דף ז - ב
אמרו ליה מר ינוקא ומר קשישא [33] בריה דרב חסדא לרב אשי:
מה שאמר רב חמא שהיה מנהרדאי, הוא לטעמייהו, לשיטתו של שמואל, שהיה אף הוא מנהרדאי. [34]
דאמר רב נחמן אמר שמואל, האחין שחלקו בשני שדות שהשאיר להם אביהם, והיה אביהם רגיל להכנס לאחת השדות דרך השדה השניה, אין להן לא דרך זה על זה. אין יכול האח האחד לדרוש מחבירו להניח לו להכנס דרך שדהו כדרך שהיה עושה אביהם
ולא חלונות זה על זה אם חלקו שני בתים יכול האחד לבנות חומה מול חלון אחיו, ואין יכול הלה להתנגד לסתימת אורו [35].
ולא סולמות זה על זה, אם נטל אחד מהם חצר ובית, ואחיו נטל את הקומה השניה, אין יכול האח שנטל את העלייה להניח סולם בחצר אחיו כדי לעלות לעליה [36].
ולא אמת המים זה על זה אם כל אחד מהם נטל שדה, ואחת השדות הייתה סמוכה לנהר, ואביהם היה רגיל להטות את המים דרך שדה אחת אל השדה השניה, אין יכול האח שנטל את השדה השניה להביא מים מהנהר דרך שדה אחיו [37]
והזהרו בהן שהלכות קבועות הן! כלומר שכך ההלכה [38]. ולכן אמר רב חמא דיכול בעל הגינה להחשיך את הטרקלין של אחיו.
טעמו של שמואל הוא, [כמו שמבואר לקמן סה א], דשמואל סובר כשיטת רבי עקיבא שהמוכר לחבירו בית והניח לעצמו את החצר, הרי 'מוכר בעין יפה הוא מוכר' ויש לתלות שבכלל הבית מכר לו גם זכות לעבור בחצר לתוך הבית, וכן המוכר לחבירו עלייה, יש לומר שמכר לו גם זכות להניח סולם בחצר לעלות לעליה, וכדומה. והאחים שחלקו הרי הם כלקוחות, וכאילו מכר האחד לחבירו את חלקו, ולכן כשמכר האח האחד לחבירו את החצר מכר לו בעין יפה ולא שייר לעצמו דרך בחצר, וכן כשמכר בעל העלייה לאחיו את הקומה הראשונה בבית ואת החצר, לא שייר לעצמו זכות להניח סולם בחצר לעלות בעליה, וכדומה. [39] ורב [40] אמר יש להן, ויכול האח האחד לכפות את אחיו לתת לו דרך בשדהו או לכפותו שלא להחשיך את דירתו, ויכול לכפותו להניח לו לשים סולם בחצירו כדי לעלות לעליה, וכן כופהו להניח לו להעביר מים דרך שדהו:
ההוא שטרא דיתמי מעשה ביתומים שירשו מאביהם שטר חוב, דנפיק עליה תברא וכשבאו היתומים לגבות את החוב, הוציא הלוה כנגד שטר החוב 'שובר' [שטר שבו כתוב שהחוב נפרע]
אמר רב חמא, אגבויי לא מגבינן ליה אין היתומים גובים בשטר שהשאיר להם אביהם, ומאידך מיקרע לא קרעינן ליה אין קורעים את השטר שביד היתומים!
ומפרשת הגמרא את דברי רב חמא:
אגבויי לא מגבינן ליה אין היתומים גובים בשטר שהשאיר להם אביהם דהרי נפק תברא עליה הלוה הוציא שובר המורה שהחוב נפרע. ומאידך, מיקרע לא קרעינן ליה [41] לשטר היתומים, משום דכי גדלי יתמי דילמא מייתו ראיה ומרעי ליה אפשר דכשיגדלו היתומים, יביאו ראיה שהשובר מזויף [42].
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרבינא, הלכתא מאי? האם הלכה כרב חמא בזה.
אמר ליה, בכולהו הלכתא בכל מקום הלכה כרב חמא לבר חוץ ממקרה זה שהוציא הלוה תברא שובר המורה שהחוב נפרע, משום דסהדי בשקרי לא מחזקינן דאין להחזיק את העדים החתומים על השובר כשקרנים, ואנו מקבלים את השובר, וקורעים את שטר החוב שביד היתומים.
אבל מר זוטרא בריה דרב מרי אמר, בהא נמי גם במקרה זה הלכתא כרב חמא, משום דאם איתא אם אמנם נכון הדבר דתברא מעליא הוא שהשובר הוא מעולה ואינו מזויף, איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון היה על הלוה להוציא שובר זה בחיי האב ולהפטר מההלואה, ומכך דלא אפקי הוציא את השובר אלא לאחר מיתת האב, שמע מינה זיופי זייפיה [43]! ומאידך אין זו ראיה גמורה שהשטר מזויף, ולכן אין היתומים גובים בשטר שבידם, ומאידך אין קורעים את השטר שמא השובר מזויף [44].
מתניתין:
חצר שיש בה כמה בתים ובני החצר רוצים לבנות 'בית שער' [מבנה שבו יושב שומר הפתח ומרחיק את הרבים מלהציץ בחצר [45]], ואחד מבני החצר אינו רוצה להשתתף בהוצאות בית השער, כופין אותו להשתתף עמם ולבנות בית שער [46], וכן אם רצו לעשות דלת לפתח החצר כדי לנעלה מפני הגנבים [47], כופין את מי שאינו רוצה להשתתף [48].
רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא כל החצרות ראויות לבית שער כי רק חצר הסמוכה לרשות הרבים צריכה שער למנוע היזק ראיה מבני רשות הרבים, ואם החצר אינה סמוכה לרשות הרבים אין כופין אותו להשתתף בהוצאות בית השער.
בני העיר שבאו לבנות לעיר חומה, ואחד מבני העיר אינו רוצה להשתתף בהוצאות, כופין אותו לבנות לעיר חומה, וכן כופין אותו להשתתף בדלתים ובריח שעושין בחומת העיר.
רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל העיירות ראויות לחומה כי רק עיר הסמוכה לגבול צריכה חומה, ואם אין העיר סמוכה לגבול אין כופין אותו להשתתף בהוצאות החומה.
כמה זמן יהא אדם דר בעיר ויהא כאנשי העיר לשאת בעול בנית החומה ודלתים ובריח? שנים עשר חדש! [49] אבל כל זה דוקא אם גר בעיר בשכירות, אבל אם קנה בה בית דירה אף על פי שעדין לא דר בה [50], הרי הוא כאנשי העיר מיד [51]:
מלבד הוצאות החומה, חייבים בני העיר להשתתף גם בשאר הוצאות השמירה, כגון שכר השומרים את העיר ושאר הוצאות השמירה. וכן חיבים להשתתף בהקמת קופת צדקה כמבואר להלן ח א. וכן חיבים בני העיר להשתתף בהוצאות בית הכנסת וספר תורה ונביאים וכתובים, וכן שאר צרכי העיר [52].
גמרא:
מבואר במשנה שכופין את בן החצר לבנות בית שער לחצר.
ומקשינן: למימרא, לפי מה שמבואר כאן, יוצא, דבית שער מעליותא היא. הוא דבר טוב וכופין את בן החצר לבנותו,
וקשה, והא, הרי היה מעשה בההוא חסידא, דהוה רגיל אליהו הנביא דהוה משתעי בהדיה לבא אליו. ולאחר זמן עבד בנה אותו חסיד בית שער לחצירו, ותו לא משתעי בהדיה. [53] ושוב לא היה אליהו בא לדבר עמו, כי מחמת בית השער לא נשמע קול העניים הצועקים מחוץ לחצר. ואם כן מבואר שאין לעשות בית שער.
ומשנינן:
לא קשיא, הא, הבית שער שעשה אותו חסיד, היה מגואי בתוך החצר, ובית שער כזה אינו טוב כי דרך העני לצעוק מחוץ לדלת החצר הנעולה, ובית השער שבתוך החצר מונע מקול העני להשמע בתוך החצר, ואילו הא הבית שער שעליו מדובר במשנתנו, הוא בית שער הנעשה מאבראי מחוץ לחצר, ואין לו דלת, ויכול העני להכנס בתוך הבית שער וישמע קולו בתוך החצר [54].
ואי בעית אימא - הא והא גם במשנתנו וגם במעשה דאותו חסיד, בשניהם מדובר שבית השער נעשה מאבראי מחוץ לחצר, ואף על פי כן לא קשיא, משום דהא בית השער שעשה אותו חסיד, נעשה באופן דאית ליה שיש לבית השער [55] דלת ולא יכול העני להכנס בתוכו ולהגיע לדלת החצר, ואילו הא בית השער שעליו מדובר במשנתנו, מדובר באופן דלית שאין ליה דלת, ויכול העני להכנס בתוך בית השער, ולהגיע לדלת החצר ולצעוק שם.
ואי בעית אימא - הא והא גם במשנתנו וגם במעשה דאותו חסיד, בשניהם מדובר דאית ליה שיש לבית השער דלת, ואף על פי כן לא קשיא, משום דהא בית השער שעליו מדובר במשנתנו נעשה באופן דאית ליה פותחת שהיתה כעין ידית לדלת, ויכול העני לפתוח את הדלת, ואילו הא בית השער שעשה אותו חסיד נעשה באופן דלית ליה פותחת שלא היתה ידית לדלת ולא יכל העני להכנס בתוכה.
ואי בעית אימא - הא והא גם במשנתנו וגם במעשה דאותו חסיד, בשניהם נעשו באופן דאית ליה פותחת שהיתה ידית לדלת, ואף על פי כן לא קשיא, משום דהא בית השער שעליו מדובר במשנתנו נעשה באופן דפותחת דידיה שהידית היתה מגואי בצד החיצוני של הדלת, ויכול העני לפתוח את הדלת ולהכנס לבית שער, ואילו הא בית השער שעשה אותו חסיד נעשה באופן דפותחת דידיה מאבראי שהידית היתה בצד הפנימי של הדלת ולא יכל העני לפתוח ולהכנס:
שנינו במשנה: כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער [56]:
ומביאה הגמרא ברייתא המפרשת את דברי רבן שמעון בן גמליאל, תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל חצרות ראויות לבית שער אלא חצר הסמוכה לרשות הרבים ראויה לבת שער ויכולים בני החצר לכפות האחד את חבירו להשתתף בהוצאות בית השער, ושאינה סמוכה לרשות הרבים אינה ראויה לבית שער, ואין יכולים לכופו לבנות בית שער.
וטעמם של רבנן הסוברים שכל חצר ראויה לבית שער, הוא דזימנין פעמים קורה דדחקי בני רשות הרבים ועיילו ואתו ליד החצר, ולכן גם שם כופין אחד את חבירו לבנות בית שער.
עוד שנינו במשנה: כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח, רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל העיירות ראויות לחומה:
ומביאה הגמרא ברייתא המפרשת את דברי רבן שמעון בן גמליאל, תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל העיירות ראויות לחומה אלא עיר הסמוכה לספר לגבול ראויה לחומה וכופין בני העיר האחד את חבירו לבנות בית חומה, ושאינה סמוכה לספר אינה ראויה לחומה ואין כופין אותו לבנות בית חומה. וטעמם של רבנן הסוברים שכל עיר ראויה לחומה, הוא משום דזימנין דמקרו ואתי גייסא פעמים קורה, ובא גייס אף על עיר שאינה עיר ספר.
בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן, כשהן גובין מבני העיר כסף עבור חומת העיר, כיצד גובים, האם לפי נפשות גובין ומי שיש יותר נפשות בביתו משלם יותר, או דילמא לפי שבח ממון גובין והעשיר משלם יותר מהעני.
אמר ליה רבי יוחנן לרבי אלעזר, לפי ממון גובין! [57] ואלעזר בני, קבע בה מסמרות! הזהר לדון כן ואל תזוז מהלכה זו [58].
איכא דאמרי - בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן, כשהן גובין מבני העיר כסף עבור חומת העיר, כיצד גובים, האם לפי קירוב בתים הן גובין דבעלי הבתים הקרובים לחומה משלמים יותר מאשר בעלי הבתים הרחוקים מהחומה, שהרי, הבתים הקרובים לחומה זקוקים יותר לחומה מאשר שאר בתי העיר [59] או דילמא דלפי [שבח [60]] ממון גובין והעשיר משלם יותר מהעני.
התוספות [ד"ה לפי] ביארו צד זה דלפי שבח ממון הם גובין, שמדובר באופן שאין סכנת נפשות מהאויבים אלא רק סכנת ממון, ולכן גובין לפי שבח ממון, שהרי ככל שממונו רב יותר צריך הוא יותר לשמירה [61], והוסיפו התוס' [ד"ה לפי], כי גם להצד שלפי קירוב בתים הם גובין, אין הכונה שגובין רק לפי קירוב בתים אלא גם לפי קירוב בתים, ולכן אף על גב שעשיר הקרוב לחומה משלם יותר מעשיר הרחוק מהחומה, וכן העני הקרוב לחומה משלם יותר מהעני הרחוק מהחומה, מכל מקום העשיר הרחוק מהחומה משלם יותר מהעני הקרוב לחומה, שהרי צריך הוא יותר שמירה עבור ממונו [62], ועיין בהערה שיטות נוספות בזה [63].
אמר ליה רבי יוחנן לרבי אלעזר, לפי קירוב בתים הן גובין! ואלעזר בני, קבע בה מסמרות! הזהר לדון כן ואל תזוז מהלכה זו:
רבי יהודה נשיאה, רמא הטיל את דמי הוצאות דשורא חומת העיר, גם אדרבנן יחד עם כל תושבי העיר.
אמר ליה ריש לקיש, רבנן לא צריכי נטירותא רבנן אינם צריכים שמירה, ולכן אין לחייבם בהוצאות חומת העיר [64], דכתיב 'אספרם מחול ירבון' ופסוק זה צריך פירוש, אספרם, למאן?
אילימא לצדיקים שעליהם מדובר בפסוק הקודם [65], ועל זה כתוב בפסוק 'מחול ירבון' כלומר דנפישי מחלא שהצדיקים רבים מגרגירי החול, הלא זה לא יתכן, דהשתא כולהו ישראל כתיב בהו רק 'כחול אשר על שפת הים' ולא נאמר שהם רבים מהחול, אם כן לא יתכן דצדיקים עצמם מחול ירבון?
אלא הכי קאמר, אספרם למעשיהם של צדיקים ומעשיהם כה רבים עד כי מחול ירבון. הרי שמעשיהם של צדיקים נמשלו לחול, ויש ללמוד קל וחומר, ומה חול שמועט ממעשיהם של צדיקים, מגין על הים שלא ישטוף את העולם, כמו שנאמר [בירמיה פרק ח'] 'אשר שמתי חול גבול לים', אם כן מעשיהם של צדיקים שהם מרובים מן החול, לא כל שכן שמגינים עליהם. ומכאן למד ריש לקיש דרבנן אינם צריכים שמירה!
כי אתא כאשר בא ריש לקיש לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה רבי יוחנן, מאי טעמא לא תימא ליה לא תלמד דין זה מהא דכתיב בשיר השירים 'אני חומה ושדי כמגדלות'. [66]
ומפרש רבי יוחנן את הפסוק, 'אני חומה' זו תורה שמגינה על לומדיה כחומה המגינה על העיר [67],
הערות
[33] בנו הגדול של רב אשי קרוי 'מר ינוקא' על שם שנולד בינקותו של רב אשי, ובנו הצעיר קרוי 'מר קשישא' על שם שנולד בקשישותו של רב אשי - תוס'. אך רש"י בכתובות פט ב פירש, ד'מר ינוקא' הוא הבן הצעיר של רב אשי, ואילו 'מר קשישא' הוא בנו הגדול. ובב"ח שם פירש דמה שפירשו התוס' כאן להיפך, הוא משום שהקדימו כאן את מר ינוקא למר קשישא, ומכך הסיקו התוס' דמר ינוקא הוא הבן המבוגר, אלא שקרוי כן לפי שנולד בינקותו של רב אשי.
[34] רש"י ותוס'.
[35] על פי רש"י, ודייקו מדבריו הרמב"ן הר"ן והנמוקי יוסף, דאין מדובר כאן לענין היזק ראיה שדורש האחד מחבירו לסתום את חלונו, שאינו יכול לטעון כן, משום שלא חלקו על מנת לסתום חלונות. וביאור דבריהם כתב בקובץ שיעורים, דהראשונים סוברים שמועילה מחילה על היזק ראיה, ואם כן, כיון שחלקו על מנת שלא יסתום האחד חלונותיו, הרי מונח בזה מחילה על היזק ראיה. [והנה, הראשונים דייקו דין זה מדברי רש"י, אבל הב"ח בסימן קנ"ד חולק, וסובר דאין ראיה מדברי רש"י כאן, ודייק כן מדברי הרא"ש שהביא את דברי הראב"ד ולא הביא את דברי רש"י, עי"ש]. ובשו"ת הגרעק"א [מהדורה קמא, סימן קנ"א], הביא דברי הריב"ש הסובר כהרמב"ן, אלא שהוא כתב מטעם אחר, דהרי מבואר בפרק לא יחפור דאף שאסור להניח בחצירו דבר המזיק לחצר חבירו, מכל מקום אם 'סמך בהיתר', ורק אחר כך נוצר מזה נזק לחבירו, [כגון שמתחילה היתה כל החצר שלו, והניח בחצרו מזיק, ולאחר מכן מכר חצי שדה, ונמצא שהקונה ניזק], באופן זה אינו חייב להסיר את המזיק שהניח בחצירו. וכתב הריב"ש דכאן הרי זה כסמך בהיתר, שהרי בשעה שעשה אביהם חלונות הכל היה שלו ולא היה כאן היזק ראיה, ולכן אין חייב לסתום את החלון. אלא שבעיקר דברי הרמב"ן נחלקו ראשונים, דדעת הראב"ד שהביא הרא"ש כאן כדעת הרמב"ן, וכן דעת הרשב"א הר"ן והמאירי. אבל הרא"ש חולק וסובר דיכול לחייב את אחיו לסתום את החלון כשיש היזק ראיה, וכמו שביאר הקובץ שיעורים דהרא"ש סובר שלא מועילה מחילה על היזק ראיה [דהרי זה כאומר לחבירו קרע כסותי, דיכול לחזור בו]. וכתב הרא"ש דהרמב"ם בהלכות שכנים פרק ב' הלכה י"ב פסק כשיטתו שיכול למחות בו לסתום את החלון שלא יהיה היזק ראיה, שהרי הרמב"ם כתב 'וכן סותם החלון המשקיף על חלקו', (ועי"ש במגיד משנה שכתב דכן פירש הרמב"ם את מה שאמרו כאן 'ולא חלונות זה על זה'), וכן כתבו הרמב"ן והריב"ש בדעת הרמב"ם. אך הבית יוסף [בדק הבית, סימן קנ"ד] כתב דאין הכרח לפרש דברי הרמב"ם כהרא"ש, ואפשר לפרש כוונת הרמב"ם כהראב"ד והרמב"ן, דמה שכתב הרמב"ם 'סותם החלון' כוונתו שבונה כנגד החלון ואף על פי שמאפיל עליו, עי"ש באורך. וכן כתב בכסף משנה בפ"ב מהלכות שכנים. ועי' בדרישה שהאריך בזה. ובביאור מחלוקת הראשונים כאן, כתב האבן האזל [הלכות שכנים, פרק ב' הלכה ט"ז], דנחלקו מהו גדר היזק ראיה, האם יסודו הוא מדין 'הרחקת נזיקין', דכמו שאסור לאדם להניח בחצירו דבר המזיק לחצר חבירו כמבואר בפרק לא יחפור, הוא הדין אסור לאדם לאדם להסתכל בתוך של חבירו ומשום כך חייב לסתום את החלון. או, שיסוד דין היזק ראיה אינו מהלכות הרחקת נזיקין, אלא הוא הלכה בהלכות שכנים, דמחיובי השכנים לדאוג שלא יהיה נזק מביתו לחבירו. וכתב הגרא"ז, דהרא"ש סבר שהוא מהלכות הרחקת נזיקין, ומשום כך חייב לסתום את חלונו. אבל הרמב"ן סובר שהוא הלכה בהלכות שכנים, ואם כן זהו דווקא בשכנים שקיבלו על עצמם את חובות השכנים זה לזה, אבל בירושה לא שייך חיובי שכנים שהרי ממילא נעשו שכנים ולא קבלו על עצמם חיובי שכנים. הרשב"א כאן כתב כדברי הרמב"ן דאין חייב לסתום את חלונו משום היזק ראיה וכנ"ל. והקשה הגרעק"א [שו"ת, קמא סימן קנ"א], מדברי הרשב"א בתשובה [ח"ג סימן קנ"ג וסימן קס"א], דמבואר שם שצריך לסתום את החלון. ומשום כך ביאר הגרעק"א דמה שכתב כאן הרשב"א דאין צריך לסתום, מדובר באופן שאין היזק ראיה.
[36] על פי רש"י, והתוס' הקשו דאם כן הרי זה כמו 'אין להם דרך זה על זה', ולכן פירשו התוס' דמדובר שאחד האחים נטל בית, ואילו אחיו נטל את החצר והעלייה, ועל זה אמרו שאין לעליון זכות לסמוך את הסולם מהחצר לעליה על גבי כותל התחתון.
[37] הרמב"ן דייק מדברי רש"י, דכל דין זה אינו אלא אם לא היה סולם קבוע בחצר, ולא היתה אמת המים קבועה. אבל אם היה סולם קבוע או אמת המים קבועה, אינו יכול לומר לו סתום אמת המים או סלק סולמך. וביאור החילוק בין סולם קבוע לשאינו קבוע עי' בסוף הערה 39
[38] על פי רש"י לקמן סה א ד"ה קבועות.
[39] על פי רש"י שם ותוס' כאן. אלא שלכאורה הדברים תמוהים, דהלא כמו שיש לומר שהעליון מכר לתחתון את החצר, ולא שיר לעצמו זכות להניח סולם בחצר, כי מוכר בעין יפה הוא מוכר. הלא כמו כן יש לומר להיפך, דכשמכר התחתון לעליון את העליה מכר בעין יפה, ובכלל המכירה נתן לעליון גם זכות לעלות דרך החצר לעליה. וקושיה זו הקשה החתם סופר, עי"ש שכתב 'אודה ולא אבוש דאין בראשי מקום להניח סברא זו'. ועי"ש מה שתירץ, ונבאר כאן את תירוצו. דהנה, השותפים קודם שחולקים בשדה יש לכל אחד ואחד מהם חלק בכל גרגיר וגרגיר בשדה, וכמו שמבואר בדברי הר"ן בתחילת פרק חמישי בנדרים. אלא שלמאן דאמר 'יש ברירה' כאשר אחד השותפים נמצא בשדה, הרי בכל מקום שדורך בו מתברר שזהו חלקו שלו בשדה. אבל למאן דאמר 'אין ברירה', כשאחד השותפים דורך בחצר למעשה הוא דורך על אדמתו ואדמת חבירו, אלא שכיון שנשתתפו ביניהם זוהי מהותה של השותפות שאין אחד מעכב את חבירו מלהכנס לרשותו. ולפי זה כתב החתם סופר, דצריך לומר שמאן דאמר 'האחים שחלקו לקוחות הם', סובר ד'אין ברירה', ולפי זה מיושב, שהרי אף שהתחתון מכר לעליון את העליה בעין יפה ונתן לו זכות לעלות, מכל מקום אין בכוחו אלא לתת את החצי שהיה ברשותו קודם החלוקה, אבל אין בכוחו לתת את החצי שהיה שיך לעליון קודם החלוקה. וכיון שאת חלק העליון נתן העליון לתחתון בשעה שמכר לו את החצר [כי מוכר בעין יפה הוא מוכר] שוב אין יכול העליון לעבור בשדה מפני החלק בשדה שנתן לתחתון, שהרי מה שנתן לו התחתון הוא רק את חלקו שהיה לו קודם החלוקה, ולא את החלק שקיבל התחתון מהעליון, ונמצא שיש חצי שדה שאינו יכול לעבור בו, ואין ברירה, ולכך אין לו זכות לעבור בחצר. ובעיקר מה שהתבאר כאן, ביאר לפי זה ביאר הנחלת דוד [לעיל ע"א] את דברי הרמב"ן [הובא בהערה הקודמת] שכתב, דאם היה סולם קבוע או אמת המים קבועה, אינו יכול לומר לו סתום חלונך או סתום אמת המים. וביאר הנחל"ד, דיש חילוק בין מי שיש לו זכות שימוש בחצר חבירו להניח שם סולם קבוע לעלות לעליה. לבין מי שיש לו זכות שימוש בחצר חבירו להניח שם סולם שאינו קבוע. דבסולם קבוע יש לבעל העליה קנין בגוף חצר חבירו להניח שם תמיד סולם. אבל בסולם שאינו קבוע אין זה זכות בגוף החצר, אלא רק זכות שעבוד, דכשרוצה בעל העלייה לעלות, אזי מחויב בעל החצר לתת לו אפשרות להניח סולם ולעלות לעליה. ולפי זה ביאר הנחל"ד דהסברא של מוכר בעין יפה הוא מוכר, היא שאדם מוכר את החצר ולא משייר לעצמו שום שיעבוד בחצר, ולכך כשמכר האח שנטל את העליה לאחיו את החצר לא שייר לעצמו שעבוד בחצר לעלות בסולם לעליה. אבל מחמת סברא זו של 'בעין יפה הוא מוכר' אינו מוכר קנין גמור שיש לו בחצר, ומשום כך אם היה שם סולם קבוע, והיינו שהיה לבעל העליה קנין בגוף החצר להניח שם סולם, וודאי דלא מכר לו קנין זה, ולכן יש לו עדין את הזכות לסולם קבוע.
[40] על פי גירסת הב"ח. וכן היא הגרסה לקמן סה א.
[41] וכתב הריטב"א, דמכאן יש ללמוד שכל שטר פסול, בית דין קורעים אותו ואין משאירים אותו ביד בעליו.
[42] וקשה, מדוע יש לחשוש שהשובר שנמצא לפנינו מזויף? ועיין להלן הערה 44 ושם יבואר.
[43] רבינו יונה והרשב"א כתבו, דמה שאמרו כאן, שהיה על הלוה להוציא את השובר בחיי האב, הוא רק באופן שיש עדים שהאב תבעו בחייו בבית דין ולא הוציא הלה את השובר, אבל אם האב לא תבע אין חוששים, כי אם לא תבעו האב מתי היה צריך הלוה להוציא את השובר. אבל הר"י מיגאש חולק, וסובר שאם היה ללוה שובר היה צריך להוציאו בחיי האב ולדרוש שהאב יקרע את שטר החוב, ואף אם לא תבעו האב בבית דין.
[44] שני מהלכים נאמרו בראשונים בסוגיה - השיטה הראשונה היא שיטת הרמב"ן. דהנה, מבואר בגיטין, דמדרבנן כל שטר הוא בחשש מזויף, עד שיעשו בו 'קיום', כלומר שיבואו עדים ויעידו שהם מכירים את חתימת העדים, או שבית דין יכיר את חתימת העדים על ידי השוואת חתימות. והקשה הרמב"ן כיצד מדובר בסוגיתינו. אם השובר הוא שובר מקוים, כלומר שברור לנו שאכן חתימות העדים בשובר נכונות ויש כאן עדות על פרעון ההלואה, אם כן מדוע לחשוש שהשובר מזויף, והלא לפנינו שטר מקוים חתום על ידי עדים. ואם מדובר שהשובר אינו מקוים, אם כן מה טעמו של רבינא החולק וסובר שקורעים את שטר היתומים, והלא שובר שאינו מקוים נמצא בחשש זיוף. [וכמבואר בבבא מציעא כ א, על פי ביאור הראשונים שם, דאף שובר שאינו מקוים אינו כלום]. ולכן פירש הרמב"ן, דהסוגיה עוסקת בשובר שאינו מקוים, ובאו עדים עתה לקיימו, וסבר רב חמא דאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין אף על קיום שטרות, וכיון שהיתומים קטנים, הרי זה כאילו אינם נמצאים כאן, ואין מקבלים את העדות. ורבינא חולק, וסובר שמקבלים עדות שלא בפני בעל דין בקיום שטרות, ולכן מקבלים את הקיום של השטר, ושוב אין לחשוש שהוא מזויף. ומר זוטרא אמר, דאף על פי שמעיקר הדין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין, מכל מקום כאן אין מניחים לו לקיים את השטר, משום שיש חשש שהשטר מזויף, דאם לא כן מדוע לא הוציאו בחיי אביו. וממשמעות דברי הרמב"ן נראה כי מה שאין מקבלים את קיומו, אין זה מעיקר הדין, אלא שבית דין אינו מניח לו לקיים את השטר, דאם יקים הרי זה כעין 'דין מרומה', כלומר שאף על פי שמעיקר דיני התורה השובר כשר, אבל נראין הדברים שהשובר מזויף. וכן ביאר בשיעורי הגר"ש, ועי"ש עוד כמה אופנים בביאור דברי הרמב"ן. [ובעיקר מה שסבר רבינא דבקיום שטרות מקבלים עדות שלא בפני בעל דין, כן היא ההלכה, ונחלקו ראשונים מה טעם שונה קיום שטרות משאר העדויות, בכך שמקבלים עדות קיום שלא בפני בעל דין מה שאין כן בשאר עדויות. התוס' מפרשים דאף שבכל מקום אין מקבלים עדות אלא בפני בעל דין מכל מקום בקיום שטרות מקבלים כיון שקיום שטרות דרבנן, והקילו רבנן לקבל עדות אף שלא בפני בעל דין, ואילו הרשב"א ביאר דאין העדות כלל קשורה לבעל דין, דהיא עדות רק על החתימות שבשטר שאכן העדים חתמו, ולא על עצם הדיון שביניהם, ולכן אינו נחשב כ'בעל דין' לגבי החתימות]. אבל הרשב"א פירש את הסוגיה באופן אחר, ולדעתו הסוגיה עוסקת גם בשטר מקוים, ואף על פי כן אמר רב חמא שיש לחשוש שהשובר מזויף, דאפשר שהלוה זייף את חתימות העדים בדיוק רב, וטעו המעידים שאמרו שהם אכן חתימות העדים. [וטעם הדבר שחוששים כאן שזייף בצורה מדויקת, הוא מפני הסברא שאמר מר זוטרא בסוף הסוגיה, דיש ריעותא בשובר, מדוע לא הוציאו הלוה בחיי האב, ולכן חוששים כאן לדברים שלא חוששים בקיום שטרות בעלמא [ולפי זה יש נפקא מינה נוספת בין הרמב"ן לרשב"א, דלהרמב"ן דברי רב חמא אמורים אף ללא הסברא שהוסיף מר זוטרא בסוף הסוגיה, ואילו להרשב"א אין דברי רב חמא אמורים אלא בצירוף סברת מר זוטרא בסוף הסוגיה, אך עי' להלן דיתכן שגם לדברי הרמב"ן אין דברי רב חמא אמורים אלא בצירוף סברת מר זוטרא]. והוסיף הרשב"א, דאף אם יבואו עדים ויאמרו, אנו חתמנו שטר זה, וזוכרים אנו שבשעת החתימה היה נקב בצד פלוני בתוך השטר, שבזה אין לחשוש שהלוה זיף את החתימות שהרי העדים עצמם מעידים שזוכרים את דבר החתימה, אף על פי כן אין מקבלים אותם כי אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין. והנה, בשולחן ערוך פסק, דאף אם באו עדים ואמרו אנו חתמנוהו ונקב היה בו בצד פלוני, אף על פי כן אין מקבלים את עדותם, כי אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין. והקשה הבית יוסף, שהרי ההלכה היא שבקיום שטרות מקבלים עדות אף שלא בפני בעל דין. ותירץ הבית יוסף דמה שאמרו כאן אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין, הוא רק בצירוף הסברא שאמר מר זוטרא דיש כאן ריעותא בשטר ויש רגלים לדבר שלא לקבל עדות זו. [ואם הרמב"ן מסכים עם דברי הבית יוסף, צריך לומר גם לדבריו דרב חמא שאמר דאין מקבלים את הקיום, הוא משום סברת מר זוטרא להלן בסוגיה, ועי' לעיל]. ועי' עוד בדברי הקצות החושן סימן ק"ח ס"ק י"א.
[45] על פי רש"י כאן, אך בדף ב ב פירש דהוא קיר עגול הנבנה מול הפתח כדי למנוע הסתכלות של בני רשות הרבים לתוך החצר, ועושים פתח בצד הקיר כדי שיוכלו להכנס לחצר, ועל ידי זה מונעים את היזק הראיה
[46] האחרונים דנו, מאיזה טעם חייב בעל החצר להשתתף בבנית בית השער, שהרי הוא עצמו אינו מזיק כאן בהיזק ראיה, ומדוע הוא חייב למנוע משכניו היזק ראייה של בני רשות הרבים. ובאבן האזל נקט דהוא מהתחייבות השכנים זה לזה, אך הקובץ שיעורים הקשה על פירוש זה דאם כן זהו דווקא בשכנים שכל אחד מהם קנה את דירתו דאז יש לומר דעל מנת כן נשתתפו בבנין, אבל כשנפל לאחים בית בירושה, וחלקו בבית ונעשו שכנים, הלא בזה לא נתחייבו מאומה זה לזה, ומדוע כופין אותו לעשות בית שער. ולכן פירש הקובץ שיעורים דיסוד החיוב הוא משום שבית בחצר שיש בה דלת, שווה יותר מבית בחצר שאין לה דלת, ונמצא שאין הלה חסר מחמת ההוצאה שהוציא על הדלת, שהרי מעתה ביתו שווה יותר, וכיון שאין הוא חסר כופין על מדת סדום. ובחידושי רבי ראובן [סימן א'] ביאר, דיסוד החיוב הוא דכל דבר ששניהם צריכים להוצאה זו הרי הם משועבדים זה לזה לתת כל אחד חלקו, עי"ש.
[47] כן משמע מרש"י [ד"ה דלת] וכן כתב להדיא בנמוקי יוסף. אבל התוס' לעיל ב ב ד"ה הזיקא פירשו דגם דלת הוא למנוע היזק ראיה, ולפיכך הקשו שם מדוע לא חולק רבי שמעון בן גמליאל גם בדלת. ועי' נחלת דוד.
[48] הטור [סימן קס"א] פסק על פי התוספתא, דמי שיש לו בית בחצר ואינו דר שם, חייב להשתתף עמהם בדלת ומנעול אבל לא בשאר דברים, וביאר הבית יוסף דשאר דברים היינו בית שער, דאם אינו דר שם אינו חייב לבנות בית שער. וטעם הדין ביאר הנתיבות המשפט [חידושים אות ב'] דכיון דמטרת הבית שער כדי למנוע היזק ראיה, אם כן כשאינו דר שם אין לו היזק ראיה, אבל דלת ומנעול הוא כדי שהחצר תשמר, ואף שאינו דר שם הרי נהנה שביתו שמור, ולכן חייב להשתתף בזה. והחזון איש [סימן ד' ס"ק ז'] הקשה, דלשון התוספתא 'שאר דברים' משמע שיש כמה דברים שאינו חייב להשתתף בהם, ואילו הבית יוסף ביאר דהוא רק דבר אחד שאינו צריך לבנות בית שער, ועי"ש מה שכתב.
[49] וכתב הרמ"א בחושן משפט סימן קס"ג סעיף ב', בשם הריב"ש, דאם שכר בית לי"ב חדש, הרי הוא כאנשי העיר מיד. והנה, בשיעור זה של שנים עשר חדש נחלקו ראשונים, המרדכי בסימן תע"ז הביא את דעת רבינו ברוך בספר החכמה, דשיעור זה נאמר דוקא כשהוא עובר ממקום למקום, אבל אם דרכו לשבת בבית הרי הוא כאנשי העיר מיד. אך המרדכי נחלק עליו, דלעולם השוכר דירה אינו חייב להשתתף בהוצאות העיר קודם שנים עשר חדש, וכן כתב הנימוקי יוסף, וכן דעת הריב"ש בסימן קל"ב. ועי' עוד בזה להלן ח א הערה 27.
[50] ומה שכתב הנמוקי יוסף 'והוא שדר בה' כוונתו שדר בעיר זו ולא בעיר אחרת, דאם גר בעיר אחרת אף על פי שקנה בה בית דירה אינו חייב להשתתף בהוצאות החומה כמו שמפורש בתוספתא שהביאו הראשונים, אבל אין כוונתו דצריך לגור באותה דירה שקנה, והלשון 'בה' מוכיח שכוונת הנימוקי יוסף לעיר ולא לבית דבית לשון זכר - חזון איש סימן ד' ס"ק כ.
[51] מבואר בראשונים, דהטעם הוא, דכיון שקנה דירה גילה דעתו שרצונו לגור בעיר. ומשום כך כתב הרמ"ה דאם נפל לו בית בעיר בירושה, אינו חייב להשתתף בהוצאות דאין כאן גילוי דעת שרצונו לגור בעיר. וכן פסק הרמ"א בסימן קס"ג סעיף ב' בשם הריב"ש.
[52] כמו שמבואר בתוספתא במסכת בבא מציעא שהביאו הראשונים כאן. וכן פסק הרמ"א בסימן קס"ג סעיף א'. והמרדכי הביא בשם רבינו מאיר, דהוא הדין דכופין את בני העיר להכניס אורחים ולחלק להם צדקה, וכן אם אין מנין בעיר ורוצים בני העיר לשכור אנשים שיבואו להשלים מנין, כופין זה את זה להשתתף בהוצאות. והנה, מקורו של רבינו מאיר לענין צדקה הוא מהגמרא לקמן ח א וכמו שביאר המרדכי עצמו. אבל צריך בירור מה מקורו דכופין בני העיר זה את זה להכניס אורחים. וביאר בשו"ת אגרות משה דזה נכלל ב'צרכי העיר' דמבואר בתוספתא שכופין זה את זה. וביאר שם עוד, דלולי מה שמבואר בתוספתא שכופין זה את זה לבנין בית הכנסת, היה מקום לומר ש'צרכי העיר' זה רק דברים שצריכים לקיום הבסיסי של העיר, כגון חומה, ואין ללמוד מכך להכנסת אורחים, אבל כיון שמבואר בתוספתא שגם בית הכנסת הוא בכלל צרכי העיר, למד רבינו מאיר דהוא הדין להכנסת אורחים.
[53] החזון איש [סימן ד' ס"ק ז'] ביאר, דלולי עובדה זו היה מקום לומר שאין אדם חייב לסבול היזק ראיה מפני טובת העניים ואין זו ממדת הצדקה, וזהו באמת הייתה דעתו של אותו חסיד, אלא שבא אליהו והורה דממידת חסידות אין לעשות בית שער, וזהו שהקשו כאן דכיון דממידת חסידות אין לעשות בית שער, שוב אין האחד יכול לכוף את חבירו להשתתף בבית שער.
[54] על פי רש"י ותוס'. אבל היד רמ"ה פירש להיפך דמחוץ לחצר הוא גריעותא דבית השער מונע מקול העני להשמע בחצר, ואילו בית השער שבתוך החצר אינו מפריע לקול העני. וצריך לומר לפי דבריו דיש דלת לבית השער שבתוך החצר, דאם אין לו דלת יכול העני להכנס בתוכו. ועי' נחלת דוד.
[55] ואין לפרש דהכונה שאין דלת לחצר, שהרי מבואר במשנה שכופין אותו לבנות דלת לחצר - תוס'.
[56] עי' בהגהות הב"ח.
[57] וכתב הרא"ש 'וכן נראה, כל מה שמחדשים עובדי כוכבים גזירות ופורענות על ישראל, אפילו מענין אותן ביסורים ובמניעת מאכל ומשתה גובין הכל לפי ממון, דעיקר כוונתם על הממון'. והקשה החזון איש [סימן ד' ס"ק י"ט] דכיון דמענים אותם ביסורים, מה איכפת לן דעיקר כוונתם על הממון, סוף סוף על כל אחד להשתתף בהוצאות השמירה כדי שלא יענו אותו ביסורים. ותירץ דכיון שהממון הוא הגורם שיבואו עליהם לכן גובים לפי ממון, והרי זה כאילו הטילו עליהם מס, ואמרו דמי שלא ישלם את המס יענו אותו ביסורים. ועי' עוד במהרש"א לקמן ח א על מה שדרשו 'אני חומה' זו כנסת ישראל.
[58] הנמוקי יוסף ביאר, דספק הגמרא הוא, האם הגייס בא להרוג ואם כן יגבו לפי נפשות כי כל נפש צריכה שמירה, או שהם באים לקחת ממון ואם כן יגבו לפי ממון כי מי שממונו מרובה צריך יותר שמירה. אבל אם ידוע שבאים להרוג, ודאי שגובין לפי נפשות ולא לפי ממון. ובקובץ שיעורים ביאר כונתו, דאף אם יודעים שהגייס הסכים ליטול ממון, מכל מקום הספק הוא האם עיקר כוונתם על ממון ורק כשאין נותנין להם הם באים להרוג את הנפש, או שעיקר כונתם על הנפשות, אלא שאפשר לפדות את הנפשות במ מ ון. הריטב"א פירש, דספק הגמרא הוא, האם רוב גייסות באים על עסקי ממון ולכן גובין לפי ממון, או דכיון גלפעמים באים על עסקי נפשות גובים אף לפי נפשות.
[59] על פי רש"י. והקשה הרמ"ה שאין זה מסתבר, וכי בית הרחוק מהחומה מרחק שתי אמות יגיע לו פחות היזק מאשר בית הרחוק מהחומה רק אמה. ולכן פירש את כונת הגמרא באופן אחר, דבית הרחוק מן החומה גורם שיצטרכו להאריך את החומה 'שהדבר ידוע שעל פי מרחק הקו מן האמצע ירבה הקו הסובב אותו, ונמצא שהבית הקרוב לחומה לפי מרחקו מן הטבור יתר מחבירו הוא גורם לעיר היקף מרובה יותר מחבירו', ועי' בחזון איש שהאריך מאד בביאור החשבון.
[60] כן היא גירסת הרא"ש שהביא המסורת הש"ס, וכן היא גירסת תוס'.
[61] וכתבו התוס' דאף על גב דבפרק בן סורר, אמרו דהבא במחתרת נדון על שם סופו, וכמו שמפורש בגמרא שם דאם יעמוד בעל הבית כנגדו יהרגהו, ואם כן נמצא שגם אם הגייס בא רק על עניני ממון עדין יש כאן סכנת נפשות. מכל מקום כיון שהגייס ברצונו אינו בא על עסקי נפשות, ואם לא יעמדו כנגדם לא יהרגו, לכן אין זה נחשב לסכנת נפשות וגובין לפי ממון. והקשו האחרונים, אם כן מדוע מותר להרוג את הבא במחתרת [מדין רודף דאם יעמוד בעל הבית כנגדו יהרגו הגנב], והלא אם לא יעמוד כנגדו לא יזיק לגופו. וביאר הקובץ שיעורים [אות מ"ג], דכיון שאין עליו חיוב לתת את כל ממונו, ומותר לו לעמוד על ממונו, ממילא הגנב הוא רודף שהרי כשיעמוד הלה על ממונו הגנב יהרגו, ולכן מותר להרגו מדין רודף. ובחידושי רבי ראובן [סימן ו'] הקשה, דאם כן מדוע מותר להרגו בשבת [כמבואר בסנהדרין דף ע"ב], והרי צריך אדם לתת את כל ממונו כדי שלא יחלל את השבת, ואם כן יכול לתת את ממונו לגנב ואז הגנב לא יהרגו ולא יהיה עליו דין רודף. ועי"ש מה שביאר בזה. והנה, בעיקר הצד דלפי ממון הם גובין פירשנו הדברים כפשוטן, דהוא משום שמי שיש לו יותר ממון זקוק יותר לשמירה, אבל החזון איש [סימן ד' ס"ק י"ט] ובחידושי רבי ראובן סימן ו' ביארו דריבוי הממון הוא גורם לליסטים שיבואר, ומי שיש לו יותר ממון, הרי הוא גורם יותר שיצטרכו שמירה.
[62] שהרי אפילו אם יבא הגייס על העני הקרוב לא ימצא שם מאומה - מהר"ם. וכעין זה ברא"ש בשם הר"י מיגאש.
[63] הר"י מיגאש כתב כדברי התוס' והביאו הרא"ש. אבל הרי"ף והרמב"ם פסקו דרק לפי קירוב בתים הם גובים, ולא הזכירו כלל שגובים גם לפי שבח ממון, וכן דעת הרמ"ה. וכתב הרמ"ה דאף על פי שמבואר בבבא קמא קטז ב דשיירה ההולכת במדבר, ובא עליה גייס ונתפשרו עמהם בממון, מחשבין לפי ממון. אין זה אלא משום שהפסד הממון היה ודאי ולכן מפסיד כל אחד כפי הממון שהיה לו בשיירה, אבל כאן אין ברור כלל שהחומה עתידה להגן על הממון שנמצא עכשיו בשעת הגביה, דאפשר שבינתים יבא גייס. וכן אפשר שעד שיבא הגייס יכלה ממונו, ולכן גובים רק לפי קירוב בתים.
[64] וכן פסק הרמב"ם בהלכות שכנים פרק ו' הלכה ו' דתלמידי חכמים פטורים מבנין חומות העיר כיון שאינם צריכים שמירה. טעם פטור תלמיד חכם מהוצאות העיר: והנה, דברי הגמרא קשים, דמה בכך שרבנן לא צריכים שמירה, סוף סוף כיון שכלל העיר צריכים שמירה, ממילא חיבים גם רבנן להשתתף, כמו שפסק הרמ"א שם דבני העיר כופין זה את זה לעשות את צרכי העיר, ואף על פי שמקצתן אינם צריכים לזה. וכעין זה הקשה כאן החתם סופר, דאף שמעשיהם של צדיקים מגינים עליהם, מכל מקום מדוע אינם חיבים להשתתף בהוצאות השמירה, וכי מי שבנה חומה פרטית סביב ביתו אינו צריך להשתתף בהוצאות שמירת העיר? ועי"ש מה שתירץ. כיצד פטרו תלמידי חכמים משמירה והלא אין סומכין על הנס: בעיקר מה שאמרו כאן דרבנן אינם צריכים שמירה, הקשה החזון איש [יו"ד סימן קנ"א] דהרי גם רבנן צריכים לנהוג כמנהג העולם דאין סומכין על הנס. וחידש החזון איש דאפשר שבעיר שכולה רבנן אין הכי נמי כופין זה את זה לעשות חומה, ואף שהם רבנן, כי אין סומכין על הנס, אבל עיר שרק חלק ממנה הם רבנן, מטילין את הוצאות החומה על בני העיר ופוטרין את רבנן, כיון שבאמת תורתן מגנת עליהן ואינם נתונים תחת מקרה הטבע. ביאור הענין דתלמידי חכמים אינם צריכים שמירה: ועי' עוד בחזון איש [יו"ד סימן קנ"א ס"ק ג'], שביאר עומק הענין דתלמידי חכמים אינם צריכים שמירה, דהקדוש ברוך הוא שומר את האדם לפי מדת הבטחון שאדם משליך יהבו על הקב"ה, ובזה ביאר שם איך מועילה החומה לשמור על עמי הארץ, דכיון שהם תולים יהבם על הטבע השליט עליהם הקדוש ברוך הוא את מדת הטבע. תלמידי חכמים פטורים גם משאר מיסים: מלבד מיסי השמירה, פטורים תלמידי חכמים אף משאר מיסים, כמבואר לקמן ח א. והנה, בשולחן ערוך [יורה דעה סימן רמ"ג] כתב, דמשום שתלמידי חכמים אינם צריכים שמירה, לכן פטורים הם אף ממיסים, וצ"ב מה ענין שמירה לשאר מיסים. וביאר הב"ח שם, דשאר המיסים הרי הם פורענות שבאה בגלל עמי הארץ, ולכן חייבים עמי הארץ לשלם גם עבור תלמידי חכמים ועי' להלן. האם תלמיד חכם פטור גם ממס פרטי: עוד נחלקו ראשונים בסוגיין, מה הדין כשהמלך מטיל מס פרטי על כל אחד ואחד, אם גם ממס זה פטורים התלמידי חכמים, דהרמב"ן והנמו"י כתבו דחייב במס זה, משום שבמיסים כלליים יתכן לומר שהמס הוטל רק בגלל עמי הארץ, אבל המס הפרטי הוטל בפירוש גם על התלמידי חכמים. אבל הרמב"ם בפרק ו' מהלכות תלמוד תורה הלכה י', פסק דתלמיד חכם פטור אף ממס פרטי, וכן הביא הבית יוסף ביו"ד סימן רמ"ג דכן הוא גם דעת הר"י מיגאש והרא"ה והרא"ש, וכן דעת הרמ"ה כאן באות פ"ב, והוכיח זאת מהגמרא לקמן, עי' להלן ח א הערה 2, ועי"ש עוד שכתב דהציבור הוא שצריך לשלם עבורם את המס, דאם לא כן כיצד אפשר לפטרם מחובת המלך. מיהו תלמיד חכם הפטור ממיסים: ולענין מיהו תלמיד חכם, הביא הרמב"ן בשם הר"י מיגאש דתלמיד חכם הפטור משמירה ומיסים הוא רק תלמיד חכם שתורתו אומנותו. והרמ"א ביו"ד סימן רמ"ג סעיף ב' הגדיר 'תלמיד חכם' שתורתו אומנותו והוא מוחזק לתלמיד חכם שיודע לישא וליתן בתורה ומבין מדעתו ברוב מקומות. ועי' ביד רמ"ה כאן שכתב דגם תלמיד חכם שיש לו מעט משא ומתן לפרנס את בני ביתו ומיד חוזר לתלמודו, גם נחשב לתלמיד חכם ופטור ממס, וכן משמע מהרמב"ן, וכן פסק הרא"ש. ובערוך השולחן שם בסעיף ד' כתב שצריך שיהא עוסק רוב שעות היום בתורה. אך הש"ך הביא בסימן קס"ג ס"ק י"ד בשם ספר חסידים, שרק תלמיד חכם הלומד יום ולילה ואין לו עסק אחר נפטר מהוצאות שמירה ומיסים. אבל הש"ך כתב דאין דעת הפוסקים כן. דעה שלישית בזה, היא דעת המהרי"ט בתשובה [חו"מ סימן נ"ט], דתלמידים הממצים את מדותם לפני חכמים, וקובעים ישיבה בכל יום ועיקר עסקם בתלמוד ובפוסקים, אף על פי שעדין לא הגיעו לגדר חכמים ולא מורי הוראות, פטורים ממיסים. ובשיטה מקובצת הביא משיטה לא נודע למי, שכתב דמצא בשם הרמב"ן דהחכמים הלומדים עם תלמידים בשכר אין מן הדין לפוטרם מן המס כיון שבשכר הם לומדים. ולענין הלכה כתב הרמ"א ביו"ד סימן רמ"ג סעיף ב', דאף שאין בזמן הזה תלמידי חכמים לענין לתת לו ליטרא זהב אם מביישו, מכל מקום לענין פטור מס תלוי במנהג המקומות. אבל הש"ך שם בס"ק ח' ובפתחי תשובה שם ס"ק ד' פטרו תלמידי חכמים בזמן הזה לגמרי. ובשו"ת אבקת רוכל סימן א' הביא, דהבית יוסף וחבריו האריות, עשו חרם על מי שלוקח מיסים מתלמידי חכמים בזמן הזה. ובחידושי רבי ראובן [סימן ו'] כתב, שכל נדון זה שדנו הראשונים איזה תלמיד חכם פטור ממיסים, אין זה אלא לגבי הוצאות שמירה ומיסים, אבל לענין כבוד תלמיד חכם העיקר תלוי במידת ידיעתו בתורה, ואף אם אין תורתו אומנותו. עי"ש תוספת דברים. האם תלמיד חכם עשיר גם פטור מהוצאות השמירה והמיסים: היד רמ"ה [אות פ"ב] כתב, דגם תלמיד חכם עשיר פטור מהוצאות השמירה, 'שלא מפני עניותן נפטרו אלא מפני תורתן'. וכן כתב בשו"ת הרא"ש [כלל ט"ו ח'], וכן הוא בפסקי הרא"ש כאן.
[65] על פי תוס', עי"ש.
[66] וביאר הרש"ש, דהסיבה שעדיף ללמוד מפסוק זה, יותר מאשר מהפסוק 'אספרם כחול ירבון', כי מפסוק זה משמע שהתורה לבדה היא השומרת, ואף מי שאינו מפורסם במעשיו הטובים התורה שומרת עליו, [ובלבד שלא יזלזל בעושי מצוות, וכמו שכתב הרמ"ה באות פ"ב דתלמיד חכם המזלזל במצוות ואין יראת שמים על פניו הרי הוא כקלים שבציבור, והן הן שפורענות בשבילם], מה שאין כן בפסוק שהביא ריש לקיש משמע שהמעשים טובים שעושים הם מגינים עליהם. ועי' ברבינו גרשום כאן שכתב 'שתורה ומעשים טובים שלהם משמרין אותן'. והמהרש"א פירש דפסוק זה עדיף, משום שמפסוק זה משמע שיש לפוטרן בין משמירה על עסקי ממון ובין משמירה על עסקי נפשות, כי התלמיד חכם עיקר חפציו זה התורה, ואין הגזלנים יכולים ליטול לו את זה, ועי"ש עוד מה שפירש מהיכן נלמד מפסוק זה דיש לפוטרם גם משמירה על עסקי נפשות.
[67] על פי רבינו גרשום.
נהרדעי לטעמייהו. דרב נחמן ושמואל ורב חמא מנהרדעי:
האחין שחלקו אין להם דרך זה על זה. כגון בתחלה היו כל השדות בחיזוק א' של אביהם ולא הוה בכולהו אלא דרך אחד לילך מזה לזה והשתא כשחלקו אין להם דרך אם לא קנו זה מזה וחלונות שאם הגיע חצר לזה ולזה בית והיו חלונות הבית פתוחים לחצר יכול זה לבנות כנגדן ולסותמן וכן לאמת המים צריך ליקח דרך זה מזה. כה"ג יכול בעל תרביצא לבנות אשיתא נגד אספלידא: שהלכות קבועות הן לדון הכי:
דנפיק עליה תברא. דפריע השטר של יתומין:
דגדלי יתמי. (למייתי) [דלמא מייתו] ראיה דהאי תברא מזויף הוא שהוחזק בפני עדים לאחר מיתת אביהן שעדיין היה חייב לו:
לבר מהא. דודאי קרעי' לשטר. דסהדי דחתימי על שובר בשקרי לא מחזקינן:
לעולם לא קרעי' לשטרא כדרב חמא. דאם כן הוה מפיק ליה האי שובר בחיי האב מדלית עדים דאפקה בחיי האב משום הכי לא קרעי' לשטרא:
בית שער. מקום שהשומר ישן ששומר החצר כופין לא' מבני חצר המעכב:
מעליותא הוא. בית שער:
ולא אשתעי אליהו בהדיה. משום דכי אתי עני צועק על פתח שער מפסיק אותו בית שער קולו ואינו נשמע לבעל הבית:
הא מגואי גריעותא הוא. כלומר אם נעשה בנין בית שער מבפנים לחצר מפסיק הקול שאין העני יכול ליכנס לתוכו אבל אם בנו מאבראי ברה"ר ודאי מעליותא היא והיו כופין אותו לבנות הואיל והחצר פתוח לרה"ר יכול העני ליכנס בתוך מחיצות בית שער עד השער וצועק ויכול לשומעו דאין מפסיק אלא שער לחודיה:
אית ליה דלת לבית שער גריעותא. שהשער והדלת מעכבין קולו. אית ליה פותחת מנעול לדלת לאו מעליותא היא שאין העני יכול לפותחו מפני המנעול. הא דמשנתנו דכופין לבנות בית שער דלית ליה דלת לבית שער. ואי קשיא דהא תנא כופין לבנות בית שער ודלת הא לא תקשי דהא תני דלת [לחצר] במתני' ולחצר תנן לא לבית השער:
חצר הסמוכה לרה"ר צריכה בית שער. כלומר אם מבוי שאינו מפולש ויש בו חצירות אותן שבפנים אין צריכות שער ולא היו כופין אבל אותה הסמוכה לרה"ר צריך והיו כופין: ורבנן דמתני' לא פליגי בין סמוכה לשאינה סמוכה דזימנין דדחקי רבים במבוי ועיילי ואתי וקא חזו לההוא ואיכא היזק ראיה מבני רה"ר:
הסמוכה לספר. משום גייסות:
כשהן גובין מבני העיר. לצורך חומה ודלתים:
לפי שבח ממון. מי שהוא עשיר נותן יותר או לפי נפשות שבעיר שכולן יתנו בשוה:
קבע בה מסמרות. קבע הלכה (שם) [יתד] הוא שלא תמוט:
לפי קירוב בתים. כלומר אותן בתים חיצוניות שצריכין להם יותר לחיזוק החומה יותר מן הפנימית ויתנו יותר אי לא:
דשורא אדרבנן. שפסק עליהם ליתן חלקם לבנות החומה:
רבנן לא צריכי נטירותא. שתורה ומעשים טובים שלהם משמרים אותן:
השתא כל ישראל עם הצדיקים כחול וצדיקים לבדם יותר מחול בתמיה. ומה חול שמועט ממעשיהם של צדיקים מגין על הים שאין עוברין אותו גלי ים. על אחת כמה וכמה שמגינין עליהם מעשיהם ולא צריכי נטירותא:
כי אתא. ריש לקיש לקמיה דר' יוחנן:
אני חומה. זו תורה שמגינה על לומדיה כחומה שמגינה על אנשי העיר:
ושדי כמגדלות אלו ת"ח. שלומדין זה מזה כתינוק יונק משדי אמו:
ולא חלונות זע"ז. פירש רבינו שלמה זכרונו לברכה לערער על סתימת האורה כלו' שאין אומרין באחין שחלקו החלונות מכנגדן שלא יאפיל ומיהו אין האחין יכולין למחות זה בזה בחלונות לסותמן אע"פ שיש בהן היזק ראיה שלא חלקו על מנת לסלק משם כלום. וכן פי' רבינו שלמה סולמות שאין לו לקבוע סולם בשל זה לעלות בעליה ולא אמת המים להביאה דרך שדהו משמע שאם היה שם סולם קבוע או אמת המי' קבוע' וחלקו שאינו יכול לומר סתו' אמת המים או סלק סולמך אלא אם אביהן רגיל לעלות לעליה דרך הבית בסולם המטלטל ורצה זה אחר חלוקה לקבוע או לעלות בסולם המטלטל בזה הוא שאמרו אין שומעין לו. והוא הדין והיא הראיה לאחד שהיה לו על חברו נטפי ושופכי של בנין שאינו יכול למחות בו ולסלקן הואיל וקבועי' הן שעל מנת כן חלקו וכן הדין במוכר בית לחברו סמוך לביתו או בשני בתים זה לפנים מזה ושניהם במכר או שניהם במתנ' כדאיתא בפרק המוכר את הבית. אבל הרב ר' משה הספרדי ז"ל כתב בחבורו שיש לו להסיר אמת המים מעל אחיו וכן סותם החלון המשקיף על חלקו, ונראי' דברי רש"י ז"ל.
ומה שאמרו שאין להם חלונות זה על זה, אומר רש"י ז"ל דוקא שלא החזיקו בחלונות לאחר חלוקה אבל החזיקו מעכב עליו שלא לבנות כנגדו ותמהני מאחר שאינו יכול למחות בו ולסתום במה החזיק ואיפשר שהיה לו למחות ולומר לאח' חלוקה איני מוחל לך על חלונותיך שתחזיק עלי בהם. ונראה ל, שאם היה מאפיל עליו לגמרי עד שאין אדם יכול להשתמש בבית כדרך שאר הבתים לאורה שיכול למחות בידו שהרי הוא כמאן דעלו אהדדי באורה וההוא דהוה בני אפומא דאספליר' ממעט אור' ואויר' הוה אבל עדיין משתמשין בה לאורה כדרך הבתים והאדרונו' כדאיתמר בגמ'.
ומה שכת' רש"י ז"ל בסולמות שאם נטל זה בית וחצר וזה נטל עליה אין לו לקבוע סולם בחצרו של זה לעלות לעליה. קשיא דהיינו דרך אלא יש לומר שאינו יבול לקבוע ולסמוך סולמו לכותלו של חברו משום דמתרע אשיתיה.
מדלא אפקיה בחיי דאבוהון ש"מ זיפי' זיפיה. קשיא לי אם במקוי' היכי חיישי' ואי בשאינו מקוים אפילו שובר כי לא מקויים לא כלום הו' כדאי' בפרק שנים אוחזין והיכי אמרינן אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן הא בדידיה חיישינן בדידהו לא חיישינן ומסתבר (דלמא) [דלא] מקויים אלא רבינא סבר דמקיימים את השטר שלא בפני בעל דין ובתר הכי ליכא למיחש דלא אחזקינן סהדי בשקרי. ומסקנא כיון דלא אפקיה חיישינן ולא מזקקינ' ליה לקיומי' עד דגדלי דכשטר' ריעא הוא לדידן ולא טרחינ' ביה לקיומיה.
ולא חלונות זה על זה. כלומר, לא דין חלונות זה על זה, שאם בא לבנות כנגדן בונה ואף על פי שמאפיל, אבל אינו מחייבו לסלקן משם שהוא לא נתחייב לו בבנין. ומיהא שמעינן למי שיש לו חצר ובתים וחלונות פתוחות לחצר, ומכר החצר, שאין הלוקח החצר נמנע מלבנות בחצרו כותל בקרוב ארבע אמות לחלונות ואף על פי שמאפיל, לפי שהמוכר אינו משייר כלום בחצר שמכר, ואם בשני אחין שחלקו אמרה שמואל, משום דלקוחות הן, ואף על פי שגם בעל החצר אנו רואין אותו כמוכר לו הבית, כל שכן במוכר אחד ולוקח אחד.
מדלא אפקיה בחיי אבוהון זיופי זייפה. ואף על פי שמתקיים בחותמיו ואפילו מפי עדים, אכתי אפשר דכיוון וזייף, כההיא דאמרינן בפרק גט פשוט (לקמן בבא בתרא קס"ז, א) אמר ליה רבא אין חתמות ידי דידי היא, מיהו מקמי דרב אחא לא חתמי מעולם, כפתיה ואודי ואמר אנחי ידא אזרנוקא וחתמי. ואפילו אמרו אנו חתמנוהו ונקב יש בצד אות פלונית אין מקבלין מהן, לפי שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. ומיהו דוקא בשיש עדים שתבעו האב בחייו בבית דין וזה לא הוציא שוברו, דעכשיו יש לומר בודאי דהוה ליה לאפוקי, אבל אם לא כן אין חוששין לו, ומה יעשה זה שפרע ואמר לו אידך אבד שטרי (וקנו) [ודנו] על כרחו ופרעו וקבל שובר, וכדקיימא לן כותבין שובר, ומתי היה לו להוציאו ולא בעו הא לאחר כתיבת שוברו.
לא קשיא הא מגואי הא מאבראי. מאבראי גריעותא, שאין העני המחזר על הפתחים יכול להגיע עד פתח הבית ולא ישמע קולו, אבל מגואי מעליותא הוא, ואי בעית אימא אפילו מאבראי למעליותא בדלית ליה [דלת, ואפילו בדאית לה דלת] פעמים שהוא למעליותא בדלית ליה פותחת, ואפילו בדאית ליה פותחת פעמים שאף הוא למעליותא וכדאית ליה פותחת מאבראי, שיכול העני לפותחו בלא רשות.
רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה. וקיימא לן כרבנן בתרוויהו. ואף על פי שאמרו כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו, לא קיימא לן כההוא כללא, דהא איכא טובא דלית הלכתא כותיה, ולא כללא תריצא הוא, כדאמרינן (בריש פרק אלו טרפות) [בפרק המדיר] (כתובות ע"ז, א) וכן בפרק המפקיד (ב"מ ל"ה, ב) דאמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן.
תוספתא. (ב"מ פי"א ה"ט): מי שיש לו פתח במבוי, אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי, שיכול לומר רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי. עד כאן. ולאו דוקא אין כופין אותו, אלא שאף הוא יכול לעכב על ידיהם שלא לעשות דלת למבוי, ומן הטענה הזאת בעצמה שיכול לומר להם רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי.
עוד בתוספתא: מי שיש לו בית בחצר אחרת בני חצר אחרת משעבדין אותו לעשות עמהם דלת נגר ומנעול לחצר, ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו. אם היה שרוי עמהם באותה חצר, משעבדין אותו על הכל. מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהם בורות שיחין ומערות ולתקן את המקואות ואמת המים, ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו, ואם היה שרוי עמהם באותה העיר משעבדין אותו על הכל.
איכא דאמרי בעא מיניה ר' אלעזר וכו' אמר לו לפי קרוב בתים הן גובין. כתב הרב ר"י ן' מיגש ז"ל, דהא לישנא בתרא לטפויי קא אתי, ולומר דהאי שבח ממון לפי קרוב בתים הן גובין אותו, שאילו עשיר שביתו קרוב ועשיר כמותו רחוק, גובין מן הקרוב יותר, אבל לעולם לפי שבח הממון גם כן, דאילו עשיר רחוק ועני קרוב מה יגבה מן העני ואין לו, אלא מן העשיר הרחוק גובין יותר ממה שגובין מן העני הקרוב.
ושבח ממון שאמרו שבח ממון המטלטל קאמר, שאין אלו באין אלא לשלול שלל ואין שוללין הקרקעות. ומכל מקום הכל לפי מה שהוא ענין, שאם באו גייסות בשעת מלחמת המלכים ללכוד את העיר להרסה או לשרפה גובין לפי הכל. וכתב הר"ח ז"ל, לענין חצר שגובין לפי שבח ממון לעולם, ולא איכפת לן בקירוב בתים לעולם, ואף הרא"ם ז"ל מודה בדין זה שאין עסק קירוב וריוחוק בחצרות, שכל החצר כבית אחת.
פרק קמא ולא חלונות זה על זה. פירוש, לא דין חלונות, כלומר, שאין בעל החצר צריך להתרחק ארבע אמות, אבל אינו יכול לומר לו לסתמן. ופרשו רש"י והראב"ד ז"ל, שאם החזיק בעל החלון שלש שנים ובא בטענה נאמן. וקשיא לי, שהרי חזקה מכח מחאה קא אתיא, וכיון שאין בעל החצר יכול למחות בו ולומר לו שיסתום, היאך תעלה לו חזקה. ואם תאמר אפילו הכי היה לו למחות ולהודיע שאינו מניחו שלא יסתום עלתה לו חזקה, כענין שאמרו במשכנתא דסורא (לקמן בבא בתרא לה, ב). לא היא, דהתם שאני שהיה שדה זה ידוע לראובן, וראינו את שמעון זורע וקוצר ומכניס פירותיו, יראה שראובן מכרו לו, אם לא הודיע ראובן תוך כל שלש ושלש שמחמת משכונה הוא אוכל, אבל כאן שידוע ששותפין היו בו מחמת ירושתם, אמרי שכן חלקו. והיינו טעמא דאמרינן בפרק המפקיד (ב"מ לט, א) דאין מורידין קרוב לנכסי קטן. כך נראה לי.
עוד בפרק קמא [שם]: ההוא שטרא דיתמי דנפיק עליה תברא וכו' אחזוקי שהדי בשקרי לא מחזקינן מר זוטרא בריה דרב אידי אמר בהא נמי הילכתא כותיה אימר זיופי זייפיה. ואפילו אמרו עדים אנו חתמנו ונקב יש בצד [אות] פלוני, אין מקבלין מהן, דאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, ויש שהקשו, דהא אמרינן בערכין פרק שום [היתומים] (כב, ב) בכולן אין נזקקין לבד מנמצאת שדה שאינה שלהם, דאחזוקי שהדי בשקרי לא מחזקינן. וכתב הר"א אב בית דין ז"ל, דיש מתרצין, דהתם בשהתחיל הדין בחיי אביהן. ולי נראה דאינו קשה כלל, דכל שהשדה ידוע לאחד מקבלין עדים שלא בפניהם ואין אומרים נמתין עד שיגדלו היתומים ונמצא זה מפסיד את שלו, וכדאמרינן בריש פרק הגוזל ומאכיל (ב"ק קיב, ב) אמר רב הושעיא תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חברו ואמר שלי הוא, אין אומרים נמתין עד שיגדילו אלא מוציאין מידו, ולכשיגדיל אם יש לו עדים יביא עדיו ונראה. ואילו הוה קאי בחזקה דאבות לא מזדקקינן עד שיגדלו, כדאיתא התם במעשה דבר חמוה דר' ירמיה, והכא נמי אין מקבלין עדים לקרועי שטרא דבידייהו, ושטרא בידא דקא ליקום וזוזי היכא דקיימי לוקמו. כנ"ל.
זה שביארנו באחים שחלקו שאין להם חלונות זה על זה ופירשנוה בדין חלונות כך הענין וכן הדין בדרך ובסלם ובאמת המים ואין אחד יכול לומר לחברו הריני דר בה על הדרך שדרו בה המורישים בדרך כיצד שאם הגיע לחלקו של אחד בית פנימי ולשני בית חיצון ויש דרך מפנימי לחיצון יכול החיצון לבנות בשלו בסמוך לו שלא יוכל לעבור עוד דרך ביתו אם לא התנו על כך ומ"מ אף הוא אינו כופהו לסתום הואיל ובשעת חלוקה היה שם ולא התנה ואע"פ שהמוכר בית בחצרו מכר את הדרך טעם הדבר משום מוכר בעין יפה מוכר אבל אחים שחלקו שניהם מוכרים ולוקחים וכל אחד מסולק מחלק חברו מתורת עין יפה ונמצא שאין להם דרך זה על זה פירושו דין דרך אף בסלמות פרשו בו דין סלמות שאם הגיע בית לזה ועליה לזה בעל הבית יכול לבנות כנגד אותו סלם ואינו יכול לכופו שיטלנו ויש מפרשים בסלם שכופהו ליטלו ויש מפרשים כן אף בדרך אף אמת המים פירשו בה דין אמת המים והוא שאם היתה אמת המים באה מן הנהר דרך ביתו או שדהו לתוך שלו בונה כנגדו אם ירצה אבל אינו כופהו להעבירה וכן הדין בביב שהשופכין נשפכין דרך בה ויוצאין לרשות הרבים מרשותו דרך רשות חברו זה שחלק עמו וכל אלו אין להם חזקת מחילה אע"פ שעמד כן זמן מרובה ולא מיחה בו אבל בטענת מכירה או מחילה בפירוש ואחר שלש יש להן חזקה כשם שביארנו דינין אלו באחים שחלקו כך הדין בשנים שחלקו מאחד או מן השותפין שלא נתברר חלקם אבל קנה זה מאחד וזה מאחד אין משנין בו שכבר החזיקו בהם המוכרים ויראה לי שאם חלק המוריש את נכסיו על פיו והניח בית לאחד וחצר או תרבץ לאחר שחזקת חלונות לבעל הבית אף שלא לבנות כנגדו ואין הדבר ברור בידי:
יתומים שהוציאו הם או אפטרופוס שלהם שטר חוב על אחד והלה מוציא שובר שכבר פרעו לאביהם יש פוסקין בזו שהולכין אחר השובר ומקרעין את השטר וכטעם האמור כאן אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן ונעזרים בפסק זה מצד שכבר פסקנו במסכת ערכין טעם זה האמור בכאן ר"ל אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן והוא שאמרו שם אין נזקקין לנכסי יתומים חוץ משדה שנמצאת שאינה שלו והזכיר שם הטעם משום דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן והואיל והוציא זה עדים שגזולה היתה ביד אביהם מחזירין לו לאלתר ועוד שהרי רבינא בתרא הוא וסוף הוראה ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו אף בזו כרב חמא שאמר שלא לקרעה ושלא לגבות כמו שאמור כאן לאו אגבויי מגבינן בה דהא נפק עליה תברא ולא מיקרע קרעינן לה דילמא לכי גדלי יתמי מרעי ליה לתברא ומטעם האמור כאן מדלא אפקיה בחיי אבוהון דילמא זיופי זייף ואף לשטה זו פירשו גדולי קדמונינו שבנרבונה דוקא בשנתברר שאביהם תבעו בחייו והוציא השטר ולא הוציא הלה את שוברו אלא שנשמט לו אם בדין ודברים אם בדחייה ושאר מיני השמטה הא אם לא נתברר שתבעו אבי יתומים בחייו אין מפקפקין בשובר זה כלל והיאך אנו אומרים איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון והיאך יוציאנו והוא לא תבעו ולא הוציא שטרו ושמא תאמר הא מ"מ מה נעשה לדין אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן אפשר שלא נאמר אלא בשאין שם שום אמתלא בכך אבל בזו רגלים לדבר וראוי לחוש ויש חולקין לומר שאף בשלא תבע אביהם בחייו אין קורעין את השטר בשום צד עד שיגדלו היתומים ואפילו לא היה שטר זה לזמן בשעה שמת האב וכן כתבוה גאוני ספרד:
ודין אחזוקי סהדי בשקרי וכו' פירשו בו שאינו נאמר אלא בעדים המעידים על פה הא כל שהם בשטר אין מחזיקין את העדים בשקרים אלא מחזיקים על בעל השטר שהוא זייף את חתימתם והוא שאמרו כאן אימר זיופי זייף ולא אמר זיופי זייפו ולא עוד אלא שיש גורסין ציורי צייר כלומר שצייר חתימתם אבל זו שבערכין פירושה בעדות על פה כמו שביארנו למעלה שהוציא זה עדים שגזולה היתה בידו ויש שואלים א"כ היאך קבלו את העדים והלא יתומים קטנים כשלא בפני בעל דין דמי וכבר פסקנו בפרק הגוזל שאין מקבלין עדים על פה שלא בפני בעל דין ופירשוה בשהעידו בחיי אביהם ולא הספיקו לגמור את הדין ולהוציא השדה מיד אביהם עד שמת וזו שבכאן מ"מ בעדות בשטר וחוששין לזיוף ויש מפרשים הכל בעדות בשטר ואעפ"כ בזו שבכאן אין חוששין לאחזוקי סהדי וכו' שאין כאן פסידא ללוה שהרי אין מגבין בה ואע"פ שצריך לשמור שוברו אין זה פסידא:
המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי ומה שנתגלגל עליו והוא שאמר כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רשב"ג אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער כופין אותו לבנות לעיר חומה ודלתים ובריח רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה ודלתים ובריח כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר שנים עשר חדש ואם קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד אמר הר"ם רשב"ג אומר שהעיירות הסמוכות לאויבים הם שצריכות חומה דלתים ובריח אבל הארצות שאינן סמוכות לארצות האויבים אינן צריכות לכך וחכמים שמא יעבור חיל עליהם וישוללום ומה שאמר כופין ר"ל שכל אחד ואחד מבני העיר יכוף לחברו על זה והלכה כחכמים:
אמר המאירי כופין אותו ר"ל אחד מבני החצר שלא רצה לסייע בני החצר לבנות בחצר בית שער להיות שומר יושב שם להרחיק את בני העיר מלהציץ לשם או כדי להיות מקום פנוי דרך כניסה שלא יכנס הנכנס פתאום למקום שמשתמשין בו ר"ל החצר ודלת לשער החצר לנעלו בו חבריו כופין אותו ואף אחד מהם כופה את חבריו בכך רשב"ג אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער ופירשו בגמרא שהסמוכה לרשות הרבים ראויה לבית שער ושאינה סמוכה לרשות הרבים אינה ראויה לבית שער ר"ל שאינה צריכה לה ומ"מ הלכה כחכמים ובלבד שיהא מנהג העיר בכך אע"פ שאינה צריכה לה כל כך שפעמים שבני רשות הרבים נדחקים ונכנסים לשם ואין לחוש למה שאמרו כל מקום ששנה רשב"ג הלכה כמותו שהרי אמרו עליה במסכת כתבות אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן ואין סומכין עליו כופין אותו ר"ל שכופין בני העיר זה את זה לעשות לעיר חומה דלתים ובריח רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה ופרשו בגמרא שהסמוכה לספר טעונה חומה שאין סמוכה לספר אין טעונה חומה והלכה כחכמים וכופין אף בשאינה סמוכה כאותה שסמוכה שפעמים שחיילות באות במקרה והתגר מצוי לבא וכמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר לגבות הימנו לענינים אלו אע"פ שלא קנה לו בית דירה שנים עשר חדש ואם קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר לכל עניני שמירת העיר:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
התבאר בתוספתא שמי שיש לו פתח בביתו שבמבוי אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי מפני שיכול לומר רצוני שאכנס בחבלתי עד פתחי ומעתה אף הוא מעכב על חבריו שלא לעשות אחר שכן יש שואלין אף בחצר היאך כופין אותו לבנות בית שער ודלת ותירצו שלא נאמר כן אלא במבוי שאם אין שם דלת הוא רחב הרבה ויכול ליכנס אבל חצר אף בלא דלת אינו יכול ליכנס וכן התבאר בתוספתא שכופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסקי ולא אחד מבני אומנות פי' מפני שמרבה עליהם את הדרך מחמת הנכנסים והיוצאין ולשכנו אינו כופהו ר"ל שאם אחד שבמבוי רצה ליעשות חייט או בורסי רשאי ואין מעכבין בידו ואע"פ שאמרו שיכול למחות בחנות שבחצר ולומר איני יכול לישן מקול הנכנסין והיוצאין וכן אמרו אחד מבני חצר שרצה ליעשות רופא או אומן בני חצר מעכבין עליו דוקא בחצר אבל במבוי אין בני מבוי מעכבין עליו וכן כתבו גאוני ספרד בפרק שני ויש מפרשים שאף במבוי מעכבין עליו ומפרשים ולשכנו אינו כופהו שאם היה אחד מהם חייט או בורסי ובקש שכנו ליעשות אף הוא כמהו אין חבריו יכולין לעכב עליו שהרי מ"מ יש בה אותה אומנות ולא מיחו בה ואף זה האחר אינו מעכב עליו מצד שהוא יורד לאומנותו וגוזל את חייו וכן אפשר לפרש שאם היה אחד מהם חייט או בורסי רשאי זה שרוצה להשכיר את ביתו להשכירה לחייט או בורסי אחר והוא הדין אם השכירה לזה החייט או הבורסי ויצא משם שיכול להשכירה לאחר שבאותה אומנות:
התבאר עוד בתוספתא שמי שיש לו בית בחצר ואינו דר בה לא הוא ולא אחר במקומו בשאלה או בשכירות בני חצר משעבדין אותו לעשות עמהם דלת ונגר ומנעול ומ"מ פרשו קצת מפרשים שאין כופין את זה במפתח שאף הוא אומר רצוני שלא להתעכב על הדלת הא בשאר מינין שיהא הדלת סגור כופין אותו אע"פ שאינו דר שם ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו בהם ואם היה דר שם ר"ל הוא או אחד במקומו משעבדין אותו על הכל:
התבאר שם גם כן שמי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהם בורות שיחין ומערות ואמת המים ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו בהם ואם היה שרוי עמהם באותה העיר משעבדים אותו על הכל התבאר שם גם כן שכופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי וכופין בני בקעה זה את זה לעשות חריץ ובן חריץ שלא תקפוץ החיה לבקעה וכופין בני בקעה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים לקרות בהם מי וירצה מן הצבור ובתלמוד המערב אמרו מי שאינו רוצה לערב נכנסין לתוך ביתו ומערבין על כרחו והקשו והא תני תנא אינו רוצה לערב ואינו ממאן נכנסין לתוך ביתו ומערבין על כרחו מפני שאינו ממאן הא אם היה ממאן לא ותירץ לא שאינו רוצה לערב ר"ל שמא יהא רוצה בערבות אלא מן גו נפשא בישא לא בעי מיערבא:
בית שער זה שאמרו במשנה שבני חצר כופין בה זה את זה דוקא בשאין בה נדנוד עברה כלל הא יש בה נדנוד עברה והוא שעשוייה בדרך שהעניים אין יכולין לכנס להדיא וצועקים מבחוץ ואין קולן נשמע מפני שהבית שער מפסיק את קולו אין כופין זה את זה מעתה כל שהבית שער לפנים מן הדלת אין כופין מטעם שהזכרנו או שמא נראה לעני כבית ואינו נכנס מן הדלת החיצון ולפנים ולפיכך אין כופין ואדרבה אסור אבל כשהוא חוץ מן הדלת כגון שיש לו חורבא לפני החצר ועשה שם בית שער מותר שהרי נכנס עד דלת שבחצר וצועק ונענה ואף מבחוץ דוקא שאין דלת לבית שער זה ויכול ליכנס עד דלת שבחצר או אם יש בה דלת שלא יהא שם פותחת ואם יש שם פותחת שתהא מבחוץ שיוכל העני לפתוח וליכנס עד דלת שבחצר:
כשגובין מבני העיר לחומה דלתים ובריח או מבני החצר לבית שער ודלת לא למנין גולגולת הם גובין ר"ל שיטילו הוצאתם בשוה על כל אחד ואחד אלא לפי שבח ממון הם גובין העשיר ירבה והדל ימעיט איש כברכתו ומה שאמרו אח"כ לפי קירוב בתים לא להפקיע דין לפי שבח ממון אלא שבא להוסיף שישגיחו בקירוב בתים שהאויבים הבאים לשלול בלילה שוללים הקרובים לחומה ומתיראין מליכנס לפני לפנים ברוב פעמים ומ"מ לפעמים הם מרובין באכלוסין ונכנסין בכלה ומ"מ אף באלו לפי שבח ממון שהשוללים לעשירים הם באים תחלה ונמצא שאם בבתים הקרובים בשוה יש שם עשירים ועניים הולכים גם כן אחר שבח ממון מכל וכל ואם הקרוב עני והרחוק עשיר הולכים גם כן אחר שבח ממון אלא שמשגיחין לעשיר לגבות מחלקו ולהוסיף על הבינוני לפי קירוב ביתו והסכימו גאוני ספרד שהשגחת קירוב בתים אינה אלא בעיר ולענין חומה דלתים ובריח שהחיצונים צריכים חומה יותר מן הפנימיים אבל חצר ולענין בית שער ודלת כלם קרובים הם ואין משגיחין בה לקירוב וריחוק כלל וכן כתבו מקצת גאונים שדברים אלו בשעה שיש בעולם שלום ואימת מלכות ואין חשש אלא מדרך לסטות ואקראי בעלמא אבל בזמן המלחמות ותגר המלכים אף בעיר אין משגיחין לקירוב בתים וריחוקם כלל ואף הם כתבו שאם באים אף על עסקי נפשות משגיחין אף בנפשות כלומר שמכבידין עול הבינונים מעט אחר שהנפשות מ"מ עני ועשיר חד שיעורא הוא ואחר שכן הכל לפי מה שהוא ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות שאף בשבח ממון שהוא עיקר אם אין כאן אלא חשש ליסטים ואקראי בעלמא אין גובין מכל וכל אלא לפי שבח ממון המיטלטל ומשגיחין לו אצל שאינו מטלטל ואם הוא זמן מלחמות ויש לחוש לכבוש ולנתיצת בתים וחצרות ושריפתן גובין אף לפי הכל מכאן למדו קצת מפרשים שהשיירא שבאו עליה ליסטים על עסקי ממון ונתפשרו ביניהם לפי שבח ממון הם גובים ומ"מ יראה לי דוקא לפי שבח ממון שיש להם באותו מקחם וכן הדברים נראין:
כבר ביארנו בפרק המקבל שכל שבני העיר צריכים לגדור חומת העיר ולהעמיד שעריה שלא ליכנס צבא השונאים לשם נפרעין להוצאה זו מן הכל אף מן היתומים ומ"מ תלמידי חכמים אין גובין מהם לענין זה רבנן לא צריכי נטרותא תורתם קרויה חומה דרך צחות אמרו אני חומה ושדי כמגדלות אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו תלמידי חכמים:
בהא נמי הילכתא כרב חמא. דלא קרעינן לשטרא דמדלא אפקיה בחיי אבוהון איכא למיחש דתברא זייפא הוא ודילמא כי גדלי יתמי דילמא מרעי ליה לתברא ולא מגבינן נמי לשטרא דאכתי לא איתרע תברא. ולא תימא כיון דטעמא דמילתא דלא קרעינן לשטרא משום דאמרינן איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון הוא ממילא שמעינן דדוקא היכא דמטי ליה זימניה דשטרא בחיי אבוהון וקא תבע ליה אבוהון בגויה אלא אע"ג דבתר דמית אבוהון מטא זימניה דשטרא כיון דהוה ידע דאיכא עליה שטרא אכתי איכא למימר אי האי תברא מעליא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון לאזמוניה לבי דינא למכפייה ולמקרע האי שטרא:
רשב"ג אומר לא כל החצירות ראויות לבית שער ולא כל עיירות ראויות לחומה. לית הלכתא כוותיה ואע"ג דאמרינן בעלמא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבי שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו וכו' הא אמרינן עלה אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן:
בעא מיניה ר' אלעזר מרבי יוחנן כשהם גובים לחומה דלתים ובריח א"נ בית שער ודלת לחצר לפי נפשות גובין או דילמא לפי שבח ממון גובין. א"נ לפי ממון הן גובין פירש לפי שעל עסקי ממון הן באין ולא על עסקי נפשות. איכא דאמרי בעא מיניה ר' אלעזר וכו' לפי ממון פירש ממון לבדו או דילמא אף לפי קירוב בתים הן גובים. בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא לפי שבח ממון הן גובין מיהו לישנא בתרא טפוי הוא דקא מטפייא דהאי שבח ממון לפי קירוב בתים הוא תדע שהרי אם יש שם שני בתים ששניהן קרובין ואין שוין בממון ודאי לפי שבח ממון הן גובין א"נ אם יש שם בית קרובה ואין בה ממון כלל כלום עולה על דעת שגובין ממנה כלל כיון שאין בה ממון למאי חיישא אלא בוודאי אע"פ שקרובה היא כיון שאין בה ממון אין גובין ממנה כלום הא למדת ששבח ממון הוא העיקר ומאי לפי קירוב בתים דקאמרינן אף לפי קירוב בתים שרואין בתחילה מי שיש לו ממון הרבה ומי שיש לו ממון מועט ואחר כך רואין מי שביתו קרובה להיזק ומי שרחוקה להיזק וגובין לפי כך וכן הלכה ורבינו חננאל ז"ל פסק לענין חצר שגובין לפי שבא ממון ולא איכפת ליה לפי קירוב בתים כלל ומסתברא כוותיה דכי אמרינן לפי קירוב בתים הני מילי בעיר דאיכא חצר דמקרבא ואיכא דמרחקא אבל חצר דכולהו בתים דילה קרובין נינהו אע"ג דחד מינייהו קריב טפי מחבריה ההיא קורבא ורוחקא מילתא זוטרתי היא ולא מעלה ולא מוריד וכן הדעת נוטה ודברים אלו אינן אלא בשעה שיש שלום בעולם ואיכא אימת מלכות ואין לחוש אלא למי שבאין בדרך ליסטות או לאקראי בעלמא אבל בזמן שיש מלחמה בעולם והמלכים מתגרים זה בזה מסתברא דבכי האי גוונא לא איכפת לן בין קירוב בתים כלל דלגבי כרכום שכובש את העיר קירוב וריחוק בתים חדא מילתא היא הילכך אין גובין אלא לפי שבח ממון ואם באין על עסקי נפשות גובין אף לפי נפשות הואיל ועל עסקי שניהם הן באין:
תוספתא (באלפסי) כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסקי וכו'. מפני שמרבה עליהם את הדרך מחמת הנכנסין והיוצאין אבל לשכינו אינו כופהו. כלומר אם אחד מבני מבוי עצמו הוא רוצה ליעשות רופא או אומן אין בני מבוי מעכבין עליו (והא דתניא בפרק לא יחפור אחד מבני חצר שביקש לעשות רופא אומן וכו' בני חצר מעכבין עליו) הני מילי בחצר אבל במבוי אין מעכבין עליו. ויש לפרש ולשכינו אינו כופהו כלו' שאם היה אחד מבני המבוי חייט או בורסי אין חבירו יכול לעכב עליו ולומר לו קא פסקת לי לחיותי:
עא. ולימא ליה עד האידנא אספלידא והשתא אדרונא אמר רב שימי בר אשי שמא בעלמא הוא מי לא תניא האומר לחבירו בית כור אני מוכר לך אע"פ שאינו אלא לתך הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי [בית כור] כרם פרדס אני מוכר לך אע"פ שאין בו רמונים הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי כרם פרדס. ומתמהינן הכי השתא התם מוכר הוא דאמר ליה ללוקח שמא בעלמא אמרי לך הכא יורשין נינהו אמר ליה לידור ביה אנן כדדרו ביה אבהתן א"ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי נהרדעי לטעמייהו. דסבירא להו האחין שחלקו לקוחות הוו, הלכך אפי' גבי אחין נמי לא מצי אמר ליה נמי אדעתא דהכי פליגנא דלידור ביה כי היכי דדרו ביה אבהתין דהא לקוחות הוו ומוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו במה שמכר לחברו זכות ולא שייר כדבעינן למימר קמן:
עב. דאמר רב נחמן אמר שמואל האחין שחלקו אין להן דרך זה על זה ולא חלונות זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא אמת המים זה על זה והזהרו בהן שהלכות קבועות הן ורב אמר יש להן. כיצד אמרו אין להם דרך זה על זה, שני בתים זה לפנים מזה ונתרצו לחלוק פנימי כנגד חיצון זה נטל פנימי בחלקו וזה נטל חיצון, לא מצי פנימי למימר ליה לחיצון נידור ביה כדדרו ביה אבהתין אלא הרי הן כאלו לקחו זה מזה ואין לפנימי דרך על החיצון, דמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו בדבר המכור כלום, הכא נמי לית ליה לפנימי זכותא במאי דזבין ליה לחיצון. וכי תימא כלך לדרך זה וכיון דזבין ליה חיצון לפנימי דרך נמי זבין ליה דמוכר בעין יפה מוכר כדתנן (לקמן בבא בתרא סד,א) מכרן לאחר רבי עקיבא אומר אינו צריך ליקח לו דרך דמוכר בעין יפה מוכר, אמרי הני מילי היכא דההוא מידי דשייריה מוכר לנפשיה לא קאתי מחמת דזבין ליה האי לוקח, אבל היכא דזבינו תרווייהו להדדי בבת אחת תרווייהו כי הדדי נינהו. והכא גבי אחין לא מיבעיא היכא דאקני ליה חיצון לפנימי והדר אקני ליה פנימי לחיצון דסוף סוף הא אסתלק ליה פנימי מחיצון לבסוף לגמרי, אלא אפי' זבין ליה פנימי לחיצון תחלה והדר זבין ליה חיצון לפנימי לא אמרינן הדר חיצון ואקני ליה דרך לפנימי, דכיון דמעיקרא אדעתא דמקני כל חד מינייהו לחבריה נחות הוו להו כמאן דמקנו להדדי בבת אחת ואדעתא דמסתלק כל חד מינייהו מחבריה לגמרי קא נחתי, דהא תרווייהו מוכרין נינהו ותרווייהו לוקחין נינהו ולא עדיף חד מינייהו טפי מחבריה. תדע דהא כי מקני ליה פנימי בית חיצון לחיצון ברישא לאו בדמים דקא יהיב ליה קא מקני ליה ניהליה אלא חלופי בית פנימי דמקני ליה חיצון לדיליה קא מקני ליה, וכי הדר חיצון ומקני ליה בית פנימי למרי פנימי חילופי חיצון דאקני ליה היאך הוא דמקני ליה, ואשתכח דלא אסתלק ליה חיצון מפנימי אלא אדעתא דקיימא סולקאתא דאסתלק ליה פנימי מחיצון, וכבר אתברר דכי אקני ליה פנימי לחיצון מעיקרא לגמרי אסתלק ואשתכח דלא שייר חד מינייהו לנפשיה מידי בחולקא דחבריה כלל. מיהו היכא דלית ליה לפנימי דירכא אחרינא למיעל מיניה לא משכחת לה אלא כשנתרצו לחלוק פנימי כנגד חיצון כדפרישנא דאלו היכא דפלוג אפומא דבי דינא לא משכחת לה כדבעינן לברורי בפרקין לקמן (ד"ה ושמעינן).
וכיצד אמרו אין להן חלונות זה על זה, שאם היה לא' מהן בחלקו חלונות העשויין לאורה וקא בעי חבריה למבני כנגדן הדין עמו ולא מיחייב לארחוקי, דומיא דדינא דאספלידא, דכיון דמוכר בעין יפה מוכר ואסתלק ליה מחלקא דחבריה לגמרי בטלה לה חזקה דחלון מרשותא דחבריה, ולא מצי אמר ליה נידור ביה כי היכי דדרו אבהתין אלא הוה ליה כמו שבאו שניהם לאחר חלוקה לעשות בבת אחת זה לפתוח חלון וזה לבנות כנגדו. ומסתברא דמהאי טעמא גופיה אי אית ליה לחד מינייהו חלונות שיכול לראות מהן חלקו של חברו חייב לסתמן ולא מצי אמר ליה נידור ביה כי היכי דדרו ביה אבהתין אלא הרי הן כלקוחות ומוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו זכות בדבר המכור. וכי תימא כלך לדרך זו דכיון דמוכר בעין יפה מוכר אשתכח דלא שייר האי ניזק זכותא לנפשיה בחולקיה דבעל חלונות ולא ליחייביה למיסתמינהו, הא לא קשיא, דכי מחייבינן לבעל חלונות למסתמינהו לאו מכח זכותא דהויא ליה לחבריה בחולקיה דבעל חלונות קא מחייבינן ליה כי היכי דתימא בעין יפה מוכר ולא שייר לנפשיה זכותא בדבר המכור, אלא מחמת דבטלה לה חזקתיה דבעל חלון מחולקא דחבריה הוא דמחייבינן ליה, דהוה ליה כמאן דבעי למפתחיה להאי חלון בתר (חולקא) [חלוקה] דלית ליה רשותא, דהא אפי' לא זבין חד מינייהו מחבריה לית ליה לחד מינייהו רשותא לאזוקי לחבריה והוא הדין לשאר נזיקין דאתו ליה מרשותא דחבריה, הלכך אע"ג דשתיק חבריה ולא מחי ביה לבתר חלוקה למסתמיה להאי חלון לא שנא בחלון העשוי לאורה ולא שנא דאית ביה היזק ראיה לא קיימא ליה חזקה כשאר חלונות, דלא אשכחן חזקה בשתיקה בעלמא אלא היכא דעביד מחזיק מעשה וחזייה חבריה אי נמי ידע ביה ושתיק אבל בשתיקה גרידתא לא. וכי תימא מאי שנא גבי היזק ראיה ושאר נזקין דחשבינן ליה (למידק) [למזיק] כאיניש מעלמא דלאו לוקח ולא אמרינן בעין יפה זבין ליה כל חד מינייהו לחבריה למעבד ברשותיה מאי דבעי ומאי שנא גבי היזק אפילה דחשבינן ליה למזיק דלוקח (דזכאין) [דזאבין] ליה ניזק בעין יפה ולא מנעינן ליה. לא דמי היזקא דאתי מעלמא להיזקא דלא אתי מעלמא, דאלו היזק ראיה וכיוצא בו היזקא דאתי ליה לניזק מרשותיה דמזיק הוא ולקבולי מיניה היזקא לא אשתעבד ליה, אבל היזק אפילה לאו היזק דאתי מרשותיה דמזיק הוא אלא מחמת מחאתא דנפשיה דניזק קאתי ליה, דכל דוכתא דלא שליט ביה נהורא לא סגייא דלא הויא ביה אפילה, והאי חלון העשוי לאורה דלא הוה אתי ליה נהורא אלא מרשותא דחבריה כיון דאסתלק ליה בעל חלון מרשותא דחבריה דהוה אתי ליה מינה נהורא בעין יפה אסתלק ואפילו מנהורא דאתי מינה אסתלק, ולא מצי אמר ליה שבוק לי דוכתא דאתי ליה מיניה נהורא לחלון דידי כדמעיקרא דהא בעין יפה זבין ליה ולא שייר זכותא לנפשיה בדבר המכור וכי קא שקיל מיניה נהורא נהורא דנפשיה קא שקיל מיניה, ואמטול הכי לא מצי מעכב דומיא דאמת המים דלא משתעבדא ליה רשותא דחבריה לאעבורי עליה מיא דרשותיה, וכל שכן דלא משתעבדא ליה לאעבורי עליה מיא לרשותיה, הכא נמי לא משתעבדא ליה רשותא דחבריה לאיתויי עלה נהורא לרשותיה, ואיפרק קושיין כהוגן.
ולא סולמות זה על זה, שאם הגיע לאחד מהן בחלקו סולם שהיה ראשו קבוע בחלקו של שני לא שנא סולם המצרי ולא שנא סולם הצורי דקביע, ואין צריך לומר היכא דקאי כוליה בחולקא דחבריה דהא אין להן דרך זה על זה והוא הדין היכא דמטייה לחד מינייהו סולם דהוה קביע לחולקא דנפשיה בתוך ארבע אמות לשובך דמטייה לחבריה, או שהיתה אמת המים שלו עוברת על חלקו של שני, חייב לסלקן ולא מצי אמר ליה לידור ביה כי היכי דדרו ביה אבהתין דלקוחות הוו ומוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לנפשיה בדבר המכור כלום. והזהרו בהן שהלכות קבועות הן. ורב אמר יש להן, דקסבר מוכר בעין רעה מוכר ושייר לעצמו בדבר המכור זכות הראויה לחלק השני של עצמו. וקימא לן כרב נחמן אמר שמואל, חדא דקיימא לן כרב נחמן בדיני ועוד דרב ושמואל הלכתא כשמואל בדיני. ועוד דהא אסיקנא לשמעתיה דרב חמא כותיה דשמואל מדאמרינן נהרדעאי לטעמייהו דאמר רב נחמן אמר שמואל כו' וכבר איפסיקא הלכתא בהדיא כרב חמא כדבעינן למימר קמן. ותו דהא איפסיקא הלכתא בהדיא בפ' המוכר את הבית (לקמן בבא בתרא סה,א) כוותיה דשמואל דאמר מוכר בעין יפה מוכר.
ושמע מינה דדינא דלוקח מכלהו הני אנפי הכי הוי. דמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו דרך ולא חלון ולא סולם ולא אמת המים בדבר המכור. והוא הדין בשאר השותפין שחלקו, ואחין אצטריכנא ליה משום פלוגתיה דרב דסבר יורשין הוו דאילו שאר שותפי כיון דלא שייך בהו טעמא דיורשין הוו אפילו רב מודה דלקוחות הוו.
ושמעינן מינה דהשותפין שבקש אחד מהן לחלוק בחצר וכיוצא בה, אע"פ שיש בה כדי שיגיע לכל אחד מהן שיעור חלק ששם הכל קרוי עליו, אם אין בה כדי שיגיע לכל אחד מהן דרך בפני עצמו שלא יצטרך לכנס על חלקו של חבירו אין בה דין חלוקה, דאי ס"ד יש בה דין חלוקה כי פלגי בסתמא נמי מדעתא דנפשיהו אמאי אין להן דרך זה על זה, מי איכא מידי דיכלי למכפא אהדדי בדינא למפלג אדעתא דלהוי להו דרך זה על זה וכי פלגי בסתמא אין להן דרך זה על זה, והתנן (לעיל בבא בתרא ב,א) השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע וקתני סופא לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים של שניהם אלמא כיון דמדינא יכלי למכפא אהדדי להכי הא סתמא נמי כי פלגי בההוא אנפא דמחייבי ביה מדינא הוא דפלגי, הכא נמי אי ס"ד דלהוי להו דרך זה על זה בהא דפלגי, אלא על כרחך כיון דקיימא לן דמסתמא אין להן דרך זה על זה ממילא שמעתא דמעיקרא לא הוו יכלי למכפא אהדדי למפלג אדעתא דלהוי להו דרך זה על זה, והני דפליגי חולקייהו וקיימי באנפא דלית ליה לפנימי דרך מעיקרא כי פלוג לאו בדינא פלוג אלא מדעתא דנפשייהו הוא דפלוג דאילו מדינא היכא דלא אפשר להו למפלג אלא בהכי לית בה דין חלוקה. דהא הכא אע"ג דלית ליה לפנימי דרך מגיסא אחרינא עסיקינן מדאסיקניה לטעמיה דשמואל בפרק המוכר את הבית (לקמן בבא בתרא סה,א) משום דהאחין שחלקו לקוחות הוו ואמטול הכי אין להן דרך זה על זה. ומנא תימרא דגבי לקוחות כי האי גונא אע"ג דלית ליה לפנימי דרך מגיסא אחרינא אחיצון נמי לית ליה דרך, מדסברינן למימר התם (סד,ב) טעמיהו דרבנן דאמרי גבי המוכר את הבית דמסתמא שייר בור ודות לפניו דאינו צריך ליקח לו דרך משום דאין אדם רוצה ליטול מעות ויפרח באויר, ש"מ דאפילו היכא דלית ליה לפנימי דרך מגיסא אחרינא פליגי, ואפסיקא הלכתא כרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר ולא שייר דרך לנפשיה והוא הדין גבי האחין שחלקו דלקוחות הוו ואין להן דרך זה על זה כדברירנא.
וכי תימא ממאי דשמעתין בשיש בה כדאי לזה וכדאי לזה קיימא, דילמא כשאין בה כדאי לזה וכדאי לזה דכי פלגי מדעתא דנפשיהו פלגי, אבל היכא דיש בה כדאי לזה אפילו מדינא נמי יכלי למכפא אהדדי למפלג אדעתא דלהוי להו דרך זה על זה, והוא הדין בסתמא דיש להן דרך זה על זה. לא ס"ד, חדא דשמעתא דהאחין שחלקו סתמא איתמרא ולא דחקינא שמעתא פסיקתא לאוקמא במילתא דחיקתא בלא ראיה. ועוד דכיון דטעמא דמילתא משום דלקוחות הוו מה לי יש בה כדאי לזה וכדאי לזה יש בה דין חלוקה, כל היכא דלית ליה לכל חד מינייהו דרך בפני עצמו לאו כדאי לזה וכדאי לזה הוא. ועוד ולאו כל דכן הוא, השתא היכא דלא יכלי למכפא אהדדי בדינא למפלג ולאסתלוקי מהדדי (אמרתני) [אמרת כי] אסתלוקיה לגמרי אסתלוק, היכא דיכלי בדינא למכפא אהדדי לאסתלוקי מהדדי לא כל שכן דאי אסתלוק לגמרי אסתלוק דעיקר דין חלוקה לאסתלוקי מהדדי הוא. הילכך דינא הוא דאי אפשר להו למפלג באנפא דלסתלוק מהדדי לגמרי ולא להוי להו דרך זה על זה אית בה דין חלוקה ואי [לא] לית בה דין חלוקה. תדע נמי דלא אשכחן אנפא לפלוגי בין שיעורא דאית ביה דין חלוקה לשיעורא דלית ביה דין חלוקה אלא בשיש בהן כדאי לזה וכדאי לזה ועל כרחיך היכא דלא אפשר למפלג אלא באנפא דלהוי להו דרך זה על זה כיון דאיכא חד מינייהו דלא מתהני ליה מחולקיה עד דעייל לחולקא דחבריה הא אין בה כדאי לזה וכדאי לזה, אלא ודאי ש"מ דכל היכא דלא אפשר בחלוקה אלא בהכי לית בה דין חלוקה דלאו כדאי לזה וכדאי לזה הויא:
עג. ההוא שטרא דיתמי דנפק תברא עליה אמר רב (חסדא) [חמא] לא מקרע קרעינן ליה ולא אגבויי מגבינן ליה אגבויי לא מגבינן ביה דהא נפיק תברא עלויה ומקרע לא קרעינן ליה דילמא לכי גדלי יתמי מייתו ראיה ומרעי ליה לתברא שלחה רב אחא בר רב לקמיה דרבינא הלכתא מאי אמר ליה בכולהי הלכתא כרב חמא לבר מתברא דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. ודינא הוא דקרעינן ליה לשטרא. מר זוטרא בריה דרב מרי אמר בהא נמי הלכתא כרב חמא דאם איתא דתברא מעלייא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון ומדלא אפקיה ש"מ ציורי צייריה. וקימא לן כמר זוטרא דסלקא שמעתא כותיה. ועוד דמסתבר טעמיה. וש"מ דוקא היכא דאיכא סהדי דתבעי אבוהון בהאי שטרא בתר זימניה דתברא ולא אפקיה ליה לתברא דאמרינן אם איתא דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי, אבל היכא דלא תבעיה לא, דכיון דלא תבעיה [מאן] לימא ליה ללוה לאפוקי לתברא. ושמעינן נמי דאפי' היכא דתבעי אבוהון בהאי שטרא בתר זימניה דתברא נמי הני מילי היכא דליתניהו לסהדי דתברא אי נמי איתינהו ולא דכירי לה לעיקר סהדותא, אבל היכא דאיתינהו וקא מסהדי אעיקר פרעון אי נמי אהודאת מלוה סמכינן עליהו וקרעינן ליה לשטר חוב אפומיהו. דדייקינן מדקאמר טעמא ש"מ ציורי צייריה, דשמעת מינה דלא תלינן בהו שקרא בסהדי כלל אלא בלוה הוא דתלינן זיופא. דאי לא תימא הכי אדנקיט טעמא דציורי צייריה לימא ש"מ סהדי שקרי אינון, ומדלא נקיט טעמא דסהדי שקרי ש"מ דמודה מר זוטרא דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן, ומר זוטרא ורבינא בהא פליגי, רבינא סבר לזיופא לא חיישינן דזיוף לא שכיח דכולי האי לא מצי מדמי והאי תברא כיון דיכיל לקיומיה בחותמיו ש"מ סהדי דמפרשי שמהתיהו בגויהו אינהו חתימי עליה ואחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן, ומר זוטרא מודי ליה דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן מיהו חייש לזיופא דלוה דדילמא הוא דצייריה ציוריה. וקיימא לן כמר זוטרא. ומסתברא נמי דאי איכא סהדי דחזינהו לסהדי דתברא בעידנא דחתימי עליה כמאן דאיתינהו לסהדי דתברא ומסהדי אעיקר פירעון דמי:
ט. כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר רשב"ג אומר כו'. טעמא דרשב"ג דקא סבר לא כל החצרות ראויות לבית שער אלא הסמוכים לרשות הרבים, ולא כל העיירות לחומה אלא הסמוכה לספר. ולית הלכתא כוותיה, דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. ואי משום דאמר ר' יוחנן (גיטין עה,א) כל מקום ששנה ר"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, הא דחינן לה בכתובות בפרק המדיר (כתובות עז,א) ואסיקנא אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן, הלכך לא שנא הכי ולא שנא הכי כייפינן ליה:
י. כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר שנים עשר חודש ואם קנה בה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד. הא דקתני רישא כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר שנים עשר חודש דוקא לפסי העיר כגון בנין חומה דלתיים ובריח וכיוצא בהן דעסיק בהו ואתי אבל לשאר מילי לא בעינן שנים עשר חודש כדבעינן למימר קמן (ח,א ושם סי' פה). והאי קנה בה בית דירה דקאמרינן דוקא בלוקח, אבל נפל לו בירושה כיון דממילא קא אתייא ולאו איהו טרח בהדה לאו כאנשי העיר דמי דאכתי לא גלי אדעתיה דניחא ליה למידר בהדייהו. ומתנה אתאן לפלוגתא דר' אחא ורבינא בפ' שנים אוחזין בטלית (ב"מ טז,א), והלכה כדברי המיקל, הילכך מתנה כירושה דמייא ולא מחייב:
עד. הרי אמרו כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר למימרא דבית שער מעליותא הוא והא ההוא חסידא דהוה משתעי אליהו בהדיה ועבד בית שער לביתיה ולא אשתעי אליהו בהדיה לא קשיא הא מגואי הא מבראי. כי קתני כופין אותו לבנות בית שער לחצר מגואי לפנים מן החצר, וכי קאמרינן דלאו מעליותא היא מאבראי חוץ לחצר, דכי קרו עניי מאבראי מרחיק ליה קלא ולא שמעי להו בני חצר ולא מקדמי להו ריפתא. ואי בעית תימא הא והא מאבראי ולא קשיא הא דאית ליה דלת. אסור (ולא) [דלא] יכלי עניי למיעל ולא מטי קליהו לגואי. והא דלית ליה דלת מאבראי אע"ג דאית ליה דלת להאי פתיחא גואה ומטי קליהו לחצר. ואיבעית תימא הא והא דאית ליה דלת והא דאית ליה פותחת והא דלית ליה פותחת. אי אית ליה פותחת והוא המנעול אסור ואי לאשרי. ואי בעית תימא הא והא דאית ליה פותחת ולא קשיא הא דפותחת דידיה מגואי והא דפותחת דידיה מאבראי. אי פותחת דידיה (מאגואי) [מאבראי] כלפי רשות הרבים שרי דיכלי עניי למפתחיה מאבראי ולמיעל עד פתחא גואה, ואי פותחת דידיה מגואי כלפי חצר אסיר דלא יכלי עניי למפתחיה. אשתכח השתא דמתני' דקתני כופין אותו לבנות בית שער לחצר לא מתוקמא אלא בדעביד ליה מגואי אי נמי מאבראי והוא דלית ליה דלת אי נמי אית ליה דלת והוא דלית ליה פותחת אי נמי אית ליה פותחת ופותחת דידיה מאבראי, אבל היכא דעבדי ליה מאבראי ועבדי ליה דלת ופותחת דיליה מגואי אסיר, ואין צריך לומר דאין כופין אותו. וכי תימא ואי מתניתין בדלית ליה דלת קיימא אי נמי אית ליה דלת ולית ליה פותחת אי נמי פותחת דיליה מאבראי, אמאי כופין אותו, אטו מי מצו כייפי בני חצר אהדדי למעבד בחצר אלא מידי דאית ביה הנאה או לסלוקי הזיקא, והכא מאי הנאה אית להו ומאי ניהו הזיקא דמסתלק מחצר בהאי בית שער, הא ודאי כי היכי דיכלי עניי למיעל הכי נמי עיילי גנבי ואנסי. אין הכי נמי וכגון דאיכא דלת בפתחא גואה ואית ליה פותחת ופותחת דיליה מגואי. וכי תימא אם כן למה להו למעבד בית שער כיון דיכלי בני רשות הרבים למיעל עד גואי. נפקא מינה לדוחקא דבני רשות הרבים דאגב דוחקייהו אהדדי נמי משכי ועיילי, ואי איכא דלת ופותחת אפילו מאבראי דחקי נפשיהו ואזלי לקמיהו ולא פתחי דשי דאינשי, אי נמי לאגוני עליהו מבהמות וחיות:
עה. תניא רשב"ג אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער אלא הסמוך לרשות הרבים ראויה לבית שער ושאינה סמוכה לרשות הרבים אינה ראויה לבית שער ורבנן זימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי טובא. הילכך לא שנא סמוכה ולא שנא שאינה סמוכה בעיא בית שער. וקימא לן כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דקיימא לן כסתם משנה. ואע"ג דאמר רבי יוחנן (גיטין עה,א) כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה, הא אמרינן עלה בכתובות בפרק המדיר (כתובות עז,א) אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן ואידחיא לה:
עו. תוספתא (בבא מציעא פי"א) מי שיש לו פתח במבוי אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי שיכול לומר רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי. כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסי ולא א' מבעלי אומניות ולשכנו אינו כופהו רשב"ג אומר אף לשכנו כופהו. מי שיש לו בית בחצר אחרת בני חצר משעבדין אותו לעשות עמהן דלת ונגר ומנעול לחצר ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו ואם היה שרוי עמהן באותה חצר משעבדין אותו על הכל. מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהן בורות שיחין ומערות ואמת המים ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו ואם היה שרוי עמהן באותה העיר משעבדין אותו על הכל. כופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי כופין בני בקעה זה את זה לעשות ביניהן חריץ (וכן) [ובן חריץ] כופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת ולקנות להן ספר תורה נביאים וכתובים. הא דקתני רישא אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי, לא תימא הני מילי למכפייה למעבד בהדיהו דלת אלא אפילו היכא דבעו אינהו למעבד כוליה מדידהו מצי איהו לעכובי עליהו מטעמא דרצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי. ומציעתא דשלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסי, אייתינן לה בגמרא דפרק לא יחפור (לקמן בבא בתרא כא,ב) והתם (סי' סה) פרישנא ליה. והני שעבודי כולהו דקתני גבי מי שיש לו בית בחצר אחרת וגבי מי שיש לו חצר בעיר אחר, מטעמא דלא מיתגר ליה לבעל הבית ביתיה אלא היכא דעבדי לה לחצר דלת ונגר ומנעול, ולא מיתגר ליה לבעל החצר חצרו אלא היכא דאית בה בעיר בורות שיחין ומערות ואמת המים למשתי מינייהו מיא דאי לא לא חזיא לישוב, ובארץ ישראל וכיוצא בה עסיקינן דצריכי למשתי ממיא דמיטרא, ואמטול הכי צריכי לאזמוני בורות שיחין ומערות וכיוצא בהן בימות הגשמים למכנס בהו מיא לימות החמה. ואי אמר לא ניחא לי מאגריהו ולא בצעריהו, דינא הוא דנחתי בני מאתא או בני חצר ואגרי ליה לבית או לחצר ושקלי אגריהו עד דמשתלמי שיעור מאי דחזי ליה למיתב בהדיהו בההוא חיובא ומסתלק, מידי דהוה אבית ועליה של שנים שנפלו ואין בעל הבית רוצה לבנות (ב"מ קיז,א). והני מילי דלא דייר בגויהו אבל היכא דדייר בגויהו משכוני נמי ממשכנינן ליה. והא דקתני כופין בני מבוי זה את זה כשהיה שרוי עמהן במבוי קאי, דאי לאו הכי לא כיפינן ליה לא ללחי ולא לקורה, דאי משום עירוב הא לא דייר בהדיהו ואי משום אגרא בלא עירוב נמי מיתדר ליה לשוכר. דיקא נמי דקתני בני מבוי, ולא מיקרו מבני מבוי אלא היכא דדייר בגויה, אבל גבי בני בקעה כיון דבהנאה דאתיא ליה למרה מינה תליא מילתא כל היכא דמתהני ליה מינה מבני בקעה מיקרי:
עז. תניא רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה אלא הסמוכה לספר ראויה לחומה ושאינה סמוכה לספר אינה ראויה לחומה ורבנן זימנין דמיקרי ואתי גיאסא ועיילי טובא. הילכך כולהי נמי בעיאן חומה. וקיימא לן כרבנן.
בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן כשהן גובין לפי שבח ממון הן גובין. דביתא דאית ביה ממונא טפי נפיש נזקיה טפי מחבריה. או לפי שבח בני אדם הן גובין. דכל ממון איניש אדעתא דנפשיה בעי ליה הילכך שבח נפשות עיקר. אמר ליה לפי שבח ממון הן גובין ואלעזר ברי קבע בה מסמרות ואיכא דאמרי בעא מיניה רבי אלעזר מרבי יוחנן כשהן גובין לפי שבח ממון הן גובין או לפי קירוב בתים לחומה הן גובין. שהבית הקרוב לחומה יתר מחבירו גובין הימנו יתר מחבירו כל אחד ואחד לפי קירובו. אמר ליה לפי קרוב בתים הם גובים ואלעזר ברי קבע בה מסמרות. וקיימא לן כלישנא בתרא*. הלכך לא גבינן אלא לפי קירוב בתים ולא איכפת לן בשבח ממון ולא בשבח נפשות. אבל לחיובי לכל חד מינייהו לפי מדת ביתו לא פליגי דכולי עלמא מחייבינן, כי פליגי בההוא שיעורא דמחייב כל חד מינייהו לבד מכדי מדתו פליגי כדבעינן לפרושי טעמא לקמן.
וטעמא מאי גבינן לפי קירוב בתים, אילימא משום דמיקרבי להזיקא טפי ואינהו לקו ברישא ואפשר דלא מטי היזקא לגואי, לא ס"ד, חדא דהא תינח גואי דגואי דמרחקי טובא אלא היכא דחד מרחק אמה וחד מרחק שתי אמות מי איכא למימר דמטי הזיקא להאי ולא מטי הזיקא להאי. וכי תימא דלא פלוג רבנן בקירוב בתים אלא בדבר מופלג אם כן נתת דבריך לשיעורין. ועוד כמה יהא קירוב מרובה שחוששין לו וקירוב מועט שאין חוששין לו. ואם איתא לא הוה שתיק גמ' מינה ולא סגיא דלא הוה מפרש הי ניהו קורבה דחיישינן ליה וקורבה דלא חיישינן ליה. ועוד הרי שהיו אלף בתים כל אחד מהן קרוב יתר מחבירו אמה אחת אי אמרת דלא חיישינן להפרש אמה נמצאת אומר שדין הרחוק אלף אמה כדין הרחוק אמה אחת שהרי דין הרחוק אמה כרחוק שתים שהרי אין ביניהן הפרש יתר מאמה ודין הרחוק שתים כדין הרחוק שלש והרחוק שלש כרחוק ארבע וכן כולן אפילו הן אלף ונמצא דין הרחוק אמה כדין הרחוק אלף, אלא ודאי לא פלוג רבנן בקירוב בתים בין קירוב מרובה לקירוב מועט דודאי אפילו לקירוב מועט נמי חיישינן, ואי משום קורבא דהזיקא לקתה מדת הדין. ועוד הא טעמייהו דרבנן גבי עיר שאינה סמוכה לספר דבעיא חומה משום דזימנין דמיתקרי ואתי גיאסא ועיילי טובא, ואם כן הא ודאי כי אתי גיאסא לאו לחד ביתא בלחוד עיילי ולאו לבתי בראי בלחוד עיילי אלא כי עיילי לגואי גואי עיילי. ועוד היכי תיסק אדעתין דשבקינן שבח ממון ואזלינן בתר קירוב בתים משום דמיקרב להיזיקא, אלא מעתה היכא דבית הקרוב להיזק לית ביה ממון למאי חייש דקא מחייבת ליה. ואפילו היכא דאית ביה ממון מועט נמי היכי ניקום וניחייביה טפי מהנך דאית בהו ממונא טובא. אי משום דמיקרב הזיקא להאי ואפשר דלא מטי להנך גואי אי הכי לפטרינהו מר לגואי לגמרי דהא אי לא מטי להו היזיקא לא פסדי ולא מידי ואי מטי להו היזקא פסדי טובא וליחייבינהו מר לפי שבח ממון.
וכי תימא מאי לפי קירוב בתים אף לפי קירוב בתים לא ס"ד, דאם כן היכא דחד קרוב וריקן וחד רחוק ומלא היכי אפשר למיזל בתר שבח ממון ובתר קירוב בתים. וכי תימא כי אזלינן בתר קירוב בתים היכא דשוו בממון, לא ס"ד, חדא דמדקא מיבעיא לן לפי שבח ממון הן גובין או לפי קירוב בתים הן גובין ופשטינן לפי קירוב בתים הן גובין, שמע מינה דקירוב בתים עיקר דאי ס"ד שבח ממון עיקר היכי שביק שבח ממון דהוא עיקר ופשיט ליה קירוב בתים דהוא טפל. ועוד הא כי פשיט ליה למאי דקא [בעי ליה קא] פשיט ליה, ורבי אלעזר כי קא מיבעיא ליה ה(י)כי קא מיבעיא ליה, לפי שבח ממון הן גובין ולא חיישינן לקירוב בתים או דילמא לפי קירוב בתים הן גובין ולא חיישינן לשבח ממון, ופשיט ליה לפי קירוב בתים הן גובין. ועוד מדקאמרינן לפי קרוב בתים הן גובין ש"מ למעוטי שבח ממון קאתי, דאי לא תימא הכי מאי אין גובין האי גובין לפי קירוב בתים מיבעי ליה. ועוד אפילו היכא דשוו בממון נמי קשיא דזימנין דמרחקי בתים מהדדי טובא ואי מחייבת להו לפי קירוב בתים אשתכח דקא גבינן מבית הקרוב כוליה ממונא דאית ביה ולא גבינן מהאיך דמרחק חד ממאה ואם כן לקתה מדת הדין, דהא ודאי האיך דמקרב להיזקא מאי נפקא ליה מינה, אדרבה כיון דגבינן ליה לכוליה ממוניה פסידא אית ליה בהאי בנינא, דאי ליכא חומה אפשר דאתי היזיקא ופסיד ואפשר דלא אתי הזיקא ולא פסיד ולא מידי, והשתא ודאי פסיד דקא שקלינן ליה לכוליה ממוניה.
אלא מסתברא דכי גבינן לקירוב בתים לאו משום קורבא דהזיקא הוא דאי מהאי טעמא שבח ממון עדיף, אלא היינו טעמא משום דבתי בראי דמקרבי לחומה גרמי להו לבני מתא הקיפא יתירא בבניין החומה, שלפי קירוב הבתים לחומה יהיה מרחקם מטבור העיר, והדבר ידוע שעל פי מרחק הקו מן הטבור ירבה הקו הסובב אותו ונמצא שהבית הקרוב לחומה לפי מרחקו מן הטבור יתר מחבירו הוא גורם לעיר היקף מרובה יתר מחבירו, ואמטול הכי גבינן מינייהו לפי קירוב בתים ולא חיישינן לשבח ממון ולא לשבח נפשות. דכי גבינן לפי שבח ממון במידי דברירא מילתא דהאי ממונא לא מינטר אלא בהכי כגון שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטרפה (ב"ק קטז,ב), דאי לא מפיסי להו השתא בממון מיתביד כוליה ממונא דשיירה מיד וכל חד וחד לפום ממונא דשכיח ליה השתא בהאי שיירא הוא מפסיד ואמטול הכי גבינן לפי ממון, אבל הכא דלענין מעבד חומה לעיר לכתחילה מיקמי דליתי גייסא קמיירי דלא ברירא מילתא דהאי חומה עתידה לאגוני אממונא דשכיח השתא בהאי מתא משעת גביה ולא נמי משעת בנין, דאפשר דאדהכי והכי אתי גיאסא ולא הויא להו הצלה בהאי חומה, ואי נמי משתהי אפשר דמקמי דאתי גיאסא כלי ממונא דהאי ביתא דהוה נפיש ממוניה בשעת גבייה ומתרמי ממונא באידך דלא הוה ביה ממונא, ואמטול הכי ליכא למיחש לשבח ממון כלל. וכל שכן לשבח נפשות, לפי שהנפשות מגינות על החומה יתר ממה שהחומה מגינה על הנפשות. ואפילו היו שניהם שוין הרי הן מגינין זה על זה בשוה דיו לכל אחד מהן לעמוד בשלו. ולא דמי לשיירא שהיתה מהלכת במדבר ושכרו תיאר לפניהם דקיימא לן (ב"ק שם) דגובין אף לפי נפשות לפי שאין השיירא צריכה (למיגר) [לתיאר] להגן עליהם אלא להורותם את הדרך ונמצא שהשיירה צריכה לתיאר ואין התיאר צריך לשיירא בכך, ולפיכך גובין אף לפי נפשות שאם תעו במדבר במקום נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים הנפשות אובדות קודם לממון.
וכי תימא מאי שנא מהמקיף את חבירו מארבע רוחותיו דמחייבינן ליה לפנימי מהאי גדר לפום חושבן תבריתא דארעיה מכלל תבריתא דכוליה המקום הניקף מטעמא דגרים ליה לחיצון היקפא יתירא, כדאיתא בפרק כיצד הרגל (ב"ק כ,ב) וכדברירנא במתניתין דפרקין (לעיל בבא בתרא ד,ב סי' ו), (דעלמא) [דאלמא] כל חד מינייהו גרים ליה הקיפא יתירא לחבריה לפום תבריתא דארעיה, ומאי שנא הכא דגבינן לפי קירוב בתים מטעמא דהקיפא יתירא דשמעינן מינה דבראי גרמי היקפא יתירא לגואי וגואי לא גרמי היקפא יתירא לבראי, דא"כ כל חד מינייהו לפום משחתא דקרקע ביתיה הוה ליה למיתב. לא דמי, דאלו מקיף את חבירו כיון דשדות נינהו דחזיאן לזריעה ולא תליא הנאתייהו במידי אחרינא דלא גרים הקיפא יתירא, אשתכח דההוא מידי דמתהני ליה לפנימי מהיקפא הוא ניהו דגרים ליה לחיצון הקיפא יתירא והוה ליה זה נהנה וזה חיסר. אבל גבי עיר דישוב בתים הוא דלא חזו אלא לדירה ואי לאו בנין בתים לא הוה מתהני להו לבראי ולא לגואי מהאי חומה ולא מידי וברירא מילתא דקרקע הוא דגרים הקיפא יתירא דאלו בניין שעל גביו לא גרים הקיפא יתירא, אשתכח דגבי בנין זה נהנה וזה לא חסר הוא וגבי קרקע זה חסר וזה לא נהנה הוא. ואע"ג דבעלמא זה חסר וזה לא נהנה חייב הני מילי היכא דחסר מחמת חבריה דגרים ליה מאי דלא הוה ליה למגרם ואפילו שלא על ידי מעשה ושלא על ידי דבור דומיא דמחיצת הכרם שנפרצה וכל שכן על ידי מעשה או על ידי דיבור, אבל חסר מאליו לא מחייב אלא היכא דזה נהנה וזה חסר. וכי תימא ונהי נמי דגבי קרקע לחודיה זה חסר וזה לא נהנה הוא אלא כיון דמתהני ליה מקרקע בהדי בנין שבה זה נהנה וזה חסר הוא, כי אמרינן זה נהנה וזה חסר חייב היכא דזה חסר מחמת שזה נהנה אבל הכא כיון דבלאו בנין דגואי נמי הוה חסר בראי מחמת קרקע דגואי שהרי קדם קרקע ועדיין בנין לא בא והשתא דאיכא בנין נמי לא קא חסרי בראי טפי, אשתכח דאין זה חסר מחמת שזה נהנה ולאו זה נהנה וזה חסר הוא. תדע נמי דהני והני לא מחייבי בחומה מחמת קרקע אלא מחמת בתים וכיון דבלאו בתי גואי נמי הוה צריכי בראי לכולי האי הקיפא מחמת נפשייהו ואשתכח דגואי לא גרמי להו היקפא יתירא לבראי מחמת בתים כלל וכי מחייבינן להו לאו משום דגרמי הקיפא יתירא לאחריני אלא מחמת דגרמי הקיפא לנפשייהו דמתהני להו מהאי חומה הוא דמחייבינן להו, אלא בראי ודאי גרמי הקיפא יתירא לגואי דאי לאו בתי בראי לא הוו צריכי גואי לכולי האי הקפה. והרי איתברר לך דבתי בראי הוא דגרמי הקיפא יתירא לגואי אבל בתי גואי לא גרמי הקיפא יתירא לבראי, ואמטול הכי דינא הוא דלא לחיובינהו לגואי מהאי הקיפא בהדי בראי אלא לפום הקיפא דגרמי מיניה לנפשייהו, אבל בראי מיחייבי לפום הקיפא דגרמי להו לגואי והיינו לפי קירוב בתים לחומה דההוא דמקרב לחומה טפי מיחייב למיתב טפי.
וכי תימא ונהי נמי דבתי בראי דמיקרבי לחומה גרמי לה למתא היקפא יתירא, מיהו לגואי מיהת לא גרמי הקיפא יתירא, דאי הוו מקפי להו לגואי מגואי לפום מאי דהוה צריך להו לגואי ותו לא, כיון דלא נפישי בתי גואי הוה מטי ליה לכל חד מינייהו מהנך הקיפא זוטא טפי ממאי דמטי להו השתא מהאי הקיפא רבה אפילו היכא דיהבי ביה כהדדי, ואם כן אמאי מחייבינן ליה לחד מבראי למיתב בהאי הקיפא רבה טפי מחד מגואי מטעמא דאת גרמת לי הקיפא יתירא, אי מטעמא דזה נהנה וזה חסר אדרבה אהנויי מהנו להו בהאי הקיפא רבה. לא תיקשי לך, דכי מחייבינן להו לבראי למיתב טפי לאו מטעמא דזה נהנה וזה חסר הוא דגרמי להו הקיפא יתירא לגואי אלא משום דגרמי לה למתא הקיפא יתירא הוא, דכיון דבראי לא הוה סגיא להו לחודייהו בבציר מהאי הקיפא רבה וגואי הוה סגיא להו לחודייהו בהקיפא זוטא, אשתכח דההוא טופיאנא דמוסיף הקיפא רבה אהיקפא זוטא כוליה לצורך בראי הוא, ואמטול הכי דינא הוא דלא ליחייבו גואי מההוא טופיאנא ולא מידי דכולי לצורך בראי הוא וחיובא דבראי הוא ממאי דמטי להו משאר הקיפא למיתב בהדי גואי בשוה, ומשום זה נהנה וזה לא חסר ליכא, דמעיקרא כי משתעבדי בני מאתא להדדי להאי הקיפא למיתב כל חד מינייהו לפום מאי דגרים מיניה הוא ואי מחייבת ליה לחד מינייהו למיתב מנתא בהקיפא יתירא דלא גרים ליה זה נהנה וזה חסר הוא והוא הדין לבתי גואי דגואי.
וכיון דאתברר טעמא דגבינן מבראי טפי לאו משום דגרמי הקיפא יתירא לגואי הוא אלא משום דגרמי למתא הקיפא יתירא דלא צריך אלא לדידהו הוא, לא אמרינן נחזי מרחק כל קו וקו באפי נפשיה מן הטבור כמה הוי וההיא מנתא דמטיא ליה לקו נפלגה אכולהו בתים שבו בין מרובין בין מועטין, דכיון דאי נמי לא הוה ביה בקו אלא חד ביתא לא סגיא דלא הוה צריך הקיפא לפום מאי דמטי ליה השתא מהאי טופיאנא, דינא הוא דיהיב כל חד מינייהו מהאי הקיפא רבה לפום מאי דצריך ליה מיניה, דכל בית ובית חיובא באנפי נפשיה הוא ולאו כל כמינייהו דבראי למחשבינהו לכולהו בתים שבקו בחד בית ולמחשבה להנאה דמתהני ליה לכל בית באפי נפשיה בחדא הנאה כי היכי דנפלגיה לחיובא אכולהו בתים שבקו, דהא לא מתפלגא האי הנאה כי היכי דנפלגיה להאי טופיאנא בינייהו, אלא כל חד מינייהו צריך ליה להא טופיאנא בהדי חבריה (במה) [כמה] דהוה צריך ליה באנפי נפשיה ומתהני מינה בהדי חבריה (במה) [כמה] דהוה מתהני ליה באנפי נפשיה. וכי משתעבדי בני מאתא להאי הקיפא לאו בראי באנפי נפשייהו וגואי באנפי נפשייהו משתעבדי אלא כולהו בני מאתא משתעבדי להדדי לאשתתופי בהקיפא דמתא, ולית להו רשותא לאתפלוגי מהדדי ולאקופי הני באנפי נפשייהו והני באנפי נפשייהו מטעמא דמצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ואשתכח דכולהו בתי דמאתא משתעבדי להקיפא דכולהו מאתא, אלא דכל חד מינייהו לפום הקיפא יתירא דגרם ביה טפי מחבריה מחייב למיתב ביה טפי מחבריה. ומשום זה נהנה וזה לא חסר ליכא, דמעיקרא כי משתעבדי להדדי מסתמא להאי הקיפא למיתב כל חד מינייהו מיניה לפום מאי דגרים מיניה הוא דמשתעבדי, ואי מחייבת ליה לחד מינייהו למיתב טפי ממאי דאשתעבד ליה זה נהנה וזה חסר כדברירנא.
ברם צריך את למידע דהאי דאמרינן בגמרא לפי קירוב בתים הן גובין לאו (לאסוקי) [לאפוקי] לפי מדתו של כל אחד ואחד קאתי, דלכולי עלמא בין למאן דאמר לפי שבח נפשות הן גובין בין למאן דאמר לפי שבח ממון הן גובין [בין] למאן דאמר לפי קירוב בתים הן גובין כולהו אית להו דגבינן מכל חד מינייהו לפי מדתו הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, דאי לא תימא הכי קשיא לכולהו מאי שנא דנקטי לפי שבח נפשות ולפי שבח ממון דהוו מידי דמוסיף ו(ל)חסר בכל יומא ושבקי מידי דלא מוסיף ולא חסר בכל יומא, ועיקר בנין החומה אמטול בתים קאתי ומקמי דאתי שבח נפשות ושבח ממון קאתי. אלא תרווייהו אית להו לפי מדתו של כל אחד ואחד וכי פליגי בשבח ממון ובשבח נפשות דהוו בר ממדתו של כל אחד ואחד פליגי. ודכוותה גבי מאן דאמר לפי קירוב בתים הן גובין, דכי איירי בקירוב בתים לאו לאפוקי לפי מדתו של כל אחד ואחד קאתו אלא לדידיה נמי אית ליה לפי מדתו של כל אחד ואחד, וכי איירי בקירוב בתים לאפוקי שבח נפשות ולפי שבח ממון דאיירו בהו אמוראי קמאי הוא דקאתי. תדע דקו פנימי מאי טעמא לא מיפטר בהיקפא רבה דצריך כוליה לבתים שבקו חיצון מטעמא דזה נהנה וזה לא חסר, משום דצריך קו פנימי להקיפא באנפי נפשיה אע"פ שאינו רשאי לחלוק עכשיו משאר בתים קטנים שבעיר הוה ליה לגבי שאר בתים קטנים זה נהנה וזה חסר. וכי תימא כי מחייבת ליה לכל חד למינייהו למיתב לפי מדתו הרי קירוב בתים דבית גדול היוצא מקצתו מקו שלו בכלל וכי יהיב שיעור מאי דחזי ליה לההוא מקצת תרי זימני קא יהיב, לא קשיא מידי, דכי יהיב חד זימנא משום טופיאנא דגופיה יהיב וכי יהיב זימנא אחריתי מחמת דקאי באתרא דשייך ביה חיובא יתירא קא יהיב, מידי דהוה אבתי בראי גבי גואי דכוותיהון למאן דאמר לפי קירוב בתים הן גובין והוא הדין גואי לגבי גואי דגואי כי גבינן מבתים קטנים שבקו החיצון טפי ממאי דגבינן מבתים קטנים כמותן שבקו פנימי משום דקיימי באתרא דשייך ביה חיובא יתירא הוא, והוא הדין ה(י)כא דסבירא לן דגבינן לההוא מקצת היוצא זימנא אחריתי דההוא טופיאנא דגבינן מיניה משום דקאי ההוא מקצת באתרא דשייך ביה חיובא יתירא הוא.
אשתכח השתא דמעיקרא יהבינן חלק סתום לבנין החומה לכל בית ובית שבעיר לפי מדתו בתשבורת, והדר יהבינן חלק סתום לכל חד מינייהו לפי מרחקו מן הטבור דהיינו לפי קירוב בתים לחומה על הדרך שפירשנו. וכי יהבינן לכל חד מינייהו חלק סתום לפי מדתו בתשבורת לא איכפת לן בגובהא וכל שכן בבנין או בציור או בכיור אלא בתשבורת הקרקע שעליו הבנין בלבד מחוצה לו עד חוצה לו לארבע רוחותיה או לשלש בזמן שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות, והשאר אם יש בו יתר מארבע אמות על ארבע אמות מחשבינן את מותרו בתשבורת, דאי לית ביה ארבע אמות על ארבע אמות מכוונות לאו בית הוי ותו לא מידי כדמברר בפירקא קמא דסוכה (ג,א), ואמטול הכי לא מחייב למיתב חלק בבנין החומה ולשבח בתים בדמים לא שנא מחמת גבהא ולא שנא מחמת בנין או ציור או כיור, לא איכפת לן מכמה אנפי, חדא דלא מחייבי בני העיר בבנין החומה אלא לסלוקי הזיקא מאתרא דאורחייהו דאינשי למעבדיה במקום שאין מוקף חומה אבל לאייתויי שבחא לא מחייבי, לאפוקי גובה בנין ושבח בניין וציור וכיור דלאו אורחייהו דאינשי למעבדיה במקום שאין חומה ולא מהני ביה חומה טפי מחבריה לסלוקי הזיקא אלא לאיתויי שבחא. תדע מדקתני רשב"ג אומר לא כל העיירות ראויות לחומה אלא הסמוכה לספר ראויה לחומה, והא בית במקום שיש חומה שוה טפי מבית שהוא במקום שאין חומה ואע"ג דשבח טפי בדמים בעיר שאין סמוכה לספר פליג(י) רשב"ג, ואפילו רבנן לא פליגי עליה אלא מטעמא [ד]זימנין דמיקרי ואתו גיאסא אבל מטעמא דאיתויי שבחא לא. ועוד דאפילו לפי מדתו לא מחיבינן לכל חד מינייהו אלא מטעמא דלא מצי לאקופיה נפשיה בבציר ממאי דמטי ליה לחודיה מהקיפא רבה בהדיה חבריה והוה ליה דינא דבעל בית אחד גדול שיש במדתו כשני בתים או שלשה כדין בעל שני בתים או שלשה שאין דינן בענין הקף כדין בעל בית אחד קטן שדיו להקיף עצמו בהקף קטן. והא מילתא לא שייכא לא בגובה בנין ולא בשבח בנין ולא בציור ולא בכיור והוה ליה לגבי שבחא דהני מילי בכלל זה נהנה וזה לא חסר ואמטול הכי לא איכפת לן לבניין החומה בשבח בתים כלל כמו שפירשנו.
וכי תימא וכיון דטעמא דגבינן ליה לפי קירוב בתים מטעמא דהקיפא יתירא הוא (מרחק) ולפום מאי דמקרב ביתא לחומה מן הטבור וכמה דמרחק מן הטבור טפי נפיש הקיפא טפי, אדנקיט לפי קירוב בתים דמשמע לחומה (דנקוט) [לנקוט] לפי ריחוק בתים דמשמע מן הטבור. קירוב בתים אצטריכא ליה לאשמועינן דאין מודדין לבית אלא מחיצון שבו הקרוב לחומה, דאי אשמועינן לפי ריחוק בתים מן הטבור הוה משמע דכי משחינן מצד הקרוב לטבור משחינן ואם כן לקתה מדת הדין שלא הוזקקנו לכך אלא לידע כמה כל אחד מהן גורם להוסיף בהיקף יתר מחבירו, ואילו באו להקיף את הבתים הפנימים הקרובים לטבור או הרחוקים מהן לא היו מקיפין אותן לפנים מן הבתים סמוך לטבור אלא מחוץ לבתים, להכי נקט לפי קירוב בתים לחומה לאשמועינן דכי משחינן מאבראי דמיקרב לחומה משחינן. ומהאי טעמא גופיה כי משחינן מכותל החיצון שבו בקרוב לחומה ממקום הקרוב שבו לחומה הוא דמשחינן שהוא רחוק מן הטבור יתר משאר הכותל.
וכי תימא ואכתי היכי פסיק ואמר לפי קירוב בתים, תינח בעיר עגולה או במרובעת רבוע שוה שאין ארכו יתר על רחבו דכולהו בתים דסמיכי לחומה מארבע רוחות יתבי כהדדי הואיל ומרחקן מן הטבור וקירובן לחומה הסמוכה לכל אחד מהן שוה, אלא היכא דאריכא וקטינא כגון דהוי ממזרחה למערבה אלף אמה ומצפונה לדרומה חמש מאות אמה, שהרי בתים הסמוכים למזרח ולמערב מרחקן מן הטבור שוה מיהו בתים הסמוכין למזרח ולמערב עם בתים הסמוכין לצפון ולדרום אע"ג דכולהו קירובן לחומה שוה אין מרחקן מן הטבור שוה, והנהו בתים דסמיכי לחומה באמצע רוח צפונית ורוח דרומית אינהו מיקרבי לטבור טפי מכמה בתים דקיימי למזרח או למערב דמרחקי מחומה שבמזרח ומחומה שבמערב ומרחקי נמי מן הטבור טפי מהנך דמקרבי לחומה צפונית ולחומה דרומית, ואפילו הכי הנך דמרחקי מן הטבור טפי ואע"פ דמרחקי מן החומה טפי יהבי טפי מהנך דמיקרבי לחומה צפונית ולחומה דרומית משום דמקרבי לטבור. והוא הדין בעיר שארכה כרחבה דהנך דקיימי באלכסונה דמתא דמרחקי מן הטבור יהבי טפי מהנך דקיימי סמוך לחומה ברבועא דמתא אע"ג דמקרבי לחומה משום דמקרבי לטבור. אין הכי נמי, אלא משום דרוב בתים לפי קירובן לחומה רחוקים מן הטבור ניחא ליה למינקט לפי קירוב בתים דאיפסיקא ליה ברוב בתים ולא למנקט לפי ריחוק בתים מן הטבור דלא פסיק ליה כלל דצריך לפרושי מחוץ לכותל חיצון שבהן כדפרישנא טעמא לעיל. ואם תימצי לומר בכל עיר ועיר נמי קאמר האי קיצותא, דלפי קירוב בתים דקא יהיב לאו לכל בית ובית שבעיר קא יהיב לה אלא בין בית לבית מבתים הפוגעין בחוט היוצא בכוון מן הטבור לחומה הוא דקא יהיב, דבית הקרוב שבהן לחומה יהיב טפי מן הרחוק שבהן, אבל בין הבתים הפוגעין בחוט זה לבתים הפוגעין בחוט אחר שכנגדו או בצדו לאו בקירוב בתים לחומה תליא מילתא אלא במרחק(י)ן מן הטבור תליא מילתא, דכיון דאשמועינן בבתים הפוגעין בחוט זה דגבינן מינייהו לפי קירוב בתים דהיינו לפי מרחקן מן הטבור, דמחוט לחוט נמי לפי מרחקן מן הטבור הוא דגבינן, דאפילו בבתים הפוגעין באותו חוט עצמו כי גבינן לפי קירוב בתים לחומה לאו מטעמא דקירובן לחומה גבינן אלא מטעמא דריחוקן מן הטבור הוא דגבינן והאי דנקט לפי קירוב בתים לחומה לאשמועינן דכי משחינן מחוץ לכותל החיצון שבכל בית ובית הוא דמשחינן כדברירנא.
וכי תימא מכדי בית הרחוק מן הטבור כי גרים הקיפא יתירא לאו מכולהו רוחי דמתא גרים אלא בפלגא דמתא (מלעל' עבוד) [דמן הטבור] ועד סוף כתלי ההוא ביתא הוא דגרים אבל באידך פלגא דלא קאי ביה ביתא לא גרים ולא מידי ואם כן כי גבינן מיניה טופיאנא לפי מרחקו מן הטבור אמאי גבינן ליה להאי טופיאנא לכוליה הקיפא דמתא מכלהו גיסי, והא כי גרים הקיפא יתירא לאו מכלהו גיסי גרים. לא תקשי לך, דכי מעיינת בה שפיר היא הנותנת דכיון דכל בית ובית לא גרים הקיפא יתירא אלא מהך גיסא דקאי ביה אשתכח דהקיפא יתירא דכלהו מתא לאו מחמת דגרים כל חד מינייהו הקיפא יתירא לכל גיסא וגיסא קאתי אלא מחמת דגרים כל חד וחד בהאי גיסא דקאי ביה קאתי וריחוקא דכל חד מינייהו מההוא גיסא דקאי ביה מצטרף למגרם הקיפא יתירא בכולהו גיסי, וכיון דכולהו בני מאתא משתעבדי להדדי להאי הקיפא יתירא כל חד מינייהו לפום מאי דגרים ביה על כרחיך כי גבינן מכל חד מינייהו לפום מאי דגרים ביה לכוליה הקיפא הוא דגבינן, דכי היכי דכל חד מינייהו אע"ג דלא גרים ריחוקיה הקיפא יתירא אלא מחד גיסא מצטרף למגרם הקיפא יתירא בכלהו גיסי לענין גוביאנא נמי כי גבינן מכל חד מינייהו לפי מרחקו מן הטבור דהיינו לפום מאי דגרים בהאי הקיפא לכוליה הקיפא הוא דגבינן, דההוא שיעורא דגרים כל חד וחד מההוא גיסא דקאי ביה הוא ניהו דמצטרף למגרם הקיפא יתירא בכולהו גיסי ולפום מאי דמצטרף ריחוקא דכל חד מינייהו למגרם הקיפא יתירא בכולה מאתא מצטרף גוביאנא לכל חד מינייהו לשיעורא דצריך לכוליה הקיפא, ואשתכח דלא גבינן מכל חד מינייהו מהאי הקיפא אלא לפום מאי דגרים ביה.
וכי תימא תינח בעיר עגולה לכל חד ביתא דקדים לכל רוח ורוח, והוא הדין במרובע היכא דקאי כל חד מינייהו בסוף אלכסונה דמאתא, אלא שאר בתי דאתו בתר הכי הא לא גרמי ולא מידי. אטו טעמא משום דגרמי פסידא לאחריני הוא, משום דאיתרמי בדוכתא דגרים לכולה מאתא הקיפא יתירא דלא הוה צריך אלא לדידהו הוא כדברירנא בשמעתין, וכיון דאי נמי לאו הני הוו גרמי הני ואי נמי לאו הני הוו גרמי הני דהא כולהו בתי דקירובן שוה צריכי לההוא הקיפא יתירא דצריכי מקצתייהו כולהו כהדדי נינהו ומיחייב כל חד מינייהו מיניה לפום מאי דגרים ביה דהיינו לפי מרחקו מן הטבור כדברירנא.
והשתא דאתברר טעמא דגבינן לפי קרוב בתים מטעמא דהקיפא יתירא הוא ואתברר נמי דמרחק הבתים מן הטבור הוא ניהו דגרים למאתא הקיפא יתירא, [ו]לפיכך אין דרך החשבון עולה יפה בכל עיר ועיר ובכל בית ובית אלא בזמן שאתה מחשב לפי המרחק מן הטבור, ולא אמרו לפי קירוב בתים אלא להודיע שאין מודדין מרחקי כל בית ובית מן הטבור או קירובו לחומה מכותל הפנימי הקרוב לטבור אלא מחוץ לכותל החיצון הקרוב לחומה וממקום הקרוב שבו שהוא רחוק מן הטבור מכל הרחוק שבו מן הטעם שביארנו, צריכינן לברורי לך אורחא דחושבנא בהאי דינא כדי שיצא הדין לאמתו. כיצד מחשבינן, בתחלה רואין כמה מרחק כל בית ובית בפני עצמו מן הטבור ועד מחוץ לכותל החיצון שבכל בית ובית מן המקום הרחוק שבו, וחוזרין ומחשבין כמה מרחקו של כל אחד מהן מן הטבור יתר מחבירו וכמה יקרא חשבונו של זה מכלל חשבונו של זה אם חציו ואם שלישו ואם רביעו או פחות מכאן מאחד משמות שברי החשבון, ונוטלין לחשבון הקטן שבכולם חלק אחד סתם, ונוטלין לכל אחד ואחד מן החשבונות לפי מה שכל אחד מהן מוסיף על הקטן שבכולם, החשבון שמוסיף עליו מחצה נוטלין לו אחד ומחצה ושמוסיף עליו שליש נוטלין לו אחד ושליש ואם מוסיף עליו רביע נוטלין לו אחד ורביע ואם הוא כפלים הימנו נוטלין לו שנים ואם שלשה הימנו נוטלין לו שלשה, הכל חשבון סתום, וכן לשאר הבתים, ואחר כך מקבצין כל החשבונות הסתומין העולין מכללן ועושין מהן כלל אחד, ורואין כמה ממון צריכין לבנות וחולקין אותו חלקים שוין במספר החלקים הסתומין העולין בידך מכלל החשבונות שקבצת. ואם יש בכלל החשבון שהוא חשבון פחות מא' שלם תתן חלק לפי חשבונו אם מחצה הוא תתן לו חצי חלק מן החלקים ההם שחלקת על השאר ואם שליש שליש חלק ואם רביע רביע הכל לפי חשבונו, ואחר כך תחלוק החלקים ההם על כל בית מבתי העיר ותתן מהם לכל בית ובית לפי מספר החשבון הבתים שנטלת לו אם נטלת לו אחד תתן לו אחד ואם אחד ומחצה חלק ומחצה ואם שנים שני חלקים, ומה שמגיע לו מן החלקים ההם לכל בית ובית הוא ראוי לגבות הימנו*.
והני מילי בעיר שכל בתיה שוין במדתן, אבל אם היה בה אחד גדול ואחד קטן מעיקרא יהבינן חלק סתום על דרך שביארנו לכל בית ובית שבעיר לפי מדתו בתשבורת, והדר יהבינן חלק לכל חד מינייהו לפי מרחקו מן הטבור דהיינו לפי קירוב בתים לחומה על הדרך שפירשנו. העולה בידך משני החשבונות הללו לכל בית ובית מהם משיגין אותו לבד אם אחד א' ואם שנים שנים ואם יתר מכן יתר מכן ואם חסר מכן חסר מכן, ואחר כך מקבצין כל החשבונות הסתומין העולין מכללן וחולקין את הממון שצריכין לגבות חלקים שוין כמספר החלקים הסתומין העולין בידך מכלל החשבונות שקבצת, ואם יש בכלל החשבון ההוא חשבון שהוא פחות מאחד שלם תתן לו חלק לפי חשבונו ואם יתר יתר, ואחר כך תחלוק החלקים ההם על כל בית ובית לפי מספר החשבון הסתום שנטלת לו שהשגת לבד ומה שמגיע לו מן החלקים ההם לכל בית ובית הוא ראוי לגבות הימנו.
ומסתברא דאי אצטריכו בני מאתא לאוספי בהקיפה של עיר מחמת מידי אחרינא דאית בה הנאה לכל בני מאתא ולאו מחמת בתי דמקרבי לחומה, כגון דהוה התם מעין או בור של מים שבני העיר מסתפקין הימנוא ורצו להכניסו לפנים מן החומה או שהיה המקום גבוה יתר מן העיר והיתה נוחה ליכבש משם והוצרכו להכניסו לפנים מן החומה או לבנות החומה על גביו, נמצא שאין קירוב בתים שבין אותו מקום לטבור גורם להוסיף בהקיפא של עיר, דבלאו בתי בראי נמי הוו צריכי גואי להאי הקיפא יתירא לעיולי לההוא דוכתא לפנים מן החומה. הלכך דינא הוא דחזינן האי הקיפא יתירא דגרים ליה האי דוכתא דבעי לעיוליה לפנים מן החומה, אי גרמי ביה בתי הקיפא יתירא טפי ואי לא, דאי גרמי ביה הקיפא יתירא כגון דאיכא בתי בראי דנפיש מרחקן מן הטבור טפי כגון דקיימי מבראי לההוא דוכתאב, אי נמי דקאי ההוא דוכתא באמצע רוח מזרחית כנגד הטבור וקיימי בתי באלכסונא מההוא דוכתא ועד קרן מזרחית צפוניתג ומסוף ההוא דוכתא ועד קרן מזרחית דרומיתד, דאי לאו הני בתי הוה אפשר לאקופי לההוא דוכתא בבציר מהכין והשתא דאיכא בתי מהאי גיסא ומהאי גיסא צריכי לאוספי בהקיפא. דכי האי גוונא רואין כאילו חוט מתוח על אותו מקום שהוצרכו להוציא ההיקף חוצה לו במזרח העיר מן הנקודה שבתחילת המקום ההוא לצד הדרומה עד הנקודה שבסופו לצד הצפון, [ו]כאלו חוט מתוח מחצי רוח צפונית לחצי רוח דרומית לחצי טבורה של עיר בכיוון שנמצא פוגע בחציו בטבור העירז, ורואין כאלו עגולה סביב לטבור העיר שיהא מרחק הקו הסובב שבה מן הטבור בשעור המרחק הפחות שנטלת לבתים הסמוכין לטבור לכל רוח לפי המרחק הקטן שבכולן, ונמצא קו העגולה פוגע בנקודה שבחציו מן הדרום בחוט המתוח הפוגע בטבור לצד הדרום ובנקודה שבחציו מן הצפון בחוט המתוח לצד הצפון, ורואין כאלו שני חוטין מתוחין מן החוט המתוח במזרח אחד מן הנקודה שבתחילת החוט לצד הדרום לנקודה שבמקום פגיעת קו העגולה לצד הדרום בחוט הפוגע בטבוריא ואחד מן הנקודה שבסוף החוט המתוח במזרח לצד הצפון לנקודה שבמקום פגיעת קו העגולה לצד הצפון בחוט הפוגע בטבוריב, ונמצא שמדת החוט המזרחי עם מדת שני החוטין היוצאין משני קצותיו לשתי הנקודות שבחצי קו העגולה מכאן ומכאן הפוגעות בחוט הפוגע בטבור היא מדת ההיקף היתר שגרם המקום שהוצרכו להקיף חוצה לו להוסיף בהיקף מן הטבור ולמזרח, לפי שאי אפשר להקיף המקום ההוא עד המרחק הקטן הקרובה לטבור לצד המזרח ולשתי הרוחות הסמוכות לה מכאן ומכאן ועד החוט הפוגע בטבור בפחות ממדת שלשה חוטין הללו, ונמצא שהבתים שלפנים משלשת החוטיןיג אין מרחקו של אחד מהן גורם להוסיף בהקיפא של עיר אלא כאחד מן הבתים הסמוכים לטבור לפי המרחק הקטן שבכולן, דאפילו הקיפא יתירא דהנך דמקרבי לפנים מן החוטין למזרח לאו אינהו גרמי ליה אלא ההוא דוכתא דאצטריכו ליה כולהו בני מאתא לעיולי בכלל הקיפא דמאתא הוא דגרים ליה דבלאו אינהו נמי הוו צריכי כולהו בני מאתא להאי הקיפא. ואמטול הכי דינא הוא דכולהו בתים דקיימי לפנים משלשת החוטיןיג בין דמקרבי לטבור בין דמרחקי מן הטבור דלא גבינן מכל חד מינייהו מכוליה הקיפא דמאתא אלא כשיעור מאי דחזי למגבא מאחד מן הבתים הסמוכין לטבור למרחק הקטן שבכולן, ושאר כל הבתים דקיימי מחוץ לחוט הפוגע בטבור לצד המערביד גבינן מינייהו לכולהו היקפא לפי מרחקן מן הטבור, דההוא דוכתא דקאי במזרח דבעי לעיוליה לפנים מן החומה לא גרים הקיפא יתירה אלא מן הטבור ולמזרח אבל מן הטבור ולמערב לא גרים ביה הקיפא יתירא אלא מרחקן של בתים דקיימי התם. (דמשאר) [ומשאר] בתי דקיימי לפנים מן החוט הפוגע בטבור לצד מזרח מחוץ לשלשת חוטיןטו, חזינן מרחקו של כל בית ובית מינייהו מן החוט הקרוב לו משלשת החוטין כמה הוי ומוספינן עליה שיעור מנתא דמרחק הקטן דשויא בכולהו בתי, ומאי דסליק בידך מתרוייהו הוא איהו שיעורא דחזי למגבא מכל ביתא מהני בתי, משום דהוא ניהו הקיפא יתירא דגרים מרחקן מן הטבור בהקיפא דמאתא, דאלו מרחקן מן הטבור ועד החוט הקרוב להן לא מחשבינן ליה כולהו עילויהו דלאו אינהו גרמי ליה אלא ההוא דוכתא דאצטריך להו לבני מאתא לעיוליה בכלל הקיפא דמאתא הוא דגרים ליה כדברירנא.
ואי ליכא מחצי רוח דרומית עד חצי רוח צפונית על פני כל רוח מזרחית בתי דגרמי למתא הקיפא יתירא טפי ממאי דהוה גרים האי דוכתא לחודיה בלא בתי, רואין כאלו חוט מקיף מחצי רוח צפונית לחצי רוח דרומית על פני כל המזרח בין דמיקפא כולה מאתא בריבועא בין דמקפא בעיגולא בין דמקפא פלגא ברבועא ופלגא בעיגולא, וכאלו חוט מתוח בכיוון מחצי רוח צפונית לחצי רוח דרומית דרך הטבור, וגבינן ליה כוליה הקיפא דמאתא מבתי דקיימי מן החוט המתוח בכיוון ולפנים כלפי המזרח ועד הטבור כדין בתים הסמוכין לטבור לפי מרחק הפחות שבכולן ומבתי דקיימי מן החוט המתוח בכיוון ולחוץ כלפי המערב לפי מרחקן מן הטבור כדברירנא. והוא הדין היכא דאתרמי ההוא דוכתא דאיצטריך לעיולי לפנים מן החומה בחד משאר רוחי דמתא דההוא הקיפא יתירא דגרים ההוא דוכתא במאתא גבינן ליה מכולהו בשוה ושאר הקיפא גבינן ליה מכל חד מינייהו לפום הקיפא יתירא דגרים ביה על הדרך שביארנו.
ברם צריך [את למידע] דבין דאיכא ברוח מזרחית בתי דגרמי למתא הקיפא יתירא טפי ממאי דהוה גרים האי דוכתא לחודיה בלא בתי, בין דליכא התם בתי דגרמי למאתא הקיפא יתירא טפי ממאי דהוה גרים האי דוכתא לחודיה בלא בתי, כי איכא לפלוגי בין בתים שמרחקן יתר מן הטבור לבתים שמרחקן פחות על הדרך שביארנו, אבל בין גדול לקטן ליכא לפלוגי, דלעולם מחייבין את הגדול לפי גדלו ואת הקטן לפי קטנו לבד ממאי דאיכא לפלוגי בינייהו לפי מרחקן מן הטבור על הדרכים שביארנו.
וכולהו נמי לא אמרן אלא דלא קדים סיום מקום החומה לדוכתיה דכל חד מינייהו בקרקע ביתיה, אבל היכא דקדים סיום מקום החומה לדוכתיה דכל חד מינייהו בקרקע ביתיה, לא מבעיא היכא דאסתיים בהורמנא דמלכא דיהיב לה רשותא ליתובי קרקע ידוע ולאקופי חומה דהאי הקיפא יתירא לאו בתי בראי גרמי ליה טפי מגואי אלא הורמנא דמלכא הוא דגרים ליה וליכא טעמא למגבא לפי קירוב בתים אלא לפי מדת בתים, אלא אפילו היכא דאסתיים מקום החומה מחמת שותפותיהו כגון דאשתתוף כולהו מעיקרא בקרקע מסויים למבנא ביה בתי, דאשתכח דמקמי דפלגוה לקרקע אסתיים ליה מסתמא מקום החומה למהוי בסיפי ההוא קרקע לכל רוח, אע"ג דמקמי דאתו למגבא לבנין החומה פלגוה לההוא קרקע במדה ובגורל ובנייה כל חד מינייהו לביתיה בחולקיה, כי אתו למגבא לבנין החומה לאו לפי קירוב גבי אלא לפי מדת בתים הוא דגבו, דכיון דמעיקרא כי אשתתוף בההוא קרקע אדעתא דמבנייה לחומה במקום ידוע הוא דאשתתוף ואי הוו בנו לה מקמי חלוקה שוה בשוה הוו בנו להו דאכתי כולהו בין בקרוב בין ברחוק שותפי נינהו, השתא נמי דלא בנו לה אלא לבתר חלוקה כיון דכי פלגי לא עלו אהדדי לשוויי הפרש בין קרוב לרחוק כי פלגי אדעתא דמגבא כדמעיקרא פלגי, דהשתא ודאי כי גרים ליה להאי הקיפא יתירא לאו בתי בראי גרמי ליה טפי אלא עיקר שותפותייהו הוא דגרים ליה, דהא לא מצי חד מינייהו למימר ליה לחבריה את גרמת לי הקיפא יתירא, וכיון דלא שייך ביה טעמא למגבא לפי קרוב בתים אי לא עליוה בשעת חלוקה כשיעור מאי דחזי ליה לאוסופי אקטן בבנין החומה דינא הוא למיגבא לפי מדת בתים. דאי לפי שבח ממון או לפי שבח נפשות ליכא למימר, דאם כן אפילו היכא דקדים בנין בתים לסיום מקום החומה נמי דגבי לפי ממון או לפי נפשות, אלא משום דלא שייך בהאי דינא למיגבא לפי שבח נפשות ולא לפי שבח ממון כדברירנא טעמא בעיקר שמעתין, ו[ה]כי נמי לשבח בתים בין בבנין בין בציור בין בכיור, דלא איכפת לן בחד מהני כדברירנא טעמא בשמעתין לעיל אפילו היכא דקדימי בתים לסיום מקום החומה וכל שכן היכא דקדים סיום מקום החומה לבנין בתים, ומההוא טעמא דלא שייכי היכא דקדימי בתים לסיום מקום החומה מיניה גופיה לא שייכי היכא דקדים סיום מקום החומה לסיום מקום הבתים וכיון דליכא למיגבא לא לפי שבח נפשות ולא לפי שבח ממון ולא לפי קרוב בתים היכא דלא עליוה לגדול בשעת חלוקה במאי דחזי ליה לאוסופי אקטן בבנין החומה, על כרחיך כשהן גובין לפי מדת בתים הן גובין דכל חד מינייהו כי אשתעבוד להאי חומה לפי מדת בתים אשתעבוד. ואי עליוה לגדול בשעת חלוקה במאי דחזי ליה לאוסופי אקטן בבנין החומה על כרחיך כי אמלוך לבנין החומה שוה בשוה אשתעבוד לפי מנין הבתים ולא איכפת לן בשבח בתים כלל כדברירנא טעמא לעיל. מיהו היכא דמעיקרא הוו משתתפי בכוליה קרקע בשוה, אי זבין ליה חד מינייהו חולקיה לחבריה, והוא הדין בחד דזאבין מתרי או תלתא ועבדינהו לכלהו חד ביתא, כי גבינן מיניה לאו לפי מנין הבתים גבינן מיניה אלא לפום מניינא דחולקי גבינן מינייהו, דמעיקרא כד אשתתוף למניינא דחולקיה דגבריה אשתתוף וכי משתעבדי לבניין החומה לפום עיקר שעבודייהו אשתעבדי כדברירנא לעיל.
וכולהו נמי לא אמרן אלא בעיר חדשה וכיוצא בה שאין בה חומה והוצרכו להקיפה חומה מארבע רוחותיה, דשייך בה לפי קירוב בתים, שהבתים החיצונים הקרובין לחומה הן גורמין לעיר היקף מרובה, אבל עיר שמוקפת חומה מארבע רוחותיה ונפלה אחת מחומותיה והוצרכו לבנותה לא שייך בה השתא קרוב בתים כלל שהרי חברותיה בנויות ועומדות על תלם מכאן ומכאן, ולא יתכן לבנותה כהוגן אלא במקומה כדי שתקשר עמהן מכאן ומכאן כבתחילה, שאם באו לבנות לפנים ממקומה נמצאת פרוצה משני צדדיה, וכי האי גונא לא גבינן אלא לפי מנין הבתים שבעיר בשוה. ואפילו נפלו כל החומות שברוח אחת מארבע רוחות העיר ונשתיירו החומות הסמוכות לה מכאן ומכאן משתי רוחות עומדות על תלם לא שייך בה לפי קירוב בתים, אלא אם כן היה רחבה של עיר מתמעט והולך ממקום הפרצה ולפנים, בכי הא ודאי לא שייך לפי קירוב בתים שאלו בנו את החומה לפנים ממקומה נמצאת מדתה פחותה. אבל אם היה המרחק שבין שתי החומות הסמוכות לפרצה מכאן ומכאן שוה עד חצי העיר לא שייך בה קירוב בתים כלל, שאלו באו לבנותה לפנים ממקומה אין מדתה מתמעטת ממה שהיתה מתחילה, אלא אם כן נפרצה אחת מן החומות הסמוכות לה שיכולין לבנותה כנגד ראש תור או לבנותה ארוך כנגד הקצר. כיצד עושין, הרי שנפרצה רוח מזרחית במלואה ונפרצה רוח דרומית מצדה כלפי ראשה סמוך לקרן מזרחית דרומית, רואין כאלו חוט מתוח קרן צפונית מזרחית עד קרן מזרחית דרומית וכאלו חוט שני מתוח מקרן מזרחית דרומית הפרוץ משני צדדין עד קצה העומד הקצר שברוח דרומית מקום שנפרצה החומה מצדה כלפי ראשה, וכאלו חוט שלישי מתוח בכיוון מקצת העומד הקצר שברוח דרומית עד הנקודה המכוונת כנגד הקצר בארוכה שברוח צפונית, וכאלו חוט רביעי מתוח כנגד ראש תור מקרן צפונית מזרחית עד קצה העומד הקצר שברוח דרומית. ורואין כמה ממון צריך לבנין שתי הפרצות שהן כנגד שני החוטין הראשונים, וחוזרין ורואין כמה מדת החוט שלישי המתוח בכיוון מכלל מדת שני החוטין הראשונים, ולפי מדתן מכלל מדת שני החוטין הראשונים גובין מכלל הממון הצריך לשני החוטים הראשונים מכל הבתים שבעיר בשוה שכולן צריכין לו בשוה. ורואין כמה מדת החוט הרביעי המתוח כנגד ראש תור יתירה על מדת החוט השלישי והמותר גובין אותו מכל הבתים שמחוץ לחוט השלישי לפי מרחקן מן החוט ההוא. ושאר ההקף שהוא שיעור העודף במדת שני החוטים הראשונים במדת החוט המתוח כנגד ראש תור גובין אותו מן הבתים שמחוץ לראש תור לפי מרחקו של כל אחד מהן מן הנקודה הקרובה לו מראש תור זה שהוא להם בטבור לעיר. אבל הבתים שלפנים מן החוט השלישי אין חייבין ביתר על מדתו כלום שהרי כל חומותיהן משלש רוחות עומדות על תלם ואין חסרין חומה אלא מרוח מזרחית שהוא כנגד החוט השלישי, והך הקיפא יתירא דמקצת רוח דרומית לאו אינהו גרמי ליה לאו אינהו צריכי ליה אלא בראי הוא דגרמי להו ולצורך בראי הוא דגדרי ליה הלכך חיובא דבראי הוא. וכן הבתים שבין החוט השלישי לרביעי המתוח כנגד ראש תור הואיל ויש להן שתי רוחות עומדות על תלם רוח מערבית ורוח צפונית ומקצת רוח דרומית, ואינן צריכין לגדור רוח מזרחית ומקצת רוח דרומית כמין גאם אלא די להן לגדרן כנגד ראש תור, אינן חייבין לתת ביתר על כנגד ראש תור כלום. ומה טעם גובין מראש תור מן הבתים שמחוץ לחוט השלישי לפי מרחקן מן החוט, לפי שהקרוב הקרוב לחוט השלישי היה די לו להקיף את עצמו בראש תור קטן מראש תור שצריך לרחוק להקיף את עצמו, ונמצא שמרחק הבתים מן החוט השלישי כלפי המזרח גורם להוסיף במשך ראש תור כלפי קרן צפונית מזרחית, והלא מרחק הבתים מן העומד שבצפון כלפי הדרום אע"פ שקרובים לחוט השלישי המתוח מן הצפון לדרום גורם להוסיף במשך ראש תור כלפי קרן מערבית דרומית, אינו דומה גורם להוסיף כלפי קרן צפונית מזרחית לגורם להוסיף כלפי קרן מערבית דרומית, שאם באת לקצר בראש תור מן הצפון ולהתחיל ממקצת העומד שבצפון משלישו או מחציו ולסיים בראש העומד שבדרום נמצאת מתחיל בעומד ומסיים בעומד ונמצאו בתים מוקפין בראש תור קטן שאין בו פרץ, לפיכך כשאתה בא להקיפן בראש תור גדול הנמשך מסוף העומד שבצפון לראש העומד שבדרום מה שהוספת לא לצורך בתים שלפנים מראש תור קטן הוספת אלא לצורך בתים החיצונים הממוצעים בין ראש תור קטן לראש תור גדול הוספת, אבל אם באת לקצר מן הדרום להתחיל מסוף העומד שבצפון ולסיים במקצת החוט השלישי המתוח מן הצפון לדרום כנגד המערב שהוא פרוץ מפני חומות שבדרום מערבית ודרומית שהן רחוקות הימנו נמצאת מתחיל בעומד ומסיים בפרוץ ואין כאן היקף גמור. לפיכך כשאתה מוסיף במשך ראש תור לסיים בעומד לא לצורך בתים הרחוקים מן הצפון בלבד הוספת אלא לצורך כל הבתים מן הצפון כלפי הדרום אינו גורם להוסיף במשך ראש תור יתר משאר בתים שבתוכו לפיכך דין הוא לגבות לפי מרחקן מן החוט השלישי כלפי מזרח ולא לפי מרחקן מן הצפון כלפי דרום. ומפני מה הן גובין שאר ההקף מן הבתים שמחוץ לראש תור לפי מרחקן מראש תור זה, (כלפי) [כי לפי] מרחקן מראש תור הן גורמין להוסיף במשך שני החוטים הראשונים היוצאין משני קצותיו של ראש תור ונמשכין כמין גאם עד שמתחברין בקרן מזרחית דרומית המכוון כנגד אמצע ראש תור. ומפני מה מודדין מרחקי כל בית ובית מראש תור מן הנקודה הקרובה לכל אחד בפני עצמו, שאם אתה מודדן לכולם ממקום אחד נמצא הקרוב נעשה רחוק ורחוק נעשה קרוב. ומה בין דין זה לעיר שאין בה חומה כלל, שאע"פ שהפנימים בפני עצמן היה די להם בהקף קטן הצריך להן שהרי כולן צריכין לאותו שיעור, ואל ישתתפו הפנימים עם החיצונים בשאר ההקף הגדול כלל אלא כל אחד ואחד מהן משועבד לתת כהקף הגדול לפי מה שגרם בו דהיינו לפי מרחקו מן הטבור, לפי שעיר שאין בה חומה כלל כולן צריכין חומה לכל רוח וכיון שכולן משועבדים להקיף את כל העיר הקף אחר הרי כולן משועבדים להקף כל הרוחות כל אחד מהן לפי מה שגרם בו. אבל בזמן שמקצת הרוחות פרוצות ומקצת עומדות שנמצאו מקצת הבתים עומדין כנגד העומד ומקצתן כנגד הפרוץ אינן אחראין זה לזה לראות את העומד כאלו הוא פרוץ, דכל חד מינייהו ליתיה גרם ליה והשתא לא משתעבדי להדדי למגדריה לפרוץ כדמעיקרא אלא כל חד מינייהו לפום מאי דגרם ביה השתא ולפום מאי דצריך ליה מיניה הוא דמשתעבד כדברירנא.
מיהו כל היכא דאמרינן בהאי בבא דגבינן מכל הבתים בשוה, ליתיה אלא בבתים ששוין במדתן, אבל אם היה בהן אחד גדול ואחד קטן מחייבין את הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ולפי מדתן בתשבורת לבד מהאי דמחייב ביה מאן דמחייב מינייהו לאוספי ליה לפי קרוב בתים מן המקום שהוא לו בטבור לעיר על דרך שביארנו.
ואם נפרצו חומות העיר מרוח אחת במלואה ונפרצו מקצת שתי החומות הסמוכות לה משתי רוחות כגון שנפרצה רוח מזרחית כולה ונפרצה קרן צפונית מזרחית וכנגדה קרן דרומית מזרחית, אם היה העומד הנשאר ברוח צפונית [שוה לעומד הנשאר ברוח דרומית] ואין אחד מהן עודף על חבירו, רואין כאלו חוט מתוח מקצה העומד שברוח דרומית לקצה העומד שברוח צפונית ורואין כמה (מדינות) [מדתו] מכלל הקף החומות הפרוצות, ולפי חשבונו מכלל ההקף גובין מכלל הממון הצריך לבנין הפרוצות מכל הבתים שבעיר בשוה שכולן צריכין לשיעור הזה בשוה, והשאר גובין אותו מן הבתים שמחוץ לחומות כלפי הפרוץ לפי מרחקן מן החוט שהוא להן בטבור לעיר מן הטעם שביארנו. ואם היה העומד ברוח דרומית וברוח צפונית אחד ארוך ואחד קצר רואין כאלו חוט מתוח מן הנקודה שבראש הקצר לנקודה המכוונת כנגדה בצד הארוך וכאלו חוט אחד מתוח כנגד ראש תור מראש הארוך לראש הקצר, ורואין כמה מדת החוט המכוון מכלל הקף החומה שנפרצה משלש רוחות ולפי חשבון מדת החוט המכוון מכלל ההיקף גובין מכלל הממון מכל הבתים שבעיר בשוה שכולן שוין בשיעור זה. וחוזרין ורואין כמה מדת החוט המתוח כנגד ראש תור יתירה על מדת החוט המכוון והמתוח גובין אותו מכל הבתים שמחוץ לחוט המכוון על הדרך שביארנו למעלה, ושאר ההקף גובין אותו מן הבתים שמחוץ לראש תור לפי מרחקן מראש תור זה כמו שביארנו. ודקא אמרינן בהני תרי בבי נמי דגבינן בשוה דוקא בעיר שבתיה שוין במדתן אבל אם היה בה אחד גדול ואחד קטן גובין מהן מתחילה לפי מדתן ובתר הכי חזינן הנהו דשייך בהו קירוב בתים וגבינן מינייהו נמי לפי קירוב בתים על דרך שביארנו.
ואם נפרצו כל חומות העיר משלש רוחותיה מזרח וצפון ודרום ונשארה רוח מערבית עומדת על תלה, רואין כאלו חוט מתוח בכוון מן הנקודה שבחצי רוח דרומית לנקודה שבחצי רוח צפונית שנמצא פוגע באמצעות בטבור העיר, ונוטלין חלקים שוין למנין הבתים ממוצעים בין החוט ראשון לחומה מערבית העומדת על תלה והבתים שמחוץ לחוט נוטלין להן חלקים לפי מרחקן מן הטבור על הדרך שביארנו בקירוב בתים וכוללין כל החלקים ההם, רואין כמה ממון צריך לבנין כל החומות הפרוצות וחולקין אותו חלקים מפורשים למנין החלקים הסתומים שעלו בידך, ואח"כ חולקים את החלקים המפורשים על כל בית ובית מבתי העיר לפי מספר החשבון הסתום שנטלת לו ומה שמגיע לו מן החלקים ההם הוא ראוי לגבות הימנו. ומה טעם גובין לבתים הממוצעים בין החוט למערב חלקים שוין לבתים הסמוכים לטבור ולבתים שמחוץ לחוט לפי מרחקן מן הטבור, שהבתים הממוצעים בין הטבור לחומה מערבית אין מרחקן גורם עכשיו תוספת ההיקף אלא בחצי רוח צפונית מערבית ובחצי רוח דרומית מערבית, שמרחקן מן הטבור לצד המערב גורם להמשיך היקף רוח צפונית ודרומית עד סוף מרחקן של בתים הקרובים למערבה של עיר, וכיון שרוח מערבית עומדת על תלה ואלו לא המשיכו רוח דרומית וצפונית עד החומה העומדת על תלה היו שתי החומות שבצפון ושבדרום מופלגות מן החומה שבמערב והיו צריכין לבנות חומה אחרת לפנים ממנה כנגד כל רוח מערבית כדי שיתקשר עם החומות שבצפון ושבדרום ונמצאו גורמין להרבות בהיקף, ומה שהיו משבחין בקיצור חומות שבצפון ושבדרום היו מפסידין יתר ממנו בחומה מערבית, לפיכך הרי דינן כבתים הסמוכין לטבור ממרחק הקטן שבהם שאין גובין מהם מטעם תוספת היקף אלא מפני שהן צריכין להו לחומה כמו שביארנו.
לפיכך אם נפרצו שתי רוחות במלואן זו כנגד זו ונשארו שתי רוחות זו כנגד זו עומדות על תלם גובין הכל מכל הבתים שבעיר בשוה מן הטעם שפירשנו למעלה דמה לי מרוח אחת מה לי משתי רוחות. ואיתה נמי מהך טעמא אחרינא דפרישנא בדין עיר שנפלו כל החומות שברוח א' מארבע רוחותיה ונשתיירו החומות הסמוכות לה מכאן ומכאן עומדות על תלם דלא שייך בה קירוב בתים אלא אם כן היה רחבה של עיר מתמעט והולך ממקום הפרצה ולפנים, והוא הדין היכא דנפרצו שתי רוחות זו כנגד זו עומדות על תלם דכיון דכל פרצה משתיהן הרי שני חומות סמוכות לה מכאן ומכאן חד טעמא נינהו דמה לי רוח אחת מה לי שתי רוחות, כל היכא דשתי רוחות הסמוכות להן מכאן ומכאן עומדות על תלם חד טעמא נינהו. ואם שתי הרוחות העומדות נפרצו מקצתן משני צידיהן סמוך לשתי הרוחות שנפרצו במילואן נמצא דין כל רוח אחת מהן כדין רוח אחת שנפרצה במלואה ונפרצו מקצת שתי רוחות הסמוכות לה מכאן ומכאן שפירשנו דינן למעלה. ובין שנפרצה רוח אחת במלואה בין שנפרצו שתי רוחות במלואן זו כנגד זו טעם אחת הוא, שאם היה העומד בשתי הרוחות שוה ומכוון זה כנגד זה רואין כאלו חוט מתוח מקצה העומד לקצה העומד שכנגדו בכוון מרוח זו וחוט שני מקצה העומד לקצה העומד שברוח שנית שכנגדה, וכל שלפנים מן החוטין נוטלין להם חלקים שוים ולבתים שחוצה להן חלקים לפי מרחקו של כל אחד מהן מן החוט הקרוב לו וחולקין את הממון הצריך לכל הפרצות למנין החלקים הסתומין שעלו בידך על הדרך שביארנו. ואם היה העומד צדו אחד ארוך וצדו אחד קצר מותחין חוט אחד מן הארוך ועד הקצר כנגד ראש תור וגובין מכל הבתים שבעיר מן הממון הצריך לכל הפרצות כשיעור מדת שני החוטין בשוה, והשאר גובין אותו מן הבתים שמחוץ לכל חוט מהן לפי מרחקו של כל אחד מהן מן החוט הקרוב לו מן הבתים הממוצעים בין החוט המכוון לחוט המתוח כנגד ראש תור כמשפטן ומן הבתים שמחוץ לראש תור כמשפטם על הדרכים שביארנו למעלה.
ואם נפרצו שתי רוחות הסמוכות זו לזו כמין גאם ונשארו שתי רוחות כמין גאם עומדות על תלם רואין כאלו חוט מתוח מקצה העומד שבזו כנגד ראש תור, ורואין כמה מדתו מכלל היקף כל הפרוץ, וגובין מכל הבתים שבעיר בשוה שכולן צריכין לו בשוה, והשאר גובין אותו מן הבתים שמחוץ לראש תור זה מן הטעם שביארנו. ומפני מה גובין שיעור ראש תור מכולן בשוה ואין גובין אותו לפי מרחקו של כל אחד מהן מן הרוחות העומדות על תלם, לפי שהרחוק מרוח זו קרוב לשנית והקרוב לזו רחוק לשנית ואין אחד מהם מוסיף במשך ראש תור זה יתר מחבירו לפיכך הרי כולן שוין בו.
ברם צריכינן לברורי לך דכולהו הני דאמרן בהני בבי כולהו לית אינהו אלא בבתים ששוין במדתן, אבל אם היה אחד גדול ואחד קטן בתחילה מחשבין להן לפי מדתן ולבסוף מחשבין להן לפי קירוב בתים על הדרך שביארנו בכל אחד מהן.
ברם צריך את למידע דכי גבינן לפי קירוב בתים דהיינו לפי מרחקן מן הטבור או ממקום שהוא קרוב להן כטבור לעיר, ה"מ לבנין החומה דשייך בה טעמא דקירוב בתים דגרמי הקיפא יתירא, אבל לדלתים ובריח וכיוצא בהן דלא שייך בהו טעמא דהקיפא יתירא לא גבינן אלא לפי מדת בתים בתשבורת, דכיון דכולהו לא מנטרי בבציר מהאי שיעורא אשתכח דכולהו צריכי להאי שיעורא לפי מדת כל אחד ואחד. תדע דכי איתמר בעיא דשבח ממון וקירוב בתים אפלוגתא דרשב"ג ורבנן הוא דאתמור דלא איירו אלא בבניין החומה בלחוד ותו לא מידי.
והוא הדין גבי חצר לענין דלת ומנעול מהאי טעמא דאמרן, דהא לא מינטר חד מינייהו בבציר מהכין, ואין צריך לומר בית שער כיון דאי עבדי ליה ממילוסה של חצר הוא דשקלי ליה, כל חד מינייהו לפום חולקיה בחצר הוא דיהיב בין בדוכתא בין באוזינקא, דלפום מנתיה במקום טפי מחבריה בעי למיתב בהקיפא טפי מחבריה:
ולא דרך זה על זה. פירש רש"י ז"ל כגון שהאחד נטל שדה לצפון וכו'. ומסתברא לי אפילו כגון שדה בין ארבע שדות או שני בתים זו לפנים מזו שאין יכול ללכת בדרך אחרת דלא אמרינן על מנת כן חלקו שיהא לו בה דרך ולא שיפרח באויר אלא יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר אם לא התנו כן בפירוש וכן מפורשת סוגיא דלקמן בפרק המוכר את הבית. וכן הא דקאמר ולא חלונות פירש רש"י ז"ל שאין יכולים לערער על סתימת האורה ואין צריך להרחיק ארבע אמות מכנגדן שלא יאפיל. וזו קשה לדברי מי שפירש לעיל גבי איספלידא שאינו מאפיל לגמרי והכא נמי צריך הוא לפרש כן וכן פירש בפירוש כאן ואינו במשמע. עד כאן משטה לא נודעה למי.
עלה בידינו. המחזיק בכותל חברו בנועצים שלו וטוען שחברו מכר או נתן לו במתנה חורים הללו לנועצים נאמן ואף על פי שלא החזיק אלא להורדי אין חברו יכול לטעון לא מכרתי אלא להורדי לפי שחזקתו שהחזיק בחורים הללו ראיה היא על מקומות אלו שלקחם מחברו מקח גמור הלכך יכול לנעוץ שם כשורי כל זמן שירצה אף על פי שמכביד על הכותל יותר מהורדי ואין אומרים שאין חזקה זו ראיה שלקח חורים הללו אלא לתשמיש זה שנשתמש בהם בלבד לפי שהחזקות הם על מקח גמור כיון שלא מיחה ואין אדם נזהר לשמור שטרו יותר משלש שנים. וכן אם החזיק לנטפי החזיק לשופכי ויכול לעשות צריף רחב כצריף של ערבה ובלבד שלא יאריך הצנור שלא לצורך. ואם הוא ארוך אף על פי שהחזיק בכך שלש שנים בעל החצר מקצרו וכמו שאמר בפרק חזקת שאם היה ארוך מקצרו. ואם בא להגביה את הצנור בעל החצר מעכב עליו שאין החזקה ראיה אלא על שפיכת המים מגובה זה. והמחזיק בכותל בניעוצים כגון שנעץ קורות וסכך עליהם להיות לו לצל לא אחזיק אלא באותן החורים שנעץ בהם ואינו יכול לנעץ במקומות אחרים בכותל ולא להרחיב החורים שלא החזיק אלא במקומות שנעץ בהם. ואם נפל הכותל חולק באבנים שאם אי אתה אומר כן לא מצינו חזקה שתועיל בכותל שאין דרך למלאות כל הכותל קורות מראש ועד סוף ואף על פי שחולק באבנים אינו חולק במקום הכותל אם יש עדים שהיה של חברו מתחלה לפי שאין חזקת הכותל חזקה לקרקע ואפילו יש עדים שנתן בעל הכותל רשות לחברו לנעוץ שם הורדי אינו רשאי לנעוץ שם כשורי אף על פי שאינו צריך להרחיב החורים בנעיצת כשורי. לפי שאינו רשאי להכביד יותר ממה שנתן לו רשות. ושנים שלקחו או ירשו מאבותיהם זה בית וזה עליה והיתה תקרת העליה מקורות שקמים ונפלה העליה אינו יכול לסכך בארזים שלא זכה בעל העליה בשעבודו על הבית אלא בהכבדת שקמים אבל לא בהכבדת ארזים וכל אחד מהם זכה בענין שלקח וירש וכן אמרו בפרק הבית והעליה. אבל אם לקחו קרקע זה לבנות בית וזה לבנות עליה הרי בעל העליה יכול לסכך בין בשקמים בין בארזים ואם סיכך בשקמים ולאחר זמן נפלה העליה יכול הוא לסכך בארזים שהרי זכה מתחלה לסכך בארזים ובשביל שסיכך בשקמים לא איבד זכותו וחזקת ניעוצים וחלונות ושופכים כולן חזקתן שלש שנים ובטענה כגון שטוען שמכר לו או שנתן לו במתנה אבל אם יטעון כיון שסבל חברו שלש שנים מחל אין בטענתו ממש. ויש אומרים חזקת הורדי וכשורי שלשים יום ואם חברם בטיט לאלתר ובחזקה שיש עמה טענה ואף על פי שחזקת חלונות ומרזב שלש שנים כמו שהכרחנו יש לחלק ביניהם לחזקת ניעוצים לפי שבני אדם כותבים שטר מכירה על מכירת שופכים וחלונות לפי שיש בה חסרון קרקע אבל נעוצים אין בו חסרון קרקע ואין בני אדם מקפידים לכתוב שטר עליהם. וכותל השותפים שבא אחד מהם להגביהה ולבנות על גבה חברו מעכב עליו דכיון שלא התנה מתחלה להגביהו יותר מן השיעור הזה אין אחד מהם יכול להכביד על הכותל המשותף לחברו לפי שאין הכותל הגבוה מתקיים כל כך כמו הנמוך. ואם נהגו השותפים להגביה למעלה כל מה שירצה אחד מהם ואין מקפידים ומעכבים זה על זה הכל כמנהג המדינה וכן שנינו בתוספתא מקום שנהגו לבנות שתים ושלשה דיוטאות בונים הכל כמנהג המדינה.
ויש מן הגאונים ז"ל שהיו אומרים דיכול השותף להגביה ולבנות בכותל ומשלם לחברו כפי מה שנפחת חלקו בכותל מפני כובד שהכביד עליו כאותה שאמרו בפרק הבית והעליה כמה מפסדת עליה בבית תילתא אי אית ביה תילתא. והמשכיר בית לחברו בבירה גדולה משתמש בזיזים ובחלונות ובחורים שבכותלים בגובה ארבע אמות בכותל ואם נהגו בעלי בתים להשתמש בעובי הכותל גם השוכרים משתמשים ובתרבץ דאפדני וברחבה שאחורי הבתים ולענין היזק ראיה יש היזק ראיה בגנים הראוים להשתמש בהם כל זמן שאינם סמוכים זה לזה שיש ביניהם דרך רשות הרבים או אפילו דרך רשות היחיד אבל כשהם סמוכים אין בהם משום היזק ראיה לפי שאין תשמישו תדיר וכשעולה להשתמש ורואה את חברו בגג מונע מלהשתמש שם בדברי צניעות וגגין הסמוכים אף על פי שהאחד גבוה מחברו אין בו משום היזק ראיה כי מתוך שהוא סמוך לו רואה את חברו ואף על פי שגבוה ממנו נוהג בהצנע מפניו כמו שאמרו היתה חצרו למעלה מגגו אין זקוק לו וכמו שהקלו בגגין הסמוכין לפי שאין תשמיש הגגין תדיר כתשמיש חצר כן הקלו בהם לענין עשיית המחיצה שזה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה וכו' זה שלא כנגד זה ומעדיף ואף על פי שיכול לעמוד בראש גגו במקום הפרוץ ולראות בגג חברו אף על פי שהעדיף במחיצה יותר מחצי הגג לא החמירו לסתום עד שלא יוכל שום אחד מהם להציץ לפי שתשמיש גגין אינו תדיר ולא החמירו בדבר יותר שאין היזק ראיה קרוב אחר שעשה כל אחד מעקה לחצי גגו ומעדיף אבל בבית וחצר כל זמן שיוכל להציץ יש שם משום היזק ראיה אף על פי שאין החלון מכוון כלל כנגד חלון חברו וכל זמן שיוכל לראות בבית חברו משם יש היזק ראיה כמו שאמרו החלונות מלמעלה ומלמטה ארבע אמות. ותדע שכן הוא שם כי הקשו בפרק לא יחפור על ששנינו החלונות מלמעלה ארבע אמות והלא מציץ הוא והעמידו במרדד את כתלו הנה למדנו כי אף על פי שאין הדבר נוח לו לראות דרך חלון חברו מראש הכותל שהוא למעלה מארבע אמות לחלון יש שם משום היזק ראיה כיון שיכול להוציא ראשו מכאן. ופעמים יש היזק ראיה למעלה מארבע אמות כגון שחצרו רחב הרבה וחצר חברו למעלה ממנו שיכול להסתכל מרחוק אף על פי שגבוה ארבע אמות. ובמקום השוה כשמפסיק כותל גבוה ארבע אמות בינו ובין חברו אף על פי לחצרו רחב הרבה אינו יכול לראות לרשות חברו. ואין שיעור להיזק ראיה אף על פי שרחוק זה מחלון הרבה אלא עד שיציל עיניו. ושני גגין בשני צדי רשות הרבים אף על פי שיכולים בבי רשות הרבים להסתכל ולראות את העומדים בגג זה עושה כל אחד מעקה לחצי גגו ומעדיף ואין אחד מהם יכול לומר מה לך על היזק ראיה שלי כיון שצריך אתה להשתמש בצניעות מפני כל עוברי דרך וכו' אבל אם הגג שפל ובני רשות הרבים רואים אותו כמו העומד בגג אין שם משום היזק ראיה כמו ששנינו אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח. ובגגין הסמוכים אף על פי שאין שם היזק ראיה עושה מסיפס גבוה עשרה טפחים. וגג הסמוך לחצר חברו בעל הגג זקוק לבעל החצר ארבע אמות משום היזק ראיה ובעל החצר אין זקוק לבעל הגג שאין בגג הסמוך לרשות חברו משום היזק ראיה אבל בעל החצר זקוק לסייע עמי בבנין ארבע אמות כדי חצי דמי מחיצה עשרה של הוצא ודפנא לפי שבחיוב מחיצה עשרה שניהם שוין כדי שיהא העובר לרשות חברו נתפס כגנב. ושתי חצרות זו למעלה מזו מקציעין מעפר החצר העליונה עד שמגיע ליסוד ובונים שניהם העליון מסייע מלמטה עם התחתון ובונה שאם אין יסוד אין בנין וכשיסתלק היזק ראיתו של תחתון בונה העליון כדי שיסלק היזק ראיתו ושנים שדרים אחד בבית ואחד בעליה ונתכסה התחתונה בתוך הקרקע עד שאין התחתון יכול לדור למטה ורצה התחתון לבנות הבית והעליה אף על פי שרוצה לשכור בית שידור בו בעל העליה עד שיבנה הבית והעליה אין העליון חייב לטרוח לטלטל כליו אלא יחפור התחתון בתוך ביתו וידור שם אבל אם תשפל התקרה עד שירדה קרוב לקרקע הבית בתוך עשרה כיון שלא נשתייר שם שיעור דירה לתחתון סותרים ובונים שאין לו לעליון שעבוד בתוך עשרה לקרקע של תחתון וזה בונה את הבית בתחלתו וזה בונה העליה כי הבית משועבד הוא לעליה. ואם התנה מתחלה שאם תשפיל החומה תחתיה יבנו את הבית והעליה כל זמן שתשפל החומה עד שלא יהא הבית ראוי לדירה הגונה אצל בני אדם בונים שניהם את הבית ואת העליה. והאחין שחלקו אין להם דרך זה על זה ולא סולמות אפילו להשתמש בו דרך עראי להטיח גגות ולא דין חלונות שיכול חברו לבנות כנגדן אפילו שמאפיל על אחיו ואף על פי שנפתחו ברשות דהאב פתחן אמרינן על דעת כן חלקו שלא יהא לאחד מהם שעבוד על חברו. והאחין שחלקו זה נטל אספלידא וזה נטל תרביצא ועלו אותם בדמים ששמו שיווי בכמה יתירה דמי האספלידא על התרביצא שהיא חורבה ונתנו כשיעור העילוי לבעל התרביצא בקרקע או במעות יכול בעל התרביצא לבנות כנגד פתח האספלידא אף על פי שמאפיל עליו אבל אם עלו בסתם דמי האספלידא על התרביצא ולא פירשו שהעלוי מחמת הבנין יש בכלל העלוי שבעל התרביצא יניח אויר כנגד פתח האספלידא ארבע אמות שלא יבנה כנגדו וזו היא ששנו בברייתא האחין שחלקו האחד נטל כרם ואחד נטל שדה לבן וכו' וכגון שעלו בסתם כמה יתרים דמי הכרם על שדה הלבן. עד כאן מעליות ה"ר יונה ז"ל.
אימור ציורי צייריה. כלומר זה השובר מזוייף הוא ומשמע שאביהם בחייו הוציא את השטר חוב על הלוה והיה תובעו בכל יום שיפרענו לו והלוה לא הוציא זה השובר באותו עת וכשמוציאו עתה לאחר מיתתו שמע מינה ציוריה צייריה דאי לא תבעו המלוה ללוה בחייו אמאי אמרינן אימור ציורי צייריה הא ודאי מי שיש בידו שובר אינו מוציאו אלא בעת שמוציאין עליו שטר חוב. ותו קיימא לן נמי אין נזקקין לנכסי יתומים לבד מנמצאת שדה שאינו שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזיקים ונזקקים והכא היכי מחזיקים סהדי בשקרא. ואית דבעי מימר דכי אמרינן אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזיקים הני מילי בעדות על פה שמעידים העדים בפנינו דהא לא נחשדו ישראל על כך אבל בשובר דחתימי עליו סהדי איכא למימר דלא אסהידו סהדי אלא איהו צייר. אלא דאיכא לעיוני הא דאמרינן גבי נזקקין אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן בעדות על פה היכי מקבלין עדות שלא בפני בעל דין דהא יתומים קטנים כשלא בפני בעל דין. ואיכא מאן דאמר דמיירי שהעידו בחיי אביהם ולא הספיקו לגמור את הדין ולהוציא השדה מיד אביהם. כן כתב ה"ר יהונתן.
ובשיטה לא נודעה למי כתוב וזה לשונו ולי נראה דודאי זה השובר מקוים לפנינו אחר מיתת האב מדקאמר לא מיקרע קרעיה לשטרא מיהו אחר מיתת האב הוא שהוציאו לקיים בדמויי או בטביעות עינא אבל אם העדים עצמם לפנינו ומעידים על חתימתם בכי הא ודאי אחזוקי סהרי בשקרי לא מחזקינן. עד כאן לשונו.
לא קשיא הא מגואי הא מבראי. מאבראי גריעותא שאין העני המחזר על הפתחים יכול להגיע עד פתח הבית ולא ישמע קולו אבל מגואי מעליותא היא ואי איתא אפילו מאבראי פעמים שהוא למעליותא בדלית ליה דלת ואפילו בדאית ליה דלת פעמים שהוא למעליותא בדלית ליה פתחא ואפילו אית ליה פתחא פעמים שאף הוא למעליותא וכדאית ליה פתחא מאבראי שיכול העני לפותחו בלא רשות. הרשב"א ז"ל
וראב"ד ז"ל פירש נראה לי כי מגואי לאו דרך חסידות הוא כי העני נמנע מליכנס בו מפני שנראה עליו כבית מפני שהוא לפנים מן השער הגדול אבל כשהוא מאבראי יודע שהוא בית שער ודרך לחצר ואינו נמנע מליכנס בו ובעל הבית רואהו ומקבלו ומאבראי נמי דוקא כשאין לו דלת או שיש לו דלת ואין לו פותתת או שיש לו פותחת והפותחת מבחוץ שיכול לפתוח כל מי שירצה אז אין העני נמנע מלכנס בה. עד כאן.
לפי שבת ממון. שבח ממון שאמרו שבח ממון המטלטל קאמר שאין אלו באים אלא לשלול שלל ואינם נוטלים קרקעות ומכל מקום הכל לפי מה שהוא ענין שאם באו גייסות שבשעת המלחמה ללכוד את העיר להרסה או לשרפה גובין לפי הכל. הרשב"א ז"ל. ועיין במגיד משנה פרק ו' מהלכות שכנים.
לפי קירוב בתים הם גובים או דילמא וכו'. ופשט ליה לפי קירוב בתים הם גובים ונראה לי אף לפי קירוב בתים קאמר שאם יש לפנימיים שבח ממון יותר מן החיצוניים שיתנו בשוה ויעלה הקירוב כבגד שבח הממון. הראב"ד.
בד"ה ולא סולמות כו' ונראה לר"י כגון שלקח זה בית וזה עלייה וחצר כו' עכ"ל לא הוי צריך לפרש וזה עלייה וחצר אלא שהחצר של שניהם כן מצאתי במ"י:
בד"ה לפי קירוב בתים כו' פי' ר"ת ונותנים כו' עכ"ל מה שהכריחו לפרש כן עי' ברא"ש בשם ר"י הלוי:
ואלעזר בני קבע בה מסמורות כו'. עש"ה דברי חכמים כדרבונות וכמסמורות נטועים וגו' וק"ל:
ומה חול שמועט כו'. דימה הצרות מרשעים בעוה"ז למים כמ"ש בקום עלינו אדם וגו' אזי המים שטפונו וגו' וכמו שהחול מגין משטיפת הים כמ"ש כן מעשיהם של צדיקים מגינים מהרשעים ודבר זה יבואר לקמן פרק הספינה וק"ל:
מ"ט לא תימא להו מהכא אני חומה כו'. דלפי דרש זה יש ללמוד לפוטרם בין באו על עסקי ממון בין באו על עסקי נפשות שאמר אני חומה זו תורה שהת"ח עיקר חפציו היא התורה ואין לחוש בה מפני גזלנים ולסטים כמו שיש לחוש בשאר נכסים כדאמרינן בפסוק כי טוב סחרה וגו' ואם על עסקי נפשות באו אמר ושדי כמגדלות אלו ת"ח כי שם ה' מגדול עוז ושדי ע"ש שם שד"י הוא מגדול עוז סביב להם ע"ד דאמרינן בהתכלת חביבין ישראל שסבבן הקב"ה במצות תפילין בראשיהן ואומר חונה מלאך ה' סביב וגו' ע"ש:
גמרא דאם איתא דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון וכו' ועיין באשר"י דכתב בשם ה"ר יוסף הלוי לא תימא דוקא היכא דמטא זימנא דההוא שטרא בחיי אבוהון וכו' אלא אפילו בתר דמית אבוהון מטא זימנא דשטרא כיון דמידע הוה ידע דאיכא עליה האי שטרא אכתי איכא למימר אם איתא דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון ולאזמוניה לבי דינא לכפויי למקרע לההוא שטרא עכ"ל:
תוס' ד"ה מר ינוקא הוא הגדול וכו'. ר"ל דאל"כ אלא דנקרא ינוקא משום שהוא היה הקטן ומר קשישא הוא הזקן והגדול א"כ היה לו להקדים את מר קשישא כיון שהוא היה הגדול:
ד"ה אין להם דרך וכו' לא דמי דהכא כולם מוכרים וכו'. כלל הדבר דבשלמא כשאחד הוא הלוקח כגון שבעל החצר מכר בית ללוקח ושייר לעצמו החצר אמרינן דמוכר בעין יפה מוכר בכל הדברים הצריכים לבית ולכך יש לו לבעל חבית חלונות ודרך בחצר אבל הכא גם בעל הבית הוא מוכר שמכר החצר לאחיו וע"כ כל אחר מכר בעין יפה ואם יש לו לבעל חבית דרך או חלונות בחצר א"כ שייר לו בחצר ולא מכר לאחיו כל החצר לכך צריך לומר ע"כ דכל אחד מכר בעין יפה ולא שייר לעצמו כלום בחלק חברו ואין לבעל הבית שום זכות בחצר וכן בעל החצר אין לו שום זכות בבית אפי' לסמוך סולם עליו לעלות לעלייתו כדבסמוך בדבור שאחר זה וק"ל:
ד"ה לפי שבח ממון הן גובים וכו' ואע"ג דאמרינן פרק בן סורר ומורה דהבא במחתרת וכו' משום חזקה דאין אדם מעמיד וכו'. ר"ל ומתחלה בא הגנב להרוג את בעל הבית אם יעמוד כנגדו ורודף הוא ולכך אם משכים הבע"ה עצמו והורג את הגנב אין לו דמים ופטור וא"כ גימא ג"כ הכא דהגייס הבא לשלול ולגזול הוי כאילו בא על עסקי נפשות משום דחזקה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויעמדו נגד הגייס ולא יניחו לקחת ממונם ואז הגייס יהרגום וא"כ יגבו לפי הנפשות אפ"ה אין מחשבים אלא לפי ממון משום דא"ל אידך לא תעמוד נגד הגייס ותניח לו לקחת ולא יהרגך וק"ל:
ד"ה לפי קירוב בתים הן גובין פי' ר"ת וכו' אבל עשירים רחוקים נותנים יותר מעניים קרובים וכו'. משום דלא מסתבר לומר דלפי קירוב בתים קאמר ולא לפי שבח ממון דאם בית העני קרוב ובית העשיר רחוק וכי יעלה על הדעת שיתן העני יותר בשביל שהוא קרוב לחומה כי אפי' אם יבא הגייס עליו לא ימצא בביתו מאומה. (ועיין באשר"י ותמצא מבואר יותר):
גמ' קבועות הן ורב אמר יש להן כו' כצ"ל:
שם ת"ר כופין כו' נמחק וצ"ל תני רשב"ג אומר לא כל העיירות כו' כצ"ל:
רש"י בד"ה נהרדעי כו' ליה הא דאידור בה כו' חילקנו אזול כו' מנהרדעי כצ"ל והס"ד והד"א:
גמרא ורבא אמר יש להן. צ"ל ורב וכדמוכח לקמן (ס"ה):
רש"י ד"ה האחין. והי' אביו רגיל ליכנס כו'. כצ"ל ומה שבינתיים למחוק וכן ליתא ברש"י שברי"ף:
גמ' מ"ט ל"ת ליה מהא אני חומה כו'. נראה דנ"מ דמהאי קרא משמע דתורה לחודא שומרת כחומה ואע"פ שאינו מפורסם במע"ט רק שלא יזלזל במצות כו' כדמשמע בשו"ע יו"ד סי' רמ"ג ס"ג משא"כ בקרא דר"ל משמע דבעינן מע"ט. וק"ק מדוע לא הביאו קרא דובשכבך תשמור עליך וע' בפ' שנו חכמים מ"ט:
תד"ה ואב"א. ק"ק דלא הוי כשאר שנויי כו'. תמוה הא לא יכול למימר כאן הצד דלא מעלי וכמש"כ לעיל. ועמש"כ בברכות (נ"א) בס"ד:
תוס' ד״ה מר כו' נ״ב ואפשר היניק חכים טפי הוה משו״ה אקדמיה כענין משה ואהרן וזולת [וא"ש פרש״י דכתובות]:
שם ד״ה אין. ואע"ג דאמרינן המוכר כו'. נ״ב נראה דהיינו מתניתין דבור ודות פלוגתא דר"ע ורבנן:
שם ד״ה לפי. ונותנין עניים כו'. נ״ב אי אפשר לומר עניים ממש כי מי יחייב את העניים לתת שום דבר לסייע בהוצאת שמירת העיר הלא מצווים לתת להם די מחסורם. ואיך יעלה עה״ד לקחת ממון ממי שאין לו כל מאומה. אלא ר״ל בינונים דלגבי עשירים עניים נינהו. אמנם י"ל הב״ע בבתים של עניים. ואע"ג דלית להו ממונא גובין מהם לפי ערך הבתים בתי אחוזתם ונחלתם וימכרום או ילוו עליהם לפרוע מה שעליהם לשאת במשא ההוצאה בשמירת בתיהם שלא יחריבום הגייסות כשלא ימצאו בהם [ממון] מיהו העניים גדולים דלית להו [בתים] ודרים בבתים שכורים פשיטא לא קמיירי: % דף ח
בָּנָה בֵּית שַׁעַר וְלָא אִשְׁתָּעִי בַּהֲדֵיהּ. הנה בזה יובן בס"ד רמז הכתוב אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר (משלי כב, כב) שתעשה בֵּית שַׁעַר כדי שלא ישמע קולו.
ונראה לי דנענש מדה כנגד מדה הוא עשה בֵּית שַׁעַר ועל ידי כך לא היה נשמע קול העני לכן גם הוא לא ישמע קול אליהו זכור לטוב דמשתעי בהדיה.
ונראה לי לכך נתקנא אליהו זכור לטוב בדבר זה, כי תיקון הצדקה הוא במלכות ופרשתי דלכן נקראת נדבה כי המלכות היא סוד שם ב"ן אשר פשוטו ד' אותיות ומלואו ה' [יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה] אותיות וזהו נְדָבָה אותיות ב"ן ד' ה' וידוע כי אליהו זכור לטוב הוא במלכות ולכן אֵלִיָּהוּ [52] עולה שמו מספר ב"ן ולכן נתקנא על הדבר הזה שהוא צדקה ונדבה.
"אֲנִי חוֹמָה", זוֹ תּוֹרָה (שיר השירים ח, י). נראה לי בס"ד התורה נקנית בארבעים ושמונה מעלות כמו שאמרו בבריתא דאבות (משנה אבות ו, ו) ותורה שבכתב חמשה ספרים ותורה שבעל פה ששה סדרים הרי כאן אותיות חוֹמָה שהם מ"ח ו' ה'.
'וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת' אלו תלמידי חכמים כי הגופים של בני אדם קרויים בתים כמו שנאמר בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת (קהלת יב, ג) ואלו גופים של עמא דארעא אך תלמידי חכמים שהם גבוהים ועליונים על עמא דארעא קראם בשם מִגְדָּל שהוא גבוה ועליון על הַבַּיִת.
לא דרך זע"ז מ"ש תוס' ד"ה אין להם דרך וכו' לא דמי להכא כולם מוכרי' וכו' וכ"כ כל הראשוני' וגם מהר"ם לובלין ז"ל תלה לי' כיפי והסבירו בסברא. אודה ולא אבוש כי אין מקום בראשי להניח בו סברא זו ולא ידעת מה אידון מ"ט לא נימא לבעל השדה החיצון בעין יפה מכרתי חלקך שבפנימי לבעל הפנימי והנחת לו דרך בהחיצון כאלו מכרתי לאיש אחר לולי שאומר כיון דמ"ד אחין שחלקו לקוחו' הן ס"ל אין ברירה ואין שום מקום מבורר שנוכל לומר זה מקום דריסת רגלו של זה וקודם חלוקה כשהי' דורסי' ברגל מחיצון לפנימו הי' כל דריסה ודריסה פלגא לזה ופלגא לזה. וע"כ השתא שחלקו ופנימי מכר חלקו שבחיצון בעין יפה והניח לו חצי דריסתו שהי' לו בהחיצון אי נמי נימא גם החיצון מכר חלקו בפנימו להפנימו בעין יפה עם חצי דריסתו שבחיצון מ"מ אין יכול לעבוד דכל פסיעה ופסיעה חציו אינו שלו ולא יכול לעבור דרך שם בשום אופן ועיין היטב לשון פי' הר"ן בנדרי' ר"פ השותפי' תבין דברינו על בורין:
ומדלא אפקי' ש"מ דיזפי' זייפי' עיין רא"ש ס"ל כהרי"א ן' מיגא"ש וצ"ע ממ"ש בתשו' הרא"ש ופסקו בש"ע ח"מ סי' ס"א סעי"ט וצריך לחלק בין שטר לשובר. אמנם למ"ש ש"ך סי' ק"ח דהרי"א ן' מיגא"ש לא מיירי אלא בתוך זמנו אבל אחר זמנו מודה לרשב"א דלא אתרע במה שלא הראה שובר בחייו אי לא שהעמידו בחייו בדין א"כ לק"מ מהך דסי' ס"א הקצרתי וק"ל:
פותחת תוס' מפורשי מסגרת (שלאס) כלי מפתח ע"כ ס"ל דלא מעלי אמנם רש"י מפורש פותחת של עץ שהמפתח מחובר בו תמיד ויכול לפותחו ומעלי' הוא ולית לי' פותחת שסגור בלי מפתח מחובר בו. ובמ"ש תוס' ק' קצת דלא הוי כשאר שינוי עיין כה"ג ב"מ כ"ה ע"א הא בכיבא הא בכיתנא. ועיין שיטה מקובצת שם:
לפי שבח ממון הן גובי' ערא"ש דממון היינו המיטלטול ואי איכא חשש שריפו' ישלמו גם מהבתים וכל מה שגוזרי' המלכות על הנפשו' כל כוונתם לממון ע"ש ובזה נלע"ד אי גזר גירושין ר"ל צריך לשלם מהקרקעו' יותר מממון המטלטל והדבר מובן:
ואלעזר בני קבע בי' מסמורת פי' שיקבעו למנהג קבוע ברצון בני המדינה ועי"ז יהי' הדין ברור יותר כדקיי"ל בב"ק ק"ט בשיירא שלא ישנו ממנהג החמרים אפי' שלא מן הדין מכ"ש הכא שהי' נראה לר' יוחנן הדין כן מסברא וכדי שאם יבוא למעשה לא יהי' צריך לסמוך על סברתו למעשה ע"כ אמר שיקבע בה מסמורות עפ"י המנהג ג"כ ועיין לקמן ק"ל ע"ב א"ל ר' אסי לר' יוחנן וכו' וק"ל:
מ"ט לא תימא להו מהא אני חומה וכו' נראה משום דאקרא דר"ל יש לפקפק נהי דת"ח משומרי' ע"י חול מ"מ לא יהא אלא יחיד שהשגיב עצמו וביתו בחומה נשגבה וכי מפני זה יפריש עצמו מן הציבור לבנות חומה עמהם עיין תשו' צמח צדק סי' י"ח וצ"ל ת"ח שאני שהוא כמגדל וצופה עליו ומזהיר לעם שיהי' נזהרים וכמ"ש יחזקאל צופה נתתיך והעמי הארץ שאינם נזהרים ונענשי' יחושו לעצמן ע"כ הוצרך לאתויי מקרא ושדי כמגדלות שנמשל ת"ח למגדול אבל אי הי' רק נמשל לחול וחומה לא הי' נפטרי'. והרמז מגדיל ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו ר"ת מי"ם חו"ל. ונראה ריש לקיש הוה ס"ל בקרא דמחול ירבון נמי סגי דכתי' בסיפא אם תקטול אלוה רשע ואנשי דמים יסורו ממנו פי' אם יתבטלו עמי הארץ היינו אם תקטול רשע ואז אנשי דמים ידי עשיו יסורו ממנו כי אין פורענו' באה לעולם אלא בשביל ע"ה כעובדא דדמי כלילא לקמן. מיהו ר' יוחנן לטעמי' שלהי כתובות דלא ניחא לי' למקרא רשעי' ולומר עליהם אם תקטול אלוה רשע דאמר התם מצאתי להם תקנה עיי"ש:
רבנן לא צריכי נטירותא דכתיב אספרם מחול ירבון וכו'. אפשר לפרש בכתוב במה שפירשו הראשונים במאז"ל כתיב והיה מספר בני ישראל וכתיב אשר לא ימד ל"ק כאן בזמן דעושים רצונו של מקום וכו' דיש לחקור הגע עצמך דכל ישראל הרהרו תשובה בלבם דנעשו צדיקים גמורים כמ"ש רשע שאמר הרי את מקודשת ע"מ שאני צדיק גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו וא"כ איך ברגע אחד יוסיפו כל כך שאין להם מספר. ופירשו דכשהם צדיקים כל אחד חשוב ככמה וכמה בני אדם באיכות ואין להם מספר עכ"ד ואפשר שזהו כונת הפסוק ולי מה יקרו רעיך אל כביכול שהם הצדיקים יקרו מאד וזהו מה יקרו ע"ד מה רב טובך מה עצמו ראשיהם קרן שלהם בתורה ומצות כמו שפירש הרי"ף וכיון שכן אספרם הגם שאני סופרם ולמראה עינים נראה דיש להם מספר עם כל זה לפי האמת לגבי עליונותם המופלא באיכות מחול ירבון מאחרי שבת ישראל בחשבו"ן וחש"ב עם קונה"ו בצו"ר יחשבו"ן כל אחד ככמה וכמה בני אדם וכההיא דאמרינן יאיר בן מנשה שקול כרובא של סנהדרין וכיוצא וכדכתיב אשר לא ימד ולא יספר כשעושים רצונו של מקום:
נהרדעי לטעמייהו. רב חמא דמן נהרדעא הוא דלא ס''ל הא דאידור בה כדדרו אבהתי ולשם כך חילקנו אזיל לטעמייהו דנהרדעי דאמר שמואל דהוא מנהרדעא: האחין שחלקו. ונטל זה שדה לצפון וזה לדרום והיה אביו רגיל להיות לו ליכנס דרך זו לתוך זו אין יכול לומר דרך לי עליך: ולא חלונות. לערער על סתימת אורו: ולא סולמות. אם נטל זה בית וחצר וזה נטל עלייה אין לו לקבוע סולם בחצירו של זה לעלות לעלייתו: ולא אמת המים. להביאה מן הנהר דרך שדהו של זה לתוך שלו: תברא. שובר שהוא פרוע לאביהם: ומרעי ליה. לשובר שהן עדי שקר: מתני' כופין אותו. את בן החצר שאינו רוצה לסייע את בני החצר לבנות להן בית שער להיות שומר הפתח יושב שם בצל ומרחיק את בני רשות הרבים מלהציץ בחצר: ודלת. לשער החצר לנועלו: לא כל החצרות ראויות לבית שער. בגמ' מפרש איזו היא הראויה: ויהא כאנשי העיר. לשאת עמהם בעול: גמ' ולא אישתעי בהדיה. לפי שמפסיק בעניים הצועקין ואין קולם נשמע: מגואי. לחצר גריעותא הוא לפי שדלת החצר נעול והעני צועק ובית שער שבפנים מפסיק הקול: מבראי. אינו מפסיק בפניו שהרי נכנס לתוכו וכשאין לו דלת עסקינן: פותחת דידיה מאבראי. העני פותחה ונכנס פותחת שירוד''ר בלע''ז והוא של עץ ותמיד המפתח לתוכו: שאינה סמוכה. שמשוכה להלן מרשות הרבים: כשהם גובים. לחומת העיר: קבע בה מסמרות. הזהר לדון כן ולא תזוז ממנה: קירוב בתים. בית הקרוב לחומה צריך לחומת העיר יותר מן הרחוק: רמא דשורא אדרבנן. הטיל יציאת חומת העיר על החכמים כמו על שאר בני אדם: חול. שהוא מועט ממעשיהם של צדיקים: מגין על הים. והוא לו לחומה כדכתיב אשר שמתי חול גבול לים (ירמיה ח):
מר ינוקא. הוא הגדול ועל שם שנולד בינקותו של רב חסדא קרי ליה מר ינוקא ומר קשישא הוא הצעיר ונולד בקשישותו של רב חסדא (ועיין רש''י כתובות פט: ד''ה מר.): נהרדעי לטעמייהו. רב חמא נהרדעי הוא כדאמרינן בפרק קמא דסנהדרין (דף יז:) [אמוראי] דנהרדעי רב חמא ושמואל נמי נהרדעי הוא כדאמר שמואל (ברכות דף נח:) נהירין לי שבילי דרקיע כשבילי דנהרדעי: אין להם דרך זה על זה. טעמא משום דפסיק שמואל בפרק המוכר את הבית (לקמן דף סד.) כר''ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר ולפיכך אין להם דרך זה על זה שלא שייר לעצמו כלום כל אחד חלק בחלק חבירו והוה לו כמוכר ואף על גב דאמרינן המוכר בית ושייר חצר מכר לו עם הדרך למ''ד מוכר בעין יפה מוכר לא דמי דהכא כולם מוכרין וכל אחד מכר ולא שייר לעצמו כלום בחלק חבירו וה''ל כמוכר חצר ושייר בית דצריך ליקח לו דרך מבעל החצר: ולא סולמות זה על זה. פי' בקונט' אם נטל זה בית וחצר וזה נטל עלייה אין לקבוע סולם בחצירו של זה לעלות לעלייתו וקשה לר''י דהיינו ולא דרך זה על זה ונראה לר''י כגון שלקח זה בית וזה עלייה וחצר אין לו לסמוך הסולם בכותל של זה ולעלות בעלייתו: ואי בעית אימא הא והא מבראי. ולא גרסינן הא והא מגוואי דמגוואי אין שייך לחלק בין אית ליה דלת ללית ליה ובין אית ליה פותחת ללית ליה דבכל ענין הוא רע כיון שאין יכול לבא אלא עד פתח החצר ואין לפרש הא דאית ליה דלת כו' אחצר קאי דהא במתני' בהדיא קתני כופין אותו לבנות דלת לחצר ולמאי דגרסי' מבראי קצת קשה דלא הוי כשאר שינויי דנקט צד דלא מעלי הא והא דאית ליה דלת והא והא דאית ליה פותחת והכא נקיט ההוא דמעלי: לפי שבח ממון הן גובין. כיון דאין סכנת נפשות לא אזלינן אלא בתר ממון והכי נמי אמר בהגוזל בתרא (ב''ק דף קטז:) שיירא ההולכת במדבר ועמד עליה גייס מחשבין לפי ממון דליכא סכנת נפשות כיון דאין הגייס בא רק בשביל ממון ואף על גב דאמר בפ' בן סורר (סנהדרין דף עב.) דהבא במחתרת נידון על שם סופו ומפרש רבא טעמא בגמ' משום חזקה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו כו' ואפי' הכי אין מחשבין אלא לפי ממון כיון דהגייס ברצונו אינו בא על הנפשות דאם לא יעמדו נגדם לא יזיק לגופם הילכך לא חשיב סכנת נפשות לפיכך אם יעמדו עליהם לסטים ונתפשרו עמהם גובין לפי ממון אבל היכי דטעו במדבר אמר התם דמחשבינן אף לפי הנפשות משום כיון דטעו איכא סכנת נפשות: לפי קירוב בתים הן גובין. פירש . ר''ת ונותנין עניים קרובים יותר מרחוקים וכן עשירים קרובים יותר מעשירים רחוקים אבל עשירים רחוקים נותנין יותר מעניים קרובים דלפי שבח ממון נמי הן גובין: אילימא לצדיקים כו'. דבהכי מיירי קרא דלעיל מיניה כתיב ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם וכתיב בתריה אספרם מחול ירבון:
225ימים לסיום הש״ס