בבא בתרא ט ע"ב

מְשַׁגֵּשׁ אֹרְחָתַיהּ דְּאִימֵּיהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר מַאי דִּכְתִיב וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיֹן לוֹמַר לָךְ מָה שִׁרְיוֹן זֶה כׇּל קְלִיפָּה וּקְלִיפָּה מִצְטָרֶפֶת לְשִׁרְיוֹן גָּדוֹל אַף צְדָקָה כׇּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל רַבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא וּכְבֶגֶד עִדִּים כׇּל צִדְקֹתֵינוּ מָה בֶּגֶד זֶה כׇּל נִימָא וְנִימָא מִצְטָרֶפֶת לְבֶגֶד גָּדוֹל אַף צְדָקָה כׇּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל
אַמַּאי קָרוּ לֵיהּ עוּלָּא מְשַׁגֵּשׁ אֹרְחָתַיהּ דְּאִימֵּיהּ דִּבְעָא מִינֵּיהּ רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי מֵרַב שֵׁשֶׁת מִנַּיִן לִמְצוֹרָע בִּימֵי סְפוֹרוֹ שֶׁמִּטַּמֵּא אָדָם אָמַר לוֹ הוֹאִיל וּמְטַמֵּא בְּגָדִים מְטַמֵּא אָדָם
אֲמַר לֵיהּ דִּילְמָא טוּמְאָה בְּחִבּוּרִים שָׁאנֵי דְּהָא הֵסִיט נְבֵילָה דִּמְטַמֵּא בְּגָדִים וְאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם
אֲמַר לֵיהּ וְאֶלָּא שֶׁרֶץ דִּמְטַמֵּא אָדָם מְנָלַן לָאו מִשּׁוּם דִּמְטַמֵּא בְּגָדִים אֲמַר לֵיהּ שֶׁרֶץ בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל שֶׁרֶץ אֶלָּא שִׁכְבַת זֶרַע דִּמְטַמֵּא אָדָם מְנָלַן לָאו מִשּׁוּם דְּהוֹאִיל וּמְטַמֵּא בְּגָדִים מְטַמֵּא אָדָם אֲמַר לֵיהּ שִׁכְבַת זֶרַע נָמֵי בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ אוֹ אִישׁ לְרַבּוֹת אֶת הַנּוֹגֵעַ
אַהְדַּר לֵיהּ בִּבְדִיחוּתָא חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת אִישְׁתִּיק רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי וְאִתְיַקַּר תַּלְמוּדֵיהּ אָתְיָא אִימֵּיהּ וְקָא בָּכְיָא קַמֵּיהּ צָוְוחָה צָוְוחָה וְלָא אַשְׁגַּח בָּהּ אֲמַרָה לֵיהּ חֲזִי לְהָנֵי חַדְיֵי דִּמְצֵית מִינַּיְיהוּ בְּעָא רַחֲמֵי עֲלֵיהּ וְאִיתַּסִּי
וְדַאֲתָאן עֲלַהּ מְנָא לַן כִּדְתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר נֶאֱמַר כִּבּוּס בְּגָדִים בִּימֵי סְפוֹרוֹ וְנֶאֱמַר כִּבּוּס בְּגָדִים בִּימֵי חִלּוּטוֹ מָה לְהַלָּן מְטַמֵּא אָדָם אַף כָּאן מְטַמֵּא אָדָם
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה בַּסֵּתֶר יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ דְּאִילּוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ כְּתִיב כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה וְאִילּוּ בְּעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּתִיב מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף [וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה] וּפְלִיגָא דְּרַבִּי יִצְחָק דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק אַף כּוֹפֶה חֵמָה אֵינוֹ כּוֹפֶה שֶׁנֶּאֱמַר וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹחַד בַּחֵיק חֵמָה עַזָּה אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַבִּי יִצְחָק כׇּל דַּיָּין שֶׁנּוֹטֵל שֹׁחַד מֵבִיא חֵמָה עַזָּה לָעוֹלָם [שֶׁנֶּאֱמַר וְשֹׁחַד בַּחֵק וְגוֹ']
וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק כׇּל הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת וְהַמְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת דִּכְתִיב הֲלֹא פָרֹשׂ וְגוֹ' וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת (וְגוֹ') כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְגוֹ'
וְהַמְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת שֶׁנֶּאֱמַר וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצׇּהֳרָיִם וְנָחֲךָ ה' תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְגוֹ' וּבָנוּ מִמְּךָ חׇרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם וְגוֹ'
וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק מַאי דִּכְתִיב רוֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד מִשּׁוּם דְּרוֹדֵף צְדָקָה יִמְצָא צְדָקָה אֶלָּא לוֹמַר לָךְ כׇּל הָרוֹדֵף אַחַר צְדָקָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְצִיא לוֹ מָעוֹת וְעוֹשֶׂה בָּהֶן צְדָקָה
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְצִיא לוֹ בְּנֵי אָדָם הַמְהוּגָּנִים לַעֲשׂוֹת לָהֶן צְדָקָה כְּדֵי לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם שְׂכָרוֹ לְאַפּוֹקֵי מַאי לְאַפּוֹקֵי מִדְּדָרֵשׁ רַבָּה דְּדָרֵשׁ רַבָּה מַאי דִּכְתִיב וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָּהֶם אָמַר יִרְמְיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם [אֲפִילּוּ] בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹפִין אֶת יִצְרָן וּמְבַקְּשִׁין לַעֲשׂוֹת צְדָקָה לְפָנֶיךָ הַכְשִׁילֵם בִּבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִין כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ עֲלֵיהֶן שָׂכָר
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר כׇּל הָרָגִיל לַעֲשׂוֹת צְדָקָה זוֹכֶה הָוְיִין לוֹ בָּנִים בַּעֲלֵי חׇכְמָה בַּעֲלֵי עוֹשֶׁר בַּעֲלֵי אַגָּדָה בַּעֲלֵי חׇכְמָה דִּכְתִיב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - ב

המכונה "עולא משגש ארחתיה דאימיה". עולל המשבש את דרכי אמו, כי הוא גרם לאמו להתבזות ולהתנהג בשגעון, ^[32] כמבואר להלן בגמרא, משמיה דרבי אלעזר:

מאי דכתיב 'וילבש צדקה כשׁריון', לומר לך: מה שׁריון זה, הבנוי מקליפות קליפות, כל קליפה וקליפה מצטרפת לשׁריון גדול. אף צדקה, כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול ^[33].

רבי חנינא אמר, דרשה זו נלמדת מהכא: שנאמר 'וכבגד עדים כל צדקותינו', נמשלה צדקה לבגד ^[34], מה בגד זה, כל נימא ונימא כל חוט וחוט של צמר מצטרפת לבגד גדול, אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול.

ועתה מפרשת הגמרא מדוע נקרא רב ששת 'עולא משגש ארחתיה דאימיה'.

אמאי קרו ליה "עולא משגש ארחתיה דאימיה"? על שום מעשה שהיה, דבעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב ששת, מנין למצורע בימי ספורו שמטמא אדם -

המצורע, קודם שנרפא מנגעו הרי הוא טמא כמו מת, וכל הנוגע בו נטמא ^[35]. ולאחר שנרפא מנגעו, הרי הוא מביא שתי צפרים חיות, ואת הצפור האחת שוחט הכהן, ומזה את דמה על המצורע, וצפור אחת הוא משלח, כסדר המפורש בתחילת פרשת מצורע.

לאחר שמביא את שתי הצפרים, יושב המצורע שבעת ימים מחוץ לאהלו, וביום השביעי הוא מגלח את כל שערו, וטובל את בגדיו במים, וטובל במים, ונטהר. וביום השמיני, מביא את קרבנותיו.

ושאל רב אחדבוי את רב ששת על אותם שבעת ימים שבין הבאת הצפרים להבאת הקרבנות, מנין שגם אז כל אדם הנוגע במצורע נטמא? ^[36] אמר לו, הואיל ומטמא בגדים גם באותם שבעה ימים, שהרי בסוף אותם שבעה ימים צריך לכבס את בגדיו, כמבואר בפסוק, מכך יש ללמוד דמטמא גם אדם.

אמר ליה: דילמא טומאה בחבורים, שאני! אולי מה שמטמא את בגדיו הוא רק משום שבגדיו מחוברים לגופו, אבל בנגיעה בלבד אינו מטמא, ובאמת אינו מטמא בגדים אחרים שנוגע בהם, ואינו מטמא אדם שנגע בו. ^[37]

וראיה לזה, דהא אם אדם טהור הסיט נבילה, ונטמא, הדין הוא דמטמא האדם בהסיטו את הנבילה אף את הבגדים שהוא לבוש בהם, ואף על פי כן, אינו מטמא אדם ואינו מטמא בגדים אחרים שנוגע בהם, אלא רק את בגדיו שלו, המחוברים לגופו. ^[38]

אמר ליה: ואלא לפי דבריך, שאין ראיה ממה שאדם מטמא את בגדיו שהוא לבוש בהם לכך שמטמא גם אדם ובגדים אחרים, אם כן, חתיכת שרץ, דמטמא אדם, מנלן? האם לאו, משום דמטמא חתיכת השרץ בגדים? כי לא נאמרה בתורה טומאה לאדם הנוגע בחתיכת שרץ אלא רק בשרץ שלם [ועיין בהערה להלן], ואם כן רואים שטומאת הבגדים מהווה ראיה שמטמא גם אדם.

אמר ליה רב אחדבוי לרב ששת, הדין שחתיכת שרץ מטמאת אדם אינו נלמד מכך שהיא מטמאת בגדים. אלא בהדיא כתיב ביה, בשרץ!

שנאמר 'או איש אשר יגע בכל שרץ'. ^[39] ואם כן, שוב אין מקור שהמטמא את בגדיו מטמא גם אדם.

אמר לו רב ששת: ואלא, לפי דבריך, שאין ראיה ממה שאדם מטמא את בגדיו לכך שמטמא גם אדם, אם כן שכבת זרע, דמטמא אדם, מנלן? האם לאו, משום דהואיל ומטמא בגדים, כמפורש בפסוק, מכך למדו שמטמא אדם?

אמר ליה רב אחדבוי: הרי דין ששכבת זרע מטמאת אדם, אינו נלמד מכך שמטמאה גם בגדים, אלא נמי בהדיא כתיב ביה, שנאמר 'או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע', ודרשו מכאן ^[40] לרבות את הנוגע! ושוב אין לנו מקור שהמטמא את בגדיו מטמא גם אדם -

אהדר ליה רב אחדבוי ענה על כל ראיותיו של רב ששת בבדיחותא, בבדיחות הדעת, משום שרב ששת היה נכשל בתשובותיו, וכל תשובה מיד דחה רב אחדבוי.

חלש דעתיה דרב ששת, ומחמת קפידתו אישתיק, נתאלם רב אחדבוי בר אמי, ואתיקר ושכח את כל תלמודיה.

אתיא אימיה של רב ששת, ^[41] וקא בכיא קמיה לפני רב ששת. צווחה, צווחה, ביקשה לפניו שיתפלל לרפואתו של רב אחדבוי, ולא אשגח בה רב ששת. ^[42]

אמרה ליה אמו של רב ששת: חזי להני חדיי, תסתכל על הדדים, דמצית מינייהו, שמהם ינקת ותרחם על רב אחדבוי.

כיון שכן, בעא רחמי ביקש רחמים עליה, על רב אחדבוי, ואיתסי ונרפא רב אחדבוי -

וכיון שגרם רב ששת ^[43] לאמו להתבזות ולהתנהג בשגעון ^[44] שלא כדרך הנשים, שהראתה לו את דדיה. לכן נקרא 'עולא משגש ארחתיה דאמיה'.

הגמרא ממשיכה לדון, בשאלה ששאל רב אחדבוי את רב ששת -

ודאתאן עלה, אחר שבאה לפנינו שאלה זו, באמת מנא לן שהמצורע מטמא אדם כל אותם שבעת ימים?

ומבארת הגמרא: כדתניא, רבי שמעון בן יוחי אומר, נאמר במצורע שהוא צריך כבוס בגדים בימי ספורו, בסוף שבעת ימים שסופר אותם בין הבאת הצפרים להבאת הקרבנות, שנאמר 'והיה ביום השביעי, וכבס את בגדיו'.

ונאמר כבוס בגדים בימי חלוטו, ביום שנרפא מהנגע ומביא צפרים, שנאמר 'וכבס המטהר את בגדיו', ומשמע שלפני כן, כשהיה "חלוט", מבודד כמצורע, מטמאים בגדיו, ולכן צריך לכבסם כשנרפא הנגע ומביא את הצפרים.

מה להלן, קודם שסופר שבעה ימים, מטמא אדם, שהמצורע הוקש למת, אף כאן, באותם שבעה ימים שבין הבאת הצפרים לקרבנות, מטמא אדם.

אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו. כלומר, יש בכוחו לשכך את חמת הקדוש ברוך הוא יותר מתפילת משה רבינו. ^[45] דאילו במשה רבינו כתיב 'כי יגורתי מפני האף והחמה', ['אף' ו'המה' הם שני לגיונות קשים של הקדוש ברוך הוא, המיועדים להעניש את החוטאים ^[46]].

ואילו בעושה צדקה כתיב 'מתן בסתר יכפה אף [ושחד בחיק, צדקה שעושה בסתר, ^[47] יכפה חמה עזה] ". הרי שהצדקה מסירה את האף והחמה.

ובדרשה זו פליגא דרבי יצחק, שדרש את הפסוק באופן אחר -

דאמר רבי יצחק: צדקה, רק "אף" היא כופה, כמפורש בפסוק 'מתן בסתר יכפה אף', אבל "חמה", אינו כופה! ^[48]

שנאמר 'ושחד בחיק חמה עזה'. ודרש רב יצחק, שכונת הפסוק היא: אף על פי ששוחד בחיק, שנותן צדקה [הנקראת בפסוק 'שוחד בחיק'], עדיין יש חמה עזה. ומכאן שאין הצדקה מסירה את החמה. אבל רבי אלעזר סבר ש'שחד בחיק חמה עזה' מוסב על תחילת הפסוק, לומר, כשם שמתן בסתר יכפה אף, כך 'שחד בחיק' יכפה את החמה.

איכא דאמרי, רב יצחק דרש את הפסוק באופן אחר:

אמר רבי יצחק, כל דיין שנוטל שחד, מביא חַמָה עזה לעולם [שנאמר ושחד בחיק]. הנוטל שוחד, גורם לכך ש'חַמָה עזה'.

ואמר רב יצחק, כל הנותן פרוטה לעני, מתברך בשש ברכות. והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות. ^[49]

ומפרשת הגמרא: הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, דכתיב 'הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכיסיתו'.

ועל עושה כל צדקות אלו כתיב בפסוק את הברכות: (א) 'אז יבקע כשחר אורך, (ב) וארוכתך מהרה תצמח, (ג) והלך לפניך צדקך, (ד) כבוד ה' יאספך, וכתיב, (ה) אז תקרא וה' ישמע, (ו) תשוע ויאמר הנני!' ^[50] - הרי שש ברכות.

והמפייסו את העני בדברים, מתברך באחת עשרה ברכות. שנאמר, 'ותפק לרעב נפשך, אם תדבר עם הרעב דברי נחומים, ונפש נענה תשביע בדברים ^[51], אז תתברך בברכות הבאות: (א) 'וזרח בחשך אורך (ב) ואפלתך כצהרים, (ג) ונחך ה' תמיד, (ד) והשביע בצחצחות נפשך, (ה) ועצמותיך יחליץ, (ו) והיית כגן רוה, (ז) וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו, (ח) ובנו ממך חרבות עולם, (ט) מוסדי דור ודור תקומם, (י) וקרא לך גדר פרץ, (יא) משובב נתיבות לשבת'

- הרי אחת עשרה ברכות.

ואמר רבי יצחק, מאי דכתיב במשלי 'רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד'? ופסוק זה צריך ביאור, וכי משום דרודף צדקה, ימצא צדקה!? כלומר, מהפסוק משמע כי מי שרודף אחר צדקה סופו שיצטרך הוא עצמו לצדקה, וזה לא יתכן. אלא לומר לך, כל הרודף אחר צדקה, הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות, ועושה בהן צדקה ^[52].

רב נחמן בר יצחק אמר: כונת הפסוק היא, שהרודף אחר מצות צדקה, הקדוש ברוך הוא ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה כדי לקבל עליהם שכרו.

ודנה הגמרא: לאפוקי מאי? לאפוקי מדדרש רבה:

דדרש רבה: מאי דכתיב, ירמיה התפלל על אנשי ענתות שהיו מבקשים את נפשו 'ויהיו מוכשלים לפניך, בעת אפך עשה בהם', ומפרשת הגמרא את הפסוק:

אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, [אפילו] בשעה שאנשי ענתות כופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך, גם אז הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין, תזמין להם עניים שאינם הגונים, כדי שלא יקבלו עליהן שכר ^[53].

רבי יהושע בן לוי אמר, כל הרגיל לעשות צדקה, זוכה דהויין לו בנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי אגדה.

הערות

^[32] רש"י פירש 'משגש' לשון מהומה ושגעון. ומרבינו גרשום נראה ש'משגש' הוא מלשון ביזוי, והכונה אחת.

^[33] פירש התורת חים, דהרי, אינו דומה הנותן סכום גדול בבת אחת לצדקה, למי שנותן אותו סכום בפעמים רבות, שהרי ודאי דיותר קשה לתת בבת אחת. ואף על פי כן השמיעו כאן שאף מי שנותן פרוטות פרוטות מעלה עליו הכתוב כאילו נתן הכל בבת אחת. ועוד, שהקדוש ברוך הוא הוא זורע צדקות, פירוש שאם אדם נותן מנה לצדקה הרי הקדוש ברוך הוא מחשב לו בכל שנה כאילו אותו מנה עושה פירות ומשלם לאדם בעולם הבא על הקרן והפירות ופירי הפירות. אבל כשנותן פרוטה לא, כי אין עושים סחורה בפרוטה אחת, ועל זה השמיעונו כאן, שהקדוש ברוך הוא מצרף לו פרוטה לפרוטה, וכשמצטבר סכום גדול, נחשב לו מעתה כאילו כל הסכום הזה עושה פירות. אמנם, אף שמדברי התורת חים משמע שעדיף לתת סכום גדול לצדקה מאשר לתת אותו סכום בפרוטות פרוטות, אבל לא כן מבואר בדברי הרמב"ם בפירושו לאבות [פרק ג' משנה ט"ו], על המשנה 'והכל לפי רוב המעשה', שכתב שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי גודל המעשה אלא לפי מספר המעשים, ואינו דומה מי שנתן לעני אחד מאה דינרים, למי שנתן את אותם מאה דינרים לעשרה עניים כל אחד עשרה דינרים, מפני שהשני כפל מעשה הנדיבות עשר פעמים והגיע לו קנין חזק בנפשו, ואילו זה פעם אחת בלבד התעורר לבו לפעול טוב. ובאמת החת"ם סופר כאן כתב, שזוהי גופא מחלוקת רבי אלעזר ורבי חנינא שנחלקו כאן מהיכן נלמד דבר זה שהקדוש ברוך הוא מצרף פרוטה לפרוטה. דלדברי רבי חנינא שנלמד מבגד, עדיף לתת את כל הסכום בבת אחת, שהרי אף שהבגד נעשה מחוטים חוטים, הלא ודאי שעדיף בגד שנעשה כמקשה אחת, וכמו שיהיה לעתיד לבא שהארץ תוציא בגדים. אבל לרבי אלעזר שלמד זאת משריון, ודאי דעדיף לתת הצדקה פרוטות פרוטות, שהרי זהו כל מהותו של השריון שעשוי קשקשים קשקשים ולא מקשה אחת, וכן בצדקה הדומה לשריון עדיף לתת הצדקה פרוטות פרוטות מאשר לתת את כל הסכום יחד, וכדברי הרמב"ם הנ"ל. ובספר חסידים, סימן ס"א, כתב לחלק, שאם יש בעיר מעט נותני צדקה, אזי עדיף שיתן לעני אחד די מחסורו כדי להחיותו. אבל אם יש הרבה נותנים, ולא יחסר לעניים, עדיף שיחלק את כספו בין הרבה עניים.

^[34] הנה, בפסוק שם כתוב 'ונהי כטמא כלנו וכבגד עדים כל צדקותינו', ופירוש הפסוק שעם ישראל שקעו בטומאה, ואף הצדקה שעשו אינה אלא 'כבגד עדים' כלומר כבגד מאוס שמורידים אותו ['ויסר' תרגומו 'ואעדי'], ופירש רש"י שאף על פי כן דרשו מכאן שהצדקה דומה לבגד, וצדקת הצדיקים דומה לבגד הגון. ועי' במהרש"א.

^[35] רש"י כתב, שמצורע מטמא אף בטומאת אהל כשם שהמת מטמא באהל. כלומר שהנכנס אל האהל שבו נמצא המצורע נטמא. והקשה הגרעק"א, הלא בנגעים אין כלל מושג של טומאת אהל, שהרי המכניס ידו לבית המנוגע אינו נטמא אלא אם כן נגע בטומאה. ומשנה ערוכה היא בפרק ראשון במסכת כלים דהמת בלבד הוא מטמא באהל. [ואף על פי שהנכנס לבית המנוגע טמא, אין זה מדין טומאת אהל, אלא מפסוק שנאמר בפרשת מצורע 'כל הבא אל הבית יטמא', אבל אין זה מחמת היקש למת], עי"ש שהניח קושיה זו ב'צריך עיון גדול'.

^[36] כלומר, דבר פשוט הוא שגם באותם ימים המצורע מטמא את מי שנוגע בו, שכן שנינו בתחילת מסכת כלים 'אבות הטומאה, השרץ ושכבת זרע וטמא מת ומצורע בימי ספורו:. הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע:. ' אלא שהקשה רב אחדבוי לרב ששת מהו המקור שמטמא, שהרי בתורה משמע שאינו מטמא, שכן נאמר בתחילת ימי הספירה 'ורחץ במים וטהר' ומשמע שבטבילה זו נטהר לגמרי. תוס'.

^[37] זוהי שיטת רש"י, ועי' בהערה הבאה.

^[38] על פי רש"י. ולשיטתו אין המסיט נבילה מטמא אלא את הבגדים שעל גופו בלבד, ואינו מטמא בגדים אחרים שנוגע בהם וכל שכן שאינו מטמא אדם שנוגע בו. אך הריב"ם חולק על רש"י ולדעתו המסיט נבילה מטמא אף בגדים שאינו לבוש בהם, אלא שאינו מטמא אדם. ולפי זה כתב הריב"ם שאין לגרוס כאן דילמא טומאה בחבורים שאני, אלא כך יש לגרוס 'ודילמא טומאת בגדים שאני', כלומר, אין להוכיח מכך שהמצורע מטמא בגדים לכך שמטמא גם אדם, שהרי יתכן שמטמא רק בגדים ולא אדם, וכמו שמצינו במסיט את הנבילה, דמטמא בגדים [ואפילו בגדים אחרים שנוגע בהם] ואף על פי כן אינו מטמא אדם.

^[39] ויש לתמוה, וכי רב ששת לא ידע פסוק מפורש שבו מבואר דשרץ מטמא אדם? ועי' ברמב"ן שהביא ישוב על זה, שודאי רב ששת ידע שבפסוק 'או איש אשר יגע בכל שרץ' מבואר ששרץ מטמא אדם, אלא שרב ששת סבר כאן שאין כאן מקור אלא לאדם שנגע בשרץ שלם, ועדיין צריך מקור לאדם שנוגע בחתיכת שרץ שגדלה כעדשה. ועל זה סבר שלמדים מטומאת בגדים, כי בבגדים כתוב 'וכל אשר יפול מהם' ויש לדרוש אפילו מקצתם. ועל זה ענה לו רב אחדבוי כי מהפסוק 'או איש אשר יגע בכל שרץ' יש ללמוד גם במי שנוגע רק בחתיכת שרץ שגדלה כעדשה נטמא, שהרי בפסוק כתוב 'בכל שרץ' כלומר אפילו בחתיכה ממנו, עי"ש. ועי' היטב ברמב"ן ובריטב"א.

^[40] בברייתא נדה מג ב.

^[41] על פי רש"י אבל התוס' הביאו את פירשו של רבינו חננאל, ולדעתו, אמו של רב אחדבוי היא שבאה להתחנן לפני רב ששת, ורב אחדבוי הוא שנקרא 'עולא משגש ארחתיה דאימיה' משום שגרם לאמו להתבזות כן בפני רב ששת. והוסיפו התוס' כי מה שאמרה אמו של רב אחדבוי לרב ששת 'חזי להני חדיי דמצית מינייהו', אף שלא הייתה אמו, כי הייתה מניקתו.

^[42] והקשה החתם סופר, לפי פירוש רש"י שהיתה זו אמו של רב ששת, כיצד לא השגיח בה, והלא הוא מצווה על כיבוד אם. ותירץ החתם סופר, כיון שבסוף פרק ראשון במסכת מגילה אמרו, שגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אם, ושם בדף ג' אמרו שגדול כבוד התורה יותר מלימוד תורה, אם כן כל שכן שכבוד התורה החמור מתלמוד תורה גדול מכיבוד אם, ועל כן לא ויתר רב ששת על כבוד התורה מפני כבוד אמו.

^[43] על פי פירוש רש"י. ולהתוס' הכונה על רב אחדבוי, עי' לעיל הערה 41.

^[44] על פי רש"י בתחילת העמוד.

^[45] על פי תוס' ד"ה גדול, והוסיפו התוס' שאף שודאי גם משה רבינו עשה צדקה, שמא באותה שעה כבר תמה זכות הצדקה שעשה.

^[46] על פי רש"י.

^[47] על פי רש"י כאן, ובמשלי כ"א י"ד. ופירש המהרש"א דלכך נקראת צדקה זו 'שחד בחיק', כי העושה צדקה כאילו נותן שוחד לקדוש ברוך הוא, ו'בחיק' הוא מקום סתר, והיינו צדקה בסתר. ועי' ברבינו גרשום.

^[48] הבאנו לעיל, ד'חמה' הוא שם לגיון של מלך, שתפקידו להעניש את החוטאים. והקשו התוס', דהלא בנדרים לב ב אמרו דמשה רבינו הרגו ל'חמה'. והנה, בגמרא שם הקשו אם משה הרג את חמה אם כן מהו שאמר כי יגורתי מפני האף והחמה, ותירצו דיש שני חמה ורק אחד הרגו משה. והעיר המהרש"א שאם כן אין מובנת קושית תוס', דיש לומר שכונת הפסוק הוא שאינו כופה את החמה שאותה לא הרג משה. ולכן פירש המהרש"א דקושית תוס' היא, דבסוגיתינו מבואר שיותר קל לכלות את האף מהחמה, שהרי לשיטת רב יצחק הצדקה כופה את האף ואינה כופה את החמה. ואילו בגמרא שם מבואר דמשה הצליח לכולות את החמה ואילו את האף לא כילה. וכן הביא המהר"ם לפרש דברי התוס'. אלא שהמהר"ם הקשה דהלא אפשר שהחמה השני שלא הרגו משה הוא יותר חזק מהאף, ושוב לא קשה מידי. ועי"ש היטב שפירש את דברי התוס' כאן על פי התירוץ השני בגמרא שם, שאף על פי שהרג משה את 'חמה', אבל עדין לגיונו של חמה נשאר.

^[49] פירש המהרש"א, דהנותן פרוטה לעני עושה רק מצוה בממונו, ואילו המפייסו בדברים עושה מצוה בגופו, ולכן גדול שכר המפייסו יותר משכר הנותן לו פרוטה.

^[50] כל זה על פי גירסת הב"ח שהביא את הפסוק כחלק מגירסת הגמרא.

^[51] על פי התוס'. וכתבו התוס' דיש שהגיהו בגמרא 'והנותן פרוטה לעני והמפייסו', כלומר שאין המפייס את העני בדברים מתברך, אלא אם כן נותן לו גם כסף. ופירשו התוס' דהיה משמע להם כי מה שכתוב בפסוק 'ונפש נענה תשביע', היינו שנותן לו פרוטה מלבד מה שמפייסו בדברים, אלא שהתוס' דחו זה, וכתבו דפירוש הפסוק 'ונפש נענה תשביע' היינו תשביע בדברים. והוסיפו התוס' דמלבד זאת יש לדחות, כי אם נותן לו פרוטה מלבד מה שמפייסו בדברים, היה צריך להתברך בשבעה עשר ברכות, והיינו ששת הברכות שיש לנותן הצדקה, ועוד אחד עשר ברכות שיש למפייסו בדברים. [ורמז בזה כתב החת"ם סופר דשבעה עשר בגימטריה טוב, ובקול אליהו רמז לפסוק 'כי בגלל הדבר הזה יברכך ה', 'הזה' בגימטריה שבעה עשר, ופירוש הפסוק, כי בגלל 'הדבר' והיינו שמוסיף לפייסו בדברים, 'הזה' יברכך ה' שבעה עשר ברכות]. והמהרש"א הוסיף על דברי התוס' דצריך לומר שלא היה לו מה ליתן לעני, והביא דכן מפורש בילקוט. אבל מי שיש לו ממון ואינו נותן עובר בלאו דלא תקפוץ ידך, וודאי שאינו מתברך.

^[52] המהרש"א פירש דפסוק זה עוסק במי שאין לו כסף, ורודף אחר הצדקה בכך שמעשה אחרים לתרום צדקה. ועליו אמר הפסוק דהקדוש ברוך הוא מזמין לו מעות ועושה צדקה בעצמו.

^[53] הקשה הגאון רבי אלחנן וסרמן [בסוף ספר קובץ הערות, בביאורים לאגדות על דרך הפשט סימן ג'], דהרי אמרו בברכות דף ו' ובקידושין דף מ' על הפסוק 'ולחושבי שמו', שאם חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. ואם כן כיון שאנשי ענתות נכשלו בבני אדם שאינם מהוגנים שלא מדעתם, למה לא יקבלו שכר על מחשבתם. עי"ש.

משגש ארחתיה דאימיה [הצעיר, עול הימים, שגרם לשבש את דרכי אימו] משמיה [משמו] של ר' אלעזר. מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "וילבש צדקה כשרין" (ישעיה נט, יז)? לומר לך, מה שריון זה — כל קליפה וקליפה שממנה נעשה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה — כל פרוטה ופרוטה שנותן מצטרפת לחשבון גדול. ר' חנינא אמר: אותו רעיון נובע מהכא [מכאן], שנאמר: "וכבגד עדים כל צדקתינו" (ישעיה סד, ה). מה בגד זה — כל נימא ונימא (חוט וחוט) מצטרפת לבגד גדול, אף צדקה — כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול.

ומעירים: אמאי קרו ליה "עולא משגש ארחתיה דאימיה" [מדוע קראו לו לחכם זה, הצעיר המשבש את דרכי אימו]? — שכך היה מעשה, דבעא מיניה [ששאל אותו] רב אחדבוי בר אמי מרב ששת: מנין למצורע בימי ספורו, בשבעת הימים שהוא סופר לאחר שמתחיל להיטהר, מזמן שמביא צפרים לטהרתו עד שמביא את קרבן הטהרה, שהוא מטמא אדם? אמר לו: הואיל ומטמא בגדים שכן נאמר שביום השביעי לטהרתו מכבס בגדיו (ויקרא יד, ט), מטמא גם אדם.

אמר ליה [לו] רב אחדבוי: דילמא [שמא] טומאה בחבורים שאני [שונה] שבגדים הוא מטמא משום שהם מחוברים לטומאה, אבל אדם שנגע בו לא יטמא. וראיה לדבר: דהא [שהרי] אם הסיט (הזיז ממקומה) נבילה (שנחשב כנושא נבילה ומיטמא, גם אם לא נגע בה) שמטמא את הבגדים ואינו מטמא אדם!

אמר ליה [לו] רב ששת: ואלא שרץ שמטמא אדם מנלן [מנין לנו] שהוא מטמא? לאו [האם לא] משום שאנו יודעים שמטמא בגדים? אמר ליה [לו]: שרץ בהדיא כתיב ביה [בפירוש נאמר בו]: "או איש אשר יגע בכל שרץ" (ויקרא כב, ה). אמר לו רב ששת: אלא שכבת זרע שמטמא אדם מנלן [מנין לנו]? לאו [האם לא] משום שהואיל ומטמא בגדים הריהו מטמא אדם? אמר ליה [לו] רב אחדבוי: שכבת זרע נמי בהדיא כתיב ביה [גם כן במפורש כתוב בו], שנאמר: "או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע" (ויקרא כב, ד) — שדרשו חכמים שהמלה "או" היא לתוספת, ובאה לרבות את הנוגע בשכבת זרע.

ומספרים: אהדר ליה בבדיחותא [ענה לו רב אחדבוי דברים אלה בבדיחות הדעת], שהיה נראה שהוא כמלגלג על שאינו יודע פסוק. חלש דעתיה [חלשה דעתו] של רב ששת, וכעונש על כך אישתיק [השתתק, נעשה אילם] רב אחדבוי בר אמי ואתיקר תלמודיה [ונשתכח תלמודו]. אתיא אימיה וקא בכיא קמיה [באה אימו של רב אחדבוי ובכתה לפניו], לפני רב ששת, צווחה צווחה ולא אשגח [השגיח] בה. אמרה ליה [לו]: חזי להני חדיי דמצית מינייהו [תראה את אלה השדיים שלי שאתה ינקת מהם], שהיא היתה המניקה שלו. כיון ששמע כך בעא רחמי עליה ואיתסי [ביקש רחמים עליו והתרפא]. וכיון שגרם רב אחדבוי דבר זה לאימו היו קוראים לו מאז "הצעיר המשבש אורחות אימו".

ומעירים: ודאתאן עלה [וכיון שכבר הגענו אליה לשאלה זו], מנא לן [מנין לנו] שהמצורע בימי ספורו מטמא אדם? — כדתניא [כפי ששנינו בברייתא], ר' שמעון בן יוחי אומר: נאמר כבוס בגדים בימי ספורו, ונאמר כבוס בגדים בימי חלוטו (כשהוא מצורע מוחלט), מה להלן בהיותו מצורע מוחלט מטמא אדם כמפורש בתורה — אף כאן בימי ספורו מטמא אדם.

ושוב בענייני צדקה, אמר ר' אלעזר: גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו, שאילו במשה רבינו כתיב [נאמר]: "כי יגרתי מפני האף והחמה" (דברים ט, יט), ואילו בעושה צדקה כתיב [נאמר]: "מתן בסתר יכפה אף ושחד בחק חמה עזה" (משלי כא, יד). ומעירים: ופליגא [וחלוקה] אימרה זו על זו שאמר ר' יצחק. שאמר ר' יצחק: את האף כופה מתן בסתר, אבל חמה אינו כופה, שנאמר: "ושחד בחק חמה עזה", לומר: אף על פי ששוחד בחיק שהוא נותן כסף לצדקה בסתר ("בחיק") — בכל זאת חמה עזה יכולה להזיק לו. איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, אמר ר' יצחק: כל דיין שנוטל שחד — מביא חמה עזה לעולם, שנאמר: "ושחד בחק חמה עזה".

ואמר ר' יצחק: כל הנותן פרוטה לעני — מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים, שמנחם אותו ומדבר אליו דברים טובים — מתברך באחת עשרה ברכות. ומפרטים: הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, דכתיב [שנאמר]: "הלוא פרש לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם" וגו' (ישעיה נח, ז), ונאמר בהמשך "אז יבקע כשחר אורך, וארוכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך, כבוד ה' יאספך. אז תקרא וה' יענה, תשוע ויאמר הנני" (ישעיה נח, ח–ט).

והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות, שנאמר: מי שמקיים "ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע" (ישעיה נח, י) עליו נאמר: "וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים. ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך" וגו' עד "ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם" (ישעיה נח, י–יב).

ואמר ר' יצחק, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד" (משלי כא, כא)? וכי משום שהוא רודף צדקה לכן הוא ימצא צדקה? שלכאורה משמע שלבסוף ייעשה עני ויעשו אחרים עמו צדקה. אלא לומר לך: כל הרודף אחר צדקה שנותן וגורם לאחרים לתת — הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה.

רב נחמן בר יצחק אמר באופן אחר: הקדוש ברוך הוא ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה, כדי לקבל עליהם שכרו. ומעירים: הדבר הזה לאפוקי מאי [להוציא. למעט את מה] הוא בא? לאפוקי [להוציא] ממה שהוזכר במה שדרש רבה בענין אחר. שדרש רבה, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ויהיו מכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם" (ירמיה יח, כג)? — אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אותם אנשי ענתות שרדפוהו ברשעתם אפילו בשעה שכופין את יצרן ומבקשין לעשות צדקה לפניך, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין (רמאים), כדי שלא יקבלו עליהן שכר על שנתנו להם צדקה.

ר' יהושע בן לוי אמר: כל הרגיל לעשות צדקה — זוכה, הויין [יהיו] לו בנים בעלי חכמה, בעלי עושר, בעלי אגדה. ומפרשים: בעלי חכמה, דכתיב [שנאמר]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

who perverted the ways of his mother. He said in the name of Rabbi Elazar: What is the meaning of that which is written: “And He donned charity like a coat of mail” (Isaiah 59:17)? This verse serves to tell you that just as with regard to this coat of mail, each and every scale of which it is fashioned combines to form one large coat of mail, so too with regard to charity, each and every peruta that one gives combines to form a great sum. Rabbi Ḥanina says: The same idea is derived from here, as it is stated: “And all our charity is as a polluted garment” (Isaiah 64:5). Just as with regard to this garment, each and every thread in it combines to form one large garment, so too with regard to charity, each and every peruta combines to form a great sum.

The Gemara comments: Why was this Sage called the infant who perverted the ways of his mother? It was because of the following incident: Rav Aḥadvoi bar Ami asked Rav Sheshet: From where is it derived that a leper renders a person impure through contact during his days of counting, i.e., during the seven days that the leper must count from the start of his purification process, when he brings his birds, until he completes that process with the bringing of his sacrifices? Rav Sheshet said to him: Since he renders his garments impure, as it states that on the seventh day of his purification he must wash his clothes (see Leviticus 14:9), he also renders people impure.

Rav Aḥadvoi said to him: Perhaps connected impurity is different, meaning perhaps he renders his garments impure because they are connected to the source of the impurity, but this does not mean that he renders impure a person whom he touches. A proof for this distinction may be brought from the fact that if one moves an animal carcass, an action that renders him impure even if there was no actual contact with the carcass, he renders the garments that he is wearing impure but does not render another person impure.

Rav Sheshet said to him: But from where do we derive that the carcass of a creeping animal renders a person impure? Is it not because we know that it renders his garments impure? Rav Aḥadvoi said to him: It is written explicitly with regard to the carcass of a creeping animal: “Or a man who touches any creeping animal, whereby he may be made unclean” (Leviticus 22:5). Rav Sheshet said to him: But from where do we derive that semen renders a person impure? Is it not because we say that since it renders his garments impure (see Leviticus 15:17) it also renders a person impure? Rav Aḥadvoi said to him: It is also written explicitly with regard to semen: “Or a man from whom semen is expelled” (Leviticus 22:4), and the Sages expound the superfluous word “or” as serving to include as impure one who touches semen.

The Gemara relates that with each of his answers Rav Aḥadvoi responded to Rav Sheshet in a mocking tone, intimating that he doubted Rav Sheshet’s grasp of Torah verses. Rav Sheshet was deeply offended, and as punishment, Rav Aḥadvoi bar Ami became mute and forgot his learning. Rav Aḥadvoi’s mother came and wept before Rav Sheshet. She cried and cried but he ignored her. As she had once been Rav Sheshet’s nursemaid, she said to him: Look at these breasts of mine from which you suckled. Upon hearing that, Rav Sheshet prayed for mercy for Rav Aḥadvoi, and he was healed. And since it was Rav Aḥadvoi whose behavior led to his mother’s acting in this manner, he was referred to as the infant who perverted his mother’s ways.

The Gemara comments: With regard to that which we arrived at, i.e., this particular subject, let us clarify the matter: From where do we derive that a leper renders impure a person with whom he comes into contact during his days of counting? As it is taught in a baraita: Rabbi Shimon bar Yoḥai says: Washing garments is stated with respect to his days of counting, and washing garments is stated with respect to his days of confirmed leprosy, after he has been declared conclusively impure by a priest. Just as there, when he is a confirmed leper he renders a person impure, as is explicitly stated in the Torah, so too here, during his days of counting he renders a person impure.

§ The Gemara resumes its discussion of the virtues of giving charity. Rabbi Elazar said: One who performs acts of charity in secret is greater than Moses, our teacher. Whereas with regard to Moses, our teacher, it is written: “For I was afraid of the anger and the wrath” (Deuteronomy 9:19), with regard to one who performs acts of charity it is written: “A gift in secret pacifies anger, and a present in the bosom fierce wrath” (Proverbs 21:14). The Gemara comments: And this statement disagrees with a statement of Rabbi Yitzḥak, as Rabbi Yitzḥak says: A secret gift pacifies anger, but it does not pacify wrath, as it is stated: “And a present in the bosom fierce wrath,” meaning that although a present is in the bosom, i.e., even if one gives charity in secret, nevertheless fierce wrath can still harm him. There are those who say that Rabbi Yitzḥak says as follows: Any judge who accepts a bribe brings fierce wrath upon the world, as it is stated: “And a present in the bosom fierce wrath.”

And Rabbi Yitzḥak says: Anyone who gives a peruta to a poor person receives six blessings, and whoever consoles him with words of comfort and encouragement receives eleven blessings. The Gemara explains: One who gives a peruta to a poor person receives six blessings, as it is written: “Is it not to share your bread with the hungry, and that you shall bring the poor that are cast out to your house? When you see the naked, that you cover him” (Isaiah 58:7). And the next verses list six blessings: “Then shall your light break forth like the dawn, and your health shall spring forth speedily, and your righteousness shall go before you, the glory of the Lord shall be your rearguard. Then, shall you call, and the Lord shall answer; you shall cry, and He shall say: Here I am” (Isaiah 58:8–9).

And whoever consoles a poor person with words of comfort and encouragement receives eleven blessings, as it is stated: “And if you draw out your soul to the hungry and satisfy the afflicted soul, then shall your light shine in darkness, and your gloom shall be as the noonday. And the Lord shall guide you continually, and satisfy your thirst in drought… And they that shall be of you shall build the old waste places, you shall raise up the foundations of many generations” (Isaiah 58:10–12).

And Rabbi Yitzḥak says: What is the meaning of that which is written: “He who pursues charity and mercy finds life, charity, and honor” (Proverbs 21:21)? Is this to say that because one has pursued charity, he himself shall find charity? That is, shall the reward of one who has always given charity be that he will eventually become poor and other people will act charitably toward him? Rather, the verse serves to tell you that with regard to anyone who pursues charity, giving to the poor and leading others to do so, the Holy One, Blessed be He, furnishes him with money with which to perform his acts of charity.

Rav Naḥman bar Yitzḥak says: The Holy One, Blessed be He, sends him people who are deserving of charity, so that he will reap his just reward for helping them. The Gemara comments: What does this statement serve to exclude? It serves to exclude Rabba’s homiletical interpretation of a different verse, as Rabba taught: What is the meaning of that which is written: “Let them be made to stumble before You; deal thus with them in the time of Your anger” (Jeremiah 18:23)? The prophet Jeremiah said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, even when those wicked men who pursued me subdue their inclinations and seek to perform acts of charity before You, cause them to stumble upon dishonest people who are not deserving of charity, so that they will not receive reward for coming to their assistance.

Rabbi Yehoshua ben Levi says: Anyone who is accustomed to performing acts of charity merits blessing; he will have sons who are masters of wisdom, masters of wealth, and masters of aggada. The Gemara explains: Masters of wisdom, as it is written:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

משגש. מבזה ארחתיה דאימיה שהצריכה להתבזות במה שדרכה להצניע שגלתה דדיה בשבילו כדאמר לקמן:

וכבגד עדים. אלו אותן בגדים בלוים ונסחבים שמשימין שם התינוק כשהוא נולד ולפיכך נקרא עדים ^א)[לכאורה משמע דכוון לתרגום אונקלוס על ותהר ועדיאת אבל צ"ע דמשם זה לא שייך לקרותם עדים וצ"ע]: ועדיאתו:

בימי ספורו. היינו אותן ימים דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים דכבר עברו לימי חלוטו והזאתו: אמר ליה הואיל ומטמא בגדים בימי ספורו דכתיב והיה ביום השביעי יגלח שערו וגו' וכבס בגדיו והואיל דמטמא בגדים דטעונין כבוס הכי נמי מטמא אדם:

אמר ליה. דלמא טומאה בחבורין שני דהני בגדים מחוברין עליו שלובש בהן אבל לעולם אימא לך אם יגע בבגדים אחרים אינו מטמאן וכי היכי דלא מטמא בגדים מעלמא אימא נמי דלא מטמא אדם תדע דהנה אשכחן דמטמא בגדים בחבורין ולא מטמא אדם:

היסט נבלה. אדם שהסיט נבלה ומטמא בגדים דכתיב והנושא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב אלמא דבגדים טמאים הן ואינו [מטמא אדם] כדכתיב וטמא עד הערב הוא טמא ואינו מטמא אדם:

היסט בכלל נושא. כדכתיב נישא וקרינן נושא (חולין קכד: ):

אמר ליה רב ששת. ולטעמיך דקא אמרת דטומאה בחבורין שאני מש"ה אין מטמא אדם אלא שרץ דמטמא אדם מנא לן לאו משום הואיל דמטמא בגדים דכתיב וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק והני לאו בחבורין נינהו:

אמר ליה רב אחדבוי. שרץ דמטמא אדם בהדיא כתיב או איש אשר יגע בכל שרץ אלא פריך הכי ולטעמיך דאמרת טומאה בחבורין שני שכבות זרע דמטמא אדם מנלן משום דהואיל ומטמא בגדים דכתיב ואיש (אשר) [כי] תצא ממנו שכבות זרע וכתיב וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וכבס במים וטמא עד הערב ה"נ מטמא אדם ה"נ גבי מצורע:

אמר ליה רב אחדבוי. שכבת זרע בהדיא כתיב ביה דמטמא כל אדם הנוגע בו דכתיב או דמייתר דמצי למכתב איש אשר תצא ממנו וגו' או ל"ל לרבות את הנוגע ואכתי מנין למצורע שמטמא בימי ספורו:

הוה קא מהדר ליה בבדיחותא. כלומר שמח היה רב אחדבוי שנצחו לרב ששת שלא היה לו להשיב:

אישתתק. נעלם:

אתיא אימא. ^ב)[עי' בתוס' כאן ד"ה אתיא מה שכתב בשם ר"ח]: דרב אחדבוי בכיא קמיה דרב ששת שהיתה מינקת שלו בשביל בנה דלימחל ליה ובעי רחמי עליה דרב אחדבוי ולא אשגח בה עד דמפקי דדיה לפניו כלומר עשה בשביל אלו דדין שינקת מהן ולהכי שהצריכה לכך קרי ליה עולא משגש ארחתיה דאימיה:

ודאתאן עלה מיהא. הואיל ובאת לידינו שאילה זו דרב אחדבוי נעסוק בה:

מנלן. דמצורע מטמא אדם בימי ספורו:

כבוס בגדים בימי חלוטו. דכתיב וכבס המטהר את בגדיו דניטמו בימי חלוטו:

מה להלן בימי חלוטו מטמא אדם. דכתיב כל ימי אשר הנגע בו יטמא וגו':

מתן בסתר [יכפה] אף ושוחד בחיק. כלומר מי שנותן בחיק של עני בצנעה כופה נמי חימה עזה:

אע"פ ששוחד בחיק. של עני אעפ"כ חימה עזה שאינה נכפית בשביל השוחד בחיק:

המפייסו בדברים. שמנחמו ומדבר על לבו דברי נחומין:

דכתיב ותפק לרעב נפשך וגו'. כלומר משתוציא מנפשך דברים טובים לנחם הרעב ונפש נענה תשביע בדברים טובים אז תזכה לדברים הללו:

משום דרודף צדקה. שעושה צדקה משלו בא לידי צדקה שיצטרך לבריות בתמיה:

צדקה זו עושר שיהיו לו נכסים ועושר שיעשה מהם צדקה:

כבוד. זו אגדה בשביל שיודע לדרוש באגדות מכבדין אותו:

והאי דבע' מיניה מניין למצורע שמטמא אדם בימי ספרו. משום דתנינן לה בריש מס' כלים (א,א) וקא בעי קרא מנ"ל א"ל רב ששת דילפי' אדם מבגדים שטומאתן שוה ואקשי ליה דילמא טומאה בחיבורין שאני פרש"י ז"ל בגדי לבושו הרי הן כמוהו אבל שאר בגדים אימא לך דלא מטמא להו במגעו וה"ה לאדם תדע שהרי מסיט נבלה וכו' דלא אשכחן שיטמא אלא בגדים שהוא לבוש ואינו אב הטומאה לטמא אדם ונטמא שאר בגדים, אלו דברי הרב ז"ל.
וקשיא עליה דתניא (בספרי) [בספרא שמיני ו'] מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל טמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס מדקא מרבינן שאר כלים דומי' דאדם וכלי חרס ש"מ דבמגע בעלמא מרבי' להו ואע"פ שאינו לבוש ויש שמחליף וגורס דדילמא טומאת בגדים שאני כלו' שאין למדין אדם מבגדים ואפי' מבגדים שאינו לובשן ואין שומעים לו להגיה הספרים.ובפר"ח ז"ל נמי אשכחן טומאה בחבורין.
וי"מ אותה כך, שכל בגדים שהוא נוגע בהץ בשעה שהוא נוגע בנבלה הוא מטמא שאם היה תפוס בידו אחת כלים ובידו אח' נושא את הנבלה טמאין ובכך את' מפרש ברייתא זו שבתורת כהנים אבל לאח' שפי' מן הטומאה אם חזר ונגע [לא] שמענו שמטמא כלים דדומיא דבגדים מרבי' ולענין נבלת עוף טהור תניא בת"כ כה"ג מנין לעשות שאר כלים כבגדים וכו' וקא מפרש עלה נמצא אתה או' היה אוכל בנבלת עוף טהור וידו אחת על גבי תנור וידו אח' על גבי חבירו שניהם טהורים אלמא בשאר כלים טמא והיינו טומאה בחבור'. ומצורע בימי ספורו וכן השרץ טומאה בחבורין הן שהרי טומאה גופה הם והנוגע בהם בטומאה עצמה נתחבר וה"ק ודילמא אע"פ שאדם ובגדים טומאתן שוה שאין מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה אפ"ה בכ"מ שגוף הטומאה או המחובר לה צריך ליגע בו אין למדין אדם מבגדים דלהכי אפיק לנוגע בלשון בגדים לומר שצריך דבר מקיף לטומאה בנגיעתו כעין בגדים לאפוקי בשעה (שהוא) [שאינו] נוגע בנבלה והיינו דאקשי אלא מעתה טומאת שרץ מנ"ל שהרי הוא טומאה בחבורין כדפרישית. ורש"י ז"ל אומ' לפי פירושו דה"ה דהל"ל דשרץ לאו טומאה בחבורין הוא דהא [לאו] בגדי לבוש השרץ הם אלא טומא' מגע היה, ואין זו סוגי' התלמוד.
ואיכא דבעי הכא אטו גבר' רבה כרב ששת לא ידע דשרץ כתיב באורייתא כמה קראי כתיבי ומעיילי פיל' בקופ' דמחט' ומפרשי לה הכי כעדשה מן השרץ דמטמא אדם מנא לן לאו משום דכתיב גבי בגדים וכל אשר יפול מהם אל תוכו יטמא ודרשינן מהם ממקצתן נמי נפקא לן כעדשה מן השרץ במסכת חגיגה (יא,א) וההוא גבי כלים כתיב אדם מנא לן לא מפני שטומאתן שוה ולמדים זה מזה אע"פ שהוא טומאה בחבורין א"ל האי בהדיא כתיב בי' או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו [ספרא במקומו] לרבות את השעורין כלו' כל שמטמא בשרץ מטמא את האדם הא למדת לרבו' לכעדש' מן השרץ שהוא מטמא אדם. הדר אייתי ליה שכבת זרע שהיא טומאה בחבורין שהיא עצמה הטומאה והיא הנוגעת כדאמרן לעיל וכך הוא פירוש טומאה בחבורין שאמרו במסכת נזיר [מב,ב] כלו' שבעוד שהוא מחובר ונוגע לטומאה ולא פירש ממנה נוגע לדבר אחר ועל הטומאה עצמה כמו שפירשתי, וכן במסכת עבודה זרה פר' אין מעמידין (עבודה זרה לז,ב).
ופי' מסיט נבלה טמא [היינו משא] שכל הנושא ונשא על גבי הנבלה טהור חוץ מן המסיט וכך שנינו במסכת זבין ותניא במס' שבת בפ' ר' עקיבא כל הטמאות המסיטות טהורות חוץ מהסיטו(ת) [של זב] שלא מצינן לו חבר בכל התורה כולה אלמא אין מסי' זה כהסט המוזכר בזב אלא משא הוא.

אפילו לא נתן בבת אחת אלא מעט הואיל ובין הכל נצטרף לחשבון הראוי הרי זה יצא ידי חובו למה נמשלה צדקה לשריון שנאמר וילבש צדקה כשרין לומר לך מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשרין גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול:

המצוה המובחרת שבצדקה הוא שנותנה בסתר ולא יפרסם עצמו עליה אחר שעשאה ועליה נאמר מתן בסתר יכפה אף ושחד בחיק חמה עזה ומ"מ נכללה בפסוק זה הערה אחרת לדיין המקבל שוחד שהוא מביא חמה עזה לעולם שהטיית הדין היא פורצת כל חומה והורסת כל מצב ומחרבת העולם:

שאל העני ולא רצה זה ליתן לו עבר על לא תעשה שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך ובטל מצות עשה שנאמר פתוח תפתח את ידך לו לא היה בידו ליתן אין כאן עברה על לאו ועשה ומ"מ יפייסהו בדברים ואמרים ניחומים דרך צחות אמרו הנותן פרוטה לעני מתברך בשש והמפייסו בדברים אע"פ שלא נתן מתברך באחת עשרה מכאן ואילך צא וחשוב נתן ופייס כמה הוא מתברך ויש מפרשים המפייסו עם הנתינה מתברך באחת עשרה ושיטת הסוגיא מוכחת אף בלא נתינה ובלבד בשאין ידו משגת:

כל הרודף אחר הצדקה יהא בטוח שהקב"ה ממציא לו מעות לעשות צדקה וכן ממציא לו בני אדם המהוגנין שצדקתו עומדת לעד בהטבתו להם וכן יהא בטוח ששכרו מזומן לו אף בעולם הזה בו ובממונו ובבנים עוסקי תורה ובעלי עושר וכבוד:

קיב. בעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב ששת מניין למצורע שמטמא אדם בימי ספרו. בשלמא בימי חלוטו לא מיבעיא לן, חדא דאתי בק"ו מנבלה ושרץ דמטמא אדם במגע, ועוד מדאצריכיה רחמנא שילוח חוץ לשלש מחנות ולמקרי טמא טמא (ויקרא יג,מה) ומתרגמי' לא תסתאבון לא תסתאבון ש"מ [מ]טמא אדם. ועוד דאפי' מושבו ומעמדו מטמא אדם באהל אפילו הטמא עומד והטהור עובר כדאיתא בנגעים בפרק עשרה בתים (פי"ג מ"ז) ונפקא לן בסיפרא (תזריע פי"ב,יד) מדכתיב טמא הוא מחוץ למחנה מושבו מושבו יהא טמא, וכל שכן דמטמא אדם במגע. אלא בימי ספרו דהיינו בין טהרת צפרים להבאת קרבנותיו, מנ"ל. א"ל הואיל ומטמא בגדים. דכתיב (ויקרא יד,ט) והיה ביום השביעי כו' וכבס את בגדיו, ובשביעי לספרו קאי. א"ל ודילמא טומאה בחבורין שאני תדע שהרי מסיט נבלה מטמא בגדים ואין מטמא אדם מאי טעמא לאו משום ד(מ)טמאה בחיבורין שאני. האי קושיא פרישו לה רבואתא הכי, ודילמא שאני טומאת בגדים שעליו הואיל ומחוברין הן אל גופו, אבל לטמויי אדם במגע בעלמא לא, תדע שהרי מסיט נבלה מטמא בגדים שעליו ואין מטמא אדם, מאי טעמא לאו משום דטומאה בחבורין שאני. והאי פירושא איכא עליה כמה פרכי, חדא דבהדיא תנן בתחלת מסכת כלים (פ"א מ"א) אבות הטומאות השרץ ושכבת זרע וטמא מת ומצורע בימי ספרו ומי חטאת שאין בהן כדי הזיה הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ואינן מטמאין במשא, דשמעת מינה בהדיא דמצורע בימי ספרו מטמא כלים ואע"ג דלא מחברי לגופיה דהא לא קתני מטמאין בגדים אלא כלים קתני, דכולהו מטומאת בגדים אתו לן דתניא בספרא בפרשת זבים (פרשתא ב,י) ומנין לעשות שאר כל הכלים כבגדים ת"ל וטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם ולא כלי חרס, ואיתיה נמי להאי דרשא התם בין בפרשת שרצים בין בפרשת נבלה. ואי ס"ד כי פריך ליה (מטעמא) [מטומאה] דבגדים שעליו דמחוברין לגופו קא פריך, ומאי פירכא, הא קיימא לן דבגדים דעלמא ושאר כלים דלא מחברי לגופיה כלל מטמא להו במגע. ועוד הא דפריך ליה לקמן שרץ דמטמא אדם מנא לן לאו משום דמטמא בגדים, מאי פירכא, אמר ליה האיך טומאה בחיבורין ומהדר ליה איהו טומאת שרץ דלאו בחבורין, דהא טומאת בגדים דכתיבא גבי שרץ לאו בחבורין היא דלאו בגדי לבושו של שרץ נינהו אלא מגע בעלמא הוא וכמגע דאדם דמי.

אלא מסתברא כמאן דפרי' לה להאי טומאה בחיבורין דלאו בחיבור הבגדים לגוף האדם הטמא קאי אלא בחיבור האדם לאב הטומאה בשעת מגעו בבגדים או בשאר כלים קאי. ועיקר הא מילתא, שכל המטמא בגדים מחמת שנגע באחת מאבות הטמאות שמטמאין אדם במגע לטמא בגדים, וכן הנושא אחד מאבות הטומאה המטמאים במשא לטמא בגדים, עד שלא פירש ממטמאיו מטמא בגדים וכלי שטף במגע באב הטומאה לעשותן ראשון אבל לא במשא ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס אפילו במגע. אבל משפירש ממטמאיו הוה ליה ראשון ואינו מטמא בגדים ולא שאר כלים אפי' במגע ואין צריך לומר שאין מטמא אדם וכלי חרס. דתניא בספרא בפרשת זבים (פרשתא ב,ט) ואיש אשר יגע במשכבו וכבס בגדיו בשעת מגעו מטמא בגדים פירש אינו מטמא בגדים, ותניא התם ומנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל וטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד בגד הוא מטמא ואין מטמא אדם ולא כלי חרס. מכאן אמרו כל המטמא בגדים בשעת מגעו, כלומר באב הטומאה, מטמא אוכלים ומשקים להיות תחלה והידים להיות שניות ומטמא שאר כל הכלים כבגדים ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס. לאחר פרישתו ממטמאיו מטמא משקין להיות תחלה ואוכלים והידים להיות שניות ואין מטמא בגדים ואין צריך לומר אדם וכלי חרס. ואיתא נמי במסכת זבים בריש פרקא בתרא (פ"ה מ"א) הנוגע בזב או שהזב נוגע בו המסיט את הזב או שהזב מסיטו מטמא אוכלין ומשקין וכלי שטף במגע אבל לא במשא כלל א"ר יהושע כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלין ומשקין להיות תחלה והידים להיות שניות ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס לאחר פרישתו ממטמאיו מטמא משקין להיות תחלה האוכלים והידים להיות שניות ואינו מטמא בגדים. וכי פרכינן בשמעתין ודילמא טומאה בחיבורין שאני, הכי פרכינן, ודילמא שאני טומאת בגדים שכן עלולין לקבל טומאה בחיבורין דהיינו מאדם הנוגע בהן עד שלא פירש ממטמאיו, מה שאין כן באדם הנוגע בו אפילו בחיבורין שהוא טהור. והאי לישנא דטומאה בחיבורין דמי בענינא לההיא דגרסינן בפרק אין מעמידין בהמה (ע"ז לז,ב) גבי דיקרב בדיקרב דאורייתא בחיבורין טומאת שבעה שלא בחיבורין טומאת ערב. ואמרינן בידוע דטומאה בחיבורין שאני שהרי מסיט נבלה מטמא בגדים ואינו מטמא אדם כדדריש לה בספרא נמי גבי נבלה ועוד מדכתיב (ויקרא יא,לט) כל הנוגע בנבלתה ולא הנוגע בנושא, מ"ט לאו משום דטומאה בחיבורין שאני, אף אתה אל תתמה על מצורע בימי ספרו שאע"פ שמטמא בגדים וכלים במגע שלא יטמא אדם:

קיג. הדר א"ל אלא מעתה שרץ דמטמא אדם מנלן לאו משום דמטמא בגדים דכתיב (שם יא,לב) וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור וגו', דקא ס"ד דכי כתיב מקמיה (פסוק לא) כל הנוגע בהם במותם יטמא לאו באדם כתיב, וקרא תנינא פירושיה דקרא קמא הוא. א"ל שרץ בהדיא כתיב ביה או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו הדר א"ל אלא שכבת זרע דמטמא אדם מנלן לאו משום דמטמא בגדים. דכתיב (ויקרא טו,יז) וכל בגד וכל כלי עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וכבס במים וטמא עד הערב. אמר ליה שכבת זרע בהדיא כתיב ביה או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע או לרבות את הנוגע:

קיד. הוה קא מהדר ליה בבדיחותא חלש דעתיה דרב ששת ואשתתק רב אחדבוי. ש"מ האי מאן דמותיב ליה לרביה תיובתא לאו לותביה בבדיחותא כמאן דמחאיך עליה אלא באימה, דהא רב אחדבוי הוה קא מהדר ליה לרב ששת בבדיחותא וחלש דעתיה דרב ששת ואשתתק רב אחדבוי:

קטו. ודאתן עלה מיהת מניין למצורע שמטמא אדם בימי ספרו מנלן דתניא רבי שמעון בן יוחאי אומר נאמר כיבוס בגדים בימי ספרו ונאמר כיבוס בגדים בימי חלוטו מה להלן מטמא אדם אף כאן מטמא אדם. כלומר מה להלן בימי חלוטו מטמא אדם דהא איתקש למת לטמא באהל דכתיב (במדבר יב,יב) אל נא תהי כמת אף כאן בימי ספרו מטמא אדם:

קטז. א"ר אלעזר גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו. כלומר גדול העושה צדקה בסתר שכופה אף שאפילו משה רבינו היה יגור מפני האף והחימה וזה נמצא כופהו. במשה רבינו כתיב כי יגורתי מפני האף והחמה ואלו בעושה צדקה בסתר כתיב מתן בסתר יכפה אף:

קיז. וא"ר יצחק כל דיין שנוטל שוחד מביא חמה עזה לעולם שנאמר ושוחד בחיק חמה עזה:

קיח. וא"ר יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות. הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות שנאמר הלא פרוס לרעב לחמך וגו'. מה כתיב בתריה אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני. הא שית. והמפייסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות דכתיב ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע. כלומר דברי תנחומים ופיוסים. מה כתיב בתריה וזרח בחושך אורך ואפלתך כצהרים ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו ובנו ממך חרבות עולם מוסדי דור ודור תקומם וקורא לך גודר פרץ משובב נתיבות לשבת. הא חד סרי:

קיט. וא"ר יצחק מאי דכתיב רודף צדקה [וחסד ימצא חיים צדקה] וכבוד כל הרודף צדקה הקב"ה ממציא לו מעות לעשות מהן צדקה רב נחמן בר יצחק אמר הקב"ה ממציא לו בני אדם מהוגנין לעשות בהן צדקה לאפוקי מדדרש רבא [ד]דרש רבא מאי דכתיב ויהיו מוכשלים לפניך אמר ירמיהו לפני הקב"ה רבונו של עולם אפילו בשעה שכובשין את יצרם לעשות צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים שלא יקבלו עליהם שכר. ושמעינן מינה לדברי הכל דהאי מאן דיהיב צדקה לבני אדם שאינן מהוגנין לאו צדקה היא*:

(ו) עולא משגש אורחתא דאמי' ראיתי מפרשים שלא הי' שמו עולא אלא רב אחדבוי קורא עולא מפני שהי' נער בשנים כמו התשכח אשה עולה ואמו של רב אחדבוי באה לפני רב ששת וגילת' שדי' לפניו ואמרה לו חזי להני דדי דמצית מינייהו מפני שהניקתו בקטנותו והיתה לו כאם:

(ז) ולא את השדה כו' רבא אמר אמר קרא והיתה הבכור הוייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור. פי' הווייתו כבכור דלא שקיל אלא במוחזק כבכור ולא שקיל בראוי כדתנן בפ' יש בכור לנחלה הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי ולא כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן ולא היבם ואמרי' בגמר' ולא היבם מ"ט בכור קרייה רחמנא והשת' אמר רבא לאביי האי דקרייה רחמנא בכור לאו לעילוי' אלא לגריעותא דלא לישקיל בראוי שנדמה אותו כאלו הי' בנו של יבם ויטול בראוי אבל לענין חלוקה לא עדיף מבנו:

דהא היסט נבלה דמטמא בגדים ואינו מטמא אדם. פירוש מטמא בגדים דכתיב והנושא מנבלתם יכבס בגדיו והנוגע בנבלתם יטמא עד הערב הנה הנושא מטמא הוא בגדים והנושא הוא מסיט ואינו מטמא אדם כדכתיב והנוגע בנבלתם יטמא עד הערב הנוגע בנבלתם הוא שמטמא ולא הנוגע בנושא מה טעם נושא זה דהיינו היסט מטמא בגדים ואינו מטמא אדם לאו משום דטומאה בחיבורים שנו כאן. וראיה לזה שפירוש זו דהיינו נושא היינו מסיט דגרסינן פרק אמר רבי עקיבא מנין לעכו"ם שמטמאה במשא כנדה אמר רבה במשא כולי עלמא לא פליגי דמטמא כי פליגי באבן מסמא ורבי אלעזר אמר באבן מסמא כולי עלמא לא פליגי דלא מטמא כי פליגי במשא ואותביה עלייהו מהא דתני מגע נכרי ונכרית מגע עכו"ם ומשמשיה הם ולא היסטן רבי עקיבא אומר הם והיסטן בשלמא לרבי אלעזר ניחא אלא לרבה קשיא מדקמותביה עלה דרבה דאמר במשא כולי עלמא לא פליגי מהא דקתני מגע עכו"ם הם ולא היסטן רבי עקיבא אומר הם והיסטן מכלל דהיסט ומשא חדא מילתא היא. הרב ן' מיגש ז"ל.

דהא היסט נבלה בהם מטמא אדם כו'. פירש רש"י ז"ל דאינו מטמא כו' ככתוב בתוספות. והקשה ריב"ם דבתורת כהנים משמע דמטמאה כל בגדים בפרשת ויהי ביום השמיני דדריש והנושא את נבלתה יכבס בגדיו כו' ומנין לעשות שאר כלים כבגדים בגד בגד ריבה יכול יטמא אדם וכלי חרס תלמוד לומר בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס ומדמרבה שאר כלים כבגדים ומדממעט אדם וכלי חרס אלמא מטמא כל בגדים וכלי עץ וכלי מתכות שלא שייך בהו לבישה בלבד שיגע בהם בעוד שהוא מסיט את הנבלה ולא אחר שפירש והכי תבן במסכת זבים פרק בתרא הנושא את נבלת הנבלה מטמא שנים ואוכל אחד. פירוש בשעה שהוא מסיט הנבלה אם נגע באוכל נעשה האוכל ראשון מחמת חיבורין כאלו נגע בנבלה עצמה פירש מטמא אחד ופוסל אחד פירוש אם אחר שפירש מן הנבלה נגע באוכל האוכל שני שהאדם ראשון. ועוד אי מצורע לא מטמא אלא בגדים שהוא לבוש מאי מייתי רב ששת ראיה משרץ כו' ככתוב בתוספות. וריצב"א ז"ל מיישב גירסת הספרים ופירש דרב אחדבוי ורב ששת פשיטא להו דמטמא שאר בגדים אלא שאין טעמו של זה כטעמו של זה ואמר לו רב ששת הואיל ומטמא בגדים מדלא קא בעית אלא אדם מכלל דבגדים פשיטא לך דמטמא הואיל ומטמא בגדים מטמא אדם דאין חילוק בין בגדים שאינו לבוש בין אדם. ואם תאמר מהיכא ידע רב ששת דמטמא שאר בגדים דהא לא כתיב בקרא אלא בגדים שהוא לבוש שאר בגדים מנא לן דהא בנבלה בעינן ריבויא לשאר בגדים והכא לא כתיבא ריבויא. ויש לומר דסברת רב ששת דבמצורע לא צריכא ריבויא דדוקא נושא את הנבלה שאין הטומאה יוצאת מגופו איכא למימר שהבגדים שהוא לבוש בשעה שהוא נושא את הנבלה בטלים לגבי גופו וכאלו הם עצמם נשאו את הנבלה אבל אם נגע בבגדים ובכלים טהורים אבל מצורע שהטומאה יוצאת לו מגופו ומטמא כל הבגדים שהוא לבוש לאו מטעם שיהו בטלים לגופיה הוא הילכך אין לחלק בין בגדים שהוא לבוש לשאר בגדים והשיב לו רב אחדבוי דילמא טומאה בחיבורין שאני כלומר איני יודע שום טומאת בגדים במצורע שנוכל ללמוד מהם טומאת אדם דאינו מטמא אלא בגדים שהוא לבוש תדע שהרי מסיט מטמא בגדים שהוא לבוש כדכתיב וכבס בגדיו ואינו מטמא אדם והא דמסיט נבלה מטמא שאר בגדים היינו משום ריבויי דכתיב ביה אבל מצורע דלא כתיב ביה ריבוייא אינו מטמא אלא בגדים שהוא לבוש וכי תימא נילף מנבלה דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה נבלה אינה מטמא אדם הוא הדין מצורע. וקאמר רב ששת אלא מעתה שרץ כו' כלומר כיון דפשיטא לך דמטמא בגדים מדלא קא בעית אלא אדם ולא מיבעיא לך בגדים משום דמסתבר לך שאין לחלק בין כבוס בגדים דמצורע לכבוס בגדים דנבלה וגלוי מלתא בעלמא הוא דכל היכא דכתיב כבוס בגדים רצה לומר שמטמאה כל בגדים במגע אינו חובה שנלמד הכל מנבלה ולקולא שלא יטמא אדם אלא נלמוד משרץ לחומרא דהואיל ומטמא בגדים מטמא אדם. ורב ששת לא אמר לו טעמו משום דידע דלא מקבל מיניה. תוספי הרא"ש ז"ל.

בד"ה דהא הסיט כו' וקשה לריב"ם דבת"כ בפרשת ויהי ביום כו' אפי' כלים כו' אע"ג דלא שייך כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד דלא מהדר אלא שיש חילוק בין כו' עכ"ל ומיהו קאמר ליה שפיר משרץ דגמרי' ביה טומאת אדם מטומאת בגדים ה"נ אית לן למילף טומאת אדם מבגדים בימי ספורו ואע"ג דבנבילה לא גמרינן טומאת אדם מבגדים אפשר דאיכא התם שום מיעוטא יתירה למעט אדם וק"ל:

מה שריון כל קליפה כו'. דימה הצדקה השלימה שעושה הקב"ה עם כל חי לשריון שצרופו צרוף גמור וחזק אבל אנו ונהי כטמא כלנו נחשב לבני אדם שאינן מהוגנין וע"כ כל צדקותינו שאנו עושים אינה שלימה והוא כבגד עדים שהוא כבגד בלוי שצרופו קלוש וחלוש וק"ל:

ופליגא דר"י דאמר אף כופה חימה אינו כופה. יראה בזה דתלמודא סמך עצמו אמאי דאמרינן בפרק ד' נדרים דמשה הרגו לחימה והשתא ע"כ לר"א דאמר גדול העושה כו' היינו דעושה צדקה כופה תרוייהו אף וחימה ומשה לא כפה רק חימה אבל אי הצדקה אינו כופה רק אף ולא חימה אין כאן גדול העושה צדקה דאם בצדקה כופה האף ומשה לא כפה אותו הרי גם משה גדול מעושה צדקה שהוא כפה החימה משא"כ עושה הצדקה והשתא קאמר שפיר ופליגא כו' דלר"י דאמר בצדקה דאינו כופה חימה אין כאן גדול עושה צדקה כו' כיון דמשה כפה חימה וק"ל:

ובתוס' שם תימה אינו כופה חימה דבשלהי פ' ד' נדרים אמרינן דחימה משה הרגו עכ"ל מהאי קרא דכי יגורתי מפני האף והחימה פריך התם אהך דחימה משה הרגו ומשני לה תרי חימה הוו אבל ר"ל דתמיהא ליה לר"י דקאמר הכא יותר יש לכפות האף מן החימה ולגבי משה אמרינן התם בהיפך דחימה הרגו ולא האף ק"ל ויותר נראה לי שטעות נפל בדבריהם תימא במקום פי' וכונתם דסמך תלמודא אהך דנדרים דחימה משה הרגו וע"כ הא דר"י פליגא ולא ס"ל גדול העושה צדקה כו' כמ"ש לעיל ודו"ק:

אע"פ ששוחד בחיק כו' פרש"י שהוא עושה צדקה בסתר כו'. עכ"ל כי הצדקה היא כעין השוחד שנותן להקב"ה ובחיק הוא מקום סתר וכן לדרש כל דיין שנוטל שוחד כו' יהיה בחיק לשון סתר שדרך נותן שוחד לדיין אינו נותן בפרהסיא רק בסתר וק"ל:

והמפייסו בדברים מתברך בי"א כו'. כפי מה שפירשו התוס' דלא איירי קרא בנותן צדקה צ"ל דמיירי באין לו ליתן לו והכי מפורש בילקוט ותפק לרעב נפשך אר"ל אם אין לך ליתן לו נחמו בדברים אמור לו תצא נפשי עליך שאין לי כו' דהיינו לנפשך בגופו אבל מי שיש לו ממון ליתן פשיטא דלא סגי ליה בפיוס בדברים ועובר על לא תקפוץ ידך והענין כי גדול המפייסו בדברים מנותן ואינו מפייסו לפי שזהו בגופו וזהו בממונו דמה"ט גדול גמ"ח יותר מן הצדקה כדאמרינן במסכת סוכה וק"ל:

כל הרודף צדקה הקב"ה ממציא לו פי' מיירי במי שאין לו ליתן ורודף אחרים ומעשה אותן לצדקה זוכה שהקב"ה ממציא לו מעות שיתן הוא ממונו לצדקה וכן משמע לקמן דרודף צדקה איירי במעשה דקאמר כל הרגיל לעשות כו' ומייתי ליה מהאי קרא וק"ל:

ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפיך כו'. עיין בחידושינו ספ"ק דב"ק:

בעלי חכמה דכתיב ימצא חיים כו'. היינו קרא דמייתי לעיל ורודף צדקה היינו שאין לו אבל רגיל לעשות אחרים לצדקה ימצא חיים שזוכה לבעלי חכמה שנאמר והחכמה תחיה בעליה ובעלי עושר דהיינו שזוכין ליתן צדקה ובעלי אגדה דכתיב וכבוד כו' כי בעלי אגדה דורשין בכבוד התורה כדאמרינן ואין כבוד אלא תורה כו' וק"ל:

ד"ה מנין למצורע בימי סיפורו וכו' פשיטא לן דמטמא כדתנן וכו'. כתבו זה משום דקשה להו להתוס' מה בעי מנין מן התורה דמטמא משמע דפשיטא ליה דמטמא אלא דבעי מנין מן התורה לכך הוקשה להתוס' היכן תנן בשום מתניתין דמטמא אדם דפשיטא ליה דמטמא דבעי מנין ותירצו דפשיטא ליה דמטמא מכח ההיא מתניתין דכלים דתנן בה הרי אלו מטמאים אדם וכלים והדר קשה להו להתוס' דמדבעי בימי סיפורו מכלל דבימי חלוטו פשיטא ליה דמטמא אדם כמו שפרש"י מדאתקש למת א"כ מהיכי תיתי לן לומר דיהא נטהר מאותה טומאה ואם כן מאי בעי מנלן לכך כתבו התוס' דלכך בעי מנלן דמטמא משום דכתיב אחר הבאת השני צפרים ורחץ בשרו במים וטהר משמע דבאותה טבילה נטהר ואם כן סברא לומר דלכל הפחות נטהר מטומאת אדם דהיא טומאה המורה שבכולן והא דחזר וכתב לאחר ימי הספורים ורחץ את בשרו במים היינו ללמוד דאז נטהר לגמרי מלטמאות אפילו טומאה קלה אלא שעדיין צריך לישב דלפי המסקנא דמטמא אדם אם כן למאי נפקא מינה כתב רחמנא לאחד שילוח הצפרים ורחץ בשרו במים וטהר דממאי נטהר וצריך לומר דנטהר מלטמא באוהל ולענין שיבא אל המחנה וכמה דברים שמצינו שימי חלוטו חמור מימי ספורו כמו שכתבו התוס' אחר זה בד"ה מה כבוס בגדים וכו' וק"ל:

ד"ה דהא היסט נבילה וכו' דבתורת כהנים פרשת ויהי ביום השמיני מרבה שמטמאה אפילו כלים אע"ג דלא שייך בהו לבישה כצ"ל:

בא"ד וכן משמע דאיהו גופיה לא קא מבעיא ליה וכו'. ר"ל וכן בבגדים מטמא אפילו אותן שאינו לבוש אלא נוגע בבגדים אחרים מטמא אותם והראיה דלא קא מבעי' ליה אלא אי קא מטמא אדם אבל בגדים משמע שפשוט לו שמטמא:

ד"ה מה כבוס בגדים וכו' לפי שהן שוין וכו'. ר"ל אדם וכלים שוין בזה דאין מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה וכיון דמצינו דבימי סיפורו מטמא בגדים וכלים מכלל דהוי אב הטומאה סברא דיטמא ג"כ אדם ולכך מסתבר למילף ימי סיפורו מימי חלוטו מהיקשא שיטמא בימי סיפורו אדם כמו שמטמא בגדים אע"ג דלענין שאר מילי לא מקשינן להו וק"ל:

ד"ה חימה אינו כופה תימה דבפ' ארבע נדרים אמרינן דחימה משה הרגו. מקשין העולם הא קושיא כיוצא בה פריך התם הגמרא אמאן דאמר דחימה משה הרגו והא כתיב כי יגורתי מפני האף והחימה ומשני תרי חימה הוו וא"ד גונדא דחימה פירוש אבל חימה עצמה נהרג ויש שרוצין לפרש דהכי מקשו התוס' דהכא אף כופה חימה אינו כופה אלמא דחימה חזק יותר מאף ובפרק ד' נדרים אמרינן דמשה הרגו לחימה ואף נשאר קיים ולא היה יכול להרגו אלמא דאף חזק יותר מחימה אבל קשה לפירושם דלשנוייא דתרי חימה הוו לא מקשו התוס' מידי דשמא חימה הנשאר חי הוא חזק יותר מאף ואי קושיא זו של התוס' היא לשנוייא בתרא דמשני גונדא דחימה וסבירא להו להנך מפרשים דהתוס' סברי דכי היכי דאף הוא חזק יותר מחימה שהרי משה הרג לחימה ולא הרג לאף מסתמא ג"כ גונדא דחימה אינו חזק יותר מאף וכ"ש הוא ולכך מקשו התוס' כיון שאף כופה כ"ש שהוא כופה חימה ר"ל גונדא דחימה אם כן הוא אין אנו צריכין לפירוש זה דהא לשנוייא בתרא דמשני גונדא דחימה אתי קושיא התוס' דהכא כפשוטו והכי קא אמרי התוס' אף כופה חימה אינו כופה תימה הא אמרינן בנדרים דחימה משה הרגו ולחד שנוייא הוי פירוש דקרא דכי יגורתי מפני האף והחימה ר"ל גונדא דחימה וחימה עצמו נהרג א"כ מאי קאמר חימה אינו כופה וכן מה שאמר אע"פ ששוחד בחיק חימה עזה והלא חימה נהרג דלא מסתבר לומר דכל זה אמר על גונדא דחימה דאין זה סברא שיהא גונדא דחימה עזה יותר מאף עצמו על כן נראה עיקר שקושית התוס' היא לפי שנוייא בתרא דנדרים ואתו דברי התוספות כפשוטו כמו שכתבתי וק"ל:

גמ' יכפה אף ושוחד בחיק חימה עזה ופליגא כו' ורבי יהושע בן לוי אמר כו' הויין לו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה מה כיבום כו' לא מצי למיגמר דהא כו' כצ"ל:

גמרא ואילו בעושי צדקה כתיב מתן וגו' ושוחד בחיק חמה עזה. כ"ה גי' מהרש"ל. ונראה דכוון בזה ליישב מה שנדחק המהרש"א בח"א איך מוכח דפליג אדרי"צ. ובהגהתו מוכח שפיר דר"א ס"ל דחימה נמי כופה מדמסיים עלה ג"כ הא דושוחד כו':

רש"י ד"ה בימי (כצ"ל) ספורו. איתקש למת לטמא אף באהל. לשון הספרי פרשה בהעלותך מה המת מטמא באהל אף מצורע מטמא בביאה וע' בפ"א דכלים מ"ד ובר"ש. ולשון רש"י אינו מדויק:

תד"ה מה. ולא גמרה מהיקשא. לישנא דהיקשא ל"ד אלא ר"ל בגז"ש או במה מצינו:

אמאי קרו ליה עולא כו' נ"ב נראה ששם עולא הוא לבחור עול ימים. וגם שנמצא בכתוב (דה"א ז') שם עלא דגוש:

תוס' ד״ה גדול. דמשה נמי עשה כו' - נ״ב מי יגיד לנו זה. שמא לא היה מזומן לו עני כלל. וכן נראה דבמדבר היו כל ישראל שוים ולא היה בהם עני הצריך לפרנסה. שכולם היו אוכלי המן ושותי הבאר שלמותיהם לא בלו וגו'. הרי ודאי כולם עשירים היו שמחים בחלקם. ולמי היה צריך לתת בסתר. ואע״ג דכתיב והדל לא ימעיט. לענין כסף לחוד הוא שלא היה יד כולם משגת בשוה. ובשביל כך לא היו צריכין לקבל צדקה ואעפ״כ גם מכסף לא היה חסר שום אחד מהם. כולם יצאו ברכוש רב בין רב למעט לכן נתחייבו כולם בשקלים בשוה. ולא נקרא דל אלא בערך העשיר הגדול. ודכתיב במשה צדקת ה' עשה אינה צדקה לעניים אלא כדכתיב צדק צדק תרדוף בפרשת שופטים והיינו נמי דמפרש בהך קרא ומשפטיו עם ישראל:

כָּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל. כתב הרב פתח עינים ז"ל דקדק הרב מגן אברהם ז"ל בספר 'זית רענן' דכל חשבונות דעלמא הכי הויין דכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול ולא זכינו לאור תשובתו ואיברא שהוא דקדוק יפה עד כאן לשונו הרב ז"ל עיין שם.
ונראה לי בס"ד דרך מָשָׁל היו צריכין אלף גרוש לפדיון שבויים וגבו אותה מכמה בני אדם ויש אחד שנתן לגוביינה זו פרוטה אחת דהנה מן הראוי לא תהיה חשובה פרוטה זו לכלום ותבטל במיעוטה כי סך אלף גרוש אם היה חסר פרוטה לא היתה פרוטה זו מעכבת פדיון השבוי כי השבאי לא היה מקפיד על חסרון הפרוטה והיה מקבל הסך ומוסר השבוי ועל זה קאמר גם בכהאי גונא מצטרפת פרוטה זו לחשבון גדול שפדו בו השבוי ונחשב לזה בעל הפרוטה חלק במצוה זו של פדיון שבויים ויש לו שותפות במצוה זו.
ועוד נראה לי בס"ד דרך מָשָׁל הוצרכו לגבות מעות לחלק למאה עניים וגבו להם מכמה בני אדם סך עשרה אלפים פרוטות או עשרים אלף פרוטות ונתנו לכל עני ערכו והפחות שבהם לא לקח פחות ממאה פרוטות ויש אדם אחד שנתן צדקה פרוטה אחת לגוביינה זו של עשרת אלפים פרוטות הנה שורת הדין מחייבת אף על גב דכל הנותנים יש להם חלק בצדקה שניתנה לכל עני ועני מאלו עניים יען הפחות שבנותנים לא נתן פחות ממאה פרוטות לגוביינה ונמצא שגם זה יש לו שיעור פרוטה שחשיב ממון אצל כל עני ועני אבל זה שנתן פרוטה אחת דוקא לאותה גוביינה אין לו חלק בצדקה זו שנתחלקה לעניים אלא רק בצדקה שנתנו לעני אחד דאם תאמר שיש לו חלק בצדקה של כל המאה עניים נמצא שאתה מחלק הפרוטה שלו למאה חלקים וכל חלק אינו חשוב כלום ועל כן זה החידוש קא משמע לן בכהאי גונא נמי מצטרפת פרוטה זו שלו למספר דנחשב לו חלק הצדקה של כל המאה עניים אף על גב דזה החלק הוא אחד ממאה מפרוטה דאינו חשוב כלום.
או יובן בס"ד שכר מצות הוא כפי חשבון הערך של אבנים טובות דאם אבן טובה משקלה קירא"ט אחד שוה עשרה דינרים הנה אם יהיה משקלה עשרה קירא"ט יהיה ערכה אלף דינרים כי עתה כל קירא"ט וקירא"ט יהיה שוה מאה דינרים ואין אומרים ששוה כולה מאה דינרים כפי ערך היותה כולה קירא"ט אחד יען כי באבנים טובות כל מה שהמשקל ירבה יותר ירבה הערך יותר וכאשר כתבתי בסה"ק 'בִּרְכַּת אָבוֹת' על משנה דְּאִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לָךְ שָׂכָר הַרְבֵּה (משנה אבות ב, טז) ובזה פרשתי שם פסוקי משלי עיין שם.
ועל כן אם גבו לצורך מצוה עשרת אלפים פרוטות זה נתן מאה וזה נתן מאתים וכן על זה הדרך ויש בני אדם שנתנו כל אחד פרוטה אחת בגוביינה זו אז כשנותן להם הקדוש ברוך הוא שכר בעולם הבא אינו נותן שכר של ערך פרוטה אחת לבדה אלא מצרף הפרוטה לחשבון גדול של העשרה אלפים פרוטות שיהיה ערך כל פרוטה גדל ורבה כפי חשבון האבנים טובות אשר אמרנו.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד כי מדרגות המספר הם ארבעה שהם אחדים עשרות מאות אלפים ואם העשיר נתן צדקה אלף דינרים הנה שורת הדין מחייבת שיכתבו הנדבה שלו בפנקס רק"ם של אחד ועמו בשורה שלו כותבים שלשה נקודות שקורין סיפ"ר ואם יש אחד צריך שיכתבו בשורה שניה נדבתו רק"ם של אחד תחת סיפ"ר הראשון כדי שיהיה מורה שהוא מספר דינר אחד אמנם אם יראה השם יתברך שזה נתן הדינר כפי יכלתו שאין לו יכולת ליתן יותר ואם היה לו יכולת ליתן אלף דינר כמו אותו עשיר היה נותן אז גוזר שיכתבו רק"ם אחד של דינר שלו תחת רק"ם אחר של מדרגת האלפים שכתבו לנדבת העשיר שאז זה רקם האחד של אדם יצטרף עם מספר האלפים ולא מספר האחדים ואז יתן לו שכר של אלף.

רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: מֵהָכָא: "וּכְבֶגֶד עִדִּים כָּל צִדְקֹתֵינוּ" (ישעיה סד, ה). קשא מה בא לחדש רבי חנינא בדמיון זה דנימין של בגד על דמיון דרבי אלעזר דדימה לקליפות השריון והיינו הך?
ונראה לי בס"ד דהשריון אם נחסר קליפה אחת ניכר החסרון בפועל ודכוותא בצדקה אם נתן אדם דבר מועט כמו פרוטה או שנים ושלשה לא חשיבה נתינה אלא אם כן אם לא היתה היה ניכר חסרונה דהשבאי לא היה מוסר השבוי אלא אם כן יביאו לו הסך שלם עד סוף פרוטה אחרונה, על כן אף על פי שזה נתן שנים ושלשה פרוטות תצטרף לחשבון גדול של מצות פדיון שבויים אבל אם פרוטות אלו של זה לא היה ניכר חסרונם שהיו יכולים לפדות השבוי אף על פי שלא הביא זה פרוטות שלו אין זו חשיבה נתינה.
לכך דימה רבי חנינא הענין הזה לבגד דבזה אם נעקרה נימא אחת מן הבגד אינו ניכר ואינו נרגש החסרון בבגד ולהכי דכוותא גבי צדקה אף על פי שאין ניכר החסרון פרוטות אלו בעיקר המצוה מצטרפים ולוקחים עליהם שכר גדול.

גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה בַּסֵּתֶר יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ. כלומר צדקתו בביטול האף יותר מצדקה שעשה משה רבינו ע"ה בביטול האף אבל לאו על כללות המעלות איירי דודאי לֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה (דברים לד, י) דרך מָשָׁל מושל בכפר הוא דוגמת המלך במדינה שבכפר הכל נגמר ונעשה על פי מאמרו דוקא אבל במדינה דהמלך שם נגמרים הדברים על פי מאמר המלך ולכן בזה אמר יִכְפֶּה אָף (משלי כא, יד) ובזה אמר יָגֹרְתִּי (דברים ט, יט).
ומה שאמר בעושה צדקה כתיב מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף (משלי כא, יד) נראה לי בס"ד הטעם כיון דעושה בסתר אין לו גאוה במצוה זו וכיון דאין לו גאוה הרי זה נקרא איש תמים כי ידוע מה שאמר מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל דבעל גאוה הוא בעל מום גדול ולכן העני נקרא איש תמים ולכן יִכְפֶּה אָף כי מספר אָף [במספר גדול עולה 801] תת"א כמנין אִישׁ תָּמִים [801].
או יובן בס"ד על פי מה שכתב הרב גנזי יוסף ז"ל בפסוק וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ (תהלים עח, לח) כי אף קשה מן קליפת עון דאינו נמחה כולו אלא רק רובו ולכן אמר וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ עד כאן דבריו.
והנה אף מספר תת"א [801] בסדר זה דאות ף' בסוף היא מן אותיות מנצפ"ך שמספרה ת"ת [800] ואם תכפה את האף כמו שכופין הכלי יהיה צירופו 'פא' אות פ' קודם א' וכיון דאות פ' נהפכה להיות בראש תיבה יהיה מספרה שמונים, נמצא נתמעט כוחו של אף בכפיה זו כי אף מספרו תת"א ופ"א מספרו אחד ושמונים ונמצא רובו נמחה והלך וכמו שנאמר וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ ולא נשאר בו כח אלא מעט.

כָּל הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי, מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת, וְהַמְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים, מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת. נמצא פיוס בפה מרויח חמשה ברכות יותר. ובזה יובן בס"ד שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו (משלי טו, כג) שִׂמְחָה אותיות חֲמִשָּׁה שזוכה לחמשה ברכות מכח מענה פיו שמפייס לעני.
ועוד נראה לי בפרוטה של צדקה, פְּרוּטָה 'פטר ו"ה' מלשון יַפְטִירוּ בְשָׂפָה (תהלים כב, ח) רצונו לומר אם פטר בפיו שפייסו אז יזכה לשש וחמש שהם אותיות ו"ה.
והא דמתברך הנותן בשש ברכות, מפני דכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא (משנה סנהדרין ד, ה) והעולם הוא שש קצוות שהם מעלה ומטה וארבע רוחות ולכן כנגד הששה מתברך בששה.

אָמַר יִרְמְיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹבְשִׁים אֶת יִצְרָם, וּמְבַקְּשִׁים לַעֲשׂוֹת צְדָקָה, הַכְשִׁילֵם בִּבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים. נראה לי בס"ד העשיר יבא לו יצר הרע של אכזריות להתאכזר על עניים ולא יתן להם צדקה ויבא אחריו יצר הרע של גאוה ומיעצו לתת צדקה כדי שיתגאה בה דאם לא יתן צדקה לעניים במה יתגאה ויתפאר? אדרבה יתבזה מבני אדם ויקראוהו כילי וקמצן! ואם כן זה שני יצרים אלו נלחמים זה בזה בקרבו ולפעמים יגבר יצר הרע של גאוה ויכפה את היצר הרע של אכזריות ויניח את העשיר לתת צדקה כדי שיתגאה והנה זה צדקה שלו מצד המחשבה היא פגומה כי הוא עשה צדקה כדי שיתגאה ואם יזדמן לו אנשים מהוגנים תהיה הצדקה פגומה מצד המחשבה וטובה מצד המעשה כי על כל פנים החיה נפשות כשרות.
ולכן התפלל אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹבְשִׁים אֶת יִצְרָם דהיינו בכהאי גונא שיצר הרע של גאוה גבר על יצר הרע של אכזריות ולכך מְבַקְּשִׁים לַעֲשׂוֹת צְדָקָה למלאת עצת היצר הרע של גאוה אל תזמין להם אנשים מהוגנים דהשתא יקבלו שכר על כל פנים מצד המעשה אלא הַזְמֵן לָהֶם אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים דעתה לא יקבלו שכר הן מצד המחשבה הן מצד המעשה.

כָּל הָרָגִיל לַעֲשׂוֹת צְדָקָה, זוֹכֶה לְבָנִים בַּעֲלֵי חָכְמָה, בַּעֲלֵי עֹשֶׁר. נראה לי בס"ד זוכה לזה מדה כנגד מדה, הוּא החיה את העני זוכה לבעלי חכמה דכתיב בחכמה וְהַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ (קהלת ז, יב). הוּא חיסר ממונו ועושרו בצדקה זו זוכה לבנים בעלי עושר. הוּא כיבד את העני בצדקה זו שנתן לו שלא נתבזה בעיני הבריות יזכה לבנים בעלי כבוד.
ועוד נראה לי בס"ד זוכה לשלשה דברים אלו כי המקדים לתת צדקה לעני קודם שישאל העני ויפתח ידו לבקש ממנו יהיו שלשה אותיות יה"ו משם הוי־ה רמוזים אצל העשיר ורק אות ה"א אחרונה אצל העני מה שאין כן אם לא יקדים העשיר אלא העני יקדים לפשוט ידו יהיו ב' אותיות י־ה אצל העשיר ושני אותיות ו"ה אצל העני ואז יהיה השם צירוף וְהָיָה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים על פי וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם (ישעיה לב, יז)
ולזה אמר כָּל הָרָגִיל לַעֲשׂוֹת צְדָקָה כיון דרגיל בודאי הוא מקדים ליתן לעני קודם שיפשוט ידו ונמצא יש אצלו רמז לשלשה אותיות יה"ו שבשם ולכן כנגד ג' אותיות יה"ו יזכה לבנים בשלשה מעלות אלו בעלי חכמה בעלי עושר בעלי הגדה.
ומה שאמר כָּל הָרָגִיל נראה לי בס"ד דאם הוא יש לו יכולת לתת אלף זוז בשבוע אינו נותן האלף בבת אחת אלא מפריש כל שעה מן היום חלק אחד עד שמשלים האלף כולה באותו שבוע וכן על זה הדרך. וככה היה מנהגו של עטרת ראשי אדוני אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] יש לו שני כיסים בחיקו תמיד ובכל שעה מן היום מפריש צדקה מכיסו ונותן בכיס של הצדקה ומחלק לעניים מן המופרש ועומד אצלו ויש למנהגו הטוב הזה סמך מדברי הרמב"ם ז"ל בביאור המשנה באבות מה שאמר בביאור וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה (משנה אבות ג, טו) יהי רצון זכותו יגן בעדינו אמן כן יהי רצון.

תוס' ד"ה חמה כו' דחמה משה הרגו. עי' שבת דף נה ע"א תד"ה קצף:

מה שריון זה וכו' מה בגד זה וכו' נ"ל נפקא מיני' לדינא דמה בגד נהי כל נימא מצטרף מ"מ אי הי' אפשר לעשות בגד בלי צרוף נימן כמו שיהי' לע"ל שתוציא הארץ כלי מלת בשלימות הוה עדיף טפי. ה"נ אי לא הי' נותן צדקתו פרוטה פרוטה אלא לאחד מתנה יפה בפעם א' טפי עדיף. ואמנם מאן דמפיק משריון ס"ל דמצוה לחלק טפי עדיף כמו שריון שעיקור תקנתו להעשות שריון קשקש קשקש ולא מעשת ברזל א'. וזהו דעת רמב"ם בפי' משנה ט"ו פ"ג דאבות והכל לפי רוב המעשה וע"ש בתוס' י"ט יש גורסי' ולא לפי רוב המעשה י"ל כמ"ד כבגד עידי'. ולא כשריון וק"ל:

וכבגד עידי' רישא דקרא פגעת שש ועושה צדק בדרכיך יזכירוך פי' שפגע מדה"ד בצדיקי' השמחים לעשות צדק ומזכירי' ומזהירי' רבים להלוך בדרכיך אותן נסתלקו. ונהי כטמא כלנו וכבגדי עידי' כל צדקתינו ולא אמר ונהי כטמאי' כלנו רק טמא לשון יחיד לומר אחר סילק הצדיק שהזהיר רבים כנ"ל ונשאר אפי' רק טמא א' הוא מסית ומדיח עד שנהי כלנו כאותו הטמא ומעט צדקותנו ומצותינו כבגד עידי' בלוי וקרוע כי ממעשי' טובים יעשה מלבוש ובגד שלם לנשמה ועי"ז זה הטמא יעשינו בגד שלנו קרוע ובלוי פעם עשו מצות פעם עשו עבירות. ונ"ל דמשו"ה קרא לי' עולא משגש אורחתי' דאימי' משום שיקרא כן ע"י מעשה שרצה ללמוד טומאת אדם מטומאת בגדים והכא בהך קרא דאדם מטמא הבגדים ועושה אותם בגדי' עידים:

אהדר לי' בבדיחותא נ"ל דהוא לא הבין כוונת רב ששת דרב ששת נתכוון למה מצינו בסמוך נאמר כיבוס בגדים בימי ספורו וכו' ורב ששת סבר דזה פשוט גם לרב אחדבוי אלא שהי' ק' לו ק' תוס' ד"ה מה כיבוס וכו' דהרי בכמה דברי' חמיר ימי חלוטו מימי ספורו ומ"ש הך. השיב לו רב ששת דמצינו דשוה אדם ובגדים בשוין וקרי משוינן נמי הכא ורב אחדבוי הוא דלא הבין ופגע בכבוד רבו ונענש:

אתי' אימי' ולא אשגח בה ופירש"י דאימו דרב ששת הוה צ"ל משום דספ"ק דמגלה אמריני' גדול ת"ת יותר מכיבוד אב ואם ובריש מגילה ג' ע"ב אמריני' כבוד תורה חמור מת"ת א"כ מכ"ש דחמיר מכיבוד אם ע"כ לא ויתר רב ששת על כבודו משום כיבוד אמו עד דאמרי חזית להני דדי וכו': חזית להני דדי דמצית מיניהו לפי' תוס' שהי' אמו דרב אחדבוי מיניקת רב ששת. רמזה לו דהרב נמשל לשד המניק התינוק כדכתיב ושדי כמגדלות ואמרה אני הנקת אותך ואתה אותן ע"כ תחוס עליו:

והמפייסו בדברים וכו' להתוס' הנותן ומפייס ג"כ מתברך בי"ז ברכות גמטרי' טוב והיינו דכתיב ביום טובה הי' בטוב וביום רעה ראה פי' בזמן טובה ועשירות שלך הי' בטוב תתן ותפייס שתתברך בטוב ברכות וביום רעה ראה והבט ותדאג ליום רעה שגלגל הוא שחוזר בעולם:

חלש דעתיה דרב ששת אשתיק רב אחדבוי אתיא אמיה וכו' חזי להאי חדי וכו'. התוס' פירשו בשם ר"ח דאתיא אמיה דרב אחדבוי והיא היתה מניקתו של רב ששת ע"ש ואפשר לפרש דידוע דהדבור נמשך על ידי הדעת ולכך רב אחדבוי דאהדר ליה לרב ששת בבדיחותא וגרם דחלשא דעתיה לכן מדה כנגד מדה נאלם ולא נמשך לו מהדעת כח הדבור וחלשא דעתיה דרב אחדבוי מבלתי יכולת להשפיע לו כח הדבור. גם ידוע כי בעיבור המוחין אל"ם וע"י היניקה בא הדבור ונעשו מוחי אלהים. זאת היתה לאמיה דרב אחדבוי שהיתה מניקתו דרב ששת לרמוז לרב ששת שעל ידה שהניקתהו בא לו הדיבור ע"י היניקה ולכן מדה כנגד מדה שאלה אשה שיחזיר הדבור לבנה כיון שהיא גרמה שהניקתהו ועי"ז בא הדיבור. וכראות רב ששת טענתה מספקת בעא רחמי ואתסי. ועמ"ש בתחילת ספר זית רענן להרב מגן אברהם בסיום הדרושים מה שפירש במאמר זה ע"ש:

צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. דקדק הרב מגן אברהם שם דכל חשבונות דעלמא הכי הויין דכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול ולא זכינו לאור תשובתו. ואיברא שהוא דקדוק יפה. ואפשר לומר דהנה בשריון קשקשים אין כל קליפה וקליפה שוות בדקדוק כי יש קטנה ויש גדולה ויותר גדולה וכיוצא. וכל קבל דנא במעלות הצדקה ואופן נתינתה כמה מדרגות יש וכמ"ש הרמב"ם בהלכות מתנות עניים ויותר מהמה רבו ענפי שריגיהם. והן האדם לא כל העתים שוות אצלו זמנין דמשכחת עביד ומהני ועושה צדקה בסדר המדרגה העליונה. וזמנין בסדר אחר. וזמנין אין כונתו שלימה. וכיוצא הן חליפות למו מינים ממיני נתינת צדקה בכמה אופנים. ונמצא כי בפרוטות הצדקה ערכין ערכין יש ויש מעולה הרבה ובינונית וגרועה וכמה מדרגות. והנה בחשבונות דעלמא אף שהכל מצורף מ"מ כל מטבע נערך לפי שיוויו ומטבע חסר או מקולקל מנכה לו מן הדמים הראוים לו לפי חסרונו וסך הכל עולה כך וכך דינרין. אמנם זאת היתה יתירה מעלת הצדקה כי הגם דבפרוטות ימצאון שם פחותי הערך במדרגה תחתונה מ"מ מצטרפות עם האחרות ונאמר בהם כי טוב ונכללות הכל לחשבון גדול דומה לשיריון שהקטנות נחשבות לגדולות ושוו במעלתן כן יהיו פרוטות הצדקה שהפחותות יצטרפו עם המעולות והיו לאחדים רוח אחד להן:

ואמר ר' יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך באחד עשר ברכות וכו'. אפשר לתת טעם במ"ש רבינו האר"י זצ"ל דע"י הצדקה מיחד קב"ה ושכינתיה וידוע דצדקה היא בחינת השכינה ובצדקה גורם ליחד קב"ה שהוא בחינת ו' עם שכינתיה. ולכן מתברך בשש ברכות בחינת ו' כנגד מה שפעל שגרם יחוד ו' עם השכינה. והמפייסו בדברים בחינת קול ודבור הרומזים לקב"ה ושכינתיה בחינת ו' ה' גימטריא י"א לכן מתברך בי"א ברכות. ועוד יש לרמוז דהצדקה גופה גורמת יחוד קבה"ו וע"י הפיוס לבחינת דל מרבה שלו"ם וע"כ דין הוא להתברך באחד עשר כנגד ו"ה ודוק הטב כי קצרתי:
משום דרודף צדקה וכו' כל המאמר הזה עד הכשילם וכו' כתבתי בו בעניותי בספרי הקטן ראש דוד דף פ"ג ודף קמ"ז ובספרי הקטן דברים אחדים דף ע"ה ועיין בקונטריס כסא דוד בס"ד:

משגש. לשון מהומה ושגעון: קליפה. מייל''א בלע''ז: וכבגד עדים כל צדקותינו. כלומר אף כל צדקותינו נמאסו מחמת רשעינו כבגד מאוס שהאדם מסירו מעליו: עדים. כדמתרגמינן ויסר ואעדי וכן מעדה בגד ביום קרה (משלי כה) מ''מ מקיש צדקה לבגד צדקת הצדיקים לבגד הגון: בימי ספורו. בשבעת ימים שבין טהרת הצפרים להבאת קרבנותיו בשלמא בימי חלוטו איתקש למת לטמא אף באהל: הואיל ומטמא בגדים. דהא ביום השביעי כתיב וכבס בגדיו: טומאה בחבורין. כגון בגדי לבושו הרי הן כמוהו אבל שאר בגדים הנוגע בהן וכן אם יגע באדם לא מטמא תדע שהרי המסיט נבילה כתיב ביה והנושא את נבלתה יכבס בגדיו (ויקרא יא) ולא אשכחן דלהוי אב הטומאה לטמא אדם ושאר בגדים: שכבת זרע מטמא בגדים. וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וגו': בהדיא כתיב ביה כו'. ה''ה נמי דהוה מצי למיפרך דהא טומאת בגדים לא דמיא לבגדים דבימי ספורו דהא בגדים דהכא לאו בגדי לבוש שרץ הן וטומאת מגע הוא אלא דעדיפא מיניה קא מותיב ליה: או לרבות הנוגע. דהכי תניא במסכת נדה (דף מג:) מנין לרבות הנוגע בשכבת זרע ת''ל או איש: הוה קמהדר ליה. רב אחדבוי לרב ששת בבדיחותא לפי שהיה רב ששת נכשל בתשובותיו: אשתתק רב אחדבוי. נעשה אלם: אתיא אימיה. דרב ששת: צווחה קמיה. שיתפלל עליו: להני חדיי. הדדים הללו חדיי תרגום של חזה: דמצית מינייהו. שינקת מהן: ודאתאן עלה. ואחרי שבא לידינו שאלה זו לקובעה בגמ' מנלן דמטמא אדם: נאמר כיבוס בגדים בימי ספורו. והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו וגו' ונאמר כיבוס בגדים למעלה ביום טהרת הצפרים כשיוצא מטומאת החלט וכבס המטהר את בגדיו: אף וחימה. שני לגיונות קשים הם ליפרע מן החוטאים: אע''פ ששוחד בחיק. שהוא עושה צדקה בסתר: חימה עזה. עדיין היא בתוקפה ורבי אלעזר סבר דהאי שוחד בחיק ארישא קאי ושוחד בחיק יכפה חימה עזה: ותפק לרעב נפשך. הוא פיוס דברי נחומים: ימצא צדקה. משמע יבא לידי עניות וימצא בני אדם שיעשו לו צדקה: ויהיו מוכשלים לפניך. את אנשי ענתות היה מקלל שהיו מבקשין נפשו:

מנין למצורע בימי ספורו שמטמא אדם. פשיטא לן דמטמא כדתנן בריש מס' כלים (פ''א מ''א) אבות הטומאות השרץ ושכבת זרע ונבלה וטמא מת ומצורע בימי ספורו כו' הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ולכך בעי מנלן דמטמא דהא כתיב ורחץ במים וטהר משמע דבאותה טבילה נטהר: דהא הסיט נבלה מטמא בגדים ואינו מטמא אדם. לאו. משום דטומאה בחבורין שאני. פ''ה דאינו מטמא אלא בגדים שהוא לבוש וקשה לריב''ם דבתורת כהנים פ' ויהי ביום השמיני מרבה שמטמא אפילו כלים (בחבורים) אע''ג דלא שייך בהו לבישה ואינו ממעט מבגדיו אלא אדם וכלי חרס שנוגע בהן אלא ודאי מטמא בגדים בשעה שמסיט אפילו אין לבוש בהן וכן משמע מדקאמר אלא מעתה שרץ דמטמא אדם מנלן לאו משום דמטמא בגדים מטמא אדם נמי כו' וחי קרי חבורים בגדים שהוא לבוש מאי פריך משרץ דלא שייך ביה לבישה התם ודאי ילפינן אדם מבגדים ונראה לריב''ם דלא גרס בחבורים אלא הכי גרס ודילמא טומאת בגדים שאני תדע דהא מסיט נבלה דמטמא בגדים ואינו מטמא אדם ולא גרסינן . מ''ט לאו משום דטומאה בחבורים שאני דלא מהדר אלא שיש חילוק בין טומאת בגדים לטומאת אדם וכן משמע דאיהו גופיה לא קא מיבעיא ליה אם מטמא בגדים וכלים במגע אלא אאדם בעי: אתיא אימיה וקא בכיא קמיה. פר''ח דהיינו אימיה דרב אחדבוי ולדידיה קרי עולא משגש אורחא דאימיה שגרם לאמו להתבזות לפני רב ששת והיא היתה מניקתו של רב ששת לכך. אמר חזי הני חדיי דמצית מינייהו: מה כיבוס בגדים האמור בימי חלוטו כו'. בכמה דברים חמור ימי חלוטו מימי ספורו ולא גמר מהיקשא והיינו טעמא משום דלגמרי לא מצי למגמר דהא כתב וטהר דמשמע דנטהר מכמו שהיה מתחלה אלא דוקא להך מילתא גמרי לפי שהן שוין דאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה: גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו. פירוש יותר משכך חמה ממשה רבינו בתפלתו ואע''ג דמשה נמי עשה צדקה בסתר שמא אותה שעה כבר פסק אותו זכות: חמה אינו כופה. תימה דבפרק ארבעה נדרים (דף לב.) אמרינן דחמה משה הרגו: והמפייסו בדברים מתברך בי''א. יש מגיהין והנותן פרוטה לעני והמפייסו משום דמשמע להו דקראי איירי בנותן צדקה דכתיב ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע ולאו מילתא היא דנפש נענע תשביע היינו תשביע בדברים שתפייסנו בדברים וע''כ לא גרסי' ליה דלההיא גיר' הוה ליה למימר מתברך בי''ז הנך שש דלעיל והני אחת עשרה:

בבא בתרא ט ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף ט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד