ומודה רב הונא בריה דרב יהושע. אע''ג דאמר בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב מלהביא כאן ולמכור מודה הוא ברוכלין מוכרי בשמים המחזירין בעיירות להביא בשמים לנשים להתקשט בהן דלא מצו לעכב עלייהו רוכלי העיר: לאהדורי. לחזר ולסבב במבואות העיר ובבתים על כל הרוצה לקנות ואחרי כן ישוב לעירו: ואי צורבא מרבנן הוא. דטריד בגירסא ולא אורחיה לאהדורי אפי' לאקבועי נמי: דלא כהלכתא. אלא לפנים משורת הדין: דיקולאי. מוכרי סלים ויש אומרים מוכרי יורות: ולעלמא ליזבנן. יומא דשוקא הוה והרבה באין ממקום אחר לקנות מן השוק לפיכך אין בני העיר מעכבין גם על המוכרים להביא אומנותם ולמכור לנקבצים לשוק: עמוראי. מוכרי צמר: אית לן אשראי במתא. מכרנו באמנה וצריכים אנו לשהות כאן עד שנגבה חובות שלנו ואם אין אנו מוכרין סחורותינו במה נתפרנס: עד דעקריתו. שתעקרו חובותיכם מן הלוקחים מכם באשראי: נקיט ליה שוקא. הכרז שלא ימכור איש בעיר גרוגרות אלא הוא: תהי ליה בקנקניה. הריח לו בקנקנו אם יין הוא אם חומץ כלומר בדקהו בהלכות אם תלמיד חכם הוא אם לאו. ריח היין כשמריחין אותו אם טוב הוא קרי תהי כדאמרינן בת תיהא במסכת ע''ז (דף סו:) וכן בכתובות (דף קה.) קרנא הוה תהי באמברא דחמרא: כפיפה מצרית. סל נצרים של ערבה: מהו. מי חשוב כמעוכל והוה ליה ככלי גללים ואין מקבל טומאה עוד: א''ל. רב דימי לרב אדא: מר ניהו רבא. אתה הוא רבא לפי ששמע על רבא שהוא גדול העיר וסבור שהוא זה: טפח ליה בסנדליה. הכהו על סנדלו במקל דרך שחוק כשם שמכין למי שאינו חשוב: דלא שהייה. שלא נמנע מלהפרע: לאוניתא. אונאת בושתו: דמלכא דאדום. אע''פ שהוא אדומי: על שרפו. מחמת בזיון: דאמר להו לרבנן אדמגרמיתו גרמי בי אביי. שהיה רגיל לומר לתלמידים עד שאתם הולכים אצל אביי לגרם עצמות כלומר ללמוד שלא לשובע: תו אכלו כו'. בואו ולמדו הלכות צהובות מרווחות אצל רבא: שמעיה דרבא. שלוחו לקנות בשר: ריש כלה. דורש ברבים בשבתות: דלא הוו בסיומא. יש אומרים שלא היו בעצה כשנעשה רב נחמן ריש כלה ויש אומרים דלא הוו בסיומא דפירקא דרבא דדריש בשבת הרגל הלכות האמורות בפרק אחרון של בכורות: שמעתתא דמעשר בהמה. בפרק אחרון דבכורות ורבא אמרינהו בסופא דפירקא: אתו רבנן. תלמידי הישיבה הבאים לשמוע: נטרנא ערסיה דרב אדא. אני מצפה כאן שיביאו את מטת רב אדא שמת: מתני' לא יסמוך לכותל חבירו כותל אחר אלא אם כן כו'. מפרש בגמ': והחלונות. מי שהיו לו חלונות פתוחים לחצר חבירו והוחזק בדבר זה שלש שנים ובא בעל החצר לבנות שם כותל צריך לשער ד' אמות: בין מלמעלן. אם בא להגביה יגביה כותלו ד' אמות מן החלונות: בין מלמטן. אם בא לבנותו נמוך צריך להשפילו מן החלונות ד' אמות וטעמא מפרש בגמ': בין מכנגדן. צריך להרחיקו מהן ד' אמות: גמ'

קנאת סופרים תרבה חכמה. ולא גרסי' כמו שיש בספרים דאמר מר עזרא תיקן להם לישראל שיהו מושיבין סופר בצד סופר דהא לא חשיב ליה במרובה (ב''ק דף פב.) גבי עשר תקנות שתיקן: מעלמא אתו ולעלמא ליזבנן. מכאן משמע דביומא דשוקא היה מותר להלוות לבני אדם הבאים ממקומות שם לשוק לנכרים דאתו מעלמא אבל לבני המקום לא ודוקא בשוקא אבל לאהדורי לא: אמר ליה רבא לרב אדא בר אבא. כן גריס רבינו חננאל ולא גרסי' בר אהבה דאותו היה בימי רבי כדאמרינן בקדושין (דף עב: ושם)) היום ישב רב אדא בר אהבה בחיקו של אברהם אבינו: פיל שבלע כפיפה מצרית. בפ' ר' ישמעאל (מנחות דף סט. ושם ד''ה פיל) איתא להך בעיא דהכא ומסיק התם למאי אי למבטל טומאתו תנינא כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה ואין עולין מטומאה אלא בשינוי מעשה וקאמר לא צריכא דבלע הוצין ועבדינהו כפיפה אי הוי עיכול והוי ככלי גללים או לא והכא בלע הוצין בעא מיניה דאי כפיפה שלימה אמאי לא הוה בידיה מתני' היא וקשיא לר''ת א''כ אמאי לא נקיטו ליה שוקא הא בעיא זו לא איפשיטא התם וי''ל דמ''מ הוה ליה לאיתויי הנך ראיות דמייתי התם ודחי להו: אנא ענישתיה. כל אחד מהן היה מתאונן שעל ידו מת רב אדא משום דאמרינן בשבת בפ' שואל (דף קמט:) כל מי שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב''ה שנאמר (משלי יז) גם ענוש לצדיק לא טוב אלא רע וכתיב (תהלים לא יגורך רע. ר''י: וקמא היכי סמיך. ס''ד דבנפל איירי' שכן משמע הלשון דקתני מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ומשני רב יהודה הכי קאמר הבא לסמוך כו' ומתני' הכי פירוש' מי שהיה גבול כותלו סמוך לכותל חבירו ורבא פריך דכותל קתני ולא גבול וא''ת לרבא דאמר בריש פירקין דאסור לסמוך קמא היכי סמך ואפילו לפי' ר''ת דלמסקנא שרי רבא לכולהו לסמוך לבד מבור מ''מ אמאי לא פריך מהכא דהוי רישא אלא ממשרה וירק דהוי סיפא וי''ל דלא אסר רבא לסמוך אלא מילתא דמגופיה אתי היזק אבל הכא הכותל אינו מזיק כלום אלא שגורם למעט הדוושא:

ברוכלין. שמוכרין תכשיטי נשים שרק וכחל אע"ג דלא שייכי בחד כרגא דלא מצי מעכב עליה האי רוכל דמתא: והני מילי דלא מצי מעכב לאהדורי לחזר ולילך משוק לשוק וממבוי למבוי ולמכור ולשוב לעירו אבל לקבוע חנותו בהני רוכלין למזבן תכשיטין לא:

דלא כהלכתא. כלומר שלא ילמדו ממנו אחרים הלכה דלפנים משורת הדין עבד להו משום דרבנן נינהו דלא ליבטלו מגירסייהו לילך ולחזר בכל העיר ומשוק לשוק:

הנהו דקולאי. שמוכרין סלים. אתו דקולאי דמתא ומעכבי להו אמר להו לא מציתו מעכבי עלייהו דמעלמא אתי ולהנהו דאתי מעלמא לשוק לזבני אבל לאהדורי בבתים לזבונינהו לא דודאי מצי למיעכב עלייהו:

אית לן אשראי במתא. חוב שחייבין לנו ממון וצריכין לנו לעכובי הכא עד דפרעי לן והב לן רשותא דניזבין עד כפי חיותן עד דפרעי לן:

נקיט ליה שוקא. שלא ימכור אדם עד שימכור כל גרוגרות שלו:

תהי ליה. הוי מריח מה יש בו:

מצרית. מצורי דקל מהו מי אמרי' הואיל דהוות במעיו והקיאה [דרך] בית הרעי כמאכל שנתעכל דמי ונתבטל ואין מקבלת טומאה או דלמא הואיל ואכתי קיימת היא דבר חשוב הוי ואינה מבוטלת ומקבלת טומא':

אמר ליה. רב דימי לרב אדא מאן נינהו מר רבא את הוא רבא:

טפח ליה. רב אדא לרב דימי בסנדליה כלומר שלא היה חשוב בעיניו:

ורבא רביה דרבך. שהוא רבי ואנא רבך:

מאן דלא שבקיה. לאוניתא (דעמון) דמואב למלכא דאדום:

אדמגרמיתו גרמי בי אביי. שהיה רגיל לומר לתלמידי אביי כל זמן שאתם מגררין עצמות שאין בהן לחלוח בי אביי יכולין אתם ללמוד תורה כשורה וכהלכתא בי רבא לפי שאביי לא למד כל כך ולפיכך אמר אביי אנא ענישתיה שהיה מבזיני:

ריש כלה הוה. שהיה רגיל לדרוש בשבת שלפני החג ורב נחמן היה דורש אותן שבתות והיו מתקבצין שם מהרבה מקומו' תלמידין לשמוע: עכביהו רב פפא ורב הונא לרב אדא בר אהבה משום דלא הוי בסיומא במס' בכורו' קמיה דרבא: קום והכנס לדרש דנגה לן שכבר עבר מן היום הרבה:

קא נטרנא לערסיה. כלומר שמת לפי שהיה מצערו כל כך שלא בא אליו לעיין עמו הדרשה:

פיסקא מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ונפל לא יסמוך כותל אחר. שלא יבנה שם כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו מכותל חבירו ד' אמות משום דוושא כדמפרש בגמ'. החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ד' אמות כדמפרש בריש פ"ק: ומקשי' וכותל קמא דנפל דהוה מעיקרא היכי סמיך בקרוב מד' אמות:

אמר רב יהודה. הכי תריץ מתני' הבא לסמוך תחלה לא יסמוך לכותל וכו':

זילו זבוני חיותייכו. פר"ת ז"ל לאו שיעור חיותיכו בלחוד קאמר דאי הכי למחר הן מתים ברעב אלא שיעור שירויחו כדי חיותיהו על פי ב"ד ואין מדקדקין בדבר להחמיר עליהם יותר מדאי.
והרב ר' יהוסף הלוי ז"ל אומר דכי מצו מעכבי אבני מתא אחריתי ה"מ היכא דשוו עסקי אהדדי ודמי אהדדי אבל היכא דלא שוי אהדדי ולוקחים דההיא מתא ישראל נינהו לא מצי מעכב ולא מחוור גבן מדתנו ולא יפחות את השער ואע"ג דתנן עלה וחכמים אומרים זכור לטוב משום דקא מרוח תרעי התם הוא בבני דההוא מתא משום דא"ל אוזיל את וזבין אבל אבני מתא אחריתי מעכב דאיהו לית לי' עסק בהדיה דלאו בר מאתיה הוא כדאמרן לעיל גבי בר מבואה דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר"י אלא משום דא"ל אנא פליגנא אמגוזי את פליג שיסקי כלומר כיון שכבר ירד לאומנות זו יכול לתקן עצמו אבל הכא א"ל פסקת ליה לחיותא כיון שהוא העמיד תחילה לאו כל כמיניה וכן נמי סיפא דמתני' בהבי ריהטא דלא פליג רבנן ור"י אלא בבעלי אומניות אבל מי שאין לו לירד לאומנות משום מרווח תרעי ודאי לאו כל כמיניה ואי בעו בני מאתיה דלוזיל גביהו יתנו על השערים או יושיבו ביניהן אחד מעירן.
אבל האי ודאי מצי מעכב אההוא בר מתא אחריתי דאי לא תימא הכי לעולם לא יעכב שאי אפשר שלא יוזל השער כשיש שם הרבה בני אומנות זו ותקנת לוקחים ודאי היא אלא ש"מ כיון דהאי אית ליה פסידא לאו כל כמיניה דליתי בר מתא אחריתי וליתקין להו ללוקחים ויפסיד למוכרים אבל בני המדינה רשאין להתנות שימכור בכך וכך אם לאו שיושיבו שם אח' ובלבד בשער בינוני שיפה לשניהם ומיהו אי לא שוי עסקי אהדדי ודאי מודינא דמצו למימר ליה את עסקך גריעא והך שפירא וכעיסקא אחריתא דמי דהא לית לך דכותה.

וקמא היכי סמך. פי' ללישנא דמתני' קא דייק דקתני' לא יסמוך לו כותל אחר ולא קתני לא יסמוך אדם כותלו לכותלו של חברו משמע שהיה לו שם כותל אחד ונפל והיכי סמך לאותו כותל קמא שלא יחזיר שם כותל אחר.

ואמר רבי יהודה הכי קאמר הבא לסמו' לא יסמוך. כלומר והכא קתני מי שהיה לו כותלו סמוך לכותל שבא חברו לבנות בצד המצר לא יסמוך לו חברו כותל אחר ואקשיליה רבא והא מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו קתני ומשמע שהיה לו שם כותל ממש סמוך לשל חברו והוא חוזר ובונה שם אחר ומשמע שנפל הראשון והאי לישנא ליכא לתרוצי כלל כדרב יהודה.

זילו זבינו שיעור חיותיכו. פירש רבינו תם ז"ל דלאו שיעור חיותיכו בלחוד קאמר, דאי הכי למחר הם מתים ברעב, אלא שיעור כדי שירויחו כדי מזונותם קאמר, ועל פי בית דין, ואין מדקדקין בלבד להחמיר עליהן יותר מדאי. וקיימא לן הכין ודאי דבני מתא מעכבי עלייהו עד דשרו בכרגא. ובכתבי הרב ן' מיגש ז"ל, דכי מצו מעכבי אבני מתא אחריתי, הני מילי דלא שוו עיסקי אהדדי, אבל היכא דלא שוו עיסקי אהדדי ולוקחין דההיא מתא ישראל נינהו, לא מצו מעכבו. והרמב"ן נ"ר כתב דאין דינו מחוור בעיניו, מדתנן (ב"מ ס, א) ולא יפחות את השער. ואף על גב דתנן עלה וחכמים אומרים זכור לטוב משום דקא מרווח תרעי, התם ההוא בבני דההיא מתא, משום דאמר ליה אוזיל את וזבין, אבל אבני מתא אחריתי מעכב, דאיהו לית ליה עיסקא בהדיא, דלא בר מתיה הוא, כדאמרן לעיל גבי בר מבואה דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה אלא משום דאמר ליה אנא פלגינא אמגוזי את פלוג שיסקי, כלומר כיון שכבר ירד לאומנות זו יכול לתקן עצמו, אבל הכא אמר ליה פסקת ליה לחיותאי, כיון שהוא העמיד תחלה לאו כל כמיניה. וכן נמי סופא דמתניתין בהכי ריהטא, דלא פליגי רבנן ורבי יהודה אלא בבעלי אומניות, אבל מי שאין לו לירד לאומנות, משום מרווח תרעי ודאי לאו כל כמיניה, ואי בעו בני מתיה דלוזיל גביהו יתנו כעל השערים או יושיבו ביניהם אחד מעירן. אבל ודאי מצי לעכובי אההוא בר מתא, דאי לא תימא הכי, לעולם לא יעכב, שאי איפשר שלא יוזל השער כשיש שם הרבה בני אומנות זו, ותקנת לוקחים ודאי היא. אלא שמע מינה כיון דהאי אית ליה פסידא לא כל כמיניה דליתי בר מתא אחריתי וליתקין להו ללוקחים ויפסיד למוכרים. אבל בני המדינה רשאין להתנות שימכור בכך וכך שאם לאו שיושיבו שם אחר ובלבד בשער בינוני שיפה לשניהם. ומיהו אי לא שוו עסקי' אהדדי ודאי מודינא דמצי למימר ליה את עיסקך גריעא והפ עיסקא שפירא וכעיסקא אחריתי דמיא דהא לית לך דכותה. עד כאן.

פיל שבלע כפיפה כמצרית והקיאה דרך בית הרעי מהו לא הוה בידיה טפח ליה בסנדלי'. יש מי שפירש, דדוקא שבלע הכפיפה בעא מיניה, ומשום הכי כי לא אהדר ליה איקפד עליה, דהוה ליה למימר דאינה עולה מידי טומאתה, דתנן (כלים פכ"ה, מ"ט) כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מידי טומאתן אלא בשינויטו מנעשה, אבל בהוצין ועבדינהו כפיפה לאיבעיא ליה, דההוא בעיא הוא במנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות סט, א) ולא איפשיטא, וקא אתי למפשטה ממעשה דשני זאבים שבלעו שני תינוקות בעבר הירדן והקיאום דרך בית הרעי, ובא מעשה לפני חכמים וטהרו את הבשר וטמאו את העצמות, ודחינן דלא דמי הוצין לבשר, דשאני בשר דרכיך טפי, ולעצמות נמי לא דמי, דשאני עצמות דאקושי טפי, וכיון דלא איפשטא להו התם מאי קא קפיד רב אדא בר אהבה על רב דימי דלא הוה בידיה.
ויש אומרים דהוצין ועבדינהו כפיפה קא מיבעיא, כבעיא דהתם, ולא קפיד עליה אלא משום דהוה ליה לאיתויי הנהו ראיות דקא מייתי התם, אלא דלא ידע להו.

מתני': מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו לא יסמוך לו כותל אחר. פירוש משום דושא כדמפרש בגמרא. ומוקמינן לה בגמרא בכותל גינה, אי נמי בכותל חצר ובעיר חדשה. ואיכא למידק, כיון שהשני כשבא לבנות צריך להרחיק מזה שסמך ראשון, הראשון היאך סמך לרבא דאמר הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך. ואם תאמר הכא בשסמך הראשון ברשות, הא לא משמע הכין, ועוד דהא תנן בפירקין קמא אבל בבקעה אין מחייבין אותו אלא אם רצה כונס לתוך שלו ובונה, אלמא בכונס שיעור בתוך שלו שתי אמות כדי שאם יבא חבירו גם כן למחר לעשות כותל לא יצטרך לעשות הרחקה משלו. וי"ל דלא אמר רבא הבא לסמוך אינו סומך אלא כשסומך שם דבר המזיק, ככולהו אינך דמתניתין דהיינו בור וגפת וזבל וסיד וחרדל ודבורים ומשרה וירק ודכותייהו, אבל כשסומך דבר שאינו מזיק, סומך ואינו נמנע. ותדע שאין מונעין מן בעל העלייה לעשות אוצר בעלייתו כדי שלא יצטרך בעל הבית לימנע מלפתוח בביתו חנות של נחתומין ושל צבעין, וכן אין אומרין לבעל המצר להרחיק בורו ממצר חברו שתים עשרה אמה ומחצה כדי שלא יצטרך חברו להרחיק כל העשרים וחמש אמה כשיבא ליטע אילן בתוך שדהו, והכא נמי דכותה היא, שאין כותלו של זה שבא ראשון לסמוך מזיק לבעל המצר כלל, אלא שהוא גורם לו להרחיק כשיבא לסמוך לו, כדי שלא ימנע קדושת הקרקע ממנו.
ועדיין אינו מחוור, דמכל מקום היאך ישתעבד זה בקדימתו קרקעו של חברו שיהא פנוי לדישת כותלו, דאינו דומה לכל אותן שבמשנתנו, ואפילו לאביי דאמר ראשון שבא לסמוך בצד המצר סומך ושני מרחיק לכשיבא לסמוך, דהתם היינו טעמא לפי שאילו בא השני וסמך בלא הרחקה נמצא מזיקו, אבל כאן אין כותלו של שני מזיק לכותלו של ראון, אלא שמונע ממנו ממילא הדושא, והא למה הדבר דומה לפותח חלון העשוי לאורה על חצר חברו, שבעל החצר מעכב עליו כדי שלא יחזיק עליו, ונמצא מצריכו להרחיק כותלו מכנגדו ארבע אמות, ואם ידוע שפתחו שלא ברשות אין בעל החצר צריך להרחיק, אלא בונה ומונע ממנו האורה ואינו נמנע. וכתב מורי הרב ז"ל משם הרב ר' שלמה בר אברהם ז"ל דמתניתין בלוקח מן המלך, דבסתמא נשתעבדו לו ארבע אמות קרקע חוץ לכותלו לדושא, הילכך חבירו הלוקח גם הוא מן המלך כשבא לסמוך לו צריך הוא להרחיק ארבע אמות שכבר נשתעבדו לו.
ומורי הרב ז"ל כתב, דנראה שהמשנה הזו כעין המשנה שבצדה היא, ששנינו החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות, וההיא ודאי כשהחזיק כך שלש שנים ולא מיחה בו חבירו, וזה בא מחמת טענה דחזקת החלון הויא חזקה ארבע אמות שכנגדו שמשועבדות לו שלא יבנה שם כנגדו כדי שלא יאפיל, ודכותה נמי בכותל, שאם החזיק זה שלש שנים ובא בטענה, הויא חזקת הכותל חזקה להרחקה ד' אמות שיהו משעובדות לו לדושא.
ועדיין קשיא לי, דאם כן אף ראשון שבא לעשות כותל סמוך למצר יכול חבירו למחות בידו, דכל שיש לו חזקה יכול למחות, וענין שאמרו בשלהי חזקת הבתים (בבא בתרא נט, א) גבי חלון הצורי למטה מארבע אמות יש לו חזקה ויכול למחות, למעלה מארבע אמות אין לו חזקה ואינו יכול למחות, ותנן הזיז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות, פחות מיכן אין חזקה ואינו יכול למחות, ובודאי משמע דראשון שבא לסמוך כותל סומך, וכדאמרן מדתנן אבל בבקעה אין מחייבין אותו אלא אם רצה כונס לתוך שלו. ועוד אם איתא גם במשנתינו הוה ליה למתני לא יעשה אדם כותל סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו שתי אמות. ואף על פי ששנינו החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות, ולא תנא לא יפתח אדם חלונותיו על חצר חבירו, ואף על פי שאם בא לפתוח חבירו מעכב עליו, התם היינו משום דסמיך אמתניתין דפרק חזקת דקתני לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין וממנה אתה למד דהוא הדין לחצר חבירו וכל שכן, אבל הכא ודאי אם איתא דיכול למחות לא הוה שתיק תנא לאשמעינן הכי בפירקין דהכא או בפרק חזקת הבתים.
ונראה לי, דודאי אם בא לסמוך סומך, ואינו דומה לפותח אוירו של חבירו חלון זה לא מהנה ולא מידי. וכמו שכתבתי בריש פירקין, והילכך אינו בדין שישתמש זה באוירו של זה ויהא צריך ליזהר ולמחות בסוף כל שלש ושלש ואי לא מחי מפסיד. אבל כאן, כותל זה בלא דושא צריך הוא, ואינו לוקח ומשתמש הוא בכלום בחלק חבירו, ודושא ממילא הויא, והילכך אין חבירו מעכב עליו, ואם חושש הוא שמא יחזיק עליו, או יבנה או ימחה מעתה, דלמא יפסיד זה מלבנות בשל עצמו מפני שחבירו אינו רוצה לבנות. ואינו דומה לסומך רחים למצר חבירו לרבא דאמר אינו סומך ואף על גב דליכא כותל ואף על גב דאינו משתמש השתא בכלום בחלק חבירו ואפילו הכי חברו מעכב עליו כדי שלא יחזיק עליו, וכמו שכתבנו למעלה, דהתם מזיק הוא. ואלו בא חבירו לבנות כותל עכשיו הרי זה צריך להרחיק הרחים, משום דטריא קשה לכותל, וכיון שכן גם מעתה מוחה הוא בידו, תחלתו כסופו. אבל בבונה כותל, אפילו באו שניהם בבת אחת, אין האחד יכול לכוף את חברו להרחיק ולהניח מקום לדושא, הילכך השתא נמי למה נעכב, אם חושש הוא שלא יחזיק עליו מפני שחצרו או גנתו פנויה מצדו ושמא יטעון עליו שכך קנה ונשתעבד לו להניח שם מקום פנוי לדושא, יבנה מעתה או ימחה. כנ"ל. ופירש הרב ר' שלמה ז"ל שכתבנו נראה עיקר, דאי לפירוש זה מ"מ אינו בדין שיהא לו דין חזקה, כיון שאינו יכול למחות.

גמרא: וקמא היכי סמיך. ואם תאמר דילמא ברשות, לא היא, דכיון דעיקר תלמוד דהכא לאשמועינן דאסור לסמוך כותל אצל כותלו של חברו משום דושא, למה לי לאשמעינן בכותל שני לישמעינמן בכותל ראשון.

שם. במה שכתבתי בלא יסמוך כותל אחר דאם איתא מאי קא מקשה מחלונות וכל הנך דשמעתין דילמא הכא [בידוע] שהיה משועבד והכא בשאינו ידוע וכו', חוזרני בי, דכולה מתניתין [בחדא] גונא מוקמינן לה ואי רישא בידוע סופא נמי בידוע.

כלי עץ מקבלין טומאה אבל כלי גללים וכלי אבנים אין מקבלין טומאה סל שנטמא ובלעו פיל והקיאו דרך בית הרעי לא פקעה טומאתו הואיל והקיאה שלמה אינו כמעכל עד שתחשב כגללים כמו שהתבאר במסכת מנחות ס"ט א' אבל אם היתה טהורה הרי זה ספק אם תקבל טומאה מכאן ואילך אם לאו ויש אומרים שאף זו פשוטה שמקבלת טומאה ואין השאלה אלא בשבלע הוצין והקיאן שלמים ועשה מהם כלים אם הם ככלי גללים או ככלי עץ ונשאר הדבר בספק וכן יראה ממסכת מנחות:

המשנה החמישית והיא גם כן מענין החלק הראשון ואמר על זה מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות והחלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות אמר הר"ם פירוש משנה זו קשה הוא כמו שאומר לך וזה כשהיה לראובן כותל ובנה שמעון כותל אחר סמוך לו כמו בצורה זו [ראה הציור בפיה"מ הנדפס בגמ' וכן בכולם] ואחר כך רצה שמעון לבנות כותל אחר סמוך לכותל עצמו שיהיה כנגד כותל ראובן יכול ראובן למנעו מזה אלא אם כן הרחיק מנכחו ארבע אמות כגון צורה זאת וזהו כשיהיה בכותל ראובן ארבע אמות או יותר כמו שבארנו בשתי הצורות אבל אם יהיה קצה הכותל שסמך לו שמעון פחות מארבע אמות מותר לו לבנות נכחו מבלי הרחקה לפי שסוף הטעם שהוא מונעו כשהוא מבטל ממנו דושא דיתר מד' אמות לא ימנענו מזה ודושא היא דריסת הרגל וכן אמרו דשו בה רבים וענין זה שדריסת בני אדם בין שני הכותלים מעבה גוף הקרקע ומקשה אותו ויועיל לכותל וזה שאמרו דושא דהתם מעלה להכא ואלו הדינין בכותל גינה או כותל חצר בעיר חדשה אבל כותל חצר שבעיר ישנה סומך בלי הרחקה לפי שכבר נתקשה ונתחזק הקרקע ודיני החלונות על דרך זה שאומר והוא שיהיה בכותל חברו חלון חייב להרחיק ממנו היזק ראיה שעיקר הוא אצלנו הזק ראיה שמיה הזק לפיכך יש לו להרחיק בינו ובין החלון ארבע אמות כדי שלא יאפיל עליו וימנע ממנו האור ואם היה החלון למטה בכותל [יאמר] למי שבנה הכותל כנגד כותלו הגבה כותלך ד' אמות שמא תתלה על ראש הכותל ותשקיף בביתי וזהו טעם מלמעלה ומלמטה ומכנגדן ארבע אמות וכשיבנה בצד החלון כותל מצד אחר ירחיק אותו מן החלון טפח בלבד והוא כשיגביהנו למעלה מהחלון ארבע אמות כדי שאם ישב עליו לא ישקיף מן החלון או ישפע כותלו כלומר שיהיה ראש הכותל משופע ודק שלא יוכל לישב עליו ולהציץ ואם בנה שני כותלים משני צדי החלון ישים ביניהם ארבע אמות והחלון יהיה באמצע כגון זאת הצורה:

אמר המאירי מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות מפני שהוא מונע עכשו הלוך בני אדם לשם שדישת רגליהם היתה מועלת לכותל ומשאיר עכשיו את הקרקע תיחוח ושאלו בגמרא היאך סמכה הוא לו מתחלה ופירשוה בשני פנים הראשונה הבא לסמוך לא יסמוך אלא ברחוק ארבע אמות שמאחר שנשאר שם רחב ארבע אמות בני אדם מהלכין לשם ודשין ואע"פ שהדין בודאי כך הוא הקשו מ"מ על לשון זה בגמרא שאין לשון המשנה מוכיח כן שהרי אמר מי שהיה כותלו סמוך לשל חברו ופירשוה בדרך אחרת והפירושים והנוסחאות מבולבלות בה והגירסא המדוייקת בספרים כגון שהיתה כותלו של זה סמוכה מן הצד לכותל חברו בתוך ארבע אמות ואף בזו הפירושים מבולבלים בה ולדעתי עיקר הדברים שרוחב כותל זה הנסמך רוחב שלו נסמך לארך כותל חברו ודבר זה אף שאר מפרשים כתבוה כן אבל מה שנראה לי בענין זה שלא בדרך פירושם הוא לדעתי רחב כותלו אינו סמוך לכותל חברו מכל וכל אלא שהיא סמוכה לו בתוך ארבע ואע"פ כן לא היה כח ביד הראשון לעכב שכל כיוצא בזה לא היה הלוך בני אדם דרך שם נמנע ולא מתמעט שמצד שדרך בני אדם רחבה לשם אע"פ שמעבר שכנגד רוחב הכותל צר אינם נמנעים מלילך אבל כשבא לסמוך כותל אחר כנגד אותו כותל שכבר סמך שיהא עובי רחבו גם כן סמוך בתוך ארבע אמות לכותל הנסמך מצד שני שלו עד שיעשה שם בית אינו יכול לסמוך אא"כ הרחיק ארבע אמות מכותל חברו שאם יסמוך תוך ארבע ותהא מדתה מכוונת כנגד הראשונה נמצא כשבונה כותל אמצעי כדי לעשות בית יהא הדרך צר על פני כלו ובני אדם קצים מלעבור שם אבל כשכלה רחבה אע"פ שעובי הכותל הראשון עדין בתוך ארבע אין נמנעין מלעבור וכן כשיעשה כותל זה השני רחוק מארבע ויבנה הכותל האמצעי יתחיל בה מנקדת ראש הכותל השני שהוא רחוק מארבע על פני כלו ויעשנה בקו ישר הולך לנוכח הכותל הראשון עד שימצא כל הכותל האמצעי רחוק מארבע על פני כלו וראש הכותל הראשון ישאר בתוך ארבע בולט מן הכותל האמצעי ולחוץ כלפי כותל חברו ואין בני אדם נמנעים מלעבור ומה שאמרו מאי טעמא והשיבו דוושא דהכא מעלי להתם פירושו על כלל הדין כלומר מאיזה טעם נעשה דין זה של דושא והלא מ"מ אין דריכה בגוף היסוד ותירץ דוושא דהכא מעלי להתם כלומר שדישת בני אדם סמוך לכותל כל שהיא בתוך ארבע אמות לכותל מועילה למקום הכותל עצמו לחזק ולהקשות יסודותיה וצורת כותלים אלו לפי מה שפירשתי כך היא :

וגאוני הראשונים פרשו שסמכה תחלה ארכה לארכה בתוך ארבע וכגון שראה חברו ושתק והחזיק ובני אדם עוברים עכשו סמוך לכותל זה הנסמך והניחו שביל שבין שני הכותלים מתוך צרותו ואמר שעדין דישת בני אדם הבאה סמוך לכותל הנסמך מועילה אף לכותל שסמכוה לה ומעתה אם בא לסמוך לה כותל אחר כנגדה בכוון צריך להרחיקה ארבע מאותה שסמך ראשונה כדי שלא יניחו אותו שביל שאם יניחוהו וילכו סמוך לכותל שנסמכה שניה יהא הלוכן רחוק מכותלו של זה והוא שהיה שם תחלה ולא תהא דישתן מועלת לה כלל וזו תהא צורתן ופירוש זה אינו נראה לא לענין פסק ולא לענין פירוש לא לענין פסק שאין הדברים נראין לומר שדישה רחוקה כל כך תהא מועלת והילכך מאחר שהחזיק בראשונה אינו נראה שיהא יכול לעכב בשניה וכן לענין פירוש שאם כן כששאל לו קמא היכי סמך היה לו להשיב בשהחזיק ומ"מ יראה לי שזהו בעצמו מה שהשיבו והם גורסין בסתם לפי פירושם אלא אמר רבא הכי קתני מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו לא יסמוך וכו' כסתמא של משנה ולא בא לשנות גירסת המשנה אלא לפרשה ולומר שהיה כותלו סמוך שלא כדין ומתורת חזקה ומ"מ אע"פ שאין דעתנו מתישב על דבריהם מה שאמר דוושא דהכא מעלי להתם נוח לישבו לפירושם יותר מבפרושנו ואף גדולי חכמי הצרפתים פירשוה בדרך אחרת ומ"מ ענינים אלו אינן דברים המצויים אלא על צד רחוק ואין להאריך בהם ומ"מ עיקר הדברים בה לדעתי הוא מה שפירשתי:

וזה שאמרנו שאין הדברים מצויים אלא על צד רחוק הוא לשתי סבות הראשונה הוא מה שאמרו בגמרא שלא נאמרו דברים אלו אלא בכותלי גנות שהיה המנהג אצלם לדעתי שכל גנה וגנה היתה מופרשת מחברתה מכל צד ברשות הרבים באמצע ומתוך שאין ההלוך מצוי בפנים צריך לעשות להם מקום מבחוץ להלוך בני אדם לחזוק כותלי הטיט שהיו רגילים לעשותם ביסוד חלוש וכן נאמרו הדברים בכותלי חצר או בתים בעיר חדשה שלא נידושה עדין אבל כותלי בתים ובעיר ישנה אין בהן דין דוושא כלל והסבה השניה הוא דעת ראיתיו לחכמי הדור והנאני והוא שזה ממה שלא מצינו בשום מקום להיות קרקע משתעבד לדוושא ופירשו שאף בכותלי גנה או חצר ובתים שבעיר חדשה לא נאמר בקרקעות הסמוכים זה לזה שאין קרקעות משועבדים זה לזה לדוושא ואילו כן היה לו לשנות לא יעשה אדם כותל סמוך לקרקע חברו אא"כ הרחיק שתי אמות ושירחיק חברו שתי אמות ונמצאו ארבע בנתים אלא שלא נאמרו דברים אלו אלא בכפר הנעשה מחדש והמלך נותן רשות לירד בחורבות כל אחד כרצונו כדי ליישב את המקום ולהעלות לו מס מן הבתים או הגנות ואמר כשירד אחד בתחום מן התחומים זכה בארבע אמות סביב הכל כדי להרגיל רגל הבריות לשם ויראה לי סעד לדבריהם מה שאמר בעיר חדשה ולא אמר בכותל חדשה ויש גורסין מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו ונפל ופירשו ונפל כותל הראשון ואמר שאעפ"כ לא יסמוך לו כותל אלא ברחוק ארבע ממקום הכותל וכן יש שפרשו בה ענינים אחרים ולא נתנו ליכתב זהו ביאור המשנה ועל הצד שביארנוה הלכה היא:

ומה שאמר אחר זה החלונות בין מלמעלה בין מלמטה בין מכנגדן ארבע אמות אף היא הלכה היא וכבר ביארנו הענין בה בפרק ראשון בשני מקומות כראוי האחד בסוגית הלכה ראשונה והשני בסוגית ההוא דהוה בני אשיתא אחורי כוי דחבריה ומה שנכנס תחת משניות אלו בגמרא ממה שלא ביארנו במשנה כך הוא:

סז. א"ר יוסף ומודי רב הונא במקרי דרדקי דלא מצי לעכובי אחבריה דאמר מר קנאת סופרים תרבה חכמה. ומסתברא דכי היכי דמודה רב [הונא] הכי נמי מודה רב הונא בריה דרב יהושע, ואע"ג דלא שייך בכרגא, ועוד דלא גרע מרוכלין המחזירין בעיירות כדבעינן למימר קמן:

סח. אמר רב נחמן בר יצחק ומודה רב הונא בריה דרב יהושע ברוכלין המחזירין בעיירות ואע"ג דלא שייך בכרגא דאמר מר עזרא תיקן להם לישראל שיהיו רוכלין מחזירין בעיירות בשני ובחמישי כדי שיהו תכשיטין מצויין לבנות ישראל מערב שבת לערב שבת והני מילי לאהדורי אבל לאקבועי חנותא היכי דלא שייכי בכרגא לאו כל כמינייהו. ואי צורבא מרבנן הוא שבקינן ליה אפילו לאקבועי כהא דרבא שרא להו לרב יאשיה ולרב עובדיא לאקבועי דלא כהלכתא. כלומר דלא כהלכתא דשאר אינשי מאי טעמא כיון דרבנן נינהו לא נטרדו מגירסתייהו:

סט. הנהו דיקולאי מוכרי קדירות דאייתו דיקולי לבבל אתו בני מאתא קא מעכבי עילויהו אתו לקמיה דרבינא אמר להו מעלמא אתי ולעלמא ליזבנו. והני מילי ביומא דשוקא דאתו כולי עלמא למזבן והנך דאתו מעלמא למזבן לאו אדעתא דבני מאתא בלחוד קא אתו אלא אדעתא דאחריני נמי דאתו מעלמא, דאשתכח דהני אתו אדעתא דהני והני אתו אדעתא דהני, אבל בלא יומא דשוקא דלא אתו כ"ע אע"ג דאיקרי ואתו לית להו לזבוני ניהליהו [ד]הנך דאתו בלא יומא דשוקא אדעתא דבני מאתא בלחוד קאתו דהא לא עבידי למיתי מעלמא בלא יומא דשוקא. וביומא דשוקא נמי לא אמרן אלא לזבוני בשוקא דהנך דאתו מעלמא אדעתא דהנך דמשכחי בשוקא קאתו אבל להדורי לא:

ע. הנהו עמרויי דאייתו עמרא לפום נהרא אתו בני מאתא קא מעכבי עילויהו אתו לקמיה דרב כהנא אמר להו דינא הוא דמעכבי עילויהו דלא לזבוני לבני מאתא. אמרי ליה אית לן אשראי במאתא ולית לן מידי למיכל, ואשתכח דבני מאתא הוא דקא משהו לן הכא. אמר להו זילו זבינו שיעור חיותיכו עד דעקריתו אשראי דידכו ואזליתו. והוא הדין היכא דאיכא מידי אחרינא במתא דמיעכבי מחמתיה על כרחיהו דשרינן להו לזבוני עד דמסתלק ההוא מידי דמעכבי מחמתיה:

עא. נקטינן השתא מהני עובדי דאית להו רשותא לבני מאתא לעכובי אבני מאתא אחריתי דלא שייכי בכרגא דמאתיהו דלא ליתו עיסקא דאיכא ממיניה בהאי מאתא לזבוני ביומא דשוקא ואפילו לעלמא, אי נמי לבני מאתא ואפילו ביומא דשוקא, א"נ לבר משוקא ואפילו ביומא דשוקא. ואי אית להו אשראי במאתא, והוא הדין לכל מידי דגרים להו לעכובי בה, יהבינן להו רשותא לזבוני מיניה שיעור חיותיהו עד דעקרי אשראי דידהו אי נמי עד מסתליק ההוא מידי דגרים להו לאיעכוביה ואזלי. והני מילי בשאר עיסקי לבר מרוכלין המחזירין בעיירות [ד]אע"ג דלא שייכי בכרגא אית להו רשותא להדורי, אבל לאקבועי לא, ואי צורבא מדרבנן הוא אפילו לאקבועי. והני מילי היכא דלא שייכי בכרגא דהאי מאתא, אבל היכא דשייכי בכרגא דהאי מאתא לא מצו לעכובי עילויה כדרב הונא בריה דרב יהושע, טעמא דכולהו משום דמפסקי לחיותא דבני מאתא הוא, וכי היכי דהתם לא מצי מעכיב עילויה אלא היכא דלא שייך בכרגא דמאתא הכא נמי לא מצו לעכובי אלא היכא דלא שייכי בכרגא דמאתא.

אלא מיהו הני מילי היכא דלא מוזלי טפי ומזבני והוא דלא עדיף [עיסקיה] טפי דלית להו פסידא ללוקחים, אבל היכא דמוזלי טפי מבני מאתא (טפי) א"נ דעדיף עיסקיה טפי ולא ניחא להו לבני מאתא לאוזולי כותייהו לא מצו לעכובי עילוייהו, דמכדי לפסידא דבני מאתא קא חיישינן, מאי שנא דחיישת לפסידא דמרי עיסקי, ניחוש לפסידא דלוקחין, דהני והני בני מאתא נינהו. הלכך אי לוקחין ישראל נינהו, ואפילו רובא גוים ומיעוטא ישראל, לא מצו לעכובי עלייהו, דלא עבדינן תקנתא למוכרים במילתא דאית בה פסידא ללקוחות. ואי כולהו לוקחין גוים נינהו, אע"ג דלא שוו עיסקי להדדי לא בשופרא ולא בדמים לא חיישינן אלא לפסידא דמוכרין ודינא הוא דמעכבי עילויהו:

עב. רב דימי מנהרדעא אייתי גרוגרות בספינה אמר ליה ריש גלותא לרבא פוק חזי אי צורבא מרבנן הוא נקוט ליה שוקא אמר ליה רבא לרב אדא בר אהבה פוק תהי ליה בקנקניה נפק בעא מיניה פיל שבלע קפיפה מצרית שנטמאת והקיאה דרך בית הרעי מהו. מי הוי עיכול לטהרה מידי טומאתה או לא. לא הוה בידיה לא נקיט ליה שוקא פסוד גרוגרות דרב דימי אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה חזי מר מאי עבד בי אמר ליה מאן דלא שהיה לאוניתא דמלכות דאדום דכתיב על שרפו עצמות מלך אדום לסיד לא נשהיה לאוניתך נח נפשיה דרב אדא בר אהבה. ושמעינן מינה דדינא הוא למינקט ליה שוקא לצורבא מרבנן דאתי מעלמא דמזבין עיסקיה. והוא דלא מזבין ביוקר טפי משאר אינשי. והאי דינא דלא נקיט ליה שוקא מיענש ושרי לממסר דינא עליה כי מעשה דרב דימי ורב אדא בר אהבה. ודוקא היכא דליכא גוים דמזבני, אבל איכא גוים דמזבני לא נקטינן ליה, דהא לית ליה רוחא לצורבא מרבנן ואפסודינהו להנך ישראל בכדי לא מפסדינן:

ח. מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות. ומסקנא (להלן ע"ב) הכי קאמר, מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו ברחוק ארבע אמות מצומצמות לא יסמוך לו כותל אחר כנגדו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות, שנמצא שצריך להרחיק ארבע אמות מכותלו הראשון שהיה סמוך לכותל חבירו כדי שיהא בין שני כותליו הסמוכין לכותל חבירו מקום פנוי כשיעור דרך היחיד כדי שיהא נידש ברגלי אדם וברגלי בהמה. מאי טעמא, דושא דהכא מעלי להתם, לכותל חבירו, דכיון דאחזיק ליה חבירו בבנין האי כותל זכה ליה בשמונה אמות הסמוכות לו שלא יהא רשות לחבירו לסמוך לו כותל אחר באותן שמונה אמות אלא ברחוק ארבע אמות, דדושא בשמונה אמות הסמוכות לכותל מעלו ליה לכותל. והאי דמי לדינא דחלון דזכה ליה בארבע אמות שכנגדו שלא יאפיל, וכדינא דמזחילה בארבע אמות שכנגדה כדי שיהא זוקף את הסולם. וכי תימא אם כן קמא נמי לא לסמוך אלא כדינו ברחוק שמונה אמות, לא קשיא, דכיון דשביק ליה סמוך לכותל שיעור דרך ושביק ליה אחורי כותל הסמיכה נמי שיעור דרך, כמאן דהוו כולהו ח' אמות פנויות דמי:

ט. החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ד"א. כלומר שהבא לסמוך להן כותל צריך להרחיק מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ד"א. מלמעלה שלא יציץ מראש הכותל ויראה, מלמטן שלא יעמוד על ראש הכותל ויראה. לפיכך צריך שיהא ראש הכותל גבוה מן החלון ד"א או נמוך ממנו ד"א. ויהא רחוק מכנגדו ד"א כדי שלא יאפיל. ואע"ג דאוקימנא בגמרא (ע"ב) בבא לסמוך מן הצד משתי רוחות דצריך להרחיק מן החלון ד"א, לאו למימרא דמכנגדו לא מחייב לארחוקי, אלא למימרא דמכנגדו (ד)אע"ג דליכא חלון נמי מיחייב לארחוקי משום דושא. ודוקא בעיר חדשה, אבל בעיר ישנה דלא בעיא דושא אי איכא חלון מיחייב לארחוקי מכנגדו ד"א ואי לא לא כדבעינן למימר קמן:

פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי מהו לא הוה בידיה טפח ליה בסנדליה. יש מי שפירש דדוקא שבלע הכפיפה בעא מיניה ומשום הכי כי לא אהדר ליה אקפיד עליה דהוה ליה למימר דאינו עולה מידי טומאתה דתנן כל הכלים יורדים לידי טומאתן ואין עולים מידי טומאתן אלא בשנוי מעשה. אבל בהוצין ועבדינהו כפיפה לא אבעיא ליה דההיא בעיא היא במנחות פרק רבי ישמעאל ולא איפשיטא וקא אתינן למפשטיה ממעשה דשני זאבים שבלעו שני תנוקות בעבר הירדן והקיאום דרך בית הרעי ובא מעשה לפני חכמים וטיהרו את הבשר וטמאו את העצמות ודחינן דלא דמו הוצין לבשר דשאני בשר דרכיך טפי ולעצמות נמי לא דמי דשאני עצמות דאקושי טפי. וכיון דלא איפשיטא להו התם מאי קא קפיד רב אדא בר אהבה על רב דימי דלא הוה בידיה. ויש אומרים דהוצין ועבדינהו כפיפה קא בעי ליה כו' ככתוב בתוספות. הרשב"א ז"ל.
עלה בידינו אחד מבני חצר שבקש לעשות רופא אומן בני חצר מעכבים עליו אבל בני חצר אחרת אין מעכבין עליו אף על פי שהם דרים במבוי שאין להקפיד ברבוי הנכנסים והיוצאים במבוי ועוד כי עיקר הטעם שהוא יכול לעכב באותו חצר אינו מפני רבוי הדרך אלא מפני שיכול לומר איני יכול לישן מפני קול הנכנסים והיוצאים. וכופים בני העיר זה את זה לשכור מלמד לתנוקות שבעיר בין גדולים בין קטנים כגון קטנים בן שש ובן שבע גדולים כגון בן שש עשרה ובן שבע עשרה ואפילו בני עשרים וארבע כמו שאמרו בפרק האשה נקנית ידך על צוארי בנך משיתסר ועד עשרים וארבע דחייבים למשכן ולהכניסם לתורה. וסך מקרי דרדקי עשרים וחמש ינוקי. ואחד מבני מבוי שעושה רופא אומן וגרדי אינו רשאי לעכב על שכניו שבאותו מבוי מלעשות אומן רופא וגרדי ואינו דומה לזו שאמרו עני המהפך בחררה כו' לפי שמצוי לו ליקח לו לחם מן הפלטר בדמים ולפיכך כשהוא קונה חררה שמהפך בה העני נקרא רשע אבל זה אין לו מקום לקבוע שם אומנותו כמו במקום זה או שמקום זה מצוי בו הינוח לבעלי אותה אומנות. ועני שמהפך במציאה או בהפקר ולא זכה עדיין בדבר בהגבהה או במשיכה מותר לאחר להקדים לזכות בו. ועשיר המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו אינו נקרא רשע שהעשיר מצוי לו בביתו או ליקח משכניו. אבל אם היה מהפך בשדה או בבית לקנותו ובא אחר ולקחו נקרא רשע שאין הקרקעות מצויות בכל שעה וכיון שהיה מהפך בקרקע זה לא היה לזה להקדים ולקנותו אלא היה לו להמתין עד שיזדמן לו ליקח קרקע אחר שאין מקח הקרקע לזה צורך השעה.
ומרחיקין מצודת דג זה מן הדג כמלא ריצת הדג ואף על פי שאין מצוי לו לצוד דג כזה במקום אחר הנה דג זה כאלו נצוד ועומד במצודת חברו הפרוסה תחלה לפי שכבר נתן הדג סיירא במזונות שבמצודה לפיכך אין זה דומה למה שהתירו לחנוני להושיב חנות בצד חנותו של חברו וכן לפאה שאף על פי שפירש העני טליתו מעבירין אותה הימנו כי הצייד יכול הוא להרחיק ולהפריש מצודתו ולצוד דגים אחרים.

וכופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט כו'. שלא ימעט ריוח אומני בני מבוי זה. ואם בא אחד מבני מבוי אחר לקבוע חנות אחת אצל חנויות מבוי זה חוץ למבוי אף על פי שהוא דר במבוי אחר רחוק מזה והוא מושיב אומנותו בזה המבוי מפני שהוא מקום הריוח לבעלי אותם אומנות אין בני מבוי זה מעכבים עליו. ויכולים אחד מהאומנים שבעיר לעכב על האומנים הדרים בעיר אחרת ובאים לקבוע אומנותם לכאן וכן אם יביאו סחורה לכאן והם רוצים למכור סחורותם על יד כדרך החנונים שבעיר מעכבים עליהם וכן אם יבא בעיר בן עיר אחרת להלוות שם לעכו"ם ברבית מעכבים עליו בני העיר ואם נותן מס עמהם אין מעכבים עליו. ואם באו בני עיר אחרת והלוו בעיר ברבית כיון שלא מיחו בידם בני העיר עד היום רשאים להתעכב בעיר עד שיגבו חובתן ולהשתכר בעיר בתוך הזמן כשיעור חיותן לימי מגוריהם בעיר. ואם יש יום השוק כו' ותלמיד חכם שהביא סחורה לעיר מצוה על בני העיר לצוות עליו שיהא קודם במכר סחורתו כדי שלא יתבטל מתלמודו. עד כאן מעליות הר"י ז"ל.

מתניתין: מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו לא יסמוך לו כותל אחר. פירוש משום דושא כדמפרש בגמרא ומוקמינן לה בגמרא בכותל גנה אי נמי בכותל חצר שבעיר חדשה. ואיכא למידק כיון שהשני כשבא לבנות צריך להרחיק מזה שסמך ראשון הראשון היאך סמיך לרבא דאמר הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך ואם תאמר הכא כשסמך הראשון ברשות הא לא משמע הכי. ועוד דהא דתנן בפרק קמא אבל בבקעה אין מחייבים אותו אלא אם רצה כונס בתוך שלו אלמא דכונס שיעור מקום הכותל בלחוד הוא דסגי ליה ולא שיצטרך לכנוס בתוך שלו שתי אמות כדי שאם יבא חברו גם כן למחר לעשות כותל לא יצטרך לעשות כל ההרחקה משלו. ויש לומר דלא אמר רבא הכא הבא לסמוך אינו סומך אלא כשסומך שם דבר המזיק לכלהו אינך דמתניתין דהיינו בור וגפת וזבל וסיד וחרדל ודבורים ומשרה וירק ודכוותייהו אבל כשסומך דבר שאינו מזיק סומך ואינו נמנע. ותדע שאינם מונעים מבעלי העליה לעשות אוצר בעלייתו כדי שלא יצטרך בעל הבית לימנע מלפתוח בביתו חנות של נחתומין ושל צבעין וכן אין אומרים לבעל המצר להרחיק בורו ממצר חברו שתים עשרה אמה ומחצה כדי שלא יצטרך חברו להרחיק כל העשרים וחמש אמה כשיבא לנטוע אילן בתוך שדהו והכא נמי דכוותה היא שאין כותלו של זה שבא ראשון לסמוך מזיק לבעל המצר כלל אלא שהוא גורם לו להרחיק כשיבא לסמוך לו כדי שלא ימנע דושת הקרקע. ועדיין אינו מחוור דמכל מקום האיך ישתעבד זה בקדימתו קרקעו של חברו שיהא פנוי לדושת כותלו דאינו דומה לכל אותם שבמשנתנו ואפילו לאביי דאמר ראשון שבא לסמוך בצד המצר סומך ושני מרחיק לכשיבא לסמוך דהתם היינו טעמא לפי שאלו בא השני וסמך בלא הרחקה נמצא מזיקו אבל כאן אין כותלו של שני זה מזיק לכותלו של ראשון אלא שמונע ממנו ממילא הדושא והא למה הדבר דומה לפותח חלון העשוי לאורה על חצר חברו שבעל החצר מעכב עליו כדי שלא יחזיק עליו ונמצא מצריכו להרחיק כותלו מכנגדו ארבע אמות ואם ידוע שפתחו שלא ברשות אין בעל החצר צריך להרחיק אלא בונה ומונע ממנו האורה ואינו נמנע. וכתב הרב מורי ז"ל משם ה"ר שלמה ן' אברהם ז"ל דמתניתין בלוקח מן המלך דבסתמא נשתעבדו לו ארבע אמות קרקע חוץ לכותלו לדושא הלכך חברו הלוקח גם הוא מן המלך כשבא לסמוך לו צריך להרחיק ארבע אמות שכבר נשתעבדו לו. ומורי הרב ז"ל כתב דנראה שהמשנה הזו כעין המשנה שבצדה היא ששנינו החלונות מלמעלה ומלמטה ומכנגדן ארבע אמות וההיא ודאי כשהחזיק כך שלש שנים ולא מיחה בו חברו וזה בא מחמת טענה דחזקת החלון הויא חזקה לארבע אמות שכנגדו שמשועבדות לו שלא יבנה שם כנגדו שלא יאפיל ודכוותה נמי בכותל שאם החזיק זה שלש שנים ובא בטענת חזקת הכותל חזקה להרחקת ארבע אמות שיהיו משועבדות לו לדושא. ועדיין קשה לי דאם כן אף ראשון שבא לעשות כותל סמוך למצר יכול למחות בידו דכל שיש לו חזקה יכול למחות וכענין שאמרו בשילהי חזקת הבתים גבי חלון הצורי למטה מארבע אמות יש לו חזקה ויכול למחות למעלה מארבע אמות אין לו חזקה ואינו יכול למחות ותנן הזיז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות פחות מכאן יש לו חזקה ואינו יכול למחות ובודאי משמע דראשון שבא לסמוך כותל סומך וכדאמרינן מדאמרן אבל בבקעה אין מחייבים אותו אלא אם רצה כונס לתוך שלו. ועוד דאם איתא גם במשנתנו הוה ליה למתני לא יעשה אדם כותל סמוך לשדה חברו אלא אם כן הרחיק ממנו שתי אמות ואף על פי ששנינו החלונות מלמעלן ומלמטן ומכנגדן ארבע אמות ולא תנא ולא יפתח אדם חלונות על חצר חברו ואף על פי שבא לפתוח חברו מעכב עליו התם היינו משום דסמוך אמתניתין דפרק חזקת דקתני לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפים וממנה אתה למד דהוא הדין וכל שכן לחצר חברו אבל הכא ודאי אם איתא דיכול למחות לא הוה שתיק תנא מלאשמועינן הכי בפירקין דהכא או בפרק חזקת ונראה לי בודאי אם בא לסמוך סומך ואינו דומה לפותח חלון דהתם משתמש הוא באויר של חברו ולולי אוירו של חברו חלון זה לא מהני ולא מידי וכמו שכתבתי בריש פרקין והלכך אינו בדין שישתמש זה באוירו של זה דיהא צריך ליזהר ולמחות בסוף כל שלש ושלש ואי לא מחי מפסיד אבל כאן כותל זה בלא דושא צריך הוא ואינו לוקח ומשתמש בכלום בחלק חברו דדושא ממילא הויא והלכך אין חברו מעכב עליו ואם חושש הוא שמא יחזיק עליו או ימחה או יבנה מעתה דילמא יפסיד זה מלבנות בשל עצמו מפני שחברו אינו רוצה לבנות ואינו דומה לסומך רחיים למצר חברו לרבא דאמר אינו סומך ואף על גב דליכא כותל ואף על גב דאינו משתמש השתא בכלום בחלק חברו ואפילו הכי חברו מעכב עליו כדי שלא יחזיק וכמו שכתבנו למעלה דהתם מזיק הוא ואלו בא חברו לבנות כותל עכשיו הרי זה צריך להרחיק הרחיים משום דטריא קשה לכותל וכיון שכן גם מעתה מוחה בידו דתחלתו כסופו אבל בבונה כותל אפילו באו שניהם בבת אחת אין האחד יכול לכוף את חברו להרחיק ולהניח מקום לדושא הלכך השתא במי למה מעכב אם חושש הוא שלא יחזיק עליו מפני שחצרו או גנתו פנויה מצדו ושמא יטעון עליו שכך קנה ונשתעבד לו להניח שם מקום פנוי לדושא יבנה מעתה או ימחה כנ"ל. ופירוש ה"ר שלמה בר אברהם שכתבנו נראה עיקר דאי לפירוש זה מכל מקום אינו בדין שיהא לו דין חזקה כיון שאינו יכול למחות. הרשב"א ז"ל.
ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: ולריצב"א נראה פשיטא דכל אחד יכול להעמיד כותלו על המצר ואין זה סברא שיוכל להכריח אחד את חברו לעשות לו טובה מקרקע שלו כיון שאינו מזיקו והשני אינו צריך להרחיק אלא כשהוא לוקח או יורש שהחזיק הראשון בדין וכן לענין חלונות אם הוא לוקח או יורש מרחיק ואם לאו לאו כל כמיניה דראשון לפתוח חלונות ואם שביל של רבים מפסיק דהשתא אין יכול לעכב לפתוח חלונות מכל מקום אין להם זה על זה כלום לענין שלא להאפיל כיון שאין עושה לו היזק אלא שמונע לו האורה לזה אין לו בקרקעו של חברו אלא אם כן החזיק בה כגון יורש או לוקח. עד כאן מגליון תוספות.

וקמא היכי סמיך. ואם תאמר דילמא ברשות. לא היא כיון דעיקר תלמוד דהכא לאשמועינן דאסור לסמוך כותלו אצל כותלו של חברו משום דושא למה לי לאשמועינן בכותל ראשון. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י ז"ל בעליותיו: וקמא היכי סמיך. קא סלקא דעתך דפירוש דמתניתין הכי מי שהיה כותלו סמוך כו' כגון שהיה לו לראובן כותל במזרח וסמך שמעון כנגדו כותל במערב לא יסמוך לו שמעון כותל אחר מן הצפון לפי שהוא מוסיף למעט הדושא בכך כי מתחלה אף על פי שהיה כותל שמעון סמוך כנגדו בקרוב ארבע אמות היו עוברים בני אדם לפרקים בין שני הכתלים והשתא קא הוי בה תלמודא קמא היכי סמיך וכי תימא כגון שסמך ברשות אכתי מה ראה תנא דמתניתין לאשמועינן דין הרחקה בכותל השני לישמעינן לה בכותל ראשון שאם בא שמעון לבנות כנגד כותל ראובן צריך להרחיק ממנו ארבע אמות. עד כאן לשונו.
הכי גרסינן בספרי הגאונים אלא אמר רבא הכי קתני מי שהיה לו כותלו סמוך לכותלו של חברו בקרוב ארבע אמות לא יסמוך לו כותל אחר אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות מאי טעמא דושא דהכא מעלי להתם. ופירשו בשם רבינו האיי גאון ז"ל כגון שיש לראובן כותל מושך ממזרח למערב וסמך לו שמעון כותל אחר ברשות סמוך לו בקרוב ארבע אמות גם כן כנגדו ממזרח למערב ועכשיו בא שמעון זה לבנות כותל אחר אחורי כותל שלו. ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. ובאמת שלשון הגמרא לפי זה מדויק היטב. אבל מכל מקום קשיא לי דאם כן כיון שיש כותל בקרוב לו ארבע אמות איזו ראיה יש לכותלו של ראובן שיש לו שעבוד דושא על חצרו של שמעון. ושמא איירי כשנודע שנשתעבד בפירוש חצרו של שמעון לדושת כותל זה של ראובן אלא שנתן רשות לאחר מכאן לשמעון לבנות כותל אחר סמוך ואתא תנא דמתניתין לאשמועינן שאף על פי שנתן לו רשות לסמוך כותל אחר לא יסמוך לו כותל אחר דאכתי מהני ליה דושא דהתם. ואי אפשר לומר כן שאם כן מאי קמקשה בכולה שמעתין טעמא משום שלא יאפיל וטעמא משום מזחילה הא משום דושא לא לישני דהתם בשלא נודע שנשתעבד לדושא והכא כשנודעו. ומיהו לפי פירושו של הרב רבי שלמה בר אברהם שכתבנו למעלה דמתניתין בעיר חדשה ובקונין מן המלך דמסתמא נשתעבדו לו ארבע אמות לדושא ניחא דהכא מסתמא כבר נשתעבדו לו ואף על פי שנתן לזה רשות לסמוך לו כותל ראשון אינו יכול לסמוך לו כותל אחר כדאמרן וכי מקשינן ליה ממתניתין דמזחילה ממתניתין דחלונות לומר דמהתם משמע דמסתמא לא נשתעבדו לו ארבע אמות משום דושא כלל. הרשב"א ז"ל.
וכן כתב הר"ן ז"ל וזה לשונו: ולפיכך נראים דברי ה"ר יונה ז"ל שכתב בשם רבו הרשב"א דמונטפשלי"ר דמתניתין בלוקח מן המלך עסקינן דמסתמא נשתעבדו לו ארבע אמות קרקע חוץ לכותלו לדושא הילכך חברו הלוקח גם הוא מן המלך כשבא לסמוך צריך הוא להרחיק ארבע אמות שכבר נשתעבדו לו והוא הדין במי שבא לבנות בקרקע של הפקר דמשבנה שם כותל זכה בארבע אמות חוץ לכותלו לדושא וחברו המחזיק בה אחר כר אינו רשאי לעשות שם כותל ולפי זה כי אקשי לה ממתניתין דחלונות ומזחילה אין הכי נמי דהוה מצי למדחיה דלאו בהני גווני עסקינן אלא בקרקע שלו ושל חברו לגמרי אלא דלא ניחא ליה בהכי משום דמסתמא סיפא דמתניתין כגוונא דרישא מתוקמה. עד כאן לשונו.
והר"י ן' מיגש ז"ל כתב וזה לשונו: אלא אמר רבא הכי קתני מי שהיה כותלו סמוך לכותלו של חברו בארבע אמות. פירוש רוחב כותלו סמוך לאורך כותלו של חברו כגון זה לא יסמוך לו כותל אחר כנגד ארכו כנגד אורך כותלו של חברו לעשות ממנו בית קטן כגון זו הציור*) אלא אם כן הרחיק מכותלו של חברו ארבע אמות מאי טעמא דדושא דהני ארבע אמות מהני לכותל חברו ומשום הכי מצי לעכובי עליה. וליכא לאקשויי הכא וכותל קמא היכי סמיך דהא כותל קמא רחבו כנגד כותל של חברו הוא דאכתי איכא דושא ואי משום רוחב כותל בההיא פורתא לא חיישינן. ויש לפרש כגון שהיה אורך כותלו כנגד אורך כותלו של חברו וסומך לו בארבע אמות כלומר עומדת על סוף ארבע אמות והא קמשמע לן דאף על פי שכבר הרחיק מקודם ארבע אמות כיון שלא הרחיק אלא ארבע אמות מצומצמות בלבד כשיבא עכשיו לסמוך לאותו כותל שלו כותל אחר צריך הוא עדיין להרחיק ארבע אמות אחרות מאי טעמא דושא דהני ארבע אמות אחרות מהני לכותל ואף על פי שהם מרוחקים ממנו. ורבינו האיי גאון ז"ל פירש כגון שסמך כותלו לכותל חברו בתוך ארבע אמות וראה חברו ושתק אף על פי ששתק לו באותו כותל כשיבא עכשיו לסמוך לאותו כותל כותל אחר צריך הוא להרחיק ארבע אמות מאי טעמא דדושא דהכא מעלי להתם. וקשיא לי על זה הפירוש אם כן הוא כפשטה דמתניתין מוקים לה שכותל זה סמוך בתוך ארבע אמות אי הכי הכא במאי עסקינן כששתק לו חברו איבעי ליה למימר ואמאי אצטריך למימר הכי קתני אלא מדקאמר הכי קתני מכלל דלאפוקי מתניתין מפשטא ולאוקמה דליכא סמיכה בתוך ארבע אמות הוא דמהדר. עד כאן לשונו.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: והר"י ן' מיגש ז"ל פירש כגון שהיה כותל ראובן מושך ממזרח למערב וכותל שמעון סמוך לו בקרוב ארבע מן הצפון לדרום ובני אדם עדיין עוברים סמוך לכותל ראובן באלכסון ועכשיו בא שמעון לסמוך כותל אחר ממזרח למערב לכותל שלו המושך מן הצפון לדרום לא יסמכנו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות ואף על פי שהוא מרחיק מכותלו של ראובן ארבע אמות מאי טעמא דמתחלה קודם שיבנה כותל זה אף על פי שלא היו העוברין מהלכים לעיקרו של כותל ראובן מפני כותל שמעון שבצפון אפילו הכי כשעוברין באלכסון דושא דהכא כלומר של האלכסון מעלי להתם לכותלו של ראובן דמניעת דושא שמחמת כותל הצפון אינו מונע ממנו כלום מתועלת הדושא כדאמרינן בסמוך הכא במאי עסקינן בבא מן הצד אלמא אפילו לכתחלה יכול הוא לסמוך שאינן מונע ממנו כלום והלכך זה שבא לסתום שלא יעברו העוברים באלכסון כמו שהיו עוברים מתחלתם הרי זה מעכב על ידו עד שיניח מקום פנוי בין קרן כותל זה שבא לבנות עכשיו ובין כותל הצפון כזה*) כדי שיעברו גם עכשו באלכסון כמתחלה מאי טעמא דושא דהכא של האלכסון מעלי להתם. הרשב"א ז"ל.

וקשיא לי התם טובא להאי פירושא מאי האי דקאמר רבא הכי קתני והלא בזה הלשון בעצמו שמפרש רבא עכשיו באוקמתא דמתניתין בהאי לישנא גופיה הוה מפרשינן לה מעיקרא דודאי למאי דקסלקא דעתך מעיקרא נמי מפרשינן מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו בקרוב ארבע אמות לא יסמוך לו כותל אחר דמעיקרא הוה מפרשינן לה שהיה סמוך כנגדו במערב והשתא מפרשינן שהיה סמוך מן הצד מן הצפון וזה החילוף שמתחלף עכשיו בו פירוש המשנה מן הפירוש שהיה עולה בדעת המקשן זה צריך לרבא לפרש כי עכשיו לא פירש לנו כלום במשמעות המשנה כיון שזה הלשון שהוא מפרש בה היינו מפרשים אותה מתחלה והכי הוה ליה למימר הכי קאמר מי שהיה כותלו סמוך לכותלו של חברו מן הצד לא יסמוך לו כותל אחר כנגדו כו'. עליות הר"י ז"ל.
ורבותינו ז"ל הצרפתים גורסים הכי קאמר מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו ברחוק ארבע אמות ונפל לא יסמוך לו כותל אחר מאי טעמא דושא דהכא מעלי להתם וכן נמצאת גם בספר מוגה גם בישיבת הגאונים ז"ל וכן בפירוש רבינו חננאל ז"ל בלשון יש אומרים. ופירש ר"י יש לומר כי בעל הכותל שנפל רוצה לחזור ולסמוך כותלו עכשיו סמוך לכותלו של חברו בקרוב ארבע אמות ואשמעינן תנא דמתניתין דאינו רשאי כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל. וגם לפירוש זה אין הפירוש מתיישב בו דמאי דושא דהכא מעלי להתם דקאמר. ויש לפרש דושא דהכא דבין שני הכתלים מעלי להתם לשני הכותלים וכאלו פירש כאן עיקר טעם הרחקת הכותלים זה מזה וכן פירש רש"י ז"ל. ומכל מקום נראה לי שעדיין קשה שהיה לו להשמיענו מתי נפל כותל זה למאן דאמר בכותל חצר וכי לעולם צריך לדושא ופעמים שיפול הראשון לאחר זמן מרובה ואין צריך עוד להתרחק. ואפשר לתרץ דסתם כאן כמו שסתמו במשנה בעיקר הדושא שהרי משנתנו דוקא בעיר חדשה ולא בעיר ישנה ולא גילה עד מתי תקרא חדשה ומתי תקרא ישנה לפי שבכל דבר תלוי כפי ראיית בית דין שבאותו מקום ושבאותה שעה שאין כל המקומות שוים. הרשב"א ז"ל.
ויש לפרש דהאי ונפל אכותל חברו קאי והכי פירושו מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו כגון ששמעון היה כותלו במערב סמוך לכותל ראובן שהיה במזרח וסמכו שמעון בהיתר ברחוק ארבע אמות ונפל כותל ראובן לא יסמוך לו שמעון כותל אחר בצפון לפי שסוגר עליו את הדרך ומונע את הדושא שהיא צריכה במקום כותלו של ראובן שהרי הוא לבנין עומד והא דנקט תנא דין דושא בכותל שנפל הא קמשמע לן דחזקת כותל ראובן הויא חזקה עולמית לארבע אמות לצורך דושא אף בכותל אחר שלא תאמר לא מהניא חזקת הכותל אלא לכותל ראשון בעוד שיהא קיים כן נראה בעיני לפי שיטה זו וכן הדין בחזקת חלונות שאם נפל הכותל כבר החזיק בשעבוד עשר אמות של חברו גם לחלון שיחזירנו שם. ובפירושי רבינו חננאל ז"ל מצינו בלשון הזה יש מי שאומר כך תירוץ משנתנו אליבא דרבא מי שהיה כותל ראובן סמוך לכותל שמעון ברחוק ארבע אמות ונפל כותל שמעון לא יסמוך לו ראובן כותל אחר לכותלו של שמעון הנופל אלא מרחיק מן הכותל הנפול כדי שלא יהא יכול לטעון עליו כשיבנהו הרחק מכותלו ארבע אמות ויש מזה סיוע לפירושנו שפירשנו דהאי ונפל אכותל חברו קאי עליות הר"י ז"ל.

בד"ה וקמא היכי כו' וא"ת לרבא כו' דאסר לסמוך קמא היכא סמך כו' עכ"ל דאין לומר דהראשון הרחיק שתי אמות מגבולו וכן השני דא"כ לא אצטריך ליה לאשמועינן בנפל אלא לאשמועינן בראשון שצריך להרחיק ב' אמות ועוד אלא א"כ הרחיק ממנו ארבע אמות דקאמר משמע מגבולו ואם חבירו ג"כ הרחיק כבר ב' אמות לא הוה ליה למימר אלא א"כ הרחיק שתי אמות דהיינו ממיצר שלו כדקתני גבי בור שלשה טפחים דהיינו ממיצר שלו וק"ל:

אנא רבך ורבא רבה דרבך כו'. לכאורה הוא סותר דבריו במה שאמר כבר לשמעיה דרבא דאנא עדיפנא מיניה והכא הא קאמר שרבא הוא רבו כמ"ש ורבא רבה דרבך ונראה לפרש דלפי מה שהבינו ממנו דאמר דאנא עדיפנא ארבא גופיה קאמר ודאי דליכא לפרושי ורבא רבה דרבך על עצמו קאמר ולכך בא רב דימי לקמיה דרב יוסף שהיה הרב של כולם דגם אביי ורבא תלמידים של רב יוסף הוו ואמר שזלזל רב אדא גם בכבוד רב יוסף דכיון דמחשיב לעצמו טפי מרבא כדקאמר לשמעיה אנא עדיפנא ע"כ הא דקאמר ורבא רבה דרבך על רב יוסף קאמר שהוא היה רבו של רב דימי שהוא היה הראש בזמן ההוא וכ"ש דזלזל גם בכבוד אביי שהרי רבא היה חשוב בעיניו טפי מאביי כדקאמר אדגרמיתו גרמי כו' והוא היה מחשיב עצמו אפילו טפי מרבא והשיב לו רב יוסף לא נשהייה לאוניתך כו' דלא זלזל אלא בכבודך דיש לדונו לכף זכות דאיכא לפרושי הא דקאמר לשמעיה דרבא אנא עדיפנא לא זלזל בכבוד רבא ולא ארבא קאמר אלא אשמעיה דרבא קאמר שהוא עדיף שאני עצמי בכאן ואתה שמש ויותר ראוי שימתין שמש דרבא כאן משאתעכב אני בכאן בשביל הבשר והשתא יתפרש ורבא רבה דרבך כפשוטו דעל עצמו קאמר ורבא חשוב ממנו דהשתא גם לא זלזל בכבוד רב יוסף כלל וגם בכבוד אביי י"ל דהשתא לא זלזל כ"כ אלא משום דבהלכות מועטות הלכה כאביי לגבי דרבא ביע"ל קג"ם אמר כן אדגרמיתו גרמי בי כו' וחושבניה דדין כחושבניה דדין וק"ל:

מאן דלא שהייה לאוניתא דמלכא דאדום כו'. בהרבה מקומות כתיב כה"ג לעיל מיניה שם שאמר לעונשן על שעשו מעשה אכזר באחרים ע"ש היינו אונייתא באומה אחרת בכללה אבל אונייתא דיחיד כהך דרב דימי הכא שיתבע הקב"ה לא מצינו אלא במלך אדום שעשה בו מואב מעשה אכזר לשרפו באש ובבזיון גדול לערבב עפרו בסיד לטחותו בקיר הבית כפרש"י שם והיינו כי הכא שרבא לא אמר אלא דלא לנקטי ליה שוקא והוא הוסיף לו בזיון גדול במעשה ובדבור שטפח ליה בסנדליה ואמר ליה אנא רבך כו' וק"ל:

דלא הוו בסיומא א"ל אימא לן הני שמעתא דמעשר בהמה כו'. על פי פרש"י בלשון שני נראה לפי' דר"ל דלא הוו בסעודת סיום מס' של בכורות דהיא המס' הנוהגת בזמן הזה חוץ מפ' אחרון דהיינו פרק מעשר בהמה אבל רבא הוסיף בו בסוף פ' מעשר בהמה כמה מימרות מדיני מעשר בהמה ע"ש והם לא היו שם ולכך שאלו עליהם וק"ל:

גמ' וקמא היכי סמיך וכו'. פי' וקמא הכותל הא' היכא סמך וס"ד דה"פ דמתני' מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו ונפל אותו הכותל לא יסמוך כותל אחר לכותל חברו אא"כ הרחיק לכך פריך והכותל הא' שנפל היאך היה רשאי מתחלה לסומכה ומשני רבי יהודה ה"ק הבא לסמוך ר"ל דה"פ דמתני' מי שבא לסמוך כותלו לכותל חברו לא יסמוך וכו' ולא איידי שהיה לו כותל ונפל אלא שבא עתה לסמוך מתחלה וק"ל:

תוס' ד"ה וקמא היכא סמיך וכו' וא"ת לרבא דאמר וכו' קמא היכי סמיך וכו'. ר"ל האי הראשון היאך סמך כותלו סמוך למיצר אע"ג שלא היה עדיין שום כותל לשכנו הא לרבא אסור לסמוך אע"ג דעדיין אין כאן דבר הניזוק ואם כן הואיל ואמרו חכמים ז"ל שבשביל דוושא כדאמר בגמרא צריך הפסק ד' אמות בין ב' כותלי' היה לו לראשון להרחיק כותלו מן המיצר ב' אמות כדי דכשיבוא שכנו לבנות גם כן כותל ירחיק ג"כ ב' אמות מן המיצר ויהיה ביניהם הפסק ד' ולמה הטילה המשנה כל הרחקות הד' אמות על הב' דקתני לא יסמוך וכו':

בא"ד ואפי' לפר"ת דלמסקנא שרי רבא לכולהו וכו'. ר"ל לפי מה דגריס ר"ת בשמעתין דחרדל אלא אמר רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו וכו' וע"ש:

גמ' ענישתיה דכי הוה אזיל לבי טבחא למישקל אומצא הוה אמר להו לטבחי אנא כו' אדהכי נגה ליה רב נחמן בר יצחק אתו רבנן א"ל לרב נחמן בר יצחק כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה וקמא היכי כו' קמא היכי סמך כו' נ"ב פי' קמא ממש ולא כמו קמא דאיתא בגמ' דקאי אכותל ודו"ק:

במשנה בין מלמעלן. רש"י פי' דהכותל למעלה מהחלונות. ומלמטן היינו שהוא נמוך מהם והרמב"ם פי' איפכא. ולכאורה לפרש"י לא קאי בין כנגדן אדסמיך ליה דכשהכותל נמוך מהחלונות אינו מאפיל וא"צ להרחיק מכנגדן כדאיתא ברמב"ם ושו"ע. אמת דבנ"י משמע דאף כשהכותל נמוך צריך להרחיק מכנגדן שלא יאפיל אבל הוא תמוה וגם האחרונים לא הביאוהו גם מש"כ בנ"י אם בא כו' ולהעלות בנינו צריך שיהיה ממקום שיעמדו בו רגליו ולמעלה ד"א כו' נ"פ דט"ס הוא וצ"ל תחת ולמעלה ולמטה:

דאייתי דקולי לבבל כצ"ל:

שם דאנא עדיפנא מיניה. נ"ב נ״ל עדיפנא משמעיה דרבא ואפ״ה קפיד רבא משום דשלוחו של אדם כמותו דוק [וע' רש"א בח"א]:

בָּעָא מִינֵיהּ: פִּיל שֶׁבָּלַע כְּפִיפָה מִצְרִית וְהֵקִיאָהּ דֶּרֶךְ בֵּית הָרְעִי, מַהוּ. הא דבעא מיניה שאלה זו אפשר כי נזדמן שהיה לפניו אחד ולכן שאלו שאלה בענין פיל ונראה דשאלו בדין טומאה וטהרה לרמוז לו שבא לבדקו בדברי תורה שמעלין את האדם מטומאה לטהרה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות טז.) מה נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה אף אהלים מעלים מטומאה לטהרה.

טָפַח לֵיהּ בְּסַנְדְּלֵיהּ. נראה לי בס"ד הטעם דהכהו על סנדלו דרמז לו בזה אדחלא אכרעך זבין פרקמטייא דידך ולא תמתין עד שתנוח ותרחוץ רגלך מן הדרך אלא תמהר למכור בין המוכרים הראשונים קודם שתפשיט סנדלך ולא תקוה ותצפה דינקטו לך שוקא כי בודאי לא נקטי לך.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל (בשער הגלגולים דף נד:) ביום ראש חודש תמוז אמר לי מורי ז"ל כי ראה את נפש רב דימי מנהרדעה שהיתה מוכנת להתעבר בי לפי שהיא משורש נפשי וגם לפי שביום ההוא לויתי מת מצוה אחד ורב דימי היתה המצוה הזאת תדרית בידו לעשות לויה לאורחים ולמתים ועל כן היה רוצה להתעבר בי עד כאן לשונו.
נמצא רב דימי היה נזהר במצות גמילות חסדים זו של לויה ולזה טפח ליה על סנדלו אשר ברגליו לומר לו אין לך מעלה אלא רק מצד זו של גמילות חסדים שאתה עושה ברגליך מצות לויה אבל למעלה של צורבא מרבנן דנקטי ליה שוקא עדיין לא הגעת.
אי נמי יש לפרש בס"ד הא דטפח ליה בסנדליה שברגליו משום שיש דבר שגור בפי חכמים על תלמיד חכם שאינו יכול להשיב בדברי תורה דאומרים עליו 'לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש' ולכן טפח ליה בסנדליה שברגליו לרמוז בדבר זה לא מצאת רגליך בית המדרש.
ומה שאמר פָּסִיד גְּרוֹגְרוֹת דִּידֵיהּ פירוש לא מבעיא דלא הרויח אלא הפסיד מן הקרן מפני שנתעכב בדבר זה שבא לבדקו וגם עוד כשבדקו נכנס עמו בדברים אלו ועל ידי כך מכרו אחרים הרבה מזה המין וירד השער מה דביני וביני.

מַאן דְּלָא שַׁהֲיֵיה לְאוֹנִיתֵיהּ דְּמַלְכָּא דֶּאֱדוֹם, לָא לִישְׁהַיֵיהּ לְאוֹנִיתִיךְ. הדבר יפלא מה לו לרב יוסף להזכיר אונאה של מלך אדום דוגמה לדבר זה דרב דימי היה לו לומר לו (עמוס ז, ז) הִנֵּה אֲדֹנָ־י נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל (בשער הגלגולים דף נד:) וזה לשונו אמר לי מורי ז"ל כי חזקיהו המלך ע"ה לא מלא שנותיו ואף על פי שהוסיפו לו חמש־עשרה שנים משלו הוסיפו לו ועדיין חסרו לו שנים אחדות ושאר שנותיו השלימם רב דימי מנהרדעא הנזכר כי הוא היה גלגול חזקיהו המלך עצמו בלתי שום ניצוץ אחר עמו אלא הוא לבדו וזהו שנאמר חזקיהו אֲנִי אָמַרְתִּי בִּדְמִי יָמַי אֵלֵכָה בְּשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל פֻּקַּדְתִּי יֶתֶר שְׁנוֹתָי (ישעיה לח, י) כי ברב דימי היו שאר שנותיו ושאר ימיו עד כאן לשונו. נמצא רב דימי היה גלגול חזקיהו המלך עצמו בלתי עירוב נצוץ אחר לכך הביא דוגמה לאונאה שלו מאונאה דמלך אדום שהיה מלך גוי ולא השהה אונאתו וכל שכן שאתה מלך ישראל לא לשהייה לאונאתך.
וראיתי לרבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל שסיים וזה לשונו: ואני חיים ראיתי ששלח לי רבא האמורא ע"ה שלום ב' פעמים אחת בתוך תפלתי ואחת בחלום ואמר לי מורי ז"ל כי רצה רבא לעשות שלום עם רב דימי המתלוה עמי על שהיה עמו בקטטה ממה שעשה לו תלמידו רב אדא בר אבא על ענין הגרוגרות שהביא רב דימי בספינה כנזכר בתלמוד עד כאן לשונו. וצריך להבין למה שלח לו שלום ב' פעמים גם מה היה לו עם רבא בזה?
ונראה לי כי היה לו תרעומות על רבא מפני דריש גלותא אמר לרבא עצמו פּוּק חָזִי אִי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן הוּא נָקִיט לֵיהּ שׁוּקָא ואם היה בודקו רבא בעצמו היה מכיר בו שהוא צורבא מרבנן ולא היה טועה בו כמו שטעה בו רב אדא בר אבא ואם כן גם מצד רבא איכא גרמא בהפסד הגרוגרות ותרעומת השניה דאחר כך היה לו למחות ברב אדא בר אבא להוכיחו ולהכריחו שיבקש מחילה מן רב דימי דאם הוכיחו והכריחו לבקש מחילה היה נזכר זה בתלמוד ולכן נתרעם עליו בעבור זאת תרעומת שנית ובעבור ב' תרעומות הללו שלח לו שלום עתה ב' פעמים. ובזה יובן מה שאמר רב אדא לרב יוסף חָזִי מַר מַאי עָבְדוּ בִּי דהוה ליה למימר עָבַד ונקיט עָבְדוּ לשון רבים.

עַד דְּמַגְרִירִיתוֹ גַּרְמֵי בֵּי אַבַּיֵי, אַתּוּ וְאִכְלוּ בִּשְׂרָא שְׁמֵינָא בֵּי רָבָא. נראה לי בס"ד אין כוונתו לזלזל באביי אלא רצונו לומר תלמידי הישיבה של רבא חריפים ותתחכמו אם תלמדו עמהם בפני רבא וכמו שאמרו (תענית ז.) הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי, נמצא האדם מתחכם מחביריו יותר מרבו ולכן אמר לו אִכְלוּ בִּשְׂרָא שְׁמֵינָא בֵּי רָבָא.
או יובן בישיבה של רבא היו לומדים בששה סדרים וכמו שאמר רבא עצמו בגמרא דתענית אנן משנינן בששה סדרי, ואפשר בישיבה של אביי עיקר לימודם היה בארבע כמו שהיה בזמן רב יהודא.

דַּאֲנָא עֲדִיפְנָא מִינֵיהּ. נראה ודאי כונתו לומר עֲדִיפְנָא מִשַׁמְעֵיהּ ותיבת מִינֵיהּ קאי על שמעיה דרבא ולא על רבא, ועם כל זה נענש לדעתו של רבא מפני השומעין שהיו חושבים אומר עדיפנא מרבא דהוה ליה למימר עדיפנא משמעיה דרבא להדיה ובודאי לא קפיד רבא עליו והענישו אלא מן השמים קפדי עליה וכן דן רבא מדעתו ואמר ענישתיה כלומר מסיבתי היה לו כך.

דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק רֵישׁ כַּלָּה הֲוָה. פירש רש"י ז"ל דורש ברבים בשבתות עיין שם. ונראה דהוא הדין שדורש גם כן בימים טובים ואותו היום יום טוב היה דהא קאמר מִנְטְרָא לְעַרְסֵיהּ ובשבת אין מוציאין אותו.
ומה שאמר מִסְתַּבְּרָא דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק עַנְשֵׁיהּ מפני שהיה דבר זה תכף ומיד הדברים מוכיחין לכך. ונראה דנענש בשביל שגרם בושה לרב נחמן בר יצחק דדרכו היה לסדר מילי דדרשה לפני רב אדא קודם שיעבור לפני התיבה כדי שיהא רגיל בה ולא יטעה בציבור וכיון שלא בא נצטער מאד שירא שמא יבוש מחמת איזה טעות ח"ו ואין לומר דנפטר מכח דברים אלו כשגגה היוצאת מלפני השליט היינו משום דשיערו שנפטר קודם שיצאו דברים אלו מפיו ולכן אמרו מסתברא דהוא הענישו.

תוס' ד"ה וקמא כו' אמאי לא פריך מהכא. קשה לי על קושייתם הא מהכא לא היה ראיה לסתור ולחזור מכל שינויי דלעיל ולהוכיח דגם לרבנן דר"י מותר לסמוך לרבא דהא כמו דמשנינן על אילן קדם לבור דמיירי בלוקח ה"נ י"ל הכא דמיירי בלוקח המקום שאצל כותל חבירו. גם תמוה לי במה דנקטו קושייתם רק לס"ד דלעיל הא מבואר בסוגיא דחרדל דלמסקנא מה דקתני ר"י מתיר בחרדל היינו דאמר לדבריהם דרבנן התינח משרה וירק אבל חרדל יהיה מותר לסמוך אף דבעל דבורים סמך בהיתר מ"מ כיון דקצת עשה שלא כהוגן ומזיק להחרדל מותר לזה להעמיד אצלו חרדלו בלי הרחקה כיון דבעל דבורים מזיק גם אותו. ועלה אמרינן לעיל לרבנן היינו דרבנן לא היה להם לחלוק על סברא זו ומשני דס"ל דדבורים לא מזקי לחרדל עיי"ש היטב. א"כ הכא בדוושא דשניהם מזיקים זה לזה מה בכך שהראשון העמיד כותלו תחלה מ"מ יהא השני מותר לסמוך כותלו דאמר לו כמו שכותלי מזיק אותך כן כותלך מזיק אותי וביותר דזה לא יתורץ גם בתירוצם דדוושא לא הוי מזיק ממש דמ"מ יאמר השני מה שאני מזיקך בדוושא כמו כן אתה מזיקני בדוושא. ויהיה בהכרח לאוקמי הכא בלוקח דהראשון לא עשה אפילו קצת שלא כהוגן בזה השני צריך ליתן כל הרחקה כמ"ש תוס' בסוגיא דחרדל וצע"ג:

פיל שבלע כפיפה מצרי' וכו'. י"ל דשאל לו הא משום דהקשו תוס' במנחו' דה"ל למפשט מחטי שבגללי בקר ותי' תוס' התם בטומאות אוכלין בעי נבלה הראוי הראוי לגר אבל כפיפה הוא כלו ותלי אי חשוב כמעוכל ע"ש והנה הא דרצה למינקט לי' לת"ח שוקא ולהפסיד גרוגרת דאחריני כ' רמ"א בתשובה סי' יוד יסוד ג' דנפקא לן מדאיצטריך קרא להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי ופשיטא אע"כ אפי' איכא פסידא וה"ה ת"ח לשאר אינשא ע"ש והיינו כמו שתי' ש"ס באיזהו נשך לענין קדימת הלואת ישראל לדנכרי' וע"ש ע"א. והוה ס"ל לרב אדא בר אבא מדלא פשיט לי' רב דימי מחטים שבגללי בקר ש"מ ס"ל איצטריך קרא לנבלה שאינה ראוי לגר. וממילא שוב אין קרא מיותר להקדים אפי' אי משמעותי' להקדים מ"מ אין מיותר דנימא מדאיצטריך קרא ש"מ אפי' להפסיד אחריני ליכא למימר הכי וע"כ לא נקיט לי' שוקא וטעי בהכי דמשום נבלה שאינה ראוי לגר לחוד לא הוה צריך למיכתב לא גר ולא נכרי אלא תאכלנה לאחרי' ונדע שבעי' ראוי לאכילה. ומשו"ה נענש:

והנה הא דלא מייתי לי' מתניתי' דזאבי' שבלעו תינוקו' כדכת' תוס' היינו משום דדחי ש"ס שאני בשר דרכיך וממהר להתעכל ושאני עצמות דאקושי ולא מתעכלי. והך דחוי זיל קרי בי רב הוא דהרי משו"ה כתי' על שרפו עצמות מלך אדום לסיד ולא הקפד רק על עצמות ולא על כל גופו משום דבשר מתעכל מהרה ונסרח דרכו של מלכים לאבד בשרם שלא יתנוולו ולקיים עצמותם כמו עצמו' יוסף במצרי'. ע"כ לא הקפיד אלא על שורפו עצמות מלך אדום ולא על בשרו א"כ זיל קרי בי רב הוא ולא הי' צריך להשיבו ולמשקיל ומטרי אהך מתני' ע"כ אמר רב יוסף מאן דלא שהי' לאוניתא דמלכא דאדום וכו':

ואמר מר ניהו רבא פי' שהי' סבור שהוא רבא עצמו שהוא גדול ומהולל מאוד ואם אינינו כמוך אכתי צורבא מרבנן אנא וא"ל בין דידי לדרבא איכא טובא. ואפ"ה לא עמדתי לפני א"כ אפי' צורבא מרבנן אינך. והנה ר"א בר אבא אמר רבא עדיף מאביי אדמגרימתא גרמי בי' אביי וכו'. ועל עצמו אמר שהוא חשוב מרבא ושקיל בישרא מקמי רבא נמצא יש אחרי' עוד מדרגת רבא ואח"כ אביי. ואם יהי' רב דימי אחר אביי עדיין ראוי למנקיט לי' שוקא אך אמר בין דידי לדרבא איכא טובא וכו'. ועי"ז הפסיד גרוגתיו וסתר א"ע ע"כ מבין שלשתן רבא ואביי ורב דימי ראוי להעניש. ומ"מ שום א' מהם לא קללו ולא ענשוהו ואפי' רב יוסף לא אמר מידי אלא מסר דין לשמים. אך רנב"י ענשי' להדי' אך בטעות כי ר"א ב"א לא נתכוון להרע לרנב"י כי ר"ה ברי' דר"י עיכבוהו ולא הי' ראוי שתחול הקללה וגם לא הי' כוונת רנב"י שיתקלל כלל אם יהי' אנוס ומ"מ עשה קללתו רושם הואיל שהי' חייב בלא"ה מחמת ג' חטאים הנ"ל אבל אין א' מהם שיתחייב במדתו. ולא יתקיים על הצדיקי' הללו מ"ש תוס' גם עונש לצדיק וגו' כי כולם כאחד טובים ונכנסי' במחיצתו של הקב"ה לפנים ממלאכי השרת. אמרו לצדיק כי טוב:

וקמא היכא סמוך מ"ש תוס' לשיטת ר"ת מ"ט לא פריך מהכא לעיל י"ח ע"א ע"ש דלכאורה דבתר דפריך ממתני' דחנות של נחתמון ומסיק עלה דיקא נמי וכו' ופי' בשיטה מקובצת דיקא דכולי' מתני' לאו דוקא אלא קמ"ל דהאי מזיק להאי תו לא פריך משום מתני' דידע לשנויי כנ"ל רק ממתניתין דאילן ודמשרה משום דסמוך אק' שני' ותנו עלה וכבר כתבתי בזה לעיל שם ע"ש א"כ ה"נ ידע לשנויי ה"ה אע"ג דליכא כותל לא סמוך אלא הא קמ"ל דכותל קשה לכותל הסמוכה פי' מונע טוב דדוושא דמעלי לכותל:

אנא ענישתיה. עמ"ש התוס' ועמ"ש בעניותי לעיל בשבת דף קמ"ט בס"ד יעויין שם ועוד כתבתי במקום אחר בלקוטי בס"ד:

(כב א) משום דלא הוו בסיומא.—עי' רש"י. ובס' דורות הראשונים (ח"ב עמ' 322) כתב שהוא כמו "מסיים מתיבתא דיומא לרבנן" (ב"ק קיז א) ופי' רש"י שם: מחזר ושונה להם מה שדרש ר' יוחנן.