"ג בהג"ה שהביא שני הדיעות אי קונין בפירות בחליפין דשוה בשוה ע"ש. אמנם כן לענ"ד הקלושה יראה דא"א בשום ענין לחלוק על זה ולומר שלא יועיל חליפין דשוה בשוה בפירות דוודאי מהני אבל לאו מטעמיה דרבינו תם שסובר דחליפין דשוה בשוה לא ידעינן אלא מדברי קבלה דבועז וכחדא נפקא בהדי קנין סודר דא"כ לא היה שום מקום לחלק בין זה לזה בשום ענין הן לענין דבעינן נעל וכן לענין כליו של מקנה אליבא דלוי אלא דלדעתי חליפין דשוה בשוה לא צריכי לדברי קבלה אלא קונה מדברי תורה קנין גמור דהא קי"ל הלכתא כרבי יוחנן דמעות קונה דבר תורה ופרש"י דילפינן מדכתיב בהקדש ונתן הכסף וקם לו ושאר המפרשים כתבו דבלא"ה פשיטא לן כיון דכסף קונה בכל מקום והדבר ידוע דבכל מקום שאמרו כסף קונה אמרינן דשוה כסף ככסף וקי"ל דאפי' שומא אין צריך ואם כן כשמחליף פרה בחמור נעשה הפרה שוה כסף לגבי החמור וכיון שמשך בעל החמור את הפרה הרי הגיע שוה כסף לידו ואם כן נקנה החמור לבעל הפרה דקנין הכסף שנתן בכל מקום שהוא הוה קנין גמור ונתחייב נמי באונסי הפרה דברשותיה קאי לגמרי כמו שהיה הדין במעות ממש לדין התורה ונהי דבמעות ממש קמו רבנן אמילתיה ובטלוהו משום שמא יאמר נשרפו חיטיך בעליה אפ"ה בחליפין כה"ג שהיא מדין שוה כסף לא שייך האי טעמא לבטל זה הקנין דאם כן כ"ש שיאמר בעל החמור שמשך כבר את הפרה נשרפה הפרה שלך בעליה וכמו שאכתוב לקמן באריכות בלשון התוספות בד"ה ש"מ מטבע כו' שזה הכרח גמור וממקומו נמי הוא מוכרע דאי ס"ד דאפי' בכה"ג שייך האי טעמא אם כן אף אם נאמר דילפינן לה מדין הקנין דדברי קבלה דבועז אכתי ה"ל לחכמים לבטל זה הקנין כמו שבטלו קנין המעות דעדיף מיניה וכן הקשו התוספות לקמן ותירוצם לא שייך בחליפין כה"ג אע"כ כדכתיבנא וכמו שיבואר שם דלא שייך הכא הטעם דנשרפו חיטיך לענין חליפין דשוה בשוה ואם כן אוקמוה אדאורייתא שקונה מדין תורה מחמת קנין כסף. ולפ"ז א"ש דכ"ע מודו דלא בעינן כליו של מקנה ולא בעינן דומיא דנעל אלא אפי' בפירות דהא נמי שוה כסף הוא וכל זה למאי דקי"ל כר"י דמעות קונות אבל אליבא דר"ל ודאי צריכין אנו לומר דחליפין דשוה בשוה היינו מטעם חליפין דקנין סודר והא דמהני בפירות משום דר"ל לשיטתו דפירי עבדי חליפין. וע"פ הצעה זו יתיישב היטב הסוגיא דשמעתין כמו שאבאר ודו"ק:

ועתה נחזור לענינינו לדין המטבע דעסקינן בה במימרא דרב ולוי דיש לדקדק אמאי נקיט לישנא נעשין חליפין או אין נעשין דכיון דבין לפרש"י דס"ל דטעמא דמ"ד נעשין היינו משום דס"ל דפירי עבדי חליפין ובין לפי' התוספות דכלי הוי אם כן ה"ל למימר עושין חליפין שזה עיקר הרבותא וכדאמר האי לישנא גופא בפירות דעבדי חליפין או לא עבדי משא"כ לישנא דנעשין לא משמע הכי וכ"ש למ"ד אין נעשין וקי"ל למסקנא דה"ה דאין נקנין בחליפין אם כן ה"ל למימר הכי בהדיא מכל זה נראה דעיקר פלוגתא דרב ולוי היינו לענין חליפין דשוה בשוה בגוונא דמתניתין שמחליף מטבע במטבע דעלייהו קאי והיינו שוה בשוה או שנא' דבכל מיני חליפין איירי דמ"ד שמועיל בכל דיני חליפין הן כעין קנין סודר וכן שוה בשוה ומ"ד אין נעשין היינו דשוה בשוה נמי לא דעיקר לישנא דנעשין ואין נעשין אחליפין דשוה בשוה קאי והיינו דמתמה רב פפא מ"ט דמ"ד אין נעשין וכוונתו נמי אחליפין דשוה בשוה דשייך אפילו בפירות ומאי שנא מטבע ומסיק שפיר דטעמא משום דדעתיה אצורתא וכיון דעבידא דבטלה לא סמכא דעתיה לקנותן עד דמטינן לרשותיה והיינו דמקשה הש"ס תנן הזהב קונה הכסף מאי לאו בחליפין משום דלשון קונה משמע ליה שקונה הכסף בכל מקום שהוא והיינו כדין חליפין והוי אתי ליה שפיר נמי סיפא דהכסף אינו קונה את הזהב מהאי טעמא שאנו מפרשין אי איירי לענין דמים דכסף אינו קונה זהב משום דמעות אינו קונה מתקנת חכמים אליבא דר"י אף ע"ג דלא שייך התם הטעם דנשרפו כמ"ש במתניתין בריש פירקין וע"כ היינו משום דבמעות גופא לא חלקו בתקנתן כמ"ש שם או מאיזה טעם אחר יהיה איך שיהיה שייך זה הטעם גופא נמי לענין חליפין דשוה בשוה דכסף לגבי זהב מיקרי כסף גופא ולא שוה כסף מש"ה אינו קונה דה"ל כעין מקח וממכר במעות גופא דלא קני משא"כ דהבא גבי כספא פירי מיקרי מש"ה קונין בהם כמו בחליפין דפירות וכן יש לפ' כל המשנה עד"ז לסברת המקשה ומשני הש"ס דאיירי בתורת דמים ומסיק ה"נ מסתברא דאי ס"ד דבחליפין איירי תרווייהו ליקני אהדדי פירוש דכיון דלמ"ד דנעשין חליפין בשוה ושוה והיינו משום דמחליף מטבעות של כסף בכסף לא ה"ל כעין מקח וממכר לענין שנא' במעות אינן קונות א"כ ה"ה למחליף כסף בזהב שיש לומר דתרוייהו קני אהדדי דלא משמע ליה לחלק בין זה לזה כן נ"ל נכון ויתר הסוגיא יתבאר על מקומו ודוק היטב. ועתה נשוב לפרש שיטת רש"י ותו':

בתוספות בד"ה אין מטבע כו' וא"ת ולר"נ כו' וי"ל דמטבע מיקרי שפיר כלי כו' עד סוף הדיבור ומשמע דפשיטא להו דמטבע דלא סגי או דליכא טיבעא ה"ל כלי גמור וקונה בחליפין ויש לתמוה דהא לקמן גבי דינר וטריסית אסקינן דאיירי בפרוטטות דליכא טיבעא עלייהו ומסיים הש"ס בהדיא אידי ואידי פירא הוי ומיקני בחליפין ולדברי התוספות ה"ל למימר אידי ואידי כלי הוי וקונין בחליפין ונהי דלעיל בכולה סוגיא דדהבא וכספא נקיט לישנא דפירי לגבי טיבעא היינו משום דלא נחית לדיני חליפין אלא לאפוקי מדין מטבע לגבי דחבריה שייך לשון פירי אבל לקמן דבדיני חליפין עסקינן ודאי לא ה"ל למימר פירא הוי כיון דדין הפירות אינן כדין הכלים אע"כ דקושטא דמילתא הכי הוא וכמו שאכתוב לקמן בהרחבת הביאור ואם כן לפי זה שפיר יש לקיים פרש"י דמטבע פירי הוי ומה שהקשו דאם כן פליג רב נחמן ארב ולוי אין נראה קושיא כ"כ לדחות פרש"י דמה בכך אם פליג אפ"ה הלכתא כרב נחמן בדיני ועוד דפשיטא לפי מה שכתבתי בלשון הגמרא דאחליפין דשוה בשוה קאי דאף ע"ג דבפירי וודאי מועיל לשיטתם מדין תורה דשוה כסף ככסף ולפי ר"ת מדברי קבלה אפ"ה סובר רב דבמטבע אינו מועיל אם כן אתיא מילתא דר"נ שפיר כרב אלא דאף אם נאמר דרש"י לא נחית לזה אפ"ה י"ל דר"נ ס"ל כמ"ד מטבע אין נעשה חליפין וה"ה לפירי והא דנקט מטבע היינו לרבותא משום דמטבע חשוב מפירי כמ"ש רש"י עצמו בפ"ק דקידושין דף כ"ח והא דאיצטריך ר' פפא לטעמא דצורתא עבידא דבטלה היינו משום דקושטא דמילתא הכי הוא ויהיב טעמא אליבא דכ"ע אפי' למ"ד פירי עבדי חליפין ועי"ל דאיצטריך טעמא דצורתא עבידא דבטלה לענין דאינן נקנין בחליפין וכדהדר ביה רב פפא ובלא"ה צ"ל דהאי טעמא דאמר רב פפא צורתא עבידא דבטלה אמר לאחר שחזר בו ממאי דהוי ס"ד דמטבע נקנין בחליפין כמו שאכתוב לקמן ולשון רש"י בכאן בד"ה מ"ט נמי יש ליישב ע"ז הדרך ואין להאריך כיון דבלא"ה אין זו קושיא כ"כ אם יסבור רש"י דר"נ פליג ארב ולוי למה שהקשו והוכיחו דבלא"ה ע"כ צ"ל דמיקרי כלי דאל"כ הא רב ששת פירי מיהא בעי ומטבע לא מיקרי פירי כו' עכ"ל ודבריהם אין מובנים לי דמהיכן פסיקא להו דרב ששת סובר כן ואדרבא לדבריהם קשה הא דפריך הש"ס לקמן ולרב ששת נעל מאי עביד ליה ומשני מה נעל דבר מסויים כו' א"כ משמע להדיא דלרב ששת לא ממעטינן אלא דבר שאינו מסויים ובכלל זה מטבע דדבר שאינו מסויים הוא למ"ד דדעתיה אצורתא כפרש"י אבל כל שאר מילי בכלל פירי הוא כמ"ש רש"י שם להדיא ומיתרבו לרב ששת מלקיים כל דבר ואם כן למ"ד דמטבע נעשה חליפין היינו משום דלא ס"ל דדעתיה אצורתא וה"ל דבר מסויים ובכלל פירי הוא ומה שכתבו דמטבע לא מיקרי פירי מדקאמר לקמן מידי דהוי אפירי לר"נ אין זה דקדוק כלל דה"ק מידי דהוי אשאר פירות וכן הא דקאמר לקמן ופירי נמי עבדי חליפין היינו שאר פירות דנהי דמטבע שם פירי עליה היינו משום דדין חליפין נכלל בל' פירי אבל לגבי שאר פירות שם מטבע עליו וזה פשוט וכן מה שכותבין במנא דכשר למיקני ביה ואמרינן ביה למעוטי מטבע היינו לרווחא דמילתא שלא יטעה שום אדם לומר דמטבע כלי מיקרי כמ"ש רש"י בקידושין דקצת שם כלי עליו ר"ל גבי שאר פירי אבל לגבי כלי גמור פירא הוי כן נ"ל ליישב שיטת רש"י וסייעתו דמטבע לא מיקרי כלי ונפ"מ לענין מטבע פסולה ועיין בסמוך אבאר שיטת הרי"ף בזה ודו"ק:

בא"ד וי"א שחשוב כלי לפי שיוצא בהוצאה כו' ואין נראה דלקמן משני בפרוטטות כו' וכן מתניתין דכל המטלטלים כו' מוקי לקמן באנקא ואניגרא כו' עכ"ל. כוונתם בזה דאף ע"ג דר"ל מוקי לה הכי לקמן ושמעינן ליה לר"ל דע"כ ס"ל פירי עבדי חליפין מ"מ משמע להו לתוס' דלענין אוקימתא דמתני' בריבויא דכל המטלטלין ליכא מאן דפליג עליה דר"ל דע"כ מיתוקמא באנקא ואניגרא ואם כן למאי דקי"ל כמ"ד פירי לא עבדי חליפין ע"כ צ"ל דאנקא ואניגרא כלים נינהו ומש"ה קונין זא"ז זהו שיטת התוספות וכ"כ הרמב"ן בספר המלחמות ליישב שיטת הרי"ף שהביא ההיא דאנקא ואניגרא לפסק הלכה והיינו ע"כ משום דס"ל דכלים נינהו ע"ש. אבל קשיא לי טובא על דבריהם דהא בלא"ה א"ש הא דאנקא ואניגרא דקמ"ל דקונין זא"ז בתורת דמים דהא כולה פשטא דמתני' בהכי רהטא לענין תורת דמים הא דהזהב קונה הכסף כו' ומטלטלין קונין את המטבע והיינו בתורת דמים דהא אין מטבע נקנה בחליפין ועלה קתני כל המטלטלים קונין זה את זה ומפרש בגמרא דקמ"ל דאפי' כיס מלא מעות כו' דהיינו אנקא ואניגרא קונין זא"ז בתורת דמים דאף ע"ג דשום מטבע אפי' מעות רעות אין קונין זא"ז דלגבי דנפשיה טיבעא הוי ומעות אין קונה מ"מ הני אנקא ואניגרא כיון דלא סגיין כלל אינן בכלל מעות וקונין בתורת דמים והא דרצה הש"ס לקמן לדייק מההיא דכיס מלא מעות דמטבע נעשה חליפין היינו דוקא למאי דהוי ס"ד מעיקרא דאיירי במעות מעליא ואם כן אי אפשר לאוקמי בתורת דמים דהא קי"ל מעות אינן קונין אבל למאי דמסיק דאיירי באנקא ואניגרא אתי שפיר בתורת דמים כפשטא דמתניתין דאיירי בהכי וכן נ"ל מלשון הרי"ף ז"ל שכתב להדיא דמטבע שאינו יוצא כלל ה"ל כפירי ומיקני בחליפין ואי כדברי הרמב"ן ז"ל דלהרי"ף ה"ל ככלי ה"ל לפרש כן בהדיא ולמימר שקונין בהם אע"כ דכפירות משוה להו לגמרי דנקנין ואין קונין בהם ומ"ש בלשון המשנה דכל המטלטלים קונין זה א"ז היינו לענין תורת דמים דבהכי איירי מתני' וכדכתיבנא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות מכירה דמטבע שאינו יוצא דינה לגמרי כפירות בכל פרטי דיני ע"ש. ויותר אני תמה על דברי התוספות והרמב"ן ז"ל דהא פשטא דכל המטלטלים לא איירי דווקא באנקא ואניגרא דמריבויא דכל ילפינן להו אלא פשטא דמלתא כ"ש לשאר המטלטלים ואם כן הא פירות בכלל מטלטלים נינהו והיאך פסיק ותני דכל המטלטלים קונין זה את זה אע"כ משום דמתני' לענין תורת דמים איירי דמהני אפילו בפירות ודו"ק. מיהו כל זה הוצרכתי לפרש לאותן המפרשים והפוסקים דלא נחתו לחלק בין חליפין דשוה בשוה לחליפין דק"ס משא"כ לשיטת רבינו תם ומכש"כ למה שהוספתי עליו משלי דבחליפין דשוה בשוה מהני אפי' בפירות ואין בהם חילוק בין תורת חליפין לתורת דמים וכמו שכתבתי דבכל ענין במשיכת האחד נקנה השני בכל מקום שהוא לבר ממטבע טובה משום דמעות אינן קונות מתקנת חכמים אם כן פשיטא דמיתוקמא שפיר ההיא דכל המטלטלים קונין זה את זה ואפי' אנקא ואניגרא והיינו דשוה בשוה בין בתורת חליפין בין בתורת דמים דלדידי דא ודא אחת היא שקונין לגמרי להתחייב באונסים ולפר"ת בתורת חליפין קונין זא"ז לגמרי ובתורת דמים קונה לכל מילי לבר מחיוב אונסין ודו"ק. וכן ההיא סוגיא דפרוטטות שהביאו התוספ' יתפרש ג"כ בכל האופנים שכתבתי ולעולם דכפירות הן כפשטא דלישנא דגמרא ויבואר יותר במקומו לקמן וכן ל' רש"י במשנה בד"ה כל המטלטלים שמפרש בין בתורת דמים בין בתורת חליפין יבואר גם כן בכל הדרכים שכתבתי לכל אח' כדאית ליה וללישנא קמא תורת חליפין שכתב היינו למ"ד פירי עבדי חליפין ואין להאריך יותר ודוק היטב כי נכון הוא בעזה"י:

בד"ה מאי לאו בחליפין וא"ת כו' וי"ל דה"פ כו' וקתני אינו קונה כו' משום דתנא רישא כו' עכ"ל. והא דמסיק הש"ס וקאמר ה"נ מסתברא צריך לפרש דהתרצן לא משמע ליה לפרש כן דנקיט בסיפא אינו קונה איידי דנקיט ליה ברישא דמשום איידי לא שייך למיתני דבר שאינו שהרי לפי האמת בסיפא נמי זימנין דקונה כגון בחליפין כן נ"ל כוונתם אלא דעדיין יש לתמוה דלפי פירושם כל מה שהאריך הש"ס בה"נ מסתברא דקאמר אא"ב בדמים היינו דאמרינן דהבא טיבעא כו' כל זה יתור לשון הוא כיון דהמקשה נמי נחית לכל זה ועיקר סברת התרצן דלא שייך למיתני איידי חסר מן הספר ועיין מ"ש בזה בלשון הגמרא לפי שיטתם זולת פי' התו' וק"ל:

בא"ד ומשני תני מחייב אינו מגיה המשנה אלא קונה פי' מחייב עכ"ל. כוונתם מבואר בזה כיון דלפירושם ע"כ להמקשה נמי צ"ל דמצינן לפרש לשון קונה על חיוב דמים דהא אינו קונה בסיפא היינו ע"כ לענין דמים והתרצן אינו מחדש אלא דקונה דרישא מפרשינן נמי כמו בסיפא וא"כ ע"כ אינו מגיה המשנה וזה ברור וק"ל:

בגמרא אי הכי אימא רישא כו' אא"ב בחליפין כו'. וקשה דליקשי מהכא למ"ד דקונין בכליו של מקנה והכא מפרש בהדיא שזה נותן הזהב לקנות את הכסף שביד חבירו ואם כן איך אפשר לומר דאיירי בחליפין והכא גופא בפלוגתא דמטבע נעשה חליפין איירי בה רב ולוי וללוי דווקא קונין בכליו של מקנה. מיהו למאי דפרישית דבחליפין דשוה בשוה כ"ע מודו דבכליו של קונה כמ"ש התוספות לקמן בדרך אפשר אליבא דר"ת וכמש"כ לשיטתם דשוה בשוה אינו כלל בדין ק"ס דילפינן מבועז אלא שקונה בתורת שוה כסף א"כ אתי שפיר ודו"ק:

שם אמר רב פפא כו' מידי דהוי אפירי לר"נ ופרש"י מידי דהוי כו' ומודה הוא שכל דבר שכנגד הכלי נקנה בחליפין דכתיב לקיים כל דבר כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא דאיך אמר רב פפא מידי דהוי אפירי לר"נ דוודאי לא דמי בשלמא לר"נ דממעט פירות מדכתיב נעל וא"כ אייתר ליה לקיים כל דבר לומר דנקנין ע"י נעל כדקאמר הש"ס לקמן להדיא אבל הכא במטבע דלפרש"י אף למ"ד אין נעשה חליפין כרב ששת ס"ל דקונין בפירות ואמרינן לקמן דרב ששת דריש לקיים כל דבר לרבות פירות וא"כ לא אייתר ליה שום קרא ומנין לחלק בין קונין לנקנין דהא ר"נ גופא מקרא יליף לה ויש ליישב בדוחק דר"פ ס"ל דמסברא אמרינן הכי דנעל אקונין הוא דכתיב דממעט דבר שאינו מסוים אבל לענין שנקנין מהני בכל דבר. ולולי פרש"י אפשר לומר דהא דקאמר רב פפא מידי דהוי אפירי היינו מקמי דהוי אמר לטעמיה דלעיל דצורתא עבידא דבטלה אלא ס"ד דהא דממעטינן מטבע היינו ממיעוטא דנעל וכמאן דממעט פירי נמי מנעל והיינו דקאמר מידי דהוי אפירי לר"נ דלא ידע לחלק ביניהם בשום ענין אבל לבתר דאסיק רב פפא גופא טעמא דצורתא עבידא דבטלה וכ"ש לפי מ"ש דטעמא משום דלא סמכא דעתיה ממילא גריעי מפירות דמטבע אינו נקנה נמי מהאי טעמא והדר ביה ר"פ כדמסקינן וק"ל:

שם ע"ב איתמר רב ולוי חד אמר מטבע נעשה חליפין כו' וחד אמר אין נעשה כו'. הנה עיקר החילוק בין קנין מעות לחליפין הוא דבמעות אינו מיחד מעות אלו רק שמחויב לשלם דמי החפץ וכשנותן לו מקצת מהתשלומין היה קונה מה"ת בתורת כסף רק מדרבנן לר"י שמא יאמרו כו'. משא"כ כשמיחד חפץ זה בזה או מטבעות אלו בעד החפץ. וזה בתורת חליפין. ואף דהא קונה בתורת כסף ג"כ דלא גרע במאי שמיחד הכסף ונותנו לו מ"מ לא היה מהני מדרבנן ובתורת חליפין מהני. ואף דהא שייך ג"כ אותו החשש דנשרפו כו' כמו שהקשו תוס'. ותירצו דבאינו שוה לא שכיח כו'. ובק"ס כיון שעדיין חייב יטרח להציל שלא יצטרך למיקם בדינא כו'. ואף דלכאורה היה לחכמים לתקן דבנותן כל דמי החפץ לא יקנה וכשאינו נותן כל דמיו יקנה דיטרח כנ"ל. וצ"ל דאין ראוי לתקן כך שאינו סברא דיגרע נותן כל דמיו משאינו נותן רק פרוטה. או דלא רצו לחלק בקנינים כיון דבקנין כסף שכיח שנותן כל דמיו לא קני אף פעמים שאינו נותן כולו ובק"ס שהדרך שלא ליתן כל דמיו לא חילקו וקונה אף שוה בשוה. ואף דאמר גבי באלו ודמי שור בפרה כו' דבלא שכיח קני ולא אמרינן לא פלוג. צ"ל דדוקא במה שמתרמי אופן אחר שבקנין אבל בקנין השכיח וכשאינו נותן כל דמיו אף דלא שכיח מ"מ הוא באופן זה עצמו של קנין דכל דמים לא חילקו חכמים כנ"ל. והוא דוחק גדול:

גם צ"ל הא דלא קשיא להו לתוס' רק אמטבע אי נעשה חליפין ולא אכל קנין חליפין. משום דלא אפשר דבשלמא בכסף שהקשו תוס' לעיל מאי פעולה שלא יקנה יאמר נשרפו מעותיך כו'. ותירצו או דרשאי להשתמש והוי שואל כו' או דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע ולא שייך נשרפו כו'. וא"כ בחליפין חפץ בחפץ לא שייך שיתקנו שלא יקנה משום נשרפו כו' דמאי פעולה שלא יקנה יאמר נשרפו חפץ זה שקיבל ממנו דלא שייכי ב' תירוצים הנ"ל דזה חפץ כמו זה שמכר. ולכך לא הקשו רק אמטבע אי נעשה חליפין דשייך החשש כו' וכשלא יקנה לא שייך דמטבע אין לו שמירה כו' וכמו בקנין כסף:

אך לפ"ז קשה דבחליפין חפץ בחפץ כיון דלא שייך החשש דנשרפו כו' דאם לא יקנה שייך ג"כ א"כ כיון דשוה כסף ככסף למה לא יקנה בתורת כסף כיון שזה נותן לו חפץ זה בעד חפצו והיינו דמיו א"כ קונה בתורת כסף כיון דליכא חשש הנ"ל. ולתירוץ ג' שכתבו תוס' עירובין דאי אינו קונה אז לא שכיח דאז לא יתן זה הדמים חנם עד שימשוך מיד כיון דאינו קונה משא"כ אם היה קונה היה מתרמי דנותן דמים והיה שייך נשרפו כו' משא"כ עתה דלא קני לא שייך גם על המעות החשש. וא"כ א"ש דשייך התקנה גם בחפץ בתורת דמים. אך א"כ היה להו לתוס' להקשות כאן גם אחליפין דחפץ בחפץ דשייך שמא יאמרו כו' משא"כ אם לא יקנה לא יהיה שייך החשש דימשוך מיד גם הב' החפץ שקנה. וע"כ דתוס' תפסו עיקר ב' תירוצים הנ"ל ולכך לא קשה אחפץ כנ"ל רק במטבע כנ"ל. וא"כ קשה בחפץ בתורת דמים כנ"ל:

וצ"ל או דכיון דהחשש נשרפו כו' שייך גם בזה רק דלא יועילו בתקנתם ושוב שייך לא פלוג כיון דתיקנו ברוב הקנינים דכסף שהוא במטבע שמועיל התקנה שוב לא חילקו גם בחפץ אף שאין תועלת. משא"כ היכא דלא שכיח כנ"ל. או די"ל דהא כ' כסף בקנין רק דילפינן שוה כסף ככסף וא"כ כיון דבמטבע בכסף ממש תיקנו דלא מהני דשייך התקנה א"כ איך נימא דבשוה כסף קני מטעם כסף. אך גם כל זה דוחק דמ"מ כיון דלא שייך התקנה יקנה. כיון דחזינן דלא השוו חכמים בתקנה זו ובעלי' מושכרת כו' דלא שייך החשש דנשרפו שפיר קונה כדאמר בש"ס:

ועוד תמוה לשטת ר"ת דשוה בשוה איכא קרא אחרינ' שיועיל בחליפין על התמורה כו' דלא בעי כלי ואף פירי מהני כו'. ולמה קרא להכי הא קי"ל ד"ת מעות קונה וא"כ לעולם בחליפין שוה בשוה קונה בתורת דמים דהא נותן לו חפץ זה שהוא דמי החפץ אחר. ואף אי לא קני מדרבנן מ"מ קרא למה לי. ואף שמפרש בתורת חליפין מ"מ לא בטיל תורת כסף מיניה לגרוע שלא יקנה ולר"ל דאמר משיכה מה"ת א"ש דאף דיש משיכה מ"מ לא הי' קונים שניהם דבשלמא מכר כיון שמושך נתחייב דמיו וקני נגד שניהם משא"כ בחפץ בחפץ כל שלא משך הב' ולא קנה גם זה לא קני ועכ"פ זה שלא משך לא הי' קונה ומטעם חליפין יקנה. משא"כ לר"י:

והיה נראה לע"ד בחפץ בחפץ דלא קני בתורת דמים הטעם דהא ר"י דסבר דדוקא מעות קני ולא משיכה וכתבו תוס' ושאר פ' דרק במציאה ומתנה דליכא מעות קני משיכה ע"ש. והנה קשה לר"י איך קני במה שנתן המעות במה קונה זה המעות במה שקיבלו הא אין זה אלא משיכה ולא קני. וא"ל דהוי נגד המעות כמציאה ומתנה ז"א דכמו שזה נותן המעות בעד החפץ כמו כן נותן זה החפץ בעד המעות וא"כ כל זמן שלא נתן זה החפץ בעד המעות לא קנה המעות כלל במשיכה לחוד כיון שאינו כמציאה ומתנה דמחוסר ליתן שיוי המעות עדיין וא"כ לא יקנה עד שיקח זה החפץ ג"כ ויצטרך שניהם מעות ומשיכה כדי שיקנה זה המעות. דאין ראיה מקרא דונתן הכסף דהקדש כמ"ש רש"י דשם קונה הקדש המעות בדיבור משא"כ בהדיוט כנ"ל. וצ"ל החילוק פשוט דלא נקרא החפץ תשלומין של המעות רק להיפוך. כיון דעיקר טעמא דר"י מסברא כמ"ש הנ"י דכל הקנינים עיקר בכסף וסבר דמה שמשלם בעד חפץ שקנה מורה דהוא שלו יותר ממה שמושכו לרשותו בלי דמיו היכא דאיכא דמים. וא"כ ניהו דאם היה מקבל המעות בתורת קנין שרוצה לקנותם היה צריך גם גבייהו קנין מעות אבל כיון שמקבלו בתורת תשלומי החפץ שקנה זה שפיר קני המעות דעל תשלומין שפיר מורה מה שנותן לו זה כיון שהדין דכסף קונה מטעם זה דקנין זה מורה על הקנין החפץ וממילא מורה על קנין התשלומין בתורת תשלומין ג"כ. ולא מיקרי זה מחוסר דמים אף שלא נתן החפץ שהוא תמורת המעות עדיין. כיון שאין החפץ תשלומי המעות כיון שאינו מקבלם בתורת קנין רק להיפוך כנ"ל. וא"כ ממילא מיושב הנ"ל דבקנין חליפין חפץ בחפץ שזה רוצה לקנות החפץ כמו זה לא מהני כלל בתורת דמים שאף שנותן לו חפץ א' והיינו דמי החפץ מ"מ איך יקנה בתורת קנין דמיו משום דשוה כ' ככסף ונתן דמי החפץ הא ז"א דזה לא קני כלל החפץ שהוא הדמים במה שקבלו דהא נגדו אין כאן רק משיכה לחוד שעדיין לא נתן להשני דמי חפץ זה שהוא החפץ אחר וממילא משיכה לחוד היכא דאיכא דמים לא קני כלל מה"ת ושוב ממילא אין כאן קנין מעות כלל כיון דלא קני המעות כנ"ל כיון שכל חפץ נעשה דמי החפץ הב'. ולא דמי למעות כלל. ושפיר לא קני רק מצד חליפין וצריך אף שוה בשוה לקרא דקנין חליפין ומיושב הכל כנ"ל. וכן בפ' השותפין ב"ב הלך זה והחזיק שתמוה הא סגי בא' דנקנה בכסף. ולמ"ש מיושב שפיר דאינו קונה כלל לר"י מה"ת בזה בתורת כסף רק בחליפין כנ"ל. וראיתי אח"כ בפ"י שנתחבט הרבה והקשה קושיא הנ"ל ודחה דברי הראשונים ע"ש. ולע"ד ברור כנ"ל:

עוד י"ל הטעם דזה קונה המעות בכל מכר במשיכה לחוד למ"ש הרא"ש והרי"ף ז"ל דאף היכא דלא קני הלוקח החפץ מ"מ אית ליה רשות למוכר להוציא המעות ועכ"פ הוי הלואה גבי' כיון דיהיב ליה לשם קנין. וא"כ כיון דבכל הלואה קונה הלוה המעות להוציאם במה שמושך המעות דלענין זה הוי כמציאה ומתנה שאין כאן דבר אחר ליתן עבור זה. וא"כ שפיר קונה מעות במכר דהא איך נימא שזה אינו קונה המעות במשיכה לחוד כיון שלא נתן עדיין החפץ לזה שכנגדו. והא אף אם לא יקנה ואין כאן קנין מ"מ קונה המוכר עכ"פ המעות להוציאן ונעשו מלוה דלענין זה אינו מחוסר ליתן בעדו דהא נותן לו שיהיה בהלואה שיוכל להוציאן אף שלא יקנה החפץ וקנין זה לחלוטין וממילא קונה המעות במשיכה לחוד להיות בידו להוציאן ושוב כיון שקונה המעות ממילא קני לגמרי זה החפץ ג"כ דמעות קונה כנ"ל. דהא במציאה ומתנה קני במשיכה לחוד. וקשה כיון שהוא קנין מנא ליה לר"י דבמכר אינו קונה. וצ"ל ע"כ כיון דקנין צריך להיות מורה על הדבר שנעשה שלו כמבואר בש"ס ב"ב. ולכך מציאה ומתנה שפיר מורה מה שמושך לרשותו דנעשה שלו. משא"כ מכר דאינו מקנה רק עבור המעות אין המשיכה מורה כלל דנעשה שלו כל שאינו משלם דהא בפקדון כל היכא דאיתא ברשותי' דמריה דכל זמן שלא קנה אין כאן משיכה וממה יתחיל הקנין אף דאי נימא שיקנה יהיה ברשותו כנ"ל. משא"כ בהנ"ל לענין הדמים דאף אם לא יקנה מ"מ יצא מרשותו הלוקח כמלוה והן של המוכר שפיר קני במשיכה ואף דאי קונה לחלוטין מחוסר ליתן החפץ בעדו מ"מ אי קנה ודאי המשיכה מורה ששלו רק ממה יתחיל הקנין כנ"ל. ולא שייך כיון דב"כ וב"כ הן של המוכר כנ"ל וא"כ מיושב ג"כ דבחפץ בחפץ לא מהני כלל בתורת דמים דגם זה לא קני כלל במשיכת החפץ שעדיין לא נתן דמיו דאין המשיכה קונה כלל דהא אין לו רשות כלל להוציא החפץ כמו הלוקח כשלא קני כנ"ל:

אך אינו נראה טעם הנ"ל דקנין בתורת הלואה אין שייכות לקנין החפץ בתורת קנין דאי קונה אינו הלואה:

וגם טעם א' יש לדחות כמ"ש ריש פירקין דלר"י דוקא משיכה אינו קונה מה"ת במכר דמחוסר נתינת המעות והמוכר אינו רוצה להקנות רק בשביל המעות. ואף שיהיה חיוב על לוקח ליתן מעות מ"מ הוא אינו רוצה למכור בעד החיוב רק בעד מעות שיקבל וזה מחוסר עדיין. משא"כ לענין שיקנה מוכר המעות שפיר קונה דאינו מחוסר כלום כיון דמעות קונה וקונה לוקח החפץ א"כ הוי ככבר נתן לו החפץ בעד המעות דרק פקדון בידו וכל היכא דאיתא ברשותו דלוקח הוא כיון שקנה גוף החפץ מיוחד ואינו מחוסר כלום ליתן בעד המעות וקונה המעות במשיכה כמו במציאה כנ"ל. וא"כ עדיין קשה גבי קנין חליפין למ"ל מה"ת הא כשזה נותן לו חפץ א' שיקנה הב' א"כ נתן לו דמי החפץ שלקח ושפיר המוכר זוכה בו בתורת דמי החפץ כיון דעי"ז קונה לוקח חפץ האחר ע"י כסף וברשותו הוא ואינו מחוסר כלום. וממילא קנו שניהם זה קנה החפץ בתורת דמי חפץ הב' וגם הב' קנה ממילא החפץ. וניהו דעכשיו שתיקנו דכסף לא קני א"כ הב' לא קנה ושוב מחוסר וגם זה שמשך החפץ לא קני מה"ת דמחוסר כנ"ל. אבל למה לי קרא לענין חליפין דשוה כנ"ל הא מן התורה שפיר קני שניהם כנ"ל:

ולכך נראה לע"ד עיקר החילוק דהא אמר ב"ב פ' ח"ה בכותי דמכי מטי זוזי לידיה איסתלק ליה וישראל לא זכי עד דאיכא שטר כו' והוי הפקר. רק בישראל אינו מסתלק כיון שזה לא קנה ויוכל לחזור בו ויצטרך להחזיר המעות כו' אבל כותי לא איכפת ליה ע"ש. אבל עכ"פ עיקר קנין המעות הוא שנותן למוכר דמי החפץ ועבור זה מסתלק מהחפץ שכבר קיבל דמיו ולא איכפת ליה אם זכה לוקח או לא רק התורה אמרה כשאינו זוכה יכול לוקח לחזור בו וצריך להחזיר המעות ובמטלטלין אמרה תורה דמעות קונה היינו ג"כ כנ"ל. דכשלוקח נותן למוכר מעותיו ומסתלק מן החפץ ממילא כיון שנסתלק החפץ בעד מעותיו של זה הוי זה קנין שעי"ז נקנה החפץ ללוקח במה שנתן דמי המקח שנסתלק המוכר ע"י הדמים שקיבל כנ"ל. וגם אם היה הדין דלא קנה הלוקח בנתינת מעות לחוד עד שימשוך מ"מ היה קונה מוכר המעות שנתן לו עבור סילוקו מהחפץ והא איסתלק ליה דיכול למשוך ואינו חסר מצד המוכר כלום. ולכך ממילא קני המעות ונסתלק וזה עצמו הוי קנין מה"ת שלוקח קני החפץ כנ"ל ולא הוי הפקר כנ"ל. אבל בחליפין אינו דמי החפץ רק בעד קנין החפץ שזה מקנה לו חפץ זה כדי שעבור זה יקנה לו זה חפצו ולכך נקרא על התמורה או לקיים כל דבר כו'. וא"כ אם לא גילתה תורה דין חליפין לא היה קונה בתורת כסף כלל דזה לא קנה החפץ רק כשזה יקנה ג"כ החפץ ובמאי מתחיל הקנין מחפץ הב' שלא נתנו עדיין ושניהם לא קנו כיון שאינו נותן לו בעד שמסתלק רק בעד שמקנה לו שיקנה החפץ של המוכר וכיון שלא קנאו לא קנה גם הוא כיון שב' הקנינים תלוים זה בזה. ולכך הוצרכה תורה לומר שקונה בתורת חליפין וזה עצמו הטעם דשוב מורה על קנין חפץ הב' ג"כ. דבכסף דמי החפץ שמורה נגד המוכר רק על סילוק לא על קנין מ"מ קונה לר"י מה"ת דזה שנותן מעותיו שיסתלק הוי קנין. ולר"ל מה"ת אינו קנין דאינו מורה על הקנין של החפץ. וחליפין שזה מקבל כדי שיקנה לו החפץ שוב מה שמקבל זה החפץ מורה על שמקנה ללוקח חפץ שלו ומהני בתורת חליפין בין לר"י ובין לר"ל כנ"ל:

ומיושבים כמה דברים בעזה"י. הא דבקדושין לא מהני חליפין אף בשוה פרוטה ע"ש שנתקשו בזה דמ"מ נותן לה שוה פרוטה. ולמ"ש א"ש דהר"ן ז"ל נדרים כ' דאשה רק מבטלת עצמה לעשות כדבר של הפקר ולא שמקנית עצמה דכי יקח כו' ולא כי תלקח אשה לאיש כו'. וממילא לא מהני רק בתורת קנין כסף שמסתלקת עצמה שיוכל לקנותה ועי"ז קונה אותו והוי שפיר כי יקח דכל הקנין מצדו כנ"ל משא"כ בתורת חליפין דנותן לה בשביל הקנין שתקנה עצמה לו והוי כי תלקח כו' דאין הכסף שלה רק אם תקנה עצמה לו וזה לא מהני ואין כאן קנין כסף כלל. ואמר שפיר כיון דחליפין איתא בפחות משוה פרוטה וע"כ שאינו שמסתלק בשביל שקיבל דמי החפץ דאין פחות משוה פרוטה דמים כלל וע"כ שהקנין הוא שבשביל שקונה הכלי דמקנה החפץ. ומוכח שאינו בתורת כסף וכמ"ש תוס' שם כנ"ל. ומיושב ג"כ שכ' תוס' דחליפין בנכרי לא מהני ע"ש. וג"כ הטעם כנ"ל דבישראל מורה קבלתו שמקנה לזה החפץ דהא הלוקח אינו מקנה לו רק כדי שיקנה לו חפצו. משא"כ נכרי דלא איכפת ליה אם כדין ואם יקנה הלה שוב אינו מורה כלל. רק בתורת כסף מהני דהא איסתלק לי' כנ"ל:

ומיושב ממילא גם קושית תוס' הנ"ל במטבע ניהו דנעשה חליפין מ"מ לא יועיל מטעם נשרפו חטיך כו' כמו קנין כסף דבטלו חכמים כנ"ל. וע"כ הקושיא דוקא אמטבע כמ"ש לעיל דבשלמא חפץ בחפץ לא שייך נשרפו דאי לא יקנה גם כן יאמר זה נשרפו על חפץ שמשך. רק מטבע נשאר הקושיא כמו במעות שכ' תוס' דל"ש נשרפו מעותיך דמותר להשתמש וחייב ע"ש. והנה תוס' מ"ג ע"א מסקי דלר"ל דמעות מה"ת לא קני אסור להשתמש בהם רק לר"י דמה"ת קני רק חכמים הפקיעו ולא הפקיעו לענין זה שקנה המוכר המעות שיכול להשתמש בהו ע"ש. ולכאורה אינו מובן דניהו דמה"ת קונה מוכר המעות היינו משום שעי"ז קני לוקח החפץ אבל כיון שהפקיעו חכמים קנין החפץ. א"כ ממילא לא קנה מוכר המעות גם מה"ת דלא הקנה לו המעות רק שיקנה החפץ:

אמנם למ"ש מיושב היטב דדמי החפץ אינו בשביל הקנין רק בשביל הסילוק שמסתלק מהחפץ ויכול ליקח אותו ומצדו נגמר. ורק מה"ת ממילא קונה החפץ הלוקח ע"י שנסתלק במעות שנתן. וא"כ ניהו דהפקיעו חכמים קנין החפץ עד שימשוך מ"מ שפיר המעות קנה מוכר מה"ת דהא באמת נסתלק ויכול לוקח למשוך וא"כ אף שאמרו חכמים שלא קנה החפץ קני שפיר מוכר המעות בעד שנסתלק. רק דמ"מ היה התקנה שכשחוזר הלוקח צריך להחזיר המעות. דאל"כ יהיה עדיין החשש דנשרפו כו'. אבל לא עשו רק חיוב על המוכר לשלם המעות אף שקנה אותם משעה שחזר בו הלוקח. אבל לא הפקיעו זכות המוכר במעות מיד ויכול להשתמש בהם דנגמר קנין המעות בעד שנסתלק אף שלא קני לוקח חפצו עד שימשוך כנ"ל:

וא"כ ממילא מיושב בחליפין אי מטבע נעשה חליפין לא קשה כלל נשרפו חטיך דמה תועלת אם לא יקנה יאמר נשרפו מעותיך דבזה שפיר לא יהיה רשאי כלל להשתמש אם יפקיעו חכמים הקנין שלוקח לא יקנה החפץ בחליפין של המטבע ממילא גם הוא לא קנה המטבע כלל גם מה"ת דבחליפין נותן לו רק בעד קנין החפץ וכיון שלא קנאו דהפקיעו ממילא לא הקנה לו המטבע ואינו רשאי כלל להשתמש גם מה"ת כנ"ל. ושפיר אין כלל תועלת לבטל הקנין משום נשרפו כו'. דיהיה שייך גם במעות נשרפו וכמו בחפץ דלא קשה. ודוקא גבי קנין כסף בתורת כסף שייך התקנה דנשרפו כנ"ל משא"כ בחליפין כנ"ל וא"ש:

שם תוס' ד"ה אין מטבע כו'. הקשו הא בעי כלי ע"ש. ולר"ת ז"ל י"ל בפשיטות דר"נ דבעי כלי מוקי מחלוקתם בשוה בשוה דפירי מהני ומטבע ל"מ להך מ"ד כמ"ש תוס' לקמן. ואפשר דתוס' שהקשו הוא משום דלקמן הקשו דמטבע הא שייך נשרפו כו'. כמו בקנין מעות דהפקיעו כו'. והפי' כמ"ש דבשלמא חפץ בחפץ לא שייך דהא אי לא יקנה יאמר נשרפו על חפץ זה משא"כ מטבע. ותירצו רק משום דל"ש שיתן חפצו בעד מטבע שאינו שוה' ע"ש. ולכאורה בשוה בשוה למה יקנה מטבע הא שייך כנ"ל. וצ"ל דלא חילקו חכמים דבשלמא קנין מעות שהדרך ליתן כל המעות ושייך נשרפו הפקיעו וממילא גם בנתן מקצת לא קני. משא"כ חליפין דדרך באינו שוה ולא הפקיעו שוב גם שוה בשוה לא הפקיעו כיון שהוא קנין א'. וא"כ זה שפיר אי מטבע כלי וקונה גם באינו שוה שייך כנ"ל. אבל לקושית תוס' דאינו כלי וא"כ בפחות אינו כלל רק דנימא שוה בשוה יקנה ושוב הא ע"ז שייך נשרפו ויהיה שייך תקנת חכמים דלעולם לא יקנה מטבע. והוצרכו לתרוצם דמטבע חשיב כלי ושייך כנ"ל:

ובזה לע"ד מיושב דבקדושין כתבו תוס' תי' הגמ' לאמת משום דמטבע יוצא בהוצא' ויכול לקנות הכל חשיב כלי כו' ע"ש. והא כאן דחו תוס' טעם זה מהא דפרוטטת ואניקא ואניגרא כו'. ולמ"ש א"ש דכיון דמטבע היוצא חשיב כלי ושוב קונה גם בפחות משויו ולא שייך נשרפו כו'. שוב מהני שוה בשוה אף בפרוטטת שאינו כלי וא"ש למ"ד מטבע נעשה חליפין. ולמ"ד אין מטבע נעשה חליפין בל"ז ע"כ סבר דפירי עבדי חליפין ולא בעי כלי כמ"ש רש"י. ועוד דגם להך מ"ד בפרוטטת דליכא טיבעא שוב לא שייך נשרפו כמו בחפץ דגם בהפרוטטת אין רשאי להוציא. וכן מעות שנפסלו כנ"ל. ובל"ז ר"ל הוא דאמר כיס מלא מעות כו'. ור"ל לא ס"ל כלל חשש דנשרפו כו'. והכא אזלי תוס' למ"ש דמטבע אי לאו כלי גם פירי לא הוי דחי שפיר טעם הנ"ל דא"כ פרוטטת למה יקנו. משא"כ שם לא ס"ל לתוס' זה דאינו מוכרח כלל. וממילא לא קשה מפרוטטת ומעות אניקא כו':

בא"ד ובלא"ה צ"ל דמיקרי כלי כו'. הוצרכו לזה דאל"כ יקשה קושית רש"י מנ"ל לר"פ טעמא דצורתא כו' לימא מ"ד אין מטבע נעשה חליפין משום דלאו כלי ולא שייך תירוץ רש"י דלאשמועינן פירי דאדרבה קמ"ל דאפילו מטבע לא חשוב כלי. ולכך כתב דזה סברא פשוטה לכולי עלמא:

אולם אין מובן כלל מ"ש כיון דלאו כלי ולאו פירי כו'. הא עכ"פ דבר שוה הוא ולקיים כל דבר כתיב וכיון דלר"ש נעל ל"ד למה לא יקנה. וכמו שכתב רש"י להדיא לקמן מ"ז ד"ה אבל בפירי כל דבר שאינו כלי ונראה דסוברים תוספות דעכ"פ דבר הנישום בעינן שאינו קצוב לגמרי וכל אחד יכול לשומו כמו שרוצה. שייך עליו שם חליפין או כלי או פירי בעד החפץ כנ"ל. מה שאין כן במטבע הקצוב לגמרי לא שייך שרוצה בדבר הזה חילוף חפץ שנותן. דאי אפשר לשומו יותר ממה שהוא. וכמו דלא מהני במטבע לדידי שוה לי בכהן מה שאין כן בחפץ כנ"ל. ורק תורת דמים עליו ובכלל על הגאולה זו מכירה ולא בכלל לקיים בכל דבר גם לר"ש. שזה הוא בכל דבר השוה אצלו כמו חפץ שנותן והוא כלי או חפץ ופירי כנ"ל. ולכך ע"כ דמטבע חשיב כלי לשקול או לתלותו. ולכך אף שקצוב מ"מ הוא רוצה המטבע בתורת כלי וזה יכול לשום מה שירצה וקרי בי' בכל דבר כו'. וכן מורה לשון המשנה אי אין מטבע נעשה חליפין דמפרש כל הנישום דמים כו'. ומה לו להזכיר נישום. והיינו כנ"ל שזה ענין החליפין ששם אותו בעד החפץ כנ"ל:

עוד יש לומר דלקיים בכל דבר היינו שרוצה הדבר בעצמו כמות שהוא דכלי עומד להשתמש בגוף הדבר וכן חפץ ופירות לאכלם. משא"כ מטבע דעומד רק להוציאן ולקנות בהם שאר דברים ליהנות ואין זה הדבר בעצמו שרוצה ולא קרינן ביה לקיים בכל דבר ולכך אי לאו כלי גם פירי לא הוי כנ"ל ואין שם חליפין עליו. ומיושב בהנ"ל לשון הגמרא פרק קמא דקדושין מכסף מקנתו בתורת כסף יקנה ולא בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין כו'. ולמה קורא חליפין בתורת תבואה וכלים ולהנ"ל א"ש:

ונ"ל דמוכח מהא דממעט גם לר"ש דבר שאינו מסוים כמו חצי רמון כו'. ולמה ממעט זה יותר מכל דבר. ולהנ"ל הטעם דכיון שאינו מסויים אם כן אינו ראוי להשתמש בו כמו שהוא ולא מיבעיא אי אחין שחלקו לקוחות דאין ברירה אם כן אף שיחלק הוי רק מכירה בעד חלק הב' אם כן לא היה כלל אותו חצי כלי שראוי להשתמש בו למכור וליקח חצי הב' וכמטבע הנ"ל. רק אף אי יש ברירה והוברר שהוא החצי שזכה מ"מ כיון שאין ראוי כמו שהוא שאינו מבורר עד שיחלוק לא חשוב ראוי כמו שהוא. ומהאי טעמא בסודר דכמאן דפסיק מהני כמו שכתבו תוס'. וממילא מוכח דמטבע שאינו ראוי להיות כמו שהוא רק מה שיכול להוציא ולקנות בעדם לא הוי פירי ולא מהני כנ"ל:

שם דעתיה אצורתא כו'. אינו מובן למה נקרא דבר שאינו מסוים כמו שכתב רש"י ז"ל. ולתירוץ תוספות משום ראוי לשקול כו' אתי שפיר דאף דראוי מ"מ דעתיה עיקר אצורה שיוצא בהוצאה וזה אינו כלי. ולהנ"ל גם לאו פירי. ומה שהוצרך לומר עבידא דבטלה הוא טעם למה שאינו נקנה בחליפין כדמסיק דאף לאו כלי ולא פירי ואינו מסויים גם כן נקנה בחליפין. וע"כ כמו שכתב נימוקי יוסף דהוי כשטרות שאין בהם ממש. ולהפוסקים דפירי חשוב מה שאינו מתקיים ונרקב. יש לומר דעבידא דבטלה אינו כלי כנ"ל מה שאין כן לרש"י דקאי אי פירי עבדי חליפין אף שנרקב. וצ"ל דשם הוא כמו שפירי ראוי להיות ועומדים לאכילה קודם שנרקבים. אבל מטבע שעומד להתקיים ופעמים מתבטל גרע. וגם דברי נימוקי יוסף תמוהים דמה קשיא ליה מקדושין ומכר. וע"כ דסבר דאי דעתיה אצורה אף במשיכה והגבהה לא הי' נקנין כשטרות. ולא הוי כ"כ בו לכל מי שמוציאו שאינו חוב ושיעבוד רק זכות מדינא דמלכותא. ולכך הוצרך לומר דלא אמרינן דעתיה אצורתא רק בחליפין דרוצה גוף המטבע לא בתורת כסף. ואף דבתורת כסף לכאורה יותר דעתיה אצורה דעיקרו להוציא בהוצאה ומאי חילוק ונראה דנימוקי יוסף מפרש דעתיה אצורה אף לפירוש תוספות דחשוב כלי לתלותו בצואר בתו כו' היינו דמ"מ רוצה לתלות מטבע זו שחשוב שיוצא. ומהאי טעמא הוי כלי. וכיון דעביד בטלה כשנפסלה יתבטל חשיבות זה מלהיות כלי. ולכך בתורת כסף שרוצה רק במעות וזה יש לו ואינו מזיק מה שעביד דבטלה דיוצא אותם קודם שיפסלו דכך ענין המטבע. מה שאין כן חליפין שרוצה להחזיק המטבע להתקיים אצלו ובתורת חשיבות משום צורה היוצאת. וזה עביד דבטלה. ומהאי טעמא בתורת כסף קונה מטבע שקונה גוף הדבר וממילא השיוי צורה שלו משום דינא דמלכותא. מה שאין כן בתורת חליפין שעיקר דעתו אצורה וזה אינו נקנה. ואף שיהיה ממילא שלו לא מהני כיון דדעתיה כו' על מה שאינו קונה. כמלוה ופרוטה או דעתיה אמלוה כו'. ויתר ביאור דברי נ"י כתבנו בעזה"י בה' קדושין:

ולע"ד הפירוש דהא עבד לקנס וכהאי גוונא מחלקין בין דקל לפירות שהפירות יוצאין מגוף הדבר חשוב שעומד בגוף הדבר ונקנין מה שאין כן זכות שמבחוץ אינו עומד בהדבר להיות נקנה בקנין החפץ וכן טובת הנאה אינו ממון עיין שם. ומחלק הש"ס בין עבידא דאתי הוי גם כן כעומד ונכלל בהחפץ מה שאין כן במה דמי יימר כו' עיין שם פרק השולח. וכן מקדש בחלקו לא מהני אי ממון גבוה אף דשוה ממון הזכות לאכלו שאין בו קנין עיין שם. ולכך מטבע אי לא היה עבידי דבטלי היה נחשב השיוי בגוף הדבר שכסף שיש עליו צורה זו שוה כו"כ אבל כיון דבטלה שוב אין השיוי בכלל גוף הדבר רק מצד הגזירה דינא דמלכותא יש לו ממילא השיוי שיוצא בכו"כ ולכך בתורת כסף שפיר חשוב כסף דמ"מ יש לו השיוי מצד גזירת המלך. אבל לענין חליפין דונתן לרעהו כתיב דאינו בתורת שיוי רק נתינת הנעל גורם הקנין. ואף לר"ש דמהני בפירי מ"מ הנתינה עושה הקנין. ומטבע מה שנותן לו אינו השיוי שבו. וזכות השיוי שיש לו זה ממילא וזה לא נתן לו כיון שאינו בכלל גוף הדבר. ואם לא היה דעתי' אצורה היה מהני מצד הכסף שבו דעכ"פ פירי רק כיון דדעתיה אצורה וזה אינו נותן לו רק ממילא נעשה שלו על ידי נתינת הכסף שיש בו הצורה יש לו זכות השיוי מחמת דד"מ כנ"ל. ואין כאן נתינה שיהיה קונה בחליפין. משא"כ כסף אין צריך נתינה רק שיהיה לו דמי המקח ועכ"פ יש לו כנ"ל:

שם תנן הזהב קונה את הכסף מאי לאו בחליפין כו' תמוה מאוד כקושית התוספות וכי לא ידע סיפא דמתני'. ואמר אחר כך הכי נמי מסתברא כאלו היה דיוק בעלמא והא הכרח גמור. וגם קושיא ב' של תוספות מה מייתי ועוד תניא כו' הא לא הוזכר בברייתא יותר ממתני' רק מפרש כסף אינו קונה כיצד כו'. ולע"ד יש לומר פשוט דהיה אפשר לומר הטעם דאין מטבע נעשה חליפין דכל קנין צריך להיות מורה על הקנין המעשה כמו שכתב הרא"ש בבא בתרא וכמה דוכתי. ולכך מטבע מורה רק בתורת כסף דמהאי טעמא כתבו תוספות דיבור המתחיל שמע מינה דסתמא אינו קונה רק מפרש בתורת חליפין עיין שם. ואם כן יש לומר דגם מפרש לא מהני דזה רק דיבור וכיון שהמעשה לקיחת המטבע מורה בסתם בתורת כסף. אין כאן מעשה קנין על חליפין ולא קני. אך להנ"ל אם נותן המטבע רק על מנת להחזיר כמו שכתבו תוספות או שאינו שוה שפיר מורה המעשה על קנין חליפין והי' קונה. ומיושב בזה מה דפריך הקושיא ממתני' אחר שהקדים דברי ר"פ דטעמא משום דעתיה אצורתא. ולהנ"ל אתי שפיר דבלא זה מ"ל הטעם דאין נעשה כנ"ל. והוי מצי לאוקמי מתני' כנ"ל עמ"ל או אינו שוה דמורה ומהני לכ"ע ורק אר"פ דטעמא משום צורתא כנ"ל א"כ לעולם לא מהני למ"ד אין נעשה ופריך שפיר:

והנה עכשיו על כל פנים למ"ד נעשה דוקא במפרש בתורת חליפין כמו שכתבו תוספות. ואם כן שפיר מצינו למימר במשנה בתורת חליפין רק דמיירי בסתם שלא פירש כלום כפשטא דמתני' דלא הוזכר שפירש באיזה קנין רוצה לקנות. ולכך שפיר הזהב קונה את הכסף דהיינו כסף מיוחד כדדייק הש"ס דממילא מהני גם בסתם דזה עצמו הוי כפירש בתורת חליפין כיון שמוכר הזהב ואמר שבעד הזהב שלוקח מקנה לו אותו הכסף מיוחד אם כן הוי מפרש בתורת חליפין דבתורת כסף ומשיכה אינו מקנה הכסף מיוחד רק חיוב לשלם. ואם כן שפיר הוי פירש וקונה הכסף מיוחד. מה שאין כן להיפוך הכסף אינו קונה הזהב היינו שאומר שבעד הכסף שלוקח מקנה לו הזהב מיוחד שפיר לא קני דזה אינו מורה כלל שבתורת חליפין. דהא אם לוקח הכסף בתורת דמים כיון דכספא טיבעא כו' גם כן מקנה לו בעד הכסף שמקבל הזהב מיוחד דדהבא פירי וממילא הוי רק בתורת כסף ולא קני דאינו מורה כלל בתורת חליפין. ומה שעל פי דין מעות אינו קונה זה לא מיקרי שמורה על חליפין דאם לא כן לא היה צריך תוספות שמפרש בתורת חליפין דלעולם היה קונה. וע"כ דצריך שיורה מצד המעשה או שמפרש. ואם כן שפיר החילוק כנ"ל. כיון דדהבא פירי וכשלוקח הזהב ואומר שבעד הזהב מקנה לו הכסף מיוחד הוי שפיר כפירש דאי בתורת משיכה אינו אלא חיוב כנ"ל. מה שאין כן הכסף שלוקח ובעדו מקנה הזהב גם בתורת כסף הוא כן ולא הוי כפירש ושפיר אינו קונה כנ"ל. ולא קשה כלל מסיפא. ואמר אחר כך רק הכי נמי מסתברא דאי בתורת חליפין תרוייהו ליקנו אהדדי היינו דהא יש אופן שגם הכסף יקנה הזהב כשמפרש בתורת חליפין או עמ"ל ולמה תני סתם אינו קונה. והוא רק דיוק. ומייתי אחר כך ועוד תניא כיצד מכר לו כ"ד דינרי כסף בדינר זהב כו'. ודייק הברייתא דמפרש להיפוך דאף דכספא טיבעא והזהב הוא החפץ הנמכר מ"מ הוא פירש בהדיא שרוצה למכור הכסף בעד הזהב ואעפ"כ לא מהני לשוי' המעות חפץ. אבל להנ"ל הא הוי זה כפירש להדיא בתורת חליפין דאז גם הכסף דבר הנמכר כמו הזהב ומוכח שפיר מברייתא דאף מפרש לא מהני כנ"ל. דבמשנה י"ל כסף אינו קונה הזהב דגם כן אמר שמוכר הזהב בעד הכסף שמקבל והיה שפיר הטעם כנ"ל דאינו כמפרש. מה שאין כן בברייתא דלהדיא שמכר הכסף כנ"ל. ואף עפ"כ לא מהני ודייק שפיר:

עוד י"ל וגם מה שהקדים דברי ר"פ כנ"ל. דהנה הוי מ"ל טעם דמ"ד אין מטבע נעשה חליפין או משום דבעי כלי וכקושיית תוספות. או אף לר"ש דגם פירי עבדי חליפין מ"מ כמו שכתבו תוספות דמטבע לאו כלי גם כן לאו פירי ולא מהני גם לר"ש. ומזה עצמו הוכיחו תוספות דהוי כלי והיינו לר"פ. אבל לא הוי מצי למיפרך דיש לומר טעמא דאין נעשה חליפין באמת כנ"ל. ואם כן בחליפין שוה בשוה דמהני אף דלאו כלי וגם לאו פירי שפיר יש לומר לכולי עלמא מהני ולא קשה ממתני' דמיירי שוה בשוה. ולכך הקדים דברי ר"פ דאמר טעמא משום דעתיה אצורתא ומהאי טעמא גם שוה בשוה לא מהני כמו שכתבו תוס' לקמן ופריך ממתני':

אמנם לכאורה גם אר"פ לא קשה. דלכאורה טעמא דר"פ אינו מובן ניהו דאותו השיוי שבמטבע שהוא יותר על גוף הכסף מחמת טיבועו שיוצא בהוצאה זה עבידא דבטלה ואין בו ממש ואינו מסויים אבל מ"מ גוף השיוי שמחמת עצמו זה מסויים ויש בו ממש ולמה לא יקנה מחמת שויו שמחמת עצמו ולמה לא יהיה דעתיה רק אצורתא הא בקדושין דאמר מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה משום שזה בעין עיין שם משא"כ כאן להיפוך דצורה עביד דבטלה כנ"ל:

אמנם לטעם ג' של תוס' וכדכתבו בקדושין שהטעם דמטבע מיקרי כלי לפי שיוצא ויכול לקנות כל דבר כו'. אם כן מיושב שפיר סברת ר"פ דהא על כרחך מה שיקנה מטבע הוא משום דדעתיה אצורתא דאינו כלי רק מהאי טעמא ועבידא דבטלה ולא מהני. ואם כן לכאורה בשוה בשוה יש לומר דמהני גם לר"פ ולא קשה ממתני'. אך אי אפשר לומר כן במתני' דאם כן למה סיפא כסף אינו קונה זהב כנ"ל. אמנם י"ל דהא גם לר"ש דפירי עבדי חליפין מ"מ למה שכתבו תוספות דמטבע אי לאו כלי גם פירי אינו אם כן אתי שפיר טעמא דר"פ גם לר"ש כיון דמה שמועיל ע"כ רק משום כלי והיינו משום דיוצא בהוצאה כנ"ל וזה לא מהני דבטלה כנ"ל:

והנה למה שכתבתי לעיל טעם תוספות דלא חשיב מטבע פירי לר"ש משום שאינו דבר הנישום שיהיה שייך בו יוקר וזול רק קצוב בצמצום לכך אי לאו כלי לא מהני. ואם כן זה דוקא בטיבעא גמור כמו כספא דכדקאי קאי. אבל זהב דאייקר וזול לגבי כספא כדאמר לעיל אם כן שוב על כל פנים פירי הוי ולר"ש עבדי חליפין דשייך ביה נישום לגבי כסף כנ"ל. ואם כן מיושב דיש לומר שפיר דפלוגתא דרב ולוי במטבע היינו מטבע גמור ככסף דטיבעא לגמרי ואינו ביוקר וזול. דמ"ד נעשה חליפין דכלי הוי כמו שכתבו תוספות משום דיוצא ויכול לקנות כנ"ל. ומ"ד אין נעשה חליפין לטעמא דר"פ משום דמה דמהני משום דיוצא וצורה עבידא דבטלה כנ"ל. דאי לאו משום הצורה אינו לא כלי ולא פירי כנ"ל. ואם כן במתניתין שפיר יש לומר זהב קונה את הכסף כיון דזהב אייקר וזל לגבי כסף שפיר הוי פירי וקני ולא אמרינן דעתיה אצורתא מה שאין כן כסף דגם פירי לא הוי וע"כ דעתיה אצורה כו':

אך זה אינו דלישנא דר"פ דעתיה כו' משמע להיפוך דאף דהיה מועיל דהוי פירי כו' מ"מ לא מהני משום דדעתיה כו'. ואי כנ"ל א"צ דעתיה אצורתא כיון שאי אפשר שיהיה מהני רק משום הצורה שיוצא כו' וע"כ דלא כנ"ל. אך שוב אפשר לומר להיפוך דפלוגתא דרב ולוי בשוה בשוה ומ"ד אין נעשה חליפין מפרש ר"פ דדעתיה אצורתא ולא מהני אפילו שוה כמו שכתבו תוס'. ומ"ד נעשה חליפין משום דשוה בשוה מהני אף דלאו כלי ולאו פירי לכך מהני דלא אמרינן דעתיה אצורתא כנ"ל. אבל מתני' י"ל באינו שוה רק כדין חליפין דצריך או כלי או פירי גם לר"ש ולכך זהב קונה כסף דשייך בזהב יוקר וזול והוי פירי לכך נעשה חליפין דלא אמרינן דעתיה אצורה כמ"ד מטבע נעשה חליפין מה שאין כן כסף אינו קונה זהב כיון דקצוב ולא הוי פירי ויועיל רק מטעם כלי שיוצא בהוצאה כנ"ל וזה לא מהני דצורתא עבידא דבטלה ואם כן מה שהוא כלי אין בו ממש. ובלאו כלי לא מהני שאינו פרי כנ"ל. ופריך שפיר מאי לאו בחליפין וכמ"ד נעשה חליפין ואתי שפיר גם סיפא כנ"ל. ואמר אחר כך הכי נמי מסתברא דכסף אינו קונה כו' ואי ב"ח תרוייהו ליקני היינו דמשמע דאינו כלל והא משכחת שוה בשוה דבזה גם כסף קונה דאף דלאו כלי ופירי מהני ולא אמרינן דעתיה אצורתא כנ"ל. ומייתי ועוד תניא כיצד כ"ד דינרי כסף בדינר זהב דמפרש להדיא שוה בשוה ואעפ"כ אינו קונה וא"ש:

עוד יש לומר דלמ"ד מטבע נעשה חליפין והא אין המעשה מורה כלל שהוא בתורת חליפין כמו שכתבתי לעיל רק בתורת כסף. ויש לומר דכיון דמעות אינו קונה ממילא לקיחת המעות שמורה על קנין המעות ממילא מורה על חליפין. דכשנותן בתורת כסף או אפשר גם סתם דאף אי לא קני עד שימשוך מ"מ קונה המעות כמו שכתבתי לעיל דמהאי טעמא מותר להוציאן שבעד הסילוק נותנו לו אם כן אינו מורה על חליפין דגם בתורת כסף קונה המעות. אבל במפרש בתורת חליפין לא קשה מה שכתבתי לעיל דהוי רק דיבור דזה אינו דכיון דמפרש בחליפין אינו רוצה להקנות המעות רק אם יקנה ואי בתורת כסף וזה לא יקנה לא קני המעות שוב מורה מעשה קבלת המעות על בתורת חליפין כיון שמורה שקונה המעות. ומהאי טעמא שפיר מטבע נעשה חליפין כנ"ל. ואם כן שפיר י"ל במשנה למ"ד מטבע נעשה חליפין דאדרבה אמרינן כילדותיה דרבי דדהבא טבעא וכספא פירי. ולכך הזהב קונה את הכסף מיוחד דמטבע נעשה חליפין ושפיר מורה על קנין דבתורת כסף מעות אינו קונה כנ"ל. אבל הכסף אינו קונה הזהב מיוחד דלהיפוך כיון דכסף לגבי זהב פירי אם כן אף בתורת כסף גם כן יקנה זה הכסף דהוי משיכה שקונה לחייבו בזהב רק לא יקנה הזהב מיוחד אבל מ"מ קונה הכסף בתורת משיכה לגבי זהב ואם כן שוב אינו מורה כלל קבלת הכסף על תורת חליפין ולא מהני אפילו מפרש שאינו אלא דיבור כנ"ל. ומהאי טעמא לא קני הזהב מיוחד בתורת קנין רק מחייב כנ"ל. ומשני בתורת דמים ותני מחייב שגם זה נקרא קונה החיוב. ואמר שפיר אחר כך ה"נ מסתברא כסף אינו קונה כו' ואי כנ"ל בחליפין ונימא דכסף פירי תרוייהו ליקני דזהב בתורת חליפין שמורה כנ"ל. וכסף בתורת משיכה וע"כ קונה לחייבו בזהב כנ"ל ולמה תני אינו קונה. ושפיר לס"ד דחיוב אינו בכלל קונה לא היה קשה כלל מסיפא דהוי מ"ל כנ"ל. רק עכשיו דגם זה מיקרי קונה שוב מוכח מסיפא דאינו קונה דלא כנ"ל. ומייתי ועוד תניא מכר לו כ"ד דינרי כסף כו' לא קנה עד שימשוך היינו שלא קנה הכסף כו'. ואי כנ"ל הא הכסף קנה לחייבו בזהב וע"כ דכספא טיבעא כזקנותיה דרבי כנ"ל: