קמו. הרי אמרו היה סתום ובקש לפתחו אין בני מבוי מעכבין עליו אמר רבה לא שאנו אלא דלא פרץ את פצימיו אבל פרץ את פצימיו בני מבוי מעכבין עליו. ופצימין הן הן מזוזות הפתח כדאשכחן גבי מזוזה דממעטי בית שאין לו פצימין (מדוקא) [מדינא] דמזוזות, ודרך מזוזות הפתח להיות בתחלת בנינן שלא יהא בהן נכנס ויוצא שלא יזוקו בהן בכניסה ויציאה לפיכך לא פרץ את פצימיו אלא מלא חללו של פתח בנין, עדיין תורת פתח עליו וגלי אדעתיה דלא סלקא לזכותיה מהאי מבוי אלא כי סתמיה בתורת עראי סתמה דאכתי דעתיה עלויה למפתחיה, לפיכך אם בקש לפתחו אין בני מבוי מעכבין עליו. אבל אם פרץ את פצימיו ועשאן כפרצה זו שאין צדיה שוין אלא פגום נכנס פגום יוצא וסתמו בתורת כותל שאין בו פתח מתחילה שכל נדבכיו קשורים באריח על גבי לבנה ולבנה על גבי אריח, בטליה מתורת פתח וגלי אדעתיה דסלוקיה סלקא לזכותיה דההוא פתחא מההוא מבוי לגמרי, לפיכך אם בקש לפתחו בני מבוי מעכבין עליו דכמאן דאתי למפתח לכתחילה דמי. אמר ליה אביי לרבה תניא דמסייע לך בית סתום יש לו ארבע אמות פרץ את פצימיו אין לו ד' אמות בית סתום אינו מטמא סביביו [פרץ את פצימיו מטמא סביביו]. קתני מיהת בית סתום יש לו ארבע אמות, מ"ט דכל כמה דלא פרץ את פצימיו לא סליק זכותיה דהאי פתח מהאי חצר שהרי עדיין תורת פתח עליו וכי סתמיה בתורת עראי סתמיה, לפיכך הרי הוא כפתוח ליטול ארבע אמות בחצר, ואין צריך לומר שיש לו רשות לפתחו, דהני ארבע אמות טעמא מאי משום פירוק משאו ואי לית ליה רשותא למפתחיה ד"א לימא ליה. פרץ את פצימיו אין לו ארבע אמות, דכיון דבטיל מיניה תורת פתח סלוקי סלקה לרשותיה מהאי חצר לגמרי ואי בעי למפתחיה הוה ליה כמאן דאתי למפתחיה לכתחילה. והוא הדין גבי מבוי, דמבוי וחצר בהאי עניינא חד טעמא נינהו. ולא תימא הני מילי היכא דלא חלפי עליה שני חזקה כשהוא סתום בלא מחאה בחזקתיה קמייתא קאי. חדא מדלא מהני לאסתלוקי לאלתר ש"מ כפתוח דאי משום דהוי כמחאה דלא מהניא אלא עד תלת שני מאי עבד דהוי כמחאה, אי משום דסתמיה ההיא סתימה לאו לסיועיה קא אתיא אלא לאורועי קא אתיא, דאי הוי פריצת פצימין בהדה הוה מסתלק ואי הוה פתוח כדמעיקרא הוה אלימא טענתיה טפי, ואי משום דלא פרץ פצימיו התם לאו מידי קא עביד ובמאי קימא ליה מחאה. אלא על כרחיך משום דחשבינן ליה כפתוח הוא ופתוח לא בעי מחאה, אלא היכא דאשתמוש שאר בני חצר לכולה חצר לחודייהו תשמישה דקימא ביה חזקה בחצר השותפין. תדע נמי דהא דומייא דטומאה קתני דלא שייכי בה מחאה אלא משום דחשבינן ליה כפתוח הוא.
ושמעינן נמי מינה דהיכא דפתחיה להאי פתחא לכתחילה שלא ברשות כי מחייבינן ליה למסתמיה לא סגייא ליה בסתימא גרידתא עד דפריץ להו לפצימיה כי היכי דלא תשתייר ליה זכותא בגויה דאי לאו הכי כל כמה דלא אייתי חבריה סהדי דמעיקרא שלא כדין פתחיה כפתוח דיינינן ליה.
והאי בית סתום דקאמרינן דיש לו ארבע אמות לא תימא הני מילי דסתמיה מארי בתרא לבתר דקניא דקנו ליה ד"א בחצר מקמי דסתמיה דבסתימת עראי לא מסתלק מארבע אמות דקנו ליה מקמי הכין, אלא אפילו היכא דסתמיה מריה קמא מקמי דאקנייה להאי בתרא קנו ליה להאי בתרא ארבע אמות בחצר, דכיון דלא פרץ את פצימיו כמאן דאקנייה ניהליה כשהוא פתוח דמי, דתנא דברייתא בית סתום סתמי קתני דמשמע דמסתמא אית ליה ד"א בחצר, ואי ס"ד היכא דזבניה כשהוא סתום לית ליה ד"א מסתמא היכי יהבינן ליה ד"א עד דמייתי ראיה דזבניה כשהוא פתוח אי נמי דהוה פתיח גביה מעיקרא, אלא מדלא איצרכוה לאייתויי ראיה שמע מינה דאפילו היכא דזבניה כשהוא סתום יש לו ארבע אמות וליכא לאפוקי מתניתא מפשטה אלא בראיה.
ומאי שנא מבית חציו מקורה וחציו אינו מקורה (ואע"ג) [דאע"ג] דלקרויי קאי ול(ה)כי מקרו ליה צריך ד"א לפירוק משאו לא חשבינן ליה מעיקרא כמקורה אלא אמרינן כי אקנייה ניהליה למאי דחזי בשעת הקנאה הוא דאקנייה ניהליה ולית ליה ד"א, ואלו גבי בית סתום כיון דאיכא למימר דלמפתחיה קאי קא חשבת ליה כמאן דאקנייה ניהליה מעיקרא כשהוא פתוח לאקנויי ליה ד"א. אי משום דאי לאו אדעתא דמפתחיה אקני ליה לא חזי לאשתמושי ביה כלל אי הכי אפילו פרץ את פצימיו נמי. אלא על כרחיך טעמא דמילתא משום דבית סתום כל כמה דלא פרץ את פצימיו כפתוח דמי. ודקא קשיא לך חציו אינו מקורה, לא דמי חסר ליתר, דאלו גבי מחוסר תקרה כיון דההוא קרוי דמצריך ליה ארבע אמות לפירוק משאו ליתיה בהאי ביתא בשעת הקנאה לית ליה ארבע אמות דלאו ביתא דצריך ארבע אמות אקני ליה, ואלו גבי בית סתום כיון דההוא בית דהוה צריך מעיקרא כשהיה פתוח ארבע אמות כדקאי ולא מיחסר מידי בשעת מכירה אלא סתימת הפתח בעלמא הוא דאתוספא ביה וכי שקלי לה לההיא תוספת הרי ביתא כדמעיקרא, ההיא סתימה כיון דסתימת עראי היא כנעילת דלת בעלמא חשבינן ליה ומעיקרא ביתא דצריך ארבע אמות אקני ליה דלאו מחוסר מעשה בגופו של בית הוא וכמאן דפתיח מעיקרא דמי.
והשתא דאתית להכי לא תימא הני מילי [היכא] דלית ליה פתחא אחרינא דפתיח בעידן הקנאה דומיא דמיירי לענין טומאה ודיקא נמי דקתני בית סתום ולא קתני פתח סתום, אלא אפילו היכא דאית ליה פתח אחרינא דפתיח בעידן הקנאה להאי חצר כמאן דפתיח תרווייהו דמי, דמידי הוא טעמא אלא משום דכל כמה דלא פרץ את פצימיו כפתוח דמי, מה לי אית ליה פתח אחר פתוח מה לי לית ליה, כיון דאילו הוו ליה להאי בית תרי פתחי דפתיחי לה להאי חצר באנפא דחזי למיתב ליה לכל חד מינייהו ארבע אמות הוה יהבינן ליה לכל חד מינייהו ארבע אמות כל פתחא ופתחא כבית בפני עצמו דמי, וכי היכי דבית סתום יש לו ד"א דכמאן דפתיח בשעת הקנאה דמי כי אית ליה חד פתוח וחד סתום נמי ההוא סתום כפתוח בשעת הקנאה דמי. וה"ה היכא דהוי חד פתחא מקצתו פתוח ומקצתו סתום כמאן דפתיח כוליה דמי [ד]חד טעמא הוא. ובדין הוא דליתני פתח סתום יש לו ד"א ואיידי דאיצטריך למיתנא גבי טומאה בית סתום דמשמע דלית ליה פתח פתוח כלל, דא"כ פשיטא דאינו מטמא כל סביביו, ועוד פרץ את פצימיו כיון דאית ליה פתח אחד אמאי מטמא כל סביביו, תנא נמי גבי ארבע אמות בית סתום. ועוד [כד] (דמ)מעינת ביה שפיר אפי' גבי ד"א נמי בית סתום אצטריכא ליה, סד"א כיון דלא פתיח ליה פתחא להאי חצר כלל סלוקי סלקא לזכותיה דהאי ביתא מהאי חצר לגמרי, קמ"ל דלא. וכל שכן היכא דפתיח ליה פתחא אחרינא דגלי אדעתיה דלא אסתלק לגמרי. וכי תימא אדרבה היכא דפתיח ליה פתחא אחרינא ריעא זכותיה דהאי פתח סתום טפי דהא יחדיה לאידך למהוי לחודיה פתחא, מידי דהוה אפירא דסופלי, א"כ כי פתיחי תרווייהו נמי, וכבר ברירנא (לעיל בבא בתרא יא,א סי' קלח) דלא שייך האי טעמא אלא גבי פירא דסופלי אבל גבי בית העשוי לדירה לא. תדע דהא דינא דבית סתום לגבי חצר כי דינא דפתח סתום לגבי מבוי דמי וכי היכי דגבי מבוי אע"ג דאית ליה פתחא בדוכתא אחרינא לא אמרינן אסתלוקי אסתלק מהאי סתום, דה(ו)א אאחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו למבוי אחר קאי, גבי בית שבחצר נמי אף על גב דאית ליה חד פתוח וחד סתום ההוא סתום נמי כפתוח דיינינן ליה.
והיכא דסתמיה מריה בתרא דקאמרינן דאית ליה ד"א לא תימא הני מילי דסתמיה מריה דאיכא למימר דכי סתמיה בתורת עראי סתמיה לפי שעה אלא [אפי'] היכא דסתמוה בני חצר באפי ושתיק כל כמה דלא פרץ את פצימיו לא מסתלק, דאי לא תימא הכי מסתמא אמאי אית ליה ד"א ליחוש דילמא בני חצר הוא דסתמוה באנפיה ושתיק ולוקמיה בחזקת סתום כדהשתא. ולא תימא הני מילי היכא דלא סייע מריה בהדייהו אלא אפילו סייע מריה בהדייהו כולהו שליחותיה קא עבדי ולצורך בעל הבית הוא דסתמוה וכמאן דסתמיה איהו לחודיה דמי, דכל כמה דלא פרץ את פצימיו לא אסתלק כסתמיה דהא מתניתא. ומאי שנא מגודא דרב ענן (לקמן בבא בתרא מא,א) דאי לאו דלא ידע כי אתא מריה וסייע בגודא בהדיה הוה קיימא ליה חזקה. התם כיון דגודא (דהחזיק) [דמחזיק] הוא אנן סהדי דלצורך נפשיה הוא דבנייה וכי אתא מריה ארעא וסייע בהדיה גלי אדעתיה דניחא לאקנויי ליה מקום הכותל וכמאן דאמר ליה לך חזק וקנה, אבל הכא דמקום הכותל לא קני ליה למחזיק שליחותיה דמריה קא עבד וכמאן דסתמיה מריה לחודיה דמי, דאי פרץ את פצימיו מסתלק ואי לא לא מסתלק. והשתא דאתית להכי אפילו פרץ בעל דין את פצימיו וחזייה מריה ושתיק, כל כמה דלא סייע בהדיה לא מסתלק דהא לא קני ליה כותל ולא מחזיק בהכי, כי מעשה דרב ענן דאשתכח דכותל ביתא דחבריה קא בני ושתיקה בעלמא לא מסלק ד"א עד דמסייע בהדי מחזיק, ומגו דלא מסתלק מד"א מפתחא גופיה נמי לא מסתלק דלא יהא אלא דקא פתח ליה השתא לכתחילה כי קא פתח לרשותא דנפשיה קא פתח. ולא תימא הני מילי בחזקה שאין עמה טענה אלא אפילו בחזקה שיש עמה טענה נמי לא מהני, דאי מטעמא דבפניו לית הלכתא כר' יהודה, ואי מטעמא דלא חציף איניש למיגזר דיקלא דלא דיליה ולמיכל ארעא דלאו דיליה, הני מילי לאפטורי מתשלומין והוא דטעין מעיקרא לפירות ירדתי וכיוצא בה, אבל היכא דטעין טענה [ד]שייכא בגופא דארעא לא מיבעייא דלא הויא חזקה לגופא דארעא מטעמא דאמרי' ליה אחוי שטריך אלא לאפטורי מתשלומין נמי כי איכא סהדי דגזר ואכל לא מיפטר כדמיברר התם (לקמן בבא בתרא לג,ב) מדרב נחמן דאמר הדרא ארעא והדרי פירי. אבל ודאי אי סייע מרי ביתא בהדי מחזיק הוה ליה כמאן דסתמיה מרי לענין סלוקיה זכותיה דההוא פתחא מההיא חצר לגמרי. אבל לאסתלוקי מכותל גופיה לא מהני דכותל ביתו הוא ומביתא גופיה לא אסתלק דהאי דמסייע מריה בהדיה לאו לאקנויי לכותל נהליה קא מסייע אלא לצורך נפשיה קא עביד לסלוקיה להאי פתח מהאי חצר והאיך דקא בני שליחותיה דמריה קא עביד כדברירנא.
וכי תימא תינח היכא דסתמיה חד מבני חצר בפריצת פצימין ואתא מריה וסייע בהדיה דהויא חזקה לסלוקי זכותיה מההיא חצר, אלא היכא דסתמיה מריה לחודיה מאי חזקה אית להו לבני חצר בהכי, מי איכא חזקה דמחזיק איניש בדנפשיה לאקנויי ליה לאחרינא. שאני הכא דבני חצר כי קא זכו בהו בהני ארבע אמות לאו בתורת הקנאה קא זכו בהו אלא בתורת אסתלוקי הוא דקא זכו בהו, דאע"ג דהני ארבע אמות דפתחים כי זכי בהו מריהו לגמרי קא זכי בהו, כיון דעיקר ההיא זכותא מכח הפתח היא כל כמה דלא מסתלק כל חד מינייהו מחולקא דחבריה בקנין או בחזקה וכיוצא בהן אי סלקיה מרי פתחא לפתחיה מהאי חצר לגמרי ממילא סלקא לזכותיה דההוא פתחא מינה לגמרי ואע"ג דלא אקני להו לבני חצר ולא מידי ואע"ג דלא אסתלק לגביהו בפירוש, מידי דהוה אהיכא דקנו מיניה דסלקה לזכותיה דההוא פתחא מהאי חצר ואע"ג דלא פריש דסלקה לזכותיה לגבי בני חצר מסתלק, כדתניא (לקמן בבא בתרא מג,א) האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת ממנה לא אמר כלום וקיימא לן דאי קנו מידו מסתלק ואפי' בהאי לישנא, הכא נמי כיון דפרץ את פצימיו אין לך סילוק גדול מזה. והא דתנן (כתובות צה,א) מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך, דאלמא עמך נמי בעינן, שאני התם דלא כתבה ליה על שדה זו, ואפילו היכא דכתבה ליה על שדה זו נמי צריך עמך למעוטי משעבודא דשנייה דאי לאו עמך הוה מסתלקא מהאי שדה לגמרי ואפי' לגבי שניה אהני עמך למטרפה משנייה.
והני מילי מארבע אמות דפתחים אבל מזכותא דקני בה בחצר שלא מחמת פתח זה לא מסתלק. ואפילו מארבע אמות דפתחים נמי דוקא דפרץ את פצימיו מקמי חלוקה, אבל היכא דלא פרץ את פצימיו אלא לאחר חלוקה דזכי ביה כל חד מינייהו בחולקיה מכל החצר בקניין או בחזקה וכיוצא בה, ואע"פ שלא הספיקו לבנות את הכותל עד שפרץ זה פצימיו של פתח, לא מסתלק בהכי אפילו מארבע אמות דפתחים, דהשתא לאו מכח ההוא פתחא בלחוד הוא דקא זכי בהו מארבע אמות דפתחים דהא זכה ליה בגויהו בכלל שאר חולקי מכח שאר השותפין ואע"ג דסלקיה לזכותא דההוא פתחא מהאי חצר בפירוש לא מסתלק עד דמסליק לה לזכותא דנפשיה מינה. והוא דקנו מיניה דאלו פריצת פצימין לא מהניא אלא לסלוקיה זכותיה דההוא פתח מהאי חצר, ואמטול הכי לא מהניא אלא לאסתלוקי מזכותא דלא תליא השתא אלא בההוא פתחא, לאסתלוקי מזכותא דאתיה ליה נמי מאנפא אחרינא לא מהניא.
ולענין דרך, כל היכא דאהני לאסתלוקי מכולה חצר אסתלק ליה נמי מדרך, לא קנייא ליה דרך למרה אלא למיעל מינה לההיא רשותא דאית ליה אבל לרשותא אחריתי אפילו דידיה נמי לא, כדקתני התם (לקמן בבא בתרא צט,ב) ולא יכנס מתוכה לתוך שדה אחרת, והכא כיון דאסתלק ליה מההוא רשותא דקניא ליה דרך מחמתה ממילא אסתלק ליה מההוא דרך לגמרי, וכל היכא דאשתייר ליה התם רשותא דהוה ליה למיעל לגויה מהאי דרך לא אסתלק ליה מדרך.
והני מילי לענין פתח שבחצר, אבל לענין פתח שבמבוי כיון דלא קני להו מבוי להנהו דדיירי בגויה אלא מחמת פתחי דפתחי לגויה ולאו קנין גמור הוא אלא מחמת דלית בה אורחא לאיניש אחרינא כדבעינן לברורי קמן, כל היכא דלא פרץ את פצימיו לא שנא סתמיה איהו ולא שנא סתמוה בני מבוי באנפיה ל"ש סייע איהו בהדייהו לא מסתלק דכפתוח דמי, כדקתני בברייתא בהדיא היה סתום ובקש לפתחו אין בני מבוי מעכבין עליו. ואי פרץ את פצימיו לא שנא סתמיה מאריה ולא שנא בני מבוי וחזייה איהו ושתיק אע"ג דלא סייע איהו בהדיהו מסתלק, דכי היכי דקני ביה זכותא במחילה דפתיחת הפתח גרידתא מחמת דחזו ליה בני מבוי ושתקי כדבעינן לברורי לקמן, הכי נמי מסתלק מיניה במחילה דסתימת הפתח גרידתא זא דסתמי ליה בני מבוי ושתיק, והוא דפרץ את פצימיו ואע"ג דלא סייע מריה בהדיהו, ועוד מידי דהוה אחלון העשוי לאורה דאפי' סתמיה בעל החצר באפיה ושתיק אסתלק מיניה.
ומאי שנא מפתח שבחצר דאע"ג דסתמוה בני חצר באפי מריה ושתיק כל כמה דלא סייע מרי פתחא בהדייהו לא מסתלק לא מדרך ולא מד"א, שאני התם דקנו ליה הני ד"א למריה פתחא קנין גמור ובשתיקה בעלמא לא מסתלק ומגו דלא מסתלק מד"א לא מסתלק לא מפתח גופיה ולא מדרך.
וה"ה לענין מקנא דאיכא לאפלוגי בין חצר למבוי, דגבי פתחים שבחצר כיון דקני ליה לכל חד מינייהו חולקיה בחצר קנין גמור לא מהנייא ביה מחילה דבני חצר דמחלי גביה למפתחיה לההוא פתחא לחצר למקנא דרך וכל שכן למקנא ד"א, ואלו במבוי מהניא ביה מחילה דבני מבוי לגבי מאן דפתח ביה חולקא דחד מינייהו. מאי טעמא, דגבי חצר כיון דקניא להו לבעלי' קנין גמור בין בד"א דפתחים בין בשאר החצר דקנו בה חולקא מחמת זכייה אחריתי, לא מבעיא גבי ד"א דפתחים דכיון דכי קנו ליה לבעל הפתח לגמרי קנו ליה לא מהניא מחילה דפתיחת הפתח למקנא ד"א בקרקע דקני להו לבעלים קנין גמור, כדמברר ממעשה דרב ענן (לקמן בבא בתרא מא,א) דאהדר גודא בארעא דלאו דיליה, דאע"ג דעבד מעשה במקום הכותל גופיה דסבר לאחזוקי ביה באפי מריה מסתמא לא קיימא ליה חזקה כדברירנא התם. והשתא אלו אחזיק בהנך ד"א גופיהו בחזקה דשתיקה כי האי גוונא לא הוה קני להו, והשתא דלא אחזיק אלא בפתח דנפשיה קני להו, וכי היכן מצינו דבר שאין חזקת עצמו מועלת בו וחזקת דבר אחר מועלת בו. ולא תימא הני מילי בד"א דפתחים אלא אפילו דרך נמי לא קני, דע"כ ל"פ רבנן ורבי עקיבא גבי דרך (לקמן בבא בתרא סד,א) אלא גבי לוקח וכיוצא בו דקאתי מכח הקנאה גמורה דמוכר ודנותן, אבל בשתיקה גרידתא כי האי גוונא לא קאמר, ואפילו גבי דרך דלאו קנין גמור הוא וכל שכן גבי ד"א דקנין גמור הוא. תדע דהא קיימא לן דמקום שנעשה להילוך נקנה בהילוך ואפילו הכי קי"ל דבשתיקה בעלמא לא קני, דאפילו למאן דאמר רבים שבררו דרך לעצמן מה שבררו בררו ואע"ג דלא אבדה להם דרך באותה שדה, דוקא רבים משום דרב יהודה אבל יחיד לא וכ"ש לרבנן דאפילו גבי רבים פליגי עליה. וה"ה כונס לתוך שלו דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש (לקמן בבא בתרא ס,ב) אי מחזיר כתליה למקומן דאפילו לרבי יוחנן דאמר אינו מחזיר הני מילי היכא דאחזיקו ביה רבים אבל היכא דאחזיק ביה יחיד מודה דמחזיר, אלמא בשתיקה גרידתא לא קיימא ליה חזקה למיקנא דרך דשעבודא בעלמא הוא. וכל שכן למקנא ארבע אמות דקנין גמור הוא. ואפילו היכא דאחזיק בהו גופייהו וכל שכן היכא דלא אחזיק אלא בפתיחת הפתח.
וכי תימא ומאי שנא מחלון העשוי לאורה דבמחילה גרידתא דחזי ליה בעל החצר ושתיק קני ד"א בחצר להרחקה כדין החלונות כדי שלא יאפיל, מי דמי, התם כי קני ד"א בחצר חברו לאו לאישתמושי ברשות חברו קא קני אלא להרחקה בעלמא קא קני לארחוקיה מיניה דלא (ליזכי) [ליזקי] לחלון (כדי) [כדין] כל המזיקין, ואלו הכא קא קני בעל הפתח ד"א בחצר לאפסוקינהו בכותל משאר החצר לגמרי וא"כ בסתמא היכי קני להו. ועוד תמה על עצמך, אפי' היכא דאמרי ליה בני חצר לך חזק וקני ד"א בחצר במאי קני, אי בחזקה דפתיחת הפתח כיון דהאי כותל דפתיחה לכותל בגוה לאו כותל חצר הוא אלא כותל ביתו הוא אשתכח דכי אחזיק לאו בחצר השותפין החזיק אלא בבית דנפשיה הוא דאחזיק, ולא מהניא האי חזקה דאחזיק בדנפשיה למיקנא ד"א בחצר דאחריני ואפילו דרך לא שנא בחצר השותפין ולא שנא בחצר דחבריה, דכל היכא דבעי למיקני טפי מחולקיה לגבי ההוא טופיאנא כמאן דקני בחצר חבירו דמי וכי שקיל ליה לההוא טופיאנא ממנאתא דכולהו הוא דשקיל ליה ואפילו היכא דליכא אלא רבוי דרך בעלמא, דכי קא מרבה דרך אמנאתא דכולהו קא מרבי.
וההיא דגרסינן בפ' חזקת (לקמן בבא בתרא ס,א) סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לאו לשווייה תרי בני תרתי תרתי דקא שקיל תמני בחצר, לאו למימרא דאי שבקיה ליה למיעבד הכי הויא ליה חזקה למיקנא ד"א יתירתא לההוא פיתחא יתיר דעבד, אלא פסידא דאתי להו לבני חצר מהאי פתחא יתירא קמ"ל דחיישינן דילמא טעין מרי ביתא דמעיקרא הכי הוה ואי לא מייתו בני חצר ראיה לאכחושי מוקמינן ליה בחזקתיה כדהשתא ואשתכח דקא שקיל תמני בחצר, אבל היכא דמתברר דבתר הכי פתחיה לא מהנייא ליה מחילה דבני חצר למיקנא דרך וכל שכן ארבע אמות.
תדע דעיקר טעמא דרמי בר חמא כי היכי דלא ליצטרכו בני חצר לאייתויי ראיה הוא, דאפילו כשתמצא לומר לטעמיה דרמי בר חמא דבשתיקה גרידתא דבפתיחת הפתח קני ד"א בחצר, על כרחך עיקר טעמא דמצו לעכובי עליה כי היכי דלא ליצטרכו לאייתויי ראיה הוא, דאלת"ה דיכלי למחויי ביה דלא מחלי גביה למשקל בחצר מחמת האי פתחא יתירא ולא מידי אמאי מצו לעכובי עליה, הוה ליה זה נהנה וזה לא חסר וקיימא לן דכופין על מדת סדום. אלא מאי אית לך למימר כיון דצריכי לנטורי שטר מחאה מן העכברים לאו מידת סדום היא כי סבירא לן דבשתיקה בעלמא לא קני מצי לעכוביה עליה כי היכי דלא ליצטרכו לאייתויי ראיה דמעיקרא לא הכי הוה, והא דמיא לההיא דאמרינן (לקמן בבא בתרא פב,א) גבי הקונה שני אילנות דקתני העולה מן הגזע שלו וניחוש דלמא מסקא ארעא שרטון וא"ל תלתא זבנתא לי ואית לי ארעא ואף הא דפתחים נמי דכוותה.
והא דתנן נמי (לקמן בבא בתרא נט,ב) לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו בחצר השותפין ואמרינן עלה מ"ט מפני שמרבה עליהן את הדרך, התם נמי לאו משום דמהניא שתיקה לחזוקי ברבוי דרך בחצר הוא אלא [כי] היכי דלא ליצטרכו בני חצר לאייתויי ראיה, אי נמי דאפילו היכא דמייתו ראיה לא יכלי ליה לאתצולי מרבוי דרך דכיון דאית ליה דרך למיעל לביתא קמא אי פתח ליה ביתא אחרינא מצי לאישתמוטי להו ולמימר לביתא קמא קא עיילנא, וגמרא בכולהו האי שמעתתא עיקר פסידא דמטי להו לבני חצר קמ"ל, מיהו לאו משום דכולהו מטי להו פסידא מחד אנפא אלא הא כדאיתיה והא כדאיתיה.
וכי תימא ומאי שנא לענין מיקנא דרך בחצר דלא מהניא מחילה דפתיחת הפתח ואפילו למיקנא דרך וכ"ש למיקנא ד"א, ומאי שנא לענין אסתלוקי דכי פרץ זה פצימין מסתלק. גבי מיקנא דלמיקנא זכותא ברשות אחריני קא בעי הקנאה גמורה בעינן, גבי אסתלוקי דלאסתלוקי מרשותא דנפשיה קא בעי כיון דפרץ את פצימיו אין לך סילוק גדול מזה, ובני חצר כי קא זכו ממילא קא זכו. וכי תימא ואפילו לענין מקנא תינח גבי ד"א דמקנא גופא הוא ולא מהנייא ביה מחילה כי האי גוונא, אלא גבי דרך דשעבודא בעלמא הויא אמאי לא מהניא, ומאי שנא משאר תשמישין דמהניא בהו מחילה. התם כיון דבעידן תשמישתיה דמחזיק לא קא מעכב ליה לתשמישתיה דמרי רשותא לגמרי, דאפילו היכא דממעיט ליה מתשמישא דעבידא ליה לא מבטל לה משאר תשמישיה, לאו מקנא גופא הוא, אבל גבי דרך דבעידן תשמישיה דמחזיק קא מבטל לההוא דוכתא מתשמישא אחרינא לגמרי כמיקנא גופא דמי ואמטול הכי בעי הקנאה גמורה. ואפילו למיקנא נמי דוקא גבי חצר, דכי זכו ליה בעלים לאו מחמת פתחיהם לתוכה בלחוד הוא דזכו לה אלא מחמת עצמה של חצר שזכו בה מכח ירושה או מכח דעת אחרת שמקנה אותה או את הבתים שבה, לפיכך אע"פ שמחלו לזה לפתוח לתוכה פתח לבית אחד לא קנה בה דרך לפתחו ואין צ"ל ד"א לפירוק משאו. אבל מבוי שאין לבעלים זכות בו יותר משאר בני אדם מחמת עצמו של מבוי אלא מחמת החצרות הפתוחות לתוכו כדבעינן לברורי, כי אחילו גבי אינש אחרינא נמי למפתח פתח לגבה ממילא קניא ליה זכותא לגויה כחד מינייהו דבההוא אנפא דקנו מצו מיקנו משא"כ בחצר.
ולא תימא הני מילי בחצרות של כרכים אלא אפילו בחצרות של כפרים דעיקר זכותייהו מחמת הקיפא דבתים דפתיחי לגוה הוא דלא מהניא (מחיצה) [מחילה] דפתיחת הפתח למקנא בהו דרך וכ"ש ד"א, דכיון דהפקירא הוא וקניוה קמאי בהקפת בתיהן הפתוחין לתוכה קנין גמור הוי ותו לא מהניא מחילה דפתיחת פתחו דבתרה למיקנא ביה דרך מסתמא וכ"ש ד"א.
וכי תימא ומאי שנא מבוי דזכו ביה מחמת בתים וחצרות (דמפקי) [דמקפי] ליה ופתחי לגואי ומהניא ליה מחילה, לא דמי, דאלו חצר כיון דליכא חצר דלא מקיף ליה מחיצות מג' רוחותיה לאפסוקה מרה"ר אשתכח דמחיצות למיקנא תוכן הן עשויות וכי היכי דקני להו לבתים בהני מחיצות קנו ליה נמי לאוירא של חצר, ואלו מבוי כיון דרוב מבואות לאו סתומין נינהו אלא מפולשין נינהו אשתכח דאפילו היכא דאקפוה להאי מבוי בכתלי בתים וחצרות מג' רוחותיו מעיקרא הני מחיצות לאו לאקופי למבוי עבידן אלא לתוכן הן עשויות לאקופינהו לבתים ולחצרות, ואמטול הכי לא קנו ליה למבוי בהאי היקיפא אלא לדריסת הרגל בעלמא. תדע דאי בהיקיפא גרידא קנו ליה ההוא דשייך בהקיפא בהדייהו אע"ג דלא פתיח ליה פתחא למבוי ליקנו ביה נמי חולקא בהדייהו וכי בעי אהדוריה פתחיה למבוי אמאי מצו לעכובי עילויה. וכי תימא משכחת לה כגון דאקיפוה משתי רוחות בבתים וחצרות והדור מרי הנהו פתחי דפתיחי לגויה וגדרוה לרוח שלישית לאפסוקיה מרה"ר דקנו ליה בהאי גדר, כיון דמיקמי האי גדר הוה ליה מבוי המפולש לרה"ר אשתכח דכי גדרוה לרוח שלישית שלא כדין גדרוה ולא קנו ליה בהכי. ואשתכח דאפילו היכא דאקפוה מעיקרא בתים וחצרות מג' רוחותיו לית להו זכותא בגויה אלא מחמת דפתיחי פתחינהו לגויה דקנו ליה לדריסת הרגל בעלמא, דמגו דזכו להו להני בתים וחצרות לאפסוקה לדרך הרבים מינייהו זכו נמי לאפסוקה מההוא רוחא דביני הני בתים וחצרות דמקפי ליה מג' רוחותיו וליחודיה למריה חצר הני בתים וחצרות דפתיחי מעידן הקיפיהו להתם מחמת דלית ליה לאיניש אחרינא אורחא להתם, וכי היכי דקנו ביה קמאי זכותא בפתיחת הפתח גרידתא דפתוחה ברשות קני ליה לבתרא זכותא בגויה בפתיחת הפתח דפתיחה ברשות דהוה ליה כחד מינייהו. ופנימי נמי דקי"ל דיכול לסתום כנגד פתחו לאו משום דקני ליה קנין גמור הוא אלא משום דדוכתא דלית בה רשותא לאינש אחרינא הוא ובפתיחת הפתח בעלמא הוא דזכה ביה ואמטול הכי כי אחיל גבי אחרינא למיפתח פתחא אחרינא לגאו מיניה הויא מחילה:
קמז. וסופא דקתני בית סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ את פצימיו מטמא כל סביביו בטומאת מת קאי, והכי קאמר, בית סתום והטומאה בתוכו אינו מטמא כל סביביו וכפתוח דמי ואינו מטמא אלא את פתחו לפי שאין הטומאה יוצאה אלא דרך פתחו, פרץ את פצימיו וסתמו (אינו) מטמא כל סביביו דכמאן דלית ליה פתחא דמי. ומאי טעמא מטמא כל סביביו, אילימא משום דכל גיסא וגיסא איכא למימר דמהכא מפיק ליה ואטמו להו כל סביביו כתורת פתח, כדתנן (אהלות פ"ז מ"ג) המת בבית ובו פתחים הרבה כולם טמאים נפתח אחד מהן הוא טמא וכלם טהורים חשב להוציאו באחד מהן או בחלון שהוא ארבעה על ארבעה טפחים הציל על הפתחים, אימור דאמור רבנן התם בבית שיש בו פתחים הרבה כדקתני בהדיא, בבית שאין בו פתח מי אמור. אלא היינו טעמא דמטמא כל סביביו דכיון דלית לה פתחא הוה ליה כקבר סתום שהנוגע בו כל סביביו טמא כדתנן באהלות פרק הטומאה בכותל (שם מ"א) נפש (הטומאה) [אטומה] הנוגע בה מן הצדדין טהור מפני שהטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת אם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהיא כקבר סתום. וטעמא דמילתא דקבר איתקש למת דכתיב (במדבר יט,טז) בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר, והני מילי לטמא במגע ובמשא ובאהל אבל למיתפס ד"א לטומאה במת לא תפיס, דהא תנן (אהלות פט"ו מ"ח) חצר הקבר העומד בתוכה טהור ואמאי הא קאי בתוך ד"א לכוך, אלא ש"מ דקבר לא תפיס ד"א לטומאה, ומתני' דנפש אטומה נמי דוקא דקתני הנוגע בה דאלמא לא מיטמי עד שיגע:
קמח. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מבואות המפולשין לעיר אחרת ובקשו בני מבואות לסתמן בני אותה העיר מעכבין עליהן ולא מיבעיא היכא דליכא דירכא אחרינא דמעכבי אלא אפילו בדאיכא דירכא אחרינא נמי מעכבי משום דרב יהודה דאמר רב יהודה אמר רב חצר השותפין שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו:
קמט. אמר רב ענן אמר שמואל מבואות המפולשין לרה"ר ובקשו בני מבואות להעמיד להן דלתות בני רשות הרבים מעכבין עליהן סבור מינה הני מילי בד"א דא"ר זירא אמר רב נחמן ד"א הסמוכות לרה"ר כרשות הרבים דמיין ולא היא התם לענין טומאה הכא זימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי טובא. כלומר כי אמרינן ד"א הסמוכות לרשות הרבים כרשות הרבים דאמו אבל יתר מד"א לא, הני מילי לענין טומאה דכי היכי דספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור בד"א הסמוכות לרשות הרבים נמי ספיקו טהור, דגבי רשות הרבים טעמא מאי דגמרינן מסוטה דכתיב בה ונסתרה והיא נטמאה וברשות הרבים לאו ונסתרה קרינא בה, בד"א הסמוכות לרה"ר נמי כיון דשכיחי בהו רבים תדיר לאו ונסתרה קרינא בהו וכרשות הרבים דמו, אבל לפנים מד"א כיון דלא שכיחי התם רבים תדיר לאו כרשות הרבים דמי. והני מילי לעניין טומאה, אבל לענין העמדת דלתות למבואות הסמוכות לרשות הרבים כיון דזימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי טובא טפי מד"א אפילו לפנים מארבע נמי בני רשה"ר מעכבין עליהם משום דרב(י) יהודה.
והני מבואות המפולשין לרשה"ר דקאמרי' לא תימא דוקא במפולשין משני צדדין, דא"כ בהא תיסוק אדעתין דלא מצו לעכובי אלא בד"א, והא איכא בני מבואות אחריני דמהאי גיסא ומהאי גיסא דאית להו דירכא עילויה, ואפילו בני רשה"ר גופייהו ניעכבו ואע"ג דאית להו דירכא אחרינא וכדרבי יוחנן, ועוד למסקנא דשמעתא דמסקינן דאפילו טפי מד"א נמי מטעמא דזימנין דדחקי בני רה"ר ועיילי טובא, מאי איריא משום דדחקי ועיילי טובא דמשמע אגב דוחקייהו, תיפוק לי דהא אית דירכא מהתם למיעבד מאידך גיסא. אלא ודאי ש"מ דכי אצטריך רב ענן אמר שמואל לאשמועינן במבואות שאינן מפולשין אלא מרוח אחת. והשתא דאיתברר דבמבוי שאינו מפולש מרוח אחת קאי ואפי' הכי מצו לעכובי עלייהו, אי קשיא לך הניחא לרשב"א דאמר חמש חצרות הפתוחות למבוי כולן משתמשות למבוי, אלא לרבי דאמר פנימית משתמשת עם כולן ומשתמשת לעצמה וש"מ דאי בעי פנימית למסתם כנגד פתחו אין בני מבוי מעכבין עליו מאי איכא למימר, מי גרעי שאר בני מבוי בגויה מבני רשות הרבים, [בני רשות הרבים] מצו מעכבי אפנימי בני מבוי לא כל שכן. ועוד בני מבוי עצמו ליעכבו מטעמא דבני רה"ר. וכי תימא דילמא שמואל כרשב"א ס"ל, הא שמעינן ליה לשמואל דס"ל הלכה כרבי מחבירו כדאיתא בפסחים בפ' כל שעה (פסחים כז,א) ואם כן הכא היכי שביק רבי ועביד כרשב"א. ומסתברא לן דר' נמי כי קאמר במבוי שיש לו דלתות קאי אי נמי במבוי שאינו מפולש לרשה"ר כגון שני מבואות זה לפנים מזה החיצון מפולש לרשות הרבים והפנימי פתוח לחיצון, וכי פליגי רבי ורשב"א בפנימי פליגי דאין מפולש לרשות הרבים, אבל במפולש לר"ה ואין דלתות לא שנא חד משאר בני מבוי ולא שנא מבני רשות הרבים יכיל לעכובי עליה דפנימי דלא לוקי דלתות כנגד פתחו וכ"ש היכא דבעי למסתם כנגד פתחו, וכן הלכתא:
קנ. והא דתנן ולא את השדה עד שיהא בה תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה ר' יהודה אומר תשעה חצאי קבין לזה ותשעה חצאי קבין לזה, אסיקנא דלא פליגי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה. באתרא דתנא קמא הוה כחישא ארעא ולא עבדא כולי האי ולא טרח לאיטפולי בה באנפי נפשה בבציר מתשעה קבין דבבציר [מט'] (מ)קבין אית ליה פסידא בטיפולי ולא מיקרי שדה אלא שיעורא דחשיב לאיטפולי ביה באנפי נפשיה, באתריה דרבי יהודה הוה שמינא ארעא ועבדא טפי ובתשעה חצאי קבין חשיב ליה לאיטפולי ביה באנפי נפשיה:
קנא. בבבל מאי. וקא מיבעיא ליה משום דכחישא טפי מכל א"י מאי שיעורא, אמר רב יוסף בי רדו יומא. ולשון חרישה הוא כלומר בית חרישת יום אחד על ידי פועל אחד, דבהאי שיעורא לית ליה פסידא לאיטפולי ביה. מיהו בבציר מחד יומא אית ליה פסידא דלא משכח אגירא למיגר עד דיהיב ליה אגרא דכולי יומא. ודייקינן בי רדו יומא מאי הוי אי יומא זירעה תרי יומי כרבא לא הוי. וקא פסיד גבי כרבא. אי יומא כרבא חד יומא זירעה לא הוי. וקא פסיד גבי זירעה. ואסיקנא אי בעי תימא חד יומא זירעא אע"ג דלית ביה תרי יומא כרבא ובעי למיגר פועל בתרי יומי כריב ותני עד דשלים יומא, ואי בעי תימא חד יומא כרבא ואע"ג דלית ביה חד יומא זירעא לית ליה פסידא דזרע ליה בהדורי. כלומר דזרע והדר כריב לכסויי זירעא ושלים יומא בהכי:
קנב. דולא בארץ ישראל תנן ולא את הגנה עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה בבבל מאי אמר ר"נ בי דאלו יומא:
קנג. פרדיסא אמר אבוה דשמואל שלשת קבין תנ"ה האומר לחבירו מנת בכרם אני מוכר לך סומכוס אומר לא יפחות משלשת קבין בבבל מאי אמר רבא בר קסנא תלת אציאתא בני תריסר גופני כי היכי דרפיק גברא בחד יומא. וש"מ דכי קא פשיט אבוה דשמואל שלשת קבין בא"י קא פשט:
קנד. וש"מ ד[ה]אומר לחבירו מנת בכרם אני מוכר לך לא יפחות משלשת קבין בא"י. והוא הדין מריפקא עבדא בחד יומא בבבל. והוא הדין נמי בכולהו (קבין תשעה קבין לזה ותשעה קבין לזה ר"י אומר תשעה חצאי קבין לזה ותשעה ח"ק לזה אסיקנא דל"פ אלא) הני שיעורי דקא אמרינן לענין חלוקה דאי אמר ליה מנת בשדה אני מוכר לך לא יפחות מתשעה קבין בארץ ישראל, וכן כל כיוצא בזה:
