בבא מציעא קיג ע"ב

בבא מציעא קיג ע"ב - Steinsaltz

The Gemara responds: No, the agent of the court is considered like the creditor, who must wait outside for the debtor to deliver his collateral.

The Gemara attempts a further proof. Come and hear that which the Sages taught: The verse states: “If you take as collateral your neighbor’s garment, you shall restore it to him until the sun goes down” (Exodus 22:25). The verse is speaking of an agent of the court. Do you say that the verse is speaking of an agent of the court, or perhaps it is referring only to a creditor? When it says: “You shall not go into his house to take his collateral” (Deuteronomy 24:10), the case of a creditor is thereby stated. How then do I realize the meaning of the verse: “If you take as collateral your neighbor’s garment”? The verse is speaking of an agent of the court. This indicates that an agent of the court has permission to take collateral.

The Gemara responds: This issue is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: An agent of the court who comes to take collateral from a debtor may not enter his house to take the collateral from him. Rather, the agent stands outside and the other, i.e., the debtor, brings out the collateral to him, as it is stated: “You shall stand outside, and the man to whom you lend shall bring forth the collateral” (Deuteronomy 24:11). According to this tanna, the agent of the court has the same status as the creditor.

And it is taught in another baraita: A creditor who comes to take collateral from the debtor may not enter his house to take his collateral. Rather, he stands outside, and the other, i.e., the debtor, enters and brings out the collateral to him, as it is stated: “You shall stand outside, and the man to whom you lend shall bring forth the collateral” (Deuteronomy 24:11). But as for an agent of the court who comes to take collateral from the debtor, this agent may enter his house and take his collateral.

The baraita continues: The agent of the court may not take as collateral from the debtor items that people use in the preparation of food, as the debtor needs such items, and the Torah explicitly forbade their removal. And the agent gives, i.e., leaves behind, a bed, and a second bed, and blankets, for a wealthy person; and a bed, and a second bed, and a mat, for a poor person. These items are left for the debtor himself, but not for his wife, and not for his sons or for his daughters, as the Torah did not obligate the creditor to care for the debtor’s family.

The tanna adds: In the manner that arrangements are made for a debtor to be left with certain necessary utensils, so arrangements are made for one obligated to give money to the Temple treasury resulting from a vow in the category of valuations. If one vowed to give a certain valuation to the Sanctuary as specified in the Torah (see Leviticus 27) but does not have sufficient money to pay that sum immediately, a similar arrangement is made for him. The Gemara is puzzled by this last clause: Isn’t it the opposite? The primary discussion of arrangements is stated in the Torah with regard to valuations, from which the halakha of other debts is derived. Rather, say that in the manner that arrangements are made for valuations as explained by the Torah, so arrangements are made for a debtor.

§ The Master said above: He gives a bed, and a second bed, and blankets, for a wealthy person; and a bed, and a second bed, and a mat, for a poor person. The Gemara asks: For whom is this extra bed? If we say it is for his wife, for his sons, or for his daughters, didn’t you expressly say that these items are left for him, but not for his wife, for his sons, or for his daughters? Rather, both this bed and that bed are for him.

The Gemara asks: Why does the debtor need two beds when one should suffice for all his needs? The Gemara answers: One is for him to eat on it and one is for him to sleep on it, and this is in accordance with the opinion of Shmuel. As Shmuel, who was a doctor by profession, said: With regard to all items that cause illness, I know their cure, apart from these three: One who eats a bitter date [ahina] on an empty stomach, one who girds a wet linen belt around his loins, and one who eats bread and does not walk four cubits afterward. It is for this reason that one requires two beds, so that he should not eat and sleep on the same bed without having to walk a little distance between them after his meal.

§ A tanna taught a baraita before Rav Naḥman: In the manner in which arrangements are made for valuations, so arrangements are made for a debtor. Rav Naḥman said to him: Now that it states in the mishna that we sell his collateral, do we arrange for him to keep part of it? The Gemara asks: And do we sell it? But didn’t we learn in the mishna that he returns a pillow at night and a plow by day, which demonstrates that such items are not sold?

The Gemara answers: The tanna taught the baraita before him in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, and this is what Rav Naḥman was saying to him: Now, since according to Rabban Shimon ben Gamliel we sell the collateral, do we make arrangements for him to keep it? As we learned in the mishna: Rabban Shimon ben Gamliel says: Even to the debtor himself he needs to return the collateral each day only until thirty days have passed, and from that point onward, the creditor can sell them in court, with the proceeds going toward payment of the debt.

The Gemara asks: And from where is it known that when Rabban Shimon ben Gamliel said that he sells the collateral, he was saying that there may be a complete sale? Perhaps this is what he is saying: Until thirty days, the creditor returns it to the debtor as is; from that point onward, the creditor returns to him that which is fit for him, and we sell what is not fit for him.

The Gemara rejects this suggestion: If it enters your mind that Rabban Shimon ben Gamliel maintains this reasoning, there is nothing that is unfit for him. As Abaye said: Rabban Shimon ben Gamliel and Rabbi Shimon and Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva all hold that all Israel are the children of kings. In other words, a Jew is never deemed unfit to use a certain item, even if it is a luxury item.

The Gemara cites the cases in which the tanna’im apply the above principle. Rabban Shimon ben Gamliel applies this principle, as we learned in a mishna (Shabbat 126b): One may not move either raw arum or raw mustard on Shabbat, as these are unfit for consumption when they are raw, and are therefore set-aside [muktze]. In the case of arum, Rabban Shimon ben Gamliel permits moving it because it is considered food for ravens, which wealthy Jews would breed for purposes of ornamentation and amusement. As Rabban Shimon ben Gamliel permits all people to carry arum, not only the rich, it is evident that he maintains that all Jews are considered wealthy in this regard.

Rabbi Shimon applies this principle as we learned in a mishna (Shabbat 111a): Princes may smear rose oil on their wounds on Shabbat, even though most people use this oil for medicinal purposes, and healing oneself using oil is prohibited on Shabbat. The reason is that it is the usual manner of princes to smear rose oil on themselves for pleasure during the week. Rabbi Shimon says: All of the Jewish people are princes, and it is permitted for them to smear rose oil on themselves on Shabbat.

Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva also hold this opinion, as it is taught in a baraita: If creditors were claiming one thousand dinars from someone, and he was wearing a cloak [itztela] worth ten thousand dinars, the court strips it from him and sells it for his debt, and dresses him in a cloak appropriate for him, as one who is in debt does not have the right to withhold payment while possessing such an expensive garment. And it was taught in the name of Rabbi Yishmael, and it was similarly taught in the name of Rabbi Akiva: All of the Jewish people are fit for that cloak. One’s clothing is not sold to pay a debt, and since all Jews are worthy of wearing the finest garments, this halakha applies to an expensive cloak as well.

The Gemara returns to the issue at hand: And with regard to what entered our minds initially, that according to the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, the creditor returns to him that which is fit for him and we sell what is not fit for him, there is a difficulty, as the examples given in the mishna are bedding and a plow. Granted, this is understandable with regard to a pillow or cushion, as it can mean that the court sells these items only if the difference in cost between the ones he has and less expensive ones that are also fit for him suffices to repay the debt. But for what is a plow fit? In other words, how can there be a difference in price in this case? Rava bar Rabba said: This is referring to a silver plow, which is an ornament and not used for work.

Rav Ḥagga objects to this entire opinion concerning the arrangement made for a debtor: Let the creditor say to the debtor: Your needs are not cast upon me. In other words, why should I, who lent you money, make allowances for your livelihood? Abaye said to him:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיג - ב

ודחינן: לא, הברייתא ריבתה שדין שליח בית דין יהיה כדין המלוה, כשם שהמלווה אינו רשאי להיכנס לבית הלווה, אף שליח בית דין אינו רשאי,

והכתוב הכי קאמר: בחוץ תעמוד, אתה והאיש, שליח בית דין. ואשר אתה נושה בו, הלווה, הוא זה שיוציא אליך את העבוט החוצה ^[243].

תא שמע ראיה מברייתא, ששנינו בה:

כתיב [שמות כב] "אם חבל תחבל שלמת רעך, עד בא השמש תשיבנו לו". מצינו שהותר לחבול את בגד הלווה, ובתנאי שיחזירנו בלילה,

בשליח בית דין הכתוב מדבר.

אתה אומר בשליח בית דין הכתוב מדבר, או אינו אלא בבעל חוב הבא לחבול את הלווה,

כשהוא אומר [דברים כד] "לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו", הרי בעל חוב אמור, וכבר נאסר עליו לגשת לבית הלווה.

הא מה אני מקיים "אם חבל תחבל שלמת רעך", בהכרח בשליח בין דין הבא למשכן את הלווה הכתוב מדבר,

ומשמע שהותר לשליח בית דין לחבול את הלווה, דסתם לשון חבלה היינו בעל כרחו של הנחבל, ואם כן מצינו ראיה ששליח בית דין נכנס לבית הלווה למשכנו. ודלא כשמואל.

ומסקינן: הא דאמר שמואל שאסור לשליח בית דין להיכנס לבית הלווה, במחלוקת תנאי היא שנויה!

דתניא: שליח בית דין שבא למשכנו ללווה, לא יכנס לביתו למשכנו, אלא עומד מבחוץ, והלה מוציא לו משכון, שנאמר [דברים כד] "בחוץ תעמוד, והאיש".

אלמא דרשינן כדשמואל, שתיבת "והאיש" היא המשך לדין המלווה, "בחוץ תעמוד", המלווה וכן האיש, שליח בית דין, שניהם יעמדו בחוץ, והלווה יוציא לך את העבוט החוצה. ^[244]

ותניא אידך, בעל חוב שבא למשכנו ללווה, לא יכנס לביתו למשכנו, אלא עומד בחוץ, והלה נכנס, ומוציא לו משכונו שנאמר "בחוץ תעמוד".

ואילו שליח בית דין שבא למשכנו, הרי זה נכנס לביתו, וממשכנו. דדרשינן כך" "בחוץ תעמוד", אתה המלווה, ואילו האיש, שליח בית דין ואשר אתה נושה בו, הלווה, יוצא לך את העבוט.

ומשמע שמותר לשליח בית דין להיכנס לבית הלווה, ועל כך אמרה התורה אם חבול תחבול על ידי שליח בית דין את שלמת רעך, עד בא השמש תשיבנו לו ^[245].

וממשיכה הברייתא ואומרת:

ושליח בית דין ^[246] הבא למשכנו, לא ימשכננו דברים שעושין בהן אוכל נפש, שנאמר "לא יחבול ריחיים ורכב כי נפש הוא חובל", ודרשו חכמים מסיום הפסוק "כי נפש הוא חובל", לרבות כל כלי אוכל נפש, שאסור לחובלם.

ונותן, משאיר ללווה מטה אחת כדי לאכול עליה, ומטה נוספת לשינה.

ומשאיר לו מצע, כסוי למיטה עשוי לבד, ללווה שהיה עשיר והורגל במצע נוח,

ומשאיר מטה לאכילה ומטה לשינה ומפץ, מצע של קנים לעני, שמורגל בשינה על קנים ^[247].

משום שצריך "לסדר לבעל חוב", דהיינו, להשאיר לחייב את הדברים שהוא זקוק להם כדי חייו.

ואת דין הסידור לבעל חוב למדו חכמים מערכין,

המקבל עליו לתת להקדש ערך עצמו, ואין לו לשלם כפי ערכו, נאמר בתורה: "ואם מך הוא מערכך, והעמידו לפני הכהן, והעריך אותו". ודרשו חכמים את הלשון "ואם מך הוא מערכך" - החייהו מערכך. לומר, שעל הכהן לשייר למעריך כדי חייו, וכיוון שגם בבעל חוב נאמר "כי ימוך אחיך, דרשו חכמים, שאף בבעל חוב מסדרים לו ומשאירים לו כדי חייו ^[248].

נמצא לפי זה, מה שאמרו משיירים מיטה ומצע, נלמד מהאמור בערכין "החייהו מערכך", שאף על המלווה מוטל החיוב להחיות את הלווה.

ואם כן, רק לו, לבעל חוב עצמו, משיירים. אבל לא לאשתו, ולא לבניו ולבנותיו, משום שלא מוטל על המלווה להחיות את בני ביתו של הלווה.

ומסיימת הברייתא: כדרך שמסדרין לבעל חוב, כשבאים לגבות מנכסיו, כך מסדרין בערכין, כשאין למעריך לשלם כפי מה שהתחייב.

ותמהינן: כלפי לייא - שנינו כאן דבר הפוך! שהרי עיקר סידור, בערכין כתיב, ומערכין למדים בגזירה שווה שאף לבעל חוב מסדרים,

אלא אימא הכי, כדרך שמסדרין בערכין, כך מסדרין בבעל חוב. אמר מר: נותן מטה ומטה ומצע לעשיר, מטה ומטה ומפץ לעני,

והוינן בה, למאן נותנים את שתי המיטות?

אילימא לאשתו ולבניו ולבנותיו, הא אמרת, לו מסדרים, אבל לא לאשתו ולבניו ולבנותיו!

אלא בהכרח, אידי ואידי זו וזו, שתי המיטות, משאירים לדידיה,

ותמהינן: תרתי למה לי? מדוע לא די לו במיטה אחת,

ומתרצינן: חדא דאכיל עלה, יושב עליה בזמן אכילתו. וחדא דזג, ישן עלה, ולא די במיטה אחת לישן ולאכול עליה.

כדשמואל, דאמר שמואל: כל מילי, כל סוג מחלה, ידענא אסותייהו, יודע אני למצוא לו רפואה, לבר מהני תלת, חוץ לשלש מחלות שנגרמות מהסיבות הבאות:

א. מאן דאכיל אהינא מרירא, תמר מר אליבא ריקנא, קודם שטעם דבר מה.

ב. ומאן דאסר מיתנא דכיתנא רטיבא, הקושר בגד כותנה לח אחרציה במותניו, ומצטנן מכך.

ג. ומאן דאכיל נהמא ולא מסגי ארבעה גרמידי, האוכל לחם ואינו צועד לאחר אכילתו ארבע אמות ^[249], ומשום כך משיירים ללווה שתי מיטות, כדי שאם ירצה לישון לאחר אכילתו, יזדקק לקום וללכת עד למיטה השניה המיועדת לשינה, ולא יסתכן באכילה ללא הליכה אחריה.

תני תנא קמיה דרב נחמן: כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבעל חוב.

אמר ליה רב נחמן: השתא דאמר רבן שמעון בן גמליאל, שאם עברו שלושים יום מזמן הפרעון זבוני מזבנינן ליה, מוכרים את המשכון, ואין מחזירין לו את הכר ואת המחרישה, תיקשי: וכי יתכן שסדורי מסדרינן ליה ללווה!? והרי מוכרים לו אפילו את כלי תשמישו שהוא צריך להם.

ותמהה הגמרא על רב נחמן: ומי מזבנינן ליה כדאמר רב נחמן?

והתנן: מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום. ומשמע שלעולם נוטל המלווה את הכר ביום ומחזירו בלילה, ואין מוכרים מנכסי הלווה. ובהכרח שתנא קמא חולק על רבן שמעון בן גמליאל, וסבירא ליה שאכן מסדרים לבעל חוב,

ומבארת הגמרא: תנא, אותו האמורא ששנה ברייתא זו לפני רב נחמן, כרבן שמעון בן גמליאל תנא קמיה.

ולכן, הכי קאמר ליה רב נחמן: האיך יתכן לשנות כדבריך, שרבן שמעון בן גמליאל אומר, כדרך שמסדרים בערכין, כך מסדרין לבעל חוב.

בשלמא לדעת תנא קמא, יתכן שמסדרים לבעל חוב. אבל השתא, לרבן שמעון בן גמליאל, דאמר אם עברו שלושים יום מזמן התביעה זבוני מזבנינן ליה למשכונו של הלווה, וגובה המלווה בדמיו את החוב, כיצד יתכן לומר שסדורי מסדרינן ליה,

דתנן, רבן שמעון בן גמליאל אומר, אם לא שילם הלווה את חובו כשהגיע זמן הפרעון, אף ללווה עצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום, אבל מכאן ואילך, מוכרן בבית דין.

ופרכינן לרב נחמן, הסובר שלדברי רבן שמעון בן גמליאל אין מסדרין לבעל חוב.

ממאי דכי קאמר רבן שמעון בן גמליאל שלאחר שלושים יום מזמן התביעה זבוני לגמרי את משכונו של הלווה קאמר, וסבירא ליה שאין מסדרים לבעל חוב.

דלמא רבן שמעון בן גמליאל הכי קאמר: נתן לו הלווה במשכון מעיל של משי והגיע זמן פרעון החוב, עד שלשים יום, אם ישלם הלווה את חובו, הדר ליה בגד המשי הממושכן אל הלווה בעיניה.

מכאן ואילך אם לאחר שלושים יום לא יפרע את החוב, בזמן שיזדקק הלווה למעיל ויהא על המלווה להחזירו, לא יחזיר לו המלווה את מעילו העשוי משי, אלא מיהדר ליה, יחזיר לו מעיל פשוט מצמר, למאי דחזי ליה - לפי כבודו של הלווה, ומזבנינן מאי דלא חזי ליה, את מעיל המשי, שאינו חייב ללכת דווקא במעיל משי, ואת ההפרש בין מעיל המשי למעיל הצמר יקח המלווה בחובו. ^[250]

נמצא שאף רבן שמעון בן גמליאל סובר שמסדרין לבעל חוב, ואם כן מאין לו לרב נחמן שלדעת רבן שמעון בן גמליאל אין מסדרים.

ומתרצינן: אי סלקא דעתך דאית ליה לרבן שמעון בן גמליאל האי סברא, שמסדרין לבעל חוב כדי חייו, לא היתה לבית דין אפשרות למכור חלק מנכסיו לפרעון החוב,

משום דליכא מידי דלא חזי ליה! אין בנכסיו חפץ שאינו ראוי לו, ולכן אי אפשר להחליף לו את מעיל המשי למעיל צמר,

דאמר אביי: רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון ורבי ישמעאל ורבי עקיבא, כולהו סבירא להו: כל ישראל בני מלכים הן!

רבן שמעון בן גמליאל - דתנן: אין מטלטלין בשבת לא את הלוף, מין קטנית, ולא את החרדל, לפי שאינם ראויים למאכל אדם. רבן שמעון בן גמליאל מתיר בטלטול את הלוף, מפני שהוא מאכל לעורבין, וישראל בני מלכים הם, ודרך בני מלכים לגדל עורבים לשחק בהן. ^[251]

רבי שמעון - דתנן: בני מלכים סכין שמן וורד על גבי מכותיהן בשבת, שכן דרכן לסוך בחול. רבי שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הן, ומותר לכל אדם לסוך את מכתו בשמן וורד.

רבי ישמעאל ורבי עקיבא - דתניא: הרי שהיו נושין בו אלף זוז, והוא לבוש איצטלא בת מאה מנה, מפשיטין אותה ממנו ומלבישים אותו איצטלא הראויה לו. ובהפרש שבין האיטלא היקרה לאיטלא הזולה משלמים למלווה את חובו.

ותנא משום רבי ישמעאל ותנא משום רבי עקיבא: אין מפשיטין ממנו את איצטליתו, משום שכל ישראל ראוין לאותה איצטלא בת מאה מנה, לפי שבני ישראל בני מלכים הם.

משום כך אמר רב נחמן שלדעת רבן שמעון בן גמליאל לא יתכן שמסדרים לבעל חוב, כי אילו היו צריכים לסדר לו, לא היה דבר שאינו ראוי לו. אלא ודאי, סבר רבן שמעון בן גמליאל, שעד שלושים יום מתאריך הפרעון מחזירים לו את מעילו העשוי משי, ולאחר שלושים יום מוכרים אותו לגמרי, ואין מחזירים לו כלום, לפי שאין מסדרין לבעל חוב.

ומקשינן: למאי דסליק אדעתין מעיקרא, דסבר רבן שמעון בן גמליאל שהמלווה יהיב ליה ללווה מאי דחזי ליה, בגד או כלי הראוי לו, ומזבנינן מאי דלא חזי ליה, ואת ההפרש נוטל המלווה בפרעון חובו, בשלמא אם נטל המלווה למשכון כר וכסת, ניתן לומר שהלווה אינו צריך כר וכסת משובחים, וחזי ליה כר באיכות פחותה ממה שהיה לו וכך ישתכר המלווה את ההפרש דביני ביני, בין הכר היקר לכר זול שהוא מחזיר ללווה.

אלא אם נטל מחרישה למשכון, מחרישה, למאי חזיא!? הרי אין בנמצא מחרישה יקרה יותר או זולה יותר, וממילא אין תועלת למלווה במכירתה,

אמר רבא בר רבה: מדובר כאן, במחרישה דכספא העשויה כסף, דיכול המלווה למוכרה, וכשיצטרך הלווה למחרישה יתן לו מחרישת עץ, ואת ההפרש ביניהם יקח המלווה לפרעון החוב.

מתקיף לה רב חגא: לדעת אותם תנאים האומרים שאם היה הלווה לבוש באיצטלא בת מאה מנה אין מורידים אותה ממנו מפני שכל ישראל בני מלכים הם,

ולימא ליה המלווה ללווה: לאו עלי קרמית! פרנסתך אינה מוטלת עלי יותר מעל כל אדם, ומאחר שהינך לובש בגד יקר, מכור אותו, ותן לי את דמיו כנגד החוב ^[252],

ואף על פי שכל ישראל בני מלכים וראויים הם לבגדים יקרים, מכל מקום, אין למלווה חיוב לדאוג לכך שישאר הבגד היקר ברשותו של הלווה יותר מכל אדם אחר,

הערות

^[243] בנתיב החסד [ז ו] ביאר שאף למסקנת הגמרא ניתן לפרש את הפסוק כפשוטו שתיבת "והאיש" היא התחלה של "אתה נושה בו", על פי מה שאמרו - כל המעשה את חבירו לדבר מצווה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, והכא נמי כשהשליח בית דין כופהו להיכנס ולהוציא את המשכון נקרא הדבר על שמו, וזהו שכתוב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך, היינו שעל ידי אותו האיש שהוא שליח בית דין יוציא אליך הלווה את העבוט.

^[244] קשה, למאן דסבר כשמואל כיצד נלמד הפסוק אם חבול תחבול שלמת רעך דמשמע שיש היתר לשליח בית דין להיכנס לבית הלווה, ותירץ הר"ן דסבירא ליה שגם אם ניתחו מחוץ לביתו הוי חבלה ועל כך נאמר אם חבול מחוץ לביתו עד בא השמש תשיבנו לו, וכך פירש התוספות רי"ד בדברי שמואל.

^[245] נמצא שלכולי עלמא הפסוק דאם חבול תחבול שלמת רעך נאמר על שליח בית דין הממשכן בהיתר, אלא ששמואל מוקי בשליח בית דין המנתח חוץ לבית דין, והנך דפליגי סוברים שמותר לשליח בית דין להיכנס לביתו, אלא שאם לקח את בגדו יחזירנו עד בא השמש, והקשה השיטה, דבערכין מקשינן על רבא האומר כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, מחובל משכון באיסור דתנן מחזיר את המחרישה ביום וכו' אלמא אף על פי שעשה איסור קנה את המשכון, ומתרצינן שאני התם דאמר קרא עד בא השמש תשיבנו לו, דמשמע שלפני כן אינו צריך להחזיר ובהכרח משום שקנה את המשכון, מבואר שהכתוב עד בא השמש נאמר על החובל באיסור דהיינו המלווה עצמו ולא על השליח בית דין, וכתב, דצריך לומר שסוגיין כאביי דאמר כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני.

^[246] ברמב"ם ובשיטה משמע שמדובר בשליח בית דין, אבל הרא"ש בשם רבינו תם פירש שמכאן ואילך מדובר במלווה שבא לגבות ועיין הערה הבאה.

^[247] כאן משמע שעל השליח בית דין להשאיר מיטה ואינו יכול לקחתה, ואילו במשנה מבואר שנוטל כר ומחרישה ומחזיר כאשר הלווה זקוק, והביא הרא"ש בשם רבינו תם המפרש דהברייתא כאן עוסקת במלווה שבא להיפרע מהלווה דמותר לו להיכנס לביתו ולמשכנו, ומכל מקום עליו לסדר לבעל חוב ולהשאיר לו כדרך שמסדרים בערכין, אבל המשנה עוסקת במלווה הרוצה למשכן בלבד, שאם ירצה יכול למשכן אף מיטה ומצע, ולדעת רש"י דפירש שהמשנה מדברת בעבר ולקח הברייתא מדברת בחיובו של המלווה מעיקר הדין להשאיר ללווה כדי חייו. ובהגהות הגר"א הביא בשם הרמב"ן שתירץ, שמטה ומצע הלווה זקוק להם ביום ובלילה לכן אסור למלווה לקחתם מעיקרא, מה שאין כן כר ומחרישה אינו זקוק להם אלא או ביום או בלילה. ובהגהות לשולחן ערוך [צז נה] כתב הגר"א בביאור דעת הרמב"ם שאם המלווה בא להיפרע מהלווה עליו לסדר לו כמו בערכין דהתם מבואר שמשאירים לו הרבה דברים כמו תפילין ומזון וכסות יב' חודש וכדומה, אבל המשנה והברייתא בסוגיין עוסקות במלווה שבא למשכן בלבד ולא להיפרע, שעל כך נאמר משייר לו מיטה ומצע או מיטה ומפץ, ואת שאר כלי תשמישו נוטל ומחזיר כשהלווה נזקק להם. ולפי זה אף הרמב"ם יסבור כפי שחילק הרמב"ן בין מצע לכר.

^[248] הרשב"א נקט שאת כל הדברים שמסדרים בערכים מסדרים גם בבעל חוב, ולדעת הרמב"ם תלוי אם לקח לשם פרעון או לשם גבייה. [ראה הערה קודמת]

^[249] הרמב"ם הלכות דעות [ד ג] כתב לא יהלך אחר אכילתו, וכתב המהר"ץ חיות שכוונתו להליכה מרובה, אבל ד' אמות חייב ללכת.

^[250] אבל תנא קמא סבר שלעולם מחזירין ללווה את כליו משום שכל ישראל בני מלכים, ר"ן. ועיין רש"ש.

^[251] החכמת מנוח ביאר שמדברי רבי שמעון בלבד אין ראיה שאפשר להזיק למלווה ולא לפרוע את חובו דדלמא לענין שבת התירו ולא לענין הפסד חבירו, אבל אחר שאביי השווה את דברי רבי שמעון לשאר התנאים שמע מינה שרבי שמעון מודה לרבי ישמעאל דאמר כל ישראל ראוים לאותו איצטלא, ומשום כך הביאה הגמרא את כל הנך תנאי ולא די בהבאת דברי רבי שמעון בלבד.

^[252] כך פירשו התוספות, אבל הראב"ד פירש שהקושיה היא למאן דסבר מסדרים לבעל חוב מדוע המלווה אינו יכול לקחת הכל לעצמו בטענה שאין פרנסת הלווה תלויה עליו. וכן כתב הרש"ש.

לא, שליח בית דין דינו כמלוה שחייב לעמוד בחוץ עד שיוציא אליו בעל הבית.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע]: שאמרו חכמים על הכתוב "אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו" (שמות כב, כה) — בשליח בית דין הכתוב מדבר. אתה אומר שבשליח בית דין הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בבעל חוב (במלוה)? כשהוא אומר "לא תבא אל ביתו לעבט עבטו" (דברים כד, י) — הרי בעל חוב אמור, הא [הרי] מה אני מקיים את דברי הכתוב "אם חבל תחבל שלמת רעך" — בשליח בית דין הכתוב מדבר, משמע ששליח בית דין רשאי למשכן!

ומסכמים: נושא זה תנאי היא [מחלוקת תנאים היא]; דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שליח בית דין שבא למשכנו — לא יכנס לביתו למשכנו, אלא עומד מבחוץ, והלה החייב מוציא לו משכון, שנאמר "בחוץ תעמוד והאיש" (שם יא), שמפרש שאף האיש שהוא שליח בית דין דינו כמלוה עצמו.

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: בעל חוב שבא למשכנו — לא יכנס לביתו למשכנו, אלא עומד בחוץ, והלה החייב נכנס ומוציא לו משכונו, שנאמר: "בחוץ תעמד" (שם). ושליח בית דין שבא למשכנו — הרי זה נכנס לביתו וממשכנו.

ולא ימשכננו דברים שעושין בהן אוכל נפש שהם נחוצים לו, שאסרה התורה במפורש לקחתם. ונותן (כלומר, משאיר השליח) מטה ומטה ומצע (בגדים ושמיכות המטה) — לעשיר. מטה, ומטה ומפץ (מחצלת) — לעני. ודבר זה משאירים לו לחייב עצמו, אבל לא לאשתו ולא לבניו ולבנותיו, שלא הטילה התורה חובה על המלוה לדאוג להם.

ומעירים: כדרך שמסדרין לבעל חוב, כלומר, שמשאירים לו דברים מסויימים לשימושו ואין נוטלין ממנו הכל — כך מסדרין בערכין. שאם נדר אדם לתת להקדש ערך מסויים (ראה ויקרא פרק כז), ואין כל הכסף בידו — מסדרין לו. על פיסקה זו תוהים: כלפי לייא [לאן אתה הולך]?! הלא אומר אתה היפך הסברה! שהרי עיקר דין זה של סידור — לחייב שאין נוטלים ממנו הכל בערכין כתיב [הוא שנאמר] במקרא, וממנו למדים! אלא אימא [אמור] ותקן את הלשון כך: כדרך שמסדרין בערכין שמפורש בהם הדבר — כך מסדרין בבעל חוב.

א אמר מר [החכם] באותה ברייתא: ונותן מטה ומטה ומצע לעשיר, מטה ומטה ומפץ לעני. ושואלים: למאן [למי] צריך מטה נוספת? אילימא [אם תאמר] לאשתו לבניו ולבנותיו — הא [הרי] אמרת במפורש, אבל לא לאשתו ולבניו ולבנותיו! אלא ודאי אידי ואידי לדידיה [זה וזה בשבילו].

ושואלים: תרתי [שתיים] למה לי (לו)? והלא די לו במטה אחת לכל צרכיו! ומשיבים: חדא דאכיל עלה וחדא דזג עלה [אחת שאוכל עליה ואחת שישן עליה], וכדברי שמואל. שאמר שמואל שהיה במקצועו רופא מומחה: כל מילי ידענא אסותייהו, לבר מהני תלת [כל הדברים הגורמים חולי יודע אני את רפואתם, חוץ משלושה אלה]: מאן דאכיל אהינא מרירא אליבא ריקנא [מי שאוכל תמרה מרה על לב ריק], כלומר, מבלי להקדים לאכול משהו, ומאן דאסר מיתנא דכיתנא רטיבא אחרציה [ומי שחוגר חגורת פשתן רטובה על מותניו], ומאן דאכיל נהמא [ומי שאוכל לחם] והוא לא מסגי [הולך] ארבעה גרמידי [אמות] לאחר מכן. ומשום כך משאירים לאדם שתי מיטות, אחת שיאכל עליה ואחת שיוכל לישון עליה, ושיהיה מרחק מסויים ביניהן, שלא יצטרך לאכול ולישון על גבי אותה מיטה ולא יהלך אחר האוכל.

ב תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב נחמן: כדרך שמסדרין בערכין — כך מסדרין בבעל חוב. אמר ליה [לו] רב נחמן: השתא זבוני מזבנינן ליה [הרי עכשיו אנו מוכרים אותו, את הערבון] וכי סדורי מסדרינן ליה [אנו מסדרים לו] שישאר דבר בידו?! ושואלים: ומי מזבנינן ליה [והאם מוכרים אותו]? והתנן [והרי שנינו במשנה] שמחזיר המלוה את הכר בלילה שתשמיש לילה הוא, וצריך הלווה לישון עליו, ואת המחרישה שצריך לעבוד בה ביום, והרי שאין מוכרים!

ומשיבים: התנא, חוזר המשניות, כשיטת רבן שמעון בן גמליאל תנא קמיה [שנה לפניו], והכי קאמר ליה [וכך אמר לו] רב נחמן: השתא [עכשיו] הרי לשיטת רבן שמעון בן גמליאל זבוני מזבנינן ליה [מוכרים אנו אותו] וכי סדורי מסדרינן ליה [מסדרים אנו עוד לו]? דתנן [שכן שנינו במשנה], רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום, מכאן ואילך מוכרן בבית דין.

ושואלים: וממאי דכי קאמר [ומנין ידע אתה כאשר אמר] רבן שמעון בן גמליאל זבוני [למכור] — לגמרי קאמר [אמר]? דלמא הכי קאמר [שמא כך אמר]: עד שלשים יום הדר ליה בעיניה [מחזיר לו כמו שהוא], מכאן ואילך מיהדר ליה למאי דחזי ליה, ומזבנינן מאי דלא חזי ליה [מחזיר לו למה שראוי לו ומוכרים מה שאינו ראוי לו]?

ודוחים: אי סלקא דעתך אית ליה [אם עולה על דעתך לומר שיש לו] לרבן שמעון בן גמליאל, שהוא מקבל האי סברא [סברה זו], אם כן ליכא מידי דלא חזי ליה [אין דבר שאינו ראוי לו]. שכן אמר אביי: רבן שמעון בן גמליאל, ור' שמעון, ור' ישמעאל, ור' עקיבא כולהו סבירא להו [כולם סבורים] שיטה אחת: כל ישראל בני מלכים הן. כלומר, אין אנו יכולים לומר שאדם מישראל אינו ראוי להשתמש בדבר מסויים, אפילו כשהוא דבר של מותרות.

ומפרטים: רבן שמעון בן גמליאל מנין יודעים אנו את שיטתו זו — ששנינו במשנה: אין מטלטלין בשבת לא את הלוף ולא את החרדל כאשר אינן מתוקנים עדיין למאכל אדם, לפי שאינם ראויים כעת לכל שימוש, ומוקצים הם. ורבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף, מפני שהוא מאכל לעורבין, ועשירי ישראל היו מגדלים עורבים לשם נוי ושעשוע. וכיון שמתיר את הלוף בטלטול לכל, לאו דווקא לעשירים, הרי שהוא סבור שכל ישראל ראויים לנהוג כעשירים.

שר' שמעון אף דעתו כן מנין לנו — דתנן [שכן שנינו במשנה]: בני מלכים סכין שמן וורד על גבי מכותיהן בשבת אף שסתם אנשים משתמשים בשמן זה לרפואה, ולהם אסור להשתמש בו לפי שאסורה רפואה בשבת, והטעם — שכן דרכן לסוך שמן וורד אף בחול. ר' שמעון אומר: כל ישראל בני מלכים הן, וכולן ראויים סוך בשמן וורד.

ישמעאל ור' עקיבא מניין שהם סבורים כך — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהיו נושין בו אלף זוז ולבוש אותו אדם איצטלא [גלימה] בת מאה מנה (עשרת אלפים זוז) — מפשיטין אותה ממנו ומלבישים אותו איצטלא הראויה לו, ובשאר ישלם את חובו. ותנא [ושנה החכם] משום (בשם) ר' ישמעאל, ותנא [ושנה החכם] משום ר' עקיבא: כל ישראל ראוין לאותה איצטלא, ואין מוכרים בגד פרטי של אדם, לפי שכל ישראל ראויים לפאר זה.

ושואלים: ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא, דיהיב ליה מאי דחזי ליה, ומזבנינן מאי דלא חזי ליה [ולפי מה שעלה בדעתנו מתחילה לומר שנותן לו את מה שראוי לו, ומוכרים מה שאינו ראוי לו] בשלמא [נניח] כר וכסת מוכרים כי חזי ליה דביני ביני [מה שראוי לו הוא ההבדל שבין זה וזה] שיכול שיקנה כר וכסת גרועים יותר, ואת עודף המחיר של הכר והכסת המשובחים יתן לבעל חוב. אלא מחרישה למאי חזיא [למה היא ראויה] כלומר, מה יכול להיות כאן הבדל במחיר? אמר רבא בר רבה: מדובר כאן במחרישה דכספא [של כסף], שאינה כלי עבודה אלא תכשיט.

מתקיף ליה [מקשה על כך] רב חגא על כל אותה שיטה כללית של סידור לבעל חוב: ולימא ליה [ושיאמר לו] המלוה ללווה: לאו עלי קרמית [לא עלי אתה מוטל] לדאוג לצרכיך, ומדוע דווקא אני, שהלוויתי לך כסף, צריך לדאוג גם שישאר לך כדי פרנסתך? אמר ליה [לו] אביי:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara responds: No, the agent of the court is considered like the creditor, who must wait outside for the debtor to deliver his collateral.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גמרא ולא ימשכננו וכו' ונותן מטה ומטה ומצע לעשיר. פי' שאין לו לשליח ב"ד למשכנו כל מה שמניחן לו ב"ד בדין סדור אלא מעכשיו מסדר לו שליח ב"ד ומניחן הראוי לו ומניח מצע לעשיר בשלא הורגל לישן בכר וכסת אבל היו לו כר וכסת ורגיל לישכב בהן מניח לו כר וכסת, וכן פרש"י ז"ל:

תני תנא קמיה דר"נ כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בכעל חוב. פי' שמניחין לו כלי' כדי חייו שאין ב"ד מוכרין אותן להגבות לזה חובו ואין שליח ב"ד הבא למשכן ממשכן אותם כלים אבל מלוה אם משכן הכל מהני ליה ונוטל ומחזיר א"ל ב"ח זבוני מזבנינן ליה לאות' כלי' שמשכן המלו' ממנו לאח' ל' יום אע"פ שהם כלי' הצריכי' לו כגון כסות יום וכסו' ליל' סדורי מסדרינן ליה על כרחך כיון שמוכרן לאחר ל' כסו' יום וכסו' ליל' ואע"ג דליכ' ביני ביני כגון כר בינוני ש"מ אין מסדרין.
ואקשי' ומי מזבנינן ליה והא קתני מחזי' את הכר בליל' ואת המחריש' ביו' אלמ' לעול' מחזירין וכיון שמחזירין לעול' ש"מ מסדרין שאלו משו' מצות השבת עבוט בל' יום סגי שהוא בתורת משכון אבל הבא לגבות בב"ד לאח' זמן ב"ד אין מחזירין אלא מדין סידור שא' אתה אומר אין מסדרין בא מלו' לגבו' נוטלין כל מה שיש לו משכנו על ידו או ע"י שליח ב"ד מחזיר לעולם אלא ודאי מינה שמעי' מסדרין.
ומפרקי' תנא כרשב"ג תנא קמי' דאמ' מכאן ואילך מוכרין אלמ' אין מסדרין ואקשי' ודילמ' עד ל' יום מחזירין בעיניהו משו' דכת' השב תשי' לו מכאן ואילך מזבין מאי דלא חזי ליה כלומ' שאם היה לו כר וכס' של משי וכלי מילת מוכרן ולוק' לו כר וכסת של כל אדם ולת"ק מחזירין לעולם בעינן משום דס"ל כל ישראל בני מלכים הם ומסדרין ומשום דין סדור מחזירין לעולם כדפרישי' ולתרויהו מסדרין.
ומיהו למאי דס"ד השתא דרשב"ג במחרישה דכספא לת"ק ודאי לא מחזיר בעינא דליכא מלכות אלא לכלי תשמישו וה"נ מוכח בפ' מציאת האשה דליכא למימ' במחריש' דכספ' לא מקבלא עילוה אלא (בדידה) אנא הכי תנן מחזיר את הכר ואת המחרישה לעולם ארשב"ג מל' ואילך אם יש מותר ביניהן מוכרן ולת"ק לית ליה מותר בראוי לו כגון כר וכסת ולעול' לתרויהו מסדרין ומפרקי' שא"א לומ' כן כדמפ' ואזיל כך הוא פי' השמוע', וכך נר' פרש"י.
ושוב ראיתי בתו' שהם נסכמי' לפרש דלרבנן אם משכנו בתור' משכון בין על ידו בין ע"י שליח ב"ד מחזיר לו לעול' דרחמנא אמר השב ואפילו מחרישא דכספא וזו היא תורת תזרה ואינו בכלל סידור אבל אם מתחלה בא לגבות נכסי לוה בתורת גוביינ' גובה את כלן ולדברי האומרי' מסדרין מניח מטה ומטה וכו' ורשב"ג סבר אע"פ שבתורת משכון בא לידו מל' יום ואיל' מוכרן בב"ד ולפי לשון זה רבנן דמתני' לא מוכחי אי ס"ל מסדרין או לא.
ואם תשאל לרבנן וכי בשביל שנטלו בתורת משכון הפסיד אה"נ דרחמנא אמר השב את העבוט אלא אם רצה מחזיר את הכר אפילו ביום וירד לב"ד ויגבוהו חובו. ואם תשאל א"כ למה ממשכנין פעמים שב"ד נותנין לו זמן או שהמלו' מתיר' שמא יברי' נכסיו ומצאו בשוק ומנתחו או שהוא רוצה ליפרע ממנו מעות או קרקע ובין כך ובין כך ממשכן שלא תהא שביעית משמטתו, ולשון הגון הוא:

ונותן לו מטה ומטה וכו'. הא דלא חשיב הכא נמי כלי אומנות, תנא הני והוא הדין לכל הנך השנויים בערכין (כג, ב), (ופרק) [ופרט] אלו ואח"כ תנא הנך דרך כלל לקצר, וכדתנא בסיפא כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בב"ח. והרמב"ם פסק (הל' מלוה ולוה פ"א ה"ז) כמאן דאמר מסדרין, ואפילו הכי כתב שאין שליח בית דין מניח לו אלא כלים שאי אפשר לו בלא הם, כגון מטה ומצע ובגדיו שהוא לבוש ונראה לי שהזקיקו לומר כן, מה שראה כאן גבי שליח בית דין שמניח לו אלו ולא מנה כל שאר הכלים שמסדרין לו בית דין, ואינו מחוור כלל כמו שאמרנו. (שיטמ"ק).

כללא דשמעתא. קיימא לן כשמואל דאמר מלוה לא ימשכן ולא ינתח, ושליח בית דין לא ימשכן אבל ינתח, דאע"ג דפליגי בהא תנאי הא פסק שמואל כמאן דאמר אפילו שליח בית דין לא יכנס ולא אשכחן אמורא דפליג עליה. ואין שליח בית דין נוטל מה שבית דין מסדרין ומניחין ומה הן הכלים שמסדרין, בגדים שהוא לבוש אם ראויין, ואם לאו כגון שהוא לבוש איצטליתא דמילתא, מפשיטין אותה ממנו ומוכרין אותה ולוקחין מתוכה איצטלית הראויה לו, וכן כסות יום וכסות לילה, ולא כולן אלא נוטל אחד ומניח ואם כלי אומנות הם מניח לו שנים שנים מכל מין ומין, ואם שליח בית דין ממשכן כך מניח לו, זולתי שאינו מוכר עכשיו בשעת משכונא שלום, אלא מניח לו בגדיו שהוא לבוש וכליו כמו שהן כר וכסת ואפילו מוזהבת עד שיבא לגבות, ובית דין מגבין מה שאינו ראוי לו ומניחין מה שראוי לו.
וכן כששליח בית דין ממשכן לא ימשכן כלים שעושין בהן אוכל נפש, ואפילו הן מאה והוא שצריך לכולן, אבל אם אינו צריך לכולם, מניח לו את שהוא צריך ונוטל השאר, ודוקא בשעת משכונא, אבל בשעת גבייה גובין מהן כמו שגובין משאר כלים, דלא אמרה תורה אלא לא תחבול ריחים ורכב אבל לגבות מהן לא אסרה, אלא שמסדרין לו בהן כבשאר כלי אומנות, וזהו ששנינו. ומחרישה ביום, רשב"ג אומר אף לעצמו אינו מחזיר וכו', ולא פליגי רבנן אלא בחזרה דמשכון ואמרו שמחזיר לעולם. ולא אמרו דברים שעושין בהם אוכל נפש אלא בכלים, כגון מחרישה וצמד של פרות וסכין דאשכבתא, אבל פרה החורשת וחמור וספינה וכיוצא בזה לא, דנכסים נינהו (ערכין כב, א). וכשמחזירן מחזירן לעולם כל ימי חיי הלוה כתנא קמא דמתניתין, וכל אלו שאמרנו שאין ממשכנין, אם נתנן לוה מעצמו נוטלן ומחזירן, כסות יום ביום וכסות לילה בלילה, והוא הדין לכלים שעושין בהן אוכל נפש.
משכנו חייב להחזירו לו לעולם כמו שאמרנו, ואם בא לגבות מחזירו אצל בעלים כסות יום אפילו בלילה וכסות לילה אפילו ביום, ויורד לבית דין ומגבין לו חובו. כיצד נותנים זמן לבעל חוב שלושים יום שהוא זמן בית דין (לקמן בבא מציעא קיח, א), הביא מעות פורע, ואם לאו מגבין לו מהם את חובו כלים שאין עושים בהם ממש אוכל נפש, כגון כוסות וצלוחיות, ואע"פ שהם צריכים לו, וכן סכינים ממשכנים אותם וגובים מהם ואין מניחים לו מהם כלום. ואם משכן ממתין שלושים יום ומוכרם בבית דין, ואינו מוכרם מיד, דהרי זה כמלוה על המשכון סתם וסתם מלוה שלושים יום, וכן כתב הרמב"ם (הל' מלוה ולוה פ"ג ה"ו). ערב ממשכנין אותו וכן לשכר כתף וכו', ואם זקפן עליו במלוה הרי הם כמלוה. וכל אלו שאמרנו במשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל בשעת הלואתו נוטל ואינו מחזיר, ונוטל ממנו אפילו דברים שעושים בהם אוכל נפש. (שיטמ"ק).

הממשכן הן בעל חוב עצמו שעבר ומשכן או אף שליח בית דין הבא למשכן הן בשוק ובחזקה הן שעומד בפתח ביתו ומצוהו להוציא לו משכון לא ימשכננו בדברים שעושין בהם אוכל נפש כגון ריחים וקדרות שמבשל בהם ואלפסין שמטגנין בהם וסכינין ששוחטין בהם או שפורסין בהם לחם ובשר וכן כיוצא באלו ואם עבר ומשכן מחזיר וכל שעבר ומשכן שלא כראוי אינו לוקה שהרי נתק לעשה של השבון אבל אם אבד או נשרף קודם שיחזיר לוקה ויש אומרין שכל שעבר ומשכן הועילו מעשיו ואינו מחזיר אלא בשעת הצורך וכך היא רמוזה במסכת תמורה פרק ראשון:

מסדרין לבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין והוא מי שנדר ערכי עלי או ערך פלוני עלי שנאמר בו ואם מך הוא מערכך והעריכו הכהן על פי אשר תשיג יד הנודר יערכנו הכהן וכיצד הוא סדור שבערכין התבאר במסכת ערכין שכשבאים למשכנם וכמו שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותם אומרים לו להביא כל מטלטלין שיש לו ונותנין מהם מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש מכסות הראויה לו בחול אבל אם היה לבוש איצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותה ומלבישין לו איצטלית הראויה לו בחול לא לשבת ויום טוב ונותנין לו מטה לישב עליה בשעת אכילה ומטה אחרת לישן עליה ואם היה רגיל במצעות נותנין לו מצע על המטה וכן כר או כסת או מכסה הכל לפי המנהג ואם היה עני ואינו רגיל במצע נותנין לו מפץ במקום מצע ואין מניחים כלים כאלו או מזונות ומלבושים לאשתו ובניו אע"פ שהוא חייב בהם ומ"מ אין מוכרין להם את שלהם ולא אף הצבועים לשמן או סנדלים חדשים הלקוחים לשמן ומניחין לו תפליו וסנדליו וכן הדין בכל אלו במקדיש היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין כגון שאם היה חרש נותנין לו שני מעצדים ושני מגרות ומ"מ אם היה אכר אין נותנין לו צמדו וכן חמר אין נותנין לו חמורו שאין אלו נקראים כלים אלא נכסים והילכך מוכרין אותם ופורעין לבעל חוב וכן הדין בספן שאין נותנין לו ספינתו ואפילו לא היו מזונות אלא מאלו היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט ופחות מכדי שיעורו נותנין לו שנים מן המרובה ואותו המועט שיש לו כגון שהיו לו לחרש שלשה מעצדין ומגרה אחת נותנין לו שני מעצדין ואותה המגרה ואין אומרים ליקח לו מרובה להשלמת שיעור המיעוט:

היו שם עבדים ואמרו התגרים אם הוציאו בזה הוצאה עד שלשים דינרין תרויחו בו מנה שימכר יותר מפני הדור המלבוש וכן שהיתה שם פרה ואמרו אם תמתינו לה עד יום השוק תמכרוהו ביותר וכן שהיתה שם מרגלית ואמרו אם תוליכוה למקום פלוני תמכר ביותר וכן כל כיוצא באלו אין ממתינין להם כלל אין לו להקדש במטלטלין אלא מקומו ושעתו וכן בכל ענינים אלו בבעל חוב ויש חולקין בזו האחרונה שממתינין לה שעה ומקום לבעל חוב ואף גדולי המחברים לא הביאוה בסדור בעל חוב:

היתה לו תבואה נאצרת יש אומרין שאין ממשכנין אותה אפילו היתה שם יתר על שנים עשר חדש השתא כל שעושין בו אוכל נפש אין ממשכנין לו קל וחומר אוכל עצמו ולא יראה לי כן שאף כלים שעושין בהם אוכל נפש אלו היה הרבה בידו דרך סחורה אומר אני שממשכנין ולגדולי המפרשים ראיתי אף כל שמניח לו בכדי צרכו והוא שני כלים כעין שאמרו באומנות ממשכן את השאר אף בכלים שבאוכל נפש ויש אומרים שכל שממשכן אינו ממשכן בכלים שבאוכל נפש כלל אבל כשבית דין מסדרין למי שהוא חייב כשיעור כל נכסיו מניחין לו כשיעור הנזכר וכן אם הוציא הלוה משכונו מקבלו איזה כלי שהוא ואין צריך להניח לו כלום אלא שמחזירו בשעת הצורך וגדולי המחברים ראיתי שכתבו שאף הלוהו על המשכון לא יחבול כלי שבאוכל נפש ויש לתמוה בדבריהם:

גדולי המפרשים כתבו שכל שבית דין מסדרין ונותנין לבעל חוב אין כאן מצות חזרה כלל לא נאמרה חזרה אלא בממשכן על ידי שליח בית דין או שמסר הלוה למלוה משכון מרצונו אחר הלואה וכן הדברים נראין:

יש מי שאומר שלא נאמר דוקא דברים שעושין בהם אוכל נפש אלא כל כלי אומנות המשתכר בו ומרויח מאכלו הוא בכלל דברים שעושין בהם אוכל נפש ומביאים ראיה ממה שאמרו למטה חבל זוג של ספרים לוקה שתים ומ"מ אפשר לפרשו שמקנבין בהם את הירק וכל שהלוהו על המשכון אינו מחזיר לו כסות יום ביום ולא כסות לילה בלילה ולא דברים שעושין בהם אוכל נפש:

גדולי קדמונינו כתבו שכל שתבע לוה שלא למשכנו אלא שיסדרו לו מסדרין לו מיד ונותנין הנשאר למלוה ואם אמר שלא לסדר ממשכנין אותו ומחזיר כסות יום ביום ולילה ללילה לעולם כמו שכתבנו:

פירות שאין ראויות לאכילה אלא על ידי תקון ולא נתקנו כגון חרדל שלא נטחן והלוף שלא נתבשל והוא מין קטנית שאין ראוי לאכילה בעודנו חי אפילו לעופות שבבית אסור לטלטלם וכן הדין בפירות שאין מעושרות כמו שיתבאר במקומו:

גזרו חכמים שלא לעשות הבריא דבר של רפואה בשבת משום גזרה שמיחת סמנין ומ"מ עושה הוא דברים שהבריאים רגילים לעשותם אע"פ שהם מרפאין הן שיאכל דברים שהבריאים אוכלים אותם והם מרפאין מ"מ ושהוא מכוין באכילתם לרפואה וכן שמנים שדרך הבריאים לסוך בהם בשבת אע"פ שמתכוין לרפואה הא כל שאין דרך הבריאים לסוך בהם אסור:

מפשיטין אותה ממנו כו' נרא' לי דהא מתנית' אתי' אף למ"ד אין מסדרין ומשום השבת העבו' תני הכי שגם בהשבת העבוט אינו חייב לאהדורי בעיני' אלא מאי דחזי לי' ומאי דאמרן דעיל ודילמא עד שלשי' יום מהדר לי' בעיני כו' דחית' הות ולא איתוקמא הכי:

תא שמע אם חבל תחבול שלמת רעך וגו' בשליח בית דין הכתוב מדבר שהוא רשאי לחבול או אינו אלא אפילו בבעל חוב כשהוא אומר לא תבא אל ביתו לעבוט וגו' הרי בעל חוב אמור הא מה אני מקיים אם חבל תחבול בשליח בית דין אבל בעל חוב לא אלמא שליח בית דין מיהא ממשכן.
כתבתי זאת הברייתא כולה משום דקשיא לי עילוה מאי דגרסינן בריש תמורה אמר אביי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד מהני. דאי לא מהני אמאי לקי ורבא אמר לעולם לא מהני ואמאי לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא. ואקשינן והרי משכון דאמר רחמנא לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ותנן מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום אלמא קני ליה למשכון. ושני ליה שאני התם דאמר רחמנא עד בא השמש תשיבנו לו. משמע התם דתרווייהו סבירי להו דהאי אם חבל אפילו בבעל חוב והכא לא אשכחן תנא דאמר הכין אלא ההוא תנא דסבירא ליה כשמואל. ולהאי תנא דמוקי ליה בשליח בית דין וקסבר שליח בית דין ממשכן מנא ליה דבעל חוב אף על גב דעבר עליה בלאו מהני ליה מאי דעבד וכסות יום שקיל בליליא וכסות לילה ביום דילמא לא הדר ושקיל כלל. ואיכא למימר דסבירא ליה כאביי דאמר דאי עבד מהני והכי נמי מסתברא דהא האי תנא אחרינא דאידך ברייתא כי האי תנא סבירא ליה דשליח בית דין ממשכן ואפילו הכי אמר לא ימשכננו דברים שעושין בהן אוכל נפש.

ורבנן מחזיר את המחרישה ביום ומתניתין דברי הכל היא אלמא אף על גב דעבר עלה בלאו מהני ליה וקני. ואי קשיא לך הא דתניא לענין סדור נותן לו מטה ומטה ומצע לעשיר מטה ומטה ומפץ לעני ובמשנת ערכין גרסינן ומטה מוצעת לעשיר משמע מוצעת בכל צרכה בכר הכסת ושאר בגדים הצריכים לה כדאמרינן בעלמא מטה מוצעת לתלמיד חכם ובמנחות גרסינן הציעה שבע מטות וגרסינן נמי נותנים לו שני כלי אומנות מכל מין ומין והכא במתניתין היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד ומחזיר את הכר בלילה ושני כלים משמע אפילו שני כלי אומנות וקאמר נוטל אחד וכן מחזיר את הכר בלילה וכיון דמטה מוצעת מניחין לו כר למה ליה לא קשיא מידי דהתם בסדור בית דין כשבית דין יורדין לנכסיו ופורעין את המלוה מניחין לו שתי מטות ושני כלי אומנות ואין שם חורת יום ולא חזרת לילה וכן הא דתניא הכא נותן לו מטה ומטה וכו' סדור בית דין הוא דהא בשליח בית דין קמיירי ואין שם עוד מצות חזרה והא דקאמר לא ימשכננו דברים שעושים בהם אוכל נפש הכי קאמר שלא ימשכננו אלא אם כן יניח לו מה שצריך לון דהיינו שני כלים. אי נמי רישא לא איירי בסדור וסיפא איירי בסדור במי שהוא חייב כשיעור כל נכסיו ובאין בית דין גובין ומסדרין. אי נמי כולה ברייתא שלא בסדור והאי נותן לו מטה ומטה דקתני מחזיר לו בלילה קאמר דשתים צריכות לו בלילה האחת בכר מכסת והשנית ריקנית לאכול עליו בהסבה כדרכו אבל מתניתין דהכא בזמן שהלוה מוציא לו משכונו אי נמי שנכנס הוא ומשכנו שאפילו הוציא לו כל ביתו או משכנו כל ביתו קנה הכל במשכון ואינו מחזיר לו כלום אבל מחזירו לו בשעת מלאכה וכסות יום ביום וכסות לילה בלילה. ובמקום שבית דין מסדרין שוב אינו חייב להחזיר אף על פי שאין נותנין מטה לאשתו ובניו אינו נזקק להם. כן נראה לי. הראב"ד.

תנאי היא דתניא שליח בית דין הבא למשכן וכו'. ואם תאמר ולהאי תנא קרא דאם חבל תחבל דמשמע מתוך הבית מאי עביד ליה וכי תימא דקרא איירי בשעבר ומשכן אם כן תפשוט מינה בכל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ואלו בתמורה לא גמרינן לה מהאי קרא אלא מדכתיב השב תשיב מכל מקום. יש לומר דאפשר דמוקי לה לשכר כתף ופונדק ודיוקני בממשכן אפילו מתוך הבית כדאיתא לקמן. אי נמי סבירא ליה להאי תנא דאפילו נתחו הוציאו בחוץ מיקרי חבלה. הר"ן.

ונותן לו מטה ומטה וכו'. הא דלא חשיב הכא נמי כלי אומנות תנא הני והוא הדין לבל הנך השנויים בערכין ופרט אלו ואחר כך תנא הנך דרך כלל לקצר וכדתנא בסיפא כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבעל חוב. והרמב"ם פסק כמאן דאמר מסדרין ואפילו הכי כתב שאין שליח בית דין מניח לו אלא כלים שאי אפשי לו בלא הם כגון מטה ומצע ובגדיו שהוא לבוש. ונראה לי שהזקיקו לומר כן מה שראה כאן גבי שליח בית דין שמניח לו אלו ולא מנה כל שאר הכלים שמסדרין לו בית דין. ואינו מחוור כלל כמו שאמרנו. הרשב"א.

תני תנא קמיה דרב נחמן וכו'. פירוש שמניחין לו כלים כדי חייו שאין בית דין מוכרין אותן להגבות לזה חובו ואין שליח בית דין הבא למשכן ממשכן אותם כלים אבל מלוה אם משכן הכל מהני ליה ונוטל ומחזיר. אמר ליה בעל חוב זבוני מזבנינן ליה לאותם כלים שמשכן המלוה ממנו לאחר שלשים יום אף על פי שהם כלים הצריכים לו כגון כסות יום וכסות לילה סדורי מסדרינן ליה על כרחך כיון שמוכרן לאחר שלשים כסות עם וכסות לילה ואף על גב דליכא ביני ביני כגון כר בינוני שמע מינה אין מסדרין. ואקשינן ומי מזבנינן ליה והא קתני מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום אלמא לעולם מחזירין וכיון שמחזירין לעולם שמע מינה מסדרין שאלו משום מצות השבת עבוט בשלשים יום סגי שהוא בתורת משכון אבל הבא לגבות בבית דין לאמר ומן בית דין אין מחזירין אלא מדין סידור שאם אתה אומר אין מסדרין בא מלוה לגבות נוטל כל מה שיש לו משכנו על ידו או על ידי שליח בית דין מחזיר לעולם אלא ודאי מינה שמעינן מסדרין. ומפרקינן תנא כרבי שמעון בן גמליאל תנא קמיה דאמר מכאן ואילך מוכרן אלמא אין מסדרין. ואקשינן ודילמא עד שלשים יום מחזירן בעינייהו משום דכתיב השב תשיב לו מכאן ואילך מזבין מאי דלא חזי ליה כלומר שאם היה לו כר וכסת של משי וכלי מילת מוכרן ולוקח לו כר וכסת של כל אדם ולתנא קמא מחזירין לעולם בעינן משום דסבירא ליה כל ישראל בני מלכים הם ומסדרין ומשום דין סדור מחזירין לעולם כדפרישית ולתרווייהו מסדרין. ומיהו למאי דסלקא דעתין השתא דרבי שמעון בן גמליאל במחרישה דכספא לתנא קמא ודאי לא מחזיר בעינא דליכא מלכות אלא לכלי תשמישו והכי נמי מוכח בפרק מציאת האשה דליכא למימר במחרישה דכספא לא מקבלא עילוה אלא בדידה אלא הכי תנן מחזיר את הכר ואת המחרישה לעולם אמר רבי שמעון בן גמליאל משלשים יום ואילך אם יש מותר ביניהן מוכרן ולתנא קמא לית ליה מותר בראוי לון כגון כר וכסת ולעולם לתרווייהו מסדרין. ומפרקינן שאי אפשר לומר כן כדמפרש ואזיל. כך הוא פירוש השמועה וכך נראה מפירוש רש"י.

ושוב ראיתי בתוספות שהם נסכמים לפרש דלרבנן אם משכנו בתורת משכון בין על ידו בין על ידי שליח בית דין מחזיר לו לעולם דרחמנא אמר השב ואפילו מחרישה דכספא וזו היא תורת חזרא ואינו בכלל סידור אבל אם מתחלה בא לגבות נכסי לוה בתורת גוביינא גובה את כולן לדברי האומרים מסדרין מניח מטה ומטה וכו'. ורבי שמעון בן גמליאל סבר אף על פי שבתורת משכון בא לידו משלשים יום ואילך מוכרן בבית דין. ולפי לשון זה רבנן דמתניתין לא מוכחי אי סבירא להו מסדרין או לא. ואם תשאל לרבנן וכי בשביל שנטלו בתורת משכון הפסיד אין הכי נמי דרחמנא אמר השב את העבוט אלא אם רצה מחזיר את הכר אפילו ביום וירד לבית דין ויגבוהו חובו. ואם תשאל אם כן למה ממשכנין. פעמים שבית דין נותנין לו זמן או שהמלוה מתירא שמא יבריח נכסיו ומצאו בשוק ומנתחו או שהוא רוצה ליפרע ממנו מעות או קרקע ובין כך ובין כך ממשכן שלא תהא שביעית משמטתו ולשון הגון הוא. הרמב"ן.

וזה לשון הר"ן: ודילמא עד תלתין יומין מהדר ליה וכו'. עד מאי דחוי ליה. כלומר אבל לתנא קמא אפילו מאי דלא חזי ליה מחזיר לעולם משום דסבירא ליה דכל ישראל בני מלכים הם. ואם תאמר וכיון דאסיקנא במחרישה דכספא היכי אפשר דלתנא קמא מחזיר לעולם דהא בפרק מציאת האשה מוכח דלא שייך למימר לא מיקבלא עילואי במחרישה דנספא וליכא למימר בני מלכים בכהאי גוונא. ויש לומר דאין הכי נמי והכי קתני מחזיר את הכר ואת המחרישה בראויין לו לעולם ומשכחת לה בכר אפילו חשוב ביותר דכיון דכלי תשמישו הוא שייך למימר ביה בני מלכים ומחרישה משכחת לה דוקא בכדרכה ורבי שמעון בן גמליאל סבירא ליה ששניהם שוין ובין בזה ובין בזה מזבין מאי דלא חזי ליה ומהדר ליה מאי דחזי ליה ובמחרישה משכחת לה במחרישא דכספא. ולפי מה שכתבנו במשנתנו בשם התוספות אין אנו צריכין לכל זה דלתנא קמא משכחת לה דמחזיר לעולם אפילו במחרישה דכספא ולאו משום דכל ישראל בני מלכים הם אלא שכיון שבתורת משכון בא לידו מחזיר לעולם אבל אם בא לגבות גובה כדינו. עד כאן.

מתקיף לה רב חגא ולימא ליה וכו'. למאן דאמר מסדרין מקשים דלימא ליה לאו עלאי דידי רמית טפי מכולי עלמא. איברא אין דבר ברור הוא דעליה דידיה רמא רחמנא דכתיב ולך תהיה צדקה כלומר ועליך הצדקה הזאת לעשותה וכמו שהטיל עלי צדקת החזרה כך צדקת הסידור מוטלת עליו לבקש לו שותפים. הראב"ד.
כללא דשמעתא קיימא לן כשמואל דאמר מלוה לא ימשכן ולא ינתח ושליח בית דין לא ימשכן אבל ינתח דאף על גב דפליגי בהא תנאי הא פסק שמואל כמאן דאמר אפילו שליח בית דין לא יכנס ולא אשכחן אמורא דפליג עליה. ואין שליח בית דין נוטל מה שבית דין מסדרין ומניחין ללוה ומה הן הכלים שמסדרין בגדים שהוא לבוש אם ראויין ואם לאו כגון שהוא לבוש איצטליתא דמילת מפשיטין אותה ממנו ומוכרין אותה ולוקמין מתוכה איצטלית הראויה לו וכן כסות יום וכסות לילה ולא כולן אלא נוטל אחד ומניח אחד. ואם כלי אומנות הם מניח לו שנים שנים מכל מין ומין. ואם שליח בית דין ממשכן כך מניח לו זולתי שאינו מוכר עכשיו בשעת משכונא כלום אלא מניח לו בגדיו שהוא לבוש וכליו כמו שהן כר וכסת ואפילו מוזהבת עד שיבא לגבות ובית דין מגבין מה שאינו ראוי לו ומניחין מה שראוי לו. וכן כששליח בית דין ממשכן לא ימשכן כלים שעושין בהן אוכל נפש ואפילו הן מאה והוא שצריך לכולן אבל אם אינו צריך לכולם מניח לו את שהוא צריך ונוטל השאר. ודוקא בשעת משכונא אבל בשעת גבייה גובין מהן כמו שגובין משאר כלים דלא אמרה תורה אלא לא תחבול ריחים ורכב אבל לגבות מהן לא אסרה אלא שמסדרין לו בהן כבשאר כלי אומנות וזהו ששנינו ומחרישה ביום רבי שמעון בן גמליאל אומר אף לעצמו אינו מחזיר וכו' ולא פליגי רבנן אלא בחזרה דמשכון ואמרו שמחזיר לעולם ולא אמרו דברים שעושין בהם אוכל נפש אלא בכלים כגון מחרישה וצמד של פרות וסכין דאשכבתא אבל פרה החורשת וחמור וספינה וכיוצא בזה לא דנכסים נינהו וכל אלו שאמרנו שאין ממשכנין הני מילי בשעה שהם ראוים לה וכשמחזירן מחזירן לעולם כל ימי חיי הלוה כתנא קמא דמתניתין. וכל אלו שאמרנו שאין ממשכנין אם נתנן לוה מעצמו נוטלן ומחזירן כסות יום ביום וכסות לילה בלילה והוא הדין לכלים שעושין בהן אוכל נפש. משכנו חייב להחזירו לו לעולם כמו שאמרנו ואם בא לגבות מחזירו אצל בעלים כסות יום אפילו בלילה הכסות לילה אפילו ביום ויורד לבית דין ומגבין לו חובו כיצד נותנים זמן לבעל חוב שלשים יום שהוא זמן בית דין הביא מעות פורע ואם לאו מגבין לו מהם את תובו כלים שאין עושים בהם ממש אוכל נפש כגון כוסות וצלוחיות ואף על פי שהם צריכים לו וכן סכינים ממשכנים אותם וגובים מהם ואין מניחים לו מהם כלום ואם משכן ממתין שלשים יום ומוכרם בבית דין ואינו מוכרם מיד דהרי זה כמלוה על המשכון סתם וסתם מלוה שלשים יום וכן כתב הרמב"ם. ערב ממשכנין אותו וכן לשכר כתף וכו' ואם זקפן עליו במלוה הרי הם דמלוה. וכל אלו שאמרנו במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו נוטל ואינו מחזירן ונוטל ממנו אפילו דברים שעושים בהם אוכל נפש. הרשב"א ז"ל.

בד"ה מטה ומטה כו' בעני שבישראל דלא יהיב ליה אלא מטה ומפץ משום דהתם קודם כו' עכ"ל כן הגיה מהרש"ל והוצרכו לומר בעני שבישראל משום דלא תקשי מפץ אמצע בעשיר דהכא מיהו עיקר תירוצם בחדא מטה דקודם שנשאת לו לא היה לה אלא חדא מטה הוא דוחק גדול אמאי פסיק' ליה התם דלא חשה לדשמואל קודם שנשאת ולא היה לה אלא חדא מטה ובפי' נ"י הביא דברי התוס' בל"א וז"ל ובמשרה אשתו ע"י שליש דלא תני אלא מטה א' תירצו התוס' דהתם בעני שבישראל שלא היה לו אלא מטה א' קודם שנשאת לו עכ"ל ונראה לפרש דבריהם לפ"ז מדמפרש לה התם במתני' בעני שבישראל משמע דאיירי בעני שבעניים שהוא עני ביותר ועל דעת זו נשאת לו שלא היה לו אלא מטה אחת וגם לה לא יתן רק מטה אחת משא"כ הכא דמיירי בנעשה עני בשעת הגבייה ובשעת הלואה לא היה עדיין עני ודו"ק:

גמרא דלמא ה"ק עד ל"י הדר ליה בעיני'. משמע דלת"ק לעולם כן כ"ז שמחזיקן רק למשכון ולא לגוביינא אך לפי מאי דמסיק י"ל דלא מיירי כלל בשיראין ובדכספא ואפי' במשכון לא הדר ליה בעיני' וכת"ק דר"ע ורי"ש לפי' התוס' לקמן בד"ה מהו ע"ש:

גמ' שם אס"ד א"ל לרשב"ג כו' ליכא מידי דל"ח ליה דא' אביי כו' כולהו ס"ל כו'. ק"ל לפמש"כ הר"ן בפ"ק דסוכה על הא דא' אביי שם ר"י כו' כולהו ס"ל סוכה ד"ק בעינן דהאי לישנא משמע דאין מודין זל"ז לא פריך הכא מידי דדלמא רשב"ג ל"ל הא דרי"ש ור"ע:

רש"י ד"ה תנא כר"ש תנא קמיה. כצ"ל:

רש"י ד"ה בעיניה. אם חבל כסות כו'. נ"ל דצ"ל כסת עמש"כ במשנה ומש"כ בדבור שאח"ז א' של צמר וא' של קנבוס אולי כוונתו על הב' מטות א' דאכיל עלה וא' דזג עלה ועיין כתובות (סה) ובתוס' ד"ה מפץ:

רש"י ד"ה אי א"ל לרשב"ג האי סברא. כצ"ל:

תד"ה נימא. אלא נראה דאר"ע ורי"ש פריך כו'. יותר הנל"פ דאעיקר סדור קפריך מ"ש דהטילו על המלוה יותר מעל כל העם:

שם ע"ב מתקיף כו' ולימא ליה לאו עלי קרמית כו'. ותמוה כמ"ש תוס' ותירוצם ג"כ אינו מובן דמה חילוק בין אצטלא דק' מנה בין פחות כיון דחזיא ליה לרבי שמעון בן גמליאל. וי"ל דעל השבת עבוט לא קשה כיון דמלוה אין רשאי להשתמש הוי זה נהנה וזה לא חסר מה שמחזיר כר בלילה כו' ואף אם יחסר מעט ע"י תשמיש לא יפסיד חובל כדאמר לעיל ק"ד כל קביל כו'. ולא שייך לאו עלי כו'. דהא לגר אמר בש"ס דמצוה להחיותו כיון שהפסדו מועט ולגר הריוח יותר שמותר להקדים פשיטא כו' וכן בהנ"ל מצווה יותר דזה נהנה כו' והפסד לו מעט כנ"ל. רק אדין סידור פריך שרוצה להפרע חובו ויפסיד משום החייהו כו' פריך דהמצוה לפרנסו אינו מוטל עליו יותר מעל הציבור כנ"ל. ומשני איברא כו' כיון דקרי' צדקה דמיניה ילפינן דקונה משכון ומכל מקום חייבתו תורה להחזיר מדין צדקה וע"כ אף דחסר הרבה ציותה תורה ולא דמי להא דגר תושב דהתם אמר דל"צ קרא כו' א"כ ג"כ שוה לאחרים ואעפ"כ עליו רמיא כנ"ל:

עוד י"ל דגם על דין סידור גרידא לא פריך דילפינן מערכין. אך לכאורה לא דמי לשם שנידן בהשג יד שפיר אינו מחויב ליתן מה שצריך לו וממילא אין חיוב עליו כלל. משא"כ בחוב דאף שיסדרו מ"מ נשאר חייב א"כ עדיין פריעת בע"ח מצוה שיתן כל שיש לו כמו בשבועה ולכך י"ל דכיון דבע"ח דינו בזוזי רק נכסוהי ערבין ביה ומיניה גם במטלטלין ולהרבה פוסקים גם מטלטלין שיעבוד דאורייתא וא"כ י"ל שפיר דאין מתחיל ערבות כלל על כסות וכה"ג הצריך לו מדין מדור ודמי לערבון כנ"ל. ולא שייך עצמו דמית דממילא שלו שאינו ערבים כנ"ל. רק אהא דאמר דלרבנן דרבי שמעון בן גמליאל מזבנין אצטלא דק' מנה וזבנין ליה אחריתא דחזיא ליה ע"ז פריך כיון שנמכר ויש מעות צריך לשלם משום פריעת בע"ח שוב למה יקנה לו כו' לאו עליו רמי' וכמאן דאמר בבבא בתרא גבו מעות יש לו דזוזי אוזפי' כו' ומשני דגם זה רמיא עליה דלך תהיה כו' דקני משכון ומ"מ מחויב כנ"ל:

עוד י"ל דעל סידור לא קשה דרק שאינו נוגש החוב וממילא נשאר ללוה. רק אהא דאמר דלרבנן במשכנו אצטלא דק' מנה ורוצה לפרע לגוביינא מזבנין ולוקחין לו אצטלא דחזי ליה א"כ אצטלא השניה נותנין ללוה לחלוטין מדין סדור שאינו רשאי עוד למשכנו. דכיון שרוצה לגבות המותר שוב ללוה מדין סדור ע"ז פריך כיון שכבר קנו משכון שלא בשעת הלואה מדר"י א"כ נותנין ללוה משל מלוה מה שכבר שלו ולאו עליה רמיא. ומשני איברא כו' משלו כנ"ל:

לא שליח ב''ד כמלוה. והכי קאמר בחוץ תעמוד אתה והאיש שהוא שליח ב''ד ואשר אתה נושה בו יוציא אליך: הרי בעל חוב אמור. שאינו רשאי: הכתוב מדבר. שהוא רשאי ליכנס לחובלו והכי קאמר קרא אם חבול תחבול על ידי שליח ב''ד עד בוא השמש תשיבנו לו: שנאמר בחוץ תעמוד והאיש. שהוא שליח בית דין גם הוא יעמוד בחוץ: לא ימשכננו כלים שעושין בהן אוכל נפש. דאיתרבו מכי נפש הוא חובל: מטה ומטה. לקמן הוא מפרש אחת לאכול ואחת לישן: מצע. של לבד שקורין פולטר''א במקום שאין כסתות: לעשיר. שהורגל במצעות: ומפץ . לעני. לפי מה שהורגל דגבי ערכין כתיב ואם מך הוא מערכך ודרשינן (ערכין דף כד.) החייהו מערכך גזבר הבא למשכנו כשאין ידו משגת והוא נידון בהשגת יד דכתיב (ויקרא כז) והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן משייר לו כדי חייו ונוטל השאר ויצא ידי הקדש ואפי' העשיר לאחר שאמדוהו ונטל מה שבידו ומינה נמי גמרינן לבעל חוב שמשיירין לו כדי חייו כדאמר לקמן (דף קיד.) דגמר מיכה מיכה: לו. הוא צריך ליתן מטה אבל לא לאשתו ולבניו דהחייהו כתיב ולא הוטל על המלוה להחיות את בני ביתו: שמסדרין. שמין להניח לו צרכי חייו לשון והעריך אותו לישנא אחרינא שמשרדין לשון שריד ושתיהן שמעתי: אדרבה עיקר סידור בערכין כתיב. כדפי' לעיל: למאן. המטה השנית: מיתנא רטיבא דכיתנא אחרציה. חבל לח של פשתן על מתניו: אהינא. תמרא: אליבא ריקנא. קודם אכילה: ולא מסגי ארבעה גרמידי. קודם שישן הלכך יהבינן ליה מטה שניה ומושיבה ברחוק ארבע אמות ממקום אכילתו ועל כרחו ירגיל לעמוד וללכת במשכב ולא יישן על מטה שאכל: זבוני מזבנינן ליה. לאחר שלשים יום אף כלים הצריכין לו כדתנן משלשים ולהלן מוכרן: תנא כרבן שמעון תני תנא קמיה. דרב נחמן להך מתני' רשב''ג אומר כדרך שמסדרין וכו': זבוני לגמרי. שלא ישאיר לו לפי צרכו בצמצום: בעיניה. כמות שהיא חשובה אם חבל כסות של מעיל יחזיר לו הוא בעצמה: מהדר ליה מאי דחזי ליה. ימכור לו של שיראין ויתן לו אחת של צמר ואחת של קנבוס: אי אית ליה לרבן גמליאל האי סברא. לסדר לבעל חוב: ליכא מידי דלא חזי ליה. מאחר שהורגל בו דהא שמענא ליה דאמר כל ישראל בני מלכים הם דאמר אביי וכו': לא את הלוף ולא את החרדל. מטלטלין בשבת שאינם ראוים היום לא זה לבשל ולא זה לטחון לוף מין קטנית ואינן ראוין למאכל כשהוא חי ואפילו לעופות: לעורבים. וישראל בני מלכים ויש להם לגדל עורבים לנוי ולשחוק: שכן דרכן לסוך בחול. בלא שום מכה הלכך כי איכא מכה נמי לא מוכחא מילתא דלרפואה עביד (דכי גזרו) רבנן משום שחיקת סממנין: מפשיטין אותה ממנו. לפרוע לבעל חוב את חובו: בשלמא כר וכסת. דתנן במתניתין איכא למימר מוכרן דקאמר רשב''ג לביני ביני קאמר לקנות גרועה הימנו וביני ביני יטול בחובו: אלא מחרישה. דקתני במתניתין ועלה קאמר רשב''ג מוכרן מאי ביני ביני איכא: ונימא ליה. מלוה: לאו עלי דידי רמית. לפרנסך:

מטה ומטה. בפ' שום היתומים (ערכין דף כג:) לא תני אלא מטה המוצעת משום דמוצעת לא שבקינן ליה אלא אחת כדאמר נמי הכא מטה ומטה ומצע ובפ' אע''פ (כתובות דף סד:) גבי משרה אשתו על ידי שליש בעני שבישראל דלא יהיב לה אלא מטה ומפץ משום דהתם קודם שנשאת לו לא היה לה אלא חדא מטה: השתא זבוני מזבנינן הכסת והכר שיש לו בעין סדורי מסדרינן בתמיה פירוש ואנן נסדר לו להניח מן המעות כדי לקנות כסות לצורך שנים עשר חדש כמו שעושין בערכין: נימא ליה לא עלי דידי רמית. לאו אמתני' פריך אמאי מחזיר לו הכר דא''כ למה המתין עד כאן ועוד דמה צריך טעם על מצות המקום ועוד וכי לא ידע דכתיב (דברים כד) ולך תהיה צדקה אלא על כרחך ידע ואפילו הכי מקשה ליה וא''כ מה מתרץ לו אלא נראה דארבי עקיבא ורבי ישמעאל פריך דאמרי כל ישראל בני מלכים הם וכולן ראוין לאותה איצטלא ואמאי כיון דאינו לובשה אלא לכבוד ולנוי בעלמא למה יש לנו לומר שכל זה הטיל הכתוב על המלוה כיון שלא פירש הכתוב בהדיא ולא היה שייך עליו יותר מעל אחר כיון דסגיא ליה בלאו הכי ומשני גם באיצטלא שייך לומר לך תהיה צדקה והטיל עליו הכתוב שלא למנוע ממנו הנוי והכבוד והתענוג שהורגל בו עד עתה:

בבא מציעא קיג ע"ב