כסות מה שטענו לא הודה לו וכו'. פירוש דהא כסות של גדול וכסות של קטן כחטין ושעורין נינהו ופרקינן בדיילפי שתובע לו שלש אמות של בגד הראויין לעבד גדול והלה אומר לא היו אלא שנים הראוי לעבד קטן דהשתא הוה ליה מודה במקצת גמור וכאומר יש לי בידך מנה של מלוה והלה אומר אינם אלא חמשים של נזקין דמלוה ונזקין אין התביעה תלויה בהם אלא להראות מקום בעלמא וכל שאין עיקר ההודאה והטענה תלוי בו אלא שבא להראות מקום אינו מעכב כלום בדין מודה מקצת.
והא דאמרינן עמרי שדה גדולה ועמרי שדה קטנה מהאי טעמא נמי חשבינן ליה מודה מקצת גמור שאין הקפידא בכפירה וטענה זו על השדה אלא על ריבוי העמרים ומיעוטן ולקיים מקום או להזכירו והלה טוען שלא היה לו לתת מעמריה אלא שיעור עמרי שדה קטן וכן פירשו בתוספות. אבל אין צורך ועיין במהדורא קמא ותשכח. הריטב"א.
וזה לשון תלמיד הר"פ: כסות מה שטענו לא הודה לו. דבשלמא בשדה איכא למימר כדקאמרת עמרי שדה גדולה דאורחא דמילתא הוא שהיה לו שדה גדולה ואמר לו המוכר ללוקח משדה זו מכרתי לך עומרי שדה קטנה והלוקח אומר שמכר לו מאותה שדה עומרי שדה גדולה אבל כסות משמע שמכרו כשהיה עשוי כבר ולא בדיילפי ולהכי פריך דכסות הוי כמו טענו חטים וכו'. עד כאן.
בטוענו עבד בכסותו. פירוש שטוענו עבד גדול ובגד לכסותו והלה אומר שאין לו בידו אלא עבד קטן ושיעור בגד לכסותו דלגבי כסות הוה ליה מודה במקצת וחייב שבועה וכיון שכן מגלגלין עליו שבועה על העבד. ואם תאמר אם כן רישא דקתני אם אמר איני יודע זכה בגדול לרב נחמן מיירי על ידי גלגול וקשה לפירוש התוספות והראב"ד שאמרו שבשבועת גלגול לא אמרינן מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם. יש לומר דהתם כשהשבועה באה בגלגול שמא כההיא דהשואל את הפרה אבל הכא שבא בטענת ברי כשאינו יודע ואינו יכול לישבע משלם אי נמי דלרב נחמן מוקי מתניתין בדמי עבד או בכסות עבד וכאוקימתא דרב ושמואל ולית ליה פירכא דרבי אושעיא. הריטב"א.
עבד בכסותו ושדה בעמרים וקמשמע לן זוקקין בדיילפי. כגון שאמר לו מכרת לי העבד הגדול ונתחייבת לי לתת לו כסות מן הבגד הזה וזה אומר לא מכרתי לך אלא העבד הקטן ולתת לו כסות מן הבגד הזה. וכן העמרים בשנתערבו עמרי השדות זה אומר השדה הגדולה מכרת לי ועמריה כמה השדה הגדולה ראויה לעשות לפי העמרים שיש כאן וזה אומר שדה קטנה מכרתי לך ועמריה שהוא מודה מקצת בעמרים ובכסות וזוקקין השדות והעבד עם הכסות לישבע עליהן ועל העמרים. הראב"ד.
מידי זוקקים אתא לאשמועינן וכו'. תמיה לי מאי קושיא והלא האי דזוקקין גופה לאו עיקר דהא תניא בשבועות הודה במקצת כלים חייב אף על הקרקעות אלא דההיא דזוקקין אגב גררא נסבה התם בקידושין וכדאמרינן בריש פרק קמא דמכילתין ואם כן הכא מאי קושיא נימא דהכא נמי אגב גררא נסבה. וצריך עיון.
הא מני רבי מאיר היא דאמר עבדא כמטלטלי דמי. קשיא לי מאי קאמר רבי מאיר היא דאמר והיכן אמרה אדרבה איפכא שמעינן ליה כדמקשה ואזיל מהא דאמר בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך. ויש לומר דסמיך אמאי דמחליף רב ותנא משלם כשעת הגזלה דברי רבי מאיר. ואם תאמר אי מהאי מאי דוחקיה דאוקמה כרבי מאיר וכדמחליף רב לוקמה כתנא קמא דרבי מאיר וכדתניא בהדיא. יש לומר דניחא ליה לאוקומה כרבי מאיר משום דסתם מתניתין כרבי מאיר.
ומיהו אכתי קשיא לי דאי מההיא וקסבר דמההיא איכא למשמע דלכל מילי עבדא כמטלטלי אם כן אכתי תיקשי לן מתניתין דהכא דהא התם מודה הוא רבי מאיר בקרקע אלמא הפרש יש בין קרקע לעבדים ואלו במתניתין דהכא תנינא שדה גדולה ושדה קטנה וכי אוקי לה כרבי מאיר אנח לן חדא ואכתי תיקשי לן חדא בשדה גדולה ושדה קטנה. ולישנא נמי דקאמרינן קשיא לי דמדקאמר עבדא כמטלטלי דמי ומשמע דמטלטלי דוקא הוא דנשבעים עליהם ולא על הקרקעות ואלו במתניתין עבדים וקרקעות תניא. וכי תימא דהשתא לא רמי אנפשיה אשדה גדולה ושדה קטנה ולקמן מקשינן ליה מיניה וכדמקשי ואזיל אלא ממאי דסבר רבי מאיר מקשינן קרקע לעבד. לא היא דאדרבה מההוא משמע דרב ששת אף הקרקעות קאמר ונשבעים לרבי מאיר. ועוד דהא אמרינן בהדיא עבדא דקטע לידיה שדה שחפר בו בורות שיחין ומערות אלמא רב ששת אף על השדה קאמר דנשבעים לרבי מאיר ואם כן מאי עבדא כמטלטלי דקאמר. ויש לומר דהכי קאמר עבדא אף על גב דאיתקוש לקרקע אפילו הכי נשבעים עליו כמטלטלים שאין הפרש לענין שבועה בין מטלטלין לקרקעות ונשבעים על אלו ועל אלו דרבי מאיר דריש ליה לקרא ברבויי ומיעוטי כרבי עקיבא רביה ומאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט מיעט שטרות דאין גופן ממון ואף קרקע נמי נגזלת ומשלם כשעת הגזלה דקרקע הוקש הוא לעבד ועבד כקרקע והילכך למאי דמחליף רב רבי מאיר אף בקרקע קאמר ומינה שמיע ליה לרב ששת דלרבי מאיר עבדא ושדה כמטלטלי דמי. ואם תאמר אם כן היכי מקשינן וממאי דסבר רבי מאיר מקשינן קרקע לעבד דילמא אעבד נשבעים אבל אקרקע לא דהא אי דרשינן קרא בכללי ופרטי אין נשבעים אפילו על העבדים ואי דרשינן ליה בריבויי ומיעוטי אפילו על הקרקעות נשבעים. יש לומר דהכי קאמר ממאי דרבי מאיר כי קאמר עבדים והזקינו משלם כשעת הגזלה לאו דוקא עבדים אלא הוא הדין לקרקע משום דמקשינן קרקע לעבד לכל דבר ומשום דדריש ליה ברבויי ומיעוטי דילמא אינם מוקשים לגמרי ודילמא אעבדים נשבעים ולא על הקרקעות וכמו שנחלק ביניהם לפעמים בשאר דברים שהרי לענין אונאה שנינו אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והקרקעות ואפילו הכי אסיקנא בבבא בתרא דאין גובין מן העבדים ודיינינן להו כמטלטלי. ואמר לו לא סלקא דעתך ולאו אההיא דגזל עבדים סמכינן למימר הכי אלא אברייתא דהמחליף פרה בחמור וילדה ומדקאמרי ליה רבנן לרבי מאיר אין נשבעים לא על העבדים ולא על הקרקעות שמעינן מינה מכלל דרבי מאיר סבר דנשבעים אף על הקרקעות. ודחינא אין משום הא לא איריא דכי היכי דאודית לן בקרקעות אודי לן אף בעבדים משום דהוקשו לקרקעות קאמרי ליה כן נראה לי פירוש סוגיא זו. הרשב"א.
והרא"ש תירץ על הקושיא האחרונה שהקשה הרשב"א דיש לומר דדריש כללי ופרטי והא דממעטינן בכולה תלמודא עבדים מהיקש דקרקעות היינו למאן דאמר כללא קמא דוקא וממעטא כל דלא דמי ליה בשני צדדים ועבדים לא דמו למטלטלים אלא בצד אחד ואף של פי שהן מטלטלים וגופן ממון זה אינו כי אם מצד אחד והוקשו לקרקעות לקנייה ולכמה דברים. ומאן דאית ליה כללא בתרא דוקא מרבי כל דדמי ליה מחד צד ורבי מאיר סבר כללא בתרא דוקא. עד כאן.
והא רבי מאיר איפכא שמעינן ליה וכו'. ואם תאמר ומאי קושיא אי לא אתיא מתניתין כרבי מאיר אתיא כתנא קמא דידיה. יש לומר דשינויא דחיקא הוא לומר דתנא דמתניתין אמר תרתי דלא כהלכתא חדא דנשבעין על העבדים וחדא דהלכה כרבן גמליאל הילכך אי אתיא כרבי מאיר ניחא כיון דסתם מתניתין כרבי מאיר אבל אי לא אתיא כרבי מאיר לית לן לדחוקי כולי האי ואוקימתא דרב ושמואל עדיפי טפי. הריטב"א.
תדע דתנן רבי מאיר אומר יש דברים וכו'. ואם תאמר כיון דאיתא להאי מתניתין בהדיא היכי סלקא דעתיה לעיל לומר דרבי מאיר סבירא ליה דנשבעין על הקרקעות. ויש לומר דממתניתין ליכא הכרחא כולי האי דדילמא רבי מאיר לדבריהם דרבנן קאמר להו אודו לי מיהא בהא דכבצורות דמיין והוו להו מטלטלין אלא דהשתא מייתינן ראיה מדרבי יוסי בר חנינא דאמר בהדיא דפליגי ממש רבי מאיר ורבנן דוקא מפני שהיו עומדות ליבצר. הריטב"א.
בענבים העומדות ליבצר פליגי. כבר פירשתי בכמה מקומות דמיירי בדצריכי לארעא ולא צריכי דאי בדצריכי לגמרי דכולי עלמא כקרקע דמי ואי דלא צריכי כלל דכולי עלמא כתלושין דמי וכדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי והתם אליבא דרבנן פרכינן לה דהלכתא כוותייהו. הריטב"א.
זה אומר איני יודע וכוי הא מני סומכוס היא. ואם תאמר והיכי מצי אתיא מתניתין כסומכוס והא לא אמר סומכוס אלא דוקא היכא דכי דל טענתייהו מהכא מכל מקום יש להסתפק כמו בשור שנגח אבל היכא דאין להסתפק אלא על פי טענותם מודה סומכוס והכא אין לנו להסתפק כי אם על פי טענותם דמנין לנו שמכר לו את הגדול כי אם על פי טענותם. ויש לומר דהא דמודה סומכוס היינו דוקא היכא שאין אנו יודעים אם מכר אם לאו והתם דוקא מודה כיון שאין לנו להסתפק אלא על פי טענותם אבל הכא שאנו יודעים בודאי דמכר לו עבד או שדה אבל בולד ספק במכר ממון המוטל בספק הוא ויש לנו להסתפק בלאו טענתייהו היאך היה המכר. תלמיד הר"פ.
מודה סומכוס היכא דאיכא שבועה דאורייתא דקטע לידיה כדרבא. אני תמה למה אמרו דקטע לידיה כדרבא והלא המסקנא כדרבי אושעיא דזוקקין קאמר ובההוא תירוצא לא הוה צריך לומר דקטע לידיה. ונראה לי משום דברייתא לא מתרצא אלא בהכי דנהי דלענין מתניתין מצי למימר בטוענו עבד בכסותו וזוקקין אבל ברייתא ליכא למימר הכי דאי בטוענו שפחה בכסותה קאמר וזוקקין אם כן רבנן אמאי אמרי אין נשבעין לא על העבדים ולא על הקרקעות אטו רבנן לית להו זוקקין. ועוד פרה מאי זוקקין איכא והילך היא לגבייהו אלא ודאי רבי מאיר דאמר נשבעין בלא זקיקה קאמר ואם כן קשיא לן הילך הוא ומשום הכי אצטריך למימר דקטע לידה דשפחה וכן פרה וולד דקטע לידה דפרה ואיהו קא תבע מיניה פרה וולדה שפחה וולדה והוא לא מודה ליה אלא בפרה ושפחה ופרה ושפחה נמי דקא מודה בהו לאו הילך נינהו דקטע לידייהו ומודה ליה דמחייב בהו דלאו הילך הוא. הראב"ד.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: המחליף פרה בחמור וילדה זה אומר קודם שמכרתי ילדה ולא נכנס הולד בכלל המכר וזה אומר משלקחתי ילדה והולד בכלל המכר אף על גב דקיימא באגם או בסימטא שהן רשויות שאינן של שניהם המוציא מחברו עליו הראיה ומוקמינן ליה לולד בחזקתה דמאריה. ואם הולד עם אמו ברשות הלוקח הוי המוכר מוציא מחברו ועליו הראיה. ואם לא הביא ראיה המוציא נשבע מי שהולד בידו שכמו שהוא טוען היה.
זה אומר איני יודע אם ברשותי ילדה או ברשותך וחברו אומר כמוהו בהא נמי מוקמינן לה בחזקת מרה אף על גב דהוה קיימא באגמא או בסימטא ואתיא כרבנן. אבל אליבא דרבי מאיר וסומכוס בזו חולקין דממון המוטל בספק הוא. וצריך עיון היכא דהויא הולד ברשות הלוקח וקא טעין מוכר ודאי ברשותי ילדה ולוקח קא טעין שמא ברשותי ילדה אי אמרינן בהא נמי דהמוציא מחברו עליו הראיה דכיון דמשכה לוקח נפקא לה מחזקתיה דמוכר לגמרי אפילו הפרה כל שכן הולד דהא לא אתחזק ביה מוכר מעולם הילכך היכא דקאי ליקום ולישתבע לוקח היסת דאינו יודע ונפטר כן נראה. וצריך עיון אי אמרינן דילמא דאתי ודאי ומפיק מידי שמא דמפקינן לה מיניה בשבועה דמשתבע מוכר דברשותו ילדה כיון דלא קיימא בחזקתיה דלוקח עד השתא דלא שייך למימר אוקי ממונא בחזקת מאריה אלא במאי דאתחזק בידיה לגמרי דבר תורה וצריך עיון. זה אומר ברשותי ילדה והלה שותק זכה מי שטוען ברשותי ילדה דשתיקה כהודאה דמיא. וצריך עיון היכא דאי שתיק מוכר ולבסוף צווח ואמר כל כמה דלא הוה מפיק לה מרשותי לא צווחנא דאמאי אצווח והשתא דקא בעי ליה לולד לא יהיבנא ליה ניהליה דהא ברשותי ילדה. נראה לומר דמצי טעין הכי ולא זכה לוקח בשתיקתו של מוכר. אכל מוכר הוא זוכה מיד בשתיקתו של לוקח היכא דאמר מוכר ברשותי ילדה ושתק הלוקח ואף על גב דהדר צווח לא מהני ליה מידי. כן נראה. וצריך עיון.
וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי וזה אומר משלקחתי המוציא מחברו עליו הראיה. ואי לא מייתי לוקח ראיה פסיד ולא משתבע מוכר דעד שלא מכרה ילדה דאין נשבעין על העבדים אבל היסת משביעו. ובכל שאר הדינים הן שוין דיני ולד בהמה עם דיני ולד השפחה חוץ מן השבועה במקום הודאת מקצת וצריך עיון כיון דאמרינן בעלמא עבד קטן כמטלטלין דמי הכא נמי לישתבע. והכי נמי נראה לומר היכא דהוה התם הודאת מקצת אבל הכא כופר בכל הוא בההוא ולד הילכך היסת הוא דרמי עליה דאין כאן הודאת מקצת אלא הודה בקרקע וכפר בכלים הוא. וכן נראה. ואפשר לומר דדוקא לענין קנייה הוא דעבד קטן כמטלטלין אבל לענין שבועה כמקרקעי הוא וכן כתב הר"מ עבד קטן שאינו יכול להלך על רגליו מפני קטנותו הרי הוא כשאר המטלטלין וכל מי שהיה בידו הרי הוא ברשותו והמוציא מחברו עליו הראיה. בפרק י' מהלכות טוען. ועוד כתב בפרק ב' מהלכות מכירה עבד קטן הרי הוא כבהמה וכו'.
היו לו שני עבדים אחד גדול ואחד קטן או שתי שדות אחת גדולה ואחת קטנה ושתיהן בעמריהן ויש לו חתיכת בגד הראוי למלבושי העבדים ואמר לו מוכר עבד קטן ובגד כדי מלבושו מכרתי לך בדמים אלו ולוקח אומר לא כי אלא עבד גדול ומן הבגד כדי מלבושו של גדול מכרת לי בדמים אלו הוי מודה מקצת בההוא בגד ומשתבע נמי אעבד על ידי גלגול כדתנן וזוקקין וכו'. אבל היכא דלא טענו עבד וכסותו אלא בעבד גדול והודה לו קטן לא משתבע על מאי דכפר דאין נשבעין על העבדים. וכן הדין בשדה גדולה או קטנה בעמריה מגו דמשתבע אמאי דכפר בעמרים משתבע נמי אשדה על ידי גלגול ואי לא טעניה עמרים אלא שדה לא משתבע על מאי דכפר דהא מה שטענו לא הודה לו ותו דאין נשבעין על הקרקעות מיהו אי אתחייב ליה שבועתא דמטלטלי ממקום אחר מגלגל עליו נמי דלא זבין ליה שדה גדולה דטעין עליה. מיהו השתא נמי מצי לאשבועי עליה היסת. ומתניתין דקתני הלוקח אומר גדולה לקחתי והלה אומר איני יודע זכה בגדול הלכתא היא אפילו אליבא דרבנן. ואית לן לאוקמה בשיש עסק שבועה ביניהן כגון דאמר לו שדה גדולה ועמרי גדולה לקחתי ממך והלה אומר גדולה לקחת כמו שאתה טוען וחצי עמרים אבל החצי האחר איני יודע אם מכרתיו לך אם לאו והוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם הילכך זכה לוקח ואף על גב דאיתנהו לעמרים ברשותיה דמוכר. אי נמי מצינן לאוקמה בדהוו עמרים בסימטא וטען לוקח שכולן לקח וטען מוכר שאינו יודע אם מכרן לו כולן או מקצתן וכיון דהנהו עמרים לא הוו ברשות מוכר ולא הוו נמי מידי דידע ליה למוכר לא שייך למימר בהו המוציא מחברו עליו הראיה כן נראה. וצריך עיון.
מתניתין: המוכר זתיו לעצים. פירוש כגון שהניחם הקונה ולא קצצן וטענו פירות אם הקרקע שהם עומדים בו בית סאה שהוא חמשים אמה על חמשים אמה עשו זתים פחות מרובע הקב הרי הם לבעל הזתים אבל אם עשו רביעית לסאה יחלוקו בעל הקרקע ובעל הזתים. רבינו חננאל. וכן פירש ה"ר יהונתן.
וכתב הריטב"א וזה לשונו: הא דתנן המוכר זתיו וכו'. יש שפירשו שהזתים היו גרועין שאין הסאה שבהם עושה רביעית שמן. ולא נראה דהא מילתא דלא שכיחא היא שלא תעשה סאה רביעית שמן. ולכך פירשו שהאילן שהיה ראוי לעשות סאה זתים בעורו בתקפו עכשיו עושה פחות מרביעית שמן. וכן פירש מר"י. עד כאן.
שטף נהר זיתיו וכו'. יחלוקו. ומדלא יהיב שיעורא מכלל דמתניתין אפילו פחות לסאה. וכולה מיירי בשרצה בעל השדה לקיימם שם שאלו רצה היה אומר לו עקור אילנך בין בתוך שלש בין לאחר שלש כי במה זכה בעל האילן לקיימן בשדה חברו ובהכין מתפרש כולה שמעתא. וזה ברור. הריטב"א.
גמרא: היכי דמי אי דאמר ליה קוץ לאלתר אפילו פחות מרביעית נמי לבעל הקרקע. ונראה לי דלאו הכל לבעל הקרקע קאמר דהא אמר ליה לוקח זיתי גדלו אלא לבעל הקרקע מחציתן קאמר כדינא דמתניתין ביתר מרביעית. והיינו דקאמר פחות מרביעית נמי לבעל הקרקע ומאי נמי דקאמר אלא פחות נמי ברביעית ויתר מרביעית. והרמב"ם כתב וזה לשונו: המוכר זתיו לעצים אם פסק עמו לקוץ כל הפירות שיעשו הרי הן לבעל הקרקע. עד כאן. והוא בפרק ד' מהלכות שכנים. ואינו מחוור בעיני. הרשב"א.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: המוכר זיתים לעצים בסתם דלא אמר ליה קוץ לאלתר ולא אמר ליה נמי כל אימת דבעית קוץ אלא דאמר ליה זיתי אני מוכר לך לקוץ אותן לעצים אם עשו פחות מרביעית קב שמן לכל הזיתים שהן עשרה אילנות חדשים בכל בית סאה קרקע שהוא חמשים על חמשים יתר על ההוצאה שהוציא בעל הזיתים בעבודת האילנות ובמסיקת הזיתים ועשיית השמן הרי הן ללוקח שהוא בעל הזיתים דאפחות מרביעית קב לבית סאה לא קפדי אינשי. ואם עשו יותר מרביעית או רביעית שלם חולקין אותו בעל הקרקע ובעל הזיתים דארצו של זה וזיתיו של זה גדלו לפיכך חולקין השמן. ואי אמר ליה בעידן זביני לאלתר קוץ אפילו עשו פחות מרביעית כמה שהוא הרי הוא לבעל הקרקע ונותן לו ההוצאה מתוכו של שמן או מביתו אם רצה לסלקו במעות. ואי בעידן זביני אמר ליה כל אימת דבעית קוץ אפילו עשו יותר מרביעית או כמה שהוא הכל לבעל הזיתים ואין בעל הקרקע יכול לכופו לקוץ עד שיקוץ מעצמו. ומתניתין לא מתוקמא אלא בסתם. עד כאן.
