בבא בתרא כז ע"ב

דף כז - ב

ונקנין עמה נכסים שאין להן אחריות. הדין הוא שאם מוכר לחברו קרקע ומטלטלין, ועשה קנין המועיל לקנות קרקע כגון שנתן נסף או שכתב שטר או שהחזיק בקרקע, נקנה לו המטלטלין ואין צריך לעשות קנין במטלטלין. ומספיק לזה גם כשמוכר לו קרקע כל שהוא.

ומבואר כאן במשנה שקרקע כל שהוא חייבת בבכורים, וקשה מכאן לעולא, המצריך קרקע ל"ב אמה על ל"ב אמה.

ומתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן, בחיטי. כאן מדובר בחטים, שגם הם חייבים בבכורים, כיון שהם מז' המינין, ולגביהם די בקרקע כל שהוא, כיון שעיקר יניקת החטים אינו אלא כנגד הקרקע. אבל אילן, שיניקתו היא ט"ז אמה מכל צד, אינו חייב בבביכורים בקרקע כל שהוא.

דיקא נמי, דקתני כל שהוא. יש לדייק מהמשנה שמדובר בחטים שכתוב כל שהוא, ואילן לא שייך כל שהוא, שאי אפשר שאילן יעמוד על קרקע כל שהוא, אבל חטים שהוא זרע יכולים לעמוד על קרקע כל שהוא.

שמע מינה. הדיוק הזה הוא דיוק מוכרח.

תא שמע ראיה, ממה ששנינו: אילן מקצתו בארץ ומקצתו בחוצה לארץ, מקצת שרשי האילן הם בארץ ומקצתם בחוצה לארץ, טבל וחולין מעורבין זה בזה. בכל פרי ופרי יש תערובת טבל וחולין, טבל היינו שחייב במעשר, וחולין היינו שפטור ממעשר, כיון שהפירות הם גדלים מכח השרשים שבארץ ושבחוצה לארץ. דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: הגדל בחיוב, חייב. הגדל בפטור, פטור. פרי שגדל בענף שבצד ארץ ישראל חייב, ומה שגדל בענף שבצד חוץ לארץ פטור.

עד כאן לא פליגי, אלא דמר סבר יש ברירה ומר סבר אין ברירה, כל המחלוקת שלהם אינו אלא שרבן שמעון סבר יש ברירה, כלומר כאילו הוברר שהפרי שגדל בצד ארץ ישראל כל גדילתו אינו אלא מהשרשים שבארץ ישראל, ומה שגדל בחוצה לארץ כל גדילתו אינו אלא מהשרשים שבחוצה לארץ. ורבי סבר אין ברירה, לא אומרים כאילו הוברר הדבר, אלא הפרי שגדל בארץ ישראל גדילתו הוא גם מכח השרשים שבחוצה לארץ, וכן הפרי שגדל בחוצה לארץ גדילתו הוא גם מכח השרשים שבארץ ישראל, נמצא שבכל פרי יש תערובת חיוב ופטור, לכן טבל דהיינו שחייב במעשר וחולין שפטור ממעשר מעורבים זה בזה.

אבל גדל בפטור, דברי הכל, פטור. מה שגדל מהשרשים שבחוצה לארץ לפי שניהם פטור, ואף אם הוא בתוך שש עשרה אמה סמוך לארץ.

וקשה מכאן לעולא, שלפי דבריו, שאמר אם הוא בתוך שש עשרה אמה סמוך לשדה חבירו, כיון שיונק משדה חבירו נחשב שגדל משדה חבירו, ולכן פטור מבכורים שאין זה נקרא גידולי אדמתך, אם כן גם כאן, אף שגדל מהשרשים שבחוצה לארץ, אם האילן בתוך שש עשרה אמה סמוך לארץ, הרי הוא יונק מקרקע ארץ ישראל, ונחשב כאילו גדלו הפירות גם מקרקע ארץ ישראל, אם כן צריך להיות שטבל וחולין מעורבין זה בזה.

ומתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן, דמפסיק צונמא. כאן מדובר שיש סלע שמפסיק בין השרשים שבארץ לבין השרשים שבחוצה לארץ, לכן מה שגדל מן השרשים שבחוצה לארץ לפי שניהם פטור, כיון שאין השרשים שבחוצה לארץ יונקים מן הארץ, מפני שהסלע מפסיק בינם לבין קרקע ארץ ישראל.

אך שואלת הגמרא: אי הכי, מאי טעמיה דרבי? אם כן, מה הטעם של רבי, הרי כיון שהשרשים מופסקים מלמטה, למה נאמר שהפירות שגדלים בצד הזה יונקים מהשרשים שבצד השני.

ומתרצת הגמרא: דהדרי ערבי, אף שמופסקין מלמטה, מכל מקום מלמעלה הם מתערבים, כיון שלמעלה, בעביו, נעשה האילן אחד.

ובמאי קא מיפלגי במה הם חולקים? מר סבר אוירא מבלבל, רבי סבר, אף על פי שבתוך הקרקע הם מופרדים זה מזה, הואיל ולמעלה באויר העולם נעשה האילן אחד, מתערבין יניקותיו זה מזה.

ומר סבר, האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. רבן שמעון בן גמליאל סבר, כיון שמלמטה הם מופסקין זה מזה, אף שמלמעלה נעשין אחד, מכל מקום אין מתערבין היניקות, וכל צד שגדלין בו פירות יונק מהשרשים שבצידו.

ומקשה הגמרא על עולא:

ושש עשרה אמה, ותו לא!? וכי אילן יונק רק עד שש עשרה אמה ולא יותר?

והא תנן, הרי שנינו לעיל: מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה, מפני שהשרשים מתפשטים עד שם, ומוכח מכאן שהם הולכים עד כ"ה אמה.

מתרצת הגמרא: אמר אביי, מיזל טובא אזלי, אכחושי לא מכחשי אלא עד שש עשרה אמה. טפי, לא מכחשי. השרשים הולכים עד כ"ה אמה, אבל עיקר יניקתם שיונקים מן הקרקע ומכחישים את כחה הוא עד ט"ז אמה. לכן, לענין להרחיק האילן מן הבור, צריך להרחיק עד כ"ה אמה, מפני שעד שם הולכים השרשים ומזיקין לכותלי הבור, אבל לענין הבאת בכורים, רק עד שש עשרה אמה נחשב שהאילן לוקח יניקתו משדה חבירו, ונקרא גידולין של שדה חבירו, אבל יותר מט"ז אמה, שאינו מכחיש שדה חבירו, לא נקרא גידולין של שדה חבירו, לכן מביא בכורים.

כי אתא רב דימי כשבא מארץ ישראל לבבל אמר: בעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן: אילן הסמוך למיצר חבירו בתוך י"ו אמה מהו, האם מביא בכורים או לא.

אמר ליה: גזלן הוא, ואין מביאין ממנו בכורים, כמו עולא.

כי אתא רבין כשבא מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי יוחנן: אחד אילן הסמוך למיצר, ואחד אילן הנוטה, ששרשיו בתוך שדהו, ונופו דהיינו ענפיו, נוטין לתוך שדה חבירו, מביא בכורים וקורא מקרא בכורים שעל מנת כן, שלא יקפידו זה על זה על מה שיונק זה מזה, ויהא נחשב שהגידולין הם משלו, הנחיל יהושע לישראל את הארץ.

מתניתין:

אילן שהוא נוטה לשדה חבירו, שהענפים נופלים לתוך שדה חבירו, קוצץ "מלא המרדע" על גבי המחרישה. מותר לבעל השדה שהענפים נכנסים ברשותו, לקצוץ מהענפים עד שישאר פנוי בלא ענפים גובה "מלא מרדע", הוא עץ שיש בקצותיו שתי חתיכות ברזל, שמנהיגים בו הבקר בזמן החריש, ומעמידים אותו על גבי מחרישה, שהוא כלי שיש בראשו יתד ברזל. והטעם שמותר לקצוץ בשיעור הזה, כדי שלא יעכבו הענפים אותו מלהוליך מחרישתו ולהרים המרדע להכות בו הבקר.

ובחרוב ובשקמה, שצילם מרובה וקשה לשדה, כנגד המשקולת. מותר לקצוץ כל הענפים שעומדים כנגד שדהו, וכל דבר שאדם מדקדק במדידתו שיהא קו שוה נקרא "משקולת", על שם שהיו האומנין לוקחין חוט ובו משקולת של עופרת לכוון המדה, שיהא קו שוה. כמו כן כאן עושים קו שוה, וכל שכנגד שדהו קוצץ.

בית השלחין, הוא שדה יבישה שצריכה הרבה השקאה וקשה לה כשיש צל, כל האילן כנגד המשקולת. כל אילן יכול לקצוץ שלא ישאר שום ענפים כנגד שדהו.

אבא שאול אומר: כל אילן סרק כנגד המשקולת. בגמרא מפרש דבריו.

גמרא:

איבעיא להו: אבא שאול, ארישא קאי, בני הישיבה הסתפקו, האם אבא שאול הולך על הרישא, על מה שאמר תנא קמא שבכל אילן קוצץ עד מלא המרדע, בא אבא שאול לחלוק שבאילן סרק קוצץ כל הענפים כנגד המשקולת, כיון שאינו מוציא פירות אינו מפסיד הרבה כשקוצץ הענפים.

או אסיפא קאי. או שהולך על הסיפא, על בית השלחין, שאומר תנא קמא כל האילן כנגד המשקולת, ובא אבא שאול לחלוק שרק אילן סרק מותר לקצוץ כנגד המשקולת.

תא שמע ראיה, דתניא, בית השלחין: אבא שאול אומר, כל האילן כנגד המשקולת, מפני שהצל רע לבית השלחין.

שמע מינה ארישא קאי, מוכח מכאן שאבא שאול חולק על הרישא, שאי אפשר לומר שחולק על הסיפא, שהרי הוא בעצמו אמר בברייתא שבבית השלחין מותר לקצוץ כל אילן.

ומסקנת הגמרא: אכן שמע מינה. זו היא ראיה שאין עליה תשובה.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא, דקתני כל אילן סרק, מהמשנה עצמה יש לדייק כן, שכתוב "כל אילן סרק".

אי אמרת בשלמא ארישא קאי, היינו דקתני כל אילן, אם תאמר שהולך על הרישא, מובן למה אמר "כל אילן", שחולק על תנא קמא שאמר דוקא חרוב ושקמה קוצץ כנגד המשקולת, והוא סובר שכל אילן הדין כן.

אלא, אי אמרת אסיפא קאי, "אילן סרק" בלבד מיבעי ליה. אם תאמר שהולך על הסיפא שבבית השלחין רק אילן סרק קוצץ כנגד המשקולת, היה צריך לומר "אילן סרק", ולא "כל אילן סרק". אלא לאו, שמע מינה, ארישא קאי.

שמע מינה. אלא ודאי מוכח שהולך על הרישא, ונשאר הראיה הזאת.

מתניתין:

אילן שהוא נוטה לרשות הרבים, שענפיו נופלים לרשות הרבים, קוצץ כדי שיהא גמל עובר ורוכבו. קוצץ מהענפים עד שישאר מקום ברשות הרבים שיוכל גמל ואדם הרוכב עליו לעבור ולא יעמדו כנגדם ענפים.

רבי יהודה אומר: גמל טעון פשתן או חבילי זמורות. השיעור אינו שיהא גמל ורוכבו יכולים לעבור, אלא שיהא גמל הטעון פשתן או חבילי זמורות יכול לעבור. ובגמרא מפרש האם בא להוסיף על השיעור של תנא קמא או למעט.

רבי שמעון אומר: כל האילן כנגד המשקולת. כל אילן יכול לקצוץ עד שלא ישאר כלום מהענפים נגד רשות הרבים, מפני הטומאה. בגמרא מפרש.

גמרא:

ודנה הגמרא: מאן תנא דבנזקין בתר אומדנא דהשתא אזלינן, מי הוא התנא הסובר שלענין נזיקין הולכין אחר מה שמשערין עכשיו, ולא אחרי מה שעתיד להיות, וכמו כאן, שקוצץ מהענפים כדי שיהא גמל עובר ורוכבו, ואינו קוצץ יותר, אף על פי שעתידים לגדול עוד.

אמר ריש לקיש: במחלוקת שנויה, זה תלוי במחלוקת תנאים, ורבי אליעזר היא. התנא של משנתנו סובר כרבי אליעזר.

דתנן שנינו במשנה לקמן [ס א]: אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות, אסור לעשות חלל תחת קרקע של רשות הרבים ולחפור שם בורות שיחין ומערות, שחוששין שמא תתמוטט הקרקע של רשות הרבים, כיון שיש חלל מתחתיה.

רבי אליעזר מתיר בכדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים. רבי אליעזר מתיר אם התקרה חזקה כל כך שעגלה הטעונה אבנים מהלכת על גבה ואינה נופלת, שאז אין חוששין שתפול.

ותנא קמא שחולק ואוסר אף באופן זה, היינו משום שחושש שאף אם עכשיו היא חזקה, שמא במשך הזמן תתליע התקרה ותפחת ותפול.

ומוכח מכאן, שנחלקו האם הולכים בנזיקין אחר המצב של עכשיו, או שחוששים למה שעלול לקרות. אם כן גם במשנתנו תלוי במחלוקת הזאת.

רבי יוחנן אמר: אפילו תימא רבנן, משנתנו יכולה ללכת גם כרבנן. התם, זימנין דמיפחית ולאו אדעתיה, שם חוששין שמא תפחת התקרה במשך הזמן ולא ישימו לב ופתאום היא תקרוס. אבל הכא, קמא קמא קייץ ליה. כאן, כל ענף שגדל וצומח רואים אותו וקוצצים אותו.

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר גמל טעון פשתן או חבילי זמורות.

איבעיא להו בני הישיבה הסתפקו: שיעורא דרבי יהודה נפיש, האם השיעור של רבי יהודה הוא יותר מהשיעור של רבנן, או דילמא שיעורא דרבנן נפיש. או שהשיעור של רבנן הוא יותר מהשיעור של רבי יהודה.

פשיטא דשיעורא דרבנן נפיש. יש לפשוט שהשיעור של רבנן הוא יותר, דאי סלקא דעתך שיעורא דרבי יהודה נפיש, רבנן, בשיעורא דרבי יהודה, היכי עבדי? אם תאמר שהשיעור של גמל טעון פשתן הוא יותר מהשיעור של גמל ורוכבו, מה יעשו רבנן אם גמל טעון פשתן יעבור, הרי אז יעכבוהו הענפים מלעבור.

אך שואלת הגמרא: ואלא מאי, שיעורא דרבנן נפיש. אם כן, רבי יהודה, בשיעורא דרבנן, מאי עביד!? אם תאמר שהשיעור של רבנן יותר, מה יעשה רבי יהודה כשגמל ורוכבו יעברו, הרי יעכבו אותם הענפים.

ומתרצת הגמרא: אפשר דגחין וחליף תותיה. הרוכב כשרואה הענפים נגדו יכול להתכופף ולעבור תחתיו.

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה.

תנא שנינו בברייתא מפני אהל הטומאה. הפירוש במשנה מפני הטומאה, היינו שחוששין שמא יהיה כזית מת אצל האילן, והענפים המרובים יאהילו על המת, ועל האנשים שעוברים תחתיו, ומביאים עליהם את הטומאה.

שואלת הגמרא: פשיטא! מפני הטומאה תנן, מה באה הברייתא לחדש הרי כבר כתוב כן במשנה?

מתרצת הגמרא: אי ממתניתין, הוה אמינא דלמא מייתי עורב טומאה, ושדי התם, אם לא היתה הברייתא אומרת מפני אהל הטומאה, היינו מפרשים את המשנה שהכוונה "מפני הטומאה", שחוששין שיבא עורב שם, שיש בפיו כזית מת, ויניח את הכזית מעל הענפים, ונמצא שהמת מאהיל על עוברי דרכים שעוברים תחתיו, ואם הוא כל החשש, וסגיא בדחלולי בעלמא, מספיק שיקצוץ אחת אחת מבין שני ענפים כדי להרחיק האויר שבין הענפים שלא יוכל להניח על זה הכזית, וכשיראה העורב שאינו יכול להניחו שם יניחו במקום אחר.

קא משמע לן, משמיע לנו הברייתא, שהחשש הוא שיהא כזית תחת הענפים, ולכן צריך לקצוץ כל הענפים, כדי שלא ישאר ענף שמאהיל על הכזית מת ועל עוברי דרכים. ^[45]

הדרן עלך פרק לא יחפור

פרק שלישי - חזקת הבתים

בחטה. זרוע בתוכו וממנה מביא בכורים דלא אזלי שרשין כלום וליכא למימר דקא ינקי ממצר אחר:

דיקא נמי. דבחטה עסקי' דקתני קרקע כל שהוא דאי באילן עסקינן לא סגיא בקרקע כל שהוא כלל ש"מ:

אילן הנטוע על (שפת) [ספר] של ארץ ישראל מקצתו נוטה בארץ ומקצתו נוטה בחו"ל טבל וחולין מעורבין זה בזה דאותו הנוטה בארץ הוה ליה טבל ואותו הנוטה בחו"ל הוה ליה חולין ולאו בר עישורי נינהו ולהכי טבל וחולין מעורבין זה בזה ואסורין רשב"ג סבר ^א)נראה דחסר וצ"ל רשב"ג סבר דהגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור ומשו"ה אמר וכו'.מש"ה אמר הגדל בחיוב חייב משום דיש ברירה דיכול לברור איזה ענף נוטה בחו"ל ואיזה בארץ ורבי סבר אין ברירה מש"ה טבל וחולין מעורבין זה בזה ואסור אבל גדל בחיוב דכולה אילן היה בא"י אע"ג דאזלי שרשין בחו"ל וקא ינקי מחו"ל דברי הכל חייב דשדיין עיקרו בתר נופו וקשיא לעולא:

דמפסיק צונמא. דלא קאזלי שרשין כלל בחוצה לארץ מפני הצונמא דמפסיק מש"ה דברי הכל חייב אבל אי לא מפסיק צונמא פטור מפני השרשין דקא ינקי מחוץ לארץ:

אי הכי. דמפסיק צונמא בהא לימא רבי טבל וחולין מעורבין זה בזה ^ב)נראה דכצ"ל טבל וחולין מעורבין זה בזה כיון דמפסיק צונמא אותו הנוטה וכו'. דאותו הנוטה בארץ הוי ליה טבל ואותו הנוטה בחו"ל הוי ליה חולין ולאו בר עישורי אינן (והא גדל כולו בארץ) ומשני דהדרי ערבי נופין ולמעלה מקצתן בארץ ומקצתן בחו"ל רבי סבר אויר ארץ ואויר חו"ל מבלבלן ולהכי טבל וחולין מעורבין זה בזה:

מרחיקין את האילן ט"ז אמה ותו לא ורמינהו וכו'. מינק ינקי עד ט"ז אמה ואין מביא ממנו בכורים. ^ג)לכאורה נראה דצ"ל ורבין אמר ר"י דלא ס"ל כעולא אלא אחד וכו': ור' יוחנן ס"ל בעולא אחד אילן הסמוך למצר חבירו וא' אילן הנוטה לתוך של חבירו מביא וקירא שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו:

פיסקא קוצץ מלא מרדע על גבי המחרישה. שכשהוא עובר על גבי המחרישה והמרדע על כתיפו כל אותן הענפים שמעכבין לו קוצצין אותן שכנגד המחרישה:

בחרוב ובשקמה. דאיכא תרתי לריעותא חדא דענפיו מרובים ומזיק לשדה ואין (שוין) פירותיהן חשובין:

קוצץ כולו כנגד המשקולת. כל הענפים הנוטים לשדהו וקוצץ ממטה ועד למעלה כעין שיכול להוריד מלמעלה מן האילן ועד למטה קו המשקולת והולך שוה שאין שם עיכוב ענף:

ואם בית השלחין היא. השדה דצריך לה מטר כל שעה להשקותה והצל רע לה קוצץ כל האילן בין עושה פרי בין אינו עושה כנגד המשקולת: אבא שאול אומר כל אילן סרק שאין בו פרי קוצץ כנגד המשקולת:

איבעא להו. הא דקתני אבא שאול כל אילן סרק כנגד המשקולת ארישא דמתני' קאי דקתני בחרוב ובשקמה כנגד המשקולת ואמר אבא שאול כל אילן סרק קוצץ כנגד המשקולת ולא חרוב ושקמה משום דקא טעני פירות כל שהוא או אסיפא קאי דקתני בית השלחין כל האילן כנגד המשקולת בין אילן סרק ובין אילן פירות ואתא אבא שאול למימר כל אילן סרק כנגד המשקולת אפי' חרוב ושקמה דרמי לאילן סרק משום דאיכא תרתי לריעותא אבל אילן פרי אינו קוצץ כל עיקר אפי' בבי' השלחין: ת"ש אבא שאול אומר כל האילן כנגד המשקולת מפני שהצל רע לבית השלחין דמזקי ענפיו שאין יכול המטר לירד מש"ה קוצץ ש"מ הא דקתני במתני' כל אילן סרק כנגד המשקולת ארישא קאי דאתי לאפוקי חרוב ושקמה דאינו קוצץ משום דקא טעין פירא: אי אמרת בשלמא ארישא קאי היינו דקתני כל אילן סרק ולא חרוב ושקמה אלא אי אמרת אסיפא קאי וקאמר אילן סרק קוצץ ולא אילן פירות א"כ ל"ל למיתני כל אילן סרק אילן סרק מיבעי ליה למיתני (הכי) אבא שאול אומר אילן סרק כנגד המשקולת ולא כל האילן שעושה פרי אלא ש"מ מדקתני כל אילן סרק ארישא קאי ולחומרא דאתו לאפוקי חרוב ושקמה דאינו קוצץ דהיינו חומרא:

פיסקא אילן הנוטה (לשדה חבירו) [לרשות הרבים] כו'. מאן תנא דלהיכא דאיכא נזק בתר אומדנא דהשתא אזלינן בתר נזק דשכיח ולא בתר נזק דעתיד למיתי:

אמר ר"ל מחלוקת שנויה. במתני' אילן הנוטה ברה"ר קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו דאזלינן בתר היזק דהשתא ולא בתר דעתיד למיתי דאי אזלינן בתר העתיד מכל וכל צריך לקצצו דדלמא מגדלו וקא מזיק לרבים. ואליבא דר"א דאמר כדי שתהא עגלה מהלכת עליה וטעונה אבנים כלומר שתהא התקרה חזקה כדי שתהא יכולה לסבול עגלה טעונה אבנים אלמא דבנזקין אזלינן בתר אומדנא דהשתא ולא חייש דלמא היום או מחר מרקבת התקרה ונפלי בגווה אינשי דאזלי עלה. דזימנין דמפחית ולאו אדעתיה דלא מצי חזי ליה להכי קאמר אין עושין חלל. אבל הכא באילן דמתני' קמא קמא דמגדיל ומזיק חזי ליה וקוצץ ליה ולא צריך למיקציה קודם לכן:

שיעור דרבנן נפיש. דמחייבי לקוץ כפי שיהא גמל ורוכבו עובר דאי שיעור דר' יהודה נפיש רבנן דלא בעו אלא שיעור גמל ורוכבו אותו שיעור דר' יהודה דנפיש היכי מצי עבר תותיה אלא ש"מ דרבנן נפיש ור' יהודה שיעור דרבנן דנפיש מאי עביד ליה. ומשני לעולם שיעור דרבנן נפיש ודקא קשיא לך ר' יהודה שיעור דרבנן מאי עביד ליה אפשר דגחין הרוכב מעל גמלו וחליף תותי אילן משא"כ בזמורות:

מפני אהל טומאה. דזימנין דחליף להתם מת תחת האילן וקא מאהיל עליה האילן וחליף כהן או מי שאוכל חולין בטהרה וקאי ליה באהל המת מש"ה קוצץ:

פשיטא מפני טומאה תנן ומאי קא מוסיף תוספתא ומשני [דשפיר] מוסיף דאי ממתני' דאמר מפני טומאה אמינא היינו מפני טומאה דקתני זימנין דשדי עורב טומאה דמת להתם על גבי האילן ולא קא נפל לארעא ומש"ה צריך לקצוץ שלא יניח שם הטומאה על גבן (למד"א) ואין צריך לקצוץ האילן כנגד המשקולת אלא בדחלולי בעלמא סגי. כלומר שיקצוץ סביב הענפים ויקלוש אותם כדי שיהא חלול באויר כדי שלא יהא בכל האילן מקום עבה שיכול לעכב עליו הטומאה וכשתפול לארץ שלא תהא כנגדה על גבה שום סכך ובכך סגי קמ"ל תוספתא מפני אהל טומאה דזימנין שישאו תחתיו וקא מאהיל מש"ה קוצץ הכל כנגד המשקולת:
הדרן עלך לא יחפור חזקת הבתי':

הכא במאי עסקינן בחיטי. וקשיא להו דהא במסכת שבת אמרינן דבעינן ג' טפחים לזרעונין והיינו דין ערוגה ויש אומרים דכל שהוא דר' עקיבא לאו דוקא וא"ת אם כן מאי דיקא נמי דלמא באילן ולמעוטי ט"ז אמה איכא למימר דכיון דבעינן מד' אמות עד ט"ז לאו כל שהוא מיקרי אבל ג' טפחים כל שהוא מקרי ומצינו כן כל שהוא שיש לו שיעור דתנן חמש רחלות גזוזות כל שהוא ופרשו בגמ' מנה ופרס מכולן בפרק ראשית הגז אלמא כל שהוא לאו דוקא וכן תמצא כל שהוא שיש לו שיעור במסכת ביצה ובפרק מי שמת נחלקו בה.
אלא שאין זה נכון מההיא דאמרינן עלה במס' קדושין (כו,ב) כל שהוא ומאי חזי למתלא ביה מחט וא"ל רב יוסף קנסתן וכו' ואי ס"ד ג' טפחים חזי לאותובי בה מאה מנה אלא ודאי הך כל שהוא אין לו שיעור.
ושמעתי דכיון דאמרינן דלאו לצדדין משתרשי אע"פ שיונקין מכל ג' טפחים הסמוכין לה אין אדם מקפיד בכך שעיקר יניקתה מלמטה במקום השרשין ולצדדין מועטת היא ובירושלמי במס' פאה תפתר כגון שעלו חמש שבלים בקנה אחד פירות דאי לאו הכי היכי יכול להניח פיאה בשדה כל שהוא ושמע מינה דכל שהוא דוקא ומשמע דאפילו למאן דאמר כל שהוא פעמים שיש לו שיעור הכא על כרחין אין לו שיעור דאם כן מאי ונקנין עמה נכסים שאין להם אחריות פשיטא דהא יכולין להיות צבורין בתוכה ועוד דומיא דפאה ופרוזבול קתני והתם כל שהוא דוקא כולהו נמי כל שהוא דוקא וקא משמע לן דלא בעינן צבורין.

פר"ח ז"ל בדחלולי, דחלא. כלומר צורות שעושין להפחיד העופות, אבל לפי פירוש רבינו שלמה ז"ל היה לו לומר בחלולי בלא דל"ת.

הכי במאי עסקינן ברהיטי. ואם תאמר חיטי נמי הא בעו שלשה טפחים. י"ל דכל שהוא לאו דוקא, אלא מאי כל שהוא, שלשה טפחים, דאשכחן כל שהוא דאית ליה שיעור כההיא בראשית הגז (חולין קלה, א) דאמרינן שלש רחלות גוזזות כל שהוא ומפרשים שגוזזות מנה ומנה ופרס, ובמסכת עירובין בפרק חלון (עירובין פ, א) ומגביה מן הקרקע משהו, ומפרשים מאי כל שהוא נמי דקתני טפח. ואינו מחוור, דהכא הא קתני לה גבי כותבין עליו פרוזבול ותנן נמי הכא ונקנין עמה נכסין שאין להם אחריות, וההיא ודאי כל שהוא ממש קאמר, וכדמוכח בפרק קמא דקדושין (כו, ב) דפריך כל שהוא למאי חזי, ומשני חזי למיתלי ביה מחט, ואקשינן איכפל תנא לאשמועינן מחט, ומשני מאן לימא לן דלא תלי ביה מרגניתא דשויא אלפא זוזי, ואם איתא דהאי כל שהוא דהכא אית ליה שיעורא שלשה טפחים, מאי קשיא להו, הא חזי לצבור בתוכן מאה מנה. ובודאי מדתני ליה י"ל דאף על גב דיונקת עד שלשה טפחים כיון שאין השרשין משתשרשין לצדדין עיקר יניקתה אינה אלא מתחתיה משרשיה, ושאר יניקתה שהיא יונקת סביבה עד שלשה יניקה מועטת היא, שאין אדם מקפיד עליה ואינו נחשב כגזלן בכך.
לבכורים בהדי הני כל שהוא, דבכורים נמי לית ליה שיעורא, אלא נמי לית ליה שיעורא, אלא.

שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. ועולא דקרי ליה גזלן, לפירוש ר"ח ז"ל שפירש דגזלן גמור קאמר, סבר דלא התנה יהושע בכך, לפי שאין זו במנין העשרה תנאין שהתנה יהושע השנויין בברייתא בשילהי פרק מרובה, ואדרבה אקשינן התם אמאי לא מני לה להא דרבי יוחנן דאחד אילן הנוטה ואחד אילן הסמוך בהנך תנאין דברייתא.

אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת. אסיקנא דאבא שאול לחומרא קאמר. וכתב הרב אבן מיגש ז"ל, מדשקלינן וטרינן לפרושה לדאבא שאול, שמע מינה דהילכתא כותיה. ור"ח ז"ל פסק כתנא קמא.

תנא מפני אהל הטומאה. יפה פירש הרב אבן מיגש ז"ל וכך פירושו, מפני אהל הטומאה, כלומר שמא תחתיו טומאה ונמצא מאהיל ומטמא העוברים תחתיו. פשיטא מפני הטומאה תנן, ומהדרינן אי ממתניתין הוה אמינא האי מפני הטומאה דקתני לאו משום טומאה שיש תחתיה הוא, אלא מפני טומאה שמביא העוף בפיו ויושב עליו ומשליך אותה מפיו לשם הוא, וכיון שכך דבדחלולא בעלמא סגי לן, שהוא צורה שעושין אותו לעופות כדי שיראו ויברחו, קא משמע לן שזו הטומאה שאנו חוששין לה אינה הטומאה שמביא העוף בפיו, אלא הטומאה שאנו חוששין לה שמא ישנה תחת האילן, כגון שיש תחתיו קבר או ארון שעובר תחתיו ונמצא מאהיל תחתיו ועל בני אדם העוברים תחתיו. עד כאן.
ורש"י ז"ל פירש בדחלולי מלשון חלל, ובנוטל מענפי האילן אחת מבינתים שלא תוכל הטומאה להשאר על גבי האילן. ואינו מחוור, דלא הוה ליה למימר בדחלולי, אלא בחלולי, והראשון נראה עיקר. וגם ר"ח ז"ל פירש כן, דחלולי מלשון יראה, והוא הצורה, שעושין להפחיד העופות ולהבריחן.

שבעת המינין כלם טעונין בכורים ולא שאר המינין ושבעה המינין הם חטה ושעורה ענבים ותאנים רמונים וזיתים ותמרים ושאר המינין לא נתחייבו בבכורים כלל ואם הביא מהם לא נתקדשו כמו שיתבאר במקומו:

התרומות ומעשרות אין נוהגות מן התורה אלא בארץ התבאר במקומו שהאילן הנטוע בארץ ונופו נוטה לחוצה לארץ או שהדבר בהפך הכל הולך אחר העיקר היו מקצת שרשיו בארץ ומקצת שרשיו בחוצה לארץ הרי זה טבל וחולין מעורבין ואין סומכין על הברירה לפטור כל שבצד חוצה לארץ ולחייב כל שבצד הארץ שהיניקה מתבלבלת מזה לזה ואפילו היה סלע מפסיק באמצע הואיל ונעשה אחד מלמעלה הרי האויר חוזר ומבלבל את הכל ונעשה הכל מעורב:

המשנה השלש עשרה והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי בקצת נזקים הבאים מאליהם על איזה צד הנזוקים יכולים לסלקו ואמר על זה אילן שהיה נוטה לתוך שדה חברו קוצץ שלא יהא מעכב המרדע על גבי המחרישה ובחרוב ובשקמה כנגד המשקולת בית השלחין כל האילן כנגד המשקולת אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת אמר הר"ם פירוש מרדע הוא עץ המלמד שיש בשני קצותיו שני ברזלים ומנהיגים בו הבקר בעת החרישה ומחרישה הוא שיש בקצתו שיני ברזל וכאלו אמר גבה המרדע כשהוא עומד על המחרישה שראשו הברזל ובית השלחין היא ארץ עיפה וצמאה והיא שאין לה נהר וצל האילנות מזיק לה לפי שמונע הטל ממנה ולפיכך אמר כל האילן כנגד המשקולת וטעם כנגד המשקולת ההשואה כלומר שיקוצו הענפים כנגד המצר שבין שני השדות ואבא שאול חולק על מה שאמר בחרוב ובשקמה כנגד המשקולת למיעוט תועלתו לפי שאילן סרק הוא כל אילן שאינו עושה פירות כמו האורן והברוש והדומה להם ואין הלכה כאבא שאול:

אמר המאירי אילן הנוטה לתוך שדה חברו קוצץ מלא מרדע ר"ל קוצץ מן הענפים הנוטים לתוך שדהו מאותן התחתונים עד שיוכל להעביר תחת הענפים הנשארים כל גובה המרדע שלא יעכבוהו מהוליך מחרשתו לשם ומלהרים את המרדע להכות בו את הצמד ואם היה אילן זה חרוב ושקמה שצלם מרובה וקשה לשדה קוצץ כנגד המשקולת ר"ל כנגד קו השוה למצר המחלק בין התחומין עד שלא ישאר מן הנוטה כלום דכל דבר שאדם מדקדק במדידתו על ידי משיחה נקרא משקולת על שם שקו הידוע לאומנין נעשה בחוט על ידי משקולת של עופרת ובו מכוונין כל מדידותיהם וכן אם היה נוטה על בית השלחין אפילו בשאר אילנות קוצץ כנגד המשקולת אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת שירשו בגמ' שהוא חוזר לראש המשנה ר"ל בבית הבעל שלדעת תנא קמא אינו קוצץ כנגד משקולת אלא בחרוב ושקמה ולדעת אבא שאול בכל אילן סרק כן והלכה כתנא קמא:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר:

המשנה הארבע עשרה והכונה בה להשלים ענין החלק הרביעי ואמר על זה אילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ שיהא גמל עובר ורוכבו ר' יהודה אומר גמל טעון פשתן או חבלי זמורות ר' שמעון אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת מפני הטומאה אמר הר"ם ר' יהודה אומר טעון פשתן בלי רוכב הוא פחות שיעור רבנן ומאמר ר' שמעון מפני הטומאה ר"ל טומאת האהל שמאהיל על כזית מן המת וכיוצא מן הדברים המטמאין באהל ויטמא האדם העובר תחת אותן הענפים כמו שיתבאר במקומו ממסכת אהלות והלכה כתנא קמא בלבד:

אמר המאירי אילן הנוטה לרשות הרבים עד שמעכב מהלך העוברים הרי העובר יכול לקוץ מן הענפים התחתונים עד שיהא גמל ורוכבו עליו יכולים לעבור בקומה זקופה ר' יהודה אומר טעון פשתן או זמורות ויתבאר בגמ' שהוא שיעור מועט מגמל ורוכבו ומ"מ כל שגמל טעון פשתן יכול לעבור אין חוששין לגמל ורוכבו שהרי יכולים לעבור על ידי גחינת הרוכב ר' שמעון אומר שאף כל העליונות הוא קוצץ עד שיהא הכל נקצץ כנגד המשקולת מפני הטומאה ופירשו בגמ' מפני אהל הטומאה ר"ל שמא כזית מן המת נקבר תחת הענף ולא נודע מקומו ודרך הולכי דרכים לנוח תחת האילן ומתאהלים שם עם טהרותיהם אבל אין לפרש מפני הטומאה שנחוש להיות עורב מביא כזית מן המת בפיו ומעמידה על הענף וזה עובר תחתיו שחששא זו דיו לעשות דברים המיראים את העורבים ושאר העופות שלא לנוח שם ודברים אלו נקראים דחלולי מלשון יראה שתרגומו דחלא אלא שלא נאמר אלא לענין חשש כזית מן הטומאה קבור ומ"מ הלכה כתנא קמא ואינו קוצץ כנגד המשקולת אלא כשיעור גמל ורוכבו ושמא תאמר והרי חוזרין וגדלין לאחר זמן והיה לנו להתירו לקוץ בכדי שלא יחזרו ענפיו ויגדלו פירשו בגמ' שהנזקין אין חוששין להם אלא להיזק הבא מהם עכשו בכל היזק שאם יבא לאחר זמן אדם יכול לסלקו כגון זה שאם יגדלו אף הוא חוזר וקוצץ ולא חששו להזק העתיד לבא אלא לאותם שאם יבאו לאחר זמן אי אפשר לסלקן כהרחקת אילן מן הבור והדומים לו ולא סוף דבר שאי אפשר לסלקו אלא אף בכל שאין הדבר מצוי לסלקו והוא שאמרו בגמ' שאין עושין חלל תחת רשות הרבים ואע"פ שהוא מכסה אותן בכסוי חזק עד שעגלה טעונה אבנים יכולה להלך לשם אסור פעמים שתפחת ואין בני רשות הרבים מרגישין עד שנעשה כמו שיתבאר בפרק חזקת הבתים אבל אילן הנוטה אדם רואהו תמיד ותכף שענפיו מתחילין ליגדל אף הם קוצצים מעט מעט:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה עם מה שנתחדש בה בגמרא ולא נתחדש עליה עוד בו דבר:

ונשלם הפרק ת"ל:

קטז. ת"ש ר' עקיבא אומר קרקע כל שהוא חייבת בפיאה ובכורים ובוידוי הכא במאי עסקינן בדחיטי דיקא נמי דקתני כל שהוא ש"מ. והשתא דליתא לדעולא אפילו בדאילן נמי משכחת לה, ואפילו סמוך למצר:

קיז. ת"ש אילן מקצתו בארץ ומקצתו חוצה לארץ טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי ר' רשב"ג אומר הגדל בחיוב חייב והגדל בפטור פטור ע"כ ל"פ אלא לגבי גדל בפטור דמר סבר יש ברירה ומר סבר אין ברירה אבל גדל בחיוב מיהת חייב. ואע"ג דיניק ממקום פטור בתר דוכתא דקאי בגויה שדינן ליה, קשיא לעולא. ופריק הכא במאי עסקינן דמפסיק צונמא. בין שני עיקריו, דלא ינקי מדוכתא דהדדי. אי הכי מאי טעמיה דר'. (ופרקינן) דאמר טבל וחולין מעורבין. ופריק דהדרי ערבי במאי קא מיפלגי מר סבר אוירא מבלבל ומר סבר האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. וקי"ל כר' מחברו.

ברם צריך [את למידע] דאע"ג דכי אצטריכינן לאוקומה דמפסיק צונמא לטעמיה דעולא הוא על כרחיך לא מתוקמא מתניתין אלא בהכי, דהא אסיקנא בהדיא בגיטין בפרק המביא גט תנינא (כב,א) גבי עציץ נקוב עקרו בארץ וגופו בח"ל דבדאשרוש בארץ כ"ע לא פליגי דאזלינן בתר שרשין, ומקשינן עלה ובדאשרוש לא פליגי והא תניא אילן מקצתו בארץ כו', ואצטרי' לאוקומא דמפסיק צונמא וכגון דהדרי ערבי, והתם ברירנא בירור יפה. אבל היכא דלא מפסיק צונמא דכ"ע אפילו גדל בפטור טבל וחולין מעורבין זה בזה. ואע"ג דקי"ל כר' יוחנן, הני מילי לענין בכורים דבגזלה תליא מילתא, וכיון דעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ ליכא גזל ומארצך קרינא ביה, אבל לגבי מעשר על כרחיך חייב, דלא אהני יהושע לאפקועי חיובא דמעשר מיניה, דהא אפי' הוי כוליה קרקע דחד גברא טבל וחולין מעורבין זה בזה נינהו:

קיח. כי אתא רבין א"ר יוחנן אחד אילן הסמוך למיצר ואחד אילן הנוטה לשדה חבירו מביא וקורא שעל מנת כן אילן הנוטה לשדה חבירו מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. וקימא לן כותיה, והוא הדין לענין דינא בתר עיקרו אזלינן:

כא. אילן שהוא נוטה לשדה חבירו קוצץ מלא המרדע על גבי המחרישה ובחרוב ובשקמה כנגד המשקולת בית השלחין כל האילן כנגד המשקולת אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת. טעמא דהאי מתני' משום הזיקא דענפים הוא דמעכבי ליה לחורש להרים את המרדע שהוא מלמד הבקר כשהוא צריך להכותם להנהיגם לחרישה, ולפיכך צריך לקוץ מהן כלפי קרקע כדי שישאר פנוי מן הקרקע ולמעלה כמלא גובה המרדע כשמעמיד אותו על גבי המחרישה, דקים להו לרבנן דכי מגבה ליה חורש למרדע לממחינהו לתורי לא צריך לאגבוהיה טפי מן הכין. ובחרוב ובשקמה שענפיהן מרובין ומעובין ורוב הצל קשה אפילו לבית הבעל קוצץ כנגד חוט המשקולת של בנאין שהאבר תלוי בו ומכוונין בו את הבנין שלא יהא נוטה לכאן ולכאן, שרואין כאלו חוט זה תלוי על גבי המצר מראש האילן ועד הקרקע בכיוון וקוצץ כל מה שהוא יוצא מן החוט ולחוץ. בית השלחין כל האילן כנגד המשקולת, שאפילו צל מועט קשה [ל]בית השלחין. אבא שאול אומר כל אילן סרק, שאינו עושה פירות, כנגד המשקולת, ואפי' בשדה הבעל, שלא חסו לקוץ מלא המרדע בלבד אלא באילן שהוא עושה פירות. ואסיקנא דאבא שאול ארישא קאי, דקתני קוצץ מלא המרדע על גבי המחרישה בין אילן מאכל בין אילן סרק לבד מחרוב ושקמה דדיניהו כנגד המשקולת, ומדלא מפיק מכל אילני סרק אלא שקמה מכלל דשאר אילני סרק לבד משקמה מלוא המרדע בלבד, ואתא אבא שאול למימר דכל אילן סרק כנגד המשקולת. וקיימא לן כסתם משנה.

ושמעינן מינה דאחד מבני מבוי שרצה להוציא בו זיזין למעלה מגמל ורוכבו מוציא ואין חבירו מעכב עליו, דכיון דמבוי לא קאי למבנא ביה מיד בקרקעיתו אלא למיעל ולמיפק מיניה הוא דקאי, לא יכיל לעכובי אחבריה היכא דבעי לאשתמושי באוירא דמבוי אלא היכא דמעכיב עליה תשמישתיה דמבוי, אבל היכא דלא מעכיב עליה תשמישתיה דמבוי מצי מפיק, דהא אילן הנוטה לשדה חבירו דנפקי ענפים דידיה לרשותא דחבריה ולית ליה לבעל השדה למיקץ אלא מלא המרדע על גבי המחרישה, מאי טעמא לאו משום דתשמישתא דשדה לא קיימא אלא לחרישה וזריעה, כל היכא דמעכבי ענפים עליה חד אנפאמצרכי חרישה וזריעה מצי קאיץ, וכל היכא דלא מעכיב עליה מידי מצרכי חרישה לא מצי קאיץ, ואף ע"ג דכוליה שדה מתהומא ועד רקיעא דמרה היא. ותנן נמי באידך מתני' (כו,א) כי האי גוונא היו שרשין יוצאין לתוך שדה חברו מעמיק שלשה טפחים כדי שלא יעכב את המחרישה, הא(י) טפי לא קאיץ אלא היכא דחפר בורות שיחין ומערות, דהני נמי צורך עבודת השדה נינהו, דאי לאו הכי לא מצי קאיץ ואע"ג דארעא דנפשיה היא, וכל שכן מבוי, דכולהו כי הדדי נינהו. ותנן נמי אילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו, ודינא דמבוי כדינא דרשות הרבים הוא להאי מילתא, דתרוייהו לא קיימי אלא לתשמישא דהוי למטה מגמל ורוכבו:

קיט. והא דתנן אבא שאול אומר כל אילן סרק כנגד המשקולת, אסיקנא דארישא קאי. דקאמר תנא קמא בחרוב ובשקמה כנגד המשקולת, הא שאר אילנות מלא המרדע ותו לא, ואתא אבא שאול למימר דכל אילן סרק כנגד המשקולת. וקי"ל כתנא קמא. אבל לענין סופא דקתני בית השלחין כל האילן כנגד המשקולת, אפילו אבא שאול מודי דליכא לפלוגי בין אילן סרק לאילן מאכל, דתניא בית השלחין אבא שאול אומר כל האילן כנגד המשקולת מפני שהצל רע לבית השלחין. אלמא דברי הכל היא:

כב. אילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו רבי יהודה אומר טעון פשתן או זמורות רבי שמעון אומר כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה. ומסקנא דשיעורא דרבנן נפיש מדרבי יהודה, דרבי יהודה אמר לך משום גמל ורוכבו אפשר דגחין וחליף ולא מיתזק, ורבנן סברי דזימנין דטריד ולא רמי אדעתיה ומיתזק. וקיימא לן כרבנן דאמרי כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו ולא סגיא להו בגמל טעון פשתן או חבילי זמורות. והוא הדין גבי זיזין, לא שנא גבי רשות הרבים ולא שנא גבי (מגוי) [מבוי] דתשמישתא דתרוייהו למטה מגמל ורוכבו היא. והא דאמר רבי שמעון כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה פרישנא מפני אהל הטומאה שמא יעבור תחתיו ויאהיל על העוברין עמו. וליתא לדר' שמעון:

קכ. הרי אמרו אילן הנוטה לרה"ר קוצץ כדי דיהא הגמל עובר ברוכבו ולא חיישינן דילמא גדלי ענפין לקמיה מאן תנא דבנזקין בתר השתא אזלינן אמר רבי שמעון בן לקיש במחלוקת שנויה ור"א היא דתנן אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות ור' אליעזר מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים. ולא חיישינן דילמא מיפחית לקמיה ר' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן התם זימנין דמיפחית ולאו אדעתיה הכא קמא קמא דגדיל קא קייץ ליה. אשתכח השתא דכל היכא דכי נפיש היזיקא חזי ליה אזלינן בתר השתא, וכל היכא דלא חזי אזלינן בתר היזיקא דלקמיה ומנעינן ליה:

קכא. והא דתנן אילן הנוטה לרה"ר קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו ר' יהודה אומר טעון פשתן או זמורות איבעיא להו שיעורא דר' יהודה נפיש או דילמא שיעורא דרבנן נפיש. ואסיקנא פשיטא דשיעורא דרבנן נפיש דאי ס"ד שיעורא דרבי יהודה נפיש שיעורא דרבי יהודה לרבנן מאי עבדי ליה. הא בעי לאעבורי מהתם גמל טעון פשתן או זמורות ולא יכלי. ומקשינן אלא מאי שיעורא דרבנן נפיש אי הכי לרבי יהודה שיעורא דרבנן מאי עביד ליה. הא בעי רוכב גמל למעבר מהתם ולא יכיל. ומפרקי' אפשר דגחין חליף. וש"מ דרבנן לא סגיא להו בהכי. וקי"ל כותיהו:

קכב. והא דתנן ר' שמעון אומר כל האילן כנגד משקולת מפני הטומאה תנא מפני אהל הטומאה. דילמא איכא התם כזית מן המת תחת האילן ונמצא האילן מאהיל על העוברין תחתיו ומטמאין באהל. ודייקינן פשיטא מפני הטומאה תנן מהו דתימא דילמא אגב חביבותא דענפים אתו עורבים ויתבי עלייהו, וזימנין דמייתי עורב טומאה בפומיה ושדי התם ומטמי להו לעוברים במגע, דסגיא בדחלולא בעלמא, להעמיד שם צורת אדם כדי שיראו העוברים ויברחו, קמ"ל. מפני אהל הטומאה כדפרשינן. ולית הלכתא כר' שמעון, דברייתא לפרושי טעמא דרבי שמעון קא אתיא וסתמא כרבי שמעון, וקיימא לן סתם ברייתא ומחלוקת דמתני' לית הלכתא כסתם ברייתא, הדרינן לפלוגתא דמתני' ויחיד ורבים הלכה כרבים:

הדרן עלך פרק לא יחפור:

שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ. ועולא דקרי ליה גזלן סבר דלא התנה יהושע בכך לפי שאין זו במנין העשרה תנאים שהתנה יהושע השנוים בברייתא בשלהי פרק מרובה ואדרבה אקשינן התם אמאי לא מני להא דרבי יוחנן דאמר אילן הנוטה כו' בהנך תנאים דברייתא. הרשב"א ז"ל.

מלא המרדע על גבי המחרישה. פירוש כדי שלא יתעכב החורש מלהרים את המרדע להכות בו הצמד. הר"י ן' מיגש ז"ל.

תנא מפני אהל הטומאה. יפה פירש הר"י ן' מיגש ז"ל. וכך פירושו מפני אהל הטומאה כלומר שמא תחתיו טומאה ונמצא מאהיל ומטמא העוברים תחתיו. פשיטא מפני הטומאה תנן. ומהדרינן אי ממתניתין הוה אמינא האי מפני הטומאה דקתני לאו משום טומאה שיש תחתיה הוא אלא מפני טומאה שהביא העוף בפיו ויושב עליו ומשליך אותה מפיו לשם הוא וכיון שכן בדחלוליה בעלמא סגי לן שהיא צורה שעושים אותה לעופות כדי שיראו ויברחו קא משמע לן שזו הטומאה שאנו חוששים לה אינה הטומאה שמביא העוף בפיו אלא הטומאה שאנו חוששים לה שמא ישנה תחת האילן כגון שיש תחתיו קבר או ארון שעובר תחתיו ונמצא מאהיל עליו ועל בני אדם העוברים תחתיו עד כאן ורש"י ז"ל פירש בדחלולה מלשון חלל ה' ואינו מחוור דלא הוה ליה למימר בדחלולי אלא בחלולה. והראשון נראה עיקר. וגם רבינו חננאל ז"ל פירש דחלולי מלשון יראה והיא הצורה כו' עד כאן. הרשב"א ז"ל.

בד"ה ובדחלולי סגי כו' שמביא בפיו ונשאר שם בענף כו' עכ"ל לפי' רש"י ניחא דממתני' מפני הטומאה לא הוה משמע אלא לחוש בעובר תחת הטומאה אבל אהל הטומאה דקתני בברייתא משמע נמי דהענפים מאהילין על העובר ועל הטומאה אבל לפי' התוס' קשה דמה שיש לחוש שישאר בענף אינו אלא נמי משום עובר תחת הטומאה וזה לא נשמע טפי מלשון הברייתא מבלשון המשנה וצ"ל לפירוש התוס' נמי דה"ק דקמ"ל בברייתא דע"י שיברח העוף כשינדנד הרוח באותן צורות המפחידין כמ"ש הערוך בערך דחל יש לחוש אף באהל הטומאה דמה שישאר בענף יפול לארץ ע"י נדנוד הרוח בענף ויבא תחת הענף ויאהיל הענף על העובר ועל הטומאה וק"ל:

ד"ה בחטה וכו' וא"ל דכל שהוא דהכא לאו דוקא וכו'. ויש לדקדק למה צריכים התוס' להכריח מסוף קדושין דכל שהוא דוקא משמעתין דהכא גופא יש להוכיח דדוקא קאמר דאמר דיקא נמי דקתני כל שהוא ש"מ ר"ל ואי איירי באילן הא אילן אינו יכול להיות נטוע על מקום כל שהוא ואי כל שהוא לאו דוקא מה דייק דלמא באילן איירי וכל שהוא לאו דוקא ויש לתרץ דכשמעתין ליכא להכריח דלעולם איכא למימר דמתניתין כל שאינו מגיע לאמה כגון ג' טפחים קרי ליה כל שהוא וזה ר"ל כמ"ש התוס' דכל שהוא דהכא לאו דוקא ר"ל דג' טפחים מקרי ליה כ"ש כיון שאינו מגיע לאמה שלמה ובשמעתין קאמר שפיר דיקא נמי דאי באילן איירי לא ה"ל למתני קרקע כ"ש דסתם מקום אילן הוא אמה כמו דאיתא לעיל מזה בתוס' ד"ה כמה מרובע וכו' בפירוש של רבינו משולם דמקום האילן הוי אמה על אמה וק"ל:

רש"י בד"ה דמפסיק צונמא באמצע שרשים שאין שני צדדין כו' כצ"ל:

בד"ה אי אמרת כו' ולטפויי אתא מחרוב ושקמה דקאמר תנא קמא היינו דקאמר כו' כצ"ל:

בד"ה ושדי התם כו' תחתיה ואי כו' להכי בדחלולי הד"א:

תוס' בד"ה ובדחלולי כו' רשאי לישאר שם קמ"ל כו' נ"ב לפי ר"ח צ"ל דהאי ה"א דקאמר לא קאי אמייתי עורב כו' אלא אמאי דסגי בדחלולי ודו"ק:

תד"ה ואחד. ולפיכך שמעתין דהכא כרב כו'. לפי מה שפרש"י שם דנטוע סמוך למיצר רק דהשרשים נוטין בשל חבירו א"כ לכאורה כרב נמי לא אתיא הא דאילן הסמוך למיצר דהכא וע' בנ"י שם. וע"כ צ"ל דהתם שאני דכל השרשים נטויין בשל חבירו. לשמואל נמי התם משום דכל הגזע עומד בשלו וע"ש בתוס':

במשנה קוצץ מלא המרדע ע"ג המחרישה. ובמשנה הסמוכה כדי שיהא גמל עובר ורוכבו. נ"ל דבא לארויי בזה ג"כ שיעור קציצת המשוך ברוחב לשדהו או לר"ה שא"צ לקוצצו עד המיצר או עד סוף רוחב ר"ה כי גב המחרישה מסתמא מופלגת קצת מן המצר וכן רוחב הגמל אינו חופף עצמו באילן. ולכן אמר בניגודו כנגד המשקולת הנופל יותר על שיעור המשך ברוחב כמו בעירובין (נ"ח) ע"ש:

תד"ה בדחלולי. שעושים צורות כו' (כצ"ל). ונ"ל דלפי' ר"ח גרסי' בגמ' ושרי התם ברי"ש פי' וינוח שם:

אבא שאול אומר כל אילן סרק וכו'. הרב הנמקי כתב בדברי ת"ק ואינו יכול לקוץ יותר כיון שעושה פירות כאבא שאול וכו'. והקשו לי דהרב הנמקי בת"ק קאי ופליג כדאמרו בגמרא וכמ"ש הוא אח"ך עד כאן דבריהם. ולפום ריהטא הדבר קשה דאף דמהר"י בן מיגאש פסק כאבא שאול מ"מ הוא מפרש ת"ק והרי"ף פוסק כת"ק. והשבתי בדוחק שבא לפרש הרב הנמקי דלת"ק הוה ס"ד דאם בעל האילן רוצה לפנים משורת הדין יכול לז"א דאף לת"ק בפרט זה יש חילוק בין מאכל לסרק דבמאכל אינו יכול לקוץ לפנים משורת הדין שעושה פירות כאבא שאול דאף דסבר דהענפים מזיקין דוקא סרק יקוץ ולא מאכל דהוא איסור ופרט זה דלפנים משורת הדין גם לת"ק יש חילוק דעושה פירות אינו יכול לעשות לפנים מ"ה ובפרט זה הוא כאבא שאול ודוק הטב:

ונקנין עמה נכסים שאין להם אחריות. דתנן בקדושין (דף כו.) נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה שהמטלטלין אין נקנין אלא במשיכה וקרקע נקנה בכסף ואם מכר לו קרקע ומטלטלין יחד כיון שנתן דמי הקרקע או מסר לו שטר מכירת קרקע או החזיק בקרקע מדעת מוכר נקנו המטלטלין בלא משיכה קתני מיהא קרקע כל שהוא חייב בביכורים וקס''ד ביכורי אילן קאמר: הכא במאי עסקינן בחטין. שכל ז' המינים חייבים בביכורים: מעורבין זה בזה. שאין סומכין על הברירה לחלקו לחצאים ולומר שלצד הארץ חייבין ושלצד החוץ פטורין: אבל דכ''ע הגדל בפטור פטור. שאם היו כל שרשיו בחו''ל פטור ואפילו עומד האילן בתוך שש עשרה אמה לארץ ולא אמרינן מן הארץ ינק: דמפסיק צונמא. באמצע שרשים שאין שני צדדין יכולין לינק זה מזה: דהדרי וערבי. האילן נעשה אחד למעלה בעביו: אוירא מבלבל. אע''פ שבתוך הקרקע כשני אילנות הואיל ולמעלה באויר העולם נעשה אחד מתערבין יונקותיו: כ''ה אמה. קשה לעולא דאמר י''ו אמה ותו לא: אכחושי לא מכחשי. בשדה חבירו אלא עד שיתסרי הלכך טפי מהכי לאו גזלן הוא: הנוטה. נופו לתוך שדה של חבירו: שעל מנת כן הנחיל יהושע. התנה עמהם שלא יקפידו על כך: מתני' מרדע. מלמד בקר: קוצץ. הענפים עד גובה מלא מרדע שלא יעכבוהו מלהוליך מחרשתו שם: החרוב והשקמה. שצילם מרובה וקשה לשדה: כנגד המשקולת. כל מה שנוטה לתוך שדהו: משקולת. חוט האמרכולין שבונין חומה ותולין בה משקולת של אבר: ואם בית השלחין היא כל האילן. אפי' אינו חרוב ושקמה קוצץ כנגד המשקולת שהצל רע לבית השלחין: אבא שאול אומר כו'. בגמ' מפרש אהייא קאי: גמ' ארישא קאי. דקאמר ת''ק קוצץ מלא מרדע ואפי' אילן סרק חוץ מחרוב ושקמה ואמר ליה אבא שאול כל אילן סרק נמי כנגד המשקולת: או אסיפא קאי. דקאמר ת''ק כל האילן כנגד המשקולת ואפילו אילן העושה פירות ואמר ליה אבא שאול כל אילן סרק הוא דכנגד המשקולת אבל אילן העושה פירות נמי מלא מרדע ותו לא: כל האילן. כל האילנות: אי אמרת בשלמא ארישא קאי. ולטפויי אתא [מחרוב ושקמה דקאמר ת''ק] היינו דקאמר כל: אלא אי אמרת אסיפא קאי. מאי כל הא לגרועי אתא: מתני' אילן הנוטה לרשות הרבים קוצץ. מן הענפים התחתונות כדי שיהא גמל עובר תחת העליונות: מפני הטומאה. מפרש בגמ': גמ' בתר [אומדנא] דהשתא אזלינן. דקתני קוצץ מן הענפים כדי שיהא גמל עובר ורוכבו והרי חוזרין וגדלים לאחר זמן: כדי שתהא עגלה מהלכת. אם תקרתה חזקה כל כך מותר ואע''ג שסופה שתתליע ותפחת: קמא קמא קייץ ליה. כל ענף וענף שיקדים ויצמיח יקצצנו: בשיעורא דרבי יהודה מאי עבדי ליה. כשיבא גמל טעון פשתן היאך יעבור: מפני אהל הטומאה. שמא יפול כזית מת אצל האילן והרי הענפים ארוכים מאהילין עליו ועל עוברי הדרכים ומביאים עליהם את הטומאה: ושדי התם. על האילן ומתוך שענפיו רבים הטומאה עומדת שם ואינה נופלת לארץ ובני אדם עוברים תחתיה ואי לא חיישינן אלא להכי בדחלולי בעלמא סגי ליה לקוץ אחד אחד מבינתים כדי להרחיק אויר ביניהם ולא תעמוד שם טומאה: קמ''ל. מתניתא דאפילו לא נותר בו אלא ענף אחד מזיק הוא את הרבים:

בחטה. וא''ת והא חטה יניקתה ג' טפחים כדמוכח בשבת פרק אמר ר''ע בשמעתין דערוגה (דף פה.) ואין לומר דכל שהוא דהכא לאו דוקא דהא בפ''ק דקדושין (דף כו.) קא מייתי לה בשמעתא דאי בעי צבורין בה או לאו וקאמר כל שהוא למאי חזי ומשני כגון שנעץ בה מחט וקאמר איכפל תנא לאשמועינן מחט מי לא עסקינן דתלי ביה מרגניתא משמע דכל שהוא דוקא וי''ל דנהי דיניקתה ג' מ''מ עיקר יניקתה אינו אלא כנגדה ואילן נמי יניקתו כ''ה אפ''ה עיקר יניקתו י''ו: ואחד אילן הנוטה מביא וקורא. בפרק המקבל (ב''מ דף קז. ושם) פליגי רב ושמואל באילן הנוטה על המיצר רב אמר הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן ושמואל אמר חולקין ופירש בקונט' התם דבנטיית שרשים איירי ולפיכך שמעתין דהכא כרב דאזיל בתר שרשין ורשב''א פירש שם בענין אחר: שעל מנת כן הנחיל יהושע וכו'. במרובה (ב''ק דף פב.) פריך אמאי לא חשיב לה בהדי עשרה תנאין של יהושע ומשני לה: בדחלולי סגי. פי' ר''ח דחלולי לשון יראה שעושים צורה של עץ ונראין כבני אדם ואין העוף רשאי לישאר שם קמ''ל דאע''פ שברח העוף פעמים שמשאיר שם בשר המת שמביא בפיו ונשאר שם בענף הלכך אין לו תקנה אלא בקציצת ענפים כולם: