בבא בתרא כט ע"א

דף כט - א

דאי לא תימא הכי [אם לא תאמר כן] שדרכו של ירמיה להשיאם עצה טובה לעם ישראל, הרי תיקשי לך מה שאמר להם עוד ירמיהו:

"בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין", דמאי קאמר!?

אלא בהכרח שעצה טובה קא משמע לן ירמיהו: הרי עתידים אתם להתעכב בבבל עד מלאת שבעים שנה, ואם כן כדאי לכם לבנות בתים ולהתיישב בה בקביעות עד שתגאלו.

הכא נמי מה שאמר להם לכתוב שטרות עצה טובה בעלמא הוא דקא משמע לן ירמיהו, ומכל מקום אף בשנה אחת הוי חזקה!?

תדע עוד: דהא כתיב שם בירמיהו "לקוח את הספרים האלה, את ספר המקנה הזה ואת החתום ואת ספר הגלוי הזה, ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים", והרי זו ודאי אינה אלא עצה טובה שמשיאם, היכן הוא המקום בו נשמרים השטרות.

אלא אמר רבא בטעם חזקת שלש שנים אליבא דרבנן:

משום דשתא קמייתא שרואה אדם את חבירו יושב בשדהו מחיל איניש [בעל הקרקע] למחזיק על אכילת הפירות בשדהו, ואף תרתי שנים מחיל, אבל תלת שנים, כשהוא רואה את חבירו יושב בקרקע שלו לא מחיל בעל הקרקע, ואם שתק לא מטעם מחילה הוא, אלא ראיה היא שמכרה לו. ^[1]

אמר תמה ליה אביי:

אלא מעתה שעד שלש שנים מוחל אדם על ישיבת חבירו בקרקע שלו, היה לנו לומר, דכי הדרא ארעא למערער קודם שהחזיק בה שלש שנים, תיהדר הקרקע לבר מפירי, שהרי כבר מחל בעל הקרקע על אכילת הפירות -

ואלמה אמר רב נחמן: שדה החוזרת למערער משום שלא ישב בה המחזיק שלש שנים שלימות: הדרא למערער ארעא גופה, והדרא עמה נמי פירי שאכל המחזיק, כלומר, צריך המחזיק לשלם על כל הפירות שאכל בחזקתו!?

אלא אמר רבא:

שתא קמייתא לא קפיד איניש, אם רואה הוא את חבירו מחזיק בקרקע שלו, היות ויודע הוא שיכול הוא לתבוע את פירותיו מן המחזיק, ואף על תרתי שנין לא קפיד המערער, אבל כשרואה את חבירו יושב בה תלת שנין - קפיד המערער, ואף אם יכול הוא לתבוע ממנו את דמי הפירות; ומדלא קפיד אף על ישיבה של שלש שנים, בהכרח שמכרה לו.

אמר תמה ליה אביי:

אלא מעתה, כגון הני דבי בר אלישיב, דקפדי אפילו אמאן דחליף אמיצרא דידהו [שהם מקפידים, אף על מי שחולף על גבול שדותיהם], הכי נמי דמי שהחזיק בקרקע שלהם - לאלתר [קודם שעברו שלש שנים] הוי חזקה, מדלא הקפידו עליו!?

וכי תימא: הכי נמי, אכן המחזיק בקרקע שלהם אינו צריך שלש שנים, אלא לאלתר הוי חזקה!?

אם כן, הרי יש לומר כן גם בשאר בני אדם, שהרי אין הדעות שוות בזה כלל, יש שמקפיד ביום אחד ויש בחודש ויש בשנה, וכי נאמר שנתת דבריך לשיעורין, ואיך נקט התנא חזקה בשלש שנים דוקא!? ^[2]

אלא אמר רבא בטעם דין חזקה אליבא דרבנן:

שתא קמייתא מיזדהר איניש בשטריה, תרתי ותלת מיזדהר, טפי לא מיזדהר, [בנוהג שבעולם: אדם נזהר בשטרו - כשהוא מחזיק בקרקע ואוכל פירותיה - שנה אחת, או שתים ושלש שנים, אך אינו נזהר בשטרו יותר מכך]. ^[3] אמר ליה אביי:

אלא מעתה, מחאה שמחה המערער שלא בפניו של המחזיק לא תיהוי מחאה, ומשום דאמר ליה המחזיק למערער: אי מחית באפאי הוה מיזדהרנא בשטראי, [אילו היית מוחה בפני, כי אז הייתי נזהר בשטרי מעבר לשלש השנים שהחזקתי בה]!? ומשנינן: משום דאמר ליה המערער "חברך ששמע את מחאתי חברא אית ליה [חבר יש לו], ואף חברא דחברך [חבר חבירך ששמע את המחאה מחבירו] חברא אחר אית ליה, וכן הלאה, וסוף דבר שהגיעה המחאה לאזניך".

אמר רב הונא:

חזקת שלש שנים שאמרו חכמים, הוא דוקא כשאכלן שלש שנים רצופות; אבל אם עבד שנה בקרקע והובירה שנה, ושוב אכל, אין זו חזקה. ^[4]

ומקשינן על רב הונא: מאי קא משמע לן!? והרי תנינא לדין זה במשנתנו, דהא תנן: חזקתן שלש שנים מיום ליום, ומשמע שלא יהא הפסק בינתיים!?

ומשנינן: מכל מקום הוצרך רב הונא להשמיענו שאינה חזקה אלא אם היו השנים רצופות, כי מהו דתימא לפרש את משנתנו שאמרה "מיום ליום", שאין היא באה אלא לאפוקי שלש שנים מקוטעות, כלומר, שנים שאינן שלמות, ^[5] ולעולם אם אכל שלש שנים שלמות, הרי הן מצטרפות אפילו כשהיו מפוזרות -

ולפיכך קא משמע לן רב הונא שאין שלש שנים מועילות אלא כשהיו רצופות בזו אחר זו.

אמר רב חמא: ומודי רב הונא שאף שלש שנים שאינן רצופות מצטרפות לחזקה, באתרי דמוברי באגי, במקום שנוהגים לזרוע שנה את הקרקעות ולהוביר שנה, כדי שלא להכחיש את הקרקע, שחזקת קרקעות אלו היא בשלש שנים של זריעה, ואפילו אינן רצופות. ^[6]

ומקשינן על רב חמא: והרי פשיטא, שאין הדבר תלוי אלא בנוהג!? ומשנינן: לא צריכא, דאיכא דמובר ואיכא דלא מובר, והאי גברא מוברה, [במקום שאין מנהג מוחלט, ויש המובירים, ויש שאינם מובירים, ומחזיק זה הובירה], וגם השדות שסביבות השדה הובירו אותן בעליהן -

מהו דתימא מצי אמר ליה המערער למחזיק "אם איתא דדידך הואי, איבעי לך למיזרעה, [אם אכן שלך היא הקרקע לא היית מובירה אלא זורעה] " -

קא משמע לן דמצי אמר ליה המחזיק למערער:

א. "חדא ארעא בכוליה באגא לא מצינא לינטר, [שדה בודדת בבקעה שלימה, איני יכול לשומרה], ומשום שאיני יכול לבדי לשכור שומר, ^[7] ולכן לא זרעתיה".

ואי נמי: "בהכי ניחא לי, דעבדא טפי", [או שיאמר לו: נוח לי יותר להובירה, כי באופן זה מוציאה היא יותר תבואה לשנה הבאה]. ^[8]

ומקשינן על רב הונא, מהא דתנן במשנתנו:

"חזקת הבתים ... שלש שנים מיום ליום" ; והא בתים דביממא ידעי, בליליא לא ידעי [והרי אין יודעים עדים אלא על ישיבת המחזיק בבית ביום, ואילו על לינת הלילה אין הם יודעים], ובהכרח שהם מעידים על חזקת יום במשך שש שנים, ואף שאינן רצופות, ומכל מקום מועילה עדותם להחזיק את הקרקע ביד המחזיק; הרי שאין צורך באכילת שלש שנים רצופות, ותיקשי לרב הונא!? ^[9] אמר תירץ אביי:

אין הדבר כאשר אמרת, שאין המחזיק יכול להביא עדים על לינת הלילה, שהרי מאן מסהיד אבתים, הלוא שיבבי! ושיבבי מידע ידעי ביממא ובליליא, [מי הן המעידים על החזקה בבית, הלוא השכנים הם המעידים, והשכנים הרי יכולים להעיד גם על לינת הלילה].

רבא אמר ליישב את הקושיא ממשנתנו: אכן לא תמצא חזקת שלש שנים בבית, היות ואינו יכול להביא עדים על לינת הלילה, אלא בכגון דאתו בי תרי, ואמרי "אנן אגרינן מיניה, ודרינן ביה תלת שנין ביממא ובליליא", [יבואו השוכרים את הבית ויעידו: אנחנו החזקנו בבית בשביל המשכיר, וגרנו בבית שלש שנים ביום ובלילה].

אמר תמה ליה רב יימר לרב אשי:

וכי איך יכולים השוכרים להיות עדי החזקה, והרי הני שוכרים "נוגעין בעדותן" הן להעיד שאכן גרו בה שלש שנים מלאות, דאי לא אמרי הכי [שאם לא יאמרו כן], אם כן תחזור הקרקע למערער, ואמרינן - אנן בית הדין - להו [לשוכרים]: זילו הבו ליה אגר ביתא להאי, [לכו והביאו למערער את דמי השכירות שדרתם בבית, שהרי שלו הם] -

ונמצא שבלא עדותם יפסידו, שאילו הם כבר שילמו למחזיק שהשכיר להם, ואם לא תעמוד הקרקע בידו על ידי עדותם, יתבעם המערער בשניה לשלם לו שכירות!? ^[10]

אמר ליה רב אשי לרב יימר: דייני דשפילי הכי דאיני, [רק דיינים שאינם בקיאים בדין, ^[11] דנים כך], להעמיד קרקע בידי המשכיר על ידי עדותם של השוכרים, אם כבר שילמו שכר דירה למשכיר!

ומי לא עסקינן, כלומר: וכי אין אנו יכולים לפרש את משנתנו בכגון דנקיטי אגר ביתא, ואמרי "למאן ליתביה", [עדיין לא שילמו השוכרים למשכיר, אלא מחזיקים הם בידיהם את שכר הדירה, כדי ליתנו למי שיזכה בדין]!? ^[12]

אמר מר זוטרא:

אף כי פשוט הדבר, שאין המחזיק צריך להביא עדים שיעידו בפירוש על כל הימים והלילות, אלא שיעידו סתם "ראינו את זה שדר בבית שלש שנים", ומסתמא אם דר שם בימים, דר שם גם בלילות; ^[13] מכל מקום:

ואי טעין ואמר המערער: יודע אני בזה שלא דר בבית כל הימים והלילות, ולכן תובע אני דליתו תרי סהדי לאסהודי ליה, דדר ביה תלת שני ביממא ובליליא, [יבואו שני עדים שיעידו בפירוש שאכן גר בה זה שלש נים ביום ובלילה], טענתיה של המערער טענה היא, ואין מעמידים את הקרקע בידי המחזיק עד שיבואו עדים ויעידו בפירוש על ישיבת הימים והלילות.

אלא אמר רבא. משום האי טעמא אמרו רבנן דבעינן ג' שנין לחזקה: מחיל אינש ואינו חושש אם יעשה בה חבירו כלום תבואה אבל תלת לא מחיל והיכא דלא מיחה בג' שנין בודאי הוה חזקה: אם כן הואיל דאמרת דתרתי שנין מחיל ליה מאי דעביד בגוה: אם כן מיחה והדרא ארעא תיהדר לבר מפירי דעבד בה דקיימא השתא אלמה אמר רב נחמן וכו':

לא קפיד אם שלא ברשותו ירד בה. תלת קפיד שלא יחזיק בה ומוחה:

הכי נמי דתהוי לאלתר חזקה אם נשתמש אדם בנכסי דבר אלישיב. נתת דבריך לשיעורין דלמאן דלא קפיד יהבת ג' שנין לחזקה ולמאן דקפד לאלתר הוי חזקה:

[תרתי ותלת] מין דהר אינש בשטריה. שיהא שמור שאם יערער אדם על מקחו שיהא לו לראיה ושוב מייאש לשומרו וכיון דהכי קים להו לרבנן דטפי לא מיזדהר מכלל שאם יבוא ויערער אדם לאחר ג' שנין אין בדברו ממש אע"פ שאבד השטר משום דמוקמינן בידו בעדי חזקה שיש בידו ג' שנים:

א"כ דטפי לא מיזדהר הואיל ולא שמע שום מערער. אם כן כי מיחה אדם בתוך ג' שנים במקום אחר שלא בפניו אמאי הוי מחאה הא מצי אמר ליה האי כיון דלא מחית באפאי לא מיזדהרנא בשטראי: ומשני דאמר ליה אידך חברך חברא אית ליה והוה לך לשמור שטרא:

למעוטי מקוטעות שלא תהא סוף ראשונה ותחלת אחרונה ואמצעי' שלמה ^א)נראה דצ"ל ואמצעית שלמה דשלמות בעינן ולעולם אפי' מפוזרות וכו'. ולעולם שלמות בעינן ואפי' מפוזרות כגון שנה ראשונה ושלישית וחמישית קמ"ל רב הונא דרצופות בעינן ג' שנים והיינו מיום ליום דקאמר מתני':

מודי רב הונא באתרא דמוברי באגי. שאותה שדה שזורעה שנה אחת. שניה מניחין אותה בורה אם כך רגילין אפי' לא החזיק כי אם מפוזרין הוה חזקה דמצי למימר ליה למערער החזקתי בה בשעה שרגילין בני אדם לעבור שדותיהן:

קמ"ל רב הונא. דמצי למימר לי' המחזיק איזרענא ארעאי הואיל דהני סביבותי אינן זורעין חדא ארעא בכולי באגי דאינן זרועין לא מצינא למינטר מקמיה דריסת רגל עוברין ושבין ומשו"ה לא זרענא לה. ואי נמי מצי למימר בהכי ניחא ליה דלא למיזרעה דעבדא טפי בשתא אחריתא: בליליא לא ידעי אינשי אי דייר בה המחזיק אי לא ואע"ג דהני תלת שנין אינן רצופין משום לילותא אפ"ה הויא חזקה וקשיא לרב הונא דאמר בעינן רצופין: ומתרץ אביי דמאן מסהיד אבתים דהאי מחזיק דייר בהם שיבבי הבית ואינהו מידע ידעי דחוה דייר ביה בין ביממא בין בלילה ואכתי רצופות נינהו: ורבא מתרץ כגון דאתו וכו' אנן אגרניה מינה דמחזיק:

הני עדים נוגעין בעדותן דמשום ריוח שלהן מסייעי למחזיק דאי הוי אמרי ביממא דיירינן בלילה לא דיירינן לא הויא חזקה ושלא כדין יהביתו ליה ואכתי חייבין אתון למיתן למערער זימנא אחריתא אגריה ומשום הכי נוגעין בעדותן הן ואמאי מהימני. אמר ליה רב אשי דייני דשפילי מושפלים. דייני הכי שיהיו מאמינים להם מאחר שנתנו השכירות מי לא עסקינן דנקטי אכתי אגרי' בידי' ואמרי למאן ניתביה דאכתי לא יהבי דאינהו לא איכפת להו למאן מחייב להו למיתביה אי למחזיק אי למערער משום הכי מיהמני דלא נגעי בעדותן: אמר מר זוטרא כשטען המחזיק כבר היא בידי שני חזקה ואמר המערער לייתי סהדי דלסהוד ביה דדייר בה תלת שנין ביממא ובלילה טענתיה טענה אבל אי לא טעין הכי אנן לא ילפינן ליה למטען:

מודה רב יהודה באתרא דמוברי באגי. פי' דאפילו במפוזרות הויא חזקה ומיהו שש שנים בעינן כיון דאיכא דזרע ועוד דכיון דמשיך זימנא דבורות קלא אית לה ואי לא מחזיק שש שנים לאו כלום הוא דאי לא תימא הכי מאי ומודה פשיטא דהאי רציפות נינהו ולא שייכא הא בדרב הונא כלל דהא סלקא שתא דבורות.
והא דאקשי' ממתני' והדן בתים דביממא ידעי בליליא לא ידעי בדין הוא דלימא לן רב הונא ולטעמיך דאמרת אפילו מפוזרות ליבעי מיהא שש אלא משום דהוה אמינא מאי שלש דקתני שש דיממי אי נמי לדידן כל תלת שנין מהני דלא מצי למימר אנא אתינא בההיא זימנא דלא הוית בה ומשום הכי לא מחינא הילכך בתלת שנין דיממי סגי לן דהא שלש שנים איכא אע"ג דלא סלקי לילות, אבל לרב הונא קשיא.
והיינו דאמרי' ומודה רב הונא בחנוותא דמחוזא פי' דלא בעי' אלא שלש שנים ביממי כיון דליליא לא עבידא דומיא דבורות ובית הבדים ואי ס"ד דמקמי דתיקום לן דרב הונא נמי בעינן תלת שנין ביממי ולילי אלא דאפי' שית דיממי הוו חזקה א"כ מאי ומודה רב הונא ואיכא לפרושי נמי דאף על גב דלדידן נמי שאני דינא דחנוותא דמחוזא אפילו הכי כיון דרב הונא איירי בהא ושיכא ליה הודאה במילתא אמרינן ומודה רב הונא, ובכי האי גונא איכא תרי בפירקין דלא יחפור.

הני נוגעי' בעדותן הן דאי לא אמרינן להו הבו ליה אגר ביתא להאי. ואיכא למידק ונהמנינהו משום מגו דאי בעו אמרי מהאיך מערער אגרנא ליה ויהיבנא ליה אגרא כדאמרי' בכי האי גונא גבי הן הן שלוחיו הן הן עידיו במסכת קדושין וה"נ הא שוכר נאמן לומר נתתי ואיכא למימר האי מערער הא לא מחזיק בארעא ואידך קאי בה ואינן נאמנין לומר נתננו אי נמי האי לאו מגו הוא משום דמסתפי דילמא מייתי עידי חזקה ובעו לשלומי ליה למחזיק א"נ לבתר דתקון רבנן שבועת היסת איירינן ואי אמרי להאי מערער יהבינה אגרא שבועה בעו ולאו בני עדות נינהו בדאיתא התם בפרק האיש מקדש, זה שמעתי ועיקר.
תו איכא למידק והא איפרעיה ליה להאי מערער גבי ליה ממחזיק איכא למימר אעפ"כ נוגעין בעדותן הן מפני שקשה גזל הנאכל ואינן רוצין להתעצם עמו בדין.
תו איכא למידק למאי דאוקימנא כגון דנקיטי אגר ביתא בידייהו ואמרי להאי נותבי' אי הכי היכי קני לה האי הא ליכא אכילת פירות דמאי אכל איכא למימר כיון דמ"מ בשליחותיה אחזוק בה הני כמאן דדאיר בה איהו נמי דמי שמצינו בכ"מ ששלוחו של אדם כמותו.
ויש מי שאומרים הכא במאי עסקינן דהדור תפיס משל מחזיק כדי השכר כדי לשלם למערער אם זכה בה אבל כבר נתנוהו למחזיק והרי אכל פירות ולישנ' דגמרא לא דיקא כותיה.
ומ"מ שמעינן מיהא שהגוזל ביתו של חבירו ושכרה לאחר והרי היא יוצאה מתחת ידו שדין בעל הבית עם השוכר ועליו לשלם השכר לבעל הבי' ואע"פ שכבר שלמו ימי שכירותו ויצא לו השוכר משם ונתן השכר לגזלן כשיבא בעל הבית למחר חייב לשלם לו השוכר מדלא אוקימנא להא בשנשלם זמן השכירות ויצאו להן וכן בדין שהרי דר בחצר חבירו שלא מדעתו וזו היא שאמרו בפ' כיצד הרגל השוכר בית מראובן ונמצא הבי' לשמעון מעל' שכר לשמעון שלא כדברי הטוען שאומרים שאם נשלם זמן השכירות ושלם השכר לגזלן דין ב"ה עם הגזלן ולא עם השוכר שהגזלן הוא שאכל פירותיו ולא השוכר אלא דינו עם השוכר שהגזלן הוא שאכל פירותיו.
וא"ת ולוקמה כגון שיצאו משם ואין שם עדים ולא תובע שדרו בה דנאמנין מגו דיכול למימר לא דרכו בה כלל שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואיכא למימר דבעי לאוקמה כגון דידעינן דדרו בה אלא דלא ידיע לן אם דרו בה ביממ' ובליליא אי נמי ידעי' דדרו בה תרתי שנין אינהו מסהדי אתלת שנין דלא שכיחא ליה מילתא שלא הומנו עדי שדרו בה א"נ דלא המניה במיגו דיכלי למימד לא דרנא בה כלל דמילתא דעבידא לאיגלויי היא אי דרו אי לא ולא בעי למימר הכי דמסתפו דילמא ידיעא לן מילתא אי נמי אתו סהדי ומסהדי דדרו בה ואע"ג דאמרינן לקמן כי האי מגו דיכול למימר לא אכלי, כבר פי' הרב רבי שמואל ז"ל לא אכלי אלא דבר מועט כדבעי' למכתב קמן.
אבל (ר"ת) [ר"ח] ז"ל פי' הא דאמר מר זוטרא אי טעין ואמר ליתו סהדי ליסהדו דדרו ביה וגו' הכי שאם כבר יצאו השוכרין מן הבית נאמנין בעדותן שהרי אינ' דרין שס כדי שיאמר להם הבו לי אגר בית' אלא הם אומרין דירנא והם אומרין פרענו אגריה הפה שאסר הוא הפה שהתיר פי' לפירושו הם אומרים דרנו בה והם אומרים פרענו השכר לפי שהוא שלו שאנו דרנו בה תלת שנין ביממא ובליליא נאמנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר שאלו שתקו לא אמרו אנן דיירנא ביה לא היו מתחייבין בכלום ולמדנו שהדין כן ולא כמו שתירצו למעלה.
אבל אין פירוש דברי מר זוטרא כך דמאי אי טעי' ומאי טענתי' טענה אטו בטענה תליא מילתא ותו דהוה ליה למימר הכי אם כבר יצאו משם טענתיה טענה ואין פי' זה נופל על ל' הגמרא אבל הפי' כדברי הרב רבי שמואל והרב רבי יהוסף ז"ל הלוי מיהו מסתברא דלא בעינן בריא אלא כיון דאמר ליתו וליסהדו הויא טענ' והכי דיקא לישנ' דגמ'.

הא דאקשי ליה אביי לרבא אלא מעתה הני דבר אלישיב דקפדי אפילו אמאן דחליף אמצרא דידהו הכי נמי דלאלתר הוי חזקה וכי תימא הכי נמי אם כן נתת דבריך לשיעורין. תמיהא לי, אדרבא דמהאי טעמא הוה ליה לרבא למימר דאפילו דבר אלישיב לא נחזיק עלייהו בבציר מתלת, משום דכל מדת חכמים כך הוא שמתקנין על הדרך הרב ודרך הכלל לא על דרך הפרט, בארבעים סאה הוא טובל מים שכל גופו של אדם טובל בהן, בארבעים סאה חסר קורטוב אינו טובל ואפילו קטן שכל גופו טובל בעשרים סאה, אלא שיש אחרת כיוצא בזו בפרק קמא דקדושין (יא א) אי הכי בנתיה דרבי ינאי דלא מקניאין נפשייהו בתרקבא דדינרי. וצריך לי עיון.

אלא אמר רבא תלת שנין מזדהר איניש בשטריה טפי לא מיזדהר. כלומר, דזה יודע דטפי לא מיזדהר, כי לא מיחה תוך שלש מיחזי כמערים לשתוק עד שיאבד זה ראיותיו. ובהכין סלקא שמעתין, דטעמא דשלש שנים משום דתלת מזדהר טפי לא מזדהר. ואלא מיהו האי טעמא מיגד אגיד נמי באכילת פירות, דהא ניר לא הוי חזקה וכן אפיק כורא ועייל כורא. וטעמא דמילתא משום דהאי טעמא דתלת מזדהר וטפי לא מזדהר לאו כהלכתא בלא טעמא נקטינן ליה, אלא בטעמא תליא, והוא משום דכיון דרובן של בני אדם מקפידין באכילת פירות של שלש שנים, וכאידך טעמא דרבא, ובפחות מכאן לא קפדי, אף לוקח זה חושש ונזהר בראיותיו כל שלש, דמימר אמר שמא יבא היום או מחר ויערער עלי, אבל לאחר שראה זה שותק כל שלש בוטח שלא יערער עוד ושוב אינו נזהר בשטרו. והילכך כל שאכל אותו שלא כדרך הבעלים בתפתיחה, ואי נמי לא אכל פירות שלש [אלא] בניר, ואי נמי לא נשכר באכילתן כגון אפיק כורא ועייל כורא, עדיין הלוקחין נזהרין, דחוששין שמא לא חששו הבעלים לערער כיון שלל אכלו שלש פירות או שלא נשכרו באכילתן. והיינו נמי טעמיה דשמואל דאמר דדקל נערה אפילו מפחות משלש הויא חזקה, דכיון שאכל פירות הראויין לאכול אותן בין שלש שנים, בוטח דלא ימחה עוד.
ומזה הטעם גם כן הוא מה שאמר רבא בעצמו לקמן (בבא בתרא נ, ב) גבי הא דאמר רב אשת איש צריכה למחות, ואקשינן עלה ממתניתין דקתני ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו [ומוקמינן] לעולם בבעל וכגון שחפר בה בורות שיחין ומערות, דכיון שהחזיק בקרקע לפניה והיא לא מיחת שוב לא נזהר הבעל בשטרו. ואף על גב דאפילו בבי דבר אלישיב דקפדי טובא לא הויא חזקה בפחות משלש שנים, כשאר אנשים, דילמא משום דכיון דרובן של בני אדם אין דרכן להקפיד כולי האי אכתי נזהר זה בשטרו, שמא יטעון עליו שלא הקפיד כמו שאין דרכן של שאר בני אדם להקפיד, אבל בחופר בו בורות שיחין ומערות אין שום אדם סובל כך, שאין אדם רואה שמקלקלין קרקעו כולי האי ושותק.

אמר רב חמא ומודה רב הונא באתרא דמוברי באגי. פירוש, שאף על פי שאכן מפוזרות הויא חזקה. אבל שנת ההוברה לא סלקא ליה, וכדאמרינן לקמן (בבא בתרא לו, ב) דלכולי עלמא ניר לא הוי חזקה.

תנן חזקת הבתים והא בתים ביממא ידעי בלילא לא ידעי'. כלומר, בשלמא אי אמרת אף על פי שאכלן מפוזרות, היינו דמשכחת לה, וכגון שדר שם שש שנים, ושלש שנים דקתני גבי בתים, לא שלש ממש קאמר וכגון שאכלן אב"ג, אלא שידור שם שיעור שלש שנים קאמר. אלא לרב הונא אפילו דר בהן שש שנים מפוזרות הן, ובתים נמי ליכא למימר דביממי דתלת שנין תיסגי להו בבית הבדים ומרחצאות, דהנך שאני דליממא עבידן לליליא לא עבידן, אבל בתים בין ליממא בין לליליא עבידו.

ומשני אביי: מאן מסהיד אבתי, כלומר אפילו ביממי נמי, שיבבי מיסהדי, דשאר עוברי דרך אפילו ביממא נמי לא סהדי, ושיבבי ידעי ביממא ובליליא. ושיבבי כי מסהדי לא צריכי לאסהודי ממש דדר ביה תלת שנין ביממא ובליליא, דבזמן שכיבה מאן ידע ומאן מסהיד, אלא מסהדי דלא הרגישו דנפיק ואפיק מאני תשמישתיה מהתם, וסתמא דמילתא אם איתא דנפק אי איפשר דלא הרגישו. ויש עדות כיוצא בזה, וכדאמרינן לקמן (בבא בתרא מג, ב) בשמעתין דמכר לו פרה מכר לו טלית, דאמרי ידענא ביה דלא הוות ליה ארעא מעולם, ואין מי שיכול להעיד כן אלא אם כן היתה ידם בתוך ידו מיום שנולד ועד עכשיו, אלא שהם שכנין ומכירין, ואמרי לא ידענו שהיה לו קרקע מעולם, שאלו היה לו אנו היינו יודעין.

ורבא אמר כגון דאתו בתרי ואמרי אנא אגירנא מיניה ודאירנא ביה תלת שנין ביממא ובליליא. יש מפרשים דרבא לא בא לחלוק אעדות שיבבי דאמר אביי, אלא לארווחא למילתא. ויש מפרשים דהא דרבא איצטריכא בדברא במקום שאין שם שכנים. ויש מפרשים דנפקא מינה היכא דטוען המערער בבריא שלא דר בה בלילות, דלאביי אפילו כן בעדות דשיבבי סגי ליה דמימר אמרינן אם איתא כדקאמר שיבבי ידעי, ומדלא ידעי דנפק אפילו בליליא דר בה. ולרבא לא סגי ליה בהכין עד דמסהדי בהדיא דדר ביה בין ביממא בין בליליא, ושיבבי לא ידעי אלא שוכרין. והראשון נראה עיקר, דרב לא בלשון פלוגתא אמרה, ואביי ודאי בכל ענין אמרה, דאם לא כן, עדיין תיבעי ביממא ידעי בליליא לא ידעי אם טעין אידך בבריא דלא דר ביה בליליא.

דאתו בתרי ואמרי אנן אגירנא מיניה. פירש הראב"ד ז"ל, דדוקא בששכרו בשטר, דאית ליה קלא, אבל בלא שטר לא דלית ליה קלא, וכדאמרינן לקמן (בבא בתרא מא, ב) שלש לקוחות מצטרפין וכולן לקוחות בשטר, ואמרינן נמי בסמוך הני מילי דלא כתבו עיטרא אבל כתבו עטרא קלא אית ליה. ויש מפרשים אפילו שלא בשטר. וכן נראה עיקר. ולא דמי לשלשה לקוחות, דהתם כל חד וחד מהני לקוחות לא מפיק קלא דאתי מכח קמא, וכיון דחזי מערער דכל חד וחד מהני מפיק קלא דלקוחא הוא בידו, מימר אמר כדרך הגזלנין הן אוכלין ואין אחד מהן שאכלה שלש שנים, ולפיכך לא חשש למחות, והוא הדין והוא הטעם לההיא אמתא דרמי בר חמא דבסמוך. אבל שוכרין מימר אמרין דמחמת הלוקח הן דרין שם ואינהו מפקי ליה לקלא, ומערער מידע ידע דשוכרין מחמת הלוקח הן דרין שם והוה ליה למחויי.

הני נוגעין בעדותן הן. ואם תאמר מאי נגיעה איכא, אי יהבא אגרא למערער מן דינא מפקי ליה מלוקח. י"ל פעמים שאין ללוקח מה לאישתלומי מיניה ויראין הן שמא יפסידו. ואי נמי לא בעי למיקם בהדי משכיר בדינא ודיינא. אי נמי חוששין שמא יטעון עליהן הלוקח רעתי.
ואם תאמר אכתי מאי נגיעת עדות איכא, ליהמנינהו מגו דאי בעי אמרי למערער ממך שכרנו ולך פרענו. י"ל דאין זה מגו, דיראים הם לומר כן, כי שמא יביא הלוקח עוד עדים אחרים ונמצאו מתחייבין ליתן שכר ללוקח פעם אחרת מתוך הודאתם. אי נמי השתא דתקון רבנן שבועת היסת אין כאן מגו, דאי אמרין הכי צריכין הן שבועה, וכאותה שאמרו בקדושין בפרק האיש מקדש (קידושין מג, א) הן הן שלוחיו הן הן עדיו, והשתא דתקון רבנן שבועת היסת אינן נאמנין.

ואוקימנא רב אשי כגון דנקטי אגרא בידיהו ואמרי למאן ניתביה. ואם תאמר אם כן היאך עלתה לו חזקה בכך, והא קיימא לן דעיקר חזקה הכנסת פירות לבית, וזה עדיין לא אכל פירותיהן עדיין ביד שוכרין הן. תירץ הראב"ד ז"ל, כגון שכתבו שטר חוב על השכר. ואין צורך לכל זה, לפי שאין השכר פירות הבתים, אלא תשמיש הבתים הוא פירותיו, והרי שוכרין אלו אכלו פירותיו מחמו ובשליחותו, ואפילו השאילן לאחרים לעתה לו חזקה. ונראה לי דאפילו לא דרו בהן שני שוכרין ביחד, אלא זה א' ב' ג' וזה ד' ה' ון', ולא עוד אלא אחד אחד בכל שנה ושנה, לאחר שש עלתה לו חזקה, דקיימא לן כרבי יהושע בן קרחה דאמר עדותן מצטרפת ואפילו בעדות קרקע, וכדאיתא בסנהדרין (ל, ב), ואף על גב דבירושלמי אמרו אחד אומר אכלה אב"ג ואחד אומר אכלה דה"ו כלום עדות הוא, איכא למימר דבני מערבא כתנא קמא דרבי יהושע בן קרחה סבירא להו דאמר אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד, ולא עדיפא דהא דירושלמי מגמרא דילן דאפליגו בה, וכיון דאיפסיקא הילכתא בגמרין כרבי יהושע בן קרחה אפילו בעדות קרקע, בהא נמי אפילו דרו בה ששה שוכרין איש שנתו עלתה לו חזקה בעדותן, דמצטרפין עדותן.

מי לא עסקינן דנקטי אגרא בינייהו ואמרי למאן ניתביה. יש מרבותי נוחי נפש שאמרו, דאפילו פרעו כבר, אם זה הלוקח מחזיר עכשיו אותו השכר בידם כדי לסלק נגיעתן שפיר דמי. והביאו ראיה מדתניא (מג, א) שכיב מרע שאמר תנו מנה לבני עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר, ואקשינן עלה לקמן בגמרא השותפין מעידין זה לזה וליסתלקו בתרי מנייהו ולידיינוה, ואוקימנא בספר תורה דלשמיעה עביד ואי איפשר להסתלק ממנו, ותנן השותפין מעידין זה לזה, ואוקימנא בגמרא באומר שדה זו אין לי עסק בה וידי מסולקת ממנה, דכל נגיעת עדות שמחמת ממון כשמסלק מאותו ממון נסתלקה הנגיעה וחזר העד לכשרותו, והא נמי דכותה הוא.
ולי נראה דאינו דומה, דהתם הוא כיון שמסתלק ממנו ליכא למיחש במילתא מידי, משום דמעתה אינו נהנה ולא מפסיד מידי לאחר סילוקו מכמות שהיה קודם סלוקו, דאלו לא נסתלק היה מפסיד גם הוא חלקו עם הפסד כל בני עירו, והשתא נמי כשהוא מסתלק ממנו הרי מפסיד חלקו, וגבי שותפין נמי כי האי גוונא. אבל הכא, קודם סלוקו היה השוכר מתירא שמא יפסיד שכרו, ועכשו כשזה מחזיר שכרו בידו ומצילו לגמרי מן ההפסד מתבייש הוא ממנו שעשה עמו לפנים מן השורה ומעיד לו, ותדע לך מדאמרינן בקדושין (מג, ב) גבי הן הן שלוחיו הן הן עידיו והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבע מלוה דלא שקיל ומשתבעי שלוחין דיהבי ופרע ליה לוה למלוה, ואם איתא בשופטני עסיקינן, כשרואה הלוה שמתחייב ומפסיד מה שנתן ליד השלוחין ושצריך הוא לפרוע עוד מנה אחר לו למלוה יפטור את השלוחים ויעידו לו, שאי אפשר לו ללוה להפסיד יותר ואיפשר שירויח אם יעידו עוד שנתנו לו למלוה, אלא שעדיין כנוגעין בעדותן חשבינן להו שמא יעידו לו מפני שנתחסד עמהן וכמקבלין שכר על עדותן הן, ודכותה גבי מכיר בה שהיא בת חמורו לקמן (בבא בתרא מד, ב) שלא העמידוה בפוטרו על האחריות, דהיא רויחא טפי, ודחיק לאוקמה במכיר בה שהיא בת חמורו כנ"ל.

גירסת הספרים וכן גרסת ר"ש ז"ל: אמר מר זוטרא ואי טעין ואמר ליתו ליסהדו דדרו ביה תלת שנין ביממא ובליליא טענתיה טענה ומודה מר זוטרא ברוכלין המחזירין בעיירות דאף על גב דלא טעין טענינן ליה. ופירש הוא ז"ל, דלפי שאמרנו למעלה בתים ביממא ידעי בליליא לא ידעי, ואוקמה אביי בשיבבי, ורבא אוקמה בשוכרין דידעי ביממא ובליליא, אתא מר זוטרא ואמר דלאו למימרא דאפילו בסתמא מצריכי להו לסהדי לאסהודי בפירוש דדרו ביה בין ביממא בין בליליא, אלא דוקא כי טעין מערער בלחוד, הא לא טעין מקבלין עדותן סתם, משום דסתמא כיון שהעידו שדרו שם תלת שנין בין ביממא בין בליליא אסהידו, והוא הדין נמי לעדות שיבבי, וטעמא משום שאין אדם עשוי לדור כאן ביום ולטלטל כליו בלילה וללון במקום אחר, הילכך דוקא טעין הא לא טעין לא. ופירש ר"ש ז"ל דאפילו טעין דוקא דטוען בריא שידע הוא שאינו דר שם בלילות, הא לאו הכי, לא משגחינן ביה. וכן ראיתי דעת ר"י ב"ר מרדכי ז"ל, וכן דעת מורי הרב ז"ל. וטעמא דמילתא, דאם אתה אומר דכל מעיד סתם דר ביה תלת שנין בין ביממא בין בליליא מעיד והכל בכלל עדותו, אם כן אפילו בתובע רוצה אני שיעיד בפירוש על הלילות כבימים למה אנן משגיחין בו והלא כבר העידו, ואם אתם אומרים שמשגיחין בו, אם כן אף אתה חושש שאין בסתם עדותן ימים ולילות, ואם כן אפילו לא טען ניקום וניטעון, שהרי חזקת הבתים שלש שנים גמורין ימים ולילות הוא, ואיכא מרבוותא דכתבי דאפילו בטוען סתם. והראשון נראה עיקר.

כל חזקת טענה שאינה בשלש שנים מוציאין אותה מיד המחזיק הן גוף הקרקע הן הפירות שאכל ממנה ואין אומרים שהפירות מיהא נמחלו שאין טעם החזקה מצד מחילה כלומר ששתי שנים אדם מוחל בכך ולא שלש שבודאי אין אדם מוחל כלום בכיוצא בזה אלא טעם הדבר שמשלש שנים ואילך אין אדם נזהר בשטרו אא"כ על ידי מחאה שבתוך שלש כמו שהתבאר:

וכן החזקה אין נותנין דברינו בה לשיעורין אפילו היה אדם שנודע בו שהוא זריז בעניניו ונזהר על שטרותיו בפרט יתר על שאר בני אדם אין אומרים אלו היה לו שטר היה השטר אצלו אף לאחר שלש אלא הולכין אחר סתמן של בני אדם שמא יראה לך לסתור דעת זה ממה שהיו סבורין בסוגיא זו לבא לדין חזקה מדין קפידא כלומר תרתי שנין לא קפיד איניש תלת קפיד והקשו אלא מעתה כגון הני דבר אלישיב דקפדי אפילו אמאן דחליף אמצרא הכי נמי דלאלתר הויא חזקה ולדעתנו היה לו להשיב שמ"מ הולכין אחר סתמן של בני אדם יראה שכונתו היתה לומר שאין סתם בני אדם שלא להקפיד על כך אלא הרבה בני אדם קפדים בכך ולקח דרך משל בני אלישיב שהיו נודעים במדה זו והוא שאמר כגון הני כלומר שהרבה בני אדם במדה זו ואין כאן סתם אצל אחת מן המדות:

שנים אלו הסכימו הגאונים שאם היתה שנה מעוברת וחסר חדש העבור מחזקתו אפילו יום אחד ממנו אין חזקתו כלום שאין שנים אלא בהם ובעבוריהם:

שלש שנים שאמרו צריך שיהו רצופות ואם לא היו רצופות אע"פ שהחזיק בהם שלש שנים שלמות ומיום ליום אין זה כלום הואיל ומפזרות היו מעתה זרעה שנה והבירה שנה ובדרך זה כמה שנים לא החזיק ומ"מ אם היה מקום שנהגו במדה זו ר"ל שזורעין שנה ומבירין שנה החזיק ומ"מ כתבו מקצת מפרשים דוקא אחר שש שנים ששני ההברה אין עולין לחשבון אלא שהמנהג מועיל שלא להקרא הפסק וקצת מפרשים חלקו לומר שאף שנת הברתו עולה לו וראיה רמוזה להם למטה בשמועת אלא מעתה אחד אכלה אג"ה ואחד אכלה בד"ו אלא שאין בה הכרע ואפילו היה מנהג המקום חלוק בכך ר"ל שקצתן מובירין וקצתם אין מובירין כלל הרי זו חזקה יכול הוא לומר מנהג זה נאה לי שלא להכחיש את הקרקע:

אף בבתים וחצרות אם היו בתים שאין דרכן של בני אדם לדור בהם אלא ביום כגון חנויות מכיון שהחזיק בה שלש שנים החזיק ומ"מ בזו אין צריך אלא לשלש שהרי שעות הראויות לתשמיש רצופות היו כל שלש וגדולי המפרשים רומזים הפך הדברים בהגהותיהם ולא נראו הדברים אלא שאפשר שהם מכונים לדעת אחרת ואף בפירושיהם כתבו כדברינו וכן אני אומר במקומות של בית הכנסת שכל שהחזיק שלש שנים רצופות על המנהג הראוי להם והוא שעות שבתפלה החזיק שאין הכונה אלא לחזקת שלש שנים רצופים בשעות הראויות לתשמיש ואף ימי אבלו אין מפקיעין את חזקתו וכל שכן ימי חליו ויש אומרים כן אף לכשהוא הולך לעסקיו שאין הליכתו מפקעת חזקתו אלא שאין נראה כן:

הא בתים וחצרות שדירתן ביום ובלילה הדין מבולבל מתוך בלבול פירושים שבסוגיא זו ועיקר הדברים בו שאם בא זה והחזיק ובא הלה וערער וטען זה שני חזקה והביא עדים שדר בה שלש שנים רצופות הרי זו חזקה ואין בית דין טוענין לו להביא עדי יום ולילה וזהו דעת מר זוטרא וכנגד רב הונא ומ"מ אף לדעת מר זוטרא אם טען המערער מעצמו בבריא שלא דר בה המחזיק בלילות מכיון שטען הוא לעצמו נזקקין לו ומזקיקין את המחזיק להביא עדים שדר בה ביום ובלילה וגדולי המחברים פירשו אף בטענת שמא ושמא תאמר היאך עדות זו מצוייה ודאי מצוייה היא על ידי שכנים שרואים עניני דירה וזמן שכיבה וקימה לא מצא עדות על ידי שכנים וכגון שהיה ביתו מחוץ לעיר אלא שאמרו שנים ואמרו אנו שכרנוה מזה המחזיק ודרנו בה שלש שנים רצופות ביום ובלילה אם כבר פרעו השכירות למחזיק אין נאמנין ומזקיקין אותם לאמת דבריהם בעדים מפני שהם נוגעים בעדות שכל שיש לו להחזיר קרקע מתחת ידו אם השכירה לאחרים בשעה שהיה מחזיק בה ונפרע מן השכירות מוציאין השכר מהם פעם שניה ונותנין לבעל הקרקע והם חוזרין ודנין עם המשכיר כמו שביארנו בפרק כיצד הרגל ושמא הוא עני או שאין מוציאין ממנו אלא בקושי ואם לא פרעו השכירות אלא שהם מוכנים לתתו למי שיזכה בו עדותם עדות והרי היא חזקה שכל שדר בה אחר מכחו הרי הוא כאלו הוא בעצמו דר שם ואפילו טען בעל הבית עליהם בבריא שלא דרו בה בלילות נזקקים לעדותם שהרי אינם בעלי דבר ואפילו בפרעו השכירות אם המחזיק פקח והחזיר להם השכירות ליתנו לראוי לו יראה שעדותם עדות אלא שחכמי הדורות שלפנינו כתבו שאף זה אינו עדות שהרי מ"מ מחמת ממון הוא ולא יראה לי כן וראיה לדברי למטה בענין שתפין שמעידין זה על זה אחר שיסלק המעיד את עצמו מן הדבר כמו שיתבאר:

ואע"פ שביארנו לדעת מר זוטרא שאנו פוסקין כמותו בבתים וחצרות שאם לא טען אין טוענין לו מודה הוא שאם זה המחזיק היה מן הרוכלים המחזרין בעיירות בכל יום ואין לו בני בית שישארו לשם והוא חוזר בערב לביתו שנמצא עקר חזקתו בלילה הואיל ואין לרוב היום אצלו תשמיש או דירה בבית שאף אנו טוענין לו להביא עדי לילות שהרי עיקר החזקה בלילות היא כך יראה בפירוש הסוגיא ובפסק שלה ויש מבלבלין אותה בשנוי גירסאות ובפירוש ופסקים ואף גדולי הפוסקים והמחברים סתמו בהם את הדברים ואף גדולי הרבנים פירשו ברוכלין המחזרין בעיירות שאם המערער רוכל ואינו נכנס לעיר אלא ברחוק זמן שטוענין לו ואין זה כלום שהרי מ"מ כשהוא נכנס חוקר הוא על עניני ביתו ונכסיו וכן יש מהם שפירשו בדברי מר זוטרא הראשונים שאם יצאו השוכרים מן הבית וטען המחזיק שיצאו השוכרים ויעידו שאע"פ שפרעו השכירות נאמנין הואיל והמערער לא ידע בדירתם ואין זה כלום שהרי סבורים הם שיבא הענין לאזניו וישאל שכירותו מהם וסוף הענין עיקר הדברים לענין פסק כמה שכתבנו:

חכמי הדורות שלפנינו כתבו שאין שוכרים אלו נאמנים אף כשאינם נוגעים בעדות אא"כ אומרים ששכרוה בשטר שיש לה קול שאם לא כן אף הוא טוען שלא ידע שמחמתו הם באים ואין דעתי נוטה בכך הואיל והם הם ששכרוה כל שלש ולא ממנו שכרוה היה לו למחות מ"מ אם העידו שנים על שנה ושני שוכרים אחרים על האחרות הואיל ולא הושלמו שני חזקה לכת אחת יראה הדין כדבריהם וכן יראה למטה משמועת שלשה לקוחות מצטרפין ואף הם כתבו שאע"פ שהיה שם שטר שכירות צריך עדים שדר בה המשכיר יום אחד ולא יראה כן ומ"מ לענין ראשון יש לדון שאף בלא הושלמו שני חזקה לכת אחת אין צריך שטר ואין קושיא משמועת הלקוחות שהמקח אין דרכו אלא בשטר וכשאין שטר אין קול אבל שכירות אין דרכו בשטר ויש לו קול אף בלא שטר ואע"פ שאנו דוחקין בכך את עצמנו לא בחנם אלא שאם כדבריהם לא היה לו לבעל התלמוד לישמט כל כך שלא לומר ששכרוה בשטר הואיל והדבר ידוע שאין רוב שכיריות נעשין בשטר:

כל שאנו מזקיקים לעדות חזקה הן לימים הן ללילות אין אנו צריכים לעדים שעמדו על פתחו וראוהו דר ביום ובלילה אלא כל שיעידו אנו רגילים אצלו תמיד וברור לנו שהותמדה דירתו לשם ושלא יצא ממנו בתורת הפקעת דירתו ועל דרך מה שאמרו למטה מ"ד ב' בענין אחר דידעינן ביה דלא הוה ליה ארעא כגון שאמרו אנו רגילין אצלו ואלו היה לו כבר נודע לנו כן ואין הליכתו לעסקיו מפקעת חזקתו ואפילו לא היו לו בני בית למלא את מקומו הואיל והוא סוגר ופותח ומשתמש כשלו ומוסר שמירתו לשכניו וכן חזקת כל הדברים אמר מנהגות בני אדם ורגילות חזקתם ותשמישם באותם המקומות אם בגופם אם בכלי תשמישם ולקצת מפרשים ראיתי בענינים אלו דברים זרים עד שאי אפשר להמצא עדות חזקה בבתים אף על ידי שכנים ואין דבריהם כלום:

חזקה זו שבעדות שלש שנים אנו מעמידין את הקרקע ברשות המחזיק גאוני ספרד כתבו שנשבע המחזיק עליה היסת על טענתו ר"ל שמכרה הלה או נתנה זו וכן כתבוה גדולי המחברים ולא הופקעה שבועה מן הקרקעות בשבועת היסת אלא בשאר השבועות ר"ל של תורה ושל משנה ורוב פוסקים פסקו בה שאין בית דין משביעין אותו מאליהם ומ"מ אם הלה טוען ישבע לי משביעין אותו שהרי אף בשטר אמרו אישתבע לי דלא פריעת וכן לדעתם כל שלא נתבררה חזקתו ומוציאין אותו מידו יכול המחזיק להשביע את המערער היסת שלא מכרה לו ומקצת מחברים כתבו שכל שהמערער זוכה בדין ומחזיר זקוק להחזיר לו את שלו כגון שלא נתבררה חזקתו הדבר חלוק על ארבעה ענינים הראשון שלא היו שם עדים כלל אלא שראובן מערער וטוען על הקרקע ועל הפירות ושמעון טוען אתה מכרתה לי ואין לשמעון עדי חזקה ולא לראובן עדי אכילת הפירות שנה או שנתים נשבע ראובן שלא מכר וחוזר לרשותו ואין הפירות חוזרין שהרי אין עדים לראובן על אכילתן והלה מודה שאכל ושל עצמו אכל ומ"מ נשבע היסת שלא אכל משלו כלום ונמצאו שניהם נשבעין הדרך השני שיש לראובן עדי אכילת הפירות של שתי שנים ונמצא קרקע ופירות חוזרין ונשבע ראובן היסת שלא מכר לא קרקע ולא פירות השלישי שהביא שמעון המחזיק עד אחד שאכלה שלש שנים והרי זה כמי שאינו וכן אין מחייבין אותו בפירות שהרי העד מסייע את המחזיק כמו שיתבאר למטה ונשבע ראובן שלא מכר הקרקע וזוכה בו ונשבע שמעון שלא אכל משלו כלום הרביעי שהביא עד אחד על אכילת שתי שנים חוזר קרקע ופירות שהרי עד זה לא לסייע את המחזיק הוא בא וכן אין מביאו על הפירות לשבועת התורה שהרי אין זה מכחישו אלא שאומר שלי אכלתי והרי הוא מחוייב לישבע ואינו יכול ומשלם ומעתה ראובן נשבע שלא מכר לא קרקע ולא פירות וגובה את הכל:

אלא אמר רבה שתא קמיתא לא קפיד איניש תרתי לא קפיד תלת קפיד א"ל אביי אלא מעתה כגון הני דבי בר אלישיב דקפדי אפי' אמאן דחליף אמצריהו הכי נמי לאלתר הוי חזקה וכי תימא הכי נמי אם כן נתת דבריך לשיעורין אלא אמר רבא שתא קמייתא מזדהר איניש בשטריה תרתי מזדהר תלת נמי מזדהר טפי לא מזדהר. דכיון דאכלה שלש שנים בשופי סמכה דעתיה דתו ליכא מן המערערים עילויה ולא טרח כולי האי לאזדהוריה בשטריה. א"ל אביי אלא מעתה מחאה שלא בפניו לא תהוי מחאה דאמר ליה אי מחית בי הוה מזדהרנא בשטרי. ומהדרינן משום דאמרינן ליה חברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. וכי תימא הכא נמי תיקשי לן נתת דבריך לשיעורין, דאיכא מאן דמזדהר פורתא ואיכא דמזדהר טפי, כי אמרינן הכי גבי טעמא דקפידא, דמילתא דתליא בשנוי דעתא דאינשי היא, דאיכא דקפיד ואיכא דלא קפיד, ואי אזלת בתר שיעורא דקפידא נתת דבריך לשיעורין, אבל הכא גבי אזדהורי אינשי בשטריה כולי עלמא חד דעתא אית להו לאזדהורי בשטריהו, דלאו בשופטני עסקינן דטרחי וכתבי שטרא אדעתא דלא לזדהר בגויה, וליכא מאן דלא טרח לאזדהורי בשטריה כי האי שיעורא, ואי איכא מאן דמתביד שטריה בתוך שלש או מאן דקאי שטריה לאחר שלש לאו מחמת שנוי דעתא דמרואתא דשטרי הוא אלא מחמת שינוי מילי דאתרמו להו להאי ולהאי הוא, דהאי אתרמיא ליה מילתא דיכיל לאזדהורי בשטריה והאי אתרמיא ליה מילתא (דילמא) דלא יכיל לאזדהוריה בשטריה, חד שיעורא הוא ולא שייך ביה קושיא דנתת דבריך לשיעורין כלל:

כא. אמר רב הונא שלש שנים שאמרו והוא שאכלן רצופות מאי קמ"ל תנינא חזקתן שלש שנים מיום ליום מהו דתימא מתני' דקתני חזקתן שלש שנים מיום ליום לאפוקי מקוטעות, כגון שאכלה חצי שנה ראשונה ושנה שנייה כולה וחצי שנה שלישית, דשלימות בעינן, ולעולם אפילו מפוזרות, כגון שאכלה שנה ראשונה שלישית וחמישית, קמ"ל רצופות, לאפוקי מפוזרות, ואין צריך לומר מקוטעות. ואשכחן לישנא דמקוטעות כי האי גוונא כדאמרינן התם (נדה כז,א) יולדת לתשעה יולדת למקוטעין, דהיינו תמניא ירחי ומקצת תשיעית.

אמר רב חמא ומודי רב הונא באתרא דמוברי באגי פשיטא לא צריכא [דאיכא] דמובר ואיכא דזרע ואתא האי וזרע שתא ואובר שתא עד דמלו ליה שלש שנים באכילה בסירוגין, מהו דתימא אמר ליה אם איתא דדידך ה[ו]אי איבעי לך (למזדהר) [למזרעה] קמ"ל דא"ל חדא ארעא בכולה באגא לא מצינא דאנטר אי נמי הכי ניחא לי דעבדא טפי. ונפקא מינה דאי ליכא ארעא דסמיכא ליה דמזדרעא בכל שתא, אע"ג דלא מהני ביזרא בההוא אתרא למעבד טפי מצי א"ל חדא ארעא בכוליה באגא לא מצינא דמינטר, ואי איכא ארעאתא דסמיכי לה ולא מוברי ומהני ביזרא בההוא אתרא למעבד טפי מצי אמר הכי (לא) ניחא [לי] דעבדא טפי:

כב. תנן חזקת הבתים והא בתים דביממא ידעי בליליא לא ידעי. והוו להו מפוזרות, ואפילו הכי הויא חזקה, אלמא אמרינן כיון דדר בה ביממי מסתמא דר בה נמי בלילואתא דביני ביני, הכא נמי כיון דאיכא סהדי דדר בה ראשונה שלישית וחמישית לימא מסתמא דר בה נמי בכולהו שני דביני ביני. ואיכא לפרושה להאי תיובתא נמי הכין, והא בתים דביממא ידעי בליליא לא ידעי, ואפילו הכי הויא חזקה, ואי ס"ד מפוזרות לא הוי חזקה אלמא אמרינן דילמא אתא מארי ארעא בהך שתא דביני ביני וכיון דחז(ק)א דלא נחית לה איניש לא מחא, סבר אקראי בעלמא הוא, גבי חזקת הבתים נמי כי לא מסהדי בלילואתא אמאי הוי חזקה, לימא אפשר דאתא מריה דביתא בליליא ולא אשכח ביה איניש, ואמטול הכי לא מחא דסבר כי היכי דלא דייר ביה איניש בליליא הכי לא דייר ביה ביממא ואי נמי דייר ביה ביממא אקראי בעלמא הוא, אלא כיון דשמע דהוה דייר ביה ביממא איבעי ליה למחויי, הכא נמי גבי מפוזרות אפי' תימא דילמא אתא מרה דארעא בהך שתא דביני ביני ולא אשתכח דהוה נחית לה איניש, כיון דשמע דהוה נחית לה ראשונה שלישית וחמישית איבעי ליה למחויי.

אמר אביי מאן מסהיד אבתים שיבבי שיבבי מידע ידעי בין ביממא בין בליליא. כלומר משכחת לה דמצי לאסהודי אבתים אפילו ביממי לחודיהו, שיבבי, דאלו שאר אינשי תלת שנין מיום ליום מי ידעי, והשתא דאתית להכי אפילו תימא דצריכי לאסהודי דדר בה ביממא ובליליא לא קשיא מידי דשיבבי כי היכי דידעי ביממי ידעי בלילי. רבא אמר כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אגרנן מיניה ודרנן ביה תלת שנין ביממא ובליליא. ואצטריך רבא לאשמועינן היכא דליכא שיבבי ישראל.

א"ל רב יימר לרב אשי הני נוגעין בעדותן הן דאי לא אמרינן להו הבו ליה אגר ביתא להאי תובע א"ל דייני דשיפלא הכי דיאני מי לא עסקינן דנקיט אגר ביתא בידיהו ואמרי למאן ניתביה. ואי לא נוגעין בעדותן הן. הילכך אי איכא סהדי אי נמי מודו אינהו דיהבו ליה אגרא להאי מחזיק, אע"ג דנקיטי אגרא בידיהו ואמרי למאן ניתביה אכתי נוגעין בעדותן הן, דניחא להו דתיקום ארעא בידא דמחזיק כי היכי דלא לצטרכו למיתב אגרא זימנא אחריתי.

ושמעינן מיהא דלא מקבלינן סהדותא בחזקת הבתים אלא בשיבבי ואגירי כאביי ורבא, והוא הדין בשכירו ולקיטו שרגיל ליכנס ולצאת אצל בעל הבית תדיר דלא גרע משיבבי, אבל באינשי מעלמא לא, דאי לא תימא הכי למה להו לאביי ורבא למטרח ולאוקומה בעדות שיבבי ואגירי, אלא משום דלא משכחת לה אלא בהכי כדבעינן לברורה לקמן. וכי תימא אם כן אפילו שכירו ולקיטו נמי לא נכשר מדלא אוקימנא נמי בשכירו ולקיטו, ההיא לא קשיא מידי, חדא דאשמעינן שיבבי ואגירי דשכיחי דידעי וה"ה לשכירו ולקיטו דשכיחי גביה תדיר וידעי, לאפוקי שאר אינשי דלא שכיחי דידעי, והאי דלא אוקימנא נמי בשכירו ולקיטו כי היכי דלא לוקמה למתני' דחזקת הבתים דלא כרבי יהודה דפסיל לעדות בשושבינו כדאיתא בפרק דיני ממונות בתרא (סנהדרין כז,ב) וכיון דפסיל בשושבינו כל שכן בשכירו ולקיטו דחשיד טפי, ואמטול הכי לא אוקימנא אלא בשיבבי ואגירי דחזו לאסהודי לדברי הכל:

כג. ושמעינן מינה מדאוקמה רבא בדאתו סהדי ואמרי אנן אגרינן מיניה ולא אוקמה בדאמרי אנן שאילינן מיניה ודרנן ביה תלת שנין ביממא ובליליא, ש"מ דלא קימא ליה חזקה למחזיק אלא היכא דדייר ביה איהו בההוא ביתא אי נמי דמוגר ליה לאחריני ושקיל אגרא אי נמי דמתהני מיניהו באגר ההוא ביתא מאנפא אחרינא, ואי לא לא הויא חזקה:

כד. אמר מר זוטרא אי טעין ואמר ליתו סהדי דדרו ביה תלת שנין ביממא ובליליא טענתיה טענה. הא דמר זוטרא אדרבא ורב אשי קימא, דמכשרי בסהדותא דאגירי ולא אמרינן נוגעין בעדותן הן, וקאמר מר זוטרא דאי טעין ואמר ליתו הני אגירי סהדי דדרו ביה תלת שנין ביממא ובליליא, דלא ניחא לי לקבולי סהדותא דאגירי דאמרי דדרו בה ביממא ובליליא משום דנוגעין בעדותן הן, דכבר יהבו ליה אגרא למחזיק, והאי דנקיטי אגרא בידיהו איערומי קא מיערמי, טענתיה טענה, ואי לא מיתו סהדי אחריני מוקמינן לה לארעא בחזקתיה דתובע ומיחייבי למיתב ליה אגר ביתא.

(א) הני נוגעין בעדותן הן. דאי לא אמרי' להו הבו לי' אגר ביתא להאי. פי' אם לא יאמרו כי שלש שנים השכיר לנו ופרענוהו אלא יאמרו פחות משלש שנים הי' יאמרו להן ב"ד הדר ביתא והדרי פירא דהיינו השכירות היא של בעה"ב המערער ומה שפרעו לאותו שהשכירו שלא כדין פרעו וחייבין עכשיו לפרוע לזה המערער הילכך נוגעין הן במה שאומרין ג' שנים והאיך נחזיק הבית לזה שהוא לוקח על פיהם:

(ב) אמר מר זוטרא ואי טען ואמר ליתי סהדי דדר בי' תלת שנין ביממא ובלילא טענתי' טענה פי' נראה לי דלאו אמילתא דאביי ורבא קאי דאינן מצרכי שיבבי או אינשי דדרו בי' אבל סהדי דמסהדי סתם לא הויא חזקה ואתא מר זוטרא ואמר דאע"ג דמסהדי סתם. כל זמן שהמערער לא טען דליסהדי דדר' ביממא ובלילא. הויא חזקה דא"כ הו"ל למימר ואי לא טען ליתי שהדי כו' לא טענינין לי' השתא דאמר ואי טען טענתי' טענה נ"ל דאמתני' קאי וה"ק מאי דתנן חזקת הבתים דמשמע שאם העידו העדים שדר בו ג"ש דהויא חזקה אי טעין שאני רוצה שיעידו על הלילות כבימים הוי אטענה ולא אמרי' מסתמא כיון שהעידו שראהו דר ביום גם בלילות דר. ואין אנו צריכים לראות העדים בלילות ואחרי שהשלים התלמוד מה שהקשו לרב הונא ממתני' ומה שתירצו אביי ורבא חיבר שמועתו של מר זוטרא ולעולם לאו אמילתייהו קאי. וכ' רבי' יצחק זצוק"ל תימה לי מפי' הקונטרס אי דינא הוא כשהוא טוען שיעידו בפירוש על הלילות ועל הימים אפי' לא יטעון נמי כשיעידו סתם נשאל מהם שמא אינם יודעים על הלילות ונמצא מוציא על פיהם שלא כדין. דבכל עדיות אנו דורשים וחוקרין את העדות יפה יפה. ובכאן מספיקא למה לא נחקור אותן. ונ"ל דלא קשיא ולא מידי אלא אע"ג דלא ידעי עדים מאי עבד בלילות כיון שמעידים על הימים שראו מסתמא אנו אמרי' כיון שדר בימים גם בלילות דר ואין אנו מצריכים אותם שיראו גם בלילות שאנו אומרי' אלו כן שבלילות הי' יוצא מן הבית היאך לא הי' זה מערער וטוען עליו כן מפני פחדי הי' יוצא בכל לילה מן הבית אלא שותק מדשתק ש"מ גם בלילות דר שם. אבל ודאי אי טעין כי מחמת פחדי הי' מסתלק בכל לילה מן הבית אז ודאי מצריכין אותו להביא עדים שדר שם גם בלילות. ואם הי' המערער רוכל המחזר בעיירות אע"ג דלא טעון טענינן לי' ואין סומכין על שתיקתו שמפני שלא ידע שתק אבל אם הי' קבוע בעיר הי' יודע אם הי' מסתלק בלילות. והילכך כשותק ואינו מערער אנו סומכין שבודאי גם בלילות דר ובעדים המעידים על הימים בלבד הויא חזקה:

(ג) אבל כתבו עיטרא כל עיטרא קלא אית לי' כתב רבינו שמואל זצוק"ל קלא אית לי' והו"ל למיחש מיד ולאלתר הויא חזקה דכמי שמכרה להן בפנינו דמי שהרי הניחן להביא עדים ולכתוב עלי' שטר חלוקה ושתק. ואינו נראה לי דהא לקמן בה' כל חזקה שאין עמה טענת אמרי' שלשה לקוחות מצטרפין אמר רב וכולן בשטר. אלמא אע"ג דמכר לוקח ראשון ללוקח שני וגם השני לשלישי והשטרות קיימין דאית להו קלא בעי' ג' שנים ולא אמרי' דהוי מיד חזקה. וה"נ בעי' ג' שנים עוד כתב רבינו שמואל א"נ כיון דאיכא תרתי שני חזקה מפוזרות ועיטרא איכא קלא. וכחזקה גמורה דמי והי' לו למחות ולא מיחה. ומדקאמר שני חזקה מפוזרות משמע דבשש שנים קאמר דאיכא לכל חד שני חזקה מפוזרות. ואינו נראה לי אלא בתלת שני קמייתא הויא חזקה דומיא דשלשה לקוחות דכיון דבשטר הוי מצטרפין וה"נ כיון דבשטר חלקו מצטרפין:

(ד) אנא בשכונא גואי הואי כו' לפי פת' רבי' שמואל זצוק"ל נראה לי לומר כגון שיש עדים לזה המערער שהי' דר באותן חדרים הפנימים שאלולי כן לא הי' אומר רב נחמן זיל ברור אכילתך שכיון שיש עדים לזה המחזיק שדר בו שלש שנים לא כל הימנו של מערער לומר גם אני הייתי דר עמך או נכנס ויוצא עליך עד שיביא ראי' שא"כ בכל חזקה שבעולם יטעון כך ויופסדו כל החזקות א"ו כל זמן שמביא המחזיק עדי חזקה דאכלה תלת שנין זכה ואין המערער יכול לטעון עליו כלום כי אם בעדים. והכא כגון דאית לי' למערער סהדי דדר באותן החדרים אבל אנו צריכים לפרש שאותן החדרים הפנימיים היתה להן יציאה וביאה ברה"ר בלא שיעברו על זה החיצון וגם הי' להם פתח עם זה החיצון שהי' יכולין לצאת ולבא דרך עליו שאם לא הי' להן פתח פתוח לרשה"ר לא הי' אומר רבא המוצא מחבירו עליו הראי' שכיון שיש לו עדים שדר בחדרים הפנימיים הדבר ידוע שהי' נכנס ויוצא דרך עליו א"ו שהי' להן פתח לרה"ר ופתח על החיצון ומש"ה אמר לי' רב נחמן זיל ברור אכילתך שלא הי' נכנס ויוצא עליך כיון שיש לו עדים שהי' דר בחדרים הפנימיים ורבא הי' אומר כיון שיש למחזיק עדי חזקה והמערע' שד' בחדרי' הפנימיי' הי' לו פתח לרה"ר עליו להבי' ראי' שע' המחזי' הי' יוצ' ונכנ' מפני שהו' המוצי' מחבירו ור' יצח' מפא' זצוק"ל כת' דשכוני גואי הוא שם מקום. ופי' כך אמר לי' מערער למחזיק היכי זבנתה מינאי ואנא בשכוני גואי הוואי ולא הוינא בהדך במתא בההוא עידן דאת טעין דזבינתי' מינאי ואמר לי' ר"נ זיל ברור אכילתך כלומר אייתי סהדי דקיימת את והאי מוכר במתא אפילו חד יומא כי היכי דתיהוי אכילתך אכילה. דאמרי' אפשר דזבינתי' מיני' בההוא יומא. ואי לא הויא לה חזקה שלך כחזקה שאין עמה טענה. א"ל רבא דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראי' דסבר תובע הוא דבעי אתויי סהדי דלא הוי במתא בההוא יומא דטעין האי דזבני מיני'. וגם זה הפירוש נכון. אבל נראה לי שהמערער צריך להביא עדים דהוי בשכוני גוואי דכיון שיש עדים לזה שהחזיק ואמר מינך זבינתי' בזמן פלוני דהוה לה חזקה וטענה אינו נאמן המערער לומר שבאותו הזמן לא הייתי בעיר עד שיביא עדים שאם כן יופסדו כל החזקות. ואי אמרת כיון שיש למערער עדים שהי' בשכוני גוואי [סבר] רבא. המוציא מחבירו עליו הראי' מה ראי' צריך עוד. אנו צריכים לפרש כגון שלא היו העדים מעידים בכיון שבאותו יום שזה טוען דזבנה מיני' הוה המוכר בשכוני גואי אלא מעידים היו שבאותה שנה או באותו חדש הי' המוכר הזה בשכוני גואי ויתכן להיות שבא בעירו ונמצא שם באותו היום ועוד חזר. דרב נחמן סבר כיון שיש למערער עדים שבאותו הפרק הי' בשכוני גואי צריך המחזיק לברר אכילתו להביא עדים שראוהו באותו היום במקומו ותהי' טענתו טענה ותתקיים חזקתו ואם לא יברר זה בעדים הו"ל חזקה שאין עמה טענה ואינה מועל' אכילתו כלום. ורבא סבר כיון שיש לו עדי חזקה אע"פ שיש עדים לזה שבאותו הפרק הי' בשכוני גואי יתכן שבא בעירו וחזר שם והילכך צריך להביא ראי' ברורה שבאותו היום לא הי' שם כיון שהוא מוציא מחבירו:

הא דאקשי ליה אביי לרבא אלא מעתה הני דבר אלישיב דקפדי אפילו אמאן דחליף אמצרא הכי נמי דאלתר הויא חזקה וכי תימא הכי נמי אם כן נתת דבריך לשיעורין תמוה לי דאדרבה מהאי טעמא הוה ליה לרב למימר דבי בר אלישיב לא נחזיק עלייהו בבציר מתלת משום דכל מדת חכמים כך היא שמתקנים על דרך הרוב ועל דרך הכלל לא על דרך הפרט בארבעים סאה הוא טובל מים שכל גופו של אדם טובל בהם בארבעים סאה פחות קורטוב אינו טובל ואפילו קטן שכל גופו עולה בעשרים סאה. אלא שיש אחרת כיוצא בזה בפרק קמא דקדושין אי הכי בנתיה דרבי ינאי דלא מקניאן נפשייהו בתרקבא דדינרי וצריך לי עיון. הרשב"א ז"ל.
אלא אמר רבא תלת שנין מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר כלומר שזה יודע דטפי לא מזדהר כי לא מיחה תוך שלש מחזי כמערים לשתוק עד שיאבד זה ראיותיו ובהכי סלקא שמעתין דטעמא דשלש שנים משום דתלת מזדהר טפי לא מזדהר. ואלא מיהו היינו טעמא מיגד אגוד נמי באכילת פירות דהא ניר לא הוי חזקה וכן אפיק כורא ועייל כורא וטעמא דמלתא משום דהאי טעמא דתלת שנים מזדהר טפי לא מזדהר לאו כהלכתא בלא טעמא נקיטין ליה אלא בטעמא תניא והוא משום דכיון דרובן של בני אדם מקפידים באכילת פירות של שלש שנים ובאידך טעמא דרובא ובפחות מכאן לא קפדו אף לוקח זה חושש ונזהר בראיות כל שלש דמכל מקום אמר שמא יבא היום או מחר ויערער עליו אבל לאחר שראה זה שותק כי שלש בוטח שלא יערער עוד ושוב אינו נזהר בשטרו והלכך כל שאכל אותו שלא כדרך הבעלים באספסתא ואי נמי לא אכל פירות אלא בניר ואי נמי לא נשכר באכילתה כגון אפיק כורא ועייל כורא עדיין הלוקחים נזהרים דחוששים שמא לא חששו הבעלים לערער כיון שלא אכלו שלשה פירות או שלא נשכרו באכילתם והיינו נמי טעמיה דשמואל דאמר דדקל נערה אפילו בפחות משלש הויא חזקה דכיון שאכל פירות הראויין לאכול אותם בין שלש שנים בוטח דלא ימחה עוד ומזה הטעם גם כן הוא מה שאמר רבא בעצמו לקמן גבי הא דאמר רב אשת איש צריכה למחות דאקשינן עלה ממתניתין דקתני ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו לעולם בבעל וכגון שחפר בה בורות שיחין ומערות דכיון שהחזיק בקרקע לפניה והיא לא מיחתה שוב לא נזהר הבעל בשטרו ואף על גב דאפילו דבי בר אלישיב דקפדי טובא לא הויא חזקה בפחות משלש שנים כשאר אינשי דעלמא משום דכיון דרובן של בני אדם אין דרכן להקפיד כולי האי אכתי נזהר זה בשטרו שמא יטעון עליו שלא הקפיד כמו שאין דרכן של בני אדם להקפיד אבל בחופר בורות שיחין ומערות אין שום אדם סובל כך דאין אדם רואה שמקלקלים קרקעו כולי האי ושותק. הרשב"א ז"ל.

אם איתא דדידך הוא אבעי לך למזרעה למהר חזקתך. הר"י בעליות. ומסתברא לי דאפילו רובא זרעי ומיעוטא מוברי מצי למימר הכי וכן מסתברא לי שאם מנהג המקום שהמוברים אינם נרים הקרקע וגם הוא לא נרה דהויא חזקה כיון שלא שינה. ומדברי רשב"ם נראה דבעינן נרה לעולם ואינו נכון בעיני. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

תנן חזקת הבתים. ואם תאמר ואי לית לן דרב הונא מי ניחא והא הויין להו שלש שנים מקוטעות שאין שם עדות חזקה על הלילות. יש לומר אי לאו דרב הונא הוה אמינא דחזקת הבתים בימים של שלש שנים כו' ככתוב בנמוקי יוסף. ואף על גב דשלש שנים לא משמע לכאורה ימים של שלש ויותר היה ראוי לשנות חזקת הבתים שש שנים דמשמע בסתמא שש שנים דימים דבלילה לא ידעי. יש לומר אגב דתנא באידך כולהו שלש שנים בבורות ובית הבדים ובית השלחין ועבדים תנא נמי הכי בחזקת הבתים וכולהו הנך חוץ מבתים ידעי בהו אינשי בשעות שדרך להשתמש בהן. עליות הר"י ז"ל.

מאן מסהיד אבתי שיבבי. כלומר אפילו ביממא נמי שיבבי מסהדי דשאר עוברי דרך אפילו ביממא נמי לא מסהדי ושיבבי כי מסהדי לא צריכי לאסהודי ממש דדר ביה תלת שנין ביממא ובליליא כו' ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל ובנמוקי יוסף. ויש עדות כיוצא בזה וכדאמרי לקמן בשמעתתא דמכר לו פרה מכר לו טלית דאמרי ידענא ביה דלא הוה ליה ארעא מעולם ואין מי שיכול להעיד כן אלא אם כן היתה ידם בתוך ידו מיום שנולד עד עכשיו אלא שהם שכניו ומכיריו ואמרי לא ידענו שהיה לו קרקע מעולם שאלו היה לו אנו היינו יודעים. רשב"א ז"ל.

ורבא אמר כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אגירנא מיניה ודאירנא ביה תלת שנים ביממא ובליליא. יש מפרשים דרבא לא בא לחלוק אעדות שיבבי דאמר אביי אלא לארווחא למילתיה. ויש מפרשים דהא דרבא אצטריכא בדברא במקום שאין שם שכנים. ויש מפרשים דנפקא מינה היכא דטעין המערער בברי לא דר בה בלילות דלאביי אפילו כן בעדות שיבבי שלש סגי ליה דמימר אמרינן אם איתא כדקאמר שיבבי ידעי ומדלא ידעי דנפק אפילו בליליא דר ביה ולרבא לא סגי ליה בהכי עד דמסהדי בהדיא דדר ביה בין ביממא בין בליליא ושיבבי לא ידעי אלא שוכרים. והראשון נראה עיקר דרבא לא בלשון פלוגתא אמרה ואביי ודאי בכל ענין אמרה דאם לא כן עדיין תקשי ביממא ידעי בליליא לא ידעי אי טעין אידך בברי שלא דר בה בליליא. הרשב"א ז"ל.

דאתו בי תרי כו'. צריך לומר דאוגרוה מיניה נשטרא לתלת שנין דאי לא מנא ידע הך מאי האי דאוגר להו. ועוד כיון דאמרינן דנקיטי אגרא דאכתי לא שקל מינייהו אגרא אם כן באיזו חזקה יקנה אותה ועיקר חזקה הכנסת פירות או שכר בתים אלא ודאי ששכרוה ממנו לשלש שנים וכתבו לו שטר שנתחייבו לו שכר שלש שנים ושטר קלא אית ליה ואיבעיא ליה למחויי. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרשב"א: פירש הראב"ד ז"ל דדוקא בששכרו בשטר דאית ליה קלא ובלא שטר לא דלית ליה קלא וכדאמרינן לקמן שלשה לקוחות מצטרפים וכולן לקוחות בשטר ואמרינן נמי בסמוך הני מילי דלא כתב עיטרא אבל כתב עיטרא קלא איה ליה. ויש מפרשים אפילו שלא בשטר וכן נראה עיקר ולא דמי לשלשה לקוחות דהתם כל חד וחד מהני לקוחות לא מפיק קלא דאתי מכח קמא וכיון דחזי מערער דכל חד וחד מהני נפיק קלא דלקוחה היא בידו מימר אמר כדרך הגזלנים הן אוכלים ואין אחד מהם שאכלה שלש שנים ולפיכך לא חשש למחות והוא הדין והוא הטעם לההיא אמתא דרמי בר חמא דבסמוך אבל שוכרין מימר אמרינן דמחמת הלוקח הן דרים שם ואינהו מפקי ליה לקלא ומערער מידע ידע דשוכרים מתמת הלוקח הן דרים שם והוה ליה למחויי.

הני נוגעין בעדותן הן. ואם תאמר מאי נגיעה איכא אי יהבי אגרא למערער מן דינא מפקינן ליה מלוקח. יש לומר פעמים שאין ללוקח לאשתלומי מיניה ויראים הם שמא יפסידו ואי נמי לא בעי למיקם בהדי שוכר בדינא ודיינא. אי נמי חוששים שמא יטעון עליהם הלוקח פרעתי. הרשב"א ז"ל.
או שמא זה השכירה להם בדבר מועט והמערער יוציא מידם שכר הבית משלם אלא שאין הטעם הזה מספיק דאם כן לישני ליה כגון ששכרוהו גם מזה בשוויו. עליות הר"י ז"ל.

על מה שהקשו בתוספות ואם תאמר והא איכא מגו כו'. כתוב בתוספי הרא"ש ז"ל דמגו בתרי לא אמרינן דאין יורע מה שבלב חברו עד כאן. אי נמי יש לומר דאין הכי נמי דהוה מצי לתרוצי מתנין בכהאי גוונא אלא דניחא ליה למימר דאפילו בתר דתקון רבנן שבועת היסת משכחת לה. הר"ן ז"ל.

כגון דנקטי אגרא בידייהו ואמרי למאן ניתביה. ואם תאמר אם כן היאך עלתה לו חזקה בכך והא קיימא לן דעיקר חזקה הכנסת פירות לבית וזה עדיין לא אכל פירותיהם דעדיין ביד שוכרין הם. ותירץ הראב"ד ז"ל כגון שכתבו שטר חוב על השכר. ואין צורך לכל זה לפי שאין השכר פירות הבתים אלא תשמיש הבתים הוא פירותיון והרי שוכרים אלו אכלו פירותיו מחמתו ובשליחותו ואפילו השאילם לאחרים עלתה לו חזקה. ונראה לי דאפילו לא דרו בהן שני שוכרים ביחד אלא זה ראשונה שניה שלישית וזה רביעית חמישית שישית ולא עוד אלא אחד אחד בכל שנה לאחר שש עלתה לו חזקה דקיימא לן כרבי יהושע בן קרחה דאמר עדותן מצטרפת ואפילו בעדות קרקע וכדאיתא בסנהדרין. ואף על גב דבירושלמי אמרו אחד אומר אכלה ראשונה שניה שלישית ואחד אומר אכלה רביעית חמישית שישית כלום עדות הוא. איכא למימר דבני מערבא כתנא קמא דרבי יהושע בן קרחה סבירי להו דאמר אין עדותם מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד ולא עדיפא הא דירושלמי מגמרא דילן דאפלוגי בה וכיון דאי פסקא בגמרין כרבי יהושע בן קרחה אפילו בעדות קרקע כהאי גוונא אפילו דרו בה ששה שוכרים איש שנתו עלתה לו חזקה בעדותו דמצטרפים עדותם מי לא עסקינן דנקטי אגרא בידייהו ואמרי למאן ניתביה. יש מרבותינו נראה שאמרו דאפילו פרעו כבר אם זה הלוקח מחזיר עכשיו אותו השכר בידם כדי לסלק נגיעתם שפיר דמי והביא ראיה מדתניא שכיב מרע שאמר תנו מנה לבני עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאים ראיה מאנשי אותה העיר ואקשינן עלה בגמרא לקמן השותפים מעידים זה לזה ולסתלקו תרי מינייהו ולדיינוה ואוקימנא בספר תורה דלשמיעה עבוד דאי אפשר להסתלק ממנו ותנן השותפים מעידים זה לזה ואוקימנא בגמרא באומר שדה זו אין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה דכל נגיעת עדות שמחמת ממון כשמסתלק מהממון נסתלקה הנגיעה וחזר העד לכשרותו והא נמי דכוותה היא. ולי נראה דאינו דומה דהתם הוא כיון שמסתלק ממנו ליכא למיחש במילתא מידי משום דמעתה אינו נהנה ולא מפסיד מידי לאחר סלוקו מכמות שהיה קודם סלוקו דאלו לא נסתלק היה מפסיד גם הוא חלקו עם הפסד כל בני עירו והשתא נמי כשהוא מסתלק ממנו הרי הוא מפסיד חלקו וגבי שותפים נמי כהאי גוונא אבל הכא קודם סלוקו יהיה השוכר מתיירא שמא יפסיד שכרו ועכשיו כשזה מחזיק שכרו בידו ומצילו לגמרי מן ההפסד מתבייש הוא ממנו שעשה עמו לפנים מן השורה ומעיד לו. ותדע לך מדאמרינן בקדושין גבי הן הן שלוחיו הן הן עדיו והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבע מלוה דלא שקיל ומשתבעי שלוחים דיהבי ופרע ליה לוה למלוה ואם איתא בשופטני עסקינן כשרואה הלוה שמתחייב ומפסיד מה שנתן ליד השלוחים ומצריך עוד לפרוע עוד מנה אחר למלוה יפטור את השלוחין ויעידו לו שאי אפשר לו ללוה להפסיד יותר ואפשר שירויח אם יעידו עוד שנתנו לו למלוה אלא שעדיין כנוגעין בעדותם חשבינן להו שמא יעידו לו מפני שנתחסד עמהם וכשמקבלים שכר על עדותם. ודכוותה גבי מכיר בה שהיא בת חמורו לקמן שלא העמידוה בפוטרו על האחריות דהיא רווחא טפי ודחיק ואוקמה במכיר בה שהיא בת חמורו כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"ן ז"ל: מי לא עסקינן כגון דנקטי אגר בית בידייהו כו'. ואם תאמר אם כן האיך עלתה לו חזקה והלא לא אכל פירות כלל. יש לומר דפירות הבתים היה תשמישה וכיון דבשליחותיה דלוקח דרו ביה כמאן דדאיר ביה איהו דמי. וכיון שכן מסתברא דלא בעיא דלדור בה האי לוקח אפילו חד יומא דאף על גב דהיכא דמכרה לאחר בעיא דדר בה לוקח ראשון חד יומא כדאיתא לקמן התם הוא משום דשני לא משום שליחותו של ראשון דר שם אלא מחמת עצמו וכיון שכן בעינן שתהיה הקרקע בחזקתו של ראשון חד יומא אבל הכא כיון דמחמת שליחותו דויין בו הרי הוא כאלו הוא עצמו דר שם. עד כאן לשונו.
הא דאמר כגון דאתו בי תרי ואמרי אנן אוגרוניה מיניה ודאירנא ביה תלת שנין ולא גרסינן הכא ביממא ובליליא אלא כיון דידעי הני ביממא ובליליא מסתמא סומכים עלייהו דהכי מסהדי ומשום הכי אמר מר זוטרא דאי טעין האיך ואמר לסהדו לי דדרו ביה ביממא ובליליא טענתיה טענה. ומודה רבא ברוכלין המחזרין בעיירות דלא סמכינן עלייהו בסתמא אלא אף על גב דלא טעין האיך טענינן ליה דהנך דאוגרוה דרו ביה תלת שנין ביממא בליליא דאי לא דרו ביה הכי מקוטעות נינהו או מפוזרות ולא הויא חזקה. הראב"ד ז"ל.
גירסת הספרים וכן גירסת רש"י ז"ל אמר מר זוטרא ואי טעין ואמר ליתו סהדי דדרו ביה תלת שנין ביממא ובליליא טענתיה טענה ומודה מר זוטרא ברוכלים המחזרים בעיירות דאף על גב דלא טעין טענינן ופירש הוא ז"ל דכלפי שאמרנו למעלה בתים ביממא ידעו בליליא לא ידעי ואוקמה אביי בשיבבי ורבא אוקמה בשוכרים דידעי ביממא ובליליא אתא מר זוטרא ואמר דלאו למימרא דאפילו בסתמא מצרכינן להו לסהדי לאסהודי בפירוש דדרו ביה בין ביממא בין בליליא אלא דוקא כי טעין מערער בלחוד הא לא טעין מקבלים עדותם סתם משום דסתמא כיון שהעידו דדרו שם תלת שנין בין ביממא בין בליליא אסהידו והוא הדין נמי לעדות שיבבי וטעמא משום שאין אדם עשוי לדור כאן ביום ולטלטל כליו בלילה וללין במקום אחר הילכך דוקא טעין הא לא טעין לא ופירש רש"י ז"ל דאפילו טעין דוקא בטוען ברי שידע הוא שלא דר שם בלילות הא לאו הכי לא משגתינן ביה וכן ראיתי דעת ר"י בר מרדכי ז"ל וכן דעת מורי הרב ז"ל וטעמא דמילתא דאם איתא דכל מעיד סתם דר ביה תלת שנין בין ביממא בין בליליא מעיד והכל בכלל עדותו אם כן אפילו בתובע רוצה אני שיעיד בפירוש על הלילות כבימים למה אנן משגחינן בו והלא כבר העידו ואם אתה אומר שמשגחינן בו אם כן אף אתה חושש שאין בסתם עדותם ימים ולילות ואם כן אפילו לא טעין ניקום ונטעון שהרי חזקת הבתים שלש שנים גמורים ימים ולילות היא. ואיכא מרבוותא דכתבו דאפילו בטוען סתם. והראשון נראה עיקר. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י בעליות: ועל עיקר הפירוש שכתבנו תמיה לי טובא כיון דעיקר חידושיה דמר זוטרא לאשמועינן דאי לא טעין לא טענינן ליה הוה ליה למר זוטרא למימר הכי אי לא טעין ליתו ולסהדי דדר ביה תלת שנין ביממא ובליליא לא טענינן ליה. ואפשר לדחות דמר זוטרא לאו אסוגיא קאי אלא אמתניתין דחזקת הבתים אמרה וקאמר דאי טעין מערער ליתו כו' טענתיה טענה ונראה בעיבי דהכי פירושה אי טעין ואמר ליתו סהדי כו' לפי שהעמדנו משנתנו בשני ענינים בעדות שיבבי ובעדות שוכרים בא מר זוטרא ואמר דאי טעין מערער ואמר ברי לי שהיה יוצא משם בלילות הילכך אין לקבל עדות שיבבי ולסמוך על מה שלא הרגישו בטלטולו מן הבית אלא יביא עדים ויעלדו שהם עצמם דרו שם תלת שנין ביממא ובליליא שומעים לו ואף על גב דסתמו של דבר מרגישים שיבבי אם יטלטל כליו משם בלילות אין סומכים על הסתם הזה כיון דאיכא טענת ברי דמרעא ליה לסתמא. עד כאן לשונו.

בד"ה אלא מעתה כו' אדרבא כיון דלא הויא מחאה לא הויא חזקה כו' כדמוכח לקמן עכ"ל הכי מוכח לקמן מההיא דבשוקא בראי הואי דהיכא דלא הויא מחאה לא הויא חזקה וע"ש פי' רשב"ם וכן מוכח מתוך הסוגיא ממתניתין דהיה ביהודה כו' וא"כ לפום הך סברא דלא אסיק אדעתיה השתא למימר חברך חברא אית ליה כו' וא"כ בעיר אחרת נמי דלא הויא מחאה לא הויא חזקה אך קשה לכאורה מ"ש דהא אינו צריך לבוא בעיר לפני המחזיק ולמחות כו' מהיכא פסיקא ליה לר"י לומר כן דהא אדרבא לפום הסברא דהשתא דמחאה שלא בפניו לא תיהוי מחאה אית לן למימר דצריך לבא לפני המחזיק דהכי ס"ל לקמן תלמודא בההיא דאין מחזיקין בנכסי בורח ורבא נמי בעי למימר הכי אפי' אליבא דרבנן דהוי חזקה מיהודה ליהודה משום דבעי עד שיבא בפניו וימחה כמ"ש ר"י גופיה לקמן בד"ה ליתיב אדוכתיה כו' ע"ש ודוחק לומר דמ"ש הכא בעיר אחת היינו מיהודה ליהודה ובעיר אחרת היינו מיהודה לגליל ועוד דהא לפי אותה הסברא של רבא לא הוי טעמא דמיהודה לגליל לא הויא חזקה דלא הויא המחאה ואינו צריך לבא לפני המחזיק אלא דטעמא משום דהחזקה אינה נשמעת מיהודה לגליל כמ"ש התוס' בשם ר"י שם ונראה ליישבו דודאי לרבא לקמן בין לר"י בין לרבנן כיון דאפי' היכא דהמחאה נשמעת למחזיק בעי המחאה בפני המחזיק א"כ בעיר אחרת מיהודה ליהודה נמי בעי המחאה בפניו אבל אביי ודאי דלית ליה האי סברא דהא למאי דמסיק חברך חברא אית ליה לא בעי המחאה בפניו ואפי' אם ידוע לנו שלא הגיעה המחאה זו למחזיק כמ"ש התוס' לקמן א"כ בעיר אחרת נמי אפי' לפום דבעי המחאה בפניו היינו בעיר אחת דוקא משום שלא הגיע למחזיק המחאתו אבל לעיר אחרת ודאי דא"צ לבא ולמחות ודו"ק:

בד"ה אמר מר זוטרא כו' דדלמא מכחיש להו שהוא לא היה יודע כלל שהיו דרים באותו בית כו' עכ"ל נראה מלשונם שהמערער גופיה לא יכחיש אותם אף בלא עדים ואפשר שהוצרך לזה לאוקמי מלתא דמר זוטרא אף לבתר דתקינו רבנן שבועת היסת דהשתא אי הוה מכחיש להו המערער לא הוי מהימני בהאי מגו וק"ל:

גמ' אלא אמר רבא כו' כצ"ל ובכל העמוד צ"ל רבא:

ר"ש בד"ה תרתי לא כו' לתוך שדהו בלא רשותו כו' כצ"ל:

בד"ה באתרא דמוברי באגי במקום כו' טעין אידך ואמר אני כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה בלילה כו' בלילה והוא אין כו' כצ"ל:

גמרא הני דבי בר אלישיב. גיטין (י"ד):

ר"ש ד"ה והאי גברא מוברה. ועומדת בין שדות בורות כמותה. פשוט דז"א אלא לטעם הראשון דלפי הוא"נ אפי' זרועות נמי וכ"ה בנ"י:

תד"ה הני. וי"ל כו' שיראין כו' ויתבע מהם פעם שניה. לכאורה מ"מ משכחת לה דאמר המחזיק בפני ב"ד לייתי סהדי דדרו ביה וסליקו לי אגר ביתא דתו לא יוכל לתבוע מהם כיון שכבר הודה שנשתלם:

תד"ה אמר מ"ז. (בע"ב) ור"ת כו' ולא לפלוגי אאביי אתא. ע' ברא"ש שהסבירו יפה:

תד"ה אבל. גבי אין מורידין קרוב לנכסי קטן. כצ"ל:

דא"ל חברך חברא אית לי' וכו' נ"ל לפרש עפ"י דרכו של ס' תורת חיים דש"ס לא חזר לגמרי מהך סברא דעד תלת לא קפיד וכו'. והענין הוא כל ששניהם שוים בטענותיהם לעולם מרא קמא עדיף אם לא שיש לו ריעותא כאשר יבואר. והנה מדרך העולם ליזהר בשטרו' ג' שנים ולא יותר וזהו מטבע עולם מעולם ולא מטעם דינא אלא כך הוא בטבע העולם ולכן כשהמערער במקום שאפשר שישמע מחאתו לאוזן המחזיק אפי' על צד רחוקה רק שלא יהי' חירום כי במקום חירום ה"ל מחאתו פטומי מילי בעלמא. אבל כשהוא במקום שאפשר שישמע להמחזיק ואפ"ה שתיק הוא ג' שנים. אית לי' ריעותא להמערער במה ששתיק ולמחזיק לית לי' ריעותא במה שלא שמר שטרו כי כן מנהג עולם שלא ליזהר בשטרו טפי מג' שנים. ע"כ בטיל לי' חזקת מרא קמא ונכנס לחזקת המחזיק. והנה כשמחה זה בעיר אחרת ביום אחרון של ג' אעפ"י שא"א להגיע לאזנו של זה עד חדש ימי' מפני ריחוק המקום. ובין כך נאבד שטרו שהרי כבר עברו ג' שנים ואין כאן ריעותא למחזיק מ"מ כיון שגם למערער אין ריעותא שהרי עכ"פ מחה ביום אחרון של ג' שנים ולשניהם אין ריעותא שוב ממילא מוקמיני' בחזקת מרא קמא. ולפ"ז עצה טובה ללוקח ליזהר בשטרו קצת אחר ג"ש כי שמא מחה זה ביום אחרון. אבל מ"מ אי לא מחה זה אפי' ביום אחרון וגם זה לא נזהר בשטרו מיד ביום ראשון אחר ג"ש הוה חזקה דמה שלא מיחה זה מיחשב ריעותא ומה שלא נזהר זה טפי מג"ש לא מיחשוב ריעותא. הזהר בדברי' אלו. ואמנם כל זה לרבנן דר"י ור"ע אליבא דרב לקמן ל"ו ע"ב אבל רבנן אליבא דשמואל לא ס"ל הכי ופסק שם רשב"ם כרבנן אליבא דרב ורי"ף ורמב"ם ורא"ש פסקו כרבנן אליבא דשמואל ערשב"ם שם ד"ה זו דברי ר"י ור"ע וכו' אך רמב"ן שם הסביר דלא פליגי הני רבנן אהני רבנן ע"ש:

הוא שאכלן רצופו' כבר כתבתי לעיל דבהג"ה מיי' מייתי דעת ר"א דבאתרי דמוברי סגי בג' שנים דשדה ניר מתחשב כי כן דרכן שיהי' שנה א' ניר לצורך אכילת שנה שאחריו. ולפ"ז צ"ל דר"ה מדייק והוא שאכלן רצופו' פי' ג' אכילת דוקא ולא הפסק ניר. וע"ז קאמר מודה ר"ה באתרי דמוברי באגי דלא בעי שאכלן אבל רצופו' בעי' היינו אכילה וניר ואכילה כצ"ל:

לא צריכא דאיכא דמוביר וכו' דעת הטור בזה ג' דינים באתרא דלא מוברי כלל בעי' אכילו' רצופו' דוקא. ובאתרי דכ"ע מוברי בעי מפוזרת דוקא דאי אכלן רצופו' נגד מנהג המקום לא אכיל כדאכלי אינשי. ובאתרא דאיכא הכי והכי סגי בין ג' רצופו' בין מפוזרות שהם ששה שנים. ודברי ט"ז שהקשה על הטור אינם מובנים לי. דהטור לא אמר דבריו אלא למסקנא דקאי אאתרא דאיכא הכי ואיכא הכי. אז יצא לנו דבאידך בעי' או דוקא רצופו' או דוקא מפוזרות ולק"מ ק' ט"ז אהס"ד:

רבא אמר כגון דאתו בי תרי וכו' רמב"ן כ' דרבא לא פליג אדאביי אלא רצה להמציא עוד אופן ועפי"ז כ' רמב"ן בישוב ק' תוס' דרבא קאי בתר דתיקנו היסת וליכא מגו פי' ואמתני' יתורץ כאביי ופשיט:

הני נוגעי' בעדותן הן הקשו תוס' ליהמנו במגו ועיי' מ"ש תוס' בשבועו' מ"ה ע"ב ד"ה בעדי' וכו'. ותי' בשיטה מקובצת בשם תוס' הרא"ש מגו בי תרי לא אמרינין ע"ש וצ"ל דס"ל דלא דמי לסוגי' דפ' האיש מקדש דאמרי' מגו דבי תרי כיון דאית להו הפסד ממון ע"ש בתוס' י"ל שאני התם דתרווי' שייכי אהדדי בממון כי לשניהם מסר ממון למוסרו למלוה וההפסד חל על שניהם. אבל הכא שני שוכרי' מה ענין לזה עם זה אם הוא פרע למערער ואידך למחזיק זה לא הוה דררא דממונא. ואמנם תוס' בשמעתין פשיטא להו בהיפוך דוקא באנוסי' היינו שייך מגו דבי תרי ל"א כששניהם מעידים על ד"א אנוסי' היינו מחמת כך או כך וכשיכחישו זא"ז יופסד העדות שלו ג"כ אזי לא אמרי' מגו עיי' לקמן ל"א מ"ב ד"ה וזו וכו' בסוף הדיבור. והתם בפ' האיש מקדש נמי לולי דהוה להו הפסד ממון לא אמרינין מגו דבי תרי משום דשניהם שייכי בחד עובדא ואי יכחישו זא"ז ה"ל עדות מוכחשו' ויראום. אבל בשמעתין נהי דהפסד ממון ליכא מטעם שכתבתי לעיל בדעת תוס' הרא"ש מ"מ אינם יראים כי אינם שייכי' לאהדדי. אם זה יאמר פרעתי למערער וזה יאמר ישנתי שם גם בלילות וכדומה אין א' מכחיש את חברו. כללא דמילתא לא נימא מגו דבי תרי ל"א אלא כשעדותן שייך זה לזה שא' מכחיש חברו ולית להו בהכי הפסד ממון וכשחסר א' מאלו התנאי' אמרי' מגו דבי תרי להתוס':

ועיין בעה"ת שער נ"א סוף ח"ד כ' דלא תיקשו אהא דקאמר דנקיטי אגרא למאן ליתבי דלמא הראשון נוח והשני קשה הימנו די"ל דא"כ ה"ל למימר פרענו למערער ע"ש וגי' תרומה נתקשה בהבנת קושיתו ותירוצו ולפע"ד הכי קא קשי' לי' דלמא נוח להו לומר ישבנו בה גם בלילות וליתן שכר דירה להמחזיק שאם אולי מ"מ יזכה המערער בדין ויחזור ויתבע מהם שכירות שנית מ"מ נוח הוא להם. משא"כ כשיאמרו שלא ישבו שם בלילות ויצטרכו לשלם שכירות למערער. אם שוב יזכה המחזיק ע"י עדי' יהי' קשה להם והראשון נוח להם. ועל זה תי' דאי ס"ד המערער נוח להם הי' להם לומר פרענו לו. ואם שוב יזכה המחזיק הלא כספם צרורו' בידם ואין להם הפסד בזה ופשוט:

דנקיטי אגר ביתא וכו' הרמב"ם מייתי דין זה בהלכו' עדו' אבל בהלכו' טוען כ' סתם שאם טוען המערער שמא לא ישבתם שם בלילות אמרינין להו הביאו עדי' שישבתם שם גם בלילות ובאמת מלשון הרמב"ם משמע דמיירי הכא שאמרו כבר נתננו שכר וכמ"ש הראב"ד שם ומשו"ה כ' שהמערער אמר להם שמא לא ישבתם שם בלילות. וק' מה לי ולעדי' השוכרי' הללו המערער יאמר למחזיק שמא לא לנו שם בלילות וכן ק' מ"ש שאומרי' להם הביאו ראי' שישבתם שם בלילות. וק' למה יביאו הם ראי' ומה להם בזה הי' לנו לומר למחזיק לך והבא ראי' שהשוכרי' ישבו שם בלילות. אע"כ מיירי שאמרו כבר נתננו השכירו' ותובע המערער מהם שכר דירה ע"כ אומר להם עליכם להביא ראי' שדרתם שם גם בלילות ואל"ה תשלמו לי שכירות עיי' בפנים ותראה כי כן נראה כוונתו. אבל בעיקור הדין סמך עצמו במ"ש כבר בהלכו' עדות כנלע"ד:

אך בטלה דעתי נגד דעת ה"ה ורוב המפורשי' שהבינו ברמב"ם דס"ל אפי' נקיטי אגרא בידם נמי לא מהימנו ושזהו דעת מר זוטרי ולאפלוגי אתי דאע"ג דנקיטי אגר ביתא מ"מ מצי טעין אייתי לי סהדי וכו' מיהו טעמי בעי'. ויפה כ' בתומי' דס"ל למר זוטרי דאכתי נוגעי' בעדותם הם דאי יאמרו שלא לנו שם בלילות יהי' להמשכיר תרעומת עליהם שהוא סמך עליהם שע"י דירתם יום ולילה יזכה בקרקע ועי"ז אבד שטרו והם התרישלו ויצאו משם בלילה ומפני זה התרעומות נעשו נוגעי' בעדותם אלו דברי התומי' ונכון הוא וזה תלי' בתרי לישני דש"ס ב"ק ח' ע"א דמייתי תוס' לקמן מ"ג ע"א ד"ה מפני וכו' והיא פלוגתת סמ"ע וש"ך סי' ל"ז סקכ"א ע"ש וי"ל בהא פליגי ר' אשי ומר זוטרי דשמעתין ופסק רמב"ם כמר זוטרי דנפסל משום נגיעה דתרעומו':

וי"ל עוד עפ"י מה שהקשו הראשוני' כיון דנקיטי אגר ביתא א"כ לא אכיל פירות קרקע ונדחק כיון שעל ידי שליחותו דרו השוכרי' בבית ה"ל שליחו כמותו אעפ"י שעדיין לא קיבל שכר ע"ש ולפע"ד ס"ל לרמב"ם דזה תלי' בפלוגתא דרב ושמואל אליבא דרבנן לקמן ל"ו ע"ב וברשב"ם ד"ה דקל נערה וכו' ופר"ח דקל המשיר פירותיו קודם גמרן לרב הוה חזקה לרבנן ולשמואל לא הוה חזקה דבעי' שיאכל לבסוף והרי השיר פירותיו ע"ש וא"כ הנ"ל י"ל רבא ורב אשי ס"ל כרב לקמן ודקל המשיר הוה חזקה כיון שהחזיק ג' שנים ע"ד לאכול פירות אע"ג שלבסוף השיר פירות ה"ה ומכ"ש הכא אע"ג דהערעור לא הניחו לאכול השכירו' והם נקיטי אגרא בידיהו מ"מ ה"ל כאלו אכל. ורמב"ם פסק להדי' כרבנן דשמואל וה"נ ממ"נ אי לא נקיטו אגרא ביתא נוגעי' בעדותם הם ואי נקיטי הא לא אכל כלום דה"ל כהשיר פירותיו שהרי יצא ערעור טרם שאכל הפירות. ולפ"ז לא קאי מר זוטרא אהאי מילתא כלל אלא מילתא באפי נפשי' כמו לשאר מפורשי':

ואי טעין ואמר ליתי' תרי סהדי וכו' הרמב"ם פסק אפי' בטענת שמא יכול לערער. ולפמ"ש דס"ל לרמב"ם מר זוטרי פליג ארב אשי ופסק כמר זוטרי א"כ בודאי מבואר בלשון מר זוטרי דמערער בשמא דאל"ה ה"ל למימר אי טעין לא דרת בי' בלילות אמרי' להו אייתי סהדי וכו' אבל מדאמר אי אמר אייתי סהדי משמע שטוען בספק ואמר אייתי לי סהדי ובררו אכילתכם כי שמא אינו כמו שאמרתם. אלא שהש"ך הקשה עכ"פ אית לי' ריעותא להמערער מ"ט לא מיחו שהרי לא ידע שיצאו בלילה ואיך סמוך על זה ולא מיחה. הנה ק' זו י"ל עפ"י מ"ש לעיל ריש פרקין דעכ"פ אי יצאו בלילה אית ג"כ ריעותא להמחזיק איך לא חששת שמא ידע המערער ומשו"ה אינו מוחה והי' לך להזהר בשטרך או הי' לך להשגיח שלא יצאו בלילה ויפסידיך וכיון שיש ריעותא לשניהם להמערער וגם להמחזיק הדר מוקמי' אחזקת מרא קמא ולק"מ:

אך ק' השני' קשה כיון שאפי' בספק יכול לטעון למה לא נחקור אנן העדים בכל מה דאפשר כק' תוס'. ולפע"ד ליישב ואקדים כי בודאי בחקירת עדי' מחוייב ב"ד לחקור הרבה בכל האפשרי אם לא שמתוך משמעו' לשונם מבואר הדבר הרבה וכמ"ש תוס' בתרוצם מסתמא כיון שדר בימי' דר נמי בלילות וכו' ונ"ל דמכ"ש דיש לומר כן על השוכרי' שא"צ לחקור מסתמא כיון שדרו ביום דרו גם בלילות דבשלמא הבע"ד עצמו י"ל אולי יצא בלילה כיון שידע שדר בו בגזל וכמ"ש רשב"ם ד"ה בלילו' לא ידע וכו' דגלית דעתך דלאו דידך הוא וכו' ע"ש אבל השוכרי' ששכרהו בהיתר אפי' יהי' המשכיר גזלן למה להו לצאת בלילה ואם אולי יבוא מערער וירגיש בהם יתנו לו שכירות ביתו דהרי מיירי דנקיטי אגר ביתא עדיין בידיהם. וא"כ הוה חקירה מעלי' ואין צריך יותר אבל לולי כן הי' הב"ד מחוייב לחקור בכל מיני חקירות להוציא הדין לאמתו. אמנם כל זה בחקירות עדות אך בטענת בעל דין איכא כמה עניני'. דאנן לא טענינין לי' ואי טעין הוא הוה טענתא טענה. והנה כ' רמ"ה בפרטיו דמיירי דטוען המחזיק שמא אכתי אתם נוגעי' בעידותם אע"ג דנקיטי אגרא שמא כבר נתתם לו והוא החזיר לכם עכשיו כדי להעיד לו ועדיין נוגעי' אתם בעדות עיי' נ"י בשם רשב"א ודעת יש מי שחולק בש"ע סי' ק"מ סעי' ח'. הנה כי כן י"ל גם דעת הרמב"ם כן שטוען המערער שמא אתם בעל דברי' ולא עדי' בודאי ב"ד דלא טעין להו טענה זו וה"ל עדי' ובתורת עדות כבר יצא הדבר ברור. אך המערער טוען שמא בעלי דברי' אתם ולא עדים כנ"ל ויש פנים לזה הטענה דסתמא דמילתא שכר כל שנה משתלמת בסופו כדכתי' כשכיר שנה בשנה ואיך נקיטו אגר ג' שנים בידיהו ומזה יש קצת פנים לטענת שמא שלו ומ"מ אנן לא טענינין לי' כי אין זה מענין חקירת עדי'. ומיושב נמי ק' ראשונה של ש"ך דאין כאן שום ריעותא למערער כי הוא טוען ברי לא הייתם שם בלילה. אך אני איני נאמן נגד ב' עדי' שאינם נוגעי' בדבר. ע"כ אני טוען שמא אתם נוגעים בדבר וכנ"ל. וא"כ אני מחזיק בברי שלי שלא דרתם שם בלילה:

טענותו' טענה רבנו יונה מפרש לי' בהמחזיק שרוצה שיקבלו ב"ד עדות השוכרי' טרם יבוא המערער ופסקו בש"ע סי' ק"מ סעי' יו"ד ובתומי' תמה כיון דבפי' דברי מר זוטרי לא קיי"ל כר' יונה מנ"ל לחדש דין זה והאמת שאין דין זה מחודש כאן כי בכל מקום הדין כן כל שנתקבל העד שלא בשעת מעשה שוב עבדי' מעשה על פיו והעיקר ברי"ף פ' החולץ גבי אשתמודעינהי דאחוה דמיתנא הוא ע"ש היטב באריכו' מתק לשונו וכן הוא בירושלמי ופסקו רמב"ם בהלכו' נזירו' ושגגות ובהו' עדות כשאומר ע"א שלא בשעת מעשה כלאי' פירות אלו מהימן. ושוב כשאוכל אדם עפ"י ב' עדי' לוקה ואלו הי' הע"א מעיד בשעת מעשה הי' זה מכחישו לומר לא אאמין לך הי' מותר לאכל לכתחלה ועכשיו שנתקבל שלא בשעת מעשה לוקי' עליו. וכן שילוח קידש החדש לוקי' המחלל י"ט שחל בחשבונו אעפ"י שהוא רק ע"א עיי' ר"פ אין מכירי'. וכן כל מלקו' וכרת וחטאות דבועל נדה א"א אלא ע"י שאנו מאמינם לה מ"ש שלא בשעת מעשה שהרגישה ביציאת דם דאי לא ארגשה ליכא חיובי ואנו מאמינים לה ככל ע"א שלא בשעת מעשה ושוב חייב בועלה. ולפ"ז אמרה בשעת תשמיש טמאה אני אם אומר אינו מאמינך כי לצעורי אתה מכוון יכול לפרוש באבר חי כיון דבשעת מעשה אינה מאמינה וצ"ע בזה. ועכ"פ דינו של ר' יונה אמת ונכון:

שתא קמייתא מחיל כו' אלא מעתה תיהדר לבד מפירי כו'. לכאו' הא בלא זה פריך לקמן אי הכי ארעא נמי יהיה נאמן לענין הפירות משום לא חציף כו' ומשני רק ריעותא דאחוי שטרך עיין שם ל"ג ע"ב. ואם כן לס"ד השתא דלאו משום מזדהר בשטריה בלא זה נאמן אפירי וצ"ל דגם עכשיו ידע דחשיב ריעותא מה שאין לו שטר רק החילוק בין ג' שנים ליותר לא סבירא ליה. והראיה דלא מחיל עדיף מן חזקה דלא חציף כו' ואף דיש ריעותא נאמן מה שאין כן קודם ג' שנים לענין הפירות:

או י"ל דגם לס"ד הטעם שלא נזהר בשטרו דהתפיסה ג' שנים מורה דשלו כיון דלא מחיל איניש וקפיד ואינו צריך ליזהר וליכא ריעותא מה שאין כן קודם ג' שנים דאין מורה ששלו דמחיל ולא קפיד וצריך ליזהר משום הקרקע ושוב יש ריעותא דאינו נאמן גם על הפירות משום לא חציף דאחוי שטרך כנ"ל:

ומיושב דלכאורה כיון שתובע הפירות ואומר שלא מחל שוב יש ראיה שכל הקרקע דמחזיק ותועיל הודאת המערער לחובתו שלא מחל ומיגו ליכא דרוצה הפירות. ולהנ"ל אתי שפיר דעכ"פ אין התפיסה מוכיח על הקרקע כיון דא' ב' מחיל איניש ושוב צריך ליזהר בשטרו ויש ריעותא אחוי שטרך ואינו מועיל הראיה אף לדברי התובע שלא מחל דא"ל טעמא דמחיל הי' מיד ראיה ואינו צריך ליזהר מיד ולא הי' ריעותא מה שאין כן כיון דמחיל שוב יש ריעותא אף אי לא מחיל מה שאין לו שטר דצריך ליזהר משום הקרקע. ומכל מקום פריך שפיר לא להדרי פירי אף דגם אי לא מחיל איתרע מכל מקום הא מחזקינן באמת דמחיל ומשום הכי הניחו ולמה להדרי פירי כנ"ל. אבל הודאה שוב לא הוי כיון דאנן תלינן דוקא כנ"ל. ובלא זה י"ל גם כן דלא חשיב הודאה למיפלג' דיבוריה שלא מחל ויהיה ראיה דלא גרע מהוחזק כפרן לממון זה דלא הוחזק לממון אחר דאין הודאה דלא מחיל הודאה לחיוב רק הודאה שיש ראיה והוכחה. וכשאין נאמן על תביעת הפירות מ"מ אקרקע נאמן:

דאי לא תימא הכי. הרי שלח ירמיה לאותן שהיו בבבל שגלו עם יכניה י''א שנה קודם גלות צדקיהו בנו בתים ושבו כי לא תצאו משם עד מלאת לבבל שבעים שנה למה ליה להזהירם על זאת אלא עצה טובה קמ''ל דהוא משיא אותם הכא נמי עצה טובה בעלמא היא: תדע. דכל עצמו היה יגע ליעצם עצה טובה דקאמר להו נמי מקום גניזת שטרותיהם היכן הם מתקיימים יותר: מחיל איניש. על פירות קרקעו לאדם האוכלן: אלא מעתה. כיון דאתרי שנין מחיל תיהדר ארעא ממי שיצא עליו ערעור לסוף שנתים תיהדר ארעא לבעלים לבר מפירי דהא מחיל ליה עלייהו: אלמה אמר רב נחמן. לקמן בשמעתין:

עד כאן פירוש רש"י זצ"ל מכאן ואילך פירוש רבינו שמואל ב"ר מאיר

אלמה אמר רב נחמן. לקמן בשמעתין גבי מחזיק בקרקע חבירו ואזיל אידך ואייתי סהדי דאכלן תרתין שנין ולא יותר ואמר רב נחמן הדרא ארעא והדרי פירי של שתי שנים: תרתי לא קפדי. על מה שזה יורד לתוך שדהו של חבירו בלא רשותו ומיהו פירי לא מחיל: תלת קפיד. הואיל ושילש באוולתו ליכנס בלא רשות הבעלים וזה ששתק ולא מיחה ודאי מכרו לו: ה''נ דלאלתר תיהוי חזקה. למי שירד לנכסי דבי בר אלישיב הואיל ולא מיחו: אי מחית באפאי הוה מיזדהרנא בשטראי. יותר מג' שנים ומשני חברך חברא אית ליה ונודע לך שמחיתי ואם היתה לקוחה בידך כדבריך היה לך להזהר בשטרך יותר מג' שנים: שאכלן רצופות. אבל אם הניחה שנה שניה ואחר כך אכלה שתי שנים שלישית ורביעית מצי אמר בעל השדה האי דלא מחאי לך היינו משום דאוברת לה שנה שניה דגלית אדעתך דלאו דידך הואי והלכך לא זרעת אותה: חזקתן שלש שנים מיום ליום. שלא יהיה הפסק בינתים: מהו דתימא מיום ליום. דקתני מתניתין למעוטי מקוטעות דלא תימא שלש שנים מקוטעות קאמר כי היכי דקתני סיפא שדה הבעל חזקתה שלש שנים ואינה מיום ליום אלא ג' חדשים בראשונה וג' חדשים באחרונה וי''ב באמצע: קמ''ל. רב הונא דדוקא קתני למעוטי מפוזרות: ומודה רב הונא. דדי לו בחזקת אכילת שנים מפוזרות: באתרא דמוברי באגי. במקום שנוהגין לזרוע שנה ולהוביר שנה שלא להכחיש את הקרקע דהא אחזיק בה כדמחזקי אינשי ומיהו שנה שהובירה אינה עולה לחשבון שלש שני חזקה וצריך לשמור שטרו יותר משלש שנים עד שילקוט שלש שנים ואי טעין אידך אני באתי בתוך שלש ומצאתי שדה ריקם ולכך לא מחיתי מצי א''ל מ''מ היה לך למחות שאע''פ שלא זרעתיה הייתי עושה בה ניר שאחר הקציר והיה לך להבין שבשביל שלא להכחיש כחה לא חפצתי לזרעה כמנהג שדות העיר: והאי גברא מוברה. ועומדת בין שדות בורות כמותה: חדא ארעא בכולה באגא. שדה אחת זרועה בתוך בקעה גדולה איני יכול להושיב שם שומר לבדו בשבילה אבל כשכולן זרועות שוכרין שומר בין כולם וגם כן אין מכניסין שם בהמות: דעבדה טפי. בשנה הבאה: בליליא לא ידעי. ואפילו הכי הויא חזקה דבשלמא גבי שדה וכל הנך אין דרכן לעשות מלאכה בלילה וכשמעמידין עדים על מלאכת ימי שלש שנים הרי זו חזקה אבל בתים שדרך לדור בהן בלילה והוא אין יכול להביא עדים שראוהו דר אף בלילות וכיון דלית ליה סהדי על הלילות הוו להו מפוזרות ואם איתא לדרב הונא הא מצי אידך למיטען אני ראיתי שלא היית דר בלילות ולכך לא חשתי למחות דגלית אדעתך דלאו דידך הואי ואמאי הויא חזקה: שיבבי. השכנים שלו שראוהו דר בו יום ולילה היו רגילין להעיד: שיבבי מידע ידעי. ואם יטעון ויאמר אייתי לי סהדי דדיירת ביה ביממא ובליליא יוכלו להעיד לו ומיהו אנן לא טענינן ליה כדמפרש בסמוך: דאי לא. שאם אין מעידין שהבית של משכיר: דייני דשפילי. שאינן בקיאין בדין דייני הכי לקבל עדות אלו אם כבר נתנו שכר הבית למשכיר ומעולם בכי האי גוונא לא איירי רבא: אמר מר זוטרא אי טעין כו'. מילתא באנפי נפשה היא דפשיטא ליה למר זוטרא דאע''ג דבעו כל הנך אמוראי לעיל ג' שנים רצופות אפ''ה אין מחייבין את המחזיק להביא עדים שיעידו בפירוש על כל הימים והלילות אלא יעידו סתם שראוהו דר ג' שנים ומסתמא אם דר בבית אף בלילות דר בו וקאמר מר זוטרא דאי טעין מערער ואמר אייתי סהדי כו' טענתו טענה וצריך שיבואו עדים של לילות וימים דכיון דטעין טענת ברי דקאמר אני ראיתיו שלא דר בלילות בביתי ולכך לא מחיתי ואין חזקתו חזקה ולכך אני אומר אייתי סהדי דדר ביה תלת שנין בין ביממא בין בליליא הלכך צריך להביא עדים להכחישו ולומר לו שהיה לו למחות:

שתא קמייתא לא קפיד וכו'. תימה מנא לן דר' ישמעאל דוקא . יליף משור המועד ולא רבנן אינהו נמי מצי גמרי משור המועד דהיינו טעמא נמי דלעיל דגמר משור המועד דכיון דקפיד בג' זמנין ולא מיחה א''כ ודאי מכרה או נתנה לו וי''ל דלא דמי דודאי דר' ישמעאל דאזיל בתר אכילות שפיר מצי למיגמר משור המועד דמה התם הוחזק נגחן בג' פעמים אף כאן בשלש אכילות אם לא שמכרה לו היה מקפיד ואין זה וזה תלויים בשהוי זמן אבל לרבנן דתלוי בשהוי זמן כמה ישהה ויקפיד לא שייך למגמר משור המועד: אלא מעתה מחאה שלא בפניו כו'. אור''י דליכא לאוקמי פירכא דאביי אלא כשהן בעיר אחת דאי בעיר אחרת היכי פריך דלא תהא מחאה ותהא חזקה אדרבה כיון דלא הויא מחאה לא הויא חזקה דהא אינו צריך לבא בעיר אחרת לפני המחזיק ולמחות כדמוכח לקמן: הני נוגעין בעדותן הן. ואם תאמר ואמאי הוו נוגעין בעדות הא איכא מיגו דה''מ אמרי פרענא לך אגר ואע''ג דבתר דתקון רבנן שבועת היסת לא מהימני לאסהודי בהאי מיגו כדאיתא בריש האיש מקדש (קדושין מג:) הכא דאמתני' קיימינן ואכתי לא ניתקנה שבועת היסת מאי פריך להימניה במיגו ויש לומר דהאי לאו מיגו הוא שיראים לומר פרענו לך כי שמא יזכה האחר ויתבע מהם פעם שנית [וע''ע תוס' שבועות מה: ד''ה בעדים]: אמר מר זוטרא אי טעין ואמר כו'. הקשה ר''י בר מרדכי לפ''ה כי לא טעין נמי אמאי לא נשאל מהן כי שמא אינן יודעין על הלילות שלא נוציא על פיהן שלא כדין דבכל עדיות אנו דורשין יפה וכאן נמי אמאי לא נחקור אותן מספק ולאו פירכא היא דכיון שהעידו על הימים אפי' יאמרו אין