דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

בבא בתרא כח ע"ב - טקסט הדף

ואידך כי לא נגח מאי לשלם הכא כיון דאכלה תלת שני קיימא לה ברשותיה אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תיהוי חזקה אלמה תנן כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה טעמא מאי דאמרינן דלמא כדקאמר השתא איהו לא טעין אנן ליטעון ליה מתקיף לה רב עוירא אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה דומיא דשור מועד מה שור המועד בפניו בעינן אף הכא נמי בפניו בעינן התם {שמות כא-כט} והועד בבעליו כתיב הכא חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה ולר''מ דאמר ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ''ש אכלה תלתא פירי בחד יומא כגון תאנה ליהוי חזקה דומיא דשור המועד מה שור המועד בעידנא דאית ליה הא נגיחה ליתא להא נגיחה הכא נמי בעידנא דאיתא להאי פירא ליתא להאי פירא אכלה תלתא פרי (בתלתא יומי) כגון צלף ליהוי חזקה התם פירא מיהא איתיה ומגמר הוא דקא גמר ואזיל אכלה תלתא פירי בתלתין יומי כגון אספסתא ליהוי חזקה היכי דמי דקדיח ואכלה דקדיח ואכלה התם משמט הוא דקא שמיט ואכיל אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא ליהוי חזקה מאן הולכי אושא ר' ישמעאל לר' ישמעאל הכי נמי דתנן רבי ישמעאל אומר בד''א בשדה הלבן אבל בשדה אילן כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו הרי אלו ג' שנים לרבנן מאי אמר רב יוסף קרא כתיב {ירמיה לב-מד} שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה א''ל אביי דלמא התם עצה טובה קמ''ל

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - ב

ואידך, כי לא נגח מאי לשלם, [מה שאינו משלם אלא בנגיחה רביעית, אינו אלא משום שלא ישלם אם לא נגח והזיק]!?

אבל הכא - גבי חזקת שלש שנים - כיון דאכלה תלת שני, קיימא לה ברשותיה, [כיון שאכלה שלש שנים יש לנו להעמידה ברשותו], כמו שור המועד שנעשה מועד בשלש נגיחות. [1]

תו מקשינן: אלא מעתה - שמקור דין חזקה הוא משור המועד - אפילו חזקה שאין עמה טענה לאמר "קניתיה ממך", אלא שהוא אומר למערער "אני מחזיק בקרקע משום שלא מחית בי כל זמן זה", אף זו תיהוי חזקה!? [2] ואלמה [למה] תנן במשנה לקמן מא א: כל חזקה שהחזיק אדם בקרקע, שאין עמה טענה של המחזיק בה לאמר "קניתיה ממך" וכיוצא בזה, אינה חזקה!?

ומשנינן: והרי טעמא מאי, מועילה חזקת שלש השנים!? הרי אין זה אלא משום דאמרינן: דלמא כדקאמר [שמא אכן יש אמת במה שטוען "קניתיה"]!

אבל השתא במקום דאיהו לא טעין "קניתיה", וכי אנן [בית הדין] ליטעון ליה שקנה את השדה!? [3]

א. אין חזקת שלש שנים מועילה אלא כאשר בעל השמדה שתק במשך כל אותן שלש שנים ולא מחה, אבל אם מחה אין זו חזקה.

ב. אין שור נעשה מועד, אלא אם באו עדים לבית דין והעידו על נגיחותיו; והעדים צריכים להעיד בפניו של בעל השור.

מתקיף לה רב עוירא ללימוד משור המועד:

אלא מעתה שמשור המועד אתה לומד לדין חזקת שלש שנים: מחאה שמחה בעל הקרקע במחזיק תוך שלש השנים שלא בפניו של המחזיק לא תיהוי מחאה לבטל את חזקתו, ומשום דבעינן דומיא דשור מועד, מה שור המועד העדאה בפניו של בעל השור בעינן, אף הכא - גבי מחאה - נמי בפניו של המחזיק בעינן!? [4]

ומשנינן: התם - גבי שור המועד - "והועד בבעליו" כתיב, אבל הכא גבי מחאה, הרי חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך נמי חברא אית ליה, [החבר ששמע את המחאה יש לו חבר לספר לו, ואף אותו חבר, יש לו חבר אחר לספר לו]. [5]

תו מקשינן על הלימוד משור המועד:

הניחא לרבי יהודה שהוא סובר: אין שור נעשה מועד, אלא כשהעידו בו שלשה ימים בזה אחר זה, אף גבי חזקה יש לומר: שלש שנים כשלשה ימים הם -

ואולם לרבי מאיר דאמר גבי שור המועד: ריחק השור נגיחותיו, שנגח שלשה ימים בזה אחר זה הרי בעליו חייב נזק שלם -

קירב השור את נגיחותיו, ונגח אפילו ביום אחד שלש נגיחות בזה אחר זה, לא כל שכן שיהא מועד לחייב את בעליו נזק שלם -

אם כן נאמר גבי חזקת קרקעות, שאם אכלה המחזיק תלתא פירי בחד יומא [אכל שלש מפירות הקרקע ביום אחד], כגון עץ התאנה שאין פירותיה נגמרים בשעה אחת, ויש פירות הנגמרים בבוקר וליקט בבוקר את כל הפירות שנגמרו עד לאותה שעה, ואחרים נגמרים בערב וליקט אותם, אף זו ליהוי חזקה!? ומשנינן: בעינן דומיא דשור המועד, מה שור המועד, בעידנא דאיתא להאי נגיחה ליתא להאי נגיחה [כשנגח את הראשונה, עדיין לא היתה נגיחה שניה כלל] -

הכא נמי גבי חזקה, אין זו חזקה אלא אם בעידנא דאיתא להאי פירא, ליתא להאי פירא, [כשאכל את הפרי הראשון עדיין לא היה השני בעולם]; ואילו תאנה, הרי בשעת אכילה ראשונה ממנה, כבר קיימים הפירות של האכילה השניה, אלא שלא נגמרו, ולכן אין זו חזקה. [6]

ואכתי מקשינן: אם משור המועד אתה בא ללמוד, עדיין יש לנו לומר, שאם אכלה תלתא פירי בתלתא יומי כגון צלף, שאין הפרי ניכר בשעת אכילה ראשונה, ולבסוף שלשה ימים הוא נגמר, הכי נמי דליהוי חזקה!?

ומשנינן: התם פירא מיהא איתיה, ומגמר הוא דקא גמר ואזיל, [אף בצלף כבר קיימים פירות האכילה השניה בשעת אכילה ראשונה, ואף שאינם ניכרים, וגמר הפרי הוא שנעשה לאחר שלשה ימים].

ואכתי מקשינן: אכלה תלתא פירי בתלתין יומי, כגון אספסתא [מין זרע הוא לעשב בהמות], [7] ליהוי חזקה!?

ומשנינן: והרי היכי דמי שיהא יכול לאכול מן האספסתא שלש פעמים!? בהכרח היינו באופן דקדיח [גדל מעט] ואכלה, דקדיח ואכלה, ואם כן התם בכי האי גוונא לא הוי חזקה, שהרי משמט הוא דקא שמיט ואכיל, ואין זו אכילה גמורה. [8]

ואכתי מקשינן: אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי [אם אכל שלש אכילות בשלשה חדשים], כגון אספסתא, והיינו שהמתין עד שגדלה לגמרי ואכלה, ליהוי חזקה, שהרי אכלה אכילה גמורה כדרך הבעלים!?

ומשנינן: מאן הולכי אושא!? הרי קבלה היא בידינו שרבי ישמעאל הוא, ולרבי ישמעאל הכי נמי דהוי חזקה! [9] דהרי תנן במשנתנו:

רבי ישמעאל אומר: במה דברים אמורים בשדה הלבן, אבל בשדה אילן: כנס את תבואתו, ומסק את זיתיו, וכנס את קייצו, הרי אלו שלש שנים.

מוסיפה הגמרא לבאר:

ולרבנן - החלוקים על רבי ישמעאל [10] - מאי הוא המקור לחזקת שלש שנים? שהרי אי אתה יכול ללומדו משור המועד, כיון דתיקשי לך מאספסתא.

אמר רב יוסף: קרא כתיב:

"שדות בכסף יקנו, וכתוב בספר וחתום ... ", שהרי הנביא ירמיהו עומד בשנת עשר למלך צדקיהו, ומזהיר את ישראל על שנת האחת עשרה שבה יגלו; וכך אמר להם ירמיהו: מי שקונה עתה שדה, עליו לכתוב עליו שטר לראייה, כי לא תשארו בישראל עוד שלש שנים, כדי שתוכלו להוכיח את הבעלות על ידי חזקה, ולפיכך הרוצה שלא יפסיד את מקחו צריך שיהיה ברשותו שטר מכירה חתום בעדים; וממה שלא די במה שהחזיקו הלוקחים שנתיים, דהיינו שנה עשר לצדקיהו ושנת אחת עשרה, יש להוכיח שאין חזקה פחותה משלש שנים, ולכן הוצרכו לוקחי השדות לשטר ראיה. [11]

אמר תמה ליה אביי:

דלמא חזקה בשנה אחת בלבד היא, ואילו התם - גבי ירמיהו שהזהירם לכתוב שטרות - עצה טובה הוא דקא משמע לן ירמיהו, שכדאי להם שיהיו שטרות בידיהם מוכנים לראיה, כדי שלא יזדקקו לעדי חזקה, כשיבוא בעל השדה לערער.

הערות

[1] לשיטת התוספות ביאור תירוץ הגמרא הוא, שהלימוד הוא מהשינוי בשור עצמו, שעל ידי הנגיחה השלישית הוא עצמו הפך להיות מועד. ולשיטת הרמב"ן, תירצה הגמרא, שכבר בנגיחה שלישית קם ליה השור בחזקת מועד, אלא שעדיין אין לו מה לשלם. וכתב ה"חתם סופר", שהגמרא חידשה בתירוצה, שעל ידי מה שיצאה הקרקע מרשות בעליה ממילא היא בחזקת מי שיושב בתוכה; וראה בריטב"א.

[2] לפי שיטת התוספות בביאור הלימוד משור המועד, ביארו הם בביאור אחד את קושיית הגמרא: כמו בשור המועד על ידי שלש נגיחות הוחזר השור נגחן כך בשלש שנים הוחזק המערער בחזקת שלא ימחה עודף ויש לנו לומר שהוא מחל לו על הקרקע; וראה "קובץ שיעורים", אות קא, וראה עוד ביאור בתוספות. ורבינו יונה ביאר על פי שיטתו בלימוד משור המועד: היות ועל ידי שלש שנים המחזיק נעשה מוחזק בקרקע, והמערער הוא המוציא מחבירו, על כן יש לנו לתלות שהיה למחזיק שטר על הקרקע אלא שנאבד, ומה שהוא טען "החזקתי בקרקע היות ולא מחית בי", אינו אלא משום שהוא חושש לומר "קניתי ממך" כדי שלא יאמר לו המוכר "הראה את השטר"; וראה עוד ביאור ברבינו יונה.

[3] לשיטת התוספות, ביאור תירוץ הגמרא הוא, שהשתיקה אינה ראיה מוחלטת לבעלות, עד שנאמר "ודאי מחל לו", ואינה אלא בתורת ראיה לטענה של המחזיק. ולשיטת שאר הראשונים, התירוץ הוא רק על ידי טענה נעשה המחזיק מוחזק בקרקע, אבל בלא טענה אין הקרקע יוצאת מרשות ה"מרא קמא", ראה לשון הרמב"ן.

[4] רש"י מפרש, שהגמרא הקשתה על עצם המחאה, שכשם שאי אפשר לחייב את הבעלים לשמור את שורו אלא על ידי עדות בפני הבעלים, כך אי אפשר לחייב את המחזיק לשמור את שטרו אלא על ידי מחאה בפני המחזיק. ותוספות מפרשים, שהגמרא הקשתה על החזקה דהיינו למה מועילה חזקה כשבעל השדה אינו בפנינו כדי למחות, כי לפי סברת הגמרא בקושיייתה, הטעם שאי אפשר לייעד שור אלא כשמעידים העדים בפני הבעלים הוא משום שאם אין מעידים בפניו יש לחשוש שהבעלים לא ישמע על כך, ולא ידע לשמור את שורו, ואם כן הוא הדין אם יערער שלא בפני המחזיק לא ישמע המחזיק ולא ידע לשמור את שורו, והיות שאי אפשר למערער למחות שלא בפני המחזיק, ממילא אם הבעלים מחוץ לעיר שאינו יכול למחות אין חזקתו של המחזיק חזקה.

[5] לפי רש"י: הגמרא מחלקת בסברא בין שתי ההלכות, והיינו, דלענין שור המועד צריך להעיד בפני בעל השור משום שאי אפשר לחייבו ממון בלא שהיתה לו אפשרות לטעון את טענותיו ולהכחיש את העדים, אבל לענין חזקה די במה שהמחזיק יודע שהיתה מחאה, וגם מחאה שלא בפניו מתפרסמת ונודעת למחזיק. לפי תוספות: הגמרא חידשה, שבמציאות בין העדאת השור ובין מחאת המערער מתפרסמת, ומה שיש צורך להעיד בפני בעל השור אינו אלא מגזירת הכתוב, וזה לא שייך לדיני חזקת קרקע.

[6] ראה מה שכתב בזה הרש"ש.

[7] משך גידולו של האספסתא הוא שלשים יום, ואז עוקרים אותו ונוטעים אחר במקומו, ובתוך שלשים יום גוזזים אותו פעמיים, והוא חוזר וצומח, רש"י.

[8] ברשב"ם לקמן לו א ד"ה שחת, מבואר, שאין זו אכילה כדרך בעלים אלא כדרך גנבים, ועל כן לא חשו הבעלים למחות בידו, ולכן אין חזקתו חזקה.

[9] א. כתב הרשב"א [כח א]: לא נאמר דין זה אלא בשדה שעומדת לגידול אספסתא, אבל בשדה העומדת לגידולים אחרים, עליו להחזיק בה באכילה כדרך הבעלים. ב. ראה מה שכתב הרשב"א לבאר, למה בשדה בית השלחין לא די באכילת אספסתא בשלשה חדשים.

[10] לדעת רוב הראשונים, אין שיטת רבנן מפורשת במשנה, אלא נלמד הוא ממה שאמרו לקמן לו ב: אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא, אבל חכמים אומרים: חזקתה שלש שנים מיום ליום; וראה שם דעת שמואל. אך לדעת הרשב"א מה ששנינו במשנה "חזקתן שלש שנים ואינם מיום ליום" הן הן דברי חכמים, עליהם דנה הגמרא כאן.

[11] אין זה פשוטו של מקרא, אלא כוונת ירמיהו היא לאחר שיחזרו ישראל מגלות בבל לארץ ישראל, וכמו שפירש הרד"ק; אך לפי דרשת הגמרא כאן כוונת הפסוק היא: כדאי לקנות עכשיו שדות, היות ועם ישראל עתידים לחזור למקומם, אך יש צורך לכתוב על כך שטר מכירה, ולחותמו בעדים.

ואידך [האחרת, הנגיחה הרביעית], אינה כדי לעשותו מועד, כי שור זה כבר מועד הוא, אלא שקודם לכן כי לא נגח מאי לשלם [כאשר אינו נוגח מה ישלם]? הכא [כאן], כיון שאכלה תלת שני [שלוש שנים] קיימא לה ברשותיה [עומדת היא ברשותו] של הקונה מיד.

ושואלים: אלא מעתה, לפי הסבר זה, שמקור דין חזקה הוא בשור המועד, גם חזקה שאין עמה טענה אם אין לו למחזיק טענה לבעלות אלא חזקה בלבד, תיהוי [תהיה] חזקה! אלמה תנן [למה שנינו במשנה]: כל חזקה שאין עמה טענה, שאף שיכול להוכיח שהחזיק במקום, אם אין לו גם טענה להסביר את זכותו להיות שם — אינה חזקה!

ומתרצים: טעמא [טעם] הדבר שחזקה מועילה מאי [מהו]? — דאמרינן [שאומרים אנו]: אף שהמערער מוכיח ששלו היתה השדה, מכל מקום מאחר שזה מחזיק בשדה דלמא כדקאמר השתא [שמא האמת היא כפי שהוא אומר עכשיו] שהוא טוען שיש לו זכות קניינית בשדה. ואולם אם איהו [הוא] עצמו לא טעין [טוען], אנן ליטעון ליה [אנו נטען לו]? שאין החזקה אלא ראיה לטענת הבעלות.

ועוד מתקיף לה [מקשה על כך] על הסבר זה רב עוירא: אלא מעתה, מחאה שמוחה המערער שלא בפניו של המחזיק במשך אותן שלוש שנים לא תיהוי [תהיה, תיחשב] מחאה; כי נאמר דומיא [בדומה] לשור המועד, מה שור המועד בפניו בעינן [צריכים אנו] להתרות, אף הכא נמי [כאן גם כן] בפניו בעינן [צריכים אנו] שימחה!

ומשיבים: זו אינה קושיה, שכן התם [שם] "והועד בבעליו" (שמות כא, כט) כתיב [נאמר], ולכן צריך להתרות דווקא בפני הבעלים. הכא, חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה [כאן, חברך חבר יש לו, וחבר של חברך חבר יש לו] והדבר נודע ואינו צריך להודיע לו בפניו, שהרי אין כאן גזירת הכתוב שיצטרך להודיע בפני הבעלים.

ועוד שואלים: ולדעת ר' מאיר שאמר: אם שור שריחק נגיחותיו, שנגח בהפסק יום בין פעם לפעם חייב, אם קירב נגיחותיו כגון שנגח שלוש פעמים מיד בזו אחר זו לא כל שכן, ולדעתו אין צריך שיגח בשלושה ימים שונים, אלא אפילו נגח שלוש פעמים באותו יום נעשה מועד, אם כן נאמר בהשוואה לכך שאם אכלה תלתא פירי בחד יומא [שלושה פירות ביום אחד] כגון תאנה, שיכול להיות שהוא קוטף ממנה פעם אחת, ופעם שניה ושלישית ביום אחד, ליהוי [שתהיה זו] חזקה!

ומשיבים: אין לומר כן בענין חזקה, ודווקא מפני שצריכה להיות דומיא [בדומה] לשור המועד, מה שור המועד בעידנא דאית ליה הא נגיחה ליתא להא נגיחה [בזמן שיש לו נגיחה זו אין את הנגיחה הזו], שהרי הוא נוגח בכל אחת לעצמה, הכא נמי [כאן גם כן] בעידנא דאיתא להאי פירא ליתא להאי פירא [בזמן שיש את הפרי הזה אין את הפרי הזה האחר]. אבל כאשר כל הפירות נמצאים בשדה בבת אחת, אין זו נקראת חזקה, גם אם הוא נוטל את הפירות בשלוש פעמים שונות.

ומקשים: לפי זה אם אכלה תלתא פרי בתלתא יומי [שלושה פירות בשלושה ימים] כגון צלף שמוציא פירות שמבשילים יום אחר יום, אם כן ליהוי [שתהיה זו] חזקה! ומשיבים: התם פירא מיהא איתיה, ומגמר [שם הפרי מכל מקום ישנו, ולהיגמר להתבשל] הוא דקא גמר ואזיל [שנגמר והולך] בשלושה ימים. ולכן אינו דומה לשור הנוגח, שכל נגיחה עומדת לעצמה.

ומקשים: אם כן, כאשר אכלה תלתא פירי בתלתין יומי [שלושה פירות בשלושים יום], כגון אספסתא [אספסת] שקוצרים אותה, והיא חוזרת וגדילה, וחוזרים וקוצרים אותה במשך זמן קצר, אם כן ליהוי [שתהיה זו] חזקה! ומשיבים: והרי היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? — דקדיח [שגדל קצת] וחתך ואכלה, דקדיח [שגדל קצת] ואכלה, וכך קצר שלוש פעמים במשך חודש אחד, התם משמט [שם לשמוט] הוא דקא שמיט ואכיל [ששומט ואוכל], שאין זו דרך השימוש הרגילה באספסת להחשיב אדם כמחזיק בקרקע זו, אלא רק כאשר ממתין עד שתגדל האספסת היטב ואז קוצר אותה.

ומקשים: אם כן, אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי [שלושה פירות בשלושה חודשים], כגון אספסתא [אספסת] שממתינים חודש שלם עד שתגדל, ושוב קוצרים וחוזרים וקוצרים לאחר חודש, שזו דרכה, ליהוי [שתהיה זו] חזקה! ומשיבים: מאן [מי הם] הולכי אושא שלשיטתם אנו מדברים? ר' ישמעאל הוא, ולר' ישמעאל הכי נמי [כך הוא גם כן], שהוא סובר שחזקה היא.

דתנן [שכן שנינו במשנתנו], ר' ישמעאל אומר: במה דברים אמורים שצריך שלוש שנים? — בשדה הלבן, שדה דגן, שעושה תבואה פעם בשנה, אבל בשדה אילן, אם כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו — הרי אלו שלש שנים, ובאמת הוא סבור שדי בשלוש אכילות.

ושואלים: לרבנן [לדעת חכמים] החולקים על ר' ישמעאל, מאי [מה] הראיה לענין זה של חזקה לשלוש שנים?

אמר רב יוסף: קרא כתיב [מקרא נאמר] כאשר קנה ירמיהו שדה מאת חנמאל בן דודו בזמן המצור: "שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום" (ירמיה לב, מד), שיש לכתוב תעודה המוכיחה בעלות על השדה, כיון שלא יוכל לשבת בה שלוש שנים ובכך להוכיח את בעלותו עליה, שהרי נביא עומד בשנת עשר למלך צדקיהו ומזהיר לכתוב את השטרות על (בגלל) שנה אחת עשרה, שבה תחרב הארץ. משמע שבשתי שנים בלבד אין זו חזקה.

אמר ליה [לו] אביי: דלמא התם [שמא שם] רק עצה טובה קא משמע לן [השמיע לנו] שמוטב לו שיהיו בידו שטרות ולא יזדקק לעדים על חזקה, אבל אין זו הוכחה שבפחות משלוש שנים אינה חזקה!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and the requirement for there to be another, fourth, incident for the owner to be liable to pay full damages exists because before it gores after having become a forewarned ox, what is there for the owner to pay? Here, once he has worked and profited from the land for three years, the land is established as being in his possession.

The Gemara asks: If that is so, according to the explanation that the forewarned ox is the source for the presumption of ownership with regard to land, even possession that is not accompanied by a claim, i.e., where the possessor has no explanation as to how he acquired it, should be sufficient to establish the presumption of ownership, just as goring three times automatically establishes its having the status of a forewarned ox. Why did we learn in a mishna (41a): Any possession that is not accompanied by a claim explaining how the possessor became the owner is not sufficient to establish the presumption of ownership?

The Gemara answers: What is the reason that possession that is not accompanied by a claim is not sufficient to establish the presumption of ownership? Because in a standard case where one has presumptive ownership, we say that even if the claimant proves that the field was once his, since the other is in possession of the land, perhaps the truth is as he says, that he purchased it from the previous owner. But now that he himself does not claim that he purchased it, will we claim this for him?

Rav Avira objects to the explanation that the presumption with regard to land is derived from the halakha of a forewarned ox: If that is so, a protest that the claimant lodges during the three years not in the presence of the possessor should not be considered a protest, because it must be similar to the halakha of a forewarned ox: Just as we require that the testimony concerning a forewarned ox be in its owner’s presence, so too here, we should also require that a protest be lodged in the possessor’s presence.

The Gemara answers: This is not difficult. There, with regard to a forewarned ox, it is written: “And warning has been given to its owner” (Exodus 21:29), indicating that the warning must be issued in the presence of the owner. Here, with regard to the protest, your friend has a friend, and the friend of your friend has a friend, so that the protest will become known even if lodged not in the presence of the possessor, as word of it will spread. There is no Torah edict mandating that the protest be lodged in his presence, and it is sufficient that he hears of it, even secondhand.

The Gemara further asks: And according to Rabbi Meir, who says: When the ox performs its gorings at intervals its owner is liable, if it performs its gorings successively, is it not all the more so the case that its owner is liable? According to his opinion, the animal must gore only three times to become forewarned, and it is not required that the gorings occur on three separate days; they can all occur on the same day. Similarly, one could say that if he profited from the field by consuming three fruits of, for example, a fig tree, within one day, that should be sufficient to establish the presumption of ownership.

The Gemara answers: This would not be a valid comparison, as presumptive ownership with regard to land must be similar to the halakha of a forewarned ox: Just as with a forewarned ox, at the time when the animal has this goring, it does not have that goring, as each act of goring occurs at a separate time, here too, in order for the consumption of the produce to establish the presumption of ownership, it must be that at the time when this fruit is here, that fruit is not here. When all the produce of the field is extant concurrently, consumption of this produce does not establish the presumption of ownership, even if the produce is consumed at three different times.

The Gemara asks: Based on this, if he profited from the field by consuming three fruits within three consecutive days, for example, the fruits of a caper bush, whose fruits ripen day after day, that should be sufficient to establish the presumption of ownership, as all three fruits were not ripe concurrently. The Gemara answers: There, with regard to the caper bush, at least the fruit is here and it is in the process of finishing its ripening during the three days. This is not similar to the goring ox, where each goring is fully independent of the others.

The Gemara challenges: Based on this, if he profited from the field by consuming three fruits within thirty days, for example, alfalfa [aspasta], which quickly regrows when cut, and which is repeatedly cut over a short period of time, that should be sufficient to establish the presumption of ownership. The Gemara explains: What are the circumstances where it could regrow three times within thirty days? Where it grows a little and he cuts and consumes it, where it grows a little more and he consumes it, such that he cuts it three times within thirty days. There, he is seizing and consuming the alfalfa, which is not the normal way of farming it, and consequently he does not establish the presumption of ownership, which is established only through standard use of the land.

The Gemara challenges: Based on this, if he profited from the field by consuming three fruits within three months, for example, alfalfa, where he did employ the standard method of harvesting it, that should be sufficient to establish the presumption of ownership. The Gemara explains: Who are they who travel to Usha whose opinion is under discussion? It is Rabbi Yishmael. Indeed, according to Rabbi Yishmael, this would establish the presumption of ownership.

This is as we learned in the mishna that Rabbi Yishmael says: In what case is this statement, that eighteen months are required for a non-irrigated field, said? With regard to a white field, i.e., a grain field. But with regard to a field of trees, once he gathered his produce, and then harvested his olives, and then gathered his figs, these three harvests are the equivalent of three years. Rabbi Yishmael is of the opinion that three harvests are sufficient.

The Gemara asks: According to the Rabbis, who hold that three years, and not three harvests, are required to establish the presumption of ownership, what is the source for the concept of this type of presumptive ownership?

Rav Yosef said that it is written in the verse detailing the purchase of a field from Hanamel by Jeremiah, his cousin, during the time of the siege of Eretz Yisrael: “Men shall buy fields for money, and subscribe the deeds, and seal them” (Jeremiah 32:44). This describes the writing of a bill of sale to serve as proof of ownership of the field, since he was unable to remain living there for three years to establish the presumption of ownership. As the prophet Jeremiah stood in the tenth year of King Zedekiah’s reign and warned people to write bills of sale for the eleventh year, when Eretz Yisrael would be overrun. Consequently, despite the fact that one purchasing a field there would be able to live on the land for two years, this would not be sufficient to establish the presumption of ownership, which is why he said that they should have bills of sale written.

Abaye said to him: Perhaps there he merely teaches us good advice, that it is advisable to have documents to preclude the need to present witnesses that can attest that one had been living on the land. This is not a proof that the presumption of ownership cannot be established in less than three years.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

התם כי לא נגח. רביעית מאי לישלם:

אלא מעתה. דאמרת כיון דאכלה ג' שנים קיימא ברשותיה אם כן כל חזקה שאין עמה טענה להיכא דקאמר ליה מערער מה אתה עושה בתוך שלי ואמר הלה אכלתיה שני חזקה ולא אמר לי אדם דבר תיהוי חזקה ואנן תנן דכל חזקה שאין עמה טענה שאינו טוען עם החזקה של אבא היתה וירתיה או שקניתיה ממך ואכלתיה שני חזקה אינה חזקה. ואי טעין הכי אע"ג דלית ליה שטרא טענינן ואמרינן הכי הוא כדקאמר ושטרא הוא דארכס ליה אבל אם אינו טוען אלא שאכלתיה שני חזקה אין זה טענה. ולדבריך דילפת משור מועד דלאחר ג' שנין קיימא ברשותיה תיהוי חזקה אע"ג דלית ליה טענה אחריתי ומשני טעמא מאי הוי חזקה שיש עמה טענה חזקה משום דאמרי' דלמא הכי כדקאמר ושטרא אירכס ליה. אבל להיכא דאין עמה טענה השתא איהו לא טען אנן טענינן ליה ולא הוה חזקה:

מתקיף לה רב עויר' אלא מעתה. דמפקת ליה משור המועד להיכא דמיחה המערער שלא בפניו לא תיהוי מחאה דדומיא דשור המועד וכו' ומשני גבי שור המועד שאני משום דגזירת הכתוב הוא אבל מחאה שלא בפניו בדין הוא דהוי מחאה דאמרי' ליה למחזיק חברך כו' ומחברך שמעת המחאה:

ולר' מאיר דאמר כו'. בשלמא אליבא דרבנן דפליגי עליה דר"מ דאמרי אינו חייב עד דנגח ג' נגיחות בג' ימים כדכתיב אם שור נגח הוא מתמול שלשום תמול [חד מתמול] תרי שלשום תלתא הכא נמי לא הוי חזקה עד דאכלה ג' שנים אלא לר' מאיר דאמר כיון דכי ריחק נגיחותיו דבג' ימים נגח ג' פעמים חייב קירב נגיחותיו בשנגח ג' פעמים ביום אחד לא כל שכן דהוי מועד הכא נמי לטעמי' למה לי תלת שנין לחזקה אפי' ביום אחד תהוי חזקה. והיכי דמי כגון דאכלה תלת פירי בחד יומא דומיא דג' שנים שאוכל ג' פירות כגון תאנה דבבקר מתבשלת תאנה זו ובחצי היום אידך ואידך לערב ותהוי חזקה:

ומשני דומיא דשור המועד בעינן מה שור המועד בעידנא דעבד הא נגיחה אכתי ליכא לאידך נגיחה כלל. ה"נ גבי חזקה בעינן דבזמן דאיתא להאי פירא ליתא להאי כלל בעין דאכתי לא בא. והא לא מצית למישכח אלא בג' שנין אבל תאנה היום בשחרית היו שלשתן אלא שלא נתבשלו:

כגון צלף. דבחד יומא מגדל חד פירא ועדיין אידך קטן הרבה ולמחר מתגדל ומתבשל [פירא אחריתא] ואידך ליום שלישי ואי אכלינהו בתלתא יומי תיהוי חזקה דומיא דשור המועד:

ומשני התם נמי וכו' ומקשי' אכלה תלתא פירי בתלתין יומי כגון אספסתא שנוהגין בני אדם לקוצרה מי' ימים לי' ימים דהיינו ג' פעמים בל' יום ולבסוף ל' יום עוקרין אותה מכל וכל וחורשין השדה ליהוי חזקה דהשתא בעידנא דאיתא להאי ליתא להאי ומשני היכי דמי דתיהוי הכא חזקה א)נראה דצ"ל כיון דבגין דמקדים ואוכל מיד כשמתגדל לסוף י' ימים וכו'. כיון דבגין דקדמה כשמתגדלת אכלי מיד לסוף י' ימים ודאי בעידנא דאיתא להאי ליתא להאי אבל מ"מ דמי כאכילה גנובה שאין ממתין עד ל' עד שתתגדל כולה אלא משמט שמיט ואכל להכי לא הוי חזקה ומקשי' אכלה תלת פירי בתלתא ב)צ"ל בתלתא ירחי. יומי כגון אספסתא דסוף ל' עוקרין אותה מהקרקע מהכל וזורעין אחרת תיהוי חזקה דהשתא ליכא למימר דשמיט ואכיל: ומשני מרא דשמעתא מן הולכי אושא היינו ר' ישמעאל:

ולר' ישמעאל הכי נמי. דתהוי חזקה:

דתנן אמר ר"י בד"א. דבעינן תלת שנין חזקה:

בשדה לבן. דהיינו שדה תבואה שאין בה אילנות ואינה עושה אלא תבואה אחת בשנה משום הכי בעינן ג' שנים רצופות דומיא דשור המועד דליהוי ג' תבואות בג' שנים:

אבל בשדה אילן. דיש בה נמי תבואה:

כנס תבואתו וכו'. דעבד ג' תבואות הללו בשנה אחת הויא חזקה:

כגון אספסתא. אספסתא מאכל בהמות היא שלועזין טריד"א: ורבנן דמתני' מנא להו דבעינן ג' שנים חזקה דהאי דתנו עד האידנא בהא דר"י אליבא דהולכי אושא היא:

וחתום. שיהיו השטרות משומרין בידכם:

שהרי נביא. ירמיה עומד ג)גי' רבינו כגי' ר"ח שהובא בתוס' כאן דגריס שהרי נביא עומד בתשע. בתשע שנים לצדקיהו כדמפורש בספר ירמיה ומזהיר על י"א שנה בתחלתה שילכו בגלות כדכתיב בעשתי עשרה לצדקיהו בחודש הרביעי הובקעה העיר ולפיכך היה מזהירם בשנת ט' ואמר להן הואיל ואין אתם מעכבין בכאן ג' שנים דחזקה. מי שקנה עכשיו בתים או שדות במקום הזה יכתוב בשטר ויחתום עדים כדי שתהא הקרקע ברשותכם וכשתחזרו מן הגלות ויבואו המוכרים להוציא מידכם בעבור שלא החזקתם בה ג' שנים תראו להם שטריכם ותקיימוה בידכם מכלל שאם היו בה ג' שני חזקה לא היו צריכין שטר:

ואיכא ספר שכתב שהרי נביא עומד בי' ומזהיר בי"א מתרצי הכי משום דוחק הקראי א"ל אביי ודילמא לאו משום טעמא דלא הוי שני חזקה קאמר להו אלא משום עצה טובה קאמר להו למכתב שטרות לפי שילכו בגלות ושמא יהרגו העדים או יגלו למקום רחוק ולא ימצאו העדים דהאי דקאמר להו נמי בנו בתים בבבל ושבו משום עצה קאמר להו לפי שהיה יודע שהיו משתהין בגלות. תדע דמשום עצה קאמר להו דכתיב ונתתם לשטרות בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים דאי משום חזקה הוא לא צריך ימים רבים כי אם עד שיעברו שני חזקה:

הכי גרסינן בכולהו נוסחי עתיקי: שהרי נביא עומד בתשע ומזהיר על אחת עשרה. וזו היא גרסתו של ר"ת ז"ל, ולפי הגרסא כך פירוש': שלא עלתה להן חזקה באותן שלש שנים לפי שלא היו שלש שנים שלמות שבשנה תשיעית בחדש העשור בעשור לחודש סמך מלך בבל ידו על ירושלים ובח' החמישי של שנת אחת עשרה חרב הבית וגלו רובם מעל הארץ ומקצתם גלו לבבל ומקצתם לא גלו עד החדש השביעי שנהרג גדליה ומכיון שהיה מזהירם לכתוב שטר למדנו שלא תתקיים להם חזקה בשמנה עשר חדש שהן שלש אכילות להוציא מדברי רבי ישמעאל וא"ת אכתי מנ"ל דבשלש שנים נמי תתקיים חזקה י"ל דהא גמרינן משור המועד ושנים מנגיחות גמרינן דקרא כתיב דמפיק מדר' ישמעאל ואביי אקשי ודילמא עצה טובה קמ"ל שהיה מתנבא על הגלות כי ארכה היא וייעצם לכתוב שטר כדי שאם ימותו עדי חזקה בגלות תדון כשטר.
ור"ח ז"ל מפרש שעלתה להם חזקה, ולא ידענא היכי אפשר לאוקמה דהא לרבנן שלש שנים בעי' בכל מילי כדאמרינן לקמן זו דברי רבי ישמעאל ור' עקיבא אבל חכמים אומרי' שלש שנים מיום ליום, אלא הפי' הנכון לפי גרסא זו הוא כמו שכתבתי.
אבל על סדר המקרא אינו מתישב כלום שהרי כתוב (ירמיהו ל״ב:ו׳) בשנה העשירית וגו' ויהי דבר ה' אלי לאמר, ואי אתה מוצא שם נבואה אלא זו הנה חנמאל כן שלום אלמא בעשר היה עומד, ומ"ש רבינו חננאל ז"ל דהכי תני לה ר' יוסי במתני' לא אשכחו לה רבנן בברייתא בנוסחי דילן הכי.
ואשכחן תנא דסדר עולם דתני הכי. בשנה העשירית בעשירי בשנים עשר לחדש היה דבר ה' אלי לאמר בן אדם שים פניך על פרעה מלך מצרים אותה שנה ובאותו זמן ובאותו הפרק הנה חנמאל בן שלום דודך וכו' אלמא נביא בעשר היה עומד וזו היא גרסתו של רש"י ז"ל שהרי נביא עומד בעשר.
ולא מחוור לן כלל שהרי בחדש הרביעי גלו, אי נמי בחדש החמישידכתיב עד גלות ירושלים בחדש החמישי שבתשעה בו חרב הבית ואכתי שמנה עשר חדש נמי ליכא ואפשר מפני שרובם לא יצאו עד החדש השביעי ואיכא שמנה עשר חדש דלא סבירא להו כתנא דסדר עולם אלא בתחלת שנה עשירית נביא מזהי' וכיון דבהני לא הוי חזקה ש"מ דלא מקיימ' חזקה עד שלש שנים אי נמי אפילו לתנא דסדר עולם איכא למימר מפני שהנביא מזהיר על כל השדות ואי כר' ישמעאל הא איכא שדה ואילן ובשדה הלבן נמי מצו למעבד פירא רבה כגון קשואין ודלועין אי נמי משרה דאספסתא דמקיימא להו חזקה קודם הגלות.

ופי' עצה טובה קמ"ל, במאי דכתב רחמנא בכלי חרס אבל למען יעמדו ימים רבים לאו עצה טובה היא אליבא דר' אלעזר דמהכא גמר דבעינן שטר שאינו יכול להזדייף בפרק המביא תניין (גיטין כב ע"ב).

גמרא: אלא מעתה כל חזקה שאין עמה טענה תיהוי חזקה. כלומר, טעמא דחזקה מאי ניהו דאמרינן דשתיקת הבעלים מוכחת שמכרה לו או נתנה לו כמו שהמחזיק אומר,

איהו לא טעין ואנן ניקום וניטעון. ואיכא למידק, דקארי לה מאי קארי לה, דאדרבה אמתניתין דכל חזקה שאין עמה טענה אקשינן בגמרא פשיטא. וי"ל דהכי קא פריך, כיון דמשור המועד גמרת ליה, אימא כשור המועד דבכל ענין תיהוי ליה חזקה, ואף על גב דאיהו לא טעין ניטעון ליה, דדילמא שטרא הוה ליה ואירכס, וכי האי גונא נמי אמרינן בגמרא (מא, א) פשיטא מהו דתימא האי גברא מיזבן זבינא ליה ושטרא הוה ליה ואירכס וסבר אי אמינא מזבן זבינא לי אמרי לי אחזי שטרך, וכגון זה פתח פיך לאלם הוא קא משמע לן. ולדידי קשיא לי, אדרבא איהו שפיר קא פריך, כיון דמשור המועד גמרת נימא כשור המועד דבכל ענין נפקא ליה מחזקת בעלים הראשונים וקם ליה ברשותיה דהאי שאני אומר כיון ששתק כולי האי אחולי אחיל גביה, וכענין שאמרו הגאונים ז"ל בכל דבר שאינו מחסרו קרקע דטענת סבלונות מהניא ליה ומדין מחילה, וכדאמר רבא לקמן (בבא בתרא כ) בחד מן לישני תרתי מחיל תלת לא מחיל, ופרכינן אי הכי תיהדר ארעא לבר מפרי, אלמא מתוך שתיקתו גמרינן למחילתו והויא מחילה ולא מהדר לה פירא לההוא לישנא, הכי נמי נימא דשתיקתו היינו מחילה ותיקום ברשותיה דהאי. וי"ל דקרקע אינו נקנה במחילה, אלא בכמכירה ונתינה, ולא עדיף שתיקה ממחילה מפורשת, ואלו אמר לי שדי מחולה לך לא אמר כלום, כל שכן מחילה מתוך שתיקה, אבל שעבודין שיש להן חזקה בטענת סבלנות כדעת הגאונים ז"ל ניתנין הן במחילה, שאלו הוציא זיז על חצר חברו ואי נמי שנעץ קורה בכותלו, יכול הוא למחול לו שלא יסלקם משם, שאין זה כנותן קרקע אלא כמוחל על השעבודים, וכן נמי אכילת פירות, אחר שאכל הרי חזר על האוכל לחוב בעלמא ויכול הוא למוחלו, מה שאין כן בגופו של קרקע, והיינו דאמרינן, התם טעמא מאי, כלומר מאיזה צד יכול הוא לזכות בקרקעו של חברו, במכירה או במתנה, איהו לא טעין ואנן ניקום וניטעון. אלא שעדיין קשה לי דהא לקמן (שם) גבי עובדא דרב ענן דשקל בידקא בארעיה ואמר והא אית לי סהדי דאתא וסייע בגודא בהדאי, כלומר ומחל לי, ופירש ר"ש ז"ל דהוה ליה כמאן דאמר ליה לך חזק וקני, ואם כן הכא נמי נימא הכין, ויש לומר דשאני התם דעשה מעשה בידים ומסייעו לגדור אותו עם שלו.

אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה דומיא דשור המועד. איכא למידק, חזקה שלא בפניו לא תיהוי חזקה הוה ליה למימר דהיינו דומיא דהעדאה, דמה העדאה מוציאה מחזקת תם ומכנסת בחזקת מועד, הכי נמי חזקה מוציאה מרשות זה ומכנסת לרשות זה, אבל מחאה אדרבה מעמדת ברשותו של ראשון. ופירש רש"י ז"ל דמחאה דומיא דהעדאה, מה העדאה להזהיר את הבעלים לשמור שורו אף מחאה אזהרה למחזיק ליזהר בשטרו. ואף על גב דאכתי לא ידעינן טעמא דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה, על כרחין חזקה משום דאיבד שאר ראיותיו הוא דאיצטריכא ליה ואמרינן ליה איזדהר בראיותיך.
ויש מפרשים דמשום דחזקה מכח מחאה קא אתיא קאמר הכי, מפני שהיא עיקרה של חזקה, ואם אין מחאה שלא בפניו מחאה אף חזקה שלא בפניו אינה חזקה, דאמר ליה משום הכי לא מחיתי לפי שמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, והרי זה כאלו אמר חזקה שלא בפניו לא תיהוי חזקה. ולפי דברי המתרץ הזה נצטרך לומר דאלו לא היתה מחאה שלא בפניו מחאה, לא היינו מצריכין את המערער לבא ולמחות ואפילו שלא בשעת חרום, ואפילו ממקום ששיירות מצויות. וקשיא לי, דאם כן מאי אמר ליה אביי לרבא לקמן אי הכי מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה דאמר ליה אי מחית באנפוהי הוה מזדהרנא בשטרא, דמשמע דכי לא הויא מחאה שלא בפניו מחאה טפי עדיף ליה למחזיק, אדרבה הא ניחא ליה טפי כי הויא מחאה שלא בפניו מחאה, דמתוך כך סלקא ליה חזקה טפי. וי"ל דהכי קאמר ליה, לא תיהוי מחאה ונצרכינהו לבוא ולמחות, כיון שהוא במקום שיכול לבא ולמחות.
ויש שמפרשים דחזקה שלא בפניו פשיטא ליה דהויא חזקה, ודין הוא, דיכול הוא לדעת אם יחזיק אחר בקרקע אפילו שלא בפניו, לפי שאדם עשוי לשאול מי עומד בקרקעותיו, ואף חביריו מודיעין אותו, כדי שימחה במי שמחזיק בו, וזה אינו דומה לשור המועד שאין אדם עשוי לשאול בשורו אם נעשה נגחן ואין חביריו מודיעין אותו, כדי שלא לחייבו נזק שלם על נגיחותיו, ולפיכך אמרה תורה והועד בבעליו, דאם לא כן לא היו הבעלים יודעים ואינן יכולין ליזהר בשמירת שורו, ומחאה נמי להא דמיא, שאין אדם מחזר לדעת אם מניחה אדם בחזקתו, וקא סלקא דעתיה נמי השתא שאין חביריו מודיעין אותו, ופרקינן, מחאה נמי חביריו מודיעין אותו, כדי שיזדהר בשמירת ראיותיו, וכשהוא מוחה מודיעין אותו, דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה.

גר"ח ז"ל: אכלה תלתא פירי בחד יומא כגון צלף וכו'. פירוש צלף אית ליה תלתא פירי כחדא, דהיינו אביונות וקפריסין ועלין. ופרקינן, דומיא דשור המועד דבעידנא דאיתא להאי נגיחה ליתיה להאי נגיחה, אבל הכא אף על גב דאכילות מוחלקות הן בעידנא חדא איתנהו. ולא דמי לאסוף את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קיצו דאיתנהו בחדא זמנא ואפילו הכי סלקא ליה חזקה, דהתם פירות מוחלקין, אבל צלף כולהו כחד נינהו.

הדר אקשינן: אכלה תלתא פירי בתלתא יומי כגון תאנה. דזו נתבשלה היום והשנית למחר והשלישית ליום השלישי,

ליהוי חזקה. וקושיא זו בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה היא, דכל שאינן ביום אחד אינו בקירב את נגיחותיו דרבי מאיר. וכן פירש ר"ח ז"ל. דקושיא זו וקושיא דאכלה תלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא לכולי עלמא הן.

לרבי ישמעאל הכי נמי דתנן אסף את תבואתו וכו'. ואף על גב דשדה בית השלחין לכולי עלמא בעינן שלש שנים מיום ליום ולא סגי ליה באכילת שלשת מיני ירקות ואפילו בחד ירחא, דכיון שאין פירותיה פוסקין כולה שתא לחדא אכילה חשיבא להו לאינשי, ואין דרך להשכיר בית או בית השלחין לפחות משנה, הילכך שלש שנים לענין חזק דידהו כשלש נגיחות לענין חזקה דשור המועד. אלא דאכתי קשיא לי, דהא משמע דאכילת אביונות וקפריסין ועלין אי לאו דבעידנא דאיתיה להאי איתיה להאי הוה סלקא חזקה לרבי מאיר, ודכותה בשלשה ימים באכילת תאנה אפילו לרבי יהודה, והיאך חשיבי טפי שלש אכילות של שלשה ימים באילן אחד משלשה פירות מוחלקין לגמרי בשלשה ימים בקרקע אחד. וצריך לי עיון.

הגהת רש"י ז"ל: שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה. וכן מפורש באותה פרשה, שאותה נבואה נאמרה בשנה עשירית למלך צדקיהו, ובשנה אחת עשרה למלך צדקיה חרב הבית. והכי פירושא, שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר לכתוב שטר מקנה מפני שעתידין לגלות באחת עשרה ולא תיהוי להו חזקה לכשיחזרו ויערער המוכר על הלוקח. ואם תאמר מהכא ודאי שמעינן דבשתי שנים לא סלקא להו חזקה, אבל דתיסק להו חזקה בשלש מנין. י"ל דלמנין שלש אשור המועד סמכינן, אלא דאיצטריך לגלויי דלאו שלש אכילות קאמר אלא שלש שנים. ולי נראה, משום דכיון דהזהיר בעשר ולא הזהיר בתשיעית, שמע מינה דעד עכשיו לא הוצרך, דבחזקה סגי ואיצטריך לאזהורי אכתיבת שטר.

ואקשי ליה אביי: ודילמא עצה טובה קא משמע לן בכתיבת השטר, דלא יסמכו אעדי חזקה, דדילמא מייתי להו סהדי,

דאי לא תימא הכי, בנו בתים וישבו הכי נמי דלענין דינא קאמר,

אלא עצה טובה. כיון שהם מתעכבין שם יבנו בתים וגנות. תדע דאפילו בזה על כרחנו דבר להם דרך עצה טבה, דכתיב ונתתם בכלי חרש ונתינתם בכלי חרש מי נימא דהוי מילתא לענין דינא, אלא עצה טובה. ור"ח ז"ל גריס: שהרי נביא עומד בתשע, וכתב שכך תני רבי יוסי בסדר עולם: בשנה התשיעית לצדקיהו מלך יהודה סמך מלך בבל את ידו על ירושלם ובו בפרק נאמר לו לירמיה הנה חנמאל וגומר. ופירש הוא ז"ל, דאם לא תעלה להן חזקה באותן שלש שנים, היאך יתקיים מה שהבטיחן עוד יקנו בתים בערי יהודה, שהרי יודע הוא שיסתלקו באחת עשרה ויאבדו השטרות, ונמצא המוכר כשמערער על השדה יפסיד הלוקח, שאין בידו השטר וחזקה לא עלתה לו. וזה קשה, דהיאך סלקא להו חזקה בהכין, והא מקוטעות הוו, דבעשתי עשרה שנה בחדש הרביעי הובקעה העיר, ואנו שלש שנים מיום ליום בעינן. וגירסת רש"י ז"ל נראית עיקר.

כבר ביארנו במסכת בבא קמא שאין השור נקרא מועד עד שיעידו בו שלשה ימים ומשנגח שלש נגיחות בשלשה ימים אחר העדתן כל שהוא חוזר אח"כ ונוגח משלם נזק שלם ואין העדה אלא בפני הבעלים שנאמר והועד בבעליו וכן צריך שתהא לפני בית דין כמו שהתבאר במקומו אבל לענין חזקה אם בא המערער למחות בתוך שלש שנים בפני עדים מחאתו מחאה אף שלא בפני הבעלים שהמחאה יש לה קול והדברים מגיעים באזני המחזיק והיה לו להזהר בשטרו כמו שיתבאר בפרק זה:

שהרי נביא עומד בתשע, בתשע שנים לצדקיהו. כדתניא בסדר עולם באותו הפרק שאמר הקב"ה לירמיהו הנה חנמאל וגו' (ירמיה ל"ב) בו סמך מלך בבל על ירושלים וסמיכת מלך בבל על ירושלים מפורש בקרא דבשנה התשיעית הוי והזהיר הקב"ה לירמיהו לקנות שדהו ולכתוב עליה שטר ואע"פ שעתידה ליחרב בשנת אחת עשרה וכל השטרות כולן אבודין ואילו שהחזקה מתקיימת בג' שנים אלו שקודם חורבן לא הי' הקב"ה משיא עצה לירמיהו לקנותה שיש לחוש שיערער לאחר שבעים שנה כשיבנה הבית ויאמר לו לא מכרתיה לך וכיון שאין בידו לא שטר ולא חזקה נמצאו מעותיו אבודין הרי שמענו לחזקה שהיא מתקיימת לאחר שלש שנים ואין צריך שטר ולפי שמזכירו הקב"ה לכתוב עליו שטר לאותם שנים שקודם החורבן שמענו שבתוך שלש שנים אלו צריך הוא לשטר ואין עמו חזקה עד תשלום ג' שנים. הרי למדנו לחזקה שלש שנים לא פחות ולא יותר:

אמר ליה אביי דילמא התם עצה טובה קמ"ל. כלומר ממאי דחזקה לא הויא פחות משלש שנים דילמא לאלתר הויא חזקה כי היכי דהויא במטלטלין והאי דאמר ליה לכתוב שטרא אע"ג דלא צריך לרווחא דמילתא, תדע דכתיב ונתתם בכלי חרש. דהתם ודאי לא צריך דהא בחזקה סגי ליה אלא ודאי עצה טובה קמ"ל:

אמר מר זוטרא ואי טעין ואמר ליתו תרי סהדי לאסהודי לי דדר ביה תלת שני ביממא ולילא טענתיה טענה פירשה הרב רבינו זצ"ל בתשובות דיליה ולא איסתבר גבן משום דאיכא עליה כמה פירכי וכד עייננא השתא בשמעתא נפקא לן פירושא אחרינא והכין פירושא. כיון דאמר רב הונא ג' שנים שאמרו רצופות וקאמר רבא דלא מתוקמא חזקה דבתים אלא עד דאתו סהדי ומסהדי דדר ביה ביממא ובלילא אתא מר זוטרא השתא לפרושי מלייהו דרב הונא ודרבא דהא דאמר רבא שלש שנים דלא מיתוקמא חזקה דבתים אלא עד דאתו סהדי ומסהדי דדר ביה ביממא ובלילא דוקא היכא דטעין התובע ואמר ליתו סהדי ומסהדי דדר ביה ביממא ובלילא אבל אי לא טעין הכי לא טענינן ליה אלא מכי מייתי סהדי ומסהדי דאחזיק בה שלש שנים מוקמינן לה בידיה עד דטעין האיך ועלה קאמרינן ומודה רבא על הרוכלין המחזירין בעיירות כלומר היכא דהוי מוחזק רוכל במחזיר בעיירות דאע"ג דלא טעין התובע דליתי סהדי דליסהדי דדר ביה ביממא ובלילא אנן טענינן ליה דכיון דהאי אחזיק סתמיה דבלילא דייר ביומא לא דייר משום הכי טענינן ליה אנן ואע"ג דאיהו לא טעין טענינן ליה ולבתר דסליק מר זוטרא מלפרושי מימריה דרבא קא הדר נמי מפרש עיקר מימריה דר"ה:

יז. אמר ר' יוחנן שמעתי מהולכי אושא שהיו אומרים מניין לחזקה שהיא שלש שנים משור המועד מה שור המועד כיון שנגח שלש נגיחות נפק ליה מחזקת תם וקם ליה בחזקת מועד הכא נמי כיון דאכלה תלת שנין נפקא ליה מחזקת מוכר וקמא לה בחזקת לוקח אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מיחייב נזק שלם הכא נמי עד שנה רביעית לא קיימא ברשותיה דמחזיק. ומהדרינן הכי השתא התם מכי נגח שלש נגיחות הוה ליה מועד ואידך נגיחה רביעית כי לא נגח לה מאי משלם הכא כיון דאכלה שלש שנים קיימא ליה ברשותיה. מיהא שמעינן דשור המועד לא מיחייב נזק שלם אלא מנגיחה רביעית ואילך:

יח. ולרבי מאיר דאמר ריחק נגיחותיו לג' ימים חייב קירב נגיחותיו ביום אחד לא כל שכן אכל תלתא פירי בחד יומא כגון צלף דאית ביה קפריסין ועלין ואביונות וכל חד מינייהו חשוב לאכילה כפרי בפני עצמו תהוי חזקה. ומהדרינן דומיא דשור המועד בעינן מה שור המועד בעידנא דאיתא להאי נגיחה ליתא להאי נגיחה הכא נמי בעידנא דאיתיה להאי פירא ליתיה להאי פירא. לאפוקי צלף דכי איתיה לאביונות כולהו שכיחי בהדיה. ומקשינן תו, בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה, אכל תלתא פירי בתלתא יומי כגון תאנה היכא דבעידנא דגמר בישולא דהא לא גמר בישולא דהא, חדא גמרא האידנא וחדא גמרה למחר וחדא ליומא דבתריה, דדמי לנגיחות דשור המועד, תהוי חזקה. ומהדרינן התם נמי פירא מיהת איתיה בהדי הדדי ומגמר הוא דקא גמר ואזיל למחר וליומא אחרא, ולא דמי לשור המועד דבעידנא דאיתיה להאי נגיחה ליתיה להאי נגיחה כלל.

ומקשינן תו אכל תלתא פירי בתלתין יומין כגון אספסתא דקדחא בעשרה יומי וגזז ונתן לפני בהמתו וחזרה וקדחא בעשרה יומי וגאיז ואכיל עד תלתא זימני, דבעידנא דאיתיה לההוא פירא דאכל בעשרה יומי קמאי ליתיה להך דאכל בהנך עשרה יומי אחריני, תהוי חזקה. ומהדרינן היכי דמי אי דקא קדח ואכל קדח ואכל משמט [הוא] דקא שמיט ואכיל. דלא שביק ליה עד דגמר פירא, ולאו אכילה דקיימא בה חזקה היא.

ושמעינן מינה לרבנן דבעו שלש שנים דהיכא דשמיט ואכיל שמיט ואכיל ולא שביק לה עד דגמר פירא לא הויחזקה, דכעין גניבה בעלמא דמי, אי נמי משום דלא קעביד דרך הנאתן ולאו אכילה גמורה היא:

יט. ודייקינן תו אכל תלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא להוי חזקה. ומהדרינן מאן הולכי אושא רבי ישמעאל לרבי ישמעאל הכי נמי דתנן א"ר ישמעאל בד"א בשדה הלבן אבל בשדה האילן אסף את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קיציו הרי אלו שלש שנים. ושמעינן מינה דהא דקתני רבי ישמעאל אסף את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קיציו הרי אלו שלש שנים בדאכלינהו להני תלתא פירי בחדא שתא קאי, ובדלא אפיקו בהדי הדדי, דומיא דשור המועד. ורבנן פליגי עליה וקסברי דאידי ואידי שלש שנים בעינן, והיינו דקתני שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום, כדבעינן למימר קמן (לו,ב):

כ. ודייקינן לרבנן מאי. כלומר לרבנן דבעו שלש שנים מאי טעמיהו. אמר רב יוסף אמר קרא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום והעד עדים שהרי נביא עומד בתשע ומזהיר על אחת עשרה. כלומר שהרי נביא עומד בתשע שנים של צדקיהו ומזהיר על אחת עשרה שנים לצדקיהו שהיתה שנת החרבן, כלומר שהרי נביא עומד בשנה תשיעית ומזהיר לכתוב שטר על מקנת שדה ולהזהר בו עד החרבן שנגזר להיות בשנת אחת עשרה שהיא סוף שנה שלישית למקנת השדה, והיינו דכתיב (ירמיה לב,יד) למען יעמדו ימים רבים ללמדך שעדיין השדה צריכה לשטר עד החורבן. ואלו לא היתה החזקה מתקיימת בשתי שנים לא היה הנביא צריך להזהיר על השטר להזהר בו עד החרבן. ואלו לא היתה החזקה מתקיימת בשנים שקודם החרבן לא היתה כתיבת השטר מועלת כלום, שכל השטרות בשנות החרבן בחזקת אבודין הן, אלא להכי אזהרינהו אשטרא משום דבציר מהנך תלת שני לא קימא ליה ללוקח חזקה. ואע"ג דהנך תלת שני לאו שלימות הוו, שדה הבעל הואי, ושדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום.

ומנא תימרא דנביא בתשע הוה קאי, דתניא בסדר עולם (פרק כו) באותו הפרק שאמר לו הקב"ה לירמיהו הנה חנמאל בו סמך מלך בבל אל ירושלים, וסמיכת מלך בבל אל ירושלים שנה תשיעית הואי כדכתיב בסוף ירמיהו (נב,ד) ויהי בשנה התשיעית למלכו בחדש העשירי בעשור לחדש בא נבוכדנצר מלך בבל וכל חילו על ירושלים וגו' ותבא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו. וההיא דכתיב (שם לב,א) הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת השם בשנה העשירית וגו', וכתיב בתריה ואז חיל מלך בבל צרים על ירושלים, לאו תחילת סמיכה הואי, אלא שבתשיעית התחיל לסמוך והיו צרים עליה והולכין עד אחת עשרה והרי עשירית בכלל. ודבור שהיה עמו בעשירי לאו אענינא דחנמאל קאי אלא אדבור שני קאי דכתיב (שם לג,א) ויהי דבר ה' אל ירמיהו שנית והוא עודנו עצור, אבל דבור דחנמאל בשנה תשיעית הוה. והכי קאמר קרא, הדבר אשר היה אל ירמיהו בשנה העשירית והוא כלוא בחצר המטרה, והתחיל לפרש על מה כלאוהו שם, והדר כתיב (שם לב,ו) ויאמר ירמיהו, כלומר וכבר אמר ירמיהו [קודם] לכן בתשיעית היה דבר ה' אלי לאמר כו' ענינא עד קרא דשדות בכסף יקנו. והכי קאמר, כיון שאתם עתידים ליגאל ולשוב כאן אין לכם להמנע עכשיו מלקנות שדות, אלא שדות בכסף יקנו וגומר. ואחר כך התחיל לפרש דבור שהיה עמו בעשירית, והיינו דכתיב ויהי דבר ה' אל ירמיהו שנית.

א"ל אביי ודילמא כי אזהרינהו למכתב שטרי בתשיעית לאו משום דלא קיימא להו חזקה בבציר מתלת שני אלא עצה טובה לרווחא דמילתא דלא לצטריך לעידי חזקה, אי נמי דלא תהני ליה למוכר מחאה.

אכלה תלתא פירא לתלתא יומי אכלה תלתא פירי לתלתא ירחי כו' נ"ל דכל הני לא מקשה אלא לר"מ דמחייב בקירוב נגיחותיו. אבל לר' יודא דבעי שלשה ימים לק"מ דלכל יום בעי' שנה גבי חזקה. וכולהו קיימי. אמאי דקאמר לעיל ולר"מ דאמר ריחק נגיחותיו כו'. וכי קאמר לקמן לרבנן מאי אי הוי בעי הוה אמר רבנן כר' יהודא ס"ל אלא דר' ישמעאל ור' עקיבא בלחוד ס"ל דיש חזקה בפחות מג"ש מיום ליום אבל ר"מ לא סבירא לי' כוותייהו דא"כ ליתני נמי גם דברי ר"מ א"ו יחידאי נינהו ושום תנא לא סבר כוותיהו. מש"ה מהדר לאשכוחי טעמא דליתי נמי כר' מאיר:

גמרא. אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תיהוי חזקה. כיון דאמרינן דנפק ליה מרשות מוכר וקמה ליה ברשות לוקח אלמה תנן כל חזקה שאין עמה טענה כו'. וקשה דהא קא מפרש ואזיל בסיפא דמתניתין חזקה שאין עמה טענה מאי היא דקתני אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי שלא אמר לי אדם דבר מעולם אינה חזקה וכיון שטען זה שלא אמר לי אדם דבר מעולם הרי אינה שלו הוא ואינו מחזיק בה אלא מחמת שלא מצא מי שימנענו מלירד בה והא ודאי ליכא למילף משור המועד דבתלת שנים אחיל ליה אחולי ולתלות בשתיקתו ותהוי כמאן דאמר ליה לך חזק וקנה במתנה אלא כך אנו לומדים משור המועד דבתלת שנים קמה ליה ברשות לוקח ומחזקינן ליה שלקחה מן הראשון ועוד דלקמן בפרקין מקשינן בגמרא על מתניתין פשיטא וכיון דבשמעתין מתמהינן אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה למאן דיליף משור המועד ואצטריך תלמודא לפרושי בה טעמא היכי מקשינן עליה פשיטא דהא מתניתין משור המועד יליף. לא קשיא דהכי פירושא דמתניתין כל חזקה שאין עמה טענה כגון שאמר לו מה אתה עושה בתוך שלי ושתק או שאמר לו לא אשיבך דבר ולא בעל דברים דידי את אינה חזקה ומורידין את התובע לתוכה כיון שיש לו עדים שהיתה של אבותיו דלא מהניא חזקת שלש שנים אלא אם כן יש עמה טענה שיטעון לקחתיה ממך או מאבותיך והיינו דקתני סיפא אתה מכרתו לי אתה נתת לי במתנה הויא חזקה אלמא לא גמרה לה חזקה עד שיטעון כן וסיפא דקתני אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי כו לאו לפרושי רישא אתיא דהא לא קתני כיצד והא דנקט תנא שלא אמר לי אדם דבר מעולם אף על גב דאי שתיק נמי אינה חזקה אתא לאשמועינן דלא טענינן ליה אנן דלמא שטרא הוה ליה ואירכס והכי איתא לקמן בהדיא דמקשינן עלה פשיטא ואמרינן מהו דתימא כו' ומרישא לא שמעינן ליה דהיכא שאינו רוצה להשיב דבר לא שייך למימר דטענינן ליה אנן אם שתק או שאמר לו לאו בעל דברים דידי את ודאי יכול לטעון אתה מכרת לי או אתה נתת לי במתנה מיהו כל זמן שאינו טוען כן מורידים את המערער לתוכה לפי שאין כחה של חזקה אלא בטענה וכל חזקה שאין עמה טענה קרקע בחזקת בעלים הראשונים עומדת והיינו דמקשינן עלה אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה כיון דנפקא ליה מרשות מוכר אף על פי שלא רצה המחזיק להשיבו דבר למה מורידים את המערער לתוכה תהוי כמי שתובע את חברו כלים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר שאם לא רצה הנתבע להשיבו דבר אין יורדים לנכסיו אלא הרי הכלים בחזקתו ומשמתינן ליה עד דקאי בדינא בהדיה כדין התובע את חברו מנה. כך נראה בעיני פירוש שיטה זו. ומפרקינן טעמא מאי דאמרינן דלמא כדקאמר איהו לא טעין כו'. פירוש דלא ילפינן משור המועד אלא דמהניא חזקה למהוי ראיה למה שהוא טוען שלקחה הימנו דכיון דשייכא בה טענה אינה חזקה עד שיטעון דאי איהו לא טעין אנן ניקום ונטען ליה לפיכך כל זמן שאינו טוען כלום קרקע בחזקת בעלים עומדת והא דלא אמרינן הכי במטלטלים אלא הרי הם בחזקת התופס בהם ואף על פי שאין עם התפיסה טענה התם לפי שכבר יצאו מרשות הראשון שהרי הוא תופס בהם ועוד דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן וכיון דאינם עשוים להשאיל ולהשכיר ודאי מיד הראשון באו לידו. עוד יש לומר דלהכי מקשינן אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה לפי שיש להסתפק במה שטען זה שלא אמר לי אדם דבר מעולם הוא כמודה שאינו מחזיק בה מחמת מקח או אם טען כך לפי שמתירא שאם יטעון לקחתיה ממך יאמרו לו אחוי שטרך דהכי אמרינן עלה לקמן מהו דתימא האי גברא מזבן זבנה מיניה כו' הלכך אמרינן ליה דלמא שטרא הוה ליה ואירכס וכגון זה פתח פיך לאלם הוא מן הטעם הזה מקשה תלמודא השתא כיון דבחזקת שיש שנים נפקא ליה מרשות מוכר וקמה ליה ברשות לוקח אם כן הוה ליה המערער מוציא ומספיקא לית לן למימר דהא דקטעין שלא אמר לי אדם דבר מעולם אודויי קא מודה שאינו מחזיק בה מחמת מקח שיש לנו לטעון לו ולומר דלמא שטרא הוה לך ואירכס כיון דקמה ליה ברשותיה מקודם הטענה ומן הספק אין מוציאים מיד המוחזק. עליות הר"י ז"ל.

וזה לשון הרשב"א: אלא מעתה כל חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה. כלומר כשור המועד דבכל ענין שנגח שלש נגיחות נפקא ליה מתורת תם וקם ליה בתורת מועד ופרקינן טעמא מאי כלומר טעמא דחזקה מאי ניהו דאמרינן דשתיקת הבעלים מוכחת שמכרה לו או נתנה לו כמו שהמחזיק אומר איהו לא טעין ואנן ניקום ונטעון. ואיכא למידק ודקארי לה מאי קארי לה דאדרבה אמתניתין דכל חזקה שאין עמה טענה אקשינן בגמרא פשיטא. ויש לומר דהכי קא פריך כיון דמשור המועד גמרת ליה אימא כשור המועד דבכל ענין תהוי ליה חזקה ואף על גב דאיהו לא טעין נטעון ליה אנן דדלמא שטרא הוה ליה ואירכס וכהאי גוונא נמי אמרינן בגמרא פשיטא מהו דתימא האי גברא מזבן זבינא ליה אמרי לאחוי שטרך וכגון זה פתח פיך לאלם הוא קמשמע לן ולדידי קשיא לי אדרבה איהו שפיר קפריך כיון דמשור המועד גמרת לימא כשור המועד דבכל ענין נפקא ליה מחזקת בעלים הראשונים וקם ליה ברשותיה דהאי שאני אומר כיון ששתק כולי האי אחולי אחלי גביה וכענין שאמרו הגאונים בכל דבר שאינו מחסרו קרקע דטענת סבלנות מהניא ליה מדין מחילה וכדאמר רבא לקמן בחד מן לישני תרתי מחיל תלת לא מחיל ופרכינן אי הכי תהדר ארעא לבר מפירי אלמא מתוך שתיקתו גמרינן למחילתו והויא מחילה ולא מהדר ליה פירי לההוא לישנא הכי נמי נימא דשתיקתו היינו מחילה ותיקום ברשותיה דהאי. ויש לומר דקרקע אינו נקנה במחילה אלא במכירה ונתינה ולא עדיף שתיקה ממחילה מפורשת ואלו אמר לו שדי מחולה לך לא אמר כלום כל שכן מחילה מתוך שתיקה אבל שעבודין שיש להן חזקה בטענת סבלנות כדעת הגאונים ז"ל נתנים הם במחילה שאלו הוציא זוז על חצר חברו ואי נמי שנעץ קורה בכותלו יכול הוא למחול לו שלא יסלקם משם שאין זו כנותן קרקע אלא כמוחל על השעבודים וכן נמי אכילת פירות אחר שאכל את הפירות הרי חזר על האוכל לחוב בעלמא ויכול הוא למוחלה מה שאין כן בגופו של קרקע והיינו דאמרינן התם טעמא מאי כלומר מאיזה צד יכול הוא לזכות בקרקעו של חברו במחילה או במתנה איהו לא טעין ואנן ניקום ונטעון. אלא שעדיין קשיא לי דהא לקמן גבי עובדא דרב ענן דשקל בדקא בארעיה ואמר והא אית לי סהדי דאתא וסייע בגודא בהדאי כלומר ומחל לי ופירש רש"י ז"ל דהוה ליה כמאן דאמר ליה לך חזק וקנה ואם כן הכא נמי נימא הכין. ויש לומר דשאני התם שעשה מעשה בידים ומסייעו לגדור אותו עם שלו.

אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תהוי מחאה דומיא דשור המועד. פירוש דאי לאו משור המועד גמרינן ניחא דאפשר דטעמא משום דטפי מתלת שנים קפיד איניש וזה שלא הקפיד בודאי מפני שמכרה לו הלכך מחאה אפילו שלא בפניו מהניא כיון שאנו יודעים שהקפיד אבל אי משור המועד גמרינן לבעי המחאה בפניו כי התם דבעינן העדאה בפניו כי'. ואם תאמר ואמאי פריך ממחאה לפרוך מחזקה דהיא היא דדמיא להעדאה ולפרוך אלא מעתה חזקה שלא בפניו דומיא דשור המועד. יש לומר דאדרבה מחאה דמיא להעדאה ולא חזקה דכל היכי דהעדאה היא התראה שמתרין בו לשמור שורו מחאה נמי התראה היא להזהר בשטרו אבל חזקה לא דמיא להעדאה אלא לנגיחות דמיא כי היכי דנגיחות לא בעינן בפניו חזקה נמי לא בעינן בפניו אבל במחאה שהיא התראה פרכינן דלבעי בפניו כהעדאה. ואם תאמר והא אכתי לא סלקא דעתין ההוא טעמא דעד שלש שנים מזדהר איניש בשטריה דלקמן הוא דחדית ליה רבא. לאו קושיא היא דנהי דבחזקה לא קסלקא דעתין ההוא טעמא דמשור המועד הוא דגמרינן לה על כרחך מהשתא נמי סבירא לן דמחאה אינה אלא כדי שיזדהר בשטרו שכל שמיחה בתוך שלש ולא נזהר בשטרו אתרע ליה חזקתיה. זהו פירוש לפירוש רש"י ז"ל. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הרא"ש בתוספותיו: אלא מעתה מחאה שלא בפניו פירש רש"י ז"ל כי היכי דיליף חזקה מנגיחה הכי נמי הוה לן למילף מחאה מהעדאה מה העדאה בפניו דוקא אף מחאה בפניו דוקא. וקשה תינח העדאה בעינן בפניו משום דאתא לאפוקיה מחזקת תם ולעשותו מועד אבל מחאה דעל ידה מעמידים הקרקע בחזקת מי שהיה תחלה לא בעינן לפניו ומחזקה הוה ליה לאקשויי דחזקה לא תועיל אלא בפניו כי היכי דשור המועד אינו נעשה מועד עד שיעידו בו בפניו. ונראה לי דבחזקה קא פריך והכי קאמר מחאה שלא בפניו לא תהוי מחאה דכי היכי דילפינן חזקה מנגיחה הכי נמי אית לן למגמר מחאה מהעדאה דכי היכי דהתם הצריך הכתוב העדאה בפניו ולא אמרינן העדאה קלא אית לה הכי נמי במחאה שלא בפניו לא אמרינן דקלא אית ליה ואינה מחאה וכיון דהמחאה אינה מחאה גם חזקה שלא בפניו לא הויא חזקה דכיון דהמחאה לית לה קלא אין לה ראיה למחזיק במה ששתק לפי שיודע שהמחזיק לא ישמע מחאתו וגם אינו מחוייב לבא לעירו ולמחות כדמוכח לקמן דדייקינן מדתנן שלש ארצות לחזקה דמחאה שלא בפניו הויא מחאה כיון שחזקה מועלת כשהוא עמו במדינה ומנא ליה דלמא לעולם לא הויא מחאה ומה שחזקה מועלת לפי שהיה לו לבא אצלו כששמע שהחזיק אלא ודאי אינו מחויב לבא אצלו וכיון שאינו יכול למחות עד שתבא המחאה לאזניו אין החזקה חזקה דעיקר ראיית החזקה מדלא מיחה המערער וזה לא היה יכול למחות. והא דפריך ממחאה ולא פריך מחזקה לפי שחזקה ידועה ונשמעת לפי שכשאדם יורד לשדה חברו יש לו קול אבל אמחאה אינה נשמעת כל כך הלכך פריך ממחאה ומינה נשמע לחזקה. ומשני חברך חברא אית ליה כו' ככתוב בתוספות. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ויש מפרשים דמשום דחזקה מכח מחאה קא אתיא קאמרי הם מפני שהיא עיקרה של חזקה ואם אין מחאה שלא בפניו מחאה אף חזקה שלא בפניו אינה חזקה דאמר לו משום הכי לא מחיתי לפי שהמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה והרי זה כאלו אמר חזקה שלא בפניו לא תהוי חזקה. ולפי דברי קמתרץ הזה נצטרך לומר דאלו לא היתה מחאה שלא בפניו מחאה לא היינו מצריכים את המערער לבא ולמחות ואפילו שלא בשעת חירום ואפילו מקום ששיירות מצויות. וקשיא לי דאם כן מאי אמר ליה אביי לרבא לקמן אי הכי מחאה שלא בפניו לא תהוי מחאה דאמר ליה אי מחית באנפאי הוה מזדהרנא בשטרי דמשמע דכי לא הוי מחאה שלא בפניו מחאה טפי עדיף ליה למחזיק אדרבה הא ניחא ליה טפי כי הויא מחאה שלא בפניו מחאה דמתוך כך סלקא ליה חזקה טפי. ויש לומר דהכי קאמר ליה לא תהוי מחאה ונצריכהו לבא למחות כיון שהוא במקום שיכול לבא ולמחות. ויש מפרשים דחזקה שלא בפניו פשיטא ליה דהויא חזקה ודין הוא דיכול הוא לדעת אם יחזיק אחר בקרקעו אפילו שלא בפניו לפי שאדם עשוי לשאול מי עומד בקרקעותיו ואף חבריו מודיעים אותו כדי שימחה במי שמחזיק בו וזה אינו דומה לשור המועד שאין אדם עשוי לשאול בשורו אם נעשה נגחן ואין חבריו מודיעים אותו כדי שלא לחייבו נזק שלם על נגיחותיו לפיכך אמרה תורה והועד בבעליו דאם לא כן לא היו הבעלים יודעים ואינם יכולים ליזהר בשמירת שורו ומחאה נמי להא דמיא שאין אדם מחזר לדעת אם מיחה אדם בחזקתו וקסלקא דעתך נמי השתא שאין חבריו מודיעים אותו. ופרקינן מחאה נמי חבריו מודיעים אותו כדי שיזהר בשמירת ראיותיו וכשהוא מוחה מודיעים אותו דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. גירסת רבינו חננאל ז"ל תלתא פירי בחד יומא כגון צלף כו'. פירוש בצלף אית בה תלתא פירי בחדא יומא דהיינו אביונות וקפריסין ועלין ופרקינן דומיא דשור המועד דבעידנא דאיתא להאי נגיחה ליתא להאי נגיחה אבל הכא אף על גב דאכילות מוחלקות הן בעידנא חדא איתנהו ולא דמי לאסף את תבואתו ומסק את זתיו וכנס את קייצו דאיתנהו בחדא זימנא ואפילו הכי סלקא ליה חזקה דהתם פירות מוחלקין אבל צלף כלהו כחד נינהו. הדר אקשינן אכלה תלתא פירי בתלתא יומי כגון תאנה דזו נתבשלה היום והשנית למחר והשלישית ביום הג' להוי חזקה וקושיא זו בין לרבי מאיר בין לרבי יהודה היא דכל שאינם ביום אחד אינו כקירב את נגיחותיו דרבי מאיר. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל דקושיא זו וקושיא שאכלה תלתא בתלתא ירחי כגון אספסתא לכולי עלמא הן. לרבי ישמעאל הכי נמי דתנן אסף את תבואתו כו'. ואף על גב דשדה בית השלחין לכולי עלמא בעי שלש שנים מיום ליום ולא סגי ליה באכילת שלשה מיני ירקות ואפילו בחד ירחא דכיון שאין פירותיה פוסקין כולה שתא לכולה חדא אכילה חשיבא להו לאינשי ואין דרך להשכיר בית או בית השלחין לפחות משנה ושלש שנים לענין חזקה דידהו כשלש נגיחות לענין חזקה דשור המועד. אלא דאכתי קשיא לי דהכא משמע דאכילת אביונות וקפריסין ועלין אי לא דבעידנא דאיתיה להאי איתיה להאי הוה סלקא חזקה לרבי מאיר ודכותה בשלשה ימים באכילת תאנה אפילו לרבי יהודה והיאך חשיבי טפי שלש אכילות של שלשה ימים באילן אחד משלשה פירות מוחלקים לגמרי בשלשה ימים בקרקע אחד.

כגון צלף. כתוב בתוספות ורבינו חננאל ז"ל גריס ברישא תלתא פירי בחד יומא כו' עד וההיא דשבת מוכחא כספרים שלנו. וגם קשה לי דלא שייך למימר תלתא פירי בחד זימנא וגם בזה לא היה טועה המקשה דמלתא דרישא היא דלא דמיא לנגיחות דאיתנהו בזו אחר זו אבל הנהו נוטלין בבת אחת מן האילן. תוספי הרא"ש.

מאן הולכי אושא רבי ישמעאל לרבי ישמעאל הכי נמי. צריך לחלק בין אספסתא לבית השלחין דפירש בקונטרס מחמת שמשקין אותה תדיר עושה פירות תדיר. וצריך לומר דאין גדלין בה פירות פעמים ושלש בשנה אחת דאם כן בשנה אחת תהוי חזקה כמו באספסתא אלא עושה פירות תדיר היינו כלומר שמשתמשים בו תדיר וכן מצאתי בפירושים ישנים. עד כאן מגליון תוספות.

היכי דמי אי דקדח ואכיל קדח ואכיל משמט הוא דקשמיט. פירוש אין זה אוכל בכל פעם אכילה שלימה כיון שאינו תולש כל העשב אלא שגוזז מקצתו. ואי נמי האי כדרך הגזלנים יורד כיון שאינו תולש ומניח לעשב לגדל שאינו גדול בפחות משלשים יום. עליות הר"י ז"ל.
כתוב בכל הספרים שהרי נביא עומד בתשע ומזהיר על אחת עשרה ורבינו חננאל ז"ל גריס שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה וכך הוא מפורש בירמיה בשנה העשירית באותה נבואה של חנמאל ומפני שלא היתה שם שיעור חזקה עד החרבן היה מזהיר עליהם שיכתבו שטרות וישמרו אותם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים. מיהו אכתי מנלן דבתלת שנים הויא חזקה דלמא אי נמי הוו שלש שנים עד החרבן הכי נמי דאמר להו נביא שיכתבו שטרות דלא סלקא להו חזקה עד ארבע שנים או עד חמש. ואיכא למימר דחזקה דשור המועד דהויא בתלת זימני מהניא לה אמתלא. ואני תמה על המדרש הזה כי המקרא הזה שדות בכסף יקנו לפי הפשט אינו מדבר אלא על העתידה שישובו מן הגלות ויקנו שדות וכרמים. והא דאמרינן דאי לא תימא הכי בנו בתים ושבו ונטעו גנות כו' הכי נמי הכי פירושו כלומר הכי נמי דלא קנו אלא בבנין ובנטיעה ולמה לא אמר להם קנו בתים וגנות אלא עצה טובה קא משמע לן שהאדם שמח בבנינו ובנטיעותיו יותר מקנינו הכא נמי שדות בכסף יקנו עצה טובה קא משמע לן כו עד כאן לשון הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות: שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה. פירוש מזהיר לכתוב את השטר בשביל שסוף הבית ליחרב בשנת האחת עשרה ולא יוכל הלוקח להחזיק שלש שנים שאותה נבואה נאמרה בשנה העשירית לצדקיהו כמו שמפורש בפרשה ובאחת עשרה חרב הבית למדנו דבשתי שנים לא הויא חזקה ולהכי אצטריך שטרא כדכתיב וחתום בספר. וקשה לי במאי דקא מבעיא ליה מנין לחזקת שלש שנים וקא פשיט ליה מקרא שאין חזקה בשתי שנים הרי עדיין לא למדנו דבשלש שנים תועיל חזקה. ויש לומר שסומך ללמוד משור המועד דבתלת זימנא הויא חזקה וכאן אי אפשר לומר בתלתא ירחי כגון אספסתא להוי חזקה שהרי אף בשתי שנים לא הויא חזקה. כדילפינן מקראי דירמיה הלכך שלש שנים הוא דגמרינן לחזקה משור המועד. ואם תאמר דבסדר עולם שנינו דבשנה התשיעית לצדקיהו מלך יהודה שסמך מלך בבל את ידו על ירושלים בו בפרק נאמר לו לירמיה הנה חנמאל וכו' ואף על פי שנראה מפורש בפרשה שנאמרה אותה הנבואה בשנה העשירית לצדקיהו נראה לי דהיינו דכתיב עלה ויאמר ירמיה היה דבר ה' אלי לאמר ולא נכתב ויהי דבר ה' אל ירמיה או הדבר אשר היה אל ירמיה כדרך הכתוב אשר בשאר המקומות לפי שבשבת תשע לצדקיהו נאמרה לו טרם בא אליו חנמאל ולא לצוותו לאמר לישראל לאלתר נאמרה לו אלא על ענין המעשה שיקנה את השדה ונגלה לו שקנייתו לאות שיקנו עוד בתים ושדות וכרמים בארץ יהודה והוא גלה הנבואה ההיא לישראל בשנה העשירית ומכל מקום מעת שאמר ירמיה נבואה זו עד החרבן לא היו אלא שתים ולפיכך הזהירם לעשות שטר לפי שאי אפשר להחזיק שלש שנים קודם החרבן. ודלמא עצה טובה קמשמע לן. פירוש לעולם בפחות מכאן הוי חזקה כגון אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי כגון אספסתא וזה שהצריכם לעשות שטר לאו משום דאי אפשר להחזיק קודם חרבן אלא עצה טובה קמשמע לן שלא לסמוך על עידי חזקה שמא לא יהיו מצויין להם אחר החרבן. עוד יש לפרש שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה ומסתמא להודיע דין ומשפט בא הכתוב במה שהוא מזהיר לכתוב שטר על קניית השדה ללמוד דבשלש שנים הויא חזקה כיון שהצריך ללמדנו דבשתי שנים לא הויא חזקה. ודחינן ודלמא עצה טובה קמשמע לן ולא להודיע דין ומשמט בא דלעולם אפילו בשלש שנים לא הוי חזקה אלא בא לומר עצה טובה שלא ימנע מלקנות שדות בשביל החרבן שסופן ליגאל לשבעים שנה ולשוב כשיכתבו שטרות על מקחם ולא יתיאשו מן המקח. והגאונים ז"ל גורסים שהרי נביא עומד בתשע ומזהיר על אחת עשרה. ונראה בעיני כי שתי הנוסחאות עולות לפירוש אחד כי לא היו שלש שנים שלמות ואין חזקה עולה. ועוד שלא אמר ירמיה נבואה זו עד שנת עשר לצדקיהו כמו שכתבנו ונמצא שלא היו יכולים להחזיק אלא שתי שנים ופירושא דשמעתין על דרך שכתבבו לפי נוסחא ראשונה דמוכח רבי יוסף מדאצריך קרא לאשמועינן דבפחות משלש שנים לא הויא חזקה אמר ליה הכי נמי מוכח מינה כיון דבפחות משלש לא הויא חזקה אלמא שלש שנים הוא דגמרינן משור המועד ולא ילפינן מינה דתהוי חזקה אם אכלה תלתא פירי בתלתא ירחי ואין הפרש בין גירסא ראשונה ובין גירסת הגאונים ז"ל זולתי כי לגירסת הגאונים נקט ליה תלמודא זמן שנאמרה בו. ורבינו חננאל ז"ל כתב כיון שנלכדה ירושלים אבדו השטרות והיאך יתקיים עוד יבנו הבתים וגו' אלא שמע מינה דאינו נזהר בשטר המקנה אלא עד שבת אחת עשרה והן שלש שנים תשיעית ועשירית ואחת עשרה ואחר כך אם אבד השטר אינו חושש אלא קניה בחזקת אכילת שלש שנים מכאן לחזקה שלש שנים. ולפי הפירוש הזה לפיכך היו כותבים לשטר לדעת רב יוסף כדי שלא יוכל המוכר לכפור באותן שלש שנים וכיון שיחזיקו השלש שנים בלא ערעור תהא השדה מוחזקת לו לעולם אף על פי שהיו השטרות אובדות בזמן החורבן משום דבתלת שנים הויא חזקה. ודחינן עצה טובה קמשמע לן פירוש כתיבת שטר לפירות אותם שלש שנים הועילה ולא בא הכתוב ללמדנו מתוך כך דין חזקה כמו שלא בא ללמדנו במה שכתב בנו בתים ושבו שאינו דין והלכה אלא עצה טובה קמשמע לן שסופם לשהות בגולה ולא ימנעו מלבנות בתים. וקשה לי והלא אותם שלש שנים לא היו שלימות ואין חזקה עולה בדין דכתיב בחודש העשירי בא מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים וגו' ותניא אמר רבי יוסי באותו זמן ובאותו פרק נאמר לירמיה הנה חנמאל וכו' וכתיב בעשתי עשרה שנה בחודש הרביעי בתשעה לחודש הובקעה העיר. ועוד כי הפרשה מוכחת שלא אמר ירמיה נבואה זו לישראל עד שנת עשר לצדקיהו כמו שכתבנו. ואית דקשיא ליה מאי דקמייתי רב יוסף קרא שדות בכסף יקנו וגו' והא כי כתיב ההוא קרא על העתיד הוא דכתיב שהיה מתנבא שיקנו עוד שדות בארץ יהודה לפי שישיב השם את שבותם ומקנה אותה שדה סימן לכך והוה ליה לאתויי האי דכתיב ואקח את ספר המקנה גי'. ונראה לי פירוש המקרא לפי מה שהביאוהו כאן כך הוא שדות בכסף יקנו קודם הגלות בערי יהודה ובסביבות ירושלים כי לא יפסידו ממונם לפי שסוף הקונים או בניהם לשוב לסוף שבעים שנה אל שדותיהם וכן מוכיח התלמוד דקאמר ומזהיר על אחת עשרה ואם על המעשה ההוא מדבר הלא ירמיה היה הלוקח והכותב לו את השטר ולא היה מזכיר כאן לשון מזהיר. עוד יש לומר כי לכך לא הביא ואקח את ספר המקנה לפי שהיינו יכולים לומר כי השטר לקניה הויא ובמקום שכותבים את השטר הויא שלא קנה עד שיכתוב את השטר על כן הביאו מה שכתוב שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וחתום משמע שהקניה נגמרת בכסף ואף על פי כן כותבים את השטר לראיה שלא יוכל המוכר לערער ובענין זה היה השטר שכתב ירמיה שהרי הוא לאות על קניה כיוצא בו כמו שנראה מן המקרא והוצרך לירמיה לשטר ראיה משום דפחות משלש לא הוי חזקה. עד כאן לשונו.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ולי נראה משום דכיון שהזהיר בעשר ולא הזהיר בתשע שמע מינה דעד עכשיו לא הוצרך דבחזקה סגי להו אבל מכיון שנכנס בעשר תו הויא להו חזקה ואצטריך לאזהורי אכתיבת שטר ואקשי ליה אביי ודלמא עצה טובה קמשמע לן בכתיבת השטר דלא יסמכו אעדי חזקה דדילמא מייתי להו סהדי דאי לא תימא הכי בנו בתים ושבו הכי נמי דלענין דינא קאמר אלא עצה טובה כיון שהם מתעכבים שם יבנו בתים וגנות תדע דאפילו בזה על כרחנו דבר להם דרך עצה טובה דכתיב ונתתם בכלי חרס ונתינתם בכלי חרס מי נימא דהוי מלתא לענין דינא אלא עצה טובה. עד כאן לשונו.

והר"י ן' מיגש ז"ל כתב וזה לשונו: אמר רב יוסף אמר קרא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר והעד עדים שהרי נביא עומד בתשע שנים לצדקיהו כדתניא בסדר עולם באותו הפ' שאמר הקב"ה לירמיה הנה חנמאל כו'. סמך מלך בבל אל ירושלים וסמיכת בבל אל ירושלים מפורש בקרא דבשנה תשיעית הואי והזהיר הקב"ה לירמיה לקנות השדה ולכתוב עליה שטר ואף על מי שהחרבן עתיד להיות בשנת אחת עשרה וכל השטרות כולן בחזקת שהן אובדים ואילולי שהחזקה מתקיימת בשלש שנים אלו שקודם לחורבן לא היה הקב"ה משיא עצה לירמיהו לקנותה שיש לחוש שיערער עליו חנמאל לאחר שבעים שנה כשיבנה הביח ויאמר לא מכרתיה לך וכיון שאין בידו לא שטר ולא חזקה נמצאו מעותיו אובדים הרי שמענו לחזקה שהיא מתקיימת לאחר שלש שנים ואין צריך שטר ולפי שהזהירו הקבוה לכתוב עליו שטר לאותם שנים שקודם החורבן שמענו שבתוך שלש שנים אלו צריך הוא לשטר ואין עמו חזקה עד תשלום שלש שנים הרי למדנו לחזקה שהיא שלש שנים לא פחות ולא יותר. ודחי ליה אביי ממאי ודילמא עצה טובה קמשמע לן ממאי דחזקה לא הויא פחות משלש שנים דלמא לאלתר נמי הויא חזקה כי היכי דהויא במטלטלין והאי דאמר ליה רחמנא לירמיה וכתוב בספר וחתום עצה טובה הוא דאמר ליה למכתב שטרא ואף על גב דלא צריך דבההיא חזקה פורתא סגיא ליה דאי לא תימא הכי בנו בתים ושבו ונטעו כרמים ואכלו פרים מאי קא משמע לן עצה טובה קאמר להו והכי נמי עצה טובה קאמר ליה למכתב שטרא ואף על גב דלא צריך ליה תדע דהך שטרא לא צריך ליה ועצה טובה בעלמא היא דאמר ליה רחמנא למכתב ליה דכתיב ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים דהתם ודאי לא צריך ליה דהא בחזקה סגיא ליה ומדקאמר ליה רחמנא עצה טובה למען יעמדו ימים רבים הכי נמי איכא למימר דהאי שטרא לא הוה צריך ליה כלל דבחזקה לאלתר סגי ליה ועצה טובה בעלמא הוא דאמר ליה וכתוב בספר וחתום והעד עדים וגומר. עד כאן לשונו.

בד"ה אלא מעתה חזקה כו' וי"ל דסוגיא דהכא כמ"ד לאייעודי תורא והולכי אושא כו' עכ"ל הוצרכו לכל זה ורצה לומר דודאי דסוגיא דתלמודא הכא דנקט במלתיה דבשלשה נגיחות אתחזק אזלא למאן דאמר לאייעודי תורא ומיהו מהולכי אושא שהוא ר"י שהיה תנא ליכא למפשט הכי דהוא לא הוה קאמר אלא דגמר משור המועד ולא יותר ואיכא למימר דיליף מג' התראות דגברא ולא מג' נגיחות דמג' התראות דגברא לחוד הוי מועד אף שלא עבר עדיין התראה כדקאמר תלמודא כי לא נגח רביעית מאי לישלם וכתבו ועי"ל דלמ"ד נמי לייעודי גברא נמי איתחזק בג' נגיחות של השור דע"כ א"צ שיהיה מוחזק לעבור כו' ולא צריך להתרות לו רק כדי שישמור שורו וק"ל:

בד"ה אלא מעתה כו' דלית ליה קלא ולא תהא חזקה אע"פ ששמע כו' עכ"ל לכאורה אין פירושו מכוון כפי המובן בפשיטות ובפי' רש"י דאית לן למימר כיון דהמחאה לית ליה קלא תהא חזקה וכמו שפר"י גופיה לקמן פירכא דאביי דמיירי כשהן בעיר א' ופריך דלא תהא המחאה ותהא חזקה ונראה לומר דודאי פירכא דאביי ליכא לפרושי אלא דפריך דלא תהא המחאה ותהא חזקה וכשהן בעיר אחת כפר"י מדקאמר דא"ל אי מחית באנפאי הוה מזדהרנא כו' דהיינו שהמחזיק אומר כן אבל הכא לא קאמר הכי וליכא למימר משום דלר' ישמעאל קיימינן הכא דהחזקה בג' אכילות לאו משום זהירות שטר הוא אלא דגמר משור המועד כיון דקפיד איניש בשלש אכילות וזה לא קפיד שהרי לא מיחה א"כ ודאי מכרה לו דא"כ מאיזה טעם קאמר אף הכא בפניו אלא דע"כ לר' ישמעאל נמי מחאה בפניו לשמירת שטרו היא באה עד דאכיל שלשה פירי כמ"ש הרמב"ן בספר המלחמות וכפי' רש"י אלא דאית לן למימר דלא קאמר תלמודא הכא כדקאמר אביי בפירכא דלקמן לרבנן משום דהכא לאו המחזיק אומר כן ועיקר קושייתו דלא תהא חזקה שלא בפניו ומיירי הכא כשהמערער בעיר אחרת ופריך כיון דלית קלא למחאה שלא בפניו לא תהא לו חזקה דודאי אינו צריך לבא בעיר אחרת לבא לפני המחזיק ולמחות כמ"ש התוס' לקמן ומיהו ודאי דה"מ נמי הכא למפרך כשהן בעיר אחת דלא תהא המחאה ותהא חזקה והוא שכתבו ובלא שור המועד ה"מ למפרך דלא תהא מחאה כדפריך כו' אלא דהכא כיון דיליף ליה משור המועד ניחא ליה למיפרך דומיא דהכא דשלא בפניו לא הוה חזקה וזהו שכתבו דאע"ג דאינו דומה ממש דמחאה באה לבטל החזקה וההעדאה באה לקיים מ"מ פריך שפיר דהמכוון מהם דומיא דבשניהם שלא בפניו לא הוי חזקה ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה ודלמא עצה כו' ודלמא בסוף עשר הוה קאי ומזהיר על תחלת י"א כו' עכ"ל כצ"ל ולאו דוקא תחלת י"א אלא או בחדש רביעי שהובקעה העיר או בחדש חמישי שנחרב הבית וק"ל:

בא"ד ור"ח פי' דרב יוסף כו' ויסמכו על חזקת ג' שנים כו' עכ"ל ודקאמר עצה טובה קמ"ל ה"ק לעולם חזקה בשנה אחת וניחא להו בג' שנים דאיכא סהדי דידעי בזו ולא ידעי בזו וק"ל:

בא"ד וכן בסדר עולם שלנו תניא בשנה העשירית כו' עכ"ל גם מסדר המקרא מוכח דבשנת י' הוה דכתיב בשנת י' לצדקיהו וגו' ויאמר ירמיה וגו' היה דבר ה' וגו' בירמיה ל"ב וק"ל:

בא"ד ועוד דלגירסתו נמי קשיא מנא ליה ג' שנים כו' אלא י"ח [חדשים] שהרי כו' עכ"ל ויש לקיים גירסא זו כפי דרך פרש"י שהיו מזהירין לכתוב שטרות כי לא יחזיקו שלוש שנים רק י"ח חדשים ולאפוקי מר' ישמעאל דסגי ליה בג' אכילות וכן פי' הרמב"ן בחידושיו וק"ל:

גמרא מה שור המועד בעידנא דאיתא להא נגיחה ליתא להא נגיחה כו'. לכאורה הכא נמי האכילה שהיא נגד הנגיחה ליתנייהו בהדדי. וע"כ צ"ל דר"ל דהתם גם השוורים המנוגחים ליתנייהו בהדדי דאף ר"מ לא קאמר אלא ג' פעמים ולא שינגחם בפעם אחד דהיינו במעמד אחד:

שם בתלתין יומי כגון אספסתא. כצ"ל:

שם בתלתא ירחי כגון אספסתא כו' ה"נ דתנן כו'. ק"ל א"ה בית השלחין נמי ובמתניתין קתני ג"ש מיום ליום אליבא דכ"ע כדמשמע מפרש"י ותוס' ר"פ המזבח מקדש:

רש"י ד"ה צלף. ונגמר לסוף ג"י. לפי פרכת הגמ' ה"ל לפרש דנגמר ליום מחר. ואולי היה גירסתו בגמרא בתלתא תלתא יומי:

רש"י ד"ה אספסתא. ולסוף ל' יום כו' ועוקרין כו' ובתוך ל' יום גוזזין אותו ג"פ. נראה דל"ד דבפעם הג' עוקרין. ואולי דט"ס הוא וצ"ל ב"פ:

תד"ה כגון. צלף שיש לו ג' פירות ביחד. עמש"כ בביצה (כ"ה ב) בס"ד:

ואידך כי לא נגח מאי ליחייבו. יש לעיין לפי' הר"ר עזרא תיקשי לאביי דהא חזינן ביום ג' כי נגח פעם רביעי' לא מחייב עד יום ד' ויש לדחוק בזה למ"ד ליעודי גברא. אמנם לפי הנ"ל א"ש דעכ"פ נפיק מתורת תם בנגיחה שלישי' ולחזקת מועד לא הגיע אבל עכ"פ מתורת תם נפיק שהרי אי לא נגח רק נגיחה ג' ביום ג' מ"מ ביום ד' הוה מועד נמצא עכ"פ מנגיחה ג' נפיק מתורת תם והה"נ הכא מדשתיק ג' שנים נפיק מחזקת מרא קמא. והכא כיון דנפק מחזקת מרא קמא. הא ממילא קם לי' בחזקת מי שיושב בתוך הקרקע ונהנה מפירותי' ובכי האי גוני אמר רבא לקמן כ"ט ע"ב הממע"ה אע"ג דהתם לא קיי"ל כרבא אבל עכ"פ הכא בס"ד ה"א דהכי ילפינין משור המועד:

אלא מעתה חזקה וכו' בתוס' סד"ה אלא מעתה וכו' כתבו דא"כ עד נגיחה חמישי' לא לחייב וכו' עכ"ל וצ"ע הא ברביעי משיצא מביתו מבלי שמירה כראוי כבר הוחזק לעבור ג' התראו' ושוב כשנגח ליחייב. ועיין סנהדרין פ"א ע"ב וצ"ע: הכא חברך חברא אית לי' וכו' פי' אבל בשור המועד אפי' אית לי' חברא שהועד שורו יהי' כשחוק בעיניו שיאמר אולי יאמרו כן בפני. אביא עדי' להזימן. ושוב בפעם אחרונה כשיעידו בפניו ולא יכול להזימם מ"מ יאמר נא חשבתי שאהי' יכול להזימם ע"כ לא חשתי לשמור כראוי. משא"כ הכא אדרבא כיון ששמע שזה מחה ואז עדיי' הי' שטרו בידו הי' לו לשמרו שלא יבוא לערער עליו אחר זמן ולא יהי' יכול לברר קנינו זהו מה שנ"ל בכוונתו של פירש"י אלא שעיקור חסר מהגמרא. ובתוס' משמע והועד בבעליו גז"ה בעלמא הוא ואה"נ בהעדאה שייך נמי חברך חברא אית לי' אלא שגז"ה הוא:

ולר"מ דאמר קירב וכו' לכאורה לאו דוקא לר"מ דאפי' מאן דפליג בשור מודה הכא ובשאר דוכתא מטעם שכ' מג"א סי' קי"ד סקי"ג ואפי' רבנו פרץ לא פליג התם אלא מטעם שכ' הרב"י שם דלענין מידי דזכירה עדיף ריחוק מקירוב אבל הכא כ"ע מודי'. וצ"ל בב"ק דמייתי ש"ס מזב וזיבה התם נמי יומא קאגרים כמו בשור ובדבר דאוירא דיומא גרים עיין וק"ל:

עצה טובה קמ"ל פי' לפע"ד דבגלות אין כאן דין חזקה ולא מחאה משום שלום מלכות שלא ירגישו מלכי בבל שדעתם לחזור לא"י כשהם מוחים במי שמחזיק בקרקעותיהם כבורח מחמת מרדין ל"ח ע"ב. ומשו"ה עצה טובה שלא ימחו' אלא ישמרו שטרותיהם וגם עצה טובה שהשטרות יטמנו בקרקע שלא יראו החוצה ויודע למלכות ושלא ירקבו יתנום בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים. וגם עצה טובה לבנו' בתים ולנטוע גנו' כמתיאש מלחזור לא"י והכל עצה טובה משום שלום מלכות:

אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה כו' אלמה כו'. ותמוה מאד מה פריך ומה שייכות דלעיל כמו שכתבו תוספות ותירוצם אינו מובן. וי"ל דלשון המשנה חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה כו' אינו מובן למ"ל שאינו חזקה אף שהוא חזקה ג"כ לא מהני כיון דאינו שלו והא גם במטלטלין שמוחזק ג"כ אינו יכול לזכות בלא טענה. ונראה לפרש דקמשמע לן אף שאין למערער כלל עדי אבהת' רק טוען דידי הוא והמחזיק אומר שלא אמר לי אדם כו' דכהאי גוונא במטלטלין אינו צריך ליתנו לו כלל כיון שמוחזק וברשותו אינו יכול להוציא בטענתו שלו לחוד אף דודאי אינו של המוחזק דבמציאה אינו רשאי ליתנו עד שיתן סימן או עדים אף דטוען ברי שלי הוא אבל בקרקע נראה כיון דאפילו בהאי אומר דידי כו' והאי אומר כו' דהדין כל דאלים גבר כו' דבעי למימר התם דכשבא הג' ותפס אין מוציאין כו' לקמן ל"ה דוקא משום שמכחישין זא"ז ולרבי אשי גם בזה הדין מוציאין ומעידין לב' הראשונים עיין שם. אבל בא' אומר דידי ואינו מכחיש מוכח דפשוט להש"ס דמוציאין מיד המחזיק בלא טענה. ואף שאין לו בירור כלל. וע"כ החילוק בין מטלטלין דברשותו ונעשה שומר להחזירו למי ששלו ואינו רשאי ליתנו לזה מספק ועוד דאינו יכול להוציא מספק. מה שאין כן בקרקע דכיון שאינו שלו אינו תופס בה כלל אף שיושב בגזילה ועדיין הוא כאדם אחר ומה לו לקרקע זו ודאי הוי כמו שאין שום א' מוחזק בקרקע ובא א' ואומר שלי ואין אדם להכחישו למה לא ירד לקרקע שלו כיון דאפילו כשמכחישין הדין כל דאלים גבר. ממילא כשאין רק זה למה לא יזכה. ואם כן שפיר לשון המשנה דחזקה שאין כו' אינו חזקה דהוי כאינו מוחזק בה כלל דזה שאומר שלי יכול להוציא בלי בירור כנ"ל. וא"כ פריך א"מ היינו דמסיק דאחר ג' שנים נפיק מרשות מוכר וקאי ברשות לוקח והיינו דהוי מוחזק ג' שנים הקרקע כתפיסה ממש במטלטלין כמ"ש לעיל דחשיב זה המערער מוציא. ופריך שפיר דאי הכי חזקה שאין עמה טענה גם כן תהוי חזקה שיחשב מוחזק שלא יוכל להוציא בלי בירור דשלו הוא כמו במטלטלין כנ"ל. ומשני דטעם דמוחזק דילמא כדאמר כו' היינו דחזקת ג' שנים הוא דגם כן תפיסתו מוכחת כמו שטוען דשלו הוא לכך חשיב מוחזק כמטלטלין כנ"ל. אבל כשאין לו טענה שוב אינו מוחזק כלל דהא אינו ברשותו רק כשטוען הוי כפקע שם בעלים דמורה דשלו הוא מה שאין כן בלי טענה כנ"ל וא"ש:

עוד י"ל דהא אמר ריש בבא מציעא בתקפה אחד בפנינו ושתק ולבסוף צוח דאודויי אודי לי' ומספקא ליה רק משום דחזו ליה רבנן כו'. וכן בחלונות פסק דהוי מחילה דאין עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק. ואם כן אף אי בחוטף אחד חפץ מחבירו ושותק דנימא דלא הוי מחילה הוא משום דמה יועיל במה שיצוח כיון דהחוטף תקיף ולב"ד יוכל לילך גם אחר כך. אבל אם כשיהיה צוח לא יקחנה הלה ודאי דהיה השתיקה חשיב מחילה ומתנה. ומהאי טעמא מסופק גם בהקדישה כיון דכמסירה עיין שם. וא"כ כאן דאמר דבחזקת ג' שנים דחשיב קיימא ברשותיה פריך שפיר דחזקה שאין עמה טענה גם כן תהוי חזקה כיון שבמה שאוכל ג' שנים מוציאו מרשותו לרשותו. וכאן אם ימחה תוך ג' שנים לא יהיה חזקה ולא יחשב כלל ברשותו ויהיה ברשות של המערער אם כן הוי כמטלטלי שמניחו ליקח וכשהיה מוחה לא היה מוציאו כלל דהוי מחילה או מתנה ועוד דאף אי לא הוי מחילה עכ"פ הודאה הוי כדאמר להדיא בגמרא הנ"ל בתקפה ושותק ואף בקרקע בהקדישה דחשיב כתקפה. ורק משום לא איכפת באמירה מספקא ליה עיין שם. מה שאין כן באכילת פירות ג' שנים דהוי כתקפה כנ"ל. והרא"ש פסק שם פרק קמא דבבא מציעא דאפילו עדים לא מהני בשתק דהודאתו כק' לעדים עיין שם דהשתיקה הודאה גמורה כנ"ל. ואם כן הא קיימא לן פרק השולח כתבתי ונתתי שדה זו לפלוני והוא אומר לא נתת לי דמהני הודאת המוכר יותר דאמרינן שמא זיכה לי ע"י אחר ע"ש. וא"כ פריך שפיר הכא אלא מעתה דחשיב קיימא ברשותו ואם כן הוו כתקפה ושתק דהוי הודאה ממערער דשל המחזיק ושוב אף שאין עמה טענה ואפילו יודה שלא קנאה תהוי חזקה דאמרינן זיכה לו ע"י אחר כנ"ל דהודאתו מהני יותר כנ"ל ופריך שפיר. ומשני דמה דהחזקה חשוב קיימא ברשותיה הוא רק אימא כדקאמר כו' היינו כשמחזיק בטענה דשלו אז מורה תפיסת ג' שנים דברשותיה אבל בלא טענה לא קיימא כלל ברשותו ע"י חזקת ג' שנים. ושוב לא חשיב תקפה כלל ואין כאן הודאה כלל כנ"ל. ולכך אמר לא טעין כו' אנן ליטעון לו היינו כנ"ל דכל שאינו טוען אין מורה כלל כנ"ל:

עוד י"ל פשוט דקאי למאי דמשני לקמן מ"א על קושית פשיטא כו' מהו דתימא פתח פיך לאלם קמ"ל. ופירש רשב"ם דכשטוען אחר כך כן נאמן ולא חשיב חוזר וטוען עיין שם. ואם כן למה לא נתרץ דיבוריה מעצמינו כמו שכתבו תוספות שבועות פרק שבועות הדיינין גבי אומר לא לויתי ומוכחש מעדים דנפרש לא עמדתי בהלואתי. כיון שיש ראיה ברורה לדבריו אנו מתרצין שלא תכחיש הודאה שלו להראיה עיין שם. וכן כאן דג' שנים מורה דשלו למה לא נתרץ דיבוריה שלא אמר לי אדם כו'. וי"ל החילוק דהא גבי יתומים ולקוחות טוענין ב"ד עבורם להחזיק לא להוציא עיין שם בש"ע. ואם כן גם לתרץ דיבוריה מעצמינו גם כן חילוק כנ"ל שם להחזיק משא"כ להוציא לא טענין ליה לתרץ דיבוריה כנ"ל. ולכך פריך אלא מעתה דחזקת ג' שנים חשיב ברשותו א"כ חזקה שאין עמה טענה תיהוי חזקה שנטען עבורו לתרץ דיבוריה כנ"ל כיון דהוי מוחזק והראיה ברורה כנ"ל. ומשני כנ"ל דכיון דלא טעין לא הוי מוחזק כלל דחזקה רק אימא כדקאמר כו'. ושוב כיון דלהוציא כו' כיון דלא טעין אנן ליטעון כו' ואתי שפיר. גם קושית תוספ' שם דפריך פשיטא והכא פריך להיפוך עיין שם. ולמ"ש מיושב דכאן הקושיא רק על פי תירוץ הגמרא דהתם כנ"ל:

שם אלא מעתה מחאה שלא בפניו כו' התם והועד בבעליו כו' הכא חברך כו'. הפירוש הפשוט דשם כיון דגזירת הכתוב אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד אף שידע שהעידו שלא בפניו אינו צריך לשמור שורו דיודע שעדים פסולין העידו. משא"כ במחאה כשידע שמחה צריך ליזהר לעולם רש"י ז"ל כתב דהתם כיון דלחייבו כו' ולהעמיד שורו כו' בעינן בפני בעלים שידעו לטעון ולהכחיש עדים כו' להזימם עיין שם. ואינו מובן דלמה ליה לרש"י ז"ל לדרוש טעמיה דקרא וי"ל דלהפו' דהא דאין מקבלין שלא בפני בעלים הוא דרבנן. ואם כן במועד חידוש הוא וגזירת הכתוב דוקא בפניו ואם כן קשיא שפיר דמנא לן דמשום העדות שלא בבע"ד דילמא טעמא כדי שידע לשמור שורו ואם כן גם מחאה נלמוד. ומשני דחברא אית ליה כו'. ולכך ע"כ אין הטעם שידע ויותר ראוי לומר שגזירת הכתוב בעדות כדי שידע להכחישם כו' ואין ללמוד מחאה כנ"ל. וגם להפוסקים דהא דאין מקבלין מן התורה. היינו דילפינן מוהועד בבעליו כמ"ש בש"ס פרק הגוזל והיינו למסקנא אבל לס"ד פריך שפיר מנ"ל דמשום עדות קאמר רחמנא בבעליו וללמוד מזה כל עדיות לפסול שלא בפני בע"ד. דילמא רק משום שידע לשמור שורו ונלמוד מכאן מחאה שלא בפניו שלא יועיל ועדות לא נוכל ללמוד כלל. ומשני דחברך כו' ואין סברא לתלות הטעם כנ"ל. ולכך תולין יותר הטעם משום עדות דיש סברא שידע להכחיש ולהזים כנ"ל. והוצרך רש"י לטעם דאי לאו הכי הי' ראוי יותר לומר משום שיהיה ודאי שבעל השור יודע. מה שאין כן שנאמר אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין בלי טעם ואתי שפיר:

או י"ל דסלקא דעתך דאין זה חשוב עדות כלל לענין לשוויה מועד דהא מהני אף דאין מכירין השור עיין שם. שאין חיוב כלל רק שמחויב לשמור שורו ולא שייך הגזירת הכתוב דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד כלל. וממילא הטעם רק שאין יודע ומחאה גם כן כנ"ל. ולכך כתב רש"י לחייבו על נגיחותיו ולהעמיד שורו בחזקת מועד היינו או כנ"ל או כנ"ל חשוב עדות גמור. והטעם דאין מקבלין שידע להכחישם כו' והא שייך גם בעדות זה לשוי' מועד כנ"ל והוצרך לטעם הנ"ל:

ואידך. כלומר ונגיחה רביעית דבעינן היינו משום דאי לא נגח לאחר שהוחזק מה ישלם: שאין עמה טענה. מפרש במתני' לקמן (דף מא.) אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי אמר לו שלא אמר לי אדם דבר מעולם ולא אמר לו אתה מכרת לי: תיהוי חזקה. דהא אמרת שלש שנים מפקי ליה מרשות מוכר: ומשני טעמא מאי. אמרינן שלש שנים מפקי לה מחזקת מרה קמא דאמרינן דלמא כדאמר איהו זה אומר לקחתיה ממך וזה אומר גזלתיה ממני ואין אנו יודעין האמת עם מי אתיא חזקת שלש שנים ומוקי לה ברשותיה ואמרינן דלמא קושטא הוא דקאמר אבל בלא טענה מהיכן קנאה בשביל אכילת שלש שנים: מחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה. אם מיחה המערער בתוך שלש שנים לפני עדים שלא בפני המחזיק ואמר דעו שפלוני מחזיק בקרקע שלי בגזילה לא תיהוי מחאה: דומיא דשור המועד. שמעידין ששורו נגחן ובשלש פעמים שהעידו שלא בפניו אינו נעשה מועד אף התראת עדות של מחאה לא תיהוי עדות שלא בפניו דמחאה דומיא דהעדאה היא שהיא התראה לשמור שורו ואף המחאה התראה היא להזהר בראיית זכותו ושטר מכירתו: התם והועד בבעליו אמר רחמנא כו'. כלומר לא דמי נהי דגמרינן שלש שנים משלש נגיחות כי היכי דמפקי הני מחזקה הני נמי מפקי מחזקה אבל מחאה מהעדאה לית לן למיגמר דהתם כיון דהעדאה לחייבו ממון על נגיחותיו היא באה ולהעמיד שורו בחזקת מועד בעינן בפני בעלים שידעו לטעון ולהכחיש העדים ולהביא אחרים להזימן אבל טעמא דמחאה להתרות בו להיות זהיר בזכיותיו היא באה שזה טוען שבגזילה היא בידו הכא אפילו שלא בפניו נמי איתה: דחברך חברא אית ליה כו'. ויאמרו זה לזה והדבר בא לאזניו ואינו יכול לומר אילו שמעתי הייתי זהיר בראיית זכותי: ולר' מאיר דאמר כו'. כלומר לר''י דאמר בב''ק איזהו מועד כל שהעידו בו שלשה ימים איכא למימר הכא ג' שנים דומיא דג' ימים אלא לר''מ דאמר התם דאפי' נגח ג' פעמים ביום אחד הוי מועד מק''ו הכא נמי אכלה תלת פרי בחד יומא כגון תאנה שאינה מתבשלת יחד ויש שאינה מתבשלת שחרית ולערב היא ראויה הכי נמי דהויא חזקה ומשני דומיא דשור המועד כו': צלף. פרי שלא ניכר בו היום ונגמר לסוף ג' ימים: אספסתא. מין זרע הוא לעשב בהמות ולסוף ל' יום הוא נגמר ועוקרין אותו וזורעין אחר במקומו ובתוך שלשים יום גוזזין אותו שלש פעמים: דקדיח. גדל קצת: משמט הוא דקא שמיט ואכיל. ואין זו אכילת כל הפרי: בתלתא ירחי. שעקרה בסוף כל חדש וזרע אחרת: מאן הולכי אושא. דאמר רבי יוחנן לעיל להא מילתא משמייהו: רבי ישמעאל. לא פירש לי מהיכן אלא הכי גמירי שהוא היה באותו הזמן: לרבנן מאי. רבנן דלית להו הא דרבי ישמעאל מנא להו חזקה דשלש שנים: ה''ג שהרי נביא עומד בעשר ומזהיר על אחת עשרה. ירמיה בשנה העשירית לצדקיהו והיה כלוא בחצר המטרה כדכתי' בס' ירמיה ושם נאמר לו הנה חנמאל בן שלום וגו' וכתיב בההיא עניינא שדות בכסף יקנו וכתוב בספר וגו' היה מזהיר לוקחי שדות לכתוב שטרות ולהעמיד עדים בחתימתם כי יגלו מן העיר בשנת אחת עשרה כשנלכדה העיר ולא יחזיקו במקח שלש שנים אלא עשירית ואחת עשרה אלמא בהני תרתי שנין לא הוי חזקה מכאן לחזקה שאינה פחותה משלש שנים: עצה טובה קמ''ל. כלומר לעולם חזקה הויא בשנה אחת ועצה טובה קא משמע לן שיהא שטרו בידו מוכן לראיה ולא יזקק לעדים כשיעוררו עליו:

אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה כו'. תימה מאי ס''ד דמקשה דהיכי מצי לאוקמי בידיה כיון דלא טעין מידי וי''ל דהכי פריך כיון דילפת משור המועד מה התם בשלש נגיחות הוי בחזקת נגחן הכא נמי כיון דאכלה שלש שנים ולא מיחה הויא בחזקת שלא ימחה עוד ובלא טענה נמי תהא שלו דאית לן למימר שמחל לו אי נמי הא דקא פריך למימרא דחזקה שלא בטענה תהא חזקה היינו כגון דאמר ליה מפלניא זבנתה דזבנה מינך אע''ג דלא אמר קמי דידי זבנה ולא דר בה אפי' חד יומא ולא ידע אי זבנה מיניה אי לא אלא דהכי א''ל תימה לרשב''א הא דמיבעיא לן בפ' כיצד הרגל (ב''ק כד. ושם) אי לאיעודי תורא אי לאיעודי גברא תפשוט מהכא דלאיעודי תורא הוא דקאמרי הולכי אושא מה שור המועד כיון שנגח ג' נגיחות נפקא ליה כו' ואי לאיעודי גברא לא מייעד עד נגיחה רביעית דאז הוא מועד לעבור בהתראות דכשנגח נגיחה שלישית והתרו בו עדיין לא עבר על שלש התראות עד שיגח פעם רביעית וי''ל דסוגיא דהכא כמאן דאמר לאיעודי תורא והולכי אושא לא אמרו אלא דגמרינן משור המועד ולא יותר וילפינן משלש התראות דגברא ולא משלש נגיחות דתורא ועוד דלמאן דאמר לאיעודי גברא אין צריך שיהו מוחזקות לעבור בהתראות דאם כן עד נגיחה חמישית לא יחייב אלא צריך שיודיעוהו בכל פעם כשיגח כדי שישמור שורו ומכל מקום חיובא דשור תליא במה שהוחזק ליגח: אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תהא מחאה. פירש ר''י כי היכי דילפת משור המועד דהוי חזקה בשלשה זימני הכי נמי נילף מה שור צריך העדאה בפניו ולא אמר קלא אית ליה ותועיל הכי נמי מחאה שלא בפניו אית לן למימר דלית ליה קלא ולא תהא חזקה אף על פי ששמע החזקה כיון דאין קול למחאה מה היה מועיל אם מוחה כיון שלא תגיע למחזיק מחאתו ואע''ג שמחאה באה לבטל החזקה וההעדאה באה לקיים מ''מ פריך שפיר והא דנקט מחאה ולא נקט חזקה משום דחזקה נשמעת טפי מהעדאה אבל מחאה אינה נשמעת יותר ובלא שור המועד הוי מצי למיפרך דלא תהא מחאה כדפריך אליבא דרבנן אלא כיון דיליף משור המועד ניחא ליה למפרך מיניה ומשני חברך חברא אית ליה ויש קול בין למחאה בין להעדאה אבל בהעדאה גרידא גזירת הכתוב הוא דאין נעשה מועד אלא אם כן מעידים בפניו אפילו יתברר לו באלף עדים שהעידו על שורו בבית דין: כגון צלף. בתר דשני ליה מתאנה פריך מצלף דתאנה גדולה היא בשעה שנוטלין חבירתה מן האילן אלא שלא נתבשלה עדיין אבל צלף קטן הפרי הרבה כשנוטלין האחת כדאמר בשבת (דף ל.) עתידין אילנות שיטענו פירות בכל יום לגלג עליו אותו תלמיד אין כל חדש תחת השמש אחוי ליה צלף ור''ח גריס ברישא תלתא פירי בחד יומא כגון צלף שיש לו שלשה פירות ביחד ובתר הכי גריס כגון תאנה וההיא דשבת משמע כספרים שלנו: ודלמא עצה טובה קא משמע לן. ה''נ מצי למיפרך ודלמא בתוך עשר הוה קאי ומזהיר על תחלת אחת עשרה דליכא אפילו שנה ולעולם בשנה אחת הויא חזקה ור''ח פירש דרב יוסף יליף הכי וגריס שהרי נביא עומד בתשע ומזהיר על י''א שתלכד העיר ויאבדו השטרות ויסמכו על חזקת שלש שנים ומביא ראיה מסדר עולם דבשנה תשיעית בחדש עשירי היה ומיהו בכל הספרים שלנו כתוב שהרי נביא עומד בעשירי וכן בסדר עולם שלנו תניא בשנה העשירית ועוד דלגירסתו נמי קשיא מנא ליה שלש שנים מיום ליום דלפי גירסת סדר עולם ליכא אלא שמנה עשר חודש שהרי בשנת אחת עשרה לחדש הרביעי בתשעה לחודש הובקעה העיר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד