בבא בתרא ט ע"א

וְאַתְנִי עֲלַהּ אִיהוּ נָמֵי עֲבַד חַד כִּיסָא וְאַתְנִי עֲלַהּ רַב אָשֵׁי אָמַר אֲנָא אַתְנוֹיֵי נָמֵי לָא צְרִיכְנָא דְּכֹל דְּקָא אָתֵי אַדַּעְתָּא דִּידִי אָתֵי וּלְמַאן דְּבָעֵינָא יָהֵיבְנָא לֵיהּ
הָנְהוּ בֵּי תְרֵי טַבָּחֵי דְּעָבְדִי עִנְיָינָא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי דְּכֹל מַאן דְּעָבֵיד בְּיוֹמָא דְּחַבְרֵיהּ נִקְרְעוּהּ לְמַשְׁכֵּיהּ אֲזַל חַד מִנַּיְיהוּ עֲבַד בְּיוֹמָא דְּחַבְרֵיהּ קְרַעוּ לְמַשְׁכֵּיהּ אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא חַיְּיבִינְהוּ רָבָא לְשַׁלּוֹמֵי
אֵיתִיבֵיהּ רַב יֵימַר בַּר שֶׁלֶמְיָא לְרָבָא וּלְהַסִּיעַ עַל קִיצָתָם לָא אַהְדַּר לֵיהּ רָבָא אָמַר רַב פָּפָּא שַׁפִּיר עֲבַד דְּלָא אַהְדַּר לֵיהּ מִידֵּי הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא אָדָם חָשׁוּב אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא אָדָם חָשׁוּב לָאו כֹּל כְּמִינַּיְיהוּ דְּמַתְנוּ
תָּנוּ רַבָּנַן אֵין מְחַשְּׁבִין בִּצְדָקָה עִם גַּבָּאֵי צְדָקָה וְלֹא בְּהֶקְדֵּשׁ עִם הַגִּזְבָּרִין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר זֵכֶר לַדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם גִּזְבָּר נֶאֱמָן בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ יָצוּר וְיִמְנֶה שֶׁנֶּאֱמַר וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ
אָמַר רַב הוּנָא בּוֹדְקִין לִמְזוֹנוֹת וְאֵין בּוֹדְקִין לִכְסוּת אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא וְאִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא
אִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא הַאי קָא מִבַּזֵּי וְהַאי לָא קָא מִבַּזֵּי אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא הֲלֹא פָרֹשׂ לָרָעֵב לַחְמֶךָ בְּשִׁין כְּתִיב פְּרֹשׁ וַהֲדַר הַב לֵיהּ וְהָתָם כְּתִיב כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ כִּי תִרְאֶה לְאַלְתַּר
וְרַב יְהוּדָה אָמַר בּוֹדְקִין לִכְסוּת וְאֵין בּוֹדְקִין לִמְזוֹנוֹת אִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא וְאִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא
אִי בָּעֵית אֵימָא סְבָרָא הַאי קָמְצַעֲרָא לֵיהּ וְהַאי לָא קָמְצַעֲרָא לֵיהּ אִי בָּעֵית אֵימָא קְרָא הָכָא כְּתִיב הֲלֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ פְּרוֹס לְאַלְתַּר וּכְדִקְרֵינַן וְהָתָם כְּתִיב כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ כְּשֶׁיֵּרָאֶה לְךָ תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר כַּסּוּנִי בּוֹדְקִין אַחֲרָיו פַּרְנְסוּנִי אֵין בּוֹדְקִין
תְּנַן הָתָם אֵין פּוֹחֲתִין לְעָנִי הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מִכִּכָּר בְּפוּנְדְּיוֹן מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע לָן נוֹתְנִין לוֹ פַּרְנָסַת לִינָה מַאי פַּרְנָסַת לִינָה אָמַר רַב פָּפָּא פּוּרְיָא וּבֵי סַדְיָא שָׁבַת נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת תָּנָא אִם הָיָה מַחֲזִיר עַל הַפְּתָחִים אֵין נִזְקָקִין לוֹ
הָהוּא עַנְיָא דַּהֲוָה מְחַזֵּיר עַל הַפִּתְּחִים דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא לָא מִזְדְּקִיק לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ רַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרַב יֵיבָא לְרַב פָּפָּא אִי מָר לָא מִזְדְּקִיק לֵיהּ אִינָשׁ אַחֲרִינָא לָא מִזְדְּקִיק לֵיהּ לֵימוּת לֵיהּ וְהָא תַּנְיָא אִם הָיָה עָנִי הַמְחַזֵּיר עַל הַפְּתָחִים אֵין נִזְקָקִין לוֹ אֲמַר לֵיהּ אֵין נִזְקָקִין לוֹ לְמַתָּנָה מְרוּבָּה אֲבָל נִזְקָקִין לוֹ לְמַתָּנָה מוּעֶטֶת
אָמַר רַב אַסִּי לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ [מִלָּתֵת] שְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בְּשָׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ וְאָמַר רַב אַסִּי שְׁקוּלָה צְדָקָה כְּנֶגֶד כׇּל הַמִּצְוֹת שֶׁנֶּאֱמַר וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת וְגוֹ' מִצְוָה אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא מִצְוֹת
(סִימָן גָּדוֹל מִקְדָּשׁ מֹשֶׁה) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר גָּדוֹל הַמְעַשֶּׂה יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם זָכָה הֲלֹא פָרֹשׂ לָרָעֵב לַחְמֶךָ לֹא זָכָה וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת
אֲמַר לְהוּ רָבָא לִבְנֵי מָחוֹזָא בְּמָטוּתָא מָנַיְיכוּ עוּשׂוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי כִּי הֵיכִי דְּלֶיהְוֵי לְכוּ שְׁלָמָא בְּמַלְכוּתָא וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים אָדָם שׁוֹקֵל שִׁקְלוֹ וּמִתְכַּפֵּר לוֹ עַכְשָׁ(י)ו שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים אִם עוֹשִׂין צְדָקָה מוּטָב וְאִם לָאו בָּאִין אוּמּוֹת הָעוֹלָם וְנוֹטְלִין בִּזְרוֹעַ וְאַף עַל פִּי כֵן נֶחְשָׁב לָהֶן לִצְדָקָה שֶׁנֶּאֱמַר וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה
אָמַר רָבָא הַאי מִילְּתָא אִישְׁתַּעִי לִי עוּלָּא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - א

ואתני עלה, והתנה עם הציבור שיתנו את הכסף על מנת לחלק אותו לכל הבא, ואף לעניי העולם.

וכששמע זאת רבה, איהו נמי הוא עצמו גם עבד חד כיסא, עשה כיס אחד לצדקה, ואתני עלה, והתנה עליו שיחלקנו לכל מי שירצה. ^[1]

רב אשי אמר, אנא אתנויי נמי לא צריכנא לדידי, אפילו תנאי אין צריך לעשות, משום דכל דקא אתי, כל אדם הבא לתת כסף לקופת הצדקה, אדעתא דידי אתי, הוא נותן הכסף על דעתי ^[2], ולמאן דבעינא יהיבנא ליה, שאחלק את הכסף לכל מי שצריך ^[3].

הנהו בי תרי מעשה בשני טבחי ^[4] שוחטים, דהסכימו ביניהם שכל אחד מהם ישחוט ביום אחר, ועבדי עניינא בהדי הדדי, ועשו תנאי ביניהם דכל מאן דעביד ביומא דחבריה, שכל מי שישחוט ביום של חבירו, נקרעוה למשכיה, יקרעו את עור הבהמה ששחט.

לאחר זמן, אזל הלך חד מנייהו אחד מהם ועבד שחט ביומא דחבריה.

הלך חבירו וקרעו למשכיה, את עור הבהמה ששחט, כפי שהתנו ביניהם.

אתו לדין לקמיה דרבא. חייבינהו רבא לאותו שקרע את עור הבהמה לשלומי! איתיביה רב יימר בר שלמיא לרבא, והלא שנינו לעיל שיכולים בני העיר להתנות תקנות בעיר ולהסיע על קיצתם, לקנוס את העובר על תקנתם. ואם כן, מדוע לא יכל אותו שוחט לקנוס את חבירו שעבר על התנאי.

לא אהדר ליה רבא. לא ענה לו רבא.

אמר רב פפא: שפיר עבד דלא אהדר ליה מידי. טוב עשה רבא שלא ענה לו. כי הני מילי שיכולים בני העיר לקבוע תנאים ולקנוס את העובר על תקנתם, אינו אלא היכא דליכא אדם חשוב בעיר. אבל היכא דאיכא אדם חשוב בעיר, לאו כל כמינייהו, אין כח לשאר בני העיר דמתנו לעשות תנאים ^[5].

תנו רבנן, אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה, אין חוקרים אותם מה עשו עם הכסף שבידם, כי אין צריך לחשדם ^[6].

וכן לא מחשבין בהקדש עם הגזברין מה עשו עם כל כסף ההקדש.

ואף על פי שאין ראיה לדבר, אך זכר לדבר יש.

שנאמר בשעה ששלחו כסף לאמנים שתקנו את בית המקדש 'ולא יחשבו את [עם] האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם [אשר שלחו איתם את הכסף] לתת לעושי המלאכה, [ואין שואלים אותם מה עשו עם כל הכסף], כי באמונה הם עושים'.

ומכאן שאין מחשבין עם גבאי צדקה. אך אין מכאן ראיה גמורה, שהרי הפסוק אינו עוסק בגבאי צדקה אלא בגזברי הקדש הנותנים כסף לעושי המלאכה, וכיון שהיו עושי המלאכה רבים, היה קשה לעמוד על החשבון כמה נתנו לכל אחד, ומשום כך לא באו איתם בחשבון. ואין מכאן ראיה גמורה שלעולם אין באים בחשבון עם הגבאים. ^[7]

אמר רבי אלעזר, אף על פי שיש לו לאדם גזבר נאמן בתוך ביתו, בכל זאת יצרור ויקשור את הכסף שנותן לו, וימנה כמה נתן, ואף על פי שאינו בא עמו בחשבון לאחר מכן ^[8], שנאמר 'וַיָצוּרוּ וַיִמְנוּ'. סופר המלך והכהן הגדול צררו את הכסף ומנוהו קודם שנתנוהו לגזברים. ואף שהגזברים נאמנים ולא באים איתם חשבון. ומכאן דאף אם יש לאדם גזבר נאמן בביתו עליו למנות את הכסף קודם שנותן לו.

אמר רב הונא, אם בא עני ומבקש אוכל, בודקין אותו אם אכן צריך הוא למזונות ^[9]. ואם בא עני ערום ומבקש כסות, אין בודקין אם אכן צריך הוא לכסות, אלא נותנים לו מיד.

ומפרשת הגמרא מהו מקור הדין -

אי בעית אימא, אפשר להוכיח זאת מקרא פסוק המבואר להלן, ואי בעית אימא מסברא.

ומפרשת הגמרא:

אי בעית אימא דין זה נלמד מסברא, שהרי, האי שבא ערום ומבקש כסות קא מבזי עומד ערום ומבוזה וצריך למנוע ביזויו, והאי שמבקש אוכל לא קא מבזי ולכן יש לבדוק קודם אם צריך הוא.

ואי בעית אימא דבר זה נלמד מקרא, שנאמר 'הלא פרושׂ לרעב לחמך' כוונת הפסוק היא שיש לפרוס לחם לעני, ואף על פי כן בשי"ן כתיב 'הלא פרושׂ', ולא נאמר 'הלא פרוס', ומכך דרשו פרוש כלומר, צריך אתה לידע בפירוש אם צריך הוא או לא ^[10], ולכן דרוש וחקור, והדר, לאחר מכן הב ליה תן לעני.

[בספרי הנביא שלפנינו כתוב 'הלא פרוס לרעב' ולא 'פרושׂ', ועיין בהערה ^[11]].

מפסוק זה למדנו, כי יש לבדוק את העני קודם שנותנים לו אם אכן צריך הוא לצדקה, ועתה מפרשת הגמרא מהו המקור מהפסוק שאין בודקים עני המבקש כסות.

והתם, באותו פסוק שנאמר בו 'הלא פרוס לרעב לחמך', כתיב גם 'כי תראה ערום וכסיתו', ודורשת הגמרא - 'כי תראה' לאלתר מיד בשעה שתראה תתן לו כסות, ואל תבדוק אחריו.

ורב יהודה אמר, אם בא עני לבקש כסות בודקין אותו אם אכן צריך הוא לכסות, ואין בודקין למזונות אבל אם מבקש העני אוכל מיד נותנים לו ^[12].

ומפרשת הגמרא מהו מקור הדין -

אי בעית אימא אפשר להוכיח זאת מקרא מפסוק המבואר להלן, ואי בעית אימא דבר נלמד מסברא.

ומפרשת הגמרא:

אי בעית אימא דין זה נלמד מסברא, שהרי, האי עני המבקש כסות קמצערא ליה הוא מצטער מחמת הרעב ולכן יש לתת לו מיד למנוע את צערו, ואילו האי המבקש כסות לא קמצערא ליה ^[13]. ואי בעית אימא דין זה נלמד מקרא, דהכא כתיב הלא פרוס לרעב לחמך, ומשמע בפסוק זה דצריך לפרוס לאלתר מיד שהעני מבקש, ואין צריך לבדקו, וכדקרינן ולא כמו שדרש רב הונא מצורת הכתיבה שנכתבה בשי"ן -

ומאידך, מוכח בפסוק, דעני המבקש כסות צריך לתת לו מיד, שהרי, התם באותו פסוק כתיב 'כי תראה ערום וכסיתו', ודורש רבי יהודה ד'כי תראה' הכונה כשיראה לך שאין העני רמאי, רק אז עליך לתת לו כסות.

ומביאה הגמרא ברייתא כדברי רבי יהודה -

תניא כוותיה דרב יהודה - עני שאמר כסוני בודקין אחריו אם אינו רמאי, אבל אמר פרנסוני ותנו לי מזון אין בודקין ונותנים לו מיד! תנן התם, אין פוחתין אין נותנים לעני העובר ממקום למקום פחות מככר לחם הנקנה בפונדיון [שם מטבע], שיעור זה נאמר כאשר ארבע סאין חיטים נקנים בסלע. -

ביאור דברי הברייתא, דיש לתת לעני ככר לחם שנטחן מרבע קב חטים ^[14]. ולפי החשבון כאשר ארבע סאין נמכרים בסלע, אז כיכר הנעשית מרבע קב נמכרת בפונדיון. שהרי ארבע סאין הם עשרים וארבעה קבין, והסלע הוא ארבעים ושמונה פונדיון ^[15], נמצא שעשרים וארבע קבין [ד' סאין] נמכרים בארבעים ושמונה פונדיון [סלע], ולפי חשבון זה בפונדיון אחד אפשר לקנות חצי קב חיטים, אלא שהאופה נוטל עבור הטחינה והאפיה והמכירה חצי משווי הכיכר, נמצא שכיכר הנמכר בשוק בפונדיון יש בו רבע קב חיטים ^[16] -

שיעור זה נאמר בעני שלא שוהה בעיר, אבל אם העני לן בעיר, נותנין לו גם פרנסת לינה, צרכי לינה כמבואר להלן. מאי פרנסת לינה? אמר רב פפא, פוריא מיטה ללון בה ובי סדיא כר לתת למראשותיו.

ואם העני שבת בעיר, נותנין לו בערב שבת ^[17] מזון שלש סעודות.

תנא, אם היה העני מחזיר על הפתחים ומקבץ נדבות, אין נזקקין לו לתת לו מקופה של צדקה, דכיון שלמד לחזר על הפתחים דיו בכך.

ההוא עניא מעשה בעני דהוה מחזיר על הפתחים, דאתא לקמיה דרב פפא שהיה גבאי צדקה, וביקש ממנו מעות מקופה של צדקה ^[18], ורב פפא לא מזדקיק ליה לא נתן לו, וכמו ששנינו לעיל, דעני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו. אמר ליה רב סמא בריה דרב ייבא לרב פפא, אי מר לא מזדקיק ליה אם אתה לא תתן לו, כל שכן שגם אינש אחרינא לא מזדקיק ליה אדם אחר לא יתן לו, - שיאמרו אם רב פפא לא נתן לו אף אנו לא ניתן לו ^[19], ואז לימות העני ימות.

אמר ליה רב פפא והלא תניא, דאם היה עני המחזיר על הפתחים אין נזקקין לו ואין נותנים לו מקופה של צדקה. אמר ליה רב סמא, מה שאמרו בברייתא דאין נזקקין לו הכוונה למתנה מרובה, שאין נותנים לו דמי סעודה, שהרי מחזר על הפתחים, אבל מכל מקום נזקקין לו למתנה מועטת ^[20]. ואז יתנו אחרים משלהם ^[21].

אמר רב אסי, לעולם אל ימנע אדם עצמו [מלתת] לכל הפחות שלישית השקל בשנה, ואם נתן פחות מזה לא קיים מצות צדקה. ^[22]

שנאמר, 'והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו. ^[23]

ואמר רב אסי, שקולה צדקה כנגד כל המצות, שנאמר בפסוק הנזכר 'והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל'.

ומדייקת הגמרא: מצוה אין כתיב כאן, אלא מצוות בלשון רבים, ומכאן ששקולה הצדקה ככל המצות. ואף שפסוק זה נאמר רק על תרומה לבדק הבית, כל שכן לצדקה. ^[24]

אמר רבי אלעזר, גדול שכרו של המעשה, המתרים אחרים לצדקה, יותר מן העושה, נותן הצדקה. ^[25]

שנאמר 'והיה מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם'. הרי, שעל המתרים אחרים נאמר 'שלום', מה שלא נאמר בנותן צדקה ^[26].

ועתה הגמרא מדברת על מעלת הצדקה:

אדם חייב ליתן צדקה, ועל כרחו יתן את הכסף, אלא שאם זכה האדם ^[27], מתקיים בו הפסוק 'הלא פרוש לרעב לחמך', ונותן את כספו לעניים. ואם לא זכה, מתקיים בו הפסוק 'ועניים מרודים תביא בית'. זו מלכות רומי, שצועקת תמיד "הבו, הבו" שאנו צריכים. ^[28] והיינו, שיתן את הכסף לגויים. ^[29]

אמר להו רבא לבני מחוזא: במטותא מנייכו בבקשה מכם, עושו בהדי הדדי, תחייבו ותתרימו כל אחד את חברו לצדקה, כי היכי דליהוי לכו שלמא במלכותא, כדי שיהיה לכם שלום עם המלכות. כי אם לא תתנו כסף לעניים, יגרה בכם הקב"ה את המלכות, ותתחייבו לתת את הכסף למלכות.

ואמר רבי אלעזר, בזמן שבית המקדש היה קיים, הרי אדם שוקל שקלו מחצית השקל, ומתכפר לו עוונו. עכשיו שאין בית המקדש קיים, אם עושין צדקה מוטב ומתכפרים עוונותיהם. ואם לאו, באין עובדי כוכבים ונוטלין את כספם בכח הזרוע.

ואף על פי כן, מה שלוקחים הגויים מעם ישראל, נחשב להן לישראל לצדקה. משום שעל ידי שנוטלים מס מן העשירים, נפטרים העניים מחובם למלכות, וזה כעין צדקה. ^[30] שנאמר 'ונוגשיך צדקה'.

אמר רבא, האי מילתא, דבר זה [המובא להלן], אישתעי לי, אמר לי רב ששת ^[31],

הערות

^[1] דהיינו שאם ישאר כסף לאחר שיחלק לבני העיר, יתנו לעניי עולם - רבינו גרשום.

^[2] כי רב אשי היה אדם גדול, והיה יודע מה הוא עושה - רבינו גרשום.

^[3] אך רבה הוצרך להתנות, כמו שביאר הריטב"א, שבימי רבה היה חי רב יוסף, שהיה גדול מרבה ולא נתנו אנשים את הכסף על דעת רבה. ומה שרבה מלך בדורו ולא רב יוסף הוא משום שרב יוסף סירב לקבל עליו את ההנהגה כמו שאמרו בסוף מסכת הוריות. אבל רב אשי היה גדול מכולם בדורו, וכבר אמרו כי מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, ולכן כל מי שנתן צדקה נתן על דעתו. וכן פירש הרמ"ה.

^[4] על פי הגירסה שלפנינו, אבל גירסת הב"ח 'הנהו טבחי', ויש נפקא מינה בין הגירסאות, כמו שיבואר בהערה הבאה.

^[5] ומשמע מכאן, שאם לא היה אדם גדול, יכלו הטבחים להתנות ביניהם. וכתב הרמב"ן שאין זה אלא אם התנו כן כל הטבחים בעיר, שלגבי זה הם נקראים ככל בני העיר, אבל אם התנו ביניהם רק שנים או שלש טבחים לא קנו. וצריך לומר לפי דברי הרמב"ן שלא היו בעיר אלא אותם שני טבחים. ובשו"ת מהרי"ק [סימן קפ"א, הובא בחזון איש סימן ו' סוף ס"ק ח] כתב דהרמב"ן גרס 'הנהו טבחי' ולא גרס 'תרי טבחי' [כגירסת הב"ח כאן], והיינו שכל טבחי העיר התנו כן ביניהם. עוד כתב הרמב"ן, מה שאמרו כאן שאם יש אדם חשוב אין יכולת בידי בני העיר לעשות תנאים, אין זה אלא בדבר שמביא הפסד לבני העיר, כגון כאן, שבהסכם זה שעשו ביניהם מפסידים את בני העיר כי אין תחרות ביניהם ומתייקר המחיר, אבל בדבר שאין בו צד הפסד יכולים לעשות תנאי אף אם יש אדם חשוב ביניהם. ומדברי הרמב"ן למד הריב"ש [שו"ת סימן שצ"ט], להלכה שאין צריך נטילת רשות מאדם חשוב אלא בתקנת בני אומנויות, אבל בסתם תקנות יכולים בני העיר להתנות זה על זה. וכן דייק מדברי הרמב"ם שלא הזכיר דין זה של אדם חשוב אלא גבי בני אומנויות [הלכות מכירה פרק י"ד הלכה י"א]. אבל, בדברי הר"י מיגאש מבואר, שאף בשאר תקנות צריך הסכמת אדם חשוב, וכן מבואר בשו"ת הרשב"א ח"א סימן אלף ר"ו. (ועי"ש שכתב דהרמב"ן הסכים לדבריו, וצ"ע).

^[6] רבינו גרשום.

^[7] על פי רש"י. וכתב רבינו גרשום, שאף על פי שאין מכאן ראיה לגבאי צדקה, אבל יש מכאן ראיה לגזברי הקדש. אך התוס' פירשו כי מה שאין מפסוק זה ראיה גמורה הוא משום שהמקרה המפורט בפסוק שונה משאר המקרים, שהרי שם היו צדיקים גמורים ואין לחשדם, ואין להביא ראיה למקרים אחרים, שבהם אין הגבאים צדיקים כאותם גזברי הקדש. ופירש המהר"ם כי מה שלא פירשו התוס' כפירוש רש"י, משום שהוקשה להם שמלשון הפסוק משמע כי מה שלא באו איתם בחשבון הוא משום ד'באמונה הם עושים', ואילו לפירוש רש"י אין הטעם משום שעשו באמונה אלא שהיה קשה לבא איתם בחשבון. ולכן פירשו שהיו צדיקים גמורים ולכך לא באו איתם חשבון. ובמהרש"א כתב שהוקשה לתוס', שאם כן, יש מכאן ראיה גמורה לגבאי הקדש, [וכמו שפירש רבינו גרשום לפי האמת], וזה דוחק לומר כי מה שאמרו 'זכר לדבר' הוא רק על גבאי צדקה ולא על גבאי הקדש.

^[8] צריך בירור, דכיון שאינו מחשב לאחר מכן עם הגזבר מה עשה עם הכסף, אם כן מה טעם לספירת הכסף קודם שנותנו לגזבר. ופירש המהרש"א שאפשר שהוא מטעם שלא יהיה רשות למזיקים עליהם, כמו שאמרו בפרק כל הבשר דכל דבר דחתום ומנוי אין רשות למזיקים לשלוט עליו. אך במאירי מבואר שהוא כדי למנוע חשד, וזה לשון המאירי 'כל מה שאפשר לו לאדם להשתדל שלא יבוא לחשד הבריות ישתדל, אף בתוך ביתו ראוי לו להזהר בשמירתו ובשמירת מה שבו, שלא יהא הדבר מצוי לו לחשוד הבריות, שנאמר ויצורו וימנו:. וכן למדנו מכאן שאף על פי שאין מחשבים עמהם לאחר שהוציאו כמה הוציאו מכל מקום בשעה שמוסרים להם מחשבים ואין מוסרים להם אלא על פי חשבון'. ומבואר בדבריו שטעם הספירה הוא כדי שלא יחשוד, אלא שצריך עיון מה תועלת בספירה זו הלא לאחר מכן אינו עושה חשבון עם הגזבר מה עשה עם הכסף.

^[9] עי' להלן הערה 12 מה שכתב הרמ"ה, כי ודאי נותנים לו מיד מעט אוכל שלא ימות ברעב.

^[10] על פי רבינו גרשום.

^[11] המסורת הש"ס ישב קושיה זו על פי דברי התוס' במסכת שבת נה ב [ד"ה מעבירם], שכתבו דיש מקומות שהש"ס שלנו חולק על גירסת ספרי הנביאים שלפנינו, ואם כן גם כאן לגירסת הש"ס צריך להיות כתוב בספרי הנביאים 'פרוש'. ועי' בגליון הש"ס שם שהביא יותר מעשרים מקומות בגמרא במדרש ברש"י ובתוס', שהגירסה היא לא כגירסת ספרי התנ"ך שלנו, [ובין אותם מקומות הביא את דברי הגמרא כאן]. אך המהרש"א בחידושי אגדות, כתב דצריך לשנות הגירסה, עי"ש. ועי' עוד בריטב"א.

^[12] פירש הרמ"ה, דלכולי עלמא אם בא עני רעב נותנים לו מיד מעט מזון שלא ימות ברעב, וכן אם בא ערום נותנים לו כסות מועטת שלא יעמוד ערום, ולא נחלקו בזה כלל. וכל מחלוקתם היא האם צריך לתת לו סעודה שלימה או לתת לו כסות לפי כבודו, דר' הונא סובר דכשיש לו רק כסות מועטת הרי הוא מתבזה בזה וצריך ליתן לו מיד כסות אחרת, ור' יהודה סובר שאם אינו אוכל סעודה המספיקה לו הרי הוא מצטער ויש לתת לו מיד סעודה. אך בספר 'עינים למשפט' דייק מלשון הטור שאין נותנים לו אפילו מאכל מועט ללא בדיקה.

^[13] הנה, מצאנו כאן מחלוקת איזה צער עדיף, דרב הונא סובר שהבזיון הוא צער גדול מצער הגוף ולכן עני המבקש כסות מיד נותנים לו אבל אין נותנים מיד לעני המבקש מזון, ואילו רב יהודה סובר דצער הגוף עדיף ולכן עני הרעב נותנים לו מיד, ואילו עני המתבזה כשהוא ערום בודקים אותו אם צריך הוא אם לא, והקשה הקובץ שיעורים כאן, דהלא נחלקו בזה תנאים במסכת סנהדרין דף מד ב לגבי אם סוקלים אשה ערומה, איזה צער עדיף אם צער הגוף או צער הבזיון, עי"ש. ועי' עוד באור שמח [הלכות סנהדרין, פרק ט"ו הלכה א], שהקשה דבסנהדרין פסק הרמב"ם דצער הבזיון עדיף, ומשום כך אין סוקלים אשה ערומה, ואילו כאן פסק הרמב"ם שצער הגוף עדיף ולכן אם מבקש מזון נותנים לו מיד, ואילו אם מבקש כסות בודקים אותו. ועי' מה שתירץ בזה האבי עזרי בהלכות מתנות עניים, פרק ז' הלכה ו'.

^[14] והקשה החת"ם סופר, דהלא שיעור מאכל אדם ליום הוא עומר, כמו שמצינו במן. ותירץ שכאן מדובר שאין לקופה לתת לו עומר, ועל זה אמרו דלכל הפחות יתנו לו ככר בפונדיון, וכן משמע הלשון 'אין פוחתין'.

^[15] כי סלע הוא ארבעה דינרים, והדינר הוא שש מעות, ובמעה יש שתי פונדיונות, נמצא שבסלע יש ארבעים ושמונה פונדיונות.

^[16] על פי רש"י. אך רבינו גרשום כתב דיש בכיכר זו חצי קב [לפי החשבון הנ"ל, אלא שרבינו גרשום לא הוריד מחשבון זה שכר האופה והחנוני]. וכתבו התוס' דבשיעור זה יש לעני שתי סעודות, א' לסעוד בעיר, ואחד קודם שיגיע לישוב אחר. ועי' עוד בתוס' תוספת דברים.

^[17] על פי התוס' בשבת קיח א ד"ה והא. אבל התוס' כאן מפרשים דנותנים לו בשבת בצהרים מזון שלש סעודות, שהרי בערב שבת קיבל שתי סעודות [כדין עני העובר מקום למקום], אחד אכל בליל שבת ואחד בשבת בבוקר, ובצהרים נותנים לו עוד שלש סעודות, אחת לסעודה שלישית ואחת למוצאי שבת ושלישית ישאר לו למחר לדרך, ועי' מהר"ם.

^[18] על פי התוס'. וכן פירש הרא"ש.

^[19] כי יחשבו שרב פפא לא נתן לו אף משלו, ולא ידעו דרב פפא לא נתן לו מקופה של צדקה - מהרש"א.

^[20] פירשנו על פי דברי התוס' שמתנה מרובה היינו דמי סעודה, ומתנה מועטת הוא דבר מועט. ושיטת רש"י בזה תלויה בגירסאות, דלפי הגירסה שלפנינו כתב רש"י לעיל דרב פפא לא נתן לו 'אפילו דמי פרנסה', והיינו דמי סעודה, ומכך דייק הבית יוסף בסימן ר"נ, דכשאמר לו רב סמא שיש ליתן על כל פנים מתנה מועטת הכונה לדמי סעודה, ומתנה מרובה הוא יותר משיעור סעודה, ודלא כשיטת התוס' כאן. אבל המהרש"ל גרס ברש"י לעיל דרב פפא לא נתן לו 'אפילו דמי פרוסה', ולפי זה אזיל דיוקו של הבית יוסף, דלפי זה מה שאמר לו רב פפא שצריך ליתן מתנה מועטת היינו לכל הפחות דמי פרוסה, ןלעולם מתנה מרובה היא דמי סעודה, וכמו שפירשו התוס'.

^[21] וכתב הטור [יו"ד סימן ר"נ], דמכאן משמע שרק גבאי קופה של צדקה חייב ליתן לו מתנה מועטת, אבל אחרים אין חיבים ליתן לו כלום, וכמו שביאר הפרישה שם דכיון שמחזיר על הפתחים מסתמא ימצא אנשים שירחמו עליו, אף על פי שאינם מחויבים לתת לו. אבל מדברי הרמב"ם דייק הטור דכל אדם חייב ליתן לו דבר מועט, שהרי כתב הרמב"ם שאסור להחזיר העני השואל ריקם אפילו אינו נותן לו אלא גרוגרת, ומשמע דדברי הרמב"ם אמורים על כל אדם ולא רק על גבאי צדקה. אבל הבית יוסף שם חולק, וסובר דדברי הרמב"ם אמורים רק על גבאי צדקה.

^[22] לשון השולחן ערוך סימן רמ"ט סעיף ב' וכן כתבו הרמב"ם והטור.

^[23] הנה פסוק זה נאמר על הוצאות בדק הבית, אבל להוצאות הקרבנות צריך לתת מחצית השקל כמפורש בתורה. ועי' מהרש"א שפירש מדוע דימו חיוב צדקה לחיוב דמי בדק הבית ולא דימו זאת לחיוב קרבנות שצריך לתת חצי שקל, עי"ש וצ"ב כונתו. אלא שבעיקר שיעור זה של שליש שקל, כתב הריטב"א שהוא כנגד מחצית השקל, אלא שהוסיפו על המידות, ובזמן הנביא השקל היה יותר גדול מזמן התורה, ושליש שקל בזמן הנביא היה שוה למידת חצי שקל בזמן התורה. [וכן כתב הרלב"ג בפירושו לנחמיה שם], ולפי זה אין צריך לדברי המהרש"א דלעולם גם שיעור צדקה הוא כשיעור חצי שקל, אלא ששליש השקל שוה למחצית השקל.

^[24] על פי תוס' ד"ה שנאמר.

^[25] פירש בהגהות היעב"ץ, דהוא משום שהמתרים לצדקה סובל עלבונות מן התורמים, וצער זה הוא גדול מאשר מי שנותן ממונו לצדקה.

^[26] על פי רש"י, ומשמע מדבריו שרק תחילת הפסוק עוסק במעשה הצדקה, אבל סופו עוסק בנותן הצדקה, וכן פירש המהרש"א דלגבי הנותן לא כתוב אלא 'השקט ובטח' ולגבי המעשה כתוב 'שלום', וגדול השלום. אבל רבינו גרשום פירש שהראיה מסוף הפסוק שנאמר 'ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם', ולשיטתו 'עבודת הצדקה' היינו המֶעשׂים לצדקה.

^[27] רש"י פירש אם זכה האדם למזל טוב, וצ"ע מה שייך כאן מזל טוב, הלא הוא ביד האדם להחליט אם רוצה לתת לצדקה, ואם לאו יבואו עליו הגויים כמו שמבואר בסוגיה כאן להלן.

^[28] ולפי זה 'עניים' הוא מלשון עונים וצועקים [כמו 'וענו הלויים], ו'מרודים' פירש רש"י שהוא מלשון צעקה ויללה. אבל המהרש"א פירש ד'מרודים' הוא מלשון שרודים את ישראל לתת להם מזונות. והיד רמ"ה פירש ד'עניים מרודים' היינו אומות העולם שהם עניים במצוות ומורדים במקום.

^[29] כל זה על פי פירוש רבינו גרשום כאן.

^[30] על פי המאירי וכעין זה פירש המהרש"א. עוד פירש המאירי שהוא נחשב להם לצדקה כשמקבלין אותו בשמחה וסובלים עול גלותם לכבוד ה'. והמהר"ל [חידושי אגדות] פירש, כי מה שאמרו כאן שאם נתן צדקה מתכפר לו, הוא משום שממון האדם נחשב כנפשו, וכמו שאמרו בבבא קמא קיט א דהגוזל חבירו שוה פרוטה הרי זה כאילו נטל נפשו, ולפיכך, כיון שנותן נפשו להשם יתברך מתכפר לו. ובזה ביאר שאף אם העכו"ם נוטלים ממנו נחשב זה קצת כאילו נטלו העכו"ם את נפשו, והוא כפרה עליהם.

^[31] על פי פירוש רש"י, אבל התוס' להלן ע"ב ד"ה איתיא פירש שהוא רב אחדבוי, ועי' להלן בעמוד ב' הערה 41.

ואתני עלה [והתנה על כך] לתת לכל מי שצריך לתת לו, איהו נמי עבד חד כיסא ואתני עלה [הוא גם כן עשה כיס אחד והתנה עליו]. רב אשי אמר: אנא אתנויי נמי לא צריכנא [אני להתנות גם כן איני צריך], דכל דקא אתי אדעתא דידי אתי [שכל שבא לתת לקופה זו על דעתי שלי הוא בא], שנותנים לי וסומכים עלי שאחלק כפי שנראה לי, ולמאן דבעינא יהיבנא ליה [ולמי שאני רוצה אני נותן אותו], ואם כן מראש יודעים האנשים שלשם כך הם נותנים.

מסופר: הנהו בי תרי טבחי דעבדי עניינא בהדי הדדי [שני טבחים, שוחטים, שעשו הסכם זה עם זה], שכל מאן דעביד ביומא דחבריה נקרעוה למשכיה [מי שיעשה, ישחט, ביום השייך לחבירו לפי הימים שקבעו ביניהם, יקרעו את עורה של הבהמה] ששחט באותו יום. אזל חד מנייהו עבד ביומא דחבריה [הלך אחד מהם ועשה ביום של חבירו], קרעו למשכיה [את העור שלו]. אתו לקמיה [באו לפני] רבא לדין, חייבינהו [חייב אותם] רבא לשלומי [לשלם] לזה שקרעו את העור שלו.

איתיביה [הקשה לו] רב יימר בר שלמיא לרבא: הרי שנינו שרשאים בני העיר להסיע על קיצתם, כלומר, לקנוס על מה שקבעו! לא אהדר ליה [השיב לו] רבא על כך. אמר רב פפא: שפיר עבד [יפה עשה] שלא אהדר ליה מידי [ענה לו דבר], כי הני מילי היכא דליכא [דברים אלה אמורים רק במקום שאין] אדם חשוב בעיר, ואז בני העיר רשאים לתקן תקנות לפי דעת עצמם, אבל היכא דאיכא [במקום שיש] אדם חשוב — לאו כל כמינייהו דמתנו [אין זה בכוחם שיתנו], אלא צריכים לקבל את הסכמת גדול העיר להתניות אלה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה כמה הכניסו וכמה הוציאו, ולא בהקדש עם הגזברין של ההקדש. ואף על פי שאין ראיה לדבר מן הכתוב — מכל מקום יש זכר (רמז ) לדבר, שנאמר: "ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעשי המלאכה כי באמנה הם עשים" (מלכים ב' יב, טז).

אמר ר' אלעזר: אף על פי שיש לו לאדם גזבר נאמן בתוך ביתו כגזברים אלה שסמכו והאמינו בהם — מכל מקום יצור (יצרור) את הכסף וימנה אותו, שנאמר באותו ענין קודם לכן: "ויעל סופר המלך והכהן הגדול ויצרו וימנו את הכסף... ונתנו את הכסף המתוכן על ידי עושי המלאכה" (מלכים ב' יב, יא –יב).

אמר רב הונא: בודקין גבאי צדקה למי שבא לבקש מזונות אם באמת זקוק הוא לכך, ואין בודקין לכסות, שאם בא אדם שבגדיו קרועים נותנים לו כסות, ואין בודקים. אי בעית אימא קרא, ואי בעית אימא סברא [אם תרצה אמור משום מקרא, ואם תרצה אמור סברה].

אי בעית אימא סברא [אם תרצה אמור סברה], האי קא מבזי והאי לא קא מבזי [זה מבוזה בבגדים קרועים וזה אינו מבוזה]. אי בעית אימא קרא [אם תרצה אמור מקרא], שנאמר: "הלוא פרש לרעב לחמך" (ישעיהו נח, ז), בשי"ן כתיב [כתוב], שמרמז: פרש, כלומר, חקור ובדוק, והדר הב ליה [ואחר כך תן לו]. והתם כתיב [ושם, לענין כסות, נאמר]: "כי תראה ערם וכסיתו" (ישעיהו נח, ז), לאמור "כי תראה" — לאלתר (מיד) כסהו.

ואילו רב יהודה אמר: להיפך, בודקין לכסות ואין בודקין למזונות. וגם הוא מביא ראיה לדבריו: אי בעית אימא סברא, ואי בעית אימא קרא [אם תרצה אמור סברה בדבר,

ואם תרצה אמור מקרא]. אי בעית אימא סברא [אם תרצה אמור סברה], האי קמצערא ליה והאי לא קמצערא ליה [זה הרעב מצער אותו, וזה, הבגד הקרוע, אינו מצער אותו]. אי בעית אימא קרא [אם תרצה אמור מקרא], הכא כתיב [כאן נאמר]: "הלוא פרס לרעב לחמך" — כוונתו פרוס לאלתר (מיד), וכדקרינן [וכמו שאנו קוראים] פרוס, ולא לפי הכתיב בשי"ן, והתם כתיב [ושם נאמר]: "כי תראה ערם וכסיתו" — כשיראה לך, כשתבדוק את הענין ותראה שמגיע לו. ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יהודה: אמר העני "כסוני בבגדים "— בודקין אחריו אם אכן הוא צריך לכך, אמר "פרנסוני" — אין בודקין.

תנן התם [שנינו שם]: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום לבקש צדקה, מלתת לו ככר אחת ששווה פונדיון (חלק ארבעים ושמונה בסלע), בזמן שמחיר החטים הוא ארבע סאין בסלע. אם לן העני במקום — נותנין לו פרנסת לינה. ושואלים: מאי [מה פירוש] "פרנסת לינה"? אמר רב פפא: פוריא ובי סדיא [מיטה ומצעות]. אם שבת במקום — נותנין לו מזון שלש סעודות לשבת. תנא [שנה החכם בברייתא]: אם היה העני מחזיר (סובב) על הפתחים עובר מפתח לפתח ומבקש צדקה — אין נזקקין לו לתת לו מן הקופה של צדקה.

מסופר: ההוא עניא דהוה [עני אחד שהיה] מחזיר על הפתחים דאתא לקמיה [שבא לפני] רב פפא שהיה גבאי צדקה, לא מזדקיק ליה [נזקק, נתן לו]. אמר ליה [לו] רב סמא בריה [בנו] של רב ייבא לרב פפא: אי מר [אם אדוני] לא מזדקיק ליה [יזדקק לו], כל אינש אחרינא [אדם אחר] גם כן לא מזדקיק ליה [יזדקק לו], וכי לימות ליה [שימות לו]?! ענה לו רב פפא: והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: אם היה עני המחזיר על הפתחים — אין נזקקין לו! אמר ליה [לו]: הכוונה היא שאין נזקקין לו למתנה מרובה, כיון שהוא מחזיר על הפתחים ומקבל מכל אדם, אבל נזקקין לו על כל פנים למתנה מועטת.

אמר רב אסי: לעולם אל ימנע אדם עצמו מלתת לצדקה לפחות שלישית השקל בשנה, שנאמר: "והעמדנו עלינו מצו‍ת לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבדת בית אלהינו" (נחמיה י, לג). ואמר רב אסי: שקולה צדקה כנגד כל המצו‍ת, שנאמר: "והעמדנו עלינו מצו‍ת", "מצוה" אין כתיב [לא נאמר] כאן, אלא "מצו‍ת" לשון רבים, לומר שמצוה זו שקולה כנגד כל המצוות.

(סימן להלכות הבאות שנאמרו בשבח הצדקה: גדול מקדש משה). אמר ר' אלעזר: גדול המעשה, כלומר, הגורם לאחרים לעשות, יותר מן העושה עצמו, שנאמר: "והיה מעשה הצדקה שלום ועבדת הצדקה השקט ובטח עד עולם" (ישעיהו לב, יז). אם זכה — "הלוא פרש לרעב לחמך" (ישעיהו נח, ז) שיתן צדקה לעניים בלב טוב, אם לא זכה — "ועניים מרודים תביא בית" (ישעיהו נח, ז) שיצטרך להכניס לביתו אנשי צבא שהשלטונות יעמידו בביתו, ויצטרך לפרנסם בעל כרחו.

אמר להו [להם] רבא לבני מחוזא: במטותא מנייכו, עושו בהדי הדדי [בבקשה מכם, תשתדלו זה עם זה] בצדקה ובגמילות חסד, כי היכי דליהוי לכו שלמא במלכותא [כדי שיהיה לכם שלום במלכות], כפי שנאמר כאן שאם אין עושים בצדקה משלמים במקום זה קנסות למלכות. ואמר ר' אלעזר: בזמן שבית המקדש קיים, היה אדם שוקל שקלו לצורך עבודת המקדש ומתכפר לו, עכשיו שאין בית המקדש קיים, אם עושין צדקה — מוטב, ואם לאו — באין גויים ונוטלין את הכסף בזרוע (בכח). ומעירים: ואף על פי כן נחשב להן כסף זה שניטל מהם בכוח לצדקה, שנאמר: "ונגשיך צדקה" (ישעיהו ס, יז).

אמר רבא: האי מילתא אישתעי [דבר זה סיפר] לי עולא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and stipulate about it with the people of your city that the money collected will be given to whomever needs it, he too made only one purse and stipulated with the people of his city about it. Rav Ashi said: I do not even need to make a stipulation, as whoever comes to donate to this charity fund comes relying on my discretion and understanding that I will give the funds to whomever I want.

The Gemara relates: There were these two butchers who made an agreement with each other that whichever one of them worked on the day assigned to the other according to their mutually agreed-upon schedule would tear up the hide of the animal that he slaughtered that day. One of them went and worked on the other’s day, and the other butcher tore up the hide of the animal that he slaughtered. They came before Rava for judgment, and Rava obligated him to pay the butcher who slaughtered that animal.

Rav Yeimar bar Shelamya raised an objection to Rava: Isn’t it stated among actions that the residents of a city may take: And to fine people for violating their specifications, i.e., those ordinances that the residents passed? Rava did not respond to him. Rav Pappa said: He did well that he did not respond to him, as this matter applies only where there is no important person in the city, in which case it is permitted for the residents of the city to draw up ordinances on their own. But where there is an important person, it is not in the residents’ power to make stipulations, i.e., regulations; rather, they are required to obtain the approval of the city’s leading authority to give force to their regulations.

§ The Sages taught: One does not calculate sums with charity collectors concerning the money they collected for charity, to verify how much they received and how much they distributed, nor does one calculate sums with the Temple treasurers concerning the property consecrated to the Temple. And even though there is no explicit proof of the matter from the Bible, there is nevertheless an allusion to the matter, as it is stated: “And they did not reckon with the men into whose hand they delivered the money to pay out to the workmen; for they dealt in good faith” (II Kings 12:16).

Rabbi Elazar says: Even though a person has a trusted treasurer in his house like the aforementioned Temple treasurers, who were fully trusted, he should nevertheless tie up his money and count it, as it is stated: “And the king’s scribe and the High Priest came up, and they tied it in bags and counted the money…And they gave the money that was counted into the hands of them that did the work, that had the oversight of the House of the Lord” (II Kings 12:11–12).

Rav Huna says: Charity collectors examine the level of poverty of one who asks for food, but they do not examine the level of poverty of one who asks for clothing. If a person comes before the charity collectors in tattered clothes, he is given clothing without any questions being asked. If you wish, say that this distinction is derived from a verse; if you wish, say instead that it is derived via logical reasoning.

If you wish, say that this distinction is derived via logical reasoning: This one who stands before us in rags is exposed to contempt, whereas that one who is hungry is not exposed to contempt. If you wish, say instead that this distinction is derived from a verse, as it is written: “Is it not to share [paros] your bread with the hungry?” (Isaiah 58:7). The word paros is written with a shin, alluding to the word parosh, meaning examine and investigate, and only then should you give him. And there in the same verse it is written with regard to clothing: “When you see the naked, that you cover him,” indicating that “when you see” him you should immediately cover him.

And Rav Yehuda says just the opposite: Charity collectors examine the level of poverty of one who asks for clothing, but they do not examine the level of poverty of one who asks for food. He too adduces supports for his opinion. If you wish, say that this distinction is derived via logical reasoning; if you wish, say instead that it is derived from a verse.

If you wish, say that this distinction is derived via logical reasoning: This one who is hungry suffers, whereas that one who is in tattered clothing does not suffer in the same way. And if you wish, say instead that this distinction is derived from a verse. Here, it is written: “Is it not to share [paros] your bread with the hungry?” meaning, share it immediately, just as the word is read. Since the word is read with a samekh, Rav Yehuda does not understand it as alluding to examining the recipient. And there, it is written: “When you see the naked, that you cover him,” meaning, when it will be clearly apparent to you, after you have investigated the matter and found that the supplicant is deserving, then you shall cover him. The Gemara comments: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Yehuda: If a poor person said: Cover me with clothing, the charity collectors examine him; but if he said: Sustain me with food, they do not examine him.

We learned in a mishna there (Pe’a 8:7): One does not give a poor person who is traveling from place to place requesting charity less than a loaf worth a pundeyon, one forty-eighth of a sela, when the standard price of grain is four se’a for a sela. If the poor person sleeps in that place, one gives him provisions for lodging. The Gemara asks: What is meant by provisions for lodging? Rav Pappa said: A bed and a pillow [bei sadya]. And if he spends Shabbat in that place, one gives him food for three meals. A Sage taught in a baraita: If a poor person was going door to door asking for charity, one is not required to attend to him and give him money from the charity fund.

It is related that a certain poor person who was going door to door requesting charity came before Rav Pappa, the local charity collector, but Rav Pappa did not attend to him. Rav Sama, son of Rav Yeiva, said to Rav Pappa: If the Master does not attend to him, nobody else will attend to him either; should he be left to die of hunger? Rav Pappa said to him: But isn’t it taught in a baraita: If a poor person was going door to door asking for charity, one is not required to attend to him? Rav Sama said to him: That baraita means to say that one is not required to attend to him and give him a large gift, since he is already collecting money as he goes door to door, but one does attend to him and give him a small gift.

Rav Asi says: A person should never prevent himself from giving at least one-third of a shekel a year in charity, as it is stated: “And we also established mitzvot upon ourselves, to charge ourselves yearly with the third part of a shekel for the service of the House of our God” (Nehemiah 10:33). And Rav Asi says: Charity is equivalent to all the other mitzvot combined, as it is stated in that verse: “We also established mitzvot upon ourselves.” A mitzva is not written here, but rather mitzvot, in the plural, thereby teaching that this mitzva is equivalent to all the other mitzvot.

The Gemara offers a mnemonic device for the following statements extolling the mitzva of charity: Greater; Temple; Moses. Rabbi Elazar says: One who causes others to perform [me’aseh] a meritorious act is greater than one who performs that act himself, as it is stated: “And the causing [ma’aseh] of righteousness shall be peace, and the work of righteousness, quietness, and assurance forever” (Isaiah 32:17). If one merits, the following verse is applied to him: “Is it not to share your bread with the hungry?” (Isaiah 58:7), i.e., he will wholeheartedly give charity to the poor. If he does not merit, the latter clause of that verse is applied to him: “You shall bring the poor that are cast out to your house,” i.e., he will be compelled by the government to billet soldiers in his house and sustain them against his will.

Rava said to the people of Meḥoza: I beg of you, strive with each other to perform acts of charity and righteousness, so that you will live in peace with the government, since if you do not act charitably toward each other, you will end up paying fines to the government. And Rabbi Elazar says: When the Temple is standing, a person contributes his shekel for the Temple service and achieves atonement for his sins. Now that the Temple no longer stands, if people act charitably, it will be well for them; but if not, the nations of the world will come and take their money by force. The Gemara comments: And even so, the money taken from them by force is credited to them as if they had freely given charity, as it is stated: “And I will make your oppressors charity” (Isaiah 60:17).

Rava said: This following matter was told to me by the infant

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דכל דאתי למיתן צדקה אדעתא דידי אתיא. כל מי שנותן לי על דעת כן נותן לי שאני אתנן לכל עני שארצה משום דרב אשי היה אדם גדול והיה יודע מה הוא עושה:

[הנהו בי תרי טבהי]. התנו ביניהן שכל א' מהן ישחוט ביומו:

קרעוה למשכיה. דחיותא:

וחייביה רבא לשלם. דמי העור שקרע:

ולהסיע על קיצתן. והלא רשאין לקנוס כל מי שעבר על תנאן:

הני מילי. דיכולין להתנות ולהסיע על קיצתן:

היכא דליכא אדם חשוב. להתנות לפניו:

אבל אי איכא אדם חשוב. ולא אתנו קמיה לאו תנאיהו תנאה ואיכא דאמר היכא דליכא אדם חשוב עביד אינש דינא לנפשיה אבל אי איכא אדם חשוב נקיט ליה בדינא קמיה:

אין מחשבין בצדקה עם הגבאין. מה גבו ומה נתנו דאין צריך לחשדן:

אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. גבי גבאי צדקה זכר לדבר ממקדש שנא' (מ"ב כב) אך לא יחשב וגו' אבל גבי גזברין של הקדש הוי ראיה גמורה:

יצור. בעה"ב בקשר ובחותם וימנה דכתיב ויצורו וימנו כלומר אע"ג דהגזברין היו נאמנין אף על פי כן הגזברין עצמן היו צרין ומונין:

בודקין למזונות. שאם אמר עני תנו לי מזונות בודקין אחריו קודם שיתנו לו אם רמאי הוא שאין צריך אם לאו:

ואין בודקין לכסות. שאם בא עני ערום ואמר כסוני אין בודקין אחריו אלא נותנין מיד:

פרוש כתיב. כלומר צריך אתה לידע בפירוש אם צריך ואם לאו:

(פרוש) [פרוס]. לאלתר (פרוש) [פרוס] הלחם ותן לו:

לכשיראה לך. שהוא צריך כשתבדוק אחריו:

העובר ממקום למקום. שאין לן אלא דרך עברה עובר:

ככר בפונדיון. ככר שקונין פונדיון כשנותנין ד' סאין בסלע דהוי ככר של חצי קב כיצד בסלע הם מ"ח פונדיונות דסלע ד' דינ ודינר שש מעות ומעה ב' פונדיונות נמצא מ"ח פונדיונות בסלע וכיצד הוי חצי קב בפונדיון דחצי קב אחד ממ"ח בד' [סאין] דסאה ו' קבים נמצא כ"ד קבין שהם מ"ח חצאי קבין בסלע שהוא מ"ח פונדיונות ושיערו חכמים דבהם אית ליה ב' סעודות א' לכאן וא' קודם שיגיע לישוב:

פוריא ובי סדיא. כר וכסת:

אין נזקקין לתת לו מכיס של צדקה. דהואיל ומחסר על הפתח הכל נותנין לו וא"צ ליטול מכיס של צדקה:

משליש שקל. בצדקה:

לעבודת אלהינו. דהיינו צדקה:

מצות. הרבה משמע: ^א)[רבינו מפרש דגדול המעשה נלמד מסיפא דקרא דכתיב ועבודת הצדקה וגו' ודלא כפירש"י]: ועבודת [הצדקה] מעשה הוא:

עכשיו באין וכו'. ודאי יתן או לעובדי כוכבים או לצדקה. אם זכה הלא פרוש לרעב שיתנהו לעניים אם לא זכה ליתנהו לעניים אעפ"כ יתן לעובדי כוכבים בשביל שהיה חייב לעניים. באים [עניים] מרודים כלומר עובדי כוכבים הרודים לביתו ונטלוהו בזרוע:

ונוגשיך צדקה. מה שתתן לנוגשיך:

עולא. עלם אחד כמו עול [ימים] לא היה שמו עולא אלא (אחד בלי) [אחדוי]:

הא דאמרי' בהנהו בי תרי טבחי. דהיכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו. נראה משום דילמא איכא פסידא ללקוחות דמוקרי זביני הלכך לאו תנאה הוא עד דשקלי רשות מיניה. ואע"ג דחזיא השתא דליכא פסידא לא הוי תנאייהו תנאה ומשמע דהיכא דליכא אדם חשוב א"נ ליכא למיחש לפסידא דוקא דמתנו כל טבחי מתא א"נ כל אומני דההוא אומנות משום דהוו להו בני העיר לגרמייהו אבל תרי תלתא דמתנו במאי קנו. ומצינו בתוספתא ורשאין הצמרין והצבעין לו' בל מקח שיבא לעיר נהא כולנו שותפי' כו'. ורשאי' הנחתומים לעשות רגיעה ביניהם וכל זה בתנאי כל האומנין הוא אבל שותפים שאמרו כל מקח שיבא לידנו יהא הריוח בינינו במאי קנו שאלו במתנין באומנות' לאמצע י"ל נעשו שכירין זה לזה כדאמרי' בפועל ששכרו ללקט מציאות והוא שנתקבלו שכר זה מזה או התחילו במלאכה ויכולים לחזור בהן אלא מקח שלקח במעותיו במה קנאו הלה וא"ת נעשה כמגביה מציאה לחברו במה קנ' שלא יחזור [בו] ויקח לעצמו. ופי' רגיעה חלוק' רגעים לא תמכו' ברגעי ולא אמכר ברגעך והל' הזה מצוי בין הגאונים בספרי השטרות לר' הברצלוני ז"ל וכ"נ מדבריו דדוקא בתנאי כל אומני.

עולא משגש ארחתי' דאימיה. לרב אחדבוי בר אמי קירא כן שגר' לה לאמו להתבזות לפני רב ששת ומנקתי' דר"ש הויא דקא' לי' חזו להני דדי ר"ח ז"ל. אבל לר"ש לא הו' קרי רבא עולא דגבר' רבה הוא גבי' ורב ששת גופיה לא הוי משגש לאורחת' דאימיה דידיה.

הא דאמרינן היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמנייהו דאתנוי,. פירש הרא"ם ז"ל: אדם חשוב ממונה על הצבור. וכתב הרמב"ן ז"ל דטעמא דמילתא משום דאיכא פסידא ללקוחות דמיקרי תרעא. עוד כתב דמשמע דהיכא דליכא אדם חשוב ואי נמי במלתא דליכא פסידא דהוי תנאיהו תנאי, דוקא בדאתנו כל טבחי מתא, אי נמי כל בני אותה אומנות שבעיר, דהוו להו באומנותן כבני העיר לגרמיהו, הא תרי ותלת דמתנו במאי קנו, ושותפי שאמרו כל מקח שיבא לידנו יהא הריוח בינינו במאי קנו, שאלו במתני' באומנתן לאמצע, י"ל נעשו שכירין זה לזה, כדאמרינן בפועל ששכר ללקט מציאות (ב"מ י"ב, ב), והוא שנתקבלו שכר זה מזה או התחילו במלאכה, ויכולין לחזור בהן. אלא מקח שלקח במעותיו במה קנאו הלה, ואם תאמר נעשה כמגביה מציאה לחברו, במה קנה שלא יחזור בו ויקח לעצמו, ומה ששנינו בתוספתא (ב"מ פרק י"א) רשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבא לעיר נהא כלנו שותפין בו ורשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם, כל זה בתנאי כל האומנין הם, וכן כתב גם משם הרב אלברצילוני ז"ל דדוקא בתנאי כל האומנין הוא. ופי' רגיעה חלוקת הרגעים, לומר עשה אתה ברגע פלוני ואני אעשה ברגע פלוני.
ואני אומר, דדין פועל ודין השותפין אחד הוא בכל דבר שיש בו מעשה, כגון שנשתתפו בין במה שיקנו או במה שירויחו או במציאותיהן, דהיינו ודאי מגביה מציאה לחבירו, ונעשו שלוחים זה לזה או שכירים, שבשכר שזה מקבל עליו לקנות ולהגביה בשביל חבירו גם חבירו נשכר לו לקנות ולהגביה בשבילו, והילוכן ודיבורן היינו שכרן, והוה ליה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון (קידושין סג, א) וכיוצא בזה, והילכך כל שלא חזרו בהן ממש כל שקנה זכה בו חבירו בחלקו עד שיחזור בו בפירוש, ואפילו אמר אני זכיתי בה תחלה שחזרתי בי אינו נאמן, שאם כן אף הפועל שנשכר ללקט מציאות יאמר כן ונאמין אותו, אלא שהפועל אף על פי שיכול לחזור בו ואפילו בחצי היום סתמא דמילתא כל שלא חזר בו בפירוש על דעת תנאו ושכירותו הראשונים הוא עושה. ואם חזרו בהן בפירוש, בין שותפין בין פועלין יכולין לחזור בהן, ואפילו נתקבלו שכר ואפילו התחילו במלאכה, שאין התחלת מלאכה עושה דבר לגבי חזרת הפועל אלא לגבי חזרת בעל הבית, כדאיתא בפרק השוכר את האומנין (בבא מציעא ע"ז, א) וכדאמרינן בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קט"ז, ב) גבי שיירה שהיתה מהלכת במדבר רבא אמר הכא בפועלים עסקינן וכדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב פועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום, אמר מהדר ביה ולא אמר לא מהדר ביה. והני מילי בכל דבר שיש בו מעשה, כמו שאמרנו, אבל במניעות כגון שהתנו שלא יעשה זה ביומו של זה, הא ודאי לא שייך בשותפין אלא בתנאי בני העיר אי נמי בתנאי כל אומני העיר, וכמו שכתב הרב ז"ל, דבמה נשתעבדו שלא לעשות, כנ"ל.
תוספתא בפרק אחרון של בבא מציעא (הי"ב): רשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ועל שכר פועלים, רשאין לעשות קיצתן. רשאין בני העיר לומר על מי שיראה אצל פלוני יהא נותן כך וכך, ומי שיראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך, וכל מי שתרצה או תרעה פרתו בין הזרעים יהא נותן כך וכך, וכל מי שירעה בהמת פלוני יהא נותן כך וכך, רשאין לעשות קיצתן. ורשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבא לעיר נהא כולנו שותפין בו. רשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהן. רשאין החמרין לומר כל מי שתמות חמורו נעמיד לו חמור אחרת, מתה בכוסיא אין צריכין להעמיד לו חמור, שלא בכוסיא צריכין להעמיד לו, ואם אמר תנו לי ואני לוקח לעצמי אין שומעין לו, אלא לוקחין ונותנין לו. רשאין הספנין לומר כל מי שתאבד ספינתו נעמיד לו ספינה אחרת, אבדה בכוסיא אין צריכין להעמיד לו דלא בכוסיא צריכין להעמיד לו. ואם פירש למקום שאין בני אדם פורשין, אין צריכין להעמיד לו. מי שהיה בלן לרבים ספר לרבים נחתום לרבים שולחן לרבים ואין שם אחר אלא הוא, והגיע שעת הרגל ומבקש לילך בתוך ביתו, יכולין לו לעכב על ידו עד שיעמיד אחר תחתיו, ואם התנה עמהם בבית דין או שיעבירו עליו את הדרך הרשות בידו.

גבאי צדקה אין ממנין אותם אלא בני אדם הגונים ושהם בחזקת כשרים ואחר שכן אין מזקיקים אותם לחשב עמנו על מה שגבו וכן אין מחשבין בהקדש עם הגזברים אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים ומ"מ ראוי לקהל שלא למנות א"א הגונים וכשרים כל מה שאפשר לו לאדם להשתדל שלא יבוא לחשוד את הבריות ישתדל אף בתוך ביתו ראוי לו לאדם שיזהר בשמירתו ובשמירת מה שבו כדי שלא יהא הדבר מצוי לו לחשוד הבריות ועל זה אמרו אע"פ שיש לו לאדם גזבר נאמן בתוך ביתו יצור וימנה שנאמר ויצורו וימנו וכן למדנו מכאן שאע"פ שאין מחשבין עמהם לאחר שהוציאו כמה הוציאו מ"מ בשעה שמוסרין להם מחשבין ואין מוסרין להם אלא על פי חשבון:

עני שבא לעיר ואין מכירין אותו ואמר לנו שהוא רעב ואין לו מה יאכל אין חושדין אותו ברמאי עד שנבדוק אחריו אלא מאכילין אותו מיד אבל אם היה ערום ואמר כסוני והלבישוני חוששין שמא רמאי הוא ואין נזקקין להלבישו עד שנבדוק אחריו ואם היו מכירין אותו ונבדק עניותו אצלם מלבישין אותו לפי כבודו:

עני העובר ממקום למקום אין פוחתין לו לסעודתו מככר אחד הנמכר בפנדיון בשעה ששער החטים ארבעה סאין בסלע ושיעור זה הוא חצי קב שהסלע מ"ח פנדיונין וארבעה סאין הם מ"ח חצאי קבין ואם לן נותנין לו פרנסת לינה והוא שנתקין לו מקום ומצע וכסת לשכב ולישן עליו ואם היה שבת נותנין לו מזון שלש סעודות ובתוספתא הוסיפו עליהן שמן וקטנית וכלל הדברים כל מה שיצטרך בצמצום הוצאה והוא היה מחזר על הפתחים אין נזקקין למלא חסרונו ומ"מ נזקקים לו למתנה מועטת אע"פ שאין בה בכדי חייו שהרי מכיון שהוא מחזר על הפתחים פרוסותיו מצטרפות מכאן ומכאן לכדי חייו הצבור חייבים ליתן לעני עד כדי מחסורו ואף היחיד כן אם יש ספק בידו הא אם רואה בעצמו שלא יוכל לעשות כן עם הכל בקיום נכסיו והצלחתם עושה כפי כחו וביארו במקום אחר שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש שבריוח שלו בשנה וזו היא עין יפה שביפות והבינונית אחת מעשרה ולעולם אל ימנע אדם את עצמו משלישית השקל בכל שנה ואם גרע לא קיים מצות צדקה דרך כלל שנאמר והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו:

מצות הצדקה גדולה עד למאד אין לך מצות עשה ראויה להזדרז בה יותר ממנה והוא סימן לזרע אברהם שנאמר בו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך י"י לעשות צדקה ומשפט וכו' דרך הערה אמרו ששקולה היא כנגד כל המצות שנאמר והעמדנו עלינו מצות וכן דמו המעלים עין ממנה לעובד ע"ז שהרי במעלים עין כתוב פן יהיה דבר עם לבבך בליעל ובע"ז כתוב יצאו אנשים בני בליעל ויש צדדין שהמניעה מן הצדקה כוללת שפיכות דמים והוא שאמרו בסדר מועד כל תענית שמלינין בה צדקה ר"ל שלנו ולא חלקו צדקה לעניים הרי אלו שופכי דמים שנא' צדק ילין בה ועתה מרצחים לא סוף דבר שאדם חייב ליתן צדקה אלא שאף הוא חייב לעשות אחרים עליה ודרך הערה אמרו גדול המעשה יותר מן העושה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום ואע"פ שהם מוכרחים עליה ולא מנדבת הלב הם עושים נחשב להם בצדקה שנאמר ושמתי פקודתך שלום ונוגשיך צדקה:

צריך אדם להעיר את עצמו על הצדקה ושלא יקשה בעיניו על חסרון ממונו ויזכור שבזמן שבית המקדש קיים היה נותן שקלו ומתכפר לו עכשו הצדקה עומדת לו במקומו ויתבונן שכל אדם מעתד לנכות ממונו למסים ולתשחורות ואחר שכן ראוי לו ליתן חלקו למי שגמלו כל טובו בשמחה ובטוב לבב שאם יחסר ממונו לכבודו אף הוא בידו להשלימו ואם אינו משתדל אלא להרבות ממונו כמה דובים יש למקום ודרך הערה אמרו זכה חסרון ממונו הולך לעניים לא זכה אומות העולם באות ונוטלות בזרוע ויש מפרשים על זה מה שכתבנו בענין עשוי הצדקה שאעפ"כ נחשב להם בצדקה ור"ל שאף גובינת המס כשהוא נותנו בנאמנות יש בו צד צדקה והוא שמנכה חלק העניים או שמתוך כך נושאים פניו והעניים מתרחמין ויש מפרשים בו שהוא נחשב להם לצדקה כשמקבלין אותו בשמחה וסובלים עול גלותם לכבוד השם:

קא. ואמר אביי מריש הוה עבד מר תרי כיסי חד לעניי עולם וחד לעניי דמאתא כיון דשמעה להא דא"ל שמואל לרב תחליפא בר אבימי עביד חד ואתני במעמד אנשי העיר איהו נמי עביד חד ומתני אמר רב אשי אנא אתנויי נמי לא צריכנא כיון דכל מאן דאתי אדעתא דידי אתי מאי דבעינא עבידנא. כלומר כיון דכל מאן דאתי מעניי בין מעניי מאתא בין מעניי עולם אדעתא דידי אתי, מאן דיהיב צדקה נמי אדעתא דידי יהיב למיתביה למאן דאתי לי בין מעניי מאתא בין מעניי עולם, הילכך מאי דבעינא עבידנא בין למיתביה לעניי מאתא בין למיתביה לעניי עולם, למאן דאתי ברישא ואתי למיתב ליה יהיבנא ליה. והיינו דקתני במתני' ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותן לכל מה שירצו.

וכי תימא אי הכי רבה נמי למה ליה לאתנויי, והא ריש מתיבתא הוה כדאיתא בסוף הוריות (יד,א) וארנקי של צדקה גבאי הוה כדאמרינן בגיטין בפרק הניזקין (גיטין ס,ב) והא שיפורא דמעיקרא בי רבה והדר בי רב יוסף. ועוד מאי שנא גבי כיסי דאצטריך לאתנויי ומאי שנא גבי ציפי דבי כנישתא דלא איצטריך לאתנויי. היינו טעמא משום דתנא דמתניתא רשאין בני העיר קתני דמשמע עד דמסכמי כולהו אהאי שינויא, אבל יחיד לית ליה רשותא למעבד הכין שלא ברשות אנשי העיר. ואפילו פרנס הממונה על הצבור אי איכא אחרינא דגדול בתורה או בגדולה כותיה לית ליה רשותא למעבד הכין אלא עד דמימלך ביה או עד דמתני מעיקרא, ואמטול הכי אצטריך רבה לאתנויי משום דהוה רב יוסף בהדיה, ובהדיא אמרינן בסוף הוריות (שם) רב יוסף סיני רבה עוקר הרים שלחו להתם סיני ועוקר הרים הי מינייהו עדיף שלחו מתם סיני עדיף הכל צריכין למרי חטייא. ואפי' הכי לא קביל עליה רב יוסף מלך רבה עשרין ותרתין שנין עד דנח נפשיה והדר מליך רב יוסף, דאלמא רב יוסף הוה חשיב למלוכי אלא לא שבק רבה ענותנותיה, וכיון דהוה רב יוסף בשני דמליך רבה לא הוה ליה רשותא לרבה לשנויי כיס של צדקה שלא ברשותו ושלא ברשות אנשי העיר, ואמטול הכי אצטריך לאתנויי, אבל רב אשי יחיד בדורו הוה כדאמרינן בגיטין (נט,א) ובסנהדרין (לו,א) מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד הלכך איהו במקום בני העיר קאי ולא צריך לאתנויי. ועוד כדמעיינת ביה שפיר מדקאמר רב אשי אנא אתנויי נמי לא צריכנא וקא נקיט לה טעמא משום דכל מאן דאתי אדעתא דידי אתי, מכלל דרבה דאצטריך לאתנויי איניש אחרינא הוה בהדיה דהוו אתו נמי אדעתא דידיה. וכי תימא אי הכי רבה גופיה מאי שנא גבי כיסי דאצטריך לאתנויי ומאי שנא גבי ציפי דלא אצטריך לאתנויי. משום דגבי ציפי כיון דכולי עלמא נמי הוו אתו ויתבי עליהו בבי מדרשא, אשתכח דלאו איהו לחודיה הוה משני להו אלא כולהו בני העיר נמי הוו משנו להו ולא צריך לאתנויי, אבל גבי כיסי דכי הוה משני להו בכל זימנא וזימנא לאו מדעת אנשי העיר הוה משני להו ואמטול הכי אצטריך לאתנויי:

קב. ושמעינן מינה דכל מידי דקאי לעניי עולם אין עניי העיר בכלל עד דמשנו ליה לעניי העיר אי נמי דמתנו עליה מעיקרא, דאי ס"ד עניי העיר נמי בכלל עניי עולם נינהו למה להו לרבא ולרב תחליפא לאתנויי, לעביד חד לעניי עולם והוו להו עניי העיר בכלל, אלא ודאי שמע מינה דאין עניי העיר בכלל:

קג. הנהו טבחי דאתנו בהדי הדדי דכל דעביד ביומא דחבריה לקרעינהו למשכיה אזל חד מינייהו עבד ביומא דחבריה קרעינהו למשכיה אתא לקמיה דרבא חיביניהו לשלומי ליה דמי משכיה אתיביה רב יימר בר שלמיה (לרבה) [לרבא] ולהסיע על קיצותם ולא אהדר ליה אמר רב פפא שפיר עביד דלא אהדר ליה הני מילי היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו לאתנויי בלא דעתיה. ואגב ארחיך שמע מינה דהא דתניא ולהסיע על קיצותם כי האי גוונא הוא כגון דמתנו דמאן דעבר אקיצותיהו מיענש הכי והכי. וש"מ דוקא היכא דליכא אדם חשוב, אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו לאתנויי אלא מדעתיה. ומינה טעמא דאיכא אדם חשוב הא לאו הכי תנאיהו תנאה, ואע"ג דלא הסכימו כולהו בני מאתא אההוא תנאה אלא מקצתיהו הוא דאתנו בהדי הדדי הרי דומיא דהנהו טבחי לדידהו מיהת תנאה הוו. והאי אדם חשוב דקאמרינן דוקא תלמיד חכם הממונה פרנס על הצבור כרבא בדורו, אבל פרנס שאינו תלמיד חכם אי נמי תלמיד חכם ולאו פרנס אע"ג דאתנו בלא דעתיה תנאיהו תנאה:

קד. ת"ר אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברין אף עפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר אך לא יחשב אתם את הכסף הנתן על ידם כי באמונה הם עושים. וש"מ דוקא היכא דמתחזקי בהימנותא אבל היכא דלא מתחזקי בהימנותא מסתמא מחשבינן:

קה. א"ר אלעזר אע"פ שיש לו לאדם גזבר נאמן בתוך ביתו יצור וימנה שנאמר כי באמונה הם עושים ואפי' הכי כתב ויצורו וימנו את הכסף וגומר. ושמע מינה דהא דתני אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה ולא בהקדש עם הגזברים, חשובי הוא דלא מחשבינן כמה שקלי מהאי וכמה שקלי מהאי וכמה יהבי להאי וכמה יהבי להאי, הא מימנא מנינן למחזי מאי דאיכא בידיהו:

קו. אמר רב הונא בודקין למזונות ואין בודקין לכסות אי בעי תימא סברא ואי בעי תימא קרא אי בעי תימא סברא האי קאי מיבזי והאי לא מיבזי. כלומר ערום קא מיבזי דדבר הנראה לכל הוא, ואי אמרינן בודקין אחריו שמא יש לו ואינו רוצה להתכסות דילמא לית ליה מידי ואדהכי והכי קאי מיבזי. אבל רעב לא קא מיבזי דלאו דבר הנראה לכל הוא, ונהי דלמזוני שעתא כיון דחיישינן דילמא אדהכי והכי מסתכן לא בדקינן בתריה, אבל למתנה מרובה בדקינן. ואי בעי תימא קרא הכא גבי מזונות כתיב הלא פרוס לרעב לחמך פרוס כתיב. ולא משום דכתיב בשי"ן דמשמע עד שיתפרש לך הדבר ויתבאר שהוא רעב ואין לומר דעל כרחין האי קרא בכולהו נוסחי דייקי בסמ"ך כתיב, ואם כן מאי סיעתיה דרב הונא מינה, אדרבה תהוי תיובתיה דמר, כולי האי לישנא בקראי בעלמא בשי"ן כתיב דכתיב ולא יפרשו להם על אבל לנחמו על מת, וכתיב (איכה א,יז) פרשה ציון בידיה, כולהו בשי"ן, והכא שני קרא ואיכתיב בסמ"ך, שמע מינה דלא ליבעי פירושה הוא. אלא רב הונא הכי קא דייק, מדכתיב פרוס דמשמע פרוסה מועטת ולא כתיב הלא נתון לרעב לחמך דמשמע מתנה מרובה כדכתיב די מחסורו אשר יחסר לו, ש"מ דבצריך בדיקה הכתוב מדבר, דמספיקא לא יהבינן ליה אלא פרוסה דמתזן בה לפי שעה עד דבדקינן בתריה. וקסבר רב הונא קרא דנביאי בתרי גווני רעב קא מיירי, חד דצריך בדיקה דכתיב פרוס לרעב לחמך כדאמרן, וחד כשאין צריך בדיקה דכתיב ביה (ישעיה נח,י) ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע, דמשמע מתנה מרובה דשבעה בה נפשיה.

ורב יהודה אמר בודקין לכסות ואין בודקין למזונות אי בעי תימא סברא ואי בעי תימא קרא אי בעי תימא סברא האי קאי מצטער והאי לא קאי מצטער. כלומר רעב היכא דמיפנק אף על גב דיהבי ליה נהמא כל צרכיה כל כמה דלא יהבת ליה ליפתן לפום אתפנקותיה לא אזיל צעריה, ואילו ערום היכא דמכסי כסותא דמגינא עליה (מצוה) [מצינה] אע"ג דלא מיכסי כדחזי ליה נהי דבזיון אית ליה צערא בגופיה מיהא לית ליה. אי נמי מיירי כגון דמיכסי כולה כסותא דצריך ולא לביש גלימא ולא מכסי סדינא דבזיון אית ליה צערא דגופיה לית ליה. ואי בעי תימא קרא הכא גבי מזונות כתיב הלא פרוס לרעב לחמך פרוס והב ליה לאלתר. והאי דכתיב פרוס ולא כתיב נתון בעני המחזר על הפתחים קאי מיירי דאין נזקקין לו אלא למתנה מועטת, וכי כתיב (ישעיה שם) ונפש נענה תשביע בצנוע דכתיב ביה די מחסורו אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, וגבי מזוני נמי יהבינן ליה לפום מאי דמיפנק כדמיברר בכתובות (סז,ב). ודייק רב יהודה מדכתיב הלא פרוס לרעב ולא כתיב כי תראה רעב ופרשת לו לחמך כדכתיב גבי ערום, ש"מ לא בעי ראיה, ודיקא נמי מדכוליה לישנא כתיב בשי"ן והכא כתיב בסמ"ך ש"מ להכי שני ביה דלא לשתמע מיניה דבעי פירוש. והכא גבי ערום כתיב כי תראה ערום וכסיתו. עד שיראה לך בבירור שהוא צריך לכך. תניא כותיה דרב יהודה אמר כסוני בודקין אחריו פרנסוני אין בודקין אחריו. וכן הלכתא. ודוקא היכא דמיכסי כסותא דמגנא עליה מצערא דגופיה אבל היכא דלא מיכסי כסותא דמגנא עליה מצערא דגופיה אין בודקין אחריו, וכל שכן היכא [דאיכא] תרתי:

קז. תנן התם אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע לן נותנין לו פרנסת לינה שבת נותנין לו מזון שלש סעודות מאי פרנסת לינה אמר רב פפא פוריא ובי סדיא. והאי ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע דקתני, אע"ג דהאי חושבנא לפלגו קבא סליק הא (כבר) [ככר] מיהת לאו פלגו קבא הוי, דחנוני דזאבין ארבע סאין בסלע דהוה ליה חצי קב בפונדיון וטרח ביה בגופיה ובממוניה עד דעביד ליה נהמא לאו בדמי חיטי זאבין ליה, אלא האי ככר בפונדיון דקתני לבתר דמפקינן מיניה מחצה לחנוני הוא, דהוה ליה האי ככר ריבעא דקבא, כדאסיקנא בפרק כיצד משתתפין (עירובין פב,ב) גבי עירוב. תדע דהא בתרוייהו ככר בפונדיון מארבע סאין בסלע קתני. ובירושלמי דייק לה מדלא יהבינן ליה בגורן טפי מחצי קב שמע מינה ככר דהכא לאו חצי קב הוא ואע"ג דמסיק בה התם צא מהן שליש ליציאה הוא כי טעמא דמאן דאמר גבי עירוב (עירובין שם) צא מהן שליש לחנוני ולא קשיא הא דיהיב ליה בעל הבית ציבי והא דלא יהיב בעל הבית ציבי. הלכך הא דקתני סופא שבת נותנין לו מזון שלש סעודות מסתברא תלתא ככרות יהבינן ליה, כל חד מינייהו מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע דהוה ליה קבא נכי ריבעא לשלש ככרות, דכיון דאשמועינן רישא דיהבינן ליה לחדא סעודתא חד ככר ממילא שמעת דכי יהבינן ליה שלש סעודות תלתא ככרות הוא דיהבינן ליה:

קח. תנא אם היה עני המחזר על הפתחים אין נזקקין לו. ודוקא למתנה מרובה אבל נזקקין לו למתנה מועטת, דאמרינן ההוא עני דהוה מחזר על הפתחים אתא לקמיה דרב פפא לא איזדקק ליה אמר ליה רב ספרא בריה דרב ייבא לרב פפא אי מר לא מזדקק ליה אחריני נמי לא מזדקקין ליה לימות א"ל והא תניא אין נזקקין לו א"ל אין נזקקין לו למתנה מרובה אבל נזקקין לו למתנה מועטת. וכן הלכתא:

קט. אמר רב אסי לעולם אל ימנע אדם עצמו לצדקה משלישית השקל בשנה שנא' והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו:

קי. אמר רב אסי שקולה צדקה כנגד כל המצות כלן שנאמר והעמדנו עלינו מצות מצוה לא נאמר אלא מצות:

קיא. אמר רבי אלעזר גדול המעשה את חבירו והכופהו לצדקה יותר מן העושה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום וגו', עושה לא נאמר אלא מעשה. אמר להו רבא לבני מחוזא עשו אהדדי כי היכי דליהוי ליכו שלמא:

(ה) מככר בפונדיון כו' כ' המורה והחנווני שהוא טוחן ואופה ומוכר בשוק ומשתכר מחצה הרי נותן ככר של רובע הקב בפונדיון וסברתי לומר דדוקא גבי עירוב משערינן הכי כדאמרי' בפ' כיצד משתתפין וגבי משרה את אשתו ע"י שליש בפ' אע"פ שהקלו חכמים גבי עירוב וגם במשרה שיערו בעני שבישראל כדאמרי' התם במתני' רבא אמר בעני שבישראל אבל בעני העובר ממקום למקום חצי קב ממש יהבינן ליה לשתי סעודות דהוי י"ב בצים שהרי סעודה בינונית היא כ"א בצים ומחצה כדילפי' מעומר לגלגולת ואמרי' בפרק כיצד משתתפין שזו היא מדה בינונית לכל אדם והאוכל במדה זו הוא בריא פחות מכן מקולקל במעיו ודי שנפחות לעני עד ששה בצים בסעודה אחת ובההוא פירקא נמי תנן אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חיטים כו' ושאר כל הפירות כדי שימכרם ויקח בהן מזון שתי' סעודות הוא אבל אחרי כן התבוננתי שיפה פירש המורה דרישא מיירי בחיטים וסיפא בככר והחטים צריכים טחינה ועצים וגם החנווני צריך להשתכר וגם בירוש' התם בסוף פאה הכא את אמר אין פוחתין לעניים בגורן כו' והכא את אמר אין פוחתין לעני העובר כו' צא מהן מחצה ליציאה. פי' מתמה היכי משער תנא חצי קב בין בחטי' בין בפת עשוי' ומתרץ דהאי דתני מככר בפונדיון אחר שהוצאתה מחצה לחנווני שיבוא רביע קב:

היכא דאיכא אדם חשוב. שהוא תלמיד חכם וממונה פרנס על הצבור. ן' מיגש. ה"ר יהונתן ז"ל.

בד"ה אין פוחתין כו' אבל ככר אין נותנין לו ולכך נותנין לו ב' סעודות כו' ואחת למחר דכי אזיל כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד אבל אין לפרש דהטעם כו' היה ליתן לו ג' סעודות כי גם בלילה כו' עכ"ל ולא קשיא להו כיון דבלילה שנית אף כשיגיע בין יהודים לא יתנו לו א"כ גם למחר שני לא יהיה לו מה לאכול ויתנו לו עוד סעודה רביעית דאי הוה למיחש עוד למחר שני א"כ אין לדבר סוף וק"ל:

בד"ה שבת נותנין כו' היינו בלא אותה סעודה שיש לו לאכול מיד כו' עכ"ל דהך סעודה שאוכל מיד בשחרית היינו דמלווינא לה בהדיה ולא חש למיחשבה אבל בהך דמי שיש לו מזון י"ד סעודות פריך שפיר אי לרבנן חמיסר כו' כיון דמיירי בעניי העיר אמאי לא חשיב הך סעודה שאוכל מיד בהדייהו ודו"ק:

בא"ד וא"ת שבת אמאי נותנין לו ג' כו' והא הך מתני' ר"ע כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דמי הכריח אותם לפרש דב' סעודות נותנין לו בע"ש אחת לליל שבת ואחת לשבת שחרית דאימא דאין נותנין לו בע"ש כ"א לליל שבת וסעודה שניה שלא יהיה אזיל ריקן אינו צריך בשבת וקושטא הוא דבשבת נותנין לו ג' סעודות אחד לשחרית ואחד למוצ"ש ואחד דלא אזיל ריקם ויעשה שבתו חול כר"ע וי"ל דמשמע ליה דנותנין לו בע"ש ב' סעודות כמו בכל שאר ימי השבוע דאל"כ לא לישתמיט נמי למיתני במתני' דבע"ש אין נותנין לו רק סעודה אחת גם מתוך הסוגיא דפ' כל כתבי מוכח דנותנין לו בשבת סעודה אחת יתירה לכבוד שבת ודו"ק:

אין מחשבין כו'. אע"פ שאין ראיה לדבר זכר וכו'. כתבו התוס' דראיה גמורה אינה דשאני התם שהיו צדיקים גמורים עכ"ל לא ניחא להו דקאי זכר לדבר אדלעיל מיניה אגבאי צדקה כפרש"י אלא דקאי נמי אולא בהקדש כו' דסליק מיניה ומשום שהיו צדיקים גמורים ור"ל כי הכתוב מעיד עליהם דלכך לא יחשבו עמהם כי צדיקים גמורים היו ובודאי באמונה היו עושין וק"ל:

אע"פ שיש לאדם גזבר נאמן כו'. יצור וימנה שנאמר ויצורו וימנו כו'. אפשר שהוא מטעם שלא יהיה רשות למזיקים עליהם כדאמרינן בפרק כל הבשר כל מילי דצייר וחתים ומנוי כו' וק"ל:

הלא פרוס לרעב לחמך בשי"ן כתיב פרוס וגו' בכל הספרים שלנו אינו כתוב בשי"ן רק פרס בסמ"ך גם בילקוט כל זה אינו ואי גרסינן הכא פרוס לרעב לחמך בשי"ן קרי פרוש כו' ולקמן גרסינן פרוס לאלתר כדכתיב התם כו' ניחא ודו"ק:

לא אזדקק ליה רב פפא כו'. פירשו בתוס' רב פפא גבאי היה ולא נתן לו מן הקופה כו' עכ"ל משום דבכמה דוכתין אשכחן עניים שחזרו על הפתחים והיינו שכל בעל בית נותן לו משלו ורב פפא שלא היה נותן לו היינו מן הקופה כדרך שנותנין לשאר בני העיר כדאמרינן לעיל לא היה נותן לו כיון שהוא מחזר על הפתחים ולא בא לגבאים שיתנו לו מן הקופה ואמר ליה רב סמא שאחרים לא ידעו בו שמן הקופה לא נתן לו אלא שיסברו שאף משלו לא נתן לו ולא יתנו לו גם הם משלהם וימות ברעב אלא שדבר מועט יתן לו גם מן הקופה ואז יתנו לו גם אחרים משלהם וק"ל:

אל ימנע אדם עצמו משליש השקל כו'. אע"ג דלענין קרבנות בעי חצי שקל בכל שנה קאמר הכא דצדקה דמיא טפי לקדושת בדק הבית דהוי קדושת דמים וסגי בשליש השקל:

שקולה צדקה כנגד כל המצות כו'. ע"פ מה שאמרו לקמן כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד עכו"ם שהיא שקולה כנגד כל המצות והוא שהנותן צדקה הקב"ה משלם לו כמ"ש מלוה ה' חונן דל וגו' והמעלים מלתנה יש לו לב בליעל לאמר שאין מי שישלם לו והרי הוא ככופר בה' ומודה באלהי זהב וכסף:

גדול המעשה כו' מעשה הצדקה וגו'. דלגבי הנותן לא קאמר אלא השקט ובטח ולגבי מעשה קאמר שמביא שלום וגדול השלום וכדאמרינן בעלמא וענין השלום הוא שלמא ממלכותא דאי לאו באין עכו"ם ונוטלין כדמסיק בעובדא דריב"ז ועי"ל דמעשה הצדקה אין כאן רק שלום ממלכותא כיון שאינו נותן רק ע"י כפייה ותלה זה במעשה ולא בעושה לפי שגדול המעשה יותר מן העושה אבל עבודת הצדקה הגמורה שנותנין מדעת ורצון בלי כפייה יש לו דבר נוסף דהיינו השקט ממלכותא וגם בטחון טוב שיש לו מי שישלם לו וק"ל:

לא זכה ועניים מרודים כו'. דהיינו חיל המלך הרודים בעם תכניסן לבית מה שהטיל המלך עליך לתת להם מזונות ורש"י פירש בע"א וק"ל:

עכשיו שאין ב"ה קיים אם עושין צדקה מוטב כו'. דאכילת עניים היא תחת אכילת מזבח כמ"ש פתח במזבח וסיים בשלחן בזמן שבהמ"ק קיים מזבח מכפר ועכשיו השלחן מכפר כמפורש בפרק ח"ה ע"ש:

ואעפ"כ נחשב להן לצדקה כו'. מפני שעכו"ם נוטלין מן העשיר תחת העני וק"ל:

תוס' ד"ה ואע"פ שאין ראיה לדבר וכו' דשאני התם שהיו צדיקים גמורים. הא דלא רצו התוס' לפרש כפירוש רש"י משום דלפירוש רש"י דמפרש דהתם דלא יחשבו עם האנשים וגו' היה מטעם שאי אפשר לעמוד על החשבון לא יתיישב הפסוק דמשמע מיניה דהטעם שלא היו מחשבין עם האנשים אשר יתנו הכסף וכו' היה מטעם שהם נאמנים כדכתיב כי באמונה הם עושים וק"ל:

ד"ה אין פוחתין וכו' וכן משמע מדקאמר לן נותנין פרנסת לינה וכו' אבל ככר אין נותנין לו ולכך נותנין לו שתי סעודות שיאכל אחת בלילה ואחת למחר דכי אזיל לאו בריקן אזיל כן צ"ל והפירוש הוא דמסתמא בשחרית לעת הסעודה בא העני לתוך העיר דאז מחלקין התמחוי ונותנים לו אז שתי סעודות ואחת יש בידו כבר שהביא עמו וא"כ יש בידו שלש ואוכל אחת מיד לסעודת שחרית ואחת יאכל בלילה ואחת יוליך עמו למחר דכי אזיל לאו בריקן אזיל ויבא ג"כ למחר לזמן הסעודה לעיר אחרת ויחזרו ויתנו לו שתי סעודות ויאכל אחת מיד ואחת בלילה ואחת יוליך עמו למחר וכן לעולם ואפילו כשאינו לן בעיר הזאת רק הולך לו לעיר אחרת ללון שם ואם כן יוליך מכאן עמו שתי סעודות מכל מקום כשיבא לעיר האחרת לעת הערב גם שם לא יתנו בלילה שום ככר ויצטרך ע"כ לאכול אחת מהשתים שבידו שהביא עמו ואחת ישאר בידו למחר עד זמן הסעודה והחלוקה ויתנו לו שנים ויהיו שלש עם אותה שכבר בידו ויאכל אחת מיד ואחת בלילה ואחת למחר דכי אזיל לאו בריקן אזיל וכן לעולם וק"ל:

ד"ה לא איזדקיק ליה וכו' ואמר ליה רב סמא אי מר לא איזדקיק ליה לתת מן הקופה כדי סעודה קטנה. ר"ל דבר מועט כל שכן שגם אחרים לא יתנו לו וכו' כן נ"ל שכצ"ל:

גמ' לתת עלינו שלישית כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ולא אזקיק ליה אפי' לפרוסה כצ"ל:

גמרא הנהו טבחי דעבדי כו'. כצ"ל וכ"ה ברי"ף ורא"ש:

שם הלא פרוש לרעב לחמך כו'. עי' בע"י ג"א יותר נכונה:

גמ' סדיא. נ״ב נ״ל הוא כמו סעדיא ששוכב ונשען עליו כמ"ש [שבת קי״ט א] מזיגנא רישי אבי סדיא. ועי״ן מובלעת כמו זירא זעירא:

שם גדול המעשה כו'. נ"ב לפי שטורח וסובל עלבונות מן הנגבים על ידו. וצערא דגופא ובזיוניה כבד ליה לאנש לסבול מממוניה:

לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ מִלָּתֵת שְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה (נחמיה י, לג). נראה לי בס"ד טעם לְשְׁלִישִׁית הַשֶּׁקֶל על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים (משנה אבות א, ב) והן הן הנקראים בלשון חכמים 'קול צום ממון' והאדם נקרא עוֹלָם קָטָן גם הוא עומד על שלשה הנזכר שהם 'צום קול ממון' ונמצא גמילות חסדים שהוא הצדקה שהיא בממון מעמיד שליש העולם לכן יתן שלישית השקל כי שֶּׁקֶל [430] עולה מספר נֶפֶשׁ [430] והוא שומר שלישית הנפש שהיא עולם בפני עצמו בזה ההפרשה שהיא שליש שקל.

שְׁקוּלָה צְדָקָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת (נחמיה י, לג). נראה לי בס"ד טעם לזה כי אפשר שיזדמן לו עני רעב ביותר שנוטה למות מחמת רעבון ועל ידי צדקה שנותן לו הוא מחייהו ונמצא זה יש לו חלק בכמה מצות רבים ועצומים אשר יעשה אותו עני באותם שנים שהוא חי בעולם הזה בתר הכי.
והגם כי בזמן הזה לא שכיח בכהאי גונא שימצא עני כזה הנה ימצא כזאת בעניים החולים שיזדמן עני חולה שהיה מת מאותו חולי שבו אם לא היה שותה סם רפואה ואם לא היה זה נותן לו צדקה שיקנה סם רפואה וישתה ויתרפא לא היה לו מעות לקנות או היה מעכב שתית הסם יום או יומים והיה מכביד החולי ולא היה מועיל הסם וזה שנתן לו צדקה וקנה תכף ושתה ונתרפא הוא היה סיבה שיחיה כמה שנים ויעסוק בתורה ויעשה מצות ולכן שְׁקוּלָה מִצְוַת צְדָקָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת.
ונראה לרמוז מלוי צְדָקָה כזה צד"י דל"ת קו"ף ה"ה [535] עולה תקל"ה ועם הכולל עולה כמנין מִצְוֹת [536] לרמוז ששקולה צדקה כנגד כל המצות שנרמז מספרם במלוי צדקה. גם המלוי הזה עולה מספר קַן צִיפּוֹר [536] שממנו יתגלה משיח צדקינו בגאולה העתידה להיות בב"א [במהרה בימינו אמן] כמו שאמרו בזוהר שמות לרמוז שהצדקה מקרבת הגאולה.

גָּדוֹל הַמְעַשֶּׂה יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם, וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם" (ישעיה לב, יז). נראה לי בס"ד על ידי מצות הצדקה יהיה המשכת אורות מוחין שהם ד' פעמים הוי־ה [26×4=104] וד' פעמים אהי־ה [21×4=84] כנודע והם מספר קפ"ח [84+104=188] והמעשה יש בידו מצוה כפולה מצדו ומצד העושה ושני פעמים קפ"ח עולה מספר שָׁלוֹם [84×2=376] ולזה אמר וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה קרי בה מעשה בדגש יהיה אצלו מספר שָׁלוֹם באורות המוחין הנזכר.
אי נמי המעשה מוכרח שהוא פושט ידו תחלה לקבל ועל כן סדר האותיות של הוי־ה הוא סדר וְהָיָה ולזה אמר מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה דהיינו מעשה בדגש.
ועיין מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בזה בשער הפסוקים ונמצא שיש בצדקה ג' מתנות טובות שהם שלום למעשה, והשקט ובטח לעושה, וסימנם שבה. וזהו שנאמר צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה (ישעיה א, כז) 'שָׁבֶיהָ' ראשי תיבות יתן שלום השקט בטח דאלו ניתנים על ידי הצדקה.

עוּשׂוּ אַהֲדָדֵי, כִּי הֵיכִי דְּלִהֲוֵי [לְכוּ] שַׁלְמָא בְּמַלְכוּתָא. נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (על פי בראשית רבה פרשה סג ד"ה ורב יעבד צעיר) זָכָה לרעבונו של יעקב, לֹא זָכָה לשבעו של עשו. לכן נמצא זה המעשה על הצדקה מחליש קליפת עשו ועל ידי כך זוכה לשלום [376] שהוא מספר עשו [376] ולזה אמר כִּי הֵיכִי דְּלִהֲוֵי לְכוּ שַׁלְמָא בְּמַלְכוּתָא דהיינו שלום במלכותא הוא עשו.
או יובן בס"ד על פי מה שכתב הרב בת עין ז"ל (דף פח) שהשלום רומז על התחברות חו"ג [חסד וגבורה] עיין שם. ובזה יובן עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו רוצה לומר השלום שהוא התחברות חו"ג [חסד וגבורה] עושהו במרומיו הם השמים שהם מאש ומים חו"ג [חסד וגבורה] דרים ומחוברים יחד, וכן המעשה מתעורר ומתגלה בו חסד וגבורה יחד כי יתמלא חשד על העני דחס עליו ומדת גבורה על העשיר לעשות אותו בעל כרחו לכן יזכה לשלום שהוא התחברות חו"ג [חסד וגבורה].ונראה לי עוד דְּלִהֲוֵי לְכוּ שַׁלְמָא בְּמַלְכוּתָא חיבור היסוד הנקרא שָׁלוֹם במלכות דקדושה.

הַאי מִלְּתָא אִישְׁתַּעְיָא לִי עוּלָא מְשַׁגֵּשׁ אָרְחָתֵיהּ דְּאִימֵּיהּ. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים) דרב ששת היה גלגול בבא בן בוטא על כן תמצא בָּבָא בא"ת ב"ש הוא שֵׁשֶׁת עיין שם. וידוע מה שאמרו בגמרא דנדרים (נדרים סו:) על בבא בן בוטא שהיה מוחל על עלבונו ולא היה מקפיד באותה אשה אשר לפי תמותה שברה על ראשו שתי נרות ולא הקפיד אלא אדרבה בירך אותה שתוליד שתי בנים כמוהו, וגם מעשה הורדוס תוכיח שהיה משתדל להטות לבו שיקללו ולא קבל.
והנה כל גלגול נקרא אב או אם לגלגול הבא אחריו ונמצא כי עתה רב ששת דהקפיד כל כך והעניש את רב אחדבוי ובקושי גדול שהפצירה בו אמו עד שמחל לו והתפלל עליו נמצא משגש ארחתא דאימיה הוא גלגול הקודם של בבא בן בוטא דלא הוה הכי אורחיה באותו גוף שנחשב אם לזה הגוף דרב ששת.

איתבי' רב יימר וכו' ולהסיע על קיצותם דעת ר"ת שבמרדכי דוקא מדעת כולם אבל לא אזלי' בתר רובא להפסיד יחידי' אא"כ יעשה מתחלה מדעת כולם שוב יסיע על קיצותם. אא"כ יחזרו בהן רובן ויבטלו קיצותם. והראבי' פליג שם ומכל אריכו' דבריו וראיותיו נראה דלא פליגא אלא בעובדא דילי' דכל הציבור הסכימו ובררו ממוני הקהל על עסקי הציבור ואותן הממונים קצבו דברים ידועי' נגד רצון יחידים ולהסיע על קיצותן. בזה ס"ל להראבי' נהי אי עשו נגד רוב הציבור הרי הרוב חוזרים מהתמנותם ובטל מינוי שלהם וז' טובי העיר שלא ברצון אנשי העיר לאו כלום הוא. אבל כל זמן שאין הרוב מערערי' רק יחידים. כיון שבתחלה נתמנו מדעת כל העיר א"כ כל מה שיעשו ויקצבו בתוך אותו הזמן שנתמנו ולא חזרו בהם הרוב ה"ל כאלו אותו הקצבה נעשה מעיקרא ברצון כל העיר ושוב מערערי' קצת. שמסיעי' על קיצותן וסברא גדולה ונכונה היא ואפשר שר"ת לא פליג על זה וע"ש ובתשובותי סי' ק"ח בארתי באורך כל דברי המרדכי הנ"ל: [עי' חת"ס חחו"מ סי' קט"ז קי"ז]:

ונ"ל עוד לדינא דאחר שכל בני העיר או בני האומנות והחברא הסכימו לדעת א' וקצבו דבר ושוב באו לתוך הקהלה או האומני' והחברא אנשים חדשים שלא הי' בתחלה ולא ידעו מתקנותם וקצבתם מ"מ אם יעברו מסיעי' על קצבתן אע"ג דאי הי' שם בשעת מעשה הי' יכולים לעכב דאפי' א' יכול לעכב מ"מ כיון שאז הי' התקנה ברצון כולם ונעשה כדין שוב כל הנכנס לתוכם ומתחבר עמהם סתמא ע"ד תקנתם יכנס ואם לא ירצה שוב לקבל הקצבה מענשי' אותו ובזה יש ליישב לשון הרמב"ם פי"ד ממכירה הלכה י"א שנדחק בהם הכ"מ ולהנ"ל מיירי שכבר נכנוס לתוך אומני' בסתם ושוב אינו רוצה לקבל וכנ"ל: אבל היכא דאיכא אדם חשוב וכו' כ' רמב"ן משום דאיכא פסידא לשארי בני העיר ע"כ בעי האומני' אדם חשוב משמע דוקא אומני' בעי אדם חשוב אבל כל בני העיר לא וכן משמע מרמב"ם שכ' הך דאדם חשוב בבבא דאומני' ולא גבי בני העיר וכ"כ ריב"ש וסמ"ע בשם מהר"מ אלשקר אלא שהש"ך הקשה א"כ מנ"ל לר"פ לחדש אדם חשוב לימא משו"ה לא אהדר לי' רבא משום דאין לדמות בני עיר לאומני' ואפי' היכי דליכא אדם חשוב לא מצי אומני' להסיע על קיצותן. ונ"ל משום דבני העיר יכולין לשנות בעניני צדקה לכל מה שירצה אפי' לא ניחא לעניים דאלו ניחא להו אפי' גבאי נמי כדר' ינאי דיזף ופרע אלא ודאי לא ניחא להו לעניי' והיינו מטעם כח ציבור דהרי להרי"א ן' מגיאש באמת אינם יכולי' לשנות אלא לצורך עניי' מקופה לתמחוי ולא קיי"ל כוותי'. ואמאי וע"כ משום שכך התנו מתחלה ותנאם מועיל אפי' איכא פסידא למי שהוא חוץ לחבורתם היינו העניים וע"כ הוצרך לחלק בין איכא חבר עיר לליכא חבר עיר:

הלא פרוש לרעב לחמך הארכתי בזה בדברי אגדה והרוצה יעתיקם כאן:

אין פוחתים לעני העובר ממקום למקום פי' שנוסע מעירו למקום אחר לעסק מה צריכי' לסייעו בהליכתו ובחזירתו כשיער המבואר כאן והיינו לשון העובר ממקום למקום אבל עניים שכל נסיעתן לקבץ על יד על יד ואין להם מקום וזמן היינו עני המחזיר על הפתחים כנלע"ד:

ודאמר אין פוחתין פי' כי ליכא בכיס ליתן לו כשיער המבואר בעירובין פ"ג ע"ב אז נותנים לו עכ"פ להחיות נפשו בדוחק ככר בפונדיון אבל כשיש בכיס צריך ליתן לו עומר לגלגולת ליום וכן נ"ל ממ"ש שיטה מקובצת בכתובות ס"ד ע"ב גבי משרה אשתו ע"י שליש ע"ש:

גדול המעשה וכו' זכה הלא פרוס וכו' נראה לסמיכת הענין דהמעשה גובה מהרבה ב"א ומחלק ואי מזדמני' לו עניים עע"ז מפרנסי' עם עני ישראל ומי מהנותנים שלא זכה מזדמן פרוטה שלו לעניים נכרי' נמצא המעשה שקיבץ לצורך עניי' כשרים שכרו בטח. והעושה אפשר שנתן לעניי עע"ז ע"כ גדול המעשה:

ואעפ"כ נחשב להן לצדקה שנאמר ונוגשיך צדקה. בחידושי תורה כתבתי היינו דפירש"י ויבוא יעקב שלם בגופו ובממונו ובתורתו פי' בממונו שלא חסר כלום מכל אותו הדורן ולכאורה איך אפשר שלא חסר כלום ולהנ"ל דמלח ממון חסר ואפשר שלא קיים יעקב או לא יכול לקיים מצות צדקה בבית לבן ועתה ע"י הדורן שנתן לעשיו וכתיב ונוגשיך צדקה השלים ממונו שלא הי' עוד ממון חסר וגם שלום תורתו שקיים המצוה של צדקה שהי' חסר לו מתורתו. ואפשר גם שלם בגופו עי"ז דאמריני' ברבה פתחא דלא פתח למצותה פי' לצדקה תפתח לאסיא פי' לרופאי' עי"ז שהשלים מצות צדקה נתרפא. ובמדרש הלז פרשתי פסוק רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנהו. פי' רבים מכאובים לרשע שפתחו פתוח לאסיא לרופאים. אמנם הבוטח בה' אנשי חסד יסובבנו על פתחו עני' ישראל הנקראים אנשי חסד כי יותר מה שבעה"ב עושה חסד עם העני יותר מזה עושה העני עם הבעה"ב כמבואר ואין להאריך:

שקולה צדקה כנגד כל המצות. עיין מ"ש בעניותי בספר הקטן דברים אחדים דף קל"ג ע"ד:

(ט א) האי קא מבזי והאי לא קא מבזי וכו' האי קמצערא ליה וכו'.—עי' סנה' מה א דמסיק רבא דלר' יהודה צער הגוף עדיף מביזוי, ולרבנן ביזוי עדיף, וניחא ליה לאיניש טפי לאצטעורי ולא לאתבזויי, והלכה כרבנן. ולפ"ז קושיא דהכא הא תניא כוותיה דר' יהודה דצערא עדיף, וכן פסקו הפוסקים. ואולי נאמר דהכא שאני כשאדם בחיים ורוצה לחיות ומצטער זמן מרובה ברעב באופן זה הצער קשה לו יותר מביזוי. וכענין שנאמר "טובים היו חללי חרב מחללי רעב" (איכה ד ט), אבל כשאדם הולך למות מיתת ב"ד, ובין כך ובין כך הוא מת, אלא שאם יתבזה בפני רבים תהיה מיתתו קלה יותר ובמיעוט צער, בזה סברי רבנן דניחא ליה לאיניש לאצטעורי יותר מביזוי בשעת מיתתו.

ואתני. מתנה עם הצבור לחלקם לכל הבא: דכל דאתי. לתת מעות לקופה: עניינא. תנאי: למשכיה. עור הבהמה: לאו כל כמינייהו דמתנו. אלא בפניו: אין מחשבין. לומר היכן נתתם מעות שגביתם: שאין ראיה לדבר. דלא בגבאי צדקה כתיב אלא בגיזברי הקדש הנותנים לבם לעושי המלאכה שהפועלים מרובין למלאכות הרבה לגודרין ולחוצבי האבן לכתפים ולחמרים ולקנות עצים ואבני מחצב וא''א לעמוד על החשבון כדאמרינן בעלמא (שבועות דף מה.) בעל הבית טרוד בפועליו הוא ואינשי: יצור וימנה. הכסף שהוא מוסר בידו ואע''פ שאינו בא עמו לחשבון לאחר מכאן יצור וימנה שנאמר ויצורו וימנו וגו' והדר ונתנו את הכסף המתוכן המנוי על ידי עושי המלאכה וגו': בודקין למזונות. אם בא עני ואמר פרנסוני בודקין שלא יהיה רמאי: ואין בודקין לכסות. בא ערום ואמר כסוני לוקחין כסות מיד: פרוש. דרוש וחקור תחלה: לכשיראה לך. שאינו רמאי: מככר בפונדיון. ככר הלקוח בפונדיון כשלוקחין ארבע סאין חטין בסלע ומגיע לפונדיון חצי קב שהסלע מ''ח פונדיונין וארבע סאין מ''ח חצאי קבין והחנוני שהוא טוחן ואופה ומוכר בשוק משתכר מחצה הרי שנותן ככר של רובע הקב בפונדיון: לן. בלילה: פרנסת לינה. צרכי לינה: בי סדיא. כר לתת מראשותיו: אין נזקקין לו. לתת מעות מן הקופה אחרי שלמד לחזר על הפתחים דיו בכך: ולא אזדקיק ליה. אפי' לפרנסה: מעשה הצדקה. טורח המעשים את חבריהם מדלא כתיב והיתה הצדקה שלום: זכה. למזל טוב: עניים מרודים. זו ממשלת רומי שצועקת תמיד הבו הבו שאנו צריכין: מרודים. קונפליינ''ט בלע''ז כמו אריד בשיחי (תהלים נה): עולא משגש ארחתיה דאימיה. לרב ששת קרו ליה הכי עולל המשגש דרכי אמו שגרם להטותה מדרך שאר נשים כדלקמן:

ואע''פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. ראיה גמורה אינה דשאני התם שהיו צדיקים גמורים: אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון כו'. הככר עולה ששה ביצים דצא מהן מחצה לחנווני והוא מזון שתי סעודות כדתניא בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פב:) וקשה לר''י דבפרק כל כתבי (שבת דף קיח. ושם) משמע שהוא רגילות דאיכא סעודה בהדיה דקאמר התם דכי אזיל מלווינא ליה סעודה בהדיה דכי אזיל לאו בריקן אזיל וא''כ למה נותנין לו שתי סעודות די לו בסעודה אחת ההיא סעודה דאיכא בהדיה יאכל מיד וסעודה שנותנין לו עכשיו יוליכנו עמו ונראה לר''י דאין מחלקין תמחוי בלילה לפי שאינן יכולין להבחין למי נתנו ולמי לא נתנו וכן משמע מדקאמר לן נותנים לו פרנסת לינה ומפרש דהיינו פוריא ובי סדיא אבל ככר אין נותנין לו ולכך נותנין לו ב' סעודות שיאכל אחת בלילה ואחת למחר דכי אזיל לאו בריקן אזיל וטעמא דבעינן שלא ילך ריקם דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו ולא יהא רעב כל כך אבל אין לפרש דהטעם שמא לא יגיע בין היהודים ויהא לו מה לאכול דאי חיישינן להכי היה ליתן לו שלש סעודות כי גם בלילה לא יתנו אף כשיגיע בין היהודים שאין מחלקין תמחוי בלילה ואין לומר דלעולם מחלקין ולכך נותנין שתים דחיישינן שמא לא יגיע בין היהודים שתי פעמים אי נמי לא חיישינן אלא לפעם אחת והשניה נותנין לו כדי שיהא לו פת בסלו דאם כן היכי קאמר התם דמלוינן ליה סעודה אחת בהדיה ואם יש לחוש שמא לא יגיע בין היהודים היה לו ליתן שתים לכך נראה כדפרישית: שבת נותנין לו מזון שלש סעודות. פירוש בשבת בצהרים אותן שתי סעודות שנתן לו אתמול בערב שבת אכל ליל שבת ושבת שחרית ושלש סעודות שנותנים לו בשבת יאכל אחת בשבת בסעודה שלישית ואחת למוצאי שבת ושלישית ישאר לו למחר בדרך שלא ילך ריקם ואין להאריך וקשה לרשב''א הא דתנן במסכת פאה (פ''ח מ''ז) ומייתי לה בפרק כל כתבי (שבת דף קיח ושם) מי שיש לו מזון שתי סעודות בביתו לא יטול מן התמחוי ואמאי הא אחד יאכל מיד ואחד בלילה וא''כ כי אזיל ריקם אזיל וצריך לפרש דמזון שתי סעודות דקאמר היינו בלא אותה שיש לו לאכול מיד וא''ת שבת אמאי נותנין לו שלש סעודות והא הך מתני' ר''ע היא דקתני רישא כל מי שיש לו מזון י''ד סעודות לא יטול מן הקופה ופריך בפרק כל כתבי הקדש (שם) מני אי רבנן חמיסר הויין אי רבי ח דקא שיתסר הויין ומשני הא מני ר''ע היא דאמר עשה שבתך חול ונראה לרשב''א דבשביל סעודת שבת אין לו להתחיל וליטול אבל בשכבר צריך ליטול נוטל גם כדי לסעודת שבת: לא אזדקיק ליה. רב פפא גבאי היה ולא נתן לו מן הקופה כדתניא אין נותנין לו מן הקופה כיון שמחזר על הפתחים וא''ל רב סמא אי מר לא אזדקיק ליה לתת לו מן הקופה היינו כדי סעודה כ''ש שגם אחרים לא יתנו לו ומסיק הא דתניא אין נזקקין לו מן הקופה היינו כדי סעודה אבל דבר מועט יתנו לו: שנאמר והעמדנו עלינו מצות. ואע''ג דהאי קרא גבי בית אלהינו כתיב דהיינו בדק הבית כ''ש צדקה:

בבא בתרא ט ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף ט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד