בבא בתרא כ ע"א

דף כ - א

אם כן, היא גופה תיחוץ. דהא כלי חרש אינו מטמא מגבו. ^[8] למה צריכים את הגרוגרות, שהחבית בעצמה תחצוץ! שהרי כלי חרס אינו מטמא מגבו, וכיון שאין טומאת המת עוברת בתוכה של החבית, תהא היא עצמה חוצצת בפני הטומאה.

ומתרצת הגמרא: לעולם דפומא לגאו. מדובר שפי החבית הוא לצד הפנימי, דהיינו לצד הבית שהמת בתוכו, ולכן הטומאה עוברת בתוכה, ומטמאתה, ומחמת זה אין החבית חוצצת בפני הטומאה.

ואי בעית אימא, אפשר לתרץ תירוץ אחר: לעולם דפומא לבר. אלא הכא במאי עסקינן, בחבית של מתכת. לעולם מדובר כשפי החבית לצד חוץ, ומכל מקום, אינה חוצצת מפני הטומאה, משום שמדובר בחבית של מתכת, שמקבלת טומאה גם מגבה.

וממשיכה הגמרא להקשות על שמואל:

מיתיבי, הרי שנינו: עשבין שתלשן, והניחן בחלון, או שעלו מאליהן בחלונות. עשבים שצמחו במקום אחר, ותלשן והניחן בחלון, או שצמחו בחלון, והרי הן סותמין את החלון וממעטין שיעורו. ומטלוניות שאין בהן שלש על שלש, סמרטוטין שאין בהן ג' אצבעות על ג' אצבעות, שמחמת זה אינן מקבלין טומאה, שאם יש בהן ג' על ג' אצבעות הרי הן מקבלין טומאה מדין בגד. והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה, אבר ובשר שנתלשו מבהמה וחיה כשהן חיים שאינן מקבלין טומאה, ועדיין מחוברין במקצת, ומונחין בחלון וממעטין שיעורו. ועוף ששכן בחלון, עוף חי ששוכן ומונח בחלון וממעט שיעורו. ועובד כוכבים שישב בחלון, נכרי שאינו מקבל טומאה שיושב בחלון וממעט שיעורו. ובן שמנה המונח בחלון, תינוק שנולד לח' חדשים שאינו בן קיימא וחשוב נפל, כל זמן שהוא חי אינו מקבל טומאה שאינו נקרא אדם, וגם אינו מטמא כמת, כיון שעדיין הוא חי. והמלח וכלי חרס וספר תורה, שהן מונחין בחלון וממעטין שיעורו, ואינן מקבלין טומאה, המלח משום שאינו אוכל בפני עצמו, שאי אפשר לאכלו לבדו. וכלי חרס מדובר שפיו כלפי חוץ, וספר תורה לא חשוב כלי, ולכן אינו מקבל טומאה:

כולם ממעטין בחלון. כל אלו השנויים כאן הן ממעטין בחלון.

אבל השלג והברד, והגליד, מים שקפאו על פני הארץ, או על פני המים, כגון מי נהרות שקפאו. והכפור מים הנוזלים ויורדים כגון מי גשמים, שקפאו, ^[9] והמים שנמצאים בכלי. כולן אין ממעטין בחלון.

כל אלו הדברים אין ממעטין, מפני שנמסים מאליהם ושוב אינם יכולין למעט. והמים שבכלי אין ממעטים מפני שאם ינטל הכלי אין המים עומדים בפני עצמן, לכן אין ממעטין, כמבואר לענין תבן וגרוגרות.

שואלת הגמרא: והא עשבין חזו לבהמתו, הרי עשבין ראויין לאכילת בהמתו, ואם כן, אינו מבטלן, ולמה הם ממעטין!?

ומתרצת הגמרא: באפרזתא, מדובר במין עשבים שהם סם המות לבהמה, וכיון שאין ראויין לבהמה לכן מבטלן שם לעולם.

שנינו בברייתא: או שעלו מאליהן.

ומקשה הגמרא: כיון דקשו לכותל, שקיל להו. כיון שמדובר בעשבין שצומחים בחלון, והרי למדנו במשנתנו שזרעים קשין לכותל שמחלידין את הקרקע, אם כן, לא ישאיר אותם שם ויתלשם, ולמה ממעטין?

אמר רבה: בכותל חורבה. מדובר בחלון שנמצא בכותל חורבה, שהיא מקום שאין דרים שם, ויש שם כתלים ישנים שעלולים ליפול, בזה לא איכפת לאנשים שיש שם עשבים שמרפין את הכותל, כיון שבלא זה הם עלולים ליפול.

רב פפא אמר: אפילו בכותל יישוב, אפילו אם מדובר בכותל יישוב, מקום שדרין שם והכתלים הם חזקים שאין עומדים ליפול, ואיכפת לאנשים שלא יהיו עשבין שמרפין את הכותל, מכל מקום, לא קשה, מפני שכאן מדובר בבאין חוץ לשלשה לחלון. שהעשבין אינם צומחין בחלון, אלא רחוק מן הכותל ג' טפחים, רק שהם גבוהים ומגיעין עד תוך החלון וממעטין אותו משיעורו.

שואלת הגמרא: מטלוניות, חזו ליה לקריעה דלבושא. הרי מטלוניות ראויות הן לעשות מהן טלאי לבגד שנקרע, אם כן, אינו מבטלן ולמה הן חוצצין? ומתרצת הגמרא: בסמיכתא. מדובר במטלוניות שהן עבות יותר מדאי, שאין ראוי לעשות מהן טלאי לבגד.

ומקשה הגמרא: חזו לאומנא, הרי ראויות הן לאומן המקיז דם, לקנח בהן פי המכה?

ומתרצת הגמרא: בריסקא. מדובר במטלוניות העשויות מ"נוצה של עיזים", צמר גס, שמסרטין את הידים, לכן הן אין אינן ראויות לקנח בהן פי המכה.

ומקשה הגמרא: אי בריסקא עוסקת הברייתא, מדוע נקט התנא מטלוניות שאין בהן שלש אצבעות על שלש? והרי מטלוניות שאין בהן ארבעה על ארבעה מיבעי ליה.

אם מדובר במטלוניות העשויות מנוצה של עזים, היינו שק, שהרי שק עשוי מנוצה של עזים. ושק, שיעורו לקבל טומאה הוא ד' טפחים על ד' טפחים. ואם כן, קשה, מה שאמרה הברייתא מטלוניות שאין בהן ג' אצבעות על ג' אצבעות, ומשמע שאם יש בהן ג' על ג' אצבעות, הן מקבלות טומאה ואינן חוצצות בפני הטומאה. והלא כיון שמדובר בשק, ששיעורו לקבל טומאה הוא ד' טפחים על ד' טפחים, הרי כל שאין בהן ד' טפחים על ד' טפחים אינן מקבלין טומאה, וחוצצין בפני הטומאה.

ומתרצת הגמרא: כעין ריסקא. לעולם מדובר במטלוניות שהן בגד ולא שק, שאינן עשויין מנוצה של עזים, אלא שאין ראויין לקנח בהן פי המכה משום שהן מסרטין את הידים כמו שק.

שנינו בברייתא: והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה.

שואלת הגמרא: ערקא ואזלא, הרי יכולה הבהמה או החיה לברוח, ואם כן, למה חוצץ האבר או הבשר המדולדל, והרי אינו מבוטל שם?

ומתרצת הגמרא: בקשורה. מדובר שהבהמה או החיה קשורה שאינה יכולה לברוח.

ומקשה הגמרא: שחיט לה, הרי יכול לשוחטה ולאוכלה אם כן, אינו מבטלה שם.

ומתרצת הגמרא: בטמאה, מדובר בבהמה או בחיה טמאה שאסור לאוכלה.

ומקשה הגמרא: מזבין לה לנכרי. הרי יכול לשוחטה ולמכור בשרה לנכרים?

ומתרצת הגמרא: בכחושה, מדובר בכחושה שאין לה הרבה בשר ואין הדרך לאוכלה.

ומקשה הגמרא: פסיק שדי לה לכלבים, הרי יכול לחתוך האבר או הבשר המדולדלין וליתנה לכלבים?

ומתרצת הגמרא: כיון דאיכא צער בעלי חיים לא עביד. כיון שיש צער בעל חיים אם יחתכנה, לכן אינו עושה כן ומבטלה שם. ^[10] שנינו בברייתא: ועוף ששכן בחלון.

שואלת הגמרא: פרח ואזיל, הרי יכול לפרוח ולילך.

ומתרצת הגמרא: בקשור, מדובר כשהוא קשור, שאין יכול לפרוח.

אך עדיין קשה: שחיט ליה, הרי יכול לשוחטו ולאוכלו.

ומתרצת הגמרא: בטמא, שאין ראוי לאוכלו.

ומקשה הגמרא: מזבין ליה לנכרי, הרי יכול למוכרו לנכרי?

ומתרצת הגמרא: בקלניתא. מדובר בעוף כחוש מאד שאין ראוי לשום אדם.

ומקשה הגמרא: יהיב ליה לינוקא, הרי ראוי ליתנו לקטן לשחק בו?

ומתרצת הגמרא: במסרט, מדובר בעוף שהוא מסרט לכן אי אפשר ליתנו לקטן.

ומקשה הגמרא: קלניתא לא מסרטא, הרי אמרנו לעיל שמדובר בקלניתא, וקלניתא לא מסרטא!?

ומתרצת הגמרא: כעין קלניתא. מדובר בעוף שדומה לקלניתא שהוא כחוש מאד, אבל הוא מסרט, ואינו מדובר בקלניתא ממש שאינו מסרט.

שנינו בברייתא: ועובד כוכבים שישב בחלון.

ומקשה הגמרא: קאי ואזיל הרי יכול לעמוד ולילך משם? ומתרצת הגמרא: בכפות, מדובר שהוא קשור שם.

ומקשה הגמרא: אתי חבריה שרי ליה, הרי יכול לבוא חבירו ולהתיר הקשר?

ומתרצת הגמרא: במצורע, מדובר במצורע שאין בני אדם ניגשים אליו כדי שלא ידבקו מצרעתו.

ומקשה הגמרא: אתי מצורע חבריה שרי ליה, הרי יכול לבוא חבירו שהוא ג"כ מצורע ולהתיר אותו?

ומתרצת הגמרא: אלא בחבושי מלכות. מדובר שהוא קשור שם עפ"י המלכות שנתנוהו שם למאסר עולם.

שנינו בברייתא: ובן שמנה המונח בחלון.

ומקשה הגמרא: אתיא אמיה דריא ליה, הרי תבוא אמו ותשאנו משם?

ומתרצת הגמרא: בשבת מדובר בשבת, שאסור לטלטלו. ^[11]

דתניא: בן שמנה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת, הוא נחשב כמו אבן לענין שאסור לטלטלו משום מוקצה. אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה. מותר לאמו להתכופף ולהניק אותו, מפני סכנת האם שלא יזיק לה ריבוי החלב שבדדיה.

שנינו בברייתא: מלח ממעט בחלון.

ומקשה הגמרא: חזיא ליה, הרי ראוי לאכילה ואינו מבטלו.

ומתרצת הגמרא: במרירתא. מדובר במלח שהוא מר שאין ראוי לאכילה.

ומקשה הגמרא: חזיא לעורות, הרי ראוי לעבד בו עורות.

ומתרצת הגמרא: דאית בה קוצי, מדובר שיש שם קוצים שאי אפשר לעבד בזה עורות שמסרטים את ידיו.

ומקשה הגמרא: כיון דקשיא לכותל שקלא, הרי למדנו במשנתנו שמלח קשה לכותל, אם כן, מחמת זה יטלנו משם.

ומתרצת הגמרא: דיתבא אחספא, מדובר שנמצא המלח על גבי חרס לכן אינו מזיק לכותל.

ומקשה הגמרא: חספא גופא תיחוץ, שהחרס בעצמה תחצוץ ולמה צריך את המלח כדי לחצוץ?

היא גופה תיחוץ בפני הטומאה. דהא קי"ל כלי חרס אינו מטמא מגבו:

איבעית אימא דפומא לבר. (ומש"ה) אפ"ה אינה חוצצת:

בחבית של מתכת. דמטמאה מגבה:

או שעלו. שגדלו:

ומטלניות שאין בהם ג' על ג'. דלא מקבלי טומאה. והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה אבל עדיין סריכי בבהמה והן בחלון וכל הני מפרש לקמן למה ממעטין בחלון משום דלא הוי דבר חשוב ומבטלי להו אבל השלג וכול' אין ממעטין דמים הן:

עשבים חזו לבהמה. ואמאי ממעטין הא לא מבטיל להו:

באפרזתא. כלומר סם המות דבהמה דלא חזי לבהמה מש"ה מבטל ליה:

כיון דקשי לכותל שקיל להו ולא מבטל להו ואמאי ממעטי בחלון. אמר רבא מש"ה ממעט דלא איכפת ליה מלקיית אותו כותל דחורבה היא ולא תליש להו בעוד שהטומאה בבית:

בבאין חוץ מג' טפחים. חוץ מחלון דלא מזיק לכותל כלל וראשי ענפים מגיעין לכותל ליכא למיחש דילמא שקיל להו מש"ה ממעטין:

ומטלניות. אמאי ממעט הא חזי לקריעה דלבושא לתקוני ומשני בסמיכתא דעב הוא ביותר ולא חזי:

לאומנא. למקיז כלומר לקנח מן הדם ומשני בדשק דלא חזי לאומנא. אי הכי דמוקמת לה בדשק הא דתני שאין בהם ג' על ג' מש"ה לא מקבלי טומאה שאין בהן ד' על ד' מיבעי ליה דהכי דינא של שק. דעבה כעין שק ולא חזי שמחלדת כלי האומן כמו השק:

בקלניתא. עוף הוא שכחש ביותר ואין ליה בשר וקא מבטל ליה ומקשא הא חזי לינוקא לשחק בו ולא מבטל ליה ואמאי ממעט ומשני במסרט דלא חזי לינוקא והא קי"ל דקלניתא לא מסרט. ואמאי לא קמבטל ליה דחזיא לינוקא ומשני כעין קלניתא דכחוש הוא ביותר ומסרט:

ועובד כוכבים ששכן בחלון. ה"ה נמי ישראל אלא מש"ה נקט עובד כוכבים ^א)[נראה דצ"ל עובד כוכבים לרבותא דאפילו עובד כוכבים לא שרי ליה דעובדי כוכבים נמי וכו']. לא שרי ליה דעובדי כוכבים נמי מבדלו מנ המצורע מפני הסכנה שלא ימות קודם שעתו:

במרריתא. שאין ראוי למאכל:

דאית בה קוצי. וכשמתקנו בו העו יכנסו הקוצים בידים ולהכי מבטל ליה. ומקשי' כיון דקשי מלח לכותל כדתני במתני' אמאי ממעט הא שקל ליה שלא ילקה הכותל ומשני דמיתבא ההוא מלח בחספא דלא קשי לכותל. ומקשינן חספא גופא תיחוץ בלא מלח ואמאי נקט מלח:

ואיבעית אימא בחבית של מתכת. קשיא ליה לר"ת זכרונו לברכה והא קיימא לן חרב הרי הוא כחלל ומטמא באהל הואיל הוא כחלל ולא תימא דוקא כי נגע בגופיה דמת אלא אפי' היכא שנטמא באהל הרי הוא כמת דהכי תנן בריש מס' אהלות ד' טמאין במת ג' טמאין טומאת שבעה ואח' טמא טומא' ערב וכו' עד כיצד ארבע כלים הנוגעין במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאין טומאת שבעה פי' לפי שכלים הנוגעין במת הרי כחלל והם אבי אבות הטומאה ואדם בכלים הוא אב הטומאה וכלים באדם אף הוא אב הטומאה שהאדם בטומאת מת כל זמן שהוא אב הטומאה עושה טומאה כיוצא בו בכלים ומקראי נפקא לן בספרי כדבעי' למימר קמן הרביעי בין אדם בין כלים טמאין טומא' ערב א"ר עקיבא יש לי חמישי השפוד התחוב באוהל האוהל והשפוד ואדם הנוגע בשפוד וכלים באדם טמאין טומאת שבעה פירוש לפי שהשפוד הרי הוא כחלל אמרו לו אין האהל מתחשב פי' לפי שאינו השם שהשפוד מן המת קבל טומאתו ולא מן האהל אשתכח השתא לכ"ע שהחרב שנטמא באהל הרי הוא כחלל ואומר היה ר"ת זכרונו לברכה שמטמא באהל והרי הוא כחלל לכל דבריו וכן פי' במס' שבת בפרק הזורק ולפי זה קשה כאן למה אין הטומאה של החבית עצמ' באה דרך החלון. וי"ל שכיון שאין בחלון פותח טפח משפת תבית ולמעלה אע"פ שיש ביציאת' פותח טפח אינה מביאה את הטומאה דהויא לה טומאה רצוצה שבוקעת ועולה א"נ איכא למימר דהכא כשהגרוגרו' דרוסות על פי חבי' עסקינן שאין הטומאה יכולה לכנס לאותה בית אחד מחמת החבית שהרי היא מכוס' בגרוגרו' ודיקא נמי דקתני גרוגרות דבדרוסו' משמע ובכי האי גונא דייקי' בגמ' שבת ויש מי שאומר דכי אמרי' חרב הרי הוא כחלל ה"מ לענין מגע ומשא אבל לענין אוהל כלומר שיטמא הוא אחרים באהל אינה כחלל. ומביא ראיה מדתנן א"ר עקיבא יש לי חמישי ואם חרב הרי הוא כחלל לטמא באהל היה לו להביא ששי כיצד השפוד התחוב באהל ונטלוהו והכניסוהו לאהל ב' האהל והשפוד והאהל השני ואדם הבא באהל של השפוד וכלים באדם טמאין טומאת שבעה ויש לדחו' דר' עקיבא מיקמי דתיקום ליה אי מנינן אהל אי לא לא בעי לרבויי אהלי' וראיה לדברי' ר"ת זכרונו לברכה הא דתני' במס' נזיר פר' כהן גדול וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על המת בחלל זה אבר הנחלל מן המת ויש בו בדי להעלו' ארוכה חרב הרי הוא כחלל וכו' וגבי נגיעה תניא התם וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה או בחלל זה אבר הנחלל מן החי ואין בו כדי להעלות ארוכה או במת זה אבר מן המת שאין בו כדי להעלות ארוכה או בקבר זה קבר שלפני הדבר אלמא מדכתביה רחמנא גבי מאהילין ש"מ דמטמא באהל ודחו להאי סייעתא ואמרי דמשום הכי לא כתביה רחמנא הכא גבי נגיעה משום דכתיב התם והזה על האהל וגו'. ואי הוה כתיב ליה התם ה"א להכי אקשיה רחמנ' לומר לך כי היכי דחלל אין לו טהרה ה"נ חרב אין לו טהרה כתביה רחמנא גבי מאהילים ולעולם לענין נגיעה אבל לא לטמא באהל ואמרו שכל הכלים הנוגעים במת הרי הן כחלל ולא נאמר חרב אלא להוציא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה ומסייעי להאי סברא ממאי דתניא בספרי בחלל חרב בא הכתו' ולמד על החרב שטמא טומאת שבעה הנוגע בה טמא טומאת שבעה הא למדנו לכלים ולאדם כלים ואדם וכלים מנין ת"ל וכבסתם בגדיכם משמע דכל הכלים נמי אמרינן חרב הרי הוא כחלל כלו' שכל הכלים שנוגעין בחלל הרי הן כחלל וכן נמי לכל הכלים הנוגעין באב הטומאה של מת שהם כמוהו כדכתבי' לעיל וזו קושי' לר"ת זכרונו לברכה ולפירושו שפירש במס' שבת בההיא דאמרי' הוא שקשור, בשלשלאו' של ברזל משום דחרב הרי הוא כחלל ומטמא באהל לספינה ולפי דברים הללו לא היה צריך להעמידה בשלשלת של ברזל ופ"א יש לי שם בשמועה ואם זה אמת כיון דבכל הכלים קאמרי' הכי ודאי לאו לטמויי באהל קאמרי' שהרי אי אפשר לומר כן וזו הראיה דוחים אותה ואומרים דילמא מאי בגדים של מתכת כגון שריון ונקראו בגדים דומיא דציץ דאיקרי בגד ותו מייתו ראיה דלאו דוקא חרב מהא דתני בתוספת' דמס' כלים פ"ו החמת שהיא נתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור ועצם כשעורה כרוך בסיב או בנייר ונתן בתוכה היא טהורה והתנור טהור פי' החמת טהורה לפי שלא נגע לה הטומאה והסי' אינן מקבל טומאה והתנור טהור לפי שהוא תוך תוכו. בא טהור ואחז בו פירוש בחמת והעלהו נטמא וטמא את החמת חזרה את החמת וטמא את התנו' אלמא החמת אב הטומאה דנגע לאדם שהוא אב הטומאה וחרב הרי הוא כחלל. ודחו לה דשאני התם שהיא טומאה בחיבורין שהוא אוחז בחמת ובמת כאחד ונעשה כעין יד להביא הטומאה לחמת שהאדם כל זמן שהוא נוגע בטומאה הוא אבי אבות אי מדאורי' או מדרבנן כדאי' במס' נזיר פרק כהן גדול לפיכך החמת הזו נעשה אב הטומאה אבל בעלמא לא. וראיה הביא ר"ת זכרונו לברכה לדבריו דדוקא חרב הוא דתנן בפרק כ"ג ונזיר על אלו הטמאות הנזיר מגלח וכו' ועל אלו אין הנזיר מגלח וקתני ועל כלים הנוגעים במת ומזה שלישי ושביעי ואמרי' עלה בגמ' כי קתני והזה שלישי ושביעי' אשארא דאי ס"ד אכולהו מאן דנגע בכלים בר הזאה הוא ואי ס"ד חרב הרי הוא כחלל בכל הכלים שבעולם ואפילו כלי שטף אמאי אינן בני הזאה בשלמא לדברי ר"ת זכרונו לברכה ניחא משום דקתני כלים סתמא ובעי לאוקמה אפילו בכלי שטף והנהו לאו בני הזאה נינהו אלא להך סברא קשיא עוד היה אומר ר"ת זכרונו לברכה לא תימא ה"ה דמצי לאוקמ' בכלי מתכות אלא ודאי לא מצי לאוקמ' בכלי מתכות דאם כן קשיא אמאי אין הנזיר מגלח עליו והרי הוא כחלל.
ואיכא למידק עליה אי נזיר מגלח עליו כהן מוזהר עליו דהא תני' בתוספתא דמכות כהן גדול שפרע או שפרם או שנטמא לא' מן הקרובים הרי זה חייב זה הכלל כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח עליו כהן לוקה עליו וכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליו אין לוקין עליו והא אי אפשר שיהא הכהן מוזהר על הכלים הנוגעים במת אם כן אי זה בית אשר תבנה להם ואי זה מקום מנוחתם. זה הקשה רבינו חיים כהן צרפתי לר"ת ז"ל (שלחו) [ושלח] לו אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי.
והשיב ר"ת זכרונו לברכה ואמר אותו הכלל אין למדין ממנו שאינו שהרי רביעית דם מן המת שאין הנזיר מגלח עליו וכהן מוזהר עליו שהרי הוא מטמ' את כל האדם באהל ויש לו דין מת גמור ואף אנו נאמר בכלי מתכות אע"פ שהנזיר מגלח עליו אין הכהן מוזהר כך שמענו בשם ר"ת ז"ל.
ואין דבריו נכונים בזה שאעפ"י שאין הנזיר מגלח על רביעית דם הרי הוא מגלח על לוג דם ואין הכלל לשיעורין אלא לשם הטומאה ואפילו לדבריו דאיפריך ליה כללא ממה שהכהן מוזהר עליו ואין הנזיר מגלח עליו מכל מקום כללא דכל מקום שנזיר מגלח כהן מוזהר ולוקה עליו דוקא הוא דלא איפריך ולמדין ממנו ועוד דהיכא דליכא פירכא בההיא מלתא גופה למדין מן הכללות.
ושוב מצאו בתוספתא (אהלות א,א) דקתני עלה במתני' דאהלות במה ד"א לתרומה וקדשים אבל אין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד ושמע מיניה שאין נזיר מגלח אפילו על החרב הנוגע במת וכן נר' מכאן שאינו כמת לאהל ולהזיק שאם כן למה אין הנזיר מגלח עליו והרי הוא כמת לכל דבר.
ותו מקשו לר"ת ז"ל מהא דאמרינן בפרק העור והרוטב לגיון הנכנס לבית הבית טמא שאין לך כל לגיון ולגיון שאין לו כמה קרקפלין ותיפוק לי' משום חרבות שמטמאין באהל ואיכא למימר חרבות דברים הנראין הן יש להן אם לאו אבל קרקפלין אין ידוע. ומיהו מדתנן במסכת אהלות כלים הנוגעין במת סתם משמע כדברי האומר שהוא הדין לכלי שטף וכן כתב ר' משה הספרדי ז"ל וגמר לה מהא דתני' בספרי מוכבסתם בגדיכם וכן דעתו ז"ל שאין כלים הנוגעים במת מטמאין באהל כענין שכתוב אדם כי ימות באהל ועוד אמר שאינו מטמא במשא לפי שהמשא למת עצמו אינה באה אלא בק"ו מנבלה. וזה צריך עיון.
מכל מקום הא דאמרי' מאן דנגע בכלים בר הזאה הוה קשיא לן וצריכה רבה וראיתי לרב ר' משה הנזכר ז"ל שאמר בהלכות נזיר (ז,ח) שיראה לו דמה שאמרו דמאן דנגע בכלים לאו בר הזאה בנזיר בלבד אמרו שימי טומאתו עולין לו למנין נזירותו ואם היה מזה לא היו עולין כשאר הטמאות ששנו שם שאינו מגלח מזה ואינו סותר ומתחיל ומונה מיד ואין דעתו נוחה כלל בדבריו אלו שאין צורת הגמ' כן שאם דין מיוחד הוא זה בנזיר אם כן צריך הוא שיהא הלכה למשה מסיני ולא הזכירו כן בגמ' אלא סתם הקשו ומאן דנגע בכלים בר הזאה הוא ועוד דהוה להו למימר ונזיר דנגע בכלים בר הזאה הוא וכן נראה משם שאין ימי טומאתו עולין לו.
אבל נ"ל שמאחר שריבה הכתוב חרב כחלל בפסוק ראשון לטומאה ולא שנה אותו בפסוק שני להזאה ותניא בספרי ועל הנוגע בעצם וכו' מגיד הכתוב שכשם שהביא כולן לענין טומאה כך הביא כלן לענין הזאה והרי הנוגע בחרב לא הביא מכאן למדו שאינו בן הזאה ופשט הכתוב מסייע דכתיב וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם ללמד על כלים כאדם שמטמאין טומאת שבעה והזהירן על טומאת שבעה וטבילה ולא על החיטוי אלמא אין צריכין הזא' וכ"ש אם אינן מטמאין במשא שקרוב לפוטר' מן ההזאה.
שוב ראיתי בירושלמי בפרק כ"ג ונזיר (נזיר ז,ד) תמן תנינן שנים טמאין במת וכו' מתני' דריש אהלות ר' יוחנן בשם ר' ינאי וכולהון תורה הן אצל תרומה אבל על ביאת בית המקדש אינו חייב אלא שני שנגע בראשון מה טעם ואיש אשר יטמא ולא יתחטא הטעון חטוי חייב על ביאת מקדש ושאינו טעון חיטוי אינו חייב על ביאת מקדש כלומר הטעון חטוי דהיינו נוגע במת חייבין עליו על ביאת מקדש דהיינו שני שנגע בראשון וכל אשר יגע בו הטמא יטמא התיבון הרי אדם הנוגע בכלים שנוגעין במת טעון חיטוי והוא שני א"ר בון בר חייא כטומאת איש באיש ולא כטומאת אדם בכלי' מלתי' דר' בון בר חייא אמרה אינו חייב אלא על הראשון בלבד ואחר שאלו אדם באדם היה אינו חייב אלא על הראשון בלבד והכ' אינו חייב אלא על הראשון בלבד זו גמ' ירושלמי' וחולק' על שלנו שהי' סבור' דמאן דנגע בכלי בר הזאה כפשט' דמתני' דנזירו' ואעפ"כ דוק' לתרומה אבל לביאת מקדש דין אדם בכלי' כדין אדם באדם ואף אנו נאמר לפי גמ' שלנו שלא ריבה אותן הכתוב אלא לטומאה אבל לענין הזאה דינן כאדם באדם ולפיכך פטור בהן על ביאת המקדש.
ושוב ראיתי בירושלמי דבר מתקשה עלי, דגרסינן בפסחים (א,ז) גבי מתני' הוסיף ר"ע מימיהן של כהני' לא נמנעו מלשרוף השמן שנפסל בטבול יום בנר שנטמא טמא מת אית תניי תני טמא ואית תניי תני בטמא מת מאן דמר טמא מת בכלי שטף ומאן דמר בטמא מת בכלי מתכות ומה טעם וכל כלי פתוח וגו' טמא הוא הוא טמא ואינו נעשה אב הטומאה לטמא ופירושו דמאן דתני נר שנטמ' טמא מת דהיינו שנגע במת והוא טמא מת אב הטומאה והיינו בכלי שטף ומאן דתני בטמא מת שנגע באדם שנגע במת ואעפ"כ אב הטומאה בכלי מתכו' דמתני' בשלישי לעשותו ראשון היא כדמוקי לה נמי בגמ' דילן ומה שאמרו מה טעם וכל כלי פתוח וגו' אי בכלי שטף אי בכלי מתכות מיתוקמא ולא בנר של חרס מפני שא"א לו להיות אב הטומאה וכאן נראה דכלי שטף הנוגעין במת אינן כמותו.

או שעלו מאליהן בחלון. ואי קשיא לך הא דתנן במס' אהלות פ"ח אלו לא חוצצין ולא מביאין הזרעים והירקו' המחוברין לקרקע איכא למימר התם במתנדנדין כדקתני בהדי' הקופץ ממקום למקום וכולי הכא בשחיברן (והריקן) [והדקן] בחלון.

ועכו"ם שישב בחלון. ואע"ג דעכו"ם הרי הם כזבים לכל דבריהם וכלי שהוא טמא מעצמו אינו ממעט כדתנן התם במס' אהלו' זה הכלל הטהור ממעט והטמא אינו ממעט כיון דטומאה דרבנן הוא ממעט ומיהו תמיה' לי מ"ש מהא דתנן התם ולבנה מבית הפרס דברי ר"מ וחכמים אומרים הלבנה ממעטת מפני שעפר' טהור אלמ' אף הטמאין מדבריהם אין ממעטין. וי"ל שאני טומאת בית הפרס דאית לה עיקר בדאורייתא דמחמת ספיקא דמת אתיא.

כיון דאיכא צער בעלי חיים לא עביד. וכולה משום כלבי לא שחיט, וקמ"ל כיון דאיכא צער ב"ח לא עביד ולהכי לא תנא בהמה עצמה וגבי עוף היה איפשר לה למתני נמי באבר אלא כיון דאשמעי' בבהמה ל"ל לאשמועי' בעוף ולהכי תנא ליה בעוף עצמו וקמ"ל דכל כי האי גונא בטולי מבטל.

הכי גרסי': חצפא גופא תיחוץ דלית ביה שיעור' כדתנן כלי חרס כדי ליתן בין פצים לחברו. ופי' דלית בה שיעור' לחוץ בפני עצמו אלא עם המלח וא"ת שקיל ליה דחזי ליה דאין בה כדי ליתן בין פצים לחברו שאינו ראוי לכלום, כך פר"ת ז"ל.
ותמיהא לי כלי חרס דאוקימנא במנוקב היכי אפשר דלא חזי ליתן בין פצים לחברו איכא לדחוקי כלי שלם לא תבר ליה למיתן בין פצים אי נמי במנוקב ומטונף קאמרי' כגון דמטונף ממש אפי' לטלטולי לא חזי אלא לאומנ' דצריך ליה טפי.
ומה שכתב רש"י ז"ל דכיון דלית ביה שיעור' הוי כמאן דליתי' לא ידענא מאי קאמר שהרי פחות מכביצה אוכלין ופחות מכעדשה מן השרץ ופחות מעצם כשעורה ממעטין לפיכך מחקו רבותינו מן הנוסחאות כדתנן וכו' אלא דלית בה שיעור לחוץ בפני עצמו ותו לא.

ואי בעית אימא בשל מתכת. איכא למידק, אי בשל מתכת, אפילו יכולין תבן וגרוגרות לעמוד בפני עצמן, אמאי חוצצין, חבית גופה תביא את הטומאה ותטמא באהל, להיותה כחלל, בין בנוגע במת בין שהוא באהל המת, וגם הוא מטמא באהל, וכדתנן במסכת אהלות (פ"א, מ"ג) אמר רבי עקיבא יש לי עוד חמישי השפוד שהיה תחוב באהל המת האהל והשפוד ואדם שנגעו בשפוד וכלים שנגעו באדם, פירוש כלי מתכות שנעשו אב הטומאה כאדם שנגעו בו ואדם שנגע בכלים הרי אלו טמאים טומאת שבעה, למדנו מכאן שהשפוד נעשה אבי אבות על ידי אהל המת ומטמא הוא באהל המת, ותניא במסכת נזיר (נג, ב) וכל אשר יגע על פני השדה זה המאהיל על המת בחלל חרב הרי הוא כחלל או בעצם אדם זה רב עצמות, אלמא חרב הרי הוא כחלל לטמא באהל, כיון דנכתבה טומאתו עם דברים המטמאין באהל, דלהכי דרשינן או בעצם אדם זה רב עצמות, דאי בנגיעה אפילו עצם כשעורה, וכדתניא וכל הנוגע בעצם זה עצם כשעורה.
ועל כן היה רבינו תם ז"ל רוצה לאסור לכהנים ליכנס באהל שיש שם שום כלי מתכות שנטמא באהל המת כאלו יש שם מת ממש. אבל רבינו חיים ז"ל כהן השיב עליו אם כן אי זה בית אשר תבנו לי, כי אין בית אשר אין שם כלי מתכות שנטמא באהל המת, והיה הוא אומר ז"ל שאין כהן מוזהר ליכנס בבית שיש שם מחט או שפוד שנטמא באהל המת, דלא נאמרו דברים הללו אלא לתרומה וקדשים, וכדתניא בתוספתא בסופא דההוא מתניתין דאהלות דהשפוד והאהל, במה דברים אמורים לתרומה וקדשים, אבל אין הנזיר מגלח אלא על טומאת מת בלבד, ובמסכת שמחות (פ"ד) תניא כל טומאה שהנזיר מגלח עליה כהן מוזהר עליה אין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה. והשיב עליו רבינו תם ז"ל אין למדין מן הכלל הזה, דלאו דוקא הוא, דהא איכא רביעית דם דאין הנזיר מגלח עליה וכהן מוזהר בה, כדתניא (חולין עב, א) על כל נפשות מת לא יבא זה רביעית דם הבא מן המת.
ולענין שמעתין י"ל דמיירי כשהגרוגרות מכסין פי החבית, והילכך כשיכולין גרוגרות לעמוד בפני עצמן ממעטין וחוצצין בפני הטומאה החבית והבית.

כיון דאיכא צער בעלי חיים לא עביד. ובהמה גופה נמי אין דרך להרגה כדי ליתנה לכלב.

הכי גרסינן וכן היא במקצת הספרים: חספא גופה תיחוץ דלית ביה שיעורא. ותו לא. והכי פירושא דלית בה שיעור לחוץ ולא למעט אלא עם המלח הצבור בתוכו. ויש מי שגורס חספא גופה תחוץ דלית ביה שיעורא, כדתנן חרס כדי ליתן בין פסים לחברו, ופירש רבינו תם דהכי קאמר דלית ביה שיעורא לחוץ, ולחוש שמא יצטרך לחרס כדי ליתן אותו בין פסים לחברו ועל ידי שיטול את החרס יטול גם המלח כדי שלא יקלקל את הכותל, הכא במאי עסקינן דלית ביה שיעורא נמי, דתנן חרס כדי ליתן בין פסים לחברו, ופחות מיכן לא חזי למידי. והא נמי דלית בה כי האי שיעורא. ואין הגירסא נכונה, והראשונה נכונה ממנה. ובספרי ספרד נמי לא גרסינן לה.

מעתה עשבים המרים שאין ראויים לבהמה הרי הם חוצצין מן הסתם ומ"מ אם הם עשבים שגדלו מאליהן בכותל וסתמו את החלון אינו חוצץ מן הסתם חושש הוא שמא יפסיד הכותל ואומר בשעתו לפנותן ואם היה כותל חורבא שאינו קפיד עליה או שהיה עיקרן רחוק מן הכותל שלשה טפחים והטו ראשן לצד החור וסתמוהו הרי אלו חוצצין:

מטלניות ר"ל חתכות בגדים שאין בהן שלש אצבעות על שלש אצבעות שאין מקבלים טומאה אם היו גסות עד שאין ראוי לתקן בו קרעי בגדים וכן שהן מטונפין עד שאין ראויים אף לעניים וכן שהם קשים כשק עד שאין ראויים למקיז דם לקנח בהם את הדם הרי אלו חוצצין:

אבר ובשר המדולדלין בבהמה שאין יכולין לחזור ולחיות ולא נפסקו מכל וכל וביארנו דינן במסכת חולין קכ"ז א' שהם מיטמאין טומאת אוכלין אלא שצריכין הכשר והרי אבר ובשר זה לא הוכשרו אם היתה בהמה טהורה אין חוצצין שהרי דעתו לפנותה לצורך שחיטה ומ"מ אם היא טמאה והיא קשורה שאין בריחתה מצוי וכן שהיא כחושה עד שאינה ראויה לא למלאכה ולא לימכר לגוים הרי אלו חוצצין מן הסתם ואע"פ שראויה לחתכה לפני הכלבים הואיל ויש כאן צער בעלי חיים אין דרכו של אדם בכך עד שתעשה נבלה לגמרי:

היה עוף טהור שוכן באותו חלון אינו חוצץ שהרי דעתו ליטלו לשחיטה היה טמא ושהוא קשור שאין בריחתו מצוי וכן שהוא כחוש מאד שאינו ראוי לימכר לגוי וכן שהוא מסרט ואין דעתו של אדם ליטלו לגעגע בו את התינוק הרי זה חוצץ מן הסתם:

היה גוי יושב לשם הואיל והגוי אינו מקבל טומאת אהל אם היה כפות שם על דרך שאין חשש שיבא חברו ויתירנו כגון שהיה חבוש שם מחמת מלכות הרי זה חוצץ בן שמנה חדשים שהונח שם במקרה שאינו מקבל טומאה שהרי אינו לא אדם ולא כלי ולא בגד ולא חי ולא מת אם היה שבת שאין חשש שתבא אמו ותטלנו שהרי אמרו עליו הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומיניקתו מפני הסכנה ר"ל סכנת האם הרי זה חוצץ לאותו היום שכל שבאותו היום צריך הוא על כל פנים להניחו שם ומוכרח הוא שלא ליטלו והרי זה בטול אע"פ שאין בדעתו לבטלו אלא לאותו היום הא דבר שהיה יכול ליטלו ברצונו לא היה נקרא בטול לחוץ בסתם אלא אם כן בטולו מן הסתם לכמה ימים ויש אומרים שכל שבדעתו לבטלו ליום אחד מועיל לשיעור זמנו אף מן הסתם ובבן שמנה זה אם היה בחול אינו חוצץ מן הסתם שדעת האם עליו מ"מ ליטלו משם:

היה שם מלח הואיל והמלח אינו מקבל טומאה שהרי אינו אוכל אלא מכשירי אוכל אם היה מלח מר שאינו ראוי לאכילה ושיש בו קוצים שאינו ראוי לעבוד עורות ושהוא מונח על חתכות של חרסים שאין כאן חשש קלקול הכותל ונמצא שאין דעתו של אדם לפנותו מן הסתם חוצץ וחתיכות של חרס עצמן אף הם היו חוצצות אלא שאנו עסוקים עכשו שאין בהם שיעור ר"ל שנשאר פתיחת טפח על טפח עליהן אלא שהמלח סותמת והוא ענין מה שאמרו כאן דלית ביה שעורא כלומר שאין בו בכדי ליסתם בה הנקב והמלח משלים את השיעור ואם המלח בכלי אתה מפרשה שהוא גדוש והגודש משלים את השיעור:

האבר והבשר המדולדלין בבהמה המונחין בחלון. הכי קתני ולא קתני בהמה שיש בה בחלון משום דסתם חלון גבוה מן הקרקע הוא ואין בהמה יכולה לעלות ולישב בו:

ודייקינן תו האי חבית היכי דמיא. בשלמא קופה לא קשיא לן דכיון דכלי עץ היא ומיטמא מגבו כדמוכח בפרשת שרצים אע"ג דפומא לבר נמי לא חיצא, אלא חבית תיקשי לך האי חבית היכי דמיא, אי דפומא לבר היא גופה תיחוץ אלא דפומא לגאו כלפי הבית שהטומאה בתוכו. ואי בעית תימא בחבית של מתכת. דכלי מתכות מיטמא מגבו. אבל של חרש ופומה לבר היא גופה חיצא, מ"ט דאין כלי חרש מטמא מגבו, ואפילו באהל דכתיב (במדבר יט,טו) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא, ה(ו)א יש צמיד פתיל עליו טהור, ובכלי חרש משתעי דאשמעינן ביה קרא גבי שרצים דלא מיטמא אלא מתוכו דכתיב (ויקרא יא,לג) וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו ואמטול הכי חייץ.

ודוקא בכלי שאין עומד לינטל למלאכה הראויה לו, כגון חבית מלאה גרוגרות המונחות בחלון דלאו עומדת לינטל היא, דלמאי חזיא לאנוחי בה מידי, כיון דיחדה להני גרוגרות דמנחי בגוה והרי הוא משמש כיוצא בה עם חציצתו לא חיישינן דילמא משני לה למידי אחרינא. ומשום (סידרא) [סירכא] דגרוגרות גופייהו ליכא למיחש, דלא מיבעיא כשהתריפו דלא חזיאן ליה אלא אפילו כשלא התריפו כיון דלאו אורחיה לטלטולי אגב גרוגרות כל כמה דאיתיניהו לגרוגרות בגוה חיצא דלא מטלטל לה. אבל כלי חרש הראוי לינטל למלאכה הראויה לו, כגון שאין משמש כיוצא בה עם חציצתו או שראוי לינטל לצורך מה שבתוכו אינו חוצץ, דכיון דעומד לינטל לצורך עצמו או לצורך מה שבתוכו כנטול דמי. ואי בעי תימא טעמא דחבית דכיון דאינה ראויה אלא למלאכה שיכולה לשמש במקומה עם חציצתה לאו עומדת לינטל היא ולאו כנטול דמיא. ולפום הדין טעמא אפילו ריקנית נמי כל היכא דפומה לבר חיצא, מיהו מדיוקא דשמעתין לא יכלינן למילף אלא במליאה דומיא דחבית דשמעתין. תדע דשאני לן בין חבית כי האי גוונא לכלי חרש דעלמא, מדמקשינן (להלן ע"ב) אמתני' דלקמן דמודים בכלי חרש סתמא כלי חרש חזיא ליה ואצטריכנן לאוקומא במנוקב, ואלו הכא גבי חבית מליאה גרוגרות קא דייקינן אי דפומה לבר היא גופה תיחוץ ולא קא מפרקינן כיון דחזיא ליה לא חיצא, אלא אצטריכינן לאוקומה דפומה לגאו אי נמי בחבית של מתכת, ש"מ. והוא הדין דהוה יכיל לאוקומה נמי בחבית של עץ, דכלי עץ נמי מיטמא מאחוריו כדברירנא לעיל, ודיקא נמי מדקשיא לן חבית ולא קשיא לן קופה, והאי דנקט של מתכת רבותא קמ"ל דאפילו של מתכת דחמירא טומאה דידה דרחמנא אמר חרב הוא כחלל וסד"א דמטמאה להו להני פירות שהתריפו ולא חיצי, קמ"ל דלא מיטמאו כדברירנא:

מג. ושמעינן מיהא דאפילו דבר הראוי לחוץ בפני הטומאה והניחו בחלון, אם היה ראוי לינטל לצורך עצמו או לצורך מה שבתוכו הרי הוא כנטול ואינו חוצץ. אבל אם לא היה ראוי ליטול לצורך עצמו ולא לצורך מה שבתוכו כגון חבית מליאה מים או פירות ופיה לחוץ חוצצת. ואפילו בדבר שראוי ליטלו לצורך עצמו, הני מילי היכא דראוי לבעלים לדבר המצוי ברוב העתים, אבל דבר שאינו ראוי לבעלים אלא לדבר שאינו מצוי ברוב העתים, כיון דלא שכיח אסוחי מסח דעתיה מיניה וחייץ בפני הטומאה, מדמקשינן הכא גבי תבן חזי להסק גדול ומפרקינן הסק גדול לא שכיח:

מד. מיתיבי עשבין שתלשן והניחן בחלון או שעלו מאיליהן בחלון ומטלניות שאין בהן ג' אצבעות על שלש והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה והעוף ששכן בחלון וגוי שישב בחלון ובן שמונה המונח בחלון והמלח וכלי חרש וספר תורה כולן ממעטין בחלון אבל השלג והברד והגליד והכפור והמים כולן אינן ממעטין בחלון. ומקמי דמותבינן תיובתא מיהא מתניתא צריכינן לפרושי פשטה ולברורי טעמיה והדר מותבינן תיובתא מינה. טעמא דהא מתניתא דכל דבר שאינו מקבל טומאה מן התורה ואינו עומד להתמעט מאליו חוצץ, וכל דבר המקבל טומאה או שעומד להתמעט מאליו והולך אינו חוצץ. לפיכך עשבים שהניחן בחלון או שעלו מאיליהן כיון דלא מקבלי טומאה כלל, דאפי' למאי דס"ד מעיקרא דבדחזו לבהמתו עסקי' כיון דמאכל בהמה בלחוד נינהו ולא מקבלי טומאה ממעטי. ומטלניות שאין בהן שלש על שלש דטהורין מכל הטומאות דלאו בגד נינהו ממעטי, אבל היכא דאית בהו שלש אצבעות על שלש אצבעות אע"פ שטהורין מן המדרס טמאין בטומאת מת ואמטול הכי לא ממעטי. ואע"ג דתנן שלש על שלש שהתקינו לפקוק בו את המרחץ כו', ומסקנא דאי זרקו לאשפה דברי הכל טהור הניחו בקופסא דברי הכל טמא לא נחלקו אלא שתלאו במגוד או שהניחו אחורי הדלת, והדר ביה רבי עקיבא לגבי רבי יהושע ובין שתלאו במגוד בין שהניחו אחורי הדלת לאו מוכן הוא וטהור, וכל שכן הכא דכי פקק בו את החלון כמי שפקק בו את המרחץ דמי. שאני הכא דמעיקרא לאו למפקקיה לחלון בגויהו אנחינהו התם אלא לאצנועינהו הוא דאנחינהו התם וכמונחין בקופסא דמו, ואמטול הכי לא ממעטי אלא היכא דלית בהו שלש על שלש.

והאבר והבשר המדולדלין שנחתכו אלא שמעורין בגידין במקצת ותלויין מן הבהמה והחיה שעומדין בצד החלון והאבר והבשר מונחין בחלון. ומיירי כשלא הוכשרו, דאע"ג דתנן בפרק העור והרוטב (חולין קכז,א) דמטמאו טומאת אוכלין הא קתני התם דצריכין הכשר. והעוף ששכן בחלון, דלא שייכא ביה טומאה. וגוי שישב בחלון, דלא מקבל טומאה, דאלו ישראל כיון דמקבל טומאה לא חייץ. ובן שמונה המונח בחלון, דכיון דלא כלו לו חדשיו לאו בר קיימא הוא וכנפל דמי. ובישראל קאי, דאי בגוי מאי אירייא בן שמונה אפילו בן תשעה נמי, אלא לאו בישראל ומשום דלא כלו לו חדשיו דלא מקבל טומאה. וכי תימא מה נפשך, אי חי הוא מקבל טומאה ואי מת הוא הוא גופיה טמויי מטמי, דלא גרע מנפל שלא נתקשרו איבריו בגידים שהנזיר מגלח על מגעו ועל משאו ועל אהלו כדאיתא בפ' כהן גדול ונזיר (נזיר נ,א), חי הוא וסופו למות, הלכך לגבי טומאה לא כחי דמי לקבולי טומאה ולא כמת דמי לטמויי, כחי לא דמי דהא לא בא לכלל קימא וכמת לא דמי דאדם אין מטמא עד שתצא נפשו כדאיתא בפרק קמא דאהילות (מ"ו) ויליף לה בספרי (חקת קכה) מדכתיב אשר ימות מגיד הכתוב שאינו מטמא עד שעה שימות.

ומלח נמי ממעט דלאו בר קבולי טומאה הוא. וכלי חרש דפומיה לבר. ודוקא כלי חרש דאין מיטמא מאחוריו, אבל שאר כלים דמיטמאין אפילו מאחוריהן לא חיצי. וספר תורה נמי חייץ דלא מקבל טומאה דלאו מנא הוא. ואע"ג דמטמא את הידים ופוסל את התרומה גזירה דרבנן היא כדאיתא בפרק קמא דשבת (יד,א) גבי שמונה עשר דבר.

אבל השלג והברד הגליד והכפור והמים כולן אין ממעטין בחלון. וגליד וכפור שניהן מין קרח הן, דהא תרוייהו מתרגמינן גלידא, אלא שהכפור דק מן הקרח דכתיב (שמות טז,יד) דק ככפור על הארץ וכתיב נמי (תהלים קמז,טז) כפור כאפר יפזר, וגבי קרח כתיב (שם,יז) משליך קרחו כפתים. וגבי מים נמי כשקפאו ברוב הצנה קאי. וטעמא דכולהו משום דלאיתמוסי קיימי וכמאן דאיתמסו להו דמי, דאי מטעמא דמקבלי טומאה ליכא למימר, דאפילו למאן דאמר טומאת משקין לטמא עצמן דאורייתא, הני מילי במשקין הנגרים, אבל מים שקפאו לא מקבלי טומאה אלא במחשבה. ואיכא מאן דמוקים לה במים הנגרים המונחין בכלי המקבל טומאה ומשום דאין יכולין לעמוד בפני עצמן. הדין הוא פשטה דהא מתניתא וכולהי הני קושיי ודוקיי דדייקינן עלה בגמ' לאותובי לשמואל מינה נינהי.

דייקינן עלה עשבים חזו לבהמתו. וש"מ דמידי דחזי ליה נמי כי מבטיל ליה בטיל וחייץ בפני הטומאה, וקשיא לשמואל. ואוקימנא בארזפתא. והוא סם המות דבהמה דלא חזי לבהמתו. ויש אומרים עשב מר דלא חזי ליה. אבל היכא דחזו לבהמתו לא חייצי דדעתיה עילויהו. והוא הדין לגבי עשבים דקתני או שעלו מאליהן בחלון דחייצי, לא משכחת לה אלא בדלא חזו ליה ולא לבהמתו, אבל היכא דחזו אפילו לבהמתו לא חייצי. ומקשינן תו או שעלו מאליהן כיון דקשו לכותל שקיל להו אמר רבה בכותל חורבה. דלא איכפת ליה בהזיקיה רב יוסף אמר אפילו תימא בכותל ישוב ובבאין חוץ משלשה לכותל.

דלא קשו ליה לכותל אבל בכותל ישוב היכא דאתו בתוך שלשה לכותל לא חייצי, דכיון דקשו ליה לכותל שקיל להו וכל העומד לינטל כנטול דמי.

ומקשינן תו ומטלניות שאין בהן שלש על שלש חזיאן ליה לניגוב ידים. ואוקימנא (דמנטפא) [דמיטנפא]. ומקשינן חזיא לאומנא. לקנוחי בה דם הקזה. ואוקימנא ברשקא אי ברשקא שאין בהן ד' טפחים על ארבעה טפחים מיבעי ליה. דהיינו שיעוריה דשק לענין טומאה, אלא אימא כעין שקא. כלומר שקשות כשק. אבל היכא דלא מיטנפן לא חייצי, ואפילו היכא דמיטנפן נמי דוקא דקשו כעין שקא, אבל היכא דרכיכי לא חייצי דכיון דחזו ליה לניגוב ידים אי נמי לאומנא דעתיה עילויהו. והוא הדין נמי בשק שאין בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים היכא דמיטנף דחייץ כדמשמע מהכא בהדיא.

ומקשינן תו והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה בהמה ערקא ואזלא. ואוקימנא בקשורה. דאי לאו הכי לא חיצא, דכיון דאפשר דערקא ואזלא כמאן דערקא ואזלא דמיא. ומקשינן שחיט לה. ואוקימנה בטמאה. אבל טהורה לא חיצא. ומקשינן מזבין לה לגוי. ואוקימנא בכחושה. אבל שמנה לא חיצא, דכיון דחזיא לזבונה לגוי כמאן דליתא התם דמיא. ומסתברא דהוא הדין בטהורה ושמנה היכא דהויא שבת או יום הכפורים דלא שחיט לה ולא מזבן לה, מידי דהוה אבן שמונה המונח בחלון כדבעינן למימר קמן. וכי תימא שאני הכא דחזיא לחולה שיש בו סכנה, כיון דלא שכיח לא חיישינן ליה, מידי דהוה אהסק גדול (לעיל בבא בתרא יט,ב). והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי אפילו טמאה נמי זימנין דמתרמי חולה שיש בו סכנה דחזיא ליה, אלא כיון דלא שכיח לא חיישינן. ומקשינן תו אהאי אבר ובשר המדולדלין פסיק ושדי ליה לכלבים. ופרקינן כיון דאיכא צער בעלי חיים לא עביד.

ושמעינן מינה דכל דבר שהבעלים חסין עליו ליטלו וליהנות בו, היכא דלא מקבל טומאה וליכא למיחש דילמא עריק ואזיל חייץ בפני הטומאה, מידי דהוה אאבר והבשר המדולדלין.

ומקשינן תו ועוף ששכן בחלון פרח ואזיל. ואוקימנא בקשור. דאי לאו הכי לא חייץ, דאע"ג דקאי התם כמאן דפרח ואזיל ליה דמי. ומקשינן שחיט ליה. ואוקימנא בטמא. דאי לאו הכי לא חייץ משום דדעתיה עילויה למשחטיה ולמיכליה וכמאן דליתיה התם. ומקשי' מזבין ליה לגוי. ואוקימנא בקלניתא. דלא חזיא לאכילה ואפילו לגוי מחמת דכחישא יתר מדאי, אבל שאר עופות דחזו לאכילה ואפילו לגוי לא חיצי. ומקשינן יהיב ליה לינוקא. למיחך ביה. ואוקימנא במסרטא. דלא חזיא לינוקא, דאי לאו הכי לא חיצא. ומתמהינן קלניתא לא מסרטא אלא אימא כעין קלניתא. דלא חזיא לאכילה כלל והוא דמסרטא. והוא הדין נמי בטהור ושמן היכא דהויא שבת אי נמי יה"כ דלא שחיט ליה ולא מזבין ליה כדאמרינן לעיל, ודוקא בקשור ובמסרט.

ומקשינן תו וגוי שישב בחלון קאי ואזיל. ואוקימנא בכפות. דאי לאו הכי לא חייץ דכמאן דקם ואזל ליה דמי. ומקשינן אתי חבריה ושרי ליה. ואוקימנא בחבושי מלכות. דלא שרי ליה משום אימת מלכות, דאי לאו הכי לא חייץ. וכי תימא בחבושי מלכות נמי מירצי מלכא ושארו ליה, איכא לאוקומה דקביע ליה זימנא דמקמי דשלים זימניה ודאי לא שארו ליה, דאי אמרה מלכותא עקרנא טורי עקרת ולא הדרא ביה (כדלעיל בבא בתרא ג,ב) ומידי דלא שכיח הוא. ודוקא גוי דלא מקבל טומאה, אבל ישראל כיון דמקבל טומאה לא חייץ בפני הטומאה. ומקשינן תו ובן שמונה המונח בחלון אתיא אימיה דריא ליה. ואוקימנא בשבת דאסיר לטלטוליה כדתניא בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה. כלומר מפני סכנת האם ברוב החלב שבדדיה. ואמרי לה מפני סכנת הבן דאפי' לחיי שעה נמי חיישינן. וש"מ דוקא בישראל אבל גוי אפילו בשבת לא חייץ דחיישינן דילמא אתייא אימיה ודריא ליה.

ושמעינן מינה דגבי האבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה דאוקימנא בטמאה וכחושה הוא הדין דאפילו בטהורה ושמנה היכא דהוי שבת או יום הכפורים חייץ, דלא שחיט לה ולא מזבן לה, ודוקא בקשורה. והוא הדין נמי בעוף ששכן בחלון, ודוקא נמי בקשור ובמסרט.

ומקשינן תו מלח חזיא ליה. ואוקימנא במרירתא. ומקשינן תו חזיא לעורות. ואוקימנא דאית בה קוצי. דאי לאו הכי לא חייץ דכיון דחזי ליה כמאן דשקליה דמי. ואי שבת ויום הכפורים אע"ג דלית בה קוצי נמי חיצא דליכא:

(ג) פיסקא עשבים שתלשן והניחן בחלון או שעלו מאיליהן כתב ר' יצחק זצוק"ל בתוספת. עשבים כמו תבן חשיבי שסותמין בטוב ולא דמי לירקות דקתני במס' אהלות דאין חוצצין ואינו נראה לי שאין חילוק בין עשבים מחוברין דבין העשבים ובין הירקות אם הן מחוברין אינן חוצצין אבל מיהו בחלון ממעטין דהכי תנן בפ"ח דאהלות יש מביאין את הטומאה וחוצצין מביאין ולא חוצצין חוצצין ולא מביאין לא מביאין ולא חוצצין. אלו מביאין וחוצצין כו' עד והעושה מקום לבנה בשבלים והארוס והקוסוס וירקות חמור ודלעת יונית ואכלום טהורים וכו' עד ואילן המסך על הארץ. פי' האילן המחובר חשוב אהל בין להביא טומאה בין לחוץ בפני הטומאה. וכן השבלים והארוס והקיסום וירקות חמור ודלעת יונית המחוברין חשובין אהל בין להביא טומאה בין לחוץ בפני הטומאה וכן האוכלין התלושין הטהורין שלא הוכשרו לקבל טומאה חשובין אהל בין להביא טומאה בין לחוץ. ואם הן אוכלין טמאין כגון שהוכשרו לקבל טומאה תנן בסיפא דמביאין טומאה שהן ממשיכין את הטומאה מצד זה לצד זה. שאם ראש האוכל הטמא מאהיל על כזית מן המת וראשו האחר מאהיל על הכלים טמאין ואינן חוצצין שאם כזית מן המת למטה והאוכל למעלה והכלי על האוכל אינו חוצץ שכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. ובסיפא תנן אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים וירקות המחוברים לקרקע חוץ מן הירקות שמנו. פי' לא כל המחוברין חשובין אהל כי אם האילנות ואותן הירקות שמנו חכמים דתנא ברישא. אבל כל הזרעים והירקות המחוברין אינן חשובין אהל לא להביא טומאה ולא לחוץ מפני שהן מתנענעין ואינן רחבים כמו אותן הירקות שמנו שמפני שהן רחבים אע"פ שמתנענעין הן חשובין אהל ואע"פ שכל הזרעים והירקות המחוברין לא חשיבי אהל לא להביא טומאה ולא לחוץ לענין למעט בחלון ממעטין כדתנן בפ' י"ג דאהלות אלו ממעטין את הטפח כו' עד ותבואה שבחלון וטעמא דמלתא דוודאי לחוץ מפני שמתנענעין לא הויא חציצה יפה אבל למעט בחלון אם הם מתנענעין מה בכך. מכל מקום ממעטין הן את החלון ואין בו פותח טפח. ואין לחלק בין עשבים לשאר ירקות. וכמו שיש חילוק בעשבים המחוברין בין לחוץ ובין למעט בחלון כך מצאתי שיש חילוק במלח דאלו גבי חציצה תנן ואילו לא מביאין ולא חוצצין כו' עד וכיפת הברד והשלג והכפור והגליד והמלח אלמא מלח לא חייץ. והכא תניא דמלח ממעטא. וטעמא דמלתא דלגבי חציצה כיון שהגרעינין מפורדין והוא מתפזר לא עביד חציצה דלאו כמחובר דמי אבל למעוטי בחלון ממעטי וראיתי שר' יצחק בר' מלכי צדק זצוק"ל בפי"ג דאהלות שכ' קשיא מלח אמלח. הכא תניא דממעט אלמא חוצץ. והתם תנן אינו חוצץ. ותירצנו מכח התלמוד דאמר רב בכל מחיצה כו' עד ה"נ מלח אגב קורה של חלון ממעטת מלח בלא קורה אינה חוצצת. ואינו נראה לי דאם איתא דקשיא חציצה אמיעוט אדמהדר תלמוד' לפרושי מילתא דרב ושמואל דלא פליגי הו"ל לאקשוי מתניתא לרב א"נ מתני' אמתניתא א"ו קום לי' לתלמודא דלא דמי מיעוט החלון לחציצה דאפילו מלח דלא עביד בחציצה ממעט בחלון:

(ד) אבל השלג והברד והכפור והגליד והמים. קשיא לי מים תיפוק לי דמקבלי טומאה וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ ואי אמרת כגון שהן מים מלוחין דלא חזו לשתיי' או מי הים והרי הרוק ומי רגלים חשיבי משקה לקבל ומי הים נמי חשיבי להכשיר כדתנן בפ"ה דמכשירין המוליך את הספינה בים הגדול וצורפה ה"ז בכי יותן. וכל הראוי להכשיר ראוי לקבל טומאה. ואין להעמידה אלא במים שהיו ראוין לשתייה. ואחרי כן הסריחו דתו לא מקבלי טומאה אבל סרוחין מעיקרא מקבלי טומאה. ועיין כל הדינים הללו מבוארים בקונטרס בפ"ח דכלים:

היא גופה תיחוץ ותימה היכי תיחוץ כו'. ככתוב בתוספות. ודוחק הוא לומר דפריך לפי דעת המקשה דסבר דאפילו עתיד ליטלו משם חוצץ. עד כאן מגליון תוספות כתיבת יד.

והמים. פירוש כגון אמת המים שעוברת בחלון. ואין לפרש שניתנים בכלי דהא הכלי עצמו יחוץ כדמקשינן לקמן חספא גופה תיחוץ ולא שייך לפרוקי דלית בה שיעורא בחרס ואפילו הכי איכא שיעורא במלח שגבוה על הכלי. עליות הר"י ז"ל.

וזה לשון הרא"ש בתוספותיו: כולם אין ממעטים בחלון וטעמא משום דאין מתקיימים ונמאסים כו'. ככתוב בתוספות ואם תאמר תיפוק ליה משום חספא. ויש לומר כגון שיש בו פותח טפח בלא חספא וכולהו ניחא דשלג וברד וכפור וגליד אפשר שעולים למעלה מן הכלי אבל מים קשה לי ושמא אגב אחריני נקטיה אי נמי באמת המים העוברת בחלון. עד כאן לשונו.

ותו אותביה עליה דרב טובי בר קיסנא מהא דתניא עשבים שתלשם והניחם בחלון או שעלו מאליהן בחלון וכן מטלניות שאין בהן שלש על שלש שאין מקבלין טומאה שהם מונחים בחלון וכן האבר והבשר שהם מדולדלין בבהמה או בחיה שהוא מונח בחלון כגון שהיתה זאת הבהמה או החיה יושבת בחוץ והכניס זה האבר המדולדל בה בחלון וכן נכרי וכו'. אבל השלג והברד כו' פירוש מפני שסופן שיהיו נמסין ואין יכולין לעמוד בפני עצמן. קתני מיהא עשבים שתלשם ואי סלקא דעתך דכל מידי דחזי לבהמתו אף על גב דלא חזי לדידיה לא מבטל ולא חייץ הני עשבין אמאי חייצי נהי נמי דלדידיה לא חזו הא חזו לבהמתו. ופריק הכא במאי עסקינן באפרזתא פירוש עשבים מרים דלא חזו למאכל בהמתו. ואהדרינן לגופה דמתניתין לדקדק לה ולברורה ואמרינן אי עלו מאליהן בחלון כיון דקשה לכותל שקיל להו ולא מבטל להו התם בחלון וכיון שכן אמאי הוו מחיצה וחייצי בפני הטומאה ואוקמה רבא בכותל חורבה דלא איכפת ליה לכותל ומשום הכי חשבינן ליה כגופה דכותל וממעטי בחלון דהא ליכא בדעתו למשקלינהו מהתם רב פפא אמר בבאין מחוץ לשלשה טפחים לכותל כלומר צמחו בחוץ שלשה טפחים לכותל וכשגדלו נכנסו בחלון ולפי שעיקרם רחוק מן הכותל שלשה טפחים לא קשה ליה לכותל שאלו היו בשלשה טפחים הסמוכים לכותל הוו קשו ליה לכותל ולא שביק להו התם דהא תנן מרחיקים את הזרעים מן הכותל שלשה טפחים ואוקמה רבא מפני שמחלידין את הקרקע. ואקשינן מטלניות חזו ליה. ופריק דמטנפי דלא חזו ליה ודייקינן ואף על גב דמטנפי הא חזו לאומנא לכפורי בהו החבורה. ומהדרינן בריסקא דלא חזי לאומנא כיון דקשות ומכווצות נינהו לא חזי לכפורי בהו. ואקשינן אי הכי אמאי קתני שאין בהן שלש על שלש ארבע על ארבע מיבעי ליה דהא שיעור השק לענין טומאה ארבע על ארבע הוא. ומהדרינן אלא כעין שקא כלומר לעולם מטלניות של פשתן הן אלא שהם קשה ומכווצים כמו השק דלא חזי לאומנא. ואקשינן והאבר והבשר המדולדלים בבהמה ערקא ואילא ופריק בקשורה. ואקשינן ואף על גב דקשורה שחיט לה ואכיל לההוא אבר בהדה וכיון דחזיא ליה לא מבטל ליה. ופריק בבהמה טמאה. ואקשינן והא חזי לזבונה לעכו"ם ושחיט לה עכו"ם ואכיל לההוא אבר בהדה. ופריק בכחושה דלא חזיא לאכילה. ואקשינן נהי דלאכילה דעכו"ם לא חזיא דהא כיחש הוא אכתי חזי ההוא אבר למפסקיה ולמשדיה לכלבים. ופריק כיון דאיכא צער בעלי חיים לא אתי למעבד הכי. וליכא למימר דשחיט לה ופסיק לה לההוא אבר ושדי לכלבים חדא דלאו אורח ארעא למשחט לה לבהמה כי היכי דניחתוך לה לפני כלבים. ועוד דכיון דלאו בת שחיטה היא שחיטתה נמי צער בעלי חיים דהא הריגה היא ולא שחיטה. ואם תשאל אמאי קתני האבר והבשר המדולדלים בבהמה המונחים בחלון ולא קתני הבהמה שישבה בחלון. יש להשיב משום דסתם חלון גבוה מן הקרקע ואין הבהמה יכולה לעלות ולישב בו. עוד יש להשיב משום דסתם חלון קטן ואינו מחזיק גוף הבהמה ואי קשיא לך עכו"ם שישב בחלון הא אוקמי בחבושי מלכות דאורח ארעא למכבשינהו במקום צר ודחוק. הר"י ן' מיגש ז"ל.

ועכו"ם שישב בחלון. ואם תאמר והרי עשאום כזבים. יש לומר דטומאה דרבנן היא ממעט. ואם תאמר והא אמרינן באהלות אליבא דרבי מאיר דלבנה מבית הפרס אינה ממעטת אף על גב שאין טומאתה אלא מדרבנן. יש לומר שאני טומאת בית הפרס דאית ליה עיקר בדאורייתא דהא מחמת ספק אם יש שם מת היא באה. הר"ן.

קלניתא פירוש עוף טמא ואין אדם קונה אותה מפני שמנחשין בו. חספא גופא תיחוץ דהא לאו כלי הוא כי היכי דלהוי דבר המקבל טומאה דלא חייץ. ופריק דלית בה שיעורא. כלומר חרס זה קטן הוא והחלון גדול שאף על פי שאנו רואים אותו כלי חרס כאלו מגופו של כותל הוא עדיין יש בו חלון טפח על טפח ולפיכך אנו צריכים לצרף המלח אצל החרס כדי שיתמעט החלון בשניהם. הר"י ן' מיגש ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: הכי גרסינן וכן הוא במקצת ספרים חספא גופא תיחוץ דלית בה שיעורא ותו לא. והכי פירושו דלית בה שיעורא לחוץ ולא למעט אלא עם המלח הצבור בתוכו. ויש מי שגורס חספא גופא תיחוץ דלית בה שיעורא כדתנן חרס כו' ככתוב בתוספות. ואין הגירסא נכונה והגירסא הראשונה נכונה ממנה ובספרי ספרד לא גרסינן ליה. עד כאן לשונו.

בד"ה היא גופה כו' אבל היכא דסותם כל החלון כי הכא דקתני חוצצין כו' עכ"ל ובמסכת אהלות פי' הר"ש ובתבן וגרוגרות דבעי ביטול משום דאין סותמין הכל דהא איכא מקום קופה וחבית עכ"ל מדברי התוס' דהכא נראה דלית להו האי סברא דהא חוצצים דקתני בתבן וגרוגרות משמע להו סותם לגמרי וצ"ל לשיטת התוס' דהכא לחלק דלא קאמרינן הכי אלא בכלים היכא דסותמין הכל לא בעי ביטול אבל באוכלין אף בסותמין הכל בעי ביטול וק"ל:

בא"ד ועוד אומר הר"ש דכלי עץ נמי שאינו מקבל טומאה כו' לא בעי ביטול כו' עכ"ל איירי נמי בסותם כל הפתח כמו שאמר הר"ש בפירוש המשנה שם אבל אינו סותם כל הפתח אינו חוצץ ובעי ביטול דהא אפי' המעמיד דבר החוצץ כגון במפתח כתבו התוס' לעיל דאינו מועיל לרבנן דר"א כיון שהוא כלי אע"פ שאינו מקבל טומאה ודו"ק:

בד"ה בחבית כו' שהגרוגרות בולטות חוץ לפי חבית כו' ומכסות אותו לגמרי שאין נראה כלל ודייק ר"ת כו' עכ"ל נראה דליכא לפרושי שהחבית מונח על צדו ושוליו כלפי הבית שהמת מונח בו ופומיה לבר פיו שלמעלה על צדו כלפי הבית הטהור דזה הוא רחוק מן השכל שיהיו הגרוגרות בולטות למעלה ומתעקמות למטה נגד דופני החבית לכסותן מבחוץ ועוד קשה דקתני חבית מלאה גרוגרות ואי החבית מונח על צדו אי אפשר שלא יפלו הפירות ממנו קצת ואם נאמר בזה דאיירי בדרוסות מדובקות יחד ולא במפורדות א"כ לא הוה צריך רבינו תם להביא ראיה לפירושו ולדייק פירושו מפרק חבית דגרוגרות משמע דרוסות ולא מפורדות כיון דבלאו הכי ע"כ צריך להיות כן אם החבית מונח על צדו ונראה לי לפרש שדרך החביות שלהן היה פתוח מלמעלה קצת ולא כולו רק מצד אחד ופומיה לגאו ולבר דקאמר לא שהיה מונח על צדו אלא אותו צד שהפה כו' והשתא במתכת ופומיה לבר דהיינו בבית הטהור והגרוגרות מדובקות בולטות ומכסות למעלה שפת פה החבית ואין חבית מאהיל עליו אבל במפורדות היו נופלות ולא היו מכסות אותו לגמרי מלמעלה ותו לא מידי וק"ל:

בד"ה שעלו מאיליהן תימה כו' אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים כו' עכ"ל וה"ה דאיכא לאקשויי ממלח דקתני התם לא מביא ולא חוצץ והכא קתני דחוצץ במלח וי"ל דה"מ לאוקמא הך דהתם במלח אסתרוקנית כדלקמן וק"ל:

בא"ד הקשה ר"י כו' לא בעינן מירוח כו' חבית שניקבה כו' פקקה בזמורה עד שימרח כו' עכ"ל נראה דליכא לפרושי לפי קושייתו שהבין דהתם נמי איירי בחוצץ באהל שלא להביא הטומאה למקום אחר וכפי' רש"י בפרק הגוזל ומשמע ליה דבעי התם מירוח כולה שלא ישאר בו שום נקב דאם כן תקשי ליה אכל הנהו משניות דסגיא להו בשיתמעט הטפח אפי' במשהו וההיא גופה תקשי ליה דלא קאמר דבעי מירוח אלא בזמורה שפקק בה אבל ברישא בחבית שסתמוה שמרים לא קאמר שימרח אותו ומאי קשיא ליה מחבית דהכא אבל ר"ל דודאי איירי התם בצמיד פתיל כפי' התוס' שם אלא דמדמה הך דהכא לדהתם כיון דבעי מירוח התם בזמורה הסותם הנקב שלא יכול לעמוד הזמורה יפה שם בלא מירוח ה"נ אית לן למימר הכא בחציצת אהל דדבר החוצץ וממעטו מטפח יהיה מירוח דבלא מירוח לא יכול לעמוד שם יפה ותירץ דיש לחלק בין צמיד פתיל דבעי טפי שיוכל לעמוד יפה מבחציצת אהל וכ"כ המרדכי וצריך שיוכל לעמוד בחלון בלא סמיכת ד"א ואם לאו אינו חוצץ מיהו מירוח אינו צריך וכו' ע"ש ודו"ק:

בד"ה כיון דאיכא כו' ולא נקט בהמה גופה דאי חזי לטיולי שקיל כו' עכ"ל דבחלון לא חזיא ליה לטיולי בבהמה כו' ושקיל לה מהתם לטייל עמה אבל בעוף ששכן כולה בחלון י"ל דמיירי דלא חזיא לטיולי ביה ומיהו לא חזיא נמי לכלבים דמיירי כעין קלניתא דלית ביה כזית בשר כדאמרינן בפ' ג"ה וק"ל:

ד"ה היא גופא תיחוץ וכו' שפקקו את המאור. פירוש שסתמו את החלון בכד קטן של חרס כדי לחוץ מפני הטומאה וליכא למימר דביטלו הטפיח דא"כ היה בונה בשבת פי' משום דהוי כאילו הוסיפו בנין בכותל וסתמו החלון בשבת:

בא"ד כגון העשוי לנוח. ר"ל שאינו כלי המיטלטל שאין מטלטלין אותו מפני כובדו אלא עשוי שיעמוד תמיד במקומו:

בא"ד ואסור לשנותם וכו'. ור"ל התיבה אסור לשנות לתשמיש אחר כיון שהיה מתחלה כלי לס"ת ואם היו מבטלים אותה הוי כאלו עשו ממנה כותל ומחיצה בפני הפתח. ד"ה בחבית של מתכת וכו' ונראה לר"ת דהכא איירי כגון שהגרוגרות בולטות וכו'. ר"ל וכיון שאין נראות כלל לתוך הבית אינו טמא משום אהל דלא מאהיל על המתכת כלל:

תוס' בד"ה היא גופיה כו' כגון העשוי לנוח כו' נ"ב פירוש שאינו עשוי ליטלטל מחמת כובדו כגון ספינה ותיבה גדולה והדומה לו:

גמרא בריסקא. נראה דצ"ל בדיסקא. בדלי"ת וכן כולם ופי' כעין שק העשוי מנוצה של עזים וע' לקמן (קי"א) בתד"ה דין ולא כפרש"י בברכות (י"ח) דהוא עשוי מעור דעור שיעורו חמשה על חמשה:

שם מלח כו' כיון דקשיא לכותל שקלא. נראה דלרבה דשני לעיל בכותל חורבה אין כאן קושיא ולא פריך אלא לר"פ לעיל:

רש"י ד"ה באפרזתא. והוא סם המות לבהמה. ב"ק (מ"ז ב):

תד"ה בחבית. ונראה לר"ת כו' ועוד אור"י כו'. ע' מה שתמהתי ע"ד בפ"ג דאהלות מ"ז:

תד"ה והמלח. אבל השלג כו'. נראה דזהו דבור חדש:

תד"ה כולן. ונימסין כמים. כצ"ל בכ':

בא"ד אלא אפי' דמנחי בחספא כו'. ק"ל לפמש"כ לעיל בד"ה רואין דטעמא דאם א"י לעמוד בפ"ע אין חוצצין הוא משום דעומד ע"י דבר המקבל טומאה או ע"י כלי אמאי לא יחוצו בעומדין ע"י חספא. ויש לחלק:

תד"ה כיון. ולא נקיט בהמה גופיה. וצע"ק מהא דכתבו לעיל ד"ה רואין דאין לפרש דטעם משום דסופו ליטול כו' דא"כ למאי דפריך כו' תיקשי ליה כו':

תד"ה אתיא. ואמרי' דשם תהא קבורתו. תמוה לר"פ דמוקי לה בכותל יישוב הלא יטמא כל אשר בבית וע' בפ"ו דאהלות מ"ג. ומשמע קצת מדבריהם דאין מצוה לקבור את הנפלים ועמ"א סי' תקכ"ו סק"כ:

גמרא חזי לה לקריעה. בערוך ערך רקע הגירסא למרקע לבושא ועיין מ"ק דף כח ע"א תוס' ד"ה מאן רקיע:

תוס' ד"ה היא. גם החבית נתקלקל. כדאיתא בב"מ דף לח ע"ב וברש"י שם ד"ה לקנקנים:

שם ד"ה ועכו"ם כו' יצא עכו"ם שאין לו קהל. בגמרא שם דחה זה דדלמא מכרת אמעטא ולא מטומאה ומסקינן דילפינן מקרא איש אשר יטמא ולא יתחטא כל שיש לו טהרה יש לו טומאה וצע"ג:

היא גופי' תיחוץ עמ"ש תוס' מפ' בתרא דמגילה עיי' תשובו' מהר"ל סי' ס"ט כ' אין הכהני' יכולי' לכוף קרובי המת להוציא המת לקברות בשעה שאינו לכבודו של מת. דאפי' אם על המזיק להרחיק עצמו מ"מ הכא אונס הוא. פי' ס"ל דטומאת מת המתפשטת מבית לבית ה"ל גירא דילי' ועל המזיק להרחיק עצמו מ"מ הכא אונס הוא נ"ל פי' דסמך בהיתר כמו לוקח וי"ל נמי דירה שאני כדלעיל י"ח ע"א פירש"י ד"ה דירה שאני ושוב מייתי מהרי"ל ראי' לדין זה מההוא דפ' בתרא דמגילה. דאמאי לא הוציאו המת דדוחק לומר דשבת הי' ועמג"א רסי' שי"ג דלתשובו' הר"י הלוי א"א לומר דבשבת הי' וא"כ מ"ט לא הוציאו המת אע"כ אינו בדין להוציאו ע"ש. ויש לפקפק על הראי' דלמא התם כשמת עדיין לא הגיע נזק לכהני' שלא הי' זמן תפלה ושוב כשהגיע זמן תפלה ה"ל סמוך בהיתר משא"כ כשהכהני' בביתם בשכונתו ומזיקם מיד בגירא דילי' מנ"ל שלא יכול לכוף להוציא ויש ליישב וק"ל:

ומיהו כל מה שכ' תוס' כאן היינו לטעמי' דס"ל דבעי' שיבטלנו שם לעולם וכמ"ש בד"ה אתי' אימא וכו' שם תהי' קבורתו עכ"ל אך רשב"א כ' דסגי בביטול לאותו היום בלבד וא"כ גם בכאן לק"מ מטפיח כיון דאינו מבטל אלא ליומא לא הוה כבונה אלא מוסיף על אהל ארעי ושרי לרבנן דר"א ועיין בשבת קכ"ו ע"ב וכן כתיבה דמגלה כיון דלא מבטלי' אלא לשעה לא הוה מורד מקדושה ומ"מ חוצץ:

בחביות של מתכת הקשה ר"ת היא גופי' מטמא באהל. היינו לשיטתו דס"ל חרב הרי הוא כחלל לטמא באהל ונזיר מגלח עליו. ומ"מ אין הכהן מוזהר עליו ולית לי' האי כללא כל שהנזיר מגלח עליו כהן מוזהר עליו כמבואר כל זה בתוס' נזיר נ"ד ע"ב ד"ה ת"ש וכו' ואמנם דוקא מתכת אבל שארי כלי' לא ודתני' בספרי בפסוק וכבסתם בגדיכם וטהרו פיר"ת היינו תכשיט זהב כעין ציץ וטבעת. אמנם רמב"ם מחמיר כספרי דפשיטא כל כלי' אפי' בגדי' מטמאי' כחלל ומכ"ש חרב. ואלו ואלו אינן טמאי' בחלל. אלא במגעו ולא במשא ולא באהל ואין הנזיר מגלח על מגעו. ועתו"ס סנהדרין נ"ב ע"ב ד"ה האי שריפה וכו' כ' עליהם הרב מו"ה בורמאן סג"ל די"ל דטרם שנשרפו לאפר נטמאו הכהני' כחלל עצמו ושוב נטמאו מישאל ואלצפן בכתנתם ובתשובו' מעיל צדקה סי' מ"ה מסיק על זה דליתא כיון דלרמב"ם אין הנזיר מגלח אפי' על הנגיעה. ממילא לא ידחו לפסח שני ע"ש ודפח"ח גם רמב"ן מאריך כאן בענין ועיי' מ"ש בזה פ' חוקת:

מלח חזי' לי' במרירותא לשיטת הראב"ד פט"ו מטומאות מת דכולי שמעתין מיירי מחלון דע"ד הא דבעי שיבטל שם אבל חור טפח מתמעט אפי' אינו מבטלו והאי חור נקרא ולא חלון. א"כ האי שינוי' דמרירותא לא איצטריך במסקנא דמינח בחספא דלית לי' שיעורא למעט החלון בלי צירוף מלח א"כ י"ל דהחספא סותם ג' טפחי' מהחלון ונשאר טפח א' ואותו טפח מתמעט במקצת ע"י המלח ולא בעי ביטול למעט טפח כל זה הבנתי מלשון מוז"ה במהרשש"ך: