דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס

בבא בתרא יג ע"ב - טקסט הדף

קח לך עבדים וירחצו במרחץ קח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד התם נמי גוד איכא אגוד ליכא ת''ש כל שאילו יחלק ושמו עליו חולקין אם לאו מעלין אותו בדמים תנאי היא דתניא טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו רבן שמעון בן גמליאל אומר אין שומעין לו היכי דמי אילימא כדתני מאי טעמא דרשב''ג אלא לאו חסורי מחסרא והכי קאמר טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו וגוד או אגוד נמי שומעין לו ואתא רשב''ג למימר אין שומעין לו לא לעולם כדקתני ודקאמרת מ''ט דרשב''ג משום דאמר ליה אי בדמי לית לי דמי למיתן לך במתנה לא ניחא לי דכתיב {משלי טו-כז} ושונא מתנות יחיה א''ל אביי לרב יוסף הא דרב יהודה דשמואל היא דתנן וכתבי הקודש אע''פ ששניהם רוצים לא יחלוקו ואמר שמואל לא שנו אלא בכרך אחד אבל בשני כריכות חולקין ואי ס''ד לית דינא דגוד או אגוד מאי איריא בכרך אחד אפי' בשני כריכין נמי תרגמא רב שלמן בששניהן רוצין אמר אמימר הלכתא אית דינא דגוד או אגוד אמר ליה רב אשי לאמימר הא דרב נחמן מאי אמר ליה לא שמיעא לי כלומר לא סבירא לי ולא והא רב' בר חיננא ורב דימי בר חיננא שבק להו אבוה תרתי אמהתא חדא ידעא אפיא ובשולי וחדא ידעא פילכא ונוולא ואתו לקמיה דרבא ואמר להו לית דינא דגוד או אגוד שאני התם דלמר מיבעי ליה תרוייהו ולמר מיבעי ליה תרוייהו כי קאמר ליה שקול את חדא ואנא חדא לאו גוד או אגוד הוא (וכי לא מצי למימר הכי) והא כתבי הקדש דתרוייהו מיבעי להו ואמר שמואל לא שנו אלא בכרך אחד אבל בשני כריכין חולקין הא תרגמא רב שלמן בשרצו ת''ר מדביק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד דברי ר''מ ר' יהודה אומר תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן וכתובים בפני עצמן וחכ''א כל אחד ואחד בפני עצמו ואמר רב יהודה מעשה בביתוס בן זונין שהיו לו שמנה נביאים מדובקין כאחד על פי ר''א בן עזריה וי''א לא היו לו אלא אחד אחד בפני עצמו אמר רבי מעשה והביאו לפנינו תורה נביאים וכתובים מדובקים כאחד והכשרנום בין חומש לחומש של תורה ארבעה שיטין וכן בין כל נביא לנביא ובנביא של שנים עשר ג' שיטין ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה ת''ר הרוצה לדבק תורה נביאים וכתובים כאחד מדבק ועושה בראשו כדי לגול עמוד ובסופו כדי לגול היקף ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - ב

אך אם אביהם עשאן לעצמו לשימושו, הרי האחים משתמשים בשותפות במרחץ ובבית הבד. ואף שלאח העני אין כסף להפעיל את המרחץ, וכן אין לו זיתים לכתשם בבית הבד. מכל מקום אין יכול העני לכפות את העשיר לקנות ממנו את חלקו במרחץ, אלא עשיר אומר לעני  קח לך עבדים שיחממו את המרחץ וירחצו במרחץ ורחוץ במרחץ. וכן אם הניח להם אביהם בית הבד, יכול לומר עשיר לעני קח לך זיתים, ובא ועשה בבית הבד!

וקשה לשיטת רבי יהודה הסובר את דין 'גוד או אגוד', מדוע אין יכול האח העני לומר לעשיר, אין רצוני בשותפות, אלא קנה ממני את חלקי?

ומתרצינן: התם נמי, גם במקרה זה, אף ש'גוד' איכא דהאח העני אומר לעשיר קנה ממני את חלקי, אך אגוד ליכא אינו יכול להציע לעשיר לקנות ממנו את חלקו, שהרי עני הוא ואין לו ממון. ובאופן זה שאינו יכול לומר 'גוד או אגוד' גם רב יהודה מודה שאינו יכול לפרק את השותפות.

תא שמע ממה ששנינו במשנה, כל נכס שאילו יחלק ושמו עליו שאף אם נחלקהו לשתים, יהא שמו של כל חלק כאותו השם שהיה לו קודם החלוקה, [ולא ישתנה שמו מחמת קטנו] חולקין! ואם לאו אם לאחר החלוקה ישתנה שם החלק שביד כל אחד מהם, מעלין אותו בדמים, שמים את שווי הנכס, ואחד מן השותפין קונה את חלק חבירו. דין זה הוא למעשה דינו של 'רבי יהודה' הסובר 'גוד או אגוד', ומקשינן כיצד רב נחמן החולק על דין זה יפרש את דברי המשנה.

ומתרצינן: תנאי היא! מחלוקתם זו של רבי יהודה ורב נחמן אם יכול השותף לומר לשותפו 'גוד או אגוד' היא מחלוקת תנאים. והתנא של המשנה סובר את דין 'גוד או אגוד' ומשום כך כתב 'מעלין אותו בדמים'.

עתה מפרשת הגמרא היכן מצינו מחלוקת תנאים בזה:

דתניא, ראובן ושמעון שהיו שותפין בנכס, ואין בנכס שיעור המאפשר לחלוק בו. כגון חצר שיש בה פחות משמנה אמות [19], [שהרי שנינו, אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה]. ואומר ראובן לשמעון, רצוני לחלוק בחצר, וכיון שאין אני יכול לכופך ליטול חלק פחות מארבע אמות, לכן טול אתה קרקע כשיעור ד' אמות, ואני אטול את החלק הנשאר שהוא פחות מארבע אמות. שומעין לו לראובן, שהרי שמעון קיבל חלק כשיעור. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אין שומעין לו! אף באופן זה שחלק חבירו הוא ד' אמות אינו יכול לחלוק בחצר. וטעמו של רבן שמעון בן גמליאל יבואר בהמשך דברי הגמרא.

ותמהינן: היכי דמי? מהי כונת הברייתא שאומר לו 'טול אתה שיעור ואני פחות'.

אילימא אם נאמר שהכונה היא כדקתני כמו שכתוב בדברי הברייתא שאומר לו טול אתה ד' אמות ואני אטול את החלק שנותר. אם כן מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל? מדוע חולק רבן שמעון בן גמליאל וסובר שגם באופן זה אינם יכולים לחלוק, והלא סוף סוף קיבל שמעון חלק שיש בו ד' אמות.

אלא לאו בהכרח, שאין כונת הברייתא כפשטותה, אלא חסורא מחסרא ישנו חסרון בדברי הברייתא, והכי קתני וכך יש לשנותה: אם אמר ראובן לשמעון טול אתה שיעור, ואני פחות, שומעין לו! ולדין זה מודה גם רבן שמעון בן גמליאל.

ומוסיפה הברייתא:

וכן אם אמר ראובן לשמעון 'גוד או אגוד', נמי גם באופן זה שומעין לו. ועל דין זה אתא רבן שמעון בן גמליאל למימר - שאם אמר 'גוד או אגוד' אין שומעין לו!

נמצא שנחלקו תנאים בדין זה של 'גוד או אגוד', דדעת תנא קמא שיכול השותף לומר לחבירו 'גוד או אגוד' ולדעת רבן שמעון בן גמליאל אינו יכול לכופו לעשות 'גוד או אגוד'.

ודחינן: לא! לעולם לא נחלקו תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל בדין זה של 'גוד או אגוד', וכוונת הברייתא היא כדקתני כמו שכתוב בלשונה, ומחלוקתם היא האם יכול השותף לומר לחבירו 'טול אתה כשיעור ואני פחות'

ודקאמרת ומה שהקשית מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל מדוע אין יכול ראובן לכוף את שמעון לחלק את הנכס כאשר שמעון מקבל חלק כשיעור.

תשובתך, משום שיכול שמעון להתנגד ליטול חלק שיש בו ד' אמות, דאמר ליה, איני חפץ ליטול חלק גדול מהמגיע לי מחלוקת השותפות. דאי בדמי דאם חפץ אתה בדמים תמורת החלק הנוסף שהוספת לי בחלקי, לית לי דמי למיתן לך אין לי דמים לתת לך. [ואי] ואם חפץ אתה ליתן לי את אותה תוספת במתנה, לא ניחא לי איני חפץ בזה משום דכתיב 'ושונא מתנות יחיה'. [20]

אמר ליה אביי לרב יוסף, הא דרב יהודה מה שאמר רב יהודה דיכול השותף לומר לשותפו 'גוד או אגוד', דשמואל היא דין זה הוא קיבל משמואל [21] -

דתנן, וכתבי הקודש השותפים שרצו לחלוק בכתבי הקודש שברשותם, אף על פי ששניהם רוצים, לא יחלוקו! משום שדבר מגונה הוא לחתכם כדי לחלוק בהם [22].

ואמר שמואל, לא שנו לא נאמר דין זה, אלא אם היו אותם כתבי קודש בכרך אחד כתובים על גליון אחד [כעין ספר תורה שלנו]. אבל אם היו בשתי כריכות, חולקין! וכל אחד נוטל כרך אחד, דבאופן זה אין חותכים את כתבי הקודש, ואין כאן בזיון לספר.

ועתה הגמרא הבינה שאין שניהם רוצים בחלוקה, אלא כופה האחד את חבירו לחלוק.

ואי סלקא דעתך לית דינא דגוד או אגוד, ואם אתה סובר שאין האחד יכול לכפות את חבירו לעשות 'גוד או אגוד', אם כן מאי איריא מדוע פירש שמואל בכוונת המשנה, שאין חולקין בכתבי הקדש כשהם בכרך אחד, והלא אפילו בשני כריכין נמי אין יכול האחד לכפות את חבירו לחלוק עמו כרך כנגד כרך. שהרי, יש לפנינו שני ספרים שונים [23], ואין מחירם שוה. ואם כן אין יכול האחד לכפות את חבירו לחלוק, דיכול חבירו לומר לו, רצונך, אטול אני את הספר היקר מבין שניהם ואתה תטול את הספר הזול, ואין אני חפץ לשלם לך את ההפרש בין שני הספרים.

ובשלמא אם אנו סוברים את דין 'גוד או אגוד' יכול חבירו לכופו ולומר לו טול אתה את הספר היקר ותן לי דמים עבורו או שאני אטלהו ואשלם לך, אבל אם אין דין גוד או אגוד כיצד יכול האחד לכפות את חבירו לחלוקה שוה. [24]

אלא בהכרח, שמואל שאמר שיכול האחד לכוף את חבירו לחלוק עמו בכתבי הקודש שהם בשתי כריכות סובר את דין 'גוד או אגוד'. ומכך הסיק אביי שמקורו של רב יהודה לדין 'גוד או אגוד' הוא מדברי שמואל.

ודחינן: תרגמא רב שלמן, את דברי שמואל שאמר דבשתי כריכות יחלוקו, דמדובר באופן ששניהם רוצים לחלוק, והסכימו ביניהם מי יקח את הספר היקר וישלם לחבירו את ההפרש, ושוב אין מכאן ראיה לדין 'גוד או אגוד'.

אמר אמימר, הלכתא ההלכה היא דאית דינא דישנו הדין של 'גוד או אגוד'. אמר ליה רב אשי לאמימר, הא דרב נחמן מאי? הלא רב נחמן סובר שאין דין 'גוד או אגוד'. אמר ליה דינו של רב נחמן לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי כמותו, ואני סובר את דין גוד או אגוד.

ומקשינן: ולא? וכי אין ההלכה כרב נחמן, והא והרי היה מעשה ברבה בר חיננא ורב דימי בר חיננא, דשבק להו אבוהון שהניח להם אביהם בירושה, תרתי אמהתא שתי שפחות, דחדא מהן ידעא אפיא ובשולי ידעה לאפות ולבשל, וחדא מהן ידעא פילכא לטוות צמר ונוולא ולארוג [25] -

ואחד האחים חפץ לחלוק עם אחיו בשפחות, באופן שכל אחד מהם יטול שפחה אחת. ואף דבהכרח אין שווי השפחות שוה, מכל מקום אם נסבור את דין 'גוד או אגוד' יכול לכפות את אחיו לחלוקה ולומר לו, טול אתה את השפחה היקרה ותשלם לי בדמים את ההפרש, או שאני אטול את השפחה היקרה ואשלם לך את ההפרש.

ואתו לקמיה דרבא, ובאו לדין לפני רבא, ואמר להו, לית דינא דגוד או אגוד! ואין יכול האח האחד לכפות את אחיו לחלוקה, דיכול אחיו לומר לו רצונך, אטול את השפחה היקרה ואיני חפץ לשלם לך את ההפרש. וקשה הלא ההלכה היא כרב נחמן הסובר לדין 'גוד או אגוד'.

ומתרצינן: שאני התם, מקרה זה שונה משאר המקרים, משום דלמר מבעי ליה תרוייהו ולמר מבעיא ליה תרוייהו שכל אחד מהם זקוק לשתי השפחות, שהרי כל שפחה יודעת לעשות דבר אחר, ולכן כי קאמר ליה כאשר אומר אחד האחים לאחיו, שקול את חדא ואנא חדא טול אתה שפחה אחת ואני אטול אחת לאו גוד או אגוד הוא! שהרי אינו אומר לו טול אתה הכל ותן לי דמים או שאני אטול הכל ואתן לך דמים, שלא די בשפחה אחת. ואין נחשב ל'גוד או אגוד' אלא אם כן אומר לו טול אתה את שתי השפחות ותן לי דמים בעד חלקי, או שאטול אני את שתיהם ואתן לך דמים בעד חלקך.

ומקשינן: והא גבי שותפין בכתבי הקודש, דתרוייהו מיבעי להו ששניהם צריכים את כל הספרים, ואמר שמואל על מה ששנינו במשנה דבכתבי הקודש אינם חולקים, דלא שנו במשנה שאינם חולקים אלא אם היו אותם ספרים בכרך אחד בגליון אחד [כעין ספר תורה שלנו] אבל אם היו אותם ספרים בשני כריכין, חולקין ונוטל כל אחד מהם חלק אחד, ואף אם ספר אחד שוה יותר מי שנוטלו משלם את ההפרש לחבירו. וקשה הלא נתבאר דכשצריך כל אחד מהם את שניהם אין האחד יכול לכוף את חבירו לחלוק.

ומתרצינן: הא תרגמא רב שלמן דדברי שמואל אמורים [כששניהם רוצים] אבל אם אין שניהם רוצים אין יכול האחד לכוף את חבירו לחלוק.

סוגיתנו דנה בשאלה האם מותר לצרף יחד ולהדביק בגליון אחד תורה ונביאים וכתובים, וכן בעניני כתיבת תורה ונביאים, ובצורת הגלילה.

תנו רבנן, מדביק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד ואף על פי שכאשר יגלול את הספר [26] יווצר מצב שבו הנביאים וכתובים יהיו מונחים מעל התורה, אין לחשוש לכך. ואף שאמרו [27] שגנאי הוא לתורה שיהיו מונחים עליה נביאים, אין זה אלא כאשר התורה והנביאים בספרים נפרדים, אבל כשהם דבוקין יחד בספר אחד אין זה גנאי [28] דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר, יש לכרוך את התורה בפני עצמה, ואת הנביאים בפני עצמן, כי אם יכרוך את הנביאים עם התורה, יראה שהספר כולו הוא תורה אף שחלקו אינו אלא נביאים, וכן יש לכרוך את הכתובים בפני עצמן ואין לכרכם עם נביאים, שאם יכרכם יחד יראה כאילו כל הספר הוא נביאים. [29]

וחכמים אומרים אף את הנביאים עצמם אין לכרוך יחדיו, אלא כל אחד ואחד בפני עצמו כדי שלא יראו כל ספרי הנביאים כנביא אחד [30].

ואמר רב יהודה, ראיה לשיטתו שאפשר לכרוך את כל הנביאים יחד: מעשה בביתוס בן זונין, שהיו לו שמנה נביאים מדובקין כאחד, וזאת הוא עשה על פי רבי אלעזר בן עזריה, [וחכמים אומרים [31]] לא היו לו כל הנביאים מדובקים יחד, אלא אחד אחד כל נביא ונביא היה בספר בפני עצמו.

אמר רבי, מעשה והביאו לפנינו תורה נביאים וכתובים מדובקים כאחד, והכשרנום [32] כשיטת רבי מאיר. [33]

עתה עוברת הברייתא לדון בריוח שעל הסופר להשאיר על הגליון, בין חומר לחומש ובין נביא לנביא.

בין חומש לחומש של תורה יש להשאיר ארבעה שיטין שורות ריקות, ואחריהם להתחיל לכתוב את החומש הבא.

וכן הכותב נביאים עליו להשאיר ארבע שורות ריקות בין כל נביא לנביא.

ובנביא של שנים עשר [ספר תרי עשר] מבואר לקמן שיש שנים עשר נביאים שכותבים אותם בספר אחד, ובספר זה יש להשאיר רק ג' שיטין בין נביא לנביא [34].

ומוסיפה הגמרא, שדין זה להניח ריוח בין ספר לספר אינו אלא אם גמר את הספר הקודם באמצע עמוד, אבל. ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה אם סיים ספר בסוף עמוד, מתחיל את הספר הבא בראש העמוד הבא [35], ואינו מניח ריוח בין הספרים [36] [וטעם דין זה שבראש עמוד אין צריך להניח ריוח, יבואר בהמשך דברי הגמרא].

תנו רבנן: הרוצה לדבק תורה נביאים וכתובים כאחד, מדבק!

ועושה בראשו של הספר קלף חלק, ושיעור גדלו של קלף זה צריך להיות כדי שיהיה אפשר לגול אותו על גבי עמוד של עץ שגוללים עליו את הספר.

ובסופו של הספר עליו להניח קלף חלק כדי לגול היקף שאותו קלף יקיף את כל הספר כאשר הספר גלול. דספר זה של תנ"ך המדובקין אין גוללים אותו כספר תורה משני צדדיו, אלא גוללים את כולו לצד אחד (כמו שאנו גוללים את המגילות) מתחילתו לסופו [37], וכיון שזוהי צורת גלילתו, נמצא שכאשר הספר גלול, הקלף הנמצא בסוף הספר מקיף את הספר.

וצריך להניח ד' שורות ריקות בין ספר לספר, ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה אך אם סיים ספר בסוף העמוד, מתחיל את הספר הבא בראש העמוד הבא ואינו צריך להניח ריוח בין הספרים [38]

הערות

[19] דוגמה זו הביא רש"י כאן. והנה נחלקו ראשונים האם בחצר גם יש את דין 'גוד או אגוד', דדעת הרא"ש דבחצר גם רבי יהודה מודה דלא אמרינן 'גוד או אגוד' משום שהחצר עומדת לשימוש הבית, ואם יכפה אותו לחלוק בחצר נמצא שהזיק לו את הבית, ולכן בחצר אינו יכול לכופו ל'גוד או אגוד'. וכן כתב הנמו"י בשם רבינו יונה. ומרש"י כאן מוכח דחלק עליהם בזה, שהרי רש"י פירש כאן את הסוגיא גם על חצר, ועל זה אמרינן בסמוך דנחלקו בדין גוד או אגוד. וכן מוכח שיטת הריצב"א לעיל בע"א תוד"ה אית, (לפי גירסת המהרש"א שם, אבל המהר"ם וכן באגודה שינו הגירסה בתוס') דגם בחצר יש את דין 'גוד או אגוד'.

[20] ובדעת רבנן החולקים, כתב הריטב"א, דהם סוברים דאין זה נקרא מתנה, משום דמה שנותן לו קרקע בשיעור ד' אמות, אין זה אלא משום שרוצה את טובת עצמו, שיהא לו חלק לבדו בלא שותפות עם אחרים. וכן כתב הסמ"ע [סימן קע"א סקכ"ד] דבמקום שנותן המתנה מתכוון לטובת עצמו, אין זה בכלל 'שונא מתנות יחיה'. והחתם סופר כאן, תלה זאת, במחלוקתם של רבי אלעזר ורבי זירא במסכת מגילה דף כ"ח, דמובא שם דרבי אלעזר לא הלך לסעודה שהזמינו הנשיא, משום 'שונא מתנות יחיה', אך ר' זירא כשהזמינו אותו הלך, משום דאמר מה שהזמינו אותי אין זה אלא לתועלת שלהם, דהם מתכבדים במה שאני מגיע לסעודה. והיינו דרבי זירא סבר דהיכן שנותן המתנה מתכוון להנאת עצמו אין בזה משום 'ושונא מתנות יחיה', ורבי אלעזר חלק עליו. ועין עוד בזה בספר 'מראית עין' מהחיד"א, בחולין דף מ"ד.

[21] כתב הריטב"א דכוונת אביי לומר דהלכה כרב יהודה, והיינו משום דהוא קיבל הלכה זו משמואל והלכתא כשמואל בממונא. ועיין ברבינו גרשום כאן שכתב, דרב יהודה היה תלמידם של שמואל ורב, וזהו שאמר אביי דהלכה זו קיבל משמואל ולא מרב.

[22] וכמו שכתבו התוס' לקמן יד א [ד"ה שאם], דלא חשיב בזיון לספר אלא אם כן חותכים אותו כדי לחלוק בו, אבל אם חותך שלא מחמת חלוקה אין זה נחשב לבזיון. אמנם מרש"י כאן [ד"ה בכרך אחד] משמע שעיקר הבזיון הוא שיחלקו בבית דין. והקשה בספר 'אילת השחר' דהרי כששניהם רוצים אינם צריכים ללכת לחלוק בבית דין, ואם כן מדוע אין חולקין. ועיין שם שכתב דאפשר ששניהם רוצים לחלוק כפי שיורו בית דין.

[23] והיינו דכן הוא מסתמא, כיון שהם שני ספרים נפרדים.

[24] כל זה על פי רש"י. ומדבריו דייק הרמב"ן דבאופן שדמי שני הספרים שוים, אין צריך לדין גוד או אגוד, ולכולי עלמא חולקין זה כנגד זה על ידי גורל. אף שהם ב' ספרים נפרדים וכל הוכחת הגמרא היא מאופן שאין מחירם שוה, דבאופן זה לולי דין 'גוד או אגוד' לא היו חולקים. אבל הרמב"ן חולק על רש"י, עי"ש.

[25] עפ"י רש"י בלשונו הראשון. ובלשון שני פירש רש"י דיודעת לרקום על היריעות המכסים את הספסלים.

[26] והיינו דאף דבשעה שהספר גלול אפשר שהתורה תהיה מעל הנביאים וכתובים, מכל מקום בשעת הגלילה והקריאה יתכן שהנביאים וכתובים יהיו על גבי התורה. וכן מורה לשון התוס' שכתבו 'דאי אפשר שלא יתן נביאים וכתובים על גבי תורה'. וכן הוא לשון ההגהות אשר"י 'דאי אפשר שלא ישכבו 'פעמים' נביאים וכתובים על התורה.

[27] מגילה כ"ז א.

[28] על פי תוס' ד"ה מדביק. והרשב"א במגילה דף כ"ז כתב טעם אחר, דכיון דעל ידי שמדביק את הנביאים וכתובים יחד עם התורה נשמר הספר יפה, לכן אין זה בזיון לספר תורה. וכעין זה כתב בחידושי הר"ן שם. הגמרא במגילה [שם] מבארת, כי מותר להניח ספר תורה על גבי ספר תורה אחר. והכיחה זאת הגמרא, שאם לא כן כיצד אנו גוללים ספר תורה, והלא בכך אנו מניחים דף על גבי דף. ובהכרח שמותר להניח תורה על גבי תורה. והקשה הרשב"א לפי מה שמבואר כאן, דכאשר התנ"ך בכרך אחד מותר שיהיו הנביאים וכתובים על גבי התורה. אם כן מה הראיה מגלילת ספר תורה. שהרי יתכן דבאמת אסור להניח ספר תורה על גבי ספר תורה אחר, ואף על פי כן מותר לגלול ספר תורה ואף שבכך מונח דף על גבי דף, משום שכשהספר בכרך אחד אין בכך גנאי שיהא דף אחד על גבי השני. ותירץ הרשב"א דהסוגיא במגילה סוברת כרבי יהודה, הסובר לקמן דיש לכרוך את התורה בפני עצמה ואת הנביאים בפני עצמם. וסבר הרשב"א דטעמו של רבי יהודה הוא, שאין הבדך בין שני ספרים לספר אחד, וגם בכרך אחד אסור להניח את הנביאים וכתובים על גבי התורה. [ועי' בהערה הבאה, דהתוס' חולקים על הרשב"א בביאור שיטת רבי יהודה]. הרש"ש כאן, הקשה את קושית הרשב"א במגילה, ותירץ דמה שכתבו התוס' דכשהם מדובקים יחד אין זה גנאי שיהיו הנביאים על התורה, הוא משום דכשמדובקים יחד כל הספר הוא קדושה אחת, ולכן אין חשש שיהיו הנביאים על גבי התורה, שהרי הם חלק מהספר וכל הספר כולו קדושה אחת. ולפי זה מיושבת קושית הרשב"א, שהרי יסוד הנדון אם מותר להניח ספר תורה על גבי ספר תורה הוא, האם מותר להניח קדושה על גבי אותו סוג של קדושה. ועל זה הוכיחה הגמרא מגלילת ספר תורה, שאנו גוללין את הספר אף שבכך מונח דף על גבי דף, ומוכח שמותר להניח קדושה על גבי אותו סוג של קדושה. ושוב אין להקשות דלכך מותר לגלול ספר תורה משום שהוא כרך אחד, שהרי, כל המעלה של כרך אחד היא שהספר כולו הוא באותה רמת קדושה, וזהו ממש כשני ספרי תורה שהם באותה רמת קדושה. וזוהי ההוכחה מגלילת ספר תורה, ומיושב קושית הרשב"א. ובעיקר מה שכתב הרש"ש, דכשהתנ"ך מודבק יחד, קדושת כל הספר שוה, עיין בספר 'אילת השחר'.

[29] עפ"י תוס' ד"ה רבי יהודה, ועי' בתוס' שכתבו דאין לפרש בשיטת רבי יהודה שהוא סובר דמשום שפעמים יהיה מונח הנביאים על הספר תורה ולכן אסור לכרכם ביחד. דאם כן, מדוע אסר להדביק נביאים וכתובים, והלא לא מצינו איסור שהכתובים יהיו על גבי הנביאים. [וכן פסק הרמ"א [יו"ד סימן רפ"ב דמותר להניח כתובים על גבי נביאים], ובהכרח שביאור דברי רבי יהודה הוא משום דיש לחשוש שהכל יראה תורה או נביאים. אבל מדברי הרשב"א במגילה שהובאו בהערה הקודמת נראה, שהוא פירש בשיטת רב יהודה, שאסור להניח נביאים על גבי ספר תורה, ולכן אסור לכרכם יחד. אלא שיש להקשות על הרשב"א מה שהקשו התוס', מדוע אסר רבי יהודה לכרוך נביאים וכתובים יחדיו, והלא לא מצינו איסור שיהיו הכתובים על גבי הנביאים. וצריך לומר דהרשב"א סבר דבאמת אסור להניח כתובים על גבי נביאים. ביאור חדש בשיטת רבי יהודה, כתב בתורת חים, דטעם האיסור להדביק תנ"ך יחד, הוא משום שכאשר ירצה לקרא בכתובים יהיה עליו לגלול את התורה והנביאים כדי להגיע לכתובים, וזהו גנאי לתורה ולנביאים שיגללו אותם שלא על מנת לקרא בהם, אלא כדי להגיע לכתובים. ולפי זה חידש שם שבספרים שלנו, שאין צורך לעבור על פני התורה והנביאים כדי להגיע לכתובים, מותר לכרוך יחד תורה נביאים וכתובים.

[30] על פי תוס' ד"ה ר"י [בסופו]. והתורת חים כתב טעם אחר בשיטת רבנן, שאין לכרוך את הנביאים יחדיו, שאם ירצה לקרא בנביא הנמצא בסוף הספר יהיה עליו לגלול את הנביאים הנמצאים בראש הספר, וגנאי הוא לנביאים שיגללום שלא על מנת לקרא בהם אלא כדי להגיע לנביא אחר.

[31] על פי גירסת הב"ח, והגירסה שלפנינו 'יש אומרים'.

[32] הרמב"ם בפרק ז' מהלכות ספר תורה פסק שמותר לדבק יחד תורה נביאים וכתובים. והוסיף הרמב"ם שם [בהלכה ט"ז] 'כרך זה שיש בו תורה נביאים וכתובים, אין קדושתו כקדושת ספר תורה, אלא כאחד מן החומשים'. והקשה האור שמח, שהרי בסוגיתינו אמר רבי, דהביאו לפניו תורה נביאים וכתובים מדובקים יחד, ועל כך אמר רבי 'והכשרנום' ומשמע מלשון זה דרבי הכשיר זאת לקריאת ספר תורה, דאם הכונה רק שמותר להדביק, אך אין זה כשר לספר תורה, [כמו שכתב הרמב"ם] היה לו לומר 'והתרנום' ולא 'והכשרנום'. ותירץ האור שמח דלעולם ספר זה אינו כשר לקריאת ספר תורה. ומה שאמר רבי 'והכשרנום' הכונה שלאחר שיפרידו את הספר תורה מן הנביאים וכתובים יהיה הספר כשר לקריאת התורה. והחידוש בזה הוא, דאם היה אסור להדביק תורה נביאים וכתובים, לא היה מועיל שיפריד אחר כך את הספר תורה, דשוב לא יחול על זה קדושת ספר תורה. אבל אם מותר לדבק יחדיו, אף שכאשק התנ"ך מדובקין אין לו קדושת ספר תורה, מכל מקום כשיפריד את הספר תורה יהיה כשר לקרא בו. ודברי האור שמח צריכים ביאור, דמאי נפקא מינה אם היה מותר לדבק יחד או לא, סוף סוף כיון שהפריד את הספר תורה מהנביאים וכתובים מדוע אי אפשר לקרא בו. ועיין באבי עזרי שם שביאר דבריו, ועין עוד בשיעורי הגר"ש רוזוסבקי אות ע"ר. ובעיקר דברי הרמב"ם שכתב דתנ"ך המדובקים ביחד, אין לזה קדושת ספר תורה, [וכ"כ השו"ע יו"ד רפ"ג ס"א] צריך ביאור לפי זה מה שדנו התוס' בסוגיין דאסור להניח נביאים וכתובים ע"ג תורה, ותירצו דכשהם בכרך אחד אין זה גנאי שיהיו הנביאים וכתובים על התורה. וצריך בירור לדברי הרמב"ם הנ"ל דאין לתורה המודבקת עם נביאים וכתובים קדושת ספר תורה, לכאורה יקשה דיהא מותר להניח עליה נביאים וכתובים, ואם כן אין מקום לדברי התוס'. ותירץ בשיעורי רבי שמואל רוזובסקי (אות רפ"ב) דאף שאין לזה קדושת ספר תורה, אבל קדושת 'חומשים' יש לזה [כמו שכתב הרמב"ם להדיא, דקדושת תנ"ך המדובקים יחד שוה לקדושת חומשים], ובמגילה דף כז א מבואר שאין מניחים נביאים וכתובים על גבי חומשים. ולכן הוצרכו התוס' לבאר דרק משום שהם בכרך אחד מותר להניחם אחד על גבי השני, דבלא זה היה אסור. ועי' בהערה הבאה תוספת דברים בזה.

[33] וכן הלכה שמותר להדביק תנ"ך יחד, וכמו שהבאנו לעיל מדברי הרמב"ם. והקשה בהגהות אשר"י, הלא רבי יהודה סובר כאן שאין להדביק תנ"ך יחד, ובכל מקום שנחלקו רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה. ועוד, הרי חכמים סוברים שאף את הנביאים עצמם אסור לכרוך יחד, וכל שכן תורה ונביאים, ויחיד ורבים הלכה כרבים, והיה עלינו לפסוק כחכמים. אך בביאור הגר"א על השולחן ערוך [יו"ד סי' רפ"ג ס"ק א'] כתב, שכיון שהגמרא מביאה 'מעשה רב' שרבי יהודה הכשיר תנ"ך המדובקין, לכן ההלכה היא שמותר להדביק. וכמבואר במסכת שבת דף קכו ב שהלכה כמעשה רב. האם יש ל'חומשים' קדושת ספר תורה: נחלקו הראשונים, האם ל'חומשים' [פירוש ספר תורה הכתוב כדינו אלא שיש בו רק חומש אחד] קדושת ספר תורה או לא. ויש בנדון זה כמה השלכות לסוגיתינו וכמו שהאריך הגר"ש רוזובסקי בשיעוריו כאן, ונביא את יסוד הענין בקצרה. דעת הרמב"ם שאין לחומשים קדושת ספר תורה. כמבואר דעתו בפרק ז' מהלכות ספר תורה הלכה ד' - לעומתו סובר הרשב"א בתשובותיו סימן קמ"ד, והביאו הבית יוסף ביו"ד סימן רפ"ג, דחומשין העשויין בגלילה וכתקנם יש בהם קדושת ספר תורה לכל דבר. ובשולחן ערוך יורה דעה סימן רפ"ג סעיף א' הביא את שתי הדעות. והקשה הגאון רבי בצלאל הכהן מוילנא בספרו 'ראשית בכורים' סימן י', דהנה דעת הרמב"ם [הובא לעיל הערה 32] שתנ"ך המודבקים יחד אין לזה קדושת ספר תורה, והרי הן כחומשים. ואם כן מדוע מותר להדביק תנ"ך יחד, והלא בזה פוסל את הספר תורה מלקרא בו, ואין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, כמו דאיתא במסכת סופרים [פרק ג' ה"ג] שאין עושין מספר תורה חומשין לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. ותירץ, דמה שפסק הרמב"ם דמותר להדביק תנ"ך יחד, הוא רק באופן שמראש כתב את הספר תורה כדי להדביקו יחד עם הנביאים וכתובים. דבאופן זה לא חל על הספר תורה כלל קדושת ספר תורה, ולכן מותר אח"כ להדביקו עם הנביאים וכתובים. ועי' בשיעורי הגר"ש רוזובסקי זצ"ל [אותיות ר"ס רס"ג ורס"ד] שהאריך להקשות עליו, ועי' עוד בחידושי הגר"ש רוזובסקי סימן י"ג אות ה'. והנה בהערה הקודמת הובאה ההלכה דאסור להניח נביאים וכתובים על גבי חומשים. אך פירוש הלכה זו תלוי במחלוקת הרמב"ם והרשב"א דלהרשב"א הוא משום דיש לחומשין קדושת ספר תורה ולכן אסור להניח עליהם נביאים וכתובים שקדושתם קלה מקדושת ספר תורה. אבל להרמב"ם יש כאן הלכה מחודשת, דאף שאין לחומשים קדושת ספר תורה, מכל מקום אסור להניח עליהם נביאים וכתובים. [ועי' בזה עוד בשיעורי הגר"ש רוזובסקי אות רפ"ב].

[34] זוהי הגירסה שלפנינו, אך גירסת הרמב"ם והטור היא, 'ובין כל נביא ונביא ג' שיטין' (ולא ד' כגירסתינו), 'וכן בין כל נביא ונביא של תרי עשר', שגם שם מניחים ג' שיטין כבכל ספרי הנביאים.

[35] וכתבו התוס' דדין זה דבראש עמוד אין להשאיר ריוח, אינו אלא בנביאים, אבל בספר תורה גם בראש עמוד צריך להשאיר ריוח. אך רש"י חולק על זה.

[36] עפ"י רש"י ור"י בתוס', אבל התוס' הביאו שריצב"א מפרש את הגמרא באופן אחר. דלעולם צריך להניח ד' שיטין בין ספר לספר ואף אם הספר הראשון הסתיים בסוף עמוד. ומה שאמרה הגמרא 'ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה' כוונתה, דבספרי הנביאים מותר לסיים ספר בסוף עמוד ולהתחיל את הספר הבא בעמוד שלאחריו [לאחר הנחת ריוח], אבל בספר תורה אין לעשות כן, ועל הסופר לדקדק שכל ספר יגמר באמצע עמוד ויתחיל הספר הבא אחריו באמצע העמוד [לאחר הנחת ריוח]. וטעם הדבר מבואר בתוס' שאם יתחיל בספר תורה את הספר בעמוד חדש, יש לחשוש שיבא לחתוך ולהפריד את החומשים. מה שאין כן בנביא דמותר לחתכו ולהפריד את הנביאים, כמבואר בהמשך הסוגיה, אין בכך חשש, ולכן מותר להתחיל ספר בעמוד נפרד.

[37] על פי רש"י. ור"י בתוס' הקשה מברייתא במסכת סופרים [המובאת לקמן יד א, ועי' לקמן יד א], ד'כל הספרים נגללין לתחלתן', ואם כן הוא דצורת הגלילה היא מהסוף להתחלה, נמצא שעל עמוד העץ להיות בסוף הספר ואילו הקלף המקיף את הספר הוא הקלף הראשון בספר ולא הקלף האחרון. ולכן הפך ר"י את הגרסה, וגרסינן 'ועושה בראשו כדי היקף' [דכשהספר גלול מסופו לתחילתו הרי הקלף שבראש הספר מקיף את הספר], 'ובסופו כדי לגול עמוד' [דכיון שגוללים מהסוף להתחלה, הרי, על העמוד עץ להיות בסוף הספר דמשם מתחילים לגללו]. אך הרשב"א בתוס' השאיר את הגרסה שלפנינו. ואף דאת כל הנביאים גוללים מסופן לתחילתן וכמו שהקשה ר"י, מכל מקום חידש הרשב"א דכאשר מדביק תורה נביאים וכתובים יחד, עליו לגלול מתחילה לסוף, דאם יגלול מסופן לתחילתן נמצא שהתורה תקיף את הנביאים וכתובים, וזהו גנאי דנראה כאילו נעשית התורה להם כשומר מלכלוך, לכן גולל מתחילה לסוף, כדי שתהיה התורה מבפנים ונביאים וכתובים מבחוץ. והתוס' בזה לשיטתם לעיל, שכאשר התנ"ך כרוך יחד, אין בזה משום בזיון אם יהיו הנביאים וכתובים גלולים מעל ספר התורה. ולכן כתבו שאין לגלול את התורה מעל הנביא שיש בך גנאי, אלא יגלול את הנביאים וכתובים מעל התורה. אך הרמב"ן חולק על התוס' משום שהוא סובר שאף כאשר התנ"ך מדובק יחד, אין לגרום לכך שהנביאים וכתובים יהיו על גבי התורה.

[38] כן הוא לפי פירוש רש"י, ועי' לעיל הערה 36 פירושם של התוס'.

"קח לך עבדים וירחצו במרחץ", "קח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד"! ואין העני יכול לומר לאחיו: "קנה את חלקי"! ודוחים: התם נמי [שם גם כן] "גוד" איכא ["קצוץ" יש כאן], שאכן יכול האח העשיר לקנות מאחיו, ואולם "אגוד" ליכא ["אקצוץ" אין כאן], שהרי אין האח העני יכול להציע לקנות את חלקו של האח העשיר.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממקום אחר, ששנינו בברייתא: כל שאילו יחלק ועדיין ישאר שמו עליו — חולקין, ואם לאו [לא], שנשתנה שמו כתוצאה מהחלוקה — מעלין (מעריכים) אותו בדמים (בכסף), ומשמע שעושים זאת משום "גוד או אגוד", שיקנה האחד את הכל! ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אם היה מקום שאין בו כדי חלוקה לשנים ואמר אחד לחבירו: "טול אתה שיעור הראוי לחלוקה, כגון ארבע אמות שלמות, ואני פחות" — שומעין לו, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין שומעין לו.

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא כדתני [אם תאמר כפי ששנויה] בדיוק — מאי טעמא [מה הטעם] של רבן שמעון בן גמליאל, מדוע אין שומעים לו אם הוא מסתפק בפחות? אלא לאו חסורי מחסרא [האם לא נאמר שחסרה הברייתא] והכי קאמר [וכך אמור, כך יש לשנותה]: "טול אתה שיעור ואני פחות" — שומעין לו לדעת הכל. והוסיף התנא של הברייתא: ו"גוד או אגוד" ["קצוץ או אקצוץ"] — נמי [גם כן] שומעין לו, ואתא [ובא] רבן שמעון בן גמליאל למימר [לומר]: במקרה הראשון אכן שומעים לו, ואולם במקרה של "גוד או אגוד" אין שומעין לו, ואם כן מחלוקת תנאים היא זו!

ודוחים: לא, לעולם תפרש כדקתני [כפי ששנה] בדיוק, ודקאמרת [ומה שאמרת] מאי טעמא [מה הטעם] של רבן שמעון בן גמליאל שאין אחד מהם יכול לומר שיחלקו ויסתפק הוא בפחות? — משום דאמר ליה [שיכול לומר לו] השני: אי בדמי [אם בדמים], שאתה רוצה שאוסיף לך על מה שאקבל יותר ממך — לית לי דמי למיתן [אין לי כסף לתת] לך, ואם רצונך לתת לי במתנה — לא ניחא [נוח] לי, דכתיב [שנאמר]: "ושונא מתנת יחיה" (משלי טו, כז). הרי הוכחנו מן הברייתא שאכן יש דין "גוד או אגוד", וכדברי רב יהודה.

ובהמשך לדברים אלו אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: הא [דבר זה] שאמר רב יהודה — של שמואל רבו היא, דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: וכתבי הקודש, אף על פי ששניהם רוצים לחלק — לא יחלוקו. ואמר שמואל: לא שנו אלא שהם בכרך אחד, אבל כאשר הם בשני כריכות — חולקין, וכל אחד מן השותפים נוטל אחד מהם לחלקו. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר לית דינא [שאין דין] של "גוד או אגוד" ["קצוץ או אקצוץ"], מאי איריא [מה שייך, מדוע דוקא] בכרך אחד? אפילו בשני כריכין נמי [גם כן] לא יחלקו, שהרי אין החלקים שווים ובהכרח צריך אחד להוסיף!

תרגמא [תרגם, הסביר זאת] רב שלמן: כאן מדובר בששניהן רוצין ואז מחלקים, אבל אם רק אחד מהם רוצה — אין מכאן הוכחה שיכול לכפות את חבירו.

אמר אמימר, הלכתא [הלכה היא]: אית דינא ד"גוד או אגוד" [יש, מקבלים אנו את הדין של "קצוץ או אקצוץ"], וכדברי רב יהודה. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: הא [זו] שאמר רב נחמן החולק על רב יהודה, והוא סבור שאין דין "גוד או אגוד", מאי [מה] יהיה איתה? אמר ליה [לו]: לא שמיעא לי [שמעתי אותה], כלומר, כוונתו היתה: לא סבירא לי [איני סבור כן]. ושואלים: ולא? האם אין ההלכה כך? והא [והרי] מעשה היה שרבין בר חיננא ורב דימי בר חיננא שבק להו אבוה תרתי אמהתא [הניח להם אביהם שתי שפחות], חדא ידעא אפיא ובשולי [אחת מהן יודעת לאפות ולבשל], וחדא ידעא פילכא ונוולא [ואחת מהן יודעת לעבוד בפלך ובאריגה], ורצה אחד מן האחים שיטול כל אחד מהם שפחה שתהא כולה שלו, תמורת חלקו בשפחה השניה, ואתו לקמיה [ובאו לפני] רבא, ואמר להו [להם]: לית דינא [אין דין] של "גוד או אגוד" ["קצוץ או אקצוץ"]!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם], דלמר מיבעי ליה תרוייהו ולמר מיבעי ליה תרוייהו [שלזה נחוצות לו שתיהם ולזה נחוצות לו שתיהן], ולכן כי קאמר ליה [כאשר הוא אומר לו] אחד האחים לאחיו: שקול את חדא ואנא חדא [קח אתה אחת ואני אחת] — לאו "גוד או אגוד" [לא "קצוץ או אקצוץ"] הוא. ושואלים: וכי לא מצי למימר הכי [אי אפשר לומר כך]? והא [והרי] כתבי הקדש דתרוייהו מיבעי להו [ששניהם צריכים אותם] ואמר שמואל: לא שנו אלא בכרך אחד, אבל בשני כריכין — חולקין, אף שאין שני הכרכים שווים בתוכנם! ומשיבים: הא תרגמא [הרי כבר תרגם, הסביר זאת] רב שלמן שמדובר כאן בשרצו לחלק.

א ומכאן עוברים לענין ספרי הקודש בכלל. תנו רבנן [שנו חכמים]: מדביק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד ועושה אותם ספר אחד, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: כורך תורה בפני עצמה, נביאים בפני עצמן, וכתובים בפני עצמן. וחכמים אומרים: כל אחד ואחד מספרי נביאים וכתובים נכרך בפני עצמו.

ואמר ר' יהודה: מעשה בביתוס בן זונין, שהיו לו שמנה ספרי נביאים מדובקין כאחד בכרך אחד, והוא עשה זאת על פי ר' אלעזר בן עזריה. ויש אומרים שלא היו לו אלא כל אחד אחד היה כרוך בפני עצמו, כדברי חכמים. אמר רבי: מעשה והביאו לפנינו תורה נביאים וכתובים מדובקים כאחד, והכשרנום, שפסק כדעת ר' מאיר.

ואומרים: כשהספרים כרוכים יחד צריך שיהיה בין חומש לחומש של תורה — ארבעה שיטין (שורות) ריקות לרווח, וכן בין כל נביא לנביא רווח ארבע שורות, ובנביא של שנים עשר (תרי עשר) מכיון שהם נחשבים לספר אחד — מניח רק שלש שיטין (שורות) הבדל בין נביא לנביא. ומסיים מלמטה, כלומר, יכול לסיים את הספר מלמטה בסוף הדף, ומתחיל את הספר הבא מלמעלה בראש העמוד הבא, בלי לעשות רווח.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הרוצה לדבק תורה נביאים וכתובים כאחד — מדבק את כולם יחד, ועושה בראשו של הכרך הזה חלק ריק בלא כתיבה, רחב דיו כדי לגול (לגלול) חלק זה על גבי עמוד שכורך עליו את ראש הספר. ובסופו משאיר דף חלק גדול כדי לגול היקף, כלומר, עד שיכול לגלול בדף זה את כל היקפו של הספר. ומסיים ספר מלמטה בסוף העמוד ומתחיל מלמעלה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Go take servants for yourself, and they will bathe in the bathhouse. Or he can say: Go take olives for yourself and come and transform them into oil in the olive press. Evidently, the poor brother cannot say to him: Buy my share. The Gemara rejects this proof: There too the poor brother can say: You set a price and buy my share, as the rich brother has the means to buy his poor brother’s portion; but he is not able to say: Or else I will set a price and buy your share, as the poor brother does not have the money to buy his brother out.

The Gemara further proposes: Come and hear a proof from what is taught in a baraita: Anything which, even after it is divided, each of the parts retains the name of the original item, may be divided. And if the parts will not retain the original name, the item should not be divided, but rather its monetary value is assessed, because one of the joint owners can say to the other: Either you set a price and buy it from me, or I will set a price and buy it from you. The Gemara explains: Actually, this matter is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: If a courtyard or the like was not large enough to warrant division into two, and one of the co-owners said to the other: You take a minimum measure of the courtyard, e.g., four cubits, and I will take less, the court listens to him. Rabban Shimon ben Gamliel says: They do not listen to him.

The Gemara clarifies the baraita: What are the circumstances of the case under discussion? If we say it is exactly as it is taught, what is Rabban Shimon ben Gamliel’s reasoning? Why does he rule that the court ignores the party who is prepared to settle for less? Rather, is it not that the baraita is incomplete and this is what it is saying: If one of the co-owners said to the other: You take a minimum measure of the courtyard, and I will take less, all agree that the court listens to him. And the tanna of the baraita adds: And if one says: Either you set a price and buy it from me, or I will set a price and buy it from you, they also listen to him. And Rabban Shimon ben Gamliel comes to say: In the first case the court does listen to him, but they do not listen to him when he says: Either you set a price or I will set a price. Accordingly, this issue is the subject of a tannaitic dispute.

The Gemara rejects this interpretation of the baraita: No, the baraita should actually be understood exactly as it is taught. And with regard to what you said: What is Rabban Shimon ben Gamliel’s reasoning? Why can’t one of the parties say that they should divide the property and he will settle for less? It is because the second one can say to him: If you want me to compensate you with money for the difference between my share and your share, I have no money to give you. And if you wish to give it to me as a gift, I am not at ease with that, as it is written: “But he who hates gifts shall live” (Proverbs 15:27). The baraita indicates that there is a halakha of: Either you set a price or I will set a price, in accordance with the opinion of Rav Yehuda.

As a continuation of this discussion, Abaye said to Rav Yosef: That statement of Rav Yehuda is actually the opinion of Shmuel, his teacher, as we learned in the mishna (11a): But in the case of sacred writings, i.e., a scroll of any of the twenty-four books of the Bible, that were inherited by two people, they may not divide them, even if both of them wish to do so, because it would be a show of disrespect to cut the scroll in half. And Shmuel said: They taught that sacred writings should not be divided only if they are contained in one scroll; but when they are contained in two scrolls, they may be divided. And if it should enter your mind to say that there is no halakha of: Either you set a price or I will set a price, why does the halakha apply specifically to one scroll? Even if the sacred writings were contained in two scrolls, they should also not divide them, since the respective parts will not be even and one of the recipients will have to compensate the other.

Rav Shalman interpreted the mishna: It is referring to a case where they both want to divide the sacred writings; therefore, Shmuel said that they may do so when they are contained in two scrolls. But if just one of them wishes to divide them, there is no proof that he can compel the other one to accept the division.

Ameimar said: The halakha is in accordance with the opinion of Rav Yehuda that there is a halakha of: Either you set a price or I will set a price. Rav Ashi said to Ameimar: What about that statement of Rav Naḥman, who disagrees with Rav Yehuda and says that there is no such halakha? Ameimar said to him: I do not know of it, that is to say, I do not maintain this opinion. The Gemara asks: And is the halakha not in accordance with the opinion of Rav Naḥman? But it happened that the father of Ravin bar Ḥinnana and Rav Dimi bar Ḥinnana died and left them two maidservants, one of whom knew how to bake and to cook, and the other of whom knew how to spin and to weave. One of the brothers suggested that each of them take one of the maidservants entirely for himself and forfeit his rights to the other maidservant. They came before Rava and he said to them: There is no halakha of: Either you set a price or I will set a price.

The Gemara answers: It is different there, since this master wanted both of them and the other master wanted both of them. Therefore, when one of the brothers said to the other: You take one and I will take the other one, it is not a case of: Either you set a price or I will set a price. The Gemara asks: And can we not say so? But there is the case of sacred writings, which both of them presumably want, and Shmuel said: They taught that sacred writings should not be divided only if they are contained in one scroll; but when they are contained in two scrolls, they may be divided. The Gemara answers: Rav Shalman interpreted the mishna: It is referring to a case where they both want to divide the sacred writings, and in such a case they may divide them, provided that they are in two scrolls.

§ The Gemara now begins a general discussion about sacred writings. The Sages taught: A person may attach the Torah, the Prophets, and the Writings together as one scroll; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: The Torah should be a scroll by itself, the books of the Prophets a scroll by themselves, and the books of the Writings a scroll by themselves. And the Sages say: Each one of the books of the Prophets and the Writings should be a scroll by itself.

And Rabbi Yehuda said: There was an incident involving Baitos ben Zunin, who had eight books of the Prophets attached together as one scroll, and he did this with the approval of Rabbi Elazar ben Azarya. And others say that each and every one of the books was a scroll by itself, in accordance with the opinion of the Sages. Rabbi Yehuda HaNasi said: There was an incident where they brought before us the Torah, the Prophets, and the Writings attached together as one scroll and we ruled in accordance with the opinion of Rabbi Meir and deemed them fit.

The Gemara states: When different books are included in the same scroll, four empty lines of space should be left between each book of the Torah, and similarly between one book of the Prophets and another. But between each of the books of the Twelve Prophets only three empty lines should be left, because they are considered one book. And the scribe may finish a book at the bottom of one column and begin the next book at the top of the next column without leaving any empty space in between.

The Sages taught in a baraita: One who wishes to attach the Torah, the Prophets, and the Writings together as one scroll may attach them. He should leave enough empty parchment at the beginning of the scroll for winding around the pole to which the beginning of the scroll is fastened. And at the end of the scroll he should leave enough empty parchment for winding around the entire circumference of the rolled-up scroll. And he may finish a book at the bottom of one column and begin the next book at the top of the next column without leaving any empty space between them.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כל שאילו יחלק כל הני דאמרינן במתני' ואם לאו מעלי' אותו בדמים דהיינו גוד או אגוד אלמא אית דינא דגוד או אגוד וקשיא לרב נחמן. תנאי היא דתניא כו' דהיכא דיש לשותפין חצר של ז' אמות לחלוק דלאו ראויה לחלוקה אלא אם כן יש בה ח' אמות ואמר אחד לחבירו נחלוק חצר זה וחבירו מעכב ואמר ליה האי אמאי מעכבת טול אתה שיעור דין חלוקה הד' אמות ואני אטול פחות הג' אמות שומעין לו דאין יכול לעכב עליו הואיל דנותן לו שיעור חלוקה. אי נימ' כדקתני כלומר דליכא שים דברים בהדיהו אלא כדקתני. וגוד או אגוד נמי כלומר דהכי אמר ליה ברור לך אחד מב' דברים הללו או טול אתה שיעור ואני פחות או גוד או אגוד ואתא רשב"ג למימר מזה שומעין לו כשאמר לו טול אתה השיעור אבל מגוד או אגוד יכול לעכב עליו דקסבר דלית דינא דגוד או אגוד אלמא תנאי היא: ודקאמרת מאי טעמא דרשב"ג דבטול אתה שיעור נמי אין שומעין דמצי מעכב אידך משום דאמר ליה אותה אמה שאתה רוצה ליתן לי יותר איני מבקש אותה לא בדמים שאין לי דמים לקנותה וגם במתנה איני מבקשה ולא מצית מוקמת לה בתנאי: הא דר' יהודה דאמר לעיל אית דינא דגוד או אגוד דשמואל היא כלומר מינה דשמואל קבלה ולא מינה דרב דרב יהודה הוה תלמיד דרב ותלמיד דשמואל והא מילתא מינה דשמואל למדה ולא מינה דרב:

אלא בכרך אחד היו נכרכין בראשית ואלה שמות משום הכי אין חולקין משום בזיון והיינו כרך שהיו רגילין לכתוב ספריהן כעין ספר תורה והפטרות שאנו כותבין ולהכי קרי כרך שכרוך כעין מגילה אבל בשתי כריכות בראשית בכרך אחד ואלה שמות בכרך אחד חולקין דליכא בזיון דספר ואי ס"ד דלגבי חצר היכא דליכא ד' לזה וד' לזה לית דינא דגוד או אגוד אלא תרווייהו ישתמשו ביה מאי אריא בכרך אחד דאין חולקין אפי' בב' כריכות נמי אין חולקין דשתיהן צריכי לתרווייהו כריכות והוי נמי שאין בחד כרך כדי לזה ולא יחלקו אפי' בב' כריכות אלא ליקום בשותפות אלא ש"מ מדחולקין להם משום דמצי למימר ליה חבריה או חלוק או גוד עלוי דמים ואסב תרוייהו או איגוד עליך ותיסב תרוייהו. תירגמא רב שלמן מהא ליכא למשמע מינה הא דינא דאגוד ודקא קשיא לך א"כ אפילו שתי כריכות אמאי חולקין משום כשרצו שניהן לחלוק ובשתי כריכות מצי לחלוק אבל בכרך אחד לא משום בזיון אבל אי חד מעכב וחד רוצה לא מצי למימר ליה גוד או אגוד. ודרב יהודה [לאו] דשמואל היא. (א"כ):

הא דרב נחמן מאי. דאמר לית דינא דגוד. מיפא פת. ובשולי מיני תבשיל. ביסתרקי בל"ע שפיע ואתו לקמיה דרבא אחד היה רוצה בשותפות השפחות ואחד לא היה רוצה והא קא טעין ההוא דלא היה רוצה גוד לעצמך הני תרתי שפחות או אנא איגוד ואמר להו הלכה למעשה לית דינא דגוד או אגוד. דליכא דין חלוקה בהני שפחות דכל חד מינייהו צריך לעבודת של הני תרתי שפחות אלא כדקיימי מעיקרא בשותפות לוקמו אלמא לית דינא דגוד כרב נחמן:

לעולם אית דינא דגוד ושאני התם גבי הני שפחות לית דינא דגוד אלא לוקמי בשותפות משום דכל חד וחד צריך לעבודת דתרוייהו וכי אמר ליה חד לחבריה שקול את חדא ואנא חדא ואי לא גוד או איגוד לא מצי למימר הכי דמצי למימר ליה הכא לא גוד איכא ולא איגוד איכא דאת לא אפשר לך בלא תרוייהו ואנא לא אפשר לי בלא תרוייהו אבל בעלמא דאפשר בחלוקה אי מעכב חד מצי למימר אידך גוד או איגוד. והא כתבי הקדש דבשתי כריכות דהני תרי כריכות צריכי לכל חד ואפי' א)[ואפילו הכי חלקינן לה אליבא דשמואל דסבר כרב יהודה וכו']. אוקמינן לה דלעולם אליבא דשמואל דסבר כר' יהודה דאית דינא דגוד כדדייקינן לעיל. ומתרגם כמתרגמינן דלעולם לית דינא דגוד ושאני הכא אמאי חולקין שתי כריכות כגון ששניהם רוצין:

מדביק אדם כו' בחד כרך. תורה בפני עצמה משום דאי מדביקן אהדדי כי חזרי הדפין של נביאים נמצא שנעשית התורה שימוש לנביאים. כל אחד ואחד בפני עצמו. והכשרנום. ובלבד שיניח מן הקלף פנוי ד' שיטין בין חומש לחומש כגון בין סיום בראשית לאלה שמות. של שנים עשר של ספר תרי עשר. מסיים מלמטה כלומר כשיגיע לסיום ספרו מסיימו מלמטה מאותו דף ומתחיל הספר אחר מלמעלה מדף אחר שאע"פ שאין בסיום אותו ספר כדי השלמת כל אותו דף אפי' הכי מניח אותו דף פנוי מלמטה ומתחיל באחר מלמעלה שאם באו לחלוק שיכולין לחתוך ולחלק יפה כבשתי כריכות. שמונה נביאים ח' ספרים של נביאים. ועושה בראשו של ספר תורה חלק כשיעור לגול עמוד בתחלתו והאי תחלה הוי סוף הספר לפי כי בסוף מתחילין לגלגל המגילה ומגלגל והולך עד ראש לפי שכל ספריהם נכתבין כעין מגילה ולא בקונטרסים (והם) והכי נמי מניח מן הקלף חלק בסוף כל הכרך שהוא תחלת הספר כשיעור שיכול לגול את כל ההיקף על אותו חלק כדי שיהא משמש הקלף פנוי לכתבי הקדש:

קשיא עמוד דלעיל קתני בראשו כדי לגול עמוד והכא קתני תחלת הספר וסופו כדי לגול עמוד. האי כדי לגול דברייתא נמי לצדדין קתני כדאמרן דתחלה כדי לגול עמוד ובסוף כדי לגול היקף רב אשי אמר לעולם לא קתני לצדדין אלא תחלתו וסופו כדי לגול עמוד ובספר תורה מיירי דלאמ צעיתו נגלל על ב' עמודים אבל שאר ספרים היו נגללין הכל על עמוד אחד ואמטו להכי צריך להניח כדי היקף כדאמרן. ולא אורכו יותר על הקיפו שכשמושכין אותו בחוט של משיחה לאורכו של דף ומקיפין מן אותו חוט היקף הספר תורה שיהא שוים במדה. בגויל ו' טפחים אורך הדף שכך למד מגויל. אבל מן קלף לא אמר לפיכך אמר איני יודע. ולא איתרמי ליה שיהא אורכו שוה להקיפו. יהבי ביה עינייהו קינאו (אדון) בו שכך כיון. תורה צוה לנו כתב דדומה עליו גוזמא ורמינהו מקשה על מאי דאמר שיהא ס"ת הקיפו כאורכו. וארון שעשה משה היה דומה כמין תיבה שאין לה כיסוי שבכפרת היה מכוסה. באמת בת ו' טפחים. ואמתים וחצי אורכו עולין לט"ו טפחי':

וגוד או איגוד נמי שומעין לו. פרש"י ז"ל שלא רצה למחול לו כלום אלא קנה חלקי או אקנה חלקך נר' מדבריו דהיכא דא"ל חד לחבריה גוד ד' אמות ואוסיף דמים או ד' והוסיף דמים שזהו דינא דגוד או איגוד ויש שחולק ואומר דשלש אמות אינן ראויין להשתמש יכול לומר לו דמי לית ליה למיתן לך ואם לאוגודי לך לא בעינא דהנהו ג' אמות דמטו לי לא חזיא לדירה ולא משתרשי לי וסברא מעליא הוא ואי בעינא לך היכא דלא הוה להו לתרוייהו אלא שלשה אמות מהו מי מצו למימר חד לחבריה גוד או איגוד או דילמא אמר ליה לא בעינא לאגודי דלא חזי לי. ומסתבר' דאית דינא דגוד או איגוד כיון דהשתא נמי לא חזי לדירה לא למר ולא למר.

לא תאנו אלא בכרך אחד אבל בשתי כריכות חולקין. פרש"י ז"ל כגון תורה בכרך אחד ונביאים בכרך אחר ועל כרחך אין דמיהן שוין ואי לית ליה דינא דגוד או איגוד היאך הוא כופהו זה יאמר אני לא אתן לך עודף הדמים וגם לא אתן לך שאקבל ממך הדמי'.
ואין אנו צריכין לכך אלא אפילו דמיהם שוין אין אחד מהם יכול לומר לחברו קח לך תורה ואני נביאים או קח לך נביאים ואני תורה בתורת חלוקה הא למה זה דומה למי שיש לו שדה שאינו ראוי ליחלק ויש להם טרקלין שאינן ראויין לחלק שאין אחד מהם יכול לומר לחברו קח לך אחד מהם ואני השני בתורת חלוקה ומיהו מדינא דגוד או איגוד קא סלקא דעתין שיכול לומר לו כן.
ומסקנא דכל שתי כריכות שאינן עושין מעין מלאכה אחת כגון תרתי אמהתא דחדא ידענא בסתרקי וחדא אפיה בשולי שאין בכאן דינא דגוד או איגוד פי' ואפי' דמיהן שוין וכל שכן אם אין דמיהן שוין אבל בשתי כריכות שעושין מעין מלאכה אחת לית דינא ולי' דיינא דחולקין אם שניהם שוין ואם אין שניהם שוין מסתברא דלית בהו דינא דגוד או איגוד כלומר גוד לך היפה בדמי' או איגוד משום דאמר ליה אין רצוני למכור כלום או שיאמר איני רוצה ליקח חלקך שבחלק הגרוע ואי בדמי לית לי למיתן לך שאם אתה עושה כן על כרחו אתה כופהו ליקח חלק חברו או בזה או בזה ואינו רוצה ליקח כלום והיינו נמי טעמא דשתי כריכות שאין עושין מעין מלאכה אחת ורע ויפה כשני מינין דמי ויכיל למימר למר מיבעי לי' הא והא ולמר נמי.
והא דאקשי' והא כתבי הקדש דתרוייהו צריכי להו לא הוה ליה לאוקומא בתורה ותורה דאי בשדמי שניהם שוין הא אמרן דלית דינא דגוד או איגוד אלא השתא קמ"ל שאינו אסור משום מוכר ספרי תורה וכי רצו פליגי. כנ"ל. וכתב רבינו הגדול ז"ל אבל בשתי כריכות אם רצו לחלוק חולקין ואי לא אית דינא דגוד או איגוד פיר' לפירושו גוד לך הכל או איגוד.

ה"ג בנוסחי עתיקי: וכן כל נביא ונביא מתחיל מלמעלה ומסיים מלמטה. ופרש"י ז"ל אם נזדמן לו סיום הספר למט' בסוף הדף מתחיל ספר אחר בראש הדף ואינו מניח חלק ביניהם כדמפרש לקמן שאם בא לחתוך חותך ונמצא זה ראש הכרך וגנאי הוא להיות דף זה משונה על חנם ואין הלשון נוח להתפרש כיון דהוה ליה למימר אם סיים מלמטה ומתחיל מלמעלה.
אלא הכי פירושא: שבין חומש לחומש של תורה צריך שיסיים באמצע הדף ויניח ארבע שיטין ויתחיל בשטה חמשית באותו הדף אבל בין נביא לנביא יכול הוא להתחיל למעלה בראש הדף באיזה מקום שיסיים הדף האחר וכן נמי אם נזדמן לו לסיים מסיים מלמטה ונמצא שלא הניח ביניהם כלום שאם בא לחתוך חותך ותרתי קתני וכן הדין בין תורה לנביאים כדקתני אידך.
ולמדתי פי' זה ממה שמצאתי בירוש' במסכ' מגילה וצריך שיהא משייר בין כל ספר וספר כמלא ארבע שטין ובנביא של י"ב שלש וצריך שיהא גומר באמצע הדף ומתחיל באמצעיתו ובנביא גומר בסופו ומתחיל בראשו, ובנביא של שנים עשר אסור.

הא דתניא טול אתה שיעור ואני פחות בחנם דאסיקנא דרשב"ג אומר דאין שומעין לו, פסק הרב אלפסי ז"ל כותיה, ואמר דמסתבר טעמיה, ור"ח ז"ל כתב איכא מאן דפסק כתנא קמא במתנה, וכן פסק מורי ז"ל, דיחיד ורבים הלכה כרבים, ולא מכרעינן כיחידאה מסברא דנפשין, ואדרבה מעיקרא הוו מיתמהי בטעמא דרשב"ג אי כדקתני מאי טעמא, עד דאיצטריכי לתרוצי מתניתא ולמימר חסורי מחסרא, ולבסוף נמי פרוקי הוא דמפרקינן אכרועי כותיה לא מכרעינן, ועוד דאפשר דלא מתנה היא,דלתועלת עצמו דניחא ליה בפחות משיהא הכל בשיתוף.
והיכא דאמר ליה טול אתה שיעור בדמי או בחנם ואני פחות, או אטול אני שיעור ואתה פחות, כתב הראב"ד ז"ל: מסתברא דהיינו דינא דגוד או אגוד, ואיכא מאן דאמר דכי האי גוונא לא כייפי אהדדי, משום דהנהו דמי דקא שקיל מיניה מילתה זוטרתי היא, ולא משכח להו מידי דחזי ליה דמאן מזבן ליה טפח קרקע אמצראה, וזה, ודאי נראה לי עיקר מחמת הטענה הזו שאמר הוא ז"ל, ועוד שיכול הוא לומר לו אני איני רוצה לקנות, שאין לי מעות, ואם אמכור לך כשיעור נמצא וחלקי הנשאר נפסד לגמרי, ולא אמרו להרויח לזה ולהפסיד לזה, וכן דעת מורי ז"ל, אלא יכול לומר לו גוד כשיעור או איגוד כשיעור או הכל, ואין חבירו יכול לומר לו לא כי אלא איגוד הכל, דמה לו לזה למכור את הכל כל זמן שהוא מתקן את חברו שיכול לקנות לו כשיעור, ואם אינו רוצה חבירו ימכור לו כל חלקו או כשיעור.
והיכא דלא הוו להו לתרוייהו אלא שלש אמות לבד, ואמר חד לחבריה גוד או אגוד, איכא למימר דמצי אידך למימר ליה לא בעינא, דאף כי אגוד נמי לא חזי לי ולדידך נמי לא חזי כי תיגוד מינאי, ואיכא למימר דאפילו הכי אית ליה דינא דגוד או אגוד, כיון דהשתא נמי לא חזי לדירה לא למר ולא למר. וכן דעת הרמב"ן ז"ל.

ולא והא רבין בר חיננא ורב דימי בר חיננא שבק להון אבוהון תרתי אמהתא וכו' ואמר להו רבא לית דינא דגוד או אגוד. תמיהא לי, דהיאך אפשר לו לרב אשי לומר דרבא משום דלית ליה בעלמא דינא דגוד או אגוד קאמר להו הכין, והא רבא הוא דאמר ליה לעיל לרב נחמן לדידך דאמרת לית דינא דגוד או אגוד בכור ופשוט שהניח להם אביהן עבד ובהמה טמאה כיצד הן חולקין, אלא סבר ליה רבא אית דינא דגוד או אגוד, ופליגא דידיה אדרביה. וי"ל דאפשר דרב אשי אכתי לא שמעה לההיא דרבא, ואי נמי שמעה סבר ליה דלאו לאיפלוגי עליה דרב נחמן רביה אמרה, אלא לאפוקי מיניה הלכתא, ומשמע ליה לרב אשי הכין מדאמר להו לרבנן ולרב דימי לית דינא דגוד או אגוד, ואי נמי דילמא הדר ביה לגבי רביה מכי פריק ליה בבכור ופשוט דעובד לזה יום אחד ולזה שני ימים. כנ"ל.

שאני התם דלמר מיבעי ליה האי והאי ולמר מיבעי ליה האי והאי וכי אמר ליה חד לחבריה טול אתה היפה ואני האחרת בעילוי כן וכן או אטול אני היפה ואת האחרת ואעלה אותה בעלוי כן וכן, אין כאן דינא דגוד או אגוד, דזה כנגד זה במה שאין תשמישן שוה או שאין דמיהן שוה אינו בדין גוד או אגוד, אלא אם ירצה לומר בשתיהן גוד או אגוד ואי נמי בכל אחד ואחד.
וזהו הדין בעצמו בספרים בשתי כריכות, כלומר שהן כעין כרך אחד ומה דרכן של בני אדם לעשות בכרך אחד תורה ונביאים, ואי נמי בראשית ואלה שמות, שאין דרכן לעשות תורה ותורה, ואי נמי בראשית ובראשית בכרך אחד, ושתי כריכות כמותן תורה בכרך אחד ונביאים בכרך אחד, והיה המקשה סבור לומר דמאן דאית ליה דינא דגוד או אגוד בכל ענין אית ליה ואפילו יפה כנגד שאינו יפה בעילוי הדמים, ואמר ליה דלא, וכן בשתי כריכות דווקא מדעת שניהם לזה תורה ולזה נביאים, היינו משום כבוד שאין כבודן של ספרי הקדש שיחלקו בבית דין אחר שנתחברו אל כרך אחד.
וקיימא לן דאית דינא דגוד או אגוד וכדפסיק אמימר. ומיהו בארבע אמות של חצרות לית דינא דגוד או אגוד, שאם אין חצר לפרק משאו שאין בית, ואמר ליה אי בדמי לית לי ואי לזבוני לא בעינא, דבלא חצר לית בית ראוי לדירה.

הא דתניא מתחיל מלמעלה ומסיים מלמטה, פירש רש"י ז"ל אם נזדמן לו סיום הספר בסוף הדף, מתחיל ספר אחר בראש הדף ואינו מניח רוח חלק ביניהם, כדמפרש לקמן שאם בא לחתוך חותך ונמצא זה ראש הכרך, וגנאי הוא שיהא דף זה משונה על חנם. ונ"ל לפי פירושו כי מה שאמרו שבין כל נביא ונביא מניח ארבע שיטין, אינו אלא משום היכר, ואין חוששין שמא יחתוך יריעה באמצע, כי לעולם לא יבא לעשות כן שתהיה יריעה זו קטנה ושאר כל היריעות גדולות, אבל אם היה מתחיל ספר בראש יריעה ומניח חלק ארבע שיטין פעמים יבא לחתוך, אחר שהיריעה הזו שוה בעצמה לשאר היריעות, ולא יחוש אם הדף משונה משאר הדפים, ואין זה יפה ולא נוי לספרי הקדש, ומכל מקום אין הלשון הולמו, שהיה לו לומר ואם סיים מלמטה מתחיל מלמעלה, והרמב"ן ז"ל פירש שבין חומש לחומש של תורה צריך שיסיים באמצע הדף ויניח ארבע שיטין ויתחיל בשטה חמישית באותו הדף, אבל בין נביא לנביא יכול הוא להתחיל מלמעלה באי זה מקום שיסיים בדף האחר, וכן נמי אם נזדמן לו מסיים מלמטה, ונמצא שלא הניח ביניהם כלום שאם בא לחתוך חותך, ותרתי קאמר, וכן הדין בין תורה לנביאים. והביא ע"כ ראיה מדגרסינן בירושלמי במסכת מגילה (פ"א, ה"ט) וצריך שיהא משייר בין כל ספר וספר כמלא ארבע שיטין, ובנביא של שנים עשר שלש, וצריך שיהא גומר באמצע הדף ומתחיל באמצעיתו ובנביא גומר בסופו ומתחיל בראשו.

הא דתניא הרוצה להדביק תורה נביאים וכתובים כא' ידביק ועושה לו כדי עמוד בתחלתו וכדי היקף בסופו, קשיא ליה לרב יוסף הלוי אבן מיגש ז"ל, דהכא משמע דמראשן לסופן הם נגללין, ולפיכך משייר גויל בסוף כדי לגול על כל הכרך כולו, ואילו בברייתא אחריתי דבסמוך משמע דמסופן לתחלתן היו נגללין, דתניא כל הספרים נגללין לתחלתן וספר תורה נגלל לאמצעיתו, וכיון דנגללין מסופן לתחלתן כדי היקף בסופו למה, אדרבה הוה ליה לשיורי כדי היקף בתחלתו וכדי עמוד בסופו. וניחא ליה, דברייתא קמייתא במדביק ספר תורה נביאים וכתובים כאחד, ולפיכך כשהן נגללין נגללין מתחלתן לסופן כדי שלא לזלזל באחד מהן, שאילו היו נגללן מסופן לתחלתן יראה כחפץ באותו ספר בלבד ומתיאש מן האחרים, אבל כשגוללן מתחלתן לסופן הדבר ידוע שהבא לקרות צריך הוא לגלול אי זה ספר שירצה לקרות בו, ואידך ברייתא בספר אחד, ואז הוא נגלל מסופו לתחלתו ועושה לו עמוד בסופו וכדי היקף לתחלתו. ויפה פירש, אלא שהטעם שכתב לנגללין מסופן לתחלתן כדי שלא יראה כמזלזל בשאר הספרים כאלו מראה בעצמו שאינו חפץ לקרות אלא באותו שהוא נתון בראש, זה חלוש מאד, כי בודאי כל מה שהוא נגלל אפשר שרוצה להתחיל הכרך ולגמור, דאטו פסוק ראשון דיריעה ראשונה צריך לקרות, ועל כל פנים צריך הוא לגוללו שלא יהא ביזיון הספר כשהכתב מגולה, כדאמרינן בעירובין (צז, ב) ובפרק ראשון דשבת (ה, ב) גבי ספר תורה שנתגלגל לרשות הרבים, וכן בכותבי ספרים, אלא הטעם הנכון כדי שלא יראה ספר תורה שבראש כשומר לשאר ספרים להיות נגללין בתוכו, אלא גולל ספר תורה בתוכו.
ורש"י ז"ל פירש מדוחק קושיא זו ולהטיל שלום בין אלו שתי הברייתות, מאי נגללין, לתחלתן, הגולל הולך לבתחילתן מתחיל וגולל מתחלתן לסופן. ואין הלשון הולם את הפירוש הזה, ועוד דנגללין לתחלתן וספר תורה נגלל לאמצעיתו, והתם ודאי סוף תחלתו לאמצעיתו קאמר,ובמסכת סופרים שהיא מקובלת בידן של ישראל שחברוה חכמים הראשונים שנו שם מפורש (פ"ב, ה"ה) שכל הספרים נגללין סופן לתחלתן, ובירושלמי דמגלה (פ"א, ה"ט) גרסינן ועושין עמוד לספר בסופו ולתורה מכאן ומכאן ולפיכך גוללין הספר לתחלתו והתורה לאמצעיתה, אלמא נגללין לתחלתן דקתני בברייתא מסופן לתחלתן קא אמר, וברייתא קמייתא דקתני כדי עמוד בתחלתו וכדי היקף בסופו, במדביק תורה ונביאים וכתובים, כמו שאמרנו, והא דירושלמי בכותב נביאים בפני עצמם וכתובים בפני עצמם, ויש לפרש דברייתא נמי דקתני כדי עמוד בתחלתו וכדי היקף בסופו לאו בתחלת הספר ובסופו קאמר, אלא בתחלת גלילתו ובסופו קאמר, ותחלת גלילתו היינו סופן וסוף גלילתו היינו תחלתן וזה וזה מסופו לתחלתו הוא נגלל.

לא סוף דבר בדין גוד או איגוד שהוא נאמר בין שנים שיש דמים לשניהם וכל אחד מהם יכול לקיים בעצמו איגוד אלא אף עשיר לעני אומר לו גוד או איגוד ואין בודקין בנתבע אם יש לו אם אין לו ויש חולקין בזו ממה שאמרו שני אחים אחד עני ואחד עשיר שהניח להם אביהם מרחץ ובית הבד עשאן לשכר השכר לאמצע עשאן לעצמו הרי עשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ קח לך זיתים ועשם בבית הבד והקשו ממנה למי שאמר אית דינא דגוד או איגוד שהרי שמועה זו מוכחת שאין כאן דין גוד או איגוד שאם כן יאמר לו קנה חלקי ותירץ לו שאני התם דגוד איכא איגוד ליכא שאין בידו לקנות אלמא שאין דין גוד או איגוד אלא בשיד שניהם שוה לקנות ואין זה כלום שלא אמר בעל הגמרא כן אלא שלא היה העני יכול לומר כן הואיל ואין בידו לומר איגוד היאך יאמר גוד ואף העשיר אינו רוצה לומר כן הא אלו אמר עשיר כן הרשות בידו וכל שהתובע אומר גוד או איגוד אין משגיחין לנתבע אבל כל שהתובע אומר גוד ואינו כופל או איגוד אין שומעין לו:

לא אמר לו גוד או איגוד אלא שאמר לו הואיל ואין לזה דין חלוקה טול אתה כשיעור ואני אטול הפחות כגון שהיה בחצר זה שש אמות או שבע ואמר לו טול אתה ארבע כשיעור חלוקה ואני מוותר חלקי ונוטל השתים או השלש הנשארות ומוחל לך היתר אם לא רצה הלה אין כופין אותו שזו מתנה היא והרי הוא אומר לו איני רוצה במתנתך אמר לו גוד או איגוד על דרך זה ר"ל טול אתה כשיעור בחלקך בשומת כך וכך ואני אטול הפחות לפי חשבון אותה השומא או אטול השיעור בכך וטול אתה הפחות לפי חשבון אותה שומא גדולי המפרשים מסכימין לומר שהרשות בידו לומר כן שדין גוד או איגוד הוא ששניהם מקולקלים עכשו ואומר אחד לחברו גוד או איגוד ויהא האחד מתוקן בקרקע והאחר במעות והרי הנוטל כשיעור מתקן בקרקע והאחר בין הקרקע והמעות ויש חולקין מצד שזה יכול לומר דמים אין לי ליקח השעור ולעלותך בדמים ופחות איני רוצה ליטול שאם כן אתה מתקן ולא אני שהפחות אין לי בו תשמיש ודמים שתעלה לי עליו אינן כלום ולא אמצא בהם ליקח ולמכור אח"כ הפחות ולצרף המעות עם אותם שתעלה לי אינו כלום שלא ימצא מי שיקח שיעור מועט כזה ונמצא שאינך מניח בדבריך ברירה שאהא אני מתקן עליה לא בקרקע ולא במעות וכן הדברים נראין:

מאחר שדין גוד או איגוד אינו אלא כשהדבר המשותף אינו עולה לתשמיש שניהם שנמצאו שניהם מקולקלים ובגוד או איגוד מיתקן האחד באותו דבר והאחר במעות שהוא נוטל בחלקו למדת שכל זמן שהאחד אינו מתוקן בכך אין דנין בדין זה מעשה היה בשני אחים שירשו מאביהם שתי שפחות ולא היתה אחת מהן שלמה בידיעת המלאכות אלא מה שזו מחסרת זו משלמת והיתה האחת מעלה מחברתה ואמר האחד לחברו או טול את החשובה והוסף כך וכך בדמים או אטלנה והריני מעלה בדמים כחשבון זה או שהם חשובות בשוה ואמר טול את זו או אטול ואמרו שאין זה דין גוד או איגוד שהרי אף הוא אומר איני מתקן באחת שהרי אינה יודעת כל המלאכות ושתיהן צריכות לי הא אלו אמר או גוד שתיהן או איגוד שתיהן יש כאן דין גוד או איגוד וכופין אותו ואלו היו שתיהן שוות במלאכות היו כופין זה את זה לחלוק ואם היו צריכות לעלוי אפשר שיש כאן דין גוד או איגוד ר"ל או הוסף כך או אוסיף הואיל ואף הוא מתוקן באחת וכן אף בראשונה אלו לא היתה התביעה אלא על האחת יכול לומר בה גוד או איגוד אבל לחלוק ולעלות בין יפה לפחות בדין גוד או איגוד לא ויש חולקין אף בראשונה הואיל ושני הדברים לתשמיש אחד הם ואין האחד נשלם בלא חברו אע"פ שאין תובעו אלא על האחד הוא יכול לגלגל עליו את השני ומסלק דין גוד או איגוד אף מן האחת וכן עיקר:

כבר ביארנו שכתבי הקדש אפילו רצו אין חולקין ודוקא בכרך אחד אבל בשתי כריכות אם רצו זה נוטל אחד וזה נוטל אחד ומ"מ אין כופין זה את זה שהרי אף זה אומר שניהם צריכים לי ומ"מ דוקא שהאחד תורה והאחד נביאים או שהאחד ספר בראשית והאחד ספר ואלה שמות אבל תורה ותורה נביאים ונביאים אע"פ שהאחד יפה מחברו יש בו דין גוד או איגוד כלומר טול יפה בתוספת כך או אטול על הדרך שביארנו בשפחות וכן בשתי כריכות של ספרים חלוקים יכול לומר גוד שתיהם או איגוד וכן בכרך אחד יש בו דין גוד או איגוד יש אומרים שלא נאמר בכרך אחד שאפילו רצו אין חולקין אלא בספרים העשויים בגליון שיש בזוי בחתיכתן ובגלילתן אבל ספרים שלנו אם רצו חולקין בקונדרסין וגדולי המפרשים אוסרין ואף המתירים דוקא בתורה ונביאים שהיו בכרך אחד:

כל שהתובע אומר גוד או איגוד אין משגיחין בנתבע כמו שביארנו אבל כל שהתובע אומר גוד ולא אמר או איגוד או שאמר או איגוד ולא אמר גוד ר"ל שלא נתן הברירה לחברו אין משגיחין בו כלל הילכך אם שניהם אומרים זה לזה גוד מוכרין אותה ואם שניהם אומרים איגוד ואין רוצים למוכרה מניחים אותה כמו שהוא וכן אם התובע אומר גוד בלא איגוד או איגוד בלא גוד והנתבע אומר איני רוצה לא לקנות ולא למכור מניחין אותה כמו שהיא וכיצד הם משתמשין בדבר זה אם הוא חצר העומדת לשכירות משכירין אותה וחולקין השכר ביניהם ואם עומדת לדירה ואין האחד רוצה לדור עם חברו מצד הזק ראייתו כתבו גאוני ספרד שדר זה בה שנה וזה שנה ואין כופין זה את זה לדור מחדש לחדש שהרי אמרו כל תלתין יומין לא מצינא דאטרח וגדולי המפרשים חולקין לומר שאין כופין זה את זה לפנות אלא כל אחד אומר לחברו או מכור חלקך או סבול הזק ראיה היה מרחץ שאין בו היזק ראיה אם עשוי לשכר משכירין וחולקין בשכר ואם אינו עשוי לשכר משתמשין בו שניהם כאחד הואיל ואין כאן היזק ראיה ואם לא רצה לרחוץ עמו חולק עמו לשעות אבל לא בימים שאף זה נהנה לרחוץ בכל יום והזק ראיה אין כאן וכן הדין בכל מה שראוי להשתמש בו שניהם כאחד כגון ספרים ודומיהם היה דבר שאין בו הנאת הגוף חולקין אותו לימים כגון עבד ובהמה טמאה וכגון שאין לשניהם מלאכה משותפת לעשותה בשביל שניהם ואם רצו להשכיר ולחלוק בשכר עושין ואם הוא בכור ופשוט עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים ושכירות אי אתה אומר בו שהשכירות ראוי הוא ואין הבכור נוטל בו ומ"מ בהמה טהורה כופין זה את זה לשחוט ולחלוק בגופה:

אילן שעושה פירות פירשו הגאונים שחולקין פירותיו ומ"מ יראה שיש בו דין גוד או איגוד ויש חולקין בדבר:

זה שאמרנו עובד לזה יום אחד ולזה שני ימים אין ספק שיכול כל אחד להשכירה בזמן שלו ומ"מ אין אומרים שישכירוה בין שניהם שהרי אין נוטל בשכירות פי שנים מפני שהוא ראוי כמו שכתבנו וכמו שיראה מפרק יש נוחלין בשמועת הניח להם אביהם פרה מושכרת או מוחכרת וכו' וחכמי התוספות כתבו שהשכירות אינו ראוי ושמא תאמר א"כ ישכירוה בין שניהם ולמה אמרו עובד לזה יום אחד וכו' פירשו בה שאע"פ שהיו לבכור בה שני חלקים ואע"פ שאינו ראוי אינו נוטל בשכירות אלא החצי מפני שדינו כשנים שהעלו לכיס זה מנה וזה מאתים שבשור העומד לחרישה השכר לאמצע ויש אומרים שיכולים הם להשכירה ונוטל בה פי שנים הואיל ויכול לומר לו גוד או איגוד ויש שואלים לדעת האומר שהשכירות ראוי העבודה עצמה מפני מה אינה נקראת ראוי והרי היא דומה לשבח ופירות שהם ראויים ומ"מ חכמי התוספות כתבו בשמועת פרה מוחכרת שביש נוחלין שזה שאמרו לזה יום אחד ולזה שני ימים זהו כשהבכור אומר או נחלוק או אטול פי שנים הא לאו הכי ראוי הוא כמו שהשכירות ראוי ואף בשכירות כך הוא הדין שאם אמר הבכור או נחלוק או אטול פי שנים שנוטל פי שנים מן השכירות:

כל שהוא שתף עם אחד בדבר שאין בו דין חלוקה ולא נתרצה לחברו לחלוק או להשתמש כאחד ולא למכור זה לזה ורצה למכור חלקו לאחר רשאי ומ"מ בקרקע יראה שזה כופהו למכרו לו מדינא דבר מצרא:

גדולי המחברים כתבו שכשם שיש דין גוד או איגוד בדבר שהוא שלהם לגמרי כך הדין בדבר שהוא מושכר לשניהם שרשאין לומר זה לזה השכירני חלקך או שכור את חלקי וכן אם שכר מחברו מקצת חצר שאין בה דין חלוקה כופהו להשכירו את כלה או לחזור ולשכור ממנו את חלקו ואין דברים אלו נראין שכל שבשכירות ודאי על דעת כך שכרו ולא עוד אלא שגדולי המפרשים חוככים לומר שאם לקחו שנים כאחד חצר שאין בה דין חלוקה אין כופין זה את זה בגוד או איגוד שעל דעת כן לקחו ואין הדבר פשוט אצלם לדין גוד או איגוד אלא בירושה או במתנה ויש לדבר פנים אלא שאין לנו בה ראיה:

שני אחים אחד עני ואחד עשיר שהניח להם אביהם מרחץ ובית הבד ולא אמרו זה לזה גוד או איגוד אם עשאם האב לשכר כבר ביארנו שמשכירין ואין עני יכול לכופו למכור וכן אין עשיר יכול לכופו לחלוק לימים ואם עשאן לעצמו כבר ביארנו שמשתמשין בו כאחד ואין העני יכול לכופו לחלוק בימים או להשכיר כמו שביארנו אלא שמ"מ חכמי הראשונים שבקטאלונייאה חולקין בזו לומר שאף העני כופהו לחלוק לימים ולעשות כרצונו ביום שלו ומ"מ כל שאמר אחד לחברו גוד או איגוד רשאי בין שעשאן לשכר בין שעשאן לעצמו וכן אם רצה האחד למכור חלקו לאחר או להשאיל או להשכיר רשאי בין שעשאן לעצמו בין שעשאן לשכר ויש מפקפקים לומר שכל העשוי לשכר אין בו דין גוד או איגוד ואף גאוני ספרד חוככים בה והדברים נראין כדעת ראשון וכן יש מפקפקין בעשאן לעצמו שלא יהא העני רשאי להשכירן מפני שאומר לו את צניעת לי ואין זה כלום:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין אסור בשפחה מפני צד חירות שבו ובת חורין אסורה בו מפני צד עבדות שבו ומה תקנתו כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב לו שטר על חצי דמיו ועד שלא נעשה דבר זה מיהא עובד את רבו יום אחד ולעצמו יום אחד ושמא תאמר ישא ממזרת שהוא רשאי לישא כמו שהתבאר בקדושין שמא אינו רוצה לקלקל את עצמו וכן אין אומרים שימכור את עצמו בעבד עברי שהרי אם אין לו אשה אין רבו מוסר לו שפחה ועוד שאין שתי אלו תקון אצלו אלא קלקול וכבר כתבנו דבר זה במסכת חגיגה:

יש שואלין שני שותפין שיש להם חצר אחת שאין בה אלא שש על שש ויש להם אחרת שאין לה אלא שבע על שבע שהדבר פשוט שאם אמר על שתיהן גוד או איגוד או שלא היתה התביעה אלא על אחת מהן בלא הזכרת האחרת ואמר עליה גוד או איגוד הדין עמו אלא שזה אמר לו טול חצר של שבע על שבע ואני אטול האחרת והוסף עליה כך או אטול ואוסיף כחשבון זה וסוברין לומר שאין בה דין גוד או איגוד ומדמין אותה לשתי כריכות ולדין שתי שפחות האמור למעלה ולא יראה לי כן שהרי אין תשמישה של זו נקשר בשל זו עד שיאמר עליהן שאינו מתוקן באחת וכן אני אומר אם היה להם בית בשבע על שבע ושדה בשבעה עשר קבין שיש דין גוד או איגוד באחד מהם שאין לתשמישה של זו שיכות בתשמישה של שניה:

חצר גדולה וכלה עשויה בתים בתים קטנים שאין בהם דין חלוקה ואמר האחד הרי כל החצר גדולה נחלוק החצר בתים כנגד בתים והלה אומר לא כי שכל בית ובית דינו חלוק בפני עצמו וכלם אני בא אליך בדין גוד או איגוד נשאלו בענין זה גאוני הראשונים והשיבו שהבתים הולכים אחר החצר ואין כאן דין גוד או איגוד ויראה לי כן בכל בתים הסמוכים זה לזה אע"פ שהם ברשות הרבים ואין חצר כוללתם ומ"מ למדנו שאם יש להם בתים הרבה חלוקים זה מזה שאין בהם דין חלוקה שאין כופין זה את זה לחלוק בית כנגד בית או בתים כנגד בתים אלא חברו אם רצה מגלגל עליו בכל אחת מהן דין גוד או איגוד וכן נשאלו על שני אחים שירשו שני בתים גדולים בתוך חצר אחת וכל אחת ואחת ראויה ליחלק ובא הלה וטען לחלוק כל אחת מהן והלה אומר לחלוק אחת כנגד חברתה אם בעלוי דמים אם שהם שוות והשיבו שכל שאין שום נזק לחלוק אחת כנגד חברתה כופין על מדת סדום והדבר דומה לשתי שדות ששתיהן על נגר אחד או על נהר שכופין על מדת סדום ולא יחלקו השדה אלא זה נוטל אחד וזה נוטל אחד היו שם יתומים והגדולים רוצים לחלוק מעמידין אפטרופוס לקטנים ודנין עמהם בדין גוד או איגוד כאלו הם גדולים בגדולים:

לא היה שתופם שוה בקרקע אלא זה יש לו שתות בקרקע וזה יש לו חמשה חלקים יש אומרים שאין דין גוד או איגוד אלא בשתות ויראה לי בה שאם לבעל החמשה שיעור ולבעל השתות אין שיעור בעל החמשה כופהו לחלוק או למכור לו שתות שלו ואם בעל השתות אינו רוצה לחלוק אלא שאומר לו איגוד חלקך אין כופין זה למכור חלקו הואיל ויש לו שיעור שהרי מתוקן ועומד ואין החלוקה מתעכבת בשבילו ואפילו היה אומר לו איגוד שתות משלך אין זה כלום ואפילו נשאר לו כשיעור שאין אדם רוצה לגרע בתחומו אלא על כל פנים ימכור זה חלקו המועט או יחלוק ואם אין אף לזה כשיעור יראה לי שיש דין גוד או איגוד לשניהם:

מותר לאדם שידבק תורה נביאים וכתובים בכרך אחד אע"פ שאין קדושתן שוה מעשה היה והביאו לפני רבינו הקדוש תורה נביאים וכתובים מדובקים כאחד והכשירן אלא שמ"מ אין קדושתו כקדושת ספר תורה:

כותבי ספרי תורה נביאים וכתובים צריך להם שיניחו בין חמש לחמש שבתורה ובין ספר לספר משאר הספרים ארבעה שטין חלק ובין נביא לנביא בספר תרי עשר שלשה שטין ומאחר שכן מתחיל מלמטה ומסיים מלמעלה כלומר אינו צריך לכוין שיסיים ספרו בסוף הדף או שאם סיימו באמצע הדף שלא יתחיל תחלת הספר הבא אחריו באותו הדף אלא שיניחהו לגמרי ויתחיל בראש הדף האחר אלא מכיון שהתרנו בריוח שטין האמורין הרי הוא מסיים אף מלמעלה ואינו צריך לכוין שיסיים בסוף הדף וכן אם סיים בקרוב לסוף מתחיל בספר הבא אחריו מלמטה באותו דף עצמו אחר שכבר הניח ריוח שטין המשוער ויש גורסין מסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה ופרשו שאם נזדמן סוף הספר בסוף הדף מכיון שהוא מתחיל האחר בראש הדף אינו צריך להניח כל כך שטין ודי לו באיזה ריוח שיזדמן שסיומו בסוף הדף והתחלתו בראש הדף עם ריוח מועט הוא סימן מרובה להבדל שבין זה לזה ועוד שאחר שספריהם עשויים בגליון והוא מתחיל בראש הדף אם בא לחתוך חותך ואין צורך לסמן וכן פירשוה גדולי הרבנים ויש גורסין בין חמש לחמש ארבע שטין ובין נביא לנביא בתרי עשר שלש ובין נביא לנביא ר"ל של שאר נביאים צריך לסיים מלמטה ולהתחיל מלמעלה כלומר שאין די לו בהבדל ארבע שטין אלא שלא יתחיל בדף שסיים בו ועיקר הדברים כשטה אמצעית:

קסח. ת"ש שני אחין אחד עני ואחד עשיר והניח להן אביהן מרחץ ובית הבד עשאן לשכר השכר לאמצע עשאן לעצמו הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ קח לך זיתים ובאועשם בבית הבד. ואי ס"ד אית דינא דגוד או איגוד היכי משכחת לה דיכיל עשיר לאפסודיה לעני בהאי טענה, לימא ליה עני לעשיר גוד או אגוד על מנת לחוב בדמים לזמן קצוב, דהא אמרת דגוד או אגוד על מנת לחוב בדמים לזמן קצוב גוד או אגוד הוא כדמשמע משינויא דמשנינן גבי תיובתא דמי שחציו עבד. ולית ליה לעני פסידא, דאי (אבד) [אגיד] ליה עשיר מיניה אפילו על מנת לחוב בדמים לזמן קצוב יהיב ליה דמי חולקיה לכי מטי זמניה ואי מוגד ליה עשיר לעני נמי אדמטיה זימניה יכיל שני למטרח בתר זוזי. ופרקי' שאני התם דגוד איכא אגוד ליכא. דהא לא שכיחי ליה זוזי לעני למיגד בהו, דגוד או איגוד בלא מעות אפילו על מנת לחוב בדמים לזמן קצוב לאו גוד או איגוד הוא.

ואיכא לפרושה להאי תיובתא נמי הכי, אי ס"ד אית דינא דגוד או איגוד, נהי דאגוד בלא גוד כיון דבעי לסלוקיה לחבריה בדמים על כרחיה לאו כל כמיניה כדקאמרת גבי מי שחציו עבד, אלא היכא דאמר ליה גוד ותו לא דניחא ליה לאפקועה מנפשיה ולמשקל דמי שוייה מחבריה היכא דשכיחי ליה זוזי לנתבע לכפייה. ופריק שאני התם דגוד איכא אגוד ליכא דהא לא שכיחי ליה זוזי לעני למיגד בהו, וכי היכי דאגוד בלא גוד לאו דינא הוא דלאו כל כמיניה לסלוקיה לחבריה מחולקיה בזוזי על כרחיה, גוד בלא איגוד נמי לאו דינא הוא דלאו כל כמיניה לחיוביה לחבריה למזבן מידי דלא ניחא ליה בגויה.

ושמעינן מינה דלא קאי דינא דגוד או אגוד אלא היכא דחד מינייהו קאמר ליה לחבריה גוד את או אגוד אנא אבל היכא דא"ל גוד את ולא קאמר ליה או אגוד אנא לא כייפינן ליה לחבריה למיגד. ושמעינן נמי דגוד או אגוד אפילו בצד שוה על מנת לחוב בדמים לאו גוד או אגוד הוא דא"כ הכא נמי לימא ליה עני לעשיר גוד או אגוד:

קסט. ת"ש זה הכלל כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים. כלומר כל שאלו יחלק למניין השותפים שהוא ראוי ליחלק למנינם ויגיע לכל אחד מן החלקים ההם שיעור ששם הכל קרוי עליו חולקין. ואם לאו מעלין אותו בדמים, כלומר שכל א' מן השותפין יכול להעלותו על שותפו בדמים קצובין ולמימר ליה גוד או אגוד כדפרישנא, אלמא אית דינא דגוד או אגוד. וסברינן לאוקומא כתנאי ואידחיא לה ההיא אוקמתא וקמא לה ברייתא לדברי הכל. ומאי מעלין אותו בדמים דקתני, אילימא דכל חד מינייהו מוסיף אעילויא דחבריה ומאן דיהיב ביה טפי שקיל ליה ולא מוגד ליה חד מינייהו לחבריה אלא עד דמוסיף על עילויא דידיה, אם כן לאו גוד או אגוד הוא, דהא לא ניחא ליה לאוגודי לחבריה בהני דמי דקא בעי איהו למיגד ומצי חבריה למימר ליה מאי חזית דאגדת את בהני דמי, איגוד אנא בהנך דמי גופייהו, דכי האי גוונא אגוד איכא גוד ליכא, ולא מיתוקם דינא דגוד או אגוד אלא היכא דאמר ליה גוד או אגוד בחד עילויא. אלא מאי מעלין אותו בדמים, דמעלי ליה בדמים ידועים עילויה וא"ל גוד את בהני דמי או אגוד אנא בהו, דכי האי גוונא ודאי אי ניחא ליה לחבריה למיגד בהני דמי לא מצי האי למימר ליה אנא ניחא לי למיגד בהני דמי דא"כ בטל ליה דינא דגוד או אגוד דהא אגוד איכא גוד ליכא. והכי נמי מסתברא מדקרי ליה גמרא להאי דינא דגוד או אגוד דמשמע אי ניחא לך למיגד בהני דמי גוד ואי לא אגוד בהו אנא, דכל היכא דמבחר ליה איניש לחבריה אנפשיה בחד עניינא אורחיה לאקדומיה לחבריה בראש כדאשכחן גבי בועז דאמר ליה לגואל (רות ד,ד) אם תגאל גאל ואם לא תגאל הגידה לי כו'. אלא אי אמרת דלא מבחר ליה למיגד עד דמוסיף אעילויה דידיה אשתכח דמעיקרא צריך תובע לגלויי דעתיה בדמי דניחא ליה לדיליה למיגד בהו ולמימר ליה לנתבע אי ניחא לך דאגוד אנא בהני דמי אגוד ואי לא הוסיף את עילוייהו וגוד, ובהא לא שייך לאקדומיה לנתבע דהא נתבע לא ניחא ליה למיגד ולא לאוגודי כי היכי דליגלי נתבע דעתיה מעיקרא בכמה ניחא ליה למיגד, ואם כן האי דינא דגוד או אגוד דינא דאגוד או (א)גוד מיבעי ליה, אלא לאו ש"מ דלא מתוקם דינא דגוד או אגוד אלא היכא דאמר ליה גוד או אגוד בחד עילויא. והוא הדין היכא דחייבוה בי דינא לנתבע למיצת לדינא דגוד או אגוד בחד עילויא ואירצי ליה לתובע למיגד או לאוגודי ליה בהנך דמי ולבתר הכי קא בעי תובע למיהדר ביה מעילויא, דאע"ג דאילו בעי למהדר ביה מדינא דגוד או אגוד לגמרי אפילו לבתר דגמרוה לדיניה הדין עמו כדבעינן לברורי לקמן (סי' קעג ד"ה כללא דמילתא) אבל למיהדר איהו גופיה בדינא דגוד או אגוד מעילוייא לעילוייא אחרינא לאו כל כמיניה, דכי מחייב נתבע מדינא למיצת לדינא דגוד או אגוד משום דקא מיבחר ליה תובע למיגד או לאוגודי הוא, דכיון דמיבחר ליה וקא משוי ידו על העליונה לאו לאפקועי מיניה קא בעי, אלא לאסתלוקי מהדדי באנפא דניחא ליה לנתבע טפי קא בעי, והכא כיון דקא בעי לאשתמוטי להו מעילויא לעילויא מחמת דחזא דניחא ליה לנתבע למיגד בעילויא קמא וקא בעי השתא לעלויי עלויה בדמי יקרי, אי נמי מחמת דהוה ניחא ליה לנתבע לאוגודה לתובע בעילויא קמא וקא בעי תובע השתא לעלויה אנפשיה בבציר מהכין, לאו לאבחוריה לנתבע למיגד או לאוגודי בחד עילויא קא בעיא [א]לא לאפסודיה לנתבע קא בעי דאי אגיד לא ליגוד אלא בדמים יתרים ואי מוגיד ליה לתובע לוגיד ליה בדמים פחותים, וכי האי גוונא לאו גוד או איגוד הוא ודינא הוא דלא מחייבינן ליה לנתבע למיצת לדינא דגוד או אגוד אלא בעילויא קמא. אבל ודאי אי מוכחא מילתא דלא הדר ביה מעילויא לעילויא אלא מחמת מילתא אחריתי דגרמא ליה כגון דלא מוסיף אעילויא קמא אלא לבתר דשבחא ארעא או יקרא ביני ביני אי נמי דאתרמי ליה לדיליה זוזי יתירי מעלמא למיגד בהו, והוא הדין היכא דגרע מעילויא קמא לבתר דכחשא ארעא או זילא, אי נמי מחמת דלא שכיחי ליה השתא זוזי יתירי כדמעיקרא למיגד בהו, כל כי האי גוונא מצי למיהדר ביה מעילויא לעילויא, דמוכחא מילתא דמתחילה ועד סוף כי איכוון לאבחוריה לחבריה בדינא דגוד או אגוד לאו למיגד בדמים פחותים ולאוגודי בדמים יקרים (אי) [קא] מכוון אלא אידי ואידי בחד עילויא קא מכוין ושנויא דאתרע בארעא או בזוזי ביני ביני הוא דגרם ליה למהדר ביה מעילויא קמא, ומגו דיכיל למהדר ביה מדינא דגוד או אגוד לגמרי יכיל למהדר ביה מעילויא לעילויא. והוא דמיכוון בכל חד מינייהו למיגד ולאוגודי בחד עילויא כדברירנא.

ברם צריך את למידע דהאי כל שאלו יחלק ושמו עליו דקאמרינן לאו (כמיניה) למניינא דשותפי דעיקר ירושה דוקא קאמרי' ולא למנינא דשותפי דשעת חלוקה דוקא קאמרי', אלא למנין השותפין שראוי לחלוק הדבר המשותף למנינם קאמרינן, דלא שנא מרובין ונתמעטו קודם חלוקה ולא שנא מועטים ונתרבו, הלך אחר מיעוטן, דכל שאלו יחלק ושמו עליו דחולקין טעמא מאי משום דלא קא מטי ליה לחד ממרי הני חולקי בהאי חולקא דלית ביה שיעור ששם הכל קרוי עליו ואשתכח דלית ליה פסידא בהאי חלוקה, לא שנא מרובין ונתמעטו ול"ש מועטין ונתרבו כי פלגינן להו למנין המועט לית ליה פסידא. דלא מיבעיא מרובין ונתמעטו דהשתא מטי ליה לכל חד מינייהו כשיעור וכל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין, אלא אפילו מועטין ונתרבו לית ליה פסידא, דהשתא נמי כי פלגינן לה למנינא דמועטין דמעיקרא כל חולקא מינייהו אית בה שיעורא, ואע"ג דקאי בשותפותא בין תרי דלית להו בגויה דין חלוקה לית להו פסידא בהכין, דמעיקרא הוי משתתפי במידי דאית ביה שיעורא ולית ביה לכל חד מינייהו דין חלוקה והשתא נמי משתתפי במידי דאית ביה שיעורא ולית ביה דין חלוקה, ואשתכח דבין במרובין שנתמעטו בין במועטין ונתרבו כי פלגינן לה למנינא דמועטין לית להו פסידא דכל שאלו יחלק ושמו עליו הוא. ומתניתין נמי דיקא דקתני עד שיהא בהן כדאי לזה וכדאי לזה, ואשותפי דשעת חלוקה קאי, חדא דאהנך דאיירי בהו רישא גבי אין חולקין את החצר קאי ועוד מדתני עלה אימתי בזמן שאין שניהם רוצין ואי אקמאי דליתינהו השתא קאי מאי רוצין ומאי אין רוצין איכא, וקא פסיק ותני עד שיהא בהן כדאי לזה וכדאי לזה, הא יש בהן כדאי לזה וכדאי לזה חולקין ואפילו במרובין ונתמעטו מדלא קפיד אלא אתרי דשעת חלוקה.

וה"ה גבי מועטין ונתרבו דקאמרינן דאזלינן בתר מיעוטן, לא מיבעיא בשני אחין שירשו מאביהן שדה שאין בה דין חלוקה אלא לשנים ולא הספיקו לחלוק עד שמתו לזה שני בנים ולזה שני בנים, דכל תרי אחי מינייהו חולקא דזכה ביה אבוה מחיים קא ירית ודינא הוא דפלגי וכל תרי מינייהו שקלי חולקא דאבוהון, אלא אפי' היכא דמתו האחין בחיי אביהן ואח"כ מת אביהן וקא אתו הני בנים למפלג בנכסי דאבא דאבוהון בהדי בני אחי דאבוהון, כיון דכל תרי אחי מינייהו חולקא דאבוהון בלחוד קא ירתי, דהא אי נמי הוי אתו תרי מחד וחד מחד הוי שקלי הני תרי פלגא והיחיד פלגא, כי אתו תרי מחד ותרי מחד נמי כל תרי מינייהו במקום אבוהון קיימי וחד חולקא הוא דאית להו, ודינא הוא דפלגינן לה לתרי חולקי ושקלי הני תרי אחי חולקא דאבוהון אחד מיצרא והני תרי חולקא דאבוהון אחד מצרא ובגורל. תדע נמי דכיון דאפילו היכא דאית בה דין חלוקה לארבעה בין דשוי חולקי להדדי בין דלא שוו להדדי כי פלגינן להו לכל תרי אחי מינייהו אחד מצרא הוא דפלגינן להו דחד חולקא הוא כדברירנא בההוא כללא דחד מצרא ותרי מצרי, כי לית בה דין חלוקה נמי אלא לתרי כל תרי אחי מינייהו חד חולקא הוא דאית להו ודינא הוא דפלגינן ליה לתרי חולקי והני שקלי חולקא דאבוהון בגורל אחד מצרא והני שקלי חולקא דאבוהון אחד מצרא, וכל חד מינייהו לית ליה דינא דגוד או אגוד אלא בהדי אחוה בחולקא דאבוה.

וה"ה היכא דלזה אחד ולזה שנים דההוא יחיד שקיל פלגא בגורל מחמת אבוה והנך תרי שקלי אידך פלגא דהוה חזי לאבוהון אחד מצרא ולית להו דינא דגוד או אגוד אלא בהדי הדדי בחולקא דאבוהון. ולית להו פסידא בהכין, דמעיקרא לא הוי מטי להו בשיעור אלא בשותפות והשתא נמי קא מטי להו בשיעור בשותפות, ואי אגיד לה חד מינייהו מחבריה מטי ליה כשיעור. ומתניתין דקתני עד שיהא בהן כדאי לזה וכדאי לזה דמיירי בשותפי דשעת חלוקה על כרחיך לאו במועטין ונתרבו קאי דהא בתרי בלחוד קאי כדקתני בהדיא אימתי בזמן שאין שניהן רוצין, וכל היכא דהוי תרי בשעת חלוקה לא משכחת דלהוי בציר מהכין בשעת ירושה אלא בתרי דאתו מכח חד דהוו להו כשני אחין דעלמא דירתי מאבוהון. וברייתא נמי דיקא דקתני כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין, וגבי מועטין ונתרבו כגון ארבעה דאתו תרי מינייהו מכח חד ותרי מכח חד, כיון דאפילו היכא דאית בה דין חלוקה לארבעה לא סגיא דלא פלגינן לה מעיקרא לתרי חולקי בשוה ושקלי הני חולקא דאבוהון כדאשכחן בתחלתה של ארץ ישראל דמעיקרא איפלוג לשבטים בדמים כדמברר בפ' יש נוחלין והדר פלגי כל שבט ושבט חולקי לבני שבטו למ"ד ליוצאי מצרים כדאית ליה ולמ"ד לבאי הארץ כדא"ל, אשתכח דכל כה"ג שתי חלוקות נינהו ולא שייכא חד מיניהי בחברתה. ואפי' היכא דלית בה דין חלוקה אלא לתרי נמי כיון דגבי חלוקה קמייתא כל שאלו יחלק ושמו עליו הוא פלגי בגורל ולגבי חלוקה שנייה אי אית בה כדאי לזה וכדאי לזה כי היכי דלימטי ליה לכל חד וחד חלק ששם הכל קרוי עליו פלגי ואי לא אית דינא דגוד או אגוד:

קע. וסברינן למימר גוד או אגוד תנאי היא דתניא טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו רשב"ג אומר אין שומעין לו היכי דמי אילימא כדקתני מאי טעמא דרשב"ג אלא לאו הכי קאמר טול אתה שיעור ואני פחות (אין) שומעין לו וגוד או אגוד נמי שומעין לו ואתא רשב"ג למימר אין שומעין לו. ודחינן לעולם כדקתני דכי פליג רשב"ג אטול אתה שיעור ואני פחות הוא דפליג ודקאמרת מ"ט דרשב"ג משום דאמר אי בדמי לית לי למיתן לך ואי במתנה לא ניחא לי דכתיב ושונא מתנות יחיה. ורבנן סברי כיון דקא שביק ליה כשיעור לאו כל כמיניה לאפקועי מארעיה בכדי, ואי משום דאמר ליה לית לי דמי למיתן לך מצי אמר ליה אנא בלא דמי קאמינא לך ולאו מתנת חנם קא יהיב ליה אלא דמי חלוקה דקא ממעיט ליה בין באוירא בין בתשמישתא קא יהיב ליה. וקיימא לן כרבנן, דיחיד ורבים הלכה כרבים, ואע"ג דטרחינן לפרושי טעמא דרשב"ג לאו משום דהלכתא כותיה אלא משום דסברינן לאוקומי גוד או אגוד בפלוגתא דתנאי ולאוקומי מימרא דרשב"ג דאמר אין שומעין לו אדינא דגוד או אגוד משום דלא הוה מכרעא מילתא לאוקומי אטול אתה שיעור ואני פחות דודאי מילתא רחיקאתא היא, והיינו דקא מתמהינן אילימא כדקתני מ"ט דרשב"ג ואמטול הכי אצטריכינן ברייתא כפשטה דכי פליג רשב"ג לאו אדינא דגוד או אגוד פליג אלא אטול אתה שיעור ואני פחות הוא דפליג כפשטה דברייתא, ודקאמרת מ"ט דרשב"ג משום דאמר ליה אי בדמי לית לי למיתן לך ואי במתנה לא ניחא לי, ולעולם הלכתא כרבנן. והני מילי בחנם אבל בדמי מצי אמר ליה לית לי למיתן לך ולא דמי לדינא דגוד או אגוד כדבעינן לברורי לקמן:

קעא. אמר ליה אביי לרב יוסף הא דרב יהודה דשמואל היא דתנן ובכתבי הקדש אע"פ ששניהם רוצין לא יחלוקו ואמר שמואל לא שנו אלא בכרך אחד. כגון תורה שהיא בכרך אחד שיש בזיון לחתיכה, אבל תורה שהיא בשתי כריכות מקצתה בכרך אחד ומקצתה בכרך אחד דכי שקיל האי כרך אחד ואידך כרך אחד ליכא בזיון חולקין, והא כתבי הקדש דאפי' בשתי כריכות כמאן דלית בהו דין חלוקה דמו דהא כל כרך וכרך באנפי נפשיה לאו נחלק ושמו עליו הוא ולמפלג חד כנגד חד בגורל נמי לא דכיון דגופן מחולקין נינהו ליכא למפלג חד כנגד חד בגורל אלא היכא דחזו להנאה דהדדי והוא דשוו בשבחא ובדמים, והכא כיון דלא חזו להנאה דהדדי דהא מאי דאיכא בהאי כרך ליכא באידך לית בהו דין חלוקה אפילו בגורל, דמצי חד מינייהו למימר אנא באידך דנפל בחולקיה דחבראי הוה ניחא לי. אי אמרת בשלמא אית דינא דגוד או אגוד היינו דמשכחת בהו דין חלוקה למפלג חד כנגד חד היכא דמבחר ליה חד מינייהו לחבריה למשקל הי מינייהו דבעי, דאע"ג דדין חלוקה בגורל ליכא מהאי טעמא דאמרן כי מבחר ליה בדינא דגוד או אגוד למשקל הי מינייהו דבעי הדין עמו, דכי היכי דכי אמר ליה גוד או אגוד בדמים דקא מבחר ליה בין חפץ לדמים אע"ג דלא חזו להנאה דהדדי הדין עמו, גבי שתי כריכות נמי כיון דגופין מחולקין נינהו וכל חד מינייהו חזי למילתיה אע"ג דלא חזו להנאה דהדדי, כי משוי חד מינייהו דמים בחבריה ומבחר ליה למשקל הי מינייהו דבעי הדין עמו דאידי ואידי בין תרתי מילי דלא חזיאן להנאה דהדדי קא מבחר ליה. אלא אי אמרת לית דינא דגוד או אגוד היכי משכחת לה דחולקין, אי מדין חלוקה בגורל לית בה דין חלוקה כדברירנא ואי בדינא דגוד או איגוד הא אמרת לית דינא דגוד או איגוד.

תרגמה רב שלמן כששניהם רוצים. והא קמ"ל דבכרך אחד הוא דאע"ג דשניהן רוצין לא יחלוקו דאיכא בזיון, אבל בשתי כריכות אם רצו שניהן חולקין דליכא בזיון, אבל למכפייה לא. ואע"ג דהאי פירוקא לא אצטריך ליה השתא אלא לטעמא דמאן דלית ליה דינא דגוד או אגוד הלכתא הוא, דלקמן מוקים לה הכין אפילו לטעמא דמאן דאית ליה דינא דגוד או אגוד, דמסקנא דשקול את חדא ואנא חדא לאו גוד או אגוד הוא ודלא כאביי דס"ד לאוקומי הא דשמואל דאמר בשתי כריכות חולקין מטעמא דגוד או אגוד, ורב שלמן גופיה דאוקמא בששניהם רוצים איכא למימר דמהאי טעמא הוא דאוקמא משום דלא משכחת חלוקה דאתיא מכח דינא דגוד או אגוד אלא בתרי חולקי דחזו להנאה דהדדי כדבעינן למימר קמן:

קעב. אמר אמימר הלכתא אית דינא דגוד או אגוד א"ל רב אשי לאמימר הא דרב נחמן מאי אמר ליה לא שמיעא לי כלומר לא סבירא לי. ומתמהינן ולא והא רב' בר חיננא ורב דימי בר חיננא שבק להון אבוהון [תרתי] אמהתא חדא הוה ידעא מיפא ובשולי וחדא הוה ידעא בסתרקי ואתו לקמיה דרבא ואמר להו לית דינא דגוד או אגוד. ופרקי' שאני התם דלמר מיבעי ליה תרוייהו ולמר מיבעי ליה תרוייהו וכי אמר להו שקול את חדא ואת חדא לא גוד או אגוד הוא. כלומר אי דהוה אמר חד מיניהו לחבריה בחדא מיניהי אי נמי בכל חדא מיניהי באנפי נפשה גוד או אגוד [הדין עמו]. תדע מדמשנינן גבי מרחץ ובתים שאני התם דגוד איכא אגוד ליכא דש"מ דאע"ג דתרוייהו מיבעי ליה להאי ותרוייהו מיבעי ליה להאי אי הוה איכא מאן דלימא ליה לאחוה גוד או אגוד הדין עמו, אלא שאני התם דלמר הוה צריכן ליה תרוייהו ואמטול הכי לא הוה ניחא ליה למימר ליה לחבריה בחדא מיניהי גוד או אגוד דחייש דילמא אגיד לה חבריה מיניהי ובאידך לא משתייר ליה אלא פלגא ואיפשר דאידך נמי פקעא מיניה בדינא דגוד או אגוד, ואמטול הכי לא הוה אמר ליה לחבריה בחדא מיניהי גוד אלא על מנת דאגיד לה איהו לאידך דאשתכח דהוה א"ל או גוד את הא בשויה ואיגוד אנא אידך בשויה או גוד את אידך ואגוד אנא הא, ובכי האי גוונא הוא דקאמר רבא לית דינא דגוד או אגוד, דאי הוה אמר להו שקול את חדא (ואת) [ואנא] חדא לאו גוד או אגוד הוא דהא כל חד וחד מיניהו צריכי ליה תרוייהו ומצי נתבע למימר לא ניחא לי לקיומי דינא דגוד או אגוד בחדא על מנת לאפקועי זכותא מאידך לגמרי, אלא אי ניחא לך למעבד דינא דגוד או אגוד בחדא מיניהי אדעתא דתיקום אידך בשותפות כדמעיקרא מוטב ואי ניחא לך למעבד דינא דגוד או אגוד בתרוייהו עיביד בכל חדא מיניהי באנפי נפשה בדמים, ולית לך לשוויי חדא מיניהי דמים בחברתה דהיינו גוד את חדא על מנת דאגוד אנא אידך ואישתכח גוד בחדא ואגוד באידך. ולא מיתוקם גוד או אגוד אלא היכא דבההוא מידעם דגופיה דקאמר ליה גוד קאמר ליה נמי אגוד, אבל הכא בהך דקאמר ליה גוד לא קאמר ליה אגוד ובהך דקאמר ליה אגוד לא קאמר ליה גוד, והיינו דקאמר הכא לית דינא דגוד או אגוד דשקול את חדא ואנא חדא לאו גוד או אגוד הוא ודין חלוקה נמי לית בה דלשקול האי חדא והאי חדא דהא למאי דחזיא האי לא חזיא אידך הלכך משתמשי בהו תרוייהו ליומי'.

ומקשינן והא כתבי הקדש דלתרוייהו מיבעי להו תרוייהו ואמר שמואל לא שאנו אלא בכרך אחד אבל בשני כריכות חולקין. אלמא אע"ג דתרוייהו צריכי ליה לכל חד מינייהו כיון דגופין מחולקין נינהו כי מבחר ליה חד מינייהו לחבריה ואמר ליה שקול את הי חד מינייהו דבעית ואנא אשקול אידך נמי דינא דגוד או אגוד הוא כדברירנא לעיל (סי' קעא) לסברא דאביי, וא"כ הכא נמי גבי אמהאתא לישקול חד מינייהו חדא ואידך חדא מדינא דגוד או אגוד דא"ל או גוד את דמיפא ובשולי ואגוד אנא דבסתרקי או גוד את דבסתרקי ואיגוד אנא דמיפא ובשולי, ואמאי קאמר להו לית דינא דגוד או אגוד ומשתמשי בהי תרויהי בשותפותא כמה דהוי משתמשי בהי עד השתא. ופרקי' הא תרגמה רב שלמן בששניהם רוצין כדפרשינן, אבל למכפייה חד מינייהו לחבריה בדינא לא מצי כפי ליה, לא למיפלג ולא למיגד תרוייהו או לאגודי תרווייהו, למיפלג לא דהא לא חזי חד למאי דחזי אידך, ואפילו אמר נמי גוד את הי מיניהו דבעית ואנא אגוד אידך לאו גוד או אגוד הוא כדברירנא. ולמיגד תרוייהו ולאוגודי נמי לא, דמצי האיך למימר ליה אנא בחד מינייהו סגיא לי דהא כל חד מינייהו באנפי נפשיה קאי ולמילתיה מיהת מחזא חזי למיקרי ביה, הילכך אי אמר ליה חד מינייהו לחבריה בחד מינייהו או בכל חד מינייהו באנפי נפשיה גוד או אגוד בהני דמי כייפינן ליה לחבריה למיגד או לאוגודי ליה להאי ואי לא משתמשי ביה תרוייהו בהדי הדדי, ואי לא ניחא להו למקרי בהדי הדדי קרו ביה בסירוגין ליומי. והוא הדין נמי גבי אמהאתא וגבי כל שני גופין מחולקין אע"ג דמחד מינא נינהו, כיון דלא חזי חד מינייהו למאי דחזי חבריה וצריכי תרוייהו לכל חד משותפי לית בהן דין חלוקה לא מעיקר דינא דחלוקה ולא מדינא דגוד או אגוד כדברירנא לעיל. ומתניתין דשני אחין נמי דיקא מדלא מצי עני למימר לעשיר טול אתה בית הבד ואני מרחץ או אתה מרחץ ואני בית הבד. ואע"ג דאיכא למידחק ולמימר דמרחץ או בית הבד קתני מיהו פשטא דמתני' מרחץ ובית הבד קתני, ותו מדתני עליהו עשאן לשכר עשאן לעצמו, וליכא לאפוקי מתני' מפשטה אלא בראיה.

ולא תימא הני מילי היכא דלא שוו להדדי בדמים ולא קא מבחר ליה חד מינייהו לחבריה למשקל הי מינייהו דבעי אלא בשומתה, אלא אפי' היכא דשוו בדמים אי נמי לא שוו בדמים וקא מבחר ליה למישקל הי מינייהו דבעי בלא תוספת דמים, כיון דלא חזו להנאה להדדי לאו כל כמיניה. דאי לא תימא הכי למה ליה לעני לאפסודי כולי האי, לימא ליה גוד את חד ואנא חד ושקול הי מיניהו דבעית בלא תוספת דמים. וגבי אמהאתא נמי דקא דייקינן מינה דלית דינא דגוד או אגוד למה לי לשנויי שאני התם דלמר מיבעי ליה תרויהי ולמר מיבעי ליה תרויהי, לוקמא כגון דלא אמר ליה גוד את חדא ואנא חדא אלא בשומתה, אלא משום דכל היכא דלא חזיין למלאכה דהדדי אפילו היכא דשוו להדדי בדמים אי נמי דמבחר ליה למשקל הי מינייהו דבעי בלא תוספת דמים לאו כל כמיניה. ומשמעתא דשתי כריכות דאמר שמואל חולקין דסברינן למידק מינה דאפילו היכא דלא חזיין להנאה דהדדי פלגי חד כנגד חד, וכי אתינן למדחייה להאי טעמא דחקינן לאוקומה כשרצו ולא אוקימנא כגון דמבחר ליה למישקל הי מינייהו דבעי בלא תוספת דמים אי נמי בדשוו חולקי להדדי בשבח ובדמים ואפילו על ידי גורל, דש"מ דכל כה"ג אע"ג דשוו בשבחא ובדמים אי נמי דלא שוו בשבחא ובדמים וקא מבחר ליה למישקל הי מינייהו דבעי בלא תוספת דמים לית בה דין חלוקה אלא בשרצו.

וממאי דכי קא משנינן גבי אמהאתא מטעמא דלא חזיין להנאה דהדדי קא משנינן, דילמא משום דתרויהי הוו צריכי ליה למר ותרויהי הוו צריכי ליה למר וכל חד מינייהו לא הוה ניחא ליה לאוגודי ליה חדא מיניהי לחבריה. לא ס"ד, דא"כ רבא דאמר להו לית דינא דגוד או אגוד מאי קאמר להו, צריכא למימר דמאן דלא תבע לדינא דגוד או אגוד לית ליה דינא דגוד או אגוד. ועוד גמרא דקרי לה לאיתויי מינה ראיה דלית דינא דגוד או אגוד מאי קרי לה. ועוד אי טעמא משום דלא הוה ניחא ליה לחד מיניהו לאגודי ליה חדא מיניהי לחבריה אמאי איכפל גמרא לאשמועינן מעיקרא דחדא הוה ידעא מיפא ובשולי וחדא ידעא בסתרקי דמשמע דלא הוה חזיאן למלאכה דהדדי, כי חזיין למלאכה דהדדי נמי כל היכא דלא ניחא ליה לכל חד מיניהו לאגודי ליה חדא מיניהי לחבריה נמי לית דינא דגוד או אגוד. ועוד אם כן אדנקט לישנא דלמר מבעי ליה תרויהי ולמר מבעי ליה תרויהי, דמשמע דהוו צריכי ליה ותו לא האי דמר הוה בעי להי לתרויהי מבעי ליה. ועוד דבהדיא מסיק בה בנוסחי דיקי וכי אמר להו שקול את חדא (ואת) [ואנא] חדא לאו גוד או אגוד הוא דמשמע דאינהו כי אתו לקמיה לדינא דגוד את חדא ואנא חדא הוא דאתו. ותו מדאקשינן עלה משמעתיה דשמואל דאמר בשתי כריכות חולקין ש"מ דרבא דאמר גבי אמהתא לית דינא דגוד או אגוד בדקא תבע ליה חד מיניהו לחבריה בגוד את חדא ואנא חדא הוא דקאמר, דאי בדלא הוה ניחא ליה לחד מיניהו לאוגודי ליה מידי לחבריה מאי קושיין, אלא לאו בדקא תבע ליה חד מיניהו לחבריה בדינא דגוד את חדא ואנא חדא, וטעמא דמילתא כדפרשינן.

ושמעינן מינה דלא שנא גבי כריכות ולא שנא גבי אמהאתא וה"ה גבי ארעתא היכא דלית בה בכל חדא מיניהי דין חלוקה, אי חזיאן להנאה דהדדי אע"ג דלא שויאן לא בשבחא ולא בדמים כי מבחר ליה חד מינייהו לחבריה למשקל הי מיניהו דבעי בין דמבחר ליה למשקל בשומתה על ידי תוספת דמים בין בלא תוספת דמים גוד או אגוד הוא. דדייקי' טעמא דלמר צריכין ליה תרויהי ולמר צריכין ליה תרויהי משום דלא הוה חזיאן למלאכה דהדדי, מכלל דאי חזיאן למלאכה דהדדי כי מבחר ליה חד מיניהו לחבריה למשקל הי מיניהי דבעי הדין עמו. וממאי דאפילו היכא דלא שויאן בשבחא ובדמים וקא מבחר ליה למשקל הי מיניהי דבעי בשומתה דאשתכח דאי בעי נתבע למשקל מעולה שבהן צריך לאוסופי בה דמים הדין עמו, דכיון דאיתברר דכי חזיאן להנאה דהדדי וקא מבחר ליה למשקל הי מינייהו דבעי גוד או אגוד הוא ממילא שמעת דאפילו ע"י תוספת דמים נמי גוד או אגוד הוא. חדא דעיקר דינא דגוד או אגוד על ידי דמים הוא, ועוד דמידי הוא טעמא אלא משום דמבחר ליה למישקל הי מיניהי דבעי, מה לי בשומתה מה לי בלא שומא, כיון דמבחר ליה אי לא ניחא ליה למשקל ההוא דמעולה על ידי תוספת דמים לישקול ההיא דפחותה ולשקול בהדה דמי שבחא דאידך מחבריה. ודוקא דלית בה בחדא מיניהי דין חלוקה באנפי נפשה, אבל היכא דאית בה אפילו בחדא מיניהי דין חלוקה פלגי לה באנפי נפשה כדברירנא גבי עובדא דההוא דזבן ארעא אמצרא דבי נשיה:

קעג. כללא דנקטינן מהני שמעתתא בדין חלוקה ובדינא דגוד או אגוד לפום הנך אנפי דברירנא. דכל היכא דאיכא דין חלוקה לית דינא דגוד או אגוד וכל היכא דליכא דין חלוקה אית דינא דגוד או אגוד. ושיעורי דדין חלוקה דשאנו מהדדי לא אתינן לפרושינהו בהאי כללא דכל חד וחד מיפרש בפירקין בדוכתיה, אלא כי אתינן לפרושי כללא דכייל להו לכולהו שיעורי. ומאי ניהו, כל דבר המשותף שלא נסתלק בו אחד מן השותפין מחלקו של חבירו, בזמן ששם [אחד] נקרא על כולו ויש בו שיעור שאלו יחלק למנין השותפין שהדבר המשותף ראוי ליחלק למניינם כל אחד מהן לפי חלקו חלוקה שמסלקת כל זכות שהיתה לו לכל אחד מהן מכח השותפות מעל חלקו של חבירו כדרך כל שתי רשויות שחלוקות זו מזו ויגיע לפחות שבהן לאחר גמר חלוקה חלק ששם הכל קרוי עליו משעת חלוקה חולקין. ואם לאו מעלין את הכל בדמים, דכל חד מינייהו מצי לעלויי לההוא מידי בדמים כמה דבעי ולמימר ליה לחבריה גוד את כוליה בהני דמי והב לי מיניהו דמי חולקי ואי לא ניחא לך למיגד איגוד אנא בגוייהו ואיתיב לך דמי חולקך, ולא מצי האיך לעכובי עלויה אלא או אגיד ליה בהנהו דמי או מוגד ליה בגוייהו או יהיב ליה לתובע חולקא דאית ביה כשיעור כדבעינן למימר קמן.

ומאי שנא כל דבר המשותף דקאמרינן, דלא בעינן שיעורא בדין חלוקה אלא בדבר המשותף, לאפוקי חצר השותפין שלא היה בה דין חלוקה ונתרצו זה לזה וחלקו וקנו מידם ברוחות או שהלך כל אחד מהן והחזיק בשלו מדעת שותפו אי נמי דפלגי בשאר אנפי הקנאות דקנו בקרקע, דכיון שחלקו והכיר כל אחד מהן חלקו לית דינא דגוד או אגוד אלא כל חד מיניהו יכול למכפייה לחבריה למבנייה לגודא באמצע מממונא דכולהו שותפי כדאסיקנא (לעיל ריש פירקין) למתני' דהשותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר.

ומ"ש שלא נסתלק אחד מן השותפין מחלקו של חבירו דקאמרינן, דאפילו היכא דכל אחד מהן מכיר חלקו אי לא מוכחא מילתא דאיסתלק כל חד משותפי מחולקי דהדדי לגמרי לא בטיל מינייהו דינא דגוד או אגוד, ונפקא מינה לאב שחילק בתי חצרו לבניו ולא סיים להם חלק בחצר, דפי' בחצר שאין בה אלא ד"א על שמונה דמסתמא קני האי פלגא והאי פלגא מחמת ד"א דפתחים ומסימי ד"א דכל חד מינייהו לפני פתחו, כיון דלא סימינהו מקנא לד"א דפתחים נהלינהו בפירוש אלא מסתמא הוא דקנו להו אגב בתים ולית בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה לא מהני ההוא קנין מסתמא לגבי [ד'] אמות אלא למקנינהו אבל לאסתלוקי מהדדי מדינא דגוד או אגוד לא מהני אלא לגבי בתים דסימינהו נהליהו בפירוש, והוא הדין באחים שירשו חצר ובתים מאביהן וחלקו בבתים ועדיין לא חלקו בחצר דחד טעמא נינהו כדברירנא (לעיל בבא בתרא יא,א) גבי מתני' וברייתא דאין חולקין את החצר.

ומ"ש ששם אחד נקרא על כולו דקאמרינן, נפק"מ לחצר שיש בה כמה תשמישין שכל אחד מהן בפני עצמו אלא ששם חצר נקרא על כלן כאחד, דכל כי האי גוונא לענין כל שאלו יחלק ושמו עליו לאו בתר שמא דכולהו אזלינן, ואי מטי לכל חד מינייהו חולקי דמיקרי חצר אע"ג דלא מטי ליה מכל תשמישא ותשמישא חלק ששם אותו תשמיש קרוי עליו חולקין דחלק ששם הכל קרוי עליו בעינן והא איכא, ואי לא מטי ליה לכל חד מינייהו חולקא דמקריא חצר אע"ג דמטי ליה מרובא דתשמישין דילה חלק ששם אותו תשמיש בפני עצמו קרוי עליו לית ביה דין חלוקה בחד מינייהו אלא מעלינן לה לכולה חצר בדמים כדאמרן. והוא הדין גבי שדה לגבי בור וגת ושובך שבה וגבי מרחץ ובית הבד לענין תשמישי דאית בהו.

ולא תימא בתשמישי דמזדבני בסתמא אגב חצר או האי שדה דבעו למפלג בגויהי ומאי דדמי להו דהוו להו מגופא דחצר או מגופא דשדה, אלא אפילו בתשמישי דלא מזדבני מסתמא בהדייהו כגון מרחץ ובית הבד שבחצר ובור וגת ושובך שבשדה דלא מזדבני בהדיהו (בחד) [בתר] שמא דכולה חצר ודכולה שדה אזלינן. והוא הדין גבי בית לענין בור ודות וחדר ויציע שבו וגבי מרחץ ובית הבד לענין תשמישי דלא מזדבני בסתמא בהדייהו, דכיון דלענין האחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולן ש"מ דכולהו מתשמישי ההוא עיקר דטפילין לגביה נינהו ושם העיקר קרוי עליהן, דאי לאו הכי הוה דינא למהוי כרשותא באנפי נפשה, מידי דהוה אשני בתים זה לפנים מזה דאפילו גבי מתנה לא מיקני חד מינייהו בסתמא אגב חבריה כדמיברר בפ' המוכר את הבית (להלן בבא בתרא סא,א). וה"ה לאחין שחלקו דלהאי ענינא כי דינא דמתנה נינהו כדמיברר בהדיא בההיא מתניתין והאי דלא מזדבני בסתמא אגב חצר ושדה וכיוצא בהן משום דהוה לו לפרש ולא פירש הוא כדאמרינן התם (שם ע"ב) בהדיא, ומדלענין האחין שחלקו מסתמא כשאר תשמיש דשדה חשבינן להו למזכא בהו אגב שדה, לענין דין חלוקה נמי משאר תשמישי דשדה חשבינן להו למיזל בהו בתר חלק ששם הכל קרוי עליו.

ואם אין שם אחד נקרא על כולו כגון מרחץ ובית הבד שבחצר, היכא דרוב תשמישייהו לבר דלאו טפלין גבי חצר נינהו ואין שם החצר קרוי עליהן, וה"ה לשתי חצרות או שני בתים זה לפנים מזה היכא דאין אחד מהן טפל לחבירו, כיון דאפילו גבי האחין שחלקו לא מיקני חד מינייהו בסתמא אגב חבריה, דהני חצרות תרויהי לאו חצר מקריאן אלא שתי חצרות הוא דמיקריאן וה"ה גבי שני בתים וכיוצא בהן כל חד מינייהו כיון דלגבי האחין שחלקו לא זאכו בהו בסתמא אגב בית ולא אגב חצר משום דלא הוי חד מיניהו טפל לגבי חבריה, לענין דין חלוקה נמי לא הוי חד מיניהו טפל לגבי חבריה אלא רשותא באנפי נפשה הוא, ובכל חד מיניהו באנפי נפשה לאו בתר שמא דמקרי אתרויהו בהדי הדדי אזלינן למימרא דכי הוי בהאי חצר דין חלוקה אע"ג דלית בה בבית המרחץ ובית הבד שבתוכה שיעור דין חלוקה, וה"ה גבי שתי חצרות או שני בתים זה לפנים מזה אע"ג דלית ביה דין חלוקה אלא בחד מיניהו חולקין, אלא כל חד מינייהו באנפי נפשיה קאי בין לענין דין חלוקה בין לענין דינא דגוד או אגוד וההוא דאית ביה דין חלוקה פלגי ליה באנפי נפשיה ואידך דלית ביה דין חלוקה אית ביה דינא דגוד או אגוד באנפי נפשיה. והני מילי היכא דאיפשר למיפלג בההוא דאית ביה דין חלוקה או למיקם בדינא דגוד או אגוד באנפא דלא להוי להו דרך זה על זה לית בהו דין חלוקה כדברירנא (לעיל בבא בתרא ז,ב סי' עב ד"ה ושמעינן) גבי שמעתא דהאחין שחלקו אין להן דרך זה על זה. ואי בעי חד מיניהו למיקם בהו בדינא דגוד או אגוד לא מצי למיקם אלא בתרוייהו בהדי הדדי, ואפילו היכא דמבחר ליה לחבריה למשקל הי מיניהו דבעי בלא תוספת דמים, כיון דלא מתהני ליה מחד מיניהו למילתיה הנאה גמורה לאו כל כמיניה דלא דין חלוקה הוא ולא דינא דגוד או אגוד הוא כדברירנא בכללא דנקטינן גבי גורל (לעיל בבא בתרא יב,ב סי' קסב ד"ה הלכך).

וה"מ דלית להו זכותא למהוי להו דרך בהאי חצר אלא מחמת שותפותא דאית ליה בגויה, אבל היכא דאית להו דרך בגוה מחמת מידי אחרינא דלא משתתפי בגויה כגון שכל אחד מהן מכיר את ביתו ואינו מכיר חלקו בחצר דאית ליה לכל חד מיניהו דרך בחצר מקמי חלוקה מכח ביתו, לגבי האי דרך כאיניש מעלמא דמו ואע"ג דפלגי אי נמי קאי חד מיניהו אחבריה בדינא דגוד או אגוד אית ליה למרי ביתא דרך בחצר כדברירנא גבי מתניתין וברייתא דאין חולקין את החצר.

ומ"ש למנין השותפין שהדבר המשותף ראוי ליחלק למנינם דקא אמרינן, נפק"מ למרובין שנתמעטו אי נמי למועטין ונתרבו, דלא שנא הכי ולא שנא הכי הלך אחר מיעוטן.

דגבי מרובין ונתמעטו, לא מיבעייא היכא דשוו חולקי דשותפי להדדי כגון שלשה אחין שלא הספיקו לחלוק עד שמת אחד מהן בלא בנים, אי נמי כגון שני אחין יבמין שיבמו שתי יבמות הבאות משני בתים, דכיון דמעיקר דינא נמי אפילו היכא דאית בה דין חלוקה לארבעה פלגינן להו להני תרי דקיימי אחד מצרא כדברירנא בשמעתא דבכור ופשוט תרי חולקי נינהו וכמועטין מעיקרא דאמו ואע"ג דלית בה דין חלוקה אלא לתרי נמי פלגי, אלא אפילו היכא דלא שוו חולקי דשותפי להדדי כגון יבם ופשוט דאתו למיפלג במידי דאית בהו בתרי תולתי דידיה דין חלוקה לתרי ולא חזי חולקא תליתאה באנפי נפשיה למהוי שם הכל קרוי עליו אלא לאצטרופי בהדי חד מהנך תרי חולקי למלויי ביה חולקיה דיבם לתרי תולתי דחזו ליה, פלגינן ליה אחד מצרא דלא לימעיט דין חלוקה. ולא מיבעיא היכא דאפשר למפלג ליה ליבם חד מהנהו חולקי דהוי שם הכל קרוי עליו בגורל דפלגינן ליה הך תנינא אמצריה, אלא אפי' היכא דלא אפשר למפלג ליה חד מיניהו בגורל מחמת דאיפשר דמתרמי ליה לפשוט חלק שאין שם הכל קרוי עליו ולא קא מטי ליה מידי דחזי ליה, ואי נמי פלגי תרי חולקי להדי חד כי היכי דלימטי ליה לכל חד מינייהו חלק ששם הכל קרוי עליו אפשר דמתרמי ליה חד ליבם ותרי לפשוט, פלגינן להו בלא גורל ושקיל להו יבם להנהו תרי חולקי דסמיכי להדדי דהוי חד מינייהו חלק שאין שם הכל קרוי עליו וחזי לאצטרופי בהדי תנינא דהוי שם הכל קרוי עליו ושקיל ליה פשוט לאידך חולקא אחרינא דהוי שם הכל קרוי עליו באנפי נפשיה, בין דאיתרמי להו הני תרי חולקי ליבם ברע בין דאיתרמי ליה ביפה, דלא שנא אשוויי חולקי בשבחא ולא שנא גורל לא מעכבי בחלוקה אלא היכא דאפשר אבל היכא דלא אפשר לא מעכבי בחלוקה, דכל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין, והוא דמשוו להו לחולקי בדמים כדברירנא בשמעתא דבכור ופשוט (לעיל בבא בתרא יב,ב), ואין צ"ל בבכור ופשוט דכיון דבלא דוחקא דדין חלוקה נמי פלגינן ליה לבכור אחד מצרא כי לא אפשר למפלג ליה אלא בלא גורל פלגינן ליה אחד מצרא בלא גורל כדברירנא התם.

וה"מ היכא דאתי האי בכור או האי יבם למפלג בהדי חד, אבל היכא דאתי למפלג בהדי תרי דאשתכח דאית ליה לדיליה פלגא ולדידהו פלגא, אע"ג דאית בה דין חלוקה לתרי לא מצי אמר להו שקולו אתו פלגא ואנא פלגא, ואפי' היכא דשוו חולקי להדדי, דכיון דכלהו מכח חד קא אתו וחדא ירושה היא בעינא כל שאלו יחלק ויגיע לפחות שבחלקים חלק ששם הכל קרוי עליו וליכא. הילכך דינא הוא דקיימא כולה בין כולהו בשותפותא עד דתבע ליה חד מיניהו לשותפיה בדינא דגוד או אגוד. ואע"ג דבין הכי ובין הכי כל חד מהני תרי כל כמה דקיימי בשותפותא בשיעורא דלית ביה דין חלוקה הוא דקיימי וכי אגיד חד מינייהו מחבריה בשיעור קא מטי ליה לאו זה נהנה וזה לא חיסר הוא, דכיון דחדא ירושה היא כולה משתעבדא לכולהו שותפי ולא פקע שעבודיה דחד מיניהו מינה אלא היכא דמטי ליה שיעורא דחזי ליה או בחלוקה דמטי ליה כשיעור או בדינא דגוד או אגוד דהתם נמי לא סגיא דלא מטי ליה כשיעור או בקרקע או בכספים, הלכך כל כמה דלא מטי ליה כשיעור אי מסתלק ממקצת זה נהנה וזה חיסר הוא דלא ניחא ליה למעוטי ליה באוירא וכ"ש בתשמישתא.

ואפילו בבכור או יבם דאתי למפלג בהדי חד פשוט נמי הני מילי בחדא ארעא אבל בתרתי ארעאתא אחת גדולה ואחת קטנה אע"ג דהויא גדולה בדמים כשתים בקטנה, כל היכא דלא שויאן בשבחא לא אמרינן נשקלה בכור או יבם לגדולה בתרי תולתי דחזו ליה ופשוט לקטנה בתולתא דחזי ליה, דכיון דכי שוו חולקי בשיעורא להדדי ושויאן ארעאתא בדמים להדדי דאפשר להו למפלג בגורל כי לא שוו בכולהו אנפי בשבחא ובדוכתא דשתיאן מיניה כל חדא מיניהי באנפי נפשה קיימא ולית להו למפלג חדא כנגד חדא אפי' בגורל, כ"ש היכא דלא שוו חולקי בשיעורא להדדי ולא שויאן ארעתא להדדי דלא איפשר למיפלג להו בגורל, דכי לא שויאן להדדי בכלהו אנפי דשבחא דכל חדא מינייהו באנפי נפשה קיימא בין לענין דין חלוקה בין לענין דינא דגוד או אגוד לא שנא בכור ול"ש יבם, דכי שאני לן בין בכור ליבם לענין מפלג להו אחד מצרא בחדא ארעא, אבל בתרתי ארעאתא חד דינא נינהו כדברירנא בדוכתא (לעיל בבא בתרא יב,ב סי' קנח ד"ה והשתא). אבל ודאי היכא דשויאן בשבחא ובדוכתא דשתיאן מיניה ולא נפישא חדא מינייהו מחברתה אלא לפום מאי דנפישי חולקי דשותפי מהדדי, כיון דאלו שוו חולקי וארעאתא להדדי הוה דינא למפלג חדא כנגד חדא בגורל מטעמא דזה נהנה וזה חיסר, השתא דלא שוו חולקי וארעאתא להדדי דלא אפשר למפלג בגורל פלגי בלא גורל ויהבינן ליה גדולה לבכור או ליבם וקטנה לפשוט, דהא גבי מאן דנפלה ליה ארעא בשותפותא אמצרה דארעא אחריתי דאית ליה כי שוו חולקי להדדי בכלהו אנפי בשבחא פלגינן ליה אמצריה בלא גורל, הכא נמי כיון דנפל ליה להאי יבם תרי חולקי בגדולה ותרי בקטנה ושוו תרי חולקי דקטנה לחד חולקא דגדולה בין בשבח בין במדה בין בדמים דינא הוא למיתבינהו לכלהו בגדולה אחד מיצרא ליבם וכ"ש לבכור ושקיל לה פשוט לכולה קטנה בחולקיה דזה נהנה וזה לא חיסר הוא והוא הדין לכל היכא דז"נ וזה לא חיסר הוא.

ול"מ במרובין ונתמעטו דכיון דבשעת חלוקה יש בהן כדאי לזה וכדאי לזה אין לך נחלק ושמו עליו יתר מזה, אלא אפי' מועטין ונתרבו קודם חלוקה דאי פלגי איכא מינייהו דלא מטי ליה כשיעור, כיון דלפום מנין שותפי דעיקר ירושה כל שאלו יחלק ושמו עליו הוא והני מרובין דלא מטי ליה לכל חד מינייהו כשיעור כולהו לאו מכח כל חד מהנך שותפי קמאי קאתו אלא תרי מינייהו אתו מכח חד ותרי מכח חד, אפי' היכא דמיתו להו הנך תרי קמאי בחיי אבוהון ובתר הכי מית אבוהון וקא אתו הני בנים למפלג בנכסי דאבא דאבוהון, כיון דכל תרי אחי מינייהו חולקא דאבוהון בלחוד קא ירתי, במקום אבוהון קיימי וחד חולקא הוא דאית להו ודינא הוא דשקלי הני חולקא דאבוהון אחד מצרא בגורל והני חולקא דאבוהון אחד מצרא בגורל, דלגבי האי חלוקה קמייתא כל שאלו יחלק ושמו עליו הוא, ולגבי חלוקה שניה דכל תרי מינייהו דאתו למפלג בחולקא דאבוהון אי אית ביה דין חלוקה פלגי ואי לא אית ביה דינא דגוד או אגוד. והוא הדין היכא דאתו תרי מינייהו מכח חד וחד מכח חד דההוא יחיד שקיל פלגא בגורל מחמת אבוה והני תרי פלגא מחמת אבוהון אחד מצרא, מיהו לית ליה לחד מינייהו דינא דגוד או אגוד אלא בהדי אחוה ובחולקא דאבוה כדברירנא לעיל.

ואי הני מרובין כולהו מכח חד קאתו, כגון ארבע אחין שירשו שדה משני אחי אביהן, כיון דכולהו מכח אבוהון קא אתו בהאי ירושה כמאן דירתי לה מאבוהון דמו, ואע"ג דאית בה דין חלוקה לתרי לא מצו תרי מינייהו למימר להו להנך פלוגו בהדן ושקולו אתו פלגא אחד מצרא ואנן פלגא אחד מצרא, ואפי' היכא דשוו חולקיה להדדי, דכיון דכולה חדא ירושה היא אשתעבודי משתעבדא כולה לכולהו חולקי דשותפותא כדברירנא טעמא לעיל גבי בכור או יבם דאתו למפלג בהדי תרי.

ולא תימא הני מילי במרובין דאתו מכח ירושה, אלא אפי' היכא דאתו מכח מכירה ומתנה, אפי' היכא דאתו כולהו מכח חד, בין בתרי דאתו מכח חד ותרי מכח חד בין בחד דאתי מכח תרי וחד דאתי מכח תרי, בין לענין דיניהו בהדי מוכר או נותן היכא דשייר מקצת לנפשיה בין לענין דיניהו בהדי הדדי, לאו בחולקי דחזו למפלגינהו אחד מצרא או אתרי מצרא תליא מילתא אלא כדין ירושה דמי ובכל שאלו יתחלק ושמו עליו תליא מילתא כדברירנא לענין ירושה.

ומאי שנא חלוקה שמסלקת כל זכות שהיתה לו לכל אחד מהן מכח השותפות מעל חלקו של חברו דקאמרינן, נפקא מינה לענין האחין שחלקו דקיימא לן דאין להן דרך זה על זה, דאי לא אפשר להו מעיקרא למפלג אלא באנפא דלהוי להו דרך זה על זה לית בה דין חלוקה כדברירנא לעיל (ד"ה ואם אין) גבי שני בתים ושתי חצרות זו לפנים מזו. ונפקא נמי מיניה דאי בעי חד משותפי למעבד חלוקת עראי עד זמן קצוב יכיל חבריה לעכובי עליה, והוא הדין לדינא דגוד או אגוד. אלא אי אית ביה דין חלוקה לא מצי חד מיניהו למכפייה לחבריה אלא לחלוקת קבע כי דינא דחלוקה ואי לית בה דין חלוקה לא מצי למכפייה אלא לדינא דגוד או אגוד לגמרי כדיניה, [דאי] לא תימא הכי גבי חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא (לעיל בבא בתרא יב,ב) דקא בעי חד מינייהו לפלג חדא כנגד חדא ולמיתב ליה לדיליה אמצריה וקאמר רב יוסף זימנין דהאי מדויל והאי לא מדויל, אמאי, וליפלוג חלוקת עראי חדא כנגד חדא על מנת דאי מדויל האי ולא מדויל האי להדור לשותפותיהו כדמעיקרא, אלא לאו ש"מ דכל היכא דלא מסתלק כל חד מינייהו ממאי דמטי ליה לחבריה לגמרי לאו דין חלוקה הוא ולא דינא דגוד או אגוד היא.

ומאי שנא מכח השותפות דקאמרינן, דאי אית להו דרך זה על זה מכח מידי אחרינא דלא משתתפי בגויה לא מעכיב האי דרך בחלוקה דידהו ודינא הוא דכי אית בה כדאי לזה וכדאי לזה דפלגי באנפא דלהוי להו דרך זה על זה כדברירנא נמי לעיל (ד"ה וה"מ דלית).

ומאי שנא בדרך כל שתי רשויות שחלוקות זו מזו דקאמרינן, נפקא מינה לכותל המפסיק בין בית זה לבית זה וקורות היוצאות מכותל זה לכותל זה קודם חלוקה דלא מעכבי בחלוקה, שכן דרך כל רשויות שחלוקות זו מזו, שאע"פ שכל רשות מהן מסולקת מחברתה הרי הן משותפין בכתלים המפסיקין ביניהן ובקורות כותלו של זה הקבועות בכותלו של זה וכיון דמידי דשכיח ברוב בתים וחצרות הסמוכות זו לזו היא חלוקה מעלייאתא הוא ולא מעכבה בדין חלוקה. תדע דהא מעיקר דין חלוקה דיכיל כל חד מינייהו למכפייה לחבריה למבנייה לכותל באמצע בשותפות, וכל שכן שאר כותלים המפסיקין מתחילה בין חלקו של זה לחלקו של זה בשותפות דלא מעכבי בחלוקה. והוא הדין גבי שדה האילן וכיוצא בו דלא שנא אילן הסמוך ולא שנא אילן הנוטה לא מעכבי בדין חלוקה שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. תדע דבהדיא אמרינן בפרקין (לעיל בבא בתרא יב,א) גבי שיעורי דדין חלוקה פרדיסא אמר אבוה דשמואל שלשת קבין בבבל מאי אמר רבא בר קיסי תלת אציאתא בני תריסר תריסר גופני כי היכי דרפיק גברא בחדא יומא, והא הכא דלא סגיא דלא אזלי שרשין דהאי וינקי מחולקא דחבריה ואפילו הכי לא מעכבי בדין חלוקה.

ומאי שנא לפחות שבהן דקאמרינן, נפקא מינה לבכור ופשוט דאתו למפלג בהדי הדדי דאע"ג דמטי ליה לבכור בתרי חולקי דחזו ליה כשיעור, אי לא מטי ליה לפשוט בההוא תילתא דחזי ליה כשיעור לית בה דין חלוקה למכפייה לפשוט למפלג דהא לא מטי ליה כשיעור, ולא נמי למכפייה לבכור למפלג בשוה כי היכי דלמטייה לכל חד מינייהו כשיעור ארעאתא דמיתב ליה דינקא דכוליה הוא ריבעא דבצר ליה מחולקיה בדמים, דמאן דאית ליה קרקע לא מסלקינן ליה מיניה במעות אלא כיון דכי פלגי בקרקע כל חד מינייהו לפום חולקיה לית ביה כדאי לזה וכדאי לזה מעלין את הכל בדמים כדברירנא בהאי פירקא בכמה דוכתי.

ומאי שנא לאחר גמר חלוקה דקאמרינן, נפקא מינה לכולהו שיעורי דקתני במתני' בין לגבי חצר בין לגבי שדה והוא הדין לשאר קרקעות היכא דבעי כותל לבד ממקום הכותל נינהו דכולהו כי קא יהיב תנא שיעורא לבתר גמר חלוקה קא יהיב, ואשתכח דהיכא דיכלי למכפא אהדדי למבני כותל באמצע בין מעיקר דינא בין מחמת מנהגא דאתרא כי קא יהיב שיעורא לבתר בניין הכותל קא יהיב דהיינו גמר חלוקה דידיה, והיכא דלא בעי כותל לבתר דזאכי כל חד מינייהו בחולקיה בקנין או בחזקה וכיוצא בה קא יהיב דהיינו גמר חלוקה דידיה כדברירנא בפרקין.

ומאי שנא חלק ששם הכל קרוי עליו משעת חלוקה דקאמרינן, נפקא מינה לחצר דלית בה דין חלוקה מחמת דדחיקי מקצת תשמישין דילה שיעור למלויי מיניהו חוסרנא דהנך תשמישי דחיקי דאית בה לית בה דין חלוקה, דאי בדקימי השתא הא לא מטי ליה לכל חד מיניהו חלק ששם הכל קרוי עליו, ואי אמרת סתרי ובנו וממלו מחד מינייהו לחבריה מכי סתרי פקע ליה שמיה מיניה לגמרי, מאי אמרת הדר בנו ליה פנים חדשות באו לכאן ולאו האי חצר שבק אבוהון, (על) [כל] שאלו יחלק ושמו עליו בשעת חלוקה בעינן והאי בשעת חלוקה לאו שמו עליו הוא.

ומאי שנא מעלין את הכל בדמים דקאמרינן, נפקא מינה דלא אמרינן נפלגיה לההוא תשמישא דאית ביה דין חלוקה באנפי נפשיה ושארא מעלינן ליה בדמים כדברירנא בריש הדין כללא.

וכולהו נמי לא אמרן דכל שאלו יחלק ואין שמו עליו מעלין אותו בדמים אלא היכא דההוא פיסקא דמטי ליה לכל חד מינייהו דלית ביה כשיעור לא חזי לאצטרופי לכשיעור בהדי פיסקא אחרינא דאית ליה אמיצרא דהאי ארעא דשותפותא, אבל היכא דחזי לאצטרופי בהדי פיסקא דארעא אחריתי דאית ליה אמצריה והוי בתרויהו כשיעור, איכא לפלוגיה, דאי קאי אמצרא דתרויהו כל היכא דאלו אית בה דין חלוקה הוה אית ליה לכל חד מינייהו מדינא למפלג ליה אמצריה השתא נמי פלגי, דכיון דחזי ליה ההוא פורתא דמטי ליה לכל חד מינייהו לערוביה בהדי ארעיה כמאן דאית ביה שיעורא לכל חד מיניהו דמי וכייפי אהדדי למפלג מטעמא דכופין על מדת סדום. וכל היכא דאי נמי הוה אית בה דין חלוקה לא הוה ליה לכל חד מיניהו מדינא למיתב ליה אמצריה כגון דלא אפשר לאשווינהו לחולקי בשבח ובדמים כיון דלית בה דין חלוקה מחמת גופה אלא מחמת דקיימא אמצרא דתרוייהו לית בה דין חלוקה, אלא היכא דניחא ליה לבר מצרא דזיבורית למפלג ליה לבר מצרא דעידית אמצריה שוה בשוה ולא שקיל מיניה שבחא לא במדה ולא בדמים, דכי האי גונא ודאי אית בה דין חלוקה דזה נהנה וזה לא חיסר הוא.

והני מילי דקיימא אמצרא דתרוייהו, אבל היכא דלחד מינייהו קיימא ליה אמצריה ולאידך לא קיימא ליה אמצריה, בהא נמי איכא לפלוגי. דכל היכא דההוא פלגא דקאי אמצרא דחד מינייהו לא גרע מהך פלגא אחרינא בחד מאנפי שבחא, ההוא דלא קיימא אמצריה ידו על העליונה, אי ניחא ליה למפלג ליה לבר מצרא אמצריה פליג, דזה נהנה וזה לא חיסר הוא דאי משום דלית ביה כשיעור הא קאי אמצריה ואי משום שבחא הא לא גרע מהך אחרינא לא בשבח ולא במדה. ואי האיך דלא קיימא אמצריה לא ניחא ליה בחלוקה אית ליה לכל חד מיניהו דינא דגוד או אגוד, וההוא דקיימא אמצריה לא מצי למכפייה לההוא דלאו בר מצרא למיפלג אלא היכא דיהיב ליה כשיעור. והוא דלא גרע ההוא חולקא דיהיב ליה בחד מאנפי שבחא דכי האי גוונא ודאי זה נהנה וזה לא חיסר הוא. וכל היכא דגרע ההוא פלגא דקאי אמצרא דחד מינייהו מהך פלגא אחרינא בחד מאנפי שבחא לית בה דין חלוקה אלא מדעתא דתרוייהו משום דכל חד מינייהו אית ליה פסידא בחלוקה, האי דלא קיימא אמצריה משום דלא מטי ליה כשיעור והאיך דקיימא אמצריה משום גריעותא דחולקיה, דכל מידי דלית ביה דין חלוקה מחמת גופיה אלא מחמת מידי אחרינא לא משתעבד לדין חלוקה אלא היכא דזה נהנה בחלוקה וזה לא חיסר.

והוא הדין לתרי שותפי דלא שוו חולקייהו להדדי כגון בכור ופשוט וכיוצא בהן דכל חד מינייהו אית ליה מדינא למיפלג ליה אחד מצרא, דאי לבכור מטי ליה כשיעור ולפשוט לא קא מטי ליה כשיעור יד הפשוט על העליונה בין למיפלג בין לעכובי בחלוקה ולמתבע דינא דגוד או אגוד, ואלו בכור לית ליה מדינא למכפייה לפשוט למיפלג ולא לעכובי עילויה בחלוקה, למיפלג לא דהא לא מטי ליה לפשוט כשיעור, לעכובי בחלוקה נמי לא דהא קא מטי ליה לדיליה כשיעור ולגבי דידיה דכל שאלו יחלק ושמו עליו הוא. ומהאי טעמא גופיה לית ליה דינא דגוד או אגוד אלא היכא דתבע מעיקרא למיפלג וקא(מר) מעכיב פשוט עילויה, אבל היכא דלא קא מעכיב פשוט עילויה בחלוקה לית ליה דינא דגוד או אגוד, ולא דיינינן דינא דגוד או אגוד אלא למאן דלא מטי ליה כשיעור אי נמי מטי ליה כשיעור וקא מעכבי עליה בחלוקה מחמת דלא מטי ליה לשותפיה כשיעור, אבל מאן דיהיבי ליה כשיעור לית ליה דינא דגוד או אגוד.

וכולהו נמי לא אמרן דכי אין בהן כדאי לזה וכדאי לזה אית דינא דגוד או אגוד אלא היכא דמקמי חלוקה אית ביה כשיעור לחד גברא כיון דאי פלגי לא קא מטי ליה לחד מינייהו כשיעור לאו נחלק ושמו עליו הוא ואמטול הכי אית דינא דגוד או אגוד כי היכי דלימטי ליה לחד מינייהו כשיעור ואידך שקיל זוזי דעדיפי ליה טפי מחולקא דלית ביה כשיעור, אבל היכא דבכולה נמי לית בה כשיעור לענין דין חלוקה לא בעינן דלימטי ליה לכל חד מינייהו כשיעור, אלא כל היכא דכי פלגי מטי ליה לכל חד מינייהו שיעורא דמשמש ע"י הדחק מעין מלאכה דכולה פלגי דומיא דכל שאלו יחלק ושמו עליו ואי לא לא פלגי ואית דינא דגוד או אגוד כי היכי דלימטי ליה כוליה לחד מינייהו. והיכי דמי, כגון הא דקיימא לן דאין חולקין את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לשאר תשמישיו דאי לית בה בהאי חצר מעיקרא אלא שבע אמות, כיון דמעיקרא חזיא לפירוק משאו אי נמי לשאר תשמישיו ואי פלגי לה לא מטי ליה לחד מינייהו אלא פחות מארבע אמות דלא חזי לא לפירוק משאו ולא לשאר תשמישיו לית בה דין חלוקה. ואי מעיקרא לית בה ארבע אמות דלא חזיא לא לפירוק משאו ולא לשאר תשמישי חצר אלא למשטח ביה פירי או למעבד ביה עוקה לשופכין דיליה והשתא נמי דפלגי מטי ליה לכל חד מינייהו שיעורא דחזי להכי פלגי. והוא הדין גבי שדה היכא דלית בה מעיקרא תשעת קבין דמעיקרא פיסקא [דארעא] מיקרי והשתא נמי פיסקא דארעא מיקרי פלגי. והוא הדין גבי טלית ושאר מילי, ומתני' דקתני (לעיל בבא בתרא יא,א) עד שיהא בהן כדאי לזה וכדאי לזה בדאית בה בכולה כשיעור קימא כדקתני בהדיא אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה דמשמע דכי איירי במידי דמיקרי חצר איירי. והוא הדין גבי שדה בשיעורא דמיקרי שדה וגבי גינה בשיעורא דמיקרי גינה. והוא הדין גבי סופא דקתני ולא את הטרקלין ולא את המורן ולא את השובך ולא את הטלית ולא את המרחץ ולא את בית הבד בשיעורא דמקרי טרקלין או מורן או שובך או טלית או מרחץ או בית הבד קא מיירי ועלייהו קתני עד שיהא בהן כדאי לזה וכדאי לזה אבל היכא דמעיקרא נמי לא הוה בה שיעור חצר זימנין פלגי כדאמרן והוא הדין גבי שדה וכולהו הנך דכל שאלו יחלק ושמו עליו הוא.

וכולהו נמי לא אמרן דכי אין בהן כדאי לזה וכדאי לזה לית בהו דין חלוקה אלא היכא דלא ניחא ליה לחד מינייהו למיתב ליה לשותפיה טפי ממאי דחזי ליה בחולקיה דכיון דלא מטי ליה כשיעור לית בה דין חלוקה. אבל היכא דאמר ליה חד מינייהו לחבריה טול אתה שיעור ואני פחות שומעין לו. ודוקא בחנם כדברירנא טעמא (לעיל סי' קע) אליבא דרבנן אבל בדמי מצי אמר ליה לית לי למיתן לך. ולא דמי לדינא דגוד או אגוד דשאני התם דקא מבחר ליה בכוליה למיגד או לאוגודי דלא מצי אמר לית לי דמי דאי לית ליה לוגיד ליה לחבריה ולית ליה פסידא, אבל הכא גבי טול אתה שיעור בדמים ואנא פחות אע"ג דמבחר ליה נמי לא דזימנין דלית ליה לנתבע דמי ואי מחייבת ליה לאגודי ליה מקצת חולקיה לתובע לאשלומי ליה לכשיעור קא מפקעת ליה לשארא מיניה דנתבע לגמרי דההוא מקצת דמשתייר גביה לא מתהני ליה מיניה.

וכולהו נמי לא אמרן דכל שאלו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותו בדמים אלא בחד גופא אי נמי בתרי גופי דלא מפלגי מהדדי אי נמי דמיפלגי מהדדי והוא דהוו מתרי מיני אי נמי מחד מינא ולא חזו להנאה דהדדי אי נמי דחזו להנאה דהדדי ולא שוו להדדי בין בשבח בין במדה בין בדמים בין בכולהו אנפי בחששא דתיוהי, דכל חד מהני בין לענין דין חלוקה בין לענין דינא דגוד או אגוד כל חד מינייהו באנפי נפשיה קאי, אבל בתרי גופי מחד מינא היכא דחזו להנאה דהדדי ושוו להדדי בין בשבח בין במדה בין בדמים זימנין דאע"ג דאית ביה בכל חד מינייהו כדאי לזה וכדאי לזה לית ביה דין חלוקה בכל חד מינייהו באנפי נפשיה ואע"ג דלית ביה בחד מינייהו כדאי לזה וכדאי לזה לית ביה בחד מינייהו דינא דגוד או אגוד באנפי נפשיה, אלא לא שנא הכי ולא שנא הכי פלגי חד כנגד חד בגורל, וכבר ברירנא ליה להאי דינא בכללא דנקטינן בדין חלוקה (לעיל סי' קסג) לענין חד מצרא ותרי מצרי ברור יפה.

ולא תימא הני מילי במקרקעי אלא אפילו מטלטלי ובעלי חיים נמי בין בחד גופא בין בתרי גופי כי דינא דמקרקעי דמו, מיהו כיון דאיכא במקרקעי אנפי דלא שייכי במטלטלי ולא בבעלי חיים מיהו איכא מיניהו דשייכי בהו אנפי אחריני דדמו להו בטעמא ובדינא ומיניהו דלא שייכי בהו אינהו ולא מאי דדמי להו ואיכא במקצת בעלי חיים אנפא דלא שייך בשאר בעלי חיים ולא במטלטלי ולא במקרקעי צריכינן לברורי לך הנהו אנפי כי היכי דלא תטעי בהו. וחזינא לאקדומי דשייך במקצת לבעלי חיים ולא שייך בשאר מילי משום דצריכנן ליה במקצת אנפי דלקמן, דאע"ג דגבי קרקע כל שאלו יחלק ושמו עליו לית ביה דין חלוקה גבי בהמה טהורה היכא דהוה קיימא גבי אבוהון לשחיטה כשחוטה דמיא וכמאן דשבק להון אבוהון בשר שחוטה דמי, דכי פלגי ביה נחלק ושמו עליו הוא כדברירנא בשמעתא דגוד או אגוד לעיל (בבא בתרא יג ע"א סי' קסו). והוא הדין גבי מקבלי מתנה דאזלינן בתר דעתיה דנותן. והוא הדין גבי שנים שזכו מן ההפקר דתרוייהו לאו אחד דעתא קא זכו אלא כל חד מינייהו אדעתא דנפשיה קא זכי, ואמטול הכי קא פסקינן ואמרינן גבי היו שנים רוכבים על גבי בהמה (ב"מ ח,א) דקתני יחלוקו בשלמא טהורה חזיא לבשרה דזבני בהמה טהורה בשותפות, כיון דמעיקרא אדעתא דנפשייהו הוא דאשתתוף ואדעתא דדבר ידוע הוא דאשתתוף לא בתר דעתיה דמוכר אזלינן אלא בתר דעתא דעיקר שותפותא אזלינן ואי בעי חד מינייהו לשנויי לממונא דשותפותא למידי אחרינא דלא אשתתוף אדעתא דידיה מצי חבריה לעכובי עליה דאמר ליה אדעתא דהכי לא אשתתפי בהדך, הילכך אי זבניה להאי בהמה לשחיטה אית בה דין חלוקה ואי זבנוה לאגרא או למלאכה כגון שור לחרישה ועז לחלבה ורחל לגיזתה לית בהו דין חלוקה.

ומסתברא דגבי יורשין נמי היכא דזבנה אבוהון להאי בהמה טהורה בסתמא ומית מקמי דאיגלי אדעתיה אי לשחיטה זבנה ואי למידי אחרינא זבנה אזלינן בתר מאי דאורחיה למזבן, אי גברא דזבין לרידיא לרידיא ואי גברא דזבין לנכסאתא לנכסאתא, ואי גברא דזבין להאי ולהאי הוא (ד)אזלינן בתר דמים אי דמי דרידיא לרידיא ואי דמי דנכסתא לנכסתא, ואי איקר בישרא וקם כרידיא סתמיה [לשחיטה] דכיון דאיקר בישרא וקם כרידיא ואפשר בחלוקה חלוקה עדיפא מדינא דגוד או אגוד, מאי אמרת זיל בתר רובא ורובא לרידיא זבני כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא אזלינן בתר רובא, כדאמרינן גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן (לקמן בבא בתרא צב,א) דכי היכי דשייך התם למימר המוציא מחבירו עליו הראיה הכא נמי שייך לאוקומי חולקיה דכל חד מיניהו בחזקת מריה וההוא דבעי לסלוקי מיניה במעות בדינא דגוד או אגוד עליו הראיה.

ומאי נינהו אנפי דשייכי במקרקעי ולא שייכי במטלטלי ולא בבעלי חיים אלא באנפי אחריני דדמו להו בטעמא ובדינא, דכי היכי דגבי קרקע כל היכא דלא חזיאן קרקעות להנאה דהדדי כגון בית וחנות מרחץ ובית הבד כרם ופרדס שדה הלבן ושדה האילן ומאי דדמי להו כל חד מיניהו בין לדין חלוקה בין לדינא דגוד או אגוד באנפי נפשיה [קאי]. דגבי מטלטלין לא מיבעיא כגון מטה ושלחן וכסא ומנורה ומאי דדמי להו דלא משמשי מעין מלאכה דהדדי כלל אלא אפילו גלימא וטלית כתונת וחלוק דמשמשי מעין מלאכה דהדדי כיון דלא משמשי מלאכה דהדדי ממש כל חד מינייהו באנפי נפשיה קאי. והוא הדין בכתבי הקדש לא מיבעיא תורה ונביאים אי נמי נביאים וכתובים אלא אפילו בשתי כריכות של תורה ותורה נביאים ונביאים כתובים וכתובים היכא דמאי דאיכא בהאי כרך ליכא בהאי כרך מיהו לא קיימי לאיחבורי כל חד מינייהו באנפי נפשיה קאי. והוא הדין גבי בעלי חיים אפילו היכא דהוו תרוייהו מחד מינא כגון שני סוסים או שני פרדים היכא דהאי חזי לרכיבה והאי למשואי, והוא הדין גבי עבדים ושפחות היכא דלא חזו למלאכה דהדדי, כל חד מינייהו באנפי נפשיה קאי כדברירנא מקושיא ושנויא דתרתי אמהאתא. וכל היכא דגבי קרקעות היכא דקיימא חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא כי אית בה דין חלוקה בכל חדא מינייהו או אפילו בחדא מיניהי כל חדא מיניהי באנפי נפשיה קיימא. וגבי מטלטלי נמי היכא דלא הוו בחששא דתיוהי כגון פירי דאיכא דמינטרי ואיכא דלא מינטרי וכל שכן בחמרא דאיכא דמשתהי ואיכא דלא משתהי, כיון דאית ביה דין חלוקה בכל חד מינייהו דינא הוא דשקיל כל חד מינייהו פלגא בכל חד מינייהו. והאי בבא לא משכחת לה בבעלי חיים אלא בבהמה טהורה היכא דחזיא כל חדא מינייהו למיפלג בבשרה כדברירנא, דכיון דזימנין דהאי מתכשרא והאי לא מתכשרא ולאו מידי דמינכר מקמי שחיטה הוא כטעמא דזימנין דהאי מדויל והאי לא מידויל דמי.

וכל היכא דגבי קרקעות היכא דחזיאן להנאה דהדדי אע"ג דקיימא חדא אהאי נגרא וחדא אהאי נגרא [אי] שויאן להדדי בין בשבח בין במדה בין בדמים ולית בה דין חלוקה בחדא מיניהי באנפי נפשה פלגי חדא כנגד חדא בגורל. ואי לא שויאן להדדי בשבח או במדה או בדמים ולית בה בחדא מיניהי באנפי נפשה דין חלוקה אית בהו דינא דגוד או אגוד בין בכל חדא מיניהי באנפי נפשה בין לאבחורי לחבריה למיגד הי מינייהו דבעי בשומתה או בדמים ידועים. גבי בעלי חיים נמי אע"ג דזימנין דמיית חד או מיתרע וקאי חד, כל היכא דמשמשי מלאכה דהדדי אי שוו להדדי בין בשבח בין בדמים היכא דלית ביה בחד מינייהו דין חלוקה באנפי נפשיה כגון עבדים ובהמות טמאות פלגי חד כנגד חד בגורל, ואי לא שוו להדדי בין בשבח בין בדמים אית בהו דינא דגוד או אגוד כדאית בהו גבי קרקעות. ואי אית בה דין חלוקה בחד וליכא באידך כגון שתי יריעות של צמר או של פשתן דאיכא דקאי טפי מחבריה ולא מינכר, ההוא דאית ביה דין חלוקה פלגי ליה האי ואידך אית דינא דגוד או אגוד. והאי אנפא לא משכחת ליה בפירי ולא בבעלי חיים כלל דלא משכחת להו בהו תרי גופי מחד מינא דקיימי להנאה דהדדי דלהוי דין חלוקה בחד ולא להוי באידך. והוא הדין לכולהו אנפי דברירנא גבי קרקעות דמשכחת דכוותיה במטלטלין או בבעלי חיים כדינא דקרקעות.

הדין הוא כללא דנקיטינן לאפרושי ביה בין היכא דאיכא דין חלוקה להיכא דליכא דין חלוקה לענין אנפי דשוו בכל מילי, דאלו שעורי דתלי בהו דין חלוקה כיון דלא שוו בכל מילי כשיעורא דחצר ודשדה וגינה וכיוצא בהן דשאנו מהדדי לא איירינן בהו בהאי כללא בפרט אלא בכללא דכל שאלו יחלק ושמו עליו דשוה בכל מילי וכייל להו לכולהו שיעורי, ופרטי דידהו מיפרשי ממתניתין דאין חולקין את החצר (לעיל בבא בתרא יא,א) ומגמרא דילה, וכבר ברירנא לה לכל חדא מינייהו בדוכתא, ומאי דלא מיפרש שיעוריה לא במתני' ולא בגמרא אהאי כללא דכל שאלו יחלק ושמו עליו הוא דסמכינן דהוא שיעורא דשוי בכל מילי. וכבר ברירנא נמי דין חלוקה בחולקי דלא שוו בשבחא להדדי ואימת פלגינן בגורל ואימת פלגינן בלא גורל ולמאן פלגינן אחד מיצרא או אתרי מצרי ומאי דדמי להני אנפי בשמעתא דחלק בכור וחלק פשוט (לעיל בבא בתרא יב,ב) ובשמעתא דכופין על מדת סדום (שם) ובכללא דנקיטינן גבי גורל (שם סי' קסב), ובכללא דחד מצרא ותרי מצרי (סי' קסג) ומאי דדמי להו להאי כללא, לא אתינן אלא לברורי כללא דאפשר לאפרושיניה בין היכא דאיכא דין חלוקה להיכא דליכא דין חלוקה דשייך ביה דינא דגוד או אגוד. ומקמי דמברירנא לך דינא דגוד או אגוד צריכינן לברורי לך דלאו כל (כ)מאן דמיחייב בדין חלוקה מיחייב בדינא דגוד או אגוד, דהא יתמי איתנהו בדין חלוקה בהדי אחוהון וליתנהו בדינא דגוד או אגוד, איתנהו בדין חלוקה דאמר רב נחמן אמר שמואל (קידושין מב,א) יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן בית דין מעמידין להן אפוטרופוס ובורר להן חלק היפה, ובדפלגי בהדי גדולים קאי דאי כולהו קטנים למאן מיניהו ברירנן חלק היפה אלא לאו דאתו למפלג בהדי גדולים כדברירנא בכללא דנקיטינן גבי גורל (לעיל סי' קסב) ושמע מינה דאפילו היכא דליכא דתבע דין חלוקה אלא גדולים מוקמינן להו אפוטרופוס לקטנים למפלג בהדייהו ולמברר להו לקטנים חלק היפה לבתר דמשוינן להו לחולקי להדדי. תדע מדקאמר רבא התם מניין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן שמעמידין להם אפיטרופוסין לחוב על מנת לזכות שנאמר נשיא אחד נשיא אחד ממטה, מאי לחוב ומאי לזכות, לחוב לסלקן מעל חלקן של גדולים על מנת לזכות לברור להן חלק היפה ומדקרי ליה לחוב שמע מינה אפילו על כרחן, וכבר ברירנא [לה] בפרק האיש מקדש בו ובשלוחו בירור יפה. ואע"ג דאית להו בדין חלוקה למפלג על כרחייהו כדאמרן ליתינהו בדינא דגוד או אגוד אלא היכא דאמידי (נחזו) [דחזו] בי דינא דאית להו רוחא בהכין, דלענין דין חלוקה הוא דכייפינן להו [דהא] לית להו פסידא דכי קא שקלי אחין חולקא דנפשיה קא שקלי, אבל גוד או אגוד דקא מחייבינן להו למזבן מידי דלא צריכי ליה או לזבוני מדידהו לא כייפינן אלא במידי דאקנייה איניש מעלמא לקטן דרך הברחה, כי ההיא דגרסינן בפרק השולח גט (גיטין מ,א) גבי ההוא עבדא דבי תרי דשחרריה חד מינייהו לפלגיה וקם אידך ואקנייה לפלגיה לבנו קטן שלחה רב יוסף בריה דרבא קמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו כו' כדבעינן לברורי לקמן. והוא הדין גבי תלתא אחי או תלתא שותפי דאזל חד מיניהו למדינת הים וקא בעו הני תרי דקיימי למפלג בדבר שיש בו דין חלוקה, דיכיל למיפלג באנפי בי דינא ואפי' קמי ב"ד הדיוטות דבקיאי בשומא כי מעשה דאיסור ורב ספרא (ב"מ לא,ב), ואי אתי אידך לא מצי למחויי אלא היכא דאשתכח טעותא בחלוקה כי דינא דיתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן, כדבעינן לברורי בפרק בית כור עפר (לקמן בבא בתרא קו,ב סי' כב). והוא הדין היכא דלית ביה דין חלוקה לענין חולקי דהני תרי דקיימי דאית ביה דינא דגוד או אגוד אבל בחולקא דאידך לא כדברירנא טעמא גבי יתומים.

ואיכא אנפי דלית בהו דין חלוקה ולא דינא דגוד או אגוד כגון מידי דקאי ביני שותפי במשכנתא או בשכירות או בקבלנות דלא מצי חד מינייהו למכפייה לחבריה לא לדין חלוקה ולא לדינא דגוד אלא מדעת בעלים לפי שאין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר ואע"ג דבעלים גופייהו מעיקרא לתרוייהו אגרוה ואפילו הכי נטירותא דתרי עדיפא ליה מדחד.

וכיון דברירנא לך הך כללא דיכלת לאפרושי ביה בין היכא דאיכא למידן דין חלוקה להיכא דליכא למידן דין חלוקה דשייך ביה דינא דגוד או אגוד צריכינן לברורי לך דינא דגוד או אגוד.

ומחורתא דדינא בהאי ענינא בכל היכא דליכא דין חלוקה דאי יכיל כל חד מינייהו לעכובי בחלוקה לפום הנך אנפי דברירנא כל חד מינייהו אית ליה דינא דגוד או אגוד, ואי חד מינייהו יכיל מדינא לעכובי בחלוקה לפום חד מהנך אנפי דפרישנא לעיל האי דיכיל מדינא לעכובי בחלוקה אית ליה דינא דגוד או איגוד והאיך דלית ליה מדינא לעכובי בחלוקה לית ליה דינא דגוד או אגוד, אלא היכא דמעכיב שותפיה עילויה בחלוקה, דלא דיינינן דינא דגוד או אגוד אלא למאן דלא יהבינן ליה שיעורא דחזי ליה דיכיל לעלויי לההוא ממונא דשותפותא בדמי דבעי ולמימר ליה לשותפיה או גוד את כוליה בהני דמי או אגוד אנא כוליה בגויהו וכייפינן ליה לנתבע למיגד כוליה או לאוגודי ליה לחבריה כדברירנא.

ול"ת ה"מ אע"ג דלא מטי ליה נמי שיעורא היכא דההוא דאגיד מחבריה קא מטי ליה שיעורא דחזי ליה, אלא אע"ג דלא מטי ליה נמי שיעורא דחזי ליה כגון מידי דלית ביה דין חלוקה לטפי מתרי שותפי וקאי בין תלתא או ד' שותפי דאי נמי אגיד חד מינייהו חולקא דחד מחבריה לא קא מטי ליה כשעור אית דינא דגוד או אגוד, דאע"ג דהשתא לא קא מטי ליה כשיעור כיון דאי תבע להו נמי לשאר שותפי בדינא דגוד או אגוד ההוא דאגיד ליה לבסוף לכוליה מצטרפי כולהו חולקי גביה לכשיעור כמאן דמטי ליה השתא כשיעור דמי דהא יכיל למתבעינהו לשאר שותפי בדינא דגוד או אגוד. ואי מוגדי ליה לדיליה הא מטי ליה כשיעור ואי אגדי מיניה לית ליה פסידא במאי דאגיד איהו מחבריה דהא קא שקיל זוזיה מהנך ומסתלק. ועוד דאי לא ניחא ליה מעיקרא למיגד מחבריה משום דלא מטי ליה מעיקרא כשיעור לוגיד ליה לחבריה. והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי היכא דנפישי שותפי בטל ליה דינא דגוד או אגוד, ואדרבא איפכא מסתברא דכל היכא דנפישי שותפי צריכי טפי לדינא דגוד או אגוד. חדא, דלא ליתו לאינצויי דכמה דנפישי דעות לא מסכמא דעתייהו להדדי, ועוד דכמה דנפישי שותפי מתמעיט שיעורא דחולקי ולא מתהני ליה לחד מינייהו מחולקיה וצריכי טפי לדינא דגוד או אגוד כי היכי דלימטי ליה לחד מינייהו שיעורא דמתהני ליה מיניה. ועוד דברייתא וגמרא דקא מיירי בדינא דגוד או אגוד לא קא מפלגי בין תרי למאה. וכי תימא דתבע להו חד לכולהו בבת אחת, תינח היכא דניחא להו לדידהו לאוגודי ליה דקא מטי ליה כשיעור אלא היכא דניחא להו למיגד מיניה ומקצתייהו קא בעו לאוגודי ליה מאי איכא למימר, אלא לא סליק דינא דגוד או אגוד שפיר אלא היכא דתבע ליה לכל חד מינייהו באנפי נפשיה כדברירנא.

מיהו לא שנא בתרי ולא שנא במאה לא מיתוקם דינא דגוד או אגוד אלא היכא דמיבחר ליה תובע לנתבע בכוליה חולקא דתרויהו למיגד כוליה חולקא בהני דמי או לאוגודי כוליה בגויהו, אבל היכא דלא מבחר ליה אלא במקצת חולקיה לית דינא דגוד או אגוד כדברירנא טעמא לעיל גבי טול אתה שיעור בדמים ואני פחות. ודוקא דאמר ליה גוד או אגוד מבחר ליה בחד עילויא, אבל אמר ליה [גוד] ולא אמר ליה איגוד אי נמי אמר ליה אגוד ולא אמר ליה גוד, והוא הדין היכא דאמר ליה גוד בקנין שאינו גמור [או] אגוד אנא בקנין גמור דלית דינא דגוד או אגוד. ומהאי טעמא גופיה הוא דבעינן דליבחר ליה למיגד או לאוגודי בחד עילויא. דאי אמר ליה אגוד אנא במנה או גוד את במנה ודינר לאו גוד או אגוד הוא דבהנהו דמי דאמר ליה גוד לא אמר ליה אגוד ובההיא עילויא דאמר ליה אגוד לא קאמר ליה גוד כדברירנא. הלכך אי כל חד מינייהו קאמר ליה לחבריה גוד מינאי כיון דתרוייהו לא ניחא ליה בגוה מזבני לה לעלמא, ואי לא ניחא להו לזבונה לעלמא .דח שבקינן להו וקיימא ביניהו בשותפות. ואי כל חד מינייהו אעילויה דחבריה כיון דלא ניחא ליה לאוגודה לחבריה בהני דמי דקא בעי לה לנפשיה שבקינן לה גביהו בשותפות כדאיתא.

וכולהו נמי לא אמרן אלא בחד גופא אבל בתרי גופי מחד מינא היכא דלית בהו דין חלוקה לא למיפלג בכל חד מיניהו באנפי נפשיה ולא למיפלג חד כנגד חד בגורל לפום הנך אנפי דברירנא, כי אית דינא דגוד או אגוד לאו בתרוייהו בהדי הדדי אית בהו אלא בכל חד מינייהו באנפי נפשיה או למעבד חד מינייהו דמים בחבריה. דאי אמר ליה חד מינייהו לחבריה גוד תרוייהו או אגוד תרויהו בין דחזו להנאה דהדדי בין דלא חזו להנאה דהדדי מצי האיך למימר ליה אנא בחד מיניהו סגי לי. ואי אמר ליה גוד את חד ואנא חד, בהא איכא לפלוגי, דאי לא חזו להנאה דהדדי מצי האיך למימר ליה אנא בחד מיניהו סגיא לי [ואע"ג] דמבחר ליה למשקל הי מיניהו דבעי בלא תוספת דמים מצי אמר ליה אנא תרויהו צריכי לי. ולא משכחת בהו דינא דגוד או אגוד אלא היכא דאמר ליה בכל חד מיניהו באנפי נפשיה גוד או אגוד דהוה ליה כמאן דלא שבק להון אבוהון אלא חד ביתא או חד עבד או חד כרך דאית ביה דינא דגוד או אגוד. והוא הדין גבי מרחץ ובית הבד וכיוצא בהן. ולא מצי אמר ליה אנא תרויהו צריכי לי, דאי צריכי ליה תרויהו לגוד האי דתבעי ליה בגויה בדינא דגוד או אגוד ואידך ליקום ביה בשותפותא כדמעיקרא עד דמיבעי ליה בגויה נמי בדינא דגוד או אגוד ואגיד ליה וקימי תרויהו בידיה. ואי משמשי תרויהו מעין מלאכה דהדדי מיהו לא שוו להדדי בדמים אנפי דשבחא כי היכי דליפלוג חד כנגד חד בגורל ולית ביה בחד מיניהו באנפי נפשיה בין למיגד חד כנגד חד דאי מבחר ליה חד מינייהו לחבריה למיגד הי מינייהו דבעי בשומתו אדעתא דאגיד ליה איהו נמי לאידך בשומתו גוד או אגוד הוא. ואי איכא שבחא בחד מינייהו טפי מחבריה משתלמי דמי שבחא בדמים מהדדי, דדיקינן מדמשנינן גבי אמהאתא שאני התם דלמר מבעי ליה תרויהו ולמר מבעי ליה תרויהו וכי אמר ליה שקול את חדא ואת חדא לאו גוד או אגוד הוא, מכלל דאי חזיאן תרויהי למלאכה דהדדי כי אמר ליה שקול את חדא בשומתה ואנא חדא בשומתה נמי גוד או אגוד הוא ומשתלמי דמי שבחא מהדדי, דהא מדינא דגוד או איגוד הוא דאתיא לן ועיקר דינא דגוד או אגוד על ידי נתינת דמים הוא, והוא דמבחר ליה תובע לנתבע למשקל הי מינייהו דבעי בשומתה דומיא דדינא דגוד או אגוד. והוא הדין היכא דמבחר ליה למשקל הי מינייהו דבעי בדמים ידועים על מנת דשקיל איהו איגוד בדמים ידועים, אע"ג דלא שוו דמים להדדי כיון דמבחר ליה גוד או אגוד הוא דעיקר דינא דגוד או אגוד נמי גבי שומת דמים בדעתא דתובע תליא לאסוקי בדמי דבעי, והוא דמבחר ליה לתובע למיגד או לאגודי בגויהו. ואי חד מיניהו קאמר ליה לחבריה בחד מיניהו באנפי נפשיה גוד או אגוד בדמים ואידך קאמר ליה גוד את חד ואנא אגוד חד בשומתו או בדמים ידועים וכל שכן בלא תוספת דמים, לההוא דאמר גוד את חד ואנא אגוד חד צייתינן, משום דדמי לדינא דחלוקה טפי דלא מסתלק חד מיניהו מחולקיה בזוזי לגמרי ועדיף טפי מגוד או אגוד דכל חדא מיניהו [מסתלק] מתרויהי לגמרי, וכי היכי דכל היכא דאיכא דין חלוקה לית דינא דגוד או אגוד אלמא חלוקה עדיפא גבי גוד או אגוד נמי ההוא אנפא דדמי לחלוקה טפי עדיף. והני מילי היכא דחזי כל חד מיניהו באנפי נפשיה לאתהנויי ביה למילתיה הנאה גמורה, דאי לאו הכי כגון שני בתים זה לפנים מזה היכא דלית ליה לפנימי דרך עילויה חיצון, אע"ג דמבחר ליה למשקל הי מיניהו דבעי בלא תוספת דמים לאו כל כמיניה ולית בהו דינא דגוד או אגוד אלא בתרויהו בהדי הדדי כדברירנא בכללא דנקטינן גבי גורל.

וה"מ דלית ביה דין חלוקה בחד מיניהו באנפי נפשיה, אבל היכא דאית ביה דין חלוקה בחד וליכא באידך, בין דשוו בדמים או בשבחא בין דלא שוו לא בשבחא ולא בדמים, ההוא דאית ביה דין חלוקה פלגי ליה דכל היכא דאיכא דין חלוקה לית דינא דגוד או אגוד, וההוא דלית ביה דין חלוקה אית ביה דינא דגוד או אגוד באנפי נפשיה.

ברם צריך את למידע דכל היכא דאין בהן כדאי לזה וכדאי לזה דקי"ל דאית דינא דגוד או אגוד, לא תימא הני מילי בשיד שניהם משגת לקנות, אלא כיון דאמר ליה תובע לנתבע גוד את בהני דמי או אגוד אנא בגויהו לא אכפת לן בנתבע בין אית ליה בין לית ליה, דאי לית ליה לדיליה לוגיד ליה לתובע. ומתניתין דשני אחין לא תקשי לך, דשאני התם דלא קאמר ליה חד מיניהו לחבריה גוד או אגוד, דגבי עשיר לא גוד איכא ולא איגוד איכא דניחא ליה טפי לאשתמושי לחודיה בכולה בחנם וגבי עני גוד איכא איגוד ליכא דהא לית ליה דמי למיגד בהו, ואי הוה אמ"ל עשיר לעני גוד או אגוד הוה מחייבינן ליה לעני למיגד או לאוגודי ליה לעשיר.

מיהו ודאי אי אמר נתבע קבעו לי זימנא דטרחנא בתר זוזי למיגד בהו קבעינן ליה זמן בית דין שלשים יום, מידי דהוה אכל מאן דמחייב מדינא למעבד מידי [דאי] כייפינן ליה למעבד מיד אית ליה פסידא דיהבינן ליה זמן ב"ד ל' יום כדאשכחן גבי נזיקין וגבי גביית חובות, הכא נמי אי כייפינן ליה למיגד או לאוגודי ליה לחבריה מיד אית ליה פסידא דזימנין דאתי תובע לאיערומי, דאי ידע ביה בנתבע דלא שכיחי ליה זוזי מעלי ליה בדמים פחותים כי היכי דכי לא הוי ליה דמי לנתבע למיתב בה מיד מיחייב לאגודי ליה לדיליה בהנהו דמי ונמצאת מדת הדין לוקה בכך ועוד דאפי' עשירים נמי אית להו פסידא בהכי דלאו כל שעתא ושעתא שכיחי ליה לאינשי זוזי. אלא על כרחיך אי תבע נתבע זמן למטרח בתר זוזי יהבינן ליה. ואי אמר ליה לתובע גוד את דלא בעינא למיגד ואמר ליה תובע הבו לי זימנא דטרחנא בתר זוזי למיגד בהו לא יהבינן ליה אלא פטרינן ליה לנתבע ואמרינן ליה לתובע אי אית לך זוזי למיגד בהו מיד גוד ואי לא לא מחייבינן ליה לנתבע למיצת לך לדינא דגוד או אגוד. ומאי שנא נתבע דיהבינן ליה זימנא ומאי שנא תובע דלא יהבינן ליה זימנא, חדא דלא אשכחן דיהבי בי דינא זמן אלא לנתבע דכייפינן ליה על כרחיה למיצת דינא אבל תובע דאיהו הוא דכאיף ליה לנתבע למיצת דינא אי נקיט בידיה במאי דתבע ליתבע ואי לא ליזיל השתא עד דהוה ליה במאי דתבע. ועוד דנתבע דאית ליה פסידא כדאמרן קבעינן ליה זימנא. ועוד דנתבע דקאתי תובע לסלוקיה מחולקיה בזוזי קבעינן ליה זימנא, מידי דהוה אלוה דקאתי בעל חוב למגבא ארעיה מיניה בזוזי דאית ליה גביה דיהבינן ליה זימנא, אבל תובע דלסלוקי לנתבע מחולקיה בזוזי קאתי לא יהבינן ליה זימנא, מידי דהוה אדינא דבר מצרא דקאתי לסלוקיה ללוקח מזביני בזוזי אי נמי לעכובי עליה דמוכר בזביני דארעיה דאי אמר איזיל אטרח ואיתי זוזי לא נטרחינן ליה דכל היכא דלא נקיט בר מצרא זוזי ישר וטוב דמוכר או דלוקח עדיף טפי. ומתניתין דשני אחין אחד עני ואחד עשיר נמי דייקא כדברירנא בשמעתא דגוד או אגוד לעיל. וכי תימא בשלמא גבי דינא דבר מצרא נפקא מינה דאי לא מייתי זוזי מיד פקע זכותיה מינה לגמרי וקיימא בידא דלוקח אלא גבי דינא דגוד או אגוד כיון דלכי הוו ליה זוזי לתובע אתי ותבע מאי נפקא ליה לנתבע מינה, נפקא מינה דאדהכי והכי דילמא מתרמו ליה זוזי לנתבע בהו, אי נמי דמשכח מאן דזבין ליה לחולקיה נמי בדמי יתרי, אי נמי דלכי מייתי תובע זוזי אי אמר נתבע הבו לי זימנא דטרחנא בתר זוזי דאיגוד בהו יהבינן ליה זמן מהשתא ולאו מתביעה קמייתא.

ואפילו היכא דטעין תובע לוגדה נהלי מהשתא על מנת דאי לא מייתי לי נתבע בתוך שלשים יום זוזי למיגד בהו תהוי דידי מעכשיו ולאחר שלשים יום ושביק להו תובע לזוזיה בבי דינא לא צייתינן ליה. ואפילו היכא דמקביל עליה אחריותא דזוזי לנתבע דאי מיתנסי ולא מייתי ליה זוזי אחריני בתוך שלשים יום ליקום חולקיה דנתבע בחזקתיה כדמעיקרא לאו כל כמיניה. חדא, דכיון דאי לא מייתי ליה נתבע זוזי לתובע בתוך זמן (לתובע) לא מצי לאשתמוטי ליה טפי מדינא דגוד או אגוד ליכא מדינא למכפייה מעיקרא לאוגודי ליה אפילו על תנאי, דאם כן גבי לוה או לוקח ויורש היכא דתבעי זמן למפרעיה לבעל חוב ליחייבינהו לאגבויי ליה מעכשיו ולאחר זמן אי לא מייתו ליה זוזיה בתוך זמן, אלא כל בגו זימניה דנתבע לא כייפינן ליה דמכפייה מהשתא מיגבא מיניה הוא. ועוד דכי מעיינת בה שפיר מילתא דאית בה פסידא לנתבע היא, דאי טרח ולא מיתרמו ליה זוזי למיגד בהו ומיתרמי לוקח דזבין ליה לחולקיה מיניה בדמי יתירי [ו]כי מצי תובע לעכובי עילויה, נהי דאי מזבין למאן דאית בה דינא דבר מצרא מצי לסלוקי ללוקח אבל לעכובי עילוי מוכר דלא לזבנה בדמי יתירי לא מצי מעכיב דאכתי חולקיה ברשותיה קאי. ואי מוגד לה ניהליה מעיקרא מעכשיו ולאחר שלשים יום אפילו על תנאי תו לא מצי נתבע לזבוניה לאחרינא. וכי תימא תובע גופיה מהאי חששא הוא דקא בעי דלוגדה ניהליה מהשתא, לאו כל כמיניה, חדא דאכתי חולקיה דנתבע ברשותיה קאי, ועוד דעיקר טעמא דכייפינן ליה לנתבע לדינא דגוד או אגוד משום דמבחר ליה תובע למיגד בהני דמי או לאוגודי ליה בגוייהו דגלי אדעתיה דאי יהבו ליה דמי חולקיה הוה ניחא ליה למשקלינהו, ואם כן כי מזבין ליה נתבע לחולקיה בדמי יתירי למאן דיהיב ליה נמי לתובע דמי חולקיה מאי פסידא אית ליה הא ודאי זה נהנה וזה לא חיסר הוא. ועוד הגע עצמך דלא איתרמו לנתבע זוזי בתוך שלשים יום וחייבוה בי דינא לאוגדי ליה לתובע ואדהכי והכי אתרמו ליה זוזי למיגד בהו, מי מחייבין ליה לאוגודי ליה לתובע, אם כן לאו גוד או אגוד הוא אלא איגוד איכא גוד ליכא, אלא ודאי מקבלינן להו מיניה ואמרינן ליה לתובע או אגיד ליהו שקול זוזך או אסתלק מדינא דגוד או אגוד, דכל כמה דלא מוגיד ליה חד מינייהו לחבריה לית ליה גביה מכח דינא דגוד או אגוד אלא דינא דגוד או אגוד למהוי יד נתבע על העליונה למיגד או לאוגודי וכי עביד ליה חדא מיניהו אפטר ליה, ואי מחייבינן ליה לנתבע מעיקרא לאוגודי ליה לתובע מעכשיו ולאחר שלשים יום אם לא הביא מעות בתוך שלשים זימנין דלא מתרמו ליה זוזי אלא לאחר שלשים יום ולא מצי למיגד בהו דהא אגידא ליה לתובע מעיקרא.

והני מילי גבי תובע דלית ליה פסידא מהני טעמי דאמרן, אבל היכא דטעין נתבע לא ניחא לי למטרח בתר זוזי עד דמוגיד לה תובע ניהליה השתא על מנת דמייתינא ליה זוזי בתוך שלשים יום הדין עמו, דילמא טרח ומוזיל ומזבין ארעא או מטלטלי ומייתי ליה זוזי לתובע ולא מוגיד ליה, דכל כמה דלא אגיד ולא מוגיד מצי למהדר ביה כדבעינן לברורי לקמן ואית ליה פסידא לנתבע.

ואשכחן דחיישי רבנן לפסידא כי האי גוונא למחשביה לחוזר בו כמזיק כדאמרינן התם בפ' השוכר את האומנין (ב"מ עז,ב) גבי מהיכן מגבו מן העידית.

ומאי שנא נתבע דחיישינן לפסידיה ומאי שנא תובע דלא חיישינן לפסידיה דילמא אוזיל וזבין, גבי תובע דליכא דדחיק ליה לדינא דגוד או אגוד כי היכי דלוזיל וליזבין אלא איהו דדחיק נפשיה לא חיישינן לפסידיה, גבי נתבע דתובע קא דחיק לה לזבוני מחמת דתבע ליה בדינא דגוד או אגוד חיישינן לפסידיה.

וממאי דאפילו היכא דחייבוה בי דינא לנתבע למיצת לדינא דגוד או אגוד ואמר ליה לתובע הב לי זוזי (דמובירנא) [דמוגידנא] לך א"נ אמר ליה אגיד לי ושקול זוזך ואייתי ליה זוזי ואמרי ליה בי דינא אגיד ליה ושקול זוזך, דמצי תובע למהדר ביה מדינא דגוד או אגוד ולמימר לא ניחא לי למיגד ולא לאוגודי עד דהדר תבע ליה נתבע לתובע בדינא דגוד או אגוד דהדר הוה ליה נתבע תובע. דהאי דינא דגוד או אגוד אע"ג דמשכחת ביה יד נתבע על העליונה למיגד או לאוגודי כיון דעיקר דינא בתביעה דתובע תלי אי בעי תבע אית דינא דגוד או אגוד ואי בעי לא תבע ולית דינא דגוד או אגוד וכי תבע כייפינן ליה לנתבע עילוה, אשתכח דכולה מילתא זכותא היא דאית ליה לתובע גבי נתבע כשאר תביעות בעלמא אי בעי תבע לה ואי בעי שביק לה אפילו לאחר גמר דין. ולא דמי לנאמן עלי אבא דלאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו, דהתם כולה מילתא לזכותיה דנתבע קאתי וכיון דאמר תובע נאמן עלי אבא או אביך ולא הדר ביה קודם גמר דין הימניה עילויה כחד כשר וכמאן דאודי ליה לנתבע בההיא סהדותא דמי, אבל הכא כולה מילתא בין גבי גוד בין גבי אגוד זכותא דאית ליה לתובע גבי נתבע היא למעבד ליה חדא מתרתי מילי, אימת דבעי תבע לה ואימת דבעי שביק לה. הא לא דמיא אלא לארוסה או לשומרת יבם דאמרן ליה לארוסה או ליבם או כנוס או פטור או חלוץ או יבם דמחייב למעבד להי חדא מתרתי וכל אימת דבעי תבע ליה וכל אימת דבעינן שבקן ליה עד דהדר יבם או ארוס ותבע להי למכנס או ליבומי דהדר הוה ליה נתבע תובע ותובע נתבע והרשות לעולם ביד הנתבע למכנס או למפטר. והוא הדין הכא גבי גוד או אגוד, דכד מעיינת בהו שפיר חד טעמא נינהו ולענין הני אנפי דאמרן חד דינא נינהו, וכי היכי דגבי ארוסה ושומרת יבם כי תבען ליה לארוס או ליבם למכנס או למפטר ואמר דכניסנא ויהבינן ליה זימנא למכנס ולבתר דשלים זימניה אמר לא ניחא לי למכנס אלא למפטר כי פטר הדין עמו ולא כייפינן ליה למכנס דלית ליה גביה מכח טענת או כנוס או פטור אלא דין או כנוס או פטור וכל היכא דעבד חדא מיניהי אפטר ליה, גבי דינא דגוד או אגוד נמי כל כמה דלא מוגיד ליה חד מיניהו לחבריה בחד מאנפי הקנאה לית ליה גביה מכח דינא דגוד או אגוד אלא דינא דגוד או אגוד למהוי יד נתבע על העליונה למיגד או לאוגודי כדברירנא לעיל.

נמצאת אומר סדר הדין כך הוא, דכי תבע ליה חד משותפי לחבריה בדינא דגוד או אגוד כי דיניה אמרינן ליה לנתבע דינא קאמר לך או גוד מיניה בהני דמי או אגיד ליה בגוייהו. אי אמר ליה נתבע גוד את דלא בעינא למיגד אמרינן ליה לתובע גוד את כדקאמרת. אי אמר לוגיד לי דאגידנא מיניה אמרינן ליה איתי זוזי לבי דינא והדר מחייבינן ליה לנתבע לאוגודי לך. אי אמר לא ניחא לי למיגד אי נמי הבו לי זימנא דאטרח בתר זוזי בטל ליה דינא דגוד או אגוד ופטרינן ליה לנתבע. ואי מייתי זוזי אמרינן ליה לנתבע אגיד ליה ושקול זוזך. אי מוגיד ליה מוטב, ואי הדר ואמר לא ניחא לי לאוגודי ליה אלא למיגד מיניה לוגיד לי ולשקול זוזי הדין עמו, דכל כמה דלא מוגיד ליה חד מינייהו לחבריה יכיל נתבע למהדר ביה מגוד לאוגודי או מאגוד לגוד דלית ליה לתובע גביה אלא חד מתרתי. והוא דיהיב זוזי מיד, אבל אי טעין הבו לי זימנא דמייתינא זוזי, כיון דמעיקרא לא נחית אלא לאוגודי ליה לתובע לאו כל כמיניה למתבע זימנא למטרח בתר זוזי למיגד בהו, דמוכחא מילתא דאשתמוטי קא משתמיט ליה ולא עבדינן תקנתא לרמאי. אבל ודאי אי טעין מעיקרא דבעי למיגד ותבע זימנא למטרח בתר זוזי למיגד בהו יהבינן ליה זמן בית דין ל' יום. ואי טעין לא ניחא לי למטרח בתר זוזי עד דמוגיד לה ניהלי מעכשיו ולאחר שלשים על מנת דמייתינא ליה זוזי בתוך שלשים יום הדין עמו די לא מחיל ומזבין והדר ביה תובע מדינא דגוד או אגוד, אבל [אי] לא טעין איהו לא טענינן ליה אנן דאפשר דאית ליה זוזי ולא מיצטריך לזבוני. ואי טעין תובע לוגדה ניהליה מהשתא ולבתר תלתין יומין על מנת דאי מייתינא אנא זוזי בתוך שלשים יום ולא מיתינא הוא, ואפילו היכא דשביק מהשתא זוזי בבי דינא לאו כל כמיניה כדברירנא לעיל. ואי טעין נתבע מעיקרא לא ניחא לי למיצת לדינא דגוד או אגוד עד דמייתי תובע זוזי לאו כל כמיניה, דאמרינן ליה אי ניחא לך לאוגודי ליה אימא דמוגדת ומייתי לך זוזי אבל לאטרוחיה לאיתויי זוזי בכדי ולמימר ליה לבסוף לאוגודי לך לדילך לא מטרחינן ליה. וכל שכן היכא דטעין לא ניחא לי למיצת ליה עד דמקבל עליה למיגד או לאוגודי דלא צייתינן ליה דזכותיה דתובע היא אימת דבעי תבע לה ואימת דבעי שביק לה. והיכא דקבעו ליה זימנא לנתבע לאיתויי זוזי ולא איתרמי ליה זוזי בגו זימניה וחייבוה לאוגודי ליה לתובע ולא אספיק לאוגודי ליה עד דאתרמו ליה זוזי מקבלינן להו מיניהואמרינן ליה לתובע או אגיד ליה בגוייהו או אסתלק מדינא דגוד או אגוד, דלית ליה לתובע גביה מתחילה ועד סוף אלא חדא מתרתי ויד נתבע על העליונה כדברירנא.

כללא דמילתא לענין חזרה, דכל כמה דלא מוגיד ליה חד מינייהו לחבריה בחד מאנפי הקנאה יכיל כל חד מינייהו למהדר ביה, מיהו תובע מצי למהדר ביה מדינא (אחרינא) דגוד או אגוד לגמרי ואלו נתבע לא מצי למהדר ביה אלא מגוד לאיגוד או מאיגוד לגוד אבל לגמרי לא מצי, דדינא דגוד או אגוד כייף ליה. ואפילו תובע נמי הני מילי לאסתלוקי מדינא דגוד או אגוד לגמרי אבל לאישתמוטי מעילויא לעילויא לבתר דציית ליה נתבע למיגד או לאוגודי בעילויא קמא לאו כל כמיניה אלא היכא דהדר ביה מחמת מילתא אחריתי דגרמא ליה כדברירנא גבי מתניתא דכל שאלו יחלק ושמו עליו. ואפילו לאסתלוקי לגמרי נמי דוקא מדין תובע אבל מדין נתבע לא מצי לסלוקי נפשיה דאי הדר נתבע ותבע ליה בדינא דגוד או אגוד מיחייב למיצת ליה דהדר הוה ליה נתבע תובע ותובע נתבע לכולהו אנפי דגוד או אגוד.

והיכא דאברחיה נתבע לחולקיה ביני ביני לאיניש אחרינא, לא מיבעיא לגדול דבר חיובא הוא דלא יהבינן ליה זימנא אחרינא למטרח בתר זוזי דלא עדיף מגברא דאתי (מחבריה) [מחמתיה] וכמאן דקיימא בידא דקמא דמי, אלא אפילו היכא דאקניה לקטן דלאו בר חיובא הוא, הני מילי במידי דנפיל ליה לירושה אי נמי דזבין ליה אפוטרופ' דידיה בשותפות דמידע ידע שותפיה דקטן לאו בר חיובא הוא ואדעתא דמנטר ליה עד דגדיל הוא דאשתתף בהדיה, אבל במידי דנפיל ליה במתנה דמוכחא מילתא ההוא דיהבה ניהליה לאשתמושי מדינא דגוד או אגוד [הוא] דיהיב ליה, מוקמינן ליה אפוטרופא ובריר ליה לקטן ההוא אנפא דעדיף ליה או למיגד או לאוגודי, מידי דהוה אההוא עבדא דבי תרי דמיפרש בפרק' השולח גט (גיטין מ,א). תדע נמי דהא גבי דינא דבר מצרא כגדול חשבינן ליה לסלוקי מדאמרינן לאשה וליתמי ולשותפי לית בה משום דינא דבר מצרא. הני יתמי היכי דמו, אילימא גדולים כולי עלמא יתמי נינהו אלא לאו קטנים וטעמא דיתמי הא לאו יתמי אית בה משום דינא דבר מיצרא, אלמא לקטן נמי מסלקינן ליה בדינא דבר מצרא, וה"ה בדינא דגוד או אגוד אע"ג דלית ליה ממונא למיגד ביה, מידי דהוה אעני דעלמא. הילכך לא מיבעיא לענין מנטר ליה עד דגדיל דלא נטרינן ליה אלא אפילו זימנא מהשתא למטרח ליה אפילו אפוטרופא בתר זוזי לא יהבינן ליה אלא היכא דאכתי לא יהבו ליה זימנא לקמא דלא גרעתא קטן מהך דאתי מחמתיה.

ברם צריכנן לברורי דכל היכא דליכא דין חלוקה וליכא דתבע ליה לחבריה בדינא דגוד או אגוד כי דיניה, דינא הוא דמתהנו בה בשותפות עד דתבע ליה חד מינייהו לחבריה בדין בדינא דגוד או אגוד. והיכי מתהנו בה בשותפות, אי מידי דזאכו ביה מחמת ירושה הוא והוה קאי גבי מורישן לשכר מוגרי ליה והשכר לאמצע, ואי לא הוה קאי גביה אלא לתשמישא משתמשי ביה תרוייהו כמה דאורחא דאינשי לאשתמושי ביה אי בהדי הדדי ואי בסירוגין כדבעינן לברורי לקמן. לפיכך אם היה אחד מהן עני ואחד עשיר והניח להן אביהן מרחץ ובית הבד שעשאן לעצמו, הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ קח לך זיתים ובוא ועשם בבית הבד כדקתני בהדיא במתני' דשני אחין אחד עני ואחד עשיר. והני מילי בפשוט ופשוט וכיוצא בהן דלא שנא עשאן לשכר ולא שנא עשאן לעצמו מעיקרא כל חד מינייהו ממונא מעליא קא ירית ועניותיה דעני גרמא ליה לאפסודיה וכי אזלת בתר דעתא דאבוהון לאו לאפקועי ירושה הוא, אבל גבי בכור ופשוט דאי עשאן אביהן לשכר ואזלת בתר דעתיה אית ליה לבכור פסידא בשכירות דהוה ליה ראוי ואשתכח דפקע חלק בכור מגופיה דההוא מידי כדברירנא לעיל (סי' קסה ד"ה אמר), כל כי האי גוונא לא אזלינן בתר דעתיה דאב אלא לא שנא עשאן לשכר ולא שנא עשאן לעצמו. דאי מידי דאפשר לאשתמושי ביה בהדי הדדי, גבי פשוט ופשוט דשוו חולקייהו להדדי היכא דעשאן לעצמו משתמשי בהדי הדדי ולא מצי אמר ליה סחי את חד יומא ואנא חד יומא דלאו כל כמיניה לאפקועי מיניה ההיא הנאה דקא בעי למסחא ביה בכל יומא דהוה ליה זה נהנה וזה לא חיסר וקי"ל דכופין על מדת סדום, אבל גבי בכור ופשוט דכיון דכי משתמשי ביה בהדי הדדי אית ליה לבכור פסידא בחלק בכורה בין דעשאן לשכר בין דעשאן לעצמו דינא הוא דמשתמשי ביה בסירוגין ליומי כל חד וחד לפום מטו מנתיה. ומהאי טעמא הוא דאקשי ליה רבא לרב נחמן מעבד ובהמה טמאה ולא אקשי ליה ממרחץ ובית הבד דאיירי בהו תנא גבי אחד עני ואחד עשיר, משום [ד]גבי מרחץ ובית הבד כיון דלאו מילי דצריך איניש לאשתמושי בהו כל יומא נינהו גבי בכור ופשוט דלא שוו חולקי להדדי דינא הוא דפלגי להו ליומי ולית ליה לחד מינייהו פסידא, אלא גבי עבד ובהמה טמאה דצריך איניש לתשמישתייהו בכל יומא ואי משתמשי בהו ליומי אית ליה פסידא לפשוט כיצד יעשו.

ואי מידי דלאו אורחא דאינשי לאשתמושי ביה בהדי הדדי הוא כגון עבד ובהמה טמאה אי נמי חצר דאיכא היזק ראיה ואין צריך לומר בית דנפיש היזק ראיה טפי אי נמי חנות דקא מפסקי לה לחיותא וכל שכן בית הבדין משתמשי ביה בסירוגין כל חד וחד לפום מטו מנתיה. דאי דוכתא דנהיגי למיגד לתלתין יומין הוא דינא הוא דהאי דאיר ל' יומין והאי דאיר ל' יומין, ואי בכור ופשוט נינהו האי דאיר ביה ל' יומין והאי דאיר ביה שיתין יומין. ואי דוכתא דלא נהיגי למיגר לבציר משתא הוא האי משתמש בה חדא שתא והאי משתמש בה חדא שתא, ואי בכור ופשוט נינהו האי משתמש ביה שתא והאי משתמש ביה תרתי שני. ואי מידי דעבידי אינשי לאשתמושי ביה ליומי הוא כגון עבדים ושפחות ובהמה טמאה ובית הבדים וגתות וכיוצא בהן משתמשי בהו ליומי כל חד וחד לפום מטו מנתיה כדאמרינן בהדיא לטעמיה דרב נחמן דקיימא לן בהא כוותיה, וה"ה גבי טהורה היכא דקיימא למלאכה כגון שור העומד לחרישה משתמשי ביה בסירוגין ליומי כל חד וחד לפום מטו מנתיה. ולא שנא פשוט ופשוט ולא שנא בכור ופשוט כי פלגי להו לימים או לשנים בגורל הוא דפלגינן להו ומאן דנפיל ליה יומיה או שתיה ברישא שקיל ברישא וכל חד מינייהו הנהו יומי דמטו ליה בחולקיה לא יהבינא להו ניהליה אלא רצופין, ואפילו בכור דאית ליה תרי חולקי כי שקיל להו רצופין הוא דשקיל להו, ואפילו היכא דאיכא הפרש בין האי פירקא להאי פירקא בשבחא או בתיוהי, מידי דהוה אהיכא דפליג בגופא דארעא.

והני מילי בכור דדיניה בעיקר חלוקה למפלג אחד מצרא, אבל יבם לא מיבעיא בימות החמה ובימות הגשמים דלא שוו יומי להדדי דלא יהבינן רצופין אלא בגורל מידי דהוה אהיכא דפליג בגופא דארעא בחולקי דלא שוו להדדי אלא בדמים, וכל שכן היכא דלא אפשר לאשוויינהו בדמים, אלא אפי' ביומי ניסן ויומי תשרי דרוב שנים שוו בהו יומי להדדי, כיון דאי נפיל ליה ליבם חד חולקא דידיה ברישא יהבת ליה חולקא תנינא בהדיה אית ליה פסידא לפשוט למיטר ליה תרי יומי, זה נהנה וזה חיסר הוא. וכל שכן במידי דמשתמשי ביה תלתין יומין, וכל שכן במידי דמשתמשי ביה לשנים דאיכא פסידא טפי. הלכך לא שנא בכור ולא שנא יבם דינא הוא דאי משתמשי ביה ליומי דפלגי להו לכל תלתא תלתא יומי בגורל באנפי נפשיה ושקיל בכור או יבם תרי ופשוט חד האי [כי] דיניה והאי כי דיניה, דאי פלגי להו לכולהו יומי דחד ירחא או דחדא שתא בחד גורל אפשר דמתרמו ליה כולהו יומי דחד מינייהו ברישא ואית ליה פסידא לאידך למיטר ליה כוליה האי. והוא הדין היכא דפלגי לתלתין תלתין דפלגי להו לכל תשעים יומין בגורל באנפי נפשיה, וה"ה במידי דפלגי ליה לשנים. ובהא לא שנא בכור ולא שנא יבם אלא דבכור שקיל תרי יומי או תרי ירחי או שתי שנים דיליה רצופין היכא דנפיל ליה חד מינייהו בגורל ואלו יבם לא שקיל חד מתרוייהו אבל בגורל. ודינא הוא דכייפינן ליה לכל חד מינייהו לאסתלוקי ליה מההוא ממונא להנהו יומי או להנהו פרקי דנפלי ליה בחולקיה בקנין או בחזקה, ומכי אסתלק ליה כל חד מינייהו מיומא דחבריה אית ליה רשותא לכל חד מינייהו בגויה למעבד ביה ביומיה או בפירקיה מאי דבעי בין לאשתמושי ביה בין לאוגורי ולמשקל אגריה ואפילו בכור או יבם, דאגרא דנפיל בתר חלוקה לאו ראוי הוא. והוא הדין גבי עז לחלבה ורחל לגיזתה ושדה דקיימא לפירי, דחלב וגיזה ופירי דנפלי ליה לכל חד מינייהו בפירקיה לבתר חלוקה אפילו לבתר חלוקה כי האי גוונא לאו ראוי הוא כדברירנא.

וה"מ ביורשין, אבל לקוחות דזבנוה לההוא מידי בהדי הדדי בשותפות לאו בתר דעתא דמוכר אזלינן אלא בתר דעתא דידהו אזלינן. אי זבנוה מעיקרא אדעתא דתשמישתא (ו)הוה ליה דינא כי דינא דעשאן לעצמו, ואי אדעתא דאגרא לאגרא, דמעיקרא אדעתא דהכי אשתתוף. ואי זבני סתמא זיל בתר רובא, דאפי' למאן דאמר בממון לא אזלינן בתר רובא הני מילי היכא דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה אבל היכא דלא מפקינן ממונא מחזקת מריה דכ"ע אזלינן בתר רובא. ומסתברא דמתנה כירושה דמיא דממילא קא אתיא להו ולא שייך למתלא בדעתיהו כלל ודינא הוא דאזלינן בה בתר דעתא דנותן דומיא דירושה גבי פשוט ופשוט.

וכולהו נמי לא אמרן אלא בשותפין דעלמא, אבל מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא דינא דגוד או אגוד איכא ולא דינא דעובד לזה יום אחד ולזה יום אחד איכא, אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו. והוא הדין גבי שפחה היכא דנהגו בה מנהג הפקר. ואי לא, עובדת את רבה יום אחד ואת עצמה יום אחד כדברי בית הלל, אבל דינא דגוד או אגוד ליכא, דאפי' היכא דתבע לה רבה בדינא דגוד או אגוד דשייך בה דינא דגוד או אגוד, הני מילי בזמן שהיובל נוהג אבל האידנא דלא מציא מוגרא ליה לרבה פלגא דחירות כלל דקי"ל אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג לית בה דינא דגוד או אגוד כלל:

קעד. ת"ר מדבק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר תורה בפני עצמה נביאים בפני עצמן כתובים בפני עצמן וחכמים אומרים כל אחד ואחד בפני עצמו א"ר יהודה מעשה בבייתוס בן זונן שהיו לו שמונה נביאים מדובקין כאחד על פי ר' אלעזר בן עזריא ויש אומר לא היו אלא כל אחד ואחד בפני עצמו אמר ר' מעשה והביאו לפנינו תורה נביאים וכתובים מדובקים כאחד והכשרנום ובין חומש וחומש של תורה ארבעה שטים ובין נביא ונביא של שנים עשר שלשה שטים וכן לכל נביא ונביא של שמונה נביאים מתחיל מלמעלה ומסיים מלמטה. כלומר כשמסיים כל נביא ונביא מסיים מלמטה בסוף הדף ומתחיל בנביא אחר בתחלת דף שני מלמעלה. ודוקא בין נביא לנביא של שמונה נביאים וכל שכן בין תורה לנביאים וכתובים שאם בא לחתוך חותך, אבל בין נביא לנביא של שנים עשר לא צריך לסיומי מלמטה ולאתחולי מלמעלה כדבעינן למימר לקמן. ואיכא נוסחי דאית בהו מתחיל מלמטה ומסיים מלמעלה, ולהאי נוסחא לא משכח לה אלא בין נביא לנביא של שנים עשר אי נמי בין חומשוחומש של תורה, והא קמ"ל דכיון דמשייר רוחא ארבעה שטים בין חומש וחומש ושלש שטים בין נביא לנביא של שנים עשר, אי אתרמי ליה לאתחולי בנביא אחר או בחומש אחר בסוף הדף אפילו שטה אחת לאחר שהניח הריוח הראוי לו רשאי, וכן רשאי לסיים מלמעלה בתחלת הדף השני אפילו שיטה אחת ואינו צריך לדחוק את הכתב ולכוין כדי לסיים בסוף הדף שלפניו. וקי"ל כרבי, חדא דמעשה דביתוס ועוד דהא תניא סתמא לקמן (בבא בתרא יד,א) כוותיה:

הא דתניא טול אתה שיעור ואני פחות בחנם דאסיקנא דרבי שמעון בן גמליאל אמר דאין שומעין לו פסק הריא"ף ז"ל כוותיה ואמר דמסתבר טעמיה. ורבינו חננאל כתב כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. ועוד דאפשר דלאו מתנה היא דלתועלת עצמו מתכוון דניחא ליה בפחות משיהא הכל בשיתוף. והיכא דאמר ליה טול אתה שיעור בדמים או בחנם ואני פחות או אטול אני שיעור ואתה פחות כתב הראב"ד ז"ל מסתברא דהיינו דינא דגוד או איגוד משום דאמר ליה חד לחבריה או תקן אותי או אתקן אותך אבל שנהיה שנינו מקולקלים לא הלכך טול אתה שיעור בדמים או אטול אני שיעור בדמים דרך אחד הם ואיכא מאן דאמר דבכי האי גוונא לא כייפי אהדדי משום דהנהו דמי דקמשקיל מיניה מילתא זוטרתי היא ולא משכח בהו מידי דחזי ליה דמאן מזבין ליה טפח קרקע אמצריה. וזה ודאי נראה עיקר מחמת הטענה שאמר הוא ז"ל. ועוד שיכול לומר אני איני רוצה לקנות שאין לי מעות כו'. ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל.

והיכא דלא הוו להו לתרוייהו אלא שלש אמות לבד ואמר ליה חד לחבריה גוד או איגוד איכא למימר דמצי אידך למימר לא בעינא דאף כי אגוד נמי לא חזי לי ולדידך נמי לא חזי כי תיגוד מינאי ואיכא למימר כו'. ככתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל. הרשב"א ז"ל.
ולדידי מסתברא לי דלית דינא דגוד או איגוד דעיקר דינא דגוד או איגוד הוא תקן אותי או אתקן אותך וכיון דליכא למימר הכי לית דינא דגוד או איגוד. עד כאן משיטה לא נודעה למי.
ואמר שמואל לא שנו אלא תורה שהוא בכרך אחד אבל תורה שהוא בשתי כריכות חולקים דשקיל האי כרך חד דהאי כרך חד וליכא משום בזיון הקדש. והא הכא בכתבי הקדש ואפילו בשתי כריכות כמאן דלית ביה דין חלוקה דמי דהא למר מיבעי ליה האי והאי ולמר מיבעי ליה האי והאי ולא סגי בחד מינייהו בלא חבריה דמאי דאיכא בהאי כרך ליכא בהאי כרך. אי אמרת בשלמא שמואל אית ליה דינא דגוד או איגוד היינו דחולקים דכיון דאלו אמר חד מינייהו לחבריה גוד או איגוד הוה אית ליה מדינא למכפייה למיגד או לאוגודי ולאפקועי ליה כולה מיניה בדמים השתא דליכא חד מינייהו דקאמר גוד אלא תרווייהו אנא איגוד דקאמרי חולקים ומפקע ליה כל חד מינייהו לחבריה מההוא כרך דקא שקיל לנפשיה. אלא אי אמרת קסבר שמואל לית דינא דגוד או איגוד אלא משתמשי בה תרווייהו ולא מפקעינן ליה לחד מינייהו ממלתא דלית מיניה בדמים הכא נמי ליקרוביהו תרווייהו ואמאי כאיף ליה כל חד מינייהו לחבריה למפלג ולאפקועי מנתא דיליה מההיא כרך דקא שקיל לנפשיה. עד כאן משיטת הרב ן' מיגש ז"ל.

וזה לשון ה"ר יונה ז"ל הא דרב יהודה דשמואל היא כו'. ואי סלקא דעתך לית דינא דגוד או איגוד אפילו בשתי כריכות נמי לפי שסתמו של דבר אין שתי הכריכות שוים בדמים כיון שזה תורה וזה נביאים או שזה בראשית וזה אלה שמות דומיא דכרך חד דלא עבדי אינשי לחבר כרך אחד בשני מקומות הלכך אי אפשר לחלוק תורה נביאים וכתובים אלא על ידי גוד או איגוד דקאמר ליה טול אתה את המרובה ותחזור לי דמים או אטלנו בדמים ואין זה דומה לאומר טול אתה שיעור ואני פחות או טול אתה פחות ואני שיעור לפי שכתבי הקדש אף על פי שזה מעולה מזה בדמים מכל מקום תרווייהו מיחזא חזו. והוה מצי רב יוסף לאהדורי ליה לאביי וליטעמיך כו' ככתוב בתוספות. ואפשר דאביי היה סובר דאית דינא דגוד או איגוד אפילו בכהאי גוונא דכל חד מיבעי ליה לתרווייהו והיה סובר כן ענין אחד בשמעתין עד ששמע דברי רב שלמן ז"ל כששניהם רוצים ואצטריך לאשמועינן חולקים שלא נאמר נגזור שתי כריכות אטו כרך אחד ואף על גב דהשתא פרקינן הכי למאן דאמר לית דינא דגוד או איגוד. ועוד יש לומר אפילו הם שוים בדמים מוכח מינה דאית דינא דגוד או איגוד כיון שחולקים דפשיטא לן שאין חלוקה בשני כלים דתשמישן חלוק דלכל חד מינייהו מבעי ליה תרווייהו הלכך זה שחולקים תקנה היא שתקנו ליתן דרך לחלוקה והוא הדין דמתקנינן דינא דגוד. תרגמה רב שלמן בששניהם רוצים. יש מפרשים דקמשמע לן דלא גזרינן שתי כריכות אטו כרך אחד. ולי נראה דהא קמשמע לן דטעמא דמתניתין משום כבוד כתבי הקדש הלכך בשתי כריכות חולקים שלא נאמר דטעמא דמתניתין כדי שיהיה לשניהם תורה נביאים וכתובים ואם חומשים הם כדי שיהיה לשניהם כל התורה ולא כלתה כל אחד מהם ולאפוקי מן הסברא שהוזכרה בירושלמי דאפילו בשתי כריכות אין חולקים ואפילו בתלים ותלים איכא מאן דאמר התם דאין חולקים כדי שלא יעמוד כל אחד בד בבד ויהיו כלם מתועדים וגורסים. עד כאן לשונו.

ולא והא רבין בר חנינא כו'. ואמר להו רבא לית דינא דגוד או איגוד אלא ישתמשו בהו תרווייהו בהדדי אלמא כיון דלית בהו דין חלוקה דהא כל מנייהו לתרווייהו בעי ולא סגי ליה בחדא מנייהו בלא חברתה קאמר דלית בהו דינא דגוד או איגוד. ושני הכא דלמר מבעי ליה האי והאי ולמר מבעי ליה האי והאי דאשתכח דכל חד מנייהו אנא איגוד קאמר וליכא בהו מאן דאמר גוד או איגוד וכיון דכל חד מנייהו אנא איגוד קאמר שבקי ליה כדאיתנהו ומשמשי בהו תרווייהו אבל אלו אמר ליה חד מנייהו לחבריה גוד או איגוד הכי נמי דכייפינן ליה לחבריה עד דאגיד להו או עד דמגד לתרווייהו. הר"י ן' מיגש ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל ולא והא רבין וכו'. ואמר להו רבא כו'. תמיהא לי והיאך אפשר לו לרב אשי לומר דרבא משום דלית ליה בעלמא דינא דגוד או איגוד קאמר להו הכי והא רבא הוא דאמר ליה לעיל לרב נחמן לדידך דאמרת לית דינא דגוד או איגוד בכור ופשוט כו' אלמא רבא אית דינא דגוד או איגוד סבירא ליה ופליגא דידיה אדרביה. ויש לומר דאפשר דרב אשי אכתי לא שמעה לההיא דרבא ואי נמי שמעה סבירא ליה דלאו לאפלוגי עליה דרב נחמן רביה אמרה אלא לאפוקי מיניה הלכתא ומשמע ליה לרב אשי הכי כדאמר להו לרבין ולרב דימי לית דינא דגוד או איגוד אם כן דלמא הדר ביה לגבי רביה מכי פריך ליה בבכור ופשוט דעובד לזה יום אחד ולזה שני ימים. כן נראה לי.

שאני התם דלמר מבעי ליה האי והאי כו'. וכי אמר ליה חד לחבריה טול אתה היפה ואני האחרת בעלוי כך וכך או אטול אני היפה ואתה האחרת ואעלה כך וכך אין כאן דינא דגוד או איגוד זה כנגד זה במה שאין תשמישם שוה או שאין דמיהם שוה אינו דין גוד או איגוד אלא אם ירצה לומר בשתיהם גוד או איגוד ואי נמי בכל אחד ואחד וזהו הדין בעצמו בספרים בשתי כריכות כלומר שהם כעין כרך אחד ומה דרכן של בני אדם לעשות בכרך אחד תורה נביאים אם כן בראשית ואלה שמות שאין דרכם לעשות תורה ותורה ואי נמי בראשית ובראשית בכרך אחד ושתי כריכות כמותן תורה בכרך אחד ונביאים בכרך אחד והיה המקשה סבור לומר דמאן דאית ליה דינא דגוד או איגוד בכל ענין אית ליה ואפילו יפה כנגד שאינו יפה בעלוי הדמים ואמר ליה דלא כן בשתי כריכות דוקא מדעת שניהם כדתרגמה רב שלמן. עד כאן לשונו.

עלה בידינו. חצר או טרקלין ושובך שאין בהם כדי לזה וכדי לזה אית דינא דגוד או איגוד ודינא דגוד או איגוד יכולים להעלות בו ולומר תן בו כך וכך וכמו ששנינו זה הכלל כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקים ואם לאו מעלים אותו בדמים. וחצר שאין בה כדי לזה וכדי לזה ובא אחד מהם לומר גוד או איגוד יכול לומר אני נוטל תחלה ארבע אמות לפתחי שהם צריכות לי לפרוק משא ואם אין שם ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה לפרוק משא אין אחד מהם יכול לומר גוד או איגוד לפי שיטעון חברו אין לי דמים וגם אין לי לקלקל תשמיש ביתי שהרי צריך אני לפרוק משא בארבע אמות לפתחי. ועשיר ועני שיש להם טרקלין ואין להם כדי לזה וכדי לזה יכול העשיר לומר לעני גוד או איגוד אף על פי שאין לאל ידו של עני לקנות טרקלין ומרחץ ובית הבד שעשאם אביו לשכר יש בהם דינא דגוד או איגוד ואין אחד מהם יכול לטעון נעמוד יחד משותפים ונחלוק בשכר וזה הדין אינו אלא ביורשים או מקבלי מתנה אבל אם לקחו שנים טרקלין שאין בה כדי לזה וכדי לזה אין אחד מהם יכול לומר גוד או איגוד שהרי לדעת שיהיו שותפים בו לקחוהו שניהם ולא למכרו איש לאחיו. ודינא דגוד או איגוד אינו בשדה. והאחים שנפלו להם בירושה שדה וכרם ואין באחד מהם כדי לזה וכדי לזה או שנפלו להם שני כלים שתשמישן חלוק או שנפלו להם שתי שפחות. זו יודעת לאפות ולבשל וזו יודעת לרקום אין אחד מהם יכול לומר גוד הכרם ואני שדה או אתה שדה ואני כרם לפי שיכול לומר הרי צריך אני לכרם ולשדה אבל יכול לומר גוד אתה שתיהם או איגוד. וכן הדין בעיקר החלוקה אם נפל לפניהם שדה וכרם ודמי השדה ודמי הכרם שוים אין חולקים שדה כנגד כרם אלא כל אחד חולק בשדה וחולק בכרם אם אין בהם כדי לזה וכדי לזה יהיו משותפים ביניהם אלא אם כן יאמר אחד מהם גוד הכל או איגוד הכל. ואם נפלו לשניהם עדית וזיבורית או שדה גדולה ושדה קטנה ואין בכל אחד כדי לזה וכדי לזה יכול לומר טול אתה עדית ואני זבורית ואני מוחל לך על העודף שבדמי העדית על הזיבורית שאין המקצת ההוא ראוי לו או טול אתה שדה גדולה ואני קטנה ותתן לי את העודף בקרקע מה שאין כן בשדה וכרם כמו שפירשנו. ואם יאמר אחד לחברו טול אתה שיעור ואני פחות ויתרון חלקך על חלקי תקחנו לך בין בדמים בין במתנה שומעים לו. אבל אם יאמר לו טול אתה שיעור בדמים אין שומעים לו שיכול לומר אין לי דמים ליתן. וכן אם יאמר טול אתה שיעור בדמים ואני פחות או אתה פחות ואני שיעור בדמים אין שומעים לו לפי שאין לו לקבל אחת משתי דרכים אלו. אבל אם יאמר טול אתה שיעור בדמים ואני פחות. או איגוד אני את הכל שומעין לו. עד כאן מעליות ה"ר יונה ז"ל.

ויש אומרים כל אחד ואחד בפני עצמו. כלומר ויש אומרים כי רבי אלעזר בן עזריה לא התיר אלא כל אחד ואחד בפני עצמו. אי נמי יש לפרש הכי ויש אומרים כי שמונה נביאים אלו שהיו לו לביתוס בן זונין כל אחד בפני עצמו היו. אמר רבי מעשה והביאו לפנינו תורה נביאים וכתובים מדובקים כאחד והכשרנום ובין כל חומש וחומש של תורה כלומר בין ספר בראשית לואלה שמות בין ספר שמות לויקרא בין ספר ויקרא למדבר סיני ארבעה שיטין. הרא"ם ז"ל.

ארבעה שיטין כו'. ואם רצה להוסיף מוסיף. אבל הרמב"ם ז"ל כתב בה לא פחות ולא יותר.
כתב ה"ר מנחם המאירי ז"ל בקרית ספר שחבר על דיני ספר תורה וכן כל נביא ונביא של שנים עשר ארבעה שיטין. מתחיל מלמטה ומסיים מלמעלה. כלומר כיון שמרחיק שלשה שיטין אף על פי שלא נשאר מן הדף אלא מעט יש לו רשות להתחיל בנביא אחר וכן בסוף יש לו לסיימו ואפילו בתחלת הדף שכיון שהתרנו להתחיל בנביא אחר באותו הדף עצמו לאחר שלשה שיטין אין אנו מצריכין אותו לכוון עצמו לסיים בסוף הדף ואיכא נוסחי דאית בהו מסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה. ויש לפרשו כלומר אם סיים מלמטה מתחיל למעלה בלי הרחקת שלשה שיטין לפי שלא הצריכום להרחיק שלשה שיטין אלא כשסיימו מלמעלה אי נמי בתוך הדף שנמצא שצריך להתחיל בדף זה עצמו אבל כשמסיים בסוף הדף מתחיל האחרת בלי הרחקה כלל. ואיכא נוסחא אחריתי דאית בה הכי ובין נביא ונביא שאינם של תרי עשר כגון ישעיה וירמיה מתחיל מלמעלה ומסיים מלמטה לפי שלא אמרו מרחיק שלשה שיטין ומתחיל בדף עצמו אלא בין נביא ונביא של תרי עשר שהוא ספר אחד וכן ארבעה שיטין שבין חומש וחומש של תורה לפי שכולם ספר אחד הם אבל יהושע שופטים שמואל כו' שכל אחד מהם ספר בפני עצמו הוא אינו מתחיל בדף שסיים בו כלל אלא בדף האחר שאם בא לחתוך חותך הלכך כשמתחיל מתחיל מלמעלה וכשמסיים מכוון עצמו שיסיים למטה כדי שיתחיל בספר של אחריו למעלה. ויש לפרש ומתחיל מלמעלה כמו שאמרנו ומסיים מלמטה כלומר ומסיים אפילו מלמטה אבל אם סיים בתוך הדף אין בכך כלום שהרי הספר שלאחריו בתחלת הדף האחרת הוא שמתחיל בו ואותו מקצת שנשאר באותו הדף שסיים בו ישאר לבן בלא כתיבה. הר"י ן' מיגש ז"ל.

הא דתניא מתחיל מלמעלה ומסיים מלמטה. פירש רש"י ז"ל אם נזדמן לו סיום הספר בסוף הדף מתחיל ספר אחר בראש הדף ואינו מניח ריוח חלק ביניהם כדמפרש לקמן שאם בא לחתוך חותך ונמצא זה ראש הכרך וגנאי הוא שיהא דף זה מגולה על חנם. ונראה לי לפי פירושו כי מה שאמרנו שבין כל נביא ונביא מניח ארבעה שיטין אינו אלא משום היכר ואין חוששין שמא יחתוך יריעה באמצע כי לעולם לא יבא לעשות כן שתהיה יריעה זו קטנה ושאר כל היריעות גדולות אבל אם היה מתחיל ספר בראש יריעה ומניח חלק ארבעה שיטין פעמים יבא לחתוך אחר שהיריעה הזו שוה בעצמה לשאר היריעות ולא יחוש אם הדף משונה משאר הדפים ולא יפה ולא נוי לספרי הקדש. ומכל מקום אין הלשון הולמו שהיה לו לומר ואם סיים

מלמטה מתחיל מלמעלה כו'. ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. עד כאן הרשב"א ז"ל.
תנו רבנן הרוצה להדביק תורה נביאים וכתובים כאחד מדביק ועושה לו גליון כדי עמוד בתחלתו וגליון בסופו כדי שיקיף על הכרך כולו. מתחיל מלמעלה מסיים למטה. כלומר שלא יתחיל באותו הדף שסיים בה אלא בתחלת הדף האחרת שאם בא לחתוך חותך. ורמינהי תחלת הספר וסוף הספר כדי לגול כלומר צריך שיניח להם גליון כדי לגול מאי כדי לגול אי כדי לגול עמוד קשיא סוף הספר דקתני בכדי שיקיף על הכרך כולו ואי כדי לגול על הכרך כולו קשיא תחלת הספר דהא התם קתני ועושה לו כדי עמוד בתחלתו. ואמר רב נחמן בר יצחק לצדדין קתני תחלת הספר וסוף הספר כדי לגול האי כדיניה והאי כדיניה תחלת הספר כדי לגול עמוד סוף הספר כדי לגול על הכרך רב אשי אמר כי תניא ההיא בספר תורה. כלומר לעולם האי דקתני כדי לגול כדי לגול עמוד הוא ודקא קשיא לך סוף הספר דקתני התם כדי להקיף על הכרך כולו והכא קתני כדי לגול עמוד ותו לא בספר תורה עסקינן כגון חומש נביאים וכתובים שהם נגללים ועומדים על סופן כדתניא כל הספרים נגללין לתחלתן וספר תורה לאמצעיתו. אמר רבי אלעזר בר צדוק כך היו כותבי ספרים שבירושלים עושים לספריהם. הא דקתני ספר תורה לאמצעיתו לאו לאמצעיתו ממש הוא אלא במקום שפסק הוא בין בתחלה בין בסוף בין באמצע והאי דקתני באמצעיתו למעוטי תחלה וסוף הוא שלא תאמר צריך הוא לגללו כל פעם ופעם לתחלתו כמו שאר ספרים קמשמע לן שאינו צריך אלא במקום שפסק שם הוא גוללו וטעמא דהא מלתא לפי שאין גוללים ספר תורה בצבור משום כבוד צבור ואם הוא גוללו לתחלתו נמצא כשקורא בו בצבור צריך לגוללו עד שיגיע למקום שפסק וקורא בו וכשמסיים צריך לגוללו ממקום שפסק עד תחלת הספר לפיכך אין גוללו אלא במקום שפסק. הא דקתני בההיא ברייתא ועושה לו כדי היקף בספר תורה דשמעינן מינה דשאר ספרים דלסופן נגללין קשה לי עלה הא דקתני בההיא ברייתא אחריתי כל הספרים נגללים לתחלתן וספר תורה לאמצעיתו כיון דלתחלתן נגללין כדי היקף בסופן למה לי. וכשהייתי למד תורה לפני רבינו הרב הגדול זצ"ל הקשיתי לפניו קושיא זו ופריק דהא דקתני ועושה לו כדי היקף בסופו אינו להקיף בו על הכרך כולו שהרי לתחלתו הוא גולל כדקתני בהך ברייתא אחריתי אלא כדי שיגול בו העמוד פעמים הרבה כדי שיתרחק ריחוק העמוד מן הכתב שאם יהיה פחות מכאן יתמחק הכתב מחמת דיחוק העמוד והכי קתני ועושים לו גליון בסופו שיעור כדי להקיף בתחלתו כדי שיגלול בו העמוד. וזה הפירוש אינו עולה כהוגן משום דשתי תשובות בדבר חדא דעל זה הפירוש תינח כדי היקף בסופו דמתרץ כדי עמוד בתחלתו היכי מתרץ דכיון דמתחלתו הוא נגלל ליעביד ליה היקף בתחלתו. ועוד דאפילו סופו נמי אי סלקא דעתך האי כדי היקף דבעינן משום עמוד הוא ספר תורה נמי ליעביד ליה בסופו גליון כדי היקף דהא אית ליה עמוד בסופו אלא מדלא מצרכינן ליה לספר תורה כדי היקף בסופה משום דלאמצעיתו הוא נגלל שמעינן דטעמא דמלתא דבעינן בשאר ספרים כדי היקף בסופן דלאו משום עמוד הוא אלא כדי שיקיף בו על הכרך כולו משום דלסופם הם נגללים דהא ספר תורה כיון דלאמצעיתו הוא גולל אין צריך כדי היקף בסופו וקמה לן קושיין בדוכתא ולא אתברר לן בה טעמא בימי רבינו הרב זצ"ל. אבל השתא אסתבר לן בפירוקא דהא דקתני כל הספרים נגללים לתחלתן בספר שנכתב בפני עצמו עסקינן דלפיכך נגלל בתחלתו שהרי אין עמו ספר אחר והא דקתני ועושה לו כדי היקף בסופו דשמעינן מינה דלסופה הוא נגלל בתורה נביאים וכתובים מדובקים כאחד עסקינן כדקתני בהדיא הרוצה להדביק תורה נביאים וכתובים כאחד מדביק ועושה לו כדי היקף בסופו וכדי עמוד בתחלתו. ואם תשאל מה הפרש בין זה לזה. יש להשיב מפני שנראים הדברים שזה שאנו אומרים לתחלתו הוא נגלל ולא לסופו טעמא דמילתא משום חשיבותא דכתבי הקדש הוא לפי שדבר ידוע שהקורא בספר בתחלתו הוא קורא והולך למטה ואינו מתחיל וקורא מן הסוף והולך למעלה ולפיכך הוא נגלל לתחלתו כדי שיראה שדעתו עליו לקרות בו ואינו נגלל לסופו כדי שלא יראה שכבר הסיח דעתו ממנו ואינו צריך לקרות בו וכיון שכן כשיהיו ספרים הרבה מדובקים כאחד אם אתה גולל אותם על תחלת הספר האחד נמצא מזלזל בשאר ספרים מפני שנראה שלאותו ספר בלבד הוא צריך ולא לשאר הספרים וכשאתה גוללו על הסוף אין כאן מעלה לאחד מהם על חברו ולפיכך לסופו הוא נגלל ולא לתחלתו לפי שאינו רשאי להתכוון לעשות מעלה לספר אחד במה שיהיה בו זלזול על השאר. וכשאתה מעיין בפירוש זה אתה מוצא אותו עולה כהוגן. הר"י ן' מיגש ז"ל.
ויפה פירש אלא שהטעם שכתב לנגללים מסופם לתחלתם כדי שלא יראה כמזלזל בשאר הספרים דמראה עצמו שאין חפץ לקרות אלא באותו שהוא נתון בראש זה חלוש מאד כי בודאי כל מה שהוא נגלל אפשר שרוצה להתחיל הכרך ולגמור דאטו פסוק או יריעה ראשונה צריך לקרות ועל כל פנים צריך הוא לגללו כדי שלא יהיה בזיון הספר כשהכתב מגולה כדאמרינן בערובין ובפרק ראשון דשבת גבי ספר שנתגלגל לרשות הרבים וכן כותבי ספרים. אלא הטעם הנכון כדי שלא יראה ספר תורה שבראש כשומר לשאר ספרים להיות נגללים בתוכו אלא גולל ספר תורה בתוכם ורש"י ז"ל פירש מדוחק קושיא זו ולהטיל שלום בין שתי הברייתות מאי נגללים לתחלתם הגולל הולך לתחלתם וגולל מתחלתם לסופם. ואין הלשון הולם הפירוש הזה. ובמסכת סופרים שהיא מקובלת לישראל שחברוה חכמים הראשונים שנו שם כל הספרים נגללים סופם לתחלתם ובירושלמי דמגלה כו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. הרשב"א ז"ל.
כתוב בתוספות על כן נראה לר"י דגרסינן ועושה בראשו כדי היקף ובסופו כדי לגול עמוד. ומיהו בתוספתא דידים מוכח כגירסת הספרים דקתני רבי יהודה אומר גליון שבתחלת הספר וכדי היקף משמע דכדי היקף הוי בסוף ואי הוה גרסי כדי היקף הוה אתי שפיר כלומר גליון שבתחלה שהוא כדי היקף. אי נמי הגליון וכדי היקף הכל קאי אתחלת הספר צריך שתי אצבעות לגליון בלא כדי היקף כמו שצריך שתי אצבעות בין כל דף ודף. עד כאן מגליון שסביב תוספות כתיבת יד.

בד"ה ואי ס"ד לית כו' דהא כ"ש דאי לא צריכי תרוייהו להאי ולהאי פריך כו' עכ"ל אין פירושו דלא צריכי תרוייהו להאי ולהאי אלא לחדא הן צריכין כגון דהויין ב' כריכות של תורה דבהא ודאי חולקין לכ"ע ולא שייך גוד או אגוד כיון דתשמישן שוין ואין לומר דר"ל באין שוין בדמיהן ושייך ביה גוד או אגוד דמ"מ ע"כ צ"ל המקשה דתרוייהו צריכי להאי כו' דהיינו יהושע ושמואל דומיא דכרך אחד ומסתמא אינן שוין אבל אי הוה מצי איירי בשני יהושע הוה מצינן נמי לאוקמא בדמיהן שוין ושפיר חולקין לכ"ע כמ"ש התוס' לעיל ועוד קשה מאי כ"ש הוא דקאמרי דודאי אית לן למימר גוד או איגוד בצריך לחדא מהן טפי מדצריכי תרוייהו להאי ולהאי אבל ר"ל דלא צריכי תרוייהו להאי ולהאי דלא צריכי אפי' אחד מהן כגון שיש לכל אחד יהושע ושמואל בלאו הכי והשתא מלתא דשמואל אפילו בשתי כריכות חולקין מצי אמרי שפיר בכה"ג ושפיר קאמרי כ"ש שטפי אית לן למימר גוד או אגוד בצריך כ"א לתרוייהו מלא צריכי האי והאי לכל אחד מהם ותו לא מידי ודו"ק:

גמ' חסורי מחסרא נמחק:

רש"י בד"ה בבייתוס הס"ד:

תוס' בד"ה ועושה בראשו כו' לספר בסופו ע"כ כו' כצ"ל:

גמרא ל"ל דמי למיתן לך. ואם יאמר אזקפם עליך במלוה יוכל להשיב איני רוצה להיות עבד לוה לאיש מלוה או להיות לוה רשע ולא ישלם כדלקמן (מ"ה):

שם א"ל אביי לר"י הא דר"י דשמואל היא. עירובין (ז') וע"ש בגה"ש ואישתמיטתיה הא דהכא וכן כאן לא ציין כלום:

שם ואס"ד לית דינא דגוד כו' אפי' בשני כריכות נמי. עפרש"י ותוס'. לכאורה קשה מאי ס"ד דאביי. ונ"ל משום דחזינן בלשון המשנה דהיכי דכופין לחלוק תני חולקין והיכא דברצונם תלי תני יחלוקו. ושמואל אמר לישנא דחולקין לכן הוה משמע ליה דהוא ע"י כפיה. ראה לשון רש"י בד"ה בששניהם רוצין דהחליף לישנא דחולקין ביחלוקו:

שם ואמר רבי יהודה מעשה כו'. כצ"ל:

שם וי"א לא ה"ל אלא אחד כו'. הב"ח הגיה וחכ"א ול"נ יותר להגיה אמרו לו עי' ב"מ (ס"ג):

שם וכן בין כל נביא לנביא. ראיתי נביאים כתובים בקלף מכותבי סת"ם דעירנו אשר בין שמואל א' לבין שמואל ב' ג' שטין וחצי חלק וכן במלכים. ונראה דטעו בתרתי. חדא דשמואל כולו אינו נחשב אלא לנביא אחד וכן מלכים. שנית הנחת ג"ש וחצי נראה כמו שמכריעין בין גי' רש"י לגי' הרמב"ם ועושין דלא כחד ועוד ראיתי אשר בראשו וסופו כדי לגול עמוד ונגלל לאמצעיתו. וגם זה טעות כי לפי העולה מסוגיית הגמרא וגי' התוס' והפוס' צריך שיהיה נגלל לתחלתו ויהיה בו כדי לגול היקף ועי' בשו"ע או"ח סי' תרצ"א ס"ב ובט"ז והגר"א שם:

תד"ה מדביק. אע"פ כו' כשהן מדובקין יחד אינו גנאי. לכאורה לפ"ז יקשה הא דאמרי' במגילה (כ"ז) אהא דמניחין תורה ע"ג תורה ש"ה דל"א דאלת"ה מיכרך היכי כרכינן והא קיתיב דפא אחבריה. ומאי ראיה היא זו דהתם שאני שהן מדובקין יחד. ונ"ל דכוונת התוס' דכיון דמדובקין יחד ה"ל כקדושה אחת (ע"ד דאמרי' בשבת (מ"ח ב) כל המחובר לו ה"ה כמוהו ועי' בפכ"ח דכלים מ"ז) וכן לשון הרמב"ם בספ"ז מה' ס"ת כרך זה שיש בו תנ"כ אין קדושתו כקדושת ס"ת אלא כחומש כו' ולשון הטוש"ע בסי' רפ"ג ואין קדושתם כו' משמע דכולו קדושה אחת היא אבל אי אמרינן דאפי' בקדושה אחת ממש אסור לא מהני מידי מה שמדובקין יחד:

תד"ה ומסיים. וריצב"א כו' אבל בין חומש לחומש לא יסיים מלמטה כו' אפי' כו'. ק"ל מהא דא"ר במנחות (רד"ל) הכותב ס"ת כו' גומר אפי' באמצע הדף ומסיק דהיינו בחומשין של ס"ת. ומדקאמר אפי' משמע דבסוף הדף כש"כ דעדיף טפי. וע' בפ"ת ר"ס רע"ג מש"כ בשם תשובה מאהבה:

בא"ד כדאמר בירושל' כו' ובנביא מסיים בסופו ומתחיל בראשו כו'. ומסיים שם ובנביא של י"ב אסור. ובנביאים הנ"ל ראיתי באיזו מהם שמסויים בסופו ומתחיל בראשו. וצריך להזהירם על ככה:

תד"ה ועושה. וקשה לר"י דתניא במ"ס כו'. עיין ר"ש פ"ג דידים מ"ד:

בא"ד ולקמן כו' ספר עזרא כו'. לפנינו איתא עזרה וע"ש בפרש"י:

בא"ד ובהדיא כו' עושה אדם כו' עמוד לס"ת בסופו. מהרש"ל מחק מלת תורה וכן בר"ש שם ליתא. וז"ל הירוש' ועושין עמוד לספר בסופו לתורה מכאן ומכאן כו':

שונא מתנו' יחי' עי' סמ"ע דרבנן ס"ל כיון שהוא טובה לנותן לא שייך שונא מתנו' ונ"ל דהיינו פלוגתת ר"א ור"ז ר"פ א"ט ופ' בני העיר דר"א כי הוה מזמנו לי' לא אזיל ור"ז אמר אתיקירו מתיקרו בי פי' והוה טובת הנותן וכת"ק וק"ל:

מדביק אדם תורה ונביאי' וכתובי' כא' כ' תוס' כשהן מדובקי' יחד אין גנאי לכאורה דבריהם תמוהי' דא"כ במגילה כ"ו ע"א דאמרינן דאלת"ה מכרך היכי כרכי' וכו' ע"ש מאי מייתו מגלילה להנחה זעג"ז ע"כ נ"ל בכוונת תוס' כמ"ש רשב"א לקמן ד"ה ועושה וכו' שתהא תורה בפנים ונביאים וכתובים מבחוץ להעשות שומר לתורה ומפני זה כ' תוס' כשהם מדובקי' יחד אין גנאי לתורה שהנביאי' נעשה שומרי' לתורה ולנביאי' וכתובי' גופי' פשיטא שאין גנאי וכך יפה להם וכל דבריהם איננו אלא שמירה לתורה. אבל ס"ת גופי' בודאי א"א לומר שיהי' דף שומר לחבירו ואיכא בזיון משום הנחה זעג"ז אי לא משום דלא אפשר שאני ושפיר הוכיח ש"ס במגילה שם. ועוד נ"ל דמיני' ובי' מוכח כן דאל"כ קשה מאי רצה להוכיח דהיכי דלא אפשר שאני דאלת"ה מיכרך היכי כרכי'. מנ"ל משום דלא אפשר הוא דלמא משום דשוה בשוה שפיר דמי. ובעל איבעי' הוא גופי' מספקא לי' אי שוה בשוה שפיר דמי וכדחזינין גבי כריכה או דילמא התם משום דלא אפשר אבל שוה בשוה בעלמא לא. וא"כ איך רוצה להכריח דינו מכריכה. אע"כ הכי קאמר דאלת"ה אפי' נימא דשוה בשוה בהנחה שפיר דמי מ"מ מיכרך היכי כרכינין דהא הוי כשומר ואיכא בזיון לדף החיצון אע"כ משום דלא אפשר ועיי' מג"א סי' כ"ח ועש"ע קטן של הגאון מהר"ז מרגליו' שם והנלע"ד כתבתי:

תורה בפני עצמו וכו' כ' תוס' דלא אשכחן שיהי' אסור להניח נביאי' וכתובי' זעג"ז ומג"א רס"י קנ"ב הקשה ממ"ש הר"ן במ"ס ר"ה דלענין אמירת הפסוקי' הי' לנו להקדי' פסוקי נביאי' לכתובי' ולפע"ד לחלק בין אמירת דברי נבואה לדברי כתובי' שהם רק ברה"ק. משא"כ ההנחה זעג"ז או גלילת מטפחת שהוא משום קדושת שנכתבי' בהם והגויל מתקדש ע"י שמות הקדושי' ודברי' קדושי' שנכתב עליו בזה כמו בזה והחילק קל להבין. ומ"מ נ"ל דגויל של ס"ת שלימה קדוש טפי מפני שיש בו מ"ע בפ"ע ועתה כתבו לכם. ועוד שראוי לקרות בציבור וע"כ גם חומשי' מקודשי' טפי מפני שראוי' להשלימם לס"ת שלם משו"ה אסור לגלול נביאי' במטפחות חומשי' ולהניח נביאי' ע"ג חומשי'. ומ"מ מותר למכור אפי' חומש לקנות נביאי' וכתובי' או לפע"ד אפי' שארי ספרי' ש"ס ומפרשי' כיון שצריך ללמוד אלו הספרי' והחומש כבר למד או אינו צריך וא"כ אלו ואלו דא"ח ושוין הם לענין מכירה. אמנם ס"ת שלם לא ימכור משום דראוי לקרות בציבור משא"כ חומשי' וספרי' אלא אם א"א בענין אחר דללמוד תורה ולישא אשה שפיר דמי ובזה נתישבו כל ק' מג"א שם ומה שהאריך בטורי אבן במגילה שם ע"ש:

ומסיים מלמטה וכו' עיי' מנחות למד ע"א מבואר דחומשי' של ס"ת שלם מסיים אפי' באמצע משמע מכ"ש למטה וכפירש"י דשמעתין ודלא כהתוס' בשם הירושלמי וצ"ל דהתו' לא הי' גורסי' שם אפי' אלא מסיים באמצע:

מעשה והביאו לפנינו וכו' והכשרנום וכן פסקו הפוסקי' דמעשה רב וכן משמע סתמא דבריתא לקמן י"ד ע"ב סדרן של נביאי' וכו' ומאי אכפת לן בסדרן אי לא מדבקן דודאי אין מצוה לכותבן כסדרן רק תפילי' ומזוזו' דכתב בהו והיו. ועכ"פ מוכח דלא כרבנן שהם רבי' אלא מ"מ תמה במרדכי מ"ט שביק רבי רבים ועביד כר"מ וכי האי גוני פריך ש"ס ארבי רפר"א ד"מ ע"ש ונלע"ד מ"ש תוס' ד"ה ר' יהודה וכו' שלא יראה הכל כמו תורה וכו' ושלא יהי' נראה הכל כמו נביא' א' ע"ש יש להסביר עפ"י מ"ש בס' בני יונה סי' רע"ב הטעם שס"ת אורכו כהקיפו ששיערו נוי הכתיבה המיושרת ויצא להם כן ע"ש וא"כ אי ידבק תנ"ך זע"ז ולא יהי' אורכו כהקיפו יסברו שהכל תורה ואין כתיבה מיושרת ויהי' גנאי לתורה. וחכמי' חששו אפי' לגנאי הנביאי' שג"כ הי' להם שיעור ידוע לכל נביא ונביא כך נלע"ד. וא"כ בימי רבי שכבר נתמעטו הדורו' ורוב ס"ת לא הי' נכתבי' על זה השיעור שהרי אפי' רבי בעצמו אמר בגויל ידענו א"כ שוב כ"ע מודי' שמותר לדבק תנ"ך כאחד:

מ"ט דרשב"ג וכו' במתנה לא ניחא לי וכו'. עמ"ש הרא"ש ז"ל ומ"ש האחרונים וכתבתי בעניותי בזה בספרי הקטן ראש דוד פרשת בהעלותך בס"ד ע"ש באורך:

קח לך עבדים. שיחממו אותו ורחוץ בו ולא מצי עני למימר ליה קנה חלקי: הכא נמי גוד איכא אגוד ליכא. שאין העני אומר לו אף אני אקנה חלקך שאין לו במה לקנות לפיכך אין יכול לכופו: ושמו עליו. כל דבר שיש בו שיעור שאם תחלקנו עדיין יהא עליו שמו הראשון: מעלין אותו בדמים. היינו גוד או אגוד: טול אתה שיעור ואני פחות. כגון חצר שאין בה שמנה אמות ואמר זה חלוק וטול לך ד' אמות ואני המותר: וגוד או אגוד נמי. שלא רצה למחול כלום אלא קנה חלקי או אקנה חלקך: הא דרב יהודה. דאמר גוד או אגוד משמיה דרביה קבלה: בכרך אחד. כל ספריהן עשויין בגליון ואם יביאהו לב''ד לחלקו בזיון הוא: אבל בשתי כריכות. כגון תורה בכרך אחד ונביאים בכרך אחד: חולקין. קס''ד דאפילו אין שניהם רוצים וע''כ אין דמיהן שוין ואי לית דינא דגוד או אגוד היאך הוא כופיהו זה יאמר אני לא אתן לך עודף הדמים וגם לא אתן לך היפה שאקבל ממך דמים ולא גרסי' תרוייהו צריכין להאי: בששניהם רוצים. הא דשמואל אשניהם רוצים דמתניתין קאי דקתני לא יחלוקו ואמר שמואל בשתי כריכות אם שניהם רוצים יחלוקו: פילכא ונוולא. לטוות ולארוג ל''א ביסתרקי תכשיטי ספסלים שקורין טפי''ד: לית דינא דגוד או אגוד. לכופו לתת דמי העודפים ביפה ולא למכור חלקו: לאו גוד או אגוד הוא. אי לא אמר ליה או קח שתיהם או אקח שתיהם דכל אחת אין בה כדי לאחד: אבל בב' כריכות חולקין. וקס''ד בע''כ של אחד מהן אלמא כי אמר ליה שקול חדא וגוד דמי היתירים או אגוד כייפינן ליה: כל אחד ואחד בפני עצמו. כל ספר וספר של נביאים ושל כתובים צריך להיות כרך לעצמו: בבייתוס שמנה נביאים. כל ספרי נביאים שמנה הן: ה''ג וכן בין כל נביא ונביא ובנביא של שנים עשר שלש שיטין ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה אם נזדמן לו סיום הספר מלמטה בסוף הדף מתחיל ספרו האחר בראש הדף ואינו צריך להניח ריוח חלק ביניהם: כדי לגול עמוד. מניח קלף חלק לגלול על גבי עמוד של עץ שהספר נגלל עליו: וסופו כדי לגול היקף. בסופו מניח חלק גדול כדי לגול בו כל הקיפו שאין עושה שני עמודים לגוללו לאמצעו כמו שאנו עושין לספר תורה אלא גוללו מתחלתו לסופו וכורך החלק על כל ההיקף:
(לעיל) שמע מינה דלית דינא דגוד או אגוד. וא''ת שאני הכא שאין העבד נותן לו דמים מיד אלא כותב לו שטר על דמיו וי''ל דמשמע משום דלא יבטל הוא דכופין הא לאו הכי אין כופין בכל ענין אפי' יתן דמים: אם עשאן לשכר כו'. לאו דוקא עשאן לשכר. דהוא הדין אפילו עשאן לעצמו אלא שמוצא להשכיר: ואי ס''ד לית דינא דגוד או אגוד אפי' בשתי כריכות כו'. השתא ס''ד דחולקין כיון שאחד רוצה לחלוק וב' כריכות דומיא דכרך אחד שאין כתוב באחד מה שכתוב באחר כגון יהושע ושמואל ואמאי חולקין בע''כ והא אינם שוין אלא ודאי אית דינא דגוד או אגוד וא''ת אפילו אית דינא דגוד או אגוד אמאי חולקין כיון שכתוב בזה מה שאין בזה ותרוייהו צריכי להאי ולהאי וי''ל דהוי מצי למימר וליטעמיך ולא גרס הכא מה שכתוב במיעוט ספרים ואי ס''ד לית ליה דינא דגוד או אגוד כי היכי דתרוייהו צריכי להאי תרוייהו צריכי להאי דהא כל שכן דאי לא צריכי תרוייהו להאי ולהאי פריך טפי שפיר אי לית ליה דינא דגוד או אגוד אמאי חולקין: מדביק אדם תורה נביאים וכתובים כאחד. אע''פ שא''א שלא יתן נביאים וכתובים על גבי תורה ובמגילה בפ''ב (דף כז.) משמע דאסור להניח ה''מ בשתי כריכות אבל כשהן מדובקין יחד אינו גנאי: רבי יהודה אומר תורה בפני עצמה. לא מפני שאסור להניח זה על גב זה מצריך שיהא כל אחד בפני עצמו דלא אשכחן שיהא אסור להניח אלא נביאים וכתובים על גבי תורה אבל נביאים על גבי כתובים או איפכא לא אלא היינו טעמא שלא יראה הכל כמו תורה או הכל נביאים כי היכי דאמרי חכמים בתר הכי דבעו שיהא כל נביא ונביא בפני עצמו וע''כ טעמא שלא יהא נראה הכל כמו נביא אחד כן נראה לרשב''א: ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעל'. פי' בקונטרס ואינו צריך להניח ד' שיטין ונראה לר''י דבין חומש לחומש של תורה צריך להניח ואנביאים דוקא קאמר דאין צריך כדמפרש טעמא לקמן שאם בא לחתוך חותך אבל בין חומש לחומש של תורה לא מידי דהוי אפרשה פתוחה שאם היה מסיים מלמטה היה צריך להניח שיטה אחת הכא נמי דין הוא להניח בסוף כל חומש פרשה של ד' שיטין וריצב''א מפרש ומסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה ולעולם מניח ד' שיטין ודוקא בין נביא לנביא אבל בין חומש לחומש לא יסיים מלמטה ומתחיל מלמעלה אפי' בהנחת ד' שיטין כדאמר בירושלמי בפ''ק דמגילה וצריך שיהא גומר באמצע הדף ומתחיל באמצעיתו ובנביא מסיים בסופו ומתחיל בראשו כו' ונראה לי הטעם דאין לו לסיים בסוף הדף אפי' יניח ארבעה שיטין משום שמא יבוא לחתוך אבל בין נביא לנביא שאם בא לחתוך חותך מסיים מלמטה: ועושה בראשו כדי לגול עמוד ובסופו כדי היקף. כן כתוב בכל הספרים וקשה לר''י דתניא במס' סופרים כל הספרים נגללין לתחלתן ולקמן אמר נמי ספר עזרה לתחלתו הוא נגלל ומה שפי' הקונט' מתחלתו לסופו אין הלשון משמע כן וגבי מזוזה אמרינן נמי שכורכין אותה מאחד כלפי שמע דהיינו לתחלתה ובהדיא גרסי' בירושלמי בפ''ק דמגילה עושה אדם עמוד לספר תורה בסופו ע''כ נראה לר''י דגר' ועושה בראשו כדי היקף ובסופו כדי לגול עמוד ולרשב''א נראה לקיים גירסת הספרים והכא שאני דאיירי במדביק תורה נביאים וכתובים ואז אין נכון לעשות עמוד בסופו כמו בעלמא שגנאי הוא שתהא תורה נכרכת סביב נביאים וכתובים ונראה כאילו נעשית להם שומר מלכלוך לכך עושה כאן עמוד בראשו כדי שתהא תורה מבפנים ונביאים וכתובים מבחוץ ולקמן דמשני לצדדין קתני לא גרס תחלת הספר כדי לגול עמוד וסופו כדי לגול היקף דהתם לא איירי במדביק תורה נביאים וכתובים ואית לן למימר איפכא וברוב ספרים לא גרס אלא לצדדין קתני ותו לא ועוד אומר רשב''א דאפי' לספרים דגרסי לה לא קשיא כולי האי דניחא ליה לשנויי דומיא דהך ברייתא דקאי עלה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד