בבא בתרא טו ע"ב

אֵימָא כְּמִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם וְעַד [שָׁעָה] שֶׁיָּצְאוּ
מֵיתִיבִי שִׁבְעָה נְבִיאִים נִתְנַבְּאוּ לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם וְאֵלּוּ הֵן בִּלְעָם וְאָבִיו וְאִיּוֹב אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי וֶאֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל הַבּוּזִי אֲמַר לֵיהּ וְלִיטַעְמָ(י)ךְ אֱלִיהוּא בֶן בַּרַכְאֵל לָאו מִיִּשְׂרָאֵל הֲוָה וְהָא כְּתִיב מִמִּשְׁפַּחַת רָם
אֶלָּא אִינַּבּוֹיֵ אִינַּבִּי לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם הָכִי נָמֵי אִיּוֹב אִינַּבּוֹיֵ אִינַּבִּי [לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם] אַטּוּ כּוּלְּהוּ נְבִיאֵי מִי לָא אִינַּבּוֹ לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם הָתָם עִיקַּר נְבִיאוּתַיְיהוּ לְיִשְׂרָאֵל הָכָא עִיקַּר נְבִיאוּתַיְיהוּ לְאוּמּוֹת הָעוֹלָם
מֵיתִיבִי חָסִיד הָיָה בְּאוּמּוֹת הָעוֹלָם וְאִיּוֹב שְׁמוֹ וְלֹא בָּא לָעוֹלָם אֶלָּא כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו יִסּוּרִין הִתְחִיל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף כָּפַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה [כְּדֵי] לְטׇרְדוֹ מִן הָעוֹלָם הַבָּא
תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אִיּוֹב בִּימֵי שְׁפוֹט הַשּׁוֹפְטִים הָיָה שֶׁנֶּאֱמַר הֵן אַתֶּם כֻּלְּכֶם חֲזִיתֶם וְלָמָּה זֶּה הֶבֶל תֶּהְבָּלוּ אֵיזֶה דּוֹר שֶׁכּוּלּוֹ הֶבֶל הֱוֵי אוֹמֵר זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל שְׁפוֹט הַשּׁוֹפְטִים
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר אִיּוֹב בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הָיָה שֶׁנֶּאֱמַר וְלֹא נִמְצָא נָשִׁים יָפוֹת כִּבְנוֹת אִיּוֹב בְּכׇל הָאָרֶץ אֵיזֶהוּ דּוֹר שֶׁנִּתְבַּקְּשׁוּ בּוֹ נָשִׁים יָפוֹת הֱוֵי אוֹמֵר זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְאֵימָא בִּימֵי דָוִד דִּכְתִיב וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה הָתָם בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל הָכָא בְּכׇל הָאָרֶץ
רַבִּי נָתָן אוֹמֵר אִיּוֹב בִּימֵי מַלְכוּת שְׁבָא הָיָה שֶׁנֶּאֱמַר וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אִיּוֹב בִּימֵי כַּשְׂדִּים הָיָה שֶׁנֶּאֱמַר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וְיֵשׁ אוֹמְרִים אִיּוֹב בִּימֵי יַעֲקֹב הָיָה וְדִינָה בַּת יַעֲקֹב נָשָׂא כְּתִיב הָכָא כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי וּכְתִיב הָתָם כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל וְכוּלְּהוּ תַּנָּאֵי סְבִירָא לְהוּ דְּאִיּוֹב מִיִּשְׂרָאֵל הֲוָה לְבַר מִיֵּשׁ אוֹמְרִים
דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מֵאוּמּוֹת הָעוֹלָם הֲוָה בָּתַר דִּשְׁכֵיב מֹשֶׁה מִי שְׁרַאי שְׁכִינָה עַל אוּמּוֹת הָעוֹלָם וְהָא אָמַר מָר בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה שֶׁלֹּא תִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עַל אוּמּוֹת הָעוֹלָם וְנָתַן לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דּוֹרוֹ שֶׁל אִיּוֹב שָׁטוּף בְּזִמָּה הָיָה שֶׁנֶּאֱמַר הֵן אַתֶּם כּוּלְּכֶם חֲזִיתֶם וְלָמָּה זֶּה הֶבֶל תֶּהְבָּלוּ וּכְתִיב שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ אֵימָא בִּנְבוּאָה דִּכְתִיב חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אִם כֵּן לָמָּה זֶּה הֶבֶל תֶּהְבָּלוּ לְמָה לִי
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַאי דִּכְתִיב וַיְהִי בִּימֵי שְׁפוֹט הַשּׁוֹפְטִים דּוֹר שֶׁשּׁוֹפֵט אֶת שׁוֹפְטָיו אוֹמֵר לוֹ טוֹל קֵיסָם מִבֵּין עֵינֶיךָ אוֹמֵר לוֹ טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ אֹמֵר לוֹ כַּסְפְּךָ הָיָה לְסִיגִים אֹמֵר לוֹ סׇבְאֲךָ מָהוּל בְּמַיִם
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן כׇּל הָאוֹמֵר מַלְכַּת שְׁבָא אִשָּׁה הָיְתָה אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה מַאי מַלְכַּת שְׁבָא מַלְכוּתָא דִּשְׁבָא
וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה' וַיָּבֹא גַּם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא וַיַּעַן הַשָּׂטָן וְגוֹ' אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם שַׁטְתִּי בְּכׇל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ וְלֹא מָצָאתִי נֶאֱמָן כְּעַבְדְּךָ אַבְרָהָם שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאׇרְכָּהּ וּלְרׇחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה וַאֲפִילּוּ הָכִי בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא מָצָא מָקוֹם לִקְבּוֹר אֶת שָׂרָה [עַד שֶׁקָּנָה בְּאַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף] לֹא הִרְהֵר אַחַר מִדּוֹתֶיךָ
וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמוֹהוּ בָּאָרֶץ וְגוֹ' אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן גָּדוֹל הַנֶּאֱמָר בְּאִיּוֹב יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם דְּאִילּוּ בְּאַבְרָהָם כְּתִיב כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וּבְאִיּוֹב כְּתִיב אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים [וְסָר מֵרָע]
מַאי וְסָר מֵרָע אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר שְׁמוּאֵל אִיּוֹב וַותְּרָן בְּמָמוֹנוֹ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם נוֹתֵן חֲצִי פְּרוּטָה לַחֶנְוָנִי אִיּוֹב וִיתְּרָהּ מִשֶּׁלּוֹ
וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים הֲלֹא אַתָּה סַכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְגוֹ' מַאי מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק כׇּל הַנּוֹטֵל פְּרוּטָה מֵאִיּוֹב מִתְבָּרֵךְ
מַאי וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא מִקְנֵהוּ שֶׁל אִיּוֹב פָּרְצוּ גִּדְרוֹ שֶׁל עוֹלָם מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם זְאֵבִים הוֹרְגִים הָעִזִּים מִקְנֵהוּ שֶׁל אִיּוֹב עִזִּים הוֹרְגִים אֶת הַזְּאֵבִים
וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכׇל אֲשֶׁר לוֹ אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן הִנֵּה כׇל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ וְגוֹ' וַיְהִי הַיּוֹם וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמַר הַבָּקָר הָיוּ חוֹרְשׁוֹת וְגוֹ' מַאי הַבָּקָר הָיוּ חוֹרְשׁוֹת וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל יְדֵיהֶם אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מְלַמֵּד שֶׁהִטְעִימוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאִיּוֹב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - ב

ומתרצת הגמרא: אימא, אין כונת הברייתא שנולד בשעה שנכנסו למצרים ונסתלק כשיצאו, אלא כונת הברייתא לומר שמספר שנות חיי איוב היה כמספר השנים שעברו משעה שנכנסו ישראל למצרים ועד [שעה] שיצאו. שהם מאתים ועשר שנים. ולעולם היה איוב מעולי גולה.

ועניין זה, שאיוב חי מאתיים ועשר שנים, מבואר להדיא בספר באיוב. כי בפרק מ"ב פסוק י' נאמר: 'ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה' והיינו שאיוב קיבל מהקדוש ברוך הוא כפול מכל הטוב שהיה לו לפני שבאו עליו יסורים.

כגון, שנתן לו הקדוש ברוך הוא ארבעה עשר בנים תחת השבעה שהיו לו קודם [כמבואר ברש"י פרק מ"ב פסוק י"ג].

ובכלל זה נוסף לאיוב עוד שנות חיים כפול מהשנים שחי עד שקיבל את יסוריו. ואם כן כשכתוב לאחר מכן [פסוק ט"ז] 'ויחי איוב אחרי זאת מאה ארבעים שנה', למדנו שבשעה שבאו עליו יסורים היה בן שבעים. ^[32] ועל זה כפל לו הקדוש ברוך הוא וקיבל עוד מאה וארבעים שנה, נמצא שכל שנותיו של איוב היו מאתים ועשר שנים [שבעים לפני היסורים, ומאה ארבעים לאחריהם] ^[33].

מיתבי, שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם ואלו הן: בלעם ואביו בעור ^[34], ואיוב ^[35], וכן ארבעת רעי איוב אליפזהתימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי, ואליהוא בן ברכאל הבוזי. ומברייתא זו מוכח שאיוב היה גוי, וקשה על רבי יוחנן ורבי אלעזר שאמרו דאיוב מעולי גולה היה ובית מדרשו בטבריה ^[36].

ומתרצת הגמרא: וליטעמיך, שאתה סובר שכל הנביאים המנויים בברייתא היו מאומות העולם, נמצא שאליהוא בן ברכאל לאו מישראל הוה אלא גוי היה.

וזה לא יתכן, דהא כתיב 'ממשפחת רם', ומכך שיחסו הנביא בשם אביו ובשם משפחתו, יש ללמוד שיהודי היה. ^[37]

וקשה כיצד הוא מנוי בברייתא יחד עם נביאי אומות העולם, אלא בהכרח, שכונת הברייתא דאליהוא אינבוי אינבי, התנבא לאומות העולם, אף שהוא עצמו היה יהודי.

הכא נמי יש לומר, איוב אינבוי אינבי [לאומות העולם], אך הוא עצמו היה יהודי.

ומקשה הגמרא: לשיטתך, שלא כל שבעת הנביאים בברייתא היו מאומות העולם, אלא שהם התנבאו לאומות העולם, קשה, וכי אטו כולהו נביאי מי לא אינבויי לאומות העולם?

הלא אף שאר נביאים התנבאו לאומות העולם, ומה יחודם של נביאים אלו יותר משאר הנביאים.

ומתרצת הגמרא:

התם שאר הנביאים עיקר נביאותייהו לישראל, ואילו הכא שבעת הנביאים המנויים בברייתא עיקר נביאותייהו לאומות העולם!

מיתבי קושיה נוספת על הסוברים שאיוב מישראל היה:

שנינו בברייתא, חסיד היה באומות העולם ואיוב שמו ^[38], ולא בא לעולם אלא כדי לקבל שכרו ^[39], הביא הקדוש ברוך הוא עליו יסורין התחיל מחרף ומגדף ^[40] כלפי מעלה, ולכן כפל לו הקדוש ברוך הוא שכרו בעולם הזה שהגיע לו עבור חסידותו [כדי] לטרדו מן העולם הבא ^[41] משום שחירף וגידף ^[42]. הרי מבואר להדיא בברייתא דאיוב מאומות העולם היה.

ומתרצת הגמרא:

דבר זה אם היה איוב מישראל או מאומות העולם תנאי היא נחלקו בזה תנאים, ואף שמהבריתות דלעיל מוכח שאיוב מאומות העולם היה, מכל מקום תנאים אחרים סוברים שאיוב מישראל היה - דתניא, רבי אלעזר אומר איוב בימי בתקופת 'שפוט השופטים' היה, שנאמר באיוב פרק כ"ז פסוק י"ב דאיוב אמר לרעיו: 'הן אתם כולכם חזיתם מהו סופם של רשעים, וכיון שכן למה זה הבל תהבלו' להיות רשעים. - ודורש רבי אלעזר ממה שנאמר 'הבל תהבלו' דאיוב היה בימי שפוט השופטים, דאיזה דור שכולו הבל שגם הטובים שבדור הם 'הבל' ואינם כלום, הוי אומר זה דורו של שפוט השופטים! ^[43] כמבואר להלן שהנשפט היה מוכיח את שופטו, שגם ביד השופט היו עוונות רבים.

רבי יהושע בן קרחה אומר, איוב בימי אחשורוש היה. שנאמר באיוב פרק מ"ב פסוק ט"ו 'ולא נמצא ^[44] נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ', ודורש רבי יהושע בן קרחה: איזהו דור שנתבקשו בו נשים יפות, הוי אומר זה דורו של אחשורוש!

ומקשה הגמרא: ואימא כיצד אתה למד מכך שאיוב בימי אחשורוש היה, הלא אפשר לומר דאיוב היה בימי דוד, דהרי כתיב גבי דוד [שמלכים א' פרק א' פסוק ג' 'ויבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל' ^[45].

ומתרצת הגמרא: אין להקיש את הפסוק באיוב 'ולא נמצאו נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ' לפסוק שנאמר גבי דוד 'ויבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל' משום דהתם גבי דוד נאמר 'בכל גבול ישראל', ואילו הכא באיוב נאמר 'בכל הארץ'.

רבי נתן אומר, איוב בימי מלכות שבא היה [בתקופות שלמה המלך], שנאמר [איוב פרק א' פסוק ט"ו] 'ותפל שבא ותקחם' כאשר החלו היסורים לבא על איוב, בישר המלאך לאיוב שצאנו ומשרתיו נשבו על ידי מלכת שבא, ומוכח שאיוב היה בימי מלכת שבא.

וחכמים אומרים, איוב בימי כשדים בזמן נבוכדצאר היה, שנאמר באיוב פרק א' פסוק י"ז 'כשדים שמו שלשה ראשים ויפשטו על הגמלים' - ומכך שחיל כשדים בא על איוב, למדו חכמים שאיוב בימי נבוכדנצאר היה ^[46].

ויש אומרים ^[47], איוב בימי יעקב היה, ודינה בת יעקב נשא ^[48]. שהרי כתיב הכא באיוב [פרק ב' פסוק ט - י] 'ותאמר לו אשתו עדך מחזיק בתמתך ברך אלה - ים ומת, ויאמר אליה כדבר אחת הנבלות תדברי', וכתיב התם בבראשית [פרק ל"ד פסוק ז' ' ... כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב'. ודרשינן גזירה שוה מלשון 'נבלה' שנאמר בדינה, ללמדך דאיוב אמר לדינה 'כדבר אחת הנבלות תדברי', נמצא שבימי יעקב היה. ^[49] עתה חוזרת הגמרא לפרש את מחלוקת התנאים האם איוב היה מישראל או מאומות העולם.

וכולהו הני תנאי, ^[50] כל התנאים שנחלקו לעיל באיזה זמן היה איוב, כולם סבירא ^[51] דאיוב מישראל הוה כמו שיבואר להלן, לבר, חוץ מיש אומרים, שאמרו איוב בימי דינה היה.

דאי סלקא דעתך שכל אותם תנאים דלעיל סוברים איוב מאומות העולם הוה, אין זה יתכן, שהרי לפי כל אותם תנאים איוב היה לאחר פטירת משה. ובתר דשכיב משה, מי שריא האם שרתה שכינה על אומות העולם?! והלא אמר מר, בקש משה שלא תשרה שכינה על אומות העולם, ונתן לו. שנאמר בשמות [לג טז] שמשה רבינו ביקש מהקב"ה 'ונפלינו אני ועמך', שלא תשרה שכינה על אומות העולם, ובזה עם ישראל יהיה מובדל משאר העמים. ^[52] ולאחר מכן אמר לו הקדוש ברוך הוא [שם פסוק י"ז] 'גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה' ^[53]. נמצא דאיוב שנביא היה ושרתה עליו שכינה בהכרח מישראל הוא

אך לדברי היש אומרים הסוברים איוב בימי דינה היה, אין ראיה שאיוב מישראל הוא, שהרי תקופה זו הייתה לפני תקופת משה, ואז שרתה שכינה גם על אומות העולם ^[54]:

אמר רבי יוחנן, דורו של איוב שטוף בזמה היה. שנאמר [איוב כז יב] 'הן אתם כולכם חזיתם, ולמה זה הבל תהבלו'. וכתיב בשיר השירים 'שובי שובי השולמית, שובי שובי ונחזה בך', ולשון 'ונחזה בך' הוא לשון זימה, מענין הסתכלות בנשים [וכונת הפסוק על דרך המשל, לומר שכך אומרים עובדי כוכבים לישראל: שובו לתורתנו ותזנו עמנו ^[55]].

ולומדת הגמרא בגזירה שוה, מלשון 'ונחזה' שנאמר במשלי ללשון 'חזיתם' שנאמר באיוב, שהכונה ב'חזיתם' היא לזימה, וזהו שאמר איוב לרעיו אתם כולכם 'חזיתם', היינו כולכם שטופים בזימה ^[56].

ומקשה הגמרא: אימא אולי מה שאמר איוב לרעיו "כולכם חזיתם", אין הכונה לענין זנות, אלא חזיתם בנבואה, שהרי מצאנו בנבואה לשון 'חזון', דכתיב 'חזון ישעיהו בן אמוץ'!? ומתרצת הגמרא: אם כן, שהכונה חזיתם בנבואה, 'למה זה הבל תהבלו', למה לי ^[57]? מדוע המשיך איוב ואמר להם על מחזה הנבואה 'הבל תהבלו'.

ואמר רבי יוחנן, מאי דכתיב במגילת רות 'ויהי בימי שפוט השופטים', מהי הכפילות 'שפוט השופטים'?

אלא הכונה היא לדור ששופט את שופטיו. ^[58] שהיו השופטים עצמם מקולקלים, וכאשר שפטו, היה פתחון פה לנשפט לומר לשופט הלא אתה עצמך אינך נקי ואיך תשפוט אותי?

ואם אומר לו השופט טול קיסם מבין עינך, הסתלק ופרוש מעבירה קטנה ששיש בידך [עבירה קטנה משולה לקיסם דק], אומר לו ענה הנשפט לשופטו, עד שאתה מוכיח אותי לפרוש מעבירה קטנה שבידי, טול אתה קורה מבין עיניך ^[59] תפרוש אתה מעבירה חמורה שיש בידך, [עבירה גדולה משולה לקורה]. ^[60]

וכן אם אמר לו השופט 'כספך היה לסיגים' [שהוא לשון הפסוק בישעיה א כב, ופירושו שהיו עושים מעות נחושת ומצפים אותן בכסף כדי להונות בהן. ^[61] ואם היה השופט אומר לנשפט 'כספך היה לסיגים', אמר לו, ענה הנשפט את הסיפא של הפסוק 'סבאך מהול במים'. גם אתה עוסק בהונאה שהרי יינך ^[62] מעורב במים, ואתה מוכרו לאנשים בהונאה.

אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:

כל האומר, מלכת שבא אשה היתה, אינו אלא טועה.

אלא מאי מלכת שבא? מלכותא דשבא! ^[63]

עתה מתחילה הגמרא לפרש את הפסוקים בתחילת ספר איוב.

נאמר באיוב [א' פסוקים ו' ז'] 'ויהי היום, ויבאו בני האלהים להתייצב על ה', ויבא גם השטן בתוכם, ויאמר ה' אל השטן: מאין תבא? ויען השטן, משוט בארץ ומהתהלך בה' ^[64]

ומפרשת הגמרא את הפסוקים:

אמר השטן לפניו, לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, שטתי בכל העולם כולו ולא מצאתי נאמן כעבדך אברהם, שאמרת לו 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה', ואפילו הכי, אף על פי שהבטחת לו את הארץ, בשעה שלא מצא מקום לקבור את שרה [עד שקנה בד' מאת שקל כסף], לא הרהר אחר מדותיך ^[65]

וזהו שאמר השטן לקדוש ברוך הוא 'ומהתהלך בה' - אני בא מאותו שאמרת לו "התהלך בארץ" ^[66].

וממשיכה הגמרא לפרש את המשך הפסוקים. [פסוק ח'].

'ויאמר ה' אל השטן, השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע'.

אמר רבי יוחנן, גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם. ^[67]

דאילו באברהם כתיב 'כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה', ואילו באיוב כתיב 'איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע'. הרי שבאיוב נאמר יותר ממה שנאמר באברהם ^[68].

עתה מפרשת הגמרא מה שנאמר באיוב 'וסר מרע':

מאי וסר מרע? אמר רבי אבא בר שמואל: איוב ותרן בממונו היה, שהרי, מנהגו של עולם הוא, מי ששוכר פועל למלאכה מועטת ורוצה לתת לו חצי פרוטה בשכרו, מנהג העולם נותן חצי פרוטה לחנוני, שקונה בעל הבית אצל החנוני ככר או ביצים בפרוטה, ומתחלק בזה עם הפועל. ואילו איוב, ויתרה לחצי הפרוטה, ונתן לפועל משלו, שהיה רע בעיניו לדקדק בדבר קל שאינו נחשב 'ממון' ^[69].

וממשיכה הגמרא לפרש את המשך הפסוקים. [פסוק ט']

'ויען השטן את ה', ויאמר, וכי החנם ירא איוב אלהים, הלא אתה סכת בעדו הגנת עליו ^[70] ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב, מעשה ידיו ברכת, ומקנהו פרץ בארץ' -

מאי 'מעשה ידיו ברכת'?

אמר רבי שמואל בר רב יצחק, כל הנוטל פרוטה מאיוב, מתברך! ^[71]

מאי 'ומקנהו פרץ בארץ'? אמר רבי יוסי בר חנינא: מה שכתוב מקנה בארץ, פירושו הוא, מקנהו של איוב פרצו גדרו של עולם, מנהגו של עולם זאבים הורגים העזים, ואילו במקנהו של איוב, העזים הורגים את הזאבים. ^[72]

וממשיכה הגמרא לפרש את הפסוקים:

אמר השטן לקדוש ברוך הוא [פסוק י"א]:

'ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו, לאיוב, ואז נראה ^[73] האם אז לא על פניך יברכך האם לא יחרף ויגדף כלפי מעלה ^[74].

וממשיך הנביא 'ויאמר ה' אל השטן, הנה כל אשר לו בידך, רק אליו, אל איוב עצמו, אל תשלח ידך. וגו',

ויהי היום, ובניו ובנותיו של איוב אוכלים ושותים יין בבית אחיהם הבכור, ומלאך בא אל איוב ויאמר: הבקר היו חורשות והאתנות רעות על ידיהם'.

מאי "הבקר היו חורשות והאתונות רועות על ידיהם"?

הערות

^[32] רבינו גרשום הוכיח זה מדכתיב באיוב פרק ט"ו פסוק י' 'גם שב גם קשיש' ואין שב פחות משבעים שנה כדכתיב 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה'.

^[33] רש"י. והקשו התוס' אם כן מה קמשמע לן הברייתא, הלא פסוקים מפורשים הם כמו שפירשנו. ותירצו התוס' דלולי דברי הברייתא היה מקום לומר שהקדוש ברוך הוא כפל לאיוב את עשרו ואת יופי בנותיו, אבל לא כפל את שנותיו, וקא משמע לן הברייתא דגם שנותיו נכפלו. ויש לציין דאף שהתוס' לא הזכירו שכפלו לו את בניו, מכל מקום מבואר ברש"י באיוב פרק מ"ב פסוק י"ג שהקדוש ברוך הוא כפל לו גם את בניו.

^[34] כתבו התוס' שהמקור לכך דאביו של בלעם היה נביא, הוא על פי הגמרא במגילה [טו - א] דכל ששמו ושם אביו מוזכר בנביאות, בידוע שהוא נביא בן נביא, ובלעם הוזכר בתורה עם שם אביו שנאמר 'בלעם בן בעור'. ובמהרש"א הקשה על תוס' [וקושיתו תובא להלן הערה 36] וכתב דכלל זה שנאמר בגמרא במגילה דכל מי שמוזכר שם אביו בנביאות בידוע שאביו גם היה נביא, הוא רק על נביאי ישראל. ולכן פירש המהרש"א דהמקור שאביו של בלעם היה נביא הוא מהפסוק [במדבר כ"ד, ג] 'נאם בלעם בנו בעור' ודרשינן במדרש 'בנו הוא בנביאות'. ועיין באור החיים במדבר כ"ב פסוק ה' על הפסוק 'בלעם בן בעור' שפירש דמה שהוצרכו להזכיר שם אביו להודיעך זריזותו של בלק כדי לקלל את ישראל, ולכן אמר לשלוחיו בלעם בן בעור, כדי שלא יתחלף להם לבלעם אחר.

^[35] הרמב"ן בפירושו לאיוב [כ"ג, י"ב] כתב שאיוב היה חכם ומקובל יודע סוד האלוקות והיחוד. אבל הרמב"ם במורה נבוכים [ג' כ"ב] כתב 'והנפלא שבזה העניין שלא תאר איוב בחכמה ולא אמר איש חכם או מבין או משכיל, אבל תארו במעלות מדות ויושר פעולות, שאילו היה חכם לא היה מסופק עליו ענינו'.

^[36] הקשה המהרש"א לפי ההוה אמינא שכל הנביאים המוזכרים בברייתא היו מאומות העולם, אם כן קשה דהלא אליהוא בן ברכאל הוזכר בשם אביו, ובגמרא במגילה טו - א מבואר דכל ששמו ושם אביו מוזכר בנביאות בידוע שהוא נביא בן נביא, כמו שהביאו התוס' בד"ה בלעם, ואם כן נמצא שאביו של אליהוא גם היה נביא ומדוע לא מנוהו כאחד מנביאי אומות העולם. ולכן כתב המהרש"א דכלל זה נאמר רק בנביאי ישראל, אך בנביאי אומות העולם גם אם מוזכר הנביא בשם אביו אין זה ראיה שאביו היה נביא, ושלא כהתוס' הנ"ל, ועיין לעיל הערה 34.

^[37] על פי רש"י בפירוש הראשון. והביא רש"י פירוש נוסף דיש אומרים דממשפחת רם היינו ממשפחת אברהם. ועיין רש"י איוב פרק ל"ב פסוק ב' 'ממשפחת רם, אברהם, שנאמר האדם הגדול בענקים, זה אברהם. ובמהרש"א פירש דשם זה 'אליהוא בו ברכאל' הוא שמות שקרויים בהם ישראל.

^[38] מבואר כאן שאיוב היה חסיד ואחר כך חרף וגדף. והנה, באיוב פרק א' פסוק א' נאמר 'איש היה בארץ עוץ איוב שמו, והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלה -ים וסר מרע' ופירש רש"י שם 'תם וישר, אבל בדברים שבינו לבין קונו לא היה צדיק:. ', אך בביאור הגר"א על משלי נחלק עליו וכתב דהיה צדיק גם בינו לבין קונו, ולכאורה משמעות דברי הברייתא כאן מוכח כהגר"א, וצ"ע.

^[39] וצריך ביאור, דהרי כשנולד עדין לא היה מגיע לו שכר, ושכרו מגיע לו על מה שעשה בעולם הזה [עיין בהערה הבאה], ואם כן מהו שאמרו 'ולא בא לעולם אלא כדי לקבל שכרו'. וביאר החתם סופר דהרי איוב היה בן שבעים שנה כשבאו עליו היסורים, ואז היה ראוי למות ולהכנס לעולם הבא לקבל שכרו, אלא דעל ידי הסתת השטן ומשום חטאו ששתק בעצת פרעה יסרו הקדוש ברוך הוא, ולא עמד בנסיון ונתחדש לו עוד עולם חדש בעולם הזה והיינו עוד מאה ארבעים שנה כדי לקבל בהם מה שהיה ראוי לו לקבל בעולם הבא. ולפי זה פירש החתם סופר דמה שאמרו 'לא בא לעולם אלא כדי לקבל שכרו' היינו העולם החדש שנתחדש לו לאחר שחי שבעים שנה, ולא קיבל איוב את אותם שנים אלא כדי לקבל שכרו לטרדו מהעולם הבא כיון שחירף וגידף.

^[40] המהרש"א ביאר ענין זה, דהנה חסידי ישראל אינם מקבלים שכרם בעולם הזה שהוא עולם עובר, וכל מטרתם בעולם הזה אינה אלא לעבוד את הקב"ה. מה שאין כן חסידי אומות העולם הקדוש ברוך הוא משלם להם שכר על מעשיהם הטובים בעולם הזה, כמו שכתוב 'ומשלם לשונאיו אל פניו'. ואיוב אף שחסיד היה לא התנהג הקדוש ברוך הוא עמו כמו עם חסידי ישראל אלא לא בא לעולם אלא כדי לקבל שכרו. וכדי שלא יהרהר בעל דין בזה מדוע איוב שונה מחסידי ישראל לכן הביא עליו הקב"ה יסורים, ואז התברר ההבדל בינו לבין חסידי ישראל, דחסידי ישראל הקב"ה מביא עליהם יסורים כדי למרקם לעולם הבא ומקבלים עליהם, כגון אברהם שעמד בעשרה נסיונות וכן בשאר צדיקי ישראל, אבל איוב הביא עליו הקב"ה יסורים כדי למרק עוונותיו בעולם הזה ולתת לו שכר לעולם הבא, התחיל לחרף ולגדף ולהרהר אחר מדות השם, לכן כפל לו הקב"ה שכרו בעולם הזה כדי לטורדו לעולם הבא. עין שם עוד.

^[41] ומבואר שאם לא היה מחרף ומגדף היה מקבל שכר לעולם הבא אף שהיה גוי, ודבר זה מבואר על פי דברי הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ח' הלכה י"א 'כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא:. '.

^[42] הקשה ה'בן יהוידע', הרי פסוק מפורש אומר [יחזקאל פרק י"ד פסוק יד] "והיו שלשת האנשים האלה בתוכה, נח דניאל ואיוב, המה בצדקתם ינצלו נפשם:. ', הרי שאיוב נמנה עם נח ודניאל שצדיקים גמורים היו, ועין שם שתירץ זה על דרך הסוד.

^[43] בהגהות היעב"ץ כתב 'אי אפשר לומר שכל דורותיהם של שופטים כולם היו הכל הבל, שהרי בודאי כל השופטים בכלל צדיקים גדולים היו ומהם נביאים לא נמצא בהם דופי:. אף בשאר אנשי דורם ודאי היו נמצאים כשרים רבים', ולכן כתב היעב"ץ 'אלא ודאי על אותו דור בלבד שנאמר בו שפוט השופטים אמרו כן'. ועיין לקמן מה שנביא על דברי הגמרא 'איזהו דור ששופט את שופטיו': ובתורת חים להלן כתב דמה שאמרו דורו של 'שפוט השופטים' אין זה ה'שופטים' שנתמנו פרנסים על העם, שהרי כל השופטים היו צדיקים גמורים. אלא הכונה לדיינים שבדור, שהדיינים שבדור היו מקולקלים. ודייק זה התורת חים מהלשון 'שפוט השופטים' ומדוע לא כתוב 'שופטים' סתם, אלא בהכרח שאין הכוונה לשופטים הידועים אלא לדיינים שבדור. החתם סופר להלן [ד"ה טול קסם] ביאר באופן שונה. דוודאי היו כל השופטים צדיקים גמורים, אלא שלא השגיחו על ישראל בהשגחה הראויה, ועל כן לא היה דורם יפה, וזהו שאמרו דור שכולו הבל.

^[44] הגר"א הקשה כיון דבימי אחשורוש היה אם כן מדוע אמר הפסוק שלא נמצא נשים יפות כבנות איוב, והרי היתה אסתר. ותירץ דרבי יהושע בן קרחה לשיטתו במגילה דף יג - א דאסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה, נמצא שבנותיו של איוב היו יפות יותר מאסתר, אלא שעליה היה משוך חוט של חסד. המהרש"א כאן הקשה אם בנותיו של איוב היו היפות ביותר בכל הארץ מדוע לא נטל אחשורוש את בנות איוב. ותירץ על פי הגמרא במגילה יב - ב דכל מי שהיה לו בת היה מחביאה מפני אשורוש, ולכן י"ל דגם איוב החביא את בנותיו. ואפשר לתרץ על פי דברי הגר"א הנ"ל דאף שבנות איוב היו היפות ביותר בכל הארץ, מכל מקום לא היה עליהם חוט של חסד, ואחשוורוש העדיף את אסתר שהיה עליה חוט של חסד יותר מיפיין של בנות איוב.

^[45] הקשה מהרש"א אם איוב היה בימי דוד מדוע לא הביאו מבנותיו למלך שהרי לא היה כמוהן ביופי כמפורש בפסוק. ועי"ש שהביא את דברי הגמרא במגילה יב - ב דכל מי שהיה לו בת הביאה לפני דוד, ואם כן מדוע לא הביא איוב את בנותיו. וכתב המהרש"א דאין הכי נמי מטעם זה יכלו להוכיח דאיוב לא היה בימי דוד, אלא דגם בלא זה הגמרא דוחה שפיר.

^[46] עיין רש"י דמאן דאמר בימי מלכת שבא היה סובר שבאו עליו גם חיל כשדים, ומאן דאמר בימי כשדים היה סובר שבא עליו גם חיל מלכת שבא.

^[47] אף שבכל מקום 'יש אומרים' הכוונה לרבי נתן, מכל מקום פה אין זה רבי נתן, שהרי רבי נתן כאן סובר איוב בימי מלכות שבא היה. תוס'.

^[48] בילקוט על הפסוק באיוב [פרק ו' פסוק י"ד] 'למס מרעהו חסד' מבואר שדינה נשאה לאיוב וגיירה אותו.

^[49] פירש המהרש"א דלשון 'נבלה' נאמר על נקבה הנבעלת בזנות, וכיון שאמר לה 'הנבלות' בה"ה הידיעה, משמע שדיבר על מעשה הנבלה המוזכר ראשונה בתורה והוא מעשה דינה. בחידושי הגאונים בספר 'עין יעקב' הקשה כיצד יתכן לומר שאיוב נשא דינה והלא מבואר בפסוק [ב' ט'] דאשת איוב הסיתתה אותו 'ברך אלה -ים ומת' וכיצד יתכן שדינה שנתגדלה בבית יעקב אבינו תסית את בעלה שלא יחזיק בתמימותו, עי"ש.

^[50] התוס' הביאו גירסת רבינו חננאל דגרס 'כולהו תנאי ואמוראי מודו דאיוב מישראל היה', אך ר"י דחה גירסה זו, שהרי רבא לעיל וודאי סובר דאיוב מאומות העולם היה, שהרי רבא סובר דאיוב בימי מרגלים היה ומשה אמר למרגלים לבדוק האם איוב שמגין על דורו חי, ומבואר שאיוב מאומות העולם היה.

^[51] לפנינו 'סבירא להו', והב"ח מחק מילת 'להו'.

^[52] הנה בפסוק כתוב 'ובמה יודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלוא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך' ופירש רש"י בחומש, ו'במה יודע אפוא:. הלא בלכתך עמנו' זוהי בקשה ראשונה, דבקש משה שהקדוש ברוך הוא ילך עמם. ובקשה נוספת ביקש שלא תשרה שכינה על אומות העולם וזהו 'ונפלינו אני ועמך' שנהיה מובדלים בדבר הזה. - והוא על פי הגמרא בברכות ז - א. אך מדברי רש"י כאן על פי פירוש הב"ח נראה, ששאלת 'ונפלינו אני ועמך' היא על שני הבקשות, שמשה רבינו בקש שעם ישראל יהיו מובדלים מהאומות בכך שהקב"ה ילך עמהם ובכך שלא תשרה שכינה אלא על נביא מישראל.

^[53] וזהו שאמרו כאן 'ונתן לו': על פי רש"י בברכות ז - א ד"ה ג' דברים, וכן פירש רש"י בחומש שם. והוסיף רש"י שם דנבואת בלעם אינה על ידי השראת השכינה אלא נופל וגלוי עינים כשומע על ידי שליח. ועיין מהרש"א.

^[54] בפשטות אין ראיה מוכרחת דלשיטת היש אומרים לא הוה מישראל, אלא דאין ראיה דהיה מישראל. אבל ביד רמ"ה כתב דלשיטתם על כרכך מאומות העולם היה, שהרי ד' רעיו לכולי עלמא מאומות העולם היו, ואם איוב מישראל הוא מדוע לא היה לו חברים רק מאומות העולם, ובהכרח שהיה מאומות העולם. ודבריו צע"ג שהרי בסוגיתינו מבואר להדיא דאליהוא ישראל הוה, וצע"ג. ועי"ש מה שכתב עוד. ועיין במהרש"א.

^[55] על פי רש"י. אבל בשיר השירים שם פירש פסוק זה באופן אחר לגמרי.

^[56] על פי רבינו גרשום.

^[57] לשון זה 'למה לי' צריך ביאור, דהלא השאלה שלשון זה מיותר ואינו צריך, אלא הקושיה היא מדוע אמר איוב זה הרי אין זה נכון לומר 'הבל' על נבואה. ולכן פירש המהרש"א דגם לפי הצד שזה בנבואה אין זו נבואת אמת אלא נבואת שקר, וזהו שאמר איוב לריעיו, חזיתם כולכם בנביאות הבל, ומקשה הגמרא אם כן למה לי המילה 'למה' הבל תהבלו, הלא מלה זו מיותרת, דעיקר כוונת איוב היתה למה אתם מתנבאים נבואת שקר שהיא הבל. ומכך הסיקה הגמרא שכוונתו הייתה לומר להם שהם שטופים בזמה, ולמה תוכיחו אותי בדברי הבל הלא אין אתם ראויים להוכיח.

^[58] הקשו התוס' דהלא אמרינן בתמורה דף טו - ב 'כל האשכולות [- איש שהכל בו] שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר לא היה בהם שום דופי', ואם כן כיצד יתכן לומר דבשופטים היה דופי. והנה שם בתמורה איתא עוד, 'משמת יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות איש שהכל בו' והקשה בשיטה מקובצת שם, כיצד יתכן לומר שעד זמן זה היו כולם 'איש שהכל בו' והלא מבואר כאן דהדור כולו היה הבל, ותירץ דמה שאמרו איש שהכל בו היינו בתורה בלבד: ולפי דבריו צריך לומר דגם מה דאמרינן לעיל 'איזהו דור שכולו הבל' אין הכונה לתורה, דבתורה היו אנשי אשכולות, וצ"ע. ועיין בתורת חים שתמה על קושית התוס' שהרי בהמשך הסוגי' במגילה מבואר להדיא דמה שאמרו שלא היה בהם דופי היינו בתורה, אך עדיין יתכן שהיה בהם דופי של חטא. עיין שם שהאריך. וכבר הבאנו לעיל הערה 43 את שיטתו דאין הכונה כאן לשופטים הידועים שנתנמנו פרנסים לעם, אלא לדיינים שבדור. ועיין לעיל בהערה שם מה שהבאנו בשם החתם סופר. ובעיקר קושית התוס' עיין עוד במדרש רות ובמפרשים שם וכן בילקוט האזינו רמז תתקמ"ו עין שם.

^[59] כך הוא הגירסה לפנינו, ובמסורת הש"ס הביא גירסה 'מבין שיניך' ועיין בהערה הבאה.

^[60] וברבינו גרשום פירש שטול קיסם מבין עיניך היינו, תחזיר גזילה מתחת ידך, והוא משיב לשופט אני גזלתי קיסם שהוא מעט ואתה גזלת קורה גדולה. ויש להוסיף על דבריו, דהנה גרסת העין יעקב שהביא המסורת הש"ס היא 'טול קיסם מבין שיניך' ופירש החתם סופר דהוא משל על הגזל, והביא שם פירוש רש"י בשיר השירים [פרק ד' פסוק ב'] על הפסוק 'שיניך' עיין שם.

^[61] על פי רש"י בישעיה שם.

^[62] סבאך הוא יין, כמו שנאמר אל תהי בסובאי יין. רש"י.

^[63] הקשה המהרש"א כיצד יתכן לומר שמלכת שבא אינה אשה, והלא מכל הפסוקים שנאמרו על מלכת שבא מוכח שהייתה אשה וכן כתוב שם בסיום הענין 'ותלך היא ועבדיה' ומשמע שאשה הייתה, והוסיף המהרש"א להקשות: לפי תירוץ הגמרא שהכוונה למלכות שבא, מדוע דווקא מלכות זו כונתה בלשון נקבה. ולכן פירש המהרש"א דוודאי מלכת שבא הייתה אשה, וכוונת הגמרא לומר דכל האומר שמלכת שבא הייתה אשת המלך ולא הייתה המלכה בעצמה אינו אלא טועה, אלא היא עצמה הייתה מלכת שבא, וסיים המהרש"א 'וכן עוד היום יש מלכויות שאשה מולכת שם'.

^[64] על פי גירסת מסורת הש"ס.

^[65] המהרש"א הוסיף שמהפסוק 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, למדו בפרק המוכר את הבית דקרקע נקנית על ידי שהולכים בה לאורך ולרוחב, נמצא דכשאמר הקב"ה לאברהם 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה' בזה עשה אברהם קנין, ואף על פי כן לא הרהר אחר מדות ה' כשלא מצא מקום לקבור את שרה אשתו עד שהוצרך לשלם כסף, ועיין במהרש"א עוד תוספת דברים בזה.

^[66] על פי רש"י

^[67] הקשה הריטב"א, שאפשר דלכך נאמר באברהם רק 'ירא אלהים' משום ששבח זה נאמר בפניו ואומרים רק מקצת שבחו של אדם בפניו, ותירץ דאם משום כך לא היה לו לקצר כל כך ולכתוב רק 'ירא אלהים'. אך המהרש"א פירש, שודאי אברהם היה גדול מאיוב, ומי לנו גדול מאברהם שנאמר בו אברהם אוהבי, והטעם שנאמר באיוב יותר מאברהם, משום שאברהם נאמר שבחו בפניו, ואומרים רק מקצת שבחו של אדם בפניו, ואילו השבח של איוב נאמר שלא בפניו ולכן נאמר בו יותר מאברהם. ועי"ש שביאר לפי זה מהלך דברי הגמרא.

^[68] החתם סופר ביאר מדוע לא נאמר באברהם 'וסר מרע' משום שפירוש 'וסר מרע' הוא שהיצר הרע הנקרא 'רע' סר ממנו, ואיוב שעזרו הקדוש ברוך הוא סר מיצר הרע, אבל אברהם לא עזרו הקדוש ברוך הוא והיה הרע רודפו יום יום ועמד בנסיון עד שבסוף ימיו אחר כל הנסיונות נאמר בו [לקמן יז - א] שלא שלט בו יצר הרע.

^[69] רבינו גרשום פירש לשון 'סר מרע' דאיוב סר מדרכי רעיו שנהגו כמדת בני אדם.

^[70] על פי המצודות, ועיין רש"י שם.

^[71] בבראשית רבה [ל"ט י"א] נאמר: 'אמר רבי יצחק ואף לאיוב עשה כן שנאמר 'מעשה ידיו ברכת' לא נטל אדם פרוטה מאיוב והוצריך ליטול ממנו פעם שניה' [מפני שכבר נתברך מהפרוטה הראשונה].

^[72] מה שלא פירשו כפשוטו דמקנהו התרבה בארץ, פירש המהרש"א שבכל מקום שכתוב בו 'פרץ' מלשון ריבוי הרי צמוד לו לשון ריבוי, כגון 'ויפרוץ לרוב' או 'כן ירבה וכן יפרוץ', וכאן, כיון שלא הוזכר לשון ריבוי, דרשו דהכונה לפריצת והריסת גדר ומנהגו של עולם.

^[73] על פי הרמב"ן בפירושו לאיוב שם.

^[74] מבואר כאן שהשטן ביקש להביא יסורים על איוב כדי להוכיח שאין הוא כאברהם אבינו, והקשה הגר"ח שמואלביץ [שיחות מוסר ה' ל"ג] דהרי בגמרא בסוטה דף י"א - א מבואר שיסורי איוב באו עליו כעונש על כך ששתק בעצת פרעה. וביאר שם דאין זה סותר כי משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, וביסורין היה גם מן העונש על ששתק, וגם מן הנסיון, ואם לא היה מגיע לו עונש לא היו באים עליו יסורים רק כדי לנסותו.

ומתרצים, אימא [אמור]: כמשעה שנכנסו ישראל למצרים ועד שעה שיצאו, זהו מנין שנותיו, אבל לא שחי באותן השנים.

מיתיבי [מקשים]: שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם, ואלו הן: בלעם ואביו בעור, ואיוב, אליפז התימני, ובלדד השוחי, וצופר הנעמתי, ואליהוא בן ברכאל הבוזי, משמע שאיוב לא מישראל היה! אמר ליה [לו]: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], וכי אליהוא בן ברכאל לאו [לא] מישראל הוה [היה]? והא כתיב [והרי נאמר בו] "ממשפחת רם" (איוב לב, ב) כלומר, אברהם!

אלא יש לפרש כי אינבוי אינבי [התנבא] לאומות העולם, ולכן נמנה ברשימה זו. הכי נמי [כך גם כן] יכול אתה לומר שאיוב אינבוי אינבי [התנבא] לאומות העולם, אבל הוא עצמו מישראל היה. ומקשים: אטו כולהו נביאי מי [וכי כל הנביאים האחרים האם] לא אינבוי [התנבאו] לאומות העולם? ואם כן, מדוע מנו רק שבעה אלה? ומשיבים: התם [שם] שאר הנביאים עיקר נביאותייהו [נבואתם] לישראל היתה, הכא [כאן] שבעה אלו, עיקר נביאותייהו [נבואתם] לאומות העולם.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא אחרת: חסיד היה באומות העולם ואיוב שמו, ולא בא לעולם אלא כדי לקבל שכרו, הביא הקדוש ברוך הוא עליו יסורין — התחיל מחרף ומגדף, כפל לו הקדוש ברוך הוא שכרו בעולם הזה כדי לטרדו (לסלק אותו) מן העולם הבא, הרי שגוי היה!

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא האם היה מישראל. דתניא [שכן שנינו בברייתא] בענין זמנו של איוב, ר' אלעזר אומר: איוב בימי שפוט השופטים היה, שנאמר: "הן אתם כלכם חזיתם ולמה זה הבל תהבלו" (איוב כז, יב), איזה דור שכולו הבל? הוי אומר: זה דורו של שפוט השופטים, כמבואר להלן שהיו שופטים את שופטיהם.

ר' יהושע בן קרחה אומר: איוב בימי אחשורוש היה, שנאמר: "ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ" (איוב מב, טו), איזהו דור שנתבקשו (חפשו) בו נשים יפות? הוי אומר: זה דורו של אחשורוש (ראה אסתר פרק ב). ומקשים: ואימא [ואמור] שהיה בימי דוד, דכתיב [שנאמר]: "ויבקשו נערה יפה בכל גבול ישראל" (מלכים א' א, ג)! ומשיבים: התם [שם] בימי דוד חיפשו בכל גבול ישראל, וכפי שנאמר שם, הכא [כאן] בימי אחשורוש חיפשו בכל הארץ, וכפי שנאמר בבנות איוב.

ר' נתן אומר: איוב בימי מלכות שבא היה, שנאמר: "ותפל שבא ותקחם" (איוב א, טו). וחכמים אומרים: איוב בימי גדולת מלכות כשדים, בזמן נבוכדנצר היה, שנאמר: "כשדים שמו שלשה ראשים" (איוב א, יז). ויש אומרים: איוב בימי יעקב היה, ואת דינה בת יעקב נשא, ומסבירים: כתיב הכא [נאמר כאן]: "כדבר אחת הנבלות תדברי" (איוב ב, י), וכתיב התם [ונאמר שם] במעשה דינה: "כי נבלה עשה בישראל" (בראשית לד, ז). עד כאן דברי הברייתא, ובהכרח כולהו תנאי סבירא להו [כל אותם התנאים סבורים] שאיוב מישראל הוה [היה], לבר [חוץ] מ"יש אומרים" שאמרו שבימי יעקב היה, והרי בוודאי לא היה מבני יעקב. ומה הראיה שכולם סבורים שהיה מישראל?

דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] שמאומות העולם הוה [היה], בתר דשכיב [אחרי שמת] משה מי שריא [האם שרתה] שכינה על אומות העולם? והא [והרי] אמר מר [החכם]: בקש משה שלא תשרה שכינה על אומות העולם, ונתן לו הדבר, שנאמר: "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה

"(שמות לג, טז) ונאמר שם שה' נענה לבקשותיו. אמר ר' יוחנן: דורו של איוב שטוף בזמה היה, שנאמר: "הן אתם כלכם חזיתם ולמה זה הבל תהבלו" (איוב כז, יב), וכתיב [ונאמר]: "שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך" (שיר השירים ז, א), ומכאן למדים שלשון זו "חזיתם" היא לשון הסתכלות של זנות. ומקשים: אימא [אמור] ש"חזיתם" זה בהסתכלות בנבואה הוא, דכתיב [שנאמר]: "חזון ישעיהו בן אמוץ" (ישעיה א, א)! ואומרים: אם כן מה שנאמר "למה זה הבל תהבלו" למה לי? אלא שמדובר פה על ראיה של הבל.

ועוד בביאור דברי ר' אלעזר בברייתא, שדור שפוט השופטים דור שכולו הבל היה, מביאים, ואמר ר' יוחנן, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ויהי בימי שפוט השופטים" (רות א, א)? כוונתו דור ששופט את שופטיו, אומר לו השופט לנשפט לפניו: "טול קיסם מבין עיניך", כלומר, הסר מעליך עוון קטן שיש בידך, אומר לו הנשפט: "טול קורה מבין עיניך", שבידך עוונות גדולים הרבה יותר. אמר לו השופט: "כספך היה לסיגים" (ישעיה א, כב), זייפת מטבעות, אמר לו הנשפט: "סבאך מהול במים" (ישעיה א, כב), אתה בעצמך מוהל את יינך במים ומוכרו. שכיון שכולם לא היו נוהגים כהלכה, לא יכלו השופטים לשפוט.

ועוד בענין שנזכר בברייתא, אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל האומר מלכת שבא שבאה לבקר את שלמה המלך (מלכים א' פרק י) אשה היתה — אינו אלא טועה, מאי [מה פירוש] "מלכת שבא"? מלכותא דשבא [מלכות שבא] כמו שנזכר באיוב "ותפול שבא ותקחם".

א כיון שהזכרנו את ספר איוב דנים בכמה דברים בתוכו. נאמר שם: "ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על ה' ויבא גם השטן בתוכם. ויאמר ה' אל השטן מאין תבא ויען השטן את ה' ויאמר משוט בארץ ומהתהלך בה" (איוב א, ו– ז). ומפרשים כך את תשובתו: אמר לפניו: רבונו של עולם, שטתי בכל העולם כולו ולא מצאתי נאמן כעבדך אברהם, שאמרת לו: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" (בראשית יג, יז), ואפילו הכי [כך] בשעה שלא מצא מקום לקבור את שרה [עד שקנה בארבע מאות שקל כסף] לא הרהר אחר מדותיך, שלא התרעם על שלא קיים הקדוש ברוך הוא את הבטחתו.

ועל כך מובאת תשובתו של ה': "ויאמר ה' אל השטן השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמהו בארץ איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע" (איוב א, ח). ועל כך אמר ר' יוחנן: גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם, שאילו באברהם כתיב [נאמר]: "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" (בראשית כב, יב), ובאיוב כתיב [נאמר] יותר: "איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע" (איוב א, ב).

ואגב מבררים: מאי [מה פירוש] "וסר מרע"? אמר ר' אבא בר שמואל: איוב וותרן בממונו היה, שלא היה מקפיד על ממונו, כגון מנהגו של עולם — כאשר משלם לחנווני, נותן חצי פרוטה לחנוני, איוב אם קנה אדם ממנו דבר ויתרה, שהיה מוותר על חצי הפרוטה משלו. וממשיכים בפירוש אותה פרשה.

"ויען השטן את ה' ויאמר החנם ירא איוב אלהים. הלא אתה סכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב. מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ" (איוב א, ט-י). מאי [מה פירוש] "מעשה ידיו ברכת" (איוב א, י)? אמר ר' שמואל בר רב יצחק: כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך. שלא רק מה שעשה בעצמו, אלא כל מי שקיבל ממנו היה מבורך.

ועוד מבררים: מאי [מה פירוש] "ומקנהו פרץ בארץ" (איוב א, י)? אמר ר' יוסי בר חנינא: מקנהו של איוב פרצו גדרו של עולם, מנהגו של עולם — זאבים הורגים העזים, ואילו מקנהו של איוב — עזים הורגים את הזאבים.

והמשך דברי השטן: "ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך. ויאמר ה' אל השטן הנה כל אשר לו בידך רק אליו אל תשלח ידך ויצא השטן מעם פני ה'" (איוב א, יא–יב). "ויהי היום ובניו ובנתיו אכלים ושתים יין בבית אחיהם הבכור. ומלאך בא אל איוב ויאמר הבקר היו חורשות והאתונות רועות על ידיהם" (איוב א, יג–יד). ושואלים: מאי [מה פירוש] "הבקר היו חרשות והאתנות רעות על ידיהם"? אמר ר' יוחנן: מלמד, שהטעימו הקדוש ברוך הוא לאיוב

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara answers: Say that the baraita means that the duration of Job’s life lasted as long as from when Israel entered Egypt until when they left, but not that he lived during that specific time frame.

The Gemara raises an objection from another baraita against the notion that Job was a Jew: Seven prophets prophesied to the nations of the world, and they are: Balaam and his father Beor, and Job, Eliphaz the Temanite, and Bildad the Shuhite, and Zophar the Naamathite, and Elihu ben Barachel the Buzite, which indicates that Job was not Jewish. He said to him: And according to your reasoning that Job could not have been Jewish because he prophesied to the nations of the world, was Elihu ben Barachel not a Jew? Is it not written: “Of the family of Ram” (Job 32:2), meaning Abraham?

Rather, one must explain that Elihu is included in this list because he prophesied to the nations of the world; and so too it may be maintained that Job is included in this list, even though he is Jewish, because he prophesied to the nations of the world. The Gemara asks: But did not all the other prophets also prophesy to the nations of the world? Why then are only these seven mentioned? The Gemara answers: There, with regard to the other prophets, their main prophecies were directed to Israel, whereas here, with regard to these seven prophets, their main prophecies were directed to the nations of the world.

The Gemara raises an objection from what is taught in a different baraita: There was a certain pious man among the nations of the world and his name was Job, and he came into the world only to receive his reward. The Holy One, Blessed be He, brought afflictions upon him, and he began to blaspheme and curse. The Holy One, Blessed be He, doubled his reward in this world in order to expel him from the World-to-Come. This baraita states that Job was not a Jew, but rather a gentile.

The Gemara responds: The matter of whether or not Job was Jewish is a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita with regard to the period during which Job lived: Rabbi Elazar says: Job lived in the days of the judging of the Judges, as it is stated in connection with Job: “Behold, all you yourselves have seen it; why then have you become altogether vain?” (Job 27:12). Which generation was completely vain? You must say it was the generation of the judging of the Judges, when the people judged the Judges, as will be explained shortly.

Rabbi Yehoshua ben Korḥa says: Job lived in the days of Ahasuerus, as it is stated: “And in all the world were no women found so beautiful as the daughters of Job” (Job 42:15). In which generation were beautiful women sought? You must say it was the generation of Ahasuerus (Esther, chapter 2). The Gemara asks: But why not say it was in the days of David, as it is written: “And they sought a beautiful maiden” (I Kings 1:3)? The Gemara answers: There, in the time of David, they searched “throughout the territory of Israel” (I Kings 1:3), whereas here, in the time of Ahasuerus, they searched throughout the world, as is similarly stated with regard to Job’s daughters.

Rabbi Natan says: Job lived in the days of the kingdom of Sheba, as it is stated: “And Sheba fell upon them, and took them away” (Job 1:15). And the Rabbis say: Job lived in the days of the kingdom of the Chaldeans in the time of Nebuchadnezzar, as it is stated: “The Chaldeans formed three bands” (Job 1:17). And some say that Job lived in the days of Jacob and that he married Dina, the daughter of Jacob. As it is written here: “You speak as one of the loathsome women speaks” (Job 2:10), and it is written there in the account of the incident involving Dina: “He has done a loathsome act in Israel” (Genesis 34:7). This concludes the text of the baraita. The Gemara comments: And all these tanna’im hold that Job was a Jew except for the opinion introduced with the phrase: And some say, according to which Job lived in the time of Jacob, and he was certainly not one of Jacob’s sons.

And what is the proof that all these tanna’im maintain that Job was Jewish? As if it should enter your mind to say that he came from the nations of the world, there is a difficulty: After Moses died, did the Divine Presence rest any longer on the nations of the world? But doesn’t the Master say: Moses requested that the Divine Presence not rest again on the nations of the world, and his request was granted to him, as it is stated: “That we shall be differentiated, I and Your people, from all the people that are upon the face of the earth” (Exodus 33:16), and it is stated there that God acceded to his request.

Rabbi Yoḥanan says: The generation of Job was awash in licentiousness, as it is stated: “Behold, all of you yourselves have seen [ḥazitem] it; why then have you become altogether vain?” (Job 27:12), and it is written: “Return, return, O Shulamite; return, return, that we may look [veneḥeze] upon you” (Song of Songs 7:1), which teaches that the phrase “you have seen it” connotes a licentious gaze. The Gemara asks: But say that the phrase “you yourselves have seen it” signifies prophecy, as it is written: “The vision [ḥazon] of Isaiah ben Amoz” (Isaiah 1:1). The Gemara answers: If so, why do I need the words: “Why then have you become altogether vain”? Rather, the reference must be to inappropriate licentious gazing.

And further, with regard to Rabbi Elazar’s statement in the baraita that the generation of the judging of the Judges was one of vanity, Rabbi Yoḥanan says: What is the meaning of that which is written: “And it happened in the days of the judging of the Judges” (Ruth 1:1)? This indicates a generation that judged its judges. If a judge would say to the defendant standing before him: Remove the splinter from between your eyes, meaning rid yourself of some minor infraction, the defendant would say to him: Remove the beam from between your eyes, meaning you have committed far more severe sins. If the judge would say to him: “Your silver is become dross” (Isaiah 1:22), meaning your coins are counterfeit, the defendant would say to him: “Your wine is mixed with water” (Isaiah 1:22), meaning you yourself dilute your wine with water and sell it. Since nobody behaved in proper manner, the judges were unable to judge.

Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: Anyone who says that the queen of Sheba [malkat Sheva] who came to visit King Solomon (see I Kings, chapter 10) was a woman is nothing other than mistaken. What is the meaning of malkat Sheba? The kingdom [malkhuta] of Sheba, as is mentioned in Job: “And Sheba fell on them and took them away” (Job 1:15).

§ Having mentioned the book of Job, the Gemara addresses several matters relating to it. It is stated: “Now there was a day when the sons of God came to present themselves before the Lord, and the Satan came also among them. And the Lord said to the Satan: From where do you come? And the Satan answered the Lord, and said: From going to and fro in the earth, and from walking through it” (Job 1:6–7). The Satan said to God: Master of the Universe, I have gone to and fro throughout the entire world and I have not found anyone as faithful as Your servant Abraham, to whom You said: “Arise, walk through the land in the length of it and in the breadth of it; for I will give it to you” (Genesis 13:17). And even so, when he did not find a place to bury Sarah before he purchased a burial site for four hundred silver shekels, he did not find fault with Your ways or complain about the fact that you had failed to fulfill Your promise.

“And the Lord said to the Satan: Have you considered My servant Job, that there is none like him on earth, a perfect and upright man, one who fears God and turns away from evil?” (Job 1:8). About this Rabbi Yoḥanan says: That which is stated about Job is greater than that which is stated about Abraham. As with regard to Abraham it is written: “For now I know that you fear God” (Genesis 22:12), with regard to Job it is written: “A perfect and an upright man, one who fears God and turns away from evil” (Job 1:8).

The Gemara clarifies the meaning of the aforementioned verse: What is meant by “and turns away from evil”? Rabbi Abba bar Shmuel says: Job was forgiving with his money. It is the way of the world that one pays the storekeeper for even half-peruta of merchandise purchased from him. But if somebody bought an item of such little value from Job, he would forgive him his half-peruta.

The Gemara continues to clarify the verses concerning Job. “Then the Satan answered the Lord, and said: Does Job fear God for naught? Have You not made a hedge about him, and about his house, and about all that he has on every side? You have blessed the work of his hands, and his cattle is increased in the land” (Job 1:9–10). What is meant by: “You have blessed the work of his hands”? Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak says: Anyone who took a peruta from Job was blessed. Not only was Job’s own handiwork blessed, but anybody who received anything from him was also blessed.

The Gemara continues with its explication of these verses. What is meant by: “And his livestock is increased [paratz] in the land” (Job 1:10)? Rabbi Yosei bar Ḥanina says: Job’s livestock breached [paretzu] the order of the world. It is the way of the world that wolves kill goats, but in the case of Job’s livestock, the goats killed the wolves.

The Gemara continues to relate the Satan’s challenge to God: “But now put forth Your hand, and touch all that he has, and he will curse You to Your face. And the Lord said to the Satan: Behold, all that he has is in your power; only upon himself do not put forth your hand. And the Satan went out from the presence of the Lord” (Job 1:11–12). The verses relate what then occurred: “Now there was a day when his sons and his daughters were eating and drinking wine in their eldest brother’s house, and there came a messenger to Job, and said: The oxen were plowing, and the asses were feeding beside them” (Job 1:13–14). The Gemara asks: What is meant by: “The oxen were plowing and the asses were feeding beside them”? Rabbi Yoḥanan says: This teaches that the Holy One, Blessed be He, gave Job a taste

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בלעם [ואביו] אינבויי אינבי לעובדי כוכבים על דור המבול ועל דור הפלגה בלעם אינבי לעובדי כוכבים לעמלק [ולכתיים] וקשיא לר' יוחנן ולר' אלעזר דאמרי מעולי גולה היה:

כדי לטורדו מן העולם. אלמא דאיוב מעובדי כוכבים הוה: תנאי היא כו' וכולהו הני תנאי מהא ברייתא דר' אלעזר ואילך מודו דאיוב מישראל הוה מדקא מיירי טעמייהו ממשה ואילך איכא למשמע מינה הואיל ושרתה עליו שכינה ממשה ואילך: לבד מיש אומרים דאמר בימי יעקב הוה שעדיין לא בא משה לעולם:

דאי ס"ד דלשאר תנאי מאומות העולם היה וכי ממשה ואילך כו'. ^א)נראה מזה שרבינו היה גורס וכולהו תנאי ואמוראי וכגי' התוס' בשם ר"ח ע"ש: ואמוראי קרי לר' יוחנן ולר' אלעזר דאמרי תרוייהו איוב מעולי גולה היה ורבא נמי אמורא: מה תחזו בשולמית דכי היכי דהאי קרא משתעי בנקבה דהיינו זימה הכי נמי הן אתם כולכם חזיתם:

ששופט. מי שהיה שפוט על פי בית דין הוא שופט את שופטיו שאם אמר לו השופט טול קיסם שלך גזילה מתחת ידיך היה משיב הוא לשופט טול קורה כלומר אני גזלתי קיסם שהוא מעט אתה גזלת קורה שהוא גדול מזה: אדם נותן חצי פרוטה לחנוני שאם היה חייב לפועל חצי פרוטה היה נותן לו איוב פרוטה שלימה ולא היה הולך לחנווני לחלוף לו חצי ליתן לו חצי לפועל [כמנהגם] היינו וסר מרע שלא היתה מדתו כמדת רעיו בני אדם:

שהטעימו הקב"ה מעין העולם הבא. שלאלתר תיכף לחרישה היו רועות על ידיהן מיד והיה עשב יוצא ורועות. וכן כתב לעולם הבא ונגש חורש בקוצר [עמו' ט]:

קצו. תניא שבעה נביאים נתנבאו להם לאומות העולם ואלו הם בלעם ואביו ואיוב ואליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהו בן ברכאל הבוזי. והכי נמי מסתברא דאיוב מאומות העולם הוה ובימי משה הוה אי נמי מקמי הכין. והא דמסקינן בגמ' לקמן דמישראל הוה, לטעמא דהנהו תנאי קאמרינן דסבירא להו דבתר משה הוה, ועלה קא(מר) מסקינן דלדידהו דס"ל דבתר משה הוה על כרחיך ס"ל דמישראל הוה דאי ס"ד מאומות העולם הוה ממשה ואילך מי שריא שכינה על אומות העולם [והא אמר מר בקש משה שלא תשרה שכינה על אומות העולם] ונתן לו שנאמר ונפלינו אני ועמך וגומר וכתיב נגד כל עמך אעשה נפלאות וגומר, אלא לאו ש"מ לטעמיהו דהני תנאי דאמרי בתר משה הוה מישראל הוה ש"מ, מיהו למאן דאמר בימי משה הוה אי נמי בימי יעקב הוה על כרחיך מאומות העולם הוה. והכי נמי מסתברא, דעל כרחיך אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל הבוזי לדברי הכל מאומות העולם הוו, ואי ס"ד איוב מישראל הוה מאי שנא דלא הוו ליה חברי אלא מאומות העולם. ועוד מדדרש רבה (להלן בבא בתרא טז,א) מאי דכתיב ברכת אובד עלי תבא ש"מ דמאומות העולם הוה כדבעינן למימר קמן (סי' קצט):

(יא) ולטעמך אליהוא בן ברכאל הבוזי לא מישראל הוה ובריש ע"ז אמרי' יבואו אליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל הבוזי ויעידו בהם בישראל שקיבלו עלי' את התור' דילמ' אליהוא גוי הוה לא גרסי' התם אליהוא:

בד"ה בלעם כו' כל ששמו ושם אביו בנביאות כו' עכ"ל. ק"ק דא"כ ברכאל נמי נביא היה ואמאי לא קחשיב בברייתא הכא ח' נביאים ולמאי דמסיק אליהו בן ברכאל מישראל הוה ניחא קצת דאפשר דברכאל עיקר נבואתו לישראל הוה וק"ל:

ז' נביאים כו' בלעם ואיוב כו'. בתוספות כדאמרינן במגילה כל ששמו ושם אביו בנביאות בידוע שהוא נביא בן נביא עכ"ל וקשה דא"כ למאי דס"ד דאליהוא נכרי הוה אמאי לא חשיב נמי ברכאל אביו וה"ל ח' נביאים באו"ה וע"כ נראה דההוא כללא דמס' מגילה לא נאמר אלא בנביאי ישראל ואפשר דהכא סמיך שהיה אביו של בלעם נביא כדאמרינן במדרש מדכתיב בנו בעור בנו הוא בנביאות מכלל שהיה מיהת נביא וק"ל:

מיתיבי שבעה נביאים נתנבאו לעכו"ם ואלו הן כו'. ואליהוא בן ברכאל הבוזי כו'. פרש"י ע"כ מדייחסיה קרא בשמו ושם אביו ושם משפחתו ישראל הוה ואית דאמרי ממשפחת רם היה היינו אברהם ועוי"ל שהם שמות שקורא בו ישראל ולא עכו"ם:

חסיד היה בא"ה ואיוב שמו ולא בא לעולם אלא כדי לקבל שכרו כו'. יש לפרש בזה לפי שחסידי ישראל אינן באין לעולם כדי לקבל שכרן בעוה"ז עולם העובר רק לעבוד עבודת ה' בעוה"ז כדאמרינן היום לעשותן ולא היום ליטול שכרן משא"כ בא"ה כדכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו ואמר כי איוב אף שהעיד עליו המקרא שאין חסיד כמוהו לא נעשה בו כמדת האמור בחסידי ישראל אלא כאחד מבני שאר האומות ולא בא לעולם אלא כדי לקבל שכרו בעוה"ז ולפי שיש לבעל דין להרהר בזה וע"כ אמר כי הנה תראה במדת צדיקים שבישראל שהקב"ה מביא עליהן יסורין בעוה"ז כדי למרק עונותיהן כאמור באברהם שעמד בעשר ולא הרהר אחר מדותיו כדלקמן וכן בשאר צדיקי ישראל אבל באיוב הביא הקב"ה עליו יסורין למרק עונותיו בעוה"ז כדי לתת לו שכר טוב לעוה"ב התחיל הוא מחרף ומגדף והרהר אחר מדותיו וע"כ כפל לו הקב"ה שכרו כדי לתת לו שכרו משלם בעוה"ז לטורדו כו' כדאמרינן פרק אין דורשין הצדיק והרשע כל א' יש לו שני חלקים א' בג"ע וא' בגיהנם זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע כו' נתחייב רשע כו' נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם כו' ואין הקב"ה מקפח שכר הרשע ונותן לו שכרו כפול בעוה"ז שהוא חלק צדיק שבעוה"ז ודו"ק:

איזה דור שכולו הבל הוי אומר זה דורו של שפוט כו'. לפי שע"כ כל הענין שבאו ג' ריעיו להוכיחו כמפורש במקרא השיב להם כי זה הדור כולו הבל ואין מי הראוי להוכיח כדלקמן דור ששופט את שופטיו וק"ל:

איזה דור שנתבקשו בו נשים יפות הוי אומר זה דורו של אחשורוש כו'. וא"ת כיון דלא נמצאו יפות כבנות איוב למה לא לקחו אותן למלך וי"ל כדאמרינן בפ"ק דמגילה וכסיל יפרוש אולת זה אחשורוש דכתיב ויפקד המלך פקידים מאן דה"ל ברתא איטמרא מיניה ודאיוב נמי הוו מטמרן מיניה ומיהו כדמקשי ואימא בימי דוד כו' המ"ל הכי דא"כ אמאי לא הביאו מבנותיו למלך כיון שלא נמצא כמותן דמיניה לא הוו מטמרן כדאמרינן נמי התם כל ערום יעשה בדעת זה דוד כו' אלא דבלאו הכי דחי ליה שפיר וק"ל:

איוב בימי מלכת שבא כו'. איוב בימי כשדים כו' ר"ל בימי מלכות שבא שהיתה בימי שלמה ומ"ד בימי כשדים דהיינו בימי נבוכדנצר כפי' רש"י ונראה לומר דכמה פעמים כתיב שבא וכשדים במקרא שלא בזמנים הללו אבל לפי שנאמר ותפול שבא ותקחם וגו' בלשון נקבה מה שלא נאמר כן בשום מקום רק במלכות דשבא דגבי שלמה שכל הענין נאמר בלשון נקבה וכדמפרש לקמן מלכותא דשבא וכן בכשדים מעולם לא היו לעם רק בימי נ"נ שנאמר הן כשדים זה עם לא היה וכאן זכרם לעם ששמו ג' ראשים וגו' וע"כ אמרו דבזמן נ"נ היה מה שנעשו לעם וק"ל:

ודינה בת יעקב נשא כתיב הכא כדבר אחת הנבלות כו'. כי על הרוב נמצא שם נבלה במקרא לגבי נקבה הנבעלת בזנות ולפי שכתוב הנבלות בה' הידיעה אמרו שהכתוב בא לפרש ולא לסתום והיא הראשונה הנזכרת תחלה בתורה שנבעלה בזנות והיא עדיין בבית אביה וכת"י היכמא די ממללן חדא מן נשיא דעבדן קלנא בבית אבהתון כו' ע"ש:

ס"ל דמישראל הוה לבר מי"א כו'. גם דאיכא למימר דמבני בניו של יעקב הוה ונשא דינה בת יעקב מ"מ קודם מתן תורה לאו ישראל מקרי אלא בני נח מא"ה הוא ועי"ל דאין סברא דאחד מיוצאי חלציו דיעקב ישא בתו וק"ל:

בתר דשכיב משה מי שרתה כו'. והאמר מר בקש משה שלא תשרה כו' בפ"ק דברכות שזו א' מג' דברים שבקש משה ונתן לו ופרש"י שם שהרי לסוף שאלתו כתיב גם את הדבר [הזה] אשר דברת אעשה וגו' ובחומש פרש"י על מימרא דשמעתין ואין דבריו של בלעם ע"י שריית שכינה אלא נופל וגלוי עינים כגון ואלי דבר יגונב כו' עכ"ל ובפירושו לאיוב הוסיף בזה דכל הנבואות לא"ה לא היו אלא כעין זה בסתר ובגניבה ע"ש וכ"ה במדרש לבלעם נאמר נופל וגלוי עינים אלולי שהיה נופל לא היה רואה וכן איוב בשעה שבאו ג' ריעיו א"ל לא נופל אנכי מכם כמותכם כו' אבל דבריו אלו סותרים סוגיא דשמעתין דא"כ מנליה דאיוב מישראל הוה דהא אחר בקשת משה נמי היה להם הנבואה בסתר שלא ע"י שריית השכינה כמו בבלעם ובעיקר הקושיא מבלעם נ"ל דלאו קושיא דה"ק תלמודא בתר דשכיב משה מי שרתה כו' דלא בקש אלא עד אחר מותו וכולהו תנאי לבר מי"א לבתר דשכיב משה היה איוב אבל נבואת בלעם הוה בחיי משה ודו"ק:

אימא בנבואה כו'. א"כ למה זה הבל תהבלו למה לי לכאורה דבנבואת אמת קמיירי דומיא דחזון ישעיה וגו' אבל לישנא דלמה לי שהוא קושית הייתור אינו מדוקדק דלא הל"ל אלא א"כ למה זה הבל וגו' שהוא קושיית הסותר וע"כ נראה לומר דודאי למאי דבעי למימר נמי דאימא בנבואה כו' איוב לגנאי קא"ל ובנבואת שקר קאמר דכתיב חזון שקר וגו' ולא מייתי מחזון ישעיה וגו' אלא שהיא לשון נבואה וכיון שסתם בקרא לכתוב חזיתם ע"כ הכי מפורש חזיתם קראתם כולכם להנבא אלי בהבל ושקר וא"כ מלת למה ל"ל דהכי ה"ל למיכתב כולכם חזיתם הבל תהבלו אבל אם תפרש חזיתם מלשון שטוף בזימה ניחא דה"ק להו כולכם חזיתם ושטופים בזימה ולמה זה הבל תהבלו להוכיחני בהבליכם כי אין אתם ראוים להוכחה כדלעיל דור שכולו הבל ואפשר שא"ל כן לפי שחשדם מאשתו ולזה נסמך זה המאמר לדלעיל וק"ל:

א"ל טול קיסם מבין עיניך א"ל טול קורה כו'. ובגירסת הילקוט טול קיסם מבין שיניך כו' ומצינו בלשון הזה קיסם לחצוץ בו שיניו ויתיישב בזה המשל שהאחד גזל מריש ותקנו במעצד ובכשיל ובנאו בבירה והשני גזל ממנו הקסמים ושפאם ותקנם לחצוץ בו שיניו הנה הראשון אומר לשני טול קיסם מבין שיניך שגזלת ממני והשיב לו השני טול קורה גופה שבנית בבירה שהוא תמיד מבין עיניך ותשובתך קשה דאף אם אין אתה חייב לקעקע כל הבירה ותשלם דמים מפני תקנת השבים כדתנן פרק הניזקין מכל מקום הגזילה בבירתך תמיד בין עיניך וק"ל:

א"ל כספך היה לסיגים א"ל סבאך כו'. האי קרא ישעיה קא"ל ומייתי ליה אדור ששפטו את שופטיו דמשמע נמי דבכה"ג קמיירי דכתיב בתריה דהאי קרא שריך סוררים וגו' דמשמע דעם השרים ושופטים מדבר ושינה הלשון בכסף היה לסיגים ובסביאה לא כתב היה כי לשון כספך היה לסיגים משמע שהיה כסף מעיקרא ונתהוה אח"כ לסיגים כי הלוקח היה מזייף סיגים שלו שיהא נראה למוכר ככסף ויתן לו המוכר יין טוב וכשהוא בא ליד המוכר הוא נראה ככסף ואחר שנתן ומדד ללוקח היין נשתנה ונראה ביד המוכר לסיגים שאם היה נותנו לוקח ליד המוכר והיה נראה מעיקרא כסיגים היה לו למוכר טענה גמורה שע"כ נתן לו היין מהול במים אבל השתא שבא לידו נראה ממש ככסף אף הוא אין לו טענה על שנתן לו היין מהול במים כיון דלפי דעתו היה נותן לו כסף גמור וק"ל:

מאי מלכת שבא מלכותא דשבא. לכאורה קשה דכל הענין הנאמר שם במלכת שבא בלשון נקבה עד שמסיים ותפן ותלך לארצה היא ועבדיה משמע כפשטיה דקרא דנקבה היתה ולמה לא נאמר כן בשאר מן המלכיות ע"ש מלכותא ויש לפרש דה"ק כל האומר מלכת שבא אשה היתה שאין היא מולכת אלא שהיא אשת המלך וע"כ נקראת מלכת שבא שפי' מלכת אשת מלך שבא כדרך כל המלכיות אינו אלא טועה ומאי מלכת שבא שהיא בעצמה מלכתא דשבא והיא בעצמה מולכת וכן עוד היום יש מלכיות שאשה מולכת שם וק"ל:

שאמרת לו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כו'. לא הרהר כו' מדכתיב משוט בארץ ומהתהלך וגו' אמרו שרמז על אברהם שנאמר בו האי לישנא קום התהלך וגו' ולזה לא מייתי קרא דלעיל מיניה באותה נבואה עצמה דכתיב כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה וגו' ועוד נראה משום דמהאי קרא דמייתי יליף ר"א בפרק המוכר פירות דקני קרקע בהילוכה לארכה ולרחבה והשתא מהאי קרא דלעיל כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה וגו' אין ראוי לאברהם להרהר כי אף שאמר הקב"ה ליתן לו הרי עדיין לא קנה אותה אברהם בא' מהקנינים ולו א"א בחזקה שהכנענים לא יניחו אותו ויועיל המתנה לזרעו שיהיה אפשר להם בחזקה ולכך הוצרך לקנותה בכסף אבל מהאי קרא שיכול לקנות בקל בהילוכו לאורך ורוחב וכשלא מצא לקבור אשתו הוצרך לקנות בכסף מלא ואעפ"כ לא הרהר וק"ל:

אמר ר"י גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם כו'. יש לדקדק אמאי לא הביא קרא דריש הפרשה דכתיב כה"ג באיוב והיה האיש ההוא תם וישר וירא אלהים וסר מרע ונראה לומר דודאי מי לנו גדול מאברהם שנאמר בו אברהם אוהבי ובאיוב שנינו בפ' כשם דלא עביד אלא מיראה ואפי' למ"ד התם דאיוב נמי עבד מאהבה אינו אלא מג"ש מאברהם אבל מה שהפליג בקרא בשבחו של איוב יותר מבאברהם היינו משום שהיה שלא בפניו משא"כ באברהם שהיה בפניו וכמ"ש מקצת שבחו בפניו וכולו שלא בפניו והכא ה"ק ויאמר ה' אל השטן וגו' מה ראה השטן לקנאות באיוב מבשאר כל צדיקים ואמר ר"י שהיה טעותו לקנאות בו משום דגדול הנאמר באיוב יותר מבאברהם וכו' שהפליג הקב"ה בשבחו יותר מבאברהם והוא לא ידע לומר דמקצת שבחו בפניו כו' והוא שנאמר ויען השטן את ה' ויאמר החנם ירא איוב את האלהים דאף היראה שנאמר באברהם היה לשם שמים ובחנם שלא לקבל שכר ובאיוב אינו לש"ש רק לקבל שכר עליהם בעוה"ז כדאמרינן לעיל ולזה השיב לו הקב"ה אחרי המכות הראשונות השמת לבך אל עבדי איוב כי הוא ירא לש"ש ולא כאשר אמרת והרי יש בו כל השבח הזה שאמרתי איש תם וגו' והרי אתה רואה כי מחזיק בתומתו וק"ל:

איוב ותרן בממונו היה כו'. נותן חצי פרוטה לעני איוב ויתרה משלו כפרש"י למ"ד איוב כנעני הוה אמר דאיוב ותרן היה בחצי פרוטה דמקרי ממון לגבי כנעני כדאמרינן כנעני נהרג על פחות משוה פרוטה ולמ"ד ישראל הוה הרי נביא ות"ח הוה ומקרי ממון לגביה כדאמרינן ת"ח מדקדק על פחות מפרוטה ויראה עוד בזה דממונו המועט של הצדיק מתברך כאלו הוא הרבה ומיהו אפחות מפרוטה אין כאן ממון שיחול עליו שום ברכה וכדאמר לקמן באיוב כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך ולזה ברכת אברהם יצחק ויעקב בכל מכל כל כדלקמן מעין עוה"ב ע"ש שלא חסר מהם שום דבר כי המועט ופרוטה מתברך והיה כל בלא חסרון וכן באיוב היה ברכתו מעין עולם הבא כדלקמן ולזה יעקב שבקש ונתן לי לחם לאכול ובגד וגו' וכל אשר תתן לי עשר וגו' אף כי לא תתן לי רק לחם לאכול וגו' הנה מברכת כל שנתת לי להתברך הנה אף מן המועט אוכל לעשר וליתן לעני כי הפרוטה שאתן לו מתברך ולזה אמר באיוב שהיה ותרן והיה נותן חצי פרוטה לפועלו כדי להשלים לו פרוטה שיהיה מקרי ממון ויחול עליו ברכתו:

ומקנהו פרץ בארץ וכו'. מקנהו של איוב פרץ גדרו כו' כי לא נמצא במקרא לשון פרץ המורה על הריבוי רק במקום שנאמר לגביה לשון ריבוי כמו ויפרוץ לרוב ויברך וגו' וכן ירבה וכן יפרוץ וע"כ דרשוהו כאן מלשון הנאמר בו בכל מקום פרצה והריסת גדר ממנהגו של עולם וק"ל:

שהטעימו הקב"ה לאיוב מעין עולם הבא כו'. שנאמר ונגש חורש בקוצר כ"ה בגירסת ילקוט ומייתי מיניה עוה"ב ובספרים שלנו גם מדברי רש"י נראה דלא הוה גרס ליה מדהוצרך לאתויי מדכתיב הרה ויולדת וגו':

גמ' וסר מרע מאי וסר מרע א"ר אבא כו' וכן הוא בס"א:

רש"י ד"ה אימא כמשעה. וכתיב ויחי כו'. כצ"ל:

תד"ה דור. תימה כו' כל האשכולות. דהאשכולות היינו אותן שנמסרו להם קבלה מתורה שבע"פ דור אחר דור ובין השופטים היו גם אנשים אשר לא היו ראוים לה עי' בהקדמת הי"ד להרמב"ם:

גמ' לאו מישראל הוה. נ"ב נראה דלא דווקא כי מתוך כינויו שקראו הכתוב הבוזי מכלל שהוא מבני נחור שילדה לו מלכה את בוז. אלא לפסי שהיה בן אחיו של אברהם. והיינו נמי ממשפחת רם. נקרא ג"כ מישראל ע"ד קרב לגבי דהינא כו' [שבועות מז:]:

שם דור שכולו הבל כו'. נ"ב א״א לומר שכל דורות של שופטים כולם היו הכל הבל שהרי בודאי כל השופטים בכלל צדיקים גדולים היו לא נמצא בהם דופי חוץ משנים אבימלך ושמשון (ואע״פ שחטא כצדיק אשר יעשה טוב ויחטא. לא כולו הבל היה ח"ו כי נזיר אלהים קדוש מבטן היה) אלא על אותו דור (שנאמר בו שפוט השופטים) בלבד אמרו כן:

שם איוב בימי כשדים. נ"ב בזמן שמשלו בכפה:

שם כולכם חזיתם ולמה כו'. נ"ב וה״פ דקרא הן כולכם חזיתם במראה נבואה ודאי כי עם חבריו דבר שהיו נביאים ודאי כדלעיל אלא שלא היה דורם דומה יפה שטופי זמה ולפי שלא מחו בידיהם אמר ולמה הבל תהבלו לחשוד בכשרים כמוני. ולא למחות ביד עושי הבל שנקראו על שמם כמ"ש בראב"ע [שבת נד ב ביצה כג א]:

חָסִיד הָיָה בְּעַכּוּ"ם וְאִיּוֹב שְׁמוֹ, וְלֹא בָּא לָעוֹלָם אֶלָּא כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ. הֵבִיא עָלָיו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִסּוּרִין, הִתְחִיל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף, כָּפַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי לְטָרְדוֹ מִן הָעוֹלָם הַבָּא. הדבר הזה יפלא איך ישוו דברי המאמר הזה עם פסוק מפורש ביחזקאל: וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דָּנִיאֵל וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם הֳ' אֱלֹקִים (יחזקאל יד, יד) הרי מונה הכתוב את איוב עם נח ודניאל שהיו צדיקים גמורים ונוחלי עולם הבא וגם זוכר אותו אחר פטירתו? ודוחק לומר תרי איוב הוו וקרא דיחזקאל לאו על איוב זה הנזכר בכתובים קאי כי כיון דנקיט ליה בסתמא מן הסתם נראה דעל איוב זה קאי.
ונראה לי בס"ד דאיוב אף על פי שנתגלגל בו תרח עם כל זה מוכרח דהיה לו נפש של עצמו מלבד זו הנפש דתרח המתגלגלת בו כי זה כלל גדול דכייל רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים שאין שום נפש מתגלגלת לבדה כמו שהיא אלא מוכרח שתבא עמה נפש אחרת חדשה שאינה מגולגלת מכבר.
ולפי זה מה שאמר תנא דברייתא כאן חָסִיד הָיָה בְּעַכּוּ"ם קאי על נפש תרח שהיה תחלתו עכו"ם ועתה בגלגולה באיוב נעשה חסיד ואמר וְאִיּוֹב שְׁמוֹ רצונו לומר דוק בשמיה ותדע מי הוא זה שנקרא אִיּוֹב אותיות 'וי אב' רצונו לומר תרח שהיה אב בזמן שהיה הוא וי לעולם שהיה עובד צלמים וחוטא ומחטיא וְלֹא בָּא לָעוֹלָם הזה שנית בגלגול אֶלָּא כְּדֵי לְקַבֵּל שְׂכָרוֹ רצונו לומר שיתוקן ויזכה אז לקבלת שכר במקומו ובזמנו שהוא בעולם הבא וְהֵבִיא עָלָיו יִסּוּרִין כדי לתקנו ואז יקבל שכרו בעולם הבא וְהִתְחִיל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף ולא הועילו היסורין שלו שיהיה מקבל שכרו בעולם הבא ששם מקום וזמן של השכר לכך כָּפַל לוֹ שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה אחר היסורין כְּדֵי לְטָרְדוֹ מקבלת השכר בָּעוֹלָם הַבָּא.
וכל דברי תנא דידן קאי על נפש תרח שמצידה עשה איוב חירוף וגידוף אבל קרא דיחזקאל הנביא ע"ה קאי על נפש העיקרית של איוב כי גוף זה של איוב הגם דנתגלגלה בו נפש תרח היה בו עוד נפש חדשה אחרת שלו ונפש זו לקחה חלק בכל המצות שעשה בעולם הזה בגוף זה ולא היה החירוף וגידוף מצד הנפש הזאת ועליה נאמר בו (איוב א, ח) אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרָע, ונפש זו הלכה לגן עדן והיא מנוחלי עולם הבא ומצידה מנה הכתוב את איוב עם נח ודניאל.

אָמַר לוֹ: טֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ, אָמַר לוֹ: טֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ. צריך להבין הן אמת קֵיסָם וְקוֹרָה הם משל על עון קטן ועון גדול אבל איך יתכן דזה המוכיח ימצא בו עון גדול והוא מוכיח אחרים בעון קטן דאם הוא רשע כל כך איך נעשה מוכיח? ועוד צריך להבין למה תלה הקורה בין העיניים ומה כונת המאמר שתפס בזה שינים ובזה העינים?
ונראה לי בס"ד מעשה של עבירה ממש קורא אותה בשם קוֹרָה שהיא גדולה כגון מעשה של זנות ששכב עם אשת איש וכיוצא אך דבר מכוער שאין בו מעשה עבירה ממש אלא הוא חשד של עבירה שזה עשה דבר מכוער דהרואהו חושד אותו שיש בידו מעשה ממש של עבירה וכגון שרואה אותו עושה שחוק וקלות ראש עם אשת איש דודאי דבר זה מביאו לידי חשד שבזה נחשד שהוא עושה עבירה במעשה ממש ולכן כל דבר מכוער שהוא חשד דוקא נקרא קֵיסָם. ובודאי עבירה במעשה ממש הנקראת בשם קוֹרָה אין נראות לעיני בני אדם כי אלו המנאפים במחשך מעשיהם אך שחוק וקלות ראש שהוא דבר חשד של עבירה יש עושין זה לפני בני אדם ולא אכפת להם.
והנה ענין זה של חשד שנקרא בשם קֵיסָם ידמה לאדם שאכל בביתו ויצא לשוק ולא קנח ורחץ פיו דנשאר רושם ניכר בין השינים דהרואהו יבין מדעתו מחמת הרושם שזה אכל אף על פי שלא ראהו שאכל מה שאין כן האוכל ורוחץ פיו שלא ישאר רושם בין השינים זה לא נודע מאכילתו כלל ועיקר וכמו שאמר הכתוב אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן (משלי ל, כ) ולכן דבר מכוער שהוא ענין חשד דוקא הנקרא בשם קֵיסָם וידמה לרושם הנמצא בן השינים שהוא מורה ומוכיח על אדם זה שאכל אף על פי שלא אכל בפני שום אדם.
ועל כן זה המוכיח כשרואה אצל בני אדם דבר מכוער שהוא אינו מעשה עבירה ממש אלא הוא דבר חשד של עבירה הנקרא בשם קיסם אומר להם טֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ רצונו לומר לא תעשו דבר מכוער שמכונה בשם קיסם שהוא מוכיח על האדם על מעשה עבירה ממש כמו רושם הנשאר בין השינים שמוכיח על אכילה ממש שאכל אותו אדם.
ואז ההמוני יאמר לזה המוכיח: אתה מוכיח אותי על דבר קטן שהוא נחשב קיסם שאינו מעשה עבירה ממש אלא הוא דבר שיהיה ממנו חשד של עבירה הנה אני מוכיח אותך על אשר אתה רואה בעיניך קורה אצל העשירים שאתה רואה שהם עושין מעשה ממש של עבירה ואינו חשד בעלמא הנקרא קיסם ואין אתה מוכיח אותם כי חנוף תחניף להם! ולזה אמר טֹל קוֹרָה מאחרים אשר אתה רואה אותה אצלם מִבֵּין עֵינֶיךָ.
וכן נמי זה המוכיח יוכיח להמונים 'כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים' הם ישיבו לו אתה רואה אצל אחרים 'סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם' (ישעיה א, כב) ואתה שותק ואינך מוכיח אותם.
ובזה ניחא לתרץ דקדוק אחר מאי דסמיך תלמודא מאמר זה דְּטֹל קֵיסָם וְטֹל קוֹרָה למאמר דּוֹרוֹ שֶׁל אִיּוֹב שָׁטוּף בְּזִמָּה הָיָה דיליף ענין זה של דור איוב ממה שנאמר כֻּלְּכֶם חֲזִיתֶם (איוב כז, יב) שהוא מוכיח את דורו על אשר מסתכלים בנשים דענין זה אינו מעשה ממש של עבירה אלא הוא דבר חשד של עבירה שזה הוא ענין טול קיסם שהיא ענין דבר מכוער שמביא האדם לידי חשד על מעשה עבירה.

מַאי "וְסָר מֵרָע"? אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר שְׁמוּאֵל: אִיּוֹב, וַתְּרָן בְּמָמוֹנוֹ הָיָה, מִנְהֲגוֹ שֶׁל עוֹלָם, אָדָם נוֹתֵן חֲצִי פְּרוּטָה לְחֶנְוָנִי, וְאִיּוֹב וִתְּרָהּ מִשֶּׁלּוֹ (איוב א, ח). פירוש אין דרך מצוי כל כך מטבע שהיא חצי פרוטה ולכן אם קנה האדם דבר מחנוני שלפי המשקל והמנין של אותו דבר צריך לשלם לו חצי פרוטה כגון שקנה מאה אגוזים וחצי כל אגוז בפרוטה דצריך לשלם לו אחרי זה מאה פרוטות וחצי הנה זה אחר שלקח בידו המאה אגוזים וחצי לא ישלם לו אחרי זה אלא רק מאה פרוטות כי יאמר לו מהיכן אביא לך חצי פרוטה אין זה חשוב ממון ואם תרצה תן לי חצי פרוטה ואתן לך פרוטה וזה החנווני אינו מצוי לו חצי פרוטה על כן זה יאכל חצי פרוטה מן החנווני מאחר שכבר לקח המאה אגוזים וחצי ועתה בא מי שהכסף בידו ידו על העליונה.
אבל איוב אם חייב לחנווני חצי פרוטה ואין לו חצי פרוטה לשלם יתן לו פרוטה שלימה וימחול לו החצי ולזה אמר מִנְהֲגוֹ שֶׁל עוֹלָם אָדָם נוֹתֵן חֲצִי פְּרוּטָה לְחֶנְוָנִי? בלשון בתמיה קאמר, וכי אדם דרכו להיות קפיד למצוא חצי פרוטה כדי לתת אותה לחנווני? אלא הוא אוכל אותה על החנווני כי יאמר אין זה חשיב ממון ומהיכן אביא לך חצי פרוטה? אבל אִיּוֹב אף על פי שלא היה מצוי חצי פרוטה אצלו אינו אוכל אותה מן החנווני אלא מְוַתֵּר מִשֶּׁלּוֹ שיתן לו פרוטה שלימה ומוחל לו החצי.
ובזה ניחא דנקיט חֶנְוָנִי ולא נקיט פּוֹעֵל כי בפועל לא ימצא ששוכרו בכך וכך מעות וחצי פרוטה אבל חנוני שמוכר פירות במנין ימצא זה כמו אופן שכתבנו וכיוצא בו.

מַאי "מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ"? אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: כָּל הַנּוֹטֵל פְּרוּטָה מֵאִיּוֹב מִתְבָּרֵךְ (איוב א, י). נראה לי בס"ד איוב היה לו מדה טובה במחשבה שבמוחו ובכונה אשר בלבו ובדבור שבפיו וג' פעמים מִדָּה טוֹבָה [71×3=213] עולה רי"ג ועם מספר יַד העושה מתן הצדקה במדה טובה עולה מספר בְּרָכָה [14+213=227] ולזה אמר 'מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ' שֶׁכָּל הַנּוֹטֵל פְּרוּטָה מִמֶּנּוּ מִתְבָּרֵךְ.
ברם הרי"ף ז"ל הקשה מנא ליה לפרש דקאי על אחרים שיתברכו ממנו ודילמא קאי עליה שיתברכו מעשה ידיו כדכתיב (דברים יד, כט) לְמַעַן יְבָרֶכְךָ הֳ' בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ? ונראה לי בס"ד כיון דהכתוב מספר בטובת עצמו באומרו (איוב א, י) שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד־בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ מִסָּבִיב, הוה ליה למימר 'וּמַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ' בתוספת וא"ו להוסיף על דברים ההם שדבר בטובת עצמו על כן משמע דזו מילתא אחריתי היא דמדבר בטובת אחרים.

גָּדוֹל הֲנֶאֱמַר בְּאִיּוֹב מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם, דְּאִלּוּ בְּאַבְרָהָם כְּתִיב: (בראשית כב, יב) "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה". וְאִלּוּ בְּאִיּוֹב כְּתִיב: (איוב א, ח) "אִישׁ תָּם וְיָשָׁר, יְרֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרָע". הקשה מהרש"א ז"ל אמאי לא הביא קרא דריש הפרשה דכתיב (איוב א, א) וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרָע? ונראה לי בס"ד הכא כתיב (איוב א, ח) 'כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ' וזה רבותא טפי אבל התם אפשר דהיה כמוהו בארץ.

מְלַמֵּד שֶׁהִטְעִימוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאִיּוֹב מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא (איוב א, יד). קשה למה רמז הכתוב דבר זה תוך בשורה רעה ולא נקיט לה עם דברים שדבר בטובתו דכתיב (איוב א, י) שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד־בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ מִסָּבִיב וכו'?
ונראה לי נקיט דבר זה עם פרענות שלו ללמדך הטעם שלא הגינו מעשיו הטובים לדחות הפרענות מעליו ולהצילו מיד השטן ולכן נקיט לדבר זה שֶׁהִטְעִימוֹ מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא עם דברים דפרענות דידיה לומר כיון דראה איוב שהטעימו מעין עולם הבא הוה ליה למיחש פן יאכל עולמו בחייו והיה לו לבקש מהקדוש ברוך הוא שלא יטעימנו בזאת וכיון דלא בקש נמצא ערב לו דבר זה לאכול עולמו בחייו ואז ממילא איבד בזה שכר מצותיו ומעשיו בטובות אלו שקבלם בתורת שכר ונמצא לא נשאר בידו שכר מצות שיגינו עליו לדחות הפרענות ואז באו עליו אותם הפרענות.

לא בא לעולם אלא לקבל שכרו דבר זה צ"ע ונ"ל דאז הי' בן ע' שנה והי' ראוי למות ולכניס לעה"ב לקבל שכרו כחסידי או"ה אע"י הסתת השטן וע"י חטא שתיקתו בעצת פרעה הצליח השטן והסתו ליסרו. ולא עמד בנסיון ונתחדש לו עולם חדש בעה"ז לחיות עוד ק"מ שנה ולקבל בו מה שהי' ראוי לו לעה"ב. ולא בא לעולם אלא לקבל שכרו רוצה לומר משבעי' שנה ואילך שהי' ראוי להסתלק וניסותף לו ק"מ שני' לקבל שכרו בעה"ז לטרדו מעה"ב אחר שחירף וגידף ולא עמד בנסיון:

טול קיסם מבין שיניך משל הוא על גזל כפירש"י בשיר השירים על פסוק שיניך שהוא ע"ד ואכלת את כל העמים ע"ש והמשל תוכחת השופטי' בגזל משום דרובן בגזל וה"ה אם הוכיחן בשארי עבירות והישב לו וכו' טול קורה מבין עיניך ולא ח"ו שהשופט חטא והרי עתניאל בן קנז ובועז ועלי הכהן ושמואל הנביא ביניהם ואפי' יפתח וגדעון אשכולות הי' וחלילה שרוח ה' נוססה בעוברי עבירה אך לא השגיחו על ישראל בהשגחה הראוי כדרך שאחז"ל על זקנים שלא מיחה בשרי' והרי עלי הצדיק לא מיחו בבניו והיינו מבין עיניך שהם עיני העדה והמשגוחי' והצופי' והמה הי' מצדיקי נפשם ולא מצדיקי רבי' עד שבא שמואל והיינו טול קורה מבין עיניך כי אילו השגחתו בהשגחה יפה לא באנו לכלל קוסים. ואמר קורה לשון מקרה שהי' השגחתם במקרה לא בעצם וע"כ לא הי' דורם יפה ופי' דור שכלו הבל כנלע"ד:

וסר מרע פי' שהי' הרע שהוא היצ"ה הנקרא רע סר ממנו כי הקב"ה עזרו וסייעו לכך. משא"כ אאע"ה לא עזרו הקב"ה ולא הי' סר מן הרע והי' רודפו יום יום ועמד בנסיון עד שבסוף ימיו אחר כל הנסיונת נאמר שלא שלט בו יצ"ה. וק"ל:

א"ר יוחנן גדול הנאמר באיוב יותר ממה שנאמר באברהם וכו' וסר מרע. אפשר לפרש בכתוב וגם אפשר דר' יוחנן כיון לזה בפירוש וסר מרע ולא סבר כדבסמוך כי וסר מרע ותרן בממונו וכו' אמנם הכונה כמו שפירש הרב מהר"ם אלשיך בדרשותיו פרשת שמיני במאמרם ז"ל תדעו שאדם עובר עבירה וכו' דאפילו ירא ה' אם התחיל לעבור אינו נמנע כי אם ממורא בשר ודם כרב עמרם חסידא שהוצרך לזעוק נורא בי עמרם וכו' ע"ש באורך אשר זה אצלי הדל מש"ה במשלי סימן י"ד חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח הכונה שהחכם בחכמתו ירא ואף אם באולי פתהו יצרו להתחיל בעבירה גדול כחו שהוא סר מרע אחר שכבר התחיל בו. כל קבל דנא כסיל מתעבר התחיל לעבור ובוטח שהוא מעצמו יכול לחזור ולא יעשה כאשר עשה רב עמרם ונלכד ולפירש"י מחליק ונופל כי אין בו דעת להנצל כרב עמרם. וזה אפשר שהיה מעלת איוב שהיה ירא ואף אם באולי התחיל לעבור זו כחו להיות סר מרע וזו מעלה גדולה ס"ר לו נאמר מה שלא היה יוכל עשוהו רב עמרם חסידא וזהו גדול הנאמר באיוב:
אכן הדבר קשה דהוא רחוק דאיוב גדול מאברהם ח"ו ותו דמאי ראיה מייתי מדכתיב עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה והלא מסורת היא דאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וא"כ באברהם שהיה מדבר לו לכן לא אמר אלא מקצת שבחו ואיוב שלא בפניו כתיב ירא אלהים וסר מרע. [ועתה מידי עוברי בספר דברי אמת להרב מופת דורנו מהר"י בכר דוד ראיתי בדרושים דף כ"ג שהקשה זה משם הרב מהר"ש אלגזי בתאוה לעינים וכתב שם שתירץ דמ"ש רז"ל דאומרים מקצת שבחו בפניו אינו בפניו ממש אלא כל שבחייו קרוי בפניו אפילו שאינו עומד שם וכו' והוא ז"ל השיג עליו ממ"ש רש"י פרשת בהעלותך והוא מהפסיקתא על פסוק ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם ולמה משכן והפרישן ממשה לפי שאומרים מקצת שבחו וכו' והרי משה רבינו ע"ה חי היה וחשוב בפניו עכ"ד הרב דברי אמת. והא דרש"י פרשת בהעלותך ופסיקתא. הוא ג"כ בספרי שם והרב הנזכר הי"ל להזכיר שהוא ספרי. וכן אמרו בזהר הקדוש ריש פרשת ויקרא ובזהר דייק לקמיה ע"ש. ועדיפא מינה היה לו להקשות להרב דברי אמת על הרב הגדול מהר"ש אלגאזי דאמרו בספרי שם וב"ר פרשה ל"ב דאומרים מקצת שבחו של מי שאמר והיה העולם בפניו שנאמר אמרו לאלהים מה נורא מעשיך וכו' ע"ש. והרי גדולה מזו דאפילו שכביכול הכל בפניו. כשמדבר לנכח דוקא חשיב ליה בפניו. וק"ו עאכ"ו לאדם שכל שאינו עומד שם חשוב שלא בפניו ודוק הטב] ויראה דחדא מתרצא חברתא דודאי איוב איננו גדול מאברהם דאיוב שלא בפניו ואברהם בפניו וזהו דקדוק הלשון דאמר ר' יוחנן גדול הנאמר באיוב דלא אמר גדול איוב מאברהם ח"ו רק יותר מעלה יש בכתו' אמורה באיוב ובודאי שמה שלא נאמרה באברהם היינו משום שהיה בפניו ודוק:

אימא כמשעה שנכנסו כו'. מאתים ועשר דכתיב (איוב מב) ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה אף שנותיו הוכפלו דכתיב ויחי איוב אחר זאת מאה וארבעים שנה למדנו שהיה בן שבעים כשבאו יסורין עליו הרי מאתים ועשר ולעולם מעולי גולה היה: נתנבאו לאומות העולם. אלמא נכרי היה: אליהוא. על כרחך מדייחסיה קרא בשמו [ושם אביו] ושם משפחתו ישראל הוה ואית דאמרי ממשפחת רם היה היינו אברהם: שכולו הבל. הטובים שבהן לא היו כלום כדאמרינן לקמן שהנשפט היה לו פתחון פה לשפוט את שופטו ומוכיחו: בימי מלכות שבא היה. ובא גדוד מכשדים עליו: וחכ''א בימי מלכות כשדים. בימי נבוכדנצר היה ובא גם משבא גדוד עליו: וכולהו הני תנאי כו'. מסקנא דתירוצא הוא דתריץ לעיל תנאי היא ההוא מתניתא דלעיל ס''ל עובד כוכבים הוה והני תנאי דהך מתניתא כולהו סבירא להו דישראל הוה בר מיש אומרים דאמרי בימי יעקב הוה: והא אמר מר. בפ''ק דברכות (דף ז.): ונפלינו. ונבדלנו בלכתך עמנו מכל האומות: ונחזה בך. לשון זימה [הוא זה] להסתכל בנשים שעובדי כוכבים אומרים לישראל שובי לתורתנו ותזני עמנו: ששופט את שופטיו. שהיו השופטין עצמן מקולקלים והיה פתחון פה לנשפט להוכיח את מוכיחו שאם אמר לו השופט טול קיסם מבין עיניך הסתלק ופרוש מעבירה קטנה שבידך יכול זה לומר טול קורה מבין עיניך פרוש מעבירה חמורה שבידך: סבאך. יינך כמו אל תהי בסבאי יין (משלי כג): מהול. מעורב וכן כל לשון הוללות שבתורה לשון ערבוב: קום התהלך. היינו דקאמר ומהתהלך בה מאותו שאמרת לו התהלך בארץ אני בא: ה''ג מנהג עולם נותן חצי פרוטה לחנוני. מי שיש לו מלאכה מועטת לעשות אומר לפועל חצי פרוטה אני נותן לך ונלך אצל חנוני ונקנה בפרוטה ככר או ביצים ונחלוק ואיוב ויתרה לחצי השני משלו ונותן לו כל הפרוטה שהיה רע בעיניו לדקדק בדבר קל שאינו ממון: והאתונות רועות [וגו']. ע''י הבקר דריש ליה לקרא שאוכלת חזיז מתלם המענה שהזרע צומח בשעתו:

בלעם ואביו. כדאמר במגילה (דף טו.) כל ששמו ושם אביו בנביאות בידוע שהוא נביא בן נביא: אימא כמשעה שנכנסו ישראל למצרים. וא''ת ומאי קמ''ל קרא כתיב ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה ואיוב אחרי אותו מעשה חיה ק''מ שנה וא''כ היה בן שבעים קודם וי''ל דס''ד דלא כפל אלא בעושר ויופי של בנות אבל בשנים לא: אליהוא לא מישראל הוה. משמע דפשיטא דאליהוא בן ברכאל מישראל הוה לכך נראה דבפ''ק דע''ז (דף ג.) דאמר יבא בלדד השוחי וצופר הנעמתי ויעידו בהן בישראל שקיימו כל התורה כולה ל''ג התם ואליהוא בן ברכאל ונראה דשמעתתא דהתם סברה כמ''ד איוב בימי יעקב הוה דהא אמר #לקמן' דממשה ואילך לא שרתה שכינה על עובדי כוכבים: דור ששופט את שופטיו. תימה . לר''י דאמר (בפ''ק) דתמורה (דף טו:) כל האשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר לא היה בהם שום דופי: בפירוש רבינו חננאל גרס כולהו תנאי ואמוראי מודו דאיוב ישראל היה ולר''י נראה דל''ג ואמוראי דרבא ע''כ סבר לעיל דלאו מישראל הוה דקאמר לעיל הכי אמר להן משה למרגלים ישנו לאותו אדם ששנותיו כעץ כו': ויש אומרים ' איוב בימי יעקב הוה. הני יש אומרים לאו היינו ר' נתן דהא פליגי עליה:

בבא בתרא טו ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף טו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד