בבא בתרא יד ע"ב

שִׁבְרֵי לוּחוֹת שֶׁמּוּנָּחִים בָּאָרוֹן וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ סֵפֶר תּוֹרָה הֶקֵּיפוֹ שִׁשָּׁה טְפָחִים מִכְּדֵי כֹּל שֶׁיֵּשׁ בְּהֶקֵּיפוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים יֵשׁ בּוֹ רוֹחַב טֶפַח וְכֵיוָן דִּלְאֶמְצָעִיתוֹ נִגְלָל נְפִישׁ לֵיהּ מִתְּרֵי טִפְחָא רַוְוחָא דְּבֵינֵי בֵּינֵי בִּתְרֵי פּוּשְׁכֵי הֵיכִי יָתֵיב
אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב סֵפֶר עֲזָרָה לִתְחִלָּתוֹ הוּא נִגְלָל וְאַכַּתִּי תְּרֵי בִּתְרֵי הֵיכִי יָתֵיב אָמַר רַב אָשֵׁי דְּכָרֵיךְ בֵּיהּ פּוּרְתָּא וְכַרְכֵיהּ לְעֵיל
וְרַבִּי יְהוּדָה מִקַּמֵּי דְּלַיְתֵי אַרְגַּז סֵפֶר תּוֹרָה הֵיכִי הֲוָה יָתֵיב דַּפָּא הֲוָה נָפֵיק מִינֵּיהּ וְיָתֵיב עִילָּוֵהּ סֵפֶר תּוֹרָה וְרַבִּי מֵאִיר הַאי מִצַּד אֲרוֹן מַאי עָבֵיד לֵיהּ הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ דְּמִתְּנַח לֵיהּ מִצַּד וְלָא מִתְּנַח בֵּינֵי לוּחֵי וּלְעוֹלָם בְּגַוֵּיהּ מִן הַצַּד
וְרַבִּי מֵאִיר עַמּוּדִין הֵיכָא הֲווֹ קָיְימִי מִבָּרַאי וְרַבִּי מֵאִיר שִׁבְרֵי לוּחוֹת דְּמוּנָּחִין בָּאָרוֹן מְנָא לֵיהּ נָפְקָא לֵיהּ מִדְּרַב הוּנָא דְּאָמַר רַב הוּנָא מַאי דִּכְתִיב אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו מְלַמֵּד שֶׁלּוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מוּנָּחִים בָּאָרוֹן
וְאִידַּךְ הַהוּא מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי מְלַמֵּד שֶׁהַשֵּׁם וְכׇל כִּינּוּיָו מוּנָּחִין בָּאָרוֹן
וְאִידַּךְ נָמֵי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהָכִי אֵין הָכִי נָמֵי אֶלָּא שִׁבְרֵי לוּחוֹת דְּמוּנָּחִין בָּאָרוֹן מְנָא לֵיהּ נָפְקָא לֵיהּ מִדְּתָנֵי רַב יוֹסֵף דְּתָנֵי רַב יוֹסֵף אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם מְלַמֵּד שֶׁהַלּוּחוֹת וְשִׁבְרֵי לוּחוֹת מוּנָּחִין בָּאָרוֹן
וְאִידַּךְ הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ
תָּנוּ רַבָּנַן סִדְרָן שֶׁל נְבִיאִים יְהוֹשֻׁעַ וְשׁוֹפְטִים שְׁמוּאֵל וּמְלָכִים יִרְמְיָה וִיחֶזְקֵאל יְשַׁעְיָה וּשְׁנֵים עָשָׂר מִכְּדֵי הוֹשֵׁעַ קָדֵים דִּכְתִיב תְּחִלַּת דִּבֶּר ה' בְּהוֹשֵׁעַ וְכִי עִם הוֹשֵׁעַ דִּבֵּר תְּחִלָּה וַהֲלֹא מִמֹּשֶׁה וְעַד הוֹשֵׁעַ כַּמָּה נְבִיאִים הָיוּ וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁהָיָה תְּחִלָּה לְאַרְבָּעָה נְבִיאִים שֶׁנִּתְנַבְּאוּ בְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק וְאֵלּוּ הֵן הוֹשֵׁעַ וִישַׁעְיָה עָמוֹס וּמִיכָה וְלַיקְדְּמֵיהּ לְהוֹשֵׁעַ בְּרֵישָׁא
כֵּיוָן דִּכְתִיב נְבוּאֲתֵיהּ גַּבֵּי חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי וְחַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי סוֹף נְבִיאִים הֲווֹ חָשֵׁיב לֵיהּ בַּהֲדַיְיהוּ וְלִיכְתְּבֵיהּ לְחוֹדֵיהּ וְלַיקְדְּמֵיהּ אַיְּידֵי דְּזוּטַר מִירְכַס
מִכְּדֵי יְשַׁעְיָה קָדֵים מִיִּרְמְיָה וִיחֶזְקֵאל לַיקְדְּמֵיהּ לִישַׁעְיָה בְּרֵישָׁא כֵּיוָן דִּמְלָכִים סוֹפֵיהּ חוּרְבָּנָא וְיִרְמְיָה כּוּלֵּיהּ חוּרְבָּנָא וִיחֶזְקֵאל רֵישֵׁיהּ חוּרְבָּנָא וְסֵיפֵיהּ נֶחָמְתָּא וִישַׁעְיָה כּוּלֵּיהּ נֶחָמְתָּא סָמְכִינַן חוּרְבָּנָא לְחוּרְבָּנָא וְנֶחָמְתָּא לְנֶחָמְתָּא
סִידְרָן שֶׁל כְּתוּבִים רוּת וְסֵפֶר תְּהִלִּים וְאִיּוֹב וּמִשְׁלֵי קֹהֶלֶת שִׁיר הַשִּׁירִים וְקִינוֹת דָּנִיֵּאל וּמְגִילַת אֶסְתֵּר עֶזְרָא וְדִבְרֵי הַיָּמִים וּלְמַאן דְּאָמַר אִיּוֹב בִּימֵי מֹשֶׁה הָיָה לַיקְדְּמֵיהּ לְאִיּוֹב בְּרֵישָׁא אַתְחוֹלֵי בְּפוּרְעָנוּתָא לָא מַתְחֲלִינַן רוּת נָמֵי פּוּרְעָנוּת הִיא פּוּרְעָנוּת דְּאִית לֵיהּ אַחֲרִית דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רוּת שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה דָּוִד שֶׁרִיוָּהוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשִׁירוֹת וְתוּשְׁבָּחוֹת
וּמִי כְּתָבָן מֹשֶׁה כָּתַב סִפְרוֹ וּפָרָשַׁת בִּלְעָם וְאִיּוֹב יְהוֹשֻׁעַ כָּתַב סִפְרוֹ וּשְׁמוֹנָה פְּסוּקִים שֶׁבַּתּוֹרָה שְׁמוּאֵל כָּתַב סִפְרוֹ וְשׁוֹפְטִים וְרוּת דָּוִד כָּתַב סֵפֶר תְּהִלִּים עַל יְדֵי עֲשָׂרָה זְקֵנִים עַל יְדֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן עַל יְדֵי מַלְכִּי צֶדֶק וְעַל יְדֵי אַבְרָהָם וְעַל יְדֵי מֹשֶׁה וְעַל יְדֵי הֵימָן וְעַל יְדֵי יְדוּתוּן וְעַל יְדֵי אָסָף

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - ב

תשובתך, מפסוק זה אנו למדים לרבות שברי לוחות הראשונות ששבר משה, שגם הם היו מונחים בארון מתחת ללוחות השניות.

ועתה חוזרת הגמרא להקשות מברייתא זו על דברי רבי שאמר ששיעור ספר תורה בגויל הוא ששה טפחים.

ואי סלקא דעתך, אם עולה על דעתך לומר כי ספר תורה הנכתב על גויל הקיפו ששה טפחים [וספר התורה שכתב משה על גויל היה ^[39]], תיקשי:

מכדי, הרי מאחר שכלל נקוט בידינו, שכל דבר עגול, שיש בהקיפו שלשה טפחים, שאם תקח חוט ותקיפו, יהיה אורך החוט שלשה טפחים - יש בו רוחב טפח! הקוטר של מעגל, הוא שליש מהיקפו.

ונמצא לפי זה, כי ספר תורה שהקיפו ששה טפחים, רחבו [קוטרו] הוא שני טפחים!

אך שיעור היקף ורוחב זה, הוא כשספר התורה גלול לצד אחד, שאז הקיפו הוא ששה טפחים ורחבו שני טפחים ^[40] -

וכיון דספר תורה לאמצעיתו נגלל, שגוללים אותו משני צדדיו לכיוון האמצע, כמו ששנינו לעיל 'כל הספרים נגללים מתחלתן לסופן, וספר תורה נגלל לאמצעיתו'. נמצא שכאשר הספר גלול משני צדדיו, נפיש ליה מתרי טפחא, רחבו הוא מרובה יותר משני טפחים, משום רווחא דביני ביני, ריוח האויר בין עמוד לעמוד ^[41].

ולפי זה קשה, בתרי פושכי [טפחים], ^[42] היכי יתיב!? כיצד ישב ספר התורה בשני טפחים בארון, הלא רחבו כשל הספר כאשר הוא גלול בשני עמודים, הוא בהכרח יותר משני טפחים ^[43].

אמר רב אחא בר יעקב, ספר התורה שכתב משה ושקראו בו בעזרה, שהיה המלך קורא בו בשעת 'הקהל' במוצאי שנת השביעית, וכן היה קורא בו כהן גדול ביום הכיפורים, לספר זה לא היה אלא עמוד אחד, ולתחילתו הוא נגלל. ^[44] הספר הזה היה כולו נגלל רק לצד אחד, מסופו לתחילתו, ולכן היה רחבו שני טפחים.

ואכתי, אך עדיין קשה, כי על אף שרוחב הספר היה ב' טפחים, מכל מקום, תרי טפחים בתרי טפחים היכי יתיב? ^[45] כיצד זה נכנסו ב' טפחים של רוחב הספר למקום שרחבו הוא ב' טפחים מצומצמים.

אמר רב אשי: כדי שהספר יכנס בב' טפחים, לא היה גולל את הספר כולו לצד אחד, אלא היה גולל רק את רובו לצד אחד, ומדובר כאן באופן דכריך ביה פורתא, שמקצת מן הספר גלל בנפרד. ואת אותו מקצת שגלל בנפרד, כרכיה לעיל, היה מניחו מעל גלילת רוב הספר.

ומקשה הגמרא: ולרבי יהודה, הסובר שספר התורה היה מונח מחוץ לארון הקודש על גבי הארגז, קשה: מקמי דליתי, קודם שהביאו את הארגז, ספר תורה היכי הוה יתיב? היכן היה מונח ספר התורה?

ומתרצת: דפא הוה נפיק, דף [מדף עץ] היה יוצא מיניה, מהארון, ויתיב עילוה, ועליו היה מונח ספר תורה.

נתבאר בברייתא דעת רבי יהודה, שספר התורה לא היה מונח בתוך ארון הברית אלא מצדו היה מונח. שנאמר "לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו 'מצד' ארון ברית ה" -

ומקשה הגמרא: ורבי מאיר, הסובר שספר התורה היה מונח בתוך ארון הברית - האי 'מצד ארון' מאי עביד ליה? כיצד הוא מפרש את הפסוק הזה, שמפורש בו שספר התורה היה מונח 'מצד' ארון הברית.

ומבארת הגמרא: ההוא, הפסוק הזה, מיבעי ליה, צריך הוא ללמדנו, דספר התורה מתנח ליה, היה מונח מצד הלוחות בתוך הארון, ולא מתנח ביני לוחי ולא היה מונח בין שני הלוחות

ולעולם היה ספר התורה מונח בגויה, בתוך הארון, מן הצד של לוחות.

לעיל הביאה הברייתא את דעת רבי יהודה, הסובר שבארון הברית, שכבו עמודי הכסף שעשה שלמה.

ומקשה הגמרא: ולרבי מאיר, הסובר שספר התורה היה מונח בארון, עמודים, היכא הוו קיימי? היכן היו עמודי הכסף שעשה שלמה. ^[46]

ומבארת הגמרא: עמודים אלו היו מבראי, מחוץ לארון.

נתבאר בברייתא שהפסוק 'אין בארון רק שני לוחות האבנים', בא לרבות דבר נוסף שהיה בארון מלבד הלוחות. ונחלקו רבי מאיר ורבי יהודה מהו הדבר שהיה מונח בארון. דעת רבי מאיר שמלבד הלוחות היה בארון ספר תורה. ואילו רבי יהודה סובר שמלבד הלוחות היו בארון 'שברי לוחות' הראשונות.

ומקשה הגמרא: ורבי מאיר, שברי לוחות דמונחים בארון, מנא ליה? מנין הוא למד זאת, והלא לשיטתו אין אנו למדים מן הפסוק אלא על ספר התורה שהיה בארון.

ומבארת הגמרא: נפקא ליה, דבר זה למד רבי מאיר, מדרב הונא.

דאמר רב הונא: מאי דכתיב [שמואל ב' פרק ו' פסוק ב'] על ארון הברית 'אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו' מדוע כפל הפסוק את המילה 'שֵם'?

מלמד, שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון.

ומקשה הגמרא: ואידך, רבי יהודה, הלומד מפסוק אחר ששברי לוחות היו מונחים בארון, מה הוא למד מפסוק זה שנאמר בו שתי פעמים 'שם'!?

ומבארת הגמרא: ההוא, פסוק זה של 'אשר נקרא שֵׁם שֵׁם ה' צבאות', מבעי ליה לכדרבי יוחנן, הוא דורש ממנו מה שדרש רבי יוחנן -

דאמר רבי יוחנן אמר רבי שמעון בר יוחאי

מה שכתוב הפסוק שבארון היה מונח 'שֵׁם שֵׁם ה' צבאות', מלמד שהשם המפורש וכל כינויו, כל שבעים שמותיו של הקדוש ברוך הוא, ^[47] היו מונחין בארון.

ומקשה הגמרא: ואידך, רבי מאיר, נמי מיבעי ליה להכי, גם הוא צריך לפסוק זה כדי ללמוד ששם המפורש היה בארון, וכיצד הוא למד מפסוק זה ששברי לוחות היו בארון?

ומבארת הגמרא: אין הכי נמי! גם רבי מאיר למד מפסוק זה שהשם המפורש היה בארון. אלא, אם כן, חוזרת השאלה: שברי לוחות דמונחין בארון, מנא ליה?

דבר זה, ששברי לוחות היו בארון נפקא ליה, למדו רבי מאיר מדתני רב יוסף.

דתני רב יוסף - לאחר שמשה רבינו שבר את הלוחות, אמר לו הקדוש ברוך הוא [דברים י, פסוקים א ב] 'פסל לך שני לוחות אבנים ... ואכתוב על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת, ושמתם בארון'

מה שאמר הפסוק 'אשר שברת' הוא מיותר, שהרי כאשר אמר הקדוש ברוך הוא 'הלוחות הראשונים', יודעים אנו שמדובר על הלוחות ששבר משה ^[48]. ובהכרח שתיבות אלו נכתבו כדי לדרשם -

מלמד הכתוב שלוחות ושברי לוחות מונחין בארון. שהרי נאמר 'אשר שברת, ' ומיד אחר כך נאמר 'ושמתם בארון'. ודרשו חז"ל בכונת הפסוק, שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: את הלוחות אשר שברת - תשים בארון.

ואידך, רבי יהודה, שלמד מפסוק אחר ששברי הלוחות מונחים בארון, מה הוא דורש מ'אשר שברת'? ^[49]

ומבארת הגמרא: ההוא מיבעי ליה, פסוק זה הוא דורש לכדריש לקיש.

דאמר ריש לקיש, 'אשר שברת'. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, יישר כחך ששברת! [ודרשו לשון 'אשר' מלשון 'אשרי'. ועיין הערה ^[50]].

והוא אחד מהדברים שעשה משה מדעתו, והסכימה דעתו לדעת הקדוש ברוך הוא. ^[51]

תנו רבנן: סדרן של נביאים כך הוא:

יהושע ושופטים, שמואל ומלכים, ירמיה ויחזקאל, ישעיה ושנים עשר. ולכן, סופר הכותב ספרי נביאים, עליו לכתבם כסדר הזה.

ודנה הגמרא עתה בדברי הברייתא הללו, עוד לפני שהיא מסיימת להביא את כל דברי הברייתא:

מכדי, הרי הושע קדים לחלק מהנביאים המנויים בברייתא [כמו שיבואר להלן], דכתיב [הושע א ב] 'תחלת דבר ה' בהושע'.

ולכאורה, משמעות הפסוק הזה היא, שהושע היה ראשון הנביאים, ותחילת דיבורו של הקדוש ברוך הוא עם הנביאים היה עמו -

אך בהכרח אין זה כונת הפסוק, משום:

וכי עם הושע דבר הקדוש ברוך הוא תחילה? והלא ממשה ועד הושע, כמה נביאים היו, שכולם נתנבאו קודם הושע!

ואמר על כך רבי יוחנן: כונת הפסוק היא לומר, שהיה הושע מתנבא תחלה לארבעה נביאים שנתנבאו באותו הפרק, שבאותה תקופה התנבאו ארבעה נביאים, ואלו הן: הושע וישעיה, עמוס ^[52] ומיכה. ^[53] והראשון שביניהם היה הושע.

ואם כן, שהושע היה קודם לישעיה, קשה: וליקדמיה להושע ברישא! מדוע הושע אינו קודם בסדר הנביאים לישעיה וירמיה, ^[54] שהיו אחריו.

ומבארת הגמרא: כיון דכתיב נבואתיה של הושע בכלל ספר 'תרי עשר', גבי [יחד עם נבואת] חגי זכריה ומלאכי. ^[55]

וחגי זכריה ומלאכי, סוף תקופת הנביאים הוו, בימי בית שני, ^[56] ולכן ספריהם הם הספרים האחרונים שבספרי הנביאים.

ולכן, גם ספר הושע, כיון שהוא נכלל בתרי עשר [מהטעם שיבואר להלן], חשיב ליה בהדייהו.

דהיינו, על אף שהושע קודם לישעיהו, בכל זאת הוא סודר בסוף ספרי הנביאים, כיון שספרו נכלל בתרי עשר, יחד עם נבואת חגי זכריה ומלאכי, שהם סוף הנביאים.

אך עדיין יש להסביר, מדוע בכלל נכלל ספר הושע בספר תרי עשר, ולכן הוא סודר בסוף ספרי הנביאים על אף שהוא קדם לישעיהו?

וליכתביה לספר הושע לחודיה, כספר נפרד, וליקדמיה! ואז יהיה אפשר להקדימו קודם ספרי ישעיה וירמיה.

ומבארת הגמרא: איידי דזוטר, כיון שספר הושע הוא ספר קטן בכמות, יש לחשוש שאם יכתבוהו כספר נפרד, מירכס, יאבד הספר. ^[57] ולכן כללוהו בספר 'תרי עשר', יחד עם כל הנבואות הקטנות בכמות ^[58].

אך מקשה הגמרא: מכדי, הרי כיון שישעיה קדים מירמיה ויחזקאל, כי ישעיה התנבא בימי עוזיה, ואחריו התנבא ירמיה בירושלים בימי יאשיה ובניו, ואחריו התנבא יחזקאל בגולה בימי צדקיה.

וכיון שישעיה היה הראשון מבין שלשתם, ליקדמיה לישעיה ברישא! מדוע לא הקדימו את ספר ישעיה קודם ספרי ירמיה ויחזקאל!?

ומבארת הגמרא: כיון דספר מלכים סופיה חורבנא, סופו עוסק בחורבן [כיבוש ירושלים בידי נבוזראדן רב טבחים, חורבן העיר, וגלות העם], וספר ירמיה כוליה חורבנא כולו עוסק בעניני החורבן, וספר יחזקאל רישיה חורבנא בתחילתו עוסק בעניני החורבן וסיפיה נחמתא, ובסופו עוסק בעניני נחמה, וספר ישעיה כוליה נחמתא כולו בעניני נחמה

לכן הסמיכו את ספר ירמיה לספר מלכים, משום שסמכינן חורבנא לחורבנא. יש לסמוך את עניני החורבן יחד. ומשום כך, על אף שירמיה היה אחר ישעיה, בכל זאת סודר ספרו לפני ספר ישעיה, כדי לסמוך את החורבן שבירמיה אל החורבן שבספר מלכים.

ומהסיבה הזו הקדימו ספר יחזקאל קודם ספר ישעיה, על אף שישעיה קדם ליחזקאל. משום שיש להסמיך חורבן לחורבן, ותחילתו של ספר יחזקאל עוסק בעניני חורבן, והוא ענין אחד עם ספר ירמיה שעוסק גם הוא בעניני החורבן -

ולאחר ספר יחזקאל סודר ספר ישעיה, שיש לסמוך נחמתא לנחמתא. כי סופו של ספר יחזקאל עוסק בנחמה, וסמוך לו ספר ישעיה, שעוסק כולו בנחמה.

ועתה מביאה הגמרא את המשך הברייתא, לגבי סדר הכתובים:

כך הוא סידרן של כתובים ^[59] -

מגילת רות. שהרי רות קדמה לכולם, שהיתה בימי שפוט השופטים.

וספר תהלים, שכתב דוד המלך.

ואיוב [עין הערה ^[60]].

ואחריהם שלשת ספרי שלמה המלך - משלי, קהלת ^[61], ושיר השירים, והוא האחרון מבין ספרי שלמה, שכתבו לעת זקנותו. ^[62]

ואחריהם ספר קינות, מגילת איכה שכתב ירמיה, שהיה אחרי שלמה המלך.

ואחריו ספר דניאל, שהיה אחר ירמיה בגולת נבוכדנצאר.

ומגילת אסתר, ^[63] שהיתה אחר דניאל, בימי אחשורוש.

ואחריה ספר עזרא ^[64] שהיה בימי המלך דריוש השני, שמלך אחרי אחשורוש, ודברי הימים. ^[65]

ומקשה הגמרא: ולמאן דאמר [טו ב] הסובר איוב, בימי משה היה. ^[66] אם כן, ליקדמיה לאיוב ברישא! מדוע לא הוקדם ספרו של איוב בראש כל ספרי הכתובים, שהרי לפיו, הוא היה ראשון לכולם.

ומבארת הגמרא: על אף שאיוב קדם לכל הנביאים, מכל מקום אין לפתוח בו את ספרי הכתובים, משום שספר איוב עוסק בפורענות. ואתחולי בפורענותא, לא מתחלינן. אין להתחיל את סדר הכתובים בעניני פורענות ^[67].

ומקשה הגמרא: אם כן, מדוע מגילת רות היא הראשונה לספרי הכתובים, והלא מגילת רות נמי, פורענות היא. גם היא עוסקת בעניני פורענות [הרעב, מות אלימלך ושתי בניו, ואיבוד רכושו וכו'].

ומבארת הגמרא: על אף שמגילת רות יש בה פורענות, מכל מקום, היא פורענות דאית ליה אחרית, ^[68] שאחריתה טוב הוא.

דאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמה רות? ^[69] שיצא ממנה דוד, שריוהו [מלשון רוויה], שהרווה כביכול להקדוש ברוך הוא בשירות ותושבחות.

עתה מפרשת הברייתא ^[70] מי כתב את כל אחד מספרי הנביאים והכתובים.

ומי כתבן? ^[71]

משה כתב ספרו, חמשה חומשי תורה, וכן כתב משה את פרשת בלעם, נבואות בלעם ומשליו [ועל אף שפרשת בלעם היא חלק מהתורה, וכבר נתבאר שמשה כתב את התורה כולה, מכל מקום, פירשה הברייתא שגם פרשה זו נכתבה ביד משה, מהטעם שיבואר בהערה ^[72]]. וכן כתב משה את ספר איוב.

יהושע כתב ספרו, ספר יהושע, וכן כתב את שמונה פסוקים האחרונים שבתורה, מהפסוק 'וימת משה', כמבואר להלן, שלא יתכן שמשה בעצמו כתב את הפסוק 'וימת משה', שהרי היה עדיין חי.

שמואל כתב ספרו, ספר שמואל, וכן כתב את ספר שופטים, כי השופטים קדמו לשמואל [שהיה אחרון השופטים]. ומגילת רות, שקדמה לו. ועמד וכתב את ספריהם ^[73].

דוד כתב ספר תהלים. אך חלק מהספר נאמר על ידי עשרה זקנים, המפורטים להלן, שהם אמרו את המזמורים, ודוד כתב ^[74].

ואלו הם העשרה זקנים, שעל ידם נאמר חלק מספר התהלים -

על ידי אדם הראשון, שאמר את מזמור קל"ט, שבו נאמר 'גלמי ראו עינך'. שכך אמר אדם הראשון לפני הקדוש ברוך הוא: כאשר הייתי עדיין 'גולם' ולא נשלמה עדיין צורתי, ראו אותי עינך! ^[75]

וכן נאמר שם, 'ותשת עלי כפכה', ודרשו חז"ל [סנהדרין לח ב] שהיה אדם הראשון גבוה מן הארץ עד לרקיע, והניח עליו הקדוש ברוך הוא את ידו, ומיעט את קומתו. ^[76]

על ידי מלכי צדק, שאמר את מזמור ק"י 'לאדני שב לימיני', ומלכי צדק אמר מזמור זה על אברהם. ^[77]

ועל ידי אברהם, שאמר את מזמור פ"ט 'משכיל לאיתן האזרחי', ואיתן האזרחי הוא אברהם, כמבואר להלן טו א. ^[78]

ועל ידי משה, שאמר אחד עשר מזמורים, ממזמור צ' "תפילה למשה", ועד מזמור ק"א, שאותו אמר דוד המלך. ^[79] ועל ידי הימן, שאמר את מזמור פ"ח 'משכיל להימן'.

ועל ידי ידותון, שאמר את מזמורים ל"ט ס"ב ע"ז, שנאמר בהם 'למנצח לידותון'.

ועל ידי אסף, שמוזכר פעמים רבות בתהלים.

הערות

^[39] כמבואר ברשב"א שקבלה היתה בידם דספר שכתב משה על גויל היה ועיין לעיל הערה 27.

^[40] מכאן הוכיח הרמ"ה ששיעור זה של ששה טפחים הוא כאשר הספר גלול לצד אחד ולא כשגלול לשני צדדים. וכן כתב הרמב"ן שלא יתכן שהיקף ספר התורה נמדד כאשר הספר גלול לשני צדדים, שהרי כאשר הספר גלול לשני צדדים אין זה היקף הספר בלבד, אלא יש כאן גם האויר שבין שני העמודים.

^[41] על פי רש"י, אך הרש"ש פירש באופן אחר, דרוחב שני עיגולים מרובה על רחוב עיגול אחד אף ללא האויר שביניהם, ועיין שם שחישב את ההפרש בין עמוד אחד לשני עמודים, ובסוף דבריו כתב דפירוש רש"י תמוה.

^[42] בשמות פרק כ"ה פסוק כ"ה תרגם אונקלוס טפח פושכא. (וברבים 'פושכי').

^[43] הקשה הרשב"א שאפשר שספר התורה היה מונח על צדו, דכיון שכאשר הוא גלול לצד אחד רחבו שני טפחים, אם כן כשגללוהו לשני צדדים היה הרוחב טפח בלבד. ותירץ הרשב"א שאין להניח ספר תורה על צדו דהוא דרך בזיון. עוד הוסיף הרשב"א שאם היה מונח על צדו נמצא שהיה טפח ריק בארון, שכן הספר תופס טפח [כנ"ל] ובארון היו ב' טפחים, ואם כן כשהיו נושאים את הארון היה ספר התורה עלול להתהפך. ובזה תירץ הרשב"א קושיה אחרת, שאולי ספר התורה היה מונח בארון בעמידה [כמו שאנו מניחים את ספר התורה בארון הקודש], שגם זה לא יתכן. שכן כאשר היו נושאין את הארון היה הספר מתנדנד. והוסיף הרשב"א, שהיה מקום להוכיח מכאן שאין להניח ספר זקוף אלא שוכב, 'אלא שאני רואה שכן נהגו בכל המקומות להניחו זקוף בארונו'. ובאמת היעב"ץ בהגהותיו כאן, תמה על מנהגינו, שאנו מניחים את ספר התורה בעמידה, דבסוגיין מבואר שצורת הנחתו בארון היא בשכיבה.

^[44] ובטעם הדבר כתב ה'חזון איש' [ליקוטים סימן כ"א], שכל הטעם שספר תורה נגלל לאמצעיתו הוא מפני טורח הציבור שימתינו עד שיגללהו, ואילו ספר זה, כיון שאין קורין בו תמיד, ואין כאן טורח תמידי, עדיף לגוללו לתחלתו.

^[45] מכאן הוכיחו התוס' כי מה שאמרו שעובי הספר היה ששה טפחים, כלול בעובי זה גם עביו של העמוד, שאם לא כן, היה עובי הספר הרבה יותר מששה טפחים, וכן כתבו הראשונים עיין לעיל הערה 9 ועיין שם מחלוקת הפוסקים בזה.

^[46] עיין בתוס'.

^[47] על פי רבינו גרשום

^[48] על פי רש"י ד"ה אשר שברת, ובתוספת ביאור על פי היד רמ"ה.

^[49] ביד רמ"ה כתב קצת באופן אחר. שקושית הגמרא 'ואידך', היא מדוע הוצרך רבי יהודה לפסוק של 'אין בארון רק' כדי ללמוד ששברי לוחות היו בארון, ומדוע לא למד זה מ'אשר שברת'.

^[50] על פי הרמב"ן. אלא שהרמב"ן הוסיף, שגם לרבי יהודה דרשינן את סמיכות הפסוקים 'אשר שברת ושמתם', שהלוחות היו בארון. אלא שמתוך כך למדו ששברי לוחות חביבים לפני הקב"ה, כי אם שבירתן היתה קשה לפניו, לא היה מצווה לשומם בארון, היות שאין קטגור נעשה סניגור. ולכן דרשו חז"ל לשון "אשר" שהוא מלשון אשרי. אמנם בריטב"א נראה שלא דרשו לשון 'אשר' שהוא 'אשרי', אלא מכך שהקב"ה צוה לשומם בארון, סימן הוא שדעתו היתה נוחה מכך. ועיין ביד רמ"ה.

^[51] רש"י. וביד רמ"ה כתב זה לשונו 'הא למדת שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום הקדוש ברוך הוא משפיע עליהם גדולה בתורה ובמצוות, ובזמן שאין עושין רצונו הוא מונע מהן גדולה ותורה ומצוות'.

^[52] מבואר כאן שעמוס היה בתקופתו של הושע. והקשה המהרש"א, מדוע בספר 'תרי עשר' הפסיקו בין ספר הושע לספר עמוס בספר יואל, והלא הושע ועמוס באותה תקופה היו. ועיין שם מה שכתב. עוד הקשה מדוע הפסיקו בין ספר עמוס לספר מיכה בספר עובדיה וספר יונה, עיין שם.

^[53] כולם התנבאו בתקופת המלכים עוזיה ויותם אחז ויחזקיה, חוץ ממיכה שלא התנבא אלא בתקופת יותם אחז ויחזקיה - רש"י. ועיין מהרש"א.

^[54] קושית הגמרא היא, מדוע לא קדם הושע לישעיה, שהרי התנבא לפניו. והוספנו על פי היד רמ"ה כי היה צריך להיות גם קודם ירמיה, על פי מה שמבואר בגמרא להלן דירמיה היה אחר ישעיה, ונמצא דהושע שקדם לישעיה קדם גם לירמיה.

^[55] שנבואתם היא עיקר ספר 'תרי עשר' - מאירי.

^[56] בשנה השנית לדריוש האחרון.

^[57] פירש רבינו גרשום, שאם יכתבו את ספר הושע כספר נפרד, כשיגללו את ספר הנביאים כדי לקרוא בספר הושע, תתעלם נבואתו מן העין ולא ימצאו היכן היא כתובה, ולכן כללו את נבואתו בספר גדול יחד עם שאר הנביאים הקטנים בכמות.

^[58] על פי רש"י טו א ד"ה כתבו, ועיין לקמן טו א.

^[59] בחידושי הגרי"ז על מסכת מנחות דף ל' כתב בשם אביו הגר"ח, שקדושת נביאים וכתובים שוה, והחילוק ביניהם הוא שנביאים הוא נבואה הניתנת לנביא כדי לאמרה לעם ישראל בעל פה ואחר כך לכתבה. ואילו כתובים הוא נבואה שניתנה לנביא לכתבה, ואחר כך לאמרה מתוך הכתב לעם ישראל. אך יש לציין, שבדברי הראשונים מבואר החילוק באופן אחר. הרמב"ן בראש השנה דף ל"א כתב שסדר הנ"ך הוא לפי סדר זמנים, ואין חילוק מהותי בין נביאים לכתובים. ואילו המאירי בפתיחתו לסדר תהלים חילק, שספרי הנביאים נאמרו בנבואה, ואילו הכתובים נאמרו ברוח הקודש, שהיא דרגה אחרת מנבואה. והנבואה עולה על מעלת רוח הקודש. ומכאן הקשה המאירי על מה שמבואר להלן שדוד כתב ספר תהלים על ידי עשרה זקנים, הלא חלק מהזקנים היו נביאים, כגון אברהם ומשה, ונמצא שאמירתם היא בגדר נבואה ולא רוח הקודש! ? וכעין זה הקשה האברבנאל [מעיני הישועה מעיין ג'] על מגילת רות, שמבואר בסוגיתנו ששמואל הוא שכתב מגילת רות, ושמואל הרי היה נביא, ואם כן מדוע נכללת מגילת רות בין הכתובים, ולא בין הנביאים. המאירי הביא שיטה נוספת, וכן כתב האבודרהם, שהחילוק בין נביאים וכתובים הוא, שהנביאים היו שלוחי הקב"ה להעביר את הנבואה לעם ישראל, ואילו הכתובים, אין זה שליחות, אלא שרתה עליהם רוח הקודש, וכתבום. ועיין באברבנאל שפירש לפי זה את נוסח התפילה במוסף של ראש השנה 'ובדברי קדשך כתוב לאמור'. ופירוש זה של המאירי והאבודרהם הוא כעין יסוד הגר"ח שהובא לעיל.

^[60] רש"י כתב שברייתא זו היא כמאן דאמר איוב בימי מלכת שבא היה, ומלכת שבא היתה אחר דוד המלך [בימי שלמה בנו], ולכן איוב סודר אחר ספר תהלים. וצריך לומר, שכל זה הוא רק לפי ההוה אמינא של הגמרא, אך בהמשך דברי הגמרא, מבואר שברייתא זו היא אף למאן דאמר איוב בימי משה היה [ואף על פי כן סודר ספרו רק אחר ספר תהלים כמבואר בגמרא]. ועיין עוד בתוס', שבשלב זה לא ידעה הגמרא שבסיפא של הברייתא מבואר להדיא, שמשה כתב את ספר איוב.

^[61] פירש רש"י, משלי וקהלת, שניהם ספרי חכמה. וצריך עיון מה כונתו בזה, שאם כונתו לתת טעם למה הוקדמו ספרים אלו לשיר השירים, הלא כבר כתב טעם אחר לזה להלן, ששיר השירים אמרו לעת זקנותו. ואפשר לומר, שכונת רש"י היא לבאר מדוע הוקדם משלי לקהלת, ועל זה כתב רש"י ששני הספרים דרגתם שוה, ששניהם ספרי חכמה, ולכן אין לאחד עדיפות על משנהו. אך ברש"ש להלן [על רש"י ד"ה שיר השירים] מבואר, שכונת רש"י היא לבאר מדוע הוקדמו ספרי משלי וקהלת לשיר השירים, ועל זה כתב שהוא משום ששניהם ספרי חכמה, ועיין שם מה שביאר את מה שכתב רש"י להלן, ששיר השירים אמרו לעת זקנותו.

^[62] על פי רש"י, שכתב 'נראה בעיני שאמרו לעת זקנותו', והקשה הרש"ש ממדרש שיר השירים [א י], שמבואר שם שהספר האחרון שאמר שלמה הוא מגלת קהלת ולא שיר השירים. ועיין שם מה שתירץ. ועיין בהערה הקודמת.

^[63] הקשה הרש"ש, מדוע הוסיפה הברייתא לתהלים את הכינוי 'ספר' תהלים, ולאסתר נוסף הכינוי 'מגילת' אסתר, ואילו שאר הכתובים לא כונו לא בשם 'ספר' ולא בשם 'מגילה', עיין שם.

^[64] רש"י בתחילת ספר עזרא כתב, 'ספר זה סדור ומשוך אחר ספר דניאל כמפורש בבבא בתרא'. וצריך עיון, שהרי מבואר כאן שמגילת אסתר מפסקת בין דניאל לעזרא, וצ"ע.

^[65] ספר נחמיה לא הוזכר כלל בברייתא. ועיין בגליון הש"ס על מסכת סוכה יב א שהביא מכמה מקומות בגמרא ומדברי רש"י שהזכירו פסוקים מספר נחמיה וציינו לספר עזרא. וביאר זאת הגר"ע איגר על פי הגמרא בסנהדרין [צג ב] שנחמיה אמר את הנבואות האמורות בספר עזרא, ומשום שהחזיק טובה לעצמו לכן נקרא כל הספר על שם עזרא. ולפי זה מבואר שגם ספר נחמיה עצמו נקרא על שם עזרא, ולא על שם נחמיה משום שהחזיק טובה לעצמו. ובספר פתח עינים לחיד"א על מסכת סנהדרין שם, כתב בשם רבי חים ויטאל שאמר בשם האר"י שבזמן הדפוס בוטל ענשו של נחמיה, וחזרו לקרא לספרו 'ספר נחמיה'.

^[66] התוס' תמהו על לשון הגמרא שאמרה 'ולמאן דאמר' איוב בימי משה היה, והלא תנא זה של הברייתא הוא עצמו סובר שמשה כתב את ספר איוב כמבואר בהמשך הברייתא, והיה על הגמרא להקשות על התנא מסוף דבריו שלו עצמו. ותירצו התוס' דבשעה שהקשו 'ולמאן דאמר איוב בימי משה היה' לא ידעה הגמרא את הסיפא של הברייתא שמבואר בה שאיוב בימי משה היה. הרש"ש תירץ על קושית התוס', דלפנינו מופיעות התיבות 'ולמאן דאמר' בראשי תיבות 'ולמ"ד', והתוס' פירשו זאת 'ולמאן דאמר', אך הפירוש הנכון לדעת הרש"ש הוא 'ולמאי דאמר' והיינו לפי מה שאמר התנא לקמן. החת"ם סופר ישב את קושית התוס', שעל אף שמבואר לקמן שמשה כתב את ספר איוב, עדיין אין זה מחייב שאיוב בימי משה היה, דיתכן שהתנא סובר שאיוב לא היה כלל ורק משל היה כשיטה שמביאה הגמרא לקמן טו א, ומשה כתב ספר זה בתורת משל. ואם כן לא קשה מדוע לא הוקדם איוב לשאר נביאים, שעל אף שמשה כתבו מכל מקום הקדימו את חלק מספרי הכתובים לספר שהוא רק משל. ולכן הקשתה הגמרא רק למאן דאמר שאיוב היה בימי משה, כי לאותו מאן דאמר אין זה משל אלא אמת הוא שהיה איוב בזמן משה. גם ה'מחצית השקל' תירץ את קושית התוס' כדרכו של החתם סופר שעל אף שמשה כתב ספר איוב מכל מקום לא הוקדם הספר כי הוא רק משל. אלא שה'מחצית השקל' הוסיף דלכן סמכו את ספר איוב שהוא ספר משל לספר 'משלי'. המהר"ל מפראג [חידושי אגדות, כאן], תירץ את קושית התוס' באופן אחר. ולפי דעתו אין חולקים על כך שמשה כתב את ספר איוב, ואף לדעת מי שאומר איוב מעולי גולה היה, או איוב בימי אחשורוש היה וכדומה, אין הכונה שאיוב כתב אז את ספרו, אלא משה כתב ספר איוב בנבואה על מה שיקרה בדור עולי גולה או בדור אחשורוש וכדומה. ולפי זה מיושבת קושית התוס', שאף על פי שבהמשך הברייתא מבואר שמשה כתב את ספר איוב, מכל מקום עדיין אין זה מכריח שאותו תנא סובר שאיוב בימי משה היה, שהרי אף למי שסובר שאיוב בדור אחר היה, גם הוא מודה שמשה כתב את ספר איוב.

^[67] והקשו התוס' אם כן מדוע לא סודר ספר איוב מיד אחר מגילת רות, ומדוע מפסיק ספר תהלים ביניהם, והלא איוב קדם לדוד המלך. ותירצו התוס' דכיון שאחריתה של רות הוא שיצא ממנה דוד המלך שריווה להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות כמבואר להלן, לכן סידרו אחריה את אותם שירות ותשבחות והיינו ספר תהלים מיד אחר מגילת רות, ורק לאחר מכן סדרו את ספר איוב.

^[68] הקשו התוס' הלא גם ספר איוב מסתיים בטוב, כמו שנאמר 'וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו'. ותירצו שאחרית של ספר רות עדיף משום שזהו אחרית טוב לכלל ישראל, ואילו סופו של ספר איוב הוא אחרית טוב לאיוב בלבד. ועי"ש מה שתירצו עוד. המהרש"א תירץ על קושית התוס' שהסוף הטוב שיש בספר איוב הוא טוב מדומה בעולם הזה, מה שאין כן אחריתה של רות שהוא אחרית ותכלית הגמור שהרי דוד 'ריוהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות' - וכתב המהרש"א שזהו גם ביאור תירוץ התוס'. המהר"ל מפראג [חידושי אגדות, כאן] תירץ את קושית התוס', שמה שמבואר בגמרא שפורענות של רות יש לה אחרית, פירושו, שהפורענות עצמה היא דבר טוב בגלל האחרית הטוב שיצא ממנה, שהרי על ידי הפורענות עצמה נתגלגלה אחרית טוב, כי הרעב ומיתת אלימלך הם גרמו שיצאו לשדי מואב, וישאו מואביות, ותתגייר רות, כדי שיצא ממנה דוד המלך. ולולי אותה פורענות, לא היה האחרית טוב. [וכעין זה כתב רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו 'קומץ מנחה' דף ה ב, וכן כתב ה'תורת חיים' כאן]. ולפי זה תירץ המהר"ל את קושית התוס', שדוקא ברות הפורענות עצמה גרמה לטוב, שבא לאחר הפורענות. ולכן זוהי פורענות טובה. אבל באיוב, על אף שסופה של הפורענות היה טוב, מכל מקום אין זה טוב שבא מחמת הפורענות, ולא נתגלגל הטוב הזה על ידי הפורענות. [וכן כתבו ה'עיון יעקב' ו'עץ יוסף' על ה'עין יעקב'].

^[69] הקשה המהרש"א, הרי השם הזה ניתן לרות כאשר היתה גויה, ואיך ניתן לדורשו? ולכן פירש המהרש"א, שכונת רבי יוחנן היא לפרש את שם הספר, מדוע נקרא 'מגילת רות' ולא 'מגילת נעמי', שהרי תחילתו של הספר ועיקרו מדבר על נעמי. ועל זה אמרו, שלכך נקרא הספר רות, כיון שעיקרו וענינו הוא שיצא ממנו דוד המלך. ובעצם קושית המהרש"א, יש לציין את דברי הזוהר [זוהר חדש דף עט א] שכתב, כי את השם רות קבלה רק אחר גירותה, וקודם לכן היה שמה 'גילית'. ולפי זה מיושבת קושית המהרש"א.

^[70] כמבואר בתוס' ד"ה ולמ"ד, שזה המשך הברייתא.

^[71] רבינו בחיי בתחילת מסכת אבות כותב, שמשה רבינו קיבל מסיני גם את הנביאים וכתובים, אלא שלא ניתן רשות לכתבם אלא לנביאים שבכל דור.

^[72] דברי הברייתא תמוהים לכאורה, כי לאחר שנתבאר שמשה כתב את התורה, הלא פשיטא הוא שגם פרשת בלעם כלולה בה, ומדוע הוצרכנו לפרש שגם את פרשת בלעם כתב משה. ונאמרו בזה כמה ביאורים. רש"י כאן מפרש, שהחידוש הוא משום שנבואות בלעם 'אינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו'. וכדי שלא נטעה שחלק זה בתורה לא כתב משה, לזה אמרה הברייתא שגם חלק זה כתב משה. ובמהר"ל [חידושי אגדות בפירוש השני] כתב כעין זה, וזה לשונו: שלא תאמר, אף על גב שכתב משה רבינו עליו השלום נבואת בלעם בתורה, כיון שהיא נבואת בלעם, אין זה תורה, כי מה ענין נבואת בלעם לתורה שהיא נבואת משה רבינו עליו השלום? ועל זה אמר "משה כתב ספרו ופרשת בלעם". וכמו שספרו תורה, כך פרשת נבואת בלעם תורה, והכל אחד. והשל"ה תמה על דברי רש"י, וכתב: 'ולא זכיתי להבין דברי הרב פה קדוש, הלא כל הסיפורים שבתורה, כמו הריגת קין להבל, וכיוצא בהן, אינם לכאורה צורך התורה וסדר מעשיו, אבל כולם תורת ה' תמימה, כמו שאמרו [שהפסוק] 'ותמנע היתה פלגש' הוא תורה, כמו [הפסוק] שמע ישראל. וכן הקשה בשו"ת מהרי"ל דיסקין [סוף חלק שני כתבים], כיצד היה הוה אמינא לומר שפרשת בלעם אינה חלק מהתורה, והלא המבזה אפילו אות אחת בתורה נקרא אפיקורס. והריטב"א [להלן טו א] פירש באופן מחודש [וכיוון לדבריו, השל"ה ב'תורה שבכתב' תחילת פרשת בלק, בהגה"ה בשם ספר 'ציוני'], שמלבד פרשת בלעם שכתובה בתורה, היתה עוד פרשה שכתב משה ובה כתב באורך את פרשת בלעם. ועל זה אמרה הברייתא שמשה כתב את פרשת בלעם. ואין הכונה לפרשת בלעם הכתובה בתורה. ועיין ביד רמ"ה לקמן טו א [אות קצ"ה] שגרס 'משה כתב ספרו וספר פרשת בלעם'. ומלשון זה משמע כהריטב"א, שהיה זה ספר נפרד. ועיין עוד בביאורו של המהרי"ל דיסקין [הובא ב'אבי עזרי' פרק ז' מהלכות יסודי התורה הלכה ו'], עי"ש.

^[73] רש"י.

^[74] על פי רש"י ויד רמ"ה.

^[75] על פי רש"י, אבל רבינו גרשום פירש שהכונה ל'מזמור שיר ליום השבת' [פרק צ"ב] שנאמר בשביל אדם הראשון.

^[76] על פי יד רמ"ה.

^[77] על פי רש"י ומהרש"א, ועיין יד רמ"ה שהאריך.

^[78] הקשה היד רמ"ה כיצד יתכן לומר שאברהם הוא שאמר את מזמור זה והלא כתוב בפסוק זה 'נשבעתי לדוד עבדי', ודוד לא היה בימי אברהם. ותירץ הרמ"ה שאברהם אמר פסוק זה בנבואה על דוד המלך.

^[79] רש"י. וכן כתב בתהלים פרק צ'. אך לפי דברי רבינו גרשום שהובא לעיל הערה 75, שמזמור שיר ליום השבת נאמר על ידי אדם הראשון, צריך לומר שמשה אמר רק שני פרקים [צ' צ"א] שהרי מזמור צ"ב [ליום השבת] הוא מזמורו של אדם הראשון, וצ"ע.

שברי לוחות הראשונים שמונחים בארון. עד כאן לשון הברייתא. וכך יש להקשות ממנה: ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כדברי רבי לעיל, שספר תורה הקיפו ששה טפחים, מכדי [הרי] כל דבר עגול שיש בהקיפו שלשה טפחים יש בו רוחב טפח, ולפיכך רוחב ספר שהיקפו ששה טפחים הריהו שני טפחים, וכיון שספר התורה לאמצעיתו נגלל, שיש לו שני צדדים גלולים, נפיש ליה מתרי טפחא [יש יותר משני טפחים] בגלל רווחא דביני ביני [הרווח שנמצא ביניהם] בין היריעות, בגלל הגלילה הכפולה, ואם כן בתרי פושכי היכי יתיב [בשני טפחים שנותרו באורך הארון, לשיטת ר' מאיר, איך יושב, מונח, הספר]?

אמר רב אחא בר יעקב: ספר עזרה הספר שהיה בארון לתחלתו הוא נגלל, כלומר, על עמוד אחד בלבד, ונמצא שרוחבו שני טפחים בלבד. ומקשים: ואכתי [ועדיין] תרי בתרי היכי יתיב [שני טפחים בתוך שני טפחים בדיוק איך הוא יושב]? הרי אי אפשר להכניס אותו! אמר רב אשי: דכריך ביה פורתא וכרכיה לעיל [שכורך, גולל, ממנו מעט מן הספר, וכורך אותו למעלה] מעל הספר.

עד כאן לענייננו, ומעתה ממשיכים לדון בפרטי הברייתא, ושואלים: ולדעת ר' יהודה, מקמי דליתי [לפני שהובא] הארגז הזה שנתנו הפלישתים, ספר תורה היכי הוה יתיב [איך היה יושב, מונח]? ומשיבים: דפא הוה נפיק מיניה [מדף היה יוצא ממנו] מן הארון ויתיב עילוה [והיה יושב, מונח, עליו] ספר תורה. ושואלים: ור' מאיר, שסבור שספר התורה מונח היה בתוך הארון, האי [זה הכתוב] "ושמתם אותו מצד ארון" (דברים לא, כו) מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] ללמד דמתנח ליה [שמניח אותו] מצד הלוחות ולא מתנח ביני לוחי [ואינו מניח אותו בין שני הלוחות], ולעולם הכוונה בגויה [בתוכו של הארון], אבל מן הצד של הלוחות.

ושואלים: ולדעת ר' מאיר, עמודין היכא הוו קיימי [איפה היו עומדים]? ועונים: מבראי [מבחוץ] מחוץ לארון. ועוד שואלים: ור' מאיר, שברי לוחות שמונחין בארון מנא ליה [מנין לו]? שהרי מן המילים "אין בארון רק", מהן למד ר' יהודה דבר זה, למד הוא שספר התורה מונח שם. ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] ממה שדרש רב הונא, שאמר רב הונא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ארון האלקים אשר נקרא שם שם ה' צבאות ישב הכרבים עליו" (שמואל ב' ו, ב)? כפל הלשון "שם שם ה'" מלמד שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון.

ושואלים: ואידך [והאחר, ר' יהודה] מה הוא למד מכך? ומשיבים: ההוא מבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] לכמו שאמר ר' יוחנן. שאמר ר' יוחנן אמר ר' שמעון בן יוחאי: מלמד, שהשם וכל כינויו מונחין בארון.

ושואלים: ואידך נמי מיבעי ליה להכי [והאחר, ר' מאיר, גם כן צריך אותו לכך]! ומשיבים: אין הכי נמי [אכן כך הוא גם כן] שמכאן יש ללמוד דבר זה. ושואלים: אלא שברי לוחות שמונחין בארון מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] מדתני [ממה ששנה] רב יוסף. דתני [ששנה] רב יוסף ברייתא זו: נאמר "בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים... ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון" (דברים י, א –ב) — מלמד, שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון, שגם הלוחות הראשונים היו מונחים בו.

ושואלים: ואידך [והאחר, ר' יהודה] מה הוא למד מפסוק זה? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו פסוק נצרך לו] לכמו שאמר ריש לקיש, שאמר ריש לקיש: מהו שנאמר: "אשר שברת" — אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: יישר כחך ששברת, שגם הקדוש ברוך הוא הסכים שיפה עשה ששיברם.

א ואגב הדיון בכתבי הקודש מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים], סדרן של נביאים כאשר כורכים אותם יחד, כך הוא: יהושע ושופטים, שמואל ומלכים, ירמיה ויחזקאל, ישעיה ושנים עשר. ושואלים: מכדי [הרי] הושע קדים [קדם] לכל הנביאים שספרי נבואתם נכללים בכתבי הקודש, דכתיב [שנאמר]: "תחלת דבר ה' בהושע" (הושע א, ב), ועל כך תמהו: וכי עם הושע דבר תחלה, ולא דיבר עם נביא אחר לפניו? והלא ממשה ועד הושע כמה נביאים היו! ואמר ר' יוחנן כתשובה לכך: שהיה תחלה לארבעה נביאים שנתנבאו באותו הפרק (זמן) בערך, ואלו הן: הושע וישעיה, עמוס ומיכה. ואם כן, כיון שהיה ראשון ליקדמיה להושע ברישא [שיקדים את הושע בתחילת] ספרי הנביאים!

ומשיבים: כיון דכתיב נבואתיה [שכתובה נבואתו] גבי [אצל בסמוך] לחגי זכריה ומלאכי בספר אחד של תרי עשר, וחגי זכריה ומלאכי סוף נביאים הוו [היו], לכך חשיב ליה בהדייהו [החשיב אותו איתם]. ושואלים: וליכתביה לחודיה וליקדמיה [ושיכתוב את ספר הושע לבדו ויקדים אותו]! ומשיבים: איידי דזוטר מירכס [מתוך שהוא קטן, היה

אובד]. ועוד שואלים: מכדי [הרי] ישעיה קדים [קודם] מירמיה ויחזקאל, ליקדמיה [שיקדים] את ישעיה ברישא [בתחילה]! ומשיבים: כיון שספר מלכים סופיה חורבנא [סופו מדבר בחורבן] וירמיה כוליה חורבנא [כולו עוסק בנבואות החורבן], ויחזקאל רישיה חורבנא וסיפיה נחמתא [תחילתו בענין חורבן הבית וסופו נחמה], בבנין הבית הבא, וישעיה כוליה נחמתא [כולו נחמה] שרוב נבואותיו הן על הגאולה, סמכינן [סומכין אנו, מקרבים] חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא [חורבן לחורבן ונחמה לנחמה], והסדר הוא: ירמיה, יחזקאל, ישעיה.

וממשיכה הברייתא, סידרן של כתובים: רות וספר תהלים, ואיוב ומשלי, קהלת, שיר השירים וקינות (איכה), דניאל ומגילת אסתר, עזרא ודברי הימים. ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר]: איוב בימי משה היה, ליקדמיה [שיקדים] את איוב ברישא [בתחילה]! ומשיבים: אתחולי בפורענותא לא מתחלינן [להתחיל בפורענות אין אנו מתחילין], ולכן אין מתחילים את הכתובים בספר המדבר על פורענות. ושואלים: רות שפתחו בה, נמי [גם כן] פורענות היא, שהרי מדובר בה על דברים רעים שאירעו למשפחת אלימלך! ומשיבים: זו היא פורענות דאית ליה [שיש לה] אחרית של תקוה וגאולה. שאמר ר' יוחנן: למה נקרא שמה רות? משום שיצא ממנה דוד שריוהו להקדוש ברוך הוא בשירות ותושבחות.

ועוד נאמר בברייתא: ומי כתבן, מי כתב את כל ספרי המקרא? ומפרטים: משה כתב את ספרו ספר התורה, ופרשת בלעם נבואת בלעם שבתורה, ואת ספר איוב. יהושע כתב את ספרו ושמונה פסוקים אחרונים שבתורה שמדובר בהם על מות משה. שמואל כתב את ספרו וספר שופטים וספר רות. דוד כתב את ספר תהלים על ידי עשרה זקנים, כלומר, שאסף גם דברים של עשרה זקנים חכמים מדורות שונים: על ידי אדם הראשון, על ידי מלכי צדק מלך שלם, ועל ידי אברהם, ועל ידי משה, ועל ידי הימן, ועל ידי ידותון, ועל ידי אסף,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the broken pieces of the first set of tablets, which were placed in the Ark. Having cited the baraita, the Gemara now presents its objection to what was taught earlier with regard to the dimensions of a Torah scroll: And if it should enter your mind to say, as Rabbi Yehuda HaNasi held, that the circumference of a Torah scroll is six handbreadths, now since any cylindrical object having a circumference of three handbreadths has a diameter of one handbreadth, a Torah scroll with a circumference of six handbreadths has a diameter of two handbreadths. And since a Torah scroll is wound to the middle, since it is rolled from both sides, it must take up more than two handbreadths due to the space between the sheets of parchment and the double rolling. According to Rabbi Meir, who says that the Torah scroll was placed inside the ark, how did the scroll fit in the remaining two handbreadths [pushkei] of space in the Ark?

Rav Aḥa bar Ya’akov said: The scroll of the Temple courtyard, which was kept in the Ark, was wound to its beginning, i.e., it had only a single pole, so that its circumference was only two handbreadths. The Gemara asks: But still, how does an item that is two handbreadths wide fit into a space that is precisely two handbreadths? It would be impossible to fit it in. Rav Ashi said: A small section of the scroll was wound separately and then placed on top of the scroll.

Having concluded its current discussion, the Gemara now addresses the details of the aforementioned baraita and asks: And according to Rabbi Yehuda, who says that the Torah scroll rested on the chest that came from the Philistines, where was the Torah scroll placed before the chest arrived? The Gemara answers: A shelf protruded from the Ark and the Torah scroll rested on it. The Gemara asks: And according to Rabbi Meir, who says that the Torah scroll rested inside the Ark, what does he do with this verse: “Take this Torah scroll and put it at the side of the Ark” (Deuteronomy 31:26)? The Gemara answers: He requires that verse to teach that the Torah scroll was placed at the side of the tablets, and that it was not placed between the two tablets, but it was actually placed inside the Ark at the side of the tablets.

The Gemara asks: And according to Rabbi Meir, where were the silver columns placed? The Gemara answers: Outside the Ark. The Gemara further asks: And from where does Rabbi Meir derive that the broken pieces of the first set of tablets were placed in the Ark, as the verse from which Rabbi Yehuda learns this: “There was nothing in the Ark except” (I Kings 8:9), is needed by Rabbi Meir to teach that the Torah scroll was placed there? The Gemara answers: He derives this point from what Rav Huna expounded, as Rav Huna says: What is the meaning of that which is written: “The Ark of God, whereupon is called the Name, the name of the Lord of hosts that sits upon the cherubs” (II Samuel 6:2)? The phrase “the name, the name of the Lord” teaches that both the second tablets and the broken pieces of the first set of tablets were placed in the Ark.

The Gemara asks: And what does the other Sage, i.e., Rabbi Yehuda, derive from this verse? The Gemara responds: He requires that text for that which Rabbi Yoḥanan says, as Rabbi Yoḥanan says that Rabbi Shimon ben Yoḥai says: This teaches that the ineffable name of God and all of His appellations were placed in the Ark.

The Gemara inquires: And doesn’t the other Sage, Rabbi Meir, also require it for that? The Gemara answers: Yes, it is indeed so. Rather, from where does he derive that the broken pieces of the first set of tablets were placed in the Ark? The Gemara expounds: He derives this from that which Rav Yosef taught, as Rav Yosef taught a baraita: The verses state: “At that time the Lord said to me: Hew for yourself two tablets of stone like the first…and I will write on the tablets the words that were on the first tablets, which you broke, and you shall put them in the Ark” (Deuteronomy 10:1–2). This teaches that both the second set of tablets and the broken pieces of the first set of tablets were placed in the Ark.

The Gemara asks: And what does the other one, Rabbi Yehuda, learn from this verse? The Gemara answers: He requires it for that which Reish Lakish teaches, as Reish Lakish says: What is the meaning of that which is stated: “The first tablets, which you broke [asher shibbarta]”? These words allude to the fact that God approved of Moses’ action, as if the Holy One, Blessed be He, said to Moses: May your strength be straight [yishar koḥakha] because you broke them.

§ The Sages taught: The order of the books of the Prophets when they are attached together is as follows: Joshua and Judges, Samuel and Kings, Jeremiah and Ezekiel, and Isaiah and the Twelve Prophets. The Gemara asks: Consider: Hosea preceded some of the other prophets whose books are included in the Bible, as it is written: “The Lord spoke first to Hosea” (Hosea 1:2). At first glance this verse is difficult: But did God speak first with Hosea, and not with any other prophet before him? Weren’t there many prophets between Moses and Hosea? And Rabbi Yoḥanan says: He was the first of four prophets who prophesied in that period, and they were: Hosea and Isaiah, Amos and Micah. Accordingly, Hosea preceded those three prophets; and the book of Hosea as well should precede the books of those prophets.

The Gemara answers: Since his prophecy is written together with those of Haggai, Zechariah, and Malachi in one book of the Twelve Prophets, and Haggai, Zechariah, and Malachi were the last of the prophets, he is counted with them. The Gemara inquires: But let the book of Hosea be written separately and let it precede the others. The Gemara answers: Were it written separately, since it is small it would be lost.

The Gemara further asks: Consider: Isaiah preceded Jeremiah and Ezekiel; let the book of Isaiah precede the books of those other prophets. The Gemara answers: Since the book of Kings ends with the destruction of the Temple, and the book of Jeremiah deals entirely with prophecies of the destruction, and the book of Ezekiel begins with the destruction of the Temple but ends with consolation and the rebuilding of the Temple, and Isaiah deals entirely with consolation, as most of his prophecies refer to the redemption, we juxtapose destruction to destruction and consolation to consolation. This accounts for the order: Jeremiah, Ezekiel, and Isaiah.

The baraita continues: The order of the Writings is: Ruth and the book of Psalms, and Job and Proverbs; Ecclesiastes, Song of Songs, and Lamentations; Daniel and the Scroll of Esther; and Ezra and Chronicles. The Gemara asks: And according to the one who says that Job lived in the time of Moses, let the book of Job precede the others. The Gemara answers: We do not begin with suffering, i.e., it is inappropriate to start the Writings with a book that deals so extensively with suffering. The Gemara asks: But the book of Ruth, with which the Writings opens, is also about suffering, since it describes the tragedies that befell the family of Elimelech. The Gemara answers: This is suffering which has a future of hope and redemption. As Rabbi Yoḥanan says: Why was she named Ruth, spelled reish, vav, tav? Because there descended from her David who sated, a word with the root reish, vav, heh, the Holy One, Blessed be He, with songs and praises.

The baraita now considers the authors of the biblical books: And who wrote the books of the Bible? Moses wrote his own book, i.e., the Torah, and the portion of Balaam in the Torah, and the book of Job. Joshua wrote his own book and eight verses in the Torah, which describe the death of Moses. Samuel wrote his own book, the book of Judges, and the book of Ruth. David wrote the book of Psalms by means of ten elders of previous generations, assembling a collection that included compositions of others along with his own. He included psalms authored by Adam the first man, by Melchizedek king of Salem, and by Abraham, and by Moses, and by Heman, and by Jeduthun, and by Asaph,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שבו באותו טפח עמודיו של ארון עומדין שנאמר אפריון עשה לו זה ארון. המלך שלמה. המלך שהשלום שלו וכתב עמודיו עשה כסף של ארון. בצידו מבחוץ. שברי לוחות מונחין בארון תחת השלימות. מיכדי הא ^א)[אולי צ"ל הא קיי"ל דכל שיש וכו']. (קרי) לכל דבר שיש בהקיפו ג' טפחים יש בו רוחב טפח וספר תורה ו' טפחים בהיקף וברוחב ב' טפחים. והני מילי כי נגלל כולו על עמוד אחד יש ברחבו ב' טפחים אבל כי הוי נגלל לאמצעיתו על ב' עמודין נפיש ליה שיעור בית מושבו יותר על ב' טפחים משום דאיכא ריוח ביני ביני של פתיחת חבור העמודין. והשתא אליבא דר' מאיר הואיל והוי רוחב הקיפו יותר מב' טפחים בתרי פושכי דפשו מארון על שיעור הלוחות היכי הוי יתיב ספר תורה. ספר עזרה היינו ספר תורה המונח בארון לתחלתו הוא נגלל הכל על עמוד אחד ולא הוי רוחב הקיפו אלא ב' טפחים. ואכתי אפי' הכי ספר תורה דהוי רוחב הקיפו אלא ב' טפחים. בתרי טפח שבארון היכי יתיב אי לא הוי ביה רווחא פורתא אמר רב אשי דכריך בה בספר תורה פורתא לאחר שהיה כרוך כולו עמוד אחד היה חוזר וכורך מסופו לבדו כרך מעט כשיעור שיכנס האחד וישב בריוח באותן ב' טפחים ומנח ליה לאותו כרך קטן על הכרך הגדול וכי האי גוונא יתיב ברווחא. ואליבא דר' יהודה דספר תורה לא הוה יתיב בארון מיקמי דליתי ארגז וכו'. ור' מאיר דאמר דספר תורה בארון הוה יתיב האי מצד ארון מאי עביד ליה הא משמע מצדו ולא במתוכו:

האי מצד כותל הארון ולעולם בתוכו. שהשם הקודש שאין מזכירין וכל כינויו כל שבעים שמות של הקב"ה מונחין בארון משמע כו'. והקשתי לר' מאי שנא דר' יהודה מרבה מאין רק שברי לוחות לידכר עמודין דקיימי לטעמיה באותו טפח הפנוי בארון כי היכי דמרבה ר' מאיר ספר תורה לטעמיה דקיימי בב' טפח פנוי והשיב לי משום הכי מרבה שברי לוחות הואיל וכתיבי בתורה ועמודיו לא כתיבי בתורה:

חגי זכריה ומלאכי לסוף אינביאו וזוטר נביאותייהו כתבינן לה נמי גבייהו. ונכתביה באנפי נפשיה ונקדמיה מקמי [ישעיה] ומשני כיון דזוטר מירכס כלומר משום דכל הספרים נגללין מתחלתן אי כתבינן לה באפי נפשיה כשמגלגלין הספר מבליע נבואת הושע בהדי הספר ומירכס ומתעלם מן העין וליכא למיקם עלה היכא כתיבא משום הכי מוקממי' לה בהדי חגי זכריה דזוטר נבואתייהו: מכדי ישעיה הוה קדים לירמיה (דיחוס) [ויחזקאל] דישעיה הוי בימי מנשה וירמיה הוה בחורבן הבית בתר הכא טובא ויחזקאל הוה בגלות:

רות נמי פורענות. דהוה רעב ומתו מחלון וכליון: ומשני רות פורעניות דהוה ליה אחרית טוב שלקחה בועז ומשום הכי מתחילין ברות [ואח"כ] בתהלים שיצא ממנה דוד שתקנו:

ופרשת בלעם. אע"ג דבלעם גופיה הוה נביא. שמונה פסוקים שבתורה מן וימת משה. על ידי עשרה זקנים ועל ידי אדם הראשון. על ידי אדם הראשון היינו מזמור שיר ליום השבת שנאמר בשביל אדם הראשון ועל ידי [י'] זקנים הני דקא חשיב ^א)נראה דרבינו גרס גם וע"י שלמה וכמו שהובא בתוס' ולפיכך הוצרך לומר דקחשיב י' לבד מאדם הראשון: לבר מאדם הראשון הוו י' והני י' כולהו קבוע בו מזמוריהן:

הא דאקשינן נפיש ליה משני טפחים דאיכא רווחא דביני ביני בתרי פושכי היכי הוה יתיב. איכא למידק, דילמא על צדו היה מונח, שאין ברחבו אלא טפח, דהא לאמצעיתו הוא נגלל. וניחא לי, על צדו אינו דרך הנחה ודרך בזיון הוא, ואי נמי אי על צדו היה בינו ובין הלוחות עוד ריוח טפח, וכשהיו נושאים את הארון עם הנדנוד שמא היה מהתפך.
ועם תירוץ זה עלה לי תירוץ גם לאחריתי, דקשיא לי דילמא זקוף היה עומד ופני שני הגלילים כנגד הלוחות ובטפח ריוח היה עומד, אלא בהא נמי מתרצא לי, דעם נדנודו כל שיש ריוח טפח בינו ובין הלוחות שמא היה מטה. ואני נמי יש לי לומר בזו שאין מניחין ספר תורה זקוף אלא שחוח, אלא שאני רואה שכן נהגו בכל המקומות להניחו זקוף בארונו, ומכל מקום על צדו אינו דרך כבודו, וכל מי שעושה כן ממחין בידו. כנ"ל.
עוד קשיא לי, אדמהדר לאקשויי ליה מיתורא דביני ביני, ליקשי לכולי עלמא, דהא נפיש טובא מחמת שני העמודים שבו, דודאי עמודים היו בו, כיון דנגלל לאמצעיתו למאי דסבירא ליה השתא, ועוד שבו היו קורין בצבור פעמים, כמו שכתב רש"י ז"ל שבו היו קורין בעזרה פרשת המלך בהקהל וכהן גדול ביום הכפורים.
על כן נראה לי, דכשאמרו ארכו כהיקפו, עם עובי העמודים קאמר. ואם תאמר אם כן מאי רבותיה דרב אחא בר יעקב דאיתרמי ליה, ורב הונא נמי דכתב שבעין ולא איתרמי ליה אלא חד, יעשה עמודים וימצע בהם את השיעור בעמודים גסים או דקים כפי הצורך; לא היא, דכל הדברים בבינונית, דאי לא תימא הכי, כששאלו את רבי ספר תורה בגויל בכמה ובקלפים בכמה, ואמר להו בגויל בששה, עדיין יש לנו לשאול באיזה כתיבה דקה או גסה, ריוח בין שטה לשטה כמה, אורך השיטה ורוחב שבין דף לדף בכמה, שאף על פי שנתנו חכמים שיעור לגליונות יש מי שמוסיף ויש שכותב דקה ויש כותב גסה, אלא כל ששערו חכמים בבינונית, וכן אתה אומר בעמודים. כנ"ל. וכן הרציתי דברים לפני מורי הרב ז"ל.

סדרן של נביאים יהושע שופטים שמואל מלכים ירמיה יחזקאל ישעיה תרי עשר ואע"פ שישעיה קדם לירמיה והושע קדם אף לישעיה הושע מתוך קטנו הוצרך לערבו עם הנבואות הקטנות שעיקרן חגי זכריה ומלאכי שהם אחרונים וישעיה אע"פ שהוא קודם לירמיה מתוך שסוף מלכים חורבן סמכו לו ירמיה שכלו חורבן וסמכו לו יחזקאל שראשו חרבן ומאחר שסוף יחזקאל נחמה סמכו לו ישעיה שכלו נחמה סדרן של כתובים רות תהלים איוב משלי קהלת שיר השירים קינות דניאל מגלת אסתר עזרא דברי הימים:

קפא. מיתיבי ארון שעשה משה אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו באמה בת ששה טפחים והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועובין שלשה מונחות כנגד ארכו של ארון כמה לוחות אוכלות בארון שנים עשר טפח נשתייר שם שלשה טפחים צא מהן טפח חציו לכותל זה וחציו לכותל זה נשתיירו שם ב' טפחים שבהן ס"ת מונח שנאמר אין בארון רק שני לוחות האבנים אין בארון רק הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ספר תורה שמונח בארון פרנסת ארון לארכו צא ופרנס ארון לרחבו כמה לוחות אוכלות בארון ששה טפחים נשתיירו שם שלשה טפחים צא מהן טפח חציו לכותל זה וחציו לכותל זה נשתיירו שם שני טפחים שלא יהא ספר תורה נכנס ויוצא כשהוא דחוק דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר באמה בת חמשה טפחים כמה לוחות אוכלות בארון שנים עשר טפח נשתייר שם חצי טפח אצבע ומחצה לכותל זה ואצבע ומחצה לכותל זה פרנסת ארון לארכו צא ופרנס ארון לרחבו כמה לוחות אוכלות בארון ששה טפחים נשתייר שם טפח ומחצה צא מהן חצי טפח אצבע ומחצה לכותל זה ואצבע ומחצה לכותל זה נשתייר שם טפח שבו עמודין עומדין שנאמר אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן וארגז ששלחו לו פלשתים דורון לאלהי ישראל מונח לו מצדו שנאמר ואת כל אלהי הזהב אשר השבותם לו שם תשימו בארגז מצדו ושלחתם אותו והלך ועליו ספר תורה מונח שנאמר לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם מצדו הוא מונח ולא בתוכו אלא מה אני מקיים אין בארון רק לרבות שברי הלוחות שהיו מונחין בארון. ומסתברא דלהכי כתב בהו קרא תרי זימני בחדא פרשה, דכתיב (שמות כה,טז) ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך, ובסופה (שם פסוק כא) ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך, אחד כנגד לוחות הראשונים ואחד כנגד לוחות האחרונים שיהו אלו ואלו מונחים בארון והני תנאי ואמוראי דלא מייתו לה מהתם משום דרבי ישמעאל, דתנא דבי ר"י כל פרשה שנא' ונישנית לא נישנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. מיהו מחוורתא דמילתא כדפרישנן. וקי"ל כר"י:

קפב. ודייקינן מדרבי מאיר אי ס"ד ספר תורה לאמצעיתו הוא נגלל ואין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על הקפו ולא הקפו יתר על ארכו מכדי כל שיש בהקפו ג' טפחים יש בו רוחב טפח בתרי פושכי היכי הוה יתיב*. דהא אמרת דהקפו ששה הוי והוה ליה רחבו ב' טפחים וכיון דרחבו שנים כשהוא נגלל לתחלתו או לסופו אם כן כשהוא נגלל לאמצעיתו אי איפשר שלא יהא ברחבו יתר משנים ואם כן בתרי פושכי היכי הוה יתיב. אמר רב אחא בר יעקב ספר תורה שבארון לתחלתו הוא נגלל. משום דלא הוה קאי למקרי ביה כי היכי דלגלליה למקום שפסק. ואכתי תרי פושכי הוי תרי בתרי היכי הוה יתיב אמר רב אשי דכריך ביה פורתא וכרכיה לעיל.

ושמעינן מיהא דרבי מאיר דאמר ספר תורה בגויה דארון הוה קאי ומשמע דהוה אכיל ביה בארכו של ארון שני טפחים כדקתני נשתיירו שם שני טפחים שבהן ספר תורה מונח והני שני טפחים הוו כנגד רחבו של ס"ת, ומשמע נמי דס"ת הוה אכיל ביה ברחבו של ארון ששה טפחים כנגד ארכו של ס"ת, ממאי מדקתני כמה לוחות אוכלות בארון שנים עשר טפח נשתיירו שם שלשה טפחים צא מהן טפח חציו לכותל זה וחציו לכותל זה הרי כאן שלשה עשר טפח, נשתיירו שם מארכו של ארון שני טפחים באורך ששה טפחים, שני טפחים מארכו של (ארכו) [ארון] וששה טפחים מרחבו כנגד מה שהלוחות אוכלות כרחבו שבהן ס"ת מונח. ועדיין לא פרנסת מרחבו של ארון אלא ששה טפחים כנגד רחבן של לוחות וארכו של ספר תורה כדקתני פרנסת ארון לארכו צא ופרנס ארון לרחבו כמה לוחות אוכלות בארון ששה טפחים נשתיירו שם שני טפחים מרחבו של ארון שלא יהא ספר תורה נכנס ויוצא כשהוא דחוק. נמצאת אומר שלא היה מרחבו של ארון פנוי יתר משני טפחים לאורך כל הארון, וש"מ דארכיה [ד]ס"ת כנגד רחבו של ארון הוה שאדי כנגר המוטל, דאי ס"ד כיתד הוה זקיף וקאי ארכו של ספר תורה כנגד קומתו של ארון אשתכח דלא הוה אכיל ביה ברחבושל ארון יתר מטפחים ומשהו וא"כ היכי קתני נשתיירו שם שני טפחים, האי נשתיירו שם ששה טפחים מיבעי ליה, אלא לאו ש"מ דס"ת כנגר הוה שרי ארכו כנגד רחבו של ארון. כמה רחבו של ארון תשעה טפחים צא מהן ששה טפחים כנגד ארכו של ס"ת, נשתיירו שם שני טפחים כדי שלא יהא ס"ת נכנס ויוצא כשהוא דחוק לדברי רבי מאיר. ואף רבי יהודה לא פליג עליה אלא דקסבר דאמה של כלים חמשה טפחים הלכך לא פייש ליה מידי לספר תורה, ועוד מדכתיב ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' מצדו הוא מונח לא בתוכו ואמטול הכי קסבר דס"ת מאבראי הוה קאי אבל בדינא דספר תורה היכי הוה קאי אי מגואי אי מאבראי לא פליג עליה למר כדאית ליה [ולמר כדאית ליה]. ועוד מדתריץ רב אשי לטעמא דרבי מאיר דכריך ביה פורתא וכרכיה לעיל ש"מ דספר תורה כמין נגר הוה מונח ארכו לרוחב הארון, דאי ס"ד כיתד הוה קאי ארכו כנגד קומתו של ארון היכי משכחת לה דהוה כרכיה לעיל. ועוד דאי ס"ד דכיתד הוה קאי אמאי אצטרכינן למימר דס"ת שבארון לתחלתו הוא נגלל והוא דכריך ביה פורתא, אדרבא להוי נמי נגלל לאמצעיתו, נהי דנפיש ליה מתרי פושכי מהך גיסא דנשקי ביה תרי כרכי מיהו משארא דכרכיה על כרחך אזדוטר ליה טובא מתרי פושכי, וההוא גיסא זוטר מתרי פושכי מצי מותיב ליה בהנך שני טפחים דאשתיירו להו מארכיה דארון וההוא גיסא דנפיש מתרי פושכי לותביה לרחבו של ארון דאית ביה תמניא פושכי ברוחב ב' טפחים דלית בהו ולא מידי. אלא לאו ש"מ כנגר הוה קאי. וכי תימא השתא נמי תיקשי לך לוקמה כדמעיקרא דלאמצעיתו הוא נגלל כגון דמותבינן ליה אחד כרכיה וכרכא תנינא לעיל, אמרי הני מילי היכא דכריך ביה פורתא דההוא פורתא ודאי מיתב שפיר אכרכה תתאה דנפיש אבל היכא דשוו כרכי להדדי (ו)לא מיתב עילאה שפיר דאגב סומכיה ויוקריה נפיל ואיכא בזיון:

קפג. ושמעינן נמי דהא דאמרינן אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על הקפו ולא הקפו יתר על ארכו, דכי משערינן ליה להקפו כשהוא נגלל לתחילתו או לסופו הוא דמשערינן ליה, דאי אמרת כשהוא נגלל לאמצעיתו הוא דמשערינן אם כן הא דאקשי' מעיקרא בתרי פושכי היכי הוה יתיב, אשתכח דהוה סבירא לן דכי הוי נגלל לאמצעיתו הוי רחבו שני טפחים (וכן) [וכי] תריץ רב אחא בר יעקב ספר תורה שבארון לתחלתו הוא נגלל אשתכח דבציר ליה רחבו מב' טפחים וא"כ היכי הדרינן ואקשינן עלה אכתי תרי בתרי היכי הוה יתיב והא בציר ליה מב' טפחים טובא, אלא לאו ש"מ כדאמרן:

קפד. ושמעינן מיהא מתניתא דשיעור טפחים דארון ודספר תורה שש אצבעות הוי. ומסתברא דהנ"מ באצבע קטנה אבל בגודל ארבע אצבעות כדגרסינן התם (מנחות מא,ב עיי"ש) אמר רב פפא טפח דאורייתא שית בקטנה חמש באצבע ארבע בגודל. וכבר דקדק גדול הדור בשעור רוחב הגודל ונמצא ברוחב שבע שעורות בינוניות או באורך ב' שעורות מרווחות:

קפה. ודייקינן ור' יהודה מקמי דליתי ארגז ס"ת היכא הוה יתיב. ופשטינן (דכי) [דפא] הוה נפיק מארון והוה יתיב עילויה ס"ת:

קפו. מאי דכתיב אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי מלמד שהשם וכל כנויו היו מונחין בארון:

קפז. ור' מאיר שברי הלוחות דהיו מונחין בארון מנא ליה נפקא ליה מדתאני רב יוסף אשר שברת ושמתם בארון מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון ואידך דלא נפקא ליה מהתם ואיצטריך לאיתויא ממיעוטא דאין בארון רק ההוא קרא דאשר שברת מיבעי ליה לכדריש לקיש דאמר ריש לקיש מאי דכתיב על הלוחות הראשונים אשר שברת ממשמע שנאמר על הלוחות הראשונים איני יודע ששברת אלא מה תלמוד לומר אשר שברת אמר הקב"ה למשה יישר כחך ששברת. הא למדת שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום הקדוש ב"ה משפיע להן גדולה בתורה ובמצות ובזמן שאין עושין רצונו הוא מונע מהן גדולה ותורה ומצות:

קפח. ת"ר סדרן של נביאים יהושע ושופטים ושמואל ומלכים ירמיה ויחזקאל ישעיה ושנים עשר. ודייקינן מכדי הושע קדים דכתיב תחלת דבר ה' בהושע וכי עם הושע דבר תחלה והלא ממשה ועד הושע היו כמה נביאים א"ר יוחנן תחלה לארבעה נביאים שנתנבאו באותו הפרק ואלו הן הושע וישעיה עמוס ומיכה לקדמיה להושע ברישא. מקמי ישעיה וירמיה. ומהדרינן כיון דכתיבא נבואתיה גבי חגי זכריה ומלאכי דסוף נביאים הוו חשיב ליה בהדייהו לבסוף וקבעוה בהדייהו וכי תימא לכתביה לחודיה ולקדמיה אידי דזוטרי מירכס. ודייקינן תו מכדי ישעיה קדים לירמיה לקדמיה לישעיה ברישא כיון דמלכים סופיה חורבנא וירמיה כוליה חורבנא כלומר רישיה וסופא כוליה חורבנא ויחזקאל רישיה חורבנא וסופיה נחמתא וישעיה כוליה נחמתא כלומר רישיה וסופיה נחמתא סמכינן חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא:

(י) ור' מאיר עמודים היכא הוי יתבו מאבראי. קשיא לי טובא מאי דחקי' דלימא מאבראי השתא לר' יהוד' דאמר ארון לרחבו הוי ז' טפחים וחצי דלא פש לי' אלא חד טפח אמר דהוו קיימי התם עמודים לר"מ דאמר דרחבו הוי תשעה טפחים ופש לי' שני טפחים לא כ"ש דמצי קיימי עמודי' התם ואמאי מידחק ואמר מבראי ולא אגבאי ונ"ל דה"פ לא שמקשה לי' לומר כי אין לו מקום שישימם והוא ידחק לומר שלא יכילו מבפנים אלא מבחוץ הוי קיימי אלא כעין שאלה היא דקא מבעיא לי' אליבא דר"מ וה"ק בשלמא ר' יהודא הזכיר ואמר שהעמודים היו עומדים מבפנים אלא ר' יהוד' שפירנס את הארון לאורכו ולרחבו ולא הזכיר העמודים כלל מה הי' סובר שאילו היה סובר שבתוך הארון היו למה לא הזכירם כלל ומהדר דקבלה הית' בידו שהעמודים לא היו עומדים מבפנים לארון שמה צורך להכניסם מבפנים אלא מבחוץ היו עומדים לארכו של ארון אחד מיכן וא' מיכן כמו הבדים והבדים היו עומדים אורכן לרוחב הארון ואורך הארון הי' מפסיק ביניה' ואלו היו עומדים לאורך הארון ורוחב הארון הי' מפסיק ביניהם.

שם בתרי פושכי היכי יתיב כו' וקים להו דס"ת של משה היה בשל גויל ולא בקלף ועוד דשל משה מסברא היה במצוה מן המובחר דהיינו בגויל כמ"ש הר"ן פרק המוציא יין ע"ש:

תוס' בד"ה בפורענותא כו' וא"ת ולמ"ד מעולי גולה היה לכתביה כו' עכ"ל אע"ג דהאי תנא סבר דבימי משה היה משמע להו דליכא מ"ד דפליג אסדרן של כ"ד ספרים כדקתני הכא וק"ל:

אשר נקרא שם שם ה' צבאות וגו' מלמד שהלוחות ושברי לוחות כו'. כי הלוחות הם מעשה ידיו והן אותיות של שמו ית' שהיתה לפניו כתובה טרם שנתנם באש שחורה ע"ג אש לבנה ואמר ה' צבאות ע"ש ב' צבאות עליונים ותחתונים לוחות הקיימים כמו צבא שלמעלה והשבורים כמו צבא שלמטה ההווה והנפסד ואמר יושב הכרובים הן שני הכרובים שעל הכפורת לרמז שהוא יושב בכסא כבודו למעלה מב' הצבאות וכן לפי הדרש שהשם וכל כנוייו מונחים כו' ע"ש הב' צבאות כי צבא של מעלה משתמשים בשמו הגדול וצבא של מטה משתמשים בכינוייו לפי מדותיו ודרכיו שמתנהג עמהם וכמ"ש בעוה"ז אני נקרא בא"ד ואמר יושב הכרובים כפי הכונה זו כמ"ש לעיל וק"ל:

אשר שברת ושמתם מלמד שהלוחות ושברי לוחות כו'. לפי פשוטו ושמתם בארון ארישא דענינא קאי דכתיב פסל לך שני לוחות אבנים כבראשונים וגו' ואכתוב וגו' דהיינו לוחות השניים ואם נאמר דמדשינה הענין וסמך ושמתם בארון לאשר שברת דריש ליה דקאי נמי אשברי לוחות א"כ מאי קאמר ואידך כו' אר"ל אשר שברת יישר כחך כו' דאכתי תקשי ליה לפום הך דרשה שינוי הענין וסמיכות ושמתם בארון לאשר שברת ואם נאמר דמשמע ליה אשר שברת יתורא דקרא היא דלא ה"ל למכתב אלא אשר היו על הלוחות הראשונות ואנא ידענא דהיינו הם אשר שבר משה ומ"ה דרש ליה דלכך נכתב למדרש מיניה אשר שברת ושמתם מלמד כו' דא"כ אליביה נמי תקשי מה ידרוש באשר שברת דכתיב בפ' כי תשא דלא כתיב גביה ושמתם ואם נאמר דההוא קרא דפ' כי תשא אצטריך לגופיה וליכא יתורא א"כ ההוא קרא דמשנה תורה נמי לאו יתורא הוא דכמה דברים נשנו במ"ת ולא דרשינן בהו מידי מיהו למסקנא ניחא דמההוא קרא דפ' כי תשא נמי מדלא כתיב גביה ושמתם דריש מיניה יישר כחך ששברת ואפשר דאליביה נמי פריך ואידך ור"ל קרא אידך דהיינו קרא דפ' כי תשא כיון דלא כתיב גביה ושמתם מאי דריש ביה ומסיק כדר"ל ודו"ק:

תחלת דבר ה' בהושע וכי וכו'. ולא ניחא להו לפרש כפרש"י בחומש כמו תחלת דבורו כו' דאם כן למאי אצטריך לאשמועינן דמסתמא זה היה תחלת דבורו וק"ל:

ד' נביאים כו'. שנתנבאו באותו פרק כו'. וג' מצינו דבפרק א' נתנבאו בימי מלך עוזיהו אבל מיכה לא מצינו שנתנבא אלא בימי יותם ויש ליישב ודו"ק:

ולקדמיה להושע ברישא כו'. דמי שניבא תחלה לקדמיה ויש לעיין בסדר של תרי עשר כפי סדרן לפנינו אמאי הפסיק בספר יואל בין הושע ובין עמוס שהיו בפרק אחד ורש"י בספר יואל פירש שהיה יואל בן שמואל ואם כן לקדמיה ובשם ה"ג כתב שהיה בזמן מנשה וא"כ לאחריה וכן קשה למה הפסיק בין ספר עמוס ובין ספר מיכה בספר עובדיה וספר יונה דעובדיה לקדמיה שהיה בימי אחאב וק"ל:

ירמיה כוליה חורבנא כו'. לאו דוקא כוליה אלא רוביה ככוליה דהא אשכחן כמה נבואות דנחמות בירמיה וכן ישעיה כוליה נחמתא לאו דוקא דכמה נבואות דחורבנא איכא התם אלא רובא ככוליה נחמתא וק"ל:

ולמ"ד איוב בימי משה היה לקדמיה כו' ה"נ ה"מ למיפרך למ"ד איוב בימי אחשורוש היה ומ"ד בימי כשדים היה לאחריה אלא דקושטא קמסיק הכא תלמודא דמשה כתב ספרו ופ' בלעם ואיוב והיינו כמ"ד בימי משה היה ואתחולי פורענות כו' ועיין בתוס' דרך אחרת וק"ל:

איידי דזוטרא מירכס וכו'. ומטעם זה חשיב תרי עשר נביאים כחדא כדמוכח סוגיא דשמעתין והפייטן במוסף יום שני דשבועות חשיב נביאים ח' וכתובים י"א ועם ה' חומשי תורה הוי כ"ד ספרים וכן עיקר ודו"ק:

פורענות דאית ליה אחרית כו'. באיוב נמי כתיב וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו וגו' וי"ל דההוא אחרית מדומה הוא בעוה"ז משא"כ ההוא אחרית דרות שהוא דוד שהוא אחרית ותכלית הגמור שריוהו להקב"ה בשירות כו'. ולכך מייתי הך ולא סגי ליה בפשיטות אחרית דדוד וענין זה כתבו התוס' וק"ל:

למה נקרא שמה רות שיצא ממנה דוד שריוהו כו'. לפי שהרבה שמות טעמם מפורש בתורה לזה ראו רז"ל במדרשות לתת טעם גם לשמות שאינן מפורשים וכדאמרינן פ"ק דברכות מנלן דשמא גרים דכתיב אשר שם שמות וגו' ומיהו בשם כזה שיצא בגיותה לא מצינו שדרשו בו אלא במי שיש בו עוד שמות כגון ביתרו ובלעם ויש לפרש דהכא לא על שמה שאלו למה היא רות אלא על ספר רות למה נקרא שמה רות ולא נעמי דתחלת הענין ועיקרו מדבר בה ואף שמלת ספר הוא לשון זכר קאמר הכא שמה בלשון נקבה ע"ש שנקרא רות וקאמר דלכך נקרא הספר רות שזה הוא עיקר וענינו שיצא ממנו דוד שהוא האחרית ותכלית הגמור שריוהו כו' וק"ל:

ע"י י' זקנים כו'. לא חשיב דוד שכתבו בהדייהו אבל בפרש"י בריש ספר תהלים לקח לו דרך אחרת וחשיב דוד ושלמה בהדייהו ומפיק הימן וידותון ואפשר דמפרש הימן זה משה כדפריך לקמן וכתב אין ידותון שבספר זה אלא ע"ש הדתות כו' ולפי זה לגירסא שכתבו התוס' דגרסינן שלמה י"ל דגרסינן שפיר אסף אלא דל"ג ידותון וק"ל:

ע"י מלכי צדק פרש"י נאם ה' לאדוני שב כו'. בפ' חלק אמרינן דאליעזר אמר לשם כן והיינו מלכי צדק והיינו שם כי הוא חבר ויסד מזמור זה כמו שא"ל אליעזר ודו"ק:

גמ' נפיק מיניה ומנח עילוי כו' כצ"ל:

גמרא וכיון דלאמצעיתו נגלל נפיש ליה מתרי טפחא רווחא דביני ביני. נראה דר"ל רווח העודף בין רוחב עיגול אחד לבין רוחב ב' העיגולים שתעשה ממנו ובנידן שלפנינו רוחב הס"ת ב"ט והקיפו ו"ט ושטחו ג"ט ככפילת חצי רחבו בחצי הקיפו. וכשתעשה ממנו ב' עיגולים שוים יהא כ"א שטחו טפח וחצי ויהיה ע"כ הקיפו קרוב לד' טפחים ורביע ורחבו שלישיתו דהוא 5/121 ושני העיגולים יחד 10/122= 5/62 ופרש"י תמוה:

שם סדרן של כתובים כו' וס' תהלים כו' ומגילת אסתר. לכאורה יפלא מדוע שינה לקרוא תהלים בשם ספר. וכן אסתר בשם מגילה ואינך קראן בשמן לבד. וכן לקמן במי כתבן. ונ"ל משום דתהלים דמיא במקצת לס"ת בהחלקו לה' ספרים וכן פסוקיו קרובין לפסוקי תורה (עיין קדושין ל') לכן קוראהו ספר. ואסתר משום דצריך לכותבה על גויל או על קלף (שו"ע ר"ס תרצ"א) לכן קראה מגילה עי' פי' הרד"ק בירמיה (ל"ו א') וכן פרש"י במו"ק (כ"ו) את המגילה זה הגויל. וכן בכל מס' מגילה נקראה בשם מגילה סתם וכן ברכתה על מקרא מגילה סתם. ומשמע דרות וחברותיה אינן נקראין בשם מגילה. ולזאת תמיהני על הא דאיתא במס' סופרים פי"ד ה"ג דמברכין על קריאתן על מקרא מגילה ועיין בהגר"א ז"ל או"ח ס"ס ת"צ:

שם ולמ"ד איוב בימי משה היה כו'. עי' תוס'. ולעד"נ דהוא ר"ת ולמאי דאמר ור"ל באותה ברייתא גופה:

רש"י ד"ה חגי זכריה ומלאכי. בשנת שתים לדריוש. עמש"כ הגרי"פ ע"ד בספ"א דיומא ובמש"כ שם:

רש"י ד"ה שיר השירים. נראה בעיני שאמרו לעת זקנתו. במדרש ש"ה בפסוק א' בסופו איתא דהכל מודים שקהלת בסוף אמרה. ואולי כוונתו רק לאפוקי מדריו"נ שם דשה"ש כתב תחלה (דא"כ ה"ל לאקדומי כאן) אבל לעולם קהלת בסוף אמרה ומאי דאקדמה כאן לשה"ש כבר תירץ זאת בדבור הקודם משום דשניהם ספרי חכמה:

תד"ה תרי. משמע שעם עמודין כו'. עי' ברא"ש:

גמרא מלמד שהלוחות. עי' עירובין דף סג ע"ב תוס' ד"ה כל זמן:

תרי בתרי היכי הוה יתיב ע"ש תוס' א"כ נפיש להו וכו' תי' בס' בני יונה סי' רע"ב דהחשבון אינו מכוון כמ"ש תוס' עירובין י"ד ע"א משמעתין ולהנ"ל י"ל העמודי' השלימו החסרון וק"ל:

ולמ"ד איוב בימי משה הוה וכו' הקשה תוס' הא האי תנא ס"ל הכי דהרי משה כ' ספר איוב לכאורה י"ל דילמא ס"ל איוב לא הי' אלא משל שכתבו משה וראוי להקדי' תהילי' דהוה באמת ולא משל בעלמא ולק"מ ק' תוס' אלא דעכ"פ למסקנא דרות פורענו' דאית בי' אחרית משא"כ איוב מטעם שכ' תוס' ד"ה פורענו'. א"כ ע"כ איוב הוה ולא רק משל בעלמא:

שיצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה וכו' כבר כתבתי במ"א שלאחר שנתגיירה קורא לה שם חדש ריות שריותה להקב"ה ע"י בן בנה דהע"ה כמו אותו יתר"ו אחר שנתגייר שהוסיפו לו ויו כמ"ש רמב"ן פ' יתרו והיינו דאמרה לנעמי כי המות יפריד ביני לבינך פי' כי אם תסיר מספר נעמי ממספר ריו"ת ישאר גמטרי' מות והוא המפריד בינה לבינה:

לקדמיה לאיוב וכו' דא"ר יוחנן למה נקרא שמה רות וכו'. עמ"ש אני בעניי בקונטריס שמחת הרגל בתחילת רות. ועמ"ש בקונטריס זה לעיל בברכות דף ז' מהש"ס בס"ד:

(יד סע"ב) דוד כתב ספרו ע"י עשרה זקנים וכו'.—לפי זה צ"ל דמזמור "על נהרות בבל" ועוד כאלה, שמספרים מגלות בבל, ע"פ נבואה נאמרו. ולכן נכון יותר נוסח שהש"ר (פ"ד ג), שבין עשרה זקנים נמנה גם עזרא (ע"ש).

שברי לוחות שמונחין. תחת הלוחות: יש בו רוחב טפח. וזה שהקיפו ששה נמצא עובי רוחבו שני טפחים: רווחא דביני וביני. אויר שבין עמוד לעמוד: ובתרי פושכי היכי יתיב. דקתני נשתיירו שם ב' טפחים ששם ס''ת מונח: ספר עזרה. ספר שכתב משה ובו קורין בעזרה פרשת המלך בהקהל וכהן גדול ביה''כ: לתחלתו הוא נגלל. אין לו אלא עמוד אחד ונגלל מתחלתו לסופו: דכריך ביה פורתא. שאינו גוללו כולו ומניח בו מקצת וכורכו לעצמו ומניח אותו הכרך על הספר מלמעלה: וכרכיה לעיל. וכורכו למעלה על ההיקף: דמנח ליה מצד. אצל הכותל ולא בין שני הלוחות: היכא הוי קיימי. כיון דמצריך טפח מכאן וטפח מכאן ברוחב הארון שלא יהא ס''ת יוצא ונכנס בדוחק העמודים היכא מנחי הלא ימעטו את החלל: שם שם. תרי זימני כתיבי ללוחות ולשברי לוחות: אשר שברת. קרא יתירה הוא למסמכיה לושמתם לדרשה: יישר כוחך. ללמדך שהוא מן הדברים שעשה משה רבינו ע''ה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום: שנתנבאו באותו הפרק. בימי אותם המלכים עוזיה יותם אחז יחזקיה בארבעה נביאים הללו כתיב כן חוץ ממיכה שלא היה בימי עוזיהו אבל היה בימי יותם אחז יחזקיה: חגי זכריה ומלאכי סופם של נביאים. שהן היו בבית שני בשנת שתים לדריוש האחרון: ישעיה קדים לירמיה ויחזקאל. שהרי ישעיה בימי עוזיה וירמיה בימי יאשיה ובניו נתנבא בירושלים ויחזקאל בגולה בימי צדקיה: רות תהלים איוב כו'. רות קדמה בימי שפוט השופטים תהלים דוד אמרן והוא קדם לאיוב כמ''ד בימי מלכת שבא היה ואחר כך שלשה ספרי שלמה: משלי קהלת. שניהם ספרי חכמה: שיר השירים. נראה בעיני שאמרו לעת זקנתו: קינות. ירמיה אמרן שהיה אחר שלמה: דניאל. אחר ירמיה בימי נבוכדנצר בגולה: אסתר. אחריו בימי אחשורוש: עזרא. אחריו בימי דריוש השני שעמד אחר אחשורוש: למ''ד איוב בימי משה היה. לקמן: רות נמי פורענותא היא. רעב וגלות ומיתת אלימלך ובניו: דאית ליה אחרית. סוף הפורענות נהפך לאחרית ותקוה שיצא דוד משם: ופרשת בלעם. נבואתו ומשליו אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו: ושמונה פסוקים. מן וימת משה עד סוף הספר: שמואל כתב ספרו וספר שופטים. שכולם קדמו לו ועמד וכתב ספרן ומה שעלתה לישראל בימיהם וכן רות שהיתה בימי השופטים: על ידי עשרה זקנים. כתב בו דברים שאמרו זקנים הללו שהיו לפניו ויש שהיו בימיו כגון אסף והימן וידותון מן הלוים המשוררים: על ידי אדם הראשון. כגון גלמי ראו עיניך ולי מה יקרו רעיך (תהלים קלט) אדם הראשון אמרן: על ידי מלכי צדק. נאם ה' לאדוני [שב לימיני] וכל המזמור (שם קי): ועל ידי אברהם. כדאמרינן לקמן איתן האזרחי זה אברהם: ועל ידי משה. תפלה למשה (שם צ) וכל אחד עשר מזמורים כסדרן: ועל ידי הימן. משכיל להימן: ועל ידי ידותון. למנצח לידותון:

תרי בתרי היכי יתיב. משמע שעם עמודין היה הקיפו ששה שאם היה הקיפו בלא עמודין אם כן נפיש ליה משני טפחים בהדי עמודים: ורבי מאיר עמודין היכא הוו קיימי. אע''פ שיש ריוח הרבה לר''מ בכל האורך לבד מנגד ספר תורה פשוט היו לו שהיו מונחים בצד ראש הארון שספר תורה מונח: ולמ''ד איוב בימי משה היה. וא''ת מאי קאמר ולמ''ד והאי תנא גופיה סבר דבימי משה היה דקתני סיפא משה כתב ספר איוב וי''ל דאכתי לא ידע סיפא דברייתא: בפורענותא לא מתחילינן. וא''ת ונכתביה מיד אחר רות ואומר ר''י משום שאחרית של רות היה אחרית שיצא ממנה דוד שריוהו להקב''ה בשירות ותשבחות לכך כתב אחר כך מיד אותן שירות והוא אחרית שלה וא''ת ולמ''ד מעולי גולה היה לכתביה לאיוב לבסוף ואומר ר''י דמשום הכי כתבו בהדי תהלים ומשלי לפי שהוא מענין אחד כתובין מעין שירה ומקראות קצרים וניגון אחד דבימיהם היה ניגון כדאמרינן (מגילה דף ג.) ויקראו בספר תורת אלהים מפורש ושום שכל מאי ושום שכל פסוקי טעמי והא דלא כתבו אחר משלי משום שלא להפסיק בדברי שלמה ור''ת מפרש דלכן כתבו בהדי תהלים משום דאמר לקמן דוד כתב ספרו ע''י עשרה זקנים ואיוב נמי נכתב ע''י ד' זקנים צופר ובלדד ואליפז ואליהוא והשתא אתי שפיר שלא כתבו אחר משלי: פורענות דאית ביה אחרית. וא''ת איוב נמי אית ביה אחרית וי''ל דהאי אחרית דרות אחרית דכל ישראל ועוד דאיכא למ''ד נ) דלא כפל הקב''ה שכרו אלא לטורדו מן העולם:

בבא בתרא יד ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף יד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד