בבא מציעא קיח ע"ב

דף קיח - ב

ואם תאמר, אם כן מה אמרו לו חכמים בלשון "אתה אומר", שמשמעו כאילו הקשו לשיטת רבי יוסי, שאינם באים משל ציבור, והרי אף הוא סבר שהבטה בהפקר לא קני, ואם כן לא זכו בהן השומרים, ונמצא שבאים משל ציבור? תשובתך, הכי קאמרי ליה: מדבריך קשה לדברינו, כיון שלשיטתינו אם ישמרו בחינם אין באין משל צבור. כיון שלשיטתינו שתקנו חכמים שישלמו להם שכר, וזה שמר בחינם, נמצא שתרם את שכרו להקדש, ובשכר זה אין לציבור חלק, והיאך יקנו בו קרבנות ציבור ^[62].

וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן, חוששין לבעלי זרועות איכא בינייהו:

מתניתין:

המוציא זבל לרשות הרבים, המוציא מוציא והמזבל מזבל. כלומר - אין לו רשות להניח את זבלו ברשות הרבים, אלא מיד כשמוציא לרשות הרבים צריך שיהיה מזומן שם להוליך את הזבל לשדה כדי לזבל ^[63].

אין שורין טיט ברשות הרבים, ואין לובנים לבנים. אין מניחים את הלבנים כדי שיתיבשו בשמש ברשות הרבים.

אבל גובלין טיט על מנת לבנות בו מיד, ברשות הרבים, אבל לא כדי לעשות בו לבנים, כיון שמשהה אותן ברשות הרבים עד שיתיבש ^[64] ו.

הבונה בית, וצריך להשתמש ברשות הרבים לצורך עציו ואבניו ברשות הרבים, המביא אבנים מביא, והבונה מקבלן מידו, ובונה מיד. אבל אסור לו להשהות את האבנים ברשות הרבים.

ואם הזיק, משלם מה שהזיק. כמבואר במסכת בבא קמא, שכל המקלקלים ברשות הרבים, אף על פי שעושים ברשות בית דין חייבים לשלם.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף מתקן הוא את מלאכתו, הבונה ברשות הרבים רשאי לתקן ולזמן את צרכי מלאכתו לפני שלשים יום. ואינו חייב בנזקים.

גמרא:

נתבאר במשנה, שאסור לאדם להשהות את זבלו ברשות הרבים.

והוינן בה: לימא מתניתין דלא כרבי יהודה ^[65].

דתניא, רבי יהודה אומר, בשעת הוצאת זבלים, אדם מוציא זבלו לרשות הרבים, וצוברו כל שלשים יום ^[66] , כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה. שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ, שלא יהיו מקפידים על כך.

ודלא כמשנתנו, שאסור להשהות את זיבלו ברשות הרבים.

ודחינן: אפילו תימא [אפילו אם תאמר שמשנתנו] כרבי יהודה, מודה רבי יהודה שאם הזיק חייב לשלם. והמשנה נתנה לו עיצה טובה שלא להשות את זבלו ברשות הרבים, כדי שלא יתחייב בנזקיו.

ומקשינן: והתנן, מודה רבי יהודה בנר חנוכה שהניחו ברשות הרבים והזיק שהוא פטור, מפני שהוא עושה ברשות.

ומדייקת הגמרא: מאי לאו, רשות דבית דין. ומבואר, שבכל מקום שעושה ברשות בי"ד פטור מנזקיו. ולא כדברינו לעיל!? ודחינן: לא! רשות דמצוה. אבל העושה ברשות בי"ד חייב בנזקיו.

ומקשינן: והרי תניא: כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים, אם הזיק חייב לשלם. ורבי יהודה פוטר. ומבואר להדיא, שדעת רבי יהודה שהעושה ברשות בי"ד פטור מנזקיו.

אלא מחוורתא [ברור] שמתניתין דלא כרבי יהודה.

אמר אביי: רבי יהודה, ורבן שמעון בן גמליאל, ורבי שמעון, כולהו סבירא להו, כל מקום שנתנו לו חכמים רשות להניח את חפציו, והזיק, פטור.

מפרטת הגמרא: רבי יהודה, הא דאמרן [הנזכר לעיל "כל אלו שאמרו וכו', ורבי יהודה פוטר"].

רבן שמעון בן גמליאל - דתנן במשנתנו: רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום. וקאי על דברי תנא קמא שאמר - "ואם הזיק משלם", ואמר רבן שמעון בן גמליאל שלא רק שאינו משלם, אלא אף מתקן את מלאכתו שם שלשים יום ^[67].

רבי שמעון - דתנן במסכת בבא בתרא: לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן יש על גביו חלל גובה ד' אמות מהתנור לעליה.

היה מעמידו בעלייה, צריך שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים. ובכירה - טפח.

ואם הזיק, משלם מה שהזיק.

רבי שמעון אומר: לא אמרו כל השיעורים הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם.

תנו רבנן: החצב [החוצב אבן מן ההר] שמסר את האבן לסתת [המרבעה ומחליקה], והזיקה האבן, או נשברה, הסתת חייב בנזקיה.

וכן הסתת שמסר לחמר [המוליכה למקום הבניה] , החמר חייב. החמר שמסר לכתף [סבל המגיש את האבן לבנאי] , הכתף חייב. הכתף שמסר לבנאי, הבנאי חייב. הבנאי שמסר לאדריכל [אבי האומנים, המכוון כל אבן למקומה] , אדריכל חייב. ואף על פי שכולם שותפים במלאכה זו, כמו שיתבאר, שהרי קיבלוה בקבלנות, מכל מקום אין חייב אלא מי שהיתה מסורה לו, כיון שכחו הוא, הנזק מוטל עליו בכל אופן שיארע. שהרי אדם מועד לעולם.

ואם הניח אבן על הדימוס [שורת הבנין] והזיקה, כולן חייבין לשלם. כיון שכולם שותפים במלאכה, וקיבלו עליהם ביחד את אחריותה.

ומקשינן: והרי תניא, שאם הניח את האבן והזיקה, אחרון חייב וכולן פטורים?

ומשנינן: לא קשיא, כאן [בברייתא, דאמרינן שהאחרון חייב] מדובר בשכירות. ואז כל בעל מלאכה עומד בפני עצמו. וברגע שסיים את מלאכתו פגה אחריותו.

אך כאן [במשנה] מדובר כשקיבלו עליהם בקבלנות. וכולם שותפים במלאכה, ולכן כולם אחראים על נזקיה. ^[68]

מתניתין:

שתי גינות זו על גב זו, ויש מדרון המפריד בין שתי הגינות, והירק גדל בינתים באותו מדרון.

רבי מאיר אומר: הירק של העליון.

רבי יהודה אומר: הירק של התחתון.

אמר רבי מאיר: הרי אם ירצה העליון ליקח את עפרו, אין כאן ירק. ולכן נוטל הוא את הירק.

אמר רבי יהודה: אם ירצה התחתון למלאות את גנתו, אין כאן ירק. ולכן יטול הוא את הירק.

אמר רבי מאיר: מאחר ששניהן יכולין למחות זה על זה, רואין מהיכן ירק זה חי, וממקום שהוא גדל, העליון - לו ינתן.

אמר רבי שמעון: כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול, הרי הוא שלו. וכרבי מאיר, הואיל ומעפרו הוא חי. והשאר של תחתון. כיון שהעליון מפקירו לתחתון ^[69]. מפני שגנאי הוא לו ליטול רשות ליכנס לתוך של חברו וליטול ^[70].

גמרא:

אמר רבא: בעיקרו [שרשי הירק], כולי עלמא לא פליגי דעליון הוי.

כי פליגי - בנופו. ענפי הירק, הניזונים מאוירו של התחתון.

רבי מאיר סבר, שדי [השלך את] נופו בתר עיקרו. וכיון שעיקרו משל עליון, אף נופו של עליון.

ורבי יהודה סבר, לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו.

ותניא נמי גבי מקח וממכר כי האי גוונא, מצאנו מחלוקת כעין זו גם גבי מקח וממכר: ^[71] דתניא, הקונה אילן אחד בתוך חצר חברו, והרי הקרקע של חבירו והאילן שלו. ולכן, אם יש אילן קטן נוסף, היוצא מן הגזע, סמוך לקרקע שלשה טפחים, או מן השרשין, הרי אלו של בעל הקרקע. דברי רבי מאיר. דסבר רבי מאיר "שדי נופו בתר עיקרו".

רבי יהודה אומר: מן הגזע, של בעל האילן. ומן השרשין, של בעל הקרקע. דלא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו.

והא דאמרי' בחששא לבעלי זרועות קמיפלגי. ה"פ: דאי לא יהבינן להו אגרא אתו בעלי זרוע ואמרי הקדש בהבטה לא קני וא"א שלא ימצאו עומר ושחי הלחם ממקום אחר מאי מפסיד הקדש ושקלי להו אבל כי יהבינן להו ד' זוזי מתרומת הלשכה חיישי בעלי זרועות לפסידא דהקדש ולא נגעי בהו כנ"ל:

מתני' דלא כר' יהודה משום דקתני המוציא מוציא והמזבל מזבל ואלו שלא בשעת הוצאת זבלים אסור הוא להוציא כלל ומתרצי' מודה ר' יהודה שאם הזיק חייב לשלם כלומר ולהכי קתני המוציא מוציא לומו' שאם שיהא את זבלו חייב לשלם, כך פרש"י ז"ל, ולישנא דגמ' לא דייקא הכי.
ולי נראה דקס"ד יהושע אוהב את ישראל היה ואין ב"ד מתנין לאדם לשהות זבלו ברה"ר כדי לחייבו מאה מנה בנזקו אלא מדקא יהבינן רשותא טובא ש"מ פטור מלשלם ולא מקשי' כלל מן המוציא מוציא ואיכא למימר מתני' שלא בשעת הוצאת זבלים ולדברי הכל כדמתרצי' בהמניח את הכד (חסר) ומודה ר' יהודה שאם הזיק חייב לשלם ואע"ג דאית ליה רשות טובא לשהותו (חסר) האי תירוצא והדרי' לסברא קמא דכל שנתנו חכמים רשות לזמן (חסר) אם הזיק פטור משום הכי מנינן רשב"ג דמתני' דקאמר מתקן הוא מלאכתו לפני ל' יום בשיטה דפטור מלשלם, ורש"י ז"ל דחק מדוקיא דאף מתקן:

אמר רבא בעקרו כ"א לא פליגי וכו'. קשי' לן עלה הא דגרסי' בפ' המביא תניין גבי עציץ נקבו בארץ ונופו בח"ל דאיפליגו בה אביי ורבא דרבא סבר מאוירא קא ינקי ואמרינן עלה בדאשרוש כ"ע לא פליגי פי' דבתר עקרו אזלי' ואקשי' התם בגמר' ולא פליגי והא תנן. ר"מ אומר של עליון ר' יהוד' אומר של תחתון ומפרקי' התם כדקתני טעמ' מה אם ירצה וכו' והכ' אמר רבא גופי' דבהא פליגי אי שדינן נוף בתר עיקר או לא ועוד אמאי לא אותבי' התם מהא דתנן גבי ערלה כה"ג.
ואיכא למימר לעולם עיקר יניקה בדאשרוש ממקום עקרו הוא ולא מאוירו לדברי כולם כדתנן מאין ירק זה חיה דמשמע דר"י נמי מודה דממקו' עקרו חיה שאם אינו מודה היאך אמר לו מאין חיה לימ' ליה מאוירו של זה אלא ש"מ בתר עיקר אזלי לענין יניקה לפיכך גבי מעשר אזלי' בתר עיקר שהדבר תלוי ביניק'.
אבל בשתי גנות זו ע"ג זו בהא פליגי ר"מ סבר כיון שאין הלה יכול למחות על מקו' עקרו שהוא בתוך שלו ומשם הוא חיה אזלי' בתר עיקר ושדיגן נוף בתר שרשי' אע"פ שהלה יכול למחו' על מקו' הנוף ור"י סבר הגדל בשל זה לזה והגדל בשל זה לזה אע"פ שעיקר יניקתו ממקום שאין לזה בו כלום הואיל ואף הוא יכול למחות על הנוף למלאת גנתו עפר.
ולא אשכחן בנוסחי דייקני ר' יהודה סבר לא אמרי' שדי גופו וכו, ומאן דגריס ליה ה"נ מפרש כדאמרן, ותנן גמי כה"ג דאמר ר"מ מן הגזע ומן השרשי' של בעל האילן קטן זה אף ע"פ שבאוירו של זה הוא עומד בתר עיקר שדינו ליה ועיקרו באילן הגדול הוא ומשם הוא יונק שהשרשים יונקים מן הקרקע והוא יונק מן השרשים ור' יהודה סבר מן הגזע של בעל האילן דה"ל כענפים שלו שאם הגדילו לא ישפה שע"מ כן לקח ומן השרשים של בעל הקרקע שכיון שהקרקע שלו ויכול למלאת מקומו אבנים ואין כאן אילן זה אין אומרי' עיקר השרשים שהוא יוצא משם לבעל אילן הם הואיל וברשותו של זה הוא גדל. ועוד שבכאן עיקר יניקת הכל מן הקרקע הוא ואין לו לזה בה אלא יניקת שרשי אילן הגדול שמכ' לו בלבד ותנן נמי גבי ערלה כה"ג אילן היוצא מן הגזע ומן השרשים פטור מן הערל' ובהך טעמא שייכא וטעמיה דר' יהודה בהך דבפ' המוכר את הספינ' ובהך דעלה עדיף מטעמא דמתני' דאע"פ שאילן זה בתוך של זה הוא נטוע עיקר יציקת הכל מקרקעיתו של זה הוא והיינו דלא אקשי' בגמ' תרתי בממונא למה לי.
ובהכי סלקאשמעתא שפיר, ולא כדברי רש"י שמחק והגיה בדר"מ מן הגזע ומן השרשים של בעל הקרקע וכן במתני' דערל' ועיקר גירסת דשמעתא ופירושא דיליה כדכתיבנ'. והיינו דקאמרי אבל ערלה דאיסורא אימא מודה ליה לר' יהודה אלמא ר"מ בערלה לקולא אזיל ופטור מן הערלה גרסי'.
והא דקאמרי' ותנן נמי גבי אילן [כה"ג]דתנן וכו' אינה משנה אלא מפני ששנינו מקצתה בפ' המוכר את הספינ' דקתני והיוצא מן הגזע שלו ומן השרשים של בע"ה רבי יהודה קתני לה מדריש' ר"מ הוי סיפא לאו ר"מ דקתני ריש' רמ"א קנה קרק' ומ"ה אייתו בגמ' הך בריתא בסתם מתני' משום דבמתני' רמיז' וכן זו של ערל' אינה משנה ואטו לתא דהאיך אמרי' דתנן.
וכיוצא בה בפ' האומר [סג.] בקידושין דתנן האומ' לאשה הרי את מקודשת לי לאח' שאאגייר וכו' ר"מ אומר מקודשת ר' יוחנן הסנדלר אומר אינה מקודש' סתם וליכא התם לא ר"מ ולא ר' יהודה ולא ר' יוחנן הסנדלר אלא משום דעיקרא נשנית במשנתנו ושלא כדברי ר"מ. אמר תנן לומר לך הך ברית' מתני' היא אלא דלא פריש במתני' ופי' בברית' בהדיא ויש אחרת כיוצא באלו בפ' הספינ' בההיא דאמר אביי התם אלא מעתה סיפ' דקתני ור' אלעזר ב"ר שמעון מחליף ולא סיפ' היא דלא מתניין כדמייתי לה בגמ' דוק ותשכ'.
והא דתנן הכא ר"ש אומר כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הוא שלו. פרש"י ז"ל דכדר"מ ס"ל אלא שהוא מפקיר השאר לתחתון שגנאי הוא ליטול רשות ליכנס לתוך של חברו ולא מחוור לי דקא קי"ל גבי אילן מן הגזע של בעל האילן ומן השרשי' של בעל קרקע כר' יהודה והכא קי"ל כר"ש וא"ת דהתם משו' דעדיף טעמי' דר' יהודה משום שמקרקעו של זה יונקי' הדכתבי' אנן לעיל אכתי לא ניחא דא"כ אמאי אמרי דבי ר' ינאיובלבד שלא יאנס הרי כיון שהוא יכול ללקוט אפי' באונס אינו מפקיר וכן אם מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו אמאי הוי של תחתון פשיט' דעליון בעי למהוי אלא הא דר"ש בדר' יהודה שייכא וטעמיה משו' דתחתון אפקורי מפקר גבי עליון הואיל וידו מגעת שם והוא סבור שהיא שלו הואיל ועקרו בתוך שלו דמימר אמר תחתון עליון שקיל ליה ואם תקניטנו ואסור עליו תפיסת ידו יטול את עפרו כנ"ל לפרש שמועה זו:

המשנה השמינית והכונה בה להתחיל בביאור החלק הרביעי ואמר המוציא זבלו לרשות הרבים המוציא מוציא והמזבל מזבל אמר המאירי המוציא זבלו לרשות הרבים המוציא מוציא וכו' ר"ל שאינו רשאי לשהותו אלא מתנה עם המזבל שיזבל תיכף להוצאתו ואעפ"כ אם הזיק חייב לשלם ומשנה זו אינה הלכה שכבר התבאר בבבא קמא שבשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלשים יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה ומ"מ אם הזיק משלם מה שהזיק שכל אותם שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים כגון שמוציאין זבלן או פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהם בימות הגשמים אם הזיקו חייבים לשלם ולא סוף דבר ברשות בית דין אלא אף ברשות מצוה כגון נר חנכה וכמו שהתבאר שם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה התשיעית והכונה בה ככונת מה שלפניה אין שורין את הטיט ברשות הרבים ואין לובנין לבנים אבל גובלין טיט לרשות הרבים אבל לא ללבנים אמר המאירי אין שורין את הטיט ברשות הרבים וענין זה הוא שהיו שורין את הטיט במים ומהפכין בו ומעמידים אותו צבור וכן אין לובנין לבנים והוא ששוטחין אותם ליבש אבל גובלין את הטיט ברשות הרבים כלומר שיגבלהו לתתו מיד בבנין אבל אין גובלין אותו ברשות הרבים לצורך לבנים וכן הלכה ואין צריך לומר שאם הזיק משלם שהרי אף במה שברשות כן:

זהו ביאור המשנה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה העשירית והכונה בה ככונת מה שלפניה הבונה ברשות הרבים והמביא אבנים המביא מביא והבונה בונה ואם הזיק משלם מה שהזיק רשב"ג אומר אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום אמר הר"ם רשב"ג סבר שנותנין לו זמן ואם הזיק בתוך הזמן ההוא פטור ואם הזיק אחר הזמן חייב ואינה הלכה אלא כל הזק שיבא ממנו ישלם לעולם:

אמר המאירי הבונה ברשות הרבים ר"ל הבונה וצריך להשתמש ברשות הרבים לצורך עציו ואבניו ונמצא שהוא מביא אבנים ברשות הרבים אינו רשאי להשהותן אלא המביא מביא והבונה בונה על הדרך שביארנו למעלה ואפילו באותו שהות מועט אם הזיק משלם מה שהזיק רשב"ג אומר אף מתקן הוא את מלאכתו שלשים יום ר"ל שהוא רשאי להעמיד עציו ואבניו לרשות הרבים ולתקנם שם שלשים יום קודם המלאכה ושאם הזיק פטור ומ"מ אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ואע"פ שאמרו כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו אין למדין מן הכללות:

זהו ביאור המשנה והלכה כתנא קמא ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

שנים שהיו דרין אחד בבית ואחד בעליה יתבאר בבבא בתרא שלא יעשה בעל הבית תנור בתוך ביתו אלא אם כן יש מקרקע הבית לעלייה ארבע אמות גובה וכן בעל העליה לא יעשה תנור בקרקע עלייתו אלא אם כן יש שם מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח שאף בשיעור זה אם הזיק משלם:

החוצב שחצב אבן מן ההר ונתנה לסתת והוא המרבעה והמחליקה והוזק בה אדם או בהמה הסתת חייב והסתת שמסרה לחמר להוליכה למקום הבנין החמר חייב מסרה חמר לכתף המושיטה לבנאי הכתף חייב והכתף שהושיטה לבנאי להושיבה בסיד הבנאי חייב מסרה הבונה לאדריכל והוא ראש האמנין המדקדק בהנחת האבן בקו המשקולת שבידו שלא תהא בולטת חוץ לדימוס ושלא תהא מתנדנדת האדריכל חייב ואם אחר שנשקעה בדימוס נפלה והזיקה כלם חייבין במה דברים אמורים בקבלנות שכלם נעשו שתפין לעשות מלאכה זו בקבלנות ומתוך כך על כלן לשמור להושיבה יפה שלא תתנדנד ואעפ"כ כל שלא הונחה עדין בדימוס אחרון חייב הואיל וכחו הוא והוא מתעסק בה נזקיה עליו ומ"מ בשכירות אף לאחר שהונחה האחרון חייב וכלן פטורים:

גדולי המפרשים כתבו שלא נאמר כלם חייבין על החצב והסתת והחמר אלא שדרך לשכור בני אדם לעזור להעלותה בבנין ומסתמא באו אלו כלן לצורך כך ואם עזרוהו ונפלה מתוך ידי כלם כלם חייבין ר"ל כל אותם שהעלוה שעל כלם הוטלה השמירה ומ"מ דוקא בקבלנות ר"ל שכל אלו העוזרים ממקבלי המלאכה הם וכלם קבלו יחד לעשות מלאכת בנין זה אבל אם כל אחד שכיר למלאכה מיוחדת אע"פ שעזרוהו עוזרי חנם הם ואין השמירה אלא על בעל אותה מלאכה ושהוא מיוחד לה:

זה שביארנו שכל העושים ברשות אם הזיקו חייבים לשלם אותם שעושים בתוך שלהם ושלא במקום פשיעה אינו כן שאין זה משום רשות בית דין וכן אפילו העושים בתוך של חבריהם וברשות חבריהם שאף זה אינו רשות בית דין אבל אלו שעושין ברשות שאינו שלהם כגון הוצאת זבלים וגריפת מערות ודומיהן הואיל ואין כאן אלא רשות בית דין אם הזיקו חייבין ושמא תאמר והרי תנור וכירה כל אחד בשלו הוא הואיל והאש תדירה היא והוא דבר הצריך להשגחה מרובה עשאוה כעושה בשל חברו שלא ברשות חברו אלא ברשות בית דין:

המשנה האחת עשרה והכונה בה לבאר ענין החלק החמישי ואמר על זה שתי גנות זו על גב זו וירק בנתים ר' מאיר אומר של עליון ר' יהודה אומר של תחתון אמר ר' מאיר מה אם ירצה העליון ליטול את עפרו אין כאן ירק אמר ר' יהודה מה אם ירצה התחתון למלאת גנתו עפר אין כאן ירק אמר ר' יוסי וכי מאחר ששניהם יכולין למחות זה על ידי זה ירק מאי זהו היה ר' שמעון אומר כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי אלו שלו והשאר של תחתון אמר הר"ם מה שאמר כל שיכול לפשוט את ידו והוא בענין שלא יסכן בעצמו ויתפשט פשוט שיהיה קרוב לנפול ממנו אלא וביתפשט שיעור מה שיוכל בלא סכנה והלכה כר' שמעון:

אמר המאירי שתי גנות זו על גב זו ר"ל שסמוכות זו לזו האחת קרקעה גבוה ואותו שאצלה קרקעה נמוך ויש ירק באותו רוחב ועובי הקרקע שמשפת העליון לשטח התחתון ר' מאיר אומר שירק זה של עליון הוא מפני שאף הוא יכול לחפור עד שיגיע לשטח קרקע חברו ומשליך את העפר ומאחר שהעפר שלו ראוי לו שיהא כל הצומח בה שלו ר' יהודה אומר של תחתון שאף הוא יכול למלאת גנתו עפר עד שישוה שטח גגה לגג העליון ונמצא האויר שלו אמר ר' יוסי מאחר ששניהם יכולין למחות שלא לצמוח שם כלום זה בשיחפור וזה בשימלא אף אנו אומרים נראה מהיכן גדל וינתן לו והרי ודאי בשל עליון הוא גדל וזה כדעת ר' מאיר ויש גורסין בה ר' מאיר ר' שמעון אומר כל שהעליון יכול לפשוט ידו וליטול הרי הוא שלו הואיל ומעפרו גדל והשאר של תחתון שאף העליון מפקירו אצלו שאין ראוי לו ליכנס בתוך של חברו על עסקי דברים אלו והלכה כר' שמעון ופירשו בגמרא כל שהעליון יכול לפשוט ידיו ליטול אותו מעקרו סל עליון בין העיקר בין הנוף ובלבד שלא יאנוס עצמו והשאר של תחתון בין העיקר בין הנוף ואם היה עליון מגיע לנופו ואינו מגיע לעקרו הדבר בספק וחולקין ולא יטלהו אחד מהם לכתחלה ואם נטלה אחד מהם אין מוציאין מידו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנתחדש עליה בגמרא ממה שלא ביארנוהו במשנה כך הוא:

יתבאר במסכת בבא בתרא שהקונה שלשה אילנות בתוך של חברו קנה קרקע על הדרכים שיתבאר שם אבל הקונה שני אילנות או אילן אחד אין לו קרקע ומעתה אם גדל אילן זה או שני אילנות שלו וצמחו בהם שריגים מחדשים יקוץ שמא ישתרשו בארץ ויבא לטעות ששלשה אילנות לקח ויטול חלק בקרקע וכשקוצצין כל העולה מן הגזע והוא הרואה פני חמה עציו לבעל אילנות וכל העולה מן השורש והוא שאין רואה פני חמה הרי הם של בעל הקרקע ואין אומרים שדי נופו בתר עיקרו:

וכן לענין ערלה אילן היוצא מן הגזע פטור מן הערלה אפילו בסמוך לקרקע הרבה הואיל ורואה פני חמה הרי הוא כאילן ראשון ואם אילן ראשון אינו ערלה אף זה אינו ערלה והיוצא מן השרשים הרי הוא כאילן בפני עצמו כמו שיתבאר במקומו:

ונשלם הפרק ת"ל ונשלמה המסכתא ברוך אשר עזרנו עד הנה ומהנה נשלם מה שנראה לכללו במסכתא בבא מציעא בעזרת הצור:

תהלה לאל יבא אחריו מה שיראה לכללו בתלמוד בבא בתרא:

בעזרת הצור ובישועתו אמן ואמן

(עיין הגהת רש"ל) ותנן גבי מקח וממכר כה"ג כו' נ"ל דה"ג אילן היוצא מן הגזע ומן השרשים של בעל הקרקע דברי ר"מ ר"י אומר מן הגזע של בעל האילן ומן השרשים של בעל הקרקע וכן נמי גבי ערלה אילן היוצא מן הגז' ומן השרשים חייב בערלה דברי ר"מ ר"י אומר מן הגזע פטור מן הערלה ומן השרשים חייב בערלה וצריכא דאי אשמועי' לענין ממונא בהא קאמר ר"י משום דממונא אבל גבי ערלה דאיסורא אימא מודה ליה לר"מ ואי אשמעי' גבי ערלה בהא קאמר ר"מ משום דאיסורא אבל בממונא אימא מודה ליה לר"י צריכא :

לימא מתניתין דלא כרבי יהודה. פירש רש"י דזמן קא קשיא ליה דבמתניתין תני המוציא מוציא והמובל מזבל ואלו רבי יהודה שרי טפי טובא. ומשני דמודה רבי יהודה שאם הזיק משלם מה שהזיק ומתניתין עצה טובה קמשמע לן. ואם תאמר ולישני ליה לעולם רבי יהודה ומתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים. יש לומר דלא מצי למימר הכי דאלו שלא בשעת הוצאת זבלים אסור לגמרי והיכי תנן המוציא מוציא והמזבל מזבל. אבל אחרים פירשו דזמן לא קשיא ליה דמתוקמא ליה מתניתין שפיר שלא בשעת הוצאת זבלים ודברי הכל דלעולם לאלתר שרי כגון המוציא מוציא והמזבל מזבל אלא הא קשיא ליה דמתניתין קתני דאפילו בשעת הוצאה שהוא עושה ברשות אם הזיק משלם מה שהזיק ואלו לרבי יהודה פטור כיון דיהיב זמן שלשים יום והא ודאי לאו דינא הוא אלא תקנתא ואם איתא דמחייב בנזקיו היכי מתקני רבנן מילתא דאתי לידי פסידא. ועוד דתלי טעמא בתנא דיהושע ויהושע אוהב ישראל היה ולא מתקן להו מילתא דפסדי בה אלא שמע מינה דכל שהוא עושה ברשות פטור. ואפילו הכי דחינן דמודה רבי יהודה שאם הזיק משלם מה שהזיק ולא סלקא במסקנא דהא אסיקנא אלא מחוורתא מתניתין דלא כרבי יהודה דכמון דיהיב ביה זמן מרובה מתקנתא שמע מינה פטור כדכתיבנא ומהאי טעמא נמי חשבינן בסמוך רבי שמעון בן גמליאל בהדי מאן דסביר להו דכל שנתנו לו חכמים רשות והזיק פטור דתנן רבי שמעון בן גמליאל אומר אף מתקן הוא מלאכתו בפני שלשים יום כלומר מדיהיב זמנה כולי האי מתקנתא שמע מינה דפטור שאם לא כן תקנתו קלקלתו. וזה שלא כדברי רש"י שפירש דמדקתני אף קא דאיק. הר"ן ז"ל.

כולהו סבירי להו כל שנתנו לו חכמים רשות אם הזיק פטור מלשלם וקא חשיב לדרבי שמעון בהדייהו. קשיא לי כמה תנאי איכא כי הנך ובכמה מקומות אמרו ולזה פטור ועל זה חייב אלא שלא הוצרך לומר באותן שעושים בתוך שלהם שלא במקום פשיעה שפטור שאין זה משום רשות בית דין וכן מה שהוא עושה בתוך של חברו וברשות חברו שגם זה אינו משום רשות בית דין אלא אלו שעושים במקום שאינו שלהם כגון הוצאת זבלים לרבי יהודה ותקון מלאכתו ברשות הרבים לרבי שמעון בן גמליאל שאינן אלא משום רשות בית דין ודרבי שמעון נמי אף על גב דבתוך שלו הוא עושה כיון דעל גבי חברו הוא ואש תדירה היא וצריך לעיין תמיד ואפילו הכי פטר ליה רבי שמעון מתשלומין משום הכי חשיב ליה בהדייהו דהא תלמוד דרבנן דקא יהבי שיעורא לדליקה לפיטורא והכא קא ממיבי ליה אלא שמע מינה משום דעל גבי חברו הוא ואש תדירה היא כמי שעושה בשל חברו היא שלא ברשות חברו אלא ברשות בית דין ובית דין לא פטרוהו מן התשלומין.

הא דתניא החצב שמסר לסתת וכו' פירוש החצב הוא שחוצב מן ההר והסתת אצלו מרבע אותה ומישרה להושיבה בבנין ואחר כך מוסר אותה לחמר ומוליכה למקום הבנין ומוסרה לכתף להעלותה לבנאי והוא מושיבה בסיד ואחריו בא האדריכל ונותן קו המשקולת ליישר אותה שלא תטה לשום צד וכל אחד יש לו מלאכתו מיוחדת וכיון שנסתלק זה ומסרה לבעל המלאכה האחרת נפטר הראשון ונכנס השני תחתיו ואפילו בקבלנות.

וכולן שהעלוה על דימוס ונפלה והזיקה כולן חייבין. פירוש כולן אותן שהעלוה כי פעמים שהאבן גדולה וצריכים כולן לעזור לבנאי להושיבה ולתקנה על הבנין ואם עזרוהו ונפלה מתוך ידם והזיקה כולם חייבין. והני מילי בקבלנות שכולם קבלו יחד לעשות זה הבנין והיה להם לעזרו להעלותה ולהושיבה וכולם נוטלי שכר הם על הכל אבל בשכירתו שכל אחד שכור למלאכה מיוחדת אף על פי שעזרוהו ונפלה עוזרי חנם הם ואין עליהם השמירה אלא על הבנאי או על מי שהוא בעל אותה מלאכה שנפלה מתחת ידו וזהו האחרון חייב וכולם פטורין. ראב"ד.

וכתב הרמ"ך לענין פסק וזה לשונו: המוציא לרשות הרבים בימות הגשמים בשעת הוצאת זבלים לזבלן המוציא מוציא וחברו מזבל לאלתר כדי שלא יזוקו בו רבים ורשאי הוא להשהותו ברשות הרבים כדי שידרס ברגלי רבים וכן רשאי הוא לגבל טיט לבנין ברשות הרבים ובונה לאלתר. וצריך עיון אי אמרינן בטיט שלא יהא רשאי לגבלו אלא בימות הגשמים כדין זבלים או דילמא זבלים דוקא משום דמסקי הבלא בימות החמה ומסרחי לאלתר הוא דאינו רשאי אבל טיט דלא מסרח ולא משהי ליה אלא דמסליק ליה לאלתר אפילו בימות החמה רשאי וכן נראה וצריך עיון. ואין גובלין טיט ללבנים ברשות הרבים ואין שורין אדמה לעשות ממנו טיט לבנין ברשות הרבים. וכל אלו שרשאין להוציא נזקיהן לרשות הרבים אם הזיקו חייב לשלם וכן במה שהוא רשאי לעשות בתוך שלו כעין כל נזקי אשו שיצתה ברוח מצויה וכההיא דתנור דאמרינן היה מעמידו בעלייה וכו' אף על פי שהרחיק כדי הרחקתו. עד כאן.

הא דאמר רבא בעיקרו כולי עלמא לא פליגי וכו'. קשיא לן ולה הא דגרסינן בפרק המביא תניין גבי עציץ נקבו בארץ ונופו בחוץ לארץ דאיפליגו בה אביי ורבא דרבא סבר מאוירא קא ינקי ואמרינן עלה בדאשרוש כולי עלמא לא פליגי פירוש דבתר עיקרו אזלינן. ואקשינן התם בגמרא ולא פליגי והא תנן רבי מאיר אומר של עליון רבי יהודה אומר של תחתון. ומפרקינן התם כדקתני טעמא מה אם ירצה וכו' והכא אמר רבא גופיה דבהא פליגי אי שדינן נוף בתר עיקר או לא. ועוד אמאי לא אותביה התם מהא דתנן גבי ערלה כי האי גוונא. ואיכא למימר לעולם עיקר יניקה בדאשרוש ממקום עיקרו הוא ולא מאוירו לדברי כולם כדתנן מאין ירק זה חי דמשמע דרבי יהודה נמי מודה דממקום עיקרו חי שאם אינו מודה היאך אמר לו מאין חי לימא ליה מאוירו של זה אלא שמע מינה בתר עיקר אזלינן לענין יניקה לפיכך גבי מעשר אזלינן בתר עיקר שהדבר תלוי ביניקה אבל בשתי גנות זו על גבי זו בהא פליגי רבי מאיר סבר כיון שאין הלה יכול למחות על מקום עיקרו שהוא בתוך שלו ומשם הוא חי אזלינן בתר עיקר ושדינן נוף בתר שרשיו אף על פי שהלה יכול למחות על מקום הנוף ורבי יהודה סבר הגדל בשל זה לזה והגדל בשל זה לזה אף על פי שעיקר יניקתו ממקום שאין לזה בו כלום הואיל ואף הוא יכול למחות על הנוף למלאת גנתו עפר. ולא אשכחן בנסחי דוקני רבי יהודה סבר לא אמרינן שדי נופו וכו' ומאן דגרס ליה הכי נמי מפרש כדאמרן. ותנן נמי כי האי גוונא דאמר רבי מאיר מן הגזע ומן השרשים של בעל האילן משום דעיקרו מתוך אילנות של זה הוא יוצא ואינו יכול לעקור אילנו ואין כאן אילן קטן זה אף על פי שבאוירו של זה הוא עומד בתר עיקר שדינן ליה ועיקרו באילן הגדול היא ומשם הוא יונק שהשרשים ינקים מן הקרקע והוא יונק מן השרשים ורבי יהודה סבר מן הגזע של בעל האילן דהוה ליא כענפין שלו שאם הגדילו (לא ישפה) שעל מנת כן לקח ומן השרשים של הקרקע שכיון שהקרקע שלו ויכול למלאת מקומו אבנים ואין כאן אילן זה אין אומרים עיקר השרשים שהוא יוצא משם לבעל אילן הם הואיל וברשותו של זה הוא גדל. ועוד שבכאן עיקר יניקת הכל מן הקרקע הוא ואין לו לזה בה אלא יניקת שרשי אילן הגדול שמכר לו בלבד. ותנן נמי גבי ערלה כי האי גוונא אילן היוצא מן הגזע ומן השרשים פטור מן הערלה ובהך טעמא שייכא וטעמיה דרבי יהודה בהך דבפרק המוכר את הספינה ובהך דערלה עדיף מטעמא דמתניתין דאף על פי שאילן זה בתוך של זה הוא נטוע עיקר יניקת הכל מקרקעיתו של זה הוא והיינו דלא אקשינן בגמרא תרתי בממונא למה לי ובהכי סלקא שמעתא שפיר ולא כדברי רש"י שמחק והגיה בדברי רבי מאיר מן הגזע ומן השרשים של בעל הקרקע וכן במתניתין דערלה ועיקר גירסא דשמעתא ופירושא דיליה כדכתיבנא. והיינו דקאמרינן אבל ערלה דאיסורא אימא מודה ליה לרבי יהודה אלמא רבי מאיר בערלה לקולא אזיל. ופטור מן הערלה גרסינן. והא דקאמרינן ותנן נמי גבי אילן כי האי גוונא דתנן וכו' אינה משנה אלא מפני ששנינו מקצתה בפרק המוכר את הספינה דקתני והיוצא מן הגזע שלו ומן השרשים של בעל הבית רבי יהודה קתני לה מדרישא רבי מאיר הוי סיפא לאו רבי מאיר דקתני רישא רבי מאיר אומר קנה קרקע ומשום הכי אייתו בגמרא הך ברייתא בשם מתניתין משום דבמתניתין רמיזה וכן זו של ערלה אינה משנה ואטו לתא דהאיך אמרינן דתנן כיוצא בה בפרק א' שבקידושין דתנן האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר כו' רבי מאיר אומר מקודשת רבי יוחנן הסנדלר אומר אינה מקודשת סתם וליכא התם לא רבי מאיר ולא רבי יהודה ולא רבי יוחנן הסנדלר אלא משום דעיקרה נשנית במשנתנו ושלא כדברי רבי מאיר אמר תנן לומר לך הך ברייתא מתניתין היא אלא דלא פריש במתניתין ופירש בברייתא בהדיא. ויש אחרת כיוצא באלו פרק הספינה בההיא דאמר אביי התם אלא מעתה סיפא דקתני ורבי אלעזר ברבי שמעון מחליף ולא סיפא היא דלא מתניין נדמייתי לה בגמרא דוק ותשכח. הרמב"ן ז"ל.

וזה לשון הראב"ד: אמר רבא בעיקרו כולי עלמא לא פליגי. רבה גרס ולא רבא משום דקשיא דרבא אדרבא מההיא דגרסינן בגיטין בענין עיקרו בארץ ונופו בחוץ לארץ וכו'. בעיקרו כולי עלמא לא פליגי דעליון הוי שהרי בעפרו הם עומדים ואינם יוצאים לאוירו של זה כי פליגי בנופו רבי מאיר טבר העיקר מגדלו שדי נופו בתר עיקרו ורבי יהודה סבר אוירא מגדל הילכך לא שדינן נופו בתר עיקרו. ומה שהשיבו זה לזה במשנה מה אם ירצה התחתון מחזיקים הם לדבריהם אבל עיקר הטעמים שלהם כך הם דמר סבר עיקר מגדל ושדי נופו וכו' ומר סבר אוירא מגדל וכו'. ותנן גבי מקח וממכר כי האי גוונא בקונה אילן אחד בתוך של חברו דכולי עלמא אין לו קרקע ופליגי במה שיוצא נשתשרשים והשרשים עצמם של בעל אילן הם כשיעקור אותו יטול אותם רבי מאיר סבר כיון שהשרשים שלה היוצא מהם שלו דשדי נופו בתר עיקרו ורבי יהודה סבר בתר גזעו שדינן ולא בתר שרשים לומר שזה גדל מאויר וזה גדל מאויר אבל בתר שרשים שזה גדל מקרקע וזה גדל מאויר לא שדינן והאויר של בעל הקרקע וכן בערלה כי בודאי השרשים פטורים שכבר עברו עליהם שני ערלה והיוצא מהם לרבי מאיר פטור כמו השרשים ורבי יהודה סבר חייב דלא שדינן ליה בתרייהו ואילן חדש הוא זה. וצריכי דחדא בממונא וחדא באיסורא מצרך צריכי כדפרישית. ואי אמרת האיכא תרתי דממונא שתי גנות ואילן. ההיא משום דאיכא טעמי אחריני בגנות וכדפרישנא במתניתין ולא ילפי מהדדי. עד כאן.

בד"ה מחוורתא כו' וי"ל כו' ולר"י אותה שעה כיון שיש לו רשות פטור כו' עכ"ל מתוס' דפרק המניח ולר"י משמע דלא משלם מדקאמר שע"מ כן כו' ועוד כו' עכ"ל ועיין בחידושינו שם:

הדרן עלך הבית והעליה וסליקא לה מסכת בבא מציעא

רש"י בד"ה שתי גנות כו' קרקעיתה נמוך הס"ד:

במשנה אבל גובלין כו' אבל לא ללבנים. כ"ה גירסת הרי"ף ונכון:

רש"י ד"ה וצוברו. משלשים לשלשים כו'. משמע דמפרש דלאחר ל"י צוברו עוד הפעם וא"כ אין לדבר סוף אבל בב"ק משמע דמפרש שאינו מניחו לשם אלא ל"י:

רש"י ד"ה אף מתקן. וקאי את"ק כו'. פי' דאל"כ הו"ל למיתני ואם הזיק משלם כו' אחר דברי רשב"ג:

במשנה ד"ה והשאר. ועליון כו' אפקורי מפקיר להו לגבי' כו'. עמש"כ בס"ד לעיל (כז) ע"ד בכה"ג:

רַבִּי מֵאִיר סָבַר שָׁדִי נוֹפוֹ בָּתַר עִקְּרוֹ וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר לֹא אַמְרִינָן שָׁדִי נוֹפוֹ בָּתַר עִקְּרוֹ. וכתבו הראשונים ז"ל מה שהשיבו זה לזה במשנה מה אם ירצה העליון וכו' אם ירצה התחתון וכו' חיזוקים הם לדבריהם אבל עיקר הטעם שלהם הוא בסברה פליגי מר סבר שדינן נוף בתר עיקר ומר סבר לא שדינן נוף בתר עיקר.
ולכאורה קשיא לי מהכא על מה שאמר בגמרא דמנחות (מנחות סט:) בעי רבי שמעון בן פזי שיבולת שהביאה שליש קודם לעומר ועקרה ושתלה לאחר העומר והוסיפה מהו, בתר עיקר אזלינן ושרייה עומר או דלמא בתר תוספת אזלינן ועד שיבא עומר הבא תיפשוט ליה מהא דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן ילדה שסבכה בזקינה ובה פירות אפילו הוסיף במאתים אסור ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן בצל ששתלו בכרם ונעקר הכרם אפילו הוסיף במאתים אסור היא גופא קא מיבעיא ליה מפשט פשיטא להו לרבנן דבתר עיקר אזלינן לא שנא לקולא לא שנא לחומרא או דלמא ספוקי מספקא להו ולחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן תיקו, עד כאן.
ולכאורה נראה דבעיא זו היא פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה דמר סבר שדינן נוף בתר עיקר ומר סבר לא שדינן נוף בתר עיקר כדאמרינן הכא דבסברה פליגי וקאמר תלמודא הכא דגם באיסורא פליגי בסברה זו.
ועיין בגיטין (גיטין כב.) בפלוגתא דאביי ורבא דאביי סבר בתר נקבו אזלינן ורבא סבר בתר נופו אזלינן ופריך התם מפלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה דהכא ועיין בתוספות שם בדבור המתחיל ובדאשרוש וכו' עיין שם. ועיין בגמרא דחולין (חולין קלו.) דאתמר התם אי מה תרומה גדל בחיוב חייב גדל בפיטור פטור אף בראשית הגז הגדל בחיוב חייב בפיטור פטור וגבי תרומה מנא ליה דתניא ישראל שלקח שדה בסוריא מנכרי עד שלא הביא שליש וכו' עיין שם. ואם יעזור ה' במקום אחר נדבר בכל זה בס"ד.

ומה אתה אומר. אינן באין משל צבור הא אמרן דלא קני: הכי קאמרי ליה מדבריך. דקאמרת ישמרם חנם: לדברינו. דסבירא לן דתקינו רבנן ארבעה זוזי מן התרומה לשומרי ספיחים וזה מוחל עליהן ונמצאו לו בתרומה ארבעה זוזים שאין לצבור חלק בהם ואם קונין מהן תמידין ומוספין ושאר קרבנות צבור אין תמידין באין משל צבור: מתני' המוציא מוציא והמזבל מזבל. כלומר אינו רשאי להשהותו שם אלא זה מוציאו מן הרפת לרה''ר והנושאו יהא מזומן לישאנו לשדה ולגנה לזבל: אין שורין טיט. מקומות יש ששורין אותו ימים רבים צבור במקום אחד: ואין לובנים לבנים. לפי שמשהה אותן לייבשן ששוטח הטיט בקרקע חלקה כעובי הלבנים וחורץ בו חריצות שתי וערב כמדת הלבנים ומניחן שם עד שיבשו: וגובלין טיט. לתת מיד בבנין: והבונה בונה. מקבל מיד המביא ובונה: מתקן. מזמן ברשות הרבים ואינו חייב בנזקין: גמ' וצוברו כל שלשים יום. משלשים לשלשים חוזר וצוברו כדי שיהא נישף יפה: מודה רבי יהודה וכו'. ומתני' נמי עצה טובה קאמר שלא יתחייב בנזקו: בנר חנוכה פטור. גבי הניח חנוני נרו מבחוץ ועבר גמל טעון פשתן ודלקה בנר והדליק את הבירה בב''ק (דף סב:): מאי לאו ברשות ב''ד. אלמא כל מידי דיהבו ליה רבנן רשותא אם הזיק פטור: כל אלו שאמרו וכו'. כל אותן נזקין שנתנו חכמים עליהם רשות ואמרו מותרין לקלקל ברה''ר ולהשליכן לשם כגון הוצאת זבלים לרבי יהודה וכגון פותקין ביבותיהם וגורפין מערותיהן בימות הגשמים דברשות קא עבדי בב''ק (דף ו.): אף מתקן הוא. וקאי אתנא קמא דאמר אם הזיק משלם וקאמר ליה איהו אף בשלשים יום קודם לכן מתקן ופטור: היה מעמידו בעלייה. משנה היא בב''ב בלא יחפור לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אא''כ יש על גביו חלל גובה ד' אמות מפי התנור לעלייה: היה מעמידו בעלייה. עד שיהא תחתיו עובי מעזיבה שלשה טפחים: ובכירה. שאין היסק שבה גדול: טפח. מעזיבה יהא תחתיה: ואם הזיק. שדלק הבית והדליק את סביביו: חצב. החוצב אבן מן ההר לעקרה מחיבורה: סתת. הוא המרבעה ומחליקה: חמר. נושאה מן ההר שסיתתה הסתת שם ומוסרה לכתף המושיטה לבנאי העומד על מעמד החומה העשוי להילוך האומנין: אדריכל. הוא אבי האומנין שהוא מדקדק בהנחת האבן לצדדה על מושבה בשוה שלא תמיש ולא תטה ולא תהא בולטת חוץ לדימוס: חייב. זה שהיא בידו חייב בנזקה אם תפול מידו ותזיק את אחרים או תשבר היא הוא חייב לשלם ואף על גב דמוקמינן להא לקמן בקבלנות וכולן שותפין במלאכה אין חייב אלא מי שהיתה מסורה לו דכיון דכחו הוא הנזק מוטל עליו כל היכא דמיתרמי דתנן אדם מועד לעולם שוגג ומזיד אונס ורצון דנפקא לן בב''ק (דף כו:) פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון: כולן. אלו שהיו שותפין במלאכה אחת ומשהניחו אבן על הדימוס היא שורת הבנין נפלה והזיקה הואיל ולאו כחו דאדריכל הוא שלאחר שהניחה נפלה וליכא לחיוביה משום גירי דיליה כולן חייבין יחד שכולן שותפין בדבר ועליהן המלאכה לעשות וקיבלו אחריות הנזק יחד: והתניא האחרון חייב. אדריכל שהניחה: בשכירות. האחרון חייב: בקבלנות. כולן חייבין היכא דלא נפלה מיד אחד מהן ועל כולן לשמור שתהא מיושבת יפה: מתני' שתי גנות זו על גב זו. סמוכות זו לזו האחת קרקעיתה גבוה ושאצלה קרקעיתה נמוך: והירק בינתים. בזקיפת הגובה שזו גבוהה מזו יש שומים או בצלים: של עליון. שהרי עפרו הוא ומשלו הוא יונק: של תחתון. שעל אוירו הוא מונח: למלאות גנתו עפר. משוה קרקעו לעליונה: אמר ר''מ מאחר ששניהן הן יכולין למחות זה על זה. שלא יהא ירק זה כאן עליון ליטול עפרו והתחתון למלאות גנתו: רואין מהיכן ירק זה חי. ממקום שהוא יונק וגדל לו ינתן: כל שעליון יכול לפשוט ידו וליטול הרי אלו שלו. כדאמר ר''מ הואיל ומעפרו היא חייה: והשאר של תחתון. ועליון הוא גופיה אפקורי מפקר להו לגביה שגנאי הוא לו ליטול רשות ליכנס לתוך של חבירו וללקוט: גמ' בעיקרו. שרשי הירק: בנופו. לפי שהן תלויין באוירו של תחתון פליגי בהו:

מחוורתא מתני' דלא כר' יהודה. וא''ת ואמאי לא משני מתני' שלא בשעת הוצאת זבלים ודברי הכל כדמשני בהמניח (ב''ק דף ל. ושם) אמתני' דהתם וי''ל דהכא פשיטא ליה דאיירי שלא בשעת הוצאת זבלים ולהכי לא הוה קשיא ליה הא דמתני' מצרכת לזבל לאלתר ור' יהודה מתיר להניח ל' יום אלא להכי לא מצי אתא כר' יהודה משום דמחייב לשלם מה שהזיק אפילו הזיק בההיא שעה קטנה שיש לו רשות להניח ולרבי יהודה אותה שעה כיון שיש לו רשות פטור ועי''ל דמתניתין משמע דאיירי בשעת הוצאת זבלים מדקתני המזבל מזבל משמע בשעה שרגילין לזבל והא דלא הוה קשה ליה דרבי יהודה שרי שלשים יום ומתני' לאלתר משום דאיכא למימר דמתניתין עצה טובה קמ''ל שימהר שלא יצטרך לשלם מה שהזיק: