מיתיבי הא אביהן חייב להחזיר. נראה שמי שאומר אינה יוצאה בדיינין אף אם בא לצאת ידי שמים בדרך תשובה אינו חייב להחזיר דאלת"ה מאי קשיא לימא מאי חייב להחזיר דקתני בבלי"ש, ובפרק הגוזל נמי משמע דבבלי"ש דוקא קתני לפי מה שפירשו שם מקצת המפרשים, ות"ק דר' נחמיה נמי אמאי מחייב הא יש בהן קום עשה דבני אהדורי נינהו שיוצא י"ש אלא ש"מ כשם שאינה יוצאה בדיינין כך אינה יוצאה בדרך תשובה, והיינו דדרשינן למיתה ניתן ולא להשבון וגרסי' נמי מה שופכי דמים לא ניתן להשבון אף מלוי רביות והא דאקשינן אי עשה תשובה מאי בעו גביה בדבר המסוים דוקא דלא לימרו מיכסי וקאי ברביתא והכי אקשינן מאי בעו גביה להדרינהו משום לזות שפתים ואי איהו לא חייש לכבודו בניה היכי חיישי.
ומיהו בתוספתא (ספ"ה) תנייא המלוה את חבירו ברבית ועשה תשובה חייב להחזיר וכו' ולא מקשי' מינה לר' יוחנן אלמא בדרך תשובה לכ"ע חייב להחזיר ואימא לא תניא בי ר' חייא ויש לפרש לעולם צריך להחזיר בבא לצאת י"ש וזהו שאמרו למורא ניתן כלומר שתחזיר מיראת שמים ולא להשבון בב"ד קס"ד דמאי מחזירין בב"ד שאלו בבא לצאת י"ש [אמאי] אין מקבלין מהם שהגזלנים ומלוי ברבית שהחזירו בדרך תשובה מקבלין מהם, וסוגיית פרק הגוזל בהפך מזה והא דאמר ת"ק שאינן בקום עשה מאחר שב"ד כופין אותו להחזיר ולא מחייבין כלל אין זה לאו שניתק לעשה:

מכלל דת"ק סבר לאו בני אהדורי נינהו לא מאי קום עשה לקרועי שטרא. פרש"י ז"ל לעולם אימא לך אם גבה דברי הכל אינו מתוקן בחזרה וכו' לא מחוור צי דמקשה הוא דדחי לה לתנאי דר' יוחנן ואמר דר' יוחנן דלא כחד ועוד דא"ה ברייתא דקתני מחזירין אמאן תרמייה וי"ל דהכי פרושה לעולם אם גבו בני אהדורי נינהו ותקנו לאו דלא תקח ולא תתן לו ולא תהיה לו כנושה, ולא תקן לאו דלא תשימון עליו נשך דהא לא אפשר והכא בלאו דלא תשימון עליו נשך קא מיפלגי דר' נחמיה ור' אליעזר סברי אפשר בקריעת השטר הילכך פטורין שיש בהן קום עשה בשלא גבה כיון ששומא זו לא באה לידי גבוי פטור טליה בקריעה דדי שלא תבא לידי גבוי והאי דקאמר פוטרין את המלוה ואת הערב לאפוקי עדים דכיון שאין בידם לקרעו חייבין בלאו דלא תשימון דאלו לוה לא עבר עליה כדלקמן, ות"ק סבר כבר עבד שומא ואיתעבידא איסורא וא"א להחזירה.
וי"ל דה"פ דמעיקרא קס"ד דאי בני אהדורי נינהו פטורין דתקנו לאו שעברו עליו הילכך מדחייב ת"ק ש"מ דקסבר לאו בני אהדורי נינהו והשתא אמרינן דכ"ע בני אהדורי נינהו ואעפ"כ לא תקנו לאו שעברו עליו משום דהאי לאו לא ניתק לעשה הוא שעל נתינת הרבית הקפידה תורה אע"פ שהחזיר ומלוה חייב כמו שחייב לוה דלאו משום ממון דמחייביה רחמנא אלא מפני שזה מעשה איסור בין החזיר בין לא החזיר, ומה שהזקיקתו תורה להחזיר מצוה באפי נפשה היא ולא לתקוני לאויה והכא בשלא גבו ובקרועי שטרא פליגי, וזהו פי' לפי' רש"י ז"ל ונכון הוא:

לא, מאי קום עשה קרועי [שטרא]. פירש רש"י ז"ל, דכולי עלמא בשגבה אינו מתוקן בחזרה, והכא בשלא גבה. ואינו מחוור, דהא מאן קא מוקי לה כתנאי ר' יוחנן, הילכך מאן דדחי, לא מאי קום עשה קרועי שטר כר' אלעזר, דאי לא, הוא מהדר אתנאי, ואידך אמר ליה לא, אלא כלהו כר' יוחנן, זו אינה תורה. והרמב"ן ז"ל פירש להעמיד דברי רש"י ז"ל, דמאן דאמר לא מאי קום עשה קרועי שטרא לאו למימרא דלאו בני אהדורי נינהו בשגבה, אלא דמעקרא קא סלקא דעתך דלמאן דאמר חייב להחזיר אם החזיר תיקן לאויה דלא תקח מאתו נשך ותרבית, והילכך ת"ק דחייב על כרחך אית ליה כר' יוחנן דאינו בקום עשה, והשתא קא דחי דלכולי עלמא אם גבה, אע"ג דבני אהדורי נינהו, אפילו הכי לא תקן לאו, דאסורא דעבד עבד, שעל נתינת הרבית הקפידה התורה אע"פ שהחזיר הממון, ותדע לך שהרי חייב אפילו הלוה, אלא דמצוה באנפי נפשיה רמיא עליה, מדכתיב וחי אחיך עמך, והכא בשלא גבה הוא דפליגי, ובקרועי שטרא ובלאו דלא תשימון עליו נשך פליגי, דר' אלעזר ור' נחמיה סברי דלא תשימון לאו מילתא גמורה באנפי נפשיה הוא, אלא שלא ישים ויגבה קאמר, והילכך בקרועי שטראי אתקין ליה, ותנא קמא סבר לא תשימון מילתא גמורה היא, ומשעת שימה עבד ליה לאסורא, דהא עדים נמי קא עברי ואינהו לאו בני גוביינא נינהו. ואין זה מתחוור, דאם כן אף אנו נאמר בכל לאוין הניתקין לעשה איסורא דעבד עבד ומצד אחר הוא דחייב הכתוב לתקן, ואע"פ שיש בזה קצת טענה מדחייב אפילו הלוה.
ויש מפרשים, דלכולי עלמא בני אהדורי נינהו, ובדאהדר תיקן לאוי דלא תקח מאתו ולא תתן לו ולא תהיה לו כנושה, אבל הכא בלאו דלא תשימון פליגי, דתנא קמא סבר לא אפשר לתקוני, דהא משעת כתיבה עבד ליה אסורא, דשימה בפני עצמה מילתא היא ומשעת שימה עבד ליה לאסורא, ור' אליעזר ור' נחמיה סברי לאו מילתא [בפני עצמה] היא, ותליא וקיימא עד שעת גוביינא, והא אפשר בקריעת השטר, דלא אמרה תורה לא תשימון אלא כדי שלא תבא לידי גבייה, הלכך מלוה וערב דאפשר להו בקריעת השטר תקינו ללאו דלא תשימון ופטורים, אבל עדים דלא אפשר להו למקרעיה לכולי עלמא משעת כתיבה עברו להו אלאו דשימה והלכך לכולי עלמא חייבי.

א"ל רבינא לרב [אשי] והא משכנתא בלא נכייתא דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה, ובדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה. הק' הראב"ד ז"ל והא אמרינן לקמן (בבא מציעא סז, א) דרבינא גופיה חשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא. ותירץ, דהכא באתרא דלא מסלקי, [והתם באתרא דמסלקי, ורבינא מיקל באתרא דלא מסלקי – ש"מ] דבנכייתא שרי לכתחלה, ואיהו נמי אכיל כדאיתא לקמן בפרקין (שם ע"ב), ובלא נכייתא איכא אבק רבית, ובדיעבד אין מוציאין ממלוה ללוה. ומה שכתב הרב ז"ל [דלרבינא] באתרא דמסלקי אפילו בנכייתא אבק רבית אינו מחוור, דכל בנכייתא משרא שרי רבינא, ואיהו נמי אכיל, דאיהו משדה אחוזה גמיר כדאיתא לקמן (שם) בשמעתא דאת ונוולא אחי, ושם נכתוב יותר בס"ד. ולעקר קושייתנו אף רש"י ז"ל נשמר ממנה, ורש"י ז"ל פירש את זו במשכונת הכרם, לפי שהכרמים פעמים לוקין ואין עושין פירות, ולפיכך אין בהם רבית קצוצה, וההיא דלקמן במשכונת בתים, וזה כתב במקומות רבים בפרק זה. ואין כן דעת רוב המפרשים. ולקמן (בבא מציעא סד, ב) נאריך בה טפי במשנת לא ישכור ממנו.

רבית קצוצה וכל שהיא אסורה מן התורה יוצאה בדיינין על ידי תביעת שכנגדו ומוציאין מן המלוה ונותנין ללוה ודוקא בחיי מלוה שקבלו אבל אם מת מלוה אין מוציאין את הרבית מיד הבנים אלא יכין רשע וצדיק ילבש ולא סוף דבר מעות של רבית אלא אפילו הניח להם אביהם דבר המסויים כגון פרה או טלה אין חייבין להחזיר ואין חוששין לכבוד אביהם שהרי נאמר ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ומ"מ אם עשה אביהם תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת חייבים הבנים לכבודו להחזיר דבר המסויים אלא שמ"מ יראה שאין מוציאין בדיינין ומלוה ברבית עצמו או גזלן שהחזיר מאליו כבר ביארנו דינו במסכת בבא קמא:

אבק רבית והוא כל רבית שאינו אסור אלא מדבריהם אינו יוצא בדיינין אלא שהוא חייב להחזיר לצאת ידי שמים ומ"מ אין בית דין מגבין אותו מן הלוה למלוה הואיל ואבק רבית הוא אין בית דין נזקקים להגבותו:

מקצת חכמי הצרפתים למדים מסוגיא זו על ישראל משומד שמותר להלוותו ברבית ואע"פ שלענין קדושין וגרושין אמרו אע"פ שחטא ישראל הוא ברבית אינו כן שהרי ברבית קצוצה שיוצאה בדיינין למדוה בסוגיא זו מוחי אחיך עמך אהדר ליה דניחי בהדך ומעתה אין זה נאמר אלא במי שאתה מצווה להחיותו והוא הטעם בהלואה עצמה וכבר ביארנו ענין זה במסכת ע"ז ובמסכת הוריות:

מקרא זה ר"ל וחי אחיך אף הוא מתחלק לטעם אחר והוא שבא ללמד ולומר חייך קודמין לחיי חברך כיצד שנים שהיו מהלכים במדבר וביד אחד מהם קיתון של מים אם שותים שניהם ימותו שניהם ואם ישתה אחד מהם יגיע לישוב אין אומרים ישתו שניהם ואל יראה אחד במיתת חברו אלא לעולם חייך קודמין הוא שנאמר וחי אחיך עמך:

כבר ביארנו שהמלוה והלוה והערב והעדים כלם עוברים בלאו ומ"מ אין כאן מלקות מפני שעיקר איסורו נתק לעשה שאם גבו נתק הוא לעשה של חזרה ואם לא גבו נתק הוא לעשה של קריעת השטר ומ"מ מה שאמרו בכאן המלוה והערב פטורין ר"ל אם המלוה גבה מן הערב והערב מן הלוה ויראה מכאן שאע"פ שהמלוה גבה מן הערב אין הערב יכול לגבות מן הלוה ואם גבה מחזיר ואם הרשהו המלוה בשטר על הרבית אומרים לו שיקרע כמלוה עצמו:

אסור ללות פירות בפירות אלא אם כן יצא השער או שיש לו הא אם לא יצא השער ואין לו אסור וזהו אסור סאה בסאה האמור בכל מקום כיצד כל ששער התבואה ידוע ומפורסם ואין לזה תבואה לוה סאה מחברו ואינו קובע לו זמן אלא שלוה סתם וכשירצה נותן לו סאה או דמיה שבשעת פרעון בין הוזלה בין הוקרה שהרי מ"מ כל שיצא השער לבו סמך על אותו שער ואינו מכוין לשום ריוח ואם תחוש שהוא מכוין להחליף ישן בחדש הרי מכיון שיצא השער יכול הוא למכור ולפסוק לאחר על הפירות לא יצא השער אם היתה לו סאה לוה סתם בלא קביעות זמן ואפילו בסאה אחת לוה כמה סאין וכן ברביעית יין או שמן לוה כמה גרבי יין או שמן לא יצא השער ולא היה לו מאותו המין שהוא רוצה ללות אסור ללות סאה בסאה אלא יעשנה דמים ויפרענו כשירצה דמיה כמו שהתנה ואם לא עשאה דמים אם הוזלה פורע במדה שלוה ואם הוקרה נותן דמיה כשעת הלואה ומ"מ אף ביצא השער או שיש לו אסור ללות עד זמן קבוע כגון שיאמר סאה לגרן ומ"מ אם אמר לו עד שיבא בני או שאמצא מפתח מותר ואם לוה עד זמן קבוע הוזלו מחזיר פירות הוקרו נותן דמים כשעת הלואה וזה שכתבנו באיסור זמן הוא לגדולי המחברים אבל גדולי המפרשים כתבו שאין הדבר תלוי אלא על שער שבשוק או שיש לו וכל שהוא באחד מאלו לוה סאה בסאה סתם בלא עשיית דמים אף בזמן קצוב ודברים אלו כלם יתבארו למטה בע"ה:

המשכונה יש בה דינין חלוקים כמו שיתבאר למטה ואחד מהם שמותר למקבל המשכונה לאכול פירותיה בשינכה מעט מן הקרן בכל שנה ושלא בנכיתה אסור מדברי סופרים ובזו הוא שאמרו כאן שאין מחזירין ממלוה ללוה ומ"מ יש מהם שבלא נכיתה הוא רבית של תורה ודבר זה יתבאר למטה בארכה בע"ה:

ורבי יוחנן האי וחי אחיך מאי עביד ליה. פירוש שזהו מקרא של תורה ומיותר לדרשא אבל בקראי דרבי יוחנן שאינה אלא דרשא בעלמא וכעין אסמכתא מדברי תורה לא פרכינן לרבי אלעזר מאי עביד להו. הריטב"א.

שנים שהיו מהלכין בדרך וכו'. חייך קודמין לחיי חברך ואותו אדם שהמים בידו שותה ומציל נפשו דחייו קודמין להציל את עצמו חטפן אחד מהם מחברו ושתה וחברו מת על ידו חייב בדיני שמים כן נראה דמאי חזית דדמיה סומק טפי, הרמ"ך.

חייך קודמין וכו'. ואם תאמר ורבי אלעזר מנא ליה הך דרשא דרבי עקיבא ויש לומר דנפקא ליה מדכתיב עמך. ואם תאמר ודילמא כוליה להכי הוא דאתא ומנא לך הך דרשא דאהדר ליה כי היכי דניחי אחיך בהדך. ויש לומר דנפקא ליה מדסמכיה ארבית. תלמיד הר"ף.

כדאמר רב פנחס בתחלת הגוזל קמא בשעשה תשובה ולא הספיק להחזירה עד שמת. רבינו חננאל ז"ל.

בשעשה תשובה. כגון דחזיוה לאבוהון דיתמי דאהדר זוזי דרביתא לאחריני והוה מזדהר דלא לישקול רביתא ושמעו נמי דאמר ליהדר הני פירי ושאר מטלטלי ולא הספיק להחזיר עד שמת והיינו תשובה דעביד. הרמ"ך.

מאי אף על פי שגבו איכא. פירוש אתא לתקוני גופה דברייתא דלא תימא משבשתא היא ולא תפרוך מינה. אבל אין לומר שנשמר שלא תאמר גבו קאי אגזלן אבל מלוי ברבית שלא גבו ומאי מחזירין שטרא כדלקמן שזה דוחק גדול ולא ניתן ליאמר דהא מחזירין ואף על גב שגבו קאי אכלהו.

לא מאי קום עשה לקרועי שטרא. פירוש דלעולם לכולי עלמא בעי לאהדורי אבל החורה לא מקרי קום עשה אחר שגבו והכא בשלא גבו ומאי קום עשה קריעת השטר וכדפרשינן. ואהדר ליה מאי קסבר כגבוי דמי הא עבוד לאיסורייהו והא אמרת דחזרה דבתר גבייה לאו כלום הוא אי לאו כגבוי דמי עבוד ולא כלום פירוש ולמה לי טעמא דקום עשה דקריעה. ואהדר ליה דשומא היא אי לאו משום קום עשה דקריעה והכי קאמר כשם שהגבייה אינה מתקנת בחזרת המעות כך השומא אינה מתקנת קריעה. וזה נראה לי בפשט הגמרא ושכל אלו הקושיות על דברי רבי נחמיה וחבריו לא כן נראה מפרשים. ולפירוש רש"י הוי מצי למימר דבהא פליגי דלרבי נחמיה הוי תקון בחזרה ואף על פי שהוא כגבוי ובקריעה שהוא מקום חזרה ולתנא קמא אפשר דלא הוי כגבוי ומחויב השומא גרידתא ואפשר דהיינו מה שפרשינן למסקנא אלא דהשתא לא אסיק אדעתיה דמקשה דשומא לחודה להוי מילתא אי לאו כגבוי דמי ומכל מקום הוה מצי למימר דלתנא קמא נמי כגבוי דמי אלא דקסבר דחזרה לאו מילתא היא דמאי דעבד עבד וכדתריץ בסמוך. אלא שנראה לבעל הגמרא דבכי האי גוונא ליכא למימר דפליגי דאי לא תימא הכי אמאי נהדר מקום עשה דפריעה לקום עשה דקריעה אי מצו לאוקמי פלוגתייהו בהכי הילכך לא שאני ליה הכי אפילו לפירוש רש"י.

וליכא למימר דתנא קמא סבר דלא מחייבי לקרועי שטרא שזה לא ניתן ליכתב. ועוד דהא סוף סוף לפי סברא זו אפילו לאחר הגבייה יהיה לו תקון וכאלו לא נעשה שם דבר כלל. וכמעט שפירש רש"י כפי פירוש זה שכתבתי ופירושו עולה כפירושי שהכל הולך אחר שורש אחד שאין ביניהם מחלוקת בחזרת מעות אי הוי תקון או לא וכדפרישית.
שוב דקדקתי בפירוש רש"י ונראה שפירושו מסכים לפירושי ממש ואין ביניהם כחוט השערה דוק ותשכח, עד כאן משיטה.

מאי קום עשה לאו דאמרינן קומו אהדרו וחי אחיך עמך היינו עשה. מכלל דתנא קמא סבר ילקו דלית להו תקנתא ולית בהו תשלומין. הראב"ד.

לאו משום דאמרינן להו קומו אהדורו ליה והוה ליה לאו שניתק לעשה והכי קאמר לא תקח ואם תקח החזר. ואם תאמר ומאי חזרה שייכא בערב הא אין הרבית שלו. ויש לומר דמשכחת לה כגון שהמלוה משכן הערב והערב משכן הלוה, תלמיד הר"ף.

תנאי היא דתניא רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב פוטרין את המלוה ואת הערב מפני שהם בקום עשה. כך הגירסא בכל הספרים ובודאי שזה דבר תימה גבי ערב מאי קום עשה איכא ואיכא מרבנן דמחקי להו ומסייעי להו דבתוספתא לא גריס. ויש לפרש כי פעמים שהוא נעשה ערב קבלן ומתחייב לו הלוה בשטר על הערבות שנכנס בשבילו שזה כמלוה גמור הוא ואם פרע למלוה הרבית וחזר וגבאו מן הלוה חייב הוא להחזיר לו וזה ודאי בכלל מלוה הוא אלא דנקיט אגב ריהטא. ועם כל זה אין רבי נחמיה ורבי אליעזר פוטרין את הערב מפני שיש בו קום עשה אלא מן הצד הזה אבל עדיין חיוב שני עליו מדין ערב סתם שעבר עליו על לא תשימון אלא שאם קיים לו הלוה ערבותו היו עליו שני חיובין והוא פטור מן המלקות על אחת מהן לפי שהוא בקום עשה. הריטב"א.

מאי קום עשה לקרועי שטרא. פירש הקונטרס דכולי עלמא אם גבו אין מחזירין וכרבי יוחנן והכא פלוגתייהו בשלא גבו וכי תימא מאי איסורא איכא בשלא גבו יש לומר דאיכא איסורא דלאו דלא תשימון עליו נשך ששמו עליו נשך על ידי תנאים ובהא פליגי דתנא קמא מחייב מלוה וערב מלקות משום לאו דלא תשימון ורבי נחמיה ורבי אליעזר פוטרין אותו מלאו משום דסברי דכל כמה דלא גבו איכא קום עשה לקרועי שטרא. והשתא הא דקאמר מפני שיש בה קום עשה אינו רצה לומר כדסלקא דעתין מעיקרא דניתק לעשה אלא רצה לומר מפני שיש בה קום עשה כלומר שיש בו תקנה לקרועי שטרא. ואם תאמר היכי שייך האי תקנה דקרועי שטרא לגבי הערב והלא אין השטר בידו. ויש לומר דמשכחת לה כגון שפרע הערב בשביל הלוה ונתן לו המלוה השטר. ופריך מאי קסבר וכו' ואי לאו כגבוי דמי הא לא עבדי ולא כלום. פירוש ואם כן מאי טעמא דתנא קמא כן פירש הקונטרס. ולא נהירא חדא דזה חסר מן הספר מאי טעמא דתנא קמא. ועוד קשה דאין זה סוגית התלמוד וכו' כמו שכתבו בתוספות. לכך נראה דהכי פירושו מאי קום עשה לקרועי לשטרא פירוש דכולי עלמא אם גבו מחזירין דלא כרבי יוחנן וכו' אלא פליגי בלאו דלא תשימון וכו' דניתק דוחי אחיך עמך לא קאי אלא אלאו דלא תקח אלא כי פליגי בשלא גבו תנא קמא סבר וכו'. ופריך מאי קסבר אי קסבר שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדו ליה איסורייהו פירוש אם כן נגמר הלאו דלא תשימון ואם כן מאי טעמא דפוטרין דבשגבו בלאו דלא תשימון ליכא תקנה בהשבה דתיקון דחי אחיך לא קאי אלא תשימון ואי סבר לאו כגבוי דמי הא לא עבד ולא כלום דאם כן מאי פוטרין שייך לומר הא אין כאן איסור דלא תשימון כל עיקר. ומשני לעולם לאו כגבוי דמי וקמשמע לן דשימה מילתא היא. לפירוש הקונטרס קאי אתנא קמא ולפירוש התוספות קאי שפיר ארבי נחמיה ורבי אליעזר והכי פירושו לעולם לאו כגבוי דמי ודקשיא לך מאי פוטרין שייך הא קמשמע לן דשימה מילתא היא ורבי נחמיה ורבי אליעזר סברי דמיתלא תלי וקאי לאו דשימה מתחלת הפיסוק ועד שעת גבייה ואי קרע השטר פקע ליה איסורא ומשום הכי פוטרין דיש לו תקנה על ידי קריעה ותנא קמא סבר דמיד שנכתב השטר נגמרה השימה ולא מיתקנא בקריעת השטר. תלמיד הר"ף.

ועוד קשה לפירוש הקונטרס דאי הכי ברייתא דקתני מחזירין אמאן תרמיה. הרמב"ן.
וזה לשון הרשב"א: לא מאי קום עשה קרועי שטרא פירש רש"י דכולי עלמא בשגבה אינו מתוקן בחזרה והכא בשלא גבה. ואינו מחוור וכו' כדכתבו בתוספות. והרמב"ן פירש להעמיד דברי רש"י דמ"ד לא מאי קום עשה קרועי שטרא לאו למימרא דלאו בני אהדורי נינהו בשגבה אלא דמעיקרא קסלקא דעתין דלמאן דאמר חייב להחזיר אם החזיר תיקן לאויה דלא תקח מאתו נשך ותרבית והילכך תנא קמא דחייב על כרחך אית ליה כרבי יוחנן דאינו בקום עשה והשתא קדחי דלכולי עלמא אם גבה אף על גב דבני אהדורי נינהו אפילו הכי לא תיקן לאויה דאיסורא דעבד עבד שעל נתינת הרבית הקפידה תורה אף על פי שהחזיר הממון ותדע לך שהרי חייב גם הלוה אלא דמצוה באנפי נפשה רמיא אמלוה מדכתיב וחי אחיך עמך והכא בשלא גבה הוא דפליגי ובקרועי שטרא ובלאו דלא תשימון פליגי רבי אליעזר ורבי נחמיה סברי דלא תשימון לאו מילתא גמורה באנפי נפשה היא אלא שלא ישים ויגבה קאמר והילכך בקרועי שטרא איתקין ליה ותנא קמא סבר לא תשימון מילתא גמורה היא ומשעת שימה עבד ליה לאיסורא דהא עדים נמי קעברי ואינהו לאו בני גוביינא נינהו. ואין זה מתחוור דאם כן אף אנו נאמר בכל לאוין הניתקין לעשה איסורא דעבד עבד ומצד אחר הוא דהייב הכתוב לתקן. ואף על פי שיש בזה קצת טענה מדחייב אפילו הלוה. ויש מפרשים בני אהדורי נינהו ובדאהדר תיקן לאויה דלא תקח מאתו ולא תתן לו ולא תהיה לו כנשה אבל הכא בלאו דלא תשימון פליגי דרבי נחמיה ורבי אליעזר סברי אפשר בקריעת השטר הילכך פוטרין שיש בהן קום עשה בשלא גבה כיון ששימה זו לא באה לידי גבוי פטור עליה בקריעה כדי שלא תבא לידי גבוי והא דקאמר פוטרין את המלוה ואת הערב לאפוקי עדים דכיון דאין בידם לקרעו חייבין בלאו דלא תשימון דאלו לוה לא עבר עליה כדלקמן. ותנא קמא סבר עבר עבד שימה ואיתעבידא איסורא ואי אפשר להחזירה. עד כאן לשונו. ועיין חידושי הרמב"ן.
וכתב בגליון תוספות ואף על גב דפירש בתר הכי רש"י אי כגבוי דמי עבדו ליה איסורייהו ואי גבו נמי הוו מחייבי לאהדורי והיינו דלא כרבי יוחנן אין רש"י סותר דבריו דהכי רוצה לפרש עבדי ליה איסורייהו ומחשבת ניתק לעשה משום קרועי שטרא אף על גב דכגבוי דמי אם כן על כרחך היינו דלא כרבי יוחנן ואם כן כי גבו נמי מחייבי לאהדורי ועדיין אתוקמא דרבי יוחנן כתנאי. שיטת רבינו שמעון בן אברהם ז"ל. ע"כ.

וזה לשון הריטב"א: לא מאי קום עשה לקרועי שטרא. יש שפירשו דהכי קאמר דכולי עלמא דרבי יוחנן דגבאום לאו בני אהדורי נינהו והכא קודם שגבו קמיפלגי אי הוי קום עשה בקרוע שטרא אם לאו אבל זה לא נהירא חדא דאם כן מתניתין דלעיל דאזלא כרבי אלעזר מני. ועוד כיון דמעיקרא אותביה לרבי יוחנן לדחויי לגמרי ואוקמוה לן בתנאי היכי אהדרי השתא למדתי לדרבי אלעזר ולקיומה לדרבי יוחנן לדברי הכל. ועוד היכי מפקי לרבי אלעזר דלא כהלכתא וקיימא לן כותיה דהא מסקנא לאו דרך דחייה איתאמרא דהא אמרינן עלה הכי נמי מסתברא. לכך פירש רש"י דאדרבה דכולי עלמא כרבי אלעזר ובני אהדורי נינהו ומיהו כל שגבו כבר לדברי הכל לא מתקן לאויה בחזרה כלל אלא שהכתוב רוצה שיקיא מה שאכל. וכי פליגי קודם שגבה אי מתקן לאויה בקרועי שטרא דלתנא קמא לא מיתקין ולרבי אלעזר ורבי נחמיה מיתקין. ושיילינן במאי פליגי אי פליגי בהא אי סברי דשטר העומד לגבות כגבוי דמי הא עבדו ליה איסורייהו וכו' כדפירש רש"י ז"ל עד מילתא היא. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: לא דאמרינן להו קרעו שטרייכו. אבל לקבלת הרבית אין תקנה כדכתיב ותרבית לקח לא יחיה דמיו בו מיהו דלאו דשימה לא כתב רחמנא ורבנן דאמרי דלשימה נמי ליכא תקנתא משום דליכא עשה דריש להו כדאמרינן לעיל. ושימה מילתא היא. פירוש לא תשימון עליו נשך מעשה גמור הוא וכי פטרי ליה מלאו דלא תשימון פטר ליה דאיכא תקנתא בקריעת השטר ואינהו דרשי האי וחי אחיך עמך לקריעת השטר כלומר קרע שטרך כי היכי דניחי אחיך בהדך. ותנא קמא דריש ליה לכדאמרן לעיל אבל לרבית לית ליה תקנתא. תדע דשימה מעשה גמור הוא ולאו משום דהוי כגבוי דתנן וכו' והעדים לאו משום גוביינא הוא דהא לא גבו מידי אלמא שימה מעשה גמור הוא. עד כאן.
כתוב בגליון תוספות הכי נמי מסתברא דתנן ואלו עוברין. קצת קשה מאי ראיה היא מעדים דרבי נחמיה ורבי אליעזר מודים בהו משום דהוי כגבוי שגמרו מעשה שלהם ואינו תלוי בקריעת השטר כמו מלוה וערב שיכול לקרוע השטר ולבטל שימה שעשו. ונראה לי דהכי פירושו הכי נמי מסתברא דשימה מילתא היא ומחייב שפיר תנא קמא אפילו בלא גבו אף על גב דלאו כגבוי דמי דאי כדקסלקא דעתין מעיקרא דוקא בגבו איירי אבל בלא גבו פשיטא דלא פליג תנא קמא משום דלאו כגבוי דמי ולאו כלום עד בשלמא מלוה וערב עבוד מעשה אלא עדים מאי עבוד והלא עדים לא עשו הגבייה ואם יש לחייבם בגבו כך יש לחייבם אפילו בלא גבו וכיון דעדים חייבין בלא גבו אף על גב דלא כגבוי דמי משום דשימה מלתא היא הכי נמי איכא למימר דמחייב תנא קמא אפילו בשימה בעלמא. אבל לרבי נחמיה ודאי פליגי ופטרי מלוה וערב משום דמצי לקרוע שטר אף על גב דעדים מחייבו ומיהו למאי דסלקא דעתין מעיקרא דדוקא בגבו פליגי הוה סלקא דעתין דכגבוי דמי ולכך מחייבי עדים דחתימה הויא כגבוי והרי נגמרה השימה על ידי חתימתם.

וזה לשון הרא"ש: אלא עדים מאי עבוד. ומעיקרא סלקא דעתין לחלק בין עדים משום דכבר נגמרה שימה שלהם אבל שימה של מלוה ושל ערב לא נגמרה כיון דבידם לקרוע השטר אם לא נאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי. עד כאן לשון הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: הכי נמי מסתברא מדקא וכו'. ואם תאמר ואמאי לא הוי הכריחא. יש לומר דאיכא למידחי דגבי עדים דלית להו למעבד טפי הוי שימה מילתא אבל לוה ומלוה דמחסרי עדיין פרעון לא הוי שימה מילתא. תדע דהא רבי נחמיה ורבי אליעזר מודו בעדים ופוטרין במלוה וערב להכי אמרי דסברא הוא דלרבנן כי היכי דשימה דעדים מילתא הכי נמי למלוה כיון שעל ידו הוא שמתחייבין. עד כאן.

הכי נמי מסתברא דתנן וכו'. נראה לכאורה מפירוש רש"י דלתנא קמא הויא סייעתא ותיובתא לרבי נחמיה וחבריו. ואפשר לומר דלעולם לא הוי תיובתא דרבי נחמיה דאינהו נמי לא מחייבי אגבייה אלא אשימה אלא דבעו שימה שבאה לכלל גבייה. ואף על גב דעדים לא עבדו רק שימה גרידתא והגבייה לא באה על ידיהן מכל מקום מעשיהם תלוי ועומד ואם בא לידי גבייה אפילו על ידי אחרים מחייבי אינהו אשימה. תדע דהא לוה לא עביד גבייה דבעל כרחו משלם ואין בידו לעכב ולקרוע השטר ומשום הכי לא פטרוהו ואפילו הכי מחייב אשימה לבד לרבי נחמיה וחביריו והוא הדין עדים. ואפשר לומר עוד דעדים ולוה כיון שאין ביניהם לקרוע השטר וליכא בהו קום עשה דאפילו בשימה גרידתא ואם לא באה לידי גבייה מחייב וזה דוחק וצריך עיון. עד כאן משיטה.

אמר רב ספרא כל שבדיניהם וכו'. פירוש ובימי חכמי התלמוד בדיניהם היו גובין רבית קצוצה. הריטב"א.

אמר ליה רבינא לרב אשי והא משכנתא בלא נכייתא וכו'. הקשה הראב"ד והא אמרינן לקמן דרבינא גופיה חשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא. ותירץ דהכא באתרא דלא מסלקי והתם באתרא דמסלקי ורבינא מיקל באתרא דלא מסלקי דבנכייתא שרי לכתחלה ואיהו נמי אכיל כדאיתא לקמן בפירקין. ובלא נכייתא איכא אבק רבית ובדיעבד אין מוציאין ממלוה ללוה ובאתרא דמסלקי מחמיר דבלא נכייתא רבית קצוצה ומוציאין ממלוה ללוה. ומה שכתב הרב דלרבינא באתרא דמסלקי אפילו בנכייתא אבק רבית הוא אינו מחוור דכל בנכייתא משרא שרי רבינא ואיהו נמי אכיל דאיהו משדה אחוזה גמיר כדאיתא לקמן בשמעתא ושם נכתוב יותר בסייעתא דשמיא.
ולעיקר קושיתנו אף רש"י נשמר ממנה ופירש את זו במשכונת הכרם לפי שהכרמים פעמים לוקין ואין עושין פירות ולפיכך אין בהן רבית קצוצה וההיא דלקמן במשכונת בתים. וזה כתב במקומות רבים בפרק זה. ואין כן דעת רוב המפרשים. ולקמן נאריך בה טפי במשנת לא ישכור ממנו בפחות. הרשב"א.
והא דפרכינן ממשכנתא ולא פרכינן מסיפא דמתניתין דמרבה בפירות משום דההיא פשיטא לן דבתורת זביני אתי ליה אבל משכנתא סלקא דעתין דבתורת רבית אתי ליה כיון דעל ידי הלואה היא. ופרקינן דאפילו ההיא בתורת זביני אתי ליה.

רבית מוקדמת ורבית מאוחרת. דבדיננו אין מוציאין כלל וליכא אלא איסורא לכתחלה כשנותן לשם כך כי אם אינו מתכוון לשם רבית אפילו לאחר שלוה וקודם שפרע יכול ליתנם לו מתנות חנם שאם לא כן נמצא המלוה מודר הנאה מן הלוה. הריטב"א.

בד"ה לא מאי קום עשה כו' והיכא דלא גבה עדיין הרבית דת"ק כו' ואין עוד תקנה לתקן הלאו כו' עכ"ל אין לפרש דבריהם דדוקא בלא גבה עדיין הרבית דאז א"א לתקן הלאו דלית כאן השבה אבל בגבה הרבית ע"י השבה שפיר ניתקן גם הלאו של לא תשימון דהא אפילו לרבי נחמיה ולר"א כתבו דלאו דשימה מתלא תלי וקאי שאם יקרע השטר קודם שיגבה פטור משמע הא אם לא נקרע השטר קודם שיגבה חייב בלאו דשימה ולא ניתקן בהשבה אלא משום דר"נ ור"א נקטו התוס' היכא דלא גבה הרבית דהיכא דגבה הרבית מודו דחייב בלאו דלא תשימון ולא ניתקן בהשבה אלא לאו דואל תקח וגו' ודו"ק:

גמרא מיתיבי הניח וכו' אינן חייבין להחזירן אינהו הוא דלא חייבין הא אביהן חייב וכו' כן צ"ל:

רש"י ד"ה בדיניהם של עובד כוכבים שלא נאסר וכו' כן צ"ל:

תוס' ד"ה לא מאי קום עשה וכו' והמקשה לא הבין טעמו יפה וכו' מקשין העולם למה הוצרכו התוס' לכתוב לפי פירושם שהמקשה לא הבין טעמו יפה הא לפי' רש"י נמי צריך לומר דלא הבין המקשה טעמו יפה אבל יש לומר דלפי' רש"י איכא למימר דשפיר הבין המקשה דתמתרץ השיב לו דלעולם כולי עלמא סבירי להו דבגבה אין מחזירין ולא שייך ביה קום עשה וחייב מלקות ולא פליגי אלא כשעדיין לא גבה רק שנכתב השטר ופליגי אי קריעת השטר מקרי קום עשה או לא אלא דפריך מאי קסבר וכו' רוצה לומר ממה נפשך אי כתיבת השטר הוי כגבוי א"כ הוי כאלו כבר קבל וגבה הרבית ובגבה הא אמרת דכולי עלמא אין מחזירין וליכא קום עשה אם כן אמאי פטרו רבי נחמיה וראב"י ומדפטרי וס"ל דקריעת השטר הוי קום עשה משום דחייב לקרועי שטרא מכלל דבגבה כבר נמי מחייבי לאהדורי ופטרו ממלקות דמה לי קריעת השטר ומה לי השבת הרבית דקריעת השטר נמי הוי השבתו ואי כתיבת השטר לא הוי כגבוי אם כן לא עבר עדיין כלום ואם כן אמאי מחויב ליה ת"ק ומשני לעולם לאו כגבוי דמי ות"ק מחייב ליה משום דמקרי שימה ואם כן לפרש"י עולה הכל כהוגן אבל לפירוש התוס' דהתרצן השיב דלכ"ע מחזירין דרבית קצוצה יוצאה בדיינים כרבי אלעזר ולכ"ע דלאחר שגבה איכא קום עשה ולא לקי והשתא מן הסברא הוא דאי לא לקי אפילו היכא דכבר גבה הרבית משום דאית ביה קום עשה כל שכן דליכא לחייב מלקות בכתיבת השטר דכ"ש דאית ביה קום עשה אלא ע"כ צריך לומר דהמתרץ השיב דאין הכי נמי דאלאו דלא תקח לא אשכחן מלקות דלעולם אית ביה קום עשה ולא פליגי אלא בלאו דלא תשימון אי מחויב עלי' מלקות אי לא וא"כ אם איתא דהמקשה הבין טעמו של המתרץ לא הוי שייך ליה למפרך הא דפריך מאי קסבר אי כגבוי וכו' דקושיא זו אין לה טעם אלא ע"כ צ"ל דלא הבין טעמו יפה וק"ל:

רש"י בד"ה לעולם לאו כו' תנא קמא הס"ד:

גמרא חייך קודמין כו'. מילי מילי קאמר קרא אל תקח מאתו נשך וגו' ועוד תעשה וחי אחיך וגו' ויש מפרשים דכתיב אם כסף תלוה וגו' ואמרו חובה וכן כאן כתיב והחזקת וגו' ויאמר נא ישראל אם אין לי אלא פשוט אחד ואין בו כדי לי ולו וכו' לז"א עמך חייך קודמין ולפ"ז צ"ל הא דר"ע ממשיל משלים באופן אחר משום דבן פטורא נקיט למלתא הכי דלא יליף מקרא. ור"א דלעיל [דיליף מוחי אחיך לרבית קצוצה לא פליג אר"ע תנא רק מעמך דריש ליה [הא דר"ע] וכ"כ האשר"י. מה שמקשין העולם מעמך דעבד עברי [דאם אין לו אלא כר אחד יתנהו להעבד ולא אמרינן חייך קודמין אפשר לומר דהכא אם נותן לחבירו גם חבירו מצווה עליו לחזור וליתן לו לקיים וחי אחיך עמך א"כ אין לדבר סוף [ולהכי דריש עמך דחייך קודמין] אבל הכא האדון מצווה כי טוב לו עמך ולא העבד עוד י"ל עמך משמע לעולם בשוין והתם אם יש לו כר אחד משתמש הוא בו היום והעבד למחר וחוזר חלילה לקיים עמך ובאותה שעה שהעבד משמש בו מקרי קונה אדון לעצמו אבל הכא וכו' [דלא אפשר להיות שוין] וזה דוחה דלעבד (בכך) [כבן] פטורא עי"ל דהכא סברא חיצונה כבן פטורא השתא דכתיב עמך לאפוקי מסברא חיצונה דחייך קודמין אבל התם הסברא אדון קודם מורה עמך שניהם שוין ואם אין לו אלא כר אחד היכי ליעבד ישתמש האדון לא יהיה שוין לא ישתמש לא זה ולא זה הוא מדת סדום וכו' כדאיתא התם עי"ל הכא מצוה לחיות נפשו ג"כ התם אינו מצוה וכו'. (עיין היטב כי נמחקו כאן איזה תיבות מכתב המחבר):

גמ' מיתיבי הניח להם כו'. עיין בשלטי הגבורים דלמא כאן איירי כשאותן מעות של רבית בעצמו בעין [כדקתני הניח כו' מעות של רבית] ור"י איירי באינו בעין דתקשי בלא"ה לישני דאע"פ שיודעין שהם רבית [דקתני בברייתא מש"ה קתני ביתומים דוקא] אלא מקשה אר"א ומקשה מסיפא דבר מסוים חייבין להחזיר וכו' וידע הכל דע"כ צ"ל בעשה תשובה וא"כ קשה מאי בעי גביה כיון דרבית קצוצה יוצאה בדיינים אליביה הניחא לר"י אבל לר"א קשה [וא"ל] אמאי לא מייתי הסיפא. [אי הוי מייתי הסיפא] ה"א דמקשה קושיא הפשוטה [מרישא לר"י] ומייתי הסיפא לתרץ קושיא הראשונה [דדלמא איירי כשאותו מעות בעין] דע"כ ליכא חילוק בין בעין דא"כ [אדמחלק בסיפא בין דבר מסוים] הו"ל לחלק מניה וביה באביו [בין כשהוא בעין] ובאמת זה אינו קושיא דמחלק בבנו מניה וביה [הכל בבעין] ולהכי לא מייתי הסיפא וה"ק אני מקשה מסיפא [אר"א] ואלו הייתי מביאו ה"א דמקשה מרישא קושיא הפשוטה הא אביהן חייב להחזיר [וא"ל] מה משיב. התרצן הבין קושיא הפשוטה [לר"י. וא"ל בבעין] מדקאמר של רבית רבית ב' פעמים יש לו הוכחה דהול"ל הניח להם אביהם מעות אע"פ שיודעין שהן של רבית כו' אלא להורות שהמעות רבית [דרישא אינו] בעין [וא"ל דלמא באמת] מקשן כתרצן ומקשה קושיא הפשוטה ז"א דא"כ קשה נירונבורגר עם המקשה שלאחריו [דהיאך הבין המקשן הראשון דמשמע ליה ברייתא כר"א והלא ברייתא שניה משמע כר"י וכדמקשה אח"כ אר"א וכמו שמבאר. דא"ל] אדרבה בפשטא דשמעתין ליכא נירונבורגר [דתרוייהו אר"י קא מקשי] ולפי דברי [דקושיא הראשונה אר"א] יש נירונבורגר ז"א ע"כ המקשה שלאחר זה מקשה אר"א דתיקשי למה זה הגזלנים ומאי ניהו מלוי ברבית גזלנים ופירושו למה לי או למה ליה להמקשה לפרש זה מקודם אלא הקושיא דוקא רבית דבע"כ דומיא דגזלנים שלא נתן לו מדעת חייב להחזיר אבל רבית דיהיב מדעתיה אינו חייב להחזיר וקשה לר"א בקצרה נירונבורגר י"ל הא דמברייתא דלעיל משמע דמחזירין היינו לצאת ידי שמים [ומקשה אר"י דפוטר אפילו לצי"ש] וברייתא [שניה] מצד הדין [בעי דוקא רבית בע"כ וקשה אר"א דסובר דאף רבית מדעתו חייב להחזיר מצד הדין] אך עתה שאמרתי דדיוקא שאין לחלק בין בעין הוא מדקאמר רבית רבית דלמא קמ"ל לצי"ש ומצד הדין וכו' [ע"כ דלא משמע ליה לחלק בלצי"ש וקשה נירונבורגר אע"כ דגם קושיא הראשונה הוא על ר"א] ומשני אשניהם שפיר תנאי היא וכן שינויא קמא [שלא הספיק] כו' ועיין דוחקים רבים ושיבושים הרבה:

גמ' מאי אע"פ שגבו איכא. לישנא דאע"פ לא יתכן אי גזול גזול וליכא אע"פ אי לא גזול וניחא אע"פ גזלנים קרית ליה:

בתוס' בד"ה אי עשה תשובה כו' ואפילו למ"ד אינו יוצאה וכו'. אזלי לשיטתייהו דבסמוך דלמ"ד אינו יוצאה בדיינים אף לצאת ידי שמים אין מחזירין [דאל"כ שפיר מקשה בפשיטות מאי בעי גביה הא בעי להחזיר לצי"ש] מדלא משני בסמוך אברייתא דגזלנים לצי"ש כדבסמוך ועיין בתוס':

בתוס' בד"ה לא מאי קום וכו' והיכא דלא גבה עדיין הרבית לת"ק וכו'. כתב מהר"ש אין לפרש דבריהם דדוקא בלא גבה עדיין הרבית דאז אי אפשר לתקן הלאו דליכא כאן השבה אבל אי גבה הרבית ע"י השבה שפיר נתקן גם הלאו של לא תשימון דהא אפילו לר"נ וראב"י כתבו דלאו דשימה מיתלי תלי וקאי שאם יקרע השטר קודם שיגבה פטור משמע הא אם לא נקרע השטר קודם שיגבה חייב בלאו דשימה ולא נתקן בהשבה אלא משום דר"נ וראב"י נקטו התוס' היכא דלא גבה הרבית והיכא דגבה הרבית מודים דחייב משום לאו דלא תשימון ולא נתקן בהשבה אלא לאו דלא תקח ע"כ לפי' התוס' צ"ל דמ"מ קאי ה"נ מסתברא [דשימה מלתא היא] דאין סברא לומר בעדים שיתלה בהיכא דבא לידי גבוי ואז עברו הלאו ועיין:

בא"ד והמקשה לא הבין וכו'. בזה כתב מהר"ם ז"ל דלפירש"י י"ל דשפיר הבין המקשה דהמתרץ השיב לו דלעולם לכ"ע ס"ל דבגבה אין מחזירין ולא שייך בו קום ועשה וחייב מלקות ולא פליגי אלא כשעדיין לא גבה רק שנכתב השטר ופליגי אי קריעת השטר מיקרי קום ועשה או לאו אלא דפריך מאי קסבר וכו' ר"ל ממנ"פ אי כתיבת השטר הוי כגבוי א"כ הוי כאלו כבר קיבל וגבה הרבית ובגבה הא אמרת דכ"ע אין מחזירין וליכא קום ועשה א"כ אמאי פטרי ר"נ וראב"י ומדפטרי וס"ל דקריעת השטר הוי קום ועשה משום דחייב לקרוע שטרא מכלל דבגבוי כבר נמי מיחייב לאהדורי ופטרי ממלקות דמה לי קריעת שטר ומה לי השבת רבית דקריעת שטרא נמי הוי השבתו ואי כתיבת השטר לא הוי כגבוי א"כ לא עביד עדיין כלום וא"כ אמאי חייב לת"ק ומשני לעולם לאו וכו' ות"ק מחייב עליו משום דמיקרי שימה ועולה הכל כהוגן אבל לפירוש התוס' דהתרצן השיב דלכ"ע מחזירין דרבית קצוצה יוצאה בדיינים כר"א ולכ"ע לאחר שגבה איכא קום ועשה ולא לקי והשתא מן הסברא הוא דאי לא לקי אפילו היכא דכבר גבה הרבית משום דאית בה קום ועשה כ"ש דליכא חיוב מלקות בכתיבת השטר דכ"ש דאית ביה קום ועשה אע"כ צ"ל דהמתרץ השיב דאה"נ דעל לאו דלא תקח לא אשכחן מלקות דלעולם אית ביה קום ועשה ולא פליגי אלא בלאו דלא תשימון אי מיחייב עלי' מלקות או לא וא"כ אי איתא דהמקשן הבין טעמו של המתרץ לא הוי שייך ליה למיפרך הא דפריך מאי קסבר אי כגבוי וכו' דקושיא זו אין לה טעם ע"כ:
בסה"ד וי"ל דהכי הלכה דפטור כו'. נראה דבזה מיושב נמי אמאי לא קאמר דפליגי בהא אי שטר העומד לגבות כגבוי דמי או לא [ואי לאו כגבוי לכ"ע מיתלא תלי עד שיגבה רק דת"ק סבר שטר העומד לגבות כגבוי] דבעלמא פליגי בזה ב"ש וב"ה [אלא משום דהלכה דלאו כגבוי דמי]:

גמרא וחי אחיך עמך חייך קודמין כו'. עמש"כ בס"ד בב"ר פ"מ אות ג' במ"ת ועתה מצאתי ביפ"מ בשביעית פרק כלל גדול שעמד בזה וכ' ג"כ ישוב קצת ע"ש וכן במהרמ"ש:

גמ' שם מיתיבי הניח כו' הא אביהן חייב להחזיר. לפמש"כ הנ"י דהא דתני בתוספתא המלוה א"ח בריבית ועשה תשובה חייב להחזיר דאתיא כריו"ח א"כ מאי פריך הכא וביותר דבתוספתא (היא בספ"ה) מסיים עלה מת והניח כו' לא יחזירו בניו ועי' ב"ק (צד ב) בתד"ה הא ובב' דבורים הסמוכים ולקמן בד"ה תנאי היא ובהגר"א סי' קס"א סק"ד:

"וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ", חַיֶּיךָ קוֹדְמִין לְחַיֵּי חֲבֵרְךָ (ויקרא כה, לו). הקשה מהר"ם שיף ז"ל כאן דריש עִמָּךְ טפל לך ואילו גבי עבד עברי דכתיב ביה כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ (דברים טו, טז) דרשינן (קידושין כב.) שיהיה העבד עיקר דאם אין לו אלא כר אחד יתנהו לעבד ולא אמרינן חייך קודמין? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דהכא קאמר וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ נמצא איירי בחיות הנפש ולהכי אי אפשר לדרוש כאן שיהיה קודם דהא קיימא לן אין לך דבר עומד בפני פקוח נפש דכתיב וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח, ה) ולא שימות ואם כן איך נאמר לזה שיקבל למות בשביל לעשות חסד עם חבירו דעשיית החסד היא מצוה ואין מצוה דוחה נפש של אדם העושה אותה דלגבי דידיה החסד שעושה אינו אלא בסוג מצוה ואדרבה פקוח נפשו של אדם דוחה המצוה שעליו לעשותה אבל מה שאמר גבי עבד עברי הוא רק ענין הנאה וממון ושפיר מצינן לאוקמי האי דינא התם.
ועוד יש לומר התם תיקן הכתוב דברים אלו לעבד עברי כדי לברר דאף על גב דקנאו בכסף אינו נחשב קנין כספו ולא חלה עליו העבדות ממש וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד (שמות כא, ב) דלהכי עביד ליה רחמנא יתרונות אלו להקדימו על אדונו מה שאין כן הכא אינו חייב לעשות חסד חנם לחבירו נגד השכל והסברה וליכא טעמא בהכי.

גמ' א"ל רבינא לרב אשי. עיין לקמן סז ע"א תוס' ד"ה פירי ודף סד ע"ב תוס' ד"ה ולא ודף קיד ע"ב ברש"י ד"ה מאי קאמר:

גמרא תנאי היא. קשה לי לפמ"ש דרבא דס"ל א"ע לא מהני מסברא הדין דיוצאה וצריכים לדרשא דלמורא ניתן ולא להשבון לאורויי דא"י. א"כ כיון דחזינן דראב"י ור"נ ס"ל דרשא דוחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דניחי וממילא לא ס"ל דרשא הנ"ל דלמורא ניתן ולא להשבון. א"כ מנ"ל דת"ק פליג בתרתי דס"ל דרשא דלמורא ניתן ולא ס"ל דרשא דוחי אחיך עמך. דלמא פליג רק בהא דרשא דחי אחיך עמך דת"ק לא דרש לי' אבל לענין דרשא דלמורא ניתן גם ת"ק לא דריש ליה וממילא הדין דיוצאה דא"ע לא מהני אלא דלא הוי ניתק לעשה. כיון דלא ילפי' מקרא דוחי אחיך עמך כמ"ש מהרש"א לעיל בשיטת תוס' דאף היכא דצריך לשלם מ"מ לא מקרי ניתק לעשה אם אין בו עשה אף דאם עביד לא מהני והוי גזל בידו וצריך להשיב מקרא דוהשיב את הגזילה. מ"מ לאו דרבית לא ניתק דאין בו עשה. וצ"ל דר"י ס"ל לחלוטין מסברא פשוטה דראוי לדרוש קרא דלמורא ניתן אם ליכא לימוד בהיפוך. וגם ר"נ וראב"י היו דורשים כן אילולי דאית להו לימוד בהיפוך מקרא דוחי אחיך עמך א"כ דלת"ק דלא דריש וחי אחיך עמך ממילא קיימי' בדרשא דלמורא ניתן וליכא ב' פלוגתות דהא בהא תליא:

גמרא מאי קסבר אי קסבר שטר העומד לגבות. לכאורה קשה לפי תירוצם הא' בתוס' לקמן (דף עב ע"א) ד"ה שטר שי"ב רבית דס"ל ברבית דאורייתא מפסלי העדים. א"כ הכא מיירי ברבית דאורייתא דהא מדין מלקות מיירי ומפסלי העדים ואיך מקרי שטר העומד לגבות הא השטר חספא בעלמא הוא. ובהכרח צ"ל דמיירי בכלול הקרן עם הרבית דעדים לא ידעו שהוא רבית. ובלא"ה נלענ"ד דצ"ל כן לפ"מ דמסתפק הרמב"ן בת' סי' רכ"ג הובא בב"י (סימן קסט) דשטר שיש בו רבית א"י להקנות הרבית לאחרים דלגבי הרבית הוי רק כמו בע"פ ואין בו דין שטר. א"כ אמאי הוי עומד לגבות אע"כ דמיירי בכלול הקרן עם הרבית ועשה הכל לקרן. ובזה מיושב הא דאמרי' בשמעתין הנ"מ דתנן וא"ע אלא עדים מה קא עביד. ולכאורה קשה דמה הוכיח מזה לסתור סברת המקשן דתלוי אי כגבוי דמי או לא. דלמא באמת הך מתני' ס"ל באמת כגבוי דמי. אבל אי לאו כגבוי דמילא היה עובר אלא על לאו דלא תשימון לחוד. דאף די"ל דגבי עדים לאו כגבוי דמי דהא אין סופו לגבות מ"מ יש לפקפק כיון דע"י חתימתן הוי כגבוי מחשב מעשה כאלו הגבו בידים מלוה למלוה. ולפי הנ"ל דכיון דע"כ מיירי דעדים ידעו שהוא רבית א"כ ממילא העדים פסולים ולא הוי כגבוי. וא"כ האיך משכחת דעדים עוברים הא בידעו שהוא רבית הם פסולים ולא הוי כגבוי וליכא מעשה:
והנה עדיין יש לע' דאיך אפשר לפרש דמיירי בכלול הקרן עם הרבית ועדים לא ידעו. א"כ איך שייך ללקות המלוה. במה ידעי' שהוא רבית דאף אם העדים אחרים מעידים שהוא רבית הוי כתרי ותרי והוי ספק ואין לוקין מספק. ואף אם אין כת"י יוצא ממקום אחר והיו האחרים נאמנים במגו דאי בעי שתקי היינו לגבי פסול השטר אבל לגבי התחייבות מלקות ל"ש כן דאי שתקי ולא קיימי ג"כ לא היה חיוב מלקות. ואף אלו שתקי והיו מעידים שהלוה בע"פ הא בע"פ קיימי' עכשיו דשימה לאו מלתא. גם בשרש היסוד עדיין לבי נוקפי דאף אם מיירי בכלול והעדים כשרים מ"מ כיון דמקצת השטר הוא רבית ואין עומד לגוביינא אין נידון בו דכגבוי דמי הא הרבית אינו עומד לגבות. אלא דהב"ד שלא היו יודעים היו מגבי' בטעות. אבל לדון בו דהוי כגבוי הא באמת מדינא מעולם לא עמד לגבות. ואף אם נדחוק כפירש"י כיון דאם הוא כגבוי הדין דגובה הרבית כמו דא"י ה"נ גובה. א"כ י"ל דהיא גופא אנו דנין דהוי כגבוי ועומד לגבות, עכ"פ לפי' תוס' דקיימי' דרבית קצוצה יוצאה א"כ הדין דמוציאים כ"ש דאף אם יהיה הדין דכגבוי דאין מגביה וא"כ ממילא אין עומד לגבות וכי בשביל שיטעו הב"ד שלא ידעו שהוא רבית יהא מקרי עומד לגבות. וצ"ע:

תד"ה לא מאי קום ועשה, כ"ש דא"ל שפיר טפי וכו' ע' בפ"י דמתרץ די"ל דכ"ע ס"ל דאין יוצאה וברייתא דמחזירים היינו לצי"ש ונידוק מיניה דחייב לצי"ש דלא כר"י דאמר א"מ אף לצי"ש דברים תמוהים הם בפשוטו דהא משמע דפרכי' רק על ר"י. ולפי הנחה זו יקשה יותר גם על ר"א הא הת"ק ס"ל בודאי דאינו יוצאה ודלמא גם לר"נ ס"ל דא"י ופליגי רק בלא גבו וברייתא דגבו מחזירים הוא רק לצי"ש ומנ"ל דיוצאה. ואדפרכי' על ר"י דחייב לצי"ש נפרוך על ר"א דלחייב רק לצי"ש, ולפי דברינו הנ"ל ניחא די"ל דר"א באמת ס"ל דלא פליגי בדינא דיוצאה אלא דלכ"ע ס"ל דיוצאה או דת"ק לא דריש וחי אחיך עמך ורק יוצאה מטעם א"ע לא מהני וליכא עשה. אבל ר"י דע"כ ס"ל כת"ק דאינו יוצאה ושפיר דייק דלמעט בפלוגת' עדיף ונימא דכ"ע ס"ל אינו יוצאה והא לא קשי' דנפרוך גם על ר"א דמנ"ל דפליגי בדרשה דוחי, דלמא כ"ע ס"ל דלא דרשי' ופלוגתייהו בלא גבו וא"כ גם אבק רבית יהא יוצאה מטעם א"ע לא מהני וכמ"ש לעיל, דז"א דא"כ לא משכחנא פתח לברייתא דהניח להם אביהם מעות של רבית דאמאי אין הבנים חייבים להחזיר, וע"כ מדרשא דוחי אחיך עמך לדידי' אזהר כו', וא"כ לר"א ניחא וס"ל בהחלט (אף) דלא דרשינן וחי אחיך עמך וליכא ניתק, (ור"נ וראב"י אי דמיירי בגבוי ודרשי' וחי אחיך עמך והוי ניתק, או דמיירי באמת בלא גבו) מ"מ מוכח דאיכא תנא דדריש וחי אחיך דהיינו ברייתא דהניח להם אביהם אבל לר"י שפיר דייקי':

בא"ד והיכא דלא גבה, ע' מהרש"א דמצדד דא"א לומר דבגבה לכ"ע פטור דניתק הכל והכריע בהיפוך דבגבה ודאי חייב דלאו דלא תשימון לא ניתק, והכרעתו יש לדחוק בקל, ולענ"ד י"ל בסברת המהרש"א דבגבה לכ"ע פטור דמה בכך דלא ניתק הלאו דלא תשיך הא מ"מ כיון דחייב ממון על הגביי' דהא קיימי' עכשיו דיוצא איך חייב מלקות הא אינו לוקה ומשלם, ואף דנימא דעקר למפרע על הקציצה על לאו דלא תשיך, הא מ"מ הקציצה ג"כ החיוב ממונא דהא בלא קציצה לא היה חיוב להחזיר הגביי' דבלא קציצה הוי רק אבק רבית דא"י, וא"כ דמי ממש להא דאמרי' בכתובות הזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו דפטור כיון דא"א להנחה בלא עקירה ה"נ א"א לחייבו ממון על הגביי' בלא קציצה, וא"כ נימא דאינו לוקה ומשלם, ואף ללישנא בתרא דכתובות שם מטעם דא"א לאהדורי וה"נ אפשר לאהדורי מ"מ ניחא לת"ק דמחייב בלא גבה שפיר י"ל דגם בגבה חייב דאף דעכשיו שגבה איגלאי דהקציצה הי' מחייב ממון, מ"מ בשעה שנתחייב מלקות עדיין היה אפשר לאהדורי שלא לגבות ולא היה כאן חיוב ממון, אבל לר"נ וראב"י בלא גבוי ליכא לא תשימון רק בגבוי וא"כ לא משכחת בלא ממון דאם יהדר ולא יגבה גם לא תשימון ליכא, ואם יגבה ממילא היה משעת הקציצה החיוב ממון, מ"מ אפשר לדחוק קצת אבל עכ"פ ללישנא קמא דא"א להנחה בלא הגבהה בודאי ליתא לסברת מהרש"א:

בא"ד וי"ל דהיינו כשהערב לא קיבל וכו'. נראה ביאור כוונתם דערב קבלן דהוי ג"כ שם לוה עליו, אלא דמתלי דאם המלוה גובה מהלוה ממילא לא היה על הערב שם לוה ומלוה דמה שהמלוה גובה מהלוה הוא מצד עצמו, אבל אי המלוה גובה מהערב והערב גובה מהלוה בזה הוי הערב לוה ומלוה דמה ששילם להמלוה לא היה בשביל הלוה לדונו דמה שנתן הקרן והרבית היה עבור מה שנתחייב הלוה למלוה ומה ששילם הוא חוזר ונוטל מהלוה וליכא עליו איסור רבית כמו דאמרי' כן בערב דאינו קבלן, אלא דבקבלן אמרי' דמה ששילם למלוה היינו בשביל עצמו דגם הוא היה חייב דג"כ שם לוה עליו ומה שגובה מהלוה אח"כ דהיינו דהוי כאלו לוה מהמלוה והלוה, וזהו כונתם דמה דאמרי' לקמן דערב עובר רק על ל"ת היינו היכא דהמלוה גבה מהלוה בעצמו, אבל הכא מיירי שהערב קיבל מהלוה היינו שהוא גבה לעצמו ומה שנתנו להמלוה היינו ג"כ בשביל עצמו, ומצאתי בעזה"י זה היסוד בדברי הרמב"ן בת' סי' רכ"ד, ואך עדיין איני מבין כראוי דמה הוצרכו לאוקמי בקבל רבית מהלוה ונתנו להמלוה דבזה אפשר לפקפק דקבל בתורת שליחות והביא להמלוה מעות של הלוה, וכאחר שהביאו דמי, אמאי לא מוקי בפשוטו דהמלוה תבע להערב וגבה ממנו ואח"כ חזר הערב וגבה מהלוה, וע' בדברי הרמב"ן הנ"ל שהקשה דא"כ אמאי פוטר להערב הא הערב הוה לוה ומלוה במה שנתן הרבית למלוה עבור הלוה וקא עבר על לא תשיך כדין לוה דעלמא ולאו זה הוא לא ניתק לעשה:

לכדתני' דרש ב"פ כו'. צע"ג דהא יהרג ואל יעבור ברוצח הוא רק מסברא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי ומה"ט כ' תו' ס"פ בן סורר דאם רוצים להשליכו על התינוק למעכו אי"צ למסור נפשו דליכא מאי חזית וא"כ ק' מה עלה על דעת ב"פ ור"ע נמי קרא למ"ל מסבר' נמי ידעי' ואמנם למ"ש בכ"מ פ"ה מיסה"ת דלר"ל דירושל' שם לי"ל סברת מאי חזית ויהרג וא"י ברוצח דינא הוא ואפי' היכי דלא שייך מאי חזית א"ש ולפ"ז צ"ל דבשמעתין דר' יוחנן ס"ל כר"ע אית לי' כר"ל דירושלמי שם וכספק הרמב"ם התם דפסק כר"ל ולא כר"י דירושלמי והיינו משום דבשמעתין מבואר דלבבלי גם ר"י ס"ל כר"ל התם אך אי קשי' דהא רבא הוא מרא דשמעת' דמאי חזית בפ"ב דפסחים וס"ל ר"ק א"י בדיינין ומוקי וחי אחיך עמך לכדר"ע והדק"ל קרא למ"ל. ליישב זה אקדים מ"ש ת"ח ביישוב ק' מהרי"ט בקידושין כי טוב לו עמך דרשי' שהעבד קודם לרבו ותי' הכא הי' סברא חצונה כבן פטורא אתי' קרא לאפוקי מסברא חצונה והתם סברא חצונה האדון קודם לעבד ואתי' קרא להקדים העבד ע"ש ואומר אני דב"פ ור"ע תרוויהו מייתורא דעמך דרשי אלא ב"פ ס"ל יהרג ואל יעבור דרוצח מטעם מאי חזית וא"כ מסברא חצונה חייו קודמים ואתא קרא לאפוקי מסברא חצונה לומר עמך בשוה לך וישתו שניהם דהכא אין לומר שיתנו כלו לחברו דא"כ אח"כ יהי' המצוה על חברו לתתו לו ואין לדבר סוף וכ"כ מהרמשי"ף ס' זו ור"ע ס"ל כר"ל דירושלמי דרוצח מדינא יהרג וא"י א"כ מסברא חצונה ישתו שניהם ואתא יתורא דעמך לומר חייך קודמין נמצא לפ"ז א"ש דר' יוחנן דירושלמי ורבא דמאי חזית כבן פטורא וק"ל. ועתה נדפס ס' סדר משנה ומצאתי מ"ש פ"ה מיה"ת ה"ה אות ג' ע"ש ולע"ד פשוט דשמעתין לא דמי ליחדוהו הגע עצמך אם המלכות אומר לשני' א' גבור וא' תינוק בן יומו תנו לי א' מכם ואם לאו אהרוג שניכם אע"פ שאין ביד התינוק למסור את הגדול מ"מ אין רשות לגדול למסור הקטן ויהרגו שניהם וה"נ הני תרי ע"כ א' מהם ימות בצמא אלא א' גבור בקיתון של מים וא' חלוש שאין לו וס"ל לב"פ ימותו שניהם כיון שלא יחדו ור"ע דרש עמך כו' ולחלק יצא בין למוסרו בידים דאסור ובין שב ואל תעשה שלא ליתן לו מימיו דליכא אלא לאו דלא תעמוד על דם רעך ובזה חייך קודמין ובזה נדחו כל דברי הגאון הנ"ל וק"ל:

חייך קודמין לחיי חבירך. הנה עכצ"ל דיש לזה המשך עם את כספך לא תתן לו בנשך ומשמע דה"ק מה שאני מצוה לך תיהדר לי' כי היכי דניחי' היינו אם יש לך כדי להחיות נפשך דאל"ה שלך קודם והא למ"ד ר"ק יוצאה בדיינין א"ש ועפ"י דרכו של רשב"א הנ"ל דמדכתי' וחי אחיך עמך ש"מ שהתורה הקנתה לו אלא שנצטוה במ"ע וחי אחיך עמך וגלי לן קרא שאם אין לו להחיות נפשו שלו קודם אבל למ"ד ר"ק אינה יוצאה בדיינין ק' מאי שייטי' הכא ואפי' לפמ"ש בשתובעו מודה דצריך לשלם מ"מ ק' דאז הוה ממש כמי שיש בידו קיתון של מים של חברו פשיטא שצריך ליתנו לחברו אפי' אם ימות הוא כיון ששייך לחברו וה"נ להך מ"ד לא הקנתה לו התורה וא"כ מה"ת לומר חייך קודמין וי"ל בדוחק:

הא אביהם חייב להחזיר כו'. וכה"ג מקשה בב"ק צ"ד ב' אתקנתא דרבי דאין מקבלין מהם הא הכא משמע אביהם חייב להחזיר ולכאורה צ"ע לפמ"ש ש"ך בח"מ סי' שס"ו בשם ס"ח דבחב לאחריני יקבל ממנו לפרוע חובותיו ע"ש א"כ מאי קושי' דלמא אביהם חייב להחזיר בשהנגזל חייב לאחרים ונ"ל ליישב דודאי למסקנא דמסקי' מחזירי' ואין מקבלין ולמאי מחזירין לי"ש א"כ ש"מ שלא הי' התקנה שתהי' הגזלה ניקנית להגזלן מהפקר ב"ד ז"א דא"כ לא הי' צריך להחזיר כלל אלא התקנה הי' על הנגזל שאם יחזיר לו הגזלן לא יקבלנו ממנו וע"ז יפה כ' ס"ח שאם יודע בעצמו שעי"ז לא יכול לפרוע חובותיו ויהי' לוה רשע ולא ישלם בטלה ממנו תקנת חכמים ויקבל ממנו אמנם לפי הס"ד דה"א שלא יחזרנו כלל ויעכב מיד לעצמו וע"כ לאותו הסברא היתה התקנה על הגזלן שהפקירו חכמים הגזילה והקנו אותה להגזלן א"כ לפי אותה הסברא מה לו ולנגזל אם מחייב לאחריני או לא ושפיר פריך לפי הה"א הא אביהם חייב להחזיר וק"ל:

והני בכבוד אביהם מי מחייבי. בטי"ד סי' רמ"א הק' אהרמב"ם דס"ל דנהי דלא מחייבים בנים אהכאתו וקללתו בשאינו עושה מעשה עמך משום דבקללה כתי' ונשיא בעמך מ"מ חייבי' לכבדו דגבי כיבוד לא כתי' עמך א"כ מאי מקשה הכא הני בכבוד אביהם מי מחייבי ותי' הרב"י דה"ק כיון דנפל לפני הבנים בירושה ה"ל דדהו וקי"ל כיבוד משל אב ותי' בשעשה תשובה והי' בדעתו להחזירו לבעליו ולא זכו הבנים לעולם ע"ש ודבריו צ"ע א"כ מאי מייתי מקרא ונשיא בעמך לא תאור ומאי שייטי' דהאי קרא הכא וי"ל עפמ"ש ר"ן בקדושין דוקא כיבוד הוא משל אב אבל שלא לצערו הוא משל בן ומייתי ראי' מעובדא דדמא ב"נ ע"ש והתו' בכתו' פ"ו א' ד"ה פריעת בע"ח העלו דבשמעתין לאו משום כבוד לחוד איכא אלא משום קלון ובזיון ע"ש וא"כ ק' אתי' הרב"י הנ"ל הא בכה"ג הוה משל בן נמי לכן נ"ל דק' מתורצת בחברתה דודאי מ"ש הר"ן דלהציל מצער הוא משל בן לאו היינו ממ"ע דכבד את אביך דזה לא נאמר אלא משל אב ולא משל בן אך הוא מאביזרייהו דהכאה וקללה והשתא פריך הש"ס שפיר הני בכבוד אביהם מי מחייבו בשל בן והלא כתיב ונשיא בעמך בעושה מעשה עמך נמצא פטורי' על הכאתו וקללתו ואינם מחוייבים להצילו מצערו וקלונו משלהם ורק מחוייבי' לכבדו משלו והאי לית ליה מגרמי' ומשני בשעשה תשובה ולפ"ז לא צריכי' תו למ"ש רב"י דמשנתן על לבו להחזיר לא זכו בו הבנים אלא אתי' כפשוטו כיון שעשה תשובה צריכי' להצילו מקלונו אפי' משלהם וכנ"ל וק"ל. ועי' באר יעקב בי"ד סי' רמ"א דבר נאה וחריף אלא שאינו אמיתי בדעת הרמב"ם למעיין שם בפנים:

גזלנין מאי אע"פ שגבו איכא כו'. פי' בשלמא מלוי בריבית שמיד שהלוה נקרא מלוה בריבית וקאמר לא מיבעי קודם שגבו שלא יגבו אלא אפי' משגבו יחזיר וכן פרש"י להדיא בב"ק אבל בגזלן לא שייך הגזלן לא מיבעי שקודם שגזל שלא יגזול אלא אפי' אם גזל יחזיר קודם שגזל אנינו גזלן ואנן בגזלנין עסקי':

אי לא גזול גזלנין קרית להו. הק' תו' דלמא אע"פ שגבו משום מלוי בריבית נקט לי' ותי' א"כ גזלנין למאי אתי פי' לדבריהם אי מתני' לי' שפיר באע"פ שגבו א"כ י"ל אגב מלוי בריבי' נקט נמי גזלנין כיון שדינם שוה אע"פ שאין חידוש בהגזלנין אבל השתא דלא מיתני לי' שפיר בהדי דמלוי בריבית דאע"פ שגבו לא שייך בגזלנין א"כ אמאי תני לי' כלל כיון שאין בו שום חידוש וק"ל:

אלא הגזלנין מאי ניהו מלוי בריבית. הקשני תלמידי הבח' ר' בצלאל ברייאר זצ"ל מק"ק מ"ד לפמ"ש בשעי"ד סי' קס"א באבק ריבית שאם הלוה אינו רוצה לתנו למלוה והוא חטפו ממנו בחזקה אזי יוצאה בדיינין מהמלוה להלוה והש"ך הוסיף אפי' גבאו ב"ד טועין מהלוה מ"מ חוזר הדין ע"י ב"ד דגמיר וא"כ מאבק ריבית לדידן נילף לר"ק למ"ד אינה יוצאה בדיינין שעכ"פ אם הלוה לא רצה לתנו וחטפו ממנו בחזקה או ע"י ב"ד טועין שוב יוצא בדיינין וק' א"כ דלמא אדרבא בריתא אתי' כמ"ד ר"ק אינה יוצאה בדיינין וה"ק הגזלנין מאי ניהו מלוי בריבית פי' שהמלוה חטף הריבית בחזקה ולא מיבעי שחטפו אלא אעפ"י שגבו ע"י ב"ד טועין מחזירין דבכה"ג יוצאה בדיינין ואמרתי לפמ"ש תו' בב"ק צ"ד ב' דתקנתא דרבי לא הי' אלא במי שכל מחייתו מריבית והא דפריך מהך בריתא משום דגזלנין ומלוי בריבית משמע שכל מחיתו מזה א"כ לק"מ ק' הנ"ל די"ל דשמעתין סמיך אתקנתא דרבי דהתם דהרי כל עיקרא של בריתא לא אתי' אלא לאשמועי' דאע"ג שכל מחיתו מריבית מ"מ מחזירין ואס"ד ר"ק אינה יוצאה בדיינין רק פ"א קרה מקרה שהלוה לא רצה לפרוע והוא חטף ממנו א"כ בזה אין כל מחיתו מזאת החטיפה ובלאה"נ למ"ש גי"ת מש"ה תני בהך בריתא מחזירין ובבריתא דלעיל חייבים להחזיר משום דהתם יורדין ב"ד לנכסי' משום קלון אביהם כמ"ש תו' בכתובות ומשא"כ הכא אין יורדין לנכסיו מש"ה תני' מחזירין והא"ש אס"ד דחטף מהלוה ולא מחל לו א"כ פשיטא שיורדין לנכסיו והול"ל חייבים להחזיר:

פוטרין את המלוה ואת הערב. פרש"י מל"ת ומלקות עפ"י דהוקשה לו איך יפטור מל"ת ולא ידעתי מאי קשי' לי' דודאי המקיים העשה מנתיק לאו לגמרי ולא נשאר בו רושם עבירה כלל אך שצריכין להבין מה רצה רש"י בזה וי"ל דהי' ק' לרש"י מ"ט נקיט מלוה וערב הלא ודאי גם הלוה והעדי' פטורי' ממלקות מטעם שכ' הרא"ה בס' החינוך דאין לחייב אותם טפי ממה שגרמו לחייב את המלוה שהרי אינו לוקה לעולם מפני שיכול לנתקו ללאו א"כ אינו לוקה לעולם כמבואר במכות וא"כ מ"ט פרט מלוה וערב לכן פרש"י דאינהי פטירי נמי מל"ת אם החזירו הריבית משא"כ הלוה ועדים דאינהי לא קיימו עשה לא מינתקי לאוי דדהו לגמרי ולעולם עברי בל"ת עכ"פ אע"ג דלא לקו ופ"י האריך בזה ולע"ד נראה פשוט כמו שכתבתי. למסקנא פליגי תנאי אי עביד שומא מתחלת הלואה ובזה ישבתי מה שהק' תלמידי הבח' המופל' כה' הרש לביאוס שי' מ"ט אמר רבא לעיל אני עתיד להבחין למי שתולה מעותיו בנכרי הא לרש"י דריבי' ע"י שליח מותר משום דאין שלד"ע א"כ יכול לתלות מעותיו בישראל בשקר והקב"ה יפרע ממנו וי"ל למ"ד דאין איסור בשעת הלואה א"כ לאותו מ"ד יש שליח דהרי אין כאן דבר עבירה וכיון שהלואה הי' ע"י שלוחו כמותו שהרי לא הי' עבירה א"כ אפי' אי לוקח הריבית ע"י שליח אינו מועיל כמ"ש ד"מ ובש"ך סי' ק"ס סקכ"ב ע"ש וק"ל:

בגמר' ור' יוחנן האי וחי אחיך כו' עד שבא ר"ע ולימד. ונראה דר' אליעזר דס"ל דוחי אחיך אתיא להשבון ריבית נמי לא פליג אדר"ע אלא דס"ל תרתי שמעת מיניה דאי להשבון לחוד עמך ל"ל ואי כולה לדר"ע אמאי כתב האי קרא גבי ריבית דווקא אע"כ תרתי שמעינן ובהכי אתי שפיר הא דדחיק בסמוך לאוקמי פלוגתא דר"י ור' אלעזר כתנאי ולא מוקי לפלוגתייהו בפלוגתא דר"א ובן פטורא אלא ע"כ כדפרישית וק"ל:

בפרש"י בד"ה בדין הוא כו' כר' יוחנן דהאי וחי אחיך עמך לכדר"ע עכ"ל. הלשון תמוה דמה הוצרך לפרש כן כיון דבעי לאוקמי ברייתא כר' יוחנן ממילא ידעינן דהיינו משום דדריש וחי אחיך לכדר"ע כדמפרש הש"ס להדיא ונ"ל דכוונת רש"י בזה לאלומי למילתא של התרצן והיינו דכיון דלר' יוחנן קאי וחי אחיך לכדר"ע א"כ אדרבא ממילא מוכח מהאי ברייתא דאבוהון נמי אין חייב להחזיר שאם אביהם היה חייב להחזיר משום השבת גזילה ממילא היו הבנים ג"כ צריכין להחזיר דמ"ש הוא ומ"ש בניו כיון דלית ליה דרשא דוחי אחיך דמיניה ילפינן דבניו לא מיחייבי לאהדורי ודו"ק:

בתוספות בד"ה תנאי היא וא"ת דבהגוזל משני כו' וי"ל דה"ק כו' ודלא כפי' ריב"ן דפירש לעיל למורא ניתן כו' עכ"ל. ולפי' ריב"ן צ"ל דאינך אמוראי דמפקו טעמיה דר' יוחנן מקראי אחרינא נמי מודו דחייב לצאת ידי שמים והיינו דכיון דהא דריבית לא ניתן להשבון לאו קולא הוא לגביה אלא משום חומר שהחמירה עליו תורה לחייבו מיתה או במה שהקישו לשופכי דמים אם כן לא שייך לפוטרו מממון בידי שמים דלא עדיף מחייבי מיתות ב"ד דקי"ל דפטור מתשלומין משום קלב"ם ואפ"ה חייב לשלם בבא לצאת ידי שמים כדמסקינן פ' הפועלים דף צ"א גבי חוסם את הפרה ובכמה דוכתי ולשיטת התוס' יש ליישב ועיין בלשונם פרק הגוזל ומ"מ צריך ליישב שיטת ריב"ן שהיא גם כן שיטת הר"ן ז"ל ממה שהקשו התוספות כאן לשיטתם דאם כן אמאי לא משני הכא דמחזירין דנקיט בברייתא היינו לצי"ש נלע"ד ליישב דאדרבא סוגיא דהכא נמי אסוגיא דהגוזל סמיך דמוקי לה לצאת ידי שמים ואפ"ה מקשה שפיר משום דקשיא ליה מאי לצי"ש שייך בהחזרתו כיון שחכמים תקנו דאין מקבלין ממנו ובשלמא אי אמרינן דהשבת הריבית היינו מדינא כעין השבת הגזילה אם כן לא סגי בלא"ה לצי"ש כיון שהגזילה תחת ידו אלא צריך להחזירו לנגזל וללוה וכשאין מקבלו הימנו הרי הוא כאילו מוחל לו עכשיו ובזה יוצא ידי השבת גזילה כמבואר בהגוזל דף ק"ג. אבל אי נימא דריבית אינה יוצאה בדיינים והיינו ע"כ משום דלאו גזל הוא לגביה כלל כיון דמדעתיה יהיב ליה ואם כן ע"כ אף אי נימא דחייב לצי"ש היינו כדי דלא ליתהני מאיסורא ואם כן כיון שחכמים תקנו דאין מקבלין ממנו תו לא שייך לומר מחזירין לצי"ש דקמי שמיא גליא כנ"ל נכון ודו"ק ועיין בספר ים של שלמה שם בריש הגוזל ועוד נ"ל דעיקר קושית המקשה מדקתני גזלני' מאי ניהו מלוה בריבית שמעינן להדיא דמלוה בריבית גזלן הוא וא"כ ממילא ע"כ חייב להחזיר מדינא כמו גזלן ואף ע"ג דלפ"ז תקשה נמי לר' אלעזר למאי דפרישית לעיל דטעמא דידיה נמי לאו משום גזל הוא אלא כיון דר"א לא קאמר הכי בהדיא אלא מדיוקא שמעינן מש"ה לא מקשה אלא לרבי יוחנן דקאמר בהדיא אינו יוצא בדיינים ודו"ק:

בפרש"י בד"ה פוטרין את המלוה ואת הערב מן לא תעשה ומלקות עכ"ל. וצ"ע מה שכתב דפטורין אפילו מלאו ובכמה דוכתי משמע דכל הלאוין דאמרינן בהו אין לוקין אפ"ה עובר מיהא בלא תעשה ויש ליישב דרש"י ז"ל סובר דשאני הכא כיון דגלי לן קרא דטעמא דאיסור ריבית היינו משום וחי אחיך עמך ולא משום גזל כיון דמדעתיה יהיב ליה וא"כ אם מחזיר לו הריבית ליכא אפי' לאו גרידא לגביה ועי' מ"ש בסמוך בלשון הרמב"ם:

בתוספות בד"ה לא מאי קום עשה כו' וקשה דמעיקרא פריך כו' כ"ש דא"ל שפיר טפי עכ"ל. איברא שיש ליישב קושייתם בזה לפי שיטת התוספות לעיל דרבי יוחנן פוטר אפילו לצי"ש אם כן למאי דדחי עכשיו דכולהו תנאי סברי דריבית לא ניתן להשבון מדינא מדמחייבי ליה במלקות ע"כ דלא ניתק לעשה ואם כן תקשה ברייתא דקתני מחזירין אע"כ דהאי מחזירין היינו לצאת ידי שמים ואם כן קשה לר"י דפטר ליה אפילו לצי"ש כן נ"ל ליישב שיטת רש"י וכוונתי בזה לדברי המגיד קיקיון דיונה ואפשר דהתוספות חושבין לסברא פשוטה דלא שייך כלל חזרה לצי"ש גבי ריבית למאן דפטר ליה מדינא וסובר דלא שייך איסור גזילה כיון דבהתירא אתי לידיה והתורה נמי לא חייבתו להחזיר א"כ מהיכי תיתי יתחייב לצי"ש כיון דלאו בממונא תליא מילתא דאיסור ריבית לרבי יוחנן אלא מילתא דאיסורא הוא בין במלוה בין בלוה ואם כן אם נאמר דמשום האי סברא כתבו התוספות לעיל דלר"י פטור אף לצי"ש אם כן תו לא מצינן למימר דמחזירין דברייתא היינו לצי"ש כי היכי דתיהוי תיובתא לר"י שאם נפרש בברייתא לצי"ש כמו כן נוכל לומר דר"י נמי מודה דחייב לצי"ש כן נראה לכאורה אלא דממה שכתבו התוספות לעיל בד"ה רבא אמר דרבא ס"ל כרבי יוחנן ולרבא וודאי יש לנו לומר מסברא דחייב מיהא לצי"ש דהא שמעינן ליה לעיל בדף הסמוך דמסיק בהצד השוה דריבית גזל מיקרי אע"כ דאפ"ה סברי התוספות דפטור אפילו לצי"ש ולאו מסברא אלא דהכי משמע להו קראי דלמיתה ניתן ולא להשבון וכמו שכתבו להדיא בפרק הגוזל דף צ"ה ואם כן הדרא קושיא לדוכתא למה דחו בכאן פרש"י דהא מצינו למימר דהשקלא וטריא דהכא איירי לענין דשמעינן מיהא מברייתא דמחייב ליה מיהא לצי"ש וקשיא להני אמוראי דמפרשי טעמא דרבי יוחנן מהני קראי שמשמעותן דאפילו לצי"ש פטור וצ"ע ודוק היטב:

בא"ד והמקשה לא הבין יפה כו' עכ"ל. דבריהם מבוארין שזה נמשך דווקא לדבריהם הקודמים דבשלמא לפרש"י דעיקר התירוץ הראשון במאי דקאמר קום עשה לקרוע שטרא היינו אליבא דר"נ וראב"י דאף ע"ג דבאינך לאוין מודו דחייבים מלקות אפ"ה ס"ל דמלאו דלא תשימון פטורים דניתן להשבון לקרוע שטרא וא"כ נראין הדברים דהיינו משום דלאו דלא תשימון אינו אלא בשעת הגוביינא וע"ז מקשה דא"כ מ"ט דרבנן והדר משני דרבנן ס"ל דשומא גרידא מילתא היא אבל לפירוש התוספות דתירוץ הראשון נמי היינו ליישב טעמייהו דרבנן דאף ע"ג דבאינך לאוין דריבית מודו דניתן להשבון אפ"ה ס"ל בלאו דלא תשימון דלא ניתן להשבון ולא מצינו שום טעם לדבר הזה אם לא משום דשומא גרידא מילתא היא כדמסיק בסמוך אלא שהתרצן הראשון לא הוצרך לפ' כן דממילא מישתמע הכי וא"כ ע"כ צ"ל דהמקשה לא הבין טעמו וק"ל ומהר"ם האריך בזה ובכלל דבריו דברי ע"ש:

בא"ד ואי לאו כגבוי דמי אמאי חייב לרבנן עכ"ל. וכ"כ רש"י ז"ל בד"ה לא עביד כלום ומאן פליג עלייהו עכ"ל. וקשה לפירושם דאם כן מאי קשיא ליה ודלמא בהא גופא קמיפלגי דת"ק סובר דכגבוי דמי ור"נ וראב"י ס"ל דלאו כגבוי דמי דהיינו לרש"י ולהתוספות כל חד כדאית ליה ולולי פירושם היה נראה דכולה אדראב"י מקשה כדמשמע פשטיה דלישנא מאי קסבר דממ"נ אי כגבוי דמי הא עבדו איסורייהו ואי לאו כגבוי דמי הא לא עביד ולא כלום פירוש דהמקשה ס"ד דאי לאו כגבוי דמיא ליכא שום איסור ריבית אלא בשעת הגוביינא ואם כן קשיא ליה אמאי קאמרי מפני שיש בו קום עשה לקרוע שטרא ותיפוק ליה דאפילו לקרוע השטר אינו צריך דשטר זה אינו מעלה ואינו מוריד אלא בגוביינא תליא מילתא וכיון דאיירי שעדיין לא גבו ממילא לא שייך שום חיוב שאם לא יגבה בו ממילא פטור ומשני דשומא מילתא היא ומש"ה אף לר"נ וראב"י צריך לקרוע השטר דהשומא תלויה ביה וצ"ע למה לא פירשו כן ודו"ק:

בא"ד וא"ת והיכי ס"ד מעיקרא דפליגי באל תקח כו' עכ"ל. לכאורה קושייתם אינו מובן כלל דהא מצינן למימר שפיר דמעיקרא ס"ד דבכולהו לאוין פליגי דהיינו במלוה בין בלא תקח בין בלא תשימון ובערב בלא תשימון לחוד ואם כן מייתי שפיר כתנאי אלא שיש לפרש דבריהם דהכי קשיא להו דמסוגיא דשמעתין משמע דמעיקרא הוי ס"ל דשומא לאו מילתא היא ומש"ה היה צריך לאוקמי פלוגתייהו בלא תקח דבלא תשימון כ"ע מודו דפטור ואם כן מקשה שפיר היאך אפשר לומר כן דהא בערב לא שייך אלא לא תשימון ומדאיצטריך לר"נ ולראב"י למימר דפטור מכלל דת"ק מחייב והיינו ע"כ משום דשומא מילתא היא. ועכ"ז יש ליישב המשך דבריהם ואין להאריך ודוק היטב:

בא"ד וא"ת ואמאי לא דחי דכ"ע ס"ל וכו' ופליגי אי חייב על לאו הניתק לעשה כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא שהרי א"א לומר דת"ק דמחייב ליה מלקות ס"ל כר"א דיוצאה בדיינים משום עשה דוחי אחיך ואפ"ה לוקין משום דלאו הניתק לעשה לוקין עליו דאף מ"ד לוקין היינו היכא שהעשה אינו מענין התשלומין אבל הכא שהעשה היא בתשלומין הא קיי"ל דאין לוקה ומשלם וכיון שהתורה חייבה בפי' מלוה בריבית לתשלומין האיך אפשר שילקה אם לא שנאמר דכוונתם לומר דת"ק ס"ל כר"מ דס"ל לוקה ומשלם בכ"מ וק"ל:

בגמרא אלא לאו ש"מ דשומא מילתא היא ש"מ. ראיתי להזכיר כאן מה שנראה תימה בעיני בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ד מהל' מלוה וז"ל אף ע"פ שהמלוה והלוה עוברין בכל אלו הלאוין אפ"ה אין לוקין עליהם מפני שניתן להשבון כו' עכ"ל. וכוונתו מבואר דאף בערב ועדים שכתב לפני זה שעוברים בלאוין נמי ס"ל דאין לוקין דמ"ש ערב ועדים מלוה ועוד שבפי"ח מהל' סנהדרין הביא במספר ובמנין כל הלאוין שיש בהם מלקות ולא יש בהם שום לאו מלאוין דריבית אלא ע"כ ס"ל דבכולהו ליכא מלקות וקשה שפוסק דלא כמאן דהא משמע בשמעתין דר"נ וראב"י גופייהו לא פטרי אלא המלוה והערב משום שיש בהם קום עשה לקרוע השטר לפטור מלא תשימון וכן אם גבה להחזיר הממון לפטור מלא תקח למאי דקי"ל כר"א דריבית קצוצה יוצאה בדיינים אבל בלוה ועדים אפילו ר"נ וראב"י מודו שיש בהם מלקות דבדידהו לא הוי ניתק לעשה וכ"ש לת"ק דמחייב אפילו במלוה וערב מיהא בלאו דלא תשימון למאי דמסקי' דשומא מילתא היא מיהא בהא מצינן למימר שפיר שפוסק כר"נ וראב"י משום דמשנת ראב"י קב ונקי וכתבו הפוסקים דאפילו בברייתא נמי הלכה כמותו אבל מהלוה ועדים קשיא לי מסוגיא דשמעתין וכן קשה מצד הסברא מהיכי תיתי לפטרו בשלמא בלוה אפשר שסובר דלאו דידיה נמי ניתן להשבון כיון שבידו לתבעו ולהוציא ממנו בדיינים אבל בעדים לא נמצא שום טעם לפטרם. והנלע"ד ליישב דבריו דלא תקשה מסוגיא דשמעתין משום דבלא"ה יש לדקדק אהא דקאמר הש"ס תנאי היא כו' מכלל דת"ק סבר לאו בני אהדורי נינהו וכיון שעיקר כוונתו בזה לתרץ אליבא דר"י דמקשינן עליה מברייתא וקאמר דס"ל כתנא קמא דר"נ וראב"י ואם כן היה לו להביא דברי הת"ק בפירוש דמחייבי מלקות אע"כ דבאמת לא נזכר בדברי הת"ק שום חיוב מלקות אלא שעוברין בלאוין כלישנא דמתניתין דסוף פירקין ואלו עוברין בלאו ואפשר דתנא דמתניתין גופא היינו חכמים דפליגי עליה דר"נ וראב"י ואם כן מדברי הת"ק לא מוכח מידי דס"ל אינו יוצאה בדיינים מדמחייב ליה מלקות דהא לא נזכר בדבריו מלקות ומצינן למימר דמלאוין גרידא איירי ולכך מייתי מדר"נ וראב"י דקתני פוטרין מפני שיש בהם קום עשה וזה הטעם לא שייך אלא לפטור ממלקות ואם כן ע"כ דת"ק מחייב להו במלקות אם כן מוכח שפיר דתנאי הוא. נמצא שכל זה לסברת המקשה דס"ד דאלאוין דלא תקח קאי או אכולהו אבל למסקנא דקי"ל כר' אליעזר דיוצאה בדיינים אם כן ע"כ מיבעי לן למימר דהאי עוברין דנקיט ת"ק היינו לאוין לחוד ולא מלקות כי היכי דלא ליהוי מילתא דר"א כתנאי ועוד דבהכי סלקא שמעתין דלא הוי כתנאי ואם כן דת"ק מלאוין גרידא איירי ע"כ דהאי דפוטרין ר"נ וראב"י היינו כדמסקינן דלא קאי אלא אלאו דלא תשימון וקאמרי דפטירי לגמרי אפילו מלאו דלא תשימון דאפילו איסור לאו לית בהו כשלא גבו ויהבי טעמא למילתייהו מפני שיש בהם קום עשה והיינו כפרש"י ותוספות דס"ל לר' נחמן וראב"י דלאו דלא תשימון אינו חל אלא כשבא לידי גיבוי וכשקורע השטר לא נגמר השומא כלל וממילא דאפילו איסור לאו ליכא והא דנקטי מלוה וערב היינו משום דבעדים מודו דחייבים מעיקרא באיסור לאו דלא תשימון דכיון דלאו בדידהו תליא מילתא לקרוע השטר נמצא שנגמר השומא אצלם מיד וכן כתב הרב מהר"א ששון בתשובותיו סימן קס"ב. העולה מכל זה דלמסקנא דשמעתין לא איירי פלוגתא דר"נ וראב"י וחכמים כלל מדין מלקות אלא מאיסורא גרידא ואם כן יפה פסק הרמב"ם ז"ל שסובר מסברא דנפשיה דלאוין הללו כיון שניתנו לתשלומין ולהוציא בדיינים לא שייך מלקות לא בלוה ולא במלוה והערב כדפרישית. ולענין פטור העדים ממלקות נ"ל טעם הדבר שסובר הרמב"ם דעדים פשיטא דפטירי דה"ל לאו שאין בו מעשה דלא גרע מעידי שקר דאיכא לאו דלא תענה ואפ"ה אין לוקין משום לאו שאין בו מעשה וה"ה הכא ולא מיבעיא למאי דקי"ל דלאו דלא תשימון שעוברים העדים והלוה היינו משעת הלואה גופא ולא תליא מידי בין מלוה בשטר למלוה ע"פ כמ"ש הר"א ששון שם וכן הוא בב"י ח"מ סימן ל"ד שכל הלאוין חלו מיד בשעת הלואה אם כן אין עושין העדים שום דבר אלא במה שנזדמנו להיות עדים בדבר וזה הוא לאו שאין בו מעשה גמור אלא שאף אם נאמר דהשומא אינו אלא בחתימת השטר אפ"ה מיקרי שפיר לאו שאין בו מעשה דהא בעידי שקרי נמי קי"ל דעקימת שפתיו הוי מעשה ואפ"ה פטירי ממלקות והיינו כדמסקינן בפרק ארבע מיתות שאני עדים זוממין שישנן בראיה וכפרש"י שם שעיקר העדאת עדים בא ע"י שרואין המעשה והראיה אין בה מעשה ואם כן ה"ה והוא הטעם לנדון דידן ואין להאריך יותר ודו"ק:

וחי אחיך עמך חייך קודמין וכו'. מ"ש אני עני בפ"ע משם הרב נ"ר ז"ל כן כתב משמו הרב ישרש יעקב ז"ל ומ"ש הרב עיון יעקב ז"ל דהוא מפני הרואים וכו' אינו מחוור:

וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חבירך. הקשה הרב תורת חיים ממ"ש התוס' בקדושין דף ך' מהירושלמי אקרא כי טוב לו עמך דאם יש לו כר אחד יתננו לע"ע וכו' ותירץ דהכא אי לא כתיב עמך הוה אמינא דשניהם שוין כבן פטורא והשתא דכתיב עמך אתא לאפוקי הסברא לומר דחייך קודמין והתם אצטריך עמך דהו"א שהאדון יאכל פת נקיה וע"ע פת קיבר לכך כתיב עמך לומר דשניהם שוין עכ"ד. ובתורת כהנים מפורש דבן פטורא נמי דריש מעמך. הן אמת דמדברי הרב קרבן אהרן נראה דלתלמודין לא דרש ן' פטורא מעמך. אמנם דחיקא מילתא. וכפי מ"ש הרב קרבן אהרן שם דר' עקיבא דריש מדכתיב וחי דקאי לדידיה ש"מ דחייו קודמין לק"מ דהתם מוכרח דכי טוב קאי לעבד. אבל הרא"ש בפסקיו כתב דמעמך דריש דמשמע טפלים לך והדק"ל. ומה שתירץ הרב מהר"ר נסים רוזילייו הביאו הרב החסיד מהרי"א בספר מענה לשון ע"ש לפום ריהטא נראה דלשון הברייתא הפך פירושו: