בבא בתרא כד ע"ב

דף כד - ב

וקשה, שהרי רבא לעיל הוכיח כרבי חנינא.

מתרצת הגמרא: שאני התם, דרובא  דשופכאי, ישראל נינהו. שם זה שונה, משום שבמדינה זאת, רוב שופכי יין מהחבית לנודות למוכרם לעוברי דרכים, היו יהודים.

והני מילי ברברבי, אבל זוטרי, אימור מעוברי דרכים נפול. הדין הזה הוא דוקא בנודות גדולים, שאין דרך עוברי דרכים להוליך אותם, ולכן ודאי הם של השופכין, שהם שופכין לנודות גדולים ואחר כך שופכין אותן לנודות קטנים של הלוקחין, ורוב השופכין הם ישראל. אבל נודות קטנים, אפשר שנפלו מעוברי דרכים שדרכן לנושאן, ורוב עוברי דרכים הם נכרים, ולכן אסורין משום יין נסך.

ואי איכא רברבי בהדייהו, אם מצאו נודות גדולים ביחד עם נודות קטנים, אימור באברורי הוה מנחי. כולם מותרין, שהגדולים מוכיחים שהם של ישראל, ומה שיש שם גם קטנים שאין דרך למוכרים שהם השופכין להביאם, אנו תולין שהביאם כדי להשוות המשוי של החמור, שאם יש שתי נודות על החמור, זה מצד זה וזה מצד השני, ואחד גדול מהשני מעט ומכביד המשא לצד אחד, מניחין נוד קטן אצל השני להשוות המשא.

מתניתין:

מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה. והטעם הוא משום נוי העיר, לפי שנוי הוא לעיר כשיש מרחב לפניה.

ובחרוב ובשקמה, שענפיהם מרובים, צריך להרחיק חמשים אמה, יותר מסתם אילן.

אבא שאול אומר: כל אילן סרק מרחיקים מן העיר חמשים אמה. מפני שגנאי הוא לעיר שיש שם אילן סרק.

ואם העיר קדמה, קוצץ ואינו נותן דמים. אם העיר קדמה, נמצא שנטע האילן שלא ברשות, לכן קוצץ ואין צריכים אנשי העיר לתת לו דמים.

ואם אילן קדם, קוצץ ונותן דמים. אם האילן קדם, נמצא שנטע ברשות, ^[21] ולכן קוצץ אותו כדי שלא יהא גנאי לעיר, ואנשי העיר צריכים ליתן לו דמים, כמה שהוא מפסיד בקציצת האילן.

ספק זה קדם וספק זה קדם, קוצץ ואינו נותן דמים. ספק מי קדם צריך לקצוץ ממה נפשך שהרי גם אם אילן קדם צריך לקצוץ, ואינו נותן דמים, כדמפרש בגמרא, שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

גמרא:

דנה הגמרא: מאי טעמא? מה הטעם שצריך להרחיק את האילן מן העיר?

אמר עולא: משום נויי העיר. שנוי לעיר שיש שטח פנוי לפניה.

שואלת הגמרא: ותיפוק ליה דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה. למה צריך להגיע לטעם של נויי העיר, שהוא שייך רק עד כ"ה אמה? והרי גם בלא זה צריך להרחיק אלף אמה, משום שמבואר בפסוקים בפרשת מסעי שצריך להניח אלפים אמה מחוץ לעיר. ^[22] אלף הפנימיים הם למגרש, שטח פנוי ללא שדות. ואלף החיצונים הם לשדות. ואסור לשנות לעשות ממגרש שדה ומשדה מגרש. והבינה הגמרא, ששדה נחשב בין יש בו זרעים ובין יש בו אילנות, ואם כן צריך להרחיק האילן אלף אמה.

מתרצת הגמרא: לא צריכא, לא צריך את הטעם של עולא, אלא לרבי אלעזר, דאמר: עושין שדה מגרש, ומגרש שדה, משום שהוא סובר שהלאו נאמר דוקא בערי הלוים, אבל בערי ישראל, מותר לשנות.

הכא, משום נויי העיר לא עבדינן. כאן משום נויי העיר צריך להרחיק כ"ה אמה.

ולרבנן נמי, דאמרי אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה, הני מילי זרעים, אבל אילנות, עבדינן. גם לפי רבנן, הסוברים שאסור לשנות ולהפוך מגרש לשדה, ושדה למגרש, מכל מקום, צריך להגיע לטעם של עולא, משום שעכשיו מחדשת הגמרא ששדה נחשב רק אם יש בו זרעים, אבל לא אם הוא נטוע באילנות, ולכן מותר לנטוע אילן במגרש.

והכא, משום נויי העיר, לא. כאן משום נויי העיר צריך להרחיק כ"ה אמה.

[וכתבו הראשונים שכל הדין של נויי העיר הוא שייך רק בארץ ישראל ובזמן שהיא ביד ישראל, אבל בחוץ לארץ. וכן בארץ ישראל כשאינה תחת יד ישראל, לא שייך כל הדין הזה]. ^[23]

ומנא תימרא דשאני בין זרעין לאילנות, מה המקור לחלק בין זרעין לאילנות?

דתניא, שנינו בבריתא לענין הטלטול בקרפף בשבת:

"קרפף" הוא מקום פתוח, שאינו עשוי לדירה [לגור בו], ולכן גזרו חכמים שיהיה אסור לטלטל בו בשבת, כמו שאסור לטלטל בשבת בכרמלית.

אך אם הוא הוקף לשם דירה, הרי אפילו אם שטחו הוא יותר מבית סאתים [שיעור סאתים הוא מאה אמה על חמישים אמה כחצר המשכן], מותר לטלטל בכולו, לפי שהוא נחשב רשות היחיד גמורה.

אבל אם הוקף הקרפף שלא לשם דירה, הרי אם הוא שטח יותר מבית סאתים, דינו כמו כרמלית, שאסור מדרבנן לטלטל בכולו אלא בתוך ארבע אמות.

ואם היה קרפף שהוקף לדירה, ואחר כך נזרע, ביטלו הזרעים את שם "דירה" שחל עליו מכח מה שהוקף לדירה, משום שאין אנשים דרים במקום זרעים. ולכן, אם נזרע רוב הקרפף שהוא יותר מבית סאתים, אפילו לא נזרע כולו, הרי הוא נחשב לכרמלית, ופרטי דין זה מבואר בעירובין [כג ב].

קרפף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה, נזרע רובו, הרי הוא כגינה, ואסור.

ניטע רובו, הרי הוא כחצר, ומותר:

אם ניטע באילנות, אין האילנות מבטלים את שם הדירה שלו, והרי הוא נחשב לחצר, כיון שהוקף לדירה, ומותר לטלטל בכולו, כמו בכל רשות היחיד.

ומוכח מכאן, שזרעים מבטלים את שם החצר שבו, ואילנות אין מבטלין. ואם כן, הוא הדין לענין שם "מגרש", זרעים מבטלין שם מגרש, ואילנות אין מבטלין.

שנינו במשנתנו: ואם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים וכו':

שואלת הגמרא: מאי שנא גבי בור, דקתני "קוצץ ונותן דמים", ומאי שנא הכא, דקתני "קוצץ ואינו נותן דמים". מהו החילוק בין המשנה לקמן, לענין שצריך להרחיק האילן מן הבור כ"ה אמה, האומרת שאם הבור קדם קוצץ ונותן לו בעל הבור דמים, ואילו כאן, כשקדמה העיר לאילן, קוצץ ואין צריכים ליתן לו דמים?

מתרצת הגמרא: אמר רב כהנא: קידרא דבי שותפי, לא חמימא ולא קרירא.

משל הוא, קדרה של שני שותפין אינה חמה ואינה קרה, כיון שכל אחד סומך על השני שהוא יחממה, רק מכל מקום, לבסוף מחממין אותה במקצת, ולכן אינה חמה ואינה קרה.

והנמשל הוא: דבר המוטל על הרבים לעשותו, כל אחד סומך על חבירו ומשתמט מלעשותו. ולכן, כאן שרצו חכמים שיקצוץ האילן כדי שלא יגנה את העיר, ולפעמים הוא מתעצל מלקוצצו וצריך שבני העיר יקצצו אותו, הרי אם היו צריכים ליתן דמים, כל אחד ירצה להשתמט מליתן עד שיתנו אחרים, ומתוך כך לא ירצו לקצוץ כדי שלא יתבעם אחר כך בעל האילן, ועל ידי זה ישאר האילן שם. וכיון שנטע באיסור, שהרי קדמה העיר לאילן, רצו חכמים שלא ישאר שם האילן, לכן תיקנו שאינו צריך ליתן דמים.

שואלת הגמרא: ומאי קושיא מה בכלל הקושיא מהמשנה לקמן, עד שהוצרך רב כהנא לתרץ את התירוץ הזה?

דלמא שאני הזיקא דרבים מהזיקא דיחיד. אפשר שיש חילוק בין אם מזיק את הרבים למזיק את היחיד, לכן כאן, שמזיק את הרבים, אין צריכים ליתן דמים, מה שאין כן לקמן, שמזיק את היחיד, צריכים ליתן לו דמים, ואם כן למה לא תירץ כן רב כהנא?

אלא, אי איתמר דרב כהנא, אסיפא איתמר, אם שנינו את המימרא של רב כהנא, בהכרח שהוא הולך על הסיפא של המשנה, דתנן בה: אם האילן קדם, קוצץ ונותן דמים.

ולכאורה היה מקום להקשות: ולימא להו, הבו לי ברישא דמי, והדר איקוץ!

והיינו, למה נאמר שקודם קוצץ ואחר כך נותנים לו בני העיר דמים, ומדוע לא יאמר להם, הביאו לי קודם דמים ואחר כך אקצוץ האילן?

ועל זה אמר רב כהנא: קידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא. כיון שבני העיר הם רבים, וכל אחד יחכה עד שהשני יתחיל לתת, אם ימתינו עד שיביאו לו המעות, יעמוד בינתיים האילן הרבה זמן. לכן תיקנו חכמים שקודם יקצוץ, ואחר כך יגבה מבני העיר את המעות בבית דין.

שנינו במשנה: ספק זה קדם וספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים:

שואלת הגמרא: מאי שנא מבור, דאמרת לא יקוץ!? מדוע שונה הדין כאן מדין המשנה לקמן, גבי בור ואילן, שכאן מספק קוצץ ואינו נותן דמים, נמצא שדין ספק הוא כמו ודאי שקדמה העיר, ואילו שם, בבור ואילן, בספק מי קדם אין צריך לקוץ. נמצא, שספק הוי כמו ודאי, שהאילן קדם לבור?

ומתרצת הגמרא: התם, דודאי לאו למיקץ קאי, ספיקו נמי לא אמרינן ליה קוץ.

שם, שאם ודאי קדם האילן אינו צריך לקוץ, לכן גם בספק אין אומרין לו לקוץ, שעל הניזק להביא ראיה להכריח את המזיק לקוץ. אבל הכא, דודאי למיקץ קאי, כאן שגם בודאי קדם האילן צריך לקוץ, אמרינן ליה קוץ, אומרים לו שיקוץ ממה נפשך, שהרי גם לצד שקדם האילן, צריך לקוץ.

ואי משום דמי, אמרינן ליה: אייתי ראיה, ושקול!

וכשבא לתבוע הדמים אומרים לו הבא ראיה שחייבים לך ותקח, שהרי הדין הוא המוציא מחברו עליו הראיה.

מתניתין:

מרחיקין את גורן קבוע מן העיר חמישים אמה. גורן קבוע, וכמו שמפרש בגמרא מהו גורן קבוע, צריך להרחיק מן העיר חמישים אמה, מפני שבזמן שזורה את התבואה מתפזר המוץ עד חמישים אמה, ומזיק לאנשים שהולכים שם, וגם מייבש את הזרעים שנמצאים שם.

לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח. לא יעשה גורן קבוע בתוך קרקע שלו, אף על פי שאינו במקום שיזיק בני אדם, כדי שלא יזיק את הנטיעות והניר שבשדה חבירו הסמוך לו, אלא אם כן יש לו חמישים אמה לכל רוח.

ומרחיק מנטיעותיו של חבירו ומנירו בכדי שלא יזיק. צריך להרחיק מנטיעות של חבירו ומחרישתו, בשיעור שלא יזיק. ומשמע שמספיק גם פחות מחמישים אמה.

גמרא:

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא?

הגמרא שואלת מה החילוק בין הרישא לסיפא, שברישא צריך להרחיק חמישים אמה, ובסיפא מספיק להרחיק פחות בכדי שלא יזיק?

מתרצת הגמרא: אמר אביי: סיפא אתאן לגורן שאינו קבוע. בסיפא מדובר בגורן שאינו קבוע ולכן מספיק להרחיק פחות מחמישים אמה.

אך שואלת הגמרא: היכי דמי גורן שאינו קבוע, מה נחשב גורן שאינו קבוע?

אמר רבי יוסי בר חנינא: כל שאינו זורה ברחת, שהוא כלי שזורין בו תבואה, דהיינו שמגביה התבואה ברחת וזורק כלפי מעלה והרוח מנשבת ודוחפת המוץ למרחוק. וכשיש כרי גדול, צריך לזרות ברחת. אבל כשאין הכרי גדול, אינו צריך לזרות ברחת, אלא הרוח מנשבת בכרי והמוץ נופל מאליו, ואז אינו הולך למרחוק, לכן אינו צריך להרחיק חמישים אמה.

רב אשי אמר תירוץ אחר על הקושיא מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא: "מה טעם", קאמר.

מאי טעמא מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמישים אמה? - כדי שלא יזיק. הסיפא אינה מדברת על אופן אחר, אלא שהסיפא היא טעם על הרישא, למה כתוב ברישא שצריך להרחיק משום שלא יזיק. ^[24] מיתיבי קושיא מהברייתא: מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמישים אמה, וכשם שמרחיקין מן העיר חמשים אמה, כך מרחיקין מדלועיו ומקשואיו, ממקום שהדלועין והקשואין גדלין, ומנטיעותיו ומנירו של חבירו חמשים אמה, כדי שלא יזיק.

בשלמא לרב אשי, ניחא, שכתוב שיעור חמישים אמה בכל הדברים, וכתוב הטעם כדי שלא יזיק.

אלא לאביי קשיא, שהרי מוכח בברייתא, שבכל הדברים צריך להרחיק חמישים אמה.

ואף שאפשר לתרץ שמדובר דוקא בגורן קבוע, אבל בסיפא של המשנה מדובר בגורן שאינו קבוע, מכל מקום קשה, כיון שמוכח בברייתא שאף על פי שגם בסיפא של הברייתא צריך להרחיק חמישים אמה, מכל מקום כתוב "כדי שלא יזיק" לפרש הטעם למה מרחיק ולא ליתן שיעור אחר, ואם כן, נאמר כמו כן במשנה.

ואומרת הגמרא: קשיא. הקושיא נשארת על אביי. ^[25]

עכשיו הגמרא מפרשת את עצם הברייתא: בשלמא ממקשואיו ומדלועיו מובן למה צריך להרחיק, דאזיל אבקא ואתי בליביה ומצוי ליה. שהולך האבק של התבואה דהיינו המוץ, ונופל על הפרח ^[26] של הקשואין והדלועין, ומייבשו.

אלא מנירו אמאי. למה צריך להרחיק מנירו? במה המוץ מזיקו!?

והני מילי. דמותרין: היכא דהנהו זיקי רברבי נינהו אבל אי משתכחי זוטרי ודאי אסור דאימר מעוברי דרכים נפלו:

ואי איכא רברבי ואשכח זוטרי בהדייהו אסירי. דחיישי' דמעוברי דרכים נפל דאימור באברורי קא מנחי על גבי החמור כעין שקושרין עוברי דרכים נודותיהן על גבי חמוריהן וקושרין מצד החמור נוד גדול ומצד השני כמותו ומשימין בין שתי נודות הללו נוד אחד קטן ואם נמצאו גדולים כה"ג וקטנים עמהן ודאי מעוברי דרכים נפיל ומשואי חמור ואסירי. ל"מ. ואי איכא רברבי בינייהו. אפי' דזוטרי מותרין דאימור באברוארי הונחו ושפוכי ישראל אנחינהו להתם כעין שרגילין לעשות כדפרישית לעיל באידך לישנא והכי עיקר:

פיסקא מרחיקין את האילן מן העיר כ"ה [אמה]. מפרש בגמ' טעמ' מאי:

בחרוב ובשקמה נ' אמה. משום דאיכא תרתי לריעותא חדא דאין פירותיהן שוין כלום ועוד שענפיהן מרובין משאר אילנות:

מ"ט. מרחיקין:

אמר עולא משום נויי העיר. שיהיה משוייר מישורי פה סמוך לעיר בלא שום עיכוב. ועולא למה ליה למימר משום נויי העיר מרחיקין תיפוק ליה דאין עושין שדה שיש בו זרע או אילנות אין עושין מגרש ולא מגרש שדה כדגרסי' במס' ^א)צ"ל במס' ערכין דף לג. מכות לגבי מגרש לוים [דכתיב] ומדותם מחוץ לעיר וגו' משום דהוי ^ב)אולי צ"ל משום דהוי צורך לוים וכו'. להם לוים דכתיב ומגרשיהם יהיו לבהמתם וגו' להכי ^ג)עי' סוטה כז במשנה ועירובין דף נו ע"ב וצ"ע. צריכי אלפים אמה מגרש אבל שאר הערים בכ"ה אמה מגרש סגיא:

לא צריכא לר"א דאמר עושין שדה מגרש ^ד)נראה דצ"ל ומגרש שדה מ"מ להיכא וכו' סמוך לעיר אסור. להיכא דזרע או נטע אילן בתוך כ"ה אמה סמוך לעיר:

הני מילי דאין עושין להיכ' דזרע [דא"א] למיזל תחותיה בזרעים משום דקא מזקי זרעים לבני העיר דלא מצי למדרס בזרעים אבל אילן דמצי מיזל תחותיה ^ה)ר"ל עבדינן אבל בתוך כ"ה אפי' אילנות וכו'. דאפי' אילנות אין נוטעין משום נויי העיר:

קרפף שהוא יותר מבית סאתים. כחצר המשכן שהוקף לשום דירה אם נזרע רובו הרי הוא כגינה דזריעה היא ואסור לילך בה בשבת משום דמדרסי זרעים ואיכא חלול שבת:

נטע רובו מאילנות הרי הוא כחצר ומותר. משום דמצי למיזל בין אילן לאילן. ואיכא דאמרי כשדה אסור לטלטל בו כחצר מותר לטלטל בו:

מ"ש גבי עיר דקתני אם העיר קדמה קוצצין ואין נותן דמים ומ"ש גבי בור דקתני אם הבור קדמה קוצץ ונותן דמים אמר רב (הונא) [כהנא] מש"ה גבי עיר אינו נותן דמים משום דליכא למיקם עלה דמלתא. למאן שאיל דמים הואיל ומרבים אתי למגבי סמכי אהדדי ולא יהבי כלום דקדירה דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא שזה סומך על זה וזה על זה אבל גבי בור כיון דמיחיד אתי למגבי לא סמך אלא חד וידע למאן שאיל דמים ומש"ה קוצצין ונותן דמים ודלמא משום האי טעמא לא מצית למימר גבי עיר אם קדמה דאין נותן דמים דהא קתני גבי סיפא דמתני' אם האילן קדם קוצץ ונותן דמים אלמא דלא משום האי טעם הוא. אלא היינו טעם הוא דמתני' דשני בין קדמה העיר לקדם הבור דשני היזק דיחיד מהיזק דרבים ולהכי גבי עיר דאיכא היזק דרבים קוצץ ואינו נותן דמים אבל גבי בור דליכא היזק דרבים קוצץ ונותן דמים:

אמאי קוצץ והדר נותן דמים הא מעיקרא מצי למימר להו בעל האילן הב לי דמי ברישא והדר איקוץ הואיל דאילני קדם אמר רב כהנא מש"ה קוצץ מעיקרא והדר נותנין דמים דמצו למימר ליה בני העיר קוץ דרמיא עלך מעיקרא משום דקידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא דכל מאי דבעי למגבי מכמה אינשי איכא טירחא יתירא דסמכי הני אהני אבל את קוץ הואיל דאת יחיד ומזקת לרבים ורמיא עלך והדר מגבי מבני העיר. ^ו)עי' תד"ה ולימא ודו"ק. אבל לגבי בור הואיל דלית ליה מלתא אלא גבי חד לא מצי למימר ליה הב לי ברישא והדר איקוץ דודאי יהיב ליה מש"ה קוצץ ונותן דמים:

ומ"ש מבור דאמר ספק זה קדם לא יקוץ. התם באילן דבור כיון דודאי דהיכא דידעי' דודאי דהאילן קדם לא יקוץ ספיקו נמי לא יקוץ. קאי ^ז)צ"ל הכא דוודאי למיקץ קאי ספיקו נמי אמרינן ליה קוץ וזיל אייתי ראיה. זיל אייתי ראיה דאילנך קדם ושקול דמיך:

פיסקא מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה. משום דקא מזיק התבן שזורין מן התבואה לבני העיר:

מ"ש דגורן מרחיק נ' אמה. ולגבי נטיעות מרחיקין בכדי שלא יזיקו דהיינו בציר מחמשים אמה:

רב אשי אמר. סיפא ורישא חדא טעמא הוא דמה טעם מרחיק נ' אמה מן העיר כדי שלא יזיק נטיעות ולנירו:

בשלמא לרב אשי. דמפרש טעמא דמתני' ניחא דכן הכי נמי קתני בברייתא אלא לאביי קשיא דמתרץ סיפא לגורן שאינו קבוע והא קתני רישא דברייתא מרח קין מן מקשואין ומדלועין דהיינו נטיעות נ' אמה:

קשיא. בשלמא מקשואין ומדלועין מש"ה צריך להרחיק חמשים אמה דאזיל התבן ויתיב על פרח. בליביה. פרח. כמו ויצא פרח שתרגומו ואפיק לבלבין:

ומצבי ליה. ומנפחו ומיבשו:

ותיפוק לי' דשאין עושין לא שדה מגרש ולא מגרש שדה. לאו אדעולא מקשי, אלא מתניתין נמי קשיא ליה והוה ליה למימר דאפילו אלף אמה ירחיק אלא אורחא דתלמודא לומר ותיפוק לי' כלומר אפילו אותן אמות שאמרה משנתנו שמרחיק משמע שלא היה לו להרחיק אלא משום נויי העיר, ואמאי תיפוק לי' דאפילו אלף אמה צריך להרחיק.
ותמהני ולימא ליה התם בארץ ישראל אבל ערי ישראל שבחוצה לארץ עושין מגרש שדה והכא משום נויי העיר לא עבדינן לפי' אני אומר שכך פירושה דמעיקרא קס"ד משום היזק הוא ואפילו בח"ל וכיון שאמר עולא דמשום נויי העיר הוא פשיטא לי' שאין תקנה זו אלא בא"י אבל בח"ל אין מן הדין שיעכב ולא תקנו בה כלום הלואי שתנול בפני יושביה וכיון שכן תיפוק לי' משום שאין עושין מגרש שדה ואעולא מקשינן ולא אגופה דמתני' וכן כתב רש"י ז"ל הטעם שאין תפארת א"י ש"מ לא יאמרו דבר זה אלא בארץ ישראל.

ולימא להו הבו לי דמי' ברישא והדר איקוץ. ואי קשיא לך וליקשי אמאי קוצץ ומ"ש מבור דאמרת לא יקוץ וא"ת היזיקא דרבים שאני מעיקרא אמאי לא קשיא ליה איכא למימר דמתני' בעי למידק ברישא וכיון דשאני היזיקא דרבים שאני תו לא קשיא כלום. איכא למימר דמעיקרא נמי פשיטא לן דבעיר לעולם קוצץ ובהא שאני היזיקא דרבים מהיזיקא דיחיד וכי קשיא לן לענין דמי קשיא לן דקס"ד ל"ש.
ומאי דתנא נמי גבי בור ונותן קוצץ דמים, לא קשיא, דהתם כיון דהבור קדמה קוצץ ברישא שהרי חייב לסלק היזיק ואח"כ אתן דמים דמדינא לית ליה למיתן ליה כלום אלא משום ישוב הארץ כמו שמוזכר בירושלמי אלא דעיר קשיא דכיון דאילן קדם בדין הוא שלא יקוץ אלא שכופין אותן לקוץ ויטול דמים נמצא כמוכרו להם לפיכך היה בדין שיתן דמים ואחר כך ודיו שקנסת עליו קציצה.

הא דאמר רב אשי מה טעם קאמר מרחיקין כדי שלא יזיק. תמיהא לי, מאי איצטריך ליה למתני הכין, ומאי נפקא מינה, דודאי מדמחייבין ליה לארחוקי מזיק הוא. ונראה לי, דאיצטריך משום דתנא לעיל מינה מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה, וקא מפרש טעמא בגמרא משום נויי העיר, וכל שהוא משום נויין אין בני העיר יכולין למחול, וכדמייתינן עלה אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ומשום נויי ארץ ישראל, קא משמע לן דהכא לאו משום נויי העיר הוא אלא משום שלא יזיק, ואם רצו למחול ולמשבק עושין. אי נמי קא משמע לן דבין בערי ארץ ישראל בין בחוצה לארץ מרחיקין, מה שאין כן במרחיקין את האילן דאינו אלא משום נויי העיר, וכיון דמשום נויין הוא סתמא דמילתא אינו חייב להרחיק אלא דוקא בארץ ישראל, והיינו דקא מקשה עלה ותיפוק לי דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה. וכן כתב רש"י ז"ל הטעם שאין זו תפארת ארץ ישראל. כנ"ל.

המשנה התשיעית והיא גם כן מענין החלק השני ואמר על זה מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה ובחרוב ובשקמה חמשים אמה אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים ואם אילן קדם קוצץ ונותן דמים ספק זה קדם ספק לה קדם קוצץ ואינו נותן דמים מרחיקין גרן קבוע מן העיר חמשים אמה לא יעשה אדם גרן קבוע בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח ומרחיקין מנטיעותיו של חברו ומניח בכדי שלא יזיק מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמשים אמה אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר ר' עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה חוץ ממערבה ומרחיק חמשים אמה אמר הר"ם הטעם להרחיק אלה מן העיר כדי שיהא מראה העיר יפה וזה שאמרו משום נויי העיר והלכה כאבא שאול ומה שאמר אם האילן קדם קוצץ ונותן דמים כלומר יקוץ אותו מי שקוצץ אותו מבני המדינה ויתן לבעל האילן הדמים ואמר ספק זה וכו' לפי שאילן זה יקוץ על כל אחד משני הפנים בין קדם אילן בין קדמה העיר וכשיקוץ יאמרו לו הבא ראיה והוא קדם וטול דמים ולפיכך אמרנו קוצץ ואינו נותן דמים הסבה להרחיק הגרן מן העיר כדי שלא יגיע הקש והמוץ אל העיר ומה שאמר כדי שלא יזיק הוא טעם ההרחקה הידועה שהיא חמשים אמה כדי שלא יזיק לפי שמפסיד עליו הנטיעות וכמו כן מפסיד עליו החרישה ויעשה הפרי זבל פירוש בורסקי בית העבדנין ומה שייחד רוח מזרחי יש בו שני טעמים ולפי דעתי האחד כי רוח המזרחי נושבת על המיעוט באלה הארצות ר"ל במערבו של הישוב והם ארץ ישראל ומה שאחריהם לצד מערב וכמו כן בבל והקרוב אליה מרוח המזרח כמהלך חדש או קרוב לזה והשני כי רוח המזרחית יתכן שתתקן באוש ריח הבורסקי ולא יגיע מזה נזק לבני אדם ור' עקיבא לא היה חושש משאר הרוחות אלא רוח מערבית לפי שהיא הרוח שאנו מתפללין לעמתו לפי שההיכל במערב והוא ענין מה שאמר ר' עקיבא שכינה במערב ולפיכך אסור לעשות בו בורסקי במערב ואפילו בתכלית מה שאפשר מן ההרחקה ואין הלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי שמרחיקין את האילן מן העיר חמש ועשרים אמה ופרשו בגמ' משום נויי העיר והוא שגנאי הוא לעיר כשרחבה סביבותיה פגומה בערבוב אילנות ובחרוב ושקמה שענפיהם מרובים חמשים אמה אבא שאול אומר כל אילן סרק חמשים אמה ואין הלכה כדבריו אלא אפילו סרק בכ"ה אמה חוץ מן החרוב והשקמה אם העיר קדמה וכו' כלומר שכל אילן הנמצא קרוב לעיר בתוך שיעור זה קוצצין אותו על כל פנים אפילו קדם האילן לעיר וכל שכן אם קדמה העיר לאילן אלא שהפרש יש בין קדמה העיר לקדם האילן שאם קדם האילן הואיל ולא פשע קוצץ איזה מהם את האילן ונותנין לו בני העיר דמי האילן ואין צריכין ליתן הדמים תחלה שאילו כן יבאו לידי פשיעה מתוך שכל אחד מתרשל מליתן ובעל האילן שותק לפיכך קוצץ תחלה ואח"כ יהא בעל האילן זריז לבקש מעותיו ואם העיר קדמה קוצץ ואין לו דמים וכן ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואין נותנין לו דמים אלא שנוטל עציו והולך שמן הסתם העיר קדמה:

מרחיקין גרן הקבוע מן העיר חמשים אמה מפני שכשהוא זורה ברחת המוץ נכנס על ידי סיוע הרוח ומזיק לבני העיר ומ"מ הואיל ועל ידי זרייתו הוא הרי הוא נזק הבא מכחו לגמרי ושיערו בהזק זה שאינו מסולק עד שירחיק חמשים אמה וגרן קבוע פירשו בגמ' שהוא כל שתבואתה מרובה עד שהוא צריך לזרות ברחת הא גרן שאינו קבוע והוא כל שאינו צריך לזרות אלא בידיו אין צריך לשיעור כזה אלא בכדי שלא יזיק לפי מה שיראה לדיינין לא יעשה אדם גרן קבוע בתוך שלו אא"כ יש לו חמשים אמה לכל רוח ומטעם הנזכר ולא סוף דבר להרחיק מבני העיר אלא אף הוא צריך להרחיק מנטיעותיו של חברו שהוא מזיקן במוץ וכל שכן במקשאיו ודלועיו ושאר פירות הרכים שהמוץ נעשה בשדה גלל המזיק והמיבש את הארץ והילכך צריך להרחיק מהם בכדי שלא יזיק והוא חמשים אמה לגרן קבוע או פחות מכן לשאינו קבוע:

מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי ר"ל מקום עבוד העורות מן העיר חמשים אמה מפני שריחן רע ואף בהרחקה זו אין עושין בורסקי [אלא] למזרח העיר מפני שרוח מזרחית חמה וממעטת היזק הריח הבא על ידה ור' עקיבא אומר לכל רוח הוא עושה ובלבד בהרחקת חמשים אמה חוץ ממערבה ופירשו בגמ' מצד קדושת המערב שהוא תדיר בתפלה כמו שאמרו שכינה במערב והוא רמז להרחיק עבודת השמש וכמו שאמרו אמר ליה רב ששת לשמעיה לכל רוחתא אוקמן בר ממזרח משום דמודו בה מינאי לא להגביל לו מקום חלילה וכבר ביארנו במקומו שאין תפלה עכשו במזרח אלא מפני שהוא מכוון כנגד מערב ירושלים וכמו שאמרו בגמרא אמר ליה רב חנניה לרב אשי כגון אתון דיתביתו בצפונא דארץ ישראל אדרימו ומ"מ הלכה כתנא קמא שאין עושין אותו אלא למזרח:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

ערים שנתנו ללוים והם שש ערי מקלט ועוד ארבעים ושתים הוצרכו ליתן להם מגרש לכל עיר ועיר והם שלשת אלפים אמה לכל רוח והוא שדרשו מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב וכתוב אחד אומר ומדותם מחוץ לעיר פאת קדמה אלפים באמה וכו' הא כיצד אלף הראשונים מגרש ואלפים שאחריהן לשדות וכרמים:

התבאר במסכת ערכין שאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ר"ל שאין נוטעין או זורעין במגרש כדי לעשותן שדה או גנה אלא מניחין אותן עם העשבים העולין מאליהן לישב בהם ברחבה ולרעות בהן את בהמותיהם ולא מניחין השדות בורות לעשותן מגרש שנאמר ושדה מגרש עריהם לא ימכר אי אפשר לומר לא ימכר שמאחר שאמר גאלת עולם תהיה ללוים למדנו שנמכרות הן אלא מאי לא ימכר לא ישתנה ואע"פ שלא נתפרש כן אלא בערי הלוים כך הדין בערי ישראל מעתה לא הוצרך במשנתנו להרחיק אילן מן העיר שהרי מוזהר הוא מאליו בכל ערים שבארץ ישראל אף בתוך כל המגרש כל שכן בתוך חמשים אמה ומ"מ דוקא בערי ארץ ישראל הא בשאר כבושין מיהא צריכים אנו לדין משנתנו ויש פוסקים שלא נאסר בערי ישראל אלא לזרעים הא לאילנות לא הואיל ואף הם ראויים ליישב תחתיהם ובתוך חמש ועשרים מיהא הוצרכנו אף בהם לדין משנתנו ולא יראה כן:

קרפף ולא הוקף לדירה ר"ל מקום שהקיפוהו שלא לשם דירה אלא לשם גנות ופרדסים אפילו היו שם מחיצות גבוהות עשרה אין מטלטלין בכלו אא"כ הוא שעור מועט עד סאתים או פחות מכן אבל אם היה בו יותר על סאתים אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות (ואפי') [ואם] הוקף לדירה אפילו ביתר מסאתים מטלטלים בכלו ומ"מ קרפף יתר מסאתים שהוקף לדירה ובנזרע רובו הרי הזריעה מפקעת שם דירה מעליו והרי הוא כגנה ואסור לטלטל בכלו ואם נזרע מעוטו כל שלא הגיע הזרוע ליתר מסאתים אינה מפקעת שם דירה מעליו אבל אם הגיע הזרוע ליתר מסאתים הופקעה שם דירה משם נוטע רבו באילנות הרי היא כחצר שהרי (אין) דרך בני אדם ליטע בחצרותיהם ומותר לטלטל בכלו כמו שיתבאר במקומו:

לענין הרחקת אילן מן הבור אמרו למטה לדעת חכמים שאם הבור קדם קוצץ ונותן דמים ושמא תאמר מה נשתנה מהרחקת אילן מן העיר שאם העיר קדמה קוצץ איזה שירצה מהם ואינו נותן דמים טעם הדבר מפני שהיזק של רבים חמור וכן בספק זה קדם ספק זה קדם אמרו בהרחקת אילן מן הבור שלא יקוץ משא"כ בהרחקת אילן מן העיר וטעם הדבר מפני שבבור אלו ודאי קדם האילן לא יקוץ הלכך בספקו לא יקוץ אבל בעיר שאפי' קדם ודאי האילן יקוץ שאין בנין העיר נדחית מפני האילן אלא שנותנין לו דמים ספקו נמי יקוץ וכשיבקש את דמיו אומרים לו הבא ראיה שאילן קדם וטול ומ"מ באילן מן הבור הלכה שאף בבור קדם לא יקוץ כמו שיתבאר למטה:

ואם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים וכו' פירש קוצץ א' מבני העיר את האילן ואינו נותן דמים לבעל האילן. ודייקינן ומאי שנא מבור דתנן אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים. אמר רב כהנא קידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא. כלומר דבר דבין שותפין מתרשלין הן בו לפי שכ"א מהן סומך על חבירו הילכך אם מחייבין אנו את בני העיר ליתן דמי האילן לבעל האילן יבוא להתרשל בקציצתן לפי שכל אחד מהן אינו רוצה ליתן מה שמגיע עליו מדמי האילן וישאר האילן כמות שהוא ויבטל נויי העיר אבל גבי בור של יחיד כיון דלא איכפת לן אם יתרשל בקציצתו אם לאו שהרי ההפסד עליו לבדו הוא חייבוהו לתת דמי האילן:

ואמרינן וממאי דמהאי טעמא הוא דילמא משום דשאני היזיקא דרבים מהיזיקא דיחיד אלא אי אתמר האי טעמא אסיפא אתמר אם האילן קדם קוצץ ונותן דמים. דכיון דמחייבי בני העיר ליתן דמי האילן לבעל האילן אמאי תני קוצץ ונותן דמים דמשמע קוצץ ברישא ואחר כך נותן דמים ליתני נותן דמים ואחר כך קוצץ. אמר רב כהנא קידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא. ואם אינו קוצץ עד שיתנו דמים יבואו ויתרשלו בדבר כדי שלא יתנו וגם בעל האילן שותק ואינו מבקש כלום לפי שרוצה הוא שיתרשלו ולא יביאו הדמים כדי שלא יקצץ האילן ונמצא אילן קיים ויבטל נויי העיר. לפיכך שנינו קוצץ בתחילה ואחר כך נותן דמים כדי שלא יתרשלו בקציצת האילן וליכא למיחש שמא לאחר קציצת האילן יתרשלו בנתינת הדמים דבעל האילן יבקש אותם ואם יתרשל איהו דאפסיד אנפשיה:

צד. הנהו זיקי חמרא דאשתכח בי קופאי ורובה גוים הוו שרנהו רבא לימא לא סבר לה לדרבי חנינא שאני התם דרובה דשפוכאי ישראל נינהו והני מילי רברבי אבל זוטרי אימור מעוברי דרכים נפול ולאו אדעתייהו, דזיל בתר רובא דעלמא ורובה גוים נינהו. ואי איכא רברבי בהדייהו אימור באברוארי הוו מנחי זוטרי לאשוויי טעונא דרברבי, ולאו מעוברי דרכים נפול אלא שפוכאי הוא דשוויינהו הכא ושרו דרובא ישראל נינהו. והיינו טעמא דלא אזלינן בתר רובא דעלמא, דאם איתא דמעוברי דרכים נפול כיון דרברבי בהדייהו לא סגיא דלא הוו ידעי ולא הוו שבקי להו הכא. ושמעינן מיהא דרבא דכל היכא דאיכא רוב גוים מיהו רובא דמיעסקי בההוא מידעם אזלינן ולא איכפת לן באידך רובא אחרינא, דהא הכא דרובה גוים ורובא דשפוכאי ישראל ולא אזלינן אלא בתר רובא דשפוכאי:

יג. מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה ובחרוב ובשקמה חמשים אמה אבא שאול אומר כל אילן סרק חמשים אמה. מאי טעמא משום נויי העיר. ולית הילכתא כאבא שאול, אלא ל"ש אילן מאכל ול"ש אילן סרק עשרים וחמש אמה לבד מחרוב ושקמה:

יד. אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים. מאי טעמא, דכיון דודאו למיקץ קאי ספיקו נמי אמרינן ליה קוץ, ודמי אמרינן ליה אייתי ראיה ושקול, וכן כל כיוצא בזה:

צה. הרי אמרו מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה מ"ט אמר עולא משום נויי העיר. ודייקינן ותיפוק לי דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה דאלף אמה הסמוכות לעיר מגרש הן ואין עושין אותן שדה, וממילא שמעת דאין אדם רשאי ליטע בהן כלום ולא לזרען. לא צריכא דאפי' לרבי אלעזר דאמר עושין שדה מגרש ומגרש שדה הני מילי חוץ לעשרים וחמש אמה, אבל הכא בתוך עשרים וחמש אמה משום נויי העיר לא עבדינן ולהך לישנא דאמר רבי אלעזר עושין שדה מגרש אבל לא מגרש שדה מאי איכא למימר הני מילי זרעים אבל אילנות עבדינן והכא משום נויי העיר לא. ושמעינן מיהא דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה, מדמקשינן מינה סתמא דאלמא הכי הלכתא. ואי זהו מגרש ואי זהו שדה, אלף אמה סביב לעיר נקרא מגרש דכתיב (במדבר לה,ד) ומגרשי הערים אשר תתנו ללוים מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב, ואלפים אמה הסמוכות להן סביב שדות וכרמים דכתיב (שם ה) ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה כו', ותנן בסוטה פרק כשם שהמים בודקין (אותו) [אותה] (כז,ב) בו ביום דרש רבי עקיבא ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה כו' אי איפשר לומר אלף שכבר נאמר אלפים ואי איפשר לומר אלפים שכבר נאמר אלף ולמה נאמר אלף ולמה נאמר אלפים אלף אמה מגרש ואלפים אמה תחום שבת רבי יוסי הגלילי אומר אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים. ומגרש זה מרעה הוא לבהמות העיר ולרכושם כדכתיב (שם ג) ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם. ונמצאו לעיר שלשת אלפים אמה סביב, אלף אמה הסמוכות לעיר מגרש ואין עושין אותו שדה, ומאלף אמה ולחוץ עד תשלום שלשת אלפים אמה שדות וכרמים ואין עושין אותן מגרש. ומשלשת אלפים אמה ולחוץ רצו עושין מגרש רצו עושין שדות וכרמים.

ושמעינן מיהא דאפילו בחוצה לארץ נמי הכין דינא, דאי ס"ד דוקא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ לא, מאי דוחקיה לאוקומי מימריה דעולא אליבא דרבי אלעזר לחודיה, לוקמה בח"ל ודברי הכל ולימא הכי, הני מילי בא"י אבל בחוצה לארץ עושין והכא משום נויי העיר לא. אלא מדאיצטריך לאוקומה אליבא דר' אלעזר ש"מ דבין בארץ ישראל בין בח"ל חד דינא הוא דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה. והנ"מ זרעים, אבל אילנות חוץ לעשרים וחמש אמה עבדינן, דמדרבי אלעזר נשמע לרבנן. ומתני' נמי דיקא מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה, מכלל דכי מרחיק כי האי שיעורא עביד, ואמאי, והא אין עושין מגרש שדה, אלא לאו ש"מ הנ"מ זרעים אבל אילנות עבדינן, והכא בתוך עשרים וחמש אמה משום נויי העיר לא עבדינן:

צו. ומנא תימרא דשאני לן בין זרעים לאילנות דתניא קרפף יתר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו הרי הוא כגינה ואסור לטלטל בתוכו נטע רובו הרי הוא כחצר ומותר. אילנות לא משוו ליה שדה, שכן דרך בני אדם ליטע אילנות בחצרותיהן. הכא נמי גבי מגרש אע"ג דאין עושין אותו שדה ה"מ זרעים אבל אילנות עבדינן דאילנות לא משוו ליה שדה:

צז. מאי שנא גבי בור דקתני לטעמייהו דרבנן אם בור קדם קוצץ ונותן דמים ומאי שנא גבי עיר דקתני אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים. ופשטינן משום דשאני היזיקא דרבים מהיזיקא דיחיד:

צח. הרי אמרו אם האילן קדם לעיר קוצץ ונותן דמים ולימא להו הבו לי דמי ברישא והדר איקוץ אמר רב כהנא קדרא דבי שותפי לא חימא ולא קירא. ואי אמרת לא קייצינן ליה עד דיהבי דמי מירשלי ולא גבו להו לדמי ולא קייצי ליה לאילנא, הלכך דינא הוא דקיצינן ליה לאילנא ברישא, מאי אמרת מירשלי בדמי, כיון דאיכא מריה דאילנא דתבע לא מיתרשלי, וכן כיוצא בזה:

צט. מאי שנא גבי בור לטעמייהו דרבנן דאמרת ספק זה קדם לא יקוץ ומאי שנא גבי עיר דאמרת ספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים. ופשטינן התם גבי אילן ובור כיון דודאו לאו למיקץ קאי דהא היכא דודאי לן דאילן קדים לבור לכ"ע לא יקוץ ספיקו נמי לא אמרינן ליה קוץ דאימור אילן קדים, הכא (נמי) גבי אילן העיר דודאו למיקץ קאי דהא א"נ קדים אילן למיקץ קאי אמרינן ליה קוץ ודמי אמרינן ליה אייתי ראיה דאילן קדים ושקול. ש"מ דמאן דמחייב לשלומי מידי לחבריה או למעבד ליה מידי על כל פנים ומספקא לן אי מיחייב חבריה למיתב ליה דמי ואי לא, מחייבינן ליה לדיליה למעבד מאי דברירא לן דמיחייב למעבד או לשלומי, ודמי אמרינן ליה אייתי ראיה ושקול:

טו. מרחיקין גורן קבוע מן העיר חמשים אמה לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח ומרחיק מנטיעותיו של חבירו ומנירו כדי שלא יזיק. אסקה רב אשי מה טעם קאמר, מה טעם לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה פנוי לכל רוח, כדי שיהא מרחיק מנטיעותיו ומנטיעותיו של חבירו ומנירו בכדי שלא יזיק:

ותיפוק ליה דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה. פירוש אלף אמה סביב לעיר נקרא מגרש דכתיב מקיר העיר וחוצה אלפים אמה סביב ותנן בפרק עגלה ערופה בו ביום דרש רבי עקיבא ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה אי אפשר לומר אלף שכבר נאמר אלפים כו' הא כיצד אלף אמה מגרש אלפים אמה תחום שבת ואלף אמה אלו שהם מגרש אין להם לזרעם ולא לנטוע בהם כלום כדי שירעו שם בהמות ומאלף אמה לחוץ נקרא שדה ואין אדם רשאי (לנירו) לעשותו מגרש משום ישוב ארץ ישראל ומשום הכי אקשי ותיפוק ליה דאין עושים שדה מגרש ולא מגרש שדה. ומהדרינן לא צריכא אלא לרבי אלעזר דאמר עושה שדה מגרש ומגרש שדה מהו דתימא כיון דעושה מגרש שדה נוטעים אותו אפילו בתוך חמשים אמה קמשמע לן דחמשים אמה מיהא סמוכים לעיר לא משום נוי העיר וכי קאמר רבי אלעזר עושים מגרש שדה לא על מגרש כולו שהוא אלף אמה אלא על אלף אמה חסר חמשים הוא שאמר שיש לו רשות לעשותו שדה ולנטעו אבל חמשים אמה הסמוכים לעיר לא אמר ולהך לישנא דאמר רבי אלעזר עושים שדה מגרש אבל לא מגרש שדה הרי המגרש כולו שהוא אלף אמה אינו רשאי לנטעו ולעשותו שדה ואם כן מאי קא משמע לן מתניתין מרחיקים את האילן מן העיר חמשים אמה תיפוק ליה שהרי המגרש כולו שהוא אלף אמה אינו רשאי לנטוע בו כלום. ומהדרינן כי קאמר רבי אלעזר דאין עושים מגרש שדה לזרעים הוא דאמר אבל לנטוע בו אילנות לא קמשמע לן במתניתין דחמשים אמה מיהא הסמוכים לעיר אין לו רשות לנטוע בהם כלום. ומנא תימרא דשאני בין זרעים לאילנות דתניא קרפף יוצא מבית סאתים שהוקף לדירה אם נזרע בו רובו הרי הוא כגינה ואסור לטלטל בכולו אלא בארבע אמות ככרמלית ואם נטע רובו הרי הוא כחצר ומותר לטלטל בכולו שהרי לדירה הוקף ואין נטיעת האילנות בו מוציאתו מתורת חצר ומחזירתו לתורת גנה לפי שדרך בני אדם לנטוע אילנות בחצרותיהם ואין דרכם לזרוע זרעים בחצרותיהם אלמא שאני בין אילנות לזרעים וכי אמר רבי אלעזר אין עושים מגרש שדה היינו שלא לזרוע בו זרעים הוא דקאמר לפי שאין דרכם של בני אדם לזרוע זרעים אלא בשדות ואם זרע בו כלום יצא מכלל מגרש ונעשה שדה אבל לנטוע בו אילנות כיון שדרכם של בני אדם לנטוע אילנות בחצרותיהם יש לו רשות לנטוע לפי שאין נטיעת האילנות עושהו שדה שהרי אפילו בחצרות דרכם של בני אדם לנטוע אילנות בחצרותיהם. הר"י ן' מיגש ז"ל.

מאי שנא גבי בור דקתני קוצץ ונותן דמים. הקשה רבינו מאיר לפרוך נמי מאי שנא מבור שאם האילן קדם לא יקוץ והכא קוצץ ולא הוה מצי לשנויי בקדרה דבי שותפי. ותירץ דהא פשיטא ליה דמשום גנאי ארץ ישראל אפילו אם האילן קדם דין הוא שיקוץ דגדולה מזו התירו משום ישוב ארץ ישראל דאמרינן הקונה שדה בארץ ישראל כותבין עליו אונו ואפילו בשבת. תוספי הרא"ש ז"ל.
אלא אי איתמר דרב כהנא אסיפא איתמר אם האילן קדם קוצץ ונותן דמים דמשמע דקוצץ ברישא ואחר כך נותן דמים ליתני נותן דמים ואחר כך קוצץ. אמר רב כהנא קדרא דבי שותפי לא קרירא וכו' ואם אינו קוצץ אלא עד שיתנו הדמים יבואו להתרשל בדבר כדי שלא יתנו הדמים וגם בעל האילן שותק הוא ואינו מבקש כלום לפי שרוצה הוא שיתרשלו ולא יביאו הדמים כדי שלא יקצץ האילן ונמצא האילן קיים ויבטל נוי העיר לפיכך שנינו קוצץ בתחלה ואחר כך נותן דמים כדי שלא יתרשלו בקציצת האילן וליכא למיחש שמא אחר קציצת האילן יתרשלו בנתינת הדמים לפי שכיון שקצץ האילן בעל האילן אינו מתרשל בתביעת הדמים ואם יתרשל איהו דאפסיד אנפשיה. הר"י ן' מיגש ז"ל.

מאי שנא מבור דקאמרינן לא יקוץ. כתב רבינו מאיר ז"ל דלא שייך לשנויי הכא היזקא דרבים שאני דהכי פריך מאי טעמא גבי בור דאמרינן ספק זה קדם לא יקוץ דהוה ליה כאלו האילן קדם משום דהמוציא מחברו עליו הראיה ויאמר בעל האילן אייתי ראיה דאני לא קדמתי ואקוץ אם כן הכא נמי הואיל והן תובעים אותו לקוץ בלא דמים נימא המוציא מחברו עליו הראיה ויאמר בעל האילן אייתי ראיה דלא קדמתי ואקוץ בלא דמים. ומשני כיון דדינא הוא לקוץ מיד אם כן הוא המוציא ועליו להביא ראיה.
סיפא אתאן לגורן שאינו קבוע כתב ר"מ ז"ל והא דנקט ברישא מרחיקים מן העיר ומן השדות בשאינם זרועות וחרושות שאינו כל כך היזק גדול דהא קמן ועינינו רואות תדיר שיש כמה גרנות ואפילו בתוך העיר ואין בני העיר מרגישין ואפילו הכי מרחיקים חמשים אמה הואיל והוי גורן קבוע וסיפא רבותא קמשמע לן דאפילו מנטיעותיו דאזיל ויתיב בלביה ומצוי אפילו הכי בגורן שאינו קבוע לא בעי חמשים אמה וכל שכן מן העיר והשתא ניחא דאיתותב מן הברייתא דהכי פריך לאביי קשיא דתלה הפשוט באותו שאינו פשוט כל כך דקאמר כשם שמרחיקים מן העיר חמשים אמה כך צריך להרחיק מנטיעותיו הא נטיעות פשוט טפי טובא דמהאי טעמא נקט מתניתין דרישא עיר דמעיר ידעינן נטיעות מכל שכן אבל מנטיעות לא הוינן ידעינן עיר דבענין אחר לא הוה מיתרצא מתניתין לאביי אמאי נקט ברישא עיר ובסיפא נטיעות כדפרישית תוספי הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: אמר אביי סיפא לגורן שאינו קבוע. ומשום הכי סגי ליה בכדי שלא יזיק ותו לא כל שאינו זורה ברחת אלא בידיו בלבד אבל גורן קבוע אפילו מנטיעותיו ומנירו נמי בעי חמשים אמה הרחקה. רב אשי אמר מה טעם קאמר ולעולם אידי ואידי בגורן קבוע הוא ובעי חמשים אמה. ואותביה עלה דאביי מהא דתניא מרחיקים מן העיר גורן קבוע חמשים אמה וכשם שמרחיקין מן העיר כך מרחיקין ממקשאיו וממדלעיו של חבירו ומנירו חמשים אמה בשלמא לרב אשי דאמר מה טעם קאמר במתניתין אבל לעולם מנטיעותיו ומנירו נמי דקתני במתניתין בגורן קבוע הוא ובעי הרחקה חמשים אמה שפיר דקא מוקי למתניתין כברייתא דהא ברייתא בגורן קא משתעי בין בעיר בין במקשאיו ומדלעיו ונירו אלא לאביי דאמר מנירו דקתני במתניתין בגורן שאינו קבוע קשיא כלומר אמאי לא אוקים לה למתניתין בגורן קבוע כדאשכחן בברייתא קשיא. ואהדרינן לגופא דמתניתין ואמרינן בשלמא ממקשאיו וממדלעיו בעי הרחקה משום דאזיל אבקא דגורן ויתיב בליביה ומשוי ליה לקישואין כלומר מפסיד להו אלא מנירו מאי הפסידא איכא דבעי הרחקה הא לית בה פירא דנפסיד באבקא דגורן אמר רבי אבא מפני שעושה אותו גלל כלומר מפני שנושא הרוח את התבן ומוליכו אל נירו של חבירו ועושה בשדה גלל. עד כאן.

רב אשי אמר מה טעם קאמר. פירוש דלא ניחא ליה במאי דאמר אביי דבגורן שאינו קבוע יהא חייב להרחיק כלל דלא מסלקינן ליה אלא בגרמא מצויה כתאלי דרב יוסף וכסולם של שובך אבל בגרמא שאינו קבוע אף על גב דאפשר דאתי לידי גרמא דגיריה לא חיישינן ליה. הר"ן ז"ל.

מה טעם מרחיקים כדי שלא יזיק. תמיהא לי מאי אצטריך ליה למיתני הכי ומאי נפקא מינה דודאי דמדמחייבים ליה לארחוקי מזיק הוא. ונראה לי דאצטריך משום דתנא לעיל מינה מרחיקים את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה וקא מפרש טעמא בגמרא משום נוי העיר וכל שהוא משום נוי אין בני העיר יכולים למחות בו אי נמי קמשמע לן דבין בערי ארץ ישראל בין בחוץ לארץ מרחיקים מה שאין כן במרחיקים את האילן דאינו אלא משום נוי העיר וכיון דמשום נוי הוא סתמא דמלתא אינו חייב להרחיק אלא דוקא בארץ ישראל והיינו דקמקשי עלה ותיפוק ליה דאין עושים שדה מגרש ולא מגרש שדה וכן כתב רש"י ז"ל הטעם שאין זו תפארת לארץ ישראל. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

בד"ה מרחיקין את האילן כו' וזרעים צריך להרחיק כו' עכ"ל באו לפרש במתני' דנקט אילן ולא נקט נמי זרעים דלמאי דמסיק לרבנן בזרעים בעי אלף אמה וק"ל:

גמ' ואתי בליביה ומצוי ליה כו' כצ"ל ונ"ב פי' בערוך צוו שורף ומיבש לחלוחיתו:

רש"י בד"ה ואי איכא כו' הן וקטנים כו' להביאם אומר כו' הד"א:

בד"ה ה"ג כו' אלף אמה הס"ד:

רש"י ד"ה דשפוכאי. כדמסיים ואזיל ברברבי כו'. כצ"ל בד"א:

גמרא ה"ד גורן שאינו קבוע אריב"ח כו'. נראה דבלאו שנויא דאביי היינו מפרשים כפשוטו דקבוע היינו תמידי ולאפוקי עראי שאינו אלא לשעה שא"צ להרחיק כלל עי' נ"י. אבל לאביי שנתן שיעור אחר לשאינו קבוע א"א לפרש כן דממ"נ או דיצטרך נ' אמה כשיעור הזיקו או כלל כלל לא וע' בסמ"ע סי' קנ"ה סקמ"ז:

שם כך מרחיקין ממדלועיו כו'. כצ"ל וכדבסמוך בשלמא ממקשואיו וע' נ"י. ובזה יובן פרש"י ד"ה מקשואיו וע' פסחים (ו' ב) ובפרש"י ד"ה קישואין:

תד"ה קשיא. והשתא דבברייתא מפרש טעמא כו' מתניתין נמי כו'. ק"ק מהא דלקמן דבברייתא מפרש טעמא דר"ע מפני שהיא תדירה ובמתניתין ליתא וכן לעיל בחלונות וכן בד"ט:

אבא שאול אומר כל אילן סרק נ' אמה בפי' המשנה פסק רמב"ם כוותי'. ותמה בתי"ט מ"ט לא מייתי לי' בחיבורו ולכאורה לפמ"ש בנומוק"י דכל הני הלכתא למשיחא נינהו דבזה"ז ליכא שום נפקותא אפי' בנוי א"י ע"ש וכן משמע קצת בפירש"י דמס' ביצה ה' ע"ב ד"ה טעמא דנמנו וכו' ע"ש והשתא דבזמן הזה ליכא נפקותא עד דאתי משיחא בב"א ונהי דרמב"ם בחיבורו מייתי נמי הילכתא למשיחא ומה"ט מייתי דינא דשמעתין מ"מ הא דאילני סרק אינינו במציאות כדאי' בספרא ומייתי לי' רש"י ר"פ בחוקותי ועץ השדה יתן פריו דאילני סרק יטענו פירות לע"ל וא"כ שוב אין צורך לדאבא שאול ומשו"ה לא מייתי לי' רמב"ם. אמנם בגוף מ"ט פסק בפי' המשנה כאבא שאול והי' נלע"ד לפי מה שראיתי בחי' רמב"ן ז"ל שכ' דהוה סד"א דטעמא דמתני' משום הזיקא דבני עיר לולא דאמר עולא שהוא רק משום נוי וא"כ ע"כ בזמן שישראל בא"י מיירי דבח"ל תינוול ותנוול ומשו"ה פריך משדה מגרש ומגרש שדה אלו דבריו ז"ל וי"ל דס"ל לרמב"ם הא דפשיטא לעולא דטעמא משום נוי ולא משום הזיקי משום דס"ל דת"ק ואבא שאול לא במציאו' פליגי אלא בדינא ת"ק לא חייש אלא להזיקא ועד כ"ה אמות איכא פסידא ותו לא בין באילני סרק בין באילן מאכל. דעד כאן מרבי' הבל ומזיקי' אוירא. אך אבא שאול חייש נמי לניוול ובעי נוי שתתיפה העיר. ע"כ קאמר באילן סרק חמישי' ות"ק נמי מודה דאיכא גנאי בהכי אלא דלא חייש להכי. ולפ"ז עולא וכולה שקלא וטריא אליבא דאבא שאול. ואפשר עוד אפי' יהי' משום נוי עד חמישי' אפי' באילני מאכל מ"מ כיון דליכא פסידא אין לקוץ אילן מאכל משום נוי בעלמא דאיסורא איכא אך אילן סרק יקוץ. מ"מ כיון דכל השקלא וטרי' אליבא דאבא שאול פסק הרמב"ם בפי' המשנה כוותי' אלא לפ"ז כיון דבחיבורו כ' להדי' באילני מאכל נמי הטעם משום נוי משמע דלא ס"ל כנ"ל וע"כ חזר בו בחיבורו ופסק כרבנן דאבא שאול:

קוצץ ואינו נותן דמים לקמן פירש"י גבי בור נותן דמי' משום שאין היזקו אלא אחר זמן לכשיבואו שרשי' לשדה חברו. וא"כ הכא דמיד מפסיד נוי העיר דין הוא שיתן דמי'. וא"כ צ"ע אמאי נדחק רב כהנא לקמן משום קידרא דבי שותפי ושוב אמרי' משום הזיקא דרבי' תיפוק לי' משום דמזיק לאלתר. ומזה נ"ל ראי' דרב כהנא לא ס"ל דעולא דמשום נוי אלא מתני' משום הזיקא דהבלא ואפי' בח"ל נמי והזיקא לא הוה בנטיעו' ילדות. עד שיזקינו ויתעבו וירבו פארות וענפי' הרבה והוה כמו שרשי האילן דלא מזקי לבור עד אחר זמן רב וא"ש ועיין לקמן בסמוך אי"ה:

ונותן דמי' פירש"י בעל העיר משמע שהיא עיר של יחיד והרגיש בתי"ט דאמרי' לקמן קידרא דבי שותפי וכו' וצ"ל אפי' אי בעל העיר רוצה לזוק בנכסיו וכל בעלי העיר כפופי' תחתיו ואם לא ירצו ילכו להם. מ"מ כיון דתנא בא"י קאי והתם הוה הזיקא דכל מדינת א"י אם יש בה עיירות שאינם נאותים ולאו כל כמיני' דהאי בעל העיר לגנות ולבזות המדינה ואם יצטרך ליתן דמי' תחלה. יתרשל ליתן ולא יקצוץ ויהי' כל ישראל נפסדי' והוה קידרא דבי שותפי וא"ש לשון הש"ס וע"ש. מ"מ יש לפקפק עכ"פ מאי צריך לומר משום דבי שותפי. לימא שאני איסורא מממונא התם בבור הפסד ממונא הוא ע"כ יתן דמי' תתלה אבל הכא איסורא הוא לגנות א"י ויישוב שלה ע"כ אין לאחר המצוה ועכ"פ יקוץ תחלה ולא ליעביד איסורא אפי' שעה א' ומזה נ"ל ראי' לשיטת הרמ"ה דלא כרמב"ן הנ"ל וס"ל דגם בח"ל בעיר שרובה ישראל שייך משום נוי. והשתא י"ל דודאי תנא דמתני' דתנא לשון יחיד קוצץ ונותן לאשמועי' אפי' עיר של יחיד נמי קוצץ תחלה. וע"כ בא"י קאי דאילו בח"ל ליכא איסורא בעיר של יחיד אם רוצה הוא לזוק בנכסיו ולמה יקוץ תחלה אע"כ בא"י ומשום איסורא או משום שותפו' של כל המדינה ומשו"ה פריך כיון דבא"י קאי תיפוק לי' משום דשדה ומגרש. אבל רב כהנא לא בעי למימר טעמא משום איסורא דרוצה לכלול גם בח"ל והתם ליכא איסורא אלא הפסד שיווי ממון נוי העיר וע"כ קאמר משום קידרא דבי שותפי דבא"י אפי' ביחיד שייך שותפי של כל ישראל. ובח"ל עכ"פ נפקא מיני' בעיר של רבים. וזה נ"ל באמת בלי ספק דעת הרמב"ם פ"י מה' שכנים ומיירי בח"ל ודלא כה"ה ומשו"ה שינה לשון המשנה וכ' לשון רבים יקצצו ויתנו דמי' ובא"י לא מיירי דס"ל משנתינו ר"א ואיהו פסק כרבנן וכמ"ש לקמן אי"ה:

אמר עולא משום נוי ערמב"ן שכתבתי לעיל דח"ל תינוול ותינוול פי' והלואי יעזבו יושבי' ויתישבו בא"י אמנם איכא מ"ד שלהי כתובו' דאסור לצאת מבבל ומשום מקום שקובעי' ישיבו' בח"ל אסור לעלות משם לא"י. וכן פסק רמב"ם בהלכו' מלכי'. וי"ל שמעתין לעולא דס"ל מצוה לעלות לא"י והוא עצמו עלה ולבסוף כשמת בח"ל הספידו עליו אנת עולא על אדמה טמאה תמות ע"ש בכתובו' משו"ה פריך בפשיטות ותיפוק לי' אין עושי' מגרש שדהו אבל למאי דקיי"ל כנ"ל משכחת לי' מתני' בח"ל במקום ישיב' ואסור לצאת משם ואיכא משום נוי: ותיפוק לי' דאין עושי' שדה מגרש לשיטת הרמ"ה דגם בח"ל איכא משום נוי א"כ מאי פריך הא אין עושי' שדה מגרש בא"י הוא ומתני' בח"ל וכבר ישבתי זה לעיל בסמוך ויותר פשוט נ"ל דא"כ ה"ל לתנא למתני' ובא"י אלף אמה אע"כ מיירי גם בא"י ופריך הא בא"י אין עושי' מגרש שדה. ולפ"ז כדמשני לא נצרכה אלא לר"א לאו למימרא דסתם משנתינו ר"א היא לבר מהילכתא. אלא הכי קאמר משו"ה לא נקיט ובא"י אלף אמה משום דלא מיירי בפלוגתא דר"א ורבנן ונקיט כ"ה אמה דשייך בין בח"ל ובין בא"י בין לר"א ובין לרבנן: ולרבנן נמי וכו' בשיטה מקובצת בשם מהרי"א ן' מיגא"ש גרס ולהך לישנא דר"א וכו' והענין כי הי' שם בעירוכי' בגמ' ב' לשונו' אליבא דר"א דמייתי ילקוט לחד לישני אית לי' לר"א עושי' מגרש שדה ושדה מגרש ולאידך לישני ס"ל עושי' שדה מגרש ולא מגרש שדה. ואמר הכא דלהך לישני דר"א דאין עושי' מגרש שדה היינו זרעי' אבל אילנו' עושי'. אבל לרבנן מדאורי' אין משני' בערי ישראל כמו בערי לוים ולדדהו כיון דגזירת הכתוב ולא משום נוי בודאי אין חילוק בין זרעי' לאילנו' ומתני' לא אתי כרבנן לעולא בשום אופן. וגירסא זו נעלמת מבה"ז בעירוכי' ומהתי"ט וש"ך ע"ש. וזה דלא כפירש"י בעירוכי' דלרבנן נמי משום נוי בערי ישראל ולא מגז"ה ולהנ"ל לרבנן מגז"ה בין בערי לוים בין בערי ישראל ומשו"ה לא מיתוקמא משנתינו אלא לר"א בתרי לישני אבל לרבנן כלל כלל לא. ומשו"ה פסק רמב"ם בערי ישראל כרבנן ובערי ת"ל כמשנתינו ומהטעם שכבר ביארתי לעיל:

ועיי' מ"ל רפי"ג משמיטה ויובל דהקשה כמה קושי' אפירש"י דפ"ב דשבועו' ונ"ל דס"ל להנ"ל דלרבנן מגזירת הכתוב בכל א"י לא ישונה ולא משום נוי ודלא כדפירש"י בעירוכי' א"כ מ"ט פירש הכתוב בערי הלוים לא ימכור לא ישונה וצ"ל. בערי לוים שאינם עיירות של חומה איצטריך קרא אבל בישראל דוקא בעיר ולא בכפר ולאו דוקא מיקוף מימות יב"נ אלא בכל שום היקוף סגי ואינו אלא כל זמן שהחומה קימת אך עיר שחרבהו חומותי' בטל לי' הך דינא ומותר לעשות מגרש שדה ובזה נשתנה למעליותא מוקף חומה מימות יב"נ דאפי' חרבו חומותי' דינה עליה ואין עושין מגרש שדה מדכתי' אשר לא חומה ובזה נתישבו כל קושיותיו למעיין וק"ל:

והנה י"ל הא דכתי' קרא בערי הלוים שלא ישונה לרבותא לא מיבעי ערי ישראל דלא ישונה משום דהקפידה תורה בדיניה לחלק בין שדות לערי חצרי' ובין ערי חומה. ואם יכול לשנו' א"כ בנקל ישתנה דין עיר לשדה ושדה לבית ע"כ הקפידה תורה שלא ישונה. אך בערי הלוים דגאולת עולם תהי' ללוים ואין בהם שום שינוי דין ה"א יכול לשנות ממגרש לשדה ולעיר ובהיפוך קמ"ל אפ"ה לא ישונה וכש"כ ערי ישראל. ועיי' רמב"ן הסביר טעם הגון לחלק בין שדות וערי חצרו' לערי חומה אלו יוצאי' ביובל ואלו אינן יוצאי' אמנם נפדי' תוך שנה דוקא ובתי חצרי' לאלתר ושדות אחר ב' שני' ע"ש מילתא בטעמא אלא לפ"ז אין סברא לחלק בין מיקוף חומה מימו' יב"נ לשארי כרכי' ועיירו' גדולו'. אך י"ל משום א"כ כל הרוצה למכור קרקעו לצמיתות יעשה תחבולה ויקוף בתיו חומה ויהי' עיר חומה ותימכר לצמיתות ע"כ התחכמה תורה לתלות דוקא במיקוף חומה מימו' יב"נ קודם ביאתן לארץ ולא שהקיפוה אחר מכאן עיי' שלהי עירוכי' כנלע"ד וק"ל: מרחיקי' את הגרן וכו' ומנירו בכדי שלא יזיק אמר לי תלמיד א' דקדוק לשון המשנה בכדי שלא יזיק ולא אמר כדי שלא יזיק כבריתא. רמזה לנו אנירו שיעור הכמות שיהי' כל כך מוץ יסוער מגרן שיכסה כל הניר גלל אסור. אבל במעט זבל משתבח הניר ומותר בכל אופן כמ"ש תוס' ד"ה שעושה אותו גלל וכו'. ע"כ אומר בכדי שיהי' שיעור מועט בכדי שלא יהא בו להזיק ואז אפי' קרוב מאוד מותר ויפה כיון:

דשפוכאי. שופכי יין מן החבית לנודות למכור לעוברי דרכים במדינה זאת כדמסיים ואזיל: ברברבי. דליכא למיחש לרובא דעלמא למימר מעוברי דרכים נפול: ואי איכא רברבי בהדייהו. אף הקטנים מותרין דברברבי לאו אורחייהו דעוברי דרכים אלא כולהו מלוקח יין של מדינה זו נינהו וישראל הן וקטנים שאין דרך ללוקח יין להביאם: אימור באברורי הוה מנחי. להשוות משא החמור כשיש שתי נודות זה גדול מזה מעט ומכביד המשא לצד אחד מניחין נוד קטן אצלו להשוות המשא: מתני' מרחיקין את האילן מן העיר. בגמרא מפרש משום נויי העיר לפי שנוי לעיר כשיש מרחב פנוי לפניה: חרוב ושקמה. ענפיהם רבים: ואילן סרק. גנאי הוא לעיר: ונותן דמים. מי שהעיר שלו: גמ' ותיפוק ליה דאין עושין מגרש שדה. משנה היא בפ' אחרון של ערכין (דף לג:) ומגרש אלף אמה הוא וכל אלף אמה אסור לעשותו שדה וקס''ד לא שדה לבן ולא שדה אילן: לא צריכא לר' אלעזר. דפליג התם ואמר בד''א בערי הלוים אבל בערי ישראל כו': ה''ג ולרבנן דאמרי אין עושין הני מילי בזרעים אבל באילנות עושין. בתוך אלף אמה: והכא. בתוך עשרים וחמש אמה משום נויי העיר אין עושין: קרפף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה. סאתים הוא שיעור חצר המשכן ונתנוהו חכמים שיעור לכל היקף שלא הוקף לדור בתוכו או להשתמש מן הבית לתוכו כגון קרפף שבבקעה אבל המוקף לדירה אפי' בית עשרה כורין מטלטלין בו וקאמר הכא יתר מבית סאתים שהוקף לדירה הוא מותר לטלטל בכולו: נזרע רובו. בטלו הזרעים שם דירה ממנו והרי הוא כגינה שאין הקפה לדירה הואיל ויתר מבית סאתים הוא אין מטלטלין בו עוד: אבל ניטע רובו. באילנות אין האילנות מבטלין תורת דירתו ממנו והרי הוא כחצר שלפני הבתים שהקיפוה לדירה ומותר: מאי שנא בור. דבעינן נמי הרחקה וקתני נמי אם הבור קדמה קוצץ ונותן בעל הבור דמי האילן לבעל האילן: לא חמימא ולא קרירא. שזה סומך על זה אף כאן דמי האילן מי יתנם אם באת להטילם על בני העיר כל אחד אומר ממני לא יתחילו ונמצא האילן עומד והעיר מגונה ואין זו תפארת ארץ ישראל: ומאי קושיא. מבור לעיר דאיצטריך לשנויי הכי דלמא שאני היזק דרבים מהזיקא דיחיד לא חייבו חכמים לקוץ אילנו בשביל בור היחיד בלא דמים אבל בשביל היזק רבים חייבוהו לקוץ: לא חמימא כו'. אם באת להמתין עד מתן מעות עמוד זה לאורך ימים בני העיר סומכין זה על זה ובעל האילן רוצה בכך לפיכך יקוץ ואחרי כן יגבה מעותיו מהן בב''ד: התם. גבי בור דודאי של אילן אם ודאי קדם לאו למיקץ קאי כדקתני אם האילן קדם לא יקוץ ספיקו נמי לא אמר ליה קוץ שעל הניזק להביא ראיה: הכא דודאי. נמי למיקץ קאי אלא שנוטל דמים כדקתני אם האילן קדם קוצץ ונותן דמים ספיקו נמי אמר ליה קוץ ממ''נ על כרחך וכשבא לגבות דמים אמר ליה אייתי ראיה דאת קדמת ושקל: מתני' גורן קבוע. בגמ' מפרש מאי קביעותא: חמשים אמה. מפני המוץ המזיק את בני העיר כשהוא זורה וגם הזרעים הוא מייבש: ומנירו של חבירו. ובגמרא מפרש מאי היזק דמוץ לניר ניר היא חרישה שחורשין בימי הקיץ ואין זורעין בו עד ימות החורף כדי שימותו שרשי הקוצים והעשבים כדכתיב נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים (ירמיה ד): בכדי שלא יזיק. האי שיעורא משמע בציר מחמשים אמה ובגמרא פריך מ''ש מרישא דאמרת אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח: גמ' שאינו זורה ברחת. שאין הכרי גדול וא''צ לזרות ברחת אלא הרוח מנשבת בכרי והמוץ נדף מאליו רחת פל''ה בלע''ז כשהכרי גדול צריך להגביה התבואה ברחת וזורק כלפי מעלה והרוח מנשבת ודוחפת המוץ למרחוק: רב אשי אמר. שיעורא דסיפא כרישא ומה טעם קאמר: מקשואיו ומדלועיו. נטיעה שהקשואין והדלועין גדילין בה: בשלמא לרב אשי ניחא. דקתני בכולהו חמשים אמה: אלא לאביי קשיא קשיא [הכי] גרסינן:

מרחיקין את האילן [מן העיר] כ''ה אמה. וזרעים צריך להרחיק מן העיר עד אלף אמה דאין עושין מגרש שדה: מ''ש מבור דקוצץ ונותן דמים אמר רב כהנא קידרא דבי שותפי כו'. תימה לרשב''א א''כ כשהאילן קדם נמי אמאי נותן דמים מהאי טעמא וי''ל דכשהאילן קדם כיון דסמך בהיתר אין לחוש אם יתעצלו וישאר האילן עומד אבל עוד קשה לו דמאי שייך הכא קידרא דבי שותפי והלא קוצץ תחלה קודם שיתנו דמים ואומר ר''י דה''פ דמשום קידרא דבי שותפי לא חיימא ולא קרירא לא רצו לתקן שיתנו דמים דאע''ג דקוצץ תחלה פעמים שלא ישמע להם לקוץ תחלה אם לא ידע מי יתן לו הדמים וכל אחד ואחד יתרשל ולא יקוץ כדי שלא ליתן דמים כי בעל האילן ידרוש מעמו: ולימא להו הבו לי ברישא והדר איקוץ. גבי בור לא שייך למיפרך הכי דניחא כיון שסמך באיסור שיקוץ תחלה: קשיא לאביי. תימה מאי קשיא ליה הא ברייתא איירי בגורן קבוע ומתניתין בגורן שאינו קבוע ויש לומר דאביי גופיה הוה משני דמה טעם קאמר אי לאו משום דקשיא ליה מה צריך לפרש טעמא כדי שלא יזיק והשתא דבברייתא מפרש טעמא כדי שלא יזיק מתני' נמי איכא לפרושי הכי: