דף ג - א
עתה, חוזרת הגמרא לעניין פירושה של "מחיצה".
לישנא אחרינא אמרי לה, לשון אחרת אומרת, שכך שהיה מהלך הדברים בעניין המחיצה [ולא כפי שאמרה הלשון הראשון]:
סברוה, תחילה היו סבורים, מאי מחיצה? - פלוגתא, חלוקה. וכלשון הפסוק, דכתיב [במדבר לא מג]: "ותהי מחצת העדה".
וכיון דרצו לחלוק, בונין הם את הכותל מאבנים בעל כורחן.
אלמא, מוכח מזה, שהיזק ראיה, שמיה היזק! שואלת הגמרא:
ואימא, אמור פירוש אחר: מאי מחיצה? - גודא. כותל מאבנים.
וכפי שמוכח מהברייתא, דתניא: מחיצת הכרם שנפרצה, אומר לו גדור! חזרה ונפרצה, אומר לו גדור! נתיאש הימנה בעל השדה ולא גדרה, הרי זה קידש, וחייב הוא באחריותה.
ומזה נדייק: וטעמא, והטעם שחולקין בכותל אבנים, הוא משום דרצו, שהם התנו ביניהם לחולקה בכותל אבנים. הא, משמע מזה, שאם לא רצו, אין מחייבין אותו לבנות כותל, אלא מסיפס בעלמא.
אלמא, מוכח מזה, שהיזק ראיה לאו שמיה היזק!
אך חוזרת הגמרא ושואלת: אי הכי, אם כך כדבריך, שמחיצה היינו כותל, מדוע חזרה המשנה ואמרה "בונין את הכותל"? והרי "בונין אותו" מבעי ליה, צריך היה התנא לשנות. שהרי על הכותל הוא מדבר!
אך מקשה הגמרא גם על הצד הראשון:
אלא מאי, מה תאמר, כצד הראשון, פלוגתא, הרי גם עליו קשה: מדוע שונה התנא "שרצו לעשות מחיצה"? "שרצו לחצות" מבעי ליה! שכן דרושה הסכמתם על עצם החלוקה, ולא על עשיית המחיצה.
ומיישבת הגמרא את הצד הראשון:
התנא נקט לשון מדוברת. כדאמרי אינשי, כמו שהבריות אומרים: תא נעביד פלוגתא, בוא ונעשה חלוקה. ואינם אומרים "בא נחלוק", כפי המתחייב מכללי הדקדוק.
אך עדיין קשה:
ואי, ואם נאמר שהיזק ראיה שמיה היזק, אם כן מאי איריא, מדוע נקט התנא "רצו"?
הרי אפילו לא רצו, גם אם לא הסכים, נמי, גם כן יש לחייב אותו לבנות!
ומתרצת הגמרא:
אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: משנתנו מדברת כשאין בה דין חלוקה, שאין בה ח' אמות, שאז אין כופין לחלוק, אף כשיש היזק ראיה. והוא דרצו, אם הסכימו לחלוק, אז מחייבים לבנות כותל.
שואלת הגמרא: אם כך, מאי קא משמע לן, מה בא התנא להשמיענו, דכי לית בה, שכאשר אין בה דין חלוקה, כי רצו, אם הם מסכימים, פליגי, אז חולקים.
והרי תנינא, הלא שנינו זאת במשנה מפורשת [להלן דף יא]: אימתי אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד' אמות לזה וד' אמות לזה? בזמן שאין שניהם רוצים לחלוק, אלא רק אחד מהם. אבל בזמן ששניהם רוצים לחלוק, אפילו פחות מכאן, משיעור זה, חולקין!
ומתרצת הגמרא:
אי מהתם, אם משם בלבד היינו לומדים, הוה אמינא, הייתי אומר, אפילו פחות מכאן אין כופהו לחלוק אלא במסיפס בעלמא, אך לא בכותל אבנים.
קא משמע לן, לכן משמיע לנו הכא התנא, שכופהו לבנות כותל.
ושוב שואלת הגמרא:
וליתני הא, מדוע לא נשנה רק את משנתנו, שמפורש בה כותל, ולא ליתני הך. לא ישנה את המשנה דלהלן כלל!?
ומתרצת הגמרא:
סיפא של המשנה ההיא איצטריכא ליה, הוצרך התנא שם להשמיענו: וכתבי הקדש, ספר תורה שהוא בכרך אחד. וכן נביאים וכתובים שנכתבו בגליון כספר תורה, והיו שייכים לשני אנשים, אף על פי ששניהם רוצים לחלוק, לא יחלוקו, משום שגנאי הדבר לחלקם על ידי חיתוך הספרים לשני חלקים.
אך מקשה הגמרא על עצם הדין: [25]
וכי "רצו", מאי הוי!? מה יש בזה שרצו, ליהדר ביה, שיחזור בו, שהרי לא התחייב. [26]
ומתרצת הגמרא:
אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: מדובר בשקנו מידו. עשו קניין על התחייבותו. ומשקנו, אינו יכול לחזור.
ומביאה הגמרא עתה נוסח אחר של המשא ומתן בעניין "רצו".
לישנא אחרינא.
כך הקשה לו: אדאשמעינן, עד שמשמיענו התנא את דינו בשאין בה בחצר דין חלוקה, והוא דרצו ובאופן שרצו. לישמעינן, ישמיענו את דינו ביש בה בחצר דין חלוקה, שיכול לכפותו לחלוק, ואף על גב דלא רצו - הרי הם חולקין.
והתירוץ הוא:
אי אשמעינן, אם היה משמיענו התנא את דינו ביש בה דין חלוקה, ואף על גב שלא רצו, הוה אמינא, הייתי אומר שבחצר שאין בה דין חלוקה, אפילו אם רצו נמי, גם כן לא מחייבין אותו לבנות כותל, אלא מסיפס בלבד.
קא משמע לן, לכן בא התנא להשמיענו, שמחייבין אותו לבנות כותל.
אך תמהה הגמרא:
ומי מצית אמרת הכי!? וכי יכול אתה לומר כן? והא קתני סיפא, והרי שנינו בסופה של המשנה: אימתי תלויה החלוקה בהסכמתו? בזמן שאין שניהם רוצים לחלוק. אבל בזמן ששניהם רוצים - יחלוקו.
ומדייקת הגמרא: מאי לאו, וכי אין הכוונה שחולקים בכותל?! ואיך העלית על דעתך שחולקים במסיפס?
ודוחה הגמרא:
לא. אלא אמסיפס בעלמא. ורק אם רצו חולקים בכותל.
ומקשה הגמרא:
ליתני האי, מדוע לא ישנה התנא רק את משנתנו שמחייבין אותו לבנות כותל, ולא ליתני האי, את המשנה ההיא [בדף יא]?
ומתרצת הגמרא:
סיפא איצטריכא ליה. סופה של אותה המשנה הוצרך לתנא להשמיע: ובכתבי הקודש, אף על פי ששניהם רוצים לחולקם, לא יחלוקו, משום בזיון כתבי הקדש:
ועתה חוזרת הגמרא להמשך הדיון לפי הלישנא הראשונה.
ודנה הגמרא:
במאי אוקימתא למתניתין, במה העמדת את משנתנו? בשאין בה דין חלוקה. ואם כן, יקשה:
אי, אם מדובר בה בשאין בה דין חלוקה, כי רצו, גם כשרצו, מאי הוי? נהדרו בהו! שיחזרו בהם?!
אמר רב אסי אמר רבי יוחנן: מדובר שקנו מידן [27]. וכיון שעשו קנין אינו יכול לחזור.
אך חוזרת הגמרא ומקשה:
וכי קנו מידן, מאי הוי!? מה יש בזה, הרי קנין דברים בעלמא הוא. שאין קנין חליפין חל אלא על דבר של ממש, כגון, דבר שנקנה או שניתן במתנה, או שעבוד קרקעות. אבל לא על הסכמת דברים בלבד. [28]
ומתרצת הגמרא:
מדובר בשקנו מידן ברוחות. כגון שאחד מהם קיבל חלק מזרחי, ואין לחבירו חלק בו. והשני קיבל את החלק המערבי ואין לראשון חלק בו. ואם כן, הקנין חל על דבר של ממש.
ותירוץ נוסף:
רב אשי אמר: מדובר בכגון שהלך זה, אחד משני השותפים בחצר, לאחר שהסכימו על חלוקה, בתוך שלו, והחזיק. והלך זה בתוך שלו, והחזיק. שכל אחד מהם עשה קניין חזקה, כגון חפר קצת בקרקע. והרי קרקע נקנית בחזקה, מאחר והסכימו על החלוקה. [29] שנינו במשנה: מקום שנהגו לבנות וכו': ומסבירה הגמרא את כל אחד מסוגי האבנים הנזכרים במשנה: גויל: אבני דלא משפיא, אבנים שאינן משויפות שלא הוקצעו על ידי סיתות.
גזית: אבני דמשפיא. אבנים משויפות, מסותתות ומיושרות. וכמו דכתיב: "כל אלה אבנים יקרות כמדות גזית" וגו'.
כפיסין: ארחי. אריח חצי לבינה הוא. הלבינה היא ג' טפחים, והאריח הוא טפח ומחצה. וכך בנוי כותל מכפיסין: אריח מכאן ואריח מכאן, וביניהם חלל טפח, שמניחין בתוכו טיט, כדי לחברם.
לבינים: ליבני. לבינה שלימה, שמניחים לעובי הכותל, ורוחבה ג' טפחים.
אמר ליה רבה בריה דרבא בנו של רבא לרב אשי: ממאי, מניין לנו דגויל, אבני דלא משפיא נינהו, שרוחבן ה' טפחים, והאי טפח יתירא, הטפח הששי הנוסף הוא למורשא דקרנתא, מיועד לבליטת ראשי האבנים כלפי חוץ מכיון שאינן חלקות.
דילמא, אולי הגויל אינו אלא פלגא דגזית, חצי מגזית הוא, והאי טפח יתירא, והטפח הנוסף, לביני אורבי הוא, לבין השורות הוא ניתן. והיינו, שורה של גויל מכאן, ושורה מכאן, וטפח של טיט ביניהם, [30] כדאמרינן כמו שאנו אומרים: כפיסין - ארחי. לבינין - ליבני. והא טפח יתירא, והטפח הנוסף בכפיסין, לביני אורבי, לבין השורות הוא.
אמר ליה רב אשי: וליטעמיך, ולטעמך [לשיטתך], כפיסין, שהן ארחי מנלן!? אלא, בהכרח, גמרא גמירי לה, קבלה היא שקיבלו בזה חכמים, ועליה הם מסתמכים. אם כן, גויל נמי, זה שהוא אבני דלא משפיא, גמרא גמירי לה, כך קיבלו בעלי התלמוד!
אך יש אומרים, שהשאלה נשאלה להיפך:
איכא דאמרי, יש אומרים שכך נשאלה השאלה: אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: ממאי דהאי כפיסין, ארחי נינהו, שני אריחין הם בעובי הכותל, והאי טפח יתירא, והטפח הנוסף מיועד לביני אורבי, לבין השורות.
דילמא, אולי יש לפרש אחרת: מאי כפיסין? - אבני דלא משפיין, אבנים שאינן משויפות, והא טפח יתירא, והטפח הנוסף הוא למורשא דקרנתא.
אמר ליה רב אשי: וליטעמיך, גויל, שהן אבני דלא משפיין, מנלן? אלא, גמרא גמירי לה. הכא נמי, כאן גם כן גמרא גמירי לה.
אמר אביי: שמע מינה, כל ביני אורבי, כל "בין השורות" רוחבו הוא טפח. ולפיכך, המקבל עליו לבנות כותל לחבירו, צריך שישאיר טפח בין השורות. [31]
והני מילי, דברים אילו אמורים בטינא, כשממלא את הרווחים בטיט. אבל אם ממלא את בין השורות בריכסא, אבנים דקות המעורבות בטיט, בעי טפי, צריך שישאיר בין השורות יותר מטפח.
ואיכא דאמרי, ויש אומרים הפוך: הני מילי בריכסא, אם ממלא בריכסא צריך טפח. אבל בטינא, בטיט לבד, לא בעי כולי האי, אין צריך כל כך, ודי בפחות מטפח.
ועתה דנה הגמרא ביחס שבין עובי הכותל לבין גובהו:
למימרא, מהנאמר במשנתנו לעניין גזית: זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה. ובסופה שנינו: מחייבין אותו לבנות ד' אמות, משמע דבכותל הבנוי מאבני גזית היחס הוא: כל ד' אמות גובה של הכותל, אי הוי פותיא חמשא, קאי. אם רוחבו של הכותל הוא חמישה טפחים, יכול הוא לעמוד. אי לא, לא קאי. אך אם אין את היחס הזה בין הגובה לרוחב, הוא אינו יכול לעמוד.
ושואלת הגמרא: והא אמה טרקסין, הרי הכותל שהיה מבדיל בין ההיכל לקדש הקדשים בבית המקדש שבנה שלמה, דהוי, שהיה גבוה תלתין אמהתא, שלושים אמה, והיה עשוי מאבני גזית כמו שכתוב [במלכים א, ה לא]: "אבני גזית", ולא הוה פותיא, ולא היה רוחבו אלא שית פושכי, ששה טפחים, וקם, ובכל זאת עמד!
והרי כותל זה אין בו את היחס של חמשה טפחים רוחב לארבע אמות גובה!
ומתרצת הגמרא: אין היחס הזה יחס קבוע בין כל גובה לכל רוחב, אלא הוא נאמר רק לגבי כותל גבוה ארבע אמות, שכדי להעמידו צריך רוחב של חמשה טפחים. אבל ב"אמה טרקסין", כיון דאיכא טפח יתירא, מאחר ויש ברוחבו של הכותל טפח יותר [ששה טפחים במקום חמשה], קאי הוא יכל לעמוד. כי משום הטפח הנוסף לרוחב הכותל, יכול להגביה הרבה. ואין צריך לנהוג על פי היחס של רוחב חמישה טפחים לכל ארבע אמות גובה.
וכיון שהזכירה הגמרא את הכותל הזה, היא דנה בענינו:
ובמקדש שני, מאי טעמא לא עביד אמה טרקסין? מהו הטעם שלא עשו כותל שיבדיל בין ההיכל לקדש הקדשים, כי אם פרוכת. וכמו ששנינו ביומא [נא ב]: "שתי פרוכות היו שם, וביניהם אמה". [32]
ומתרצת הגמרא: כי קאי, כשעומד הכותל הגבוה הזה ביחס של הגובה לעובי, בתלתין קאי, רק בגובה שלושים אמה הוא עומד. אבל טפי, לא קאי. יותר מגובה זה הוא אינו עומד ברוחב של ששה טפחים. ובבית שני היה גובה ההיכל יותר משלושים אמה.
ומנלן, מניין לנו שהיה גובהו יותר משלושים?
דכתיב בספר חגי [ב ט]: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון".
ובמה יהיה גדול?
נחלקו רב ושמואל. ואמרי לה, ויש אומרים: רבי יוחנן ורבי אלעזר.
חד אמר: בבנין. שהיה גובהו של הבית השני ארבעים אמה [33].
הערות
[25] במסורת הש"ס מובא שיש ספרי תלמוד שאינם גורסים קטע זה שבתוך הסוגריים. וראה גם למעלה דף ב ע"ב תוספות ד"ה וכיון, בסופו. ובהגהות הב"ח אות ד'.
[26] ובנמוקי יוסף הוכיח, לפי שדברים אין בהם משום "מחוסרי אמנה". ומשמע, שאם היה בזה משום מחוסרי אמנה לא היה קשה לגמרא. ולכאורה, מעיר באילת השחר, אף אם היה בזה משום מחוסרי אמנה, עדיין אין בכך כדי לחייבו לבנות כותל, שהרי מדובר בחצר שאין בה דין חלוקה ואין יכולין לכפותו לחלוק. עיין שם.
[27] ראה בקובץ שעורים [אות יח ואות יט], שמבאר מדוע כאן צריך דוקא קנין, ואילו להלן [דף קי] מבואר לענין חלוקת שותפות של אחים, וכן לענין חלוקת הארץ, שדי בהטלת גורל, ללא קנין נוסף.
[28] מבואר בגמרא, שאין מועיל קנין להתחייב לחלוק, משום שנקרא קנין דברים. וראה בשעורי רבי שמואל [אות נא] שמבאר, שקנין אינו חל, אלא כשמקנה לי ממון. כגון: אם אומר לחבירו: אני חייב לך מנה, ועשה על זה קנין. הרי שעל ידי הקנין נעשה משועבד לתת לו את המנה. ואם לא יתן, יוכל לגבות זאת מנכסיו, אבל אם יאמר לחבירו: אתן לך מנה. כלומר, שמתחייב לתת לו מנה, ועושה קנין על ההתחייבות. אין קנין זה מועיל, לפי שלא הקנה לו את המנה, אלא רק התחייב להקנות. ו"התחייבות" זו אינה אלא קנין דברים. ומשום כך, גם בסוגייתנו, ההתחייבות לחלוק אינה אלא קנין דברים, ולכן אינה מועילה. ויסוד הדברים מבואר במאירי על סוגייתנו, וזה לשונו: "ענין הדברים, כל שאינו קונה עכשיו בעיקר הענין, אלא שמבטיח על עיקר הענין שיעשהו וקונין ממנו על כך וכו'. הא כל שעושה עכשיו עיקר העניין וממשו וקונים ממנו על עיקר העניין שיתקיים זהו קנין גמור וכו'. עיי"ש. וראה גם לשון הרמב"ם [פ"ה מכירה הי"ד], "הרי זה קנין דברים, שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסויים וידוע". עכ"ל. והיינו על פי המבואר בסוגייתנו, שאם הקנו ברוחות. וכל אחד קונה את חלקו המסויים בצד מזרחי או מערבי וכד', אז אין זה קנין דברים. ורק כאשר קונה חלק בעלמא, מבלי לציין אותו בפירוש, נחשב קנין דברים.
[29] הראשונים מקשים, מה בא רב אשי להוסיף על התירוץ הקודם. וכי בא להשמיענו שחזקה מועילה בקרקע, כמו קנין אחר. וכבר הקשו כן בתוספות, ראה מה שתירצו. ובגוף דבריו של רב אשי, שמשמע ששניהם צריכים לעשות חזקה, כל אחד בחלקו. ראה ברא"ש [סימן ג] שכתב וזה לשונו: לא שיהיו שניהם צריכים להחזיק, אלא כיון שהחזיק אחד מהם, נסתלק מחצי האחר ונקנה לחבירו, כדרך ששנינו [קדושין דף כח] במטלטלין: "כיון שזכה זה נתחייב "זה בחליפין". וכן שנינו בתוספתא וכו'. ומבואר בדבריו, שאין צריך ששניהם יחזיקו, אלא די במה שיחזיק האחד, וחבירו יזכה בחלקו מדין קנין חליפין. וכתב בספר שעורי רבי שמואל [אות נד], שאף שנתבאר שם [לעיל בדבריו], ששותפין שחלקו אין זה מתורת הקנאה - שמקנה כל אחד לחבירו את החצי שיש לו בחלק זה. אלא הוא דין מעשה חלוקה, שכל אחד זוכה בחלקו מכח השותפות. נמצא, שחבירו אינו נותן לו כלום. ואם כן לכאורה אין שייך בזה קנין חליפין. מכל מקום, כיון שזכותו ליטול את חלקו נובעת מזה שחבירו נטל את חלקו שכנגד, נחשב הדבר לחליפין. ולכן די במה שאחד מחזיק. ומה שיש לדקדק על דברי הרא"ש, מדוע כתב יסוד זה שמועיל שיחזיק האחד גם עבור חבירו, רק על תירוצו של רב אשי. אבל בתירוץ הקודם של הגמרא, ש"קנו ברוחות" לא כתב כן. וכמו שביאר זאת הפלפולא חריפתא [שם אות ו']. ראה שם בדברי הגר"ש, שבנתיבות המשפט [רג סק"ג] חלק עליו, וביאר שם את הדבר. ואולם, ראה בתשובות הרשב"א [סימן אלף רכו, שציין הגאון רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס], שלמד שאין זה קנין חליפין. וזה לשונו: ואין אלו חליפין גמורין, אלא כעין דמים, שקנה זה שדה ראובן בדמי שדהו שנתן לו. וקרקע נקנית בכסף ובשוה כסף. עכ"ל. ומוסיף שם, שמכיון שכל אחד מהם רוצה בתוספת החילוף שהם מטלטלים, נחשב כל אחד "מוכר שדהו מפני רעתה". ובמטלטלין אכן מועיל קנין חליפין. ומכל מקום אין זה קנין חליפין ממש אלא דמים כעין חליפין, ומבואר בדבריו שלא כביאור הגר"ש הנ"ל, אלא שלפי הסובר "האחין שחלקו לקוחות הם", היינו לקוחות ממש, שכל אחד מקנה לחבירו את חלקו בתורת הקנאה. וראה שם [בשעורי רבי שמואל הנ"ל, בסוף הסימן] שעמד על דברי הרשב"א הללו. וכתב בזה, שאם באמת דעת הרשב"א שבאחין שחלקו יש הקנאה ממש מזה לזה, כפי שאכן משמע מלשונו ["שקנה זה שדה ראובן בדמי שדהו שנתן לו וכו'], אם כן מובן, מדוע הוא סובר שאין זה קנין חליפין ממש, אלא דמים כעין חליפין.
[30] הנפקא מינה משאלת הגמרא, לדעת הרשב"א והר"ן היא, לענין המוכר אבני גויל לחבירו, או לענין המקבל עליו לבנות כותל גויל, האם מחשבים את עוביו לפי שיעור ה' טפחים או לפי טפחיים ומחצה.
[31] כנזכר בהערה הקודמת.
[32] רבינו גרשום.
[33] ראה בהגהות הב"ח ובמסורת הש"ס.
משנתינו דלית בה דין חלוקה. ומאי קא משמע לן. כלומר הא דנקיט לה בדלית בה דין חלוקה, אי לאשמועינן דהיזק ראיה שמיה היזק, לישמעינן בחצר שיש בה דין חלוקה וליתני כופין בני חצר זה את זה לבנות כותל ביניהן, ואי לאשמועינן דכי רצו פלגי, תנינא אין חולקין את החצר וכו'.
יש מפרשים כי רצו לחלוק פלגי בכותל, וגרסי הכי תנינא אין חולקין וכו' אבל בזמן ששניהם רוצין אפילו פחות מיכן יחלוקו, מאי לאו כותל לא מספס. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא מאי קאמר תנינא אין חולקין את החצר וכו', דהא קתני נמי בההיא אין חולקין את השדה עד שיהא בה תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה, ומי איכא למימר הא רצו חולקין בכותל, והא תנן סתם בקעה כמקום שנהגו שלא לגדור ואין מחייבין אותו. ויש לומר דקא סלקא דעתך דהאי מקשה השתא דמתניתין דאין חולקין וכו' אבל בזמן ששניהם רוצין אפילו פחות מכן חלוקו, דהראוי לכותל כותל והראוי למספס מספס קאמר, וכיון שבחצר תנן לעיל בונין את הכותל, אף כאן חולקין בכותל קאמר ובשדה דתנן לעיל דאין מחייבין בכותל חולקין במספס קאמר. ודחינן לא מספס, כלומר דאי מהתם הוה אמינא כולה במספס קאמר וחצר דומיא דשדה מה התם במספס אף חצר במספס, קא משמע לן מתניתין דהכא דיון דרצו חולקין אפילו בכותל, ואין האחד יכול לומר לחבירו כיון דמעיקר דינא חצר זו לאו בת חלקה יא כי איתרצאי לך לחלוק בלחוד הוא דאיתרצאי לך, ואדעתא דאי בעית למעבד כותל תבנה בדידך, אבל לחלוק ולבנות כותל באמצע לא אתרצאי לך, אלא בונין את הכותל באמצע. והיינו שלא הוצרך מעתה להקשות באמצע פשיטא כמו שהקשה למעלה.
ואפשר לי לפרש עוד, דהכי קאמר, מאי אתי לאשמועינן כי נסיב לה תנא בחצר שאין בה דין חלוקה ולא נסיב לה בחצר שיש בהן דין חלוקה דכי רצו פלגי, ואינן יכולים לחזור בהן ולומר סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו איני יכול לקב מפני שצר המקום, וכל שהן חולקין כופין זה את זה לעשות כותל דהיזק ראיה שמיה היזק, תנינא אין חולקין אימתני בזמן שאין שניהם רוצין אבל בזמן ששניהם רוצין אפילו פחות מיכן חלוקו, וכל שחולקין במקום שהיזק ראייתו היזק חולקין בכותל, אם כן לישמעינן הכא בשיש בה דין חלוקה דהיזק ראיה שמיה היזק, וממתניתין דלקמן (בבא בתרא יא, א) דאין חולקין את החצר שמעינן דאפילו בשאין בה דין חלוקה כי רצו לחלוק חולקין בעל כרחן ואין יכולין לחזור בהן, וכל שחולקין בונין בכותל דהיזק ראיה שמיה היזק. ודחינן אי מהתם הוה אמינא במספס בעלמא, דאמר ליה כי אתרצאי לך למעוטי בתשמישתא דחצי חצר ולמעוטי נמי מחלקי בכדי חצי מספס, אבל לבנות כותל באמצע ולמעט בתשמישתא כולי האי לא איתרצאי לך, קא משמע לן. ולא גרסינן מאי לאו כותל, אלא הכי גרסינן אי מהתם הוה אמינא במספס בעלמא קא משמע לן. וכן הגירסא ברוב הספרים.
וכי רצו מאי הוי ליהדרו בהו. פרש"י ז"ל דבין להאי לישנא בין ללישנא דמחיצה גודא קא פריך, דהתם נמי כי רצו לעשות כותל והתנו כן אם רוצין לחזור בהן חוזרין דבמה נשתעבדו, ופריק בשקנו מידן. והדר פריך וכי קנו מידו ללישנא דמחיצה פלוגתא מיהא מאי הוי ליהדרו בהו, דקנין אינו חל אלא או בקרקע או במטלטלין אי נמי בשעבוד, אבל בדברים בעלמא לא חיל, וכי קנו לחלוק, קנין דברים בעלמא הוא, שהחלוקה אינו דבר שיש לו גוף.
ויש מפרשים דללישנא דמחיצה גודא לא הוה קשיא ליה ולא מידי, ומסתמא היה יודע שקנו מידן כיון דאיפשר בקנין, אבל ללישנא דפלוגתא הוא דקא קשיא ליה, לפי שלא היה קנין חל עליה, ודאקשי למאי דפריך בשקנו מידן. וכי קנו מידן מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא, כלומר והיינו דקשיא ליה למהדר ביה. ופריך בשקנו מידן ברוחות. והוי יודע דאפי' למאן דאמר גודא לא בשקנו מידן לעשות כותל קאמר, דהכא נמי מצו הדר בהו, דהא לא נתחייב חד מינייהו לדבריה במידי, אלא בשקנו מידן ונתחייב כל אחד לחבירו בדמי מחצית הכותל. וכן פי' הראב"ד ז"ל.
ורב אשי אמר כגון שהלך זה לעצמו והחזיק והלך זה לעצמו והחזיק. יש מפרשים [דרב אשי לא בא לחדש דבר, אלא דשתי אוקמתות הן ואין חידוש ביניהם, ובעלי הגמרא סדרום שניהם בגמרא לרווחא דמילתא; וי"מ] דרב אשי לחדש דאף על גב דבעלמא קיימא לן במוכר שדה לחבירו דשלא בפניו צריך למימר ליה לך חזק וקני, הכא דאינו זוכה בשל אחרים, אלא בירור חלקים בלחודא הוא, כיון שנתרצו ברוחות והלך זה בעצמו והחזיק אפילו שלא בפני חברו ואף על פי שלא אמר לו לך חזק וקנה, והלשון נאות לזה, דקאמר שהלך זה בעצמו והחזיק ולא קאמר כגון שהלך זה והחזיק.
ויש מפרשים דרב אשי אתא לאשמועינן דאפי' לא החזיק אלא אחד מהן, כיון שהחזיק זה זכה האחר בחליפין, וקא משמע לן דחליפין קונין בקרקע כמו שקונין במטלטלין, וכדתניא בתוספתא (קידוישן פ"א ה"ו) החליף מטלטלין במטלטלין קרקע בקרקע מטלטלין בקרקע קרקע במטלטלין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו.
וקיימא לן. כלישנא בתרא דהיזק ראיה שמיה היזק, וכדאמר אביי [י.ב] וכדאמר אביי בשני גגין הסמוכין לרשות הרבים זה עשה מעקה לחצי גגו וזה עשה מעקה לחצי גגו, ותניא בברייתא [שם] דשתי חצרות זו למעלה מזו לא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי ועולה, אלא מסייע מלמטה ובונה היתה חצרו למעלה מגגו של חבירו אין זקוק לו. וליכא למימר דההיא בשרצו, דאם כן אף בשהיתה חצרו למעלה מגגו של חבירו כן, אם נתרצו זה לזה.
והשתא סידורא דמתניתין כולה אתיא שפיר, דמעיקרא תנא דאפילו בחצר שאין בה דין חלוקה כי רצו לחלוק עושין כותל באמצע שאין בה דין חלוקה כי רצו לחלוק עושין כותל באמצע בעל כרחן, משום דהיזק ראיה שמיה היזק, והדר תני דאפילו בגגה נמי יש בה היזק ראיה, ובונין גם זה בגויל וגזית במנהג המדינה. אבל בקעה סתם אין מחייבין אותו, לפי שאין בה היזק ראיה. אבל ללישנא דמחיצה גודא קשה לי קצת סדורא דמתניתין דמאי קאמר סתם בקעה אין מחייבין אותו, הא אשמעינן ברישא דאפילו חצר אין מחייבין דדוקא רצו הא לא רצו לא, כל שכן בקעה. וי"ל דאיצטריך, דכיון דסתם גינה יש בה משום היזק ראיה ומחייבין אותו לגדור, וטעמא משום דאסור לעמוד על שדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה, הייתי סבור דהוא הדין והוא הטעם לבקעה, קא משמע לן דלא, כיון דאינה עומדת בקמה בכל עת כגנה.
אימא מאי גויל פלגי דגזית. ונפקא מינה למקח וממכר ולמקבל עליו לבנות לחבירו כותל גויל. והוא הטעם למה שאמרו שמע מינה כל ביני ירכי טפח, ולכולה שמעתין.
כה. ואיכא דאמרי סברוה מאי מחיצה פלגותא. ואשכחן כי האי לישנא כדכתיב ותהי מחצת העדה מן הצאן. ומתרגמינן פלגות כנישתא. וקא מיירי כגון שלא היה לאחד מהן חלק מסויים בחצר ונתרצו לעשות חלוקה בחצר כדי שיהא כל אחד מהן מכיר חלקו. וכיון דרצו לחלוק בונין את הכותל באמצע בעל כרחן אלמא היזק ראיה שמיה היזק. ומקשינן עלה אי הכי לעשות לחצות מיבעי ליה. כלומר אי האי מחיצה גופא פלגותא היא למ"ל למיתני לעשות דמשמע דבר שצריך מעשה בחצר כגון בנין וכיוצא בו, לחצות בחצר מיבעי ליה כענין שנאמר (שמות כא,לה) וחצו את כספו, וכלישנא דרבנן (ב"ק לד,ב) פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי. ופרקינן לישנא דעלמא נקט כדאמרי אינשי תא נעביד פלגותא. ומקשינן תו ואי היזק ראיה שמיה היזק מאי אירייא רצו לחלוק אפילו לא רצו נמי ליכפו אהדדי למפלג, ואמטול הכי טעמא דרצו הא לא רצו אית דינא דגוד או אגוד, ומאי קמ"ל דאע"ג דלית בה דין חלוקה כי רצו פלגי תנינא אימתי בזמן שאין שניהם רוצים אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו פחות מכן יחלוקו אי מהתם הוה אמינא פסיפס בעלמא קמ"ל כותל. כלומר אי מהתם הוה אמינא כי קתני אבל בזמן ששניהם רוצים אפילו בפחות מכן יחלוקו דפלגי בפסיפס בעלמא, קמ"ל מתני' דהשותפין שרצו לעשות מחיצה דכיון דנתרצו לחלוק בונין את הכותל על כרחן.
ומקשינן עלה וכי רצו מאי הוי להדרו בהו. דקא ס"ד דכי קתני להאי חיובא גבי כותל כשרצו לחלוק ועדיין לא חלקו הוא דקתני כפשטא דמתני', וכיון דהאי חיובא כשרצו לחלוק הוא דתלי כי רצו לחלוק נמי מאי הוי דקתני חיובא גבי כותל, להדרו בהו בעיקר חלוקה ואשתכח דליכא חיובא גבי כותל. א"ר אסי א"ר יוחנן בשקנו מידם. ואכתי קס"ד בשקנו מידם לחלוק קאמר ומקשינן עלה וכי קנו מידם מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא ולהדרו בהו, דלא מהני קנין אלא היכא דקנו מיניה אגופיה דממונא בין לאקנויי ממונא בין לאחיובי ממונא, אבל בדבר הגורם לממון כגון דקנו מיניה למפלג או למעבד הקנאה קנין דברים בעלמא [הוא] ולא מהני. ופריק שקנו מידם ברוחות. כלומר דהאי קנו מידם דקא אמרינן לאו כשקנו מידם לחלוק קאמרינן אלא כשקנו מידם ברוחות, ומתני' דקתני שרצו לעשות מחיצה בחצר לאו כשרצו לחלוק ועדיין לא חלקו קיימא אלא כשרצו לחלוק וחלקו וקנו מידם זה לזה ברוחות, פלוני קבל רוח מזרחית והקנה לשותפו רוח מערבית ופלוני קבל רוח מערבית והקנה לשותפו רוח מזרחית. רב אשי אמר כגון שהלך זה בעצמו והחזיק בתוך שלו וזה החזיק בתוך שלו. ומתניתין תרתי קמ"ל, דאע"ג דלית בה דין חלוקה כי רצו פלגי, ואשמעינן דכיון דהרשות בידם לחלוק אם חלקו בקנין או בחזקה וכיוצא בהן חלוקתן קיימת כאלו היה בה דין חלוקה מתחילה והרי הן יכולין לכוף זה את זה לבנין הכותל, דמעיקר חלוקה הוא דתליא כשרצו אבל בנין הכותל כיון שחלקו ונתקיימה חלוקתן בונין את הכותל על כרחן, והיינו דאמרינן מעיקרא ומאי קמ"ל דכי רצו בכותל, כלומר דכי רצו למפלג פלגי ומכי פלגי בונין את הכותל על כרחן. וכי קא מקשינן עלה וכי רצו מאי הוי להדרו להו למאי דסלקא אדעתין מעיקרא דברצו לחלוק ועדיין לא חלקו קאי הוא דמקשינן עד דפרישנא כשרצו לחלוק וחלקו. ומתני' נמי הכי קתני, השותפין שרצו לעשות חלוקה בחצר וחלקו בונין את הכותל באמצע בעל כרחן, אבל אם לא קנו מידן ברוחות ולא החזיק כל אחד מהן בתוך שלו אע"פ שרצו לחלוק וקנו מידם לחלוק כל אחד מהן יכול לחזור בו. ודוקא בחצר שאין בה דין חלוקה אבל בחצר שיש בה דין חלוקה אע"ג דלא רצו נמי כופין זה לזה לחלוק ולבנות את הכותל באמצע. וכן הלכתא, חדא דקיימא לן כלישנא בתרא, ועוד דהא ר"י ורב אשי כולהו טרחי לתרוצה למתני' אליבא דמאן דאמר היזק ראיה שמיה היזק ואפילו בחצר.
ואע"ג דאיחזוק דדיירי הכי כמה שני לא קיימא להו חזקה, חדא דמתני' סתמא קתני, ועוד דמסברא נמי לא קיימא ליה חזקה, חדא דהא לא עביד מעשה דתיקום ביה חזקה דומיא דפתיחת חלונות וכיוצא בהן, ועוד דאפילו עביד מעשה כגון דהוה מעיקרא כותל ביניהן ופרצו בידים וחזייה חבריה ושתק ודיירי הכי כמה שני, מצי למהדר ולמכפייא לסלוקי היזק ראיה. ולא דמי להיזקא דחלון דקא אמרינן בפרק חזקת הבתים (לקמן בבא בתרא נח,ב) דאית ליה חזקה כדבעינן לפרושי התם (סי' רעא וסי' רפ), דאילו היזקא דחלון לאו היזק תדיר הוא, דכל היכא דלא מיכוין בעל החלון לעיוני מיניה לא מצי חזי משום דאיכא מחיצות דמערבי עליה ואפשר דלא מעיין, אבל בחצר אע"ג דלא מכוין לעיוני נמי לא סגיא דלא חזי דהא ליכא מחיצה כלל וכולה חדא תשמישתא היא, הילכך הו"ל כקוטרא ובית הכסא דאידי ואידי היזק תדיר הוא והיזיקא דמטי מיניה צערא לגופיה (דאניבי) [דחבריה] הוא הלכך כקוטרא ובית הכסא דמי דלא קיימא להו חזקה. ועוד דגבי חצר וכיוצא בה דאע"ג דלא מיכוין (דלא חזי) לא סגיא דלא חזי, מעיקרא כי קא מחזקי באיסורא ודאי קא מחזיק, כדדרשינן בפרק חזקת הבתים (לקמן בבא בתרא ס,א) מקרא דוירא את ישראל שוכן לשבטיו מה ראה ראה שאין פתחיהן מכוונין זה לזה, אלמא נמי איסורא נמי איכא ולית ליה חזקה דאין חזקה לאיסורין. וה"ה גבי פתח כנגד פתח דחד טעמא הוא, ועוד דקרא דילפינן מיניה בפתחים מכוונין זה לזה קאי, והוא הדין גבי שני גגין זה כנגד זה היכא דעביד חד מינייהו לדירה.
אבל גבי חלון העשוי לאורה או למידחי מיניה מידי דלית ליה היזק ראיה, כיון דיכיל לאתהנויי בתשמישתה ודלא לאסתכולי ברשותא דחבריה, מעיקרא כי קא מחזיק [בהיתרא קא מחזיק] ואמטול הכי קיימא ליה חזקה דמצי אמר מימנענא ולא מסתכלנא. ודוקא דאחזיק אבל לענין דינא לכתחילה יכול למחות דאמר ליה מאן [לימא] דמימנעת דילמא לא מימנעת, כדאמרינן בהדייא (לקמן בבא בתרא נט,א) דאפילו למעלה מארבע אמות מצי אמר ליה זימנין דמותבת שרשיפת ויתבת וקא חזית:
כו. מיהא שמעינן דלא מהני קנין אלא היכא דקנו מיניה אגופא דממונא, אבל היכא דקנו מיניה למעבד הקנאה כיון דלא מקנו ליה לגופיה דממונא, בההוא קנין לא משתעבד לאקנויי ליה, דהוה ליה קנין דברים בעלמא ולא הוה קנין. דהא הכא דכי קנו מיניה למיפלג כיון דלא קנו מיניה ברוחות עצמן לא משתעבד, ואפילו קנו מיניה דמחייב למיפלג לא משתעבד, דא"כ לוקמא למתני' בהכי כפשטא דמשמע שרצו לעשות חלוקה בחצר ועדיין לא עשו ולא ליצטריך לאוקמא כשחלקו. והא טעמא דלא משתעבד, דלא מהניא הודאה במילתא דלא הוה מחייב ביה אלא היכא דהוה יכיל לאקנויי או לחיוביה נפשיה בגווה כדאמרינן בהנושא את האשה (כתובות קא,ב) גבי חייב אני לך מנה בשטר, אבל גבי חלוקה וכיוצא בה כיון דליכא אנפא דמשעבד בה נפשיה למיפלג היכא דלא מחייב מדינא למיפלג כי אודי נמי דמיחייב בהני ולא כלום הוא. וה"מ היכא דקנו מידו דמחייב לחלוק או להקנות, וכל שכן היכא דקנו מידו לחלוק או להקנות, אבל קנו מידו שחייב לתת כו"כ או לבנות או לזון מסתברא דלאו קנין דברים בעלמא הוא, שהנתינה עצמה אינה ממון, האי לאו אנתינה גופא קנו מיניה אלא אגופא דממונא קנו מיניה דמיחייב למיתב ליה כך וכך ממון. ועוד דכיון דקנייה לממונא גביה איחייב למיתביה ניהליה, וקרא נמי דכתיב גבי קנין (רות ד,ז) לקיים כל דבר (דאי) [ודאי] כשהדבר מתקיים בו לבדו, לאפוקי קנין להקנות או לחלוק שאין הדבר מתקיים בקנין זה עד שיחלוק או עד שיקנה לו בהקנאה אחרת. תדע דכי אקשינן וכי רצו מאי הוה להדרו בהו, ואי נמי קנו מידן קנין דברים בעלמא הוא ולהדרו בהו, לא קא מקשינן אלא למאן דאמר מאי מחיצה פלגותא דאשתכח דקנו מידן לחלוק אי נמי דמחייב לחלוק, ואלו למאן דאמר מאי מחיצה גודא דאשתכח דקנו מידן לבנות את הכותל לא קא מקשינן, מאי טעמא על כרחך משום דאיכא אנפא דמחייב כגון דקנו מידן דמיחייב למבניה בהדי הדדי, דכי קנו מיניה הכי ממונא קא מחייב נפשיה ולאו קנין דברים בעלמא הוא.
אלא מיהו הני מילי היכא דקנו מיניה דמחייב למיתן ליה כו"כ דדרך הודאה הוא אי נמי דרך שיעבודא דשעביד נכסיה להכי ולאו קנין דברים הוא, אבל קנו מידו לתת כו"כ או לבנות או לזון כיון שאין הקנין נופל על החיוב ולא על גוף הממון אלא על הנתינה עצמה והנתינה עצמה אין בה ממש אלא מעשה בעלמא הוא ומצי למהדר ביה. תדע דהא לישנא דשאתן לאו לשון חיוב משמע דמחייב מהשתא למיתב אלא לשון הבטחה משמע דלא משתעבד, מידי דהוה אמאן דכתב בשטרא אתן שדה זו לפלוני דאע"ג דמסר ליה שטרא לא קני כדאיתא בפרק השולח (גיטין מ,ב). ואי קשיא לך הנושא את האשה ופסקה עמו שתהא זן את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים (בכתובות שם), התם אי למאן דמוקים לה כרבי יוחנן דאמר חייב אני לך מנה בשטר כיון דאמר חייב משתעבד, ואי למאן דמוקים לה בשטרי פסיקתא כיון דדברים הניקנים באמירה [הן] גמרי לאקנויי נמי בהאי לישנא. וכי תימא נהי נמי דדברים הנקנין באמירה הן הני מילי מבני חרי אבל למגבא ממשעבדי לא משתעבד אלא בדקני מיניה אי נמי בדכתב שטרא כדאוקימנא התם בהדיא, ואי ס"ד סלקא כי האי גוונא קנין דברים בעלמא הוא לא ליהני ביה קנין למיטרף ממשעבדי, הא לא קשיא, דכי היכי דמהניא ביה אמירה בעלמא למגבא בני חרי אע"ג דבעלמא דינא לאו הכי (הם) הכי [נמי] מהני ביה קנין למטרף ממשעבדי ואע"ג דבעלמא לא מהני. ואי קשיא לך נמי ההיא דגרסינן בפרק המקבל (ב"מ קד,ב) בענין ההוא דאמר לחבריה אי מוברנא יהיבנא לך אלפא זוזי ואמר רבא אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, טעמא דאמר ליה אי מוברנא דהויא לה אסמכתא ולא קניא, הא לאו הכי אע"ג דא"ל יהיבנא לך משתעבד דלאו קנין דברים הוא, דאלת"ה אדנקיט לה טעמא משום אסמכתא לימא משום קנין דברים, שאני התם דכיון דקבלה לארעא וזכה בה אדעתא (דהכי) [דהאי] אסמכתא כמאן דאגרא מיניה באלפא זוזי דמי.
הדין הוא סברא דילן, ורבוותא קמאי נמי הכי אסכימו. ואיכא מן רבוותא בתראי מאן דהוה ס"ל דקנין לתת לאו קנין דברים בעלמא הוא אלא כמאן דקנו מיניה דמחייב לתת דמי, ולא מיקרי קנין דברים לפום הדין טעמא דידהו אלא במי שקנו מידו לחלוק או להשתתף או לילך. וההוא דגרסינן בגיטין בפרק השולח גט לאשתו (שם) האומר נתתי שדה פלוני לפלוני נתנה לפלוני הרי היא שלו אתננה לו רבי אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה ואמר ר' יוחנן וכולן בשטר, אלמא אע"ג דכתב ליה בשטרא אתן שדה פלונית לפלוני ומסר ליה לשטרא ניהליה לא קני, לא קשיא להו מידי, דאיכא למימר שאני שטר מתנה וכיוצא בו דלאו לשעבודיה לנותן למיתב ההוא מידי קאתי אלא לאקנויי גופא דההוא ארעא בהאי שטרא קאתי, וכי כתב לו אתננה לו לשון הבטחה משמע דמקני ליה ניהליה למחר וליומא חדא בשטרא אחרינא או בקנין ואמטול הכי לא קני, אבל קנין לשעבודיה נפשיה נמי קאתי ואמטול הכי אע"ג דאמר לה בלשון להבא נמי משתעביד. ומילתא צריכא עיונא:
כז. והא דתנן מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפסים לבנים בונין את הכותל הכל כמנהג המדינה גויל אבני דלא משפייאן גזית אבני דמשפייאן כדכתיב כל אלה אבנים יקרות כמדות גזית מגוררות במגרה מבית ומחוץ. כפסים אריחי. דאינון פלגו לבני כדתנן (עירובין יג,ב) והאריח חצי לבנה. לבנים לבני א"ל רב אחא בריה דרב אוייא לרב אשי ממאי דגויל אבני דלא משפייאן וטפח יתירה למורשא דקרנתא אימא מאי גויל פלגו גזית וטפח יתירא לבני אראכי כדאמרי' כפיסים אריחי וטפח יתירה לבני אראכי ולטעמיך כפיסים אריחי מנלן גמרא גויל נמי גמרא איכא דאמרי א"ל רב אחא בריה דרב אוייא לרב אשי ממאי דכפיסין אריחי וטפח יתירה לבני אראכי ואימא מאי כפיסין ליבני דלא [משפייאן] וטפח יתירא למורשא דקרנתא א"ל ולטעמיך גויל אבני דלא משפייאן מנלן גמרא כפיסים נמי גמרא:
כח. אמר אביי ש"מ דלביני אראכי טפח והני מילי בטינא אבל בריכסא בעייא טפי. כלומר כי סגיא ליה בטפח היכא דממלו ליה בטינא אבל בריכסא דהיינו טיט או סיד שערבו בהן חול בעו טפי:
כט. והא דתנן בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה דייקינן עלה למימרא דבגזית כל ד"א בגובהא אי הוי ה' טפחים בפותייא קאי ואי לא לא קאי. דהא הכא דלסלוקי היזק ראיה ד"א הוא דבעינן כדקתני בהדיא גבי כותל חצר שנפל (לקמן בבא בתרא ה,א), וקתני בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה אלמא בבציר מהכי לא קאי. ולפום הדין חושבנא כי הוי שמנה אמות בגובהה בעי עשרה טפחים, (והוא אומרו) [והא אמה] טרקסין דהוה גביה טובא וקאי. והיא מחיצה המבדלת בין ההיכל לקדש הקדשים שהיתה גבוה ל' אמה ולא היתה רחבה אלא אמה בת ששה טפחים ואעפ"כ עמדה. ופרקינן שאני התם דאיכא טפח יתירה. דההוא טפח יתירה כי מהני בגובהה לאו לחשבון ה' טפחים לד"א בלחוד מהני משום דמצטרפי טפחים להדדי ונפיש חיליהו לאוקומיה לגובהה טפי, ודמי ליה בחילא דאינשי איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה (דברים לב,ל). ומסתברא דגבי גויל וכפיסים ולבנים נמי היינו טעמא דגויל כל ארבע אמות בגובהה אי הוי ששה טפחים והוא הדין בכפיסים ארבעה טפחים ובלבנים שלשה טפחים קאי ואי לא לא קאי. וש"מ דהאי כותל דקתני בריש פרקין בונין את הכותל באמצע בעי למהוי ברומיה ארבע אמות דשיעור סלוקי היזק ראיה ארבע אמות בעינן:
מאי קא משמע לן בשאין בה דין חלוקה. אע''ג דקא משמע לן דשמיה היזק ה''פ מאי קמ''ל במאי דאיירי באין בה דין חלוקה לישמעינן בשיש בה דין חלוקה [אע''ג דלא רצו] (כשרצו) פלגי תימה הא קמ''ל דאפילו באין בה דין חלוקה דאיכא למימר על מנת לעשות גודא לא איתרצאי כדפירש לעיל: כי רצו מאי הוי ניהדרו בהו. למ''ד מחיצה גודא לא פריך דאיכא למימר דקנו ושיעבדו נכסיהן לבנין הכותל אלא למ''ד פלוגתא לא מהני קנין דקנין דברים בעלמא הוא דלא מסיק אדעתיה שקנו ברוחות: קנין דברים בעלמא הוא. בפרק השוכר את הפועלים (ב''מ דף צד.) דתנן מתנה ש''ח להיות כשואל ומוקי לה בקנו מידו התם לאו קנין דברים הוא אלא קנין גמור הוא שמשעבד את עצמו שאם יאנס שישלם: רב אשי אמר כגון שהלך כו'. תימה לר''י מה בא רב אשי להוסיף וכי איצטריך לאשמועינן דחזקה מועלת כמו קנין ונראה לר''י דהא קמ''ל דאע''ג דקאמר לקמן בחזקת הבתים (דף נג.) שלא בפניו צריך למימר. לו לך חזק וקני הכא כיון שאמרו אתה תקח רוח צפונית ואני רוח דרומית והלך והחזיק לו כל אחד בשלו זה שלא בפני זה נעשה כמי שקנו מידם ברוחות אע''פ שלא אמרו זה לזה לך חזק וקני: ארבע אמות גובה אפותיא דה' קאי טפי לא קאי. וקשיא לר''ת הא לבינין דגריעי קאי בשלשה טפחים ועוד הא קא חזינן דקאי בגזית טפי אפורתא ותירץ דהכי קאמר טפי לא קאי כמשפט גזית שרוצים בני אדם לבנותו שיעמוד ימים רבים כשבונים בגזית: טרקסין. אומר ר''ת דטרק הוי כמו טרוקי גלי ברכות (דף כח.) וסין הוי סיני כלומר שהיה מפסיק וסוגר את הלוחות שנתנו בסיני שהיו מונחות בארון שהיה בבית קדשי הקדשים וי''מ טרקסין פנים וחוץ שאותה אמה היתה ספק אם מקודשת פנים או חוץ ולכך היו שם שתי פרוכת כדאמרינן ביומא (דף נא:): שאני התם דאיכא טפח יתירא. ה''מ לשנוי דאגב תקרה ומעזיבה קאי טפי כדאמרי' בסמוך:
225ימים לסיום הש״ס