בבא בתרא יב ע"א

דף יב - א

שנינו בברייתא: בית שפתחו פונה לחצר, הרי אף על גב שפתחו סתום, בכל זאת יש לו לבעל הבית ארבע אמות בחצר מול פתח הבית, כדין כל בית שפתחו פונה לחצר. ואין הסתימה מפקיעה את שם הפתח. אבל אם בשעה שסתם את הפתח פרץ את פצימיו סילק את המשקוף והמזוזה ומפתן הדלת, באופן זה אין לו ארבע אמות בחצר, כי שוב אין נחשב שיש לבית זה פתח לחצר ^[1] - הרי בברייתא זו מפורש כדברי רבא.

ומוסיפה הברייתא:

בית ^[2] שיש בו מת, ופתחו סתום, אינו מטמא כל סביביו אלא מטמא רק את העומד כנגד הפתח. אבל אם בשעה שסתם את הפתח פרץ את פצימיו סילק את המשקוף והמזוזה ומפתן הדלת, הרי הבית מטמא כל סביביו דכיון שסתם את הבית סתימה גמורה, הופך הבית לקבר, וחכמים טימאו ארבע אמות סביבות הקבר, כדי שלא יתקרבו עושי טהרות לקבר, ויאהילו עליו בלא שישימו לב ^[3], ויטמאו.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, עיר שיש בה מבואות דרכים המפולשות לעיר אחרת, ובני אותה עיר עוברים בדרכים אלו לעירם. ובקשו בני העיר שהמבואות ברשותם לסותמן כדי שלא יוכלו לעבור דרך מבואות אלו לעיר האחרת. הרי, בני אותה העיר שהיו רגילים לעבור במבואות לעירם מעכבין עליהן מלסותמם. לא מיבעי אין צריך לומר דכי ליכא דרכא אחרינא שאם אין דרך אחרת לעבור לעיר דמעכבי שיכולים בני העיר השניה לעכבם מלסתום את המבואות. אלא אפילו כי איכא דרכא אחרינא נמי מעכבי - משום דרב יהודה אמר רב, דאמר, מצר דרך של יחיד שהחזיקו בו רבים שרגילים לעבור שם הרבים ברשות בעל המצר ^[4], שוב אסור לבעל המצר לקלקלו. ולכן אסור לבני העיר לסתום את המבואות המובילות לעיר אחרת. ^[5]

אמר רב ענן אמר שמואל, מבואות של יחידים המפולשין ^[6] הפתוחים לרשות הרבים, ובקשו בני המבואות להעמיד להן דלתות למבואות ולסוגרם. הרי, בני רשות הרבים מעכבין עליהן מלהניח דלתות, שכן בשעה שיש הרבה אנשים ברשות הרבים, דרכם להדחק אל תוך המבואות ^[7] -

סבור מינה, כי הני מילי אין הדברים אמורים אלא כשרוצים בני המבואות לעשות דלתות בארבע אמות הקרובות לרשות הרבים, וטעם הדין שבני רשות הרבים מעכבים אותם, הוא כדרבי זירא אמר רב נחמן:

דאמר רבי זירא אמר רב נחמן: אם נולד ספק טומאה ברשות הרבים, מספק הוא טהור. אך אם נולד הספק ברשות היחיד, מספק טמא. ואמר רבי זירא בשם רב נחמן שאם נמצאה הטומאה בארבע אמות הסמוכות לרשות הרבים הרי כרשות הרבים דמיין. וסברו דמשום כך יכולים בני רשות הרבים למנוע מבני המבואות להניח דלתות בתוך ארבע אמות הקרובות לרשות הרבים, כי ארבע אמות אלו דינם כרשות הרבים.

אך ולא היא! כי מה שאמר רבי זירא בשם רב נחמן שארבע אמות הסמוכות לרשות הרבים הרי הם כרשות הרבים, אין זה אלא התם לענין טומאה -

אבל הכא לגבי דלתות המבואות, אין יכולים בני המבואות לעשות דלתות, אף מעבר לארבע אמות הסמוכות לרשות הרבים, משום זימנין דדחקי שלפעמים דוחקים בני רשות הרבים, ועיילי טובא ונכנסים לתוך המבואות, אף מעבר לארבע אמות הסמוכות לרשות הרבים:

שנינו במשנה: ולא יכול השותף לכוף את שותפו לחלוק עמו את השדה, עד שיהא בה אלא אם כן לאחר החלוקה ישאר תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה, ורבי יהודה חולק וסובר דדי שישאר ביד כל אחד מהם לאחר החלוקה תשעת חצאי קבין:

וקאמרינן:

ולא פליגי לא נחלקו תנא קמא ורבי יהודה בעיקר הדין, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה במקומו של תנא קמא לא היו רגילים לזרוע אלא בשדה שיש בה תשעה קבין, ולכן אמר שאם לא ישאר לאחר החלוקה ביד כל אחד מהם תשעה קבין, אזי אין האחד יכול לכוף את שותפו לחלוק את השדה. ואילו במקומו של רבי יהודה היו רגילים לזרוע אף בשדה שיש בה תשעה חצאי קבין. ^[8]

בבבל מאי? מהו השיעור בבבל [שלא היו הקרקעות חשובות שם, ולא היתה חשובה שדה שיש בה תשעה קבין ^[9]]. אמר רב יוסף, צריך שישאר ביד כל אחד מהם קרקע בשיעור דבי רדו יומא שזמן חרישתה הוא יום שלם.

ומתמה:

מאי בי רדו יומא? איך נמדד שיעור זה -

השדה נחרשת פעמיים בשנה, פעם אחת חורשים אותה לאחר הקצירה, וחרישה זו קרויה 'חרישת ניר'. ופעם שניה בשעת הזריעה. בשעת הניר החרישה קשה, ומתמשכת על פני זמן רב. ואילו בשעת הזריעה החרישה קלה, שהרי כבר נחרשה השדה בשעת הניר, וחרישה זו אינה מתמשכת זמן רב.

ותמהינן לפי מה נמדד שיעור חרישת יום, אי הכונה ליומא זרעא לשיעור חרישת יום בשעת הזריעה, הלא בשעת הניר תמשך החרישה בשדה זו יותר מיום אחד, שכן בשעת הניר החרישה קשה יותר, ואם בשעת הזריעה נמשכת החרישה יום שלם הרי בשעת הניר נמשכת החרישה יותר. ומאידך אף שחרישת הניר תמשך יותר מיום אחד, אבל תרי יומא כרבא לא הוי לא תמשך החרישה שני ימים שלמים, ואם כן לא ימצא שוורים שיחרשו את שדהו כי אין משכירים שוורים לפחות מיום שלם.

ואי השיעור נמדד לפי יומא כרבא יום חרישת ניר, הלא יומא דזרעא לא הוי בשעת הזרע תמשך החרישה פחות מיום אחד, כי אז החרישה קלה יותר, ושוב לא ימצא הלה שוורים שיחרשו את שדהו פחות מיום שלם.

ומשנינן: אי בעית אימא יש לומר, ששיעור יום חרישה נמדד לפי יומא דכרבא יום חרישת הניר, ומה שהקשית אם כן כשיחרוש בשעת הזריעה לא תמשך החרישה יום שלם, ולא ימצא הלה שוורים לחרוש את שדהו, תשובתך היא, שמדובר במקום דכריב ותני שבשעת הזריעה חורשים פעמיים, פעם אחת קודם הזריעה ופעם אחת לאחר הזריעה, ושתי החרישות מתמשכות על פני יום שלם -

ואי בעית אימא אפשר לומר, ששיעור יומא דחרישה, נמדד לפי דזרעא יום חרישה בשעת הזריעה. ומה שהקשית אם כן בשעת הניר תמשך החרישה יותר מיום אחד, וביום השני לא ימצא שוורים לחרוש את שדהו, תשובתך היא, שמדובר בהדורי בקרקע קשה שיש בה מורדות ומעלות, וזמן חרישת הניר הוא שתי ימים שלמים ^[10].

דוולא השותפים שהיה להם שדה שמשקים אותה מבור מים, ורצה אחד מהשותפים לחלוק את השדה, אמר רב נחמן אין חולקים את השדה, אלא אם כן לאחר החלוקה ישאר ביד אחד חלק דבי דאלו יומא שצריך פועל להשקותו במשך יום שלם, כי אם ישאר ביד כל אחד מהם חלק קטן שאין צריך להשקותו במשך יום שלם, נמצא שמפסידים כי לא ימצאו אדם שישכיר עצמו לחצי יום להשקות את השדה ^[11].

פרדסא אם היו שותפים בכרם, אמר אבוה דשמואל אין חולקים את הכרם אלא אם כן לאחר החלוקה ישאר ביד כל אחד מהם חלק בת שלשת קבין.

תניא נמי הכי: האומר לחבירו מנת חלק בכרם אני מוכר לך, סומכוס אומר לא יפחות מחלק של שלשה קבין - הרי, שאין נחשב 'כרם', אלא חלק שיש בו שלשת קבין -

אמר רבי יוסי, אין אלו אלא דברי נביאות בלא טעם ^[12].

כרם הנמצאת בבבל שאין השדות חשובות שם ^[13], מאי? מהו השיעור שצריך להשאר ביד כל אחד מהם כדי שיוכל האחד לכפות את שותפו לחלוק בכרם -

אמר רבא בר קסנא, אין יכול האחד לכפות את חבירו לחלוק בכרם, אלא אם כן ישאר לאחר החלוקה לכל אחד מהם תלת אציאתה ^[14] שלש שורות בניתריסרגופניבכל שורה יש שנים עשר גפנים. ושיעור זה הוא כי היכי דרפיק גברא ביומא מה שאדם עודר ביום.

כיון שאמר רבי יוסי 'אין אלו אלא דברי נביאות' וקרא לדברי חכמים 'נביאות', מביאה הגמרא את המימרא הבאה:

אמר רבי אבדימי דמן חיפה, מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים.

ומתמה:

מדברי רבי אבדימי משמע כי מתחילה לא היו החכמים נביאים, ורק לאחר שניטלה הנבואה מן הנביאים ניתנה לחכמים, וזהו דבר תימה דאטו חכם לאו נביא הוא?

ומשני:

הכי קאמר, מתחילה היתה הנבואה נחלת החכמים והנביאים, ומשחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מן הנביאים, אך אף על פי שניטלה מן הנביאים שאינם חכמים ^[15], מן החכמים לא ניטלה!

אמר אמימר, וחכם עדיף מנביא ^[16] שנאמר 'ונביא לבב חכמה', ופירוש פסוק זה, כי לנביא יש לב חכם ^[17], מי נתלה במי? הוי אומר קטן נתלה בגדול! ומכאן שהחכם עדיף מנביא.

אמר אביי, תדע שלא ניטלה נבואה מהחכמים ^[18], דהרי אמר גברא רבה מילתא שהרי חכם אומר הלכה מדעתו, ומתאמרא משמיה דגברא רבה אחרינא כוותיה ואותה הלכה נאמרת בשם חכם אחר ^[19], הרי שהחכם שאמר את ההלכה בלא שידע שכבר נאמרה הלכה זו על ידי חכם אחר, הוא כנביא.

אמר רבא, ומאי קושיא הלא אין מכך ראיה שלא ניטלה הנביאות מהחכמים, ודילמא תרוייהו בני חד מזלא נינהו יתכן ששני החכמים שאמרו את אותה ההלכה הם בני אותו מזל, ומשום כך כיוונו אחד לדברי השני.

אינו מטמא כל סביביו אם היה מת בבית אע"פ שסתום הוא הואיל ולא פרץ את פצימיו אינו מטמא כל סביביו דבית בד' אמות כקבר דאיכא למימר הואיל שלא עקר הפצימין ולא סתמו לגמרי באותו פתח יפתח ויוציאהו אבל פרץ את פצימיו וסתמו מהכל מטמא כל סביביו דיש לו דין קבר הואיל וסתום מכל צדדיו כקבר דטומאה בוקעת ויוצאה דליכא למימר מן הצד יוציאוהו:

ענין אחר שלא פרץ את פצימיו כלומר היה סותם הפתח ולא היה סותר צורת הפתח המשקופין והמזוזות אלא בנה בנין סתימה עלייהו דמתוך שלא עקרן ודאי היה דעתו לפתוח להכי אין מעכבין בו מלפתוח. ודיקא נמי דתניא גבי בית דאע"ג דסתום פתחו יש לו ד' אמות והיינו נמי טעמא [כיון] דלא פרץ פצימיו והיה דעתו לפתוח:

קבר שיש לאדם בחצירו ועשה מחיצה דפנות כל סביביו וסיכוך. והשתא אע"ג דאיכא מחיצה סביב הקבר ואיכא פתח בהנהו מחיצות. אם כשסתם אותו פתח לא פרץ פצימה כיון דנראה מקום הפתח. כמאן דאיתא לפתח דמי ובוקעת בו את הטומאה ומטמא סביביו. אבל אם פרץ והוי כשאר כותל לא. למ"ה:

מבואות המפולשות פתוחין לעיר אחרת. כלומר דנהיגו בני העיר אחרת לעבור דרך האי מבוי וליכנס לעיר זו ולצאת ממנה דרך מבוי זה:

[לקלקלו. לסותמו]. המפולשין לרשות הרבים. להעמיד להן דלתות לעכב בני רה"ר ליכנס במבוי כל שעה שירצו: סבור מינה הני מילי דמעכבין למיעבד דלתות ליסתם לבני רה"ר (הני מילי) בתוך ד' אמות של מבוי אותן ד' אמות הסמוכות לר"ה כדר' זירא:

ולא היא דלענין טומאה אמרי' ד' אמות ^א)צ"ל במבוי הסמוך לרה"ר כרה"ר דמי. במבוי בר"ה דספיקו טהור באותן ד' אמות (מבוי דברשות הרבים) דגמרינן מסוטה. אבל הכא בכוליה מבוי מצו לעכב דלא מצו למיזל בני רה"ר אלא דרך אותו מבוי:

פיסקא. ואין חולקין את השדה עד שתהא גדולה. דיכולין לזרוע בה ט' קבין לזה וט' קבין לזה דבציר מהכי לא חשיב שדה שהוא סאה וחצי שהוא ע"ה אמה אורך על רוחב ג' דגמרי לה מהצד המשכן דהוי ק' על נ' ואמרינן דהיינו בית זרע סאתים: מר כי אתריה דבהכי חשיב שדה בט' קבין בציר לא ובאתריה דר"י היו השדות ביוקר והוי חשיבי שדה בט' חצאי קבין:

בבבל שלא היו שדות ביוקר כבא"י מאי בכמה חשוב התם שדה. א"ר יוסף בי רדו יומא. כלומר כי היכי דיש מלאכה לפועל לחרוש בה יום שלם לפי שלא ימצא פועל שישכיר עצמו כי אם ליום אחד שלם ואם יחלקו פחות מכדי ספוק יום פעולת יום אחד כל חד וחד נמצא הפועל משלים פעולתו בחצי היום או בט' שעות והיה מבקש הפועל שכירות יום שלם:

היכי דמי. הא בי רדו יומא כלומר באיזה חריש אמרת שב' פעמים חורש את השדה אחת תיכף לקצירה ולאותה הרישה קרי כרבא ובאותה חרישה שתיכף לקצירה חורש הפועל כל היום עד לערב ושוב חורשין אותה ביום זריעה ואותו היום אין חורש הפועל אלא ט' שעות ובג' שעות זורע בעל הבית מה שהפועל חורש בט' שעות והכי מנהג ועכשיו בעי בעל גמרא באיזו חרישת פעולת יום יום זריעה דאינו אלא ט' שעות לא הוי יומא כרבא כלומר כשחוזר ומשכיר ביום קציר לא הוה פעילת יום שלם בחרישה דלאחר קצירה דבט' שעות תשלים פעולתו ונמצא יושב ובטל ג' שעות ונמצא מפסיד בעל הבית ואם בי רדו יומא כרבא כלומר אם מאותה חרישה אמרת דחורשין תיכף לקצירה כל היום לא הוי תרי יומא דזרעא כלומר אין שם פעולת חרישת ב' ימים של יום זריעה שביום חרישה תכף לקצירה חורש כל י"ב שעות ואם תאמר באותו יום חרישה אמרי דהיינו פעולת יום שלם כשיבא לאותה חרישה של זריעה לא ימצא שם פעולת ב' ימים כי ביום זריעה אינו חורש אלא ט' שעות ולא ישאר לפעולת מחרת אלא פעולת ג' שעות ונמצא פועל יושב ט' שעות ויפסיד בעה"ב שצריך לשוכרו ביום שלם שלא ירצה פועל להשכיר עצמו למחצית היום. איבעית אימ' יומא זרעא. ודקא קשיא לך לא הוי יומא כרבא:

דכריב ותני. שחורש באותו יום שתיכף לקצירה פעמים מה שחורש בט' שעות חוזר ושונה בג' שעות והוה שוה בשוה:

איבעית אימא יומא כרבא. ודקא קשיא לך לא הוי תרי יומא זרעא. לעולם איכא תרי יומי זרעא:

בהדורי שהארץ קשה היא וארץ סלעים וטרשין היא ומה שפועל חורש ביום אחד תיכף לקצירה חוזרת ומתקשה וצריך לחרוש בה פעולת ב' ימים דזריעה מחמת הקשיות שמתקשה אחר חרישת קצירה. ול"א מוגה בספרים היכי דמי אי בי רדו יומי זריעה לא הוי תרי יומי כרבא. בהאי לישנא משמע דטפי חורש הפועל בהני ט' שעות דיום זריעה מבכולה יומא דכרבא דכבר רכיכא ארעא דחרושה כבר חדא זימנא והכי קאמר לא הוי [תרי] יומי כרבא דטפי מיומא הוי אבל לא הוי פעולת תרי יומי ואי בי רדו יומא כרבא להאי לישנא לא הוי יומא זרע דכל שחורש ביום כרבא יכול לחרוש ביום זריעה בפחות מט' שעות כדאמר בהאי לישנא דניחא לחרוש ביום זריעה מתיכף לקצירה. איבעית אימא בכרבא ודקא קשיא לך לא הוי יומא דזרעא לעולם הוי דאע"ג דניחא לחרוש חורשה באותו יום זריעה פעמים. ואיבעית אימא בזריעא ודקשיא לך לא הוי תרי יומי כרבא להאי לישנא. לעולם איכא תרי יומי בהדורי ארץ טרשים היא ובתחלה היא קשה הרבה דכל מה שחורש בב' ימים תיכף לקצירה יכול לחרוש ביום אחד דזריעא וכ"ך קבלת"י אנ"י מר' אב"ל חבירי"ו הבינו בזה הענין. היכא דמי אי בי רדו יומא בזרעא שבין זריעה ובין חרישה שחורשין את השדה פעם אחרת בימות הגשמים לבד מכריבה ראשונה שכורבין בימות החמה חורשין אותה בימות הגשמים סמוך [לזריע'] לפי שתהא נוחה לזרוע ואם צריך יום אחד למלאכה לפועל אחד בין חרישה בין זריעה אפילו הכי ליכא יומא כרבא יום חמה כי הימים הן ארוכין ומושכין ביותר ובט' שעות ביום יכול הפועל לחורשה ולתקנה כל הצורך ונמצא שמפסיד בעל השדה מט' שעות ולמעלה ואי בי רדו יומא כרבא שבכריבה ראשונה יש מלאכה לפועל אחד לחרוש בימות החמה כל היום כולו אפי' הכי לא הוי תרי יומי בזרעא כלומר בין זריעה ובין חרישה דבפחות מב' ימים בימות הגשמים יכול לחורשה פעם אחרת לזורעה נמצא שמפסיד זה בעל השדה מחצי יום ולמעלה לפי שאין פועל משכיר עצמו לחצאין. איבעית אימא דאיכא בי רדו יומא זרעא ודקא קשיא לך לא הוי יומא כרבא ודאי איכא יומא כרבא שלם ולא קא מפסיד ולא מידי דכרבא הוא דכריב זמנא חדא והדר תני זמנא אחריתא משום דבכריבא חדא לא קא הוי ארעא ניחא מחמת קשייתא דהשתא בין כריבות הללו איכא פעולה ליום אריכא ואיבעית אימא דאיכא בי רדו יומא כרבא ודקא קשיא לך לא הוי תרי יומי שלמין משום דההיא ארעא בהררי כלומר שדה קשה הוא וארץ הרים וטרשים היא ובימות החמה שהיום ארוך הוא צריך לחרוש יום אחד שלם מחמת קשיות שבה ועכשיו בימות הגשמים חוזרת לקשיותה וצריך לחורשה כדי שתהא נוחה לזורעה ובין חרישה וזריעה צריך שני ימים מפני כי הימים קטנים הן. ל"א מוג"ה בספרים וה"ג להא. בי רדו יומא בזריעה לא הוי תרי יומי בכרבא ואי בי רדו יומא בכרבא לא הוי חד יומא לזריעה והכי מפרש לה אם צריך יום אחד בין חרישה לזריעה בימות הגשמים לא צריך תרי יומא לכרבא דפחות מב' ימים יכול לכורבה פעם ראשונה ^ב)צ"ל כשהקרקע קשה. קשה קרקע וצריך ליום אחד של חרישה וזריעה יותר מיום אחד של כרבא לפי שכשחורשין את הקרקע מתחלה מחמת שהיא קשה צריכה יותר מיום אחד בכרבא אינה צריכה שני ימים שלמין ונמצא שמפסיד בעל השדה מט' שעות ולמעלה ואי רדו יומא לכרבא לא הוי חד יומא בין חרישה לזריעה דבפחות סגיא ומשתכח דקא מפסיד. איבעית אימא בי רדו יומא כרבא ודקשיא לך לא הוי יומא זרעא דפחות מיום סגיא הא לא קשיא דכריב ותני זמנא אחריתי דבין ב' כריבות צריך (ב' ימים שלמין) [יום א' שלם] ואיבעית אימא בי רדו יומא זרעא ודקשיא לך לא הוי תרי יומי כרבא הא לא קשיא בהדורי ארץ הרים וטרשים שקשה היא ביותר ואיכא מלאכה לתרי יומי.וכן קיבלו חביריו מרבי:

דוולא כלומר אם יש להם לחלוק שדה בור שצריך להשקותו בכל שעה מאריתא דדלאי כלומר בכמה יש בה באותה שדה דין חלוקה. אמר (רב יוסף) [רב נחמן] בי דאלו יומא אם יש באותה חלוקה שדה שיעור שהפועל יש לו מלאכה כל היום לדלות מן המים ולהשקותו לכל חלק וחלק יחלוקו ואם לאו לא יחלוקו שלא ימצא אדם שישכור לו לחצי היום ונמצא שמפסיד: פרדיסא שדה גפנים: מנת בכרם חלק:

הא דאמרי' מיום שחרב בית המקדש אע"פ שנטלה נבואה מן הנביאים מן החכמים לא נטלה. פרש"י ז"ל אע"פ שנטלה מן הנביאים שאינן חכמים ויש להשיב בה דהא אמרי' במסכת נדרים (לח,א) אין הקב"ה משר' שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר. ויש שהשיבו שאין הקב"ה משר' שכינתו בלא הפסק אלא על חכם אבל נביא של שליחות כגון נבואת יונה בן אמיתי בשליחות נינוה ואין דעתי נוחה. אלא הכי קאמר אעפ"י שנטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא נטלה אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם שהוא לפי שעה משרה הוא שכינתו אף על החסידים שאינה חכמים דאמרי' התם מנא לן ממשה ואלו משה לא פסק ממנו נבואתי וזהו לשון משר' ואע"ג דמייתי נמי עשיר מיונה נביא בלא הפסק היה ולא נשתלח אלא לנינוה.

התם לענין טומאה אבל הכא זימנין דדחקי בה רבים ועיילי להתם. כתב הרמב"ן ז"ל, דדוקא במבוי פתוח לרחבו לרשות הרבים שאין פתח בדופן רביעית, אבל היה בו פתח ברחבו שאין רחב כרחבו של מבוי ופצימין ומלבן לעכב רגל הרבים ממנו, מעמידין לו דלתות, שלפיכך קראוהו מפולש לרשות הרבים כדאמרינן התם (שבת קי"ז, א) דשלש דפנות בלא לחי זהו מבוי המפולש. ומיהו בהאי דינא אין לחי וקורה מעכבין. עד כאן.

כבר ביארנו במסכת יום טוב י' א' שהבית הסתום מארבע רוחותיו והמת בתוכו הרי אותו בית כקבר ומטמא כל סביביו ר"ל הנוגע מאחוריו בכותלים ובגגו מפני שהן כעין גולל ודופק ואם נפתח בו פתח אחד אינו טמא אלא כנגד הפתח ואפילו היה נעול שהרי טומאה מעתדת לצאת דרך שם היו שם פתחים הרבה וכלם נעולים כל הפתחים טמאים נפתח אחד מהם או שחישב להוציאו באחד מהן הציל על שאר הפתחים לא היה שם פתח כלל אלא אחד והוא סתום באבנים ובטיט אם לא נפרצו הפצימין הרי הוא כפתח נעול ואינו מטמא כל סביביו הא כל שפירץ פצימין הרי הוא כשאר מקומות שבכותל ויש חולקין לפסוק שאף בלא פריצת פצימין מטמא כל סביביו יש מפרשין שמועה זו לענין אהל כגון שיש תקרה סביב כל הבית וכשאין שם פתח העומד סביבו תחת אותה תקרה אע"פ שאינו נוגע בכותלים טמא ואם יש שם פתח אינו טמא אלא בכנגד אותה הפתח ואני תמה שאם יש כאן תקרה וטומאת אהל הרי ביציאת טומאה דרך הפתח נעשית כל התקרה אהל:

מבוי המפולש שיוצאין דרך ראשו האחד לדרך עיר אחרת וכן אנשי עיר אחרת דרך בו נכנסין לעיר זו אם הסכימו בני מבוי לעשותו סתום אין ספק שבני עירם מוחין בידם שהמבוי המפולש דינו כרשות הרבים שיש לכל בני העיר רשות בו ולא סוף דבר בבני העיר הזאת אלא אף אם הסכימו בני אותו מבוי לסתמו ברשות כל בני העיר מ"מ בני עיר אחרת שנכנסין דרך בו לזו מעכבין ומוחין בידם ואפילו היה להם דרך אחרת ליכנס בה לעיר זו שמ"מ יש שרוצין בדרך זה ויש שרוצים בדרך זה וכל מצר שהחזיקו בו רבים ברשות אסור לקלקלו ולא סוף דבר אסור אלא שאם עשה לא הועיל יש מפרשים שמועה זו בשהוא מפולש לבקעה או לכרמלית ואין לבני אותה העיר דין מחאה בכך שהרי אין להם תפיסת יד לילך לשם ועיקר הדברים כמו שכתבנו שהשמועה מתבארת שהיו רוצים לסתמו ברשות בני העיר:

מבוי המפולש לרשות הרבים ובקשו בני מבוי להעמיד דלתות במבוי בני רשות הרבים מעכבים ואע"פ שמעמידין אותן פתוחות ביום הרבה פעמים כנופיא מזדמנת ונדחקין הרבה כאחד ליכנס במבוי ואין שיעור דלת מספיק להם או שמא מזדמן לפעמים שאינן פתוחות ולא סוף דבר בארבע אמות הסמוכות לרשות הרבים שדינן כדין רשות הרבים לענין ספק טומאה אלא אף מארבע אמות ולפנים ויש מפרשים שמועה זו במבוי שאינו מפולש הואיל ופתוח מצד אחד לרשות הרבים ואין הדברים נראין שהרי בכל הסוגיא אנו דנין מבוי סתום כחצר להיותו כלו להם ואין לרשות הרבים שיכות בו כלל שמא תאמר מה אתה צריך לבא בה מצד זה והלא אין מבוי נקרא מפולש אא"כ הוא מפולש משני צדדין מצינו כיוצא בו בפרק כל כתבי ששלש מחיצות בלא לחי קורא מפולש ומ"מ לדעת מפרשים אלו אף הם יכולים לפרש מבואות שבסוגיא זו שכלן לבני מבוי על הדרכים שפירשנו למעלה בפתוחים לבקעה או לכרמלית ובזו ודאי אין בני רשות הרבים יכולים למחות וא"כ לדעתם אף אותה שכתבנו למעלה ז' ב' מכח התוספתא שאין בני מבוי כופין זה את זה לעשות דלת למבוי ומטעם שהוא אומר רצוני שאכנס בחבלתי עד פתחי אלמא שאם רצו כלם מיהא עושים הם צריכים לפרשה בפתוחים לבקעה או לכרמלית ולדעתי שמועה זו מתפרשת במפולש לגמרי והאחרים בסתומים:

זה שביארנו במשנה שכל שדה שיש בו תשעה קבין לכל אחד מהם חולקין דוקא בארץ ישראל וכיוצא בה שהארץ קשה לעבוד אבל בבל שהיא טובעני אין חולקין בה את השדה עד שתהא בה כדי חרישת יום לזה וכדי חרישת יום לזה השדה שמשקין אותו בדלי והוא הנקרא דוולא אין חולקין אותו עד שיהא כדי מלאכת יום אחד לפועל אחד להשקאתו לכל אחד ואחד ויש מפרשים דוולא שיש להם בור ואין חולקין אותו עד שיהא בה בכדי השקאת שדה לכל אחד ליום אחד ופועל אחד וכן נראה שלדעת ראשון זהו בית השלחין האמור במשנה אלא שיש שאין גורסין שם בית השלחין כמו שכתבנו ויש מפרשים בכאן דולא של ירק והוא גינה האמור במשנה ולדעתו לא שאלוה כאן אלא לבבל:

הכרם שיעורו בארץ ישראל בכדי זריעת שלשת קבין לכל אחד ואחד ובבבל עד שיהיו שלשים וששה זמורות לכל אחד שהוא בכדי עבודת יום אחד האומר חלק אחד בכרם אני מוכר לך לא אמר כלום ואין אומרים יהא שיעורה שלשת קבין בארץ ישראל וכדי עבודת יום אחד בבבל אלא הואיל ולא ברר כמה אין זה כלום:

בית סתום אין מטמא כל וכו'. פירש ק"ל שבית שיש בו טומאה הטומאה יוצאה עד פי הפתח מבחוץ הילכך אם לא פרץ את פצימיו הרי הסיח דעתו מאותו פתח ונעשה אותו מקום כשאר כותלי הבית שלא היה פתח מעולם ונמצא הבית בלא פתח והרי כל מקום ממנו י"ל ששם יהיה הפתח ולפיכך מטמא כל סביביו:

דוולא פירש ארעא דמשקו ליה בדולא:

דברי נביאות. שהרי הוא אומר סתם זמנת בכרם ואמר התנא בדעתו שהוא שלשה קבין. ויש לפרש שרבי יוסי חולק הוא על סומכוס כלומר צריכין אנו נביא שיברר לנו מה היה בדעתו להקנות אבל שלשה קבין שאמר סומכוס אין לסמוך עליו וזה הפי' הוא הנכון:

בבבל מאי וכו' כי היכי דרפיק גברא בחד יומא. נמצא עכשיו מכל זה שעולה בידינו מן הדין שאין מחייבין בבבל ולא בשאר חוצה לארץ לחלוק בשדה ובכרם ובשדה בית השלחין אלא עד שיגיע לכל אחד מהן בכרם מה שעושה הפועל כל היום ובשדה הבעל מה שחורש בו כל היום ובשדה בית השלחין מה שמשקה בו כל היום אבל פחות מכן אין בו דין חלוקה:

קמו. הרי אמרו היה סתום ובקש לפתחו אין בני מבוי מעכבין עליו אמר רבה לא שאנו אלא דלא פרץ את פצימיו אבל פרץ את פצימיו בני מבוי מעכבין עליו. ופצימין הן הן מזוזות הפתח כדאשכחן גבי מזוזה דממעטי בית שאין לו פצימין (מדוקא) [מדינא] דמזוזות, ודרך מזוזות הפתח להיות בתחלת בנינן שלא יהא בהן נכנס ויוצא שלא יזוקו בהן בכניסה ויציאה לפיכך לא פרץ את פצימיו אלא מלא חללו של פתח בנין, עדיין תורת פתח עליו וגלי אדעתיה דלא סלקא לזכותיה מהאי מבוי אלא כי סתמיה בתורת עראי סתמה דאכתי דעתיה עלויה למפתחיה, לפיכך אם בקש לפתחו אין בני מבוי מעכבין עליו. אבל אם פרץ את פצימיו ועשאן כפרצה זו שאין צדיה שוין אלא פגום נכנס פגום יוצא וסתמו בתורת כותל שאין בו פתח מתחילה שכל נדבכיו קשורים באריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח, בטליה מתורת פתח וגלי אדעתיה דסלוקיה סלקא לזכותיה דההוא פתחא מההוא מבוי לגמרי, לפיכך אם בקש לפתחו בני מבוי מעכבין עליו דכמאן דאתי למפתח לכתחילה דמי. אמר ליה אביי לרבה תניא דמסייע לך בית סתום יש לו ארבע אמות פרץ את פצימיו אין לו ד' אמות בית סתום אינו מטמא סביביו [פרץ את פצימיו מטמא סביביו]. קתני מיהת בית סתום יש לו ארבע אמות, מ"ט דכל כמה דלא פרץ את פצימיו לא סליק זכותיה דהאי פתח מהאי חצר שהרי עדיין תורת פתח עליו וכי סתמיה בתורת עראי סתמיה, לפיכך הרי הוא כפתוח ליטול ארבע אמות בחצר, ואין צריך לומר שיש לו רשות לפתחו, דהני ארבע אמות טעמא מאי משום פירוק משאו ואי לית ליה רשותא למפתחיה ד"א לימא ליה. פרץ את פצימיו אין לו ארבע אמות, דכיון דבטיל מיניה תורת פתח סלוקי סלקה לרשותיה מהאי חצר לגמרי ואי בעי למפתחיה הוה ליה כמאן דאתי למפתחיה לכתחילה. והוא הדין גבי מבוי, דמבוי וחצר בהאי עניינא חד טעמא נינהו. ולא תימא הני מילי היכא דלא חלפי עליה שני חזקה כשהוא סתום בלא מחאה בחזקתיה קמייתא קאי. חדא מדלא מהני לאסתלוקי לאלתר ש"מ כפתוח דאי משום דהוי כמחאה דלא מהניא אלא עד תלת שני מאי עבד דהוי כמחאה, אי משום דסתמיה ההיא סתימה לאו לסיועיה קא אתיא אלא לאורועי קא אתיא, דאי הוי פריצת פצימין בהדה הוה מסתלק ואי הוה פתוח כדמעיקרא הוה אלימא טענתיה טפי, ואי משום דלא פרץ פצימיו התם לאו מידי קא עביד ובמאי קימא ליה מחאה. אלא על כרחיך משום דחשבינן ליה כפתוח הוא ופתוח לא בעי מחאה, אלא היכא דאשתמוש שאר בני חצר לכולה חצר לחודייהו תשמישה דקימא ביה חזקה בחצר השותפין. תדע נמי דהא דומייא דטומאה קתני דלא שייכי בה מחאה אלא משום דחשבינן ליה כפתוח הוא.

ושמעינן נמי מינה דהיכא דפתחיה להאי פתחא לכתחילה שלא ברשות כי מחייבינן ליה למסתמיה לא סגייא ליה בסתימא גרידתא עד דפריץ להו לפצימיה כי היכי דלא תשתייר ליה זכותא בגויה דאי לאו הכי כל כמה דלא אייתי חבריה סהדי דמעיקרא שלא כדין פתחיה כפתוח דיינינן ליה.

והאי בית סתום דקאמרינן דיש לו ארבע אמות לא תימא הני מילי דסתמיה מארי בתרא לבתר דקניא דקנו ליה ד"א בחצר מקמי דסתמיה דבסתימת עראי לא מסתלק מארבע אמות דקנו ליה מקמי הכין, אלא אפילו היכא דסתמיה מריה קמא מקמי דאקנייה להאי בתרא קנו ליה להאי בתרא ארבע אמות בחצר, דכיון דלא פרץ את פצימיו כמאן דאקנייה ניהליה כשהוא פתוח דמי, דתנא דברייתא בית סתום סתמי קתני דמשמע דמסתמא אית ליה ד"א בחצר, ואי ס"ד היכא דזבניה כשהוא סתום לית ליה ד"א מסתמא היכי יהבינן ליה ד"א עד דמייתי ראיה דזבניה כשהוא פתוח אי נמי דהוה פתיח גביה מעיקרא, אלא מדלא איצרכוה לאייתויי ראיה שמע מינה דאפילו היכא דזבניה כשהוא סתום יש לו ארבע אמות וליכא לאפוקי מתניתא מפשטה אלא בראיה.

ומאי שנא מבית חציו מקורה וחציו אינו מקורה (ואע"ג) [דאע"ג] דלקרויי קאי ול(ה)כי מקרו ליה צריך ד"א לפירוק משאו לא חשבינן ליה מעיקרא כמקורה אלא אמרינן כי אקנייה ניהליה למאי דחזי בשעת הקנאה הוא דאקנייה ניהליה ולית ליה ד"א, ואלו גבי בית סתום כיון דאיכא למימר דלמפתחיה קאי קא חשבת ליה כמאן דאקנייה ניהליה מעיקרא כשהוא פתוח לאקנויי ליה ד"א. אי משום דאי לאו אדעתא דמפתחיה אקני ליה לא חזי לאשתמושי ביה כלל אי הכי אפילו פרץ את פצימיו נמי. אלא על כרחיך טעמא דמילתא משום דבית סתום כל כמה דלא פרץ את פצימיו כפתוח דמי. ודקא קשיא לך חציו אינו מקורה, לא דמי חסר ליתר, דאלו גבי מחוסר תקרה כיון דההוא קרוי דמצריך ליה ארבע אמות לפירוק משאו ליתיה בהאי ביתא בשעת הקנאה לית ליה ארבע אמות דלאו ביתא דצריך ארבע אמות אקני ליה, ואלו גבי בית סתום כיון דההוא בית דהוה צריך מעיקרא כשהיה פתוח ארבע אמות כדקאי ולא מיחסר מידי בשעת מכירה אלא סתימת הפתח בעלמא הוא דאתוספא ביה וכי שקלי לה לההיא תוספת הרי ביתא כדמעיקרא, ההיא סתימה כיון דסתימת עראי היא כנעילת דלת בעלמא חשבינן ליה ומעיקרא ביתא דצריך ארבע אמות אקני ליה דלאו מחוסר מעשה בגופו של בית הוא וכמאן דפתיח מעיקרא דמי.

והשתא דאתית להכי לא תימא הני מילי [היכא] דלית ליה פתחא אחרינא דפתיח בעידן הקנאה דומיא דמיירי לענין טומאה ודיקא נמי דקתני בית סתום ולא קתני פתח סתום, אלא אפילו היכא דאית ליה פתח אחרינא דפתיח בעידן הקנאה להאי חצר כמאן דפתיח תרווייהו דמי, דמידי הוא טעמא אלא משום דכל כמה דלא פרץ את פצימיו כפתוח דמי, מה לי אית ליה פתח אחר פתוח מה לי לית ליה, כיון דאילו הוו ליה להאי בית תרי פתחי דפתיחי לה להאי חצר באנפא דחזי למיתב ליה לכל חד מינייהו ארבע אמות הוה יהבינן ליה לכל חד מינייהו ארבע אמות כל פתחא ופתחא כבית בפני עצמו דמי, וכי היכי דבית סתום יש לו ד"א דכמאן דפתיח בשעת הקנאה דמי כי אית ליה חד פתוח וחד סתום נמי ההוא סתום כפתוח בשעת הקנאה דמי. וה"ה היכא דהוי חד פתחא מקצתו פתוח ומקצתו סתום כמאן דפתיח כוליה דמי [ד]חד טעמא הוא. ובדין הוא דליתני פתח סתום יש לו ד"א ואיידי דאיצטריך למיתנא גבי טומאה בית סתום דמשמע דלית ליה פתח פתוח כלל, דא"כ פשיטא דאינו מטמא כל סביביו, ועוד פרץ את פצימיו כיון דאית ליה פתח אחד אמאי מטמא כל סביביו, תנא נמי גבי ארבע אמות בית סתום. ועוד [כד] (דמ)מעינת ביה שפיר אפי' גבי ד"א נמי בית סתום אצטריכא ליה, סד"א כיון דלא פתיח ליה פתחא להאי חצר כלל סלוקי סלקא לזכותיה דהאי ביתא מהאי חצר לגמרי, קמ"ל דלא. וכל שכן היכא דפתיח ליה פתחא אחרינא דגלי אדעתיה דלא אסתלק לגמרי. וכי תימא אדרבה היכא דפתיח ליה פתחא אחרינא ריעא זכותיה דהאי פתח סתום טפי דהא יחדיה לאידך למהוי לחודיה פתחא, מידי דהוה אפירא דסופלי, א"כ כי פתיחי תרווייהו נמי, וכבר ברירנא (לעיל בבא בתרא יא,א סי' קלח) דלא שייך האי טעמא אלא גבי פירא דסופלי אבל גבי בית העשוי לדירה לא. תדע דהא דינא דבית סתום לגבי חצר כי דינא דפתח סתום לגבי מבוי דמי וכי היכי דגבי מבוי אע"ג דאית ליה פתחא בדוכתא אחרינא לא אמרינן אסתלוקי אסתלק מהאי סתום, דה(ו)א אאחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר קאי, גבי בית שבחצר נמי אף על גב דאית ליה חד פתוח וחד סתום ההוא סתום נמי כפתוח דיינינן ליה.

והיכא דסתמיה מריה בתרא דקאמרינן דאית ליה ד"א לא תימא הני מילי דסתמיה מריה דאיכא למימר דכי סתמיה בתורת עראי סתמיה לפי שעה אלא [אפי'] היכא דסתמוה בני חצר באפי ושתיק כל כמה דלא פרץ את פצימיו לא מסתלק, דאי לא תימא הכי מסתמא אמאי אית ליה ד"א ליחוש דילמא בני חצר הוא דסתמוה באנפיה ושתיק ולוקמיה בחזקת סתום כדהשתא. ולא תימא הני מילי היכא דלא סייע מריה בהדייהו אלא אפילו סייע מריה בהדייהו כולהו שליחותיה קא עבדי ולצורך בעל הבית הוא דסתמוה וכמאן דסתמיה איהו לחודיה דמי, דכל כמה דלא פרץ את פצימיו לא אסתלק כסתמיה דהא מתניתא. ומאי שנא מגודא דרב ענן (לקמן בבא בתרא מא,א) דאי לאו דלא ידע כי אתא מריה וסייע בגודא בהדיה הוה קיימא ליה חזקה. התם כיון דגודא (דהחזיק) [דמחזיק] הוא אנן סהדי דלצורך נפשיה הוא דבנייה וכי אתא מריה ארעא וסייע בהדיה גלי אדעתיה דניחא לאקנויי ליה מקום הכותל וכמאן דאמר ליה לך חזק וקנה, אבל הכא דמקום הכותל לא קני ליה למחזיק שליחותיה דמריה קא עבד וכמאן דסתמיה מריה לחודיה דמי, דאי פרץ את פצימיו מסתלק ואי לא לא מסתלק. והשתא דאתית להכי אפילו פרץ בעל דין את פצימיו וחזייה מריה ושתיק, כל כמה דלא סייע בהדיה לא מסתלק דהא לא קני ליה כותל ולא מחזיק בהכי, כי מעשה דרב ענן דאשתכח דכותל ביתא דחבריה קא בני ושתיקה בעלמא לא מסלק ד"א עד דמסייע בהדי מחזיק, ומגו דלא מסתלק מד"א מפתחא גופיה נמי לא מסתלק דלא יהא אלא דקא פתח ליה השתא לכתחילה כי קא פתח לרשותא דנפשיה קא פתח. ולא תימא הני מילי בחזקה שאין עמה טענה אלא אפילו בחזקה שיש עמה טענה נמי לא מהני, דאי מטעמא דבפניו לית הלכתא כר' יהודה, ואי מטעמא דלא חציף איניש למיגזר דיקלא דלא דיליה ולמיכל ארעא דלאו דיליה, הני מילי לאפטורי מתשלומין והוא דטעין מעיקרא לפירות ירדתי וכיוצא בה, אבל היכא דטעין טענה [ד]שייכא בגופא דארעא לא מיבעייא דלא הויא חזקה לגופא דארעא מטעמא דאמרי' ליה אחוי שטריך אלא לאפטורי מתשלומין נמי כי איכא סהדי דגזר ואכל לא מיפטר כדמיברר התם (לקמן בבא בתרא לג,ב) מדרב נחמן דאמר הדרא ארעא והדרי פירי. אבל ודאי אי סייע מרי ביתא בהדי מחזיק הוה ליה כמאן דסתמיה מרי לענין סלוקיה זכותיה דההוא פתחא מההיא חצר לגמרי. אבל לאסתלוקי מכותל גופיה לא מהני דכותל ביתו הוא ומביתא גופיה לא אסתלק דהאי דמסייע מריה בהדיה לאו לאקנויי לכותל נהליה קא מסייע אלא לצורך נפשיה קא עביד לסלוקיה להאי פתח מהאי חצר והאיך דקא בני שליחותיה דמריה קא עביד כדברירנא.

וכי תימא תינח היכא דסתמיה חד מבני חצר בפריצת פצימין ואתא מריה וסייע בהדיה דהויא חזקה לסלוקי זכותיה מההיא חצר, אלא היכא דסתמיה מריה לחודיה מאי חזקה אית להו לבני חצר בהכי, מי איכא חזקה דמחזיק איניש בדנפשיה לאקנויי ליה לאחרינא. שאני הכא דבני חצר כי קא זכו בהו בהני ארבע אמות לאו בתורת הקנאה קא זכו בהו אלא בתורת אסתלוקי הוא דקא זכו בהו, דאע"ג דהני ארבע אמות דפתחים כי זכי בהו מריהו לגמרי קא זכי בהו, כיון דעיקר ההיא זכותא מכח הפתח היא כל כמה דלא מסתלק כל חד מינייהו מחולקא דחבריה בקנין או בחזקה וכיוצא בהן אי סלקיה מרי פתחא לפתחיה מהאי חצר לגמרי ממילא סלקא לזכותיה דההוא פתחא מינה לגמרי ואע"ג דלא אקני להו לבני חצר ולא מידי ואע"ג דלא אסתלק לגביהו בפירוש, מידי דהוה אהיכא דקנו מיניה דסלקה לזכותיה דההוא פתחא מהאי חצר ואע"ג דלא פריש דסלקה לזכותיה לגבי בני חצר מסתלק, כדתניא (לקמן בבא בתרא מג,א) האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת ממנה לא אמר כלום וקיימא לן דאי קנו מידו מסתלק ואפי' בהאי לישנא, הכא נמי כיון דפרץ את פצימיו אין לך סילוק גדול מזה. והא דתנן (כתובות צה,א) מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך, דאלמא עמך נמי בעינן, שאני התם דלא כתבה ליה על שדה זו, ואפילו היכא דכתבה ליה על שדה זו נמי צריך עמך למעוטי משעבודא דשנייה דאי לאו עמך הוה מסתלקא מהאי שדה לגמרי ואפי' לגבי שניה אהני עמך למטרפה משנייה.

והני מילי מארבע אמות דפתחים אבל מזכותא דקני בה בחצר שלא מחמת פתח זה לא מסתלק. ואפילו מארבע אמות דפתחים נמי דוקא דפרץ את פצימיו מקמי חלוקה, אבל היכא דלא פרץ את פצימיו אלא לאחר חלוקה דזכי ביה כל חד מינייהו בחולקיה מכל החצר בקניין או בחזקה וכיוצא בה, ואע"פ שלא הספיקו לבנות את הכותל עד שפרץ זה פצימיו של פתח, לא מסתלק בהכי אפילו מארבע אמות דפתחים, דהשתא לאו מכח ההוא פתחא בלחוד הוא דקא זכי בהו מארבע אמות דפתחים דהא זכה ליה בגויהו בכלל שאר חולקי מכח שאר השותפין ואע"ג דסלקיה לזכותא דההוא פתחא מהאי חצר בפירוש לא מסתלק עד דמסליק לה לזכותא דנפשיה מינה. והוא דקנו מיניה דאלו פריצת פצימין לא מהניא אלא לסלוקיה זכותיה דההוא פתח מהאי חצר, ואמטול הכי לא מהניא אלא לאסתלוקי מזכותא דלא תליא השתא אלא בההוא פתחא, לאסתלוקי מזכותא דאתיה ליה נמי מאנפא אחרינא לא מהניא.

ולענין דרך, כל היכא דאהני לאסתלוקי מכולה חצר אסתלק ליה נמי מדרך, לא קנייא ליה דרך למרה אלא למיעל מינה לההיא רשותא דאית ליה אבל לרשותא אחריתי אפילו דידיה נמי לא, כדקתני התם (לקמן בבא בתרא צט,ב) ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת, והכא כיון דאסתלק ליה מההוא רשותא דקניא ליה דרך מחמתה ממילא אסתלק ליה מההוא דרך לגמרי, וכל היכא דאשתייר ליה התם רשותא דהוה ליה למיעל לגויה מהאי דרך לא אסתלק ליה מדרך.

והני מילי לענין פתח שבחצר, אבל לענין פתח שבמבוי כיון דלא קני להו מבוי להנהו דדיירי בגויה אלא מחמת פתחי דפתחי לגויה ולאו קנין גמור הוא אלא מחמת דלית בה אורחא לאיניש אחרינא כדבעינן לברורי קמן, כל היכא דלא פרץ את פצימיו לא שנא סתמיה איהו ולא שנא סתמוה בני מבוי באנפיה ל"ש סייע איהו בהדייהו לא מסתלק דכפתוח דמי, כדקתני בברייתא בהדיא היה סתום ובקש לפתחו אין בני מבוי מעכבין עליו. ואי פרץ את פצימיו לא שנא סתמיה מאריה ולא שנא בני מבוי וחזייה איהו ושתיק אע"ג דלא סייע איהו בהדיהו מסתלק, דכי היכי דקני ביה זכותא במחילה דפתיחת הפתח גרידתא מחמת דחזו ליה בני מבוי ושתקי כדבעינן לברורי לקמן, הכי נמי מסתלק מיניה במחילה דסתימת הפתח גרידתא זא דסתמי ליה בני מבוי ושתיק, והוא דפרץ את פצימיו ואע"ג דלא סייע מריה בהדיהו, ועוד מידי דהוה אחלון העשוי לאורה דאפי' סתמיה בעל החצר באפיה ושתיק אסתלק מיניה.

ומאי שנא מפתח שבחצר דאע"ג דסתמוה בני חצר באפי מריה ושתיק כל כמה דלא סייע מרי פתחא בהדייהו לא מסתלק לא מדרך ולא מד"א, שאני התם דקנו ליה הני ד"א למריה פתחא קנין גמור ובשתיקה בעלמא לא מסתלק ומגו דלא מסתלק מד"א לא מסתלק לא מפתח גופיה ולא מדרך.

וה"ה לענין מקנא דאיכא לאפלוגי בין חצר למבוי, דגבי פתחים שבחצר כיון דקני ליה לכל חד מינייהו חולקיה בחצר קנין גמור לא מהנייא ביה מחילה דבני חצר דמחלי גביה למפתחיה לההוא פתחא לחצר למקנא דרך וכל שכן למקנא ד"א, ואלו במבוי מהניא ביה מחילה דבני מבוי לגבי מאן דפתח ביה חולקא דחד מינייהו. מאי טעמא, דגבי חצר כיון דקניא להו לבעלי' קנין גמור בין בד"א דפתחים בין בשאר החצר דקנו בה חולקא מחמת זכייה אחריתי, לא מבעיא גבי ד"א דפתחים דכיון דכי קנו ליה לבעל הפתח לגמרי קנו ליה לא מהניא מחילה דפתיחת הפתח למקנא ד"א בקרקע דקני להו לבעלים קנין גמור, כדמברר ממעשה דרב ענן (לקמן בבא בתרא מא,א) דאהדר גודא בארעא דלאו דיליה, דאע"ג דעבד מעשה במקום הכותל גופיה דסבר לאחזוקי ביה באפי מריה מסתמא לא קיימא ליה חזקה כדברירנא התם. והשתא אלו אחזיק בהנך ד"א גופיהו בחזקה דשתיקה כי האי גוונא לא הוה קני להו, והשתא דלא אחזיק אלא בפתח דנפשיה קני להו, וכי היכן מצינו דבר שאין חזקת עצמו מועלת בו וחזקת דבר אחר מועלת בו. ולא תימא הני מילי בד"א דפתחים אלא אפילו דרך נמי לא קני, דע"כ ל"פ רבנן ורבי עקיבא גבי דרך (לקמן בבא בתרא סד,א) אלא גבי לוקח וכיוצא בו דקאתי מכח הקנאה גמורה דמוכר ודנותן, אבל בשתיקה גרידתא כי האי גוונא לא קאמר, ואפילו גבי דרך דלאו קנין גמור הוא וכל שכן גבי ד"א דקנין גמור הוא. תדע דהא קיימא לן דמקום שנעשה להילוך נקנה בהילוך ואפילו הכי קי"ל דבשתיקה בעלמא לא קני, דאפילו למאן דאמר רבים שבררו דרך לעצמן מה שבררו בררו ואע"ג דלא אבדה להם דרך באותה שדה, דוקא רבים משום דרב יהודה אבל יחיד לא וכ"ש לרבנן דאפילו גבי רבים פליגי עליה. וה"ה כונס לתוך שלו דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש (לקמן בבא בתרא ס,ב) אי מחזיר כתליה למקומן דאפילו לרבי יוחנן דאמר אינו מחזיר הני מילי היכא דאחזיקו ביה רבים אבל היכא דאחזיק ביה יחיד מודה דמחזיר, אלמא בשתיקה גרידתא לא קיימא ליה חזקה למיקנא דרך דשעבודא בעלמא הוא. וכל שכן למקנא ארבע אמות דקנין גמור הוא. ואפילו היכא דאחזיק בהו גופייהו וכל שכן היכא דלא אחזיק אלא בפתיחת הפתח.

וכי תימא ומאי שנא מחלון העשוי לאורה דבמחילה גרידתא דחזי ליה בעל החצר ושתיק קני ד"א בחצר להרחקה כדין החלונות כדי שלא יאפיל, מי דמי, התם כי קני ד"א בחצר חברו לאו לאישתמושי ברשות חברו קא קני אלא להרחקה בעלמא קא קני לארחוקיה מיניה דלא (ליזכי) [ליזקי] לחלון (כדי) [כדין] כל המזיקין, ואלו הכא קא קני בעל הפתח ד"א בחצר לאפסוקינהו בכותל משאר החצר לגמרי וא"כ בסתמא היכי קני להו. ועוד תמה על עצמך, אפי' היכא דאמרי ליה בני חצר לך חזק וקני ד"א בחצר במאי קני, אי בחזקה דפתיחת הפתח כיון דהאי כותל דפתיחה לכותל בגוה לאו כותל חצר הוא אלא כותל ביתו הוא אשתכח דכי אחזיק לאו בחצר השותפין החזיק אלא בבית דנפשיה הוא דאחזיק, ולא מהניא האי חזקה דאחזיק בדנפשיה למיקנא ד"א בחצר דאחריני ואפילו דרך לא שנא בחצר השותפין ולא שנא בחצר דחבריה, דכל היכא דבעי למיקני טפי מחולקיה לגבי ההוא טופיאנא כמאן דקני בחצר חבירו דמי וכי שקיל ליה לההוא טופיאנא ממנאתא דכולהו הוא דשקיל ליה ואפילו היכא דליכא אלא רבוי דרך בעלמא, דכי קא מרבה דרך אמנאתא דכולהו קא מרבי.

וההיא דגרסינן בפ' חזקת (לקמן בבא בתרא ס,א) סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לאו לשווייה תרי בני תרתי תרתי דקא שקיל תמני בחצר, לאו למימרא דאי שבקיה ליה למיעבד הכי הויא ליה חזקה למיקנא ד"א יתירתא לההוא פיתחא יתיר דעבד, אלא פסידא דאתי להו לבני חצר מהאי פתחא יתירא קמ"ל דחיישינן דילמא טעין מרי ביתא דמעיקרא הכי הוה ואי לא מייתו בני חצר ראיה לאכחושי מוקמינן ליה בחזקתיה כדהשתא ואשתכח דקא שקיל תמני בחצר, אבל היכא דמתברר דבתר הכי פתחיה לא מהנייא ליה מחילה דבני חצר למיקנא דרך וכל שכן ארבע אמות.

תדע דעיקר טעמא דרמי בר חמא כי היכי דלא ליצטרכו בני חצר לאייתויי ראיה הוא, דאפילו כשתמצא לומר לטעמיה דרמי בר חמא דבשתיקה גרידתא דבפתיחת הפתח קני ד"א בחצר, על כרחך עיקר טעמא דמצו לעכובי עליה כי היכי דלא ליצטרכו לאייתויי ראיה הוא, דאלת"ה דיכלי למחויי ביה דלא מחלי גביה למשקל בחצר מחמת האי פתחא יתירא ולא מידי אמאי מצו לעכובי עליה, הוה ליה זה נהנה וזה לא חסר וקיימא לן דכופין על מדת סדום. אלא מאי אית לך למימר כיון דצריכי לנטורי שטר מחאה מן העכברים לאו מידת סדום היא כי סבירא לן דבשתיקה בעלמא לא קני מצי לעכוביה עליה כי היכי דלא ליצטרכו לאייתויי ראיה דמעיקרא לא הכי הוה, והא דמיא לההיא דאמרינן (לקמן בבא בתרא פב,א) גבי הקונה שני אילנות דקתני העולה מן הגזע שלו וניחוש דלמא מסקא ארעא שרטון וא"ל תלתא זבנתא לי ואית לי ארעא ואף הא דפתחים נמי דכוותה.

והא דתנן נמי (לקמן בבא בתרא נט,ב) לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו בחצר השותפין ואמרינן עלה מ"ט מפני שמרבה עליהן את הדרך, התם נמי לאו משום דמהניא שתיקה לחזוקי ברבוי דרך בחצר הוא אלא [כי] היכי דלא ליצטרכו בני חצר לאייתויי ראיה, אי נמי דאפילו היכא דמייתו ראיה לא יכלי ליה לאתצולי מרבוי דרך דכיון דאית ליה דרך למיעל לביתא קמא אי פתח ליה ביתא אחרינא מצי לאישתמוטי להו ולמימר לביתא קמא קא עיילנא, וגמרא בכולהו האי שמעתתא עיקר פסידא דמטי להו לבני חצר קמ"ל, מיהו לאו משום דכולהו מטי להו פסידא מחד אנפא אלא הא כדאיתיה והא כדאיתיה.

וכי תימא ומאי שנא לענין מיקנא דרך בחצר דלא מהניא מחילה דפתיחת הפתח ואפילו למיקנא דרך וכ"ש למיקנא ד"א, ומאי שנא לענין אסתלוקי דכי פרץ זה פצימין מסתלק. גבי מיקנא דלמיקנא זכותא ברשות אחריני קא בעי הקנאה גמורה בעינן, גבי אסתלוקי דלאסתלוקי מרשותא דנפשיה קא בעי כיון דפרץ את פצימיו אין לך סילוק גדול מזה, ובני חצר כי קא זכו ממילא קא זכו. וכי תימא ואפילו לענין מקנא תינח גבי ד"א דמקנא גופא הוא ולא מהנייא ביה מחילה כי האי גוונא, אלא גבי דרך דשעבודא בעלמא הויא אמאי לא מהניא, ומאי שנא משאר תשמישין דמהניא בהו מחילה. התם כיון דבעידן תשמישתיה דמחזיק לא קא מעכב ליה לתשמישתיה דמרי רשותא לגמרי, דאפילו היכא דממעיט ליה מתשמישא דעבידא ליה לא מבטל לה משאר תשמישיה, לאו מקנא גופא הוא, אבל גבי דרך דבעידן תשמישיה דמחזיק קא מבטל לההוא דוכתא מתשמישא אחרינא לגמרי כמיקנא גופא דמי ואמטול הכי בעי הקנאה גמורה. ואפילו למיקנא נמי דוקא גבי חצר, דכי זכו ליה בעלים לאו מחמת פתחיהם לתוכה בלחוד הוא דזכו לה אלא מחמת עצמה של חצר שזכו בה מכח ירושה או מכח דעת אחרת שמקנה אותה או את הבתים שבה, לפיכך אע"פ שמחלו לזה לפתוח לתוכה פתח לבית אחד לא קנה בה דרך לפתחו ואין צ"ל ד"א לפירוק משאו. אבל מבוי שאין לבעלים זכות בו יותר משאר בני אדם מחמת עצמו של מבוי אלא מחמת החצרות הפתוחות לתוכו כדבעינן לברורי, כי אחילו גבי אינש אחרינא נמי למפתח פתח לגבה ממילא קניא ליה זכותא לגויה כחד מינייהו דבההוא אנפא דקנו מצו מיקנו משא"כ בחצר.

ולא תימא הני מילי בחצרות של כרכים אלא אפילו בחצרות של כפרים דעיקר זכותייהו מחמת הקיפא דבתים דפתיחי לגוה הוא דלא מהניא (מחיצה) [מחילה] דפתיחת הפתח למקנא בהו דרך וכ"ש ד"א, דכיון דהפקירא הוא וקניוה קמאי בהקפת בתיהן הפתוחין לתוכה קנין גמור הוי ותו לא מהניא מחילה דפתיחת פתחו דבתרה למיקנא ביה דרך מסתמא וכ"ש ד"א.

וכי תימא ומאי שנא מבוי דזכו ביה מחמת בתים וחצרות (דמפקי) [דמקפי] ליה ופתחי לגואי ומהניא ליה מחילה, לא דמי, דאלו חצר כיון דליכא חצר דלא מקיף ליה מחיצות מג' רוחותיה לאפסוקה מרה"ר אשתכח דמחיצות למיקנא תוכן הן עשויות וכי היכי דקני להו לבתים בהני מחיצות קנו ליה נמי לאוירא של חצר, ואלו מבוי כיון דרוב מבואות לאו סתומין נינהו אלא מפולשין נינהו אשתכח דאפילו היכא דאקפוה להאי מבוי בכתלי בתים וחצרות מג' רוחותיו מעיקרא הני מחיצות לאו לאקופי למבוי עבידן אלא לתוכן הן עשויות לאקופינהו לבתים ולחצרות, ואמטול הכי לא קנו ליה למבוי בהאי היקיפא אלא לדריסת הרגל בעלמא. תדע דאי בהיקיפא גרידא קנו ליה ההוא דשייך בהקיפא בהדייהו אע"ג דלא פתיח ליה פתחא למבוי ליקנו ביה נמי חולקא בהדייהו וכי בעי אהדוריה פתחיה למבוי אמאי מצו לעכובי עילויה. וכי תימא משכחת לה כגון דאקיפוה משתי רוחות בבתים וחצרות והדור מרי הנהו פתחי דפתיחי לגויה וגדרוה לרוח שלישית לאפסוקיה מרה"ר דקנו ליה בהאי גדר, כיון דמיקמי האי גדר הוה ליה מבוי המפולש לרה"ר אשתכח דכי גדרוה לרוח שלישית שלא כדין גדרוה ולא קנו ליה בהכי. ואשתכח דאפילו היכא דאקפוה מעיקרא בתים וחצרות מג' רוחותיו לית להו זכותא בגויה אלא מחמת דפתיחי פתחינהו לגויה דקנו ליה לדריסת הרגל בעלמא, דמגו דזכו להו להני בתים וחצרות לאפסוקה לדרך הרבים מינייהו זכו נמי לאפסוקה מההוא רוחא דביני הני בתים וחצרות דמקפי ליה מג' רוחותיו וליחודיה למריה חצר הני בתים וחצרות דפתיחי מעידן הקיפיהו להתם מחמת דלית ליה לאיניש אחרינא אורחא להתם, וכי היכי דקנו ביה קמאי זכותא בפתיחת הפתח גרידתא דפתוחה ברשות קני ליה לבתרא זכותא בגויה בפתיחת הפתח דפתיחה ברשות דהוה ליה כחד מינייהו. ופנימי נמי דקי"ל דיכול לסתום כנגד פתחו לאו משום דקני ליה קנין גמור הוא אלא משום דדוכתא דלית בה רשותא לאינש אחרינא הוא ובפתיחת הפתח בעלמא הוא דזכה ביה ואמטול הכי כי אחיל גבי אחרינא למיפתח פתחא אחרינא לגאו מיניה הויא מחילה:

קמז. וסופא דקתני בית סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ את פצימיו מטמא כל סביביו בטומאת מת קאי, והכי קאמר, בית סתום והטומאה בתוכו אינו מטמא כל סביביו וכפתוח דמי ואינו מטמא אלא את פתחו לפי שאין הטומאה יוצאה אלא דרך פתחו, פרץ את פצימיו וסתמו (אינו) מטמא כל סביביו דכמאן דלית ליה פתחא דמי. ומאי טעמא מטמא כל סביביו, אילימא משום דכל גיסא וגיסא איכא למימר דמהכא מפיק ליה ואטמו להו כל סביביו כתורת פתח, כדתנן (אהלות פ"ז מ"ג) המת בבית ובו פתחים הרבה כולם טמאים נפתח אחד מהן הוא טמא וכלם טהורים חשב להוציאו באחד מהן או בחלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים הציל על הפתחים, אימור דאמור רבנן התם בבית שיש בו פתחים הרבה כדקתני בהדיא, בבית שאין בו פתח מי אמור. אלא היינו טעמא דמטמא כל סביביו דכיון דלית לה פתחא הוה ליה כקבר סתום שהנוגע בו כל סביביו טמא כדתנן באהלות פרק הטומאה בכותל (שם מ"א) נפש (הטומאה) [אטומה] הנוגע בה מן הצדדין טהור מפני שהטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת אם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהיא כקבר סתום. וטעמא דמילתא דקבר איתקש למת דכתיב (במדבר יט,טז) בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר, והני מילי לטמא במגע ובמשא ובאהל אבל למיתפס ד"א לטומאה במת לא תפיס, דהא תנן (אהלות פט"ו מ"ח) חצר הקבר העומד בתוכה טהור ואמאי הא קאי בתוך ד"א לכוך, אלא ש"מ דקבר לא תפיס ד"א לטומאה, ומתני' דנפש אטומה נמי דוקא דקתני הנוגע בה דאלמא לא מיטמי עד שיגע:

קמח. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מבואות המפולשין לעיר אחרת ובקשו בני מבואות לסתמן בני אותה העיר מעכבין עליהן ולא מיבעיא היכא דליכא דירכא אחרינא דמעכבי אלא אפילו בדאיכא דירכא אחרינא נמי מעכבי משום דרב יהודה דאמר רב יהודה אמר רב חצר השותפין שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו:

קמט. אמר רב ענן אמר שמואל מבואות המפולשין לרה"ר ובקשו בני מבואות להעמיד להן דלתות בני רשות הרבים מעכבין עליהן סבור מינה הני מילי בד"א דא"ר זירא אמר רב נחמן ד"א הסמוכות לרה"ר כרשות הרבים דמיין ולא היא התם לענין טומאה הכא זימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי טובא. כלומר כי אמרינן ד"א הסמוכות לרשות הרבים כרשות הרבים דאמו אבל יתר מד"א לא, הני מילי לענין טומאה דכי היכי דספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור בד"א הסמוכות לרשות הרבים נמי ספיקו טהור, דגבי רשות הרבים טעמא מאי דגמרינן מסוטה דכתיב בה ונסתרה והיא נטמאה וברשות הרבים לאו ונסתרה קרינא בה, בד"א הסמוכות לרה"ר נמי כיון דשכיחי בהו רבים תדיר לאו ונסתרה קרינא בהו וכרשות הרבים דמו, אבל לפנים מד"א כיון דלא שכיחי התם רבים תדיר לאו כרשות הרבים דמי. והני מילי לעניין טומאה, אבל לענין העמדת דלתות למבואות הסמוכות לרשות הרבים כיון דזימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי טובא טפי מד"א אפילו לפנים מארבע נמי בני רשה"ר מעכבין עליהם משום דרב(י) יהודה.

והני מבואות המפולשין לרשה"ר דקאמרי' לא תימא דוקא במפולשין משני צדדין, דא"כ בהא תיסוק אדעתין דלא מצו לעכובי אלא בד"א, והא איכא בני מבואות אחריני דמהאי גיסא ומהאי גיסא דאית להו דירכא עילויה, ואפילו בני רשה"ר גופייהו ניעכבו ואע"ג דאית להו דירכא אחרינא וכדרבי יוחנן, ועוד למסקנא דשמעתא דמסקינן דאפילו טפי מד"א נמי מטעמא דזימנין דדחקי בני רה"ר ועיילי טובא, מאי איריא משום דדחקי ועיילי טובא דמשמע אגב דוחקייהו, תיפוק לי דהא אית דירכא מהתם למיעבד מאידך גיסא. אלא ודאי ש"מ דכי אצטריך רב ענן אמר שמואל לאשמועינן במבואות שאינן מפולשין אלא מרוח אחת. והשתא דאיתברר דבמבוי שאינו מפולש מרוח אחת קאי ואפי' הכי מצו לעכובי עלייהו, אי קשיא לך הניחא לרשב"א דאמר חמש חצרות הפתוחות למבוי כולן משתמשות למבוי, אלא לרבי דאמר פנימית משתמשת עם כולן ומשתמשת לעצמה וש"מ דאי בעי פנימית למסתם כנגד פתחו אין בני מבוי מעכבין עליו מאי איכא למימר, מי גרעי שאר בני מבוי בגויה מבני רשות הרבים, [בני רשות הרבים] מצו מעכבי אפנימי בני מבוי לא כל שכן. ועוד בני מבוי עצמו ליעכבו מטעמא דבני רה"ר. וכי תימא דילמא שמואל כרשב"א ס"ל, הא שמעינן ליה לשמואל דס"ל הלכה כרבי מחבירו כדאיתא בפסחים בפ' כל שעה (פסחים כז,א) ואם כן הכא היכי שביק רבי ועביד כרשב"א. ומסתברא לן דר' נמי כי קאמר במבוי שיש לו דלתות קאי אי נמי במבוי שאינו מפולש לרשה"ר כגון שני מבואות זה לפנים מזה החיצון מפולש לרשות הרבים והפנימי פתוח לחיצון, וכי פליגי רבי ורשב"א בפנימי פליגי דאין מפולש לרשות הרבים, אבל במפולש לר"ה ואין דלתות לא שנא חד משאר בני מבוי ולא שנא מבני רשות הרבים יכיל לעכובי עליה דפנימי דלא לוקי דלתות כנגד פתחו וכ"ש היכא דבעי למסתם כנגד פתחו, וכן הלכתא:

קנ. והא דתנן ולא את השדה עד שיהא בה תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה ר' יהודה אומר תשעה חצאי קבין לזה ותשעה חצאי קבין לזה, אסיקנא דלא פליגי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה. באתרא דתנא קמא הוה כחישא ארעא ולא עבדא כולי האי ולא טרח לאיטפולי בה באנפי נפשה בבציר מתשעה קבין דבבציר [מט'] (מ)קבין אית ליה פסידא בטיפולי ולא מיקרי שדה אלא שיעורא דחשיב לאיטפולי ביה באנפי נפשיה, באתריה דרבי יהודה הוה שמינא ארעא ועבדא טפי ובתשעה חצאי קבין חשיב ליה לאיטפולי ביה באנפי נפשיה:

קנא. בבבל מאי. וקא מיבעיא ליה משום דכחישא טפי מכל א"י מאי שיעורא, אמר רב יוסף בי רדו יומא. ולשון חרישה הוא כלומר בית חרישת יום אחד על ידי פועל אחד, דבהאי שיעורא לית ליה פסידא לאיטפולי ביה. מיהו בבציר מחד יומא אית ליה פסידא דלא משכח אגירא למיגר עד דיהיב ליה אגרא דכולי יומא. ודייקינן בי רדו יומא מאי הוי אי יומא זירעה תרי יומי כרבא לא הוי. וקא פסיד גבי כרבא. אי יומא כרבא חד יומא זירעה לא הוי. וקא פסיד גבי זירעה. ואסיקנא אי בעי תימא חד יומא זירעא אע"ג דלית ביה תרי יומא כרבא ובעי למיגר פועל בתרי יומי כריב ותני עד דשלים יומא, ואי בעי תימא חד יומא כרבא ואע"ג דלית ביה חד יומא זירעא לית ליה פסידא דזרע ליה בהדורי. כלומר דזרע והדר כריב לכסויי זירעא ושלים יומא בהכי:

קנב. דולא בארץ ישראל תנן ולא את הגנה עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה בבבל מאי אמר ר"נ בי דאלו יומא:

קנג. פרדיסא אמר אבוה דשמואל שלשת קבין תנ"ה האומר לחבירו מנת בכרם אני מוכר לך סומכוס אומר לא יפחות משלשת קבין בבבל מאי אמר רבא בר קסנא תלת אציאתא בני תריסר גופני כי היכי דרפיק גברא בחד יומא. וש"מ דכי קא פשיט אבוה דשמואל שלשת קבין בא"י קא פשט:

קנד. וש"מ ד[ה]אומר לחבירו מנת בכרם אני מוכר לך לא יפחות משלשת קבין בא"י. והוא הדין מריפקא עבדא בחד יומא בבבל. והוא הדין נמי בכולהו (קבין תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה ר"י אומר תשעה חצאי קבין לזה ותשעה ח"ק לזה אסיקנא דל"פ אלא) הני שיעורי דקא אמרינן לענין חלוקה דאי אמר ליה מנת בשדה אני מוכר לך לא יפחות מתשעה קבין בארץ ישראל, וכן כל כיוצא בזה:

בית סתום אינו מטמא כל סביביו אם יש שם מת לפי שאינו כקבר. פרץ את פצימיו הרי הוא כקבר סתום ומטמא כל סביביו במגע מפני שהוא כענין גולל ודופק. ויש מפרשים אפילו באהל אם יש לפניו תקרה בכל סביביו והטעם מפני שסופה לצאת משם ולא הוברר מאיזה מקום תצא והטומאה בוקעת ויוצאה כאלו היה שם פתח לנעול אבל בשלא פרץ את פצימיו אינה יוצאת אלא מאותו פתח כי בודאי משם הוא מוציאו. הראב"ד ז"ל.

אינו מטמא כל סביביו. כלומר בית שיש בתוכו מת ואין שם פתח כלל אלא זה שנסתם אינו מטמא מי שנוגע בכל כותלי הבית מבחוץ אלא כנגד זה הפתח הסתום דבודאי עתיד הוא ליצא בזה הפתח שיותר נח לפותחו מכאן יותר משאר הכתלים שלא נפתח שם מעולם וחשבינן ליה כאלו הוא פתוח ותנן נפתח אחד מהם הוא טמא וכולן טהורים אבל כשפרץ את פצימיו אם דעתו להוציאו משם ולקברו במקום אחר ויש אהל פותח טפח כל סביב הבית מטמא כל סביביו כלומר כל אותם אדם וכלים שעומדים תחת האוהל אבל אם אין האוהל מקיף כל הבית אלא משלש רוחות אותן שלש רוחות טמאין אבל רוח רביעית טהורה שהרי אין האוהל עליהם ובלבד שלא יגעו בכותל שאם יגעו בכותל אמרינן באותו מקום שנגע עתיד להפתח ולהוציאו דרך שם וכאלו נגע בטומאה דמי אבל אם אין עתיד להוציאו משם לעולם כל הבית נחשב כקבר והכותלים כגולל ודופק ואף על פי שאין אוהל יוצא מן הכתלים ולחוץ טמאים האדם והכלים אשר סביבות הבית בתוך ארבע אמות כמו שתכמים טמאו כל ארבע אמות שסביבות הקבר כדי שלא יהיו עושי טהרות הולכים בצד אהלו או יגעו בגולל ודופק ולאו אדעתייהו ודוקא בקבר שאינו מצויין באבן גדולה או בסיד או בגדר או בחפירה התם הוא דתפיס ארבע אמות אפילו לאחר שנקבר וכל שכן קודם שנקבר אבל אי הוי מצויין באבן גדולה או בגדר או בחפירה סביבות הקבר לא תפיס ארבע אמות כיון דמינכר דתנן חצר הקבר הנכנס לתוכה טהור אבל מת בבית סתום שאינו נודע לכל שיש בו מת גזרו עליו טומאה לטמא סביביו. ה"ר יהונתן ז"ל.

פרץ את פצימיו מטמא כל סביביו כו'. על מה שהקשה ריצב"א על פירוש רש"י ז"ל מפרק משוח מלחמה כו' ככתוב בתוספות. כתב הרא"ש ז"ל בתוספותיו וזה לשונו ומיהו לאו פירכא היא דאיכא למימר דמת בעלמא תפיס אפילו מסיימי מחיצתא דלא חלקו חכמים במת. עד כאן לשונו.

אמר רב יוסף בי רדו יומא. פירוש מה שחורשים ביום אחד פחות מכאן אין בה דין חלוקה מפני שצריך לשכור פועל ליום ואין לו במה יעבוד אלא מקצת היום ומשום הכי קאמר רב יוסף שאם מגיע לכל אחד מהם כדי עבודת יום אחד שאין עליו הפסד חולקים ואם אין מגיע לכל אחד מהם אלא פחות מעבודת יום אחד כיון שיש על כל אחד מהם הפסד לפי ששוכר הפועל ועושה מקצת היום וכשמשלים לעבוד אותו מקום יושב ובטל ונמצא שמשלם לפועל שכר אותו יום כולו ואינו עושה אלא מקצתו לפיכך אין בה דין חלוקה. ואקשינן האי בי רדו יומא היכי דמי אי שיעור מאי דכריב ביומא אף על גב דבכריבה ליכא פסידא בזריעה הא איכא עליה פסידא דבארעא דכרבי לה חד יומא סגי לה במקצת יומא בזריעה וכי אגר פועל בזריעה הא קא מפסיד דיהיב אגר יומיה ופועל לא עביד אלא מקצת יומא ואי קאי בי רדו יומא דקאמר ארעא דזרעי לה ביומא הוא אף על גב דבזריעה ליכא עליה פסידא אבל אית ליה פסידא בכריבה דמיזדרעה בחד יומא לא סגי לה בכריבת חד יומא וכריבת תרי יומי נמי לית בה אלא יומא ופלגא וכיון שכן הא איכא עליה פסידא דקא אגר פועל למכרב ויהיב ליה ביומא תנינא אגר כולי יומא ואף על גב דלא עביד אלא מקצת יומא. ומתרצינן איבעית אימא האי בי רדו יומא דאמר רב יוסף ארעא דזרעה לה בחד יומא ודקא קשיא לך הא קא מפסיד לענין כריבה ליכא עליה פסידא דכי שלים פועל בכריבה פלגו יומא תני לה זמנא אחריתי כלומר חוזר הכריבה עד דשלים יומא. ואיבעית אימא ארעא דכרבי לה בחד יומא ודקא קשיא לך הא קמפסיד לענין זריעה הא נמי ליכא פסידא משום דזרע לה בהדורי כלומר זורע ושונה הכריבה לכסות הזרע שזרע עד דשלים יומא. דולא, פירוש ארעא דמשקין לה בדולא בכמה יומי אית בה דין חלוקה. אמר רב נחמן בי דלו יומא אבל פחות מכאן לית בה דין חלוקה דאי פליגי איכא עלייהו פסידא דקא אגרי אגירא לדלויי כולי יומא ודלו מקצת יומא ובטל שאר יומא. פרדיסא בכמה יש בה דין חלוקה אמר אבוה דשמואל עד שלשה קבים תניא נמי הכי האומר לחברו מנת בכרם אני מוכר לך סומכוס אומר לא יפחות משלשה קבים אמר רבי יוסי אין אלו אלא דברי נביאות פירוש שהרי מנת בכרם סתם קאמר ואמר התנא דעתו וידע כמה נתכוון לקנות. ויש לפרש שרבי יוסי חולק הוא על סומכוס בכך והכי קאמר זה המוכר שאמר מנת בכרם אני מוכר לך כלומר לברר כמה מכר לו. דברי נביאות כלומר צריכים אנו נביא לברר מה היה בדעתו וכמה נתכוון להקנות אבל שלשה קבים דקאמר סומכוס אין לסמוך עליהם וזה הפירוש הוא הנכון. בבבל אמר רבא בר קיסנא תלת אציאתא בני תליסר גופני כי היכי דרפיק גברא בחד יומא.
נמצא עכשיו הכלל העולה בידינו בדין זה שאין מחייבים בבבל והוא הדין לשאר חוץ לארץ לחלוק בשדה וכרם ובשדה בית השלחין אלא עד שיגיע לכל אחד בכרם מה שעושה בו הפועל כל היום ובשדה הבעל מה שחורש בו כל היום כולו ובשדה השלחין מה שמשקה בו כל היום אבל פחות מכאן אין בו דין חלוקה.

אמר אמימר חכם עדיף מנביא אמר רב אשי תדע דקאמר גברא רבא מלתא ומתאמרה הלכה למשה מסיני כוותיה. ואף על גב דהך גברא לא שמעה להך מלתא מעולם הרי חכם עדיף מנביא דאלו נביא לא אמר אלא מה דשמע ומה דיהבי בפומיה למימר ואלו חכם קאמר מאי דאתמר למשה מסיני ואף על גב דלא שמעה. עד כאן משיטת הר"י ן' מיגש ז"ל.

אמר רב יוסף בי רדו יומא לכל אחד. ודייקינן בי רדו יומא אי יומא כרבא יומא זרעא לא הוי ואי יומא זרעא תרי יומא כרבא לא הוי. ופרקינן איכא למימר יומא כרבא דכריב ותני ושוהא בשתי חרישות הללו כשיעור יומא זרעא ולא יותר מפני שהחרישה השנית נעשית בקל מהראשונות. ואיבעית אימא יומא זרעא דזרע בהדורי פירש הראב"ד ז"ל מקום שאינם חורשים אלא עם הזרע וכשמעתיק הבקר מתלם לתלם זורע התלם שנעתק ממנו וכן יכולים לעשות בכל השדות שבבבל מפני שהם טובעני נמצא החריש והזרע נעשה ביום אחד ומוצא פועל ביום אחד עד כאן והוא נכון דולא פירש הראב"ד ז"ל כגון גן ירק שמשקים אותו על ידי דלי. אמר רבי יוסי אין אלו אלא דברי נביאות. יש מפרשים לגנאי כלומר שאין טעם בשיעורים הללו. ויש מפרשים לשבח כלומר דברי נבואה הם והכי מסתברא לי דמייתי מינה תניא נמי הכי אמר רבי אבדימי דמן חיפה מיום שחרב בית המקדש אף על פי שניטלה נבואה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה. והא דגרסינן בנדרים אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על חכם גבור ועשיר לאו בקביעותא קאמר. עד כאן משטה לא נודעה למי.

בד"ה ה"ג ר"ח ואי כו' בכרבא וזרעא ובהרודי כו' וזהו בהרודי עכ"ל מהרש"ל הגיה בהדורי ור"ל מלשון חזרה כמ"ש ובחזירתו עוד מושך כו' ואין צורך דבהרודי מלשון חרישה ור"ל דזורע בחרישתו וכן מפורש בערוך בערך רד גם ע"ש דברי המקשה לפר"ח שאינו כפרש"י וק"ל:

אע"פ שנטלה מן הנביאים כו'. כפרש"י אע"פ שניטלה מן הנביאים שאינן חכמים כו' עכ"ל יש מקשים היאך היתה הנבואה קודם שחרב בהמ"ק באינם חכמים הא אמרינן פרק המצניע ופ"ד דנדרים אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על עשיר גבור וחכם כו' וכולהו יליף להו ממשה ולפי מה שפירש הרא"ש שם פ"ד דנדרים אין הקב"ה משרה שכינתו היינו בקביעות ניחא ובהכי ניחא נמי מה שמקשים דיליף שם עשיר ממשה שנאמר פסל לך והלא דברה עמו שכינה כמה זמנין קודם לכן אלא שלא היה בקביעות ועיין בחידושי הרמב"ן ועיין גם בחידושינו שם:

תדע דאמר גברא רבא מלתא ומתאמרא משמיה דגברא רבא אחרינא כו'. לכאורה קשה אם חכם הראשון אמרה בסברת הלב בלא נבואה למה לא נאמר כן גם על חכם השני ואפילו לאו בר מזלי' הוא ונראה לפרש דה"ק דגברא רבא אמר מלתא ששמענו אותו מפיו ומתאמרא משמיה דגברא רבא אחרינא שקדם לו ולא שמענו אותו מפיו כגון א"ר אלעזר ואיתימא ר' יוחנן אמר רב פפא ואיתימא רבא שהשני ודאי אמרה ומתאמרא משמיה דראשון אף שלא שמענו אותו מפיו אלא שנפלה נבואה זו בפי האומרים שגם הראשון אמרה וכן יש לפרש לקמן וק"ל:

גמ' בברייתא בית סתום וכו' פרץ פצימיו אין לו ד' אמות בית סתום אין מטמא. כל סביביו פרץ פצימיו מטמא כל סביביו כצ"ל והשאר ט"ס:

שם דאמר מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו אמר רב ענן אמר שמואל מבואות המפולשין וכו' כצ"ל והשאר הוא ט"ס:

גמ' קבר שפתחו סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ את פצימיו וסתמו מטמא כל סביביו כל זה נמחק:

שם דאמר רב יהודה אמר רב מצר שהחזיקו כו' כצ"ל:

שנטלה נבואה מן הנביאים כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה לעיר אחרת לדרך עיר אחרת הס"ד ואח"כ שהמבואות בה הוא ג"כ מדויל כו' כשהנהר שם נמשכים ממנו מתמעט ולפעמים שזה כו' כצ"ל:

ס"ד ואח"כ האחרות ג"כ הס"ד:

בד"ה בהדורי כו' הזרע אב"א כו' כצ"ל והד"א:

גמרא ד"א הסמוכות לר"ה כרה"ר דמיין. נשמט הציון להרמב"ם בפ"כ מהלכות אה"ט ה"ב:

שם תלת אציאתה בני תריסר תריסר כו'. כצ"ל וכ"ה בערך ערך אצי:

אַף עַל פִּי שֶׁנִּטְּלָה מִן הַנְּבִיאִים, מִן הַחֲכָמִים לֹא נִטְּלָה. פירוש הנבואה העיקרית לא ישיגנה הנביא אלא רק על ידי הכנות שעושה ביחודים וכונות אבל רוח הקודש תבא מאיליה בכל עת אף על פי שאינו עושה הכנות להשראת רוח הקודש.
והנה רבותינו ז"ל לפעמים קורין את הנבואה בשם רוח הקודש וכן נמי קורין את רוח הקודש בשם נבואה כי הענין אחד ורק הנבואה היא נמשכת ממקום גבוה ועליון יותר ממקום שנמשכת ממנו רוח הקודש ולפעמים ישיגו הנביאים כמה דברים ברוח הקודש שנמשכת ממקום תחתון אך בעלי רוח הקודש שלא הגיעו למדרגת הנביאים לא ישיגו בנבואה שהיא ממקום עליון אלא רק ברוח הקודש שהיא נמשכת ממקום למטה ממקום הנבואה.
ולכן אמר כאן אף על פי שהנבואה העיקרית ניטלה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה כלומר עוד יש רוח הקודש שהיא דומה אל הנבואה שנמצאת אצל החכם אך זה החכם שרואה ברוח הקודש הוא עדיף מנביא, לאו עדיף במעלה דודאי הנבואה מעלתה גדולה טפי שהיא ממקום למעלה ממקום שנמשכת ממנו רוח הקודש אלא לענין הא עדיף מפני שתבא לאדם גם אם לא יעשה הכנות על ידי יחודים וכונות אלא תבא מאיליה ואין לה עת וזמן מוגבל.
ומה שאמר חָכָם עָדִיף מִנָּבִיא פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו הכונה כמו ענין הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה רבינו ע"ה דאמר לו ליהושע שאל בנבואה ואמר לו אין נביא רשאי לחדש אבל עתניאל בן קנז החזירן מחכמתו ופלפולו נמצא חָכָם עָדִיף מִנָּבִיא להחזיר אבידה כזו וכיוצא בה עד כאן דבריו נר"ו.

גמרא אמר ר"נ ד' אמות כו'. מיימוני פ"ב מהל' שאה"ט:

שם וחכם עדיף מנביא. עי' ירושלמי פ"א דברכות עלה דמתניתין בש"א בערב כל אדם יטו ויקראו:

שם שנאמר ונביא לבב חכמה. עיין רש"י בשבת דף קיט ע"ב ד"ה ובנביאי:

תוס' ד"ה פרץ כו' בקבר זה קבר סתום. עיין לקמן דף ק' ע"ב תוס' ד"ה ורומן:

אעפ"י שנוטלה מן הנביאים דלאו חכמים כן פי' רש"י ופי' רמב"ן דאע"ג דאין שכינה שורה בקביעות אלא על חכם מ"מ באקראי בעלמא אפשרי ששרה שכינה לפי שעה והך לא נוטלה מחכמים וסיים שם דיונה נמי הי' נביא קבוע אלא שלא נשתלח אלא פ"א לנינוה אבל נביא הי' בקבוע מ"ש בדעת רש"י אבל דעתו אינו כן והדברים נתבלבלו בדפוס שברמב"ן ע"כ כתבתי פה. ודעת הרמב"ן שבודאי אין נביא בלא שיהי' מחוכם בכל החכמים ומשיג בחכמתו נביאי' ורה"ק יותר מכל החכמים וכשפסק כח חכמתו והשכלתו וא"א לו להשיג יותר בטעם וסברא שוב מגלה לו הקב"ה בנבואי' בלי סברא והשכלה אלא כך מראי' לו הדברי' אע"ג שהם עדיין חוץ להקיש השכלי ואותו חלק נבואה ניטל אבל חלק נבואות השגת השכל לא נוטל וכאלו אמר אעפ"י שניטל כח הנבואי' כח השכליי והחכמה לא ניטלה ועד"ז חכם עדיף מנביא פי' ההשגה שמשיג בחכמתו בהבנה והשכל ואעפ"י שהוא מעזר אלקי ורה"ק וחלק חכמה עליונה מ"מ הוא באמצע כלי חושיו הרוחניות השכלי ומבין טעמי' של דברי' אותה חכמה עדיפה לי' מנבואה. ועד"ז ניתנה נבואה לשוטים כי לפעמים נשמת אדם רואה דברים ולבו אומר לו אלא שנראה לו כדברי' רחוקי' ואין שכלו מניח לו להוציא דברי שטות כאלו מפיו ובאמת הם דברי' נגדרי' למעלה ובעיני' כדברי' רחוקי'. והשוטה אשר יראה יגיד כגון עובדא דרב טביומא וכיוצא בזה: