דף ו - ב
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, המשכיר בית חדר לחבירו בתוך בירה גדולה בית גדול שיש בו הרבה חדרים, הרי, מזכויות השוכר, להיות משתמש בכתליה, להשתמש בצד החיצוני של קירות החדר שהושכר לו, להניח את חפציו בחורים שיש בכותל, ולתלות את חפציו בזיזיה בזיזים התלויים בכותל, וכן יכול להשתמש בקירות הבית החיצוניים גם שלא כנגד החדר שהושכר לו, עד מרחק ארבע אמות מהחדר שהושכר לו.
ואם החדר שהושכר לו הוא בקומה האחרונה, יכול להשתמש בעובי הכותל להניח חפצים מעל קירות החדר, במקום שנהגו [13] להניח חפצים מעל הכותל.
אבל בתרבץ [14] אפדני לא - אין השוכר יכול להניח חפציו בכתלי הגינה שעושים מול טרקלין הבית, אף אם גינה זו נמצאת בתוך ד' אמות לחדרו, [15] משום שאינו עשוי להכנס כלל לגינה זו, כי גינה זו עשויה ליושבי הטרקלין. [16] דין זה אמר רב נחמן בשם רבה בר אבוה כמבואר לעיל.
ורב נחמן דידיה עצמו אמר, יכול השוכר להניח את חפציו אפילו בתרבץ אפדני בגינה העשויה מול הטרקלין [17] -
אבל ברחבה שאחורי הבתים, לא. אין השוכר יכול להניח שם את חפציו, כי אין הרחבה מושכרת לו להשתמש בה.
ורבא אמר, יכול השוכר להשתמש אפילו ברחבה שאחורי הבתים.
אמר רבינא, האי כשורא דמטללתא המניח קורות על גבי כותל חבירו כדי להצל את הקרקע שתחת הקורות, עד תלתין יומין אם היו שם הקורות פחות משלושים יום לא הוי חזקה, ואין יכול לטעון בעל הקורות לבעל הכותל, בזה שלא מחית סימן הוא שקניתי ממך עבור זכות זו עד עולם, כי אין דרך בני אדם למחות במי שמשתמש בכתלם פחות משלושים יום. אבל לבתר תלתין יומין אחר שעברו שלושים יום ולא מחה בו בעל הכותל, הוי חזקה [18], מכך שלא מיחה יש לתלות שמכר לו בעל הכותל זכות להניח את קורותיו על הכותל או שנתן לו זכות זו במתנה, ולכן שוב אין יכול בעל הכותל למחות בו. ואי סוכה דמצוה היא, אם הניח סכך על כותל חבירו למצוות סוכה, עד שבעה יומין לא הוי חזקה, ויכול חבירו למחות בו, שהרי יודע חבירו שאחרי סוכות יוריד את הסכך ולכן לא מחה בו.
אבל אם השאיר את הסכך בתר אחר שבעה יומין, הוי חזקה מיד, דכיון שראה חבירו שעבר חג הסוכות והלה לא הוריד את קורותיו, היה עליו למחות בו מיד, ואם לא מחה בו מיד, שוב אינו יכול למחות בו לעולם. [19]
וכל זה דווקא אם הניח את הסכך כדרך שרגילים להניחו. ואי חבריה, אבל אם חיבר את הסכך בטינא בטיט, בזה גילה דעתו שאינו מתכוין להסיר את הסכך לאחר שבעה ימים, ועל בעל הבית למחות בו מיד, ואם לא מיחה בו לאלתר מיד הוי חזקה, ושוב אינו יכול למחות בו לעולם: אמר אביי: שני בתים בשני צדי רשות הרבים והאחד רואה לתוך גגו של חבירו, הרי שניהם חייבים להעמיד מחיצה על הגג כדי שלא יזיקו אחד את חבירו בהיזק ראיה. [20] ולכן זה עושה מעקה לחצי מאורך גגו, וזה עושה מעקה לחצי מאורך גגו, ועושים את המחיצה זה שלא כנגד זה. כל אחד מהם עושה את חצי המחיצה כנגד המקום שכנגדו לא עשה חבירו מחיצה שעל ידי כן תהיה מחיצה שלימה ביניהם, וכל אחד מהם מעדיף, מאריך את המחיצה מעט מעבר לחצי גגו, כדי שלא יעמוד בקצה המחיצה ויראה באלכסון [21] לתוך גג חבירו [22].
ומקשינן: מאי איריא, מדוע אמר אביי דין זה דוקא על שני בתים העומדים ברשות הרבים, והלא אפילו בשני בתים ברשות היחיד נמי חייבים להעמיד מחיצה ביניהם.
ומשנינן: אביי אמר את דינו על שני בתים ברשות הרבים משום דאיצטריכא ליה לחדש בזה חידוש מיוחד. כי מהו דתימא שאין חיוב לבנות מחיצה בין שני בתים ברשות הרבים, משום דנימא ליה, יכול לטעון האחד לחבירו, הלא גם אם אעשה מחיצה לא תוכל להשתמש תשמישים צנועים בחצר, שהרי סוף סוף הא בעית אתה צריך לאצטנועי מבני רשות הרבים [23], ועל זה קא משמע לן אביי, שאף על פי כן חייב לעשות מחיצה, משום דאמר ליה, אף על פי שעלי להצטנע מבני רשות הרבים, מכל מקום העוברים ברשות הרבים רק ביממא חזו לי, אבל בליליא לא חזו לי, ואילו אתה, בין ביממא בין בליליא חזית לי. ולכן חייב אתה להעמיד מחיצה כדי שאוכל להשתמש בגג בלילה כאשר בני רשות הרבים אינם רואים לתוך גגי. [24]
אי נמי, טענה נוספת שמחמתה חייב להעמיד מחיצה, ואף שעל חבירו להצטנע מהעוברים ברשות הרבים, משום שטוען לו, הרבים כי קאימנא, בשעה שאני עומד, חזו לי הם רואים אותי, אבל כי יתיבנא בשעה שאני יושב לא חזו לי, ואילו אתה, חזית לי בין כי קאימנא בשעה שאני עומד, ובין כי יתיבנא בשעה שאני יושב, ולכן חייב אתה להעמיד מחיצה כדי שלא תראה לתוך גגי בשעה שאני יושב, שבאופן זה איני צריך להצטנע ברשות הרבים
ועוד יכול לטעון -
אף שהרבים גם רואים לתוך גגי, מכל מקום רק כי מעיינו בשעה שהם מתבוננים היטב אז חזו לי, אבל כי לא מעיינו כשהולכים בדרך הילוכם ולא מעיינים סביבותם לא חזו לי. ואילו אתה שאתה עובר בגגך ולא מעיין סביבותיך ממילא נמי חזית לי גם בראיה אגבית אתה רואה אותי, ולכן היזקך מרובה מהיזק בני רשות הרבים, ועליך להעמיד מחיצה למנוע ממני היזק זה.
אמר מר, אביי אמר לעיל, שני בתים בשני צידי רשות הרבים, זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו זה שלא כנגד זה, ומעדיף [25].
ומקשינן: פשיטא!? הלא דבר פשוט הוא שכל אחד מהם צריך לעשות חצי מחיצה, וכי תעלה על דעתך שאחד מהם יחוייב לעשות את כל המחיצה.
ומשנינן: מה שחידש אביי שכל אחד עושה בגגו חצי מחיצה, לא צריכא אלא למקרה דקדים חד מנייהו, שאחד מהם הקדים ללא שנמלך עם חבירו ועבד דידיה [26] ועשה חצי מחיצה על גגו.
מהו דתימא שבאופן זה נימא ליה אידך, יכול לטעון אותו שלא עשה מחיצה לאותו שעשה, אילו היית בא להמלך עימי קודם שעשית מחיצה, הייתי אומר שאני אעשה את כל המחיצה על גגי ואתה תשלם לי מחצית מההוצאות. וכיון שלא באת להימלך עימי, מעתה איני חפץ לבנות חצי מחיצה על גגי, כי טורח הוא עבורי לחזר אחר פועלים לעבודה מועטת של חצי מחיצה [27], ולכן שקול אוזינקא טול מחצית מההוצאות ועבדיה את כוליה והשלם על גגך את כל המחיצה - קא משמע לן, שאינו יכול לטעון כן. משום דאמר ליה אותו שעשה מחיצה לאותו שלא עשה, את מאי טעמא לא עבדת, מדוע אינך חפץ לעשות מחיצה, הלא משום דמיתרע אשיתך, שלא תתקלקל חומת הבנין מכובד המחיצה, ואם כן, אנא נמי, גם אני חושש שאם אשלים את המחיצה על גגי מיתרע לי אשיתאי, יתקלקל הבנין מכובד המחיצה [28].
אמר רב נחמן אמר שמואל, גג הסמוך [29] לחצר חבירו, ובעל הגג רואה לתוך החצר, עושה בעל הגג לגגו מעקה גבוה ד' אמות כדי שלא יזיק בהיזק ראיה את החצר. [אבל בעל החצר אינו חייב להשתתף במחיצה, משום שאין בעל הגג ניזוק בהיזק ראיה, כמבואר להלן, ועי' הערה [30]], אבל בין גג לגג שני גגות סמוכים, לא אין חייבים בעלי הגגות לעשות מחיצה ביניהם, משום שאין היזק ראיה לגג, כיון שאין דרך להשתמש בגג בתדירות, וכשמשתמש לעיתים יכול להזהר שלא להנזק מחבירו.
דין זה אמר רב נחמן בשם שמואל, ורב נחמן דידיה עצמו אמר, אף על פי שאינו זקוק לבנות בין גג לגג מחיצת ארבע אמות, אבל זקוק למחיצת עשרה טפחים!
ודנה הגמרא: למאי? מדוע צריך לעשות מחיצת עשרה טפחים, אי סבר רב נחמן שגם בין גג לגג יש היזק ראיה ולכן צריך לעשות מחיצה, הלא להיזק ראיה ארבע אמות בעינן.
ואי מטרת המחיצה לסמן את הגבול ביניהם לנתפס עליו כגנב שאם אחד מהם יכנס מעבר למחיצה ידע חבירו שמטרתו היא גניבה, הלא לזה במסיפס [יתדות עצים נמוכים הקבועים בארץ] [31] בעלמא סגיא די במחיצה זו כדי לסמן את הגבול. ואי מטרת המחיצה לגדיים וטלאים שלא יעברו מגג לגג, הלא לזה בכדי שלא יזדקר בבת ראש סגי די במחיצה נמוכה כדי שלא יוכלו הבהמות לעבור בדרך הילכום.
ומבארת הגמרא: לעולם מטרת המחיצה היא כדי לסמן את הגבול ביניהם, לנתפס עליו כגנב כדי לדעת שהנכנס מעבר למחיצה מטרתו היא גניבה [32], אך אין מספיק לזה מחיצת מסיפס כמו שהקשו לעיל, כי במסיפס מצי משתמיט ליה, יכול הנכנס להשתמט ולומר שאינו גנב, משום דאמר, ממצוריה קממצירנא [33] בעוד שהייתי פושט את עצמותי, נפל חפץ מידי לגגך והלכתי לנטלו, אך לא נתכוונתי לגניבה. אבל במחיצת עשרה לא מצי משתמיט ליה.
מיתיבי קושיה על רב נחמן שאמר צריך לעשות מחיצת עשרה טפחים בין גג לגג.
שהרי שנינו בברייתא: אם היה קרקע חצרו גבוה למעלה מגגו של חבירו, אין נזקקין לו אין חייב בעל החצר לעשות מחיצה, משום דאין בעל החצר מזיק לבעל הגג כמו שנתבאר לעיל שאין היזק ראיה לגג. [34]
ודנה הגמרא: מאי לאו, לכאורה כוונת הברייתא שאין נזקקין לו כלל, ואין צריך בעל החצר לעשות אפילו מחיצת עשרה טפחים, ודלא כרב נחמן, שאמר אף בגג צריך מחיצת עשרה טפחים.
ודוחה הגמרא: לא! אלא כוונת הברייתא, שאף על פי שאין נזקקין למחיצת ארבע אמות, אבל נזקקין למחיצת עשרה טפחים.
איתמר, שתי חצרות זו למעלה מזו, באופן שקרקע חצר אחת גבוהה מהקרקע השניה, ויש היזק ראיה מחצר אחת לחברתה, אמר רב הונא, תחתון בונה לבדו מכנגדו מלמטה, ועולה עד שמגיע לגובה הקרקע של העליון. ומשם, עליון בונה בסיוע התחתון, מכנגדו ועולה -
ביאור דין זה [לפי שיטת רש"י], כיון שיש היזק ראיה מחצר אחת לשניה, לכן חובה על שניהם להעמיד מחיצה בין שתי החצירות. ואם יעשו מחיצה בגובה ארבע אמות בחצר העליון, הרי מחיצה זו תמנע היזק ראיה לשני הכיוונים. אלא שאין לחייב את העליון לתת את כל מקום הכותל, ולכן בונה התחתון מלמטה בסיס למחיצה [35], ועל בסיס זה בונה העליון מחיצה, כאשר חצי מהמחיצה נבנית על הבסיס שבנה התחתון וחציה האחר נבנה על קרקע העליון. נמצא, שהמחיצה שמונעת את היזק הראיה, היא המחיצה שבונה העליון למעלה, ולכן חייב התחתון להשתתף בהוצאות מחיצה זו. אבל אין העליון חייב להשתתף בהוצאות הכותל שבונה התחתון למטה, משום שאין מטרת כותל זה למנוע היזק ראיה אלא רק ליצור מקום שעליו תיבנה המחיצה העליונה, ואין העליון צריך להפסיד מכך שהתחתון נמוך מחצירו [36]. ועיין עוד הרחבת דברים בהערות. [37]
ורב חסדא אמר, עליון מסייע מלמטה לכותל שבונה התחתון, ומשם ממשיך ובונה יחד עם התחתון את המחיצה העליונה, דכיון שאין העליון רוצה לבנות את כל הכותל בחצירו, אם כן הוא מוכרח לכותל שבונה התחתון שיהיה בסיס לכותל ולכן חייב להשתתף בהוצאות הכותל הראשון, כי אם אין יסוד אין בנין. [38]
תניא כוותיה דרב חסדא:
שתי חצרות זו למעלה מזו, לא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי ועולה, אלא מסייע מלמטה ובונה. ואם היתה חצרו למעלה מגגו של חבירו, אינו זקוק לו. כמו שהתבאר לעיל, שאין בעל החצר מזיק לבעל הגג.
הנהו בי תרי, מעשה בשני אחים, דהוו דיירי שדרו בבית שירשו מאביהם, אחד מהם הוה דייר עילאי דר בקומה העליונה, וחד אחיו הוה דייר תתאי דר בקומה התחתונה - איתבס [39] תתאי ושקעו כתלי הבנין באדמה [40], ועל ידי זה שקעה דירת העליון לתוך דירת התחתון עד שלא יכל הדייר התחתון להכנס לביתו בלא להתכופף. אמר ליה תתאי הדייר התחתון לעילאי לדייר העליון, תא, בא ונסתור את כל הבנין ונבנייה מחדש.
אמר ליה העליון לתחתון, הלא אני שפיר קא דאירנא, כי דירתי לא שקעה בתוך האדמה, ומדוע שאסתור את הבנין ואבנה בנין חדש [41].
הערות
[13] רבינו יונה והר"ן פירשו דכוונת הגמרא, במקום שנהגו בעלי הבתים להניח חפציהם מעל הכותל, אבל אין הכוונה במקום שנהגו השוכרים להניח את חפציהם על הכותל, דאם כן פשיטא שיכול להניח את חפציו על הכותל, כי אם זהו מנהג השוכרים, הרי על דעת כן שכר את הכותל.
[14] השיטה מקובצת הביא, דלכך קוראים לזה 'תרבץ אפדני' לפי שמרביצין אותו תמיד במים.
[15] דאם לא כן בלאו הכי אין לו זכות להכנס לשם.
[16] על פי רש"י ורבינו גרשום.
[17] וביאור מחלוקתם כתב הר"י מיגאש, דבמקום שנהגו שהשוכרים משתמשים בתרבץ אפדני, לכולי עלמא יכול להשתמש שם, לפי שעל דעת כן שכר את החדר. ונחלקו במקום שאין מנהג ידוע, מהי דעת רוב בני האדם, האם דעתם להשכיר גם את התרבץ אפדני או לא.
[18] על פי רש"י. ולפי פירושו מוכח מכאן דאין צריך שלש שנים לחזקת תשמישין אלא לאלתר היא חזקה, וכמו שהבאנו לעיל שיטות הראשונים בזה. (אלא דכיון שדרך בני אדם למחול על שימוש של שלושים יום לכן החזקה אינה אלא לאחר שלושים יום ולא מיד, ולהלן מבואר בגמרא שאם חיבר את הקורות בטיט ולא מחה בו בעל הכותל, הרי מייד יש לו חזקה, ואין צריך שלש שנים בזה). ושאר ראשונים הסוברים שגם בחזקת תשמישין צריך ג' שנים כמו שהבאנו שם, הם יפרשו את הסוגיה כאן כמו שפירש רבינו תם שהביאו כאן התוס', ולשיטתו סוגיה זו מוסבת על מה ששנינו במשנה, דאם סמך שמעון כותל מול כותל ראובן חייב להשתתף עמו בהוצאות הגובה. ואין נאמן שמעון לומר שכבר שילם לראובן את חלקו בשעת הבנייה. ועל זה אמרו כאן דאם הניח שמעון קורות על גבי כותל ראובן למעלה משלושים יום, ולא מיחה בו ראובן, הרי זה ראיה ששמעון שילם לראובן את חלקו בכותל. ולעולם אין מדובר כאן כלל בחזקת תשמישין. פירוש נוסף בסוגיה פירש בעל המאור, ולשיטתו הסוגיה אכן עוסקת בחזקת תשמישין כמו שפירש רש"י, וכוונת הגמרא היא, דצריך שלש שנים ועוד שלושים יום. וכן להלן גבי סוכה צריך שלש שנים ועוד שבעה ימים. ולפי זה גם השיטות הסוברים שחזקת תשמישין צריכה שלש שנים, יכולים לפרש שהסוגיה עוסקת בענין חזקת תשמישין, וכוונת הגמרא כדברי בעל המאור. והרמב"ן במלחמות ה', הקשה על דברי בעל המאור, ועי"ש שכתב דלא משמע כן מדברי הגמרא.
[19] והראשונים ביארו בכמה אופנים, מדוע במקום מצוה לא נתנו שיעור של שלושים יום כמו שלא במקום מצוה. הרשב"ם פירש [בהגה"ה בתוך דברי רש"י], דהיה דרכם לבנות סוכה שנה אחת, ולהשאירה במשך כל השנה עבור החג הבא, ולכן מיד כשראה שהלה אינו מפרק את סוכתו, היה עליו להבין שכוונתו להניח סוכה זו עבור השנה הבאה, ולכן מיד היה עליו למחות בו, ואם לא מחה בו סימן שהלה שילם לו עבור זכות זו, ושוב אינו יכול למחות בו לעולם. מה שאין כן כשלא עשה סוכה זו למצוה, הרי כל שלושים יום אין דרך בני אדם להקפיד, משום שהם מניחים הוא שהלה יפרק את סוכתו בתוך שלושים יום. אבל ביד רמה ובראב"ד פירשו, דבאמת אין חילוק בין סוכה של מצוה לסוכה שאינה של מצוה. וכוונת הגמרא שאם סמך קורות על כותל חבירו, ובסוף שלושים יום חל חג הסוכות, הרי אין חזקתו חזקה אלא לאחר חג הסוכות, ואף שעברו שלושים יום. כי יש לתלות דהסיבה שבעל הבית לא מיחה, היא משום שהגיע חג הסוכות והתיר לו בעל הבית לעשות שם סוכתו. אך אין מכאן ראיה שמכר לו זכות זו לעולם. וכן כתב להלכה בהגהות אשר"י, דיש אומרים שאם חל סוכות בסוף שלושים יום אין חזקתו חזקה אלא לאחר שלושים יום ושבעה ימי החג.
[20] הקשו התוס', דהרי לקמן בסוגיא מבואר, שהיזק ראיה אינו אלא מחצר לחצר, אבל בין גג לגג אין היזק ראיה משום שאין משתמשים תדיר בגג, ויכול להזהר בשעה שמשתמש שלא יראהו חבירו. ותירצו התוס' דלכן דייק אביי לומר 'בשני צדי רשות הרבים' דכיון שיש מרחק בין בית לחבירו שוב אין האחד יכול להזהר שלא יראהו חבירו כי אין האחד מרגיש בחבירו. הראשונים תירצו באופן אחר, דמה שאמרו להלן שאין בעל הגג ניזוק מהיזק ראיה, הוא רק בגג שאינו ראוי לתשמיש כגון גג משופע, ואילו כאן מדובר בגג הראוי לשימוש. אלא שהרשב"א הקשה על זה דלא משמע בגמרא שמדובר בשני סוגי גגות, ועי"ש עוד שהאריך להקשות. ולכן פירש כדברי התוס'.
[21] על פי רש"י, והנה רש"י כתב 'ומתוך כך לא יראה בהדיא לגגו של חבירו. ודייק מכך הנימוקי יוסף [לקמן דף לב א מדפי הרי"ף] דאף אחר ההעדפה עדיין אפשר לראות בדוחק באלכסון לתוך גג חבירו, אלא שעל ידי כן כבר לא רואים בהדיא מגג אחד לשני. ובאמת הראב"ד [בשיטה מקובצת] הקשה דבשעה שיעמוד אחד חוץ למחיצתו עדיין יוכל לראות לתוך גג חבירו, ותירץ דכיון שאינו יכול לראות אלא על ידי עקימת הראש בשעה שעומד על שפת גגו, מתיירא שמא יפול, ולא ידחוק עצמו להביט לתוך גג חבירו. אבל השיטה מקובצת הביא בשם 'הרב אב ב"ד, שחולק על רש"י והראב"ד, ולדעתו צריך כל אחד להעדיף את מחיצתו עד שלא יוכל האחד לראות לגג חבירו כלל, וכתב שם דכן הסכים הרמב"ם. הרשב"א [לקמן דף ס א] פירש בדרך אחרת, ודעתו כדעת רש"י דאף אחר המחיצה וההעדפה עדיין יכול לראות האחד בשל חבירו, אלא שאף על פי כן די בזה, דכיון שלא עושים בגג שימוש קבוע, אלא מידי פעם בפעם, אם כן יכול כל אחד לעשות את אותו תשמיש במקום בגג שאין חבירו יכול לראות שם כלל. והנה, במרדכי הביא שיטת ראב"ן, הסובר שגם בשני חצירות, אם יש מקום בחצר שבו אין רואים אחד את השני, שוב אין יכול האחד לתבוע את חבירו להעמיד מחיצה, משום שיכול לעשות את תשמישיו הצנועים במקום שבו אין רואים אחד את השני. והקשה עליו המרדכי מסוגייתינו דמבואר שחייב כל אחד להעדיף את המחיצה כדי שלא יראה בשל חבירו, ולדברי הראב"ן קשה מדוע עליו להעדיף, והלא די במחיצה ללא העדפה כדי שלא יוכל חבירו לראות בחלק מגגו. ועי"ש שהקשה עוד.
[22] לעיל בדף ב, ב הביאה הגמרא מחלוקת אם היזק ראיה נחשב להיזק או לא. והקשו הרמב"ן והרשב"א שם מדוע לא הקשו מדברי אביי כאן, דמוכח מדבריו שהיזק ראיה נחשב להיזק. ותירצו שכאן מדובר בגג מקורה שעדיף מחצר ודינו כבית, ובבית לכולי עלמא היזק ראיה שמיה היזק. עוד תירצו, דאין להקשות מדברי אביי שהיה אמורא על מי שסובר היזק ראיה לאו שמיה היזק, ואף שהקשו עליו שם מדברי שמואל שגם הוא היה אמורא, אין זה אלא משום דרב גובריה של שמואל.
[23] בחידושי רבי ראובן סימן ב' הוכיח מכאן, דיסוד הדין של מחיצה, אין זה משום שגורם בראייתו צער לחבירו, דאם כן מה איכפת לן שגם בני רשות הרבים מצערים אותו, סוף סוף עליו למנוע את הצער שהוא מצער אותו. אלא בהכרח שגדר דין מחיצה הוא מחמת ההיזק שגורם בכך שמסתכל, שעל ידי זה מונע מבעל הבית להשתמש שימושים צנועים בחצירו, ולכן אם גם ללא הסתכלותו קיים היזק זה מחמת בני רשות הרבים, שוב אין טעם שיעשה הוא מחיצה.
[24] הרמב"ם [הלכות שכנים, פרק ה' הלכה ו'] פסק, שמותר לפתוח חלון מול חלון חבירו כשרשות הרבים מפסיקה ביניהם, משום שאומר לחבירו, אין אני אלא כעוד אחד מבני רשות הרבים ואיני מוסיף לך היזק בזה. וזה על פי הסוגי' לקמן ס א. ואף על גב דכאן מבואר שגם כשרשות הרבים מפסיקה ביניהם חייב לעשות מחיצה מהטעמים המפורטים כאן, כתב האור שמח [בפרק ג' הלכה ה'] שהרמב"ם מפרש את סוגייתינו, בשני בתים הסמוכים זה לזה ורשות הרבים עוברת תחתיהם וכדומה, שבאופן זה אין היזק הרבים תדיר כל כך, אבל באופן שרשות הרבים עוברת בין שני הבתים אזי יכול לפתוח חלון כמו שכתב הרמב"ם וכמבואר לקמן. ועי' בב"ח שציין לסוגי' לקמן ס א, דלכאורה היא סותרת לסוגייתינו, כי שם מבואר שמותר לפתוח פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון ברשות הרבים, דיכול לטעון שאינו מזיק בכך דסוף סוף הרי צריך אתה להצטנע מבני רשות הרבים, וצ"ע דבסוגייתינו מבואר דאף על פי כן צריך לעשות מחיצה. ובאמת דהרשב"א בתוך דבריו תירץ קושיה זו, דכאן מדובר כשהגג גבוה ארבע אמות, ואין כל כך היזק מבני רשות הרבים, ושם מדובר בחלון ופתח הנמוכים מד' אמות, שהיזק בני רשות הרבים רב, ואז אינו חייב לעשות מחיצה.
[25] כתב הרמב"ן, דאין לגרוס כאן 'ומעדיף', שהרי קושית הגמרא 'פשיטא' אין זה אלא על הרישא, ולא על הדין שמעדיף. וכתב הרמב"ן דלפי הגירסה שלפנינו, יש לפרש בדוחק דקושיית הגמרא היא פשיטא שכל אחד מהם צריך להעדיף, ועל זה תירצה הגמרא דאם קדם אחד ובנה חצי כותל והעדיף וחבירו בנה חצי כותל אך לא העדיף, הוה אמינא שיכול לומר לחבירו קח הוצאותיך ובנה לבדך את כל ההעדפה. אבל הרמב"ן דחה פירוש זה, עי"ש.
[26] על פי גירסת הב"ח.
[27] על פי הרשב"ם בהגהת תוס' בדברי רש"י כאן. אבל התוס' פירשו באופן אחר, דטוען לו, אילו היית בא להימלך עימי קודם שבנית, הייתי אומר לך שאחד מאיתנו יבנה את כל המחיצה על גגו, והשני ישלם לו דמי ההוצאה, ובזה נרויח, שהרי כשכל אחד עושה חצי מחיצה עליו להעדיף קצת יותר מחצי כמבואר לעיל, ואילו כאשר רק אחד עושה את המחיצה וחבירו משתתף עמו בממון הרי יש כאן ריוח של אותה העדפה שהיה על כל אחד להעדיף אילו היה עושה רק חצי מחיצה, [והרא"ש הוסיף דעל ידי כן ירויחו שהיזק הראיה ימנע לגמרי, ולא יוכלו לראות אחד את חבירו אף באלכסון], קא משמע לן דכיון שהקדים האחד ועשה, שוב חייב חבירו לעשות החצי השני על גגו הוא. וכדברי התוס' נפסק בשולחן ערוך סימן קנ"ט סעיף ג', דקודם שבנה אחד מהם מחיצה, יכול האחד לכוף את חבירו ולומר לו בנה אתה את כל הכותל ברשותך ואני אשלם לך חצי מהוצאותיך, ואם אינך חפץ לבנות את כל הכותל ברשותך אבנה אני את כל הכותל ברשותי ואתה תשלם לי חצי מהוצאותי. והקשה הנתיבות המשפט [סימן ק"ס ס"ק א'] איך יכול האחד לכוף את חבירו להשתתף בהוצאות הכותל שבונה ברשותו, והלא הרא"ה חידש [מובא בנימוקי יוסף בתחילת הפרק], שאם אחד בנה בתוך השטח שלו מחיצה מאבני גויל וגזית, אינו יכול לכפות את חבירו להשתתף עמו בהוצאות, משום דיכול חבירו לטעון שאינו רוצה לקנות כותל שאינו בנוי ברשותו. ואם כן, כיצד יכול לכפות את חבירו שישלם לו מחצית מהוצאות הכותל שבנה ברשותו, והלא חבירו יכול לטעון שאינו חפץ לשלם עבור כותל שאינו נמצא ברשותו. ותירץ הנתיבות המשפט, דדברי הרא"ה לא נאמרו במקום שיש ריוח מכך שאחד בונה את הכותל ברשותו. ומשום כך כאן, כיון שעל ידי זה שבנה האחד את הכותל ברשותו, הרויחו שניהם על ידי זה את ההעדפה כמו שביארנו לעיל, לכן יכול האחד לכוף את חבירו לבנות את הכותל כולו ברשות אחד מהם.
[28] הקשה רבינו יונה מדוע אינו טוען שאינו חפץ לעשות את כל המחיצה כדי שלא יתמעט המקום בגגו, ותירץ דבלאו הכי עליו להניח שם מעקה משום מצוות מעקה.
[29] עיין בהערה הבאה.
[30] בפשטות מדובר שהגג גבוה מן החצר, ולפי זה בעל החצר כלל לא מזיק לבעל הגג. אבל רבינו גרשום כאן [ולעיל ב ב] פירש, שגובה הגג והחצר שוים, ואף על פי כן אין צריך בעל החצר להשתתף במחיצה, משום שאין היזק ראיה בגג כדלקמן.
[31] על פי רש"י לעיל ב ב ד"ה וטעמא. אבל התוס' שם פירשו דמסיפס הוא קיר מלא חלונות שאינו מגן מהיזק ראיה, ועוד פירשו שם דמסיפס הוא קיר נמוך מעשרה טפחים.
[32] האחרונים הקשו, מחמת איזה דין חייב לעשות מחיצה שלא יתפס עליו כגנב. ופירש האבן האזל [הלכות שכנים, פרק ב' הלכה ט"ז], דאם אינו מעמיד מחיצה זו הרי הוא מזיק את חבירו שחושש להניח דברים בגג מחשש שהלה יגנבם. אבל בשיעורי הגאון רבי שמואל רוזובסקי ביאר, דהוא דין מהלכות שכנים, דעל השכנים להעמיד מחיצה שלא יראו כגנבים.
[33] הנה רש" פירש 'מצי משתמיט ליה ולומר חפץ נפל מידי על גגך ונכנסתי אצלך ליטול', וכתב החתם סופר דנראה מדבריו שלא גרס כלל 'ממצוריה קממצירנא'. ואנו פירשנו על פי פירוש רש"י בצירוף פירוש הנמוקי יוסף שפירש ד'אימצוריה' הוא מלשון 'אימזורי', כדכתיב 'ויזורר הנער', והיינו פישוט עצמות, והיינו שיטען בעוד שהייתי פושט עצמי נפל כלי זה מידי. והר"י מגאש פירש על דרך הנימוקי יוסף, ד'ממצוריה' הוא מלשון פישוט עצמות, והיינו שטוען שבשעה שפשט עצמותיו נפל לתוך חצר ח בי רו. רש"י במסכת עבודה זרה [ע ב] פירש בד"ה מצרי 'אמצרי דגג קמצרנא, אני מכוון למידת בנין שאני רוצה למדוד לכך הושטתי את ידי'. ובלשון אחר פירש כעין דברי הנמוקי יוסף. ורש"י במסכת עבודה זרה דף ע ב ד"ה אמצרי, פירש 'אמצרי דגג קמצרנא, אני מכוון למידת בנין שאני רוצה למדוד לכך הושטתי את ידי'. ולשון אחר פירש שם רש"י כעין כאן.
[34] הנה הברייתא מדברת כלפי בעל החצר דאינו חייב לעשות מחיצה משום שאינו מזיק את בעל החצר. אך לכאורה בעל הגג חייב להעמיד מחיצה בינו לבין החצר כדי שלא יזיק בראייתו את בעל החצר. ומשום כך תמה רבינו יונה, דאם חייב בעל הגג לעשות מחיצה ד' אמות שוב אין כאן צורך במחיצת עשרה שהרי חייב לעשות כאן מחיצת ד' אמות. ותירץ דאף על גב שחייב בעל הגג לעשות מחיצת ד' טפחים, מכל מקום חייב בעל החצר להשתתף עמו בסכום של מחיצת עשרה, כיון שמחובת בעל החצר להעמיד לכל הפחות מחיצת עשרה. אלא שנחלקו בזה ראשונים, דהנה כאן מדובר שיש הפרש גובה בין החצר לגג, והפרש הגובה עצמו הוא גם כעין מחיצה ביניהם ומצטרף לשיעור המחיצה, ולכן חידש הרא"ש [סימן י"ז], דאם היה ביניהם הפרש גובה של ששה טפחים, הרי, חייב בעל החצר לעשות רק מחיצת ארבעה טפחים, כי הפרש הגובה מצטרף למחיצה וצירוף שניהם עולה לעשרה טפחים. אבל הרמב"ן ורבינו יונה כתבו דלעולם משתתף במחיצת עשרה טפחים שנבנית מחצירו של התחתון. ועל שיטת הרא"ש הקשה הקצות החושן [סימן ק"ס ס"ק ד'] מדוע בשתי חצירות זו למעלה מזו סובר רב חסדא לקמן שהעליון משתתף ביסוד הכותל, ואילו כאן אינו משתתף ביסוד מחיצת העשרה טפחים, אלא רק במחיצה עצמה, עי"ש. אבל הרמב"ם [הלכות שכנים פרק ג' הלכה ז'] כתב שאין בעל החצר העליון זקוק להשתתף עם בעל הגג התחתון כלל. והקשה שם המגיד משנה מדוע אין צריך העליון להשתתף עם התחתון לכל הפחות בדמי מחיצת עשרה. וביאר הבית יוסף, דהרמב"ם סבר דכיון שחייב בעל הגג לעשות מחיצת ד' אמות, שוב אין כאן את הבעיה שנתפס עליו כגנב שהרי יש כאן מחיצה, ולכן לא נוצר כאן כלל חיוב של מחיצת עשרה, ומשום כך אין העליון צריך להשתתף עם התחתון כלל. ולפי זה כתב הבית יוסף דגם הגמרא כאן יכלה לתרץ דלכך לא כתבה הברייתא דחיב במחיצת עשרה שהרי בלאו הכי חייב בעל הגג לעשות מחיצת ד' אמות. והט"ז [סימן ק"ס ס"ק ב] כתב שדברי הרמב"ם אמורים באופן שהבדל הגובה בין החצר לגג הוא עשרה טפחים, ובמקרה זה אין צורך למחיצת עשרה טפחים, שהרי קיים הפרש טבעי של עשרה טפחים בין הגג לחצר.
[35] הנה, המחיצה שעליהם לבנות ביניהם היא מחיצה של גויל וגזית שהיא בעובי ששה טפחים כמבואר במשנה. ולכן פירשו הראשונים דאין מועיל שיעשה התחתון כותל של שלשה טפחים, שהרי על המחיצה להיות של ששה טפחים, ומאידך אין לחייב את התחתון לבנות כותל של ששה טפחים כבסיס למחיצה, שהרי אינו חייב לתת מקום בחצירו אלא למחצית מעובי הכותל, ולכן כתבו הראשונים [רבינו גרשום, רמב"ן ורשב"א], דהתחתון חופר מתחת חצר העליון חפירה ברוחב שלשה טפחים, ובונה כותל ששה טפחים שחציו באותה חפירה וחציו על חצר התחתון.
[36] על פי רש"י בתוספת ביאור. אבל הרשב"א לעיל דף ב א פירש דלכך אין העליון צריך להשתתף עם התחתון, משום שהעליון יכול לטעון, איני צריך ליסוד, שאני יכול לבנות עראי בתוך שלי במחיצה קלה של הוצא ודפנא, ועל זה חולק רב חסדא וסובר שאין האחד יכול לבנות בתוך שלו מחיצה של הוצא ודפנא ולכן מוכרח הוא לכותל הראשון כדי לבנות עליו מחיצת אבן. והאחרונים התקשו בדברי הרשב"א דהלא כאן אינו רוצה לבנות בהוצא ודפנא, דאם כן לא היה צריך לכותל הראשון, ואם כן שוב צריך הוא ליסוד של התחתון ומדוע אינו חייב להשתתף בהוצאות הכותל.
[37] והנה, העליון ודאי חייב לעשות לחצירו מחיצת ארבע אמות כדי שלא יראה לתוך חצר התחתון. אבל התחתון אינו מזיק לעליון אלא אם אין ביניהם גובה של ארבע אמות. ולכן הקשו התוס' מדוע צריך התחתון לסייע לעליון לבנות את כל המחיצה, הלא ברגע שיש הפרש של ארבע אמות בין העליון לתחתון בצירוף הגובה בין שתי החצירות, שוב אין מזיק התחתון את העליון. ואם כן מדוע אמר רב נחמן דחייב התחתון להשתתף בכל מחיצת ד' אמות שעושה הראשון. ותירצו התוס' דמדובר באופן שיש חלק גבוה בחצר התחתון, ואותו חלק שוה לגובה החצר העליונה, ואם עומד התחתון על החלק הגבוה שבשדהו יכול לראות לתוך חצר העליון, ולכך חייב להשתתף במחיצת ד' אמות שעושה העליון בחצירו. ומבואר לפי תירוץ זה, דאם לא היה חצר התחתון גבוהה מהצד השני, באמת אין חייב התחתון להשתתף אלא עד שיהיה ביניהם הפרש ד' אמות בצירוף הפרשי הגובה ביניהם. עוד תירצו דאם אין מחיצת ד' אמות בחצר העליון, עדיין מזיק התחתון לעליון בשעה שעומד העליון, ואף שיש ביניהם הפרש של ד' אמות. ולפי זה גם במקום שיש הפרש גובה של ארבע אמות בין שתי החצירות, עדיין צריך התחתון לסייע לעליון לבנות מחיצת ד' אמות בקצה חצירו, כדי שלא יזיקו בשעה שעומד. והרשב"א והריטב"א כתבו, דאין לזה שיעור קבוע, והכל לפי אורך החצר התחתונה וקיצורה. ולאחר שנסתלק היזק ראיית התחתון ממשיך לבנות העליון לבדו עד גובה ד' אמות מקרקע חצירו.
[38] כן ביארו כל הראשונים והפוסקים. ונתקשו הראשונים מהו טעמו של רב הונא החולק על זה והלא אם אין יסוד אין בנין, וכיון שהעליון צריך את הכותל מדוע אינו חייב להשתתף בו. ועי' לעיל שהבאנו מה שביאר בזה הרשב"א לעיל.
[39] על פי גירסת הב"ח, ולפנינו איתבר, ועי' בהערה הבאה.
[40] על פי רש"י. אבל הרמב"ם הרא"ש [כמו שפירשו הסמ"ע] והשולחן ערוך פירשו באופן אחר, ולשיטתם שקעו רק קורות רצפת העליון לתוך דירת התחתון, ועל זה אמרו כאן שאם לא שקעו למטה מעשרה טפחים בדירת התחתון, אין התחתון יכול לכפות את העליון להרוס ולבנות מחדש.
[41] ולהלן נבאר, מדוע אין יכול התחתון לטעון לעליון, מה אתה עושה ברשותי.
בבירה גדולה. כעין מגדל גדול ובונין בתוכה בתים הרבה סביבותיה ויש סביבותיה חצר וגנות ופרדסין הרי זה השוכר משתמש חוץ לביתו בכתליה דבירה הסמוכות לכותל אם יש בה חורין או זיזין שתולין בה חפציהן עד ד' אמות סמוך לבית דשייך בתר בית:
ובעובי הכותל במקום שנהגו. לישתמש על גב הבית משתמש חוץ לגג בעובי החומה ד' אמות:
אבל בתרבץ אפדני. גינת ביתן שסמוך לפלטין אינו משתמש לבתים אלא לפלטין:
אבל רחבה גדולה שאחורי הבתים. היא ודאי עשויה לצורך הפלטין עצמה:
האי כשורא דמטללתא. אם נעץ אחד קורתו בכותל חבירו מדעתו של בעל הכותל לסכך עליה מפני החמה אם נעוצה בו הקורה יותר מל' יום ולא מיחה בעל הכותל הוי חזקה לזה שנעצה לקובעה שם לעולם שסתם שאלה משאיל כותלו לחבירו לנעוץ בו [מידי] ל' יום ותו לא:
ואי סוכה דמצוה היא. כלומר אם הרשהו לנעוץ קורה לצורך סוכת החג דמצוה ודאי אם הניחה שם יותר על ז' ימים בפני בעל הכותל שלא מיחה יכול להחזיק בה לעולם:
ואי חבריה לקורה בטינא. כלומר שקבעה לקורה בכותל בחומר ובלבנים בקביעות בפני בעל הכותל ולא מיחה הוה חזקה לאלתר דאיכא למימר דמחל לו:
ב' בתים משני צדי רה"ר. אם מקום הוא שמשתמשין על הגגות זה עושה לחצי גגו מעקה גבוה ד' אמות משום היזק ראיה וכן השני זה שלא כנגד זה ומעדיף מעט זה כנגד זה כדי שלא יוכל א' להציץ בתוך גג חבירו אלא ברה"ר מצי למימר חבריה דמעכב מאי [נפקא] לך מינה אי לא עבידנא מעקה כוותך סוף סוף אי לא הואי אנא הכא אפ"ה קבעית לאצטנועי מבני רה"ר קמ"ל דמצי אמר ליה אידך אי לא מבני רה"ר יכילנא לאצטנועי דכי יתיבנא לא חזו לי קמ"ל דאפ"ה יכול לכופו שיעשה חצי מעקה לגגו:
דקדים חד מינייהו ועביד. מעקה לחצי גגו:
אזינקא. חצי הוצאתך שתוציא בכולו:
משום דאיתרע אשיתך. שלא יכביד על הכותל ויפול הכותל אנא נמי מסתפינא הכי:
גג הסמוך לחצר חבירו. דמקום החצר גבוה ושוה לגגו עושה מעקה ד' אמות לגג שלא יציץ לחצר חבירו. ואי קשיא למה אין מחייבין בעל חצר לעשות מחיצה לחצירו שלא יסתכל לגג חבירו. הא לא תיקשי דהיזקא דחצר עדיף מהיזקא דגג דחצר קביעא תשמישתא וגג לא קביעא תשמישתיה: אבל בין גג לגג דלא קביעא תשמישתייהו לא להאי ולא להאי לא:
אי לנתפס עליו כגנב. כלומר אי לכך צריך מחיצה דלא יכנס חבירו לשם בלא רשות ויתפס כגנב דיכול לומר לו לגנוב באת:
במסיפס בעלמא סגי. אפי' במחיצה כל שהוא אם יעבור עליו בלא רשות יתפס כגנב:
במסיפס יכול לאישתמוטי. דטעין דכיון דלא הוי האי מחיצה גבוה י' טפחים לא הוה ידענא אי משום מחיצה הוי משום הכי עברנא ולא משום גניבה:
למעלה מגגו של חבירו. שקרקעית החצר גבוה יותר על הגג: מאי לאו אין נזקקין לו כלל לעשות מחיצה וקשיא לעיל דתרצת זקוק למחיצה:
שתי חצירות זו למעלה מזו. שהאחת גבוה יותר מן האחרת תחתון יחקוק מחיצה בקרקע עליון ובונה עד שיהיה הכותל שוה לחצר העליון ושוב יגביהו העליון עד ד' אמות:
ורב חסדא אמר עליון מסייע מלמטה עם התחתון. לפי שהעליון יכול לראות התחתון ולא תחתון העליון לפיכך צריך העליון לעשות רוב הבנין כפי שלא יזיק לתחתון מראייתו:
ואם היתה חצירו למעלה גבוה מגג של חבירו אין זקוק לו. משום דגג לא קביעא תשמישתיה:
איתבר ביתא דתתאי. שנפלו קצת מכותלי התחתון וירד בית העליון ונח על אותו קצת כותל התחתון שנשתיירו:
אמר ליה תתאי לעילאי תא נבניה. כלומר סייע לי לבנות הבית כבראשונה:
שפיר דאירנא. כלומר איני צריך שאני יפה דר שלא נפלה עלייתי:
הכי גרסינן: זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו פשיטא לא צריכא וכו'. אי נמי פשיטא לא צריכא וכו'. ותו לא ומקצת נסחא דכתיב בהו זה שלא כנגד זה ומעדיף פשיטא לא מתפרשי שפיר דהא ארישא קשיא ולאו אסיפאדמעדיף.
ויש דוחק דהכי קאמ' פשיט' שזה מעדיף וזה מעדיף ומפ' לא צריכ' שקדם חד מנייהו ועבד פלגא והעדפה כדיניה וחד עבד פלגא בלחוד מהו דתימא לימ' ליה שקול אוזיקנא ועביד כולה העדפה קמ"ל ואכתי לא נהיר דעיקר קושיא מעיקרא ארישא היא ולא משום העדפה בלחוד ועוד דאי פשיטא לא מצי למימר ליה עביד כולה העדפה כיון דאיהו נמי בנו פלגו מחיצה דמ"ש איהו מיניה דידיה כיון דתרוייהו צריכי למטרח ולמיבני.
אנא נמי לא תתרע אשיתאי. כך פי' רבינו שלמה זכרונו לברכ' מכובד הבנין שמכבידין על חומו' טיט ממהרת ליפול ואיני מודה לו בזה אלא באותה שלפנינו.
שתי חצרות זו למעלה מזו. פי' בין שגבוהות זו מזו אמה ושתים ושלש עד ארבע הדין שוה דרב הונא סבר תחתון בונה כנגדו ועולה ואם גבוהה זו מזו שלש בונה התחתון של אמות בגויל ו' טפחים ונותן מקרקעו ג' ומשל חבירו ג' ועליון בונה מכנגדו בסיועו של תחתון באמ' אח' והשאר ודאי משל עצמו נמצא שבנה התחתון ג' אמות וחצי אמה והעליו' ג' אמות וחצי וכן אם גבוההשתי אמות התחתון בונה ב' אמו' לבדו ומסייע בבנין שתים מלמעלה נמצא שבנה התחתון ג' אמות והעליון ג'.
ורב חסדא אמר עליון מסייע מלמטה ועולה שאי אפשר לו לבנות כותלו בלא יסוד לפיכך צריך לסייע ביסודו מלמטה ואין התחתון מפסיד בשפלותו כלום שאין (ברי') [בדין] שיפסיד בשביל שאינו מזיקו כל כך לפיכך אם גבוהה ג"א בונין מלמטה בשוה עד אמה למעלה נמצא שבנה התחתון (ב') [ד'] אמות כדינו והעליון (עד) [ד"א] שיסתלק שלא יזיקנו כדינו לפיכך אם היתה זו למעלה מזו ד"א לדברי הכל אין התחתון זקוק לו. ומיהו אם רצה העליון להכניס תוך שלו ולבנות כדי שלא יסייע מלמטה בונה בתוך שלו גויל גזית כדין.
וי"א שכשבונין בקרקע התחתונה עד שפת העליונה אינו בונה אלא בגויל ג' טפחים שקרקע העליונ' עולה במקום כותל ואינו עיקר שאם כן אין העליון מסייעמלמטה בבנין אחר.
ומה שכתב רש"י ז"ל תחתון בונה כנגדו ועולה ולא יהא עליון נפסד בשפלות קרקעיתו של תחתון לא בא לומר שלא יפסיד כלום שהרי מפסיד הוא שאם היו שוות אינו בונה אלא ב' אמות ועכשיו הוא בונה יותר כפי מה שפירשנו אלא שלא יפסיד העליון יותר מן התחתון מפני שפלותו שהתחתון בונה שפלותו ואין העליון בונה עמו ונמצא ששוים בבנין כמו שפירשתי. ומה שהוא בונה יותר אינו הפסד אלא שאין מן הדין שיסלק התחתון היזק ראיתו והוא לא יסלק היזקו.
ויש שדנין בשמועה זו דין אחר לומר שהתחתון צריך לסייע בד"א משפה עליונה (ולמטה) [ולמעלה] לפי שהתחתון רואה בעליון מפני גבהו ויכול למימר ליה כי קאמינ' דחזית לי ואם תחתונה ארוכה כי יתיב נמי חזי' לי דאזיל תחתון להאי גיסא ורוי ביה הילכך אפילו היתה עליונה גבוה מן התחתונה ד"א מסייע תחתון ומפרשי' לה הכי תחתון בונה כנגדו הוא לבדו ועליון בונה מכנגדו ולמעלה בסיועו של תחתון מחצה על מחצה ועולה עד שיסתלק התחתון מהיזק ראיה שלו משם ולמעלה ודאי של עליון הוא שהוא לבדו המזיק ורב חסדא פליג ביסודו של עליון כדפרישית לעיל וזה הדין נכון ומחוור לפי דעתנויעולה כהוגן כלשון רבינו שלמה שכתבנו.
האי כשורה דמטללתא לבתר תלתין יומין הויא חזקה. כבר כתבנו למעלה שר"ת ז"ל פירשה אמתניתין דבחזקת שלא נתן. ויש מי שפירשה בחזקה דעלמא. וכן פי' הרב בעל המאור ז"ל. וכתב עוד, דלאו למימרא דלא בעי שלש שנים, אלא תוספת על השלש, כלומר מן השיעור הזה ואילך מונין לו שלש שנים, וכן בסוכה דמצוה מן השבעה ואילך מונין לו. וזה דבר של תימה, כי מפני מה הוסיפו בזה יתר על השלש, דהא טעמא דשלש משום דתלת שנין מזדהר, ולא משום דתלת מחיל, דהא איפריך ההוא טעמא והילכך אפילו תמצא לומר טעמא הכא דתלתין קמאי מחיל, האי טעמא ליתיה. ועוד דאם הוא מוחל שלשים הרי כבר עברו טפי משלשים ויש בשלש שנים כמה שלשים. ועוד דלישנא דלבתר תלתין יומין הויא חזקה ולאלתר הויא חזקה, משמע שהחזקה כולה נגמרה בכך ובכך היא תלויה ולא בשלש שנים שלא הוזכרו כאן כלל. אלא שלשים דוקא קאמר ושבעה דוקא קאמר.
ויש מפרשים לכל הני דכולה שמעתין בטענת סבלונות, דכיון שאינו מחסרו קרקע, אין להם ענין בחזקת שלש, כי מה ששנינו בפרק חזקת (בבא בתרא מ"א, א) כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה, היינו דו[קא כש]בא לטעון בגוף הדבר, אבל בשעבודין כגון אלו להוצאת זיזין וכיוצא בהן, אפילו בטענת סבלונות הן. ויש מפרשים לכל הני דכולה בטענת מכירה או מתנה הן, אבל טענת סבלונות לא מהניא ולא מידי, ונטפי ושופכי וכשורי והודרי כולן בחזקת שלש ובטענת [מכירה או מתנה], דכולה מתניתין דחזקת הבתים בחזקת שלש היא, ולא אמרו שלש אלא משום שטר וכטעמא דאמרינן התם תלת שנין מזדהר טפי לא מזדהר, אלמא כולהו בחזקת (שאם) [שיש] עמה טענה הן, והתם (נ"ח, ב) קא קתני המרזב דהיינו שופכי, ולקמן נמי בפרק לא יחפור (בבא בתרא כ"ג, א) (גמ') [אמ'] אם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו, מוכח בהדיא דאפילו במה שאין בו חסרון קרקע, כמו העמדת שובך, בעי חזקה שיש עמה טענה. וכן דעת מורי הרב ז"ל. והסברא הראשונה כדעת הגאונים.
זה עושה מעקה לחצי גגו שלא כנגד זה ומעדיף וכו'. איכא למידק, דהא אמרינן לקמן אמר רב נחמן אמר שמואל גג הסמוך לחצר חברו עושה לו מעקה גבוה ארבע אמות אבל בין גג לגג לא, אלמא אין בגגין משום היזק ראיה. י"ל דהא דאביי בגגין שוין שראויין לתשמיש, ודשמואל במשופעין שאינן ראויין לתשמיש. ואינו מחוור, דהכא והתם גגין סתם אמרו. ועוד קשיא לי, (דהא אף) [דאי] דשמואל במשופעין, מאי קאמר רב נחמן דזקוק למחיצת עשרה שיתפס כגנב, ומי איכא גנב אי אין משתמשין בהן בכלום. ועוד אף הוא אמאי זקוק לעשות מעקה גבוה ארבע אמות כשהוא סמוך לחצר חברו, דכל שאינו משתמש בו והוא משופע הא לא(ו) מזיקו כלל. ואפשר דאף על פי שהוא משופע ואין תשמישו מצוי, מכל מקום לעתים משתמש, וגם הוא מניח שם קצות כליו. ומיהו אינו מחוור, דסתם אמרו כאן וכאן.
אלא יש לומר, דהכא בגגין רחוקין זה מזה כל שזה משתמש אינו מרגיש בביאת השני וסבור שלא יבא, לפי שאינן משתמשים בגגין אלא לקיצין, ולא מצי לאיצטנועי מיניה, והיינו נמי דקא מתמה מאי שנא רשות הרבים אפילו רשות היחיד נמי, לפי שהיה סבור המקשה שבדוקא אמר רשות הרבים שמתוך ריחוק שביניהם אינו מרגיש, ודשמואל בגגין הסמוכין זה לזה, דכל שחברו בא להשתמש בגגו ירגיש ויצניע עצמו, כיון שאינו צריך להשתמש בו רק לעתים, ובין גג לגג דקאמר, דומיא דגג הסמוך לחצר חברו קאמר.
דאמר ליה בני רשות הרבים כי קאימנא חזו לי כי יתיבנא לא חזו לי את כי יתיבנא נמי חזית לי. מיהא שמעינן דשתי חצרות הסמוכות זו לזו אף על גב דעליונה גבוה ארבע אמות התחתון זקוק לו להיזק ראיה, דגגין אלו ודאי בגבוהין ארבע אמות הן, דאי לא, שפיר קאמר לה הא בעית איצטנועי מבני רשות הרבים איצטנע מינאי, וכדתנן בפרק חזקת (בבא בתרא ס', א) פותח לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, ואמרינן עלה מאי טעמא דאמר לוה סוף סוף הא בעית איצטנועי מבני רשות הרבים.
ותו שמעינן מינה דהיזק ראיה אין לו שיעור, ואפילו בית רחוק מבית וגג לגג וגג לחצר רחוקין הם כמה, זקוקין הן לארבע אמות, כל שזה יכול לראות בתשמישי חברו.
הא דאמרינן פשיטא. הכי פירושו, פשיטא זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו ואין האחד זקוק לעשותו כולו. ופריק לא צריכא דקדים חד מנייהו ועביד פלגא וכו'. ותמיהא לי, ואכתי מאי למימרא, פשיטא, דאטו משום דקדם ועביד פלגא לסלק הזיקו כדינו, נחייב אותו לעשות את כולו, ומתוך הדחק אני אומר, דקדים ועביד פלגא באורך החצר, מחמת מעקה, שלא יפול הנופל, והילכך הוה אמינא מצי למימר ליה כיון דעבדת ביה פלגא מעצמך לשמור עצמך ואינך חושש לכובד הגג, עביד ליה כוליה, קא משמע לן. וכל זה איננו שוה.
ורב נחמן דידיה אמר אינו זקוק לארבע אמות אבל זקוק הוא למחיצה עשרה, ואסיקנא לנתפש כגנב. והילכך נראה לי, דאף בגג הסמוך לחצר חברו שאמרו דבעל הגג זקוק לארבע אמות, אף בעל החצר מסייע עמו עד עשרה טפחים למעלה מחצרו, שאף הוא זקוק לו לעשרה לנתפש כגנב.
שתי חצרות זו למעלה מזו. פירוש, כל שהן למעלה זו מזו, ואפילו ארבע אמות או יותר, דאפילו בגובהה כמה עוד התחתון מזיק לעליון בהיזק ראיה, והכל לפי ארך התחתונה וקיצורה.
ואמר רב הונא תחתון בונה מכנגדו ועליון בונה מכנגדו ועולה. כלומר, התחתון לבדו בונה עד שיהיה כנגד חצר דעליון, כדי שלא יהא העליון מפסיד בבנין בשפלותו של תחתון, ומכל מקום מקצע התחתון מקרקעית העליון כדי רחב שלשה טפחים כדי לבנות כותל של גויל במקום שניהם בשיתוף, שאינו בדין שיבנה התחתון הכל במקום חצירו, שאם כן נמצא העליון בונה מכנגדו על מקומו של תחתון. ועליון בונה מכנגדו בסיוע התחתון עד שיסתלק ממנו היזק ראייתו של תחתון, ואחר סילוק היזק ראייתו של תחתון יבנה העליון לבדו עד תשלום ארבע אמות שמכנגד חצרו, וסיוע התחתון מכנגד חצרו של העליון אין לו שיעור, כי הכל לפי אורך חצירו וקיצורו, ולפיכך אמרוה סתם ולא אמרו בונה עד אמה או עד אמתים, לפי שאין כל החצרות שוות, ואפילו עד שלא יוכל לראותו כשהעליון עומד, צריך לסלק ממנו היזק ראיתו, וכמו שאמרו למעלה בני רשות הרבים כי קאימנא חזו לי כי יתיבנא לא חזו לי את אפילו יתיבנה חזית לי, אלמא אפילו בכי הא מקפידין והדין עמהם. ורב חסדא אמר עליון מסייע מלמטה ועולה. שאם אין יסוד אין בנין, והעליון צריך הוא ליסוד, ובונין שניהם בשיתוף על סילוק היזק ראיית התחתון בין רב בין מעט, כמו שאמרנו, ומשם ואילך בונה העליון לבדו עד תשלום ארבע אמות מכנגד חצרו. וקיימא לן כרב חסדא דהא תניא כותיה.
אע"פ שביארנו שהמכניס ראש קורתו בכותל חברו בפניו ולא מיחה החזיק דוקא בקורה הראויה לסמוך עליה תקרה אבל קורה העשויה לסכך עליה לצל לא החזיק אא"כ שתק לה שלשים יום הא משראה או ידע ששלשים יום עמדה לשם ושתק מחל ואם סוכת מצוה היא הואיל ולמצותה היא עשויה עד לאחר החג אין לו חזקה הא מן החג ואילך יש לו בה חזקה ויש מפרשים ימי החג מוספין על השלשים ולא יראה כן ואם חברה בטיט אף הוא החזיק מיד ובכלן עד שיביא ראיה שבפניו נעשה ולא מיחה או שראה שנעשה ושתק:
דברים אלו כבר פירשנו שבחזקת מחילה אנו באים עליהם שאין צריכים לחזקת שלש ולטענה אלא לגוף קרקע הא לנזקים כגון ניעוצים אלו הנזכרים כאן וכל אותם נזקים השנויים בפרק שני וכיוצא באלו חזקתו שלא בטענה ובמחילה אם לאלתר אם לשלשים כל אחד כשיעורו הנזכר בו וחזקה זו משהחזיק בו זכה בו לכל ימי הכותל לאותו מקום בלבד ולאותו ענין שסמך אף בגסה הימנה הא מקורת סוכה לקורת תקרה לא וכן לשאר מקומות שבכותל אף לזו לא החזיק וכן אם נפל הכותל או הפילו הוא אין לו במקום הכותל כלום ויש אומרים אף למה שהחזיק בראשונה מתורת מחילה ולא יראה כן מיהא בהפילו אא"כ הפילו מחמת אונס ויש מפרשים שאף בזו דוקא בטענת מכירה וכל שהוא בטענת מכירה יש לו חזקה לכל הכותל כמו שכתבנו ולא יראה לי כן שטענת מכירה אינה מועלת אלא לאחר שלש ומ"מ יש מפרשים בשלש ומצריכים עליהם תוספת שלשים לענין קורת סכה והדברים זרים וחכמי הצרפתים כתבו שאף טענת מחילה לרואה אינה מחילה עד שלש שנים חוץ מסתימת אורה ולא יראה כן ואין מחילה נאמרת לשלשים או לאלתר אלא בשנעשה לפניו ושתק כמו שביארנו:
זה שביארנו בשבעת ימי החג שאין צריכין לשלשים יראה לגדולי המפרשים שאם עשה כן שלשים יום לפני החג שחזקתו בשלשים הואיל ותכף שעברו השלשים נכנסו ימי החג אין כאן חזקה מפני מצותו הוא שותק לו הא כל שעבר החג הואיל ולשם חג נעשית החזיק מיד אע"פ שלא עברו שלשים:
שני בתים בשני צדי רשות הרבים זה כנגד זה ונמצאו גגותיהם מכוונים זה כנגד זה והיו גגות אלו עשויים לדירה ונמצא שיש עליהם היזק ראיה מזה לזה מצד הגגות זה עושה מעקה לחצי גגו מצד אחד וזה עושה מעקה לחצי גגו מצד האחר ולא יצמצמו בכך אלא יעדיף כל אחד בחלקו והעדפה זו יש שפירשוה במשהו ויש שפירשו שהכל לפי רחב רשות הרבים ועיקר הדברים אינו אלא כדי שלא יוכל אחד לראות בשל חברו להדיא ואפילו היו גגים אלו נמוכים עד שבני רשות הרבים רואים לשם אין האחד יכול לומר לחברו הרי מ"מ אתה צריך לעמד שם בצניעות מצד בני רשות הרבים שאף הוא אומר לו בני רשות הרבים אין רואין אותי אלא ביום שעוברים ושבים מצויים ובני ביתך רואים אותי ביום ובלילה וכן בני רשות הרבים אין רואים אותי אלא כשאני לשם מעומד ואף בזו דרך הבטה מכוונת והרמת עין ובני ביתך רואים אותי אף כשאני יושב לשם ולהדיא ר"ל אע"פ שאין מכונין לכך:
קדם אחד מהם ועשה חלקו אין השני יכול לומר לו הואיל והתחלת גמור ואפרע חלקי בהוצאה שאף הוא אומר לו כשם שאתה חושש לקלקול כותלך כך אני חושש לקלקול כותלי שלא להכביד עליה כל הבנין:
קדם ועשה ואח"כ רצה לסתור חציה ולכוף את חברו לעשות אותו חצי בשלו יש אומרים שאם החזיק הלה שלש שנים שאין יכול לסתור ואף הוצאתו נמחלה ומביאין ראיה לדבריהם ממה שאמרו בכאן ועבד פלגא ולא אמרו ועבד כלה ומולידים מזו דין אחר והוא שאם לקח ראובן משום ניעוץ ועמד שלש שנים ולא החזיק בניעוץ זה יכול המוכר לומר החזקתי ואין לך רשות עוד לנעוץ הכל זה אינו נראה כלל שאין חזקה לשב ואל תעשה אלא למי שעושה דבר כנגד חברו והלה שותק הן לחזקת אלתר הן לחזקת שלש שנים כך נראה לי ברור:
בפרק חזקת הבתים ס' א' יתבאר שפותח אדם פתחו לרשות הרבים ואינו חושש אע"פ שפותח כנגד פתחו של זה שכנגדו וכן חלון כנגד חלון ושמא תאמר מה הפרש בין זו לזו פתחים וחלונות אינן גבוהות מרשות הרבים ופתיחתן לרשות הרבים עצמה היא ובני רשות הרבים רואין אותו להדיא בין שהוא עומד בין שהוא יושב והרי זה אומר לו מ"מ הרי אתה צריך הצנע מצד בני רשות הרבים ולפי דרכנו למדנו שבחלונות שלנו שהן גבוהות יש לו למחות שלא לפתוח חלון כנגד חלונו שהרי אין בני רשות הרבים רואין שם ומ"מ מקצת חכמי צרפת כתבו דוקא בשהם גבוהות עד שרוכבי הסוסים או הבהמות שרגילים בהם באותו מקום אין רואין שם שאין כאן צורך הצנע מבני רשות הרבים ומ"מ נראה לי שרכיבת הבהמות אינה מצויה כל כך שתהא ראייתה נקראת ראיה להדיא ולמדנו מ"מ שכל שפותח חלונו לרשות הרבים ויש ממנה היזק ראיה לחצר חברו במקום שאין לו היזק ראיה מצד בני רשות הרבים שחברו מעכב עליו הואיל ולא היה עליו היזק ראיה מבני רשות הרבים להדיא באותו מקום ושמא תאמר יאמר בעל חלון לבעל חצר הגבה כותלך במקצת ואני אסתום חלוני במקצת ולמה יעכב מכל וכל והלא אף בזו לא אמרו אלא זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו אין זה כלום שהגגין כל אחד מקבל היזק מחברו אבל זה שהחלון מזיק לחצר ולא חצר לחלון בעל חלון חייב לסלק היזקו ולא אמרו בזו על הניזק להרחיק את עצמו שכל שבהזק ראייה הוא ממיני ההזקים הנקראים גירי וכבר אמרו מודה ר' יוסי בגירי כמו שיתבאר ובחצר השותפין לא יפתח פתח כנגד פתח כמו שיתבאר שם ומ"מ כל שאינו עושה אותה מכוונת בהדיא הואיל והרחיק אף כאצבע מותר הואיל ואינה זה כנגד זה להדיא:
דין זה שביארנו בשני בתים שבשני צדי רשות הרבים אין צריך לומר שכך הדין אם שניהם בצד אחד של רשות הרבים ולא שתפרשה בשלא היה שום רשות מפסיק שאם כן אין כאן מעקה לחצי כותל מכאן ומעקה לחצי כותל מכאן אלא בונין את הכותל ביניהם אלא שהיה רשות היחיד מפסיק ביניהם כמו שאמרו כאן אפילו רשות היחיד נמי ושמא תאמר תיפוק לי משום אותו רשות היחיד אפשר שהיתה רשות זו המפסקת של גוי או כרמלית או מוקצה או מכוסה בגג של רעפים שאין בו שום תשמיש שכל אלו אין בהם צד היזק ראיה אלא מאותן שני גגין המכוונים זה כנגד זה שרשות זו מפסקת ביניהם וכל שכיוצא בזו זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו על הדרך שביארנו:
מאחר שביארנו שכל שמזיק בראייתו לחברו ואין חברו מזיק לו על המזיק לגדור עצמו שלא להזיק בראייתו מי שהיה גגו סמוך לחצר חברו עושה לגגו מעקה ארבע אמות אע"פ שאין תשמישו של גג נוח הואיל ומ"מ בעל החצר מתמיד תשמישו בחצר אבל אם היה גגו סמוך לגג חברו אם היו עשויים לדירה עושין מחיצה של ארבע אמות בין שניהם כמו שבארנו אבל אם אינן עשויים לדירה כגון שהם משפעים אין זקוקין לארבע אמות שאין היזק ראיה נאמר בגגות אחר ואין עשויים לדירה ומ"מ צריכים לעשות מחיצה של עשרה טפחים שבזו יהו נזהרים שלא ליכנס זה ברשות זה מחמת שמתירא שמא יהא נתפש עליו כגנב שכל שהוא פחות מעשרה יכול הוא להשמט בכניסתו ולא יתירא וכן הדין אם היתה קרקע חצרו של זה גבוה כל כך עד שקרקע חצרו סמוכה לגגו של חברו ואין בעל החצר זקוק לעשות מחיצה מחצר לגג הואיל ואין שם קביעות תשמיש אין שם היזק ראיה ומ"מ צריכים לעשות מחיצה עשרה:
זה שביארנו בגגות שאין עשויים לדירה שפירושו כשהם משפעים יש שפירשוהו אף בשאין משופעין ושהתשמיש נוח בהם ופירשו שאין עשויים לדירה כגון אלו שהם שנים סמוכים זה לזה ואין דרך לעשות שם דבר הצריך הצנע ושעשויים לדירה ר"ל גג שאין גג אחר בצדו שוה לו ומתוך שאין גג אחר סמוך לו משתמשין בו:
שתי חצרות הסמוכות זו לזו וקרקעיתה של אחת גבוהה מחברתה לא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי ועולה אלא מסייע מלמטה ובונה ודבר זה פירשוהו גדולי הרבנים שלא יאמר העליון יהא תחתון בונה משלו עד שיהא שוה לי כנגד קרקעי שלא אפסיד אני בשפלותו ואח"כ אהא אני בונה עמו ומסייעו מכנגדי ולמעלה אלא הרי הוא בונה עמו עוד משיפולי קרקע ונמצאו שניהם בונין את כלה וגדולי המחברים נוטים בה לדעת אחרת לומר שלא יאמר העליון יהא הוא בונה עד שיגיע להיות בנין שלו שוה כנגד קרקע שלי ואני בונה לבדי מלמעלה אלא עליון מסייעו משיפולי קרקע עד שיגיע לכנגדו ובונה עליון אח"כ מכנגדו ולמעלה וכן פרשוה רוב גאוני ספרד וכן הלשון מוכיח שאמר עליון מסייע מלמטה ובונה ודבר זה צריך שתדע שאינו אמור בכותל העשוי לצורך ניעוצי תקראות שהם רוצים לעשות עליה זה מכאן וזה מכאן שכל כיוצא בזה ודאי אין ספק ששניהם עושים את כלה וחולקים בהוצאה ובמקום כותל וכלל גדול לענין ניעוץ כל שבונה משלו מעכב את האחר שלא ינעוץ ואם סייעו עד חצי הכותל נועץ עד מקום שסייע ומכאן ואילך חברו מעכב עליו אלא אין הדברים אמורים אלא לענין כותל העשוי לענין היזק ראיה:
וכתבו גאוני הראשונים שאם היה קרקעו של זה גבוה על של זה ארבע אמות שנמצא שאין תחתון מזיק כלום לעליון ועליון מזיק לתחתון ונמצא שעל המזיק לשמור את עצמו אין לעליון על התחתון כלום והרי התחתון אומר סלק הזקך ובנה בתוך שלך ואין לו על התחתון תביעה לא בהוצאה ולא במקום כותל כלל וכמו שביארנו למעלה במי שהיה גגו סמוך לחצר חברו ושמועה זו בשיש היזק ראיה אף מתחתון לעליון במקצת אויר ונציע את הדברים שהיה קרקע העליון גבוה על של תחתון שלש אמות ומחצה והרי יש היזק ראיה מתחתון לעליון בחצי אמה אויר והם צריכין לבנין כותל גבוהה ז' אמות ומחצה והשמיענו שלא יאמר העליון מכיון שאין היזק ראיה שלנו שוה בנה אתה עד שיסתלק את שלך שזהו ארבע אמות ואני אבנה עד שיסתלק את שלי ונמצאתי בונה ג' אמות ומחצה אלא עליון מסייע לתחתון בהוצאה ומקום שהרי אי אפשר לו לבנות באויר ומסייע לתחתון עד שישלים בכדי סלוק הזיקו ואח"כ בונה משלו עד שיסתלק את שלו לדעת הגאונים ונמצא תחתון בונה שתי אמות ועליון חמש אמות ומחצה וכן הדין לגובה שבפחות ויתר הכל לפי השיעור ומעתה היה גבוה על חברו שתי אמות שנמצא היזק מתחתון לעליון בשתי אמות אויר בונין שניהם שתי אמות התחתונות ועוד שתי אמות שהן תשלום היזק הבא מצד התחתון ואח"כ בונה העליון שתי אמות וכן כל כיוצא בזה:
זה שביארנו במה שמסייע עליון לתחתון שמסייע לו במקום יראה בשהקרקע הגבוה קרקע תיחוח ואינו ראוי לעמוד במקום כותל והרי כותל תחתון אם המנהג בגויל שהוא ששה צריך שיחפרו באותו קרקע הגבוה ברחב שלשה עד שישוה לשטח קרקע השפל ויבנו כותל ברחב ששה ונמצא חצי הכותל בחלקו של זה וחציה בחלקו של זה הא אם היה הקרקע מקשיי וחזק אין צרך לבנות לזה התחתון אלא כותל בחצי רחב הנהוג שהרי הקרקע עומד במקום החצי האחר אחר שקושר בנין של חצי התחתון עם הקרקע החזק ומדבקו עמו וכשישוה הבנין לשטח קרקע העליון בונה הלה כותל ששה חציה על כותל השלשה שבנה התחתון וחציה על קרקע של עצמו ובזו יראה לי שאין העליון מסייע לתחתון שהרי קרקע שלו עומד לו במקום חצי הוצאה ומ"מ הרבה ראיתי חולקים בה ואני תמה עליה מפני מה העליון מסייע לתחתון והרי קרקעו עומד לו במקום חצי כותל ונמצא מסתייע עמו מאליו אלא שיראה הטעם לגדולי המפרשים לפי מה שכתבו תלמידיהם בשמם מפני שבנין כותל הרחב ששה שהעליון צריך לבנות יש לו לבנותו חציו על קרקעו של עצמו וחציו על כותל הרחב שלשה שבנה חברו ואם לא סייע עמו מפני מה הוא סומך על כותל שלו כלל ושמא תאמר אף הוא אומר לו מפני שהוא בונה חציה בשלי גם כן אין זה כלום שאתה צריך על כרחך לשמור עצמך שלא הזיקני בראייתך ונמצא אומר לו או כנוס בתוך שלך או פרע החצי בכל הוצאתי ועוד שאם רצה תחתון אינו בונה משיפולי קרקע אלא נותן עמודים חזקים בשוה לקרקע העליון ובונה עליהן נמצא מ"מ שכל שרצה עליון לכנוס בתוך שלו ולשמרו מהיזק ראיה אינו צריך לסייע ואם היה במקום שנהגו להספיק להיזק ראיה בהוצא ודפנא אומר לו שבונה לתוך שלו בהוצא ודפנא ואינו מסייעו כלל וממה שכתבנו אתה למד לכל שכיוצא בדברים אלו:
זה שביארנו בהיתה חצרו למעלה מגגו של חברו שאין זקוק לו אם זה טוען בודאי למחר אני סותר את גגי ונמצא הכל חצר אין זה כלום אלא לכשיעשה יעשה ומ"מ בפותח חלון על גג חברו יש לשאול אם זה יכול לומר לו למחר אני סותר את גגי ועושהו חצר שיש אומרים כן ממה שאמרו בפרק שני י"ז ב' בשדה שאין עשויה לבורות דברי הכל סומך ואין אומרין ממליכנא וחפרנא ודוקא להמלכה הוא שאין חוששין הא לטענת ודאי אינו סומך ויש חולקין בה משמועת היתה רפת בקר האמורה שם ואולי משם יתבאר הענין יותר בע"ה:
שנים שהיה הבית לאחד והעליה לאחר ונחבסו הכותלים בארץ עד ששפלה תקרת העליה כל כך שאין התחתון יכול ליכנס לביתו אא"כ היה שוחה אין התחתון יכול לכוף את העליון לסתור את הכל ולחזור ולבנות שהרי עליון מ"מ אינו צריך בנין וגדולי המחברים כתבוה אף אם קורות העליה הושפלו וירדו לאויר הבית וחכמי הצרפתים שאלו שהרי ודאי כשחלקו זכה התחתון מתהום ארעא עד רום העליה וא"כ כשנחבס כלו יאמר לו ברשותי אתה עומד עד שתרצוה שאמר לו תחתון לעליון עליה זו כי סלקא סק בהדא וכי נחתא חות בהדה כלומר זכה בה על כל צד שהיא עומדת ומתוך כך כל שלא שפלה מעשרה ולמטה התנאי מועיל להיות הכל רשותו ולא יראה כן שהרי מ"מ סתם נאמרה ובלא שום תנאי בעולם ואני אומר לשטתם שלא התנו בחלוקה לא סק וחות בהדה ולא מתהום ארעא עד רום העליה אלא שחלקו סתם שאין לשון זה אמור אלא למי שזוכה מתהום ארעא עד רום רקיעא ומאחר שלא נאמר שם עד רום עליה כל שנחבסה אין עליון זקוק לתחתון אפילו אמר לו תחתון שהוא בונה כלה משלו אף הוא אומר לו אין לי מקום לדור בו ואפילו אמר לו הריני שוכר לצרכך מקום שתדור בו אף הוא אומר איני מטריח עצמי בכך וכשאומר לו ומה אעשה ואינו ראוי לי לדירה אומר לו הכנס בשחיית קומתך ודור ומ"מ אם ירדו לתוך עשרה טפחים הרי זה רשות בעל הבית וכופהו לסתור ולבנות הכל עמו:
אמר אביי שני בתים בשני צידי רשות הרבים וכו' וההיא דאמרינן לקמן אבל בין גג לא דשמעת מינה דגגין אין בהם משום היזק ראיה התם בגגין שאין עשויין לדירה והכא בגגין העשויין לדירה ואביי לא אתא לאשמועינן דגגין העשויין לדירה יש בהן היזק ראיה אלא תקנתא אתא לאשמועינן. ולא דמי למאי דאמרינן אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון משום דהתם לא גביהי החלונות מרשות הרבים אלא לבני רשות הרבים גופה הוא דפתיחי ומאן דחליף ואזיל ברשות הרבים קא חזי ליה להדיא ויכול למימר הא בעית אצטנועי מבני רשות הרבים אבל הכא לענין גגין דגביהי ומאן דחליף ברשות הרבים לא חזי בהו לא. ושמעינן מיהא דאביי דמאן דבעי למפתח חלונותיו לחצר חבירו דינא הוא דמעכב עליה ואף ע"ג דקיימא לן כר' יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו היזק ראיה גירי הוא ואמרינן מודה רבי יוסי בגירי:
נח. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה משתמש בכותליה ובזיזיה עד ארבע אמות ובעובי הכותל במקום שנהגו. מאי משתמש בכותליה, לקבוע בהן מסמר ולסמוך לה סולם, ובזיזיה לתלות בהן כלים. ומאי עד ארבע אמות בגובה הכותל, אבל מארבע אמות ולמעלה לא משתעבדי ליה. ובעובי הכותל מלמעלה במקום שאינו גבוה יותר מארבע אמות, במקום שנהגו להשתמש בעובי הכותל מלמעלה, אבל מקום שנהגו שלא להשתמש בכך לא, דאמר ליה כדמשתמשי איניש הוא דאוגרנא לך. אבל בתרבץ אפדני לא. והוא מלוסה של חצר. קסבר ארבע אמות דלפני פתחו דקנו ליה לבעל הבית מחמת הבית הכא נמי משתעבדי ליה לשוכר לפירוק משאו, שאר החצר דלית ליה לבעל הבית זכותא בגויה מחמת הבית אלא מחמת זכותא דאית ליה בחצר גופה נמי לא משתעבדי ליה לשוכר אלא לדריסת הרגל, דבית אוגר ליה חצר לא אוגר ליה, דשוכר כלוקח דמי. ורב נחמן דידיה אמר אפילו בתרבץ אפדני. שוכר עדיף מלוקח, דהא מחייב לתקוני ליה כל מידי דמעשה אומן מה שאין כן בלוקח. וקי"ל כוותיה. אבל רחבה שאחורי הבתים לא רבא אמר אפילו ברחבה שאחורי הבתים. וקי"ל כרבא דבתרא הוא. ודוקא היכא דליכא מנהגא בהא מילתא [דאי איכא מנהגא] כמנהגא עבדינן דקי"ל בכל כי האי גונא הכל כמנהג המדינה:
נט. אמר רבינא האי כשורא דמטללתא עד תלתין יומין לא הוי חזקה לבתר תלתין יומין הוי חזקה ואי סוכה דמצוה הוא עד שבעה יומי לא הוי חזקה לבתר שבעה יומי הוי חזקה ואי חבריה בטינא לאלתר הוי חזקה. מאי כשורא דמטללתא, קורה שנועצין אותה בכותל לסכך על גבה. היכא דדעצה איניש בגודא דחבריה, עד תלתין יומין לא הוי חזקה, דסתם שאלה תלתין יומין ואימור משאל שיליה לגודא מיניה בתורת ארעי, טפי מתלתין יומין הוי חזקה דמוחיל מחיל גביה. ואי סוכה דמצוה היא, עד שבעה יומי לא הוי חזקה דסתם יומי עראי דידה שבעה יומי, טפי משבעה יומי הוי חזקה דלא איבעי ליה לשהויה טפי. וכי תימא מאי הוי ליה למעבד, לסלקה ביומא דשביעי, הא תנן (סוכה מח,א) סוכה שבעה כיצד גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו דאפשר דמתרמיא ליה סעודתא ביני שמשי ובעי למיכל בה. ועוד הא מדקאמרינן עד שבעה יומי לא הוה חזקה לבתר שבעה יומי הוי חזקה שמע מינה דלכולהו שבעה שאילה ליה ולא מיחייב לסלוקה אלא לבתר שבעה, ואמטול הכי לא קיימא ליה חזקה אלא לבתר שבעה. לסלקה בליליא, שמיני חג עצרת היא ואסיר. לעולם דמסליק ליה ביומא דשביעי סמוך לבין השמשות, וכי תימא והא בעי למיתב בה ביומא דשמיני דקי"ל מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן, הכא במאי עסקינן בבני ארץ ישראל דלא יתבי ביה אלא עד בין השמשות דשביעי, ואי משום דמתרמיא ליה סעודתא בעי מיכל בה, כיון דמטי בין השמשות ולא אתרמיא ליה מידע ידע דלא אכיל עד ליליא. וכי קתני מתני' לא יתיר את סוכתו מבעוד יום טובא קאמר כדקתני בהדיא גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו. תדע דהא אמרינן עלה (שם) אין לו מקום להוריד כליו מהו, ומסקנא דאי סוכה קטנה היא פוחת בה ארבעה, וכי היכי דאית ליה רשותא למפחת בה ארבעה דקא מיפסלא לה בהכי הכי נמי אית ליה רשותא למישמט מינה חדא כשורא אפילו מבעוד יום. דיקא נמי מדקאמרינן לבתר שבעה יומי הוי חזקה, אלמא מכי חליף יומא דשביעי לאלתר הוי חזקה, ואי דלא הוי [ליה] לסלוקה ביומא דשביעי כי חליף יומא אמאי הוי חזקה לאלתר.
אלא אי קשיא הא קשיא, כיון דהאי כשורא דמטללתא בסתמא קא מיירי, דליכא סהדי דשיליה לדוכתא מיניה, דמסתמא אמרינן אימור בתורת ארעי הוא דדעצה בגודא דחבריה, ואמטול הכי לא קפיד חבריה עלויה, ואמטול הכי לא הוי חזקה עד דשלמי סתם יומי שאלה דאינון סתם יומי עראי דידה, אי הכי גבי סוכה דמצוה לבתר שבעה יומי אמאי הוי חזקה. ודילמא האי גברא לסתם יומי שאלה קא נחית ולאו לצורך סוכה דמצוה בלחוד הוא דדעצה אלא לטללא בעלמא אצטריכא ליה, וכיון דאיתרמי ליה חג הסוכות ברישא נפק בה ידי חובתיה ושבקה לשאר יומי עראי דידה. ומארי גודא נמי כל כמה דלא שלמי סתם יומי ארעי בשאר טללי לא קפיד עילויה, דאטו משום דאתרמי להו שבעת יומי דסוכה דמצוה ברישא מגרע גרע. אלא מסתברא דהא דקאמרינן אי סוכה דמצוה היא עד שבעה יומי לא הוי חזקה לאו בדאתרמי להו יומי סוכה ברישא קאמרינן דאם כן לא הויא חזקה אלא לבתר תלתין יומין, אלא בדאתרמי להו לבתר תלתין יומין קאי, ואסיפא דמילתיה קאי דקאמרינן לבתר תלתין יומין הוי חזקה ועלה קאמר אי סוכה דמצוה היא כלומר אי אתרמי חג הסוכות לבתר תלתין יומין בלא הפסק בנתים איכא למימר דמשום מצות סוכה לא קפיד עלויה הלכך לא הוי חזקה עד דחלפי שבעה יומי דסוכה.
ואי חבריה בטינא וחזייה מארי גודא ושתיק לאלתר הוי חזקה. ומאי שנא מדרב ענן דאהדר גודא בארעא דלאו דיליה (לקמן בבא בתרא מא,א) וקאמרי' התם דלא קימא ליה חזקה לאלתר. וכי תימא דילמא התם בכותל אבנים צבורות לגדר כדרך שמסדרין אותן דרך בנין בלא טיט סביבות השדות, דאי הוה מיחבר בטינא לאלתר הוי חזקה, נהי דפליגי רבנן בין היכא דחבריה בטינא להיכא דלא חבריה בטינא במידי דעבידי אינשי למשיליה מאחריני בתורת ארעי משום דלא אפשר ליה לשואל למעבד כדנפשיה, כגון כשורא דמטללתא דדעיץ ליה לחד סיטרא בגודא דנפשיה מחד גיסא ולית ליה לדיליה מהך גיסא גודא אחריני למדעציה ארעי, ואמטול הכי לא קפיד חבריה עילויה בגו תלתין יומין, מיהו אהדורי גודא בדוכתיה אחרינא דלא הוה קאי מעיקרא לא שייך ביה עראי, דמאי דקמא דלא אהדריה בדוכתיה כדמעיקרא, אלא על כרחיך כל היכא דמהדר ליה לתורת קביעותא קא מכוין ואע"ג דלא חבריה בטינא נמי תהוי ליה חזקה. אלא מסתברא דלא דמי כשורא דמטללתא לאהדורי גודא בארעא דחבריה, דאלו בכשורא דמטללתא תשמיש גופיה לא הוי חזקה אלא לההיא תשמיש בלחוד ואי בעי לאוספי עליה תשמישא אחרינא לאו כל כמיניה, ואמטול הכי לא בעינן שלש שנים, דכי בעינן שלש שנים במידי דמיקני ליה גופה דארעא דכיון דבעי טענת מכרת לי או שנתת לי במתנה אמרינן ליה אחוי שטרך, הילכך אי אחזיק ביה שלש שנים אמרינן האי שטרא הוה ליה ואירכס דטפי מתלת שני לא מזדהרי איניש בשטריה כדבעינן למימר קמן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא כט,א), ואי לא לא מהימן דעד תלת שני מזדהר איניש בשטריה ואם איתא דקושטא קאמר לחוי שטריה. אבל לתשמישא בעלמא, והוא הדין לניזקין, כיון דבשתיקה בעלמא קיימא חזקה, כדבעינן לברורי בפ' חזקת הבתים ממעשה דאפיקו ליה קור קור מהכא (להלן בבא בתרא כג,א) ומכמה ראיות, לא שייך ביה שטרא כי היכי דלימא ליה אחוי שטרך, הלכך לא בעי שלש שנים אלא בתורת קבע ובתורת ארעי תליא מילתא. וכל היכא דלא מלו להו תלתין יומין דאינון יומי עראי דידה לא הויא חזקה ומכי מלו להו תלתין יומין ואתברר דחזייה ניזק ושתיק הויא חזקה דודאי לקביעותא קא מכוין וידע ניזק וקא מחיל, מידי דהוה אכשורא דמטללתא. והוא הדין לחלונות וזיזין היוצאין לרשות היחיד או לחצר השותפין דכולהו בגו תלתין יומין איכא למימר דלתורת ארעי קא נחית, ואי עביד בהו מילתא דקביעותא לאלתר הויא חזקה, דומיא דכשורא דמטללתא דאי חבריה בטינא לאלתר הויא חזקה, והוא דחזי לתשמישתיה כדבעי' למימר קמן. ואלו גודא דרב ענן לאו תשמישתא גרידא הוא כי היכי דתהוי ליה חזקה לאלתר או בתלתין יומין, אלא מקנא גופא דארעא הוא דהא לא משתייר ליה למארי ארעא זכותא ולא הנאה בההוא דוכתא דאהדרוה לגודא בגויה כלל, ואמטול הכי בעי שלש שנים ובעי נמי טענה כדבעינן לפרושה בדוכתא (לקמן פ"ג סי' א). אבל לתשמישתא בעלמא אי נמי לנזקין בתלתין יומין סגייא אי נמי לאלתר היכא דעבד ביה מילתא דקביעותא (אע"ג דע"כ). והוא דחזי לתשמישתיה, דאע"ג דעבד ליה מלבן דהיא מילתא דקביעותא לא הויא חזקה.
וכולהו נמי לא אמרן אלא דאיכא סהדי דחזייה ניזק ושתיק אבל היכא דליכא סהדי דחזייה ושתיק, אף ע"ג דעבד ביה כולהו אנפי דקביעותא לא הוי חזקה עד שלש שנים, דהתם ודאי מגו דאי בעי אמר פייוסי פייסתך ואיפייסת לי ושטרא הוה לי ואירכס כי אמר ליה בריא לי דחזית ושתקת מהימן, אבל בבציר משלש שנים לא מהימן דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה, דאזיל כל חד וחד ועביד מידי דמזיק ליה לחבריה אי נמי דמשתמש בגודא דחבריה שלא בפניו ולא מתידע ליה לחבריה עד כמה ירחי וקיימא ליה חזקה, א"כ לקתה מדת הדין דמאי הוי ליה למארי ארעא למעבד. ועוד הא דאמרינן אי חבריה בטינא לאלתר הוי חזקה, אי ס"ד לא בעי ראיה דחזא ניזק ושתק אמאי הוי חזקה, הא לא ידע דלימחי. אלא ע"כ כל היכא דלא אתברר דחזייה ניזק ושתק לא קיימא ליה חזקה בפחות משלש שנים, לא שנא למחזיק גופיה ולא שנא ליורש או ללוקח דאתו מחמתיה, דלא טענינן להו ליתמי או ללוקח אלא מילתא דאי טעין לה מוריש או מוכר הוה מהימן עליה בלא ראיה כדבעינן לברורה בפרק חזקת הבתים (סי' ריא). ואפילו בשלש שנים נמי דוקא במילתא דעבידא לאגלויי, אבל במילתא דלא עבידא לאגלויי, כגון דלא מצי חזי לה אלא מדעתיה דמזיק לא קיימא ביה חזקה אלא בסהדי דראה וניפייס, מידי דהוה אשכוני גואי (לקמן בבא בתרא כט,ב) ואבורח מחמת מרדין (לקמן בבא בתרא לח,ב) גבי חזקת הבתים דלא קיימא עליהו חזקה ואפילו לאחר כמה שנים משום דלא ידעי דלימחו. וההיא דתנן (לקמן בבא בתרא כג,א) גבי שובך ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו, בדאחזיק בה מוכר או לוקח שלש שנים קאי דלא בעי ראיה דחזיה ניזק ושתיק. ומאי איכא בין מוכר ללוקח, דאלו גבי מוכר כי לא טעין ברי לי דחזית ושתקת לא קיימא ליה חזקה, ואלו גבי לוקח אע"ג דלא טעין איהו נמי טענינן ליה אנן כדבעינן לברורה בדוכתה (שם סי' פג).
ברם צריך את למידע דהאי כשורא דמטללתא דקאמרינן דעד תלתין יומין לא הוי חזקה היכא דהאי כותל דקא מחזיק ביה ידיעא מילתא דהוי כוליה מעיקרא, אבל כותל חצר של שנים שנפל דקימא לן מד' אמות ולמעלה אין מחייבין אותו לבנות, אי אגבהיה חד מינייהו למעלה מארבע אמות כדמעיקרא ואתא חבריה ודעיץ ביה כשוריה באנפי מאריה ושתיק, לאלתר הוי חזקה, דכיון דאי בעי יהיב ליה פלגו הוצאה ומשתמש ביה בעל כרחיה, דהא מעיקרא כוליה דתרווייהו הוה, השתא נמי דאשתמש ביה ושתיק ליה חבריה הרי זה בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן. ודיקינן לה להא מילתא מדאמר רב נחמן (לעיל ע"א) בי כורי לא הוי חזקה, טעמא דעביד בי כורי ותו לא מכלל דאי עילינהו חבריה לכשוריה התם לאלתר הוי חזקה. ודוקא בכותל חצר שנפל כי האי גוונא כדפרישנא טעמא, אבל היכא דהוי גודא מעיקרא דחד מינייהו אע"ג דשבקיה לחבריה למדעץ ביה כשוריה לא הוי חזקה אלא לההוא תשמישא בלחודא אבל אי טעין דאנא יהיבנא לך פלגו אוזינקא אדעתא דמהוי פלגא דידי לא מהימן אלא בראיה, דהא אי הוה בעי מעיקרא למכפייה בדינא להכי לאו כל כמיניה, הילכך כי טעין נמי דיהיב ליה פלגא אוזינקא אדעתא דמהוי פלגו גודא דידיה לא מהימן אלא בראיה ברורה:
ס. אמר אביי שני בתים בשני צידי רשות הרבים זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו זה שלא כנגד זה ומעדיף. מאי טעמא, משום דתרווייהו מזקי אהדדי. ואי הוו סמיכי להדדי הוי עבדי חד מעקה באמצע כי דינא דחצר, השתא דמפלגי מהדדי ולא אפשר לחיוביה לחד מינייהו למעבדיה לכוליה דתרוייהו כהדדי נינהו, ולא למעבד כל חד מינייהו מעקה גביה דאית להו פסידא לתרוייהו, אלא זה עושה מעקה לחצי גגו לסלק היזק ראיתו מחבירו וזה עושה מעקה לחצי גגו לסלק היזקו מחבירו. ודוקא זה שלא כנגד זה, דאי זה כנגד זה אכתי איכא היזק ראיה מפלגא דלית ליה מעקה, אלא זה שלא כנגד זה שנמצא כל אחד זה מסלק היזק ראיתו מעל חצי גגו של חבירו וממילא מסלק נמי היזק ראית חבירו מעל חצי גגו דבעל מעקה, וכן השני לחצי הגג השני ונמצא היזק ראיה מסתלק משניהם. ודוקא במעדיף, שאין כל אחד מהן עושה מעקה לחצי גגו בצמצום, דא"כ כי קיימי באלכסון קא חזו להדדי, אלא כל אחד מהם חייב להעדיף מעקה שלו יתר מחצי גגו כדי שלא יוכל אחד מהן לראות מה שבגגו של חבירו כלל. ודוקא בגגין העשויין לדירה כעין בית או חצר דאי לאו הכי לית בהו היזק ראיה, דבהדיא אמרינן לקמן אבל בין גג לגג לא.
ודייקינן מאי אירייא רשות הרבים אפילו רשות היחיד נמי. ופריק רשות הרבים אצטריכא ליה סד"א מצי אמר ליה סוף סוף לא קא בעית אצטנועי מבני רשות הרבים קמ"ל דאמר ליה בני רשות הרבים ביממא חזו לי בליליא לא חזו לי את בליליא נמי חזית לי בני רשות הרבים כי קאימנא חזו לי כי יתיבנא לא חזי לי את כי יתיבנא נמי חזית לי בני רשות הרבים כי מעייני חזו לי כי לא מעייני לא חזו לי את כי לא מעיינת נמי חזית לי. ואי קשיא לך מאי שנא מהא דתנן (לקמן בבא בתרא ס,א) אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון דאמר ליה סוף סוף לאו קא בעית איצטנועי מבני רשות הרבים, לא דמי, דאלו התם כיון דהאי פתח והאי חלון לא גביהי מארבע אמות ויכלי בני רשות הרבים למחזי מאן דקאי בביתא בין היכא דקאים בין היכא דיתיב ואע"ג דלא מעייני נמי דהא להדי רשות הרבים קיימי, מצי אמר ליה סוף סוף לא קא בעית לאצטנועי מבני רשות הרבים, אבל גבי גגין דגביהי טובא ולא מצו בני רשות הרבים למחזי עד דמדלו עינייהו ומיכוני לעיוני ואי קאי בעל הגג חזו ליה וכי יתיב [לא] חזו ליה לא מצי אמר ליה סוף סוף לאו קא בעית לאצטנועי מבני רשות הרבים דאמר ליה היזקך נפיש טפי מדבני רשות הרבים.
וכי תימא תינח מטעמא דכי יתיבנא לא חזו לי וכי [לא] מעייני לא חזו לי, דשייך גבי גגין דגביהי ארבע אמות ולא שייך גבי פתחים וחלונות דלא גביהי ארבע אמות, אלא כיון דבין גבי גגין בין גבי פתחים וחלונות בני רשות הרבים ביממא שכיחי התם בליליא לא שכיחי, אפי' גבי פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון נמי ליעכיב מטעמא דבני רשות הרבים ביממא חזו לי בליליא לא חזו לי את בליליא נמי חזית לי, מידי הוא טעמא הכא אלא משום דנפיש היזיקיה מדבני רשות הרבים מה לי נפיש מחד אנפא מה לי מתרי תלתא אנפא. לא תקשי לך, דכי אמרינן גבי גגין בני רשות הרבים ביממא חזו לי בליליא לא חזו לי לאו משום דביממא שכיחי בליליא לא שכיחי, דכיון דזימנין דמיקרו וחלפי בליליא ולאו אדעתיה דבעל הפתח ודבעל חלון לא סגייא דלא מצטנע כל שעתא מחמתיהו ומצי אמר ליה סוף סוף לאו קא בעית אצטנועי מבני רשות הרבים, אלא הכא גבי גגין משום דלא מצו חזו ליה בליליא הוא דקאמר ליה, וכולה מילתא משום דגביהי גגין מרשות הרבים היא, דכי קאמרינן דבני רשות הרבים בליליא לא חזו ליה היכא דכי יתיב אפי' ביממא לא חזו ליה קאמרינן, וכי האי גונא לא משכחת לה אלא היכא דגביה גג טובא ודחיקא רשות הרבים. והוא דלא יתיב אשפת הגג דא"כ לא סגייא דלא חזי ליה מתתאי, אי נמי דרויח גג טובא ויתיב ברחוק משפת הגג שיעור דלא חזו ליה, דכל כי האי גוונא איידי דדחיק דוכתא ולא אתיא ליה נמי חזיתא אלא באלכסון כי קאים נמי לא שלטא ליה עינא דבני רשות הרבים אפילו ביממא אלא על ידי הדחק, וכל היכא דביממא לא שלטא ביה עינא אלא על ידי הדחק בליליא לא שלטא ביה עינא כלל. ואלו בעל הגג איידי דמקרב לגביה טפי ועוד דקאי לקבליה בכיוון אפילו בליליא נמי חזי ליה. ומנא תימרא דכי קאמרינן דלא חזו ליה בליליא שיעור דכי יתיב לא חזו ליה אפילו ביממא קאמרינן, דהא כי מיירי דלא חזו ליה בליליא דומיא דמיירי דחזו ליה ביממא הוא, וכי קאמרינן דחזו ליה ביממא כי קאי הוא דקאמרי דאלו כי יתיב הא קאמרינן דביממא לא חזו ליה כלל, ואשתכח דאהאי שיעורא הוא דקאמרינן ביממא חזו ליה היכא דקאי ואלו בליליא אע"ג דקאי נמי לא חזו ליה. ואם נפשך לומר דהני תלתא טעמי דאביי לאו שיעורא מיירו ולא זו אף זו קאמר, דלא מבעיא היכא דגביהי גגין טובא ודחיקא לה רשות הרבים דביממא חזו ליה ובליליא לא חזו ליה כלל, אלא אפי' היכא דלא גביהי כולי האי אלא שיעור דחזו ליה נמי בליליא מצי אמר ליה בני רשות הרבים כי קאימנא חזו לי כי יתיבנא לא חזו לי את לכי יתיבנא נמי חזית לי, ואפילו היכא דרויחא רשות הרבים ולא גביהי גגין כולי האי אי נמי דלא רויחי גגין ולא גביהי אלא שיעור דכל היכא דיתיב נמי חזו ליה אפילו בליליא מצי אמר ליה בני רשות הרבים כי מעייני חזו לי כי לא מעייני לא חזו לי ואפילו ביממא את כי לא מעיינת נמי חזית לי ואפי' בליליא.
אשתכח השתא דכל היכא דקיימן תרתי רשויות בשני צידי רשות הרבים לא מחייבינן להו לסלוקי היזק ראיה מהדדי אלא היכא דנפיש היזיקיה דהאי מזיק מדבני רשות הרבים, כגון דאיכא טעמא דבני רשות הרבים ביממא חזו לי בליליא לא מצו חזו לי את בליליא נמי חזית לי, אי נמי דאיכא טעמא דכי יתיבנא חזו לי כי קאימנא לא חזו לי אי נמי טעמא דכי מעייני חזו לי כי לא מעייני לא חזו לי ואת כי יתיבנא ולא מעיינת נמי חזית לי. אבל היכא דליכא חד מהני טעמי אע"ג דאיכא טעמא דביממא חזו לי בליליא לא חזו לי מחמת דלא שכיחי דאזלי ואתו לא לחייב לסלוקי היזק ראיה, דהא גבי פתח וחלון דאיכא האי טעמא ולא מצי מעכב, דאע"ג דלא שכיחי כיון דזימנין דמיקרו וחלפי ולאו אדעתיה לא סגייא דלא מצטנע מינייהו ומצי אמר ליה סוף סוף לאו קא בעית אצטנועי מבני רשות הרבים:
סא. אמר מר זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו פשיטא לא צריכא אע"ג דקדים חד מינייהו ועבד מעקה לחצי גגו מהו דתימא מצי אמר ליה האיך שקול אוזינקא ועבידי לכוליה קא משמע לן דאמר ליה את מאי טעמא לא עבדת דלא תתרע אשיתך אנא נמי לא תתרע אשיתאי:
סב. אמר רב נחמן אמר שמואל גג הסמוך לחצר חבירו עושה לו מעקה ארבע אמות. כלומר בעל הגג עושה לו מעקה ארבע אמות לגגו לסלוקי היזק ראיה מבעל חצר משום דבעל הגג מזיק ליה לבעל חצר ובעל חצר לא מזיק ליה לבעל הגג, דגגין לית בהו היזק ראיה משום דלא עבידי לדירה. אבל בין גג לגג לא. דהא לית ליה לחד מינייהו היזק ראיה. ורב נחמן דידיה אמר אין זקוק לו לארבע אמות אבל זקוק הוא למחיצה עשרה למאי [אי] להיזק ראיה ארבע אמות בעינן אי לנתפס עליו כגנב בבציר מהכי סגייא לעולם לנתפש עליו כגנב ובעשרה טפחים לא מצי משתמיט ליה בציר מעשרה מצי משתמיט ליה אמר אימצורי קא ממצרנא. והוא פישוט עצמות. וקי"ל כרב נחמן. ודוקא בגגין שאינן עשוין לדירה כעין בית או כעין חצר, אבל בגגין העשויין לדירה אפילו כעין תשמישתא דחצר מעקה ארבע אמות בעו כדאביי. והוא הדין נמי לענין גג הסמוך לחצר חבירו, דוקא בגג שאינו עשוי לדירה דבעל הגג מזיק ליה לבעל חצר ובעל חצר לא מזיק ליה לבעל הגג, אבל בגג העשוי לדירה תרווייהו כהדדי נינהו ועושין מעקה ד' אמות בין שניהם באמצע.
מיתיבי אם היתה חצירו למעלה מגגו של חבירו אין זקוק לו. משום דבעל חצר לא מזיק ליה לבעל הגג דהא אינו עשוי לדירה ובעל הגג לא מזיק ליה לבעל החצר דהא חצר גביהא מיניה, (והא) [והוא] דגביהא ארבע אמות, אלמא כיון דלא מזיק ליה חד מינייהו לחבריה בהיזק ראיה לא מחייבינן ליה לחד מינייהו למעבד מעקה לנתפס עליו כגנב, דאם כן נהי דבעל הגג לא חיישינן ליה דהא חצר גביהא מיניה ולא מצי למימר אימצורי אימצרנא וסליק דהא לא מצי למיסק אלא בכונה, אלא בעל חצר ליחוש ליה דמצי אמר מצורי קא ממצרנא ונפלי, אלא לנתפש עליו כגנב לא חיישינן, וקשיא לרב נחמן. ופריק מאי אין זקוק לו אין זקוק לו לארבע אמות אבל זקוק הוא למחיצה עשרה. דמחייבינן ליה לבעל חצר למעבד מחיצה גבוהה עשרה טפחים כדי שיתפס עליה כגנב. וכן הלכתא. מיהא נמי שמעינן דשיעור מחיצה לסלוקי היזק ראיה ארבע אמות הוי:
סג. ושמעינן נמי דלא מיתפס איניש מרשות לרשות כגנב אלא היכא דחליף גודא בר עשרה פושכי. למאי נפקא מיניה למידייניה כדין הבא במחתרת:
סד. איתמר שתי חצרות זו למעלה מזו רב הונא אמר תחתון בונה מכנגדו ועולה ורב חסדא אמר עליון מסייע מלמטה ובונה. הא שמעתא לא מתוקמא אלא בשקרקע העליונה גבוה מן התחתונה ארבע אמות, דאשתכח דעליון מזיק ליה לתחתון דלא מצי לאצטנועי (לא) מיניה (ולא) בחצר, ותחתון לא מזיק ליה לעליון על כרחיה דהא מצי לאצטנועי מיניה בחצר העליונה כדבעינן למימר ולברורי לקמן. ואי דהוי קרקע העליון סלע וכיוצא בו שאפשר לבנות על גביו ואינו צריך להעמיק את יסודו של כותל בקרקע, כולי עלמא לא פליגי דלא צריך תחתון למבני ולא מידי, אלא עליון בונה על שפת קרקע חצרו ועולה עד ארבע אמות, דהיזק ראיה גיריה הוא ועל המזיק להרחיק את עצמו. אלא הכא במאי עסקינן בעפר או בסלע הבא בידים דאי בני עליה נפיל, הילכך צריך למבני מכנגד קרקע חצירו של תחתון ולאעמוקי ליה פורתא בקרקע כי היכי דניקום. ורב הונא ורב חסדא בהא פליגי, רב הונא סבר נהי דעל המזיק להרחיק את עצמו ולסלוקי היזק ראיה לית לך לחיוביה לעליון אלא מקרקע חצרו ועד ארבע אמות דהוא שיעורא דמסתלק ביה היזק ראיה, אבל למבני למטה מקרקע חצרו דלא מסתלק ביה היזק ראיה כלל לא מחייבינן ליה. ואע"ג דלא קאי בנין עליון בלא בנין התחתון ואשתכח דכולא מילתא לסלוקי היזק ראיה הוא ועל המזיק להרחיק את עצמו, מכל מקום מצי עליון למימר נהי דעל המזיק להרחיק את עצמו אבל למבני ליה לתחתון כותל ברשותיה הנאה דידיה הוא ולא מחייבנא למבני ליה לתחתון כותל ברשותיה, אלא תחתון אי ניחא ליה דלהוי כותל בריא באני מכנגד קרקע חצרו ועולה עד דמטי כנגד קרקע חצרו של עליון ועליון בונה מכנגד קרקע חצרו על גבי בנינו של תחתון ועולה עד ארבע אמות, ואי לא מצי עליון למימר הריני בונה מכנגדי על שפת קרקע חצרי ועולה ואי נפיל הדרנא ובנינא לה כמה זימני. ורב חסדא סבר כיון דמכל מקום מחייב עליון למבני כותל לסלוקי היזק ראיה דידיה מתחתון ולא סגייה ליה להאי בלא יסוד למהוי כותל בריא, אשתכח דאפילו חיובא דבנין התחתון נמי שייך גבי עליון דלא מיפטר עליון עד דבני כותל בריא. ובדין הוא דאי לא הויא ליה לתחתון הנאה בהאי כותל התחתון אלא לאוקומיה לעליון כי היכי לסלוקי היזק ראיה ותו לא, הוה מחייבינן לעליון למבני כוליה מקרקע התחתון עד דסליק למעלה מקרקע העליון ארבע אמות, דכולא מילתא לסלוקי היזק ראיה הוא ועל המזיק להרחיק את עצמו מכל מקום, אלא כיון דאית ליה הנאה לתחתון בהאי כותל התחתון מאנפא אחרינא דסמיך ליה מאי דבעי ולא חייש דילמא נתר מעפריה דעליון ואבניא עלויה, אשתכח דהנאה לתרווייהו הוא ומחייב עליון למיתב פלגא בבנין כותל התחתון, ואע"ג דנקט לישנא דסיוע לא משמע מינה דבציר מפלגא הוא דהא גבי כריא דנהרא דקאמרינן התם (בבא מציעא קח,א) תתאי מסייעי עילאי ועל כרחיך כולהו שוין, אלא כל היכא דעבידתא ברשותא דחד מינייהו היא נקיט גבי חיוביה דאידך לישנא דסיוע דמסייע בהדי האי. וכי תימא ונהי דתחתון נמי מתהני בהאי כותל התחתון מאנפא אחרינא, כיון דבלאו הכי הוה מחייב עליון למבני כולה לסלוקי היזק ראיה, השתא נמי דאתהני ביה תחתון למידי אחרינא והוה כזה נהנה וזה לא חיסר ולא ניחייביה לתחתון ולא מידי. שאני הכא דזה נהנה וזה חיסר הוא, דעומקא דחצרו דתחתון הוא דגרם ליה לעליון בנינא יתירא, והא דמיא לההיא דאמרינן בבבא קמא בפרק כיצד הרגל (כ,ב) בענין זה נהנה וזה לא חיסר גבי המקיף את חבירו בשלש רוחותיו שאני התם דאמר ליה את גרמת לי הקיפא יתירא.
וקי"ל כרב חסדא דתניא כוותיה. ודוקא כשחצרו של זה גבוהה משל זה ארבע אמות, אבל היכא דלא גביהא ארבע אמות תרווייהו חזו להדדי, הילכך כל כמה דחזו תרווייהו להדדי תרווייהו מוקי להדדי ותרווייהו שוו בענין הכותל עד דגבה גודא מארעיתיה דתתאי ארבע אמות, ומכי גבה גודא ארבע אמות רמי כוליה חיובא [על] העליון עד דגבה גודא מקרקע דידיה נמי ארבע אמות. וכי תימא וכי הוה קרקע עליונה גבוה מן התחתונה ארבע אמות נמי אכתי תרווייהו מזקי אהדדי, דלא מיבעיא כי קאי עליון קרוב לשפת חצרו ויתיב (עליון) [תחתון] כנגדו ברחוק מיסוד קרקעו של עליון מצי חזי ליה וא"כ תחתון נמי ליסיעיה לעליון עד דמסליק מיניה היזק ראיה. וכי תימא והיינו נמי דמחייבינן ליה לתחתון ליבני פלגא בכותל תחתון דאי לאו הכי הוה מחייבינן ליה לעליון למבני כוליה, א"כ הא דתניא לקמן אם היתה חצרו למעלה מגגו של חבירו אין זקוק לו אמאי אין זקוק לו לבעל הגג הא מזיק ליה לבעל חצר, אלא מסתברא דכי האי גונא כיון דעליון מצי לאצטנועי מתחתון לאתרחוקי משפת חצרו ולאשתמושי מיושב ותחתון לא מצי לאצטנועי מעליון בחצר כלל דאי בעי עליון למיקם או למיתב על שפת חצרו לא מצי תחתון לאצטנועי מיניה בחצר, עליון הוא דמזיק ליה לתחתון ותחתון לא מזיק ליה לעליון. וכי תימא הא תינח גבי שתי חצרות זו למעלה מזו, אלא סופא דקתני אם היתה חצרו למעלה מגגו של חברו אין זקוק לו, כיון דבעל הגג לא מיתזק כלל דהא בדלא עביד לדירה עסקינן מדלא דינינן ביה היזק ראיה לגבי חצר ובעל חצר מיתזק מיניה דבעל הגג פורתא אמאי אין זקוק לו והא תנן (לקמן בבא בתרא ס,א) לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין, והא חלון דזימנין דזוטר ולא מתחזיא כולה חצר מיניה ואפילו הכי מצי מעכיב. שאני דינא דחלון, דכיון דמצי חזי ליה לבעל חצר ולא מצי בעל חצר למחזייה לבעל חלון אשתכח דלא מצי בעל חצר לאצטנועי מיניה דזימנין דחליף וסבר ליכא דחזי ליה, אבל גבי שתי חצרות זו למעלה מזו דכי קאי עליון בדוכתא דחזי ליה תחתון מצי לעיוני ברישא אי קאי התם תחתון וחזי ליה כי היכי דנצטנע מיניה, אשתכח דהיזקא דתחתון לגבי עליון לאו היזקא הוא כי היכי דליחייביה לתחתון לסלוקי היזקיה:
סה. תניא כותיה דרב חסדא שתי חצרות זו למעלה מזו לא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי ועולה אלא מסייע (מלמעלה) [מלמטה] ובונה היתה חצרו למעלה מגגו של חברו אין זקוק לו. ודוקא היכא דקרקע העליון גבוה מתחתון ארבע אמות כדפרישנא. ודוקא נמי בגג שאינו עשוי לדירה דלית ביה היזק ראיה. ואפילו הכי אין זקוק לו לארבע אמות אבל זקוק הוא למחיצה עשרה טפחים לנתפס עליו כגנב כדאוקימנא בהדיא לעיל:
(ד) פיסקא סמך לו כותל אחר האי כשורא דמטללת' כו' כתב רבי יצח' זצוק"ל בתוספותיו מורי מפרש האי חזקה כי ההוא דלעיל בי כוי לא הוי חזקה דאמתני' קאי בחזקת שלא נתן ה"נ אמתני' קאי ואתא לאשמעי' דאפי' לאחר שהניח תקרה בחזקת שלא נתן עד למ"ד יום. ואע"ג דקתני אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל היינו שמחייב בב"ד מיהו בחזקת שלא נתן הוי אפי' לאחר שנתן תקרה עד ל' יום משום טעמא דאמרן לעיל מי יימר דמחייבו לי רבנן. ואינו נ"ל פת' זה כלל דבמתני' תני סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל. דמשמע לא מבעיא אם נתן תקרה דמגלגלין אלא אע"פ שלא נתן תקרה מגלגלין עליו את הכל והדר תני בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן ומשמע בין לא נתן בין נתן תקרה הוי בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן שהוא אומר בלבו דלמא לא מחייבו לי רבנן כיון שפטרוני מליתן לו בשעת הבנין ואם סמכתי לאחר מיכן הו"ל זה נהנה וזה אינו חסר ואע"פ שחיברה בטינא ועברו ל' יום הוי בחזקת שלא נתן עד שיביא ראי' שנתן שזה שמניחו לסמוך וליתן תקרה שמח בדבר ומניחו לעשות כדי שיתבענו למחר [וליומא אחרא] (ולאמחאי) בב"ד ויתן לו חלקו בכותל ואינו רוצה לומר לו עכשיו כלום שמא ימנע ולא יעשה ואם בא רבינא לומר דבר מה שאינו משמע ממתני' ע"י קבלה שהיתה לו כדאשכחן בכמה דוכתי היה לו לתלמוד לעשות פיסקא ולכתוב מתני' ולהביא בחזקת שלא נתן כו' ולו' רבינא כך ל"ש אלא שלא נתן תקרה אבל נתן תקרה וחברה בטינא לאלתר הוי בחזקת שנתן אי נמי לא חברה בטינא ועברו עליו ל' יום הרי בחזקת שנתן א"ו ש"מ דחזקה גמורה קאמר וכדפרישית במה"ק ולא היא דחילוק יש בין היכא דלא נתן תקרה ובין היכא דנתן תקרה ושבקי' למיסמך קורות אדידי' לא הוי שביק ליה למיסמך אי לא הוי יהיב לי' זוזי ולעולם אי [חברי'] בטינא לאלתר הוי חזקה כדכתבית בתוספות ולא מצי למיתבעי דמי והאי דתני בחזקת שלא נתן לא קאי אלא אהיכא דלא נתן תקרה דאע"ג דמצי למיתבעי' (אדינא) [בדינא] כדתנא מגלגלין עליו את הכל בחזקת שלא נתן הוי אבל היכא דנתן קורותיו על הכותל ולא מיחה בידו לאלתר הוי בחזקת שנתן ועיין במה"ק לקמן בפ' חזקת הבתים בה' ואלו דברים שאין להן חזקה שפירשתי שם כך:
משתמש בזיזיה ובכותליה עד ד' אמות. פירש רבינו תם ז"ל עד ד' אמות בגובה. ובעובי הכותל במקום שנהגו קמשמע לן דסתמא כגון שאין מנהג קבוע אין משתמש בעובי הכותל והאי דלא קאמר אבל בעובי הכותל לפי שהיה ידוע להם שיש מקומות שנוהגים להשתמש בעובי הכותל. וה"ר שלמה פירש לנו מקום שנהגו בעלי בתים עצמן להשתמש בעובי הכותל אף כשהם משכירים ביתם משתמשים בהם השוכרים. עליות בתרא לה"ר יונה ז"ל. וכן פירש הר"ן ז"ל במקום שנהגו בעלי בתים עצמן דאי במקום שנהגו שוכרים קאמר פשיטא עד כאן.
אבל בתרבץ דאפדני לא ורב נחמן דידיה אמר וכו'. היינו במקום שאין שם מנהג ידוע אבל במקום שיש שם מנהג ידוע עושים לפי המנהג לפי שעל דעת כן הוא ששכר השוכר והשכיר המשכיר. פירוש תרבץ אפדני מליסא של חצר. ה"ר יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל.
וכתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו בזיזים ובכותלים זיזים היוצאים מן הכותל שנועץ בהם יתדות לתלות כל דבר. ובעובי הכותל במקום שנהגו פירוש חלונות להצניע שם חפציו. והבירה היא חצר גדולה בנויה סביב סביב לשכות והיא מסובבת כולה אלא שמניחים באמצעיתה כעין ארובה ועושים למטה מחיצות קטנות סביב ובתוך אותם המחיצות זורעים ירקות כמין שעושין בַקְוֹושְטְרֵש והוא הנקרא תרבץ אפדני על שם שמרביצים אותו תמיד במים ובאותם המחיצות אינו משתמש אם אין שם מנהג ידוע לפי שאין מחיצות לבית ששכר במחיצות הבירה שהרי בחצר שלפני הבירה הם ואף על פי שנהגו להשתמש בעובי כותלי הבירה בין מבפנים בין מבחוץ בין במה ששכר בין במה שלא שכר אותו המנהג לא יועיל במחיצת התרבץ לפי שאינו מן הבירה אלא מן הגנה שלה הן עד שיהא שם מנהג ידוע לעצמם וכן בזיזים ובכותלים שהוא משתמש בהם עד ארבע אמות כשיעור קומתו בלי מנהג אינו משתמש באותו תרבץ אפדני אלא אם כן יש מנהג ידוע לכל. ורב נחמן דידיה אומר אפילו בתרבץ יועיל מנהג עובי כותלי הבירה מפני שהיא כחצר שלפני הבית ובזיזיה ובכותליה משתמש עד ד' אמות אף על פי שאין שם מנהג ידוע. עד כאן לשונו.
זה עושה מעקה לחצי גגו. איכא למידק דהא אמרינן לקמן אמר רב נחמן אמר שמואל גג הסמוך לחצר חברו עושה לו מעקה גבוה ד' אמות אבל בין גג לגג לא אלמא אין בגגים משום היזק ראיה. יש לומר דהא דאביי בגגין שוין שראוים לתשמיש ודשמואל במשופעים שאינם ראוים לתשמיש. הרשב"א ז"ל.
וכן פירש ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל וזה לשונו הכא בגגים העשוין לדירה. ואל תתמה דאביי לאו למימרא דגגין יש בהם משום היזק ראיה הוא דאתא לאשמועינן אלא הא אתא לאשמועינן דהיכא דאיכא היזק ראיה תקנוהו שיהא זה עושה מעקה לחצי גגו וכו' ומעדיף. עד כאן לשונו.
ואינו מחוור דהכא והתם גגים סתם אמרו. ועוד קשה לי דאי דשמואל במשופעים מאי קאמר ריש לקיש דזקוק למחיצת עשרה שיתפס עליו כגנב ומי איכא גנב אי אין משתמשים בהם לכלום. ועוד אף הוא אמאי זקוק לעשות מעקה גבוה ד' אמות כשהוא סומך לחצר חברו דכל שהוא משופע ואינו משתמש בו הא לא מזיקו כלל. ואפשר דאף על פי שהוא משופע ואין תשמישו מצוי מכל מקום לעתים משתמש וגם הוא מניח שם כליו. ומיהו אינו מחוור דסתם אמרו כאן וכאן. אלא יש לומר דהכא בגגים רחוקים זה מזה וכדקאמר שני גגים בשני צידי רשות הרבים וטעמא דכל שהם רחוקים זה מזה כל שוה משתמש אינו מרגיש בביאת השני וסבור שלא יבא לפי שאינם משתמשים בגגים אלא לקיצין ולא מצי לאיצטנועיה מיניה והיינו נמי דקמתמה רשות הרבים אפילו רשות היחיד נמי לפי שהיה סבור המקשה שבדוקא אמר רשות הרבים שמתוך שביניהם אינו מרגיש. ולהכי פריך מאי איריא רשות הרבים שהיא רחבה הרבה אפילו רשות היחיד בנתיים שגג חברו קרוב לו אפילו הכי חייבים לעשות מעקה כיון שאין הגגין סמוכים ויש הפסק רשות היחיד בנתים דבכהאי גוונא לא מצי אצטנועי מניה דלאו אדעתיה לעיין שם. ודשמואל בגגין הסמוכים זה לזה דכל שחברו בא להשתמש ירגיש ויצניע עצמו כיון שאינו צריך להשתמש בו רק לעתים ובין גג לגג דקאמר דומיא דגג הסמוך לחצר חברו קאמר. ה"ר יונה בעליותיו והרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל יש אומרים דהא דאביי בשני גגים בשני צידי רשות הרבים ואין להם גגים סמוכים להם דאפשר דישתמשו בהן במילי דצניעותא משום דלא מרגשי אהדדי. ואי קשיא להאי פירושא הא דתניא אם היתה חצרו למעלה מגגו של חברו אין זקוק לו. איכא למימר כגון שיש לו גג אחר סמוך לו דהא בעי לאצנועי מיניה ולא עביד מילי דצניעותא משום הכל אין בו משום היזק ראיה. עד כאן.
ואם תאמר ומאי שנא משני פתחים בשני צדי רשות הרבים דתנן אבל פותח הוא ברשות הרבים פתח כנגד פתח וכו'. לא דמי דאלו התם פתחים לאו גביהי מרשות הרבים אלא להדי רשות הרבים גופה הוא דפתיחי ומאן דחליף ואזיל מרשות הרבים הא קא חזיא ליה בהדיא ומשום הכי קתני במתניתין אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח דאמר ליה סוף סוף הא בעית לאצטנועי מבני רשות הרבים אבל לענין גגין כיון דגביהי מרשות הרבים ומאן דחליף ואזיל הא לא קא חזי ליה בהדיא משום הכי זה עושה מעקה לחצי גגו וכו'. מהא דאביי שמעינן דמאן דבעי למפתח חלונותיו לרשות הרבים ואית בהו היזק ראיה על חצרו של חברו ואף על גב דרשות הרבים קא מפסקי בין חלונותיו לחצר חברו דינא הוא דמעכב עליה ולא מצי היאך למימר ליה לרשות הרבים קא פתחנא דהא הכא רשות הרבים קא מפסיק ואפילו הכי קאמר זה עושה מעקה וכו'. ואם תאמר אי הכי נימא ליה בעל חלון לבעל חצר אגבה לי לכותלא דידך כי היכי דליסתליק ליה היזקא דידי מינך דהא זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו קאמרינן וכיון שכן אמאי סתמיה להאי חלון כוליה מקמי היזקא דחצר. לא דמי דאלו לענין גגין כי היכי דלהאי אית ליה היזקא מיניה דהיאך הכי נמי אית ליה להך היזקא מיניה דהאי הילכך הא דאמרינן זה עושה מעקה לחצי גגו וכו' לא לסלוקי היזקא דחברא מיניה הוא דעביד ליה כל חד מינייהו להאי מעקה אלא לסלוקי היזקא דידיה מחבריה הוא דעביד ליה כל חד מינייהו אבל הכא כיון דחלון הוא דמזיק ליה לחצר וחצר לא קא מזיק ליה לחלון ליכא למימר דבעל חצר הוא דעליה לסלוקי נפשיה אלא בעל חלון הוא דמחייב לסלוקי היזקא מיניה דהא קיימא לן דהיזק ראיה שמיה היזק. ואי קשיא לך הא קיימא לן כרבי יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו והכא קמחייבינן ליה לבעל חלון לסלוקי היזקא מיניה דחצר. שאני היזק ראיה דגיריה דידיה הוא וקיימא לן דמודה רבי יוסי בגיריה. ה"ר יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל.
זה שלא כנגד זה ומעדיף פשיטא. סיומא דמלתא נקט ליה וכולה מלתא קשיא ליה ופשיטא ליה דהוה ליה למימר עושים מעקה ותו לא ואנא ידענא דזה שלא כנגד זה עושים ומשני דמלישנא יתירא דאשמועינן דלעולם עושה שניהם אף על גב דקדים חד מנייהו ועבד פלגא מהו דתימא מצי אמר ליה שקיל אוזינא ועבדיה לכוליה דהא עדיף לפי דניצולים בכך מהיזק ראיה יותר דאלו בעושה כל אחד מעקה לחצי גגו אף על פי שמעדיף יכול להציץ אלא שאין אנו יכולים לחייב את אחד מהם יותר מחברו ולעשות כל המחיצה בגגו אבל כיון שהתחיל האחד ועבד פלגא הוי אמינא דמחייבים ליה להשלים כל המחיצה וזה יתן לו חצי ההוצאה קמשמע לן וכו'. ה"ר יונה ז"ל בעליות.
והראב"ד ז"ל הקשה על מלתא דאביי דהיאך ניצולים בכך מהיזק ראיה דכשיעמוד זה חוץ ממחיצתו יעקם את ראשו ויראה בחצי גגו של חברו. ותירץ כיון שאין יכול לראות אלא על ידי עקימת הראש ושיעמוד על שפת גגו מתיירא שמא יפול ולא ידחוק עצמו להביט אל גג חברו. עד כאן.
אבל הרב אב ב"ד ז"ל פירש מעדיף עד שלא יראו זה את זה כלל לפי ריחוק הגגין וארכן. וכן הסכים הרמב"ם ז"ל. אבל רש"י ז"ל פירש דבהעדפה מועטת תספיק. וכן נראה מדברי הראב"ד ז"ל. עד כאן משטה לא נודעה למי.
לא צריכא דקדים חד מנייהו. תמיה לי ואכתי מאי למימרא פשיטא דאטו משום דקדים ועביד פלגא סלק היזקו כדינו נחייב אותו לעשות את כולו ומתוך הדחק אני אומר דקדים ועביד פלגא באורך החצר מחמת מעקה שלא יפול הנופל והלכך הוה אמינא מצי למימר ליה כיון דעבדת ליה פלגי מעצמך לשמור עצמך ואינך חושש לכובד הגג עביד ליה כוליה קמשמע לן וכל זה איננו שוה. הרשב"א ז"ל.
אנא נמי מיתרע לי אשיתאי הא דלא נקט לא בעינא למעט תשמיש קרקע הגג. אפשר לפי שצריך הוא לעשות מעקה לגגו אלא שאין צריך לעשות מעקה גבוה אלא משום היזק ראיה ולא בעי דתיתרע אשיתיה להכביד עליו עוד ולהגביה המעקה עד ד' אמות. עליות ה"ר יונה ז"ל.
מיתיבי אם היתה חצרו למעלה מגגו של חברו אין זקוק לו. ואלו לרב נחמן זקוק למחיצה עשרה וברייתא סתמא קתני דאף לא היתה חצרו למעלה מגגו של חברו אלא שני טפחים או טפח אין זקוק לו בעל החצר לבעל הגג דברייתא אעליון קאי דקתני רישא שתי חצרות זו למעלה מזו לא יאמר העליון וכו' אבל בעל הגג זקוק לו לבעל החצר כדאמרינן בגג הסמוך לחצר חברו. ואם תאמר כיון שיבנה בעל הגג מחיצה גבוה ארבע אמות הרי נתפס עליו כגנב ושוב אין צריך למחיצת עשרה. ויש לומר הכי קאמר אין זקוק לו לסייעו בארבע אמות שחייב בעל הגג לבנות אבל זקוק הוא לסייעו בדמי מחיצת עשרה ושאר ההוצאה יוציא בעל הגג משלו. עליות ה"ר יונה ז"ל.
אבל ה"ר יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל פירש דהא דאותביה עליה דרב נחמן מהא דתניא אם היתה חצרו למעלה מגגו של חברו הכי פריך דהא ברייתא קתני אין זקוק לו כלומר אם אמר אחד מהם לחברו עשה מחיצה אין זקוק לו לפי שאין שם היזק ראיה מראובן לשמעון ולא משמעון על ראובן לא מראובן על שמעון לפי שהגג אין בה דירה כדי שיהא בה היזק ראיה ולא משמעון בעל הגג על ראובן שהרי גגו למטה מחצרו של ראובן ואינו יכול לראות ממנו כלום בחצרו ואי סלקא דעתך בין גג לגג צריך מחיצה עשרה הכא אמאי אין זקוק לו נהי דשמעון אין זקוק לראובן שכיון שגגו למטה מחצרו הוא אין לחוש כאן להיזק ראיה ולא לנתפס עליו כגנב לפי שאין לך מחיצה יתירה מאותה גובה שבין קרקעות של ראובן לגגו של שמעון והדבר ידוע שהעליון יכול להפיל עצמו בתחתון ואומר אמצורי קא ממצרנא ונפלי אבל התחתון אין יכול לעלות אל העליון ואומר אמצורי קא ממצרנא מחלקי לפי שעל העליה אי אפשר להיות אלא בכונה ולפיכך ראובן אמאי אין זקוק לשמעון נהי לארבע אמות אין זקוק לו שהרי הגג אין לו דירה כדי שיהא בכך היזק ראיה עליו אלא למחיצה עשרה אמאי אין זקוק לו והרי יש לחוש שמא יהיה נתפס עליו כגנב כמו שיש לחוש בין גג לגג שהרי אפשר שיפיל עצמו על גגו של שמעון ויאמר אמצורי ממצרנא ופירוש אמצורי פירש רבינו חננאל כדכתיב ויזורר הנער והוא פשוט עצמותיו. אלא לאו שמע מינה כיון דגג אין בו היזק ראיה אפילו במחיצה עשרה אין זקוק לו אלמא לנתפס עליו כגנב לא חיישינן הכי נמי בין גג לגג כיון דליכא היזק ראיה למחיצה עשרה אין זקוק לו ולנתפס עליו כגנב לא חיישינן הכא עד כאן לשונו ופירש כן דמשמע ליה אין זקוק לה שאין אחד מהם זקוק משום היזק ראיה והיינו דאמרינן אבל זקוק הוא למחיצת עשרה. ואינו נכון דהא קתני לה גבי שתי חצרות זו למעלה מזו שיש שם בתחתונה משום היזק ראיה לעליונה כדקתני בהדיא מסייע למטה ובונה אף כאן ודאי זקוק לבעל החצר משום היזק ראיה. עד כאן עליות ה"ר יונה ז"ל.
אתמר שתי חצרות זו למעלה מזו רב הונא אמר תחתון בונה מכנגדו ועולה. פירוש אם היתה החצר גבוה שתי אמות בונים את הכותל בגויל. התחתון נותן שלשה טפחים מלמטה ובונה עד ארבע אמות והעליון נותן שלשה טפחים למעלה ובונה עד ארבע אמות. נמצא לדעת רב הונא העליון מפסיד בגבהותו שהוא בונה שתי אמות התתתונות שלו ברוחב שלשה טפחים ושתי אמות העליונות שלו ברוחב ששה טפחים אלא שיש לומר כי אותם שתי אמות העליונות שלו כיון שאין לתחתון לסמוך עליהם שהרי בתוך שלו הם בנויות ואין לתחתון שיתוף באותו בנין אין מן הדין לכופו לבנות אותם גויל אלא אפילו בהוצא רק שינצל מהיזק ראיה שלא אמרו גויל וגזית וכפיסין אלא מפני סמיכת תקרה שיכלו לסמוך עליהם אבל להנצל מהיזק ראיה אפילו בהוצא נמצא העליון אינו מפסיד כלום ולא עוד אלא שמרויח בחלישות השתי אמות והתחתון אינו מרויח כלום בשפלותו. והטעם לרב הונא דקסבר כיון שיש בו היזק ראיה לא שנא מארבע אמות ולא שנא מאמה אחת צריך שיסגור בפניו עד כדי שלא יזיק ורב חסדא אמר העליון מסייע למטה ובונה. סבור הייתי טעמיה דרב חסדא שתהא שפלותו מועלת לו במקום מחיצה וכשראיתי כי רב חסדא דבר שוה אמר העליון מסייע למטה ולא חלק להם שיעורים לפי גבהותם ולפי שפלותם שהוא מסייע מחצה למחצה בבנין אז נראה לי כו' אין הטעם אלא מפני שהעליון צריך לעשות יסוד לבנינו ואם אין יסוד אין בנין וכיון שהוא שותף בכותל ויכול לסמוך עליו תקרה דין הוא שיהא שותף בכל הבנין וכן בדין שתהיה שפלותו מועלת לו זה הוא כשהתחתון צריך לבנות אבל אם היתה גבוה ארבע אמות שאין התחתון צריך בנין העליון בונה ארבע אמות בתוך שלו אפילו בהוצא כמו שפירשנו. זה הדרך ישר מאד בעיני וקרוב אלי הנוטה מזה אחשוב אותו מן הטועים. הראב"ד ז"ל. ועיין בחדושי הרמב"ן כי הוא ז"ל האריך בזה.
גמ' במסיפס בציר מי' מצי משתמיט ליה אמר אמצורי קמצרינא במחיצת י' כו' כצ"ל וכ"ה בערוך בערך מצר וכ"ה ברי"ף וברא"ש ובר"ן ע"ש:
תוס' בד"ה ב' חצירות כו' אינו נמוך אצל חצירו כו' לעיל כי קאימנא חזו לי כו' כצ"ל:
גמ' ורב חסדא אומר עליון מסייע מלמטה ובונה עיין באשר"י שמפרש טעמו:
תוס' ד"ה האי כשורא דמטללתא אומר ר"ת דאמתני' קאי וכו'. זה לשון הרא"ש האי כשורא דמטללתא וכו' לבתר תלתין יום הוי חזקה לא בחזקת קנייה איירי אלא אמתניתין קאי אד' אמות ולמעלה בחזקת שלא נתן כההיא דאמר רב נחמן בי כווי לא הוי חזקה אלא דאייתי בתר הכי כל מימרא דרב נחמן והך מלתא דרבינא קיימא אמתני' אבל בחזקת דקנייה אפילו אי חבריה בטינא בעי חזקה שלש שנים עכ"ל והן הן דברי ר"ת שכתבו התוס' בדבור זה ולפי זה צ"ל דר"ת פליג אדרבי שמואל שכתבו התוס' בתר הכי בד"ה ואי חבריה בטינא וכו' ואומר רבינו שמואל דחזקות דלעיל לאו דשלש שנים אלא לאלתר כדאמר הכא ר"ל דאמר ואי חבריה בטינא לאלתר הוי חזקה מבואר בהדיא דר"ת ור"ש פליגי ור"ש ס"ל כסברת התוס' שברש"י לעיל דמחלק בין חזקת תשמיש ובין שאר חזקת קרקעות וק"ל:
ד"ה מהו דתימא וכו' וי"ל דס"ד כיון דאם וכו'. יש לדקדק לפי זה מאי קאמר בגמרא מאי קמ"ל דא"ל את מ"ט לא עבדת משום דמתרע אשיתך וכו' הא איהו קאמר דאי לא קדמה את ה"א לך או הב לי אוזינקא ואעשה אני הכל או שקול אוזינקא וכו' וא"כ ש"מ דלא הוה חושש למתרע אשיתא וכן יש לדקדק לפירוש התוס' שברש"י דקאמר אלו לא קדמת אותי הייתי עושה כולו בגגי אבל לחצאין לא עבידנא דטריחא לי לחזר אחר פועלים בשביל דבר מועט וא"כ מה משיב לו זה את מ"ט לא עבדת משום דמתרע אשיתך וכו' הא איהו אומר דאי לא קדמת אותי הייתי עושה כולו בגגי אלא שאתה רוצה להטריח בשביל דבר מועט ולא בשביל דלא תתרע אשיתאי ונראה דה"ק קמ"ל דא"ל דמאי דקאמרת השתא אי לא קדמת אותי הייתי אומר שקול אוזינקא וזיל וכו' או הב לי אוזינקא ואעשה הכל בשלי דברים בעלמא הן ולדחות אותי קאמרת הכי דאל"כ למה המתנת לומר לי דברים הללו עד עכשיו שכבר עשיתי אני חצי הכותל ולמה לא אמרת לי דברים הללו תכף ומיד שהתחלתי לבנות שאז הייתי נותן לך אוזינקא אלא ודאי לא היה בדעתך מעולם לעשות כל הכותל בשלך בשביל דמתרע אשיתך אנא נמי וכו' וק"ל ואחר שכתבתי זה מצאתי שכן כתב הרא"ש בהדיא:
ד"ה שתי חצרות זו למעלה מזו. וא"ת ותחתון למה יסייע לעליון דמכי מטי לארבע אמות וכו' יבנה העליון ר"ל למה יסייע התחתון לעליון לכל הארבע אמות שבונה העליון מקרקע חצרו ולמעלה לא יצטרך התחתון לסייעו כ"א עד שיהא ארבע אמות מקרקעית חצר התחתון והמותר עד שישלים שיהיה ארבע אמות מקרקעית העליון יבנה העליון לבדו שהרי הוא מחויב להגביה הכותל ארבע אמות מקרקעית חצירו כדי שלא יזיק את התחתון בהיזק ראי'. (ד"מ) [דאם] קרקעית חצר העליון הוא למעלה מקרקעית חצר התחתון ב' אמות וכשיגביה הכותל למעלה מקרקעית העליון שתי אמות אז הוא ארבע אמות מקרקעית התחתון ולא יוכל עוד התחתון לראות בחצר העליון וא"כ השתי אמות הנותרים שצריך העליון עוד להגביה עד שיהיה מקרקעית העליון ארבע אמות אותן שתי אמות יבנה העליון לבדו:
בא"ד ואומר ר"ת כגון שחצר התחתון אינו נמוך אלא אצל חצרו של עליון ומהצד האחד הוא גבוה כחצר העליון כצ"ל. ור"ל כגון שהחצר התחתון אינו שוה אלא שבאותו צד המיצר ונסמך לחצר דעליון הוא נמוך כגון למשל בצד מערב הוא סמוך לחצר העליון ואותו צד הוא נמוך ובצד מזרח הוא גבוה כ"כ כחצר העליון ושוה עמו וא"כ כשעומד בצד מזרח רואה בחצר העליון כל כמה שאין כותל של ארבע אמות בנוי מקרקעית חצר העליון ולכך צריך התחתון לסייע להעליון עד שיהא הכותל ארבע אמות למעלה מקרקעית העליון:
בא"ד ור"י מפרש דהתחתון מזיק לעליון כי קאי וכו'. ר"ל אפי' היכי שיש ד' אמות מקרקעית התחתון מ"מ כשאין ד' אמות מקרקעית העליון יכול התחתון לראות העליון כשהעליון עומד ולכך צריך התחתון לסייע עד שיהיה הכותל ארבע אמות מקרקעית העליון:
רש"י בד"ה זה שלא כו' של חבירו הס"ד:
בד"ה אין זקוק לו בין גג לגג הס"ד:
תוס' בד"ה שתי חצירות כו' וא"ת ותחתון למה כו' נ"ב פירוש למה יסייע בבנין הכותל כל היכא שחצירו נמוכה ארבע אמות א"כ אין לעליון היזק ראיה מן התחתון ואפילו את"ל שאינו גבוה חצירו ד' אמות מן התחתון מ"מ לא יסייע בבנין אלא עד שישלים עם הגידוד ד' אמות וק"ל:
גמרא ממצורי קממצירנא. עי' מס' ע"ז (ע' ב) ובפרש"י ומהרש"א שם:
שם איתבר תתאי. מפרש"י משמע דגריס איטבע. וברי"ף הגי' איחבס ואולי גם רש"י היה גורס כן:
רש"י ד"ה תוס'. ומדלא מיחה (בסופו) לצורך כל ימות החג שבכל השנים. כצ"ל:
תוס' ד"ה עד כו'. נ"ב ל"י מה צורך לומר כן. דה"ט דעד ז' לא הויא חזקה דכיון דיכול לסתרה בשביעי ולא סתרה עד שנכנס שמיני שלא יכול לסתרה וזה לא מיחה - משו"ה בתר שבעה הויא חזקה דהו"ל למחויי שאע״פ שיכול זה לומר לא אוכל לסתרה היום דילמא מתרמיא לי סעודתא למיכל בה (אע״ג דכבר אכל בה ההוא יומא ויצא י"ח) מ״מ הוא יעשה את שלו וימחה ויאמר ע"ע המתנתי כדי שתקיים מצות סוכה השאלתי לך המקום ועכשיו משיצאת י"ח קום סתור אותה. ומדלא מחי עד שנכנס י"ט דשמיני מחל והויא חזקה - ודווקא קאמר עד שבעה ולא שבעה בכלל אלא מקצתו של יום השביעי הוא בכלל דלא הויא חזקה דאכתי מצי מחי ביה - משא"כ כשלא מחה כל יום השביעי. היינו בתר שבעה - תו לא מהניא ליה אפי' עבד מחאה בי״ט האחרון כיון דהוי אפשר ליה למעבדה מאתמול ושתיק [אבל נראה פשוט כיון דתנן בסוכה מ״ח א' גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו. בודאי אדעתא דהכי השאילו ג״כ לעשות כתיקון חכמים ודברי התוס' מוכרחים]:
בשני צידי רה"ר כ' תוס' אבל בין גג לגג לא פי' לאפוקי מהראב"ד דס"ל דאין לחלק בין ב' גגי' בשני צדדי' ובין גגין הסמוכי' ומוקי הא דב' גגין דלקמן בגגי' המשופעי' כעין שלנו שאינם ראוי' לתשמיש ואפ"ה שייך בי' נתפס כגנב וזה דוחק ע"כ ס"ל להתוס' דבין גג לא והטעם בשלמא ב' חצירו' סמוכי' אע"ג דכל א' מרגיש בביאת חברו מ"מ קביע תשמשתי' דתרווי'. וב' גגי' בשני צדדים אע"ג דלא קביע תשמשיה' כ"כ כמו בחצר מ"מ כיון דאינו מרגיש בביאת חברו איכא למיחש ובין הכא ובין הכא בנין הכותל מוטל על שניהם דתרווי' מזיקם ונזיקם. וגם הסמוך לחצר בעל הגג מזיק לבעל החצר דקביע תשמישתי' טפי ע"כ כל בנין המעקה על בעל הגג המזיק. משא"כ בשני גגים סמוכי' דאיכא תרתי לטיבותא לא קביע תשמיש תדיר ומרגישי' זה בזה ליכא משום היזק ראי' להתוס' וסיעתם. ולפע"ד כן הוא דעת הרמב"ם ודלא כהבנת נושאי כליו:
אמר מר זה עושה מעקה וכו' פשיטא וכו' נראה מהג"ה רש"י דכ' דטריחא לי' לחזור אחר פועל ולא פי' פשיטא כמ"ש תוס' להרויח ההעדפה נראה דלא גרס בדאמר מר הסיפא דמעדיף וכמ"ש רמב"ן דלא מייתי אלא הרישא ומקמה פשיטא אדרישא ומדלא הזכיר הך דמעדיף בדבריו א"כ אי ס"ד דהתרצן קאי אהעדפה ה"ל לומר סיפא איצטרכא לי וכו' אע"כ בלי סברת ההעדפה נמי י"ל משום שכירות פועלי':
במסיפס קמשתמיט לי' מפירש"י משמע דלא גרס מיצר קממצירנא והוא גי' נמוק"י ע"ש ורש"י פי' דמשתמיט חפץ נפל מידי וזה שייך אפי' בלא מיצר קממצירנא ושייך בכל משך החצר. אך במס' ע"ז ע' ע"ב גרס לי' רש"י וע"ש פירושו והתם בגג הגבוה לא שייך נפל חפץ ורק משום מיצר קמצירנא חיישי' לטהרות עד כדי הגעת יד ולא יותר ע"ש:
אין נזקקין לו לרמב"ם אין בעל החצר מסייע לבעל הגג אפי' בעשרה טפחים התחתונים והסבירו ב"י וסמ"ע וט"ז כיון דבלא"ה צריך לעשות מחיצה ד"א משום היזק והוא המזיק ובעל החצר אעפ"י דאיכא משום התפסה כגנב מ"מ אינו נקרא מזיק וא"כ כיון דעל בעל הגג מוטל לסלק היזיקו שוב ממילא ליכא משום תפיסת גנב ואין צריך לסייעו וצ"ל הא דלא אמר הש"ס הכא היינו משום דהרי עכ"פ בעל החצר נהנה שיהי' בעל הגג נתפס כגנב רק זה לא חסר והכא לר"נ אזלי שמעתתא ובב"ק כ"א ע"א לא פסיקא להש"ס דס"ל לר"נ זה נהנה וזה לא חסר פטור ע"כ נדחק אין נזקק לד"א אבל נזקק למחיצה עשרה אבל למאי דקיי"ל דזה נהנה וזה לא חסר כופי' על מדת סדום א"כ פשוט הוא דאין נזקק לו כלל כמ"ש הרמב"ם:
בירה גדולה. בית ארוך מאד וחלוק מתוכו להרבה חדרים קטנות והשכיר לזה אחד מהן הרי זה משתמש בכתליה בחורי הכתלים על פני ארכה מבחוץ עד ד' אמות אף שלא כנגד ביתו ובזיזים היוצאים מכתלים: ובעובי הכותל. בראשו כגון אם השכיר לו בה עלייה: אבל בתרבץ אפדני לא. דרך בוני בירה חשובה להניח לה כנגד פתח הטרקלין החשוב שבה כעין גינה קטנה לאויר ועולין בה דשאים ויפה המראה לעינים ושם אין רשות לזה לתלות בכתלים כלום שאינו עשוי ליכנס לתוכו: אבל רחבה שאחורי הבתים. כל היקף שאחורי הבתים קרוי רחבה ושלפני הבתים קרוי חצר אין הרחבה מושכרת לו להשתמש: לא הויא חזקה. אם סמכה על כותל חבירו ולא מיחה בתוך שלשים [יום] לא הויא חזקה לטעון ולומר פייסתיך במעות עד עולם דכל תלתין יומין לא קפיד איניש ולא מחי סבור חברי זה צריך לצל ולימים מועטים יטלנו משם: ואי סוכה דמצוה היא לבתר ז' הויא חזקה. דכיון דשבקוה עלה יותר מן הצורך הוה ליה למחויי: תוס'. ומדלא מיחה איכא למימר דזה פייסו במעות עד עולם שכן היה דרכם לקבוע סוכתן לצורך כל השנים והלכך מיד לאחר ז' הויא חזקה דלא דמי לסוכה דמטללתא דלא הוי חזקה עד תלתין יומין דההיא לצל בעלמא הוא דעבדה אבל סוכה זו לצורך כל ימות החג שבכל שנה עשאה. ע''כ: זה שלא כנגד זה. זה סותם גגו לצד צפון וזה לצד דרום: ומעדיף. מושך המעקה יותר מחצי הגג כדי שיהיה במקצת כנגד סתימתו של זה ומתוך כך לא יראה בהדיא לגגו של חבירו: פשיטא. דהאי פלגא והאי פלגא: לא צריכא דקדים חד ועביד דידיה. מעקה לחצי גגו קודם שבא לב''ד ואח''כ תבע את חבירו לעשות בשלו מהו דתימא הואיל והתחיל לעשות יגמור המעקה בגגו וזה יתן לו חצי הוצאה: אוזינקא. יציאה: תוס'. דאי לא קדים אלא בא לב''ד על עסק המעקה ולא זה רוצה לעשות בגגו פשיטא דב''ד עושה פשרה ביניהם לעשות כל אחד חצי מעקה או האחד יעשה כולו וחבירו יחזיר לו שכר הורעת אשיותא אבל השתא דקדים יכול לטעון אידך אילו לא קדמת אותי הייתי עושה כולו בגגי אבל לחצאין לא עבידנא דטריחא לי לחזר אחר פועלין בשביל דבר מועט ע''כ: לא תתרע אשיתאי. מכובד הבנין שמכבידין על חומה טיט ממהרת לקלקל למעלה: גבוה ארבע אמות. משום היזק ראיה: אבל בין גג לגג. לא צריך כדאמרינן בשמעתין קמייתא חצר קביעא תשמישיה וגג לא קביעא תשמישיה ולא ידענא בהי עדנא דסלקת דאיצטנע ממך: אין זקוק לו. בין גג לגג לארבע אמות גובה: אם נתפס כגנב. שאם יכנס לפנים מן המחיצה לשם גניבה נכנס: מצי משתמיט ליה. ולומר חפץ נפל מידי על גגך ונכנסתי אצלך ליטול: היתה חצירו למעלה מגגו של חבירו. שהיה קרקע החצר גבוה מקרקע הבית: אין זקוק לו. בעל החצר לעשות לו מחיצה בין חצר לגג דכיון דגג לא קביע תשמישיה נוח ליזהר משכיניו שלא יראוהו: זו למעלה מזו. קרקעית האחד גבוה מחבירתה: זה בונה מכנגדו ועולה. התחתון בונה משלו מלמטה עד שמגיע לגובה קרקעיתו של חבירו ואחר כך מתחיל זה לסייעו ונותן חלקו מכנגדו ומעלה ולא יהא עליון נפסד בשפלות קרקעיתו של תחתון: דהוו דיירי חד עילאי וחד תתאי. כשחלקו האחין נטל זה בית וזה עלייה: איתבר תתאי. נטבעו הכתלים התחתונים בארץ עד ששפלה תקרת העלייה ואין התחתון יכול ליכנס בתוכו אלא אם כן שוחה: תא ונבנייה. בוא ונסתור את כל הבית ונבננו: איבנייה אנא. משלי: אמר ליה. עליון לית לי דוכתא דדיירנא ביה: לא קא מתדר לי. איני יכול לדור בביתי מפני עלייתך:
האי כשורא דמטללתא. אומר ר''ת דאמתני' קאי דעד שלשים יום לא הוי חזקה והוי בחזקת שלא נתן מכאן ואילך הוי בחזקת שנתן ואתי שפיר דנקטיה הכא ולא בחזקת הבתים: עד שבעה יומי. לאו דוקא שבעה דבשמיני עצרת לא יוכל לסתור: ואי חבריה בטינא לאלתר הוי חזקה. ואומר רבינו שמואל דחזקות דלעיל לאו דשלש שנים אלא לאלתר כדאמרינן הכא: בשני צדי רשות הרבים. אומר ר''י דוקא בשני צדי רשות הרבים שאין האחד מרגיש בחבירו כשעולה בגגו שיזהר ממנו מדאמרינן בסמוך אבל בין גג לגג לא: מהו דתימא מצי א''ל שקול אוזינקא כו'. וא''ת והיכי הוי ס''ד דמצי למימר ליה הכי דאטו משום דקדם זה ועשה הורע כחו ויכול לדוחקו זה לעשות כל הכותל ויש לומר דס''ד כיון דאם לא קדם זה ועשה זה הוה מצי למימר שקול אוזינקא וזיל ועשה כל הכותל או הב לי אוזינקא ואעשה אני הכל ונרויח בין שנינו שלא נצטרך להעדיף השתא נמי מצי למימר ליה הכי קמ''ל דלא מצי אמר ליה כיון שכבר עשה זה ולא אמר לו קודם: שתי חצרות זו למעלה מזו. וא''ת ותחתון למה יסייע לעליון דמכי מטי לארבע אמות ולא יוכל התחתון לראות בחצר העליון יבנה העליון ואומר ר''ת כגון שחצר התחתון אינו נמוך אלא אצל חצרו של עליון (אלא מצד א') ומצד א' הוא גבוה כחצר העליון שיוכל לראות שם ור''י מפרש דהתחתון מזיק לעליון כי קאי עליון כדאמרי' לעיל כי קאימנא חזו לי ולכך צריך לסייע עד ד' אמות בחצר העליון:
225ימים לסיום הש״ס