בבא בתרא ח ע"ב

פִּדְיוֹן שְׁבוּיִם מִצְוָה רַבָּה הִיא
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַּר מָרִי מְנַָא הָא מִילְּתָא דַאֲמוּר רַבָּנַן דְּפִדְיוֹן שְׁבוּיִם מִצְוָה רַבָּה הִיא אֲמַר לֵיהּ דִּכְתִיב וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב וַאֲשֶׁר לָרָעָב לָרָעָב וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי לַשֶּׁבִי וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כׇּל הַמְאוּחָר בְּפָסוּק זֶה קָשֶׁה מֵחֲבֵירוֹ
חֶרֶב קָשָׁה מִמָּוֶת אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא וְאִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא אִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא הַאי קָא מִינַּוַּול וְהַאי לָא קָא מִינַּוַּול וְאִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו
רָעָב קָשֶׁה מֵחֶרֶב אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא הַאי קָא מִצְטַעַר וְהַאי לָא קָא מִצְטַעַר אִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב שֶׁבִי [קָשֶׁה מִכּוּלָּם] דְּכוּלְּהוּ אִיתַנְהוּ בֵּיהּ
תָּנוּ רַבָּנַן קוּפָּה שֶׁל צְדָקָה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה נִגְבֵּית בִּשְׁנַיִם שֶׁאֵין עוֹשִׂים שְׂרָרוֹת עַל הַצִּבּוּר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה כְּדִינֵי מָמוֹנוֹת
תַּמְחוּי נִגְבֵּית בִּשְׁלֹשָׁה וּמִתְחַלֶּקֶת בִּשְׁלֹשָׁה שֶׁגִּבּוּיָהּ וְחִלּוּקָהּ שָׁוִים תַּמְחוּי בְּכׇל יוֹם קוּפָּה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת
תַּמְחוּי לַעֲנִיֵּי עוֹלָם קוּפָּה לַעֲנִיֵּי הָעִיר וְרַשָּׁאִים בְּנֵי הָעִיר לַעֲשׂוֹת קוּפָּה תַּמְחוּי וְתַמְחוּי קוּפָּה וּלְשַׁנּוֹתָהּ לְכׇל מַה שֶּׁיִּרְצוּ
וְרַשָּׁאִין בְּנֵי הָעִיר לְהַתְנוֹת עַל הַמִּדּוֹת וְעַל הַשְּׁעָרִים וְעַל שְׂכַר פּוֹעֲלִים וּלְהַסִּיעַ עַל קִיצָתָן
אָמַר מָר אֵין עוֹשִׂין שְׂרָרוֹת עַל הַצִּבּוּר פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם מְנָא הָנֵי מִילֵּי אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר קְרָא וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְגוֹ'
שְׂרָרוֹת הוּא דְּלָא עָבְדִי הָא הֵימוֹנֵי מְהֵימַן מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא מַעֲשֶׂה וּמִינָּה רַבִּי שְׁנֵי אַחִין עַל הַקּוּפָּה
מַאי שְׂרָרוּתָא דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ לְפִי שֶׁמְּמַשְׁכְּנִין עַל הַצְּדָקָה וַאֲפִילּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת אִינִּי וְהָא כְּתִיב וּפָקַדְתִּי עַל כׇּל לֹחֲצָיו וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא מִשְּׁמֵיהּ דְרַב וַאֲפִילּוּ עַל גַּבָּאֵי צְדָקָה
לָא קַשְׁיָא הָא דַּאֲמִיד הָא דְּלָא אֲמִיד כִּי הָא דְּרָבָא אַכְפְּיֵהּ לְרַב נָתָן בַּר אַמֵּי וּשְׁקַיל מִינֵּיהּ אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי לִצְדָקָה
וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וְגוֹ' הַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ זֶה דַּיָּין שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד אֵלּוּ גַּבָּאֵי צְדָקָה
בְּמַתְנִיתָא תָּנָא וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ זֶה דַּיָּין שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וְגַבָּאֵי צְדָקָה וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד אֵלּוּ מְלַמְּדֵי תִינוֹקוֹת כְּגוֹן מַאן אָמַר רַב כְּגוֹן רַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת דְּרַב אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת דַּהֲוָה קָאֵי בְּגִינְּתָא אֲמַר לֵיהּ שְׁבַקְתֵּיהּ לְהֵימָנוּתָךְ אֲמַר לֵיהּ הָא תְּלֵיסַר שְׁנִין דְּלָא חַזְיָא לִי וְהַשְׁתָּא נָמֵי דַּעְתַּאי עִלָּוַיְהוּ
וְרַבָּנַן מַאי אָמַר רָבִינָא וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ
תָּנוּ רַבָּנַן גַּבָּאֵי צְדָקָה אֵינָן רַשָּׁאִין לִפְרוֹשׁ זֶה מִזֶּה אֲבָל פּוֹרֵשׁ זֶה לַשַּׁעַר וְזֶה לַחֲנוּת מָצָא מָעוֹת בַּשּׁוּק לֹא יִתְּנֵם בְּתוֹךְ כִּיסוֹ אֶלָּא נוֹתְנָן לְתוֹךְ אַרְנָקִי שֶׁל צְדָקָה וּלִכְשֶׁיָּבֹא לְבֵיתוֹ יִטְּלֵם כַּיּוֹצֵא בּוֹ הָיָה נוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה וּפְרָעוֹ בַּשּׁוּק לֹא יִתְּנֶנּוּ לְתוֹךְ כִּיסוֹ אֶלָּא נוֹתְנָן לְתוֹךְ אַרְנָקִי שֶׁל צְדָקָה וּלִכְשֶׁיָּבֹא לְבֵיתוֹ יַטְלֵם
תָּנוּ רַבָּנַן גַּבָּאֵי צְדָקָה שֶׁאֵין לָהֶם עֲנִיִּים לְחַלֵּק פּוֹרְטִין לַאֲחֵרִים וְאֵין פּוֹרְטִין לְעַצְמָן גַּבָּאֵי תַמְחוּי שֶׁאֵין לָהֶם עֲנִיִּים לְחַלֵּק מוֹכְרִין לַאֲחֵרִים וְאֵין מוֹכְרִין לְעַצְמָן מָעוֹת שֶׁל צְדָקָה אֵין מוֹנִין אוֹתָן שְׁתַּיִם אֶלָּא אַחַת אַחַת
אָמַר אַבָּיֵי מֵרֵישׁ לָא הֲוָה יָתֵיב מָר אַצִּיפֵּי דְּבֵי כְנִישְׁתָּא כֵּיוָן דְּשַׁמְעַהּ לְהָא דְּתַנְיָא וּלְשַׁנּוֹתָהּ לְכׇל מַה שֶּׁיִּרְצוּ הֲוָה יָתֵיב אָמַר אַבָּיֵי מֵרֵישׁ הֲוָה עָבֵיד מָר תְּרֵי כִיסֵי חַד לַעֲנִיֵּי דְעָלְמָא וְחַד לַעֲנִיֵּי דְמָתָא כֵּיוָן דְּשַׁמְעַהּ לְהָא דַּאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב תַּחְלִיפָא בַּר אַבְדִּימִי עָבֵיד חַד כִּיסָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - ב

כי פדיון שבוים, מצוה רבה היא יותר ממצות צדקה.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא? מהו המקור למה דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא.

אמר ליה: דכתיב, הקדוש ברוך הוא אמר לירמיה, אמור לעם ישראל בנבואה שאמרתי לגרשם מארצי ויצאו ממנה ^[39], והוסיף הקדוש ברוך הוא ואמר לירמיה [ירמיה טו] 'והיה כי יאמרו אליך אנה נצא? ואמרת אליהם: כה אמר ה', אשר למָות למָות, ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב, ואשר לשבי לשבי' -

ואמר רבי יוחנן כל עונש המוזכר מאוחר בפסוק זה קשה מחבירו. והעונש השני המוזכר בפסוק 'חרב', עונש זה קשה ממות.

ומבארת הגמרא מהו המקור שחרב קשה ממות -

אי בעית אימא אפשר להוכיח זאת מקרא פסוק המבואר להלן, ואי בעית אימא דבר זה הוא מסברא. ^[40]

ומפרשת הגמרא: אי בעית אימא דבר זה שחרב קשה ממות נלמד מסברא, כי האי שמת במיתת חרב, קא מינוול, מתלכלך בדמו. ^[41] ואילו האי שמת במיטתו, לא קא מינוול!

ואי בעית אימא, דבר זה שמיתת חרב קשה ממות, נלמד מקרא, שנאמר בתהלים 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו'. ודורשת הגמרא שכונת הפסוק הוא, שכבוד הוא לחסידים למות במיתה טבעית, ולא בחרב או ברעב. ^[42]

וכן רעב, שהוא העונש המוזכר שלישי בפסוק, קשה ממיתת חרב המוזכרת לפני רעב.

ומפרשת הגמרא מהו המקור שמיתת רעב קשה ממיתת חרב. אי בעית אימא אפשר להוכיח זאת מקרא, מהפסוק המבואר להלן, ואי בעית אימא הוא מסברא. ^[43]

איבעית אימא סברא, שהרי, האי שמת במיתת רעב קא מצטער עד שמת, ואילו האי שמת בחרב לא קא מצטער כי מיד מת.

ואיבעית אימא קרא, שנאמר במגילת איכה 'טובים היו חללי חרב מחללי רעב', הרי, שרעב קשה מחרב.

שבי, שהוא העונש האחרון המוזכר בפסוק [קשה מכולם], משום דכולהו איתנהו ביה. שבעונש זה כלולים כל העונשים האחרים, שהרי השבוי נמצא ביד שוביו, והם יכולים לעשות בו כל מה שרוצים, למות [עי' הערה ^[44]], או להרגו בחרב או ברעב. ומכאן שמצוה רבה לפדות שבויים ^[45].

תנו רבנן, קופה של צדקה, נגבית מהציבור בשנים, ואין אדם אחד גובה כסף מן הציבור. ומתחלקת לעניים בשלשה אנשים.

וטעם הדבר: נגבית בשנים, משום שאין עושים "שררות" על הצבור פחות משנים. ולהלן יבואר מדוע גביית הצדקה היא ענין של 'שררה'.

ומתחלקת בשלשה, כי כאשר דנים כמה כסף צריך כל עני ועני, הרי זה כדיני ממונות, ואין דנים דיני ממונות פחות משלשה.

קופה של תמחוי, שאוספים מבני העיר מיני מאכל ומחלקים לעניים, נגבית בשלשה אנשים, ומתחלקת בשלשה.

וטעם הדבר שנגבית רק על ידי שלשה אנשים, הוא משום שגבויה ^[46] וחלוקה שוים. שבאותו יום שגובים מבני העיר את האוכל, באותו יום עצמו מחלקים את האוכל לעניים כמבואר להלן, וכיון שבחלוקה צריך שלשה כמו ששנינו לעיל שהרי זה כדיני ממונות, לכן גם גובים בשלשה, כדי שלא יצטרכו כל יום לטרוח ולחפש אדם שלישי לחלק. מה שאין כן קופה של צדקה, שאין מחלקים את המעות ממנה אלא פעם אחת בכל שבוע. ^[47]

תמחוי, אוכל לעניים, מחלקים בכל יום. אבל קופה של כסף, אין מחלקים אלא מערב שבת לערב שבת, ומכסף זה ניזונים העניים במשך השבוע. ^[48]

תמחוי, ניתן אף ^[49] לעניי עולם שאינם עניי עיר זו. אבל קופה, כסף הנגבה מבני העיר, אינו ניתן אלא לעניי העיר בלבד.

ורשאים בני העיר, אם רבו עניי עולם בעיר, לעשות קופה תמחוי. ^[50] לתת אף לעניי עולם.

וכן רשאים לעשות מהתמחוי קופה ולתיתה רק לעניי העיר.

וכן רשאים לשנותה את מטרת כספי הצדקה, ולעשות בהם כל מה שירצו לצרכי ציבור ^[51].

ורשאין בני העיר להתנות על המדות, לקבוע את מידות הנפח והמשקל שבהם ימכרו בעיר, כגון לקבוע כמה היא 'סאה', אם במידה גדושה או במידה מחוקה. ועל השערים, לקבוע את שער החיטין והיין, שלא ימכרו יותר משער זה, ועל שכר פועלים, לקבוע מהו שכר הפועלים בעיר. ^[52]

ולהסיע, לקנוס את מי שעובר על קיצתן, על מה שקצבו בני העיר ^[53].

אמר מר, שנינו לעיל, אין עושין שררות על הצבור פחות משנים.

מנא הני מילי? מהו המקור לכך.

אמר רב נחמן, אמר קרא, נאמר בנדבת המשכן 'והם [חכמי הלב] יקחו את הזהב' וגו' כדי לעשות מהם את הבגדים. ומפסוק זה [האומר "הם", לשון רבים, רואים אנו שאין גובים מהציבור בפחות משנים ^[54].

ומדייקת הגמרא: מפסוק זה משמע, כי דוקא שררות, מינוי על הציבור הוא דלא עבדי בפחות משנים, ולכן רק שנים גובים כספים מן הציבור.

הא הימוני, אבל לענין נאמנות, מהימן גם אחד להיות גזבר.

ודבר זה מסייע ליה לרבי חנינא.

דאמר רבי חנינא, מעשה ומינה רבי שני אחין להיות גזברים על הקופה, וקרובים אינם נאמנים כשנים, ואף על פי כן מינה אותם רבי לגזברים, שהרי גם אחד נאמן להיות גזבר ^[55].

ודנה הגמרא:

מאי שררותא, מהי השררה שיש לגבאי צדקה? ^[56]

ומבארת:

דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, לפי שממשכנין הגבאים על הצדקה למי שאינו רוצה לתת, ואפילו בערב שבת, ואינו יכול לומר טרוד אני.

וזוהי השררה, שממונים הגבאים למשכן את בני העיר בעל כרחם ^[57].

ומקשינן: איני! וכי כן הוא, שממשכנים את מי שאינו רוצה לתת צדקה?

והא כתיב, שהקדוש ברוך הוא מבטיח [ירמיה ל]: 'ופקדתי על כל לוחציו' [אשגיח להעניש את כל לוחצי עם ישראל].

ואמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב, ואפילו על גבאי צדקה! ואם כן מוכח, שאסור למשכן את מי שאינו רוצה לתת צדקה.

ומשנינן: לא קשיא. הא, זה ששנינו כי ממשכנים את מי שאינו רוצה ליתן צדקה, מדובר באדם דאמיד, ויש לו כסף, אלא שאינו רוצה ליתן. והא דמוכח מדברי רב שאין למשכן, הוא באדם דלא אמיד, ^[58] שאין לו כסף.

ומביאה הגמרא ראיה, שכופין את מי שיש לו לתת צדקה - כי הא, כמו דרבא, ^[59] אכפיה לרב נתן בר אמי שהיה עשיר גדול ^[60], ושקיל מיניה ונטל ממנו ארבע מאה זוזי לצדקה. ^[61] נאמר בספר דניאל [יב ג]: 'והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד'. ודורשת הגמרא:

'והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע'. ^[62] ה'משכילים', זה דיין שמשכיל ודן דין אמת לאמתו ^[63].

'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד', אלו גבאי צדקה שמזכים את הרבים במצות צדקה ^[64].

במתניתא תנא הברייתא דורשת את הפסוק באופן שונה. 'והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע'.

ה'משכיל', זה דיין שדן דין אמת לאמתו, וכן גבאי צדקה שמשכילים לדעת מה כל עני צריך.

'ומצדיקי הרבים ככוכבים ^[65] לעולם ועד', אלו מלמדי תינוקות, והם מצדיקי הרבים שמלמדים ומחנכים את התינוקות לדרך טובה ^[66].

כגון מאן? מיהו הדוגמה למלמד תינוקות הנחשב ל'מצדיקי הרבים'?

אמר רב, כגון רב שמואל בר שילת. שהיה מלמד תינוקות מסור, כמו שמצאנו במעשה הבא.

דרב אשכחיה פגש לרב שמואל בר שילת, דהוה קאי בגינתא שהיה עומד בגינה, אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת, האם שבקתיה עזבת להימנותך? ^[67] הלא אתה רגיל ללמד את תלמידיך באמונה ולשבת אתם תמיד!?

אמר ליה, הא תליסר שנין דלא חזיא לי, הרי שלש עשרה שנים לא ראיתי אותם, שעזבתי את תלמידי, והשתא נמי, דעתאי עלויהו. ובכל זאת גם עכשיו, שאני עומד פה, דעתי עליהם.

ולאחר שהתבאר בברייתא שהדיינים יזהירו כאור הרקיע, ומלמדי תינוקות יזהירו כאור הכוכבים, דנה הגמרא:

ורבנן, מאי? ^[68] לאיזה אור יזכו תלמידי חכמים היושבים ועוסקים בתורה תמיד? ^[69]

אמר רבינא, עליהם הכתוב אומר, 'ואוהביו, כצאת השמש בגבורתו'.

אור זה עדיף מכל האורות האחרים. ^[70]

ועתה הגמרא מביאה ברייתא, שבה מבואר כמה תקנות לגבאי צדקה, שלא יחשדו כגנבים.

תנו רבנן: גבאי צדקה אינן רשאין לפרוש זה מזה, אלא חייבים לגבות יחד, שאם יראו האנשים שגובה רק אחד, יחשדוהו שרוצה לגנוב. ^[71] אבל פורש זה לשער וזה לחנות, ובלבד שיושבי החנות ויושבי השער יראו ממקומם גם את הגבאי השני.

ואם מצא גבאי הצדקה מעות בשוק, אף על פי שמעות אלו שיכים לו, שהרי המוצא מעות בשוק הרי אלו שלו, בכל זאת לא יתנם בתוך כיסו, כי אנשים שיראוהו נותן מעות לכיסו, יחשדוהו בגניבת כספי צדקה. אלא, נותנן לתוך ארנקי של צדקה, ולכשיבא לביתו יטלם לעצמו.

כיוצא בו, אם היה גבאי הצדקה נושה בחבירו מנה, ופרעו לו חבירו בשוק, לא יתננו לתוך כיסו, שלא יחשדוהו שגונב כספי צדקה, אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה, ולכשיבא לביתו, יטלם.

תנו רבנן: גבאי צדקה שיש להם פרוטות נחושת של צדקה, ואין להם עניים לחלק, פורטין את פרוטות הנחושת שבידים למטבעות כסף, כדי שלא יחלידו הפרוטות. אך הם פורטים רק לאחרים, שאנשים אחרים נותנים להם מעות כסף, והגבאים נותנים להם מעות נחושת תמורתם.

אבל, ואין פורטין לעצמן. אין הם רשאים לתת מעות כסף משלהם וליטול תמורתם מעות נחושת, שלא יאמרו שפרטו לעצמם בזול.

וכן, גבאי תמחוי שיש להם מיני מאכל, ואין להם עניים לחלק, מוכרין לאחרים את המאכלים, ואין מוכרין לעצמן, שלא יאמרו שמכרו לעצמם בזול. והגמרא בפסחים [יג א] מבארת, שדין זה נלמד מהפסוק 'והייתם נקיים מה' ומישראל'.

ובשעה שמונים הגבאים מעות של צדקה, אין מונין אותן שתים שתים, שלא יאמרו שהגבאי נוטל שנים ומונה בפיו רק אחד. ^[72] אלא, מונים את המעות אחת אחת.

אמר אביי, מריש, מתחילה, לא הוה יתיב, לא ישב מר רבה אציפי על מחצלות דבי כנישתא של בית הכנסת, כיון שמחצלות אלו נקנות ממעות קופה של צדקה, וסבר רבה שאסור לקנות ממעות צדקה דברים אחרים.

אך כיון דשמעה להא דתניא 'ולשנותה לכל מה שירצו', שמותר לשנות את כספי צדקה לכל מה שירצו הציבור, הוה יתיב ישב רבה על אותם מחצלות ^[73].

אמר אביי, מריש מתחילה הוה עביד מר, עשה רבה תרי כיסי שני כיסים לצדקה, אחד לעניי דעלמא שאינם בני העיר הזאת, ואחד לעניי דמתא לעניי העיר, כי סבר רבה שאין לתת לעניי עולם ממעות שנאספו לצורך עניי העיר.

אך כיון דשמעה להא דאמר ליה שמואל לרב תחליפא בר אבדימי: עביד חד כיסא. עשה לך כיס אחד בלבד לכספי צדקה,

הערות

^[39] על פי פירוש המצודות, ירמיה ט"ו, א.

^[40] בהרבה מקומות בש"ס אמרו, 'איבעית אימא קרא, ואיבעית אימא סברא'. והקשו התוס' בשבועות כב ב [ד"ה איבעית] שכיון שיש סברא, מדוע צריך פסוק. וכתבו שם דיש לחלק דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך, וצריך הפסוק להשמיעינו הסברא.

^[41] על פי רבינו גרשום.

^[42] על פי מהרש"א. ויש לציין, שרש"י שם בתהלים פירש 'יקר בעיני ה', הראני הקב"ה שדבר קשה וכבד הוא בעיניו להמית חסדיו' וכעין זה פירשו שאר מפרשים שם. והיינו שמילת 'יקר' אינה מלשון כבוד ויקר כמו שפירש המהרש"א, אלא הוא מלשון קושי וכבידות.

^[43] על פי גירסת הב"ח.

^[44] רש"י כתב 'שהוא ביד העכו"ם לעשות בו כל חפצו, אם למות אם לחרב אם לרעב'. ודברי רש"י תמוהים לכאורה שהרי 'מות' פירושו מות טבעי, ואם כן כיצד הוא ביד שוביו למות. ופירש המהרש"א, כי ודאי אין הוא ביד שוביו לזה ואינם יכולים להמיתו מיתה טבעית. וכונת רש"י דהשבוי שלא הורגל בטבע מקומות ומדינות אחרות מת שם מיתה טבעית. ובעיקר דברי רש"י שכתב שהשבי כולל כל העונשים משום שהוא ביד העכו"ם להמיתו במה שירצו, צ"ב שהרי אינם יכולים להמיתו גם בחרב וגם ברעב, אלא במיתה אחת. ואולי כונת רש"י דיכולים להרעיבו ואח"כ להמיתו ברעב, וצ"ע.

^[45] הקשו התוס', אם כן מדוע אמרו במגילה שאין מוכרים ספר תורה אלא ללימוד תורה ולישא אשה, והרי, מצות פדיון שבויים היא מצוה רבה. ותירצו דשמא דבר פשוט הוא שמוכרים לצורך פדיון שבויים. והקשה הדרישה [יו"ד רנ"ב], שהלא לעיל [ג א] מבואר שאין מוכרים בית הכנסת לצורך פדיון שבויים. והרי קדושת ספר תורה חמורה מקדושת בית הכנסת, ואם כן כיצד יתכן שמוכרים ספר תורה, שקדושתו חמורה, לצורך פדיון שבויים, ואילו בית הכנסת, שקדושתו קלה מקדושת ספר תורה, אין מוכרים אותו לצורך פדיון שבויים. ועי"ש מה שתירץ. והש"ך [שם ס"ק א] תירץ דמה שאמרו לעיל ג א שאין מוכרים בית הכנסת לצורך פדיון שבויים, הוא רק באופן שאפשר להשיג כסף מבני העיר ולפדות את השבויים, אבל אם אי אפשר להשיג כסף מבני העיר, מוכרים את בית הכנסת ופודים את השבויים. ועי' עוד בט"ז שם ס"ק ב'.

^[46] בחיריק תחת הג' - יעב"ץ.

^[47] על פי רש"י. אבל הרי"ף והרמב"ם והשולחן ערוך, פירשו באופן אחר, ולשיטתם מה שקופה של צדקה נגבית בשנים הוא משום שדבר קצוב הוא על כל אחד ואחד מבני העיר כמה חייב לתת לקופה [עי' תוס' כאן], ואין הגבאים מעלים או מורידים את הסכום. אבל תמחוי אינו קצוב לכל אחד ואחד, והגבאים קובעים לכל אחד לפי צורך השעה כמה יתן, והרי זה כדיני ממונות, וכשם כי כאשר קובעים כמה יקבל כל עני צריך שלשה, הוא הדין כשקובעים כמה יתן כל אחד צריך שלשה. ולפי זה מה שאמרו כאן 'גבויה וחלוקה שוין' הכונה כשם שבחלוקה צריך שלשה שהרי זה כדיני ממונות, הוא הדין בגביה צריך שלשה שהרי זה כדיני ממונות.

^[48] ופירש המאירי דתמחוי אינו מתחלק מערב שבת לערב שבת כדי שלא יתקלקלו התבשילים.

^[49] על פי המאירי, ופשוט.

^[50] שיטת הר"י מיגאש רבינו יונה והרמ"ה [וכן משמע ברבינו גרשום], שרק אם נותר כסף בקופה לאחר שחלקו לעניי העיר, אזי מותר לעשותם תמחוי.

^[51] על פי התוס' שכתבו שמותר לשנותה אפילו לדבר הרשות. וכן היה נוהג רבינו תם לתת לשומרי העיר מכספי צדקה. וכן שיטת רש"י להלן כאן בד"ה אציפי. והוסיפו התוס' דאף שהאומר פרוטה זו לצדקה יכול לשנותה רק כל זמן שלא באה ליד הגבאי, אבל משבאה ליד הגבאי שוב אינו יכול לשנותה, ואם כן קשה שהלא כאן הרי כבר בא לידי הגבאי, מכל מקום בקופה של העיר יכולים לשנות את כספי הצדקה, משום שבני העיר משנים אותה. והוסיף בזה הנמוקי יוסף שאין כאן גזל עניים, משום שהרי זה כאילו נטלו בני העיר הלואה מן העניים, וכשיצטרכו העניים את הכסף יגבו שוב מבני העיר [ואין לחוש שבני העיר ירדו מנכסיהם, שאין ציבור עני]. ובחידושי אנשי שם כתב, שאין כוונת הנמוקי יוסף שזוהי ממש הלואה, אלא דזה כעין הלואה, כלומר שאין העניים מפסידים, משום שהציבור משגיח תמיד שלא יחסר להם צרכיהם. אבל שיטת הר"י מיגאש שאסור לשנותה לדבר הרשות, כי גזל עניים הוא, ומותר לשנות רק לצרכי עניים, כגון כסות ובית לינה וקבורה. והרא"ש הקשה עליו, שהלשון 'לכל מה שירצו' משמע אף לדבר הרשות, שאם הכונה רק לצורך עניים, הלא כבר השמיעונו שמותר לשנות מקופה לתמחוי, ולתת לעניי העולם, וכל שכן שמותר לשנות בצרכי העניים של אותה העיר, ובהכרח שהכונה כאן שמותר לשנותה לצרכי ציבור אף שאינם צרכי עניים. ובעיקר מה שהביאו התוס' מהגמרא בערכין, שהאומר פרוטה זו לצדקה עד שלא באה ליד גבאי יכול לשנותה, ומשבאה ליד גבאי אינו יכול לשנותה, ביאר הגרי"ז [בערכין ו א], על פי דברי הגר"ח [הלכות מכירה פרק כ"ב הלכה י"ז], דמה שאמרו 'בפיך' זו צדקה, דיכול אדם להתחייב בצדקה בפיו, אין זה אלא החלת דין צדקה על הממון, אך עדיין אין זה ממון העני, ולכן יכול לשנותה, [ועי"ש שנתקשה שמכל מקום איך אפשר לשנותה לדבר אחר שאינו צדקה], אבל לאחר שבאה לידי הגבאי, אזי זכו בזה העניים בדיני ממונות, ושוב אין הנודב בעלים על הממון, ואסור לשנותה.

^[52] שלא יטול הפועל יותר משיעור מסוים, ולא יתן לו בעל הבית פחות משיעור מסוים - יד רמ"ה.

^[53] ביאור דין זה שחכמים רשאים לקבוע מדות שערים ושכר פועלים, ביארו הר"י מיגאש והריטב"א, שהוא מדין הפקר בית דין הפקר, וכן כתב המרדכי [ת"פ], ואף שתקנה זו קובעים פרנסי העיר ולא בית דין, ביאר המרדכי 'דטובי העיר הוו בעירם כמו גדולי הדור בכל מקום, וכמו שגדולי הדור הפקרם הפקר:. כך טובי העיר הפקרם הפקר'. והחזון איש [סימן ד' ס"ק ח] ביאר, שזוהי תקנת חכמים ליתן לבני העיר כח בית דין, עי"ש.

^[54] על פי פירוש רש"י בחומש, ועי' רש"ש. והנה להלן מבואר, שגבית הצדקה נקראת שררה, משום שגבאי הצדקה כופים וממשכנים את מי שאינו רוצה לתת צדקה. והקשה הקובץ שיעורים, הרי בנדבת המשכן לא היה כלל כפיה, ואם כן לא היתה זו שררה. ותירץ, שבגדי הכהונה באו מתרומת הלשכה ומהשקלים, ועל זה ממשכנים את מי שאינו רוצה לתת.

^[55] ויש לדון, האם שני אחים יכולים לגבות כסף מן הצבור, דלכאורה, כיון שלנאמנות אין צריך אלא אחד, אם כן יכולים שני אחים לגבות, שהרי יש כאן נאמנות של אחד, ומאידך יש כאן שנים לענין שררה, [דלכאורה גם שני אחים נחשבים כשנים לענין שררה]. ובאמת שכן פסק הטור [יו"ד סימן רנ"ו], ששני אחים יכולים לגבות כסף מן הצבור. אבל מדברי השולחן ערוך שם משמע שאי אפשר למנות שני אחים לגבות אלא רק להיות גזברים.

^[56] ופירש רבינו גרשום, דקושיה זו היא המשך למה שאמרו לעיל, נאמן אדם אחד להיות גזבר, ולכן מקשינן מדוע לגבי גביה אין גובים אלא בשתים, והרי כל אחד נותן דבר קצוב שמחייבים אותו לתת, ונותן ברצון, ואם כן מה שונה הגזבר מהגבאי, ועל זה משני, דמי שאינו רוצה ליתן ממשכנים אותו.

^[57] הקשה הגר"ש רוזובסקי, [אות קפ"א], דלכאורה כפיה זו, היא כשאר המצוות שכופין עליהם, כגון האומר איני עושה סוכה ואיני עושה לולב שמכין אותו עד שתצא נפשו, וקשה שהרי בשאר מצוות ודאי שאין דין ששני אנשים יכפו על המצוה. ותירץ, שדין זה, שצריך שנים לכפות על הצדקה, אינו מעצם דין הכפיה, כי מחמת הכפיה עצמה באמת אין צריך שנים, אלא הוא דין במינוי הגבאים, כיון שממנים אותם גם לכפות, הרי מינוי זה נחשב לשררה, ואין עושין שררה על הציבור פחות משנים. אך הקשה על זה מדברי התוס' שהובא להלן בהערה 59, עי"ש.

^[58] והטעם שעשיר נקרא אמיד, פירש רש"י בגיטין נב ב, שהוא משום שתמיד אומדים אותו בני האדם כמה ממון יש לו, ואילו העני אין אדם אומדו.

^[59] וכתבו התוס', שהיה אדם אחר עם רבא, שאם לא כן הרי אין גובין צדקה פחות משנים. ולא הביאו את שמו של האדם השני מפני כבודו של רבא. וכמו שביאר המהר"ם שאותו אדם לא היה גדול במעלה כרבא, ואין זה כבודו של רבא לומר שרבא ואותו פלוני כפוהו.

^[60] על פי רבינו גרשום.

^[61] מבואר מכאן שכופין לתת צדקה. וכן פסק הרמב"ם [הלכות מתנות עניים פרק ז' הלכה י'] דמי שאינו רוצה ליתן צדקה בית דין כופין אותו ויורדים לנכסיו. אבל דעת הרשב"א בכתובות מט ב שאין יורדים לנכסיו. והשולחן ערוך פסק כהרמב"ם דיורדים לנכסיו. והקשו האחרונים, הרי גבי הנותן ריבית קצוצה, שהדין הוא שעל נוטל הריבית להחזיר את הריבית, פסק השולחן ערוך [יורה דעה סימן קס"א סימן ה'] שכופין את מי שאינו רוצה להחזיר את הריבית ומכים אותו אבל אין יורדים לנכסיו. וקשה מדוע בריבית אין יורדים לנכסיו ואילו בצדקה פסק הרמב"ם והשו"ע דיורדים לנכסיו. ותירץ החוות דעת [סימן קס"א סק"ו] דכיון שבצדקה מלבד המצוה יש לאו ד'לא תאמץ את לבבך', לכן יורדים לנכסיו ומוציאים ממנו כדי להפרישו מאיסור. אבל על החזרת הריבית אין אלא עשה, ולכן אין יורדים לנכסיו. ועי' בשיעורי רבי שמואל כאן שהקשה שהוא סותר עצמו ממה שכתב בנתיבות המשפט שגם במצות עשה יש דין על בית דין להפריש מאיסור. ועי' עוד מה שתירץ בזה הקצות החושן [סימן ל"ט סוף ס"ק א']. ובעיקר הדין שאמרו, שכופין על הצדקה, הקשו התוס', שהרי בחולין [קי ב] אמרו, שכל מצות עשה שמתן שכרה כתוב בצדה אין בית דין של מטה מצווין עליה. ובצדקה כתוב 'כי בגלל הדבר הזה יברכך', ואם כן מדוע כופין על הצדקה. ורבינו תם תירץ שכאן הכונה לכפיה בדברים ולא כפיה ממש [וכתב בשיטה מקובצת, שלפי זה צריך לומר שגם מה שאמרו כאן שממשכנים על הצדקה, הכונה למשכן בדברים, שאם לא כן מה הוכיחו מכאן]. ועוד תירץ שבני העיר קבלו על עצמם שהגבאים יכופו אותם לתת צדקה. [ועי' מהרש"א וקהלות יעקב סימן ח']. ור"י תירץ שבמצוה שיש בה גם לאו כופים אף על גב שמתן שכרה בצידה, ובצדקה יש לאו שנאמר 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ ידך'. ובשיעורי הגר"ש רוזובסקי [אות קפ"ג] ביאר את דברי התוס', שדין זה שאין כופין על מצוה שמתן שכרה בצדה, הוא הלכה בהלכות כפיה על המצוות, אבל אם יש לאו אף ללא הדין של כפיה על המצוות יש לכפותו כדי להפרישו מאיסור [וכדברי החוות דעת הנ"ל]. ועי"ש עוד [באות קצ"ג], שהביא להקשות בשם הגאון רבי אליהו ברוך קמאי ממיר, דהנה, רש"י בחולין [קי ב] פירש, שלכך אין כופין על מצות עשה שמתן שכרה בצדה, לפי שלכך פירשה התורה את מתן שכרה, לומר שאם לא יקיימנה זהו ענשו שלא יקבל השכר, ואם כן קשה כיון שיש גילוי בתורה שאין כופין על מצוה זו, מה איכפת לן שיש בה גם לאו, הרי התורה אמרה שאין לכפות על הצדקה. ועי"ש שתירץ, דיתכן שהגילוי הוא רק למקום שיש את העשה בלא הלאו. ויש אופן שבו יש רק עשה ולא לאו, על פי מה שמוכח מדברי הרמב"ם [הלכות מתנות עניים פרק ז' הלכה א -ב], שהלאו נאמר רק באופן שרואה עני ומעלים עיניו ממנו. האחרונים [מנחת חינוך [תע"ט], רש"ש ופני שלמה], תירצו את קושית התוס' שמצות צדקה אינה נחשבת למצוה שמתן שכרה בצדה, ואף שנאמר 'כי בגלל הדבר הזה יברכך', אין זה אלא על מה שכתוב בתחילת הפסוק 'ולא ירע לבבך בתתך לו', והיינו שהקדוש ברוך הוא יברך את מי שנותן צדקה בלב טוב, ואין השכר על עצם הנתינה. והביאו שכבר הביא סברא זו המשנה למלך [הלכות עבדים פרק ג'הלכה י"ד]. עוד תירץ המנחת חינוך, שכיון שרק בפסוק אחד בפרשת צדקה נאמר השכר, ויש כמה פסוקים במקומות אחרים העוסקים במצות צדקה ולא נאמר בהם את השכר, לכן אין זו נחשבת מצוה שמתן שכרה בצידה. וראיה לדבר, דלא שמענו מעולם שאין כופים על מצות מזוזה אף שנאמר בה למען ירבו ימיכם. אלא בהכרח שכיון שנזכרה מצוה זו בפרשה ראשונה של קריאת שמע, ושם לא הוזכר השכר, שוב לא נקראת מצוה זו 'מצות עשה שמתן שכרה מצוה בצדה'. הקצות החושן [סימן ר"צ ס"ק ג'] והפורת יוסף [בהגהות כאן] תירצו, על פי דברי הכסף משנה, דחיוב צדקה יוצר שעבוד על נכסי האדם, וכיון שהנכסים משועבדים לצדקה יורדים בית דין לגבות את הנכסים המשועבדים לעניים. ועיין בקהלות יעקב סימן ח' שכתב שמדברי הראשונים שלא תירצו כן, מוכח שהם סברו שאין נכסי האדם משועבדים לצדקה, והאריך שם לבאר מדוע אין הנכסים משתעבדים, עי"ש.

^[62] לפי גירסת המסורת הש"ס.

^[63] פירשו התוס' דמה שאמרו כן בכפל לשון 'אמת לאמתו' הוא לומר שני דברים, שאמת הכונה לדין שעל פי הלכה הוא דין אמת שהעדים מעידים כן, אלא שלדיין נראה שהדין מרומה והעדים משקרים, ועל זה אמרו כאן דדיין שלא חותך את הדין על פי אותם עדים עליו נאמר 'יזהירו כזוהר הרקיע'. ו'לאמתו' הכונה לדיין שאינו מטה את הדין. ועל פי זה פירש המהרש"א, דלכן הדיין יזהיר כרקיע, משום שהרקיע מראיתו כספיר, ואף שבעולם התחתון משתנים גווני הרקיע לפי השינויים שיש בעולם, אבל צבעו האמיתי הוא כספיר, וזהו הדמיון לדיין, שכשיראה הדין מרומה, אין לו ללכת אחריו ולומר שכן הוא האמת ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, אלא יחתוך את הדין לפי האמת שלא נראית לעין. ועי"ש תוספת דברים. ועל דרך זה פירש הבן יהוידע, שהדיין דומה לרקיע, דהרקיע ביום מגולה ובלילה מכוסה. כן הדיין לפעמים צריך לכסות עצמו ולא לדון את הדין אם רואה שהדין מרומה. אבל בשאר דינים צריך להיות מגולה ולדונם.

^[64] על פי רבינו גרשום ומהרש"א. והמהרש"א הוסיף שמעשיהם ככוכבים הנמצאים ביום ובלילה, ואינם מאירים רק בלילה. כן הגבאי צדקה מפקחים בעסקי העניים ביום ובלילה, אבל לא יתנו לעניים את הצדקה בפרהסיא כיום, רק יאירו עיניהם בסתר כלילה שלא יתביישו. והחת"ם סופר פירש, שהדמיון לכוכבים הוא, שכמו שהכוכבים מקבלים את אורם מלמעלה ומשפיעים ללמטה, כן הגבאים אוספים כסף מהעם ומחלקים לעניים.

^[65] וכתבו התוס', דצריך לומר שרקיע מזהיר יותר מהכוכבים, שהרי, בפסחים [מט ב] מבואר שגבאי צדקה עדיפים ממלמדי תינוקות, ואם כן יש לומר שזוהר הרקיע שנאמר על גבאי צדקה, מזהיר יותר מזוהר הכוכבים שנאמר על מלמדי תינוקות. וריב"א בתוס' הביא מפרקי דרבי אליעזר, שמבואר שם שה'רקיע' שנאמר בפסוק, הכונה לרקיע שעל ראשי החיות שאורו כאור החמה. ומה שאמרו לקמן שרבנן יזהירו כצאת השמש בגבורתו, [דמשמע שיזהירו יותר מגבאי צדקה, ואף שגבאי צדקה מזהירים כרקיע], אין זה כאור החמה שבעולם הזה, אלא הכונה לשמש שלעתיד לבא, שאורה הוא שבעתיים מאור שבעת הימים, [ועי' רש"י פסחים סח, א שפירש שהוא פי שלש מאות ארבעים ותשע מאור שבעת הימים, כי שבעתיים הם ארבעים ותשע [שבע כפול שבע], ועל זה נאמר שהאור יהיה שבעתיים מאור כל שבעת הימים, כלומר ארבעים ותשע כפול שבעה ימים שהם שלש מאות ארבעים ותשע]. והוסיפו התוס' שאור שבעת הימים עצמו הוא כפול שבעתיים מאור החמה בעולם הזה. (ונמצא לפי זה, שאור השמש שלעתיד לבא יהיה פי שבעה עשר אלף ומאה ואחד, שהם שלש מאות ארבעים ותשע כפול ארבעים ותשע).

^[66] ופירש הבן יהוידע, דהדמיון לכוכבים הוא, יען שהכוכבים נראים בעינינו כקטנים מן השמש, אך באמת גדולים הם ממנה אלא שמחמת גובהם נראים קטנים. כן המלמדי תינוקות נראים קטנים בעיני העולם, על שמלמדים לתינוקות האותיות וניקודיהם ומקרא, ואינם נחשבים בעיני הבריות. אך באמת מעלתם גדולה כי הם מלמדים להבל שאין בו חטא, ומלמדים את ראשית התורה, ועיין שם תוספת דברים.

^[67] כן גרס רש"י. ורבינו גרשום גרס 'לאומנותך', כלומר שכיון שראה אותו בגינה שאלו האם עזבת את מלאכתך ואינך מלמד תינוקות.

^[68] לפי הגירסה שלפנינו, וכן היא גירסת רש"י. אבל המסורת הש"ס הביא גירסת השאילתות 'ורבנן אמרו מאי דכתיב ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, אלו גבאי צדקה ופרנסי העיר'.

^[69] על פי רבינו גרשום.

^[70] על פי רבינו גרשום, וכן מתבאר מתוך דברי התוס' ד"ה ומצדיקי.

^[71] על פי רש"י. ורבינו גרשום פירש שלא יחשדו זה את זה. ולפירוש רש"י יש להקשות, שאם כן מדוע הוצרכו לעיל לומר שאין צדקה נגבית אלא בשנים משום שאין עושין שררה על הציבור פחות משנים, הרי גם בלא זה אין גובים אלא בשנים מפני החשד. ופירש הט"ז [יורה דעה סימן רנ"ז], דכיון שצריך שנים לגביית צדקה משום שאין עושים שררה על הציבור פחות משנים, לכן אם יחיד גובה יש חשד, כי הרואה חושד בו משום שעשה שלא כדין ופירש מחבירו. אבל אם לא היה דין שאין שררה פחות משנים, לא היה חשד באחד שבא לבדו.

^[72] על פי רש"י. ורבינו גרשום פירש שאין מונים שתים שתים כדי שלא יטעה. וכעין זה פירש הרמ"ה.

^[73] על פי רש"י. ומכאן מוכח ששיטת רש"י כרבינו תם, שמותר לקנות ממעות צדקה אף שאר צרכי ציבור, ולאו דווקא צרכי עניים, עי' לעיל הערה 51 ולשיטת הר"י מיגאש שאסור לשנות מכספי צדקה אלא לצרכי העניים, פירשו הרמב"ן רבינו יונה הרשב"א והרא"ש, שצריך לומר, שאותם מחצלות לא נקנו ממעות של צדקה, אלא שנקנו מתחילה לצורך בית הכנסת, ולאחר מכן שינו אותם לצרכי בית המדרש, וכן היא גרסת הרי"ף 'לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא בבי מדרשא'. ואחר ששמע שכתוב בברייתא שמותר לשנות כספי צדקה לצורך עניים, למד מזה שמותר אף לשנות מצרכי בית הכנסת לצרכי בית המדרש. והקשה הרשב"א, וכי רבה לא ידע שאפילו את בית הכנסת עצמו אפשר למכור לכל מה שירצו, כמבואר במשנה במגילה דף כ"ז. ועי' בעליות דרבינו יונה.

פדיון שבוים מצוה רבה היא.

אמר ליה [לו] רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן [מנין דבר זה שאמרו חכמים] שפדיון שבוים מצוה רבה היא? אמר ליה [לו], דכתיב [שנאמר]: "והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי" (ירמיה טו, ב). ואמר ר' יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו.

חרב קשה ממות רגיל — אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא [אם תרצה אמור מן הכתוב, ואם תרצה אמור מן הסברה]. אי בעית אימא סברא [אם תרצה אמור מן הסברה]: האי קא מינוול והאי לא קא מינוול [זה במיתת חרב מתנוול, וזה במיתה רגילה, אינו מתנוול]. ואיבעית אימא קרא [ואם תרצה אמור מן הכתוב], שנאמר: "יקר בעיני ה' המותה לחסידיו" (תהילים קטז, טו).

רעב קשה מחרב — איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור סברה בדבר], שכן האי קא [זה] מצטער הרבה קודם לכן, והאי לא קא [וזה אינו] מצטער. איבעית אימא קרא [אם תרצה אמור מן הכתוב], שנאמר: "טובים היו חללי חרב מחללי רעב" (איכה ד, ט). שבי קשה מכולם, דכולהו איתנהו ביה [שכולם נמצאים בו] שהרי בשבי יש רעב וחרב ומוות.

א אגב הדברים שדיברנו על חלוקת צדקה וכיוצא בהם מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: קופה של צדקה נגבית בשנים (על ידי שני אנשים) ומתחלקת בשלשה (על ידי שלושה). נגבית בשנים — שאין עושים שום שררות (מינוי שיש בו שלטון ותוקף) על הצבור פחות משנים, ומתחלקת בשלשה — שצריכים לדון בזה כדיני ממונות, שהרי הגבאים קובעים מי מקבל ומי אינו מקבל, וכמה מקבל כל אחד.

תמחוי נגבית בשלשה ומתחלקת בשלשה, לפי שגבויה וחלוקה שוים, שגובים ומחלקים מן התמחוי בכל יום וצריך שיהא השלישי מזומן לחלוקת האוכל. ואילו קופה — מחלקים מערב שבת לערב שבת, פעם בשבוע.

ועוד בהבדלים שביניהם: תמחוי — מתחלק לעניי עולם, כלומר, לכל עני שבא לעיר, קופה — מחלקים רק לעניי העיר. ורשאים בני העיר לעשות, כלומר, להשתמש בכסף הקופה עבור תמחוי להאכיל לעניים, ולעשות מן התמחוי ממה שהם גובים במזונות בפועל קופה, ובכלל הם רשאים לשנותה לכל מה שירצו לשם צדקה לפי הצורך.

וכיוצא בזה רשאין בני העיר להתנות על המדות (סוג המידות) ועל השערים (מחירים קצובים לכל מצרך), ועל שכר פועלים שינתן בעיר זו, ולהסיע על קיצתן, כלומר, לכפות על אותם דברים שהם קוצבים וקובעים זה לזה. עד כאן הברייתא, ומעתה דנים בפרטיה.

אמר מר [החכם]: אין עושין שררות על הצבור פחות משנים. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב נחמן, אמר קרא [הכתוב]: "והם יקחו את הזהב" וגו' (שמות כח, ה), ונאמר בלשון רבים "הם", ללמדנו שעושים זאת דווקא בשניים.

ומעירים: ענין של שררות הוא שלא עבדי [עושים] בפחות משנים, הא הימוני מהימן [אבל לנאמנות נאמן] גם יחיד להיות גזבר, שלא נאמר הדבר משום חשש של חוסר נאמנות (שצריכים שישגיחו זה על זה), אלא כלל הוא שלא יהא יחיד עושה שררה על הציבור. מסייע ליה [לו] הדבר הזה לר' חנינא, שאמר ר' חנינא: מעשה ומינה רבי שני אחין על הקופה, שאף שהם קרובים זה לזה ואינם נאמנים להעיד זה כנגד זה, מכל מקום לא חשש לכך ומינה אותם.

ושואלים: מאי שררותא [מה השררה] בקופה של צדקה? ומשיבים: שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לפי שממשכנין על הצדקה, כלומר, גובים מאנשים בכוח לצורך צדקה, ואפילו בערב שבת כאשר אנשים טרודים ויכולים לטעון שאין להם זמן וכסף. ומקשים: איני [האם כן הוא]? והא כתיב [והרי נאמר]: "ופקדתי על כל לחציו" (ירמיהו ל, כ), ואמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה [משמו] של רב: ואפילו על גבאי צדקה, שאם עושים בכפייה גם הם נקראים "לוחציו"!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא דאמיד [זה שהוא עשיר] גובים ממנו אפילו בכוח, הא [זה] שהוא לא אמיד [עשיר] ואז הגובה ממנו בכוח הרי הוא בגדר לוחצי ישראל. כי הא [כמו מעשה זה] שרבא אכפיה [כפה אותו] לרב נתן בר אמי, שהיה עשיר, ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי [ולקח ממנו ארבע מאות זוז] לצדקה. מתוך שנידונה גביית צדקה מביאים ממה שדרשו חכמים בענין.

נאמר: "והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים" (דניאל יב, ג). "המשכלים יזהרו כזהר הרקיע" — זה דיין שדן דין אמת לאמתו, שמכוח הבנתם והשכלתם דנים כראוי, "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" — אלו גבאי צדקה הגורמים לרבים לעשות צדקה.

במתניתא תנא [בברייתא שנה]: מה שנאמר "והמשכלים יזהרו כזהר הרקיע" — זה דיין שדן דין אמת לאמתו וגבאי צדקה, ומה שנאמר: "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" — אלו מלמדי תינוקות. ושואלים: כגון מאן [מי]? שהרי לא כל מלמד תינוקות אפשר לקרוא לו בתארי כבוד אלה! אמר רב: כגון רב שמואל בר שילת. ומספרים: שרב אשכחיה [מצא אותו] את רב שמואל בר שילת דהוה קאי בגינתא [שהיה עומד בגינה], אמר ליה [לו]: שבקתיה להימנותך [עזבת את נאמנותך] והזנחת את התלמידים? אמר ליה [לו]: הא תליסר שנין דלא חזיא לי [הרי זה שלוש עשרה שנה שלא ראיתי אותה] את גינתי, והשתא נמי דעתאי עלויהו [ועכשיו גם כן דעתי עליהם, על התינוקות] ואגב שבחים אלה שואלים:

ורבנן מאי [וחכמים מה] נאמר עליהם? אמר רבינא: עליהם נאמר "ואהביו כצאת השמש בגברתו" (שופטים ה, לא). ושבים לדון בהלכות גביית צדקה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: גבאי צדקה אינן רשאין לפרוש זה מזה ולגבות כל אחד לעצמו במקום אחר, אבל פורש גבאי מחבירו באותו מקום, כגון זה הולך לשער של הבית וזה לחנות. מצא הגבאי מעות בשוק — לא יתנם בתוך כיסו הפרטי, אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה, ולכשיבא לביתו יטלם משם, כדי שלא יבואו לחשוד בו שלקח לעצמו מכספי הצדקה. כיוצא בו, אם היה גבאי הצדקה נושה בחבירו מנה (מאה דינר) ופרעו חבירו בשוק — לא יתננו את הכסף שהוא מקבל לתוך כיסו, אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה, ולכשיבא לביתו יטלם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק ונשאר הכסף בידם — פורטין, כלומר, את פרוטות הנחושת שדרכן להחליד מחליפים בדינרי כסף לאחרים, ואין פורטין לעצמן מפני החשד. וכן גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק להם את המזונות — מוכרין את המזונות לאחרים ואין מוכרין לעצמן מטעם זה. מעות של צדקה אין מונין אותן שתים שתים, אלא אחת אחת שמא תהיה טעות בחשבון, וצריך למנות בדקדוק גדול.

אמר אביי: מריש [מתחילה] לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא [היה יושב אדוני מורי רבה, על המחצלות של בית הכנסת] משום שנקנו מכספי קופת צדקה, כיון ששמעה להא דתניא [את זו ששנינו בברייתא] שרשאים לקחת את הצדקה ולשנותה לכל מה שירצו, הוה יתיב [היה יושב]. אמר אביי: מריש הוה עביד מר תרי כיסי [מתחילה היה עושה אדוני, רבה, שני כיסים], חד [אחד] לעניי דעלמא [העולם] לעניים בכלל, וחד [ואחד] לעניי דמתא [העיר], כיון ששמעה להא דאמר ליה [את זו שאמר לו] שמואל לרב תחליפא בר אבדימי: עביד חד כיסא [עשה כיס אחד בלבד]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that redeeming captives is a great mitzva.

Rava said to Rabba bar Mari: Concerning this matter that the Sages stated, that redeeming captives is a great mitzva, from where is it derived? Rabba bar Mari said to him: As it is written: “And it shall come to pass, when they say to you: To where shall we depart? Then you shall tell them: So says the Lord: Such as are for death, to death; and such as are for the sword, to the sword; and such as are for famine, to famine; and such as are for captivity, to captivity” (Jeremiah 15:2). And Rabbi Yoḥanan says: Whichever punishment is written later in this verse is more severe than the one before it.

Rabbi Yoḥanan explains: The sword is worse than death. If you wish, say that this is learned from a verse; if you wish, say instead that it is derived by way of logical reasoning. If you wish, say that this is derived by way of logical reasoning: This punishment, i.e., death by sword, mutilates the body, but that punishment, i.e., natural death, does not mutilate it. And if you wish, say that the fact that the sword is worse than death is learned from a verse: “Precious in the sight of the Lord is the death of His pious ones” (Psalms 116:15).

Famine is worse than the sword. If you wish, say that this is derived by way of logical reasoning: This one, who dies of famine, suffers greatly before departing from this world, but that one, who dies by the sword, does not suffer. If you wish, say instead that the fact that famine is worse than the sword is learned from a verse: “More fortunate were the victims of the sword than the victims of famine” (Lamentations 4:9). And captivity is worse than all of them, as it includes all of them, i.e., famine, the sword, and death.

§ In connection with the previous discussion concerning charity distribution, the Gemara cites a baraita in which the Sages taught: Money for the charity fund is collected by two people and distributed by three people. It is collected by two people because one does not appoint an authority over the community composed of fewer than two people. And it is distributed by three people, like the number of judges needed in cases of monetary law, since the distributors determine who receives money and who does not, as well as how much each person receives.

Food for the charity platter is collected by three people and distributed by three people because its collection and its distribution take place on the same day. Food for the charity platter is collected and distributed every day, and therefore a third individual must participate in the collection so that he will be available to take part in the distribution without delay; whereas the money of the charity fund is distributed only once a week, on each Shabbat eve.

There are additional differences between these two types of charity operations: The food from the charity platter is distributed to the poor of the world, meaning, to any poor individual arriving in the city; the money of the charity fund is allocated exclusively to the poor of the city. But it is permitted for the residents of the city to use money that has been collected for the charity fund to purchase food for the charity platter to feed the poor; and similarly they may use food that had been collected for the charity platter for the charity fund. In general, it is permitted for them to change the purpose toward which charity will be used to whatever they want, in accordance with the needs of the community.

Similarly, it is permitted for the residents of the city to set the measures used in that city, the prices set for products sold there, and the wages paid to its workers, and to fine people for violating their specifications, in order to enforce observance of these halakhot. This marks the end of the baraita, the details of which the Gemara proceeds to analyze.

The Master said in the baraita: One does not appoint an authority over the community composed of fewer than two people. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Naḥman says that this is derived from a verse referring to those engaged in building the Tabernacle and weaving the priestly vestments, who received the community’s donations. The verse states: “And they shall take the gold, and the sky-blue wool, and the purple wool” (Exodus 28:5). The plural “they” indicates that the collection must be performed by two people.

The Gemara comments: The baraita indicates that authority may not be exercised by less than two people, but even a single individual is trusted to be a treasurer. That is, money for the charity fund is collected by two people, not because a single individual is not trusted not to misappropriate the money, but rather because a single individual should not be given authority over the community. This supports the opinion of Rabbi Ḥanina, as Rabbi Ḥanina says: There was an incident where Rabbi Yehuda HaNasi appointed two brothers to administer the charity fund. Even though the brothers were relatives who are not trusted to testify against each other, Rabbi Yehuda HaNasi was not concerned and he appointed them.

The Gemara asks: What authority is associated with collecting charity? The Gemara answers: As Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: Because they can seize collateral for the charity; i.e., they can collect charity by force, and even on Shabbat eve, when people are busy and might claim that they have no time or money. The Gemara objects: Is that so? But isn’t it written: “I will punish all that oppress them” (Jeremiah 30:20), and Rabbi Yitzḥak bar Shmuel bar Marta says in the name of Rav: And punishment will be meted out even to charity collectors? If charity collectors are permitted to force people to contribute charity, why are they counted among Israel’s oppressors?

The Gemara answers: This is not difficult. This, Rabbi Naḥman’s statement, applies when the contributor is rich, in which case the collectors may seize money from him even by force. That, Rabbi Yitzḥak’s statement, applies when he is not rich, in which case the collectors who take money from him by force are termed oppressors of Israel. This right to force contributions from the rich is like what occurred in the incident in which Rava compelled Rav Natan bar Ami and took four hundred dinars from him for charity.

Having raised the issue of charity collection, the Gemara cites various rabbinic expositions with regard to the matter. The verse states: “And they who are wise shall shine like the brightness of the firmament; and they who turn many to righteousness like the stars for ever and ever” (Daniel 12:3). “And they who are wise shall shine like the brightness of the firmament”; this is a judge who judges an absolutely true judgment, as his wisdom and understanding lead him to a correct judgment. “And they who turn many to righteousness like the stars for ever and ever”; these are the charity collectors, who facilitate the giving of charity.

It was taught in a baraita: “And they who are wise shall shine like the brightness of the firmament”; this is a judge who judges an absolutely true judgment and also charity collectors. “And they who turn many to righteousness like the stars for ever and ever”; these are schoolteachers. The Gemara asks: Like whom? Certainly not every schoolteacher is worthy of such accolades. Rav said: For example, Rav Shmuel bar Sheilat. As it is told that Rav once found Rav Shmuel bar Sheilat standing in a garden. Rav said to him: Have you abandoned your trust and neglected your students? Rav Shmuel bar Sheilat said to him: It has been thirteen years now that I have not seen my garden, and even now my thoughts are on the children.

In light of the praises heaped upon judges, tax collectors, and schoolteachers, the Gemara asks: And what was said about the Sages? Ravina said that about them it is stated: “But let them that love Him be as the sun when it comes out in its might” (Judges 5:31).

The Gemara resumes its discussion of the halakhot of charity collection: The Sages taught in a baraita: Charity collectors may not separate from each other, each one collecting in a different place; but in a place where the two can see each other, one collector may separate from the other, e.g., this one going to the gate of a house and that one going to a store. If a charity collector found coins in the market, he may not put them into his own pocket, but rather he must put them into the charity purse, and then later when he comes home, he may take them from there. This is necessary so that people should not suspect him of taking charity money for himself. Similarly, if the charity collector was owed one hundred dinars by another, and the latter repaid his debt in the market, the collector may not put the money he received into his own pocket, but rather he must put it into the charity purse, and then later when he comes home, he may take it.

The Sages taught in a baraita: Charity collectors who have no poor people to whom they can distribute the money, may exchange [poretin] the money, i.e., exchange the copper coins, which tend to rust, for silver dinars, with other people, but they should not change it by themselves, i.e., with their own coins, to avoid any suspicion of wrongdoing. Likewise, collectors of food for the charity platter who do not have poor people to whom to distribute the food may sell the food to others, but they should not sell it to themselves, for a similar reason. Coins of charity are not counted two by two, but rather one by one, to avoid errors in tallying.

Abaye said: At first, my Master, Rabba, would not sit on the mats in the synagogue because they had been purchased with charity funds. Once he heard that which is taught in a baraita, that it is permitted for the residents of a city to change the purpose toward which charity will be used to whatever they want, he did sit on them. Abaye said: At first, my Master, Rabba, would make two purses, one for the poor of the rest of the world, and one for the poor of his city. Once he heard what Shmuel said to Rav Taḥalifa bar Avdimi: Make only one purse,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

נהרג בחרב מינויל. דמתלכלך בדמו:

נגבית בשנים. משום דמתחלקת לעניי העיר ודבר קצוב הוא שיודעין כמה כל אחד ואחד צריך ליתן בקצוב ונותנין בשוה וליכא ^א)נראה דצ"ל וליכא רק שררותא בעלמא: אלא סידורי בעלמא דגובין אותו גבאי צדקה מהם:

ומתחלקת בג'. מפני שהיא כדיני ממונות מה דיני ממונות נוטלין מזה ונותנין לזה אף מחלקי צדקה מרבין לא' וממעטין לא' לפי שיראו צרכי עניים:

גיבויו וחילוקיו שוה. שגובין מכל א' לפי מה שידו משגת וכעין דין שמעיינין בדין על מי להרבות ועל מי למעט משא"כ בקופה שאין גובין מכל אחד אלא לפי מה שרוצה ליתן ^ב)נראה דצ"ל וע"פ הרוב נותרין כולן בשוה או דצ"ל וקרוב שנותנין כולן בשוה כצ"ל: וקרוב נותנין כולן בשוה:

לעשות קופה תמחוי. שאם ניתותר בקופה יותר על צורך עניי העיר ונתמעט בתמחוי לעניי כל אדם שבאו עניים הרבה וכן תמחוי לקופה כמו כן:

להתנות על המדות. להגדילן או למעטן מכמות שהיו:

ועל השער. שאם היה השער ביוקר רשאין להתנות שילך בזול:

ועל שכר הפועלין. שאם נשכרין פועלים בג' פשי' ביום רשאין להתנות שלא ישכרום אלא בב':

ולהסיע על קיצתן. לקנוס על מי שעובר על תנאי שקצבו אנשי העיר:

והם יקחו. ואין הם פחות משנים:

שררות הוא דלא עבדי פחות משנים. כלומר דמשמע טעמו דשררות הוא דבעינן ב' ולא לשום דין ולא לשום עדות הלכך (הא) המוני מהמני אפי' ב' קרובים למנות על הקופה והיינו ^ג)נראה דצ"ל והיינו כר' חנינא וכו': מאי שררות איכא בגבאי צדקה הואיל דדבר קצוב הוא ונותנין ברצון:

ממשכנין. אם מעכב ליתן צדקה בקופה. ואפי' בע"ש דטרידי אינשי בתיקון מאכלם:

הא דאמיד. אם אומדין אותו שהוא עשיר וממאן ליתן ממשכנין אותו בעל כרחו והא דלא אמיד שאין לו מה ליתן אם (לוה) [ליה] ממשכנין עליו נאמר ופקדתי על כל לוחציו. שקל מיניה [ד' מאה] זוזי לצדקה. דהוה אמיד שהיה עשיר גדול:

זה דיין. שמשכיל לדין הדין לאמתו. ומצדיקי הרבים אלו גבאי צדקה שמעשין בני אדם ליתן צדקה ומצדיקין אותן:

שבקת לאומנותך. שהיה מלמד תינוקות כלומר אם היית מלמד עדיין לא היית מבטל לעמוד בגינה:

דעתי עלייהו. על התינוקות שלא הסחתי דעתי מהם שלא לזרזם ממקום זה שאני עומד:

ורבנן מאי. כלומר כיון דלדיין נתת זוהר הרקיע לעתיד לבא [ולגבאי] צדקה נתת אור הכוכבים רבנן עצמן מאי לאיזה אור יזכו הן:

כצאת השמש בגבורתו. דעדיף מכולהו:

לפרוש זה מזה. בשוק משום חשדא שלא יחשדו זה לזה שא' מהם יתן לתוך כיסו ולא לכיס של צדקה אבל רשאי לפרוש זה לשער לשאול הצדקה וזה לחוות משום דקרובין זה לזה:

פורטין לאחרים. שאם יש בכיס של צדקה פרוטות ורוצה לחלפן בסלע כסף פורטין לאחרים חלפי לאחרים ולא לעצמן שלא יחשדום שמרויחים בצדקה: אין מונין אותן שתים שתים כשפורטין לאחרים אלא מונה אחת אחת שלא יטעה:

לא יתיב מר. רבה:

אציפי. אמחצלאות שפורסין על כותלי בית הכנסת והיו קנויות מצדקה:

מחצלאות. ששוכבין עליהן עניים:

עביד חד. ואתני. אם יצטרכו לעניי העיר שיהיו לעניי העיר ואם לאו שיותירו על עניי העיר שיהיו לעניי כל אדם:

ולשנותן לכל מה שירצו. פירש רב יוסף הלוי אבן מג"ש ז"ל דוקא לצרכי עניי' כגון מדור וכסות ופרנסת לינה אבל לשאר צרכיהם אפילו מדבר מצוה לא. והא דאמרינן לקמן מריש לא הוה יתיב מר אצרפי דבי כנשתא ה"ג לי' אציפי דבי כנשתא בבי מדרשא וכן בהל' רבינו ז"ל וממעו' המזומנות לצרכי אנשי העיר (ובית) [לבית] הכנסת לקחום ואע"פ כן לא היה רוצ' לשנותם כלל כיון ששמע שרשאי' לשנות' בענין שלה הוה יתיב דצורך אנשי העיר נמי הוא ולא בעי לאתנויי ולאימלוכי בהו דהני ודאי אדעתא דידיה לקחום אי נמי שלו היו שלקחם הוא שישב בהן בבית הכנסת ועכשיו רוצה לישב בהן בבית המדרש שלו אבל לרש"י ז"ל שמפרש שממעות הקופה לקחום ש"מ שרשאין לשנותה לדבר שאינו צורך עניים וקשיא לי דהא צדקה משבאת ליד גבאי אינו רשאי לשנותה לא הנודר ולא הגבאי ואע"פ שמשלם לאח' זמן כדאית' בפ' קמא דערכין, וזו קשה לדברי רש"י ז"ל.
ומכל מקום יש לפרש לישנא דגמרא כפשטיה לשנותן לכל דבר ולומר דאע"פ שאין היחיד רשאי לשנותה בני העיר רשאין לשנותה ומשלימין לאחר זמן לעניים ולשנותן לכל מה שירצו הכי משמע לשנו' כרצונם כי ההיא דפר' קמא דערכין וטעמא דמילתא דכיון דכל בני העיר ושבעה טובים נסכמים לשנותה אין פשיעה מצויה בהן כיחיד ותניא במסכת מגילה בתוספתא הפוסק צדקה עד שלא זכו בה הפרנסין רשאי לשנותה לדבר אחר משזכו בה הפרנסין אין רשאי לשנותה לדבר אחר אלא מדעתן ואפשר דהכי נמי מדעת הגבאין משנין אותה אפילו לדבר שאינו צורך עניים.
ודברי הרב הלוי ז"ל אינן נראין. ומה שהביא ראיה מדאמ' אביי מריש הוה עביד מר תרי כיסין וכו'. וקאמר אי ס"ד דהא דקתני ולשנותה לכל מה שירצו ואפילו לדבר שאינו לצורך עניים כיון דאביי ריש מתא הוה למה ליה לאתנויי. ולא חזינא לה להך ראיה שאפילו כשתמצא לומר כדבריו למה ליה לאתנויי הא הכל לעניי' ותניא רשאי' לעשו' קופא תמחוי ותמחוי קופא אלא מאי אית לך למימר דהא שנוי עקירת שם בעי ותנאו בני העיר בעי כי ההיא דאמרינן מגבת פורים אין העני רשאי ליקח מהן רצועה אלא אם התנה במעמד אנשי העיר ולשנותן לכל מה שירצו כששנו נמי אותו במעמד אנשי העיר קאמ' וקסבר נמי רבה דכי קאמרינן ולשנותן לכל מה שירצו הני מילי בשהוצרכו אתר כך לשנותן אבל שיתנו עליו מתחלה לא דבעי כיס מזומן לכל אחד ואחד וכיון דחזיא לרב תחליפא דמתני עם אנשי העיר ומודיען איהו נמי מתני.

הא דמקשי' איני והכתיב ופקדתי על כל לוחציו. ומפרקי' דאמיד. ולא פריק כי קאמרי' ממשכנין בשנדר ואינו משלם כדאמרי' חייבי ערכין ממשכנין אותן משום דכתיב ועשית אזהרה לבית דין שיעשוך וצדקה נמי התם כתיבא היינו טעמא דלא אמר הכי משום דהא לא שררותא היא אבל כשהן כופין על ריצותן של בני העיר היינו שררותא ובעי' תרי' וכ"ש שפעמים שהן כופין למי שהוא אמיד לעשות צדקה שלא מחמ' קיצות הקופה כגון הא דאכפייה רבא לרב נתן בר אמי דלאו מחמת קיצותא דמתא הוה אלא שהיה עשיר ולא הוה עביד כדבעי ליה וה"נ מוכח בכתובות (מט,ב).

ולשנותן לכל מה שירצו. כתב הרא"ם ז"ל, דדוקא לצרכי עניים, כגון כסות ומדור וכיוצא בו, אבל לדברים אחרים שאינן מצרכי עניים לא, דכל שנגבה לצורך עניים לעניים הוא ואפילו הותירו, כדתנן במסכת שקלים (פ"ב, מ"ה) מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבועיים מותר שבוי לאותו שבוי מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו, והילכך המשנה אותן לדברים אחרים הרי זה גוזל את העניים. ועוד הביא הרב ז"ל ראיה מדאמר אביי לקמן מריש הוה עביד מר תרי כיסי חד לעניי עולם וחד לעניי מתא, כיון דשמעה להא דרב תחליפא בר אבדימי דהוה עביד ומתנה איהו נמי עביד חד ומתני, דאלמא תנאי בעי, ואמאי והא רבה ריש מתא הוה ואפילו הכי אי לא אתני לא הוה מצי לשנויי, אלא לאו שמע מינה דאין להן רשות כלל לשנותן רק לצרכי עניים, והא דקתני רשאין לשנותן לכל מה שירצו, לאו דוקא, אלא לכל מה שירצו מצרכי עניים, ואף על פי שהיתה אותה צדקה צדקת בני אדם של אותה העיר, כל שכן אם פסקו אותה בני עיר אחרת או שפסק אותה יחיד, שאם פסקו אותה אחרים או יחיד אין להם רשות לשנותה כלל ממה שפסקוה הם. ודאמרינן בריש פרק קמא דערכין (ו', ב) ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת אם נשתקע שם בעליה מותר לשנותה ואפילו לדבר הרשות, הני מילי צורכי בית הכנסת, שאפילו בית הכנסת עצמה יכולין למכור שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ואפילו למשתי ביה שכרא.
והא דקא אמרינן מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנשתא, כיון דשמעה להא דתניא ורשאין לבני העיר לעשות קופה תמחוי הוה קא יתיב, יפרש הוא ז"ל שלא נלקחו אותן ציפי מקופת הצדקה אלא לצורך בית הכנסת, ועכשיו העמידום בבית המדרש, ומעיקרא סבר דאין לשנות מדבר לדבר כלל ואפילו צרכי בית הכנסת, והשתא סבר דמשנין ממה שלקחו הצבור לצרכיהם לצורך מצוה לישב עליהם בבית הכנסת לצורך אחר לישיבת בית המדרש, ויש גורסין בההיא בהדיא לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנשתא בבי מדרשא, וכן הוא בהלכות הרב אלפסי ז"ל.
והרמב"ן ז"ל הקשה עליו מאותה ראיה עצמה שהביא הוא ז"ל מההיא דתרי כיסי, דההיא אפילו לדבריו אפילו לא התנה הרי אין שנויו אלא מעניים לעניים, והרי הוא כקופה ותמחוי שזה לעניי העיר וזה לעניי עולם, ואפילו הכי אין משנין מאלו לאלו בלא תנאי. ואני אומר כי אפשר לרב ז"ל לתרץ, דדוקא בני העיר, אבל הגבאין מדעת עצמן כלל כלל לא, אלא אם כן התנו.
ואם תאמר אם כן איזו ראיה יש לו לרב ז"ל ממנה לבני העיר, דדילמא בני העיר שאני דכחם יפה ויכולין לשנות לכל מה שירצו, לא היא, דאלו כח בני העיר יפה לשנות לכל מה שירצו, על כרחין טעמא מאי משום דסתמן לדעתן הן מקדישין ונותנין ולכשירצו ישנו, אם כן אף הגבאין כן משנין מעניים לעניים. מיהא דאף אנו נאמר דסתם מי שנותן ליד הגבאין לדעת הגבאין הן נותנין לפרנס את העניים לדעתם, בין בני העיר בין עניי עולם, אלא מדלא משנין הגבאין מדעת עצמן מעניי מתא לעניי עולם, שמע מינה דלא אמרינן לדעתם נתנו לשנותן מאלו לאלו, ואף אנו נאמר דלשנות לגמרי מצרכי עניים לדברים אחרים שאינן מצרכי עניים כלל לא.
ומיהו לדידי קשיא לי, דהיאך אפשר לפרש בהנהו ציפי דלתשמיש בית הכנסת לקחום, וכי אפשר לומר דרבה לא ידע דאפילו בית הכנסת עצמה יכולין למכור ולשנות לכל מה שירצו, ומתניתין היא במגילה פרק בני העיר (מגילה כ"ה, ב) שמוכרין בית הכנסת סתם בלא תנאי כדעת חכמים, ומוכרין תבה לקנות מטפחות ומטפחות לקנות ספרים. ומורי רב ז"ל הקשה עליו גם כן, דאי בציפי דבי כנשתא שניקחו לצורך בית הכנסת קאמר, וקא מייתי אביי ראיה להתירן מברייתא דעושין קופה תמחוי, ואם כן כי היכי דלברייתא לא משנין אלא לדבר מצוה אף לציפי דבי כנשתא נמי לא משנין אלא לדבר מצוה בלבד דוקא, והא ליתא, דתשמישי בית הכנסת אפילו לדבר הרשות משנין, ואפילו התנדבו אותן היחידים כל שנשתקע שם בעליהן מהן, וכדאיתא בפרק קמא דערכין.
ומה שהביא הרב ז"ל ראיה ממתניתין דשקלים, תירץ מורי הרב ז"ל, דההיא דוקא מדעת הגבאין, ושלא הסכימו בני העיר עליו לשנותו, אבל כשהסכימו לכך בני העיר או הפרנסין הממונים על הצבור משנין ואין ממחין בידם, וכדגרסינן עלה בהדיא בירושלמי דשקלים ואין ממחין ביד הפרנסין, ולדידי קשה לי קצת דהא תנינן בההיא מותר המת ליורשין, ואף על פי שגבו אותן לצורך תכריכי המת וקבורתו והותירו נותנין המותר ליורשין ואפילו הן עשירים, אלמא כבר זכה בהן לצרכו ושל מת הוא להורישו לבניו, ואם כן היאך ישנו אותן לדברים אחרים ואפילו הפרנסין, והרי הן גוזלין את החיים ואת המתים. ואפשר דכל מה שהגבאין גובין על דעת הפרנסין הן גובין ומי שנותן על דעתן הוא נותן והרי זה כאלו התנו בשעת גבויים, וכענין שאמר רב אשי אנא אתנויי נמי לא צריכנא כיון דכל דאתי אדעתא דידי הוא דאתי מאי דבעינא עבידנא ביה, ורש"י ז"ל כן פירש דאותן ציפי ממעות הקופה לקחום, משמע דלכל דבר יכולין לשנות ואף על פי שאין בו צורך באותן ציפי ממעות עניים.
והרמב"ן ז"ל פירש, דלשנותן לאו לשנותן לגמרי קאמר, אלא ללוותם לצרכיהם קאמר. ואחר מיכן ישלמו, דלפשיעה לא חיישינן, שאין פשיעת הרבים מצויה כפשיעת היחיד, שהיחיד שאמר סלע זו לצדקה שבאת ליד גבאי אינו רשאי לשנות, כדאיתא בפרק קמא דערכין (ו', א) דאמרינן התם האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת לידי גבאי מותר לשנותה, משבאת לידי גבאי אסור לשנותה, ופירוש לשנותה ללוותה, כדמוכח מההיא שמעתא דערכין. וקשיא לי קצת, דהא אף בצבור חוששין לפשיעה, כדאמרינן לעיל (בבא בתרא ג', ב) לא ליסתור איניש בי כנשתא עד דבני בי כנישתא אחריתי, וקא מפרש התם משום דחיישינן לפשיעותא. ואם תאמר דקיימא לן כמאן דאמר התם טעמא משום צלויי אבל לפשיעותא לא חיישינן, לא היא, דהא משמע התם דהלכתא כמאן דאמר דחיישינן לפשיעותא, מדבעא מיניה רבינא מרב אשי גבי זוזי ומנחי מאי, אמר ליה חיישינן דילמא מתרמי מלתא דמצוה ויהבי להו, רמו לבני הדירו הודרי נסירי כשורי מאי, דילמא מתרמי פדיון שבויים, וכל הני ודאי משום חשש פשיעה הוא, דאי משום צלויי כי רמו ליבני ונסירי כשורי מאי הוי, הא ליכא דוכתא לצלויי. וניחא לי, דבית הכנסת שאני דמצוה רבתי היא וצבור צריכי לה תדיר ולפיכך חיישינן בה אפילו לפשיעה דרבים, ועוד דליכא תובעין, אבל מעות צדקה לא חיישינן להו כולי האי, ועוד דאית להו תובעין, שהעניים דוחקין ותובעין..
ומיהו י"ל דנדבת היחיד אין בני העיר רשאין לשנות, שלא על דעתם התנדב אלא לעניים, והיינו דאמרינן בההיא דערכין האומר סלע זו לצדקה משבאת לידי גבאי אינו רשאי לשנותו, ומשמע לא הוא ולא אחר. וההיא דנר ומנורה דאמרינן התם דאם נשתקע שם בעלים ממנה מותר לשנותה ואפילו לדבר הרשות, תשמישי בית הכנסת שאני. ואף בזו כתב מורי הרב ז"ל דדוקא כשאין צורך בית הכנסת לה, כגון דאיכא נרות אחרות לתשמישי בית הכנסת. וכן נדבת הצבור שרצו לחלק מיד על הצרה שלא תבא, ובתעניות אין מותר לשנותה, אלא מחלקין אותה מיד, שעל דעת כן התנדבו.

הא דאמרינן מריש הוה עביד מר תרי כיסי, אפשר לפרש לפי מה שאמרנו דיכולין הצבור לשנות לגמרי לכל מה שירצו, דהתם דוקא צבור או הפרנסין, אבל הגבאין שלא מדעת בני העיר או הפרנסין לא, ולפיכך בעי לאתנויי, ואי נמי מחמת נדבת היחידים, וכמו שאמרנו; אבל לפי מה שפירשנו דלשנותן ללוות ולשלם קאמר, הכא דלשנות לגמרי מעניים לעניים אי אפשר בלא תנאי.

קופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה נגבית בשנים שאין עושין שררה על הצבור בפחות משנים ומתחלקת בשלשה מפני שהיא כדיני ממונות תמחוי נגבה בשלשה ומתחלק בשלשה מפני שגבויו וחלוקו שוה והיאך הוא ביאור דבר זה צריך שתדע שהקופה היא נגבית במעות והוא דבר קצוב על כל אחד ואחד וגובין אותה אע"פ שאין שם צורך שעה וכשגובין אותה נותנין אותה לקופה של צדקה עד שיצטרכו לחלקה כלה או מקצתה אבל התמחוי נגבה בתבשיל ומיני מזונות ואינו דבר קצוב שאינו נגבה אלא לצורך שעה וגובין לפי מה שצריך להם וצריכין לקצוב על כל אחד ואחד הראוי לו לפי ראות עיניהם מעתה הקופה אין בגבייתה שום אומדנא והילכך נגבית בשנים ומ"מ אין מוסרין אותה ליחיד שהרי יש שררה בגבייתה וכמו שאמרו ממשכנין על הצדקה אפילו בערב שבת ואין עושין שררה על הצבור בפחות משנים אבל החלוק יש בו אומדנא לפני הטפול ולפי החסרון והצרך וכל שהוא צריך אומדנא ושקול הדעת הוא כדיני ממונות שצריכין בה לבית דין נוטה לילך בו אחר הרוב והתמחוי אף בגבייתו צריך בו לאומדנא ולשקול הדעת ויש גורסין בתמחוי שגבויו וחלוקו הכל בשנים מפני שהוא דבר המתקלקל ונעשה לצורך שעה ולפיכך צריך למהר בדבר ושנים מזדמנים הרבה יותר בנקל משלשה ומ"מ לא מצינו גירסא זו בכל הספרים:

גדולי הרבנים גורסין כגירסת הספרים ר"ל נגבה בשלשה ומתחלק בשלשה ולא מפני שאף הגבוי יש בו צורך אמדנא שלא נאמר דמיון דיני ממונות אלא לחלוקו ולדעתם אפילו היה התמחוי דבר קצוב אין גובין אותו אלא בשלשה שהתמחוי צריך שיתחלק מיד מתוך שאינו דבר המתקיים ואם גובהו שנים שמא משיגבו וירצו לחלק לא ימצאו שלישי מיד לימנות עמהם והדבר מתקלקל ולחלקו בשנים אי אפשר שהרי כל שבענין חלוקו כדיני ממונות הוא ומתוך כך הצריכו שלשה אף בגבויו אבל לא מצד אומדנא שהגובינא נראה לדעתם שבנדבה היתה הן לקופה הן לתמחוי ואין אומד שלהם לענין הגוביינא מעלה ומוריד ומה שאמרו בתמחוי מפני שגבויו וחלוקו שוה פירושו לשטה זו שהוא נגבה ומתחלק ביום אחד קופה אינה נגבית אלא מערב שבת לערב שבת אבל תמחוי נגבה בכל יום מכיון שאם משהין אותו מתקלקל ונפסד אין ממתינין את גבויו מערב שבת לערב שבת וכן קופה סתמה לעניי העיר אבל תמחוי סתמו אף לעניי עולם:

רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה אע"פ שלא התנו ולשנותן לכל מה שירצו ר"ל שאם גבו קופה וחלקו והותירו ולא הספיק להם תמחוי שגבו לוקחין מדמי הקפה ולוקחים מהם תמחוי וכן אם גבו תמחוי והותירו מוכרין את התמחוי ונותנין דמיו בקפה וזה שאמרו לכל מה שירצו פירשו בו גאוני ספרד לכל מה שירצו ממה שהוא צרך עניים וכעין קפה לתמחוי ותמחוי לקופה ששניהם צרך עניים ואף משניהם לשאר דברים שהם צרך עניים כגון כסות ומדור לעניים אע"פ שאינו ממין קופה ותמחוי הא מ"מ לשנותן לשאר דברים שאינן צרך עניים או אף ליתן לשאר עניים מה שגבו לשם עניים אלו בפרט אסור מפני שהוא גזל עניים ואע"פ שהותירו והוא שאמרו במסכת שקלים מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים מותר שבוי לאותו שבוי וכן מותר עני לאותו עני ר"ל שאם גבו לו והותירו על מה שהוא צריך המותר שלו וכן אמרו למטה בסוגיא זו מריש הוה עביד מר תרי כיסי חד לעניי עולם וחד לעניי מתא כיון דשמעה להא דרב תחליפא דעביד חד ומתני איהו נמי עביד חד ומתני אלמא דוקא בתנאי הא שלא בתנאי לא ואם לא שלא היה יכול לשנות אלא לדבר שהוא צרך עניים שגבו בשבילם מה היה צריך לשנות והלא ריש מתא היה וכל שיש במדינה חכם הממונה על עניניהם הרי הוא רשאי לשנות בכל העיר אלא שהדבר כמו שכתבנו ואין להם לשנות שלא בתנאי אלא לצרך אותם העניים שגבו בשבילם ומ"מ אם היה שם חכם שהכל גובין על דעתו אינו צריך לתנאי הואיל ומחליף לצרכי עניים אע"פ שאינן מעניי אותה העיר כמו שאמרו שם אמר רב אשי אנא לאתנויי ומי לא צריכנא כיון דכל דאתי אדעתא דידי אתי מאי דבעינא עבידנא ור"ל שאין כאן גובינא לשם פרט אלא לשם כל מי שירצה הוא ליתן לו:

וגדולי המחברים כתבו שאף קופה ותמחוי רשאין בני העיר או חכם הממונה עליהם לשנותן לכל דבר שהוא צרך צבור אע"פ שאינו צרך עניים ויש מביאין קצת ראיה לדבריהם ממה שאמרו למטה מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנשתא ופירשו בה שהיו ניקחות ממותר עניים ונאמר שם כיון דשמעה להא דתניא רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קפה יתיב אלמא שאף למה שאינו צורך עניים היו משנין אותם ומ"מ אנו מפרשים שלא ממעות עניים ניקחו אלא שהיו מוקדשות לישב שם הבאים לתפלה וכשהיה רבה בא לשם שלא בשעת תפלה לקבוע שם את פרקו לא היה רוצה לישב בהן עד ששמע שכל מה שנגבה לצרך עניים מותר לשנותם לצורך עניים והוציא משם שאף כל מה שנקח או הוקדש לצורך צבור מותר לשנותו ולהשתמש בו לכל מה שירצו בצרכי צבור ופירוש זה נראה לי ברור שאם כדבריהם היאך אמר כל כך להדיא לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא והיאך היה הדבר רגיל כל כך להיות הציפי נקחות ממעות עניים והיה לו לומר פעם אחת נקחו ציפי ממותר עניים ולא רצה לישב בהן שלקיחת הציפי ממותר עניים אינו דבר המצוי כל כך אלא ודאי כך היה שהיו הצבור מקדישין ציפי לישב בשעת תפלה על הדרך שבארנו:

זה שכתבנו שיכולים לשנות מיהא לדבר שהוא צורך עניים אע"פ שלא גבו לאותו דבר כתבו גם כן גאוני ספרד דוקא בצדקות שפוסקין הצבור על עצמן אבל מה שפסקו אחרים או יחיד שפסק צדקה על עצמו או שהקדיש לדבר אחד הוא עצמו יכול לשנותה עד שלא באת לידי גבאי ומשבאת ליד גבאי אסור אא"כ התנה ומ"מ אין בני העיר יכולים לשנותה אף לאחר מותו לשום דבר אע"פ שהוא צרך עניים הואיל ולא לאותו צרך הוקדש ואפילו נתישן הקדש זה ונשתקע שם בעליו ממנו ומה שאמרו ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת עד שלא נשתקע שם בעלים ממנו מותר לשנותה לדבר מצוה אבל לא לדבר הרשות ואם נשתקע אף לדבר הרשות מותר טעם הדבר מפני שאותו הקדש היה לצרך בית הכנסת ובית הכנסת צרך בני העיר הוא וברשות שלהם הוא שהרי יש להם רשות למכרה אף למשתי ביה שכרא כמו שהתבאר במקומו אבל מה שהוקדש מעיקרו לעניים אין לבני העיר רשות בו כלל לשנותו לדבר אחר ואע"פ שהם מוטלים עליהם מ"מ אינן מוטלים עליהם אלא למה שהם חסרים אבל למה שאינם חסרים אין מוטלים עליהם וכל שמכרוהו בני העיר או שינו בו בטל הוא וחוזר:

מקצת חכמי צרפת כתבו שרשאין בני העיר לשנות קופה ותמחוי אף לדבר שאינו צרך עניים ומ"מ דוקא שלא יפסידו עניים אלא לשעה שכל שהוקדש לעניים צריך שלא יפסידו עניים אא"כ לשעה וכן לדעתם כל הקדש יחיד עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה לאחר שבאת ליד גבאי אסור אא"כ התנה כמו שביארנו ואם מת אותו יחיד אם הוא דבר שאינו לעניים כגון נר ומנורה אם הוא דבר המסויים עד שלא נשתקע שם בעליו לדבר מצוה מותר ואין צריכין להחזיר לדבר הרשות אסור ואם הוא דבר שאינו מסויים או מסויים ונשתקע שם בעליו ממנו מותר אף לדבר הרשות ובלבד שיהא צרך העיר על הדרך שכתבנו לגאוני ספרד ופירשו בתלמוד המערב שכל שהיה שם בעליו כתוב עליו הרי הוא כמי שלא נשתקע שם בעליו ממנו אבל היה הקדש זה של יחיד זה לעניים רשאין בני העיר לדעת זה לשנותו אף לדבר שאינו צרך עניים ומ"מ דוקא לשעה הא מ"מ צריכים הם להשלים ושלא להשהות להם והוא שאמרו בירושלמי ר' חייא אזל לחמוץ יהבו ליה דינרין למיפלג ליתמי וארמלאתא נפק פלגינהו לרבנן ושאל בבית המדרש צריך להפריש תחתיהן או לא והשיבוהו שצריך להפריש תחתיהן ואפילו נתנם על דעה כל בני העיר שאין בני העיר יכולין לגזול נדבתם של אלו כדי ליתן לאחרים ושמא אף גאוני ספרד מודים בה ר"ל שמותר ללות מהם לשעה וכדברי תלמוד המערב:

אף הצדקה כתבו גדולי המחברים שכל שאין נזק לעניים בשהייתה ביד גבאי או שאין שם עניים מותר ללוות מהם ולפרוע בשעת הצרך שאין הצדקה הקדש שיהא אסור ליהנות בה מקצת גאונים כתבו שכל שהקדיש לדבר ידוע ולעניים שאין לבני העיר לשנות אם ראו ראשי קהל או הגזברים נזק או הפסד להקדש בעכובו כגון שהוא קרקע וחוששין למצרן אנס לגזלו וכיוצא באלו וראו תועלת במכירת אותו דבר ליקח בו דבר אחר עושין אנן סהדי שדעת המקדיש לתועלת הקדשו ולא לנזקו וכן כתבו שאם הקדיש ומנה גזברים להתחלק לפי ראות עיניהם הרי הניח הקדשו למראית עיני המנהיגים ומחלקים במה שירצו ודברים אלו כלם מסורים לפרטי דבריו של מקדיש ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

רשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ר"ל לקוץ להם שער לכל דבר שירצו אפילו ללחם ולבשר ולשאר הדברים וכן על המדות ר"ל להוסיף על המדות או לפחות בהן או לקוץ שער לשכר הפועלים בכל אומנות שירצו ויהא אחר תנאי זה כל סתם מקח וממכר ומשא ומתן וכל סתם שכירות על פי התנאי ולא עוד אלא שרשאין להסיע על קיצתן ר"ל להסיע עצמן מדין תורה ולהתנות על עצמם שכל שיעבור על תנאי מתנאיהם שיתחייב בקנס כך וכך ומוציאין אותו הקנס ממנו בבית דין על דרך מה שאמרו הפקר בית דין הפקר וכמו שנאמר וכל אשר לא יבא בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה או שיתחייב מלקות או נדוי הכל לפי תנאם וכן אפילו בני אומנות אחת רשאין לפסוק דבר ביניהם בעניני אמנותם שלא ברשות בני העיר כגון שלא יעשה אחד ביום חברו וכיוצא באלו ומשיעבור על כך שיתחייב בכך וכך ומ"מ יראה לי שאין בני אומנות אחת רשאין לעשות קיצת שער בעניני אמנותם בלא רשות בני העיר שהרי מפסידין בני העיר בכך שלא כדין אף זה שבארנו בבני אמנות אחת שרשאים להתנות ביניהם שלא יעשה אחד ביום חברו ולחייב את העובר בקנס ידוע בלא רשות אנשי העיר וגדוליה יתבאר למטה דוקא במדינה שאין בה חכם חשוב לתקן דרכי המדינה אבל אם יש שם חכם חשוב אין יכולין לענוש ולהפסיד אלא מדעת החכם ואם הענישו חייב המעניש לשלם ומ"מ דוקא חכם שהוא פרנס וממונה על מעשה העיר לפשפש בהם ולתקן את המעוות אבל שאר תלמידי חכמים אין להם כלום בדבר זה וכן כתבו גאוני ספרד יש אומרים ואף בבני העיר כלם הדין כן שאם יש שם אדם חכם וממונה על כך אין תנאם כלום אא"כ ברשותו וכן פירשוה רוב מפרשים ולא יראה לי כן אלא בפרטי העיר כגון בני אמנות או אמניות אבל כלל העיר יראה שאף הם מתנים שלא ברשותו שהרי אף הם יכולים לבטל את מנויו יש אומרים שאף בני אמנות אחת אם היה תנאי זה ברשות כל בני אותה אמנות יש לה קיום אף בלא רשות חכם ולא נאמר דין אדם חשוב אלא בשהתנו על עצמם שנים או שלשה או מקצת בני האמנות לבד והוא שנאמר במעשה זה האמור למטה על ענין זה הנהו תרי טבחי דאתנו בהדדי דכל דעביד ביומא דחבריה לקרעיה למשכיה אזל חד עבד ביומא דחבריה וקרעינהו למשכיה אתו לקמיה דרבא חייבינהו לשלומי דכל דאיכא אדם חשוב לאו כל כמניהו דמתנו ומאחר שלא נזכר מעשה אלא בשנים יראה להם שאילו היו כלם בעצה אחת על כך אין הדין כן ואין הדברים נראין:

כבר ביארנו שאין עושין שררה על הצבור פחות משנים בדבר שבממון הא כל עסקי ממון שאין בו שררה ממנין בו אפילו אחד מעתה גבאי צדקה שבידם למשכן הואיל ויש כאן שררה אין ממנין בה פחות משנים אבל כל שאין בידו למשכן או שאר צדדין שבשררה ואין שם אלא צד נאמנות כגון גזבר שאינו בה אלא נפקד ממנין בה אפילו אחד וכל שאין ממנין בה פחות משנים אין ממנין בה שני אחים ששני אחים כאחד הם חשובים:

אע"פ שאמרו ממשכנין על הצדקה ראוי לגבאי שלא למשכן ושלא להכריח בכך אלא מי שהוא מוחזק בעושר ושיכול ליתן כמה שהוא מטיל עליו אבל מי שיודע בו שאין היכולת בידו אין לו להכריחו על כך וכל שכן שיש לו להשגיח שלא לתבעה למי שהוא נכבד ואין היכולת בידו והוא מתביש על שאין בידו ליתן וכל מי שלוחץ ודוחק בכך מי שאין ספק בידו לעשות הרי זה רשע ובכלל פרנס המטיל אימה שלא לשם שמים וזהו שאמרו ופקדתי על כל לוחציו אלו גבאי צדקה ומי שמתבונן בכך ואינו מכריח מי שאינו ראוי לכך וכן שאינו נמנע מלכוף את זה שהוא ראוי לכך הרי הוא בכלל שופטי צדק הדנין דין אמת לאמתו וכן הדין בכל גובינות שבצבור וזהו שדרשו והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע זה דיין הדן דין אמת לאמתו וביאורו אצלי שמלת המשכילים פירושו מתבוננים ועושין עניניהם אחר המתון וההתבוננות כמו משכיל אל דל ומצדיקי הרבים ככוכבים אלו גבאי צדקה לפי דרכך למדת שכל שאינו רוצה ליתן צדקה או שאינו רוצה ליתן כמו שראוי לו בית דין או הפרנסים כופין אותו ויורדין לנכסיו וממשכנים עליה אפילו בערב שבת:

מלמד תינוקות ראוי לו לפנות מכל עסקיו ולעסוק בהם ובלמודם אף בשעה שהוא פורש מהם לפי הצרך ההכרחי ראוי לו להיות לבו ומחשבתו עליהם וכל שעושה כן הרי זכה וזכה את הרבים ומקומו מושכר לו דרך הערה דרשו ז"ל ומצדיקי הרבים ככוכבים אלו מלמדי תינוקות ואוהביו כצאת השמש בגבורתו אלו החכמים:

גבאי צדקה אין רשאין לפרוש זה מזה בשוק שלא יבא אחד מהם לחשד ומ"מ היו שניהם בשוק ויש מאותם שהם גובים מהם קצתם בשער וקצתם בחנות הולך זה לגבות מאותן שבשער וזה לגבות מאותם שבחנות הואיל ונראין שניהם כאחד לכל מצא אחד מהם מעות בשוק לא יתנם לתוך כיסו שמא הרואה יאמר בלבו מעות של צדקה מטיל בכיסו אלא מחשבן ונותן לתוך ארנקי של צדקה וכשמגיע לביתו נוטלם כיוצא בו היה הגבאי נושה בחברו ופרעו בשוק לא יתנם לתוך כיסו אלא נותנם לתוך ארנקי של צדקה ולכשיגיע לביתו יטלם וכשהוא מונה מעות הקפה לא יהא מונה שנים שנים שלא יאמרו שהוא מכניס שנים במקום אחד אלא מונה אותם אחד אחד וכן יזהרו מן החשד ככל מה שאפשר להם על שם והייתם נקיים מי"י ומישראל גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק ורצה לפרוט ר"ל להחליף פרוטותיהם בדינרין ולהצניעם עד שיבאו עניים מפני שהפרוטות מחלידות מחליפין אותם עם אחרים ואין פורטין לעצמם שמא יחשדום שהם פורטים לעצמם בזול כיוצא בו אמרו גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרים לאחרים ואין מוכרים לעצמם:

לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה. שאם גבו לקופה והותירה ולא הספיק להם התמחוי שגבו רשאין לקנות ממותר הקופה מה שצריך לתמחוי וכן נמי אם גבו לתמחוי והותיר והקופה שגבו אינה מספקת מוכרין מותר התמחוי ולוקחין מה שצריך לקופה. ודוקא מקופה לתמחוי ומתמחוי לקופה שהכל צורך עניים אבל אם רצו לשנותם לדברים אחרים שאינן מצרכי עניים אסור דגזל עניים הוא והיינו דתנן במסכת שקלים מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים ואמרינן נמי (לקמן בסמוך) עביד חד כיסא ואתני ושמעינן מינה טעמא דאתני הא לא אתני לא אפילו מעניי העיר לעניי עולם וכיון דאביי ריש מתא הוה אם כן הוא דאפילו לדברים אחרים שאינן צרכי עניים יכולין לשנותן כ"ש דהוה יכיל לשנות לעניי עולם בלא תנאי אלא לאו שמע מינה דהא דקתני ולשנותן לכל מה שירצו לצורך עניים הוא אבל שלא לצורך עניים אין להם לשנותן כלל ואפילו היתה הצדקה שפסקו עליהם בני העיר וכ"ש אם היא צדקה שפסק אותה יחיד שאפילו למי שטועה ומפרש ולשנותן לכל מה שירצו אפילו לדבר שאינו צורך ה"מ במה שפסקו בני העיר עצמן אבל במה שפסקו אחרים א"נ יחיד אין להם בה רשות כלל לשנותן. ואפילו היתה צדקה זו שפסק זה היחיד דבר שנשתקע ממנו שם בעלים כגון שהקדיש קרקע לעניים ונשתקע ממנו שם בעליו אין להם רשות לבני העיר לשנותן לדבר שאינו צורך עניים כלל וההיא דאמרינן (ברייתא פ"ק דערכין דף ו' ע"ב) ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת דקיימא לן דאפילו היכא דלא נשתקע שם בעלים ממנו מותר לשנותה לדבר מצוה אבל לא לדבר הרשות שאני התם דעיקר ההקדש לבית הכנסת הוא ובית הכנסת צורך בני העיר וברשות דידהו רמיא תדע שהרי יש להן רשות למכרה ואפילו למשתי בה שכרא אבל מה שנקדש מעיקרו לעניים או לבני העיר אין בהא שום רשות כלל למכרו או לשנותו לדבר אחר ואע"ג דהנך עניי רמו עלייהו כי רמו עלייהו במאי דחסר להו אבל במאי דלא חסר להו לא רמו עלייהו. ועוד דבההוא ניחא להו לעניים דממונא דידהו הוא ולא צריך גבייהו הילכך אם מכרו אותו בני העיר או שינוהו לדבר שאינו צורך עניים גזל עניים הוא ואסור ואותה מכירה או אותה שינוי מבוטלת ושנוי מבוטל הוא וחוזר:

פט. איפרה הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה ארנקי דדינרי לקמיה דרב יוסף אמרה נהוי למצוה רבה [יתיב רב יוסף וקא] מעיין בה מאי ניהי מצוה רבה אמר ליה אביי מדתאני רב שמואל בר יהודה אין פוסקין צדקה על היתומים ואפילו לפדיון שבויים ש"מ דפדיון שבוים מצוה רבה היא. דאי לא תימא הכי מאי רבותא דפדיון שבויים דקאמר אפילו. ושמעינן מינה דמאן דיהיב מידי לצדקה ואמר למהוי למצוה רבה יהבינן ליה לפדיון שבוים. א"ל רבא לרבה בר מארי מנא הא מילתא דאמור רבנן פדיון שבוים מצוה רבה היא דכתיב והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי וא"ר יוחנן כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו חרב קשה ממות איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא אי בעית אימא סברא האי קא מינוול והאי לא קא מינוול ואי בעית אימא קרא יקר בעיני ה' המותה לחסידיו רעב קשה מחרב איבעית אימא סברא ואי בעית אימא קרא אי בעית תימא סברא האי קא מצטער והאי לא קא מצטער ואיבעית תימא קרא טובים היו חללי חרב מחללי רעב שבי כולהו איתנהו בגויה:

צ. ת"ר קופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה נגבית בשנים שאין עושין שררות על הצבור בפחות משנים ומתחלקת בשלשה מפני שהיא כדיני ממונות תמחוי נגבה בשלשה ומתחלק בשלשה מפני שגיבויו וחלוקו שוה תמחוי נגבה בכל יום קופה מערב שבת לערב שבת תמחוי לעניי עולם קופה לעניי העיר ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן לכל מה שירצו ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכירות הפועלים ולהסיע על קיצותם. איזה הוא תמחוי ואיזה הוא קופה, תמחוי שכל אחד ואחד נותן בו מתבשילו בכל יום והוא מתחלק לעניי עולם. ומסתברא דכי היכי דגאבו מתבשיליהם הכי נמי גאבו פיתא וחמרא וכולהו מיקרו תמחוי. אבל קופה לא גאבו בה אלא זוזי והוא הדין לחיטי ושערי ומאי דדמי להו והוא מתחלק לעניי העיר. מפני מה קופה נגבית בשנים ותמחוי נגבית בשלשה, לפי שקופה לעניי העיר ההיא וב"ד יכולין לחשב כמה הן עניי העיר וכמה הן צריכין בכל שבת ושבת הן חסר הן יתר ופוסקין על כל אחד ואחד מבני העיר לתת כפי הראוי לו, וכיון שדבר קצוב הוא על כל אחד ואחד אינו צריך שלשה לגיבויו. אבל צריך שלשה לחילוקו מפני שהוא כדיני ממונות שפעמים שזה צריך יתר מזה וצריך ב"ד לחלק ביניהן וליתן לכל אחד ואחד (מפני) [כפי] הראוי לו. אבל תמחוי לעניי עולם הוא ואינן יכולין לפסוק על הצבור ממון קצוב שהרי אין קצבה לעניי עולם הבאים. וכשם שאין חילוקו דבר קצוב אלא לפי צורך השעה הוא מתחלק וצריכין לתת לכל אחד ואחד כראוי לו כך צריכין לגבות מכל אחד ואחד כראוי לו לפי צורך השעה, ונמצא גיבויו וחילוקו שוה שכשם שחילוקו כדיני ממונות ולפיכך צריך שלשה.

והא דקתני סופא ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה, לא שיחזירו קופה לעניי עולם ותמחוי לעניי העיר תדיר, אלא לפי צורך השעה כגון שהותיר לזה וחסר מזה, שאם גבו קופה והותירה לבני העיר וגבו תמחוי לעניי עולם ולא הספיק להן אי נמי איפכא רשאין למלאות את החסר ביתר ולמלאת חסרון עניי עולם ממותר הקופה או למלאת חסרון בני העיר ממותר התמחוי ואפילו לקנות להן כסות ומדור וכיוצא בהן.

והא דקתני סופא ולשנותן לכל מה שירצו לצורך עניים הוא, והא קמ"ל דלא תימא קופה ותמחוי הוא דמשנינן להו להדדי דתרוייהו לשם מזונות הוא דאיגבו ומה לי עניי העיר ומה לי לעניי עולם אבל לכסות מדור ומטה ומצע וכיוצא בהן דלאו צורך מזונות הוא אימא לא, קמ"ל דרשאין לשנות לכל מה שירצו משאר צרכי העניים אבל לדברים שאינן לצורך עניים לית להו רשותא כלל מפני גזל עניים, דבהדיא תנן בשקלים (פ"ב מ"ה) מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים מותר שבוי לאותו שבוי, וכיון דמותר עניים לעניים היכי שרו להו לשנויה למידי אחרינא, אטו משום דעניי נינהו שרי למגזלינהו, אלא ודאי ש"מ דלא מיבעיא יחיד שנתן צדקה לשם עניים שאין לבני העיר רשות בה לשנותה לדבר אחר כלל, אלא אפילו היתה צדקה זו צדקה שפסקו אותה בני העיר עצמן לשם עניים אינן רשאין לשנותה לדבר אחר שאינו לצורך עניים. וכי תימא ומאי שנא מההיא דאמרינן בתחילת (ערובין) [ערכין] (ו,ב) אמר רב ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה, ואסיקנא והני מילי עד שלא נשתקע שם בעליה הימנה אבל לאחר שנשתקע שם בעליה אפילו לדבר הרשות מותר לשנותה. וגבי בית הכנסת גופה קאמרינן (מגילה כו סוע"א) דמצו לזבונה אפילו למשתא ביה שכרא. שאני התם דעיקר ההוא הקדש לצורך בני העיר אחד עשירים ואחד עניים, ואמטול הכי אית להו רשותא לשנוייה לכל מידי דהוי צורך בני העיר. אבל צדקה צורך עניים בלחוד היא, ואם כן היכי מצו בני מאתא מפקעי ליה לממונא דעניי מינייהו. תדע דאפילו גבי בית הכנסת נמי היכא דבעי ב"ד לזבוני לצורך נפשייהו בלחוד שלא לצורך הצבור מי יכלי לזבוני, אטו משום דבי דינא נינהו אכלי ממונא דצבורא, אלא ודאי ש"מ לית להו לזבונה אלא לצורך בני העיר, וכי היכי דמידי דהוי עיקר הקדשיה לצורך בני העיר לא מצו לשנויי למידי דלאו צורך בני העיר הם הכי נמי מידי דהוי עיקר הקדשיה לעניים לא מצו בני מאתא לשנוייה למידי דלאו צורך עניים. ואפילו בעניי דרמו עלייהו, נהי דרמו עלייהו למיתב להו מאי דחסר להו אבל למשקליה לממונייהו דעניי מינייהו לא רמו עלייהו. הילכך אע"ג דזבנוה בני העיר להקדישא דעניים אי נמי שניוה למידי אחרינא דלאו לצורך עניים מכירתן בטלה ושנוין בטל. ואפילו לצורך עניים נמי דוקא בני העיר אי נמי יחיד בדורו דקאי כנגד כוליה צבורא, אבל גבאי צדקה ואפילו פרנס הממונה על הצבור ואיכא גברא רבה במאתיה דלא גרע מיניה ובעי לאימלוכי ביה לית ליה רשותא לשנוייה לההוא מידי אפילו לצורך עניי אלא היכא דאתני מעיקרא במעמד אנשי העיר כדבעינן למימר קמן (סי' קא):

צא. תשלום ברייתא ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המידות ועל שכירות הפועלים ולהסיע על קיצותם, כלומר רשאין להתנות על השערים שלא ימכרו סאה של חטים ביתר מכך וכך מעות, וכן שאר הדברים. ועל המדות, שיהו גדושות או להוסיף עליהן ועל שכירות הפועלים, שלא יהא רשות לפועל להשכר ליומו ביתר מכך וכך ולא יהא רשות לבעל הבית לשכרו ביתר מיכן. ולסייע על קיצות תנאיהן להתנות שכל המשנה מקיצותן שיהא מחוייב עונש ממון או נידוי או מלקות כדכתיב (עזרא י,ח) וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה:

צב. אמר מר אין עושין שררה על הצבור פחות משנים מאי משמע אמר רב נחמן בר כהן דאמר קרא והם יקחו את הזהב כו' שררות הוא דלא עבוד הא הימוני מהימן מסייע ליה לרבי חנינא דא"ר חנינא מעשה ומנה רבי שני אחים בקופה. ושני אחין כחד גברא דמו:

צג. מאי שררותא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה ממשכנין על הצדקה אפילו בערב שבת איני והא כתיב ופקדתי על כל לוחציו ואמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב אלו גבאי צדקה לא קשיא הא דאמיד הא דלא אמיד. כי קאמר רב נחמן ממשכנין על הצדקה היכא דאמיד דאית ליה ממונא ולא קא יהיב מאי דחזי ליה, וכי כתיב ופקדתי על כל לוחציו היכא דלא אמיד, כי הא דרבא כפייה לרבי נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה. וכן כל היכא דאמיד מפקינן מיניה לפום אומדניה:

צד. והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע זה דיין שדן דין אמת לאמיתו ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו גבאי צדקה:

צה. במתניתא תאנא והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע (והדיין) [זה דיין] שדן דין אמת לאמיתו וגבאי צדקה ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם אלו מלמדי תינוקות כגון מאן כרב ושמואל בר שילת רב אשכחיה לרב שמואל בר שילת דהוה קאי בגינתיה א"ל שבקתה לאומנותך א"ל הא תליסר שני דלא חזי ליה והשתא נמי דעתי עלויהו. ש"מ כל מלמדי תינוקות דלא עבדי הכי לאו מצדיקי הרבים נינהו. ורבנן מאי אמר רבינא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו:

צו. ת"ר גבאי צדקה אין רשאין לפרוש זה מזה בשוק אבל זה פורש לשער וזה פורש לחנות הקרובה לו וגובין מצא מעות בשוק לא יתנם לתוך כיסו מפני החשד אלא מונה אותן ונותנן לתוך ארנקי של צדקה ולכשיגיע לביתו יטלם כיוצא בו היה נושה בחבירו מנה ופרעו בשוק לא יתנם לתוך כיסו אלא נותנן לתוך ארנקי של צדקה וכשיגיע לחצירו יטלם:

צז. ושמעינן מינה דמאן דמחלפי ליה מעות של צדקה באחריני דשוה כוותייהו לית לן בה, דאי לא תימא הכי הכא היכי שרינן ליה לערובינהו לזוזי דידיה בהדי זוזי דצדקה:

צח. ת"ר גבאי צדקה שיש להן מעות ואין להן עניים לחלק פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמן כיוצא בו גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן. ואגב ארחיך שמע מינה דהיכא דמאלו לן זוזי בדינרי וליכא עניי דצריכי השתא למיתבינהו ניהלייהו פרטינן להו:

צט. ת"ר מעות של צדקה אין מונין אותן שתים אלא אחת אחת. מאי טעמא דילמא שקיל תלתא ומני תרתי אבל חדא בתרתי לא מיחלפי:

ק. אמר אביי מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא בבי מדרשא כיון דשמעה להא דתניא ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה הילכך הוה יתיב. כלומר כיון דשמעה להא דתניא ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן לכל מה שירצו, דאלמא כל מידי דלצורך עניים נינהו אית להו רשותא לשנוייה ממילתא לחברתה היכי דתרוייהו לצורך עניים, גבי מילי דצורך צבור נינהו נמי כיון דציפי דבי כנישתא ודבי מדרשא תרוייהו צורך צבור נינהו שרי לשנויינהו ממילתא לחברתה:

ולשנותן לכל מה שירצו. כתב הרא"ה וזה לשונו דדוקא לצרכי עניים כגון כסות ומדור וכיוצא בו אבל לדברים אחרים שאין מצרכי עניים לא דכל דנגבו לצורך עניים לעניים הוא ואפילו הותירו כדתנן במסכת שקלים מותר עניים לעניים מותר שבוים לשבוים מותר שבוי לאותו שבוי מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו והילכך המשנה אותם לדברים אחרים הרי גוזל העניים. ועוד הביא הרב ז"ל ראיה מדאמר אביי לקמן מריש הוה עבד מרי תרי כיסי חד לעניי דעלמא וחד לעניי מתא כיון דשמעה להא דרב תחליפא בר אבדימי דהוה עבד חד ומתנה איהו נמי עבד חד ומתני דאלמא תנאה בעי ואמאי והא רביה ריש מתא הוה ואפילו הכי אי לא אתני לא הוה מצי לשנויי אלא לאו שמע מינה דאין להם רשות כלל לשנותן רק לצרכי עניים. והא דקתני רשאים לשנותו לכל מה שירצו (עניים) לאו דוקא אלא לכל מה שירצו מצרכי עניים ואף על פי שהיתה אותה צדקה צדקת בני אותה העיר כל שכן אם פסקו אותה בני עיר אחרת או שפסק אותה יחיד שאם פסקה אותה אחרים או יחיד אין להם רשות לשנותה לכל מה שפסקו הם. ודאמרינן בריש פרק קמא דערכין ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת שאם נשתקע שם בעליה מותר לשנותה ואפילו לדבר הרשות הני מילי צרכי בית הכנסת שאפילו בית הכנסת עצמה יכולין למכור שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ואפילו למשתי ביה שכרא. והא דקאמר מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא כיון דשמעה להא דתניא ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי הוה קא יתיב ופירש הוא ז"ל שלא נלקחו אותם ציפי מקופת צדקה אלא לצרכי בית הכנסת ועכשיו העמידום בבית המדרש ומעיקרא סבר דאין לשנות מדבר לדבר כלל ואפילו צרכי בית הכנסת והשתא סבר דמשנין ממה שלקחו הצבור לצרכיהם לצורך לישב עליהם בבית הכנסת לצורך אחת לישיבת בית המדרש. ויש גורסים בההיא בהדיא לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא בבי מדרשא וכן הוא בהלכות הריא"ף ז"ל. והרמב"ן ז"ל הקשה עליו מאותה ראיה עצמה שהביא הוא ז"ל דתרי כיסי דההיא אפילו לדבריו אפילו לא התנה הרי לא הוי שינויו אלא מעניים לעניים והרי הוא כקופה ותמחוי שזה לעניי העיר וזה לעניי עולם ואפילו הכי משנים מאלו לאלו ואפילו בלא תנאי. ואני אומר כי אפשר לרב ז"ל לתרץ דדוקא בני העיר אבל הגבאים מדעת עצמם כלל לא אלא אם כן התנו. ואם תאמר אם כן איזו ראיה יש לומר ממנה לבני העיר דדילמא בני העיר שאני דכחם יפה ויכולים לשנות לכל מה שירצו על כרחן טעמא מאי משום דסתמן לדעתן הם מקדישים ונותנים כשירצו הם ישנו אם כן אף הגבאים כן משנין מן העניים. מיהא דאף אם אנו נאמר דסתם מי שנותן ליד הגבאים לדעת הגבאים הם נותנים לפרנס את העניים לדעתם בין בני העיר בין עניי עולם ומכל מקום מדלא משנין הגבאים מדעת עצמם מעניי מתא לעניי עולם שמע מינה דלא אמרינן לדעתן נתנו לשנותן מאלו לאלו ואף אנו נאמר דלשנות לגמרי מצרכי העיר לדברים אחרים שאינם מצרכי עניים כלל לא. ומיהא לדידי קשיא לי האיך אפשר לפרש בהנהו ציפי דלתשמיש בית הכנסת לקחום וכי אפשר לומר דרבה לא ידע דאפילו בית הכנסת עצמה יכולים למכור ולשנות לכל מה שירצו ומתניתין היא בפרק בני העיר שמוכרים בית הכנסת סתם בלא תנאי כדעת חכמים ומוכרים תיבה לקנות מטפחות ומטפחות לקנות ספרים ומורי הרב ז"ל הקשה עליו גם כן דאי בציפי דבי כנישתא שנלקחו לצורך בית הכנסת קאמר וקא מייתי אביי ראיה להתירן מברייתא דעושים קופה תמחוי אם כן כי היכי דלברייתא לא משנינן אלא לדבר מצוה אף ציפי דבי כנישתא נמי לא משנינן אלא לדבר מצוה דוקא והא ליתא דתשמישי בית הכנסת אפילו לדבר הרשות משנין ואפילו התנדבו אותם היחידים כל שנשתקע שם בעליהם מהם וכדאיתא בפרק קמא דערכין ומה שהביא ראיה הרב ז"ל ממתניתין דשקלים תירץ מורי הרב ז"ל דההיא דוקא מדעת הגבאים ושלא הסכימו עליו בני העיר לשנותם אבל הסכימו לכך בני העיר או הפרנסים הממונים על הצבור משנים ואין ממחים בידם וכדגרסינן עלה דההיא בירושלמי דשקלים ואין ממחין ביד הפרנסים הרשב"א ז"ל.
והר"ר יונה דחה לאותה ראיה דשקלים דהתם בשלא הוצרכו לשנות קאמר אבל אם ראו צורך שעה לשנות שאין להם ממקום אחר ודאי משנים וכמו ששנו בירושלמי עלה דההיא מתניתין דשקלים ואין ממחין ביד הפרנסין כלומר שאם נראה לפרנסין צורך שעה יכולים לשנות שלא ליתן מותר עניים לעניים. וכן נראה לי דודאי אינה ראיה שאף לדבריו יכולים לשנות מעני לעני כדקתני הכא ורשאין לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה והיינו שינוי מעני לעני שהרי אמרו תמחוי לעניי עולם קופה לעניי העיר והתם קתני מותר עני לאותו עני שאין רשאים לשנותו לעני אחר אלא לאו שמע מינה דלא אתמר התם אלא לכתחלה כשאין שם צורך שעה כדברי ה"ר יונה ז"ל. עד כאן משטה לא נודעה למי. ולדידי לא קשיא לי קצת דהא תנינן בההיא מותר המת ליורשיו אף על פי שגבו אותם לצורך תכריכי המת וקבורתו נותנים המותר ליורשיו ואפילו הם עשירים אלמא כבר זכה בהם לצרכו של מת ושלו הוא להורישו לבניו ואם כן האיך ישנו אותם לדברים אחרים ואפילו הפרנסים והרי הם גוזלים את החיים ואת המתים. ואפשר דכל מה שהגבאים גובים על דעת הפרנסים הם גובים ומי שנותן על דעתם הוא נותן והרי זה כאלו התנו בשעה שהם גובים וכענין שאמר רב אשי אנא אתנויי נמי לא צריכנא כיון דכל דאתי אדעתא דידי אתי מאי דבעינא עבידנא ביה. ורש"י ז"ל פירש כך דאותם ציפי ממעות קופה לקחום ושמע מינה דלכל דבר יכולים לשנות ואף על פי שאין בו צורך.
והרמב"ם ז"ל פירש דלשנותה לאו לשנותה לגמרי קאמר אלא ללותם לצרכיהם ואחר מכאן ישלמו דלפשיעה לא חיישינן שאין פשיעת הרבים מצויה כפשיעת היחיד שהיחיד שאמר סלע זו לצדקה משבא ליד גבאי אינו רשאי לשנותו כדאיתא בפרק קמא דערכין ואמרינן התם האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה ופירוש לשנותה ללוותה כדמוכחא ההיא שמעתתא דערכין. וקשה קצת דהא אף בצבור חוששים לפשיעה כדאמרינן לעיל לא ליסתיר איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי וקא מפרש התם דחיישינן לפשיעותא ואם תאמר דקיימא לן כמאן דאמר התם טעמא משום צלויי אבל משום פשיעותא לא חיישינן לא היא דהא משמע התם דהלכתא כמאן דאמר דחיישינן לפשיעותא מדבעא מיניה רב הונא מרב אשי גבי זוזי ומנחו מאי אמר ליה חיישינן דילמא מתרמי מילתא דמצוה ויהבי להו שריגי ליבני והדרי הודרי נסורי כשורי מאי דילמא מתרמי פדיון שבוים וכל הני ודאי משום חשש פשיעה נינהו דאי משום צלויי כי נמי איכא ליבני וכשורי מאי הוי הא ליכא דוכתא לצלויי. וניחא לי דבית הכנסת שאני דמצוה רבתי הוא ורבים צריכים לה תדיר ולפיכך חיישינן בה ואפילו לפשיעה דרבים ועוד דליכא תובעים אבל מעות דצדקה לא חיישינן בהו כולי האי ועוד דאית להו תובעים שהעניים דוחקים ותובעים. ומיהו יש לומר דנדבת היחיד אין בני העיר רשאין לשנותה שלא על דעתן התנדב אלא לעניים והיינו דאמרינן בהאי דהאומר סלע זו לצדקה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה ומשמע לא הוא ולא אחר וההיא דנר ומנורה דאמרינן התם דאם נשתקע שם בעליה ממנה מותר לשנותה ואפילו לדבר הרשות תשמישי בית הכנסת שאני ואפילו בזו כתב מורי הרב ז"ל דוקא כשאין צרכי בית הכנסת לה כגון דאיכא נרות אחרים לתשמישי בית הכנסת. הרשב"א ז"ל.
ומסתברא דכי אמרינן ולשנותן לכל מה שירצו לאו בנדבת בני העיר דוקא קאמרינן אלא אפילו יחיד הפוסק צדקה ומסרה לפרנסי צבור מסתמא על דעתם התנדב ורשאים לשנותה. וראיה לדבר מדתניא בתוספתא דמסכת מגילה הפוסק צדקה עד שלא זכו בה פרנסים רשאין לשנותה לדבר אחר משזכו הפרנסים אינו ראוי לשנותה לדבר אחר אלא מדעתם אלמא דמדעת הפרנסים מיהא אפילו יחיד רשאי לשנותה דהא הפוסק צדקה דיחיד משמע והוא הדין לפרנסים עצמן שמשנים אותם שהרי הכל תלוי בדעתם. והכי נמי מוכח בפרק קמא דערכין דבני העיר רשאין לשנות אפילו נדבת היחיד דאמרינן ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת אם נשתקע שם בעליה מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות וליכא למימר דצרכי בית הכנסת שאני לפי שאף בית הכנסת עצמו מוכרים אפילו למשתי ביה שכרא דכי אמרינן הכי הני מילי בבית הכנסת דידהו אבל יחיד שהתנדב מנורה או נר אי אמרינן שלא על דעתם היה מתנדב מה להם לשנותה אלא ודאי טעמא דמילתא כדאמרינן שכל המתנדב ומוסר לפרנסי צבור על דעתם הוא מתנדב. הר"ן ז"ל.
וכן נדבת צבור שעשו לחלק מיד על הצרה שלא תבא ובתעניות אין מותר לשנותה אלא מחלקים אותם מיד שעל דעת כן התנדבו. הא דאמרינן מריש הוה עבד מרי תרי כיסי אפשר לפרש לפי מה שאמרנו דיכולים הצבור לשנות לגמרי לכל מה שירצו התם דוקא צבור או הפרנסים אבל הגבאים שלא מדעת בני העיר או הפרנסים לא ולפיכך בעי לאתנויי. ואי נמי מחמת נדבת היחידים וכמו שאמרנו אבל לפי מה שפירש לשנותן ללות ולשלם קאמר הכא דלשנות לגמרי מעניים לעניים אי אפשר בלא תנאי. הא דאמרינן היכא דאיכא אדם חשוב לא כל כמינייהו דאתנו פירש הרא"ם ז"ל אדם חשוב ממונה על הצבור. וכתב הרמב"ן ז"ל דטעמא דמילתא משום דאיכא פסידא ללקוחות דמייקרי תרעא. עוד כתב דמשמע דהיכא דליכא אדם חשוב וגם כן במילתא דליכא פסידא דהוי תנאיהו תנאה דוקא כדאתנו כל טבחי מתא אי נמי כל בני אותה אומנות שבעיר דהוו להו באומנותן דבני העיר לגמרי הוא הא תרי ותלת דמתני במאי קנו ושותפים שאמרו כל מקח שבא לידינו יהא הריוח בינינו במאי קנו שאלו במתניתין באומנותן לאמצע. יש לומר נעשו שכורין זה לזה כדאמרינן בפועל ששכרו ללקט מציאות והוא שנתקבלו שכר זה מזה או התחילו במלאכה אין יכולים לחזור בהם. אלא מקח שלקח במעותיו במה קנאו הלה ואם תאמר נעשה כמגביה מציאה לחברו במה קנה שלא יחזור בו ויקח לעצמו ומה ששנינו בתוספתא רשאים הצמרים והצבעים לומר כל מקח שיבא בעיר נהיה כלנו שותפים בו ורשאין הנחתומים לעשות רגיעה ביניהם כל זה בתנאי כל האומנים הוא. וכן כתוב גם משם הרב אלברצלוני וזה לשונו דדוקא בתנאים כל האומנים היא. ופירוש רגיעה חלוקת הרגעים לומר עשה אתה ברגע פלוני ואני אעשה ברגע שניה. ואני אומר דדין פועל ודין השותפים אחד הוא בכל דבר שיש בו מעשה כגון שנשתתפו בין מה שיקנו או מה שירויחו או במציאותיהן דהיינו ודאי מגביה מציאה לחברו נעשו שלוחים זה לזה או שכורין דבשכר שזה מקבל עליו לקנות ולהגביה בשבילו והילוכן ודיבורן היינו שכרן והוה ליה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון וכיוצא בזה והילכך כל שלא חזרו בהם ממש כל שקנה זכה בו חברו בחלקו עד שיחזור בו בפירוש ואפילו אמר אני זכיתי בה תחלה שחזרתי בי אינו נאמן שאם כן אף הפועל שנשכר ללקט מציאות יאמר כן ונאמין אותו אלא שהפועל אף על פי שיכול לחזור בו ואפילו בחצי היום סתמא דמילתא כל שלא חזר בו בפירוש על דעת תנאו ושכירותו הראשונים הוא עושה ואם חזרו בהם בפירוש בין שותפים בין פועלים יכולים לחזור בהם ואפילו נתקבלו שכר ואפילו התחילו במלאכה שאין התחלת מלאכה עושה דבר לגבי חזרת בעל הבית כדאיתא בפרק השוכר את האומנים והני מילי בכל דבר שיש בו מעשה כמו שביארנו אבל במניעות כגון שהתנו שלא יעשה זה ביומו של זה הא ודאי לא שייך בשותפים אלא בתנאי בני העיר אי נמי בתנאי כל אומני בני העיר וכמו שכתב הרב ז"ל דבמה נשתעבדו שלא לעשות כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וכתב הר"ר יונה ז"ל בעליות וזה לשונו דדוקא כשאין הפסד לעניים באותו שינוי שאם לא היו משנין לא היו מוסיפים בכך קצבתם לעניי העיר לפי שקצבה ידוע נותנים להם ואם ישנו מן הקופה לצרכי צבור כמו כן יחזרו ויגבו מן הצבור לצורך העניים כמנהגן לגבות להם הקצבה הידועה להם אבל אם גבו לצורך העניים לפי שעה כגון שמטה ידם בשנת בצורת וכיוצא בו ולא היו יודעים כמה עניים יש בעיר וגבו להם יותר מן הצריך ודאי אין להם לשנות אותו מותר לצרכי צבור ולא לפסוק את העניים כיון שאינם רגילים לגבות להם קצבה ידועה לזונם אלא שעשו כן. והא דגרסינן בערכין אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה משבאת ליד גבאי אסור לשנותה פירוש אסור ללותם דהכי מוכח סוגיא דהתם וכל שכן לשנותה ממש לצרכי צבור התם נמי לפי שאותה הסלע שהתנדב היחיד יש בה מותר לעניים והיא נוספת על הקצבה שמחלקים להם הצבור ושמא יאחרו מלפרעה וניחא להו לעניים לחלקם להם מיד. ובהך סברא מיפרקא הא דאמר אביי מריש הוה עביד מר תרי כיסי כו' עד איהו נמי עביד חד ומתני וקשיא לן עלה למה ליה אתנויי עם המתנדבים שהרי רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ולשנותה לכל מה שירצו וסתמו של דבר רבה היתה בידו רשות להתנדב כפי דעתו בענין הצדקה ובמקומם היה יכול לשנות לכל מה שירצה ולפי מה שפירשנו לא קשה ולא מידי כי במה שהיה משנה הכיס מעניי עיר לעניי עולם לא היה משתלם להם לפי שלא היו בני העיר מחלקים לעניי עולם תמחוי אלא שהיחידים התנדבו להם. ועוד נראה לי דכי אמרינן דרשאין לשנותה לכל מה שירצו דוקא כגון שנתאספו להתנדב לצדקה כדי לספק צרכם לעניים לחדש או לשני חדשים ועלתה הנדבה למנה או למאתים ונמצא שמספיק להם חצי החילוק לאותו זמן ולפיכך יכולים לשנות המותר לצרכיהם כל זמן שיסכימו בני העיר או הפרנסים על כך וכשיעבור אותו זמן יחזרו ויגבו להם כמשפטם אבל אם התאספו לעשות צרקה ולחלקה כולה לעניים לאלתר ודאי אין רשאין לגזול את העניים ולשנות מקצת הצדקה לא לצרכיהם ולא למצוה אחרת ומה שהן רשאין לעשות תמחוי קופה וקופה תמחוי לפי שלא נגבית התמחוי אלא לתת לעניי עולם כדי מזון שתי סעודות וכיון שהותיר רשאין לעשותו קופה ושוב ישובו כאן עניי עולם ויחזרו ויגבו להם מן התמחוי כמשפטם.

אכפייה לרב נתן בר אמי. לתירוץ רבינו תם ז"ל קמא קשה דמייתי הכא ממשכנים על הקופה משמע דכופין ממש. ושמא ממשכנים על ידי כפיית דברים קאמר. גליון תוספות.

על מה שהקשו בתוספות בשם רשב"א מהא דתנן במסכת פאה מי שיש לו מזון שתי סעודות כו'. שמא יש לומר דאיירי בעני הנשאר בעיר ואינו רוצה לצאת לדרך ולכשיצא מלוה סעודה בהדיה. גם זה מגליון תוספות.

עלה בידינו. קופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה נגבית בשנים שאין עושים שררה כו' וזה שררה היא שממשכנים על הצדקה את הידועים שידם משגת כו' ומתחלקת בשלשה שהוא דמי לדיני נפשות. במה דברים אמורים שנגבית בשנים היכא שהדבר קצוב כבר כמה נותן כל אחד כו' ככתוב בתוספות. ואדם אחד נאמן על הקופה. ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קפה ולשנותה לכל צרכי צבור במה דברים אמורים כגון שגבו צבור לפרנס את העניים ולחלק להם די סיפוקם לחדש או לשני חדשים ונמצא הגבוי יותר על הצריך להם כי לא נתנו אלא על דעת להשלים חוקם ודי סיפוקם רשאי לשנות המותר לכל מה שירצו כשהסכימו בני העיר לשנותה או שהסכימו על כן פרנסי העיר הממונים על הצבור אבל אין הגבאי רשאי לעשות כך אלא שנותן גם המותר לעניים כמו ששנינו במסכת שקלים מותר שבוים לשבוים מותר שבוי לאותו שבוי. ובירושלמי אמרו על מתנה זו אין ממחים ביד הפרנסים פירוש שאם הסכימו לעשות מותר העניים לצרכי צבור רשאים אבל אם הסכימו הצבור להרבות בצדקה בזמן התענית ובימי התשובה כדי לחלק הכל לעניים ודאי אין רשאים לגזול את העניים ולשנות מעות הצדקה לצרכיהם. וכשהם רשאים לשנות תמחוי קופה לפי שלא גבו התמחוי אלא כדי ליתן לעניי עולם כדי פרנסתם לשתי סעודות וכשהותירו רשאים לשנותה לכל מה שירצו וכל זמן שיבואו עניי עולם חוזרים וגובים להם התמחוי ואם גבו בני העיר לקופה של צדקה כדי ליתן דבר קצוב בכל שבוע לעניי העיר רשאים לשנות המותר לכל צרכיהם וכשיצטרכו העניים יחזרו ויגבו להם כמשפטם ואין חוששים לפשיעה שמא יתעצלו מלגבות להם בעת הצורך. ובמסכת ערכין אמרו אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת לידי גבאי מותר לשנותה ללותה שתהא באחריותו עד שיבואו ויתן להם משבאת לידי גבאי אין לו רשות בה. וגם בני העיר אין להם רשות ללוה צדקה שהתנדבו היחידים מעצמם והביאו לידי גבאי עד שיבואו עניי העיר ויתנו להם כיון שלא נגבית על דעת צבור מה זכות יש להם בה. וישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה לדבר הרשות עד שלא נשתקע שם בעלים ממנה אבל לדבר מצוה מותר וכן מפורש במסכת ערכין. ודברים הללו כשאינם צריכים לאותו נר או מנורה שיש בבית הכנסת נרות ומנורות בכל מה שהם צריכים להדליק בהם ולפיכך מותר להם לשנות היתרות מהם לכל מה שירצו שהמתנדבים על דעת צבור הם מתנדבים. עליות ה"ר יונה ז"ל.

בד"ה אכפייה לרב נתן כו' ואר"ת דהאי כפייה בדברים כו' ועוד תירץ דהכא קבלו עליהם כו' עכ"ל ק"ק דא"כ מאי מייתי ראיה מהכא לההיא דממשכנין כו' ואי מיירי נמי בכי האי גוונא א"כ ל"ל לפלוגי בין אמיד ולא אמיד הוי ליה לפלוגי בין קבלו עליהם ללא קבלו עליהם או בין כפיית דברים לכפייה אחרת ויש ליישב וק"ל:

ואיבעית אימא קרא שנאמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. ר"ל כבוד הוא לחסידים בעיני ה' שימותו. על מטתם דהיינו למות לא ברעב וחרב ומסיים בהאי ענינא אנא ה' וגו' פתחת למוסרי דהיינו שבי דכולהו איתנהו בי' כדמסיק ודו"ק:

כולהו איתנהו ביה פרש"י שביד כותי לעשות בו כל חפצו אם למות אם לרעב עכ"ל ר"ל דיוכל להרעיבו או להרגו בחרב אבל שימות כך ודאי דאין זה ביד הכותי אבל הוא בכלל שבוי דיש אדם שאינו הורגל בטבע מקומות ומדינות אחרות ומת שם במיתה טבעית וק"ל:

והמשכילים יזהירו כו' הדמיון בזה כי הרקיע אף שהוא משתנה לכמה מראות משינוי הטבעיים ההויים בעולם התחתון הנה מראיתו האמיתית לספיר דומה והספיר לכסא הכבוד כדאמרינן בפרק כיסוי הדם כן הדיין המשכיל כשיראה הדין משונה כדין מרומה אין לילך אחריו לומר אין לדיין אלא מה שעיניו רואות לפי העדות אך ידון אותו לפי אמיתות הענין וזהו דין אמת לאמתו כי לא יאמר לדון אותו דין אמת לפי עדות אך כשיראה בו דין מרומה יחתוך את האמת לפי אמתת הענין ובזה יתדמה ג"כ לבוראו שהוא דיין אמת לפי אמתת הענין כי הוא יראה ללבב ולזה כוונו פ"ק דשבת כל דיין שדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה והוא הפירוש שכתבו התוס' שם לאפוקי דין מרומה גם בשמעתין דקדקו לפרש לשון אמת לאמתו דאמת לאפוקי דין מרומה כו' ולאמתו שלא יטו כו' עכ"ל ובזה יפול קושית מהר"י קאר"ו בב"י טור ח"מ לפירוש התוספות דתיבת אמת הוי סגי להאי עכ"ל ונעלם מעיניו דברי התוס' דבשמעתין גם מה שהוא פירש שם דאע"פ שידון הדיין דין אמת אם מצטרף לזה אהבת הדיין לזכאי או שנאת החייב לא הוי לאמתו עכ"ל א"א לומר כן דבפ"ק דסנהדרין אמרינן כל דיין שאינו דן דין אמת לאמתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר משוד עניים מאנקת אביונים וגו' ולפי' מהרר"י קאר"ו אף כשאין דן דין אמת לאמתו ליכא ביה משוד עניים וגו' ולפירוש התוספות ניחא ודו"ק:

ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו גבאי כו'. הגבאים הם המעשים הרבים לצדקה יהיו מעשיהם ככוכבים וגו' שהכוכבים משתמשים בין ביום ובין בלילה אבל אינן מאירין רק באפילה בלילה כן יהיו גבאי הצדקה שיפקחו בעסקי העניים בין ביום ובין בלילה אך לא יתנו לעניים הצדקה בפרהסיא כביום רק יאירו עיניהם בסתר כבלילה כדי שלא יתביישו כדלקמן ולמאי דתנא והמשכילים כו' וגבאי צדקה הוא בכלל המשכילים כמ"ש אשרי משכיל אל דל שיזהירו להם כזוהר הרקיע כמ"ש לגבי דיין שיראה גם הגבאי לכל עני לפי אמתת הענין כי יש עני מרומה שיש לו כדאמרינן לקמן כשיראה לך שאינו רמאי וכמ"ש נחזיק טובה לרמאין מיהו ק"ק גבאי צדקה אינן מחלקי צדקה כדאמרינן פרק כל כתבי. ואמר ומצדיקי הרבים וגו'. אלו מלמדי תינוקות שכ"א ממלמדי תינוקות הוא מצדיק הרבים בתינוקות כדאמרינן לקמן פרק לא יחפור והם ככוכבים לעולם ועד שהכוכבים גם ביום רואין ומשתמשים לעולם אבל אינן נראין כן יהיה המלמדי תינוקות אף בשאינו נראה להם יהיה מפקח ורואה להיות דעתו עליהן כדמסיק ומייתי תליסר שנין דלא חזיא לי והשתא נמי דעתאי עלייהו וק"ל:

ורבנן מאי אמר רבינא ואוהביו כצאת השמש וגו' מפורש פרק השולח:

רש"י ד"ה שגבויה וחלוקה שוים וכו'. משמע מדברי רש"י דהא דקתני בברייתא תמחוי בכל יום הוא טעם על מה שנגבית בג' אבל האשר"י מפרש בענין אחר ולפירושו הא דקתני בתר הכי תמחוי בכל יום הוא ענין בפני עצמו:

תוס' ד"ה ומתחלקת בג' וכו' וא"ת מהאי טעמא נמי תהא נגבית בשלשה וכו'. ר"ל דהשתא בהקושיא סלקא אדעתייהו להתוס' דהשנים הגבאים הם מטילים ומעריכים על כל אחד ואחד מבני העיר כמה יתן וא"כ הגבייה הוי נמי כמו דין ולכך מקשו ותהא נמי נגבית בג' לכך פירש ר"ת לפי שהיה ידוע וכו' ולא היה כאן שום הערכה לכך לא היו צריכים להיות שלש:

ד"ה ולשנותו לכל מה שירצה וכו' הכא שבני העיר משנים אותה שאני. ר"ל וכל מקום דקתני אסור לשנותה לדבר הרשות היינו הגבאים אבל הצבור יכולים לשנות וכי תימא אם כן הא דקתני עד שלא באת ליד הגבאי מותר לשנותה פירוש הנודר הוי נמי אפי' לדבר הרשות והא חייב לקיים נדרו פירוש שמותר ללותו ולשנותו לדבר הרשות ולפרוע אחר כך פרוטה אחרת במקומה:

בא"ד וכן היה ר"ת נוהג וכו'. ובאשר"י גורס וכן התיר ר"ת וכו' לפי שעל דעת בני העיר נותנים אותה ר"ל וה"ה כל הצדקות נותנים אותן על דעת בני העיר לכך יכולין בני העיר לשנותן אפילו לדבר הרשות ועיין באשר"י ותמצא מבואר באריכות:

ד"ה כי הא דרבא אכפיה אחר הוה עמו וכו'. ד"ל שלא רבא לבדו אכפיה אלא היה עוד איש אחד עם רבא שהיה ג"כ ממונה על הצדקה ושניהם כפאוהו והא דלא השיב ליה הגמרא ונימא רבא ופלוני כפאו וכו' משום דאותו איש אחד לא היה גדול במעלה כמו רבא ואין זה כבודו של רבא לומר רבא ואותו פלוני כפאו וכו' וק"ל:

ד"ה אכפיה לר' נתן וכו' ולריצב"א נראה כו' היינו דאין נענשין וכו'. ר"ל שאם לא כפאו אותו הב"ד עד שיקיים אותה המצוה אין מקבלין עונש על זה אבל מכל מקום מצוה וחיוב עליהם לכוף אותו לקיים וא"כ אתי שפיר דרבא אכפיה לר' נתן וההיא דכל הבשר דאמר שבקיה דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין מוזהרין עליה ה"פ אינכם מוזהרים להכריחו ולהכותו עד שתצא נפשו עד שיעשה כשאר מצות וכו' אלא שיש עוד לדקדק דבזה החלוק לחוד היה מתורץ הכל ונימא הכי דהא דקאמר בפרק כל הבשר כל מצוה וכו' היינו שאין לבית דין להכריחו ולהכותו עד שתצא נפשו עד שיעשה אבל מכל מקום מוזהרים לכופו כפייה בעלמא שיקיים המצוה ולכך כפייה רבא לרבי נתן ולמה הוצרכו התוס' לפרש דהא דאין בית דין מוזהרין היינו דאין נענשין ונראה משום דבין הלשון של הברייתא משמע כן דלישנא דאין בית דין מוזהרין עליה משמע דאין מוזהרין עליה כלל לא כפייה גדולה ולא כפייה קטנה לכך הוצרך לפרש דאין מוזהרין הוי פירושו דאין נענשין אפילו אם לא כפאו איתו כלל. והא בהא תליא דכיון דאין נענשין אין מוזהרין להכריחו ולהכותו עד שתצא נפשו כשאר מצות עשה ולכך אמר שם בההיא דכל הבשר שבקוהו אבל מכל מקום כפייה קטנה חייבים לכופו ולכך אכפיה רבא לרבי נתן וק"ל:

גמרא א"ע שררה עה"צ פחות משנים כו' והם יקחו אה"ז כו'. לכאורה זהו דכתיב ג"כ בעשייה בויקהל ויקחו מלפני משה את כה"ת וגו'. וא"כ מאי שררותייהו כיון שלא לקחו רק את אשר כבר הורם. ואולי דס"ל להש"ס דעל בגדי כהונה דכתיב בהאי קרא הם בעצמם גבו את התרומה מבנ"י וכ"מ בפרש"י שם:

תד"ה אכפיה. וגבי צדקה כתיב כו' כי בגלל הדבר הזה וגו'. לעד"נ דבגלל וגו' לא קאי רק על ולא ירע לבבך וגו' דסמיך ליה והזה למעוטי אתי דלא קאי על נתן תתן לו [אח"ז מצאתי כן להמל"מ בפ"ג מה' עבדים הי"ד] :

גמ' שררות נ"ב שם דבר בשקל עבדות שפלות:

שְׁמַע מִינָהּ: 'מִצְוָה רַבָּה', פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים הוּא. נראה לי בס"ד מִצְוָה רַבָּה [348] עולה מספר חָמֵשׁ [348] רמז הפודה את השבוי פודה כל חמש חלקים שבנפשו שהם נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה].

"וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ", זֶה דַּיָן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ וְגַבָּאֵי צְדָקָה (דניאל יב, ג). נראה לי בס"ד הָרָקִיעַ ביום מגולה ובלילה מכוסה כי וילון נכנס שחרית ויוצא ערבית, וְכֵן הַדַּיָּן לפעמים מכוסה כאשר יראה דין מרומה יכסה עצמו ולא ידון אותו ולפעמים מגולה בשאר דינים חייב להורות הוראה בהם דכתיב לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ (דברים א, יז) מלשון אֹגֵר בַּקָּצִיר (משלי י, ה). וְכֵן הַגַּבַּאי לפעמים מכוסה כאשר ימצא עניים שאינם מהוגנים ולוקחים בחזקה יכסה עצמו מהם ולפעמים מגולה שיגלה עצמו וימציא עצמו לפני עניים מהוגנים כדי שיבקשו צרכם ויתן להם.

"וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד", אֵלּוּ מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת (דניאל יב, ג). נראה לי בס"ד הטעם דדימה אותם לכוכבים יען כי הכוכבים נראין לעינינו קטנים מן השמש אך באמת הם גדולים יותר אלא כי מחמת גובהן נראין קטנים וכן זה המלמד תינוקות שהוא מלמד אבג"ד ונקודות וטעמים ומקרא הוא אינו נחשב כל כך בעיני הבריות אך באמת מעלתו גדולה מאד יען כי הוא מלמד להבל שאין בו חטא והוא מלמד הראשית של התורה וכל המלמד ילדים קטנים ביותר מעלתו גדולה יותר ובעיני בני אדם נחשב לקטן יותר ונמצא הם דוגמת הכוכבים דנראין קטנים מהשמש והם באמת גדולים יותר מן השמש.

וְ'רַבָּנָן' מַאי? אָמַר רַבִינָא: "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" (שופטים ה, לא). נראה לי בס"ד הטעם דדימה אותם לשמש כי ידוע דהשמש יש לה נגדיי למהלך שלה הטבעי ועם כל זה הולכת כמנהגה לקיים דבר ה' אשר צוה עליה במהלך זה וכן תלמידי חכמים עוסקים בתורה ימים ולילות ואף על פי שעסק זה הוא נגדיי לחומר האדם וטבעו שהם נצרכים לעסק של צורך פרנסתם ופרנסת בני ביתם אין משגיחים ואינם שמים לב על עסק הגשמי וכמו שאמר אותו חכם מחכמי התלמוד לאשתו בלכתו ללמוד תורה ואמרה לו אשתו הני ינוקי מאי אעביד להו [ילדיך מה אעשה להם לפרנסתם] אמר לה מי שלמי קני מאגמא [האם אין ירקות בר שתוכלי לאסוף כדי להאכילם] (עירובין כב.).
או יובן דימה אותם לשמש דאף על גב דאינו מאיר לנו בלילה הנה הוא מאיר מעבר השני שכנגדינו דכאן לילה ושם יום כן התלמידי חכמים אף על פי דישנים בלילה על מטתם נפשם עולה למעלה ומאירה באור תורה אשר לומדת בישיבות של מעלה.
או יובן דימה אותם לשמש כי כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם וכנזכר בגמרא (יומא כג.) וכן אמר התנא וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ (משנה אבות ב, י) ולכן דימה אותם לשמש שחום שלה שורף.

תוס' ד"ה כי כו' מפני כבודו של רבא. וכעין דאיתא בר"ה דף כב ע"ב גיטין דף ג ע"ב סנהדרין דף יא ע"ב:

פדיון שבוים מצוה רבה היא וכו' כ' תוס' והא דאמר פי' בני העיר וכו' עיי' תוס' ע"ז י"ג ע"א סוף ד"ה ללמוד וכו' בשם שאלתות דת"ת ולישא אשה קיל והוא בשאילתות פ' אמור. וכוונתו דהך ת"ת שיכול ללמוד גם בביתו אלא שרוצה לזכות לפני רב זה דוקא זה הוא קיל וכן לישא אשה זו דוקא שיכול לישא אחרת זה הוא קיל וכ"כ תוס' להדי' בבכורו' צ"ט ע"א ולזה נתכווין גם מג"א סי' תמ"ד סקי"ג בשם ש"ג ע"ש אבל הא פשיט דתלמוד תורה גופי' חמיר מכל המצות גם להשאלתות כמ"ש תוס' בשמו ספ"ק דב"ק ובטורי אבן בקונטרס אבני מלואים פ"ק דחגיגה נתקשה בזה עיי"ש והאמת כמ"ש:

ולשנותה לכל מה שירצה לר"ת אפי' לדברי הרשות ובפרט לצורך הציבור. וגבאי דוקא לדבר מצוה ולא לדבר הרשות. ור' ינאי לדבר הרשות יזוף משום רוחא דעניים. ולר' ברוך שבתוס' בעירוכי' הציבור משנים לדבר מצוה ובתנאי שיחזרו ויפרעו לעניים כשיצטרכו. וגבאי אפי' להלות למצוה לפרוע לעניים לא אא"כ אית להו רוחא והוה תלת לטיבותא א' דבר מצוה ב' חוזר ופורע לעניים ג' ניחא להו לעניים. ובזה מיושב ק' הט"ז בי"ד סי' רנ"ו סק"ד משקלים דאר"ע אין משתכרי' בשל הקדש ולא בשל עניים והתם אית להו רוחא. י"ל התם אין השינוי דבר מצוה שקונה סחורה בזוזי דעני רק רוחא ואנן תלתא לטיבותא בעי' ושיטת הרי"א ן' מיגא"ש שברא"ש שגם הציבור לא ישנו אלא לצורך עניים ועיי' מה שדחה הרא"ש: ואי העני רשאי לשנות מדעת הבעלים עיין היטיב בתשובות חו"י סי' רל"ב. ועפ"י דבריו העליתי בחידושי דכיון ש"כ שם בלשון השאלה שהת"ח טען לא אעלה לאלהי' עולות חנם ע"כ רוצה לקדש על יין של עצמו ולא במה שמכבדין לו לקדש עליו. והלה טוען שרוצה שיעלה המצוה בממוני'. והנה אמת נכון הדבר שיותר מצוה כשעושה המצוה משל עצמו ולא ממון חברו. וא"כ הנותן הזה יש לו זכות יותר אם אנו אומרים שהעני יכול ליקח בו רצועה לסנדלו ורק קצת יצרף משל זה ושוב ה"ל היין של העני לגמרי שהרי הי' יכול ליקח ממנו רצועה לסנדלו ושוב כשיקדש עליו נמצא אינו מקריב עולות חנם שהרי משל עצמו הוא מקריב ומקדש. וממילה זוכה הבעה"ב הנותן יותר שגורם שעושה העני מצוה מן המובחר ממה שהי' אי הי' מקפיד שלא יקח רצועה לסנדלו. ובזה י"ל דברי טא"ח סי' תרצ"ד דס"ל למסקנא בהא פליגי ר"מ ס"ל אסור לשנות מדעת בעלים כלל וכלל ור"ג ס"ל כנ"ל דסגי אם יקח מעט משל בעלים והשאר שלו לגמרי הוא וממילא כשיצטרפנו ה"ל זכות לבעלים טפי: הא הימוני מהימן וכו' היינו לגבות אבל לחלוק כשם דבעי שלשה ובירושלמי דפאה קאמר דהי' ראוי למנות כ"ג כדיני נפשו' אלא שקשה לקבצם ומ"מ ג' בעי' כדיני ממונות וה"ה דלא ממני' ב' אחים וכן הוא בהדי' בירושלמי התם שהעבירו ב' אחים שהי' ממוני' ואיירי מגבאי המחלק אבל לגבות אפי' ב' אחין כשירים ואין כאן מחלוקות ופשוט מאוד לדברי המרדכי והרב"י סי' רנ"ו המביא מירושלמי הנ"ל צל"ע:

אכפיי רבא לר"נ בהא דמשכני' על הצדקה ופשוט דמיירי שקצבו הציבור עליהם וכמ"ש תוס' פ' נערה מ"ט ע"ב אך בשמעתי' לא ניחא להתוס' שיהי' ר"נ צריך עשוי על קצבות הקהל שכבר קיבל עליו מעיקרא ע"כ תירץ ר"ת דרבא הי' ממונה על זה ונ"ל לפרש לפמש"כ במרדכי דאע"ג דהוא נותן לתוך הכיס אם יזדמן לו עני קרוב והוא אמיד אינו יכול להשליכו על הציבור לפרנסו מתוך הכיס וא"כ הכא איירי אחר שנתמנה רבא על הכיפה ולכוף המסרב על קצבתו שוב בא קרובו של ר"נ ולא רצה ליתן משלו רק להשליכו על הצדקה וכיון שהי' רבא ממונה לכפות על הקצבה א"כ בכלל זה הוא לכוף לר"נ ליתן לקרובו לבלי יחזור מהכיס כנלפע"ד לפרש:

זה דיין שדן דין אמת לאמתו פי' הרב"י בטח"מ סי' א' לכוונת אמתו ולא לכונה אחרת שלא יצטרף אהבת הבע"ד ע"ש והיינו כזוהר הרקיע שאינו מצפה לתשלום שכר כ"א ששים ושמחים לעשות רצון קונם וכפירש"י ר"פ האזינו. ובמתניתא תני גם גבאי צדקה עמהם היינו אותן המחלקי' צדקה דהוה כדיני ממונות וכמ"ש לעיל בסמוך. ומצדיקי הרבים ככבים לעולם ועד אלו גבאי צדקה הגובים וגם מחלקי' הוה כמו ככבים. המקבלים מלמעלה מגבוה מעל גבוה ומשפיעי' למטה. אלא שהרקיע והככבים עתידי' להתבטל כדכתיב ונגולו כספר השמי' וצדקתם של אלו עומדת לעד ע"כ כתיב כככבים לעולם ועד שאלו הם לא עולים כככבים עכשיו. במתניתא תני מלמדי תינוקות כככבים משום שבני ישראל נמשלו כככבים כפירש"י ר"פ שמות:

כי הא דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי וכו'. עמ"ש התוס' ואני בעניי כתבתי על זה בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רמ"ח ועמ"ש הרב מש"ל פ"ג דעבדים ופ"ז דמתנות עניים ומ"ש בספר אשד הנחלים דף כ"ג ומ"ש בעניותי בספרי הקטן דברים אחדים דף קי"ח. ואגב רהטאי ראיתי למהר"י פינטו שהקשה לתירוץ ר"ת דאכפייה בדברים ממ"ש ממשכנין על הצדקה. ולא זכר שכן הקשה המרדכי בשמעתין לדעת זה ע"ש ומה שתירץ הרב ז"ל בזה עמ"ש בעניותנו בברכי יוסף שם בי"ד סימן רמ"ט ומשם באר"ה ודוק:

(ח ב) א"ר נחמן אמר קרא והם יקחו וכו'.—ברי"ף ורמ"ה הנוסח: רב נחמן בר כהן, [וכ"ה בכתבי יד ושאילתות], ועי' מ"ש בחולין (ה ב).

שבי כולהו איתנהו ביה. שהוא ביד העכומ''ז לעשות בו כל חפצו אם למות [אם לחרב] אם לרעב: מפני שהוא כדיני ממונות. לעיין ולתת לכל אחד כפי טפלים התלויין בו: שגבויה וחלוקה שוה. בכל יום מדי יום ביום כדקתני לקמיה לפיכך אין גבויו בשנים שלא יצטרכו לטרוח ולבקש את השלישי לחלק: לעשות קופה תמחוי. לחלק לעניי עולם אם ירבו עליהן: להתנות על המדות. להגדיל סאת העיר או להקטין: ועל השערים. שער חטין והיין שלא ימכרנה שנה זו יותר מכך וכך דמים: להסיע על קיצתם. לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה: הא הימוני מהימן. יחיד להיות גזבר: שני אחים. לגבי המנותא כחד דמו: מאי שררותיה. דקופה דקאמרת עלה לפי שאין עושין שררה על הצבור כו': אפילו בע''ש. שיש פתחון פה לבעה''ב לומר טרוד אני: ופקדתי וגו'. אלמא אסור למשכן: אמיד. עשיר: גבאי צדקה. המשכילים אל דל מהו צריך: מלמדי תינוקות. מצדיקי רבים הן שמלמדין ומחנכין אותן בדרך טובה: שבקתיה להמנותיך. שהיית רגיל ללמדם באמונה וללמד ולישב על גבם תמיד: דעתאי להתם. לתינוקות: ורבנן מאי. תלמידי חכמים העוסקים בתורה תמיד מאי כתיב בהו: לפרוש זה מזה. מפני החשד שלא יאמרו זה הגובה יחידי דעתו לגנוב: אבל זה פורש לחנות וזה לשער. זה לגבות מיושבי השער וזה לגבות מיושבי החנות ובלבד שיראו שניהן כאחד: לא יתנם לתוך כיסו. שלא יאמרו מעות של צדקה הוא גונב: פורטין. פרוטות שגבו לוקחין דינרי כסף לפי שהפרוטות של נחושת מחלידות: ואין פורטין לעצמם. פן יחשדום שפורטין בזול: אין מונין אותם שנים שנים. פן יאמרו שנים הוא נוטל ואינו מונה אלא אחד: אציפי דבי כנישתא. מחצלות של בית הכנסת משום דמזבני להו ממעות הקופה:

פדיון שבוים מצוה רבה. והא דאמר בפרק בני העיר (מגילה דף כז.) אין מוכרין ס''ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ולא קתני פדיון שבוים שמא מילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למיתני: ומתחלקת בג' מפני שהיא כדיני ממונות. וא''ת מהאי טעמא נמי תהא נגבית בג' ופר''ת לפי שהיה ידוע סכום של כל אחד ואחד כמה יתן: ולשנות' לכל מה שירצו. נראה לר''ת דיכולים לשנותו אף לדבר הרשות אע''ג דאמרינן בערכין בפ''ק (דף ו: ושם) האי מאן דנדב שרגא לבי כנשתא אסור לשנותה לדבר הרשות ואמר נמי התם האומר פרוטה זו לצדקה עד שלא באה ליד הגבאי מותר לשנותה משבאה ליד הגבאי אסור לשנותה לדבר הרשות הכא שבני העיר משנים אותה שאני לפיכך מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות ואפילו באה ליד הגבאי וכן היה ר''ת נוהג לתת מעות הקופה לשומרי העיר לפי שעל דעת בני העיר נותנים אותם: כי הא דרבא אכפיה. אחר היה עמו דאין עושין שררה על הצבור פחות מב' ולא חשיב ליה מפני כבודו של רבא: אכפיה לרב נתן. וא''ת והא בפרק כל הבשר (חולין דף קי: ושם ד''ה כל) אמר כל מ''ע שמתן שכרה [כתובה] בצדה אין ב''ד של מטה מוזהרים עליה וגבי צדקה כתיב כי פתוח תפתח את ידך לו וכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך (דברים טו) ואר''ת דהאי כפיה בדברים כמו כפייה ועל בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נג.) ועוד תירץ דהכא קבלו עליהם שיכופו אותן הגבאי ולר''י נראה דבצדקה כופין משום דאית בה לאו דכתיב בה לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ וגו' ולריצב''א נראה דהא דאין ב''ד מוזהרין על מצות עשה שמתן שכרן בצדה היינו דאין נענשין וכן משמע בירושלמי דהמוכר את הספינה וההיא דכל הבשר (שם) דלא הוה מוקיר אבוה וכפתוהו ואמר להו שבקוהו ה''פ אינכם מוזהרין להכריחו עד שיעשה כשאר מצות עשה דאם א''ל עשה סוכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו כדאמר בהכותב (כתובות דף פו: ושם) [וע''ע תוס' כתובות מט: ד''ה אכפייה ותוס' חולין קי: ד''ה כל]: דין אמת לאמתו. אמת לאפוקי דין מרומה אע''ג שהעדים מעידין אותו [אין מחתכים אותו] כיון שיודעים שמשקרים כדדרשינן (בסנהדרין דף ז.) [צ''ל בשבועות ל:] לאמתו שלא יטו את הדין [וע''ע תוס' מגילה טו: ד''ה זה]: ומצדיקי הרבים וגו' אלו מלמדי תינוקות. אומר ר''י דצריך לומר דרקיע מזהיר טפי מכוכבים דהא בס''פ אלו עוברין (פסחים מט: ושם ד''ה לא) משמע דגבאי צדקה עדיפי ממלמדי תינוקות דאמר לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גבאי צדקה לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תינוקות ואריב''א כי מצא בפרקי דרבי אליעזר דרקיע דהאי קרא דהמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע היינו רקיע שעל ראשי החיות שמזהירין מכוכבים שאורו כאור החמה והאי דקאמר ורבנן מאי אמר רבינא ואוהביו כצאת השמש היינו שמש של עתיד לבא דהוא שבעתים כאור שבעת הימים ואור שבעת ימי בראשית היה שבעתים מאור חמה של עכשיו כדמפרש תרגום של רני ושמחי (זכריה ב):

בבא בתרא ח ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף ח - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד