בבא בתרא ח ע"א

אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְרֵישׁ לָקִישׁ סָבַר לַהּ כִּדְדָרֵשׁ רָבָא אֲנִי חוֹמָה זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אֵלּוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת
רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא רְמָא כְּרָגָא אַרַבָּנַן אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק עֲבַרְתְּ אַדְּאוֹרָיְיתָא וְאַדִּנְבִיאֵי וְאַדִּכְתוּבֵי
אַדְּאוֹרָיְיתָא דִּכְתִיב אַף חֹבֵב עַמִּים כׇּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה מְחַבֵּב עַמִּים כׇּל קְדוֹשָׁיו יִהְיוּ בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ תָּנֵי רַב יוֹסֵף אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּכַתְּתִים רַגְלֵיהֶם מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמוֹד תּוֹרָה יִשָּׂא מִדַּבְּרוֹתֶיךָ לִישָּׂא וְלִיתֵּן בְּדִבּוּרוֹתָיו שֶׁל מָקוֹם
אַדִּנְבִיאֵי דִּכְתִיב גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם וַיָּחֵלּוּ מְּעָט מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ וְשָׂרִים אָמַר עוּלָּא פָּסוּק זֶה בִּלְשׁוֹן אֲרָמִית נֶאֱמַר אִי תָּנוּ כּוּלְּהוּ עַתָּה אֲקַבְּצֵם וְאִם מְעַט מֵהֶם יָחֵלּוּ מִמַּשָּׂא מֶלֶךְ וְשָׂרִים
אַדִּכְתוּבֵי דִּכְתִיב מִנְדָּה בְלוֹ וַהֲלָךְ לָא שַׁלִּיט לְמִרְמֵא עֲלֵיהֹם וְאָמַר רַב יְהוּדָה מִנְדָּה זוֹ מְנָת הַמֶּלֶךְ בְּלוֹ זוֹ כְּסַף גֻּולְגָּלְתָּא וַהֲלָךְ זוֹ אַרְנוֹנָא
רַב פָּפָּא רְמָא כַּרְיָא חַדְתָּא אַיַּתְמֵי אֲמַר לֵיהּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי לְרַב פָּפָּא וְדִילְמָא לָא מִידְּוִיל אֲמַר לֵיהּ מִישְׁקָל שָׁקֵילְנָא מִנַּיְיהוּ אִי מִידְּוִיל מִידְּוִיל וְאִי לָא מַהְדַּרְנָא לַהּ נִיהֲלַיְיהוּ
אָמַר רַב יְהוּדָה הַכֹּל לַאֲגַלֵּי גָפָא אֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי אֲבָל רַבָּנַן לָא צְרִיכִי נְטִירוּתָא הַכֹּל לְכַרְיָא פַּתְיָא אֲפִילּוּ מֵרַבָּנַן וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא נָפְקִי בְּכָלוֹזָא אֲבָל נָפְקִי בְּכָלוֹזָא רַבָּנַן לָאו בְּנֵי מִיפָּק בְּכָלוֹזָא נִינְהוּ
רַבִּי פָּתַח אוֹצָרוֹת בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת אָמַר יִכָּנְסוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא בַּעֲלֵי מִשְׁנָה בַּעֲלֵי תַלְמוּד בַּעֲלֵי הֲלָכָה בַּעֲלֵי הַגָּדָה אֲבָל עַמֵּי הָאָרֶץ אַל יִכָּנְסוּ דָּחַק רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן עַמְרָם וְנִכְנַס אָמַר לוֹ רַבִּי פַּרְנְסֵנִי אָמַר לוֹ בְּנִי קָרִיתָ אָמַר לוֹ לָאו שָׁנִיתָ אָמַר לוֹ לָאו אִם כֵּן בַּמָּה אֲפַרְנְסֶךָ [אָמַר לוֹ] פַּרְנְסֵנִי כְּכֶלֶב וּכְעוֹרֵב פַּרְנְסֵיהּ
בָּתַר דִּנְפַק יְתֵיב רַבִּי וְקָא מִצְטַעַר וְאָמַר אוֹי לִי שֶׁנָּתַתִּי פִּתִּי לְעַם הָאָרֶץ אָמַר לְפָנָיו רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי שֶׁמָּא יוֹנָתָן בֶּן עַמְרָם תַּלְמִידְךָ הוּא שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לֵיהָנוֹת מִכְּבוֹד תּוֹרָה מִיָּמָיו בָּדְקוּ וְאַשְׁכַּח אָמַר רַבִּי יִכָּנְסוּ הַכֹּל
רַבִּי לְטַעְמֵיהּ דַּאֲמַר רַבִּי אֵין פּוּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַמֵּי הָאָרֶץ כְּהַהוּא דְּמֵי כְלִילָא דִּשְׁדוֹ אַטְּבֶרְיָא אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי וַאֲמַרוּ לֵיהּ לִיתְּבוּ רַבָּנַן בַּהֲדַן אֲמַר לְהוּ לָא אֲמַרוּ לֵיהּ עָרְ(ו)קִינַן [אֲמַר לְהוּ] עֲרוֹקוּ עֲרַקוּ פַּלְגֵיהוֹן דַּלְיוּהּ פַּלְגָא
אֲתוֹ הָנְהוּ פַּלְגָא קַמֵּי דְּרַבִּי אֲמַרוּ לֵיהּ לִיתְּבוּ רַבָּנַן בַּהֲדַן אֲמַר לְהוּ לָא עָרְ(ו)קִינַן עֲרוּקוּ עֲרַקוּ כּוּלְּהוּ פָּשׁ הַהוּא כּוֹבֵס שַׁדְיוּהּ אַכּוֹבֵס עֲרַק כּוֹבֵס פְּקַע כְּלִילָא אָמַר רַבִּי רְאִיתֶם שֶׁאֵין פּוּרְעָנוּת בָּא לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַמֵּי הָאָרֶץ
וְכַמָּה יְהֵא בָּעִיר וִיהֵא כְּאַנְשֵׁי הָעִיר וְכוּ' וּרְמִינְהִי הַחַמֶּרֶת וְהַגַּמֶּלֶת הָעוֹבֶרֶת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְלָנָה בְּתוֹכָהּ וְהוּדְּחָה עִמָּהֶן הֵן בִּסְקִילָה וּמָמוֹנָן פָּלֵט
וְאִם נִשְׁתַּהוּ שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם הֵן בְּסַיִיף וּמָמוֹנָן אָבֵד
אָמַר רָבָא לָא קַשְׁיָא הָא לִבְנֵי מָתָא הָא לְיָתוֹבֵי מָתָא כִּדְתַנְיָא הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵאַנְשֵׁי הָעִיר כׇּל שֶׁנִּשְׁתַּהָא שָׁם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אָסוּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ פָּחוֹת מִכָּאן מוּתָּר מִיּוֹשְׁבֵי הָעִיר כׇּל שֶׁנִּשְׁתַּהָא שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם אָסוּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ פָּחוֹת מִכָּאן מוּתָּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ
וּלְכֹל מִילֵּי מִי בָּעֵינַן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְהָתַנְיָא שְׁלֹשִׁים יוֹם לְתַמְחוּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים לְקוּפָּהּ שִׁשָּׁה לִכְסוּת תִּשְׁעָה לִקְבוּרָה שְׁנֵים עָשָׂר לְפַסֵּי הָעִיר אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כִּי תְּנַן נָמֵי מַתְנִיתִין שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ לְפַסֵּי הָעִיר תְּנַן
וְאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַכֹּל לְפַסֵּי הָעִיר וַאֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי אֲבָל רַבָּנַן לָא דְּרַבָּנַן לָא צְרִיכִי נְטִירוּתָא אֲמַר רַב פָּפָּא לְשׁוּרָא וּלְפָרָשָׁא(ה) וּלְטֻרְזִינָא אֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי אֲבָל רַבָּנַן לָא צְרִיכִי נְטִירוּתָא כְּלָלָא דְמִילְּתָא כֹּל מִילְּתָא דְּאִית לְהוּ הֲנָאָה מִינֵּיהּ אֲפִילּוּ מִיַּתְמֵי
רַבָּה רְמָא צְדָקָה אַיַּתְמֵי דְּבֵי בַּר מָרִיּוֹן אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי וְהָתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אֵין פּוֹסְקִין צְדָקָה עַל הַיְּתוֹמִים אֲפִילּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִם אֲמַר לֵיהּ אֲנָא לְאַחְשׁוֹבִינְהוּ קָא עָבֵידְנָא
אִיפְרָא הוֹרְמִיז אִימֵּיהּ דְּשַׁבּוּר מַלְכָּא שַׁדַּרָה אַרְנְקָא דְּדִינָרֵי לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף אֲמַרָה לֶיהֱוֵי לְמִצְוָה רַבָּה יָתֵיב רַב יוֹסֵף וְקָא מְעַיֵּין בַּהּ מַאי מִצְוָה רַבָּה אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי מִדְּתָנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אֵין פּוֹסְקִין צְדָקָה עַל הַיְּתוֹמִים אֲפִילּוּ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִם שְׁמַע מִינַּהּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - א

'ושדי כמגדלות' אלו תלמידי חכמים, המניקים אנשים אחרים, כמו היניקה מהשדיים. ^[1] ומפסוק זה נלמד שתלמידי חכמים אינם צריכים חומה.

ותמהה הגמרא: וריש לקיש, מדוע הוא לא למד מפסוק זה שתלמידי חכמים אינם צריכים שמירה!?

ומתרצת הגמרא: ריש לקיש סבר לה פירוש אחר בפסוק, כדדרש רבא:

'אני חומה', זו כנסת ישראל, הגודרים עצמם כחומה מלהטמע בין הגויים.

'ושדי כמגדלות', אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.

רב נחמן בר רב חסדא, רמא כרגא, הטיל מס גולגולת ^[2] גם ארבנן.

אמר ליה רב נחמן בר יצחק: עברת אדאורייתא, ואדנביאי, ואדכתובי. על מה שנאמר בתורה ובנביאים ובכתובים.

ומפרשת הגמרא את הפסוקים שמהם יש ללמוד כי תלמידי חכמים אינם צריכים שמירה.

אדאורייתא, דכתיב בפרשת וזאת הברכה, 'אף חובב עמים כל קדושיו בידך', ומפרשת הגמרא את הפסוק:

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אפילו בשעה שאתה כביכול מחבב מראה חיבה לעמים, ומשליט אותם על עם ישראל, גם אז, כל קדושיו של עם ישראל, אלו התלמידי חכמים, הם יהיו בידך, ואתה תשמרם. ומכאן, שתלמידי חכמים אינם צריכים שמירה! ^[3]

עתה מפרשת הגמרא את המשך הפסוק -

'והם תוכו לרגלך'

תני רב יוסף, אלו תלמידי חכמים שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה ^[4]. ומטרתם היא כמו שמבואר בהמשך הפסוק, 'ישא מדברותיך', לישא וליתן בדבורותיו של מקום ^[5].

ועתה מפרשת הגמרא היכן מבואר בדברי הנביאים שתלמידי חכמים אינם צריכים שמירה.

אדנביאי - דכתיב [הושע ח]: 'גם כי יִתנוּ בגוים, עתה אקבצם, וַיָחֵלוּ מעט מִמַשָא מלך ושרים'. ומפרשת הגמרא את הפסוק -

אמר עולא, פסוק זה בלשון ארמית נאמר, והמילה 'יתנו' הכתובה בפסוק, היא מלשון למידה ^[6], וכך מתפרש הפסוק -

'גם כי יתנו' - אי תנו כולהו, אם כל עם ישראל ילמדו תורה, אזי עתה אקבצם. בקרוב אני אגאל אותם.

ואם רק מעט מהם ילמדו תורה, אותם מעט יָחֵלוּ, יהיו בטלים ^[7] ממשא מעול המיסים שמטילים המלך והשרים.

עתה מפרשת הגמרא היכן מבואר בכתובים שתלמידי חכמים אינם צריכים שמירה.

אדכתובי - דכתיב בעזרא, שדריוש ציוה את מושל עבר הנהר, על הכהנים והלויים והמשוררים והשוערים, וכן על הנתינים שהיו חוטבי העצים ושואבי המים למזבח וכל עובדי בית המקדש ^[8], 'מִנְדָה בְלוֹ וַהַלָך, לָא שַליט למִרמָא עֲלֵיהם'.

ומפרשת הגמרא את הפסוק:

ואמר רב יהודה: 'מִנדָה', זו מנת מס שמטיל המלך על תושבי המדינה.

'בלו', זו כסף גולגלתא. מס גולגולת.

'וַהַלָך', זו ארנונא. שחייבים בני המדינה לתת עשירית מתבואותיהם ומבהמותיהם מידי שנה ^[9]. וציוה דריוש את המושל, כי את אותם מיסים 'לָא שַליט לְמִרמָא עֲלֵיהֹם', אין להטיל על אנשי כנסת הגדולה שהיו עסוקים בבנין המקדש. ומכאן יש ללמוד שגם מי שעוסק בתורה אין להטיל עליו מס ^[10].

רב פפא, רמא הטיל הוצאות כריא חדתא, כריית בורות חדשים עבור מי השתיה של העיר ^[11] גם איתמי על יתומים קטנים.

אמר ליה רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא, כיצד אתה מטיל הוצאות אלו על יתומים? ודילמא הלא אפשר דלא מידויל שלא ימצאו בבורות מים, ונמצא שהפסדת את היתומים בחנם, ואף אם ימחלו לא תועיל מחילתם משום שקטנים אינם בני מחילה. ^[12]

אמר ליה רב פפא, מישקל שקילנא מנייהו, אני נוטל את הכסף מהיתומים, ואי מידויל ימצאו מים, הרי מידויל, ונמצא שנכון היה לגבות מהיתומים כסף. ואי לא ימצאו מים בבור, מהדרנא לה ניהלייהו. אני אשיב את הכסף ליתומים.

אמר רב יהודה: הכל חייבים להשתתף בהוצאות שמוציאים בני העיר לאגלי גפא, ^[13] להציב דלתות בשערי חומות העיר, ואפילו מיתמי. אבל רבנן אינם צריכים להשתתף בהוצאות, משום שרבנן לא צריכי נטירותא, אינם צריכים שמירה.

וכן הכל חייבים להשתתף בהוצאות שמוציאים בני העיר לכריא פתיא ^[14] לחפירת בור כדי לשתות ממנו מים, ןאפילו מרבנן שהרי גם הם צריכים למים. אך ולא אמרן שרבנן חייבים להשתתף אלא דלא נפקי באכלוזא, ^[15] שלא יוצאים בני העיר עצמם לחפור את הבורות, אבל נפקי באכלוזא, אם בני העיר עצמם יוצאים לחפור את הבורות, אזי רבנן לאו בני מיפק באכלוזא נינהו. אין זה מכבודם של רבנן לצאת ולחפור בורות, ופטורים הם מחובה זו. ^[16]

והגמרא מביאה עתה מעשה, שבו מבואר כי אין פורענות באה לעולם אלא מחמת עמי הארץ.

רבי פתח את אוצרות התבואה שלו בשני בצורת לפרנס את העניים ^[17]. אמר, יכנסו ליטול תבואה בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, ^[18] בעלי הלכה, ^[19] בעלי הגדה. אבל עמי הארץ אל יכנסו ^[20].

דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, ורבי לא הכיר שזהו רבי יונתן. אמר לו רבי יונתן לרבי, רבי פרנסני.

אמר לו רבי, בני האם קרית? אמר לו, לאו. אם כן שמא שנית? אמר ליה, לאו. אמר לו רבי, אם כן, שלא קרית ולא שנית, במה, מחמת איזה זכות אפרנסך?

אמר ליה רבי יונתן, פרנסני כשם שמפרנס הקדוש ברוך הוא את הכלב וכשם שמפרנס את העורב.

ורבי יונתן בחר לומר דוקא 'ככלב וכעורב', משום שמצינו רחמים מיוחדים שריחם הקדוש ברוך הוא על בריות אלו. כי הכלב אינו מוצא הרבה מזון, ולכן טבע הקדוש ברוך הוא בטבעו שהאוכל שוהה במעיו שלשה ימים ואינו מתעכל, ועל ידי זה נשאר הכלב שבע. וכן חס הקדוש ברוך הוא על העורב, כי העורב אכזרי על בניו ואינו מאכילם, והקדוש ברוך הוא מזמין להם יתושים מתוך צואתם, ואוכלים. ^[21]

ורבי קיבל את טענותיו, ופרנסיה, נתן לו מהתבואה.

בתר דנפק לאחר שיצא רבי יונתן, יתיב רבי וקא מצטער. ואמר, אוי לי שנתתי מפתי לעם הארץ! שהרי רבי לא הכיר שזהו רבי יונתן.

אמר לפניו רבי שמעון בר רבי, שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו, ^[22] ולכן לא אמר לך שהוא רבי יונתן.

בדקו, ואשכח. ונמצא שאכן היה זה רבי יונתן.

אמר רבי: אם כן, יכנסו הכל ליטול תבואה, ואף עמי הארץ, כי שמא יש בהם תלמידי חכמים שאינם רוצים ליהנות מכבוד התורה.

עתה הגמרא מפרשת, מדוע לא הניח רבי לעמי הארץ ליטול מהתבואה.

רבי לטעמיה לשיטתו, דאמר רבי, אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ! שהרי כך אמר רבי בההוא מעשה, שנגנב נזר המלך, ^[23] ואת דמי כלילא הכסף לעשית עטרה חדשה דשדו אטבריא, הטילו על אנשי טבריה. אתו אנשי טבריה לקמיה דרבי ואמרו ליה, ליתבו רבנן בהדן. רוצים אנו שגם התלמידי חכמים ישתתפו עמנו בתשלום העטרה למלך. אמר להו רבי, לא! אין התלמידי חכמים צריכים להשתתף בתשלום מיסים. אמרו ליה אם כן ערוקינן, אנו נברח מן העיר [אמר להו] רבי, ערוקו! יכולים אתם לברוח ^[24]. ואכן ערקו פלגיהון מחצית מאנשי העיר ברחו.

לאחר שברחו חצי מאנשי העיר, דליוה פלגא, מחל המלך על חצי מכסף העטרה. ^[25]

אתו הנהו פלגא, באו החצי שנשארו בעיר קמי דרבי, אמרו ליה, ליתבו רבנן בהדן. רוצים אנו שגם תלמידי חכמים ישתתפו עמנו בתשלום חצי העטרה.

אמר להו, לא! אין התלמידי חכמים צריכים להשתתף בתשלום. אמרו לו אם כן ערוקינן אנו נברח מן העיר, אמר להם רבי ערוקו! יכולים אתם לברוח, ואכן ערקו כולהו ברחו כולם מן העיר, ופש ונשאר בעיר רק ההוא כובס. וכשראו משרתי המלך שלא נשאר בעיר אלא הכובס, שדיוה אכובס. הטילו את כל הוצאות העטרה על הכובס ^[26].

ערק ברח הכובס. ומיד פקע כלילא. בטל המס לעטרת המלך.

אמר רבי, ראיתם שאין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ, כי כשעזבו כל עמי הארץ, אז בטל המס. ^[27]

שנינו במשנה: וכמה זמן יהא אדם דר בעיר ויהא כאנשי העיר לשאת איתם בעול צרכי העיר? שנים עשר חדש! ומקשה הגמרא סתירה לכך:

ורמינהי, הרי לא כך שנינו בברייתא לגבי עיר הנידחת -

אם עבדו כל אנשי העיר עבודה זרה, דינם במוות, בסייף, וממונם נשרף. אבל יחידים העובדים עבודה זרה דינם בסקילה, וממונם אינו נשרף.

ושנינו בברייתא [סנהדרין קיב א]: החמרת והגמלת, שיירה של חמורים או של גמלים, העוברת ממקום למקום, ולנה בתוכה, בתוך עיר הנידחת, והודחה עמהן ועבדו עבודה זרה. הרי הן בסקילה, וממונן פלט, כדין יחידים שעבדו עבודה זרה. כי אף שהיו בתוך העיר, מכל מקום, אין הם אנשי מהעיר ולכן אין דינם כאנשי העיר הנידחת. ואם נשתהו שם אנשי השיירה שלשים יום, הרי הם בכלל תושבי העיר, ולכן גם הן בסייף, וממונן אבד, כדין כל אנשי עיר הנידחת.

ומברייתא זו מוכח, שכדי להיות חלק מאנשי העיר, די בשלושים יום, ואין צורך בשנים עשר חדש.

אמר רבא לא קשיא! הא דשנינו במשנה שאין נקראים בני העיר אלא אם כן ישבו בה שנים עשר חדש, הוא כדי להקרא בני מתא 'בני העיר'.

והא דשנינו בברייתא שלשים יום, הוא כדי להקרא יתובי מתא, 'יושבי העיר'. וכדי להיות חלק מעיר הנידחת אין צריך להיות מבני העיר, אלא די ביושבי העיר, כמו שנאמר בפסוק 'את יושבי העיר ההוא'. מה שאין כן כדי להתחייב בהוצאות העיר, צריך שיהיה 'בן העיר', ואין אדם נחשב כבן העיר אלא אם כן ישב שם שנים עשר חדש.

ומוסיפה הגמרא, כי כבר שנינו בברייתא חילוק זה בין יושבי העיר לבני העיר -

כדתניא, המודר הנאה הנודר שלא יהנה מאנשי העיר, הרי, כל אדם שנשתהא שם בעיר שנים עשר חדש אסור לנודר ליהנות ממנו. כי היות שישב שם שנים עשר חדש הרי הוא מבני העיר, והוא בכלל נדרו שנדר לא להנות מבני העיר. אבל מאדם שישב בעיר פחות מכאן משנים עשר חדש, מותר לנודר להנות ממנו, כי אין הוא בכלל בני העיר ^[28].

אבל אם נדר הנאה מיושבי העיר, הרי, כל אדם שנשתהא שם שלשים יום אסור לנודר ליהנות ממנו, כי היות שישב שם שלשים יום הרי הוא בכלל יושבי העיר. אבל מאדם שישב בעיר פחות מכאן משלשים יום, מותר לנודר ליהנות ממנו שאין הוא בכלל יושבי העיר הרי מבואר בברייתא זו החילוק בין יושבי העיר שהם בשלשים יום, ובין בני העיר שהם בשנים עשר חדש.

ומקשינן: ולכל מילי הוצאות העיר, מי בעינן האם צריך שישב שם שנים עשר חדש ^[29] כדי לחייבו בהוצאות העיר?

והתניא, אדם היושב שלשים יום בעיר, הרי הוא כבן העיר לגבי תמחוי, שגובין ממנו מאכל לעניים, ואם ישב שם שלשה חדשים, הרי הוא כבן העיר לגבי קופה, שגובין ממנו מעות לצדקה ^[30]. ואם ישב בעיר ששה חדשים הרי הוא כבני העיר לכסות, גובין ממנו מעות כדי לקנות בגדים לעניים. ואם ישב בעיר תשעה חדשים, הרי הוא כבני העיר לקבורה, גובים ממנו מעות כדי לקבור את העניים. ^[31] ואם ישב בעיר שנים עשר חדשים, הרי הוא כבני העיר, וחייב להשתתף בהוצאות פסי קרשים מעץ המחזקים את חומת העיר. ^[32]

ובברייתא זו מבואר ששיעור זה של שנים עשר חדש נאמר רק לגבי 'פסי העיר', אך לגבי שאר ההוצאות הרי הוא כאנשי העיר אף קודם שנים עשר חדש ^[33].

ומשנינן: אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן, כי תנן נמי מתניתין, מה ששנינו במשנה, שאין הוא כבני העיר אלא אם כן ישב שם שנים עשר חדש, לגבי פסי העיר תנן, וכמו שמבואר בברייתא, אבל לשאר דברים הרי הוא כבני העיר עוד קודם שנים עשר חדש.

ואמר רבי אסי אמר רבי יוחנן, מהכל גובים להוצאות פסי העיר קרשים מעץ המחזקים את החומה, ואפילו מיתומים. אבל מרבנן לא גובים, משום דרבנן לא צריכי נטירותא אינם צריכים שמירה.

אמר רב פפא, מהכל גובים להוצאות שורא תיקון החומה, ולפרשאה, לתשלום שכרו של הפרש, הרוכב סביבות העיר לשומרה, ולטרזינא, תשלום השומר כלי זיין של בני העיר, היושב בבית הסמוך לשער החומה, ואפילו מיתמי, אבל מרבנן לא גובים, משום דרבנן לא צריכי נטירותא. אינם צריכים שמירה.

כללא דמילתא - כל מילתא כל דבר דאית להו שיש ליתומים הנאה מיניה, גובים אפילו מיתמי! ^[34] רבה, רמא הטיל חובת צדקה גם איתמי דבי בר מריון על היתומים של 'בר מריון' שהיה עשיר גדול ^[35].

אמר ליה אביי: כיצד אתה מטיל חיוב צדקה על יתומים, והלא תני רב שמואל בר יהודה, אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים?

אמר ליה רבה, אנא, מה שהטלתי חיוב צדקה עליהם, לאחשובינהו קא עבידנא. כונתי היתה להחשיב את היתומים, שיהיו חשובין בדברי מצוה כאביהם ^[36]:

איפרא הורמיז [שם אשה ^[37]], אימיה דשבור מלכא, שדרה ארנקא דדינרי שלחה ארנק עם דינרים לקמיה דרב יוסף. אמרה, ליהוי דינרים אלו, לעשות בהם מצוה רבה. ^[38]

יתיב רב יוסף וקא מעיין בה, מאי איזו מצוה נקראת 'מצוה רבה'?

אמר ליה אביי, ממה דתני רב שמואל בר יהודה יש ללמוד מהי מצוה רבה, כי הוא שנה: אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים, ומכך שאמר 'אפילו לפדיון שבוים', שמע מינה:

הערות

^[1] על פי רש"י פסחים פז א. וכן פירש הרמ"ה כאן. ורבינו גרשום כאן פירש, שלומדים זה מזה כתינוק היונק משדי אמו.

^[2] על פי רבינו גרשום, וכן פירש רש"י בבבא מציעא עג ב, וכן פירש הרמ"ה לקמן [אות פ"ב]. ומכאן הוכיח הרמ"ה שגם מס פרטי הנגבה מכל אדם, אין תלמידי חכמים צריכים לשלמו, אלא הציבור צריך לשלם עבורם מס זה. ועי לעיל ז ב הערה 64. אבל מדברי המאירי משמע דהוא מס אחר ואינו מס גולגולת, וכן צריכים לפרש לפי כל הראשונים הסוברים דתלמידי חכמים חייבים במס פרטי המוטל על ידי המלך על כל אחד ואחד.

^[3] כך הוא פשטות ביאור הגמרא, אבל המהרש"א פירש באופן מחודש דהראיה היא מהמשך הפסוק עי' בהערה הבאה. ובמהר"ל הוסיף ביאור, דבפסוק זה מבואר שכאילו אין על התלמידי חכמים שעבוד מלכויות כלל. כי ה' יתברך אף בשעה שהוא חבב עמים ונתן להם את ישראל להשתעבד בהם, אבל את התלמידי חכמים לא נתן בידם כלל, כי התורה הוא חרות במלכויות, וכמו ששנינו בפרק שישי במסכת אבות, 'אל תקרי חרות על הלוחות אלא חירות'.

^[4] ופירש המהרש"א שמכאן הוכיחה הגמרא שתלמידי חכמים פטורים ממס, שהרי כיון שהם מכתתים רגליהם ממקום למקום ואינם מתעכבים בעיר, אין הם כאנשי העיר.

^[5] רש"י בחומש הביא את דרשת הגמרא כאן על תחילת הפסוק 'אף חבב עמים כל קדושיו בידך', אבל את המשך הפסוק פירש באופן אחר מהמדרש עי"ש. ובאמת שלפי דרשת הגמרא כאן, צ"ב כיצד המשך הפסוק ד'והם תכו לרגלך' מתפרש כהמשך לתחילתו לפי מה שדרשו כאן. ובתורת חים כתב, דמה שהביאו כאן את דרשת רב יוסף על המשך הפסוק, הוא כדי להוכיח שפסוק זה נאמר על תלמידי חכמים.

^[6] שהמשנה בלשון ארמי נקרא מתניתא - רמ"ה, ועי"ש עוד.

^[7] מלשון לא יחל דברו, ובתרגום שם 'לא בטל', ועי' רש"י.

^[8] על פי הפסוק שם, ועל פי זה פירשו התוס' דהראיה מכאן היא, דכמו שאין להטיל מס על עוסקי מלאכת המקדש, כן אין להטיל מס על לומדי תורה. אבל רש"י כאן פירש דדריוש צוה ציווי זה על אנשי כנסת הגדולה, וכן פירש המאירי, וצע"ג מהפסוק שם, ועי' רש"ש שהקשה כן.

^[9] על פי רש"י. והתוס' פירשו שהכונה לארוחת דורון, שעל בני העיר להביא לשלטון העובר מעיר לעיר. וכן הביא רש"י בפירוש אחד בסנהדרין כו א. ורבינו גרשום פירש שארנונא היא מס קרקע.

^[10] על פי תוס'. ועי' היטב לעיל הערה 8.

^[11] על פי רש"י, אך רבינו גרשום והרמ"ה פירשו, חפירת נהר למשוך ממנו מים לשדות במקום חדש.

^[12] ובשלמא מגדולים, אפשר ליטול כסף אף שיתכן שלא ימצאו מים, שמכל מקום כיון שהסבירות היא שימצאו מים הרי זה מתקנת העיר לחפור ולחפש מים, ובני העיר צריכים להשתתף בהוצאות תקנת העיר. אבל קטנים אינם בני חיוב, ואין לחייבם בהוצאות העיר אלא על מה שהם נהנים ממנו, ואם לא ימצאו מים לא יהנו היתומים מכספם, ועי' יד רמ"ה שפירש על דרך זה אלא שהוא פירש שם דהוא מדין זכין לאדם שלא בפניו עי"ש וכונתו צ"ב, ועי' בשיעורי רבי שמואל אות קע"ט. אך התוס' ישנים פירש, דשאר בני העיר מוחלים אם לא נמצא מים, אבל יתומים אינם בני מחילה.

^[13] אגלי - דלתות. גפא - סתימה. על פי רש"י, עי"ש. וברבינו גרשום פירש, שעושין מחיצה או גדר סמוך לחומת העיר מבחוץ כדי להגן על החומה, ועל שם כך קרוי 'אגלי גפא' לשון הגפת דלתות, כלומר לנעול שערים שעושין פני פינת העיר. ויתכן שזוהי גם כונת רש"י.

^[14] ועל שם הכלי המונח שם בבור תמיד לשתות בו עוברי דרכים קורהו פתיא - רש"י. וכן פירש רבינו גרשום. והתוס' פירשו ד'כריא פתיא' הוא להסיר גבשושית מרחוב העיר. וכן פירש הרמ"ה שהוא תיקון רחובות העיר.

^[15] מרש"י כאן משמע, שפירש 'אכלוזא' לשון הכרזה, 'שאין הן עצמן יוצאין בהכרזה לחפור אלא שוכרים פועלים', וצ"ב כונתו. אך מרש"י בבא מציעא דף קח א נראה, שאכלוזא הוא מלשון אוכלוסין, שהיו כל האוכלוסין יוצאים לחפור בורות.

^[16] וכן אינם צריכים לשכור אחרים במקומם. נמוקי יוסף.

^[17] על פי רבינו גרשום.

^[18] כתב הרש"ש, מכאן משמע שאפשר שיהיו בעלי משנה או בעלי גמרא ולא בעלי מקרא, 'ודלא כאותם ששופכין בוז על מקצת גדולי זמנינו בש"ס ופוסקים ואין להם יד כל כך במקרא'.

^[19] פירש הרש"ש, שהכונה לאותם ששונים הלכות פסוקות, כמו פסקי הרמב"ם ושולחן ערוך, כי גם בימיהם אולי היה פסקי הלכות המורם מהמשניות ומהבריתות.

^[20] דברי הגמרא קשים, שהלא אף עניי הגויים מצוה לפרנסם [גיטין סא א], ומדוע לא פרנס רבי עניי ארץ ישראל. והבית יוסף ביורה דעה סימן רנ"א הביא בשם הריטב"א, דמסתבר שלא היה לרבי מספיק גם לתלמידי חכמים וגם לעמי הארץ, אך אם היה לו מספיק חייב להחיות גם עמי הארץ. וכן פסק בשולחן ערוך סימן רנ"ב סעיף י"א 'רבי שהיה מצטער שנתן פתו לעם הארץ משום שהוו שני בצורת, ומה שהיה אוכל עם הארץ יחסר לתלמיד חכם, הא לאו הכי חייב להחיותו, אבל אם בא לפנינו מת ברעב חייב להחיותו אף על פי שהוא ספק אם יחסר לתלמיד חכם אחר כך'. והריטב"א כתב, דמה שאמר רבי עמי הארץ לא יכנסו, הוא משום דאמרינן בברכות [לג א] 'כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו, שנאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמהו עושהו, ולפי שהפורענות באה בשבילם', [והוסיף שם הריטב"א שאין הדברים אמורים אלא אם עם הארץ יכול למצא במקומות אחרים אוכל, אבל אם לא כן מצוה להחיותו]. וכן דעת הרמ"ה שאם יש לו חייב לפרנס עמי הארץ, אלא שהרמ"ה הוסיף בזה שכל זה הוא דווקא עם הארץ שאף על פי שאינו במקרא ואינו במשנה, אבל מכל מקום ישנו בדרך ארץ ובמצוות, אבל אם אינו בדרך ארץ ובמצוות אסור לפרנסו, עי"ש.

^[21] על פי רש"י ותוס', וכמו שדרשו בשבת קנה ב על הפסוק 'יודע צדיק דין דלים'. וזהו פירוש הפסוק 'לבני עורב אשר יקראו'. והתוס' הוסיפו שגם רחמי הקדוש ברוך הוא על הכלב מרומזים בפסוק זה, משום שנאמר בתחילת הפסוק 'נותן לבהמה לחמה' ו'בהמה' הוא בגימטריה 'כלב'. וכתב היד רמ"ה דרבי יונתן לא פירש לרבי דזוהי כוונתו, שהרי אמר לו שלא קרא ולא שנה, אלא שהוא אמר לו פרנסיני כאילו הייתי בעל חי. ולפי שרבי יונתן היה גברא רבא, לכן יש לפרש מדוע בכל זאת אמר 'כלב ועורב'.

^[22] מכאן הוכיח הרמב"ם בפירושו לאבות [פרק ד' משנה ה'] שאסור להנות מכבוד תורה.

^[23] על פי פירוש הערוך שהובא במסורת הש"ס אות ח, ועי"ש עוד שכתב דכיון דפשעו היהודים בשמירת העיר לכן הטיל עליהם המלך את דמי הכתר. ובמרדכי פירש שהם היו שומרים את הכתר שהמלך הפקידו בידם, ואמר להם הואיל ופשעתם בה עליכם מוטל לתקן לי כתר אחר. ובהגהות שם הקשה מתשובות מהר"ם שהביא המרדכי בבבא קמא דשם מבואר שהיה זה עלילה בלבד. ותירץ שם דכיון דשומר חנם פטור מגניבה, אם כן לא היו חייבים להעמיד למלך עטרה אחרת, ונמצא דמה שהמלך דרש מהם את העטרה בעלילה דרש, ועי"ש עוד.

^[24] צריך עיון, כיצד התיר להם רבי לברוח, והלא בזה נופל נטל המס שהיו צריכים לשלם על שאר בני העיר הנותרים. אלא שגוף דבר זה אם מותר לברוח מן המס או לא, נחלקו בזה ראשונים, ויבואר כל זה להלן בהערה הבאה.

^[25] על פי רש"י. והקשה המרדכי בשם רבינו תם שהרי לקמן מבואר שכולם ברחו ולא נשאר אלא כובס אחד, והטיל המלך את כל ההוצאה על הכובס, ולא מחל לו כלום מחמת שברחו, ומדוע כאן מחל המלך מחמת הבריחה. [ועי' במהרש"א מה שתירץ דברי רש"י], ולכן גרס רבינו תם 'דליוה אפלגא' פירוש שהטילו את כל ההוצאה על החצי הנותר. ומכאן למד רבינו תם שאם המלך הטיל מס על העיר, וברחו מקצתם, אין יכולים שאר בני העיר לכופם להשתתף עמהם במס, אלא חייבים הנשארים לשלם גם את חלק הבורחים. שאם לא כן כיצד אמר להם רבי לברוח, והרי בזה יטילו את כל הנטל על הנשארים. והוסיף שם דלכאורה היה מקום לומר, דרבי אמר להם לברוח משום שידע כי כאשר יברחו יבוטל נטל המס שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ, ואם כן שוב אין ראיה ממעשה זה, ולעולם אסור לברוח ולהטיל את נטל המס על אחרים. אלא שדחה זה, שאין סברא לומר שרבי סמך על זה שיבטל המס. ועוד, שאפילו אם רבי סמך על זה, מהיכן ידע שיברחו כל עמי הארץ. אבל המרדכי הביא בהמשך דבריו מתשובת ר"י, שכתב שהכובס יכל לתבוע את כל אנשי העיר הבורחים להשתתף עמו בנטל המס, ודלא כדברי רבינו תם. ועין שם עוד אריכות דברים. ועין ברמב"ן שכתב דמה שאמר להם רבי לברוח הוא משום שלא יכל לכופם להשאר, אבל אם היה יכול לכופם בדין היה לו לכופם שישארו, דנתחייבו כולם ליתן את המס למלך ונכסיהם משועבדים לזה. אלא שהרמב"ן הוסיף שם דיתכן שרבי ידע כי כאשר יברחו יבטל המס ולכן הניח להם לברוח, וכסברא שהביא המרדכי.

^[26] פירש החזון איש, [סימן ה' ס"ק י"ח] שאין הכונה שהטילו רק על הכובס ולא על רבנן, שהרי לא אמר רבי 'ראיתם שאין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ' אלא לאחר שברח גם הכובס, אלא הכונה שהטילו על הכובס ועל רבנן, ומה שאמרו כאן רק 'שדיוה אכובס' ולא אמרו שדיוה אכובס ורבנן, הוא משום שמחמת הכובס לא נפטרו רבנן מהמס, וכמו שהיה לאחר מכן שברח הכובס ונפטרו רבנן.

^[27] מסוגיתינו מוכח שתלמידי חכמים פטורים מכל סוגי המיסים המוטלים על הציבור. והארכנו בענין זה לעיל ז ב הערה 64, ושם התבאר מיהו תלמיד חכם, וכן האם פטורים תלמידי חכמים מכל המיסים, ועוד, עי"ש.

^[28] מכאן הוכיח הר"ן, דמי שאין לו דירה בעיר, אף אם כונתו להשתקע בעיר, אינו נחשב כבן העיר אלא אם כן ישב שם שנים עשר חדש, משום שכאן כתוב בסתמא שאם לא גר שנים עשר חדש מותר להנות ממנו, ולא חילקו שאם כונתו להשתקע בעיר הרי הוא כאנשי העיר מיד. ועי' לעיל ז ב הערה 49 מה שהבאנו מדברי ספר החכמה והמרדכי. ולהלכה פסק הרמ"א שאם בא לעיר על מנת להשתקע בה הרי הוא כאנשי העיר מיד, אף שלא שהה בעיר שנים עשר חדש. האם בני ישיבה שבאים לעיר לתקופה צריכים להשתתף בהוצאות העיר: בשו"ת אגרות משה [חו"מ א סימן מ'] נשאל, על בני ישיבה הבאים ללמוד בעיר שנתים או שלש, אם חייבים הם בהוצאות העיר לאחר שנים עשר חדש. וכתב שם לחדש שכיון שכתב הרמ"א שאם בא לעיר וכונתו להשתקע בה לעולם הרי הוא כאנשי העיר מיד, הוא הדין להיפך, אם בא לתקופה של יותר משנים עשר חדש אך ברור שאין דעתו להשתקע, כגון בן ישיבה, אין דינו כאנשי העיר ופטור מהוצאות העיר. והוסיף שם, שאף שבנמוקי יוסף כתב להדיא שהנמצא שנים עשר חדש בעיר אף אם אין דעתו להשתקע חייב להשתתף בהוצאות העיר. מכל מקום אין הלכה כן, שהרי הנמוקי יוסף סובר שאף אם בא להשתקע בעיר אינו כאנשי העיר אלא לאחר שנים עשר חדש, ודלא כמו שפסק הרמ"א, ואם כן לדבריו מסתבר שגם להיפך, אם עבר שנים עשר חדש חייב להשתתף בהוצאות העיר אף שאין כונתו להשתקע בעיר. אבל כיון שהרמ"א פסק שאם בא להשתקע חייב מיד להשתתף בהוצאות העיר, מסתבר שהוא הדין להיפך אם אינו מתכוין להשתקע, אף אחר שנים עשר חדש אינו צריך להשתתף בהוצאות העיר. אך דברים שנהנים מהם בינתים, עליהם לשלם. ועי"ש תוספת דברים בזה.

^[29] קצת צריך ביאור, שהלא המשנה מדברת רק על הוצאות החומה, ומהיכן למדו שלכל דבר צריך י"ב חדש. ועי' ברבינו גרשום כאן שכנראה הוקשה לו קושיה זו וכתב 'כלומר דמשמע במתניתין שלא יתן כלום בדבר עד שנים עשר חדש'.

^[30] וכן פסק השולחן ערוך יו"ד סימן רנ"ו סעיף א' מלשון הרמב"ם, 'כל עיר שיש בה ישראל חייבים להעמיד מהם גבאי צדקה אנשים ידועים ונאמנים שיהיו מחזרים לגבות מכל אחד מה שהוא ראוי ליתן:. וזו היא הנקראת קופה, וכן מעמידים גבאים שלוקחים בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל:. ונותנים ממנו לכל עני פרנסת יומו, וזהו הנקרא תמחוי, מעולם לא ראינו ולא שמענו קהל מישראל שאין להם קופה של צדקה, אבל תמחוי יש מקומות שלא נהגו בו'.

^[31] שהיא יציאה יתירה - רש"י.

^[32] על פי הערוך שהביא המסורת הש"ס באות ל .

^[33] וכתב הרי"ף דשמעינן מברייתא זו, שחיוב הצדקה והתמחוי וכו' הוא חיוב שכופין את בני העיר לשלמו. וביאר בשיעורי הגר"ש רוזובסקי, שכונתו לחדש שיסוד החיוב בקופה ותמחוי אין זה מצד מצות צדקה, אלא הוא מחיובי בני העיר לצרכי העיר. ובבעל המאור בבבא קמא לו ב [דף יח א מדפי הרי"ף] הדברים מפורשים יותר, דאף שאין בית דין יורדים לנכסי בעל הבית לגבות ממנו צדקה בעל כרחו, מכל מקום, גבאי העיר ממשכנים אותו בעל כרחו לתת צדקה [כמבואר להלן עמוד ב'] משום שהוא מתנאי בני העיר ותקנתם. והגר"ש הוסיף שאם יסוד החיוב בקופה ותמחוי הוא אכן משום צרכי העיר [ולא מצד חיוב צדקה הכללי], אזי מובן מאד מה שחלקה הברייתא דלתמחוי צריך שלשים יום ולקופה שלשה חדשים וכו', שהרי יסוד החיוב תלוי במה שהוא בן עיר. אבל אם החיוב אינו אלא מדין צדקה צריך עיון, מה שייך בזה כל החילוקים של שלשים יום ושלשה חדשים וכו'. ובמרדכי [ת"צ] כתב, דשאל הר"י את הריב"א, על היחידים שמסרבים לתת צדקה, והביא שם מאחד הראשונים שכתב שאין כופין על הצדקה שאין כופין על מצוה שמתן שכרה בצידה, אלא דתלמיד הריב"א חכך בזה להחמיר, שהרי כאן בברייתא כללו את חיוב פסי העיר יחד עם חיוב הצדקה, ושמע מינה שכשם שכופין את בני העיר להשתתף בהוצאות פסי העיר, הוא הדין כופין אותם להשתתף בצדקה. והריב"א השיב שאין כופין. ועי' בשיעורי הגר"ש רוזובסקי אות קע"ז מה שכתב דמוכח לכאורה בדברי הריב"א דחיוב קופה ותמחוי הוא חיוב מדין צדקה הכללי, עי"ש. עוד בענין זה עיין להלן בעמוד ב' בהערות.

^[34] וכתב הרא"ש בשם ה"ר יוסף, שמכאן מוכח שאין להטיל על היתומים אלא הוצאות של שמירה וכדומה שהם נהנים מהם, אבל אין להטיל עליהם מסים וארנוניות. אך הרא"ש חלק עליו, וכתב שכל סוגי המיסים הרי כעין הוצאות שמירה, שהרי מה תועלת יש לגויים לשמור את היהודים ולהושיבם ביניהם, אין זה אלא בשביל ההנאה שנהנים מהמיסים, ונמצא שהוצאות המיסים הרי הם כהוצאות שמירה. ועי' מה שכתב בזה בחידושי רבי ראובן סימן ו'. ובעיקר מה שאמרו כאן דגובים מן היתומים מה שנהנים, יש לחקור, אם על מה שנהנים חייבים להשתתף כחיוב שאר בני העיר, או דעל היתומים אין כלל חיוב בתורת בני העיר, אלא שחייבים לשלם על מה שנהנים כדין כל נהנה שחייב לשלם על הנאתו, ועי' בזה בשיעורי הגר"ש רוזובסקי אות קע"ט.

^[35] רבינו גרשום כאן, וכן מבואר להלן יב ב ברש"י ד"ה אמרו אחי, עי"ש.

^[36] על פי רבינו גרשום.

^[37] ופירשו התוס', שנקראת כך משום שמשמעות הלשון 'איפרא', הוא מלשון חן, ו'הורמיז' הוא שם שכינה, כלומר שהיה לה חן מאת הקדוש ברוך הוא [עי' מהרש"ל]. ורש"י בנדה כ ב פירש שהיה לה יופי כשל שדים.

^[38] לקמן י ב, מביאה הגמרא, ששלחה מעות לרבי אמי ולא קבלם משום שכתוב 'ביבש קצירה תשברנה', והיינו שכאשר כשתכלה זכות העובדי כוכבים, אז תשבר מלכותם, ולא רצה רב אמי להוסיף לה זכות, וגם רבא שקבל, לא קבל אלא משום שלום מלכות, וחילק את הכסף לעניי הגויים כדי שלא יהיו לה זכויות מהחזקת ישראל. והקשו התוס' כאן מדוע רב יוסף קבל את המעות כדי לתתם לישראל. ותירצו שגם רב יוסף קיבל את המעות משום שלום מלכות ופדה בזה שבויי גויים. אבל רש"י להלן יא א [שהביאו התוס' כאן] פירש, שרבא יכל לתת לעניי הגויים, ואין בזה גניבת דעת, כי הגויים יודעים שישראל רגילים לפרנס עניי גויים כמו שאמרו בגיטין סא א שמפרנסים עניי עכו"ם מפני דרכי שלום. אבל רב יוסף לא יכל לחלק לעניי גוים שהרי היא בקשה ממנו לעשות בזה מצוה רבה, ואם יתן לעניי הגויים יש בזה גניבת דעת. ובקובץ שיעורים [אות נ"ה] העיר מדוע כתב רש"י דרב יוסף לא יכל לחלק לעניי הגוים משום 'שאסור לגנוב דעת הבריות', הלא גם בלא טעם זה אסור לשנות ממה שאמרה לו, שאם יעבור על דעתה יהיו המעות גזל, ובאמת הרמ"ה כתב שאין זה משום גניבת דעת [דלשיטתו מותר לגנוב דעת הבריות לאפרושי מאיסורא] אלא הוא משום שהתנתה עמו שיעשה עם זה מצוה רבה, ואם לא יעשה כן המעות יהיו גזל בידו. עוד יש להעיר בדברי התוס', מדוע לא פדה רב יוסף שבויי גויים. ובאמת כן כתב הריטב"א, ומדברי התוס' מוכח שאף שנותנין צדקה לעכו"ם אך אין פודים את שבוייהם. ולענין הלכה, פסק השולחן ערוך [יו"ד סימן רנ"ד סעיף ב'] 'שר עובד כוכבים ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו משום שלום מלכות אלא נוטלין ממנו בסתר כדי שלא ישמע השר', וברמ"א שם כתב, 'ויש אומרים שיעשה בהן מה שצוה לו המושל' והוא על פי דברי התוס' לפנינו ורש"י להלן, וכנ"ל. ועי' עוד בש"ך שם שכתב שגם היש אומרים מודים שאם שלח השר את הכסף סתם ינתן הכסף לעניי הגויים, ורק אם התנה מפורש לעשות דבר מסוים, אזי אין משנים מדעתו, ופשוט. ובעיקר מה שאמרו שם שרבא חלקם לעניי הגויים, עי' להלן שם בהערה, אם יש לעכו"ם זכות בנתינת צדקה לעכו"ם.

אלו תלמידי חכמים? ומעירים: וריש לקיש שלא דרש מכאן סבר לה [סבור שיש לפרש זאת] כמו שדרש רבא: "אני חומה" (שיר השירים ח, י) — זו כנסת ישראל, "ושדי כמגדלות" (שיר השירים ח, י) — אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.

ועל מעשה כגון זה מסופר: רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן [הטיל את תשלום מס הקרקע גם על החכמים], אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק: עברת אדאורייתא ואדנביאי ואדכתובי [על התורה ועל הנביאים ועל הכתובים].

אדאורייתא [על התורה], דכתיב [שנאמר]: "אף חבב עמים כל קדשיו בידך" (דברים לג, ג), וכך פירושו, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אפילו בשעה שאתה מחבב עמים ונותן להם ממשלה על ישראל — כל קדושיו של ישראל, כלומר, תלמידי החכמים, יהיו בידך בלבד, והם אינם נחשבים תחת שליטת העמים, ופטורים מלהשתתף במס. ויש לפרש כך את המשך הפסוק כעוסק בתלמידי חכמים: "והם תכו לרגלך" (דברים לג, ג) — תני [שנה] רב יוסף: אלו תלמידי חכמים, שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, "ישא מדברתיך" (דברים לג, ג) — לישא וליתן בדבורותיו (בדבריו) של מקום.

ועוד עברת אדנביאי [על דברי הנביאים], דכתיב [שנאמר]: "גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים" (הושע ח, י), ועל כך אמר עולא: פסוק זה בלשון ארמית נאמר, ש"יתנו" משמעו כמו בארמית: ישנו, ילמדו. וכך צריך להבין אותו: "אי תנו" כולהו [אם ילמדו כולם, כל ישראל] — עתה אקבצם, ואם מעט מהם ילמדו — יחלו (יפטרו) ממשא מלך ושרים משמע שאלה שלומדים אין עליהם משא המלך.

ועוד עברת אדכתובי [על דברי הכתובים], דכתיב [שנאמר]: "מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהם" [מיסי מנדה בלו והלך לא ישלוט להטיל עליהם] (עזרא ז, כד) על הכהנים והלויים משמשי המקדש. ואמר רב יהודה: מנדה — זו מנת המלך, מס שנותנים למלך, בלו — זו כסף גולגלתא [גולגולת], והלך — זו ארנונא, מס שמשלמים מפעם לפעם.

מסופר: רב פפא רמא כריא חדתא איתמי [הטיל דמי כריית באר חדשה גם על היתומים], אמר ליה [לו] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי לרב פפא: ודילמא [ושמא] לא מידויל [יישאבו שם מים] ונמצא שהיתה זו הוצאה לחינם. ושאר בני העיר שהם מבוגרים יכולים למחול, אבל יתומים אינם מוחלים! אמר ליה [לו]: מישקל שקילנא מנייהו [לקחת אני לוקח מהם מהיתומים], אי מידויל [אם יישאבו מים] — מידויל [יישאבו], ואי [ואם] לא — מהדרנא לה ניהלייהו [אחזיר אותו, את הכסף, להם].

אמר רב יהודה: הכל משלמים לאגלי גפא [לבניית שערי החומות], אפילו מיתמי [מיתומים] גובים, אבל רבנן לא צריכי נטירותא [חכמים אינם צריכים שמירה] ולכן הם פטורים מתשלום זה. הכל משלמים לכריא פתיא [לכריית בורות] מים, אפילו מרבנן [מחכמים] דורשים דבר זה, שגם הם נזקקים למים, ולכן צריכים להשתתף בכך. ומעירים: ולא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא דלא נפקי באכלוזא [שאין יוצאים לצורך חפירת הבאר בהמון] לעשות בעצמם את החפירה, אלא רק אוספים כסף, אבל אם נפקי באכלוזא [יוצאים בהמון] לעשות זאת — רבנן לאו [חכמים לא] בני מיפק באכלוזא נינהו [בני יציאה בהמון הם] והם פטורים מעבודה זו.

מסופר: רבי פתח אוצרות שלו בשני בצורת לחלק, אמר: יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי תלמוד, בעלי הלכה, בעלי הגדה ויקבלו ממני, אבל עמי הארץ אל יכנסו. דחק ר' יונתן בן עמרם שלא הכירו רבי היטב ונכנס, אמר לו: רבי, פרנסני! אמר לו רבי: בני, קרית במקרא? אמר לו בלשון ענוה: לאו [לא]. שנית? אמר לו: לאו. אמר לו רבי: אם כן, במה (בזכות מה) אפרנסך? אמר לו [לו]: פרנסני ככלב וכעורב שגם הם מקבלים אוכל אף כי אינם לומדים. התרגש רבי מן הדברים ופרנסיה [פרנס אותו].

בתר דנפק [אחרי שיצא] ר' יונתן יתיב [ישב] רבי וקא [והיה] מצטער ואמר: אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ! אמר לפניו ר' שמעון בר רבי: שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא, שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו? בדקו ואשכח [ומצאו] שכך באמת היה. ואז אמר רבי: יכנסו הכל, שמא מי שאינו נראה כתלמיד חכם הריהו באמת תלמיד חכם.

ולעצם שיטתו של רבי בענין זה מעירים: רבי הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבי: אין פורענות בא לעולם אלא בשביל (בגלל) עמי הארץ. כההוא [כמעשה זה] של דמי כלילא [מס הכתר] דשדו אטבריא [שהטילו על העיר טבריה], אתו לקמיה [באו ראשי העיר לפני] רבי ואמרו ליה [לו]: ליתבו רבנן בהדן [שיתנו גם החכמים איתנו], אמר להו [להם]: לא. אמרו ליה [לו]: ערוקינן [בורחים אנו] ואז יפול התשלום על תלמידי החכמים, אמר להו [להם]: ערוקו [ברחו]. ערקו פלגיהון [ברחו מחציתם של בני העיר], דליוה פלגא [ביטלו את חצי המס] משאר בני העיר.

אתו הנהו פלגא קמי [באו אותם חצי שנשארו בעיר לפני] רבי, אמרו ליה [לו]: ליתבו רבנן בהדן [שיתנו חכמים איתנו], אמר להו [להם]: לא. אמרו לו: ערוקינן [בורחים אנו], אמר להם: ערוקו [ברחו]. ערקו כולהו [ברחו כולם], פש ההוא כובס [נשאר כובס אחד] שם בעיר, שדיוה [הטילו] את כל המס על הכובס. ערק [ברח] כובס, פקע כלילא [בטל מס הכתר]. אמר רבי: ראיתם, שאין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ, שהרי משיצאו מן העיר, בטל המס לגמרי.

א שנינו במשנה: וכמה זמן יהא בעיר ויהא כאנשי העיר — שנים עשר חודש. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: החמרת והגמלת (שיירת חמורים ושיירת גמלים) העוברת ממקום למקום, ולנה בתוכה של עיר הנידחת והודחה עמהן עם בני העיר, שאף הם עבדו עבודה זרה — הן, בני השיירה, בסקילה, כדין כל עובדי עבודה זרה יחידים, וממונן פלט (ניצל) ואינם נידונים כיושבי עיר הנדחת, שדין אנשי עיר הנדחת בסייף, וגם ממונם הולך לאיבוד.

ואם נשתהו בני השיירה שם באותה העיר שלשים יום — הרי הן נידונים בסייף וממונן אבד כשאר בני העיר, והרי שדי בישיבה בעיר שלושים יום כדי להיחשב כבן העיר!

אמר רבא, לא קשיא [אין זה קשה]: הא לבני מתא [זה כדי להיחשב לאחד מבני העיר] — שנים עשר חודש, הא ליתובי מתא [זה להיחשב כאחד מתושבי העיר] — שלושים יום. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: המודר הנאה מ"אנשי העיר", כל שנשתהא שם שנים עשר חדש — אסור ליהנות ממנו, נשתהה פחות מכאן — מותר. אם נדר מ"יושבי העיר", כל שנשתהא שם שלשים יום — אסור ליהנות ממנו, פחות מכאן — מותר ליהנות ממנו.

ושואלים: ולכל מילי [דבר] מי בעינן [האם צריכים אנו] שישב בעיר שנים עשר חדש? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: היושב בעיר שלשים יום — צריך לשלם לתמחוי, לקערת אוכל שנותנים לעניים, ישב שם שלשה חדשים — נותן כסף לקופה של צדקה, ישב ששה חדשים — נותן לכסות לעניים, ישב תשעה חדשים — נותן לקבורה של עניים, ישב שנים עשר חודש — נותן לפסי (עמודי) העיר, כלומר, הקמת גדירות וכיוצא בזה, להגנה! אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: כי תנן נמי מתניתין [כאשר שנינו גם כן במשנתנו] שנים עשר חדש — לפסי העיר תנן [שנינו] שגובים לצורך חיזוק ושמירה, ולא לדברים אחרים.

ואמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: הכל משלמים לפסי העיר ואפילו מיתמי [מיתומים] גובים, אבל רבנן [חכמים] — לא ישלמו, משום דרבנן לא צריכי נטירותא [שהחכמים אינם צריכים שמירה]. אמר רב פפא: לשורא ולפרשאה ולטרזינא [לחומה ולפרש בשביל העיר ולשומר הנשק] — אפילו מיתמי [מיתומים] גובים, אבל רבנן לא צריכי נטירותא [חכמים אינם צריכים שמירה]. כללא דמילתא [כללו של הדבר]: כל מילתא דאית להו [דבר שיש להם] הנאה מיניה [ממנו] — גובים אפילו מיתמי [מן היתומים].

מסופר: רבה רמא [הטיל] בתוך השאר גם תשלום צדקה מסויים איתמי דבי [על היתומים של בית] בר מריון, אמר ליה [לו] אביי, והתני [והרי שנה] רב שמואל בר יהודה: אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים כיון שאינם חייבים במצוות! אמר ליה [לו]: אנא לאחשובינהו קא עבידנא [אני להחשיב אותם עשיתי] כדי שיבואו לכבדם שהם אנשים חשובים הנותנים צדקה הרבה, ולא לטובת העניים.

אגב כך מספרים: איפרא הורמיז אימיה [אימו] של שבור מלכא [מלך פרס] שדרה ארנקא דדינרי לקמיה [שלחה ארנק דינרים לפני] רב יוסף, אמרה לו: ליהוי [שיהיה] למצוה רבה [גדולה]. יתיב [ישב] רב יוסף וקא מעיין [והיה מעיין] בה בשאלה זו, מאי [מה פירוש] "מצוה רבה" [גדולה] שיוכל לקיים בה את התנאי במתנה זו? אמר ליה [לו] אביי: מדתני [ממה ששנה] רב שמואל בר יהודה: אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים, שמע מינה [למד מכאן] כי

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

these are Torah scholars, and towers do not require additional protection? The Gemara comments: And Reish Lakish, who did not cite this verse, holds in accordance with the way that Rava expounded the verse: “I am a wall”; this is referring to the Congregation of Israel. “And my breasts are like towers”; these are the synagogues and study halls.

It is similarly related that Rav Naḥman bar Rav Ḥisda once imposed payment of the poll tax [karga] even on the Sages. Rav Naḥman bar Yitzḥak said to him: You have transgressed the words of the Torah, the Prophets, and the Writings.

You have transgressed the words of the Torah, as it is written: “Even when He loves the peoples, all His holy ones are in Your hand” (Deuteronomy 33:3), which is understood to mean that Moses said to the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, even when You hold the other nations dear and grant them dominion over Israel, let “all His holy ones,” meaning the Torah scholars, be exclusively in Your hand and free from the authority of the nations, and therefore be exempt from paying taxes. The continuation of that verse can also be understood as referring to Torah scholars, as it states: “And they sit [tukku] at Your feet, receiving Your words” (Deuteronomy 33:3), and Rav Yosef teaches: These are Torah scholars who pound [mekhatetim] their feet from city to city and from country to country to study Torah; “receiving [yissa] Your words,” to discuss [lissa velitten] the utterances of God.

And you have transgressed the words of the Prophets, as it is written: “Though they have hired lovers [yitnu] among the nations, now I will gather them, and they will begin to be diminished by reason of the burden of kings and princes” (Hosea 8:10). With regard to this verse, Ulla says: Part of this verse is stated in the Aramaic language; the word yitnu should be understood here in its Aramaic sense: To learn. And the verse should be interpreted as follows: If all of Israel learns Torah, I will gather them already now; and if only a few of them learn Torah, they will be excused from the burden imposed by kings and princes. This indicates that those who study Torah should not be subject to paying taxes.

And furthermore, you have transgressed the words of the Writings, as it is written: “It shall not be lawful to impose tribute, impost or toll upon them” (Ezra 7:24), i.e., upon the priests and Levites who serve in the Temple. This halakha would apply to Torah scholars as well. And Rav Yehuda says: “Tribute”; this is referring to the king’s portion, a tax given to the king. “Impost”; this is referring to the head tax. “Toll”; this is referring to a tax [arnona] paid with property that was imposed from time to time.

It is related that Rav Pappa once imposed a tax for the digging of a new cistern even on orphans. Rav Sheisha, son of Rav Idi, said to Rav Pappa: Perhaps they will dig, but in the end they will not draw any water from there, and it will turn out that the money will have been spent for nothing. The rest of the townspeople can relinquish their rights to their money, but orphans who are minors cannot do so. Rav Pappa said to him: I shall collect money from the orphans; if they draw water, they will draw water, and if not, I will return the money to the orphans.

Rav Yehuda says: All of the city’s residents must contribute to the building and upkeep of the city gates [le’aglei gappa], and for this purpose money is collected even from orphans. But the Sages do not require protection and are therefore exempt from this payment. All of the city’s residents must contribute to the digging of cisterns [lekarya patya], and for this purpose money is collected even from the Sages, since they too need water. The Gemara comments: And we said this only when the people are not required to go out en masse [be’akhluza] and do the actual digging, but are obligated merely to contribute money for that purpose. But if the people are required to go out en masse and actually dig, the Sages are not expected to go out with them en masse, but rather they are exempt from such labor.

It is related that Rabbi Yehuda HaNasi once opened his storehouses to distribute food during years of drought. He said: Masters of Bible, masters of Mishna, masters of Talmud, masters of halakha, masters of aggada may enter and receive food from me, but ignoramuses should not enter. Rabbi Yonatan ben Amram, whom Rabbi Yehuda HaNasi did not know, pushed his way in, and entered, and said to him: Rabbi Yehuda HaNasi, sustain me. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: My son, have you read the Bible? Rabbi Yonatan ben Amram said to him, out of modesty: No. Rabbi Yehuda HaNasi continued: Have you studied Mishna? Once again, Rabbi Yonatan ben Amram said to him: No. Rabbi Yehuda HaNasi then asked him: If so, by what merit should I sustain you? Rabbi Yonatan ben Amram said to him: Sustain me like a dog and like a raven, who are given food even though they have not learned anything. Rabbi Yehuda HaNasi was moved by his words and fed him.

After Rabbi Yonatan left, Rabbi Yehuda HaNasi sat, and was distressed, and said: Woe is me, that I have given my bread to an ignoramus. His son, Rabbi Shimon bar Rabbi Yehuda HaNasi, said to him: Perhaps he was your disciple Yonatan ben Amram, who never in his life wanted to materially benefit from the honor shown to the Torah? They investigated the matter and found that such was the case. Rabbi Yehuda HaNasi then said: Let everyone enter, as there may also be others who hide the fact that they are true Torah scholars.

Commenting on Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion, the Gemara notes that Rabbi Yehuda HaNasi conformed to his standard line of reasoning, as Rabbi Yehuda HaNasi says: Suffering comes to the world only due to ignoramuses. This is like the incident of the crown tax [kelila] that was imposed on the residents of the city of Tiberias. The heads of the city came before Rabbi Yehuda HaNasi and said to him: The Sages should contribute along with us. Rabbi Yehuda HaNasi said to them: No, the Sages are exempt. They said to him: Then we will run away and the entire burden will fall on the Torah scholars. Rabbi Yehuda HaNasi said to them: Run away as you please. Half of the city’s residents ran away. The authorities then waived half the sum that they had initially imposed on the city.

The half of the population that remained in the city then came before Rabbi Yehuda HaNasi, and said to him: The Sages should contribute along with us. Rabbi Yehuda HaNasi said to them: No, the Sages are exempt. They said to him: Then we too will run away. Rabbi Yehuda HaNasi said to them: Run away as you please. They all ran away, so that only one launderer was left in the city. The authorities imposed the entire tax on the launderer. The launderer then ran away as well. The crown tax was then canceled in its entirety. Rabbi Yehuda HaNasi said: You see from this that suffering comes to the world only due to ignoramuses, for as soon as they all fled from the city, the crown tax was completely canceled.

§ The mishna teaches: And how long must one live in the city to be considered like one of the people of the city? Twelve months. And we raise a contradiction from what is taught in a baraita: In the case of a donkey caravan or a camel caravan that was journeying from place to place, and it lodged inside an idolatrous city, and its members were led astray along with the other residents of the city, and they too engaged in idol worship, they, the members of the caravan, are liable to death by stoning like ordinary individual idolaters, and their property escapes destruction, i.e., they are not treated like the residents of an idolatrous city, who are liable to death by the sword and whose property is destroyed.

The baraita continues: And if the caravan members had remained in that city for thirty days, they are liable to death by the sword and their property is destroyed, just as it is for the rest of the residents of the city. This seems to indicate that once an individual has lived in a city for thirty days, he is already considered one of its residents.

Rava said: This is not difficult. This period, i.e., twelve months, is required in order to be considered one of the members of the city; and that period, i.e., thirty days, suffices in order to be considered one of the residents of the city. As it is taught in a baraita: One who is prohibited by a vow from deriving benefit from the people of a particular city is prohibited from deriving benefit from anyone who has stayed there for twelve months, but it is permitted for him to derive benefit from anyone who has stayed there for less time than that. By contrast, if he prohibited himself by way of a vow from deriving benefit from the residents of a particular city, he is prohibited from deriving benefit from anyone who has stayed there for thirty days, but it is permitted for him to derive benefit from anyone who has stayed there for less time than that.

The Gemara asks: And do we require that one lives in a city for twelve months for all matters? But isn’t it taught in a baraita: If one lives in city for thirty days, he must contribute to the charity platter from which food is distributed to the poor. If he lives there for three months, he must contribute to the charity box. If he lives there for six months, he must contribute to the clothing fund. If he lives there for nine months, he must contribute to the burial fund. If he lives there for twelve months, he must contribute to the columns of the city [lepassei ha’ir], i.e., for the construction of a security fence. Rabbi Asi said that Rabbi Yoḥanan said: When we learned twelve months in the mishna, we learned that with regard to contributing to the columns of the city, money used for protecting and strengthening the city, but not for other matters.

And Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: All are required to contribute to the columns of the city, and money is collected for that purpose even from orphans. But the Sages are not required to contribute, since the Sages do not need protection. Rav Pappa said: Money is collected even from orphans for the city wall, for the city horseman, and for the guard [uletarzina] of the city armory, but the Sages do not require protection. The principle of the matter is: Money is collected even from orphans for anything from which they derive benefit.

It is reported that Rabba imposed a contribution to a certain charity on the orphans of the house of bar Maryon. Abaye said to him: But didn’t Rav Shmuel bar Yehuda teach: One does not impose a charity obligation on orphans even for the sake of redeeming captives, since they are minors and are not obligated in the mitzvot? Rabba said to him: I did this to elevate them in standing, i.e., so that people should honor them as generous benefactors; not in order that the poor should benefit.

Incidental to this story, the Gemara relates that Ifera Hurmiz, the mother of King Shapur, king of Persia, sent a purse [arneka] full of dinars to Rav Yosef. She said to him: Let the money be used for a great mitzva. Rav Yosef sat and considered the question: What did Ifera Hurmiz mean when she attached a condition to the gift, saying that it should be used for a great mitzva? Abaye said to him: From what Rav Shmuel bar Yehuda taught, that one does not impose a charity obligation on orphans even for the sake of redeeming captives, learn from this

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וריש לקיש דמפיק מאספרם מחול ירבון דריש האי אני חומה בכל ישראל ולא בצדיקים בלבד:

כרגא. כסף גולגלתא:

אע"פ שאתה מחבב אומות העולם. שאתה נותן להם על ישראל ממשלה בזמן שישראל בגלות אעפ"כ קדושיו של ישראל העוסקים בתורה יהיו מסורין בידך:

לרגלך. משמע בשבילך ומשמע רגל ממש:

יתנו בגוים. בלשון ארמי כמו ושננתם ותתנינון כלומר גם יתנון שעוסקים בתורה כולהו עתה אקבצם מגלותם ואם מעט מהם יעסקו ויחלו אותו מעט ויחלו כמו לא יחל דברו:

מנת המלך. שנותנין מתנות למלך מסים:

ארנונא. מס של קרקע:

כריא חדתא. חפירה גדולה שחופרין ליכנס שם מים הרבה להשקות ממנה שדות ע"י דלייה ודרך נגרים ופסק ^א)נראה דצ"ל ופסק שיתנו היתומים חלק וכו'. ליתן ליתומין חלק בחפירה זו שהן נהנין ממנה כאחרים:

לא מידויל. שלא ינבעו המים ונמצאת מוציא מעות יתומים בכדי:

לאגלי גפא. זהו שעושין מחיצה או גדר סמוך לחומת העיר מבחוץ כדי להגן על החומה ועל שם כך קרי אגלי גפא לשון הגפת דלתות כלומר לנעול שערים שעושין לפני פינת העיר משום מצור העיר:

לכריא פתיא. שחופרין למלאות ממנו מים לשתות ועל שם כך קרי ליה כריא פתיא שדולין בכלי חרס כמו (ברכות נ וש"מ) פתיא אוכמא:

אפי' מרבנן. שהן שותין ממנו כאחרים:

ואי קא נפקי באכלוזא. כלומר שיוצאין חבורות בני העיר הן עצמן (ואינן) [ואינהו] חופרין ואינן שוכרין רבנן לא עבדי הכי מפני כבוד תורה:

פתח אוצר בשני בצורת. לפרנס עניים:

בעל הלכות. זה ששונה ברייתות. אף על גב דבדוכתא אחרינא אמרי' בעלי הלכות אלו בעלי משנה הכא הואיל ותני בעלי משנה צריכין למימר דהלכות אלו ברייתות הן:

ככלב וכעורב. דכתיב ורחמיו על כל מעשיו:

רבי לטעמיה. שלא היה רוצה לפרנס עם הארץ דההוא דמי כלילא. שהשליך המלך מס על יושבי טבריא כדי שיקנו לו כתר:

אמר להו. לא תסייען [לכו] רבנן:

ערקינן. דלא מצינן למיתן כולי דמי כלילא אמר להו ערוקו:

דלייה לדמי כלילא. על ההוא פלגא דאשתייר:

פקע כלילא. בטל גזירת הכתר:

הראיתם שאין פורעניות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ. דכיון דלא נשארו שם אלא רבנן לא גזרו עליהן ליתן דמי כתר שכל זמן שאחד מעמי הארץ היה שם גזרו ושוב לא גזרו:

פיסקא ויהא כאנשי העיר. ליתן בכל מילי שנותנין בני העיר שנים עשר חדש:

החמרת והגמלת. שיירא של חמרין וגמלין העוברים ממקום למקום ולנה בתוך עיר הנדחת והודחה עמה כדכתיב וידיחו את יושבי עירם הן בסייף וממונן אבד כאנשי עיר הנדחת כדכתיב הכה תכה את יושבי העיר וגו':

הן נדונין בסקילה וממונן פלט. הואיל ולא נשתהו שם כלל אלא כדי לינה אלמא דל' יום הוי כיושבי העיר וקשיא למתני' דבעי י"ב חדש ^ב)צ"ל הא למיקרייא מיתבא מתא וכו'. למיקרייא מיתבא מתא לא בעינן אלא ל' יום ונידון כמותם משום דהכתוב מיירי בלשון יושבי כדכתיב הכה תכה את יושבי העיר וגו' אבל למיקרייא מבני מתא להיותן כאנשי העיר ליתן עמהם לכל דבר לא הוי עד י"ב חודש כדתניא המודר וכו':

ולכל מילי כלומר דמשמע במתני' שלא יתן כלום בדבר עד י"ב חודש והא תניא נמי הבא לעיר ונשתהה שם ל' יום חייב ליתן לתמחוי היינו כלי שבו נותנין מאכל ומקבצין וגובין מבני העיר ליתן מנות ממאכלים בתמחוי להאכיל לעניי העולם העוברים עליהם ואם נשתהה שם ג' חדשים יתן חלקו לקופה של צדקה שגובין מע"ש לערב שבת לפרנס עניי אותה העיר ואם נשתהה ו' חדשים חייב ליתן ^ג)צ"ל חייב ליתן חלקו בכסות: לפסי העיר שקורין שפיצא וכו'. חלקו העיר שקורין שפיצ"א ותירות שעושין חוץ לחומה לחזוק העיר אלמא לכל מילי לא בעינן י"ב חדש:

הכל לפסי. מן הכל גובין לצורך תקון פסי העיר:

לשורא. לחזוק החומה:

לפרשא. שקונים סוסים לפרשים (כפי) [כדי] שיצאו חוץ לעיר לעיין אם [באו] גייסות:

לטורזינא. לצורך [כלי] זיין שנושאין אותן שומרי חומות העיר:

בר מריון. איש א' היה עשיר גדול:

אנא לאחשובינהו בעינא. שיהיו חשובין בכל דבר מצוה כמו אביהן:

זו מנת המלך. פרש"י זכרונו לברכה מגב' מסי'. ארנונ' עשורי תבואות ובהמה שנה בשנה. וכן עיקר. ובהמה ועיסה שלא הגביהו ממנה עשורו של מלך נקראת בהמ' ארנונא ועיסת ארנונא ולא כדברי המפרשים שאמרו שותפות דעכו"ם, וכן [מפורש] במסכת חלה [ירושלמי ג,ד].
ונראה שאין תלמידי חכמי' פטורי' מעושרי תבואתם ולא מכסף גלגלתם אלא כשהמלך מטיל על בני העיר ליתן כך וכך במעשר תבואתם והם יפסקו ביניהם לפי שיכולין תלמידי חכמים לומר לא הטיל המלך עלינו כלום אלא בשבילכם. אבל אם אמר המלך ליתן כל א' וא' כסף גלגלתו אין עמי הארץ פורעין בשביל תלמידי חכמים אלא אם רצה המלך למחול להם ימחול ולא עוד אלא דמלכא לא טרח אלא אמר כך וכך אנשים יש כאן כך וכך חייב כל אחד ואחד. ואם תפס מיחיד מהם או מרבים ע"י כלם כדיניה כדמפורש בפרק הגוזל באין עמי הארץ וגובין מתלמידי חכמים וכן במעשר הארץ ורבינו חננאל ז"ל כתב כל אלה כגון שיש עליהם דבר קצוב במס' הגולגולת או בטסק' דארע' או בארנונא ומעריכין על כל א' ומקבצין אותו ביניה' אין על תלמידי חכמים לסייע ולא לתת עמהם באלו כלום אלו דברי הרב ז"ל. ודברים נכוני' הם. וכן נמי מצאתי במס' סנהדרין דרב פפא הוה יהיב בכרגא ובר חמא קביל עליה כרג' דכולהו שני.
ורבינו הגדול ז"ל פי' ארנונא תשורה או ארוח' שעושין למלך כשעובר עליהן והעיד עליו תלמידו רב יוסף הלוי ז"ל שהיה דן שלא נאמרו דברים הללו אלא בתלמיד חכם שתורתו אומנתו כלו' שתורתו קבע ועסקו עראי אבל לא במי שעסקו קבוע ואין תורתו קבע.

ערקינן ערוקו. פירוש במקום שאין רבי יכול לכופם ברחו שאם היה יכול לכופם דין הוא לכופם שאחר דשדי מלכא דמי כלילא נתחייבו כולם ליתן ואקרקפתא דידהו ואנכסייהו מנח או שמא לא רצה רבי לכופם דניחא ליה דליעקרו וליבטיל כלילא כדי שלא תהא פורענו' באה על תלמידי חכמים בשבילם אבל מן הדין חייבין ליתן אע"פ שיצאו להם למלכו' אחרת.
וגרסינן בהאי ענינא בירושלמי בריש פ' המניח את הכד א"ר יוסי ואת ש"מ ראה אמת המים שוטפת ובאת לתוך שדהו עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו רשאין לפנותן למקום אחד פי' לתוך של חבירו כלומר שיסתום גדר שדהו אע"פ שהן נכנסין לשל חברו ואם משנכנסו מים לתוך שדהו אינו רשאי לפנותן למקום אחר. אהין כרוסו ארגידא עד דלא ייתי אהין כרוסו ארגיד' שרי למימר ליה פלן עבד עיבדיתי מן דאתו כרוסו ארגיד' אסיר אהין אכסנו פירכ' עד דלא ייתון רומאי שרי משחדיניה מן דיתון אסיר.
ואיני יודע בברור מהו כרוסו ארגידא ואכסנו פירכא. אבל נראה לי שכשהמלך עובר ממקום למקום למלחמה מטיל מס על בני העיר לצורך בני חילא שהולכים עם המלך והם נקראים אכסנו פירכא פי' אכסניא של פרכות כלומר של היושבים באהלים שאהלים קרויין פרכות מלשון פרוכת שבכתוב. ובלשון חכמים בבריית' דר' אליעזר פרש' מ"א תלה בחופת בנו פירכות. ועוד דלא ייתון רומאי כלו' חיל הרומיים. שרי משחדיניה לשר החיל שלא יתן באותה אכסני' כלום אע"פ שהוא מטיל המס שלו על שאר חביריו שבעיר מן דייתון רומאי צעיר והמס מוטל עליהם מעת' אסור להבריח עצמו ממנו וליתן שוחד לפטור עצמו שהוא במציל עצמו בממון חביריו. וכרוסו שמעתי מפי חבר יוני כי הוא כוס של זהב בלשונם וארגיד' הוא של כסף קרוב ללעז שקורין הכסף ארגינ"ט והכוס של כסף שהוא מוזהב נקרא כרוסו ארגידא.
ועד שלא יטיל המלך הכוס על אומני העיר רשאי לומר פלוני עשה לי כוס זה שלי כדי שלא יחשב מן האומנין ויפול לאומנות המלך אבל אם כבר הטיל המלך הכוס על אומני העיר ונתפס הוא עמה' בשביל שמצאו לו כלי' כיוצ' בו היוצאי' מתח' ידי אומן אסו' לומ' פלוניהוא שעשה לי כלי הללו אלא יסייע הוא במלאכתו של מלך או יתפשר כמה שירצה ולא יציל עצמו בחברו.

הא דאמרי' כללא דמילת' דכל דאית להו נטירותא בגויה רמינן עלייהו. נראה לי לאפוקי צדקה ולאפוקי הא דתני' כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנס' ולקנות ס"ת נביאים וכתובי' וכיוצא באלו אבל במיני מסי' וארנונו' משעבדין אותו, והרב ר' יוסף הלוי פוטרן מהן.

מסים וארנוניות ותשחורות המוטלים על הצבור בין שהוא מס קבוע עליהם בין שהוא מס שמחדש להם ותובעו עכשו מהם אין תלמיד חכם חייב ליתן חלק בהם וראשי הצבור שמכריחין אותו בכך עוברים על דברי חכמים ואף רמז לזה בספרי הקדש במה שאמר דריוש על אנשי כנסת הגדולה מנדא בלו והלך לא שליט למרמא עליהון ודרשו בו מנדא זו מנת המלך בלו זו כסף גולגולתא והלך זה ארנונא ומ"מ יראה לי שלא הוזכרה כאן לפטור תלמיד חכם אלא למנת המלך והוא הנקרא כרגא או מס הידוע וקבוע על כלל הצבור וכן הדין בכל מיני מסים ותשחורות המוטלים על הכלל שהצבור חייבים להפקיע חלקם של תלמידי חכמים בשלהן אבל כסף גלגולת והוא הקבוע בפרט על כל פרט ופרט וכן ארנונא והוא מעשר בהמתו ותבואתו אין הדברים נראין להיות האחרים פורעין מה שהוא מתחייב בפרט ואע"פ שבכלם נאמר לא שליט וכו' דריוש הוא שצוה בכך ומוחל להם אבל לא הוזכרה כאן אלא למנת המלך וכך הדין בכל שהוא מוטל על הכלל וכן נראה לי ברור אלא שגדולי המחברים כתבו בקצת חבוריהם שהצבור חייבים לפרוע בשבילם אף באלו והביאו בשם רבותיהם שעשו מזה מעשה והדברים נראין כמו שכתבנו ומ"מ אף בזו כתבו גדולי הפוסקים דוקא בתלמיד חכם שאינו מתעסק בצרכי העולם כלל ותורתו אומנותו לגמרי אבל שאר תלמידי חכמים שמצרפין עניני העולם עם למודם אינם בכלל זה והדברים נראין:

במסכת נדרים ס"ב א' אמרו שמותר לתלמיד להודיע את עצמו במקום שאין מכירין אותו עד שיכירוהו ויכבדוהו כראוי לו שנאמר ועבדך ירא את י"י מנעוריו ולא נאמר יהללך זר ולא פיך אלא במקום שמכירין אותו שם אמרו גם כן שבכל מקום שהוא לשם עם אחרים על איזה עסק שיש לו ולאחרים שם הן בבית דין הן באיזה מקום מותר לו לומר תלמיד חכם אני השתדלו בעניני תחלה ושלחוני שנאמר ובני דוד כהנים היו מה כהן נוטל חלק בראש שנאמר וקדשתו אף תלמיד חכם נוטל חלק בראש:

כל שבני העיר נמלכין ועושין חפירה חדשה להוציא להם מים נפרעין ממנה אף מן היתומים שהרי זכות הוא להם ומ"מ אם לא מצאו מים ונמצאת הוצאתם ללא צורך מחזירין להם את חלקם שהרי אין כאן אלא חובה ואין חבין להם ומ"מ תלמידי חכמים נפרעין מהם בזו שהרי אף הם צריכין מים וכן בכל דבר שהכל משתמשים בו והוא שיש מי שפירש בזו תקון רחבה של עיר ומפרשין כריא דפתיא מלשון ירחיב שתרגומו יפתי ומ"מ בעלי שטה ראשונה פרשו פתיא הכלי שמונח שם תמיד לשתות בו עוברי דרכים ומ"מ אם לא היתה הוצאה זו בדמים לשכור פועלים אלא שיוצאים בני העיר לשם וחופרים הם בעצמם אין מכריחין תלמידי חכמים בכך שאין כבודם במלאכה פחותה כזו:

אע"פ שהותר לתלמיד חכם להיות חתן בין האבלים שלא לפרוע חלקו במסים וארנוניות על הצד שביארנו לא יהא מורה לעצמו בכך להשתמש בשל אחרים בכבוד תורתו אלא כל שיכול לדחוק את עצמו שלא ליהנות בכבוד תורה עושה מעשה היה ברבינו הקדוש שפתח אוצרו בשני בצרות אמר כנסו בעלי מקרא ובעלי משנה ובעלי תלמוד אבל עמי הארץ לא יכנסו דחק ר' יונתן בן עמרם ונכנס אמר לו ר' פרנסני אמר לו קרית אמר לו לאו שנית אמר לו לאו אמר לו במה אפרנסך אמר לו פרנסני ככלב פרנסני כעורב פרנסו לאחר שיצא אמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ אמר לפניו ר' שמעון ברבי שמא יונתן תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה מימיו בדקו ומצאו כדבריו באותה שעה אמר רבי יכנסו הכל מוטב שיתפרנסו הכל ואל ימשכו צנועים ידיהם מן הפרנסה זה שהיה רבינו הקדוש מתיר לעצמו להיות אכזרי לעמי הארץ מפני שאף הוא היה אומר אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ ואף המסים והתשחורות בשביל עמי הארץ הם באים מעשה היה במלך אחד שהטיל מס על צבור שבטבריא לעשות לו כליל נזר על ראשו ובאו כלל ההמון לפני רבי ואמרו לו ליתבו רבנן בהדן ואמר להו לא אמרו ליה ערקינן אמר להו ערוקו ערוק פלגא אתת לקמי דרבי אמרו ליה ליתבו רבנן בהדן אמר להו לא אמרו ליה ערקינן אמר להו ערוקו ערוק כולהו פשט ההוא כובס שדיוה אכובס ערק כובס בטל כלילא אמר רבי אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ שהרי כשהלכו להם עמי הארץ בטלה גזרה זו ולא נתבקשה לתלמידים:

עובד ע"ז דינו בסקילה וממונו ליורשיו ומ"מ עיר הנדחת ממונן אבד ודינן בסיף כמו שמפורש בפרשת עיר הנדחת שיירא של חמרים או של גמלים או משיירות אחרות העוברת ממקום למקום ולנה בתוכה והודחה עמה אם נשתהו שם שלשים יום הרי הם בכלל אנשי העיר והם בסייף וממונם אבד ואם לא נשתהו שם שלשים יום הרי הם כיחידים והם בסקילה וממונן פלט שמא תאמר מה ענין שבעיר הנדחת נדונין כבני העיר לשלשים יום ולענין הוצאת חומה דלתים ובריח ביארנו במשנתנו שאינו מכלל בני העיר לענין זה עד שידור שם שנים עשר חדש טעם הדבר שכל שדר במקום שלשים יום אע"פ שאינו מבני העיר הרי הוא בכלל יושבי העיר ובעיר הנדחת נאמר יושבי העיר ולעניני שמירות העיר מ"מ אין ראוי לכללו עמהם עד שיהא מבני העיר אף לענין נדרים הלכה שכל המודר הנאה מבני העיר אסור לו ליהנות מכל ששהה שם שנים עשר חדש הא פחות מיכן מותר לו ליהנות ממנו הא אם היה מודר הנאה מיושבי העיר כל ששהה שם שלשים יום אסור לו ליהנות ממנו פחות מכן מותר:

כבר ביארנו שהיתומים מכריחים אותם לפרוע לכל הוצאה שהיא עשויה לשמירת העיר כגון חומות ושערים ופסים ושלשלאות ושכר שומרי העיר בלילה ושכר שומרי כלי זין ושכר הבאים ממקום אחר מ"מ מסים וארנוניות ראיתי לגאוני ספרד שכתבו שאין מטילין אותו עליהם ולקצת חכמי הדורות ראיתי שדין המס כדין שאר דברים העשויים לשמירת העיר ומכריחין אותם ויראה לי לדברי הכל שבזמן הזה כל המסים והתשחורות צרכי שמירה הם ומ"מ אין כופין אותם על הצדקות אפילו לפדיון שבויים אלא שיראה מסוגיא זו שאם הם עשירים ונראה לבית דין או לפרנסי הדור שהם נוחלים כבוד בכך עד שיוצא הפסד ממונם בשכר כבודם כופין אותם:

ולפי דרכנו למדנו שפדיון שבויים מצוה גדולה שבשאר הצדקות ואחר שכן הרי היא קודמת לכל שאר הצדקות ומ"מ יתבאר במקומו שאין פודין אותם ביתר מכדי דמיהם מפני תקון העולם:

אע"פ שביארנו שאין אדם נקרא מבני העיר עד שידור שם שנים עשר חדש יש דברים שהוא נכלל בדין בני העיר לפחות מזמן זה כיצד מכיון שדר שם שלשים יום כופין אותו ליתן לקופה של צדקה דר שם שלשה חדשים כופין אותו ליתן לתמחוי דר שם ששה חדשים כופין אותו ליתן לכסות עניי העיר דר שם תשעה חדשים כופין אותו ליתן לדמי קבורת עניים דר שם שנים עשר חדש כופין אותו לכל כמו שביארנו במשנה:

כריא פירש חפירת נהר. כריא דפתיא תיקון רחבה של עיר ששם קובעים שווקים. כל מיני מסין ותשחורת המוטלין על הציבור בין קבועים בין שאינם קבועים אין תלמידי חכמים מסייעין בהם כלל ודוקא ת"ח המתעסקין בתורתן ותורתן זו היא אומנותן אבל אין תורתו אומנותו אלא מתעסק במילי דעלמא חייב במה שהצבור מתחייב שאינו מכלל רבנן והדין קאמר רבינו הרב זצ"ל:

כללא דמילתא כל מילי דאית להו הנאה. ליתמי כגון פרשא ושורא וטורזינא דאית להו בהו נטירותא רמינן עלייהו וצדקה אע"ג דמצוה היא לא רמינן עלייהו כדאמרינן יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו:

עח. רבי יהודה נשיאה רמא בנינא דשורא ארבנן אמר ליה ריש לקיש רבנן לא צריכי נטירותא אמר ליה רבי יוחנן אמאי לא תימא ליה מהא אני חומה ושדי כמגדלות אלו תלמידי חכמים. שבני דורן נהנין מתלמודן כיונק שנהנה משדי אמו ותורתן מגינה עליהן כמגדלות. וקיימא לן כריש לקיש ורבי יוחנן.

רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן אמר ליה רב נחמן בר יצחק עבר מר אדאורייתא ואדנביאי ואדכתובי אדאורייתא דכתיב אף חובב עמים כל קדושיו בידך אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם אפילו בשעה שאתה מחבב על ישראל כל קדושיו יהו בידך והם תכו לרגליך ישא מדברותיך תני רב יוסף אלו תלמידי חכמים שמכתתין רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה לישא וליתן בדיבורו של מקום אדנביאי דכתיב גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא מלך ושרים ואמר עולא כל הפסוק הזה בלשון ארמי נאמר. כלומר שלשון יתנו כמו ישנו שהמשנה בלשון ארמי נקרא מתניתא והשונאה בלשון משנה נקרא תנאי בלשון תלמוד, כדאמרינן (קידושין מט,א) על מנת שאני שונה חזקיה אמר הלכות ואמרינן עלה (שם ע"ב) והני מילי דאמר לה תנינא כו', ורבים כלשון הזה. ולשון ויחלו מלשון ביטול כדמתרגמינן (במדבר ל,ג) לא יחל דברו לא בטל למימריה. והכי קאמר קרא, אם כלן יתנו בגוים עתה אקבצם, ואם מעט ויחלו ממשא מלך ושרים. כלומר אם כלן ישנו משנתן ויעסקו בתורה בגוים מיד אני מקבצם, ואם לא יעסקו כולם בתורה אלא המעט מהם יתבטלו העוסקים ממשא מלך ושרים. אדכתובי דכתיב מנדה בלו והלך לא שליט למרמי עליהון ואמר רב יאודה מנדה זו מנת המלך מן השדות בלו זו כסף גלגלתא והלך זו ארנונא. מס שנותנין למלך מכל עדר ועדר כך וכך בהמות ומכל עיסה כך וכך, כדאמרינן התם בפסחים (ו,א) בהמת ארנונא ועיסת ארנונא. והלכתא נמי כרב נחמן בר יצחק דאסיר למירמי עלייהו דרבנן חדא מהני כולהו, לא דשורא ולא מנת המלך ולא ארנונא ולא כרגא דהיינו כסף גלגולת אלא מיחייבי ציבורא למפרע עלייהו. ודוקא ברבנן דעסקי באורייתא תדירא ומקיימי מצות והגית בו יומם ולילה כפי כחן כדמפרש בשמעתין בהדיא וכדבעינן לברורי לקמן (סי' פב ד"ה נקטינן):

עט. רב פפא רמא דכריא חדתא איתמי. חפירת הנהר להמשיך מים ממנו לשדות במקום חדש שלא היה רגיל. ויש אומרים כריית באר מים חיים לשתות. אמר ליה רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא ודילמא לא מידויל. כלומר בשלמא אי הוה משתכר נהרא דרגילי עד השתא לאשקויי מיניה אי נמי נגרא דמיא משיך מיניה והוה אתינן השתא למכרייה, דכולי עלמא רמינן ליה אפילו איתמי דהא ידיע דמדויל כלומר דהדר לפשאטיה כדמעיקרא ודלו מיניה, וזכות היא להן להשקות שדותיהן וזכין לאדם שלא בפניו, אלא הכא כיון דכריא חדתא הוא ולא ידעינן אי מידויל אי לא מידויל היכי גבינן ליה מיתמי. בשלמא גדולים דבני חיובא נינהו כיון דאמרינן ליה דמדויל והוה ליה קרוב לשכר מלהפסד תקנתא דמתא היא ומיחייבי בה כשאר מילי דמתא, אלא קטנים דלאו בני חיובא נינהו ולא מיחייבי אלא במידי דאית להו בגויה הנאה ודאית, האי כריא חדתא כיון דזימנין דלא מידויל חובה היא לדידהו ואין חבין לאדם שלא בפניו, וקטנים דלא בני חיובא נינהו ולאו בני מחילה נינהו ואפילו בפניהם נמי כשלא בפניהם דמי. אמר ליה משקל שקלינן מינייהו אי מידויל מידויל ואי לא מידויל מהדרינן ליה ניהלייהו. דהשתא ודאי כיון דקרובין לשכר ורחוקין להפסד כי שקלינן מינייהו לזכותייהו הוא דשקלינן וזכין לאדם שלא בפניו. מיהא שמעינן דלא רמינן איתמי אלא מילתא דאית להו הנאה ודאית בגויה. ואי הוי ספיקא, ספק אתיא מיניה ההיא הנאה ספק לא אתיא, שקלינן מינייהו, אי אתיא להו מיניה הנאה שפיר ואי לא מהדרינן ליה ניהלייהו, ושאר צבורא דבני חיובא נינהו מיחייבי באחריותיה דמעיקרא עילוייהו רמי:

פ. אמר רב יהודה הכל לאגלי גפא. והיא הגפת דלתות העיר ואפילו מיתמי. דאינהו נמי בעי נטירותא וזכותא היא לגבייהו. אבל מרבנן לא רבנן לא צריכי נטירותא [הכל] לכריא דפתיא דהיינו תיקון רחובה של עיר ואפילו מרבנן. דאי לא ליתקלו ביה עוברים ושבים רבנן נמי צריכי להכין, ואי למקבע ביה שוקא רבנן נמי צריכי למהוי במתא שוק קבוע למזבן ביה כל צרכייהו. ודוקא היכא דשקלי ממונא מכל חד וחד לתקוני, אבל היכא דנפקי כולהו באכלוזא, דהיינו המון עם לתקוני בגופייהו רבנן לאו בני מיפק באוכלוזא נינהו. דזילותא היא לדידהו לאזדלזולי באפי עם הארץ וזלזול באורייתא לא מזלזלינן:

פא. רבי פתח אוצרות בשני בצורת ואמר יכנסו בעלי מקרא ובעלי משנה ובעלי תלמוד ועמי הארץ אל יכנסו דחק רבי יונתן ונכנס אמר לו רבי פרנסני אמר לו קרית לאו שנית לאו ואלא במה אפרנסך אמר ליה פרנסני כעורב וככלב. דחס רחמנא עלייהו. עורב דכתיב (איוב לח,מא) מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישועו, וכתיב נמי (תהלים קמז,ל) לבני עורב אשר יקראו, לפי שהעורב אכזרי על בניו לפי שהם נולדים לבנים ואינו מכירם עד שישחירו לפיכך אינו מרחם עליהם, וכל זמן שהן לבנים הקב"ה מזמין להם יתושין מתוך צואתם ואוכלים. כלב דכתיב (שמות כב,ל) לכלב תשליכון אותו, ואמרי לה מדכתיב (משלי כט,ז) יודע צדיק דין דלים, לפי שהכלב מזונותיו מועטין לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשת ימים. מיהו יונתן בן עמרם לאו מקראי אמר ליה דהא אחזי לנפשיה כמאן דלא קארי ולא מתני, אלא מאורחא דעלמא אמר ליה פרנסיה. כיון דנפק יתיב רבי וקאמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ אמר לפניו רבי שמעון ברבי שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה בדקו ומצאו כדבריו אמר רבי יכנסו הכל. שמא יזדמנו אורחים כמוהו וימנע מלפרנס. רבי לטעמיה דאמר אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ. ושמע מינה דאפילו למאן דלא בעי לאהנויי לעם הארץ מממוניה חייב לפרנס עניי ישראל מסתמן ואל יבדוק אחר העני אם תלמיד חכם הוא ואם עם הארץ הוא, שמא תלמיד חכם הוא ואינו רוצה ליהנות בכבוד תורה או שאינו רוצה להודיע את עצמו כדי שלא יתבזה. ולענין הלכתא אפילו בידוע שהוא עם הארץ חייב לפרנסו, דבהדיא תנן בסוף הוריות (יג,א) ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ מקדם הוא דקדים הא איכא שקיל. ועוד דלא יהא עם הארץ גרוע מגוי, הא תנן (גיטין סא,א) מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, וגרסינן נמי (חולין צב,א) בעון אתכליא רחמין על עליא דאלמלא עליא לא קימין אתכליא. ודוקא בעם הארץ שאינו לא במקרא ולא במשנה אלא שישנו בדרך ארץ ובמצות, אבל היכא דידוע דליתיה בדרך ארץ ולא במצות אסור לפרנסו כל עיקר, דבהדיא תנן (קידושין מ,ב) וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב, אלמא לא בר דעת הוא, וגרסינן בפרק חלק (סנהדרין צב,א) א"ר אלעזר כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו שנאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עשהו. וגרסינן נמי התם א"ר אלעזר כל הנותן פת למי שאין בו דעה יסורין באין עליו שנאמר (עובדיה א,ז) לחמך ישימו מזור תחתיך אין תבונה בו:

פב. ההוא דמי כלילא דשדו אטבריא אתו לקמיה דר' הנך עמי הארץ אמרי ליה (נתיבו) [ליתבו] רבנן בהדן אמר להו לא ערוקינן ערוקו ערוק פלגא שדיוה אפלגא אתו לקמיה דרבי אמרי ליה נתיבו רבנן בהדן אמר להו לא ערוקינן ערוקו ערוק כולהו פש ההוא כובס שדיוה אכובס ערק כובס בטל כלילא. כלומר בטלה גזרת המלך שהיה רוצה להעניש את הקהל דמי נזרו. א"ר ראיתם שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ. שהרי לא נגזרה גזרת הנזר על הצבור אלא כל זמן שהיו שם עמי הארץ, וכיון שברחו עמי הארץ בטלה גזירה ולא בקש המלך מתלמידי חכמים הנשארים בעיר כלום, הא למדת שאין מיני פורענות ועונשין באין לעולם אלא בשביל עמי הארץ, לפיכך אין תלמידי חכמים חייבין לסייען ולא לתת מהן כלום. וקיימא לן בהאי דינא כותיה דר'.

נקטינן השתא מהאי מעשה ומדרב יהודה ומדרב נחמן בר יצחק ומדריש לקיש ורבי יוחנן שכל מיני מסים וארנוניות ותשחורות בין קבועין בין שאינן קבועין אין תלמידי חכמים חייבים לסייע בהן את הצבור כל עיקר, דהא מנדה בלו והלך כולהו קבועין נינהו ואמרינן בהדיא דלא מחייבי רבנן בגוייהו. ודמי כלילא מס שאינו קבוע הוה ולא חייבינהו ר' לרבנן בגויה. ואפילו המס הקצוב על כל איש ואיש בפני עצמו הרי הצבור חייבין לפרוע משלהן כדי המס הקצוב על תלמידי חכמים כדי לפטרן, דהא כרגא דהוא כסף גולגתא אקרקף גברי מנח כדאמרי' בכמה דוכתי, וקאמרינן בהדיא דרבנן פטירי, ואי דלא משלמי צבור עליהו מדידהו היכי יכלינן למפטרינהו מבי גזא דמלכא, אלא לאו ש"מ דמחייבי צבורא למפרע עלייהו ממונא דנפשיהו לגבי גזא דמלכא. ואפילו היו עשירים שבישראל הציבור חייבין לפרוע בעבורן, שלא מפני עניותן נפטרו אלא מפני תורתן נפטרו. וכן כל מיני מסין שהצבור מטילין לבנין החומות ולהגפת הדלתות ושאר שמירת העיר אין תלמידי חכמים חייבין בהן כל עיקר. אלא מיהו הני מילי בתלמידי חכמים העוסקים בתורה תדיר כפי יכולת כל אחד ואחד ומקימין מצות והגית בו יומם ולילה כפי כחן כדאמרינן בשמעתין בהדיא אלו תלמידי חכמים שמכתתין רגליהם מעיר לעיר לישא וליתן בדבורו של מקום כדילפינן נמי מקראי דגם כי יתנו בגויים. אבל תלמידי חכמים שאין עוסקין בתורה תדיר כפי כחן ולא דיין לעסוק במלאכתן כדי למצוא פרנסתן ופרנסת אנשי ביתן אלא שהם יגיעים להעשיר ומבטלין את התורה כדי לקבץ ממון הרבה, הרי אלו חייבין בכל חיובי הצבור. וכן תלמידי חכמים המזלזלים במצות ואין יראת שמים על פניהם הרי אלו כקלים שבצבור, לא אמר הכתוב אלא כל קדושיו בידך והן הן שאין פורענות באה בשבילם, יצאו אלו שמחללים שם שמים בגלוי, ועל כיוצא בהן נאמר (מיכה ג,יב) לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו':

פג. הרי אמרו כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר י"ב חדש ורמינהי החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום ולנה בתוכה והודחה עמה אם נשתהו שם שלשים הן בסיף וממונן אבד ואם לאו הן בסקילה וממונן פלט אמר רבא לא קשיא הא לבני מאתא הא ליתבי מאתא. למהוי כבני מאתא שנים עשר חדש, למהוי מיתבי מאתא שלשים יום. וגבי עיר הנדחת יושבי העיר ההיא כתיב (דברים יג,טז), ואמטול הכי סגיא להו בשלשים יום. והא תניא דמסייע לן המודר הנאה מבני העיר כו':

פד. תניא המודר הנאה מבני העיר כל ששהה שם י"ב חדש אסור ליהנות ממנו פחות מיכן מותר ליהנות ממנו המודר הנאה מיושבי העיר כל ששהה שם שלשים יום אסור ליהנות ממנו פחות מיכן מותר ליהנות ממנו:

פה. ולכל מילי מי בעינן שנים עשר חדש ורמינהי שלשים יום לקופה שלשה חדשים לתמחוי ששה לכסות תשעה לקבורה י"ב חדש לפסי העיר א"ר יוחנן כי תנן נמי מתני' לפסי העיר תנן. נמצאת אומר כמה ישהה בעיר ויהיה חייב לתת מעות לקופה של צדקה שלשים יום, ולתמחוי שלשה חדשים. ששה חדשים לכסות, לתת כסות לעניי העיר. תשעה לקבורה, לתת חלקו בקבורת עניי העיר. י"ב חדש לפסי העיר, כגון חומה דלתים ובריח ושאר חיזוקי העיר ושמירתה. ומסתברא דהוא הדין למיני מסין וארנוניות שנותנין למלך דכולהו נטירותא דמאתא נינהו*. ועוד דאי לא יהבי משדר מלכא ושקיל כוליה בכלל פסי העיר נינהו:

פו. וא"ר אסי אמר רבי יוחנן הכל לפסי העיר ואפילו מיתמי אבל מרבנן לא רבנן לא צריכי נטירותא:

פז. ואמר רב פפא לשורא ולפרשא ולטורזינא דהיינו זינא אפילו מיתמי כללא דמילתא כל מידי דאית להו ליתמי נטירותא מיניה רמינן עליהו. והוא הדין למסין וארנונא וכיוצא בהן, דכולהו מידי דאית להו נטירותא מינייהו נינהו כדברירנא לעיל. ועוד דלא גרע מלכא מפרשא וטורזינא, דודאי נטירותא דמלכא עדיפא. אבל מרבנן לא רבנן לא צריכי נטירותא:

פח. רבה רמא צדקה איתמי דבי בר מריון א"ל אביי והא תאני רב שמואל בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבויים אמר ליה אנא לאחשובינהו קא עבידנא. ודוקא היכא דאמידי וקא בעי דיאנא לאחשובינהו. והוא דניחא להו לדידהו בהכי. אבל היכא דלא אמידי לאו כל כמיניה לאחשובינהו במילתא דדחיקא להו. ואפילו היכא דאמידי לאו כל כמיניה למשקל אלא מדעתייהו:

ואי קא נפקי באכלוזא רבנן לאו בני מיפק באכלוזא נינהו כתבו בתוספות דמשמע לכאורה דכיון שפטורים אפילו אחרים במקומם אין שוכרים. הר"ן ז"ל.

הכל לגלי גפי. גלי מנעול השערים. גפי יש מפרשים מלשון יגיפם בשערים ולזה הפירוש יותר היה כח לומר לגפי גלי כלומר לנעילת השערים. ויש מפרשים מלשון על גפי מרומי קרת והוא תקרה שעושים על השערים של עיר לחיזוק ולשמירה ועושים שם בנין קטן לשומרי השערים ובידיהם מפתחות השערים על כן נקראו המנעולים על שם גפי ונסמכים עליהם כאלו אמרו למנעולי התקרות. הראב"ד ז"ל.
מצאתי בשם הרמב"ן ז"ל החכמים הלומדים עם התלמידים בשכר אין מן הדין לפוטרם מן המס כיון דבשכר הם לומדים. עד כאן משטה לא נודעה למי.
לא גרסינן כל הפסוק הזה בלשון ארמי נאמר כי אם תיבה אחת בלשון ארמי אלא לא גרסינן הפסוק הזה. עד כאן מגליון תוספות

אי מדויל מדויל וכו'. ומסתברא לי דאפילו רבנן יהבי בהא ואפילו לא מדויל לא מהדרינן להו אלא יתמי איצטריכא ליה דאי לא מדויל מהדרינן משום דלאו בני מחילה נינהו עד כאן משיטה לא נודעה למי.

ולא בשנים דקתני מפני שגיבויו וחילוקו שוין. פירש רש"י ז"ל שהתמחוי צורך שעה הוא ומיד שנגבה מתחלק כדקתני שנגבה בכל יום לפיכך אין גובין בשנים לפי שלא יצטרכו לטרוח ולבקש השלישי לחלק. והריא"ף ז"ל פירש לפי שהקופה דבר קצוב הוא על כל אחד ואחד ואין מוסיפין ולא גורעים אבל תמחוי אינו דבר קצוב אלא לפי צורך שעה הוא נגבה לעניי עולם וכו'. ואנא מסתברא לי כרש"י ז"ל מדמייתי תלמודא כי הא דרבא אכפייה וכו' לגבי גבאי צדקה אלמא דבההוא אורחא הוו גבין גבאי צדקה ודרבא ודאי מסתברא דלאו דבר קצוב הוא. ומאי דבעא תלמודא ברישא מאי שררותא משום דקסלקא דעתין שאין כופים אלא בדברים וכל אחד נותן ברצונו וכי מעיינת בה שפיר האי סברא תריצא הוא דלא דמי חילוק לגיבוי דחילוק אם אינו מתחלק כראוי נמצא גוזל מזה ונותן לזה אבל גיבוי אף על פי שאינו גובה כראוי אינו גוזלו דמצות צדקה קעביד. עד כאן מהשטה הנזכר.

כשהם גובים. כלומר לחומה ודלתים ובריח לפי שבח ממון הם גובים ואף על פי שהוא עומד רחוק מן החומה ואינו יכול להשתמש בחומה כיון שיש לו ממון רב נותן יותר או דילמא לפי קרוב בתים הם גובים כלומר בתים שיהנו בעשיית החומה שיסגרו בתיהם ויכולים להשתמש בעובי החומה עליהם מוטל יותר ליתן בגיבוי החומה אף על פי שיש מהם עשירים בעיר. רבינו יהונתן ז"ל.

בד"ה איפרא כו' דהורמין בנו"ן כמו הורמין בר לילתא כו' עכ"ל כצ"ל ועיין ר"פ הספינה:

בד"ה יתיב רב יוסף כו' אלא כדפ"ה דרב יוסף דקבלה משום כו' עכ"ל כצ"ל:

דדרש רבא אני חומה זו כ"י כו'. שאף גזירות שמחדשין העכו"ם על כלל כ"י אני חומה ועיקר כוונתן אינו רק על הממון וגובין הכל לפי הממון כמ"ש הרא"ש וכן אמר ושדי כמגדלות אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות כו' שאם ח"ו באו העכו"ם לעקרן אין דעתן רק על ממונינו וק"ל:

תכו כו'. ת"ח שמכתתים רגליהם כו' ר"ל דמן הדין הם פטורים ממסים למאי דתנן כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר למסים י"ב חודש והני רבנן מכתתין רגליהן מעיר כו' ואינן מעכבין בעיר כ"כ וק"ל:

אי תנו כלהו עתה אקבצם כו'. פרש"י וכן רובן יהיו וכו' ע"ש דבקרא אינו מפורש כולהו ולא מועט אלא בסיפא דקרא ויחלו מעט וגו' אלא במועט וק"ל:

אבל ע"ה לא יכנסו כו'. אף שאפילו עניי גוים מפרנסים עם עניי ישראל הכא בשני רעבון שהיה כל העולם שרוי בצער ואמרינן פרק קמא דתענית שיש לאדם לצער עצמו עם הצבור וכל המרעיב עצמו כו' ואסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון ולפי שע"ה אינן עושין כן שאוכלין כדי שבען ואין מצערין בצער עולם כמו שעושין הת"ח שאין אוכלין כדי שבען כדאמרינן שם לכך לא רצה ליתן להם כדי להרעיבן ולצערן ג"כ וא"ל פרנסני כעורב וככלב כו' נקט אלו שגם בתיבה היו כולם אסורין לשמש מטעם זה שהעולם היה שרוי בצער והעורב והכלב לא צערו עצמן ושמשו מטתן בתיבה כדאמרינן פרק חלק ואעפ"כ פרנסן נח גם אתה אל תחוש לזה ותפרנסני ומחם שגם הוא שימש בתיבה לא הביא לו ראיה שאפשר שהוא פרנס עצמו ועוד שהיה נח חס על בנו. ושוב ראיתי בב"י י"ד סימן רנ"ב בשם הריטב"א אהך עובדא שהיה מצער על שנתן פתו לע"ה מסתברא בכה"ג שהיו שני בצורת ומה שהיה אוכל ע"ה יחסר לת"ח אבל בלאו כו' ע"ש עכ"ל:

דליוה לפלגא פרש"י שמחל להם החצי והקשה במרדכי בשם ר"ת דהא ערקו השאר שדיוה אכובס ולא מחל לו כלום וגרס ר"ת דליוה אפלגא כו' עכ"ל ע"ש. ונ"ל ליישב פרש"י דודאי המלך מתחלה הטיל מס על כולם אלא שרבי פטר את הת"ח שע"ה יתנו גם חלק הת"ח לפי שהפורענות באה מהם שאלולי הם לא הטיל המלך כלום על הת"ח ואפשר שא"ל מטעם דלעיל שהת"ח אינן מבני העיר ופטורין ממסין ואמרו הם אף אנו נעשה כן וערוקינן כו' וערקו ושאל המלך למה ערקו והגידו לו כי אינן רוצין לתת מס בשביל הת"ח ומחל להם פלגא שהוא חלק הת"ח כי כן גם דריוש פטר להם כדכתיב מנדה בלו והלך וגו' ואפשר שלזה כוון לומר לעיל שהפסוק הזה יתנו בלשון תרגום נאמר שהיא מצוה למלך עכו"ם שיפטור אותן ואתו הנהו פלגא כו' בקשו שיתנו גם הת"ח לאותו פלגא בטענה שהם הפסידו בשביל הת"ח שברחו מקצתן וא"ל לא כו' ושדיוה אכובס אותו פלגא שאותו חלק שע"ה חייב לא מחל כלל עד שערק גם הוא ודו"ק:

ד"ה איפרא הורמיז וכו' הורמיז שם מקום. ר"ל שם הקב"ה יתברך:

ד"ה יתיב רב יוסף וכו' ומיהו לא צריכי להכי וכו' ר"ל אין אנו צריכין לפרש דרב יוסף פדה בהם שבויי עכו"ם אלא שבויי ישראל פדה מהן כדפירש הקונטרס לקמן בתחלת (בבא בתרא דף י"א) דקבלה רב יוסף משום שלום מלכות וכיון שאמרה לו ליתן למצוה רבה לא היה אפשר לחלקם לעניי עכו"ם וכו' כל זה פירש רש"י לקמן וצ"ל דהתוס' סבירא להו דכמו שלא היה אפשר לחלקם לעניי עכו"ם משום גניבת דעת הכי נמי לא היה אפשר לפדות בהן שבויי עכו"ם דהוי נמי גניבת דעת משום דאין רגילות שישראל יפדו שבויי עכו"ם אבל לקמן בעובדא דרבא ששדרה לפרנס בהן עניים כשחלקה לעניי עכו"ם אין בזה גניבת דעת דאינהו נמי ידעי שרגילים ישראל לפרנסם משא"כ בפדיון שבוים לכך היה מוכרח רב יוסף לפדות בהן שבויי ישראל כן נ"ל שיטת התוס' ובענין אחר א"א ליישב ודו"ק:

גמ' דלא נפקי באכלוזא אבל נפקי באכלוזא רבנן לאו בני מיפק באכלוזא נינהו כצ"ל וכן ברש"י ונ"ב הוא כמו אוכלסא ופי' המון עם ר"ל שאם יוצאים הבעלי בתים בעצמן בהמון עם אין דרך תלמידי חכמים שילכו ביניהן ערוך:

שם דחק רבי יונתן בן עמרם כו' אמר ליה בני קריתה א"ל כו'. ממנו למימרא דלכל מילי בעינן כו' כצ"ל:

שם לפסי העיר כו' נ"ב פסי העיר פירוש קרשי העץ לחזק שערי העיר כמו פסי ביראות ערוך ור"נ פירש בקעות שסביב החומה:

שם לפסי העיר תנן אמר רב אסי אמר רבי יוחנן הכל לפסי העיר ואפילו מיתמי כו' אמר ליה אביי הא מדתני כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שלשים יום לתמחוי כיון ששהה שם שלשים יום גובה הימנו גבאי כצ"ל והס"ד ואח"כ מתחיל הדבור תמחוי מאכל לעניים:

תוס' בד"ה יתיב רב יוסף כו' דרבא דקבלה משום שלום מלכות כו' נ"ב פירוש והוא הדין רב יוסף עביד משום שלום מלכות:

גמרא יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה בעלי גמרא כו'. משמע דאפשר שיהיו בעלי משנה או בעלי גמרא ולא בעלי מקרא. וכן כשהשיבו ריב"ע דלא קרא שאלהו שוב אולי שנית. ודלא כאותן ששופכין בוז על מקצת גדולי זמנינו בש"ס ופוסקים ואין להם יד כ"כ במקרא. ובעלי הלכות משמע לי דהיינו ששונין הלכות פסוקות כמו פסקי הרמב"ם ושו"ע כי גם בימיהם אולי היו פסקי הלכות המורם מן המשניות וברייתות כמו חומרי מתנייתא בשבת (קל"ח):

רש"י ד"ה מנדה. על אנשי כנה"ג. עי' במקרא דלא עליהם נאמר. ובע"י הגי' כשעלו אכנה"ג:

רש"י ד"ה ככלב. לפי שהעורב אכזרי כו'. עי' כתובות (מ"ט ב) ובפירושו שם ד"ה אוכמי:

רש"י ד"ה לפרשא. עי' מגילה (כ"ז) בפירושו ד"ה פרשא דמתא:

תד"ה לא שליט. למירמא עליהם. כצ"ל:

גמ' אדאורייתא דכתיב כו' - נ״ב הוה למילף מדאורייתא טפי - דאפי' אדמת הכהנים לא קנה - אלא דהתם שאני כי חוק לכהנים מאת פרעה ולא היה יכול לשנותו - ומ״מ ודאי לכך נכתב בתורה ללמד חוק לכהני ה' לתת לחם חקם וככתוב בחזקיה [דה״ב לא] ויאמר לתת מנת הכהנים והלוים וגו':

שם ושרים - צ"ל שרים:

תוס' ד"ה כריא. רחוב. נ"ב רחובה [תרגומו] פתיה [דברים יג]:

"וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ", תָּנִי רַב יוֹסֵף: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּכַתְּתִין רַגְלֵיהֶם מֵעִיר לְעִיר (דברים לג, ג). יש לדקדק הפסוק אומר לְרַגְלֶךָ והמאמר מפרש על רגלי התלמידי חכמים.
ונראה לי בס"ד כל אבר שיעשה האדם בו עבודה להשם יתברך או איזה מצוה יתייחס אותו אבר להקדוש ברוך הוא על דרך מה שאמר מרן ז"ל באבקת רוכל על פסוק וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי (תהלים ב, ו) פירוש מלך שלי אשר עשיתיו ואשר בראתיו ולכן רגלי תלמידי חכמים שעושים בהם עבודה להקדוש ברוך הוא בעסק התורה שמכתתין אותם מעיר לעיר הכתוב מייחס אותם להקדוש ברוך הוא ולכן אמר לְרַגְלֶךָ על דרך מה שאמר הכתוב וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי דאלו גם כן עשאם ובראם הקדוש ברוך הוא לעבודתו.
ועוד נראה לי בס"ד כי הלוחות שבהם היתה קבלת התורה הם רומזים לנצח והוד שהם סוד רגלים גם עוד כי תורה שבכתב ותורה שבעל פה המה נצח והוד שהם רגלים בעשר ספירות ולכן דריש רַגְלֶךָ על התורה שהם כיתתו רגלם בשביל התורה.

"יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ"; לִשָּׂא וְלִתֵּן בִּדְבָרָיו שֶׁל מָקוֹם (דברים לג, ג). נראה לי בס"ד אמרו רבותינו ז"ל (מכות כד.) אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ (שמות כ, ב) מפי הגבורה שמענום, ואם כן תיבת אָנֹכִי נקראת דבריו של מקום טפי משאר דברות. וידוע דאמרו רבותינו ז"ל (שבת קה.) 'אָנֹכִי' אמירה נעימה כתיבה יהיבה ופרשתי בס"ד דארבע דברים אלו הם כנגד ארבע חלקי פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] ואמירה בלחישה כנגד חלק הסוד והוא יוכל לישא ויתן בדבריו של מקום רצונו לומר בנוטרקון של אָנֹכִי כולו.
ומה שאמר פסוק זה בלשון ארמית כי החיצונים מכירים בלשון ארמי וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד הקדיש, ורצה הקדוש ברוך הוא שיבינו השרים של מעלה הדבר הזה שהבטיח לישראל.

רַבִּי פָּתַח אוֹצָרוֹת בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת, וְאָמַר: יִכָּנְסוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא, בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, בַּעֲלֵי תַּלְמוּד, בַּעֲלֵי הַגָּדוֹת. הא דלא אמר דבר אחד בסתם יִכָּנְסוּ בַּעֲלֵי תּוֹרָה והכל בכלל, מפני שרצה להודיע שבזה הבזבוז שמבזבז לצדקה כונתו ליחד ארבע אותיות השם ברוך הוא כמו שנאמר וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם (ישעיה לב, יז) וארבע מינים אלו הם כנגד ארבע אותיות השם ברוך הוא והם ראשי תיבות אָדָם והיינו א' אגדה, מ"ם מקרא משנה, ואות ד' באמצע הנה הוא במילואו דֶּלֶת רמז לתלמוד כי 'תל' דְּדֶלֶת ראש התלמוד וד' דְּדֶלֶת הוא סוף תלמוד ובזבוז רב זה נאה ויאה לרבינו הקדוש כי הוא היה בחינת יוסף הצדיק ע"ה וכנזכר בשער הגלגולים ולכן כלכל את ישראל בשנת בצורת דוגמת יוסף הצדיק ע"ה אשר כלכל את אחיו ואת בית אביו בשנות הרעב במצרים.

פַּרְנְסֵנִי כְּכֶלֶב. נראה לי בס"ד רמז לו בזה דהכלבים בשביל שעשו טובה לישראל ביציאתם ממצרים שלא נבחו דכתיב וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ (שמות יא, ז) נתן להם שכר שצוה על הנבילה לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ (שמות כב, ל) וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכילתא משפטים פרשה כ) וגם עמי ארצות אף על פי שאינם ראויים ראוי שיפרנסם בשביל שמגיע מהם טובה לישראל בקבלת התפילות כמו שאמרו רבותינו ז"ל (כריתות ו:) כל תפלה שאין בה מפושעי ישראל אינה מקובלת, שהוא כדוגמת החלבנה שריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת.
או יובן שאמר לו פַּרְנְסֵנִי כְּכֶלֶב כלומר דבר מועט כמו שאמרו על הכלב 'משח אודניה וחוטרא אבתריה' (שבת קנה:). או יובן בס"ד דהכלב עשה הקדוש ברוך הוא טובה עמו דמשהה אכילתו במעיו שלשה ימים וכנזכר בגמרא (שבת קנה:) והנה מצינו מין מאכל הראוי לאדם ששוהא בבני מעים הרבה ואינו מתעכל ועל ידי כך יספיק לאדם האוכל אותו בעד ב' וג' סעודות וכמו שאמרו בגמרא דנדרים (נדרים מט:) דאמר לו רבי יהודה לרבי שמעון אמאי לא אכיל מר מאותם כלוספיין? אמר לו מפני שאין יוצאים מן בני מעים. אמר לו רבי יהודה כל שכן שנסמוך עליהם למחר עיין שם. וכן כאן רמז לו שיתן לו מאכל קשה שאינו מתעכל שיועיל לו לשהות במעיו כטבע הכלב באכילתו.

פַּרְנְסֵנִי כָּעוֹרֵב. נראה לי כונתו בזה כי כתוב בספר תולדות הטבע דהעורב מצוי בכל הארצות אך בכל מקום שבתו יהיה לשנינה ולקללה ויתנו אותו לבן בליעל ורע מעללים ורבים אומרים אין דבר טוב נמצא בו, וגם בחכמת לבו ישימו תפלה כל איש ידבר עליו תועה ולא יש מליץ אחד מני אלף להגיד ישרו, גם טבעו להיות חמדן לחמוד כסף וזהב וכלי יקר, גם יגנבם וישים בקינו וכאשר האריך בזה עיין שם.
ולכן הזכיר מין זה הרע והנמאס לומר אף על פי שעמי ארצות שהיו בזמן המשנה הם רעים וחטאים עם כל זה תשוה אותם כָּעוֹרֵב שהוא רע בליעל ועם כל זה הקדוש ברוך הוא מזמין לו פרנסתו. אי נמי אמר לו כָּעוֹרֵב רצונו לומר תתן לי פסולת של מאכל כעורב זה שהוא נזון מן הפסולת.

אוֹי לִי שֶׁנָּתַתִּי פִּתִּי לְעַם־הָאָרֶץ. קשא והלא בתחלה הסכים שלא לפרנסו בשביל שהוא עם הארץ ואחר שאמר לו 'פַּרְנְסֵנִי כְּכֶלֶב פַּרְנְסֵנִי כָּעוֹרֵב' הסכים לפרנסו ופרנסו. ולמה אחר שפרנסו ויצא חזר בו ואמר אוֹי ומעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר?
ונראה לי לא נתחרט על אשר פרנסו אלא נתחרט על אשר נתן לו הפת והלך לו כי אמר כיון שהוא עם הארץ ודאי יאכל בלא נטילת ידיים ובלא ברכה והיה צריך שלא אתן לו הפת וילך אלא יאכילהו הפת בביתו כדי שיטול ידיו ויברך בפניו ולזה אמר אוֹי 'שֶׁנָּתַתִּי' פִּתִּי לְעַם־הָאָרֶץ 'נָּתַתִּי' דייקא כלומר נתתי לו ולא האכלתיו בביתי את הפת אלא נתתיו לו ועל ידי כך הוליכו עמו לביתו. אי נמי אמר אוֹי שֶׁנָּתַתִּי 'פִּתִּי' ולא נתתי לו מאכל אחר או מעות כי בפת איכא תרי איסור שיאכל בלא נטילת ידיים ובלא ברכת המזון.

אֵין פּוּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַמֵּי־הָאָרֶץ. נראה לי בס"ד כי החכם בעל תורה יש לו תואר עָנָו דהמתגאה חכמתו מסתלקת ממנו ואין זוכה לחכמה אלא בשביל ענוה (פסחים סו:) גם בתורה כתיב (משלי ה, יט) 'אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן' שמעלה הן על לומדיה (ערובין נד:).
ובזה פרשתי בס"ד בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן (בראשית מט, כב) פֹּרָת רצונו לומר חֵן כמו שפירש רש"י ז"ל לשון אַפִּרְיוֹן נַמְטֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן (בבא מציעא קיט.), ותלמיד חכם נקרא יוֹסֵף דכתיב יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח (משלי א, ה) כי תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתוספת עליהם (משנה קנים ג, ו), וְעַיִן רמז לתורה שיש בה שבעים פנים כמנין אות עי"ן. וזהו שנאמר בֵּן פֹּרָת כלומר חֵן יוֹסֵף זה התלמיד חכם ויהיה בֵּן פֹּרָת בעל חן עֲלֵי עָיִן בעבור התורה שמעלה חן על לומדיה.
ונמצא אצל בעלי תורה יש פֹּרָת ויש עָנָו ולכן עמי ארצות שמאסו בתורה יבואו אצלם אותיות עָנָו בתוך אותיות פֹּרָת ויהיה אצלם צירוף פּוּרְעָנוּת ולזה אמר אֵין פּוּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל עַמֵּי־הָאָרֶץ אבל אצל בעלי תורה הם פֹּרָת וְעָנָו שיתבטל צרוף של פּוּרְעָנוּת וגבר ישראל.

אָמְרוּ לֵיהּ: עַרוּקִינָן. אָמַר לְהוּ: עֲרוֹקוּ. נראה לי מאחר דפורענות באה בעבורם על אשר לא למדו תורה לכן אמר לו עֲרוֹקוּ דאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לז:) גלות מכפרת עון, והועיל שהמלך מחל החצי כנגד אותם שגלו ואחר שבאו חצי השניה לפני רבי וגם הכובס עמהם ונתן להם עצה לברוח כדי שהגלות מכפרת עון וכן עשו ורק אותו כובס לא גלה שהחשיב עצמו כתלמיד חכם שאין צריכין לברוח, לכך אותם שברחו ניצולו והוטל כל החוב על הכובס וכאשר גם הוא ברח נמחל הכל.

גמרא המודר הנאה מאנשי העיר. עיין בר"ן נדרים דף פג ע"ב ד"ה ר"נ אמר:

שם דרבנן ל"צ נטירותא. עי' רבינו יונה פ"א דברכות דף ד ע"ב ד"ה שנאמר:

מנדה בלו והלך וכו' יל"ד מנ"ל דדינא הכי דלמא מחסדי כורש הכי הוה. ובאמת הרמב"ם לא מייתי מהאי קרא אעפ"י שהוא פשוט יותר מקרא דגם כי יתנו בגוי' ועי' לח"מ ונ"ל כיון שכורש כל מה שעשה הי' ע"י השתדלותו של עזרא א"כ הי' מחוייבי' ליתן חלקם להציבור כמ"ש רבינו שמחה דמייתי הרא"ש בב"ק קי"ו עיי"ש היטיב ומדלא הזכיר בקרא שנתנו חלקם להצבור ש"מ דינא הוא שלא יתנו ת"ח או עוסקי' בבנין בהמ"ק להתוספות ומכ"ש עוסקי תורה דעדופי כמבואר ספ"ק דמגילה. והא"ש דמייתי עלה הא דאר"י מנדה זה מנות המלך דלא נימא דהתם גלגולת הוה דאינו על כלל הציבור אלא אקרקפתא דכל גברא ובהא ל"א רבינו שמחה ומשו"ה לא נתנו חלקם בציבור משו"ה מייתי מנדה זו מנות המלך ובלו זה גלגולתא א"כ עכ"פ במנת המלך ה"ל ליתן חלקם לציבור וא"ש וק"ל דעד כאן לא קפטרו רבנן אלא ממס וחומה שהם מצד גלות ישראל וכדמשמע מקרא כל קדושיו בידיך אבל שמירה כדרך שמלכות נשמרים ממלכיות אחרים גם ת"ח חייב כדמוכח ממרדכי דמייתי מירושלמי ושירי לישכה עיי"ש וקשה הרי ת"ח נותנים מחצת השקל אע"כ חומות העיר ממלחמת מלכיות גם ת"ח חייבם וכן משמע מלשון פירש"י ד"ה רמא דשורא וכו' וק"ל:

רבנן לאו בני מיפק באוכלזא נינהו. [מה שנוגיע לכאן עיי' ליקוטי שו"ת חת"ס סי' כ"ט ד"ה וע"ד]:

פרנסינו ככלב וכעורב. פי' אע"ג שלא קרא ולא שנה מ"מ אם פעם אחת החזיק לומדי תורה הרי הוא כעורב שזכה על שפרנס אלי' ועפירש"י בחומש פ' נח אפסיק יצא ושוב עד יבושת המים ואפי' מי שלא החזיק ת"ח מעולם רק לא הרע לו מעולם כדרכי ע"ה דמבזו רבנן ומצערו להו כדאי' בנדרים בעובדא דכובס דשכיחי דמצערי רבנן אם זה לא ציער רבנן ראוי להיטיב עמו ככלב שזכו על לא יחרץ כלב לשונו כמבואר בפסוק לכלב תשליכון אותו. וא"כ הי' ראוי להקדים עורב לכלב דהשתא הוה זו ואצ"ל זו אלא בקרא נותן לבהמה לחמה הקדים כלב כמ"ש תוס' ד"ה ככלב ע"כ גם הוא הקדים כלב לעורב:

שדיוהו אכובס וכו' הנה הסכימו הפוסקי' דוקא מי שתורתו אומנתו אבל שארי לומדים צריכי' לישא בעול עיי' שעי"ד וח"מ וצל"ע אי ערק כובס והשאיר אחריו אותו שאין תורתם אומנתם ועדיין לא פקע דמי כלילא אי יאמר רבי אין פורעני' באה אלא בשביל לומדי תורה שאין תורתם אומנתם או נימא נהי אי איכא ע"ה אע"ג דפטורי' הת"ח אין פוטרי' אותן הלומדי' אבל כשליכא ע"ה ואפ"ה גוזר המלכות יתנו כולם בשוה כיון דלא שייך אין פורעני' באה אלא בשביל אלו וצ"ע:

שדרי' ארנקו דדינרי קמי דרב יוסף. כ' תוס' ד"ה יתיב וכו' דצדקה אין מקבלי' משום ביבוש קצירה ושרגא לבי כנישתא מקבלין דהוה כמו קרבן נדבה שאינו מכפר וכמ"ש בהג"א בפרקין ומ"מ לבנין בה"כ אין מקבלין דלא ולכם ולנו לבנות. ובמומר כ' מג"א סי' קנ"ד סקי"ח פלוגתת מהרי"ו וס"ח דמהרי"ו מדמה נר לבה"כ דקרבן דממעטי' מכם להוציא את המומר וס"ח לא מדמי לי' להא וכן הסכמת מג"א. אבל צדקה בודאי מקבלי' ממנו דאעפ"י שחטא ישראל הוא ולא שייך בי' ביבוש קצירה תשברנה:

אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע אפילו בשעה שאתה מחבב עמים וכו'. אפשר לפרש דידוע דסיבת כל השעבוד והגלות הוא לברר ניצוצי הקדושה וז"ש אפילו בשעה שאתה מחבב עמים ששולטים על ישראל וכונתך הוא לברר ניצוצות הקדושה ולהפריד הזוהמא חלק הרע. תפלה למשה כל קדושיו רבנן בידך שלא יהיו למס להפריד הרע ולברר הטוב. וכי תימא כיצד יתוקנו החכמים לפי בחינתם לז"א והם תוכו לרגליך שמכתתים רגליהם מעיר לעיר וכו' ובזה נתקנים ואית בריר"ה בדרבנן לברר ניצוצי הקדושה ולהפריד חלק הרע. ואם נפשך לומר מה נשתנו רבנן הואיל וגם הם צריכים תקון לזה ישנו בנותן טעם ישא מדברותיך שנושאים עול התורה ודין הוא שלא ישתעבדו על דרך שבט לוי דלא נשתעבדו לפי שעתידין לשאת הארון:
א"נ אפשר במ"ש בספר דרוש שמואל פרשת לך לך דישראל משועבדים תחת עשו לכבדו לקיים ואת אמך לרבות אחיך הגדול משא"כ כשעוסקים בתורה אז מחמת התורה ישראל חשובים יותר ואז דרשינן את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח ואינן חייבים לכבדו עכ"ל. והרא"ש בתשובה כלל ט"ו סימן ז' כתב דאח גדול שחירף וביזה אחיו הקטן והוא ת"ח ונדהו הקטן יפה עשה שנדהו דכיון דאינו נושא פנים בתורה אינו עושה מעשה עמך ומן הדין אינו חייב לכבדו. ואפשר שז"ש אף בשעה שאתה מחבב א"ה דהיינו דהמון ישראל נתחייבו להשתעבד לעשו שהוא אח הגדול. יהיו כל קדושיו בידך הת"ח שהם מכתתים רגליהם וכו' דאינם חייבים בכבוד עשו עם היותו שאומר שהוא אח הגדול שהרי אינו עושה מעשה עמך ואדרבא א"ה חייבים לכבדם מטעם ישא מדברותיך וכו':

רבי פתח אוצרות בשני בצורת וכו' אבל ע"ה אל יכנסו. עמ"ש מרן בב"י י"ד סימן רנ"א משם הריטב"א ועמ"ש בקונטרס חסדי אבות פ"א במשנת יהי ביתך פתוח לרוחה וכו' בס"ד:

פרנסני ככלב. פרש"י שמזונותיו מועטין ומשהא אכילתו במעיו ג' ימים וכתבו התוס' נותן לבהמה לחמה בהמה גימטריא כלב. ואפשר דהכונה נותן לבהמה לחמה נותן בעין יפה לבהמה שהוא הכלב לבהמה לחמה דייקא שהוא הקצוב שהוא מועט אך כתיב ביה נתינה שהטיב לו דמשהא אכילתו במעיו ג' ימים. ונמצא דהמועט עולה לו למרובה. א"נ אפשר כונת הכתוב דאם אינן זכאין הקב"ה נותן המטר בשביל הבהמות כמ"ש לאלכסנדרוס וז"ש המכסה שמים בעבים וכו' ואף שאינן כדאין נותן לבהמה בשביל הבהמה לחמה עי"ז זוכים בני אדם שאינם ראוים כמ"ש בויקרא רבה פרשה כ"ז שאמרו לאלכסנדרוס:

פרנסני כעורב. פירוש אף שהעורב אכזרי על בניו והיה ראוי שלא לרחם עליו כשם שהוא אינו מרחם על בניו אפ"ה מרוב רחמיו יתברך זנו ומפרנסו ואף אני שאני עם הארץ וגרמתי לעצמי ואפשר גם לאחרים כדסבר רבי אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ מ"מ רחם עלי כמו שמרחם הקב"ה על העורב בשגם אינו כדאי לרחם עליו לפי מעשיו:

אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ. אפשר דהכונה שהיה מצטער שנתן לו במתנה דהוה ליה לומר שישרת איזה שירות ויקח בשכר שמושו וז"ש שנתתי במתנה:

שאין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ. בעניותי כתבתי בנותן טעם לזה בספרי הקטן דברים אחדים דף ע"ב סוף עמוד ב' ע"ש:

(ח רע"א) עברת אדאורייתא וכו'.—יש להוסיף עוד, שעבר על המשנה, שהרי שנינו: "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות" (אבות פ"ג מ"ה).

אלו תלמידי חכמים. אלמא אין צריכין חומה: כנסת ישראל. כולם שוין לענין חומה וגודרים עצמן מלטמע בעובדי כוכבים: שאתה מחבב עמים. שאתה מצהיב להם פניך להשליטן על בניך: כל קדושיו. של ישראל בידך לשומרן: בלשון ארמי נאמר. יתנו תרגום של ישנו כמו ושננתם ותנינון (דברים ו): אם תנו כולם. וכן רובן יהיו שונין ועוסקים בתורה כשיגלו בעמים: עתה אקבצם. בקרוב אקבצם: ויחלו מעט וגו'. ואף מועטין הן השונין בעמים יחלו ממשא מלך ושרים יהיו בטלים מלשאת משא מלך ושרים. יחלו כמו לא יחל דברו (במדבר ל): מנדה בלו והלך. דריוש צוה את פחת עבר הנהר על אנשי כנסת הגדולה: מנת המלך. מגבת מסים שהן מטילין תמיד על בני המדינה: ארנונא. עישורי תבואות ובהמות מדי שנה בשנה: כריא חדתא. יציאת כריית באר מים חיים לשתות: לא מידויל. לא ימצאו בו מים והפסדתם חנם ויתמי לאו בני מחילה נינהו דליחלו: לאגלי גפא. לשערי חומות העיר להציב בהן דלתות אגלי דלתות כמו טרוקו גלי ברכות (דף כח.) גפא סתימה כמו מצא אחר הגפה באלו מציאות (ב''מ דף כה:): לכריא פתיא. חפירת בור לשתות מים ועל שם הכלי המונח שם בבור תמיד לשתות בו עוברי דרכים קורהו פתיא: אפילו מרבנן. שהכל צריכין למים: דלא נפקי באכלוזא. שאין הן עצמם יוצאין בהכרזה לחפור אלא שוכרים פועלים: ככלב וכעורב. שחס הקב''ה עליהם (שבת קנה:) שנאמר יודע צדיק דין דלים (משלי כט) לפי שהכלב מזונותיו מועטין לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשת ימים וגבי עורב כתיב לבני עורב אשר יקראו (תהלים קמז) לפי שהעורב אכזרי על בניו והקב''ה מזמין להן יתושין מתוך צואתם ואוכלין: דמי כלילא. עטרה למלך קיסר: אתו. עמי הארץ לקמיה דרבי: דליוה לפלגא. מחל המלך דמי החצי וסילקה מעליהן: שדיוה אכובס. הטילוה פחתי המלך על הכובס: החמרת והגמלת. שיירא של חמרים ושל גמלים: הרי אלו בסקילה. כדין שאר יחידים: יתובי מתא. בשלשים יום וגבי עיר הנדחת כתיב יושבי העיר (דברים יג): ולכל מילי. ומקמי הכי לא יהיב מידי עם בני העיר: שלשים יום לתמחוי. כיון ששהה שם שלשים יום גובין הימנו [גבאי] תמחוי מאכל לעניים: לקופה. לצדקה: לכסות. עניי העיר: לקבורה. לקבור עניי העיר שהיא יציאה יתירא: לשורא. לתיקון החומה: לפרשא. פרש שהולך סביבות העיר לשומר' ולידע מה היא צריכה: לטרזינא. שומר כלי זיין של בני העיר ויושב בבית אצל השער:

לא שליט למרמא עליהם. לפי שהיו עסוקים במלאכת שמים בבנין בית המקדש ה''נ אין להטיל מס על לומדי תורה: והלך זו ארנונא. פי' בקונטרס עישור בהמות ותבואה כו' ור''ח פי' ארוחת דורון לשלטון העובר ממקום למקום שנותן לו כל עיר ועיר ארוחה ופירושו מלשון ויבא הלך לאיש העשיר (שמואל ב יב): כריא פתיא. פירש ר''ח להסיר גבשושית מרחוב העיר: איפרא הורמיז. פר''ח דמשמעות הלשון חן מאת המקום איפרא כמו אפריון נמטייה לר''ש (ב''מ דף קיט.) הורמיז שם שכינה כי ההיא דס''פ אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לט. ושם ד''ה דהורמיז) מפלגא דידך ולעיל דהורמיז בזיי''ן מפלגא ולתחת דהורמין בנו''ן כמו הורמין בר לילתא לקמן (דף עג.): (לעיל) ככלב וכעורב. כמו שפי' הקונטרס והיינו דכתיב נותן לבהמה לחמה לבני עורב וגו' בהמה בגימטריא כלב: יתיב רב יוסף וקא מעיין בה. וא''ת וכי לית ליה ביבש קצירה תשברנה וגו' (ישעיה כז) כדאמרי' בפירקין (דף י:) וי''ל דקבל' משום שלום מלכות כדעבד רבא לקמן (שם) וכי היכי דפלגינהו רבא לעניי עובדי כוכבים ה''נ פדה בהו רב יוסף שבויי עובדי כוכבים ומיהו לא צריכי להכי אלא כדפירש הקונט' דרבא דקבלה משום שלום מלכות וכיון שאמר לו ליתן למצוה רבה לא היה אפשר לחלקם לעניי עובדי כוכבים דאסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דעתו של עובד כוכבים (חולין צד.) אבל מעות המתחלקים לעניים אין כאן גניבת דעת דאינהו נמי ידעי שישראל רגילין לפרנסם כדאמר בהנזקין (גיטין דף סא.) מפרנסים עניי עכו''ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום והא דקבל מההוא טייעא דנדב שרגא לבי כנישתא בפ''ק דערכין (דף ו: ושם ד''ה עד) אע''ג דהתם לא היה שלום מלכות התם טעמא משום דהוו כמו קרבן ואמרינן (נזיר סב.) איש איש לרבות נכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל:

בבא בתרא ח ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף ח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד