בבא בתרא כט ע"ב

דף כט - ב

ומודי מר זוטרא, שאמר: אם לא טען המערער כן בפירוש, אנחנו אין טוענים כן:

בבעלי קרקע שהיו רוכלין המחזירין בעיירות למכור קישוטי נשים, שאין דרכם לחזור לעירם אלא לזמן ארוך -

דאף על גב דלא טען הרוכל המערער שיביא המחזיק עדים שיעידו על חזקת שלש שנים רצופות, מכל מקום טענינן ליה אנן בית הדין: שמא לא החזיק זה אלא כשהמערער הרוכל היה מחוץ לעירו, וכשהיה בא המערער לעיר היה עוזב את הבית, ושמא משום כך שתק ולא מיחה, שלא היה יודע שזה גר בביתו; ואין חזקתו חזקה, עד שיביא עדים שלא יצא מביתו אפילו לילה אחת.

ומודה רב הונא שהצריך שלש שנים רצופות, בחנותא דמחוזא [בחנויות של מחוזא המוכרות לחם ויין], שאין צריך בהם שלש שנים רצופות, אלא כשהחזיק בהם שש שנים ביום די בכך, ^[1] כיון דליממא עבידא לליליא לא עבידא [החנויות עשויות להשתמש בהם ביום ולא בלילה].

מעשה ברמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא, דזבון ההיא אמתא בהדי הדדי [רמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא קנו מאחר את שפחתו הכנענית] - ולא היו משתמשים בה שלש שנים רצופות הראויות לשני חזקה, אלא מר [אחד מהם] אישתמש בה שנה ראשונה שלישית וחמישית, ומר [השני] אישתמש בה שנה שניה רביעית וששית.

לאחר זמן נפק ערער עילוה [יצא ערעור על ידי אדוניה הראשון, שלא מכר להם כלל את האמה]!

אתו רמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא לקמיה דרבא לשאול בדינם!

אמר להו רבא:

והרי מאי טעמא עבדיתו הכי [וכי למה לא השתמשתם בה שלש שנים רצופות], הרי אין זה אלא כי היכי דלא תחזקו אהדדי, [שלא תהיה לאחד מכם חזקת שלש שנים כלפי השני], ^[2] ומשום שאין שלשת השנים רצופות.

ואם כן, כי היכי דלדידכו לא הוי חזקה, [כשם שאין זו חזקה לאחד ביחס לשני], כך גם ביחס לעלמא [למערער חיצוני] נמי לא הוי חזקה, והפסדתם את האמה שקניתם.

ולא אמרן שאין חזקתם חזקה, אלא בכגון דלא כתוב עיטרא ^[3] [שטר חלוקת עבודה בין השותפים בעלי האמה], אבל כתוב עיטרא, קלא אית ליה, [יש קול לדבר], ולאחר שעברו שלש שנים שנשתמשו השותפים בשפחה לסירוגין, הוי חזקה. ^[4]

אמר רבא:

אכלה המחזיק לשדה כולה חוץ מבית רובע [חלקת קרקע שזורעים בה רובע קב] אשר לא יעבד בה ולא יזרע, הרי זה קנה את כולה על ידי חזקתו, כלומר, יכול הוא לטעון "קניתיה" חוץ מאותו בית רובע שאינו נאמן לטעון עליו "קניתיו עם שאר השדה"! ^[5]

אמר רב הונא בריה דרב יהושע:

ולא אמרן, שאינו נאמן לטעון אף על בית הרובע שלקוחה היא בידו, אלא בבית רובע דבת זריעה היא, והיות ולא זרעה, הרי לא החזיק בה ולא קנאה.

אבל אם אותו בית רובע לאו בת זריעה היא, הרי זה קני לה אגב ארעא [נאמן הוא לטעון קניתיו, שהחזקה שהחזיק בשאר, מועילה אף לזה].

מתקיף לה רב ביבי בר אביי:

אלא מעתה שכאשר אין השדה בת זריעה, אין שייך בה עצמה חזקה, אם כן צונמא [סלע] שאינו בר זריעה, במה יקנה!? כלומר: כיצד יחזיק בו!?

אלא בהכרח דבאוקומי בה חיותא ומשטחא בה פירי [בהעמדת בהמותיו שם לרעות ולרבוץ, או בשטיחת פירות עליו], הכא נמי בבית רובע שאינה בת זריעה איבעי ליה לאוקומי בה חיותא, אי נמי משטחא בה פירי, [היה לו להחזיק באותו בית רובע באחד משני הדרכים שנזכרו].

מעשה בההוא גברא דאמר ליה לחבריה שהיה מחזיק בביתו "מאי בעית בהאי ביתא [מה מעשיך בביתי] "!?

אמר ליה המחזיק למערער "מינך זבינתיה [ממך קניתיו] ואכלית שני חזקה".

אמר ליה המערער למחזיק "והרי אנא בשכוני גוואי הואי [דר הייתי בחדרים הפנימיים, והייתי עובר דרך החדרים החיצוניים בהם אתה ישבת], ^[6] ומשום כך לא מחיתי בך"!

אתו המערער והמחזיק לקמיה דרב נחמן לשאול בדינם ; אמר ליה רב נחמן למחזיק: זיל ברור אכילתך, ^[7] [לך וברר את אכילתך], כלומר: אין חזקתך חזקה, אלא אם כן תוכיח - כטענתך - שלא היה המערער בחדרים הפנימיים. אמר ליה רבא לרב נחמן: וכי אטו הכי דינא שחובת הראיה מוטלת על המחזיק שלא היה המערער בחדרים הפנימיים!? והרי קיימא לן: המוציא מחבירו עליו הראיה; ואף המערער הוא זה שבא להוציא את המחזיק מן הבית שהוא דר בו, ועליו מוטלת חובת ההוכחה שאכן היה בחדרים הפנימיים!? ^[8] מקשה הגמרא: הרי נמצא שרבא מעמיד את הבית - כאשר נולד ספק - בידי הלוקח, ואילו רב נחמן מעמיד אותו ביד המוכר; ואם כן רמי דרבא אדרבא [יש להקשות סתירת דברי רבא כאן לדבריו במקום אחר], וכן רמי מדרב נחמן אדרב נחמן!? שהרי מצינו שנחלקו בספק אחר שבין המוכר ללוקח, ושיטת רבא ורב נחמן שם, היא היפך שיטותיהם כאן!

מודי מר זוטרא ברוכלין. דאי האי מחזיק הוי רוכל המחזר בעיירות דלא מצי למידר בה ביממא ובלילה מפני שהולך בסחורתו ואמר הרוכל החזקתי ג' שנים בלא ערעור והאי לא ידע לטעון כנגדו כיון דקים (ליה) [לן] דרוכל אינו שוהה תדיר בביתו שמא איתרמי דזה בא וכיון שלא ראהו שהיה דר שם שתיק לי ה להכי ילפינן ליה למערער למיטען דליתי האי רוכל סהדי דדר בה בין ביממא בין בלילא ואי לא לא הוי חזקה:

ומודי רב הונא. דאמר לעיל ג' שנים רצופות דמשמע בין ביממא בין בלילה מודי דאי אחזיק חד בחנות דמיחזק בג' שנים ביממא אע"ג דלא דר בה בלילא הוה חזקה משום דליממא עבידי למיתב בהו ולא בלילה דמצי למימר המחזיק עבדי בה כדעבדי אינשי ביממא:

כי היכי דלדידכו לא הויא חזקה. משום דלית חד מיניה דאחזיק רצופין לעלמא נמי לא הויא חזקה ומשלמיתו לה למערער. והני מילי דלא הוי חזקה היכא דלא כתבי שטרא שטר חלוקה שתעבוד לזה שנה ולזה שנה אבל כתבו שטר חלוקה אע"ג דלא החזיקו בה ג' שנים רצופות הויא חזקה משום דעיטרא קלא אית להו ולאלתר איבעי ליה למיתי ולערער וכיון דלא ערער הויא חזקה: אמר רבא אכלה כולה קרקע שני חזקה חוץ מבית רובע בה:

אבל לאו בת זריעה היא. אותו בית רובע: אלא מעתה הא צונמא דלאו בת זריעה היא ולא קני ליה אגב ארעא אי לא שטח בה פירי הכא נמי בהאי בית רובע אי לא יעביד בה מידי לא קני לה אגב ארעא:

אנא בשכוני גואי. והחזקתי בה ולא שמשתה בה יותר ממני. אמר ליה ללוקח זיל ברור אכילתן כלומר הבא עדים שלא שימש עמך בבתי גואי ותחזיק בהו. ורב נחמן אוקמה השתא ביד מוכר ולהכי אמר ליה רבא דינא הכי ביד לוקח הוה לך לאוקמה ויהא המוכר המוציא מחבירו עליו הראיה דמוכר להוציא קאתי:

אבל כתבו עטרא קלא אית לה. אי קשיא מההוא דאמרי' בפרק המפקיד (ב"מ ל"ט ע"ב) לא שנא כתבו עטרא ולא שנא לא כתבו עטרא לוו מחתינן אלמא לית לה קלא. לא קשיא דהתם נכסי יתמי בספיקא לא מחתינן דדלמא משתכח קלא.

אנא בשכוני גואי הואי. מה שפירש בה הרב רבי שמואל ז"ל שבחדרי' הפנימים הייתי דר ועובר דרך עליה לא נראה לי מפני שהדין נותן שלא יפסיד חזקתו בשביל כך וכי אין אדם עשוי למכור בית החיצון ומשיי' לעצמו הפנימי ודרך ואעפ"כ כיון שזה לבדו דר למה לא יעלה לו חזקה ועוד א"כ מאי טעמיה דרבא והלא כל זמן שלא הביא ראיה שדר לבדו. לא הביא עידי חזקה שאין חזקה נמי שדר עם הבעלים ול' הגמרא עצמו אינו נוח להתפר' כן שאין בל' בשכוני גואי הואי שיעבו' ויצא דרך על החיצון אלא משמע הלשון ששם היה כל זמן הזה ולא שיצא משם, ועוד דבכולהו נוסחאי בהאי ארע', ולא אשכחן ביתא אלא בפירושי הרב ז"ל.
והפי' שכתב בו רבי' הגדול ז"ל מן המתמיהין בעיני שכיון שהי' עומד במקום שאין שם חרום כל אותן הימים הי' לו למחו' וכיון שלא מיחה בודאי שמכר' לו לזה באותו הזמן והוא בא בכאן או זה הלך לשם או על יד שלוחו מכר כמו שטוען זה שאם לא כן למה לא מיחה כיון שלא היה במקום חרום וזו דומה לשאר כל החזקות שבכולן מוכר אומר לא מכרתי ולוקח אומר לקחתי והאמינוהו ללוקח מפני שלא מיחה, אף כאן נמי בדין הוא שיהא נאמן לומר לקחתי באיזה ענין שיטעון.
ור"ח ז"ל כתב כדברי רבינו ז"ל אלא שבכלל דבריו יצא לדרך אחרת וכן כתב בעובדא דשוקי בראי, ואע"ג דחזינן לרבותינו הגאונים ז"ל דאוקמוה להאי מעשה בשעת חרום אין דינא הכי הוא ומיהו אע"ג דקאמר מחאה שלא בפניו הויא מחאה בעינן שיהא המוכר שם במדינה מצוי בעת שטוען הלוקח שקנה זה הקרקע וכדתנן אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה וכיון דהוה תמן אפילו יום אחד דאיכא למימר בההוא יומא זבן ליה ואזל ליה לאלתר כי אמר בתר הכי לא הוינא ידע דהאי נחית בארעא דנמחי ביה לא משגחינן ביה אלא אי קדי' ונפק ושבק ארעיה בידא דאחרינא ואזל איהו ונחית הלוקח בארעא דא ואכלה ולא ידע מרי ארעא דהאי נחית ואכיל ארעיה האי גונא לא הוי חזקה דאי לא תימא הכי מדת הדין לוקה.
ועוד כתב לקמן ואע"ג דתנן אין צריך להיות עמו במדינה מיהו צריך להיות יודע בעל הקרקע כי זה שטוען אתה מכרתה לי עומד בנכסיו דאי לא ידע אמאן קא ממחה וזה ששנינו אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה פי' כל שני חזקה בשעת חרום אבל שלא בשעת חרום אינו צריך להיות עמו אלא ביום שטוען שלקחה ממנו וירד בה אלא כיון דידע דהאי גברא נחית בנכסיה אפי' הוא באספמיא והמחזיק בבבל הוה ליה למחויי דלא בעינן מחאה בפניו, אלו דברי רבי' חננאל ז"ל.
ומדבריו שאין חזקה שלא בפניו חזקה אלא אם כן התחלתם בפניו שהיה לו לשאול עליה אבל אם לא כן אינה חזקה אפי' אינה במקום חרום ואינו נכון דכ"ש שיש לומר חברך חברא אית ליה ואיהו עביד לשאל מי מחזיק בשלו.
ואני שמעתי בפי' הא עובדא דשכוני גואי שהוא מקום רחוק ברוח דרום ונקרא גואי לפי שהוא חדר כדכתיב מן החדר תבא סופה וכתיב וחדרי תימן ובראי הוא רוח צפון לפי שאינה מסוככת וקא טעין האי שהיה במקום שלא שמע החזקה או שלא היה יכול למחות דמקום חרום הוא והימניה רב נחמן עד דמיתי אידך סהדי דהוה במקום קרוב שאינו מקום חרום דכיון שזה טוען שלא בפני החזקת במקום חרום טענתיה טענה וצריך הלה לקיים חזקתו כאלו טענו זה לא החזקת ורבא סבר מכיון שהחזיק הרי הוא ברשותו והלה צריך להודיע חזקתו בראיה של חרום כשם שצריך להביא ראיה על המחאה בטוען מחיתי רב נחמן מדמי לה לקיום חזקה גופא ורבא מדמי לה למחאה וקיימא לן כרב נחמן ולפי זה צריך להביא עדי' שהיה כל שלש שנים במקום קרוב דהא חזקה בפחות משלש שנים לאו חזקה היא וכיון דמקצת שלש היה במקום חרום אינן עולין לו והכי נמי משמע בפרק האשה שנתאלמנה ויפה כיון רבינו חננאל ז"ל בזו שפירש עד שיהא עמו במדינה כל שני חזקה ואי אתא בסוף שנה שלישי' ורואהו עומד בשלו יש לו למחות קודם שילך משם שהרי יודע שזה החזיק עליו ואם לא עכשיו ימחה אימתי והיינו עובדא דשוקי בראי ואם אתא ממקום חרום למקום קרוב בסוף שנה שלישי' ולא מיחה אומרין אי אפשר דלא שמע וטעין הכי כגון דלא אתו שיירו' מכי אתא איהו להכ' ומבני מתא נמי לא שמיע לי מיד טענתיה טענה דגמרינן ליה מהא דאמר רבא עביד איניש דכל תלתין יומי טריד בשוקי'.

ומודה מר זוטרא שאלו היו הבעלים רוכלין המחזירין בעיירות בימים ואינן באין ללון בביתם אלא בלילות אף על גב דלא טענו אנו טוענין להם כן, כי קרוב הדבר שמא הערים המחזיק והיה יוצא בלילות כדי שלא ירגישו הבעלים בחזקתו. ונראה לי דוקא בעדות שיבבי, אבל עדות שכורין לא ניחוש להן דילמא עושין כן, וכבר אמרנו דכל מעיד שדר שלש שנים בין בימים בין בלילות הוא מעיד.
ומיהו לעיקר פירוש זה קשיא לי, דלפי פירוש זה מר זוטרא להקל על המחזיק ולהחמיר על המערער אמרה, ואם איתא לא הוה ליה למימר אי טעין טענתיה טענה, אלא אדרבה הוה ליה למימר אי לא טעין לא טענינן ליה. ולפי גירסא זו יש לי לפרש יותר, דלאביי ורבא עדות שיבבי ושוכרין במעידים סתם כמעידים ביממא וליליא, ואין אנו מצריכין אותן להעיד בפירוש ביממא ובליליא, ועלה קאמר מר זוטרא דאי טעין מערער בבריא שלא דרו בליליא טענתיה טענה וצריכין להעיד בפירוש ביממא וליליא, ולפי זה לא גרסינן בדרבא ביממא ובליליא, וגם הר"א ב"ד ז"ל לא גריס ליה. ומיהו אפילו לספרים דגרסי' ליה, איפשר לפרש דלאו דוקא, אלא משום דאמרי בליליא לא ידעי' ביממא ידעי, אמר דשוכרין ידעי אפילו בליליא וכשמעידין סתם כמעידין אף בליליא.
והגאונים ז"ל גורסין אמר מר זוטרא אי טעין ואמר ליתו ליסהדו לי וכו' ומודה רבא ברוכלין המחזירין בעיירות, ופירש ר"ח ז"ל דמר זוטרא לאוסופי אמאי דאמרינן לעיל דבנקטי אגרא בידייהו אתא, והכי קאמר אי טעין לוקח ואמר ליתו תרי אכסנאין דעלמא דלא דיירי בהו השתא ולסהדו דדרו בהו מעיקרא טענתיה טענה, ואף על גב דלא נקטי אגרא בידייהו, מקבלינן סהדותא מנייהו, משום דהני לאו נוגעין בעדותן הן, דמאן ידע דדרו אינהו התם.

ומודה רבא ברוכלין המחזירין בעיירות. ולא גרסינן אף על גב דלא טעין, אלא כגון דאתו תרי ואמרו אנן אגרנא מיניה ודאירנא ביה תלת שנין ביממא ובליליא, דאלמא צריך שדרו ביה בין ביממא בין בליליא, אי הנך שוכרין רוכלין המחזירין בעיירות הן, אף על גב דלא דרו ביה ביממא תו לא צריך, דרוכלין אפילו בשלהן אינן דרין ביום אלא בלילה. ואינו מחוור, דאם כן מאי מודה רבא, והא כולי עלמא, בין אביי בין רבא בין רב הונא, כולהו בעי סהדותא דיממא וליליא, ואמאי תלי ליה ברבא.
ומורי הרב ז"ל פירש, ליתו ליסהדו לי, דאתא לאוסופי נמי אמאי דאוקימנא דנקטי אגרא בידייהו, והכי קאמר, פעמים שמקבלים מהם אף על גב דלא נקטינן, והיכי דמי, כגון דאתא לוקח לבי דינא מקמי דאתא מערער ואמר להו לבי דינא קניתי בתים ומתירא אני שמא יערער עלי המוכר למחר וליומא אחורי מפני שנאבד שטרי, והרי כאן שוכרין שדרו בהן תלת שנין ביממא ובלילא ליתו ליסהדו לי עכשיו בפניכם וקבלו עדותן, בכי הא מקבלין ואף על גב דלא נקטי אגרא בידייהו, מכיון דאין כאן מערער לא חשבינן להו כנוגעין בעדותן, דלא חיישינן למאי דלא חזו, וכאותה שאמרו לקמן בפירקין (בבא בתרא מו, ב) לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי, ואין מחזיקין אותו כנוגע בעדותו אף על פי שאין ידוע כמה המוכר חייב, מפני שאין אדם חושש ומתירא ממערער שאינו ידוע, והכא נמי לא שנא. ואם תאמר מכל מקום היכי מקבלין עדותן שלא בפני בעל דין, י"ל דדומיא דהיו עדיו רדופין ללכת למדינת הים דמקבלין שלא בפני בעל דין, דהכא נמי חושש הוא שמא יבאו בעלים ויערערו עליו והרי אלו פסולין ונוגעין בעדותן.

ומודה רב הונא בחנותא דמחוזא דליממיא עבידן לליליא לא עבידן. כלומר, וכיון שכן, אף על גב דלא דרו בהו בליליא כלל סלקא להו חזקה. יש מי שפירש אפילו בשלש שנים לבד, דומיא דמחרצאות ושובכות. ואינו מחוור, דאם כן מאי מודה רב הונא, דהא הכא ליכא מפוזרות כלל, דהא דר בהו כל ימי התלת שנין ברצוף ודומיא דמרחצאות ושובכות, והא לאו במפוזרות ורצופות שייך אלא במקוטעות, ומודה תנא דמתניתין הוה ליה למימר. ואומר אני, דאפשר דמשום דרב הונא מחמיר בחזקה טפי תלי לה להא בדרב הונא, כלומר אפילו רב הונא דמחמיר מודה בהא. ואכתי אינו מחוור. ונראין דברי המפרשים דחנותא דמחוזא שית שני בעו דלהוו בהו תלת שנין דיממי, והיינו דאיצטריך לרב הונא דמפוזרות נינהו. ואם תאמר היינו אידך דאמרינן לעיל ומודה רב הונא באתרא דמוברי באגי ומאי חדית בהא השתא, איכא למימר דחדית בהו טובא, דהתם כולהו איניש מוברי לה לארעא וארעא גופא לא עבידה למיזרעה שתא בתר שתא כי היכי דתעביד פירי טפי, הילכך הא אכלה האי להאי ארעא כדאכלי ליה בעלים, אבל חנותא דמחוזא דעבידן למידר בהו בין ביממא בין בליליא מצד עצמו אי הוה דייר בהו איניש דעלמא, ואפילו הכי כי דייר בהו חנוני סלקא להו חזקה ביממי בלחוד, הא ודאי צריכא רבא לחדותי וטובא קא משמע לן. ומיהו לישנא דליממא עבידן ליליא לא עבידן נראה לי דדייקא טפי כפירוש קמא, דהא משמע דחנותא דמחוזא לא עבידן לליליא והוו להו כמרחצאות, דאי לא מאי קאמר דלא עבידן, אינהו ודאי אף לליליא עבידן, אלא דחנוני הוא דלא עביד למידר ביה בליליא.

אתון מאי טעמא עבדיתון הכי כי היכי דלא תחזקו אהדדי. ואף על גב דאמרינן לקמן (בבא בתרא מב, ב) דשותפין אין להם חזקה בדבר שאין בו דין חלוקה ואף על גב דנחית לה לכולה. י"ל הני מילי במילתא דידיעה להו בשיתוף אבל הכא לא ידיעה להו בשיתוף ודילמא טעין כולה שלי ואני קניתיה. אי נמי י"ל דדילמא סבירא להו כמאן דאמר לקמן דבנחית לכולה אית ליה חזקה.

אבל כתבו עיטרא קלא אית ליה. כלומר, אי כתבי עיטרא דלישתמשו בה מר הכי ומר הכי, קלא אית לה, דכל חד מנייהו מחמתיה ובשליחות חבריה משתמש בה, וכאותה שאמרו לקמן (בבא בתרא מא, ב) שלשה לקוחות מצטרפין אמר רב וכולן בשטר ולאו דוקא בדכתבו עיטרא בינייהו בהכין, אלא אפילו כתב להו מוכר עיטרא דזבינא להו מינה לתרווייהו, דקלא אית ליה דשותפין נינהו ומחמת השיתוף משתמש בה כל חד מנייהו. וכן כתב מורי הרב ז"ל.

ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ביתא אמר ליה מינך זבינתא ואכלתיה שני חזקה אמר ליה אנא בשכוני גואי הואי וכו'. האי מעשה בשיש עדים למערער, דאי לא, בכי הא לא הוה אמר רב נחמן ללוקח זיל ברור אכילתך, אלא לוקח היה נאמן, דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ולוקח זה עידי חזקה יש לו וכמו שטען ואכלתיה שני חזקה. אלא שהמערער בא לו מצד אחר.
ואמר ליה אנא בשכוני גואי הואי. ופירש ר"ש ז"ל בית פנימי היה לי לפנים מאותו בית ועליך הייתי עובר ודר בבית הפנימי, ולפיכך לא עלתה לך חזקה, שלא היית משתמש לבדך אלא גם אני הייתי משתמש. ואינו מחוור כלל, שאם אתה אומר כן, לעולם לא תעלה חזקה לבית החיצון, ומי שמכר שדה לחברו ושייר בו בור או אילן ושייר לו דרך לא תעלה לו חזקה, מפני שיש לו שם דריסת רגל. ואם תאמר שאני התם דשדה עשויה לפירות והרי לוקח אוכל פירות, בית נמי לדירה עשויה והרי לוקח דר ומשתמש לעצמו.
ורבינו אלפאסי ז"ל פירש, בארץ מרחקים הייתי באותה שעה שאתה טוען שמכרתיה לך ולא יכולתי למכרה לך, ואמר ליה רב נחמן זיל ברור שהיה עמך במדינה באותו יום כדי שתהיה אכילתך מועלת. וגם זה אינו מחוור, חדא דלא שמענו שאמר לו הלוקח ביום פלוני לקחתיה ממך, כדי שיאמר המערער באותו יום לא הייתי עמך במדינה. ועוד דתנן (לה, א) היה בגליל והחזיק ביהודה ביהודה והחזיק בגליל לא עלתה לו חזקה, אלמא יהודה וגליל אין, דכשעת חירום דמי, הא יהודה ויהודה עלתה לו חזקה אף על פי שהתחיל להחזיק שלא בפני הבעלים, דיכול לומר לו אני הלכתי שם וקניתיה ממך או על ידי שלוחי או על ידי שלוחך, ואי לא תימא הכי, אף כשבירר שהיה עמו במדינה, אי אמר לו חולה היה באותה שעה ולא דבר עמו אדם כל אותו היום, אף הוא צריך להביא ראיה ולברר שהיה בריא ומדבר עם כל אדם, וזה רחוק מאד.
והפירוש הנכון, בשכוני גואי, בארץ מרחקים עמדתי כל אותן שני החזקה ולא שמעתי בחזקתך, או שלא יכולתי למחות, וכדתנן (שם) אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה, ואמר ליה רב נחמן זיל ברור שהיה עמך במדינה בסוף השלש שנים של שני החזקה.
וקיימא לן כרב נחמן בהני תרי עובדי, בהאי ובאידך דבי סיסין, דאותה שעה שהיה חולק רבא עמו תלמיד יושב לפניו היה, וכדמשמע מדאמרינן אמר ליה רבא דינא הכי ולא אמרינן אמר רבא המוציא מחברו עליו הראיה, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, הילכך צריך לברר שהיה המערער עמו בסוף שני החזקה, אבל אם הביא עדים שהיה עמו בתחלת החזקה או באמצע שני החזקה, אם לא היה עמו בסופן לא עלתה לו חזקה, דמתחלה לא היה עדיין זקוק למחות דמימר אמר עדיין יש שהות, ובסוף החזקה היה בארץ מרחקים, שאין השיירות מצויות במקום חרום ואין המחאה נשמעת, ולפיכך לא מיחה ולא עלה לזה חזקה. וכן כתב מורי הרב ז"ל.

שדה שהיו שנים מחזיקים בה בשתוף בדרך זה שהאחד אוכלה שנה ראשונה והשני שנה שניה והראשון חוזר ואוכלה שנה שלישית והשני שנה רביעית והראשון חוזר ואוכלה שנה חמישית והשני שנה שישית ונמצא ששניהם החזיקו בה שלש שנים ובא אחד וערער אין חזקתם חזקה כשם שלא החזיקו השותפין זה על זה ומפני כך אוכלים אותה זה אחר זה שלא יאכלנה אחד שלש שנים ויאמר לחברו שהחזיק כך לא החזיקו אצל המערער שאף הוא יכול לומר זה שלא מחיתי מפני שראיתי פלני שכבר הניחה וכן פלני אחריו וכשהוא מניחה הייתי קבור שלגמרי הניחה ולא על דעת שתחזור לו ואלו הייתי יודע שדעתו יחזור הייתי מוחה ודוקא בשלא עשו השותפין שטר על תנאי זה ר"ל להשתמש בו זה שנה וזה שנה אבל אם עשו שטר על תנאי זה כל מעשה שטר קולו הולך למרחוק ואי אפשר שלא הגיע שטר מחזיק באזני מערער והיה לו למחות ואחר שלא מיחה החזיקו בה אף משעברו שלש שמאחר ששותפין הם הרי הם כאיש אחד וכשנשתמש בה זה הרי הוא כמי שנשתמש בה זה ונמצאו שלש רצופים:

כשם שביארנו לענין דין זה בקרקע כך הדין בעבד ושפחה ומ"מ בעבד ושפחה אפילו החזיק בה אחד מן השתפין שלש שנים לא החזיק לענין הפקעת חברו שהשותפין במה שאין ראוי ליחלק לא החזיקו זה על זה ומ"מ דוקא כשהדבר נודע מתחלה שהוא משותף אבל אם לא נודע דיו ביום אחד מתוך שאם רצה אומר לא היה לך בה שתוף מעולם כשאומר שתוף היה לך בה ומכרתה לי נאמן מעתה צריך שתשאל שהרי מעשה הנזכר בכאן בשפחה היה ומה הוא שאמר אתון מאי טעמא עבדיתו הכי כי היכי דלא תחזיקו אהדדי והרי אף אם לא היו עושים כן לא החזיקו זה על זה ואי אתה יכול לומר בשלא נודע שהיא משתפת שאם כן אף ביום אחד היה יכול להחזיק שלא נאמר הגודרות אין להם חזקה לאלתר אלא בשנודעו שהם של אחרים אפשר שמעשה שהיה כך היה ומתוך שלא היו סוברים כן היו מתנים ביניהם בדרך זה אבל לענין פסק אין מחזיקין זה על זה על הדרך שביארנו:

מחזיק שהביא עדים שאכלה חוץ מבית רובע לא קנה אלא כנגד מה שהחזיק ואפילו היה זה ששייר מקום סלע שאינו ראוי לזריעה צריך שיחזיק בו בדבר הראוי לו כגון שישטח שם פירותיו או ירעה שם בהמות וכיוצא בזה ואם לא עשה כן אע"פ שהוא תוך המצרים אינו נגרר אחר הקרקע להיות נקנה עמו ומ"מ בחזקת קנין קנה כל המסויים תוך המצרים בנעל וגדר שהוא מעשה המועיל לכל הקרקע ויש קניות שהחזיק אע"פ שאינו שוה לכל הקרקע כגון החרישה או החפירה כמו שיתבאר בשדה המסויימת במצריה שכיון שהכיש בה מכוש אחד קנה הסלע ושאר המקומות שאין ראויין לזריעה כלל לא החזיק בהם אא"כ בתשמיש הראוי להם כגון שטיחת הפירות וכיוצא בהם על הדרך שהזכרנו ואם נהנה בדבר שאין ראוי לאותו דבר לא החזיק וכן הדין בשאר הדברים:

זה שהוזכר בכאן באחד שערער על קרקע שהיה חברו מוחזק בו ואמר לו חברו ממך לקחתיה ואכלתיה שני חזקה והוא השיבו אנא בשכוני גואי הואי ודנו בו זיל ברור אכילתך נתחבטו בו המפרשים ועיקר הדברים בה מה שפירשו בה גדולי הפוסקים והוא שהמערער יש לו עדים שהיא שלו והמחזיק יש לו עדי חזקה אלא שהוא טוענו ובאיזה זמן לקחתה ממני וזה טוען מהיום שלש שנים לקחתיה וחוזר זה וטוען והלא כל אותו הפרק שאתה אומר בו שלקחתה בארץ רחוקה הייתי והיאך מכרתיה לך ואמר שמצריכין לזה המחזיק להביא עדים שהמערער היה במדינה אפילו יום אחד באותו הפרק ואם לא הביא מסלקין אותו כרב נחמן שהלכה כמותו מ"מ אם לא הזכיר הוא זמן למקח אלא שאינו זוכר הזמן כלל וזה כמה שלקחה אין מצריכין אותו בכך וגדולי המפרשים מוסיפין על דברינו לפירוש זה שיש לו עדים על אותו הפרק שהיה במקומות הרחוקים וכשראה זה עדיו ממשמשין ובאים חזר בו ואמר באיזה מקום שהיית עשית לי שטר המכר ושלחתו לי ואבד וכגון זה דנו שעליו להביא ראיה שכך היה ונראין הדברים שאם לא כן אין לנו לדחות חזקתו בדבריו של זה ושכוני גואי פירוש מקומות הרחוקים והפנימיים עד שהם נעלמים מלב בני אדם ואין אומרים בזו הואיל וזה מוחזק נעשה חברו מוציא ועליו הראיה שהרי בירור חזקה הוא כבירור מעשה שבשטר שאומר לו קיים שטרך וכו' ויש שפירשו בשכוני גואי כלומר שטען המערער שאף הוא דר עמו בבית בחדרים הפנימיים שלא נודעו לעדי חזקתו והזקיקוהו להביא עדים שדר בה לבד ואין נראה כן שכל שהביא עדים שהוא דר בה כשלו מסתמא אין אחר דר עמו שאין אדם נכנס ויוצא ומתעלם מן העין ואין מזקיקין אותו לעדות זו אלא שהדברים נראין כמו שפירשנו ואי אתה יכול לפרש בארץ רחוקה הייתי ולא הייתי יכול למחות שהרי יכול למחות בפני עדים אף שלא בפניו וכן אין יכול לטעון בארץ רחוקה הייתי ולא נודעה לי חזקתך עד שאמחה שהרי אומר לו אי אפשר שלא הגיעה בשלש שנים שמועתו באזניך אא"כ היה שעת חירום ומ"מ אפשר לפרשה בדרך זה ובשעת חירום ר"ל שטוען בארץ רחוקה הייתי וחירום היה בינו לביני שמזקיקין אותו להביא עדים שכבר בא משם בתוך שלש אלא שדין זה מפורש בהדיא למטה כמו שיתבאר וגדולי המפרשים סוברים לפרשה אף שלא בשעת חירום וכגון שאמר שהיה במקום רחוק כל כך שלא היה לו אפשר לשמוע בתוך שלש שלא אמרו שלש אלא שילך באספמיא וכו' שהוא מהלך בינוני הא אם טען שיותר רחוק הייתי ולא הייתי יכול לשמוע טענתו טענה וזה צריך לברר אכילתו שהיה במקום שהיה אפשר לו לשמוע בתוך שלש וזהו לשון שכוני גואי ר"ל רחוקים ביותר ומ"מ לא יראה לי כן תקנת חכמים על מהלך בינוני נתקנה וכל שטוען שביותר רחוק היה אין משגיחין בו אא"כ בירר טענתו מ"מ כל שאין עדים למערער וטען המחזיק שלך היה ומכרתה לי אין ספק שהוא נאמן ואפילו לא דר בה שני חזקה וכמו שאמרו בכתבות פרק שני שלא סוף דבר באומר לחברו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו שהוא נאמן אלא אף באומר שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך נאמן ואפילו לא דר בה שני חזקה ויש בזה פירושים אחרים ואל תחוש להם כלל:

ומ"מ מעשה שהוזכר בסמוך לו במערער שאמר לו מחזיק מינך זבינתה ואכלתה שני חזקה והשיבו אנא בשוקי בראי הואי והביא זה עדים שבכל שנה ושנה היה בא לכאן ומתעכב שלשים יום והוא משיב שכל אותם השלשים טריד היה למכור סחורתו ולקנות סחורה אחרת עיקר הדברים בו שיש למערער עדי אבות ולמחזיק עדי חזקה והמערער טוען שבארץ רחוקה היה ושעת חירום היה ולא היה יכול לבא ולמחות או שלא ידע וכשהביא זה עדים שבכאן היה טען שכן הוא שבא עם אחזת רעיו הסוחרים בתיור שלהם והיה טריד למכור סחורתו ולחזור ולקנות סחורה אחרת והוא טריד בענין זה כל זמן היארוד וכששלמו ימי הירוד הוא צריך לחזור עמהם בחפזה ולא היה לו פנאי למחות או שלא ידע ולא היה לו פנאי לחקור וכגון שהיו לו בתים אחרים בעיר שהיה מתארח בהם או שהיה מתארח אצל הסוחרים בפונדקאות ואמרו על זה שכל כיוצא בזה טענתו טענה ומחזירין לו ושלשים יום שהוזכרו יראה לי שכך היו ימי הירוד ולא שלשים יום עקר אלא זמן היארוד כמה שהוא ומ"מ במעשה הנזכר למעלה הואיל והוא טוען לא הייתי בכאן באותו הפרק והיאך מכרתיה אם היה הלה מברר שהיה המערער בכאן הואיל ובכאן היה אי אפשר לו לומר טרוד הייתי והיאך נתישבתי למכור ולכתוב שטר שמ"מ הואיל ובכאן היה הדבר מצוי לומר שעל כל פנים נתישב ומכר וכתב ויש בענין זה פירושים אחרים ואל תחוש להם:

ומודה רבא ברוכלין המחזירין בעיירות דאע"ג דלא טעין איהו טענינן ליה אנן. כלומר דאע"ג דאמר רבא דמקבלינן לה לסהדותא דאגירי מודה רבא היכא דהוו הני אגירי רוכלין המחזירין בעיירות דידיעא מילתא דלא קביעי בביתא בכל יומא, אע"ג דלא טעין האי תובע טענינן ליה אנן ולא מקבלינן לסהדותא דהני אגירי, דמוכחא מילתא דלא דרו בה ביממא ובליליא ואיכא למיחש להו דילמא כי הוו נפקי מביתא להדורי בעירות לא הוו שבקי בביתא מידי דקימא ביה חזקה, וכי קא מסהדי להנאת עצמן קא מסהדי דלא נימא להו הבו ליה אגר ביתא להאי, ואמטול הכי בעו סהדי אחריני דדרו בה הני אגירי תלת שנין ביממא ובליליא ואפילו לתיבנא וציבי, וכל שכן היכא דהוו שבקי ביה בביתא מידי דחשיב טפי דקימא ביה חזקה. ואיכא נוסחי דאית בהו ומודי מר זוטרא, כלומר דאע"ג דאמר מר זוטרא אי טעין ואמר ליתו סהדי דדרו ביה תלת שנין ביממא ובליליא טענתיה טענה, דשמעת מינה דאי לא טעין איהו לא טענינן ליה אנן ומקבלינן לה לסהדותא, ודלא כקושייה דרב יימר, מודי ליה מר זוטרא לרב יימר ברוכלין המחזירין בעיירות דאע"ג דלא טעין טענינן ליה אנן ולא מקבלינן לה לסהדותא דאגיריה, כי טעמיה דרב יימר.

ומודה רב הונא בחנואתא דמחוזא דליממא עבידן לליליא לא עבידן. דאע"ג דבעי רב הונא רצופות ביממא ובליליא בחנואתא דמחוזא מודי, משום דהוו רגילי למיתב בהו ביממא, ומאי דמזדבן ביממא מפרקמטיא דחנותא מזדבן ודלא מזדבן ממטו ליה כד מטא כל חד וחד דידיה לביתיה ולא שבקי מינה בחנואתא בלילואתא ולא מידי, ובצפרא מיתי כל חד מינייהו פרקמטיא דידיה לחנותא, וכן בכל יומא ויומא, דכיון דלא עבידן ללילואתא הוה ליה כדבר שאינו עושה פירות תדיר והא אחזיק כדמחזקי אינשי.

וקימא לן כרב הונא דבעי רצופות ושלימות, ובעי נמי ביממא ובליליא, דהא אביי ורבא ורב אשי כולהו טרחי לתרוצי מתני' אליביה. וקימא לן נמי כאביי דסגיא ליה בסהדותא דשיבבי וכרבא דסגיא ליה בסהדותא דאגירי, והוא דלא יהבו ליה אגרא עד השתא למחזיק אלא השתא הוא דנקיטי אגר ביתא בידיהו ואמרי למאן ניתביה, ואביי ורבא לא פליגי אהדדי אלא מר אמר משכחת לה בהכי ומר אמר משכחת לה נמי בהכי, ורבא מוסיף על דברי אביי הוא דאפי' היכא דליכא שיבבי משכחת לה נמי בסהדותא דאגירי. ואפילו היכא דטעין תובע ליתו הני אגירי סהדי דדרו ביה תלת שנין ביממא ובליליא לא משגחינן ביה, ודלא כמר זוטרא, דעל כרחיך רבא ורב אשי לית להו דמר זוטרא, דאם כן לא הוו מוקמי לה למתניתין דחזקת הבתים בסהדותא דיכיל תובע לבטולה בטענה גרידתא, ומר זוטרא דאית ליה האי סברא מוקים לה לסהדותא דחזקת הבתים בשיבבי. תדע מדקאמר אי טעין ליתו הני אגירי סהדי אחריני דדרו ביה הני אגירי תלת שנין ביממא ובליליא, אלמא אי אתו סהדי אחריני מקבלינן להו.

ומנא תימרא דמר זוטרא לאודועי סהדותא דאגירי קאתי כדאמרן, דילמא אמחזיק גופיה קאי, דאי טעין תובע ליתי מחזיק סהדי דדר ביה תלת שנין ביממא ובליליא טענתיה טענה. לא ס"ד, חדא דקאמר ניתו סהדי דדרו ביה דמשמע לשון רבים, ואי אמחזיק קאי האי ליתו סהדי, ליתי סהדי מיבעי ליה, והאי דדרו ביה, דדר ביה מיבעי ליה. ועוד אי אמחזיק קאי, מכדי הא רב הונא ורבא ורב אשי כולהו סבירא להו דבעי אייתויי סהדי דיממא וליליא, ואם כן מאי אתא מר זוטרא לאשמועינן, אילימא דאי לא טעין לא טענינן ליה, אי הכי אדאשמעינן היכא דטעין דטענתיה טענתא דהוא אנפא דפשיטא לן לישמעינן דאי לא טעין לא טענינן ליה דהוא אנפא דאתא מר זוטרא לאשמועינן.

ועוד הא דאמרינן ומודה רבא ברוכלין המחזירין בעירות דאע"ג דלא טעין (לא) טענינן ליה אנן, אי ס"ד דלאו אסהדותא דאגירי קאי אלא הא קמ"ל דאי הוי האי מחזיק רוכל המחזר בעירות אע"ג דלא טעין תובע ליתי סהדי דדר ביה תלת שנין ביממא ובליליא טענתיה טענתא ומחייבינן ליה למחזיק לאייתויי ראיה בשיבבי או באגירי, אם כן מאי מודי רבא, אטו היכא שמעינן ליה לרבא דלא צריך לאייתויי סהדי דיממא ובליליא דאצטריך גמרא לאשמועינן דמודה רבא ברוכלין המחזירין בעירות, והא רבא הוא דתרצה למתני' אליבא דרב הונא ואוקמה בסהדותא דאגירי, דאלמא סהדי דיממא וליליא בעינן, ומשמע בין טעין תובע בין לא טעין, דהא דומיא דרצופות קא מיירי דמקשינן מינה עליה דרב הונא דבעי רצופות ואצטריכנן לאוקומה בסהדותא דשיבבי או דאגירי דמסהדי ביממא ובליליא, דשמע מינה דאביי ורבא ורב אשי ורב יימר כולהו סהדותא דיממא וליליא וסהדותא דרצופות חדא מחתא מחתי לה. דאי לא תימא הכי, היכי אקשינן מינה עליה דרב הונא ואמאי איצטריך אביי ורבא ורב אשי לאוקומה בסהדותא דשיבבי ואגירי, לוקמה לדרב הונא בדקא טעין ומתני' בדלא טעין, אלא משום דאידי ואידי בין טעין בין לא טעין חד דינא נינהו ואע"ג דלא טעין תובע טענינן ליה אנן ומחייבינן ליה למחזיק לאיתויי סהדי דדר בה שלש שנים רצופות ביממא ובליליא, דהא ליכא למימר דאידי ואידי אי טעין אין ואי לא לא, דאי לא מייתי סהדי דרצופות מאי קא מייתי. ועוד מדקאמר והוא שאכלן רצופות משמע דלא קיימא ליה חזקה עד דמתברר דאכלן רצופות, והוא הדין ליממא וליליא ואע"ג דלא טעין תובע, וא"כ מאי מודה רבא.

וכי תימא דילמא מר זוטרא אסהדותא דאגירי קאי, מדקאמר דדרו בה, מיהו לאו לאורועי סהדותא דאגירי קא אתי, אלא הא קמ"ל דלא סגיא ליה בסהדותא דשיבבי ובעי אייתויי סהדי דאגרי מיניה ודרו ביה, אם כן האי ליתו סהדו דדרו ביה, דאגרי מיניה ודרו ביה מיבעי ליה. ועוד מכדי אביי הוא דאוקמה לחזקת הבתים בסהדותא דשיבבי ורבא לא אוקמה אלא בסהדותא דאגירי, ואי ס"ד לאודועי סהדותא לשיבבי קא אתי ולאצרוכי לאיתויי סהדותא דאגירי האי מודה רבא מודה אביי מיבעי ליה, ועוד אם כן בטלת תורת חזקת הבתים ממאן דדייר בביתיה ולא קיימא חזקה אלא למאן דמוגר ביתיה לאחריני, והוא דמוגר לבי תרי כשרי דחזו לאסהודי בהדי הדדי.

וכי תימא הא קמ"ל דאי מייתי סהדי דאגרי מיניה ודרו ביה תלת שנין וטעין תובע לסהדו לי בפירוש דדרו ביה תלת שנין ביממא ובליליא טענתיה טענתא, הא רבא נמי לא מכשר לה לסהדותא דאגירי עד דאמרי אנן אגרינן מיניה ודרנן ביה תלת שנין ביממא ובליליא. וכי תימא הא קמ"ל מר זוטרא דאי לא טעין לא טענינן ליה אנן, אי הכי אדאשמעינן דאי טעין טענתיה טענה לאשמועינן דאי לא טעין לא טענינן ליה, ועוד אם כן האי ליתו סהדי דדרו ביה, לאסהודי דדרו ביה מיבעי ליה, אלא מדקאמר ליתו סהדי ש"מ דלאו אהני סהדי דאתו ואסהידו קאמר אלא אסהדי אחריני דאכתי לא אתו קאמר. ועוד הא דאמרינן ומודה רבא ברוכלין דאע"ג דלא טעין טענינן ליה, היכא אשמעינן רבא דכי לא טעין תובע לא צריך מחזיק לאייתויי סהדי ביממא ובליליא בפירוש דאצטריך למימר דמודה רבא ברוכלין, אדרבה איפכא שמעינן ליה לרבא דמסתמא נמי לא אכשר סהדותא דאגירי אלא כדאמרי אנן אגרינן מיניה ודרנן ביה תלת שנין ביממא ובליליא ואע"ג דלא טעין דהא סתמא קא מיירי.

אלא לאו ש"מ דמר זוטרא לאורועי סהדותא דאגירי קאתי ודלא כרבא ורב אשי, ואמטול הכי אצטריך לאשמועינן דמודה רבא ברוכלין המחזירין בעיירות, דלא מקבלינן לה לסהדותא דאגירי עד דאתו סהדי אחריני דדרו ביה הני אגירי תלת שני ביממא ובליליא. ולית הלכתא כמר זוטרא, דרבא ורב אשי פליגי עליה, ואי משום קושיא דרב יימר הא דחייה רב אשי ושתיק ליה מר יימר, אלמא קבלה מיניה. ועוד מדאמר ליה רב יימר לרב אשי הני נוגעין בעדותן הן דאי לא אמרי הכי אמרינן להו הבו ליה אגר ביתא להאי, וקא מהדר ליה רב אשי מי לא עסקינן דנקיטו אגרא בידייהו, משמע דרב יימר גופיה לא הוה קשיא ליה אלא היכא דיהבו ליה מעיקרא אגרא למחזיק אבל היכא דלא יהבו ליה אגרא למחזיק מודי ליה לרבא, והוה ליה מר זוטרא יחיד לגבי רבים והלכה כרבים.

נקטינן השתא דלא מקבלינן עידי חזקה בבתים עד דמסהדי דדר ביה תלת שנין ביממא ובליליא בסהדותא דשיבבי או בסהדותא דאגירי דלא יהבו ליה עד השתא אגרא למחזיק כלל אלא השתא הוא דנקיטי אגר ביתא בידייהו ואמרי למאן ניתביה, בין טעין תובע ליתי האי מחזיק סהדי דיממא ודליליא בין לא טעין. ומסתברא דחנויות נמי היכא דעבידן ליממא וליליא הכי דינייהו, מדאמרינן ומודה רב הונא בחנואתא דמחוזא דליממא עבידן לליליא לא עבידן, מכלל דהיכא דעבידן ליממא וליליא בעי איתויי סהדי ליממא וליליא. וסוגיא דשמעתא דלא מקבלינן סהדותא דיממא וליליא אלא בשיבבי אי נמי באגירי כדאמרן, אבל בשאר אינשי לא, כדאמרינן והא בתים דביממא ידעי בליליא לא ידעי, ואמר אביי מאן מסהיד אבתים שיבבי שיבבי מידע ידעי בין ביממא בין בליליא, ורבא אמר כגון דאתו בי תרי כו', אלמא לא משכחת לה דמצי לאסהודי אחזקת הבתים אלא בשיבבי ואגירי. ואי שכירו ולקיטו הוא דשכיח גביה ביממא ובליליא מקבלינן ליה, דלא גרע משיבבי דביתא.

ומסתברא דלא שנא שיבבי ולא שנא שכירו ולקיטו וכיוצא בהן משאר אינשי דרגילי גביה ביממא ובליליא, לא צריכי לאסהודי דהוה דאיר ביה איהו גופיה בכל יומא ביממא ובליליא, אלא אע"ג דאזיל איהו למאתא אחריתי ושביק בה בניו ובנותיו ובני ביתו דדיירי ביה ביממא ובליליא, אי נמי דדייר ביה לתיבנא ולציבי ומפתח בידו, הויא חזקה. ומהאי טעמא גופיה הוא דאמרינן לעיל דאי הוו הני אגירי רוכלין המחזירין בעיירות לא קיימא ליה חזקה למחזיק בסהדותא דידהו אלא בסהדותא דאחריני דמסהדי דדרו בה הני אגירי תלת שנין ביממא ובליליא, ואי לאו דהנחת חפציו ועסקיו התם הויא חזקה כי מסהדי אחריני נמי מאי הוי, הא אנן ידעינן דהני רוכלין לא דיירי ביה בהאי ביתא כמה יומי, אלא לאו ש"מ כדאמרי'. וכי תימא אם כן ליסמכינהו לדידהו ולא ליבעי אחריני, הא לא קשיא, דכיון דזימנין דנפקי ולא שבקי בביתא מידי, אע"ג דמסהדי נמי דדיירי ביה לתיבנא ולציבי, כיון דאיכא חששא דנוגעין בעדותן חיישינן. ותו, בר מן כל דין ומכל דין, כיון דידיע דרוכלין המחזרין בעיירות נינהו ולא סגיא דלא שבקי לה לביתא חד יומא היכי מקבלינן לה לסהדותייהו אמידי דלא חזו. וכי מסהדי נמי דדר בה ביממא ובליליא לא בעינן דקיימי ארישא בכל שעתא, אלא כיון דמסהדי דחזיוה חדא שעתא ביממא וחדא שעתא בליליא הויא חזקה. דאי לא תימא הכי סהדותא דשיבבי היכי משכחת לה, אטו כוליה יומא קיימי בביתא, ועוד שאר חנואתא דעבידן ליממא וליליא היכי משכחת לה דמצו לאסהודי בליליא, אלא ודאי ש"מ כדאמרן. והיכא דאתו בי תרי ואמרי אנן אגרינן מיניה ודרנן ביה תלת שנין ביממא ובליליא נמי, כי מקבלינן להו היכא דנקיטי כוליה אגרא בידייהו ואמרי למאן ניתביה, והוא דלא יהבו ליה אגרא למחזיק מקמי הכין מחמת האי ביתא כלל, דכי האי גוונא ודאי מקבלינן להו בין טעין תובע ליתי סהדי אחריני דדרו ביה הני אגירי תלת שנין ביממא ובליליא בין לא טעין.

ואי לא נקיטי אגרא דכולהו תלת שני בידייהו, אי נמי נקיטי כולהו אגרא בידייהו ואתברר דכבר יהבו ליה מידי מאגר דהאי ביתא למחזיק, לא מקבלינן להו וצריכי לאייתוי סהדי אחריני דדרו בה הני אגירי תלת שנין ביממא ובליליא. ואפילו היכא דליכא סהדי דדרו ביה אגירי כלל, אלא אינהו אמרי דיירנא ואינהו אמרי פרענא ליה אגרא למחזיק, לא אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר ולא נוגעין בעדותן הן, דכיון דתקון רבנן שבועת היסת ואי אמרי לא דיירנא ביה מיחייב לאשתבועי ליה למרי ארעא, כי אמרי אין דיירנא ופרענא ליה אגרא למחזיק נוגעין בעדותן הן. והא דמיא לההיא דאמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין מג,ב) גבי שמעתא דהן הן שלוחיו והן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות דמיגו דיכלי למימר אהדריניה ללוה יכלי למימר מסרניה למלוה, ואסיקנא והשתא דתקון רבנן שבועת היסת משתבעי שלוחין דיהבינן ליה למלוה ומשתבע איהו דלא שקל ופרע ליה לוה למלוה, אלמא כיון דאי אמרי אהדרני' ללוה מיחייבי שבועת היסת השתא דאמרי דיהבוה למלוה נוגעין בעדותן הן דלמפטר נפשייהו משבועה קאתו, ואף זו כיוצא בה.

ואפילו היכא דנקיטי כולי אגרא בידייהו ואמרי למאן ניתביה, ולא אתברר דכבר יהבו ליה מידי מאגרא דהאי ביתא למחזיק, הני מילי בשאר אינשי דלאו מרוכלין המחזירין בעיירות וכיוצא בהן, אבל היכא דהוו הני אגירי מרוכלין המחזירין בעיירות דרגילי למשהא בר מביתיהו כמה יומי וכמה לילואתא, והוא הדין בשאר אינשי דרגילין למיהך תדירא בשיירות וכיוצא בהן, כרוכלין המחזירין בעיירות דמו ולא מקבלינן לה לסהדותא דידהו עד דמייתו סהדי אחריני דדרו בה תלת שנין ביממא ובליליא. ואפילו הכי אהניא לן סהדותא דהני אגירי לאסהודי דאגרי מיניה וכי דיירי ביה מחמתיה דהאי מחזיק קא דיירי ביה, דאי לאו הכי לא קיימא ליה חזקה. והיינו טעמא דמקבלינן לה לסהדותייהו בהא מילתא ולא מקבלינן לסהדותייהו ביממא ובליליא, משום דגבי סהדותא דיממא וליליא איכא למימר דנוגעין בעדותן הן, דלא דיירי בה ביממא וליליא והאי דמסהדי הכי לאוקומה בידא דמחזיק קא בעו, דלא לימא להו הבו ליה אגר ביתא זימנא אחריתי לתובע, אבל גבי סהדותא דאנן אגרינן מיניה ודאי ליכא למחשדינהו, דמה נפשך, אי יהבו ליה אגרא למחזיק לא סגיא דלא אגרי מיניה דאי לאו הכי לא הוו יהבי ליה אגרא לדיליה, ואי לא יהבו ליה אגרא למחזיק לאו נוגעין בעדותן הן דאי נמי מוקמינן ליה לביתא בידא דהאי תובע לית ליה פסידא לדידהו, ואמטול הכי מהימנינן להו דאגרי מיניה דהאי מחזיק. ועוד דכיון דמייתו סהדי דדרו ביה תלת שנין ביממא ובליליא, מגו דאי בעו אמרי לקוחה היא בידינו כי אמרי דמחמתיה דהאי מחזיק קא דיירי בה מהימני.

ברם צריך את למידע דכי בעינן סהדי דמסהדי דדר ביה האי מחזיק אי נמי אגירי דאגרי מיניה ביממא ובליליא, הני מילי בבתים וחנויות דעבידי דרגילי למידר בהו ביממא ובליליא, אבל בתים וחנויות דלא עבידי אלא ליממא, לא צריך לאייתויי סהדי אלא ליממי בלחוד, דהא מודה רב הונא בחנואתא דמחוזא דליממא עבידן לליליא לא עבידן. והוא הדין היכא דעבידן לליליא בלחוד דלא צריך לאייתויי סהדי אלא ללילואתא בלחוד, דהוה ליה כדבר שאין עושה פירות תדיר. וכי תימא אי הכי גבי רוכלין המחזירין בעיירות לימא הא אחזיק כדמחזקי רוכלין, מי דמי, גבי חנואתא דמחוזא וכיוצא בהן דלא עבידן אלא ליממא בלחוד, כיון דההוא מידי דקא מחזקינן השתא בגויה לא עביד אלא לזמן ידוע אשתכח דכולי עלמא נמי לא עבידי למידר ביה אלא ביממא והא אחזיק כדמחזקי אינשי, ואלו רוכלין המחזירין בעיירות כיון דהאי ביתא ליממא וליליא עביד וכולי עלמא נמי עבידי דדיירי ביה ובכיוצא בו ביממא ובליליא אע"ג דהני רוכלין לא רגילי בהכין על כרחיך הא לא אחזוק כדמחזקי רובא דאינשי. ועוד דביתא גופיה דבר שעושה פירות תדיר הוא ולא קיימא ביה חזקה עד דדיירי ביה שלש שנים מיום ליום ביממא ובליליא. ועיקר טעמא דמילתא, דאי דאיר ביה ביממא ולא דאיר ביה בליליא אי נמי איפכא איכא למימר דילמא כי שמע מרי ביתא דנחית איניש אחרינא לביתיה אתא או שדר לביתיה למחזי מאן קא דייר ביה ואיקרי דאתא בההוא יומא או בההוא ליליא דלא הוה דאיר ביה הדין מחזיק, וכיון דלא אשתכח ביה איניש סבר אקראי בעלמא הוא דדיירי ביה וסמכא דעתיה דלא נחית לגויה מאן דאיכא בדעתיה לאחזוקי עילויה ולא אצטריך למחויי ביה, ואמטול הכי לא קיימא ליה חזקה:

כה. רמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא זבון ההיא אמתא בשותפותא מר אישתמש בה שנה ראשונה שלישית וחמישית ומר אשתמש בה שנייה רביעית וששית לסוף נפק ערער עילוייהו אתו לקמיה דרבא אמר להו אתון מ"ט עבדיתו הכי לאשתמושי בה בסירוגין כי היכי דלא תחזקו אהדדי לעלמא נמי לא הוי חזקה. דמצי האי תובע למימר כיון דחזאי דכל חד מינייהו לא אשתמש בה שלש שנים רצופות לא מחאי, דאמינא כל חד מינייהו כי אשתמש בה שתיה בתורת עראי הוה משתמש בה, משום דלא הוה ידענא דשותפי הויתון בגוה.

וש"מ דכל כי האי גוונא אע"ג דליכא סהדי דשותפי הוו לא מחזקי אהדדי, דבעינן רצופות וליכא, וה"ה לעלמא דלא הויא חזקה.

והני מילי דלא כתוב איטרא. והיינו שטר זביני דזבנוה בהדי אהדדי, אי נמי שטר דשותפי הוו וכל חד מינייהו כי אשתמש בה מדעתא דחבריה אשתמש בה, והוה ליה כמאן דאשתמש בה תרווייהו שלש שנים רצופות, ודמיא לההיא דתניא לקמן (לקמן מא,ב) שלשה לקוחות מצטרפין אמר רב וכלן בשטר. הלכך היכא דעבוד איטרא אע"ג דאשתמשו בה בסירוגין ולא אשתמשו בה בין תרווייהו טפי מתלת שני קיימא להו חזקה לעלמא דומיא דשלשה לקוחות. וכן הלכה:

כו. ושמעינן נמי מינה דהא דקי"ל דשותפין אין מחזיקין זה על זה במידי דלית בה דין חלוקה (לקמן בבא בתרא מב,ב), דוקא היכא דאיכא סהדי דשותפי נינהו בהאי מדעם דקא בעי חד מינייהו לאחזוקי ביה אחבריה, אבל היכא דליכא סהדי ולא ראיה כלל בשותפותא דידהו, אע"ג דמודי האי מחזיק דשותפי הוו בגויה מעיקרא, מיהו קא טעין חזרתי ולקחתיו ממנו מהימן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ומגו דאי בעי אמר מעולם לא הוה ליה לחבראי חולקא בגוה בהדאי כי אמר אין הוה ליה חולקא והדר זבניה נהלאי מהימן. ודייקינן לה להאי מילתא מדאמר להו רבא מאי טעמא עבדיתו הכי כי היכי דלא תחזקו אהדדי, מכלל דאי הוה משתמש בה חד מינייהו שלש שנים רצופות הוה קיימא ליה חזקה, ואמאי, והא שותפין נינהו ומידי דלית ביה דין חלוקה הוא, אלא משום דלא הויא להו ראיה דשותפי הוו כדברירנא:

כז. אמר רבא אכלה כולה חוץ מבית רובע [קנה כולה חוץ מבית רובע] אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא אמרן אלא דבר זריעה הוא אבל לאו בר זריעה הוא קני ליה אגב ארעא מתקיף לה רב ביבי בר אביי אלא מעתה צונמא במאי קני ליה אלא באוקומי ביה חיותא ומשטח בה פירי הכא נמי איבעי ליה לאוקומי ביה חיותא ומשטח ביה פירי. כלומר או האי או האי. ואי לא עבד חד מינייהו אע"ג דלאו [בת] זריעה הוא לא מיקני אגב ארעא. והני מילי בחזקה שיש עמה טענה, אבל חזקה שאין עמה טענה כגון נעל גדר פרץ כל שהוא כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה. ודוקא במסויימת במצרניה כדבעינן למימר קמן (נד,א). תדע דהא רבא לא איירי הכא אלא בחזקה שיש עמה טענה, מדקאמר אכלה כולה חוץ מבית רובע קנה כולה חוץ מבית רובע, ואי בחזקה שאין עמה טענה כי אכלה כולה נמי מי קני מידי, והא קי"ל דאכילת פירות בנכסי הגר לא קנה (לקמן בבא בתרא נז,א), ודינא דנכסי חברו בחזקה שאין עמה טענה כדינא דנכסי הגר דמי, וכבר ברירנא [לה] בהאי פירקא בדוכתא גבי מתני' דברים שיש להן חזקה (לקמן בבא בתרא נז,א סי' רנו-רנז). ושמעי' מיהא דמידי דלאו בר זריעה לא מקני אלא באוקומי ביה חיואתא אי נמי במשטח ביה פירי:

כח. ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ביתא אמר ליה מינך זבינתה ודרי ביה שני חזקה א"ל תובע אנא בשכוני גואי הואי ולא הוה ידענא דאת נחית לגו ביתאי דאימחי. אתא לקמיה דרב נחמן א"ל זיל ברור אכילתך. כלומר זיל איתי סהדי דהוה האי מוכר בהדך במאתא חד יומא מהני תלת שני דחזקה, כי היכי דתהוי אכילתך אכילה דקימא לה חזקה. ובשעת חירום קאי, דקי"ל דבשעת חירום צריך שיהא עמו במדינה, דתנן (לקמן בבא בתרא לח,א) שלש ארצות לחזקה כו' אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה, ואוקימנא (שם) בשעת חירום, דאי לא הוי בהדיה במאתא מצי אמר ליה לא הוה ידענא דאת נחית לגו ביתאי דאימחי, כדברירנא במתני'.

א"ל רבא דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה. ותובע בעי איתויי ראיה דכולהי תלת שני בשכוני גואי הואי. וקי"ל כרב נחמן, דרבא בהאי מעשה תלמיד הוה יתיב קמיה דרב נחמן, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב.

והני מילי בשעת חירום ומאי דדמי ליה, אבל שלא בשעת חירום, אע"ג דלא הוה מאריה דביתא במאתא נמי הויא חזקה, דקי"ל מחאה שלא בפניו הויא מחאה, דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה. ומהאי טעמא גופיה קימא לן דחזקה שלא בפניו הויא חזקה כדבעינן למימר קמן. וש"מ דלא מצי אמר ליה איתי ראיה דהוית בהדאי בחדא מאתא כי היכי דלימא דההוא יומא זבינתה מינאי, דמצי אמר ליה הא כמה שני מקמי הני שני חזקה זבינתה מינך, ועוד אימור מילי מסר אי נמי זכי ליה על ידי אחר אי נמי שוי שליח לזבונה לארעיה. ואפי' היכא דטעין מינך זבינתא ביומא פלן לא מיחייבינן ליה לאייתויי ראיה דהוה ההוא יומא בהדיה, דמיגו דאי בעי אמר ביומא אחרינא הואי בהדך אי נמי מילך מסרת, כי אמר דהאי יומא הוינא בהדך וזבינתה מינך, כיון דליכא סהדי דמכחשי ליה מהימן.

והני מילי היכא דהויא ליה לתובע ראיה דהאי ארעא דידיה הואי, אלא נתבע הוא דמודי ליה דדידך הואי וזבינתה מינך אע"ג דלית ליה שני חזקה נמי מהימן. דתנן בכתובות פרק שני (טו,ב) ומודי רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך היה ולקחתיה ממנו נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ודיקינן עלה (שם יז,ב) וליתני ומודי רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ומפרקינן משום דקא בעי למתנא סופא ואם יש עדים שהיא שלו והוא אומר לקחתיה ממנו אינו נאמן, היכי דמי, אי דאכלה שני חזקה אמאי לא מהימן ואי דלא אכלה שני חזקה פשיטא דלא מהימן, ומדלא קשיא ליה אלא סיפא מכלל דרישא הוה ניחא ליה דליתני שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך נאמן, ואע"ג דלא אכלה שני חזקה, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:

ומודה מר זוטרא שאלו היו הבעלים רוכלין המחזרין בעיירות בימים ואינם באים ללון בבתים אלא בלילות אף על גב דלא טענו אנו טוענים כן בקירוב הדבר שמא הערים המחזיק והיה יוצא בלילות כדי שלא ירגישו הבעלים בחזקתו. ונראה לי דוקא בעדות שיבבי אבל בעדות שוכרים לא ניחוש להם דילמא עושים כן וכבר אמרנו דכל מעיד שדר שלש שנים בין בימים וביו בלילות הוא מעיד. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"י בעליות: ובספרי ספרד ובנוסחאות כל הגאונים ז"ל גרסינן ומודה רבא ברוכלים המחזרים בעיירות כו'. ובכל ספר ישן תמצא ומודה רבא אלא שהגיהו ומודה מר זוטרא. ופירש רבינו האיי גאון ז"ל מודה רבא שהצריך עדות השוכרים על דירת ימים ולילות שאם השוכרים רוכלים שדרכם לחזור בעיירות ומקצת הימים לא דרו בבית לפי שהיו מחזרים בעיירות מהניא חזקה. והא דאמרינן מודה רבא משום דאביי ורבא הם שפירשו שמחמירים בחזקה להצריך עדות יום ולילה והא דקאמר אף על גב דלא טעין מחזיק יש לומר דהכי קאמר אף על גב דלא טעין שמחמת רוכלתם לא דרו שם מקצת הימים וגם העדים לא טענו כך אלא כך אמרו לשלש שנים שכרנו הבית הזה ואנחנו בו ברוב הימים ופעמים שהיינו דרים שם ביום ולנים חוץ לעיר בלילה כיון שאנו יודעים בהם שהם רוכלים ומחזרין בעיירות טענינן להו ופותחים לשאול את פי העדים אם היו עושין כן מחמת רכלתם ואם לא הניחו את ביתם אלא מחמת רכילתא הויא חזקה וכגון זה פתח פיך לאלם הוא. ואנו למדים מדברי הגאונים ז"ל שאם המחזיק יוצא מן העיר בקצת ימים לעסקיו שדירת קבע שלו באותו בית הויא חזקה. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: ומודה רבא ברוכלים כו'. המחזירין בעיירות ותו לא. והכי קאמר דקאמר רבא כו' ככתוב לעיל בעליות. ואינו מחוור דאם כן מאי מודה רבא דהא כולי עלמא בין אביי בין רבא בין רב הונא כולהו בעי סהדותא ביממא וליליא ואמאי תלי ברבא עד כאן.

ראיתי נוסחת הגאונים ז"ל אי טעין ואמר ליתו לסהדו לי סהדי דדרו ביה תלת שנין כו'. ולשון לסהדו לי מוכיח שהמחזיק טוען כך שאלו המערער טוען הוה ליה למימר לסהדו לך או לסהדו לו. ופרשוה הגאונים ז"ל לענין עדות השוכרים דמהניא למחזיק אף על גב דלא נקיטי אגר ביתא וכגון שדרו שם כבר זה ימים רבים ועכשיו דרים שם אחרים ולא הוי קמאי נוגעים בעדותם דאי בעו אמרו לא שכרנו אי נמי פרענו. וזה הפירוש מאד דחוק שהרי כיון שהזכיר התלמוד נגיעת עדות השוכרים כל כמה דלא נקיטי אגר ביתא ואמרי למאן ליתביה אם בא מר זוטרא עכשיו למצוא צד אחר להכשיר עדותם הוה ליה לפרשו. עד כאן לשון הר"י בעליות.

וכן הקשה הרא"ש ז"ל בתוספותיו לפירוש רבינו חננאל ז"ל וזה לשונו: וקשה לפירוש רבינו חננאל כיון דקאי אהא דרב יימר הוה ליה למר זוטרא למימר מי לא עסקינן דאמר ליתו תרי סהדי כו'. בההוא לישנא דקאמר רב אשי מי לא עסקינן דנקט אגר ביתא. עד כאן לשונו.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ומורי הרב ז"ל פירש ליתו ליסהדו לי דאתי לאוסופי נמי אמאי דאוקימנא דנקטי אגרא בידייהו והכי קאמר מעמים שמקבלים מהם אף על גב דלא נקטי והיכי דמי כגון דאתא לוקח לבי דינא מקמי דאתא מערער ואמר להו לבי דינא קניתי בתים ומתירא אני שמא יערער עליהם המוכר למחר ונימא אחרי ממני שנאבד שטריה והרי כאן שוכרים שדרו בהן תלת שנין ביממא ובליליא ליתו לסהדו לי עכשיו בפניכם וקבלו עדותם בכי הא מקבלים ואף על גב דלא נקטי אגרא בידייהו דכיון דאין כאן מערער לא חשבינן להו כנוגעים בעדותם דלא חיישינן למאי דלא חזו וכאותה שאמרו לקמן בפרקין לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי ואין מחזיקין אותו בנוגע בעדותו אף על פי שאין ידוע כמה המוכר חייב מפני שאין אדם חושש ומתירא ממערער שאינו ידוע והכי נמי לא שנא. ואם תאמר מכל מקום היכי מקבלים עדותם שלא בפני בעל דין. יש לומר דדמיא להיו עדיו רדופים ללכת למדינת הים דמקבלים שלא בפני בעל דין דהכי נמי חושש הוא שמא יבואו בעלים ויערערר עליו והרי אלו פסולים ונוגעים בעדותם. עד כאן לשונו.

ומודה רב הונא בחנואתא כו'. יש מפרשים דבעינן בהו שש שנים לחזקה מפני שאין שם לילות כאתרא דמוברי באגי. ויש מפרשים דלא צריכי אלא שלש שנים ולא דמי לאתרא דמוברי באגי דהתם הא דמוברי לאו משום דלהכי עבידא אלא משום דניחא להו בהכי כי היכי דתעביד טפי בשני הזריעה. ועוד דבירותא לאו בשנה ידיעה דוקא היא ולאו שויא אכילה לכולהו ולא בירותא לכולהו אלא שתא דמוביר האי אכיל האי ומשום הכי בעינן שש שנים כי היכי דלהוי אכילה שלש בסירוגין כי היכי דלפרסם חזקתיה אבל הני חנואתא דמילתא ידיעה דשויא לכולהו דליממא עבידן לליליא לא עבידן סגי בשלש שנים בין הכל ומסתברא כותיה הראב"ד ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: ומודה רב הונא בחנואתא דמחוזא כו'. דליממא עבידן לליליא לא עבידן. כלומר וכיון שכן אף על גב דלא דרו בהן בליליא כלל סלקא להו תזקה. יש מי שפירש אפילו בשלש שנים לבד דומיא דמרחצאות ושובכות ואינו מחוור דאם כן מאי מודה רב הונא דהא הכא ליכא מפוזרות כלל דהא דר בהו כל ימי התלת שנין בצירוף דומיא דמרחצאות ושובכות והא לא מפוזרות ורצופות שייך אלא במקוטעות ומודה תנא דמתניתין הוה ליה למימר ואומר אני דאפשר דמשום דרב הונא מחמיר בחזקה טפי תלי לה להא בדרב הונא כלומר אפילו רב הונא דמחמיר מודה בהא. ואכתי אינו מחוור. ונראה דברי המפרשים דחנותא שית שני בעי דלהוי בהו תלת שנין דיממא והיינו דאצטריך לרב הונא דמפוזרות נינהו. ואם תאמר היינו אידך דאמרינן לעיל ומודה רב הונא באתרא דמוברי באגי ואי חדית בהאי השתא איכא למימר דחדית בהאי טובא דהתם כולהו אינשי מוברי לה לארעא וארעא גופא לא עבידא למירעה שתא בתר שתא כי היכי דתעביד פירי טפי הילכך הא אכלה האי להאי ארעא כדאכלי לה בעלים אבל חנואתא דמחוזא דעבידן למידר בהו בין ביממא בין בליליא מצד עצמן אי הוה דייר בהו איניש בעלמא ואפילו הכי כי דייר בהו חנוני סלקא ליה חזקה ביממי בלחוד הא ודאי צריכא רבא לחדותי וטובא קמשמע לן. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"י מיגש ז"ל: ולבתר דסליק מר זוטרא מלפרושי מימריה דרבא קא מהדר נמי ופריש עיקר מימריה דרב הונא וקאמר ומודה רב הונא בחנואתא דמחוזא דליממא עבידי לליליא לא עבידי וכיון דלליליא לאו בר דירה הוא כמאן דליתנהו דמי ולא הויא הפסקה בין יממא ליממא כי היכי דלהוו מפוזרים אלא לעולם רצופים נינהו הנהו לילותא כיון דלא בני דירה נינהו כמאן דליתנהו דמי. עד כאן לשונו.

אתון מאי טעמא עבידתון הכי כי היכי דלא תחזקו אהדדי. קשה לי והא אמרינן לקמן שותף אין לו חזקה בדבר שאין בו דין חלוקה. ויש מפרשים דהני מילי בדבר שהוא ידוע מתחלתו במשותף אבל זו השפחה לא היתה ידועה כי עכשיו קנו אותה ושמא יאמר זה משלי קניתיה והאי תירוצא לא מחוור דאם כן משנה ראשונה נמי היה יכול להחזיק בה ולומר משלי קניתיה . הראב'ד ז"ל.

אי נמי יש לומר דדילמא סבירא להו כמאן דאמר לקמן דבנחית לכולה אית להו חזקה. הרשב"א ז"ל.

ומסתברא לי דהא דקאמר להו דלא תחזקו אהדדי. במילתא בעלמא הוא דאוקמינהו מפני שהיה רוצה לומר דלעלמא לא הויא חזקה ולא שיוכלו להחזיק זה על זה כדתנן לקמן השותפים אין להם חזקה. עד כאן משיטה לא נודעה למי.

וזה לשון הר"י בעליות: קשה לי והלא אם היה משתמש אחד מהם שלש שנים רצופות לא היה לו חזקה על חברו כו'. וכי תימא חוששים היו שלא ישתכח השיתוף ויחזיק אחד מהם אם כן גם עכשיו יוכל להחזיק בה מי שהיא בידו כיון שאין עדות לחברו ומי שיחזיק תחלה יום אחד יוכל לערער עליה לעולם כל זמן שאין לבא אחריו חזקה שלש שנים רצופות. ויש מפרש כי על ידי שהיה כל אחד משתמש שנה היה השיתוף נזכר ולפי זה אין לשון התלמוד מחוור דקאמרינן אתון מאי טעמא עבידתון הכי כי היכא דלא תחזקו אהדדי לעלמא נמי לא הויא חזקה דמשמע שהוא נותן טעם וראיה ממה שהיו חוששים שלא יחזיקו זה על זה ואדרבה אלו היה השיתוף ניכר ונודע לכל היתה חזקתן הוקה לעלמא נמי כאלו נשתמש כל אחד שלש שנים רצופות כדאמרינן אבל כתב עיטרא קלא אית ליה. ויש לומר אתון מאי טעמא עבדיתו כי היכי דלא תחזקו אהדדי דסבריתו שמשתמש אחד מהם שלש שנים רצופות כשישתכח השיתוף לסוף שלש יוכל לטעון המחזיק שלי היא ואם יבאו בעלים הראשונים תעמוד החזקה כנגדם אבל עכשיו שישתמש כל אחד שנה אם ישתכח השיתוף ויבא האחד להחזיק ולכפור בחברו ולומר שלי היא יתיירא פן יבאו בעלים הראשונים ויוציאו מידו גם לאחר שנשתמש בה שלש מפוזרות לפי שלא החזיק בה לבדו שלש שנים רצופות וחזקת חברו לא תצטרף לתזקתו כיון שכל אחד מהם טוען שלי הוא ומתוך כך יהיו זקוקים להודות זה אל זה על השיתוף כדי שתצטרף חזקתם להחזיק על הבעלים הראשונים אלמא סבירא להו דלא הויא חזקה אלא בשנים רצופות וכרב הונא הילכך לעלמא נמי לא הויא חזקה אף על פי שאתם מודים בשיתוף שהרי אין שותפותיכם נודע שאין עליו קול ואינכם יכולים. להחזיק על בעלים הראשונים לפי שיכול לטעון מתוך שכדרך הגזלנים הייתם משתמשים ולא היה מחזיק כל אחד שלש שנים רצופות לא חששתי למחות. ער כאן לשונו.
והראב"ד ז"ל פירש דאף על גב דקיימא לן דאין שותפים מחזיקים זה על זה בדבר שאין בו דין חלוקה אפשר דרמי ורב עוקבא לא סלקא דעתייהו לאפלוגי בין יש בו דין חלוקה לאין בו דין חלוקה אלא בין נחת לפלגא ובין נחת לכולה הוא דמפלגי והכי קאמר להו רבא אתון מאי טעמא עבידתון הכי דסבריתו שהשותפים מחזיקים זה על זה בדבר שאין בו דין חלוקה ולפיכך החזקתם במפוזרות אלמא סבירי להו שאין חזקה אלא ברצופות הילכך לעלמא נמי לא הויא חזקה ואלו היתה חזקה במפוזרות היתה חזקת המשתמש בחמישית מועלת לו שכבר הקדים להשתמש שלש שנים וחברו לא נשתמש כי אם שתים ואפילו לאחר שנשתמש השני בששית נראה כיון שקדמה חזקת חברו צריך חזקת שלש אחר שנגמרה חזקת הראשון עד כאן.

אבל כתוב עיטרא. פירוש שטרא מלשון שמירה לפי שהשטר שומר הדבר שלא ישכח הר"י ן' מיגש ז"ל.

עלה בידינו. שלש שנים שאמרו כשאכלן רצופות אבל מפוזרות אין חזקה עולה בהם שלא החזיק כדרך הבעלים ולפיכך לא הוזקק המערער למחות לפי שהמחזיק יורד לשדה זו דרך גזלן. ובמקום שנוהגים לזרוע השדה שנה ולהובירה שנה כדי שתעשה תבואה יותר אף על פי שאכלן מפוזרות הרי זו חזקה שהרי החזיק בה כדרך הבעלים ואפילו במקום שמקצתם זורעים השדה בכל שנה ומקצתם מובירים בין שתי התבואות והוא מחזיק בה כדרך המובירים עלתה לו חזקה אף על פי שבני אותה הבקעה זורעים בכל שנה יכול הוא שיאמר טוב לי להוביר בין שתי התבואות כדי שתוסיף תת כחה וכיון שיש מנהג ידוע בכך למקצת בני העיר עלתה לו חזקה ואין שנת הבור עולה לשני חזקה דקיימא לן דניר לא הוי חזקה לפיכך אף על פי שנהגו כל בני העיר להוביר בין שתי התבואות צריך שיאכל שתי תבואות אלא שעולה לו חזקה אפילו במפוזרות כיון שנהגו בכך כמו שביארנו. וחנויות העשויות לישב שם בימים ולא בלילות חזקה עולה בהם שלש שנים אף על פי שלא החזיק שם בלילות. ולענין חזקת הבתים צריך שיחזיק בהם שלש שנים ביום ובלילה. העידו העדים שראוהו דר שם בימים ולא העידו על הלילות אינה חזקה שמא בלילות היה יוצא משם ולן במקום אחר ואפילו אם דר שם שש שנים בימים הרי הם מפוזרות ואינה חזקה. והאיך אתה מוצא שיכילים עדים לידע שהוא לן שם בלילות שלש שנים על ידי שכניו כיון שהם שכניו של מחזיק שאלו היה יוצא משם בלילות ומטלטל כללו משם מרגישים השכנים בדבר וכיון שלא הרגישו בכך חזקה שהיה לן שם בלילות. ואם טען המערער ואמר יודע אני שהיה יוצא משם בלילות אין לו חזקה בעדות שיבבי שאף על פי שראוהו בתחלת הלילה שמא יצא משם בצינעה ולן במקום אחר ואין השכנים מרגישים לפיכך צריך המחזיק להביא עדים שהם עצמם שכרו בית זה מן המחזיק ודרו שם שלש שנים עלתה לו חזקה כאלו הוא עצמו דר שם. במה דברים אמורים שהשוכרים נאמנים בעדות זו כגון שעדיין לא פרעו שכר הבית והם באים לבית דין והשכר בידם ושואלים למי נתן השכר למערער או למחזיק אבל אם כבר פרעו השכר למחזיק אין נאמנים להעיד שדרו שם שלש שנים לפי שהן נוגעים בעדותם שאם לא יעידו כן יזכה המערער בבית זה ויתבע מהם שכר הבית כמו שאמרו בפרק כיצד הרגל השוכר בית מראובן ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון ואף על פי שהשוכרים יכולים להוציא בדין השכר שפרעו למשכיר אם יזכה המערער בבית דין אין אדם רוצה להוציא משלו ולחזור ולתבוע בבית דין. ועוד כי שמא יכפור המחזיק ויאמר לא פרעת לי כלום. היה המערער רוכל המחזר בעיירות בימים וחוזר לביתו בלילות אף על פי שלא טען המערער שהמחזיק היה יוצא משם בלילות בית דין טוענים לו לפי שיתכן שהיה יוצא משם בלילות וצריך המחזיק להביא עדים שהם עצמן דרו שם שלש שנים יום ולילה. העידו העדים שדרו שם ג' שנים סתם והלכו להם אף על פי שלא פירשו שדר שם שלש שנים יום ולילה עלתה לו היקה בעדותם שאלו היו יוצאים משם בלילות לא היו מעידים שדרו שם שלש שנים סתם אלא היו מעידים בפירוש שדרו שם שלוש שנים בימים. השכיר המחזיק את הבית לשנים לאחר שנה ראשונה ולאחרים בשניה ולאחרים בשלישית מצטרפים לחזקה אף על פי שלא השכיר להם בשטר לפי שהדבר ידוע שהשוכרים מחמת המשכיר ירדו לקרקע ולא מחמת עצמן ולעולם שם המשכיר על הקרקע. זו שאמרו שלשה לקוחות מצטרפים וכולן בשטר וטעמו של דבר שאם לא לקחו זה מזה בשטר אין הדבר ידוע שזה לקח מזה שאין שם המוכר נקרא על הקרקע אחר שמכרו לפיכך יכול המערער לטעון לא הייתי זקוק למחות לפי שהיו יורדים שם כדרך הגזלנים שכל אחד היה יורד שם שנה ומניחה והולך לו. החזיק בבית ארבע וחמש שנים והיה יוצא חדש או שבוע בשנה חוץ לעיר למלאכתו ולעסקיו עלתה לו חזקה באותן שנים ואין דנין שני חזקה הללו כשנים המפוזרות שהרי כדרך הבעלים הוא מחזיק שם שהם יוצאים לפעלם ולעבודתם אבל אין אותם חדשים שיוצא מביתו עולים לו למספר שני חזקה כיון שהבתים עשוין לדירת לילה ויום שלש שנים צריך שיהיו שלימות. וראיה לדבר זה ממה שאמרו אמר רב הונא שלש שנים שאמרו והוא שאכלן רצופות ומודה רב הונא באתרא דמוברי באגי דאף על פי שהם מפוזרות הרי זו חזקה ואפילו הכי קיימא לן ניר לא הוי חזקה וצריך שיחזיק שלש שני תבואות אבל בורות שיחין ומערות שאינם עשוים לשאוב ביום ובלילה אלא לשאוב מהם לעת שיצטרך למים כיון שהחזיק בהן שלש שנים כדרך הבעלים לשאוב משם כשיצטרך למים הרי זו חזקה. ומקומות של בית הכנסת כיון שיושב שם כל שעה שהולך ואינו יושב במקום אחר אף על פי שאינו הולך בבית הכנסת בכל יום כגון שהוא טרוד בעסקיו במקצת הימים אם החזיק שם מספר של שלש שנים אין הימים שלא הלך לבית הכנסת הפסק לעשותם שני חזקה מפוזרות. עד כאן מעליות הר"י ז"ל.
ועל מקומות בית הכנסת מצאתי כתוב בתשובת שאלה להרב רבינו מאיר הלוי ז"ל וזה לשונו: וששאלתם אם יש במקומות בית הכנסת חזקה או לאו. כך ראינו שיש בהם דין חזקה מאחר שהם נמכרים וניתנים במתנה אלא שהחזקה במקומות בית הכנסת נפלאת היא ורחוקה מאד כי מי יוכל להעיד על אדם אחד שישב במקום אחד שלש שנים רצופות מיום ליום בכל עתות התפלה בין בחול בין בשבת שלא יקרה לו מקרה שמונעו מלבא לבית הכנסת כמה פעמים בשנה או שישנה מקומו מפני אבלו או מפני כבוד אבלים אחרים על כן אין הדיין יכול לצאת ידי שמים גם בדין זה כי אם על ידי פשרה. עד כאן לשונו.

אלא באוקמי חיותא ומשטח בה פירי. וכן הלכתא. ודוקא בחזקה שיש עמה טענה הוא דלא קני ליה לההוא בית רובע דלא אכליה ואף על גב דבתוך המצר נינהו משום דבההיא חזקה דאכילה הוא דקיימה וההיא בית רובע הא לא אכליה אבל בחזקה שאין עמה טענה כגון הנותן מתנה והאחין שחלקו והמחזיק בנכסי הגר דלמקני בעלמא היא דבנעל גדר ופרץ סגיא ואף על גב דלא אכל מידי כיון דשדה מסויימת במצריה היא קני לה אף על גב דלא אחזיק בה אלא בחד מכוש דהא תנן בהדיא בהך פרקין נעל גדי ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה דשמע מינה דבההיא כל שהוא קני לה לכולה ארעא ולא תימא דנעל גדר ופרץ שאני משום דמעשה דמהני בכולה שדה נינהו אלא אפילו מעשה דלא מהני בכולה נמי הא קיימא לן דקני בה לכולה שדה דאמרינן לקמן בהאי פרקא אתמר שדה המסויימת במצריה אמר רב הונא אמר רב כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה ושמואל אמר לא קנה אלא כנגד מכושו בלבד וקיימא לן בהא כרב דהא רב נחמן סבירא ליה כותיה ועבד בה עובדא. הר"י ן' מיגש ז"ל.

איכא מאן דאמר דוקא בית רובע אבל פחות מכאן לא חשיב וקני ליה אגב ארעא. ולדידי לא מסתברא אלא אפילו כל דהו לא קני אם לא אכלו. עד כאן משיטה לא נודעה למי.
ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה אמר ליה אנא בשכוני גואי הואי. פירשה הרב ז"ל בהלכותיו ההוא יומא דאמרת דזבנתה מינאי בשכוני גואי הואי ולא הוית בהדאי בחד דוכתא.
אמר אברהם כמה דחוק זה הטעם וכמה חלושה זו הטענה כדי לדחות בה החזקה משני פנים האחד כי לא ראינו שזה אומר יום פלוני מכרת לי. ועוד אם אמר למה תופסים אותו בכך ואפילו עדים מכחישים אותו וכי חקירות היא זו שאם יאמר טעיתי ביום המכירה נדחה אותו מחזקתו וכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש אמר לה ולאו אדעתיה ואנו לא הוצרכנו אותו לומר באיזה יום לקחה ואם יאמר המוכר כל אותו היום חליתי ולא דברתי עם שום אדם נקבל טענתו ונאמר לזה הבא ראיה שהיה עמך במעמד אחד וזהו תימה גדול ומה בין זה לזה. אלא אי איכא להא מילתא כלל הכי איתא זה אומר בחדש פלוני מכרת לי וזה אומר יש לי עדים שכל אותו החדש הייתי רחוק ממך כמה פרסאות אמר זה איני חושש על איזה מקום שתהיה בו כבר היה המכר מדובר ביני ובינך שתכתוב לי שטר מכר ותקח מעותיך ובאיזה מקום שהיית כתבת לי השטר בזמן פלוני מכרתי שדה פלוני לפלוני והגיע השטר לידי ואבד ממני ועל זה אמר רב נחמן זו תחבולה היא כיון שיש עדים לזה שלא היה עמך אותו החדש כולו והיה בכמה פרסאות עליך להביא ראיה שהוא כדבריך. ועם כל זה אני תמה מי דחקו לומר כך ולמה לא נאמר הדבר כפשוטו אנא בשכוני גואי הואי דרך השכוני באהלים ולא ידעתי חזקתך והלא רבי יהודה שהוא מיקל בחזקה דאמר כל בפניו לאלתר הויא חזקה לשהוא במקום רחוק מצריך אותו שלש שנים ואם הוא במקום רחוק שאפילו בשלש לא יוכל לדעת הלא יאמר שאין לו חזקה שהלך רבי יהודה למרחק הבינוני והמצוי אצלם ואמר שלש שנים כדי שיהא באספמיא זהו מסתמא אבל אם טען ואמר יותר רחוק הייתי מאספמיא טענתו טענה וזה צריך לברר אכילתו שהיה זה בתוך שלש במקום שהיה יכול לשמוע ויכול למחות וזה היה יכול לשמוע המחאה כן נראה לי. הראב"ד ז"ל.
ובסוף חדושיו למציעא כתב וזה לשונו: אמר אברהם כמה תמיהות יש בזה אטו עדות נפשות הוא שיחקור אותו באיזה יום באיזו שעה אם אמר לא ידעתי באיזה יום תופסים אותו על כך אי חזר ואמר טעיתי באותו יום כלום בטלה טענתו. ושמא נאמר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. עוד אפשר לומר דמילי מסר קודם לכן כדהוו תרווייהו בחד דוכתא ואף על גב דלא הוו במתא בהדדי בעידנא דנחית לארעא מקיימת זביניה. ולפי דעתו של מפרש זה אם טען ואמר במקום רחוק מאד הייתי שלא יגיע אדם מכאן לשם אפילו בשלש שנים או שיאמר חירום היה באותו מקום שהייתי בו ולא הלך אדם שם ולא יצא ממנו גם זה יהא נאמן וצריך זה המחזיק לברר אכילתו שהיה קרוב לו ושלא היה שם חירום מעתה למה הוצרך להוציא דבר מפשוטו ונאמר בשכוני גואי והוא מקום רחוק מאד מאד או שהוא מקום חירום ואין יוצא ואין בא. וההיא מעשה דשכוני בראי דאוקמה גאון ז"ל בשעת חירום אפשר דלדעת רבא היא דאוקמה הכי דאי לאו דידיע חירום בההוא דוכתא ואמר מוכר חירום הוה לא מהימן אבל לדעת רב נחמן אף על גב דלא אחזיק לן בחירום מוכר מהימן לומר חירום הוה התם. עם כל זה קשה לי אף על גב דחירום הוה התם כיון דהוה אתא כל שתא תלתין יומין לשוקא אף על גב דהוא טריד לשוקיה מכל מקום בני מתא לא הוו טרידי ואמאי לא מודעי ליה פלניא דר בגו ביתך וההיא שעתא ימחה באפייהו. ואפשר כיון שאדם טרוד בסחורתו שוכח מה שאומרים לו ואינו נזכר עד שהוא שוכן בביתו ובשעת נסיעתו מן השוק כמו כן כיון שהיא שעת חירום ואינו יכול לבא ולשוב כי אם עם שיירא ובזרוע בני אדם מרובים הנה הם טרודים ביציאתם מן העיר ובנסיעתם משם ועל כן הוצרך לומר בשעת חירום ידוע היה המעשה דאי לא דידיע היה לאו כל כמיניה לאחזוקי הכא חירום בהאי דוכתא. עד כאן לשונו שם.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל מפרש ההלכות: מאי בעית בהאי ארעא הלא שלי היא ויש לי עדים דשל אבותי היא אמר ליה מינך זבינתה כלומר בראש חודש ניסן ואכלתיה שלש שנים ואבד השטר ממני שהרי לא מחית בי ועל כן לא נזהרתי בשטרי אמר ליה המערער אנא בשכוני גואי הואי כלומר באותו ראש חודש ניסן שאתה אומר שקנית אותה ממני לא הייתי בכל זה המלכות ונתעכבתי ששה חדשים ואפילו תאמר שקנית ממני בשובי משם אפילו הכי אינה מוחזקת בידך אלא שתי שנים וחצי והיה לך להראותינו את שטר המכירה והיה מנהג זה המערער לילך לשם לסחור ומשום הכי אמר ליה רב נחמן לזה המחזיק זיל ברור לך אכילתך כלומר דבדין החזקת בהאי ארעא כלומר צריך אתה להביא עדים שבאותו ראש חודש ניסן שאתה אומר היה זה המערער כאן שהיית יכול לקנות ממנו ואם לא תוכל להביא ראיה יהיה נאמן המערער כיון דאינש סוחר הוא ורגיל לילך לסחור שם שמא כדבריו כן הוא שהיה שם בסחורתו ולא קנית ממנו כלל באותו הזמן ואם אחר כך קנית ממנו עדיין אין לך שלש שנים. אמר ליה רבא וכי דינא הכי הלא זה מחזיק ועומד בזו הקרקע ולמה תצריך אותו להביא עדים שזה המערער היה באותו ראש חודש ניסן בזו העיר עמו ואם לא ימצאם יצא מזו הקרקע יותר היה ראוי להצריך לזה המערער עד שיביא עדים שבאותו הזמן לא היה בזו המדינה עמו ואם לא יביא אותם לא יהיה נאמן בדבורו כלל ותעמוד זו הקרקע ביד זה המחזיק כו'. עכ"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: אנא בשכוני גואי כו'. האי מעשה בשיש עדים למערער דאי לא בכי הא לא הוה אמר רב נחמן ללוקח זיל ברור אכילתך ככתוב בהריא"ף ז"ל. ופירש רש"י ז"ל בית פנימי היה לפנים מאותו בית ועליך הייתי עובר ודר בבית הפנימי ולפיכך לא עלתה לך חזקה שלא היית משתמש לבדך אלא גם אני הייתי משתמש עמך. ואינו מחוור כלל שאם אתה אומר כן לעולם לא תעלה חזקה לבית החיצון ומי שמכר שדה לחברו ושייר בו בור או אילן ושייר לו דרך לא תעלה לו חזקה מפני שיש לו שם דריסת הרגל ואם תאמר דשאני התם דשדה העשויה לפירות והרי לוקח אוכל פירות בית נמי לדירה עשויה והרי לוקח דר ומשתמש לעצמו. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"י בעליות: ושמעינן מינה דהא דתנן אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה שעל המחזיק עליו להביא ראיה שהיה המערער עמו במדינה בשני חזקה כל זמן שיטעון המערער שלא היה עמו במדינה ודינא דמסתבר הוא דכיון דאינה חזקה עד שיהא עמו במדינה כל זמן שאין שם עדים שהיה עמו במדינה לא הויא חזקה ולא דמיא למחאה שלא בפניו שאם המערער אומר מחיתי בתוך שלש שנים צריך להביא עדים שקיימא לן מחאה בפני עדים ואין צריך לומר בפניו שהמחזיק אינו יכול להביא עדים שלא מיחה המערער דלא ראינו אינה ראיה. ועוד דכיון שהתזיק חזקה גמורה עד שזה זקוק למחאה ודאי עליו למחות בפני עדים אבל כל זמן שטוען המערער לא הייתי עמו במדינה הרי הוא עוקר את החזקה וכדתנן אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה הילכך על המחזיק להביא ראיה שהחזיק חזקה דמועלת. מיהו כיון שהביא עדים שהיה עמו במדינה שנה שלישית או חדש אחד בסוף שלש במקום שהיה יכול לשמוע על החזקה ולמחות אף על פי שהיה שתי שנים ראשונות במקום חירום הרי זה חזקה שהרי כיון שהגיע במקום שהחזקה נשמעת שם חקר וידע שזה החזיק בקרקע שלו שלש שנים והיה לו למחות וכדאמרינן לקמן והא אית לי סהדי דכל שתא הוה אתית תלתין יומין אמר ליה כו' ואמר רבא עביד אינש דכל תלתין טריד אינש בשוקא אלמא אי לאו דטריד בשוקיה היתה עולה כל השנה למנין שני חזקה אף על פי שהיה כל השנה מקום חירום כיון דהוה אתי לשוקיה אבל אם היה עמו במדינה בשתי שנים ראשונות ולא היה עמו במדינה בשנה שלישית אינה חזקה שלא היה זקוק למחות עד סוף שלש והרי הוא מקום חירום בסוף שלש. עליות הר"י ז"ל
ולדידי מסתברא לי דדוקא תלתין יומין אמרינן דטריד אינש בשוקיה אבל טפי מתלתין לא וכן מסתברא לי דבין בראש בין באמצע בין בסוף הוה ליה למחות כיון שהיה רוצה להפליג. משיטה לא נודע למי.
ואל יקשה בעיניך לפי הפירוש שפירשנו דבשכוני גואי היינו במקום חירום מאי שנא דהכא קאמר רבא הכי ובאידך עובדא אמר עביד אינש דכל תלתין יומין טריד אינש בשוקיה ולא הצריך את המערער להביא עדים שהיה במקום חירום דאיכא למימר שכבר הביא עדים מן השיירות הבאות עמו לשנה שהיה דר במקום חירום. אי נמי המחזיק היה מודה לו על כך ולא היה נאמן המחזיק במגו דאי בעי אמר עמנו במדינה היית דאיכא למימר לא היה יכול לטעון כן ומילתא דעבידא לאיגלויי היא שהרי מפורסם הדבר לבני העיר שלא היה דר שם כן נראה בעיני. עליות הר"י ז"ל.
ואי נמי יש לומר דרבא לא פליג אדרב נחמן דאותו שעה תלמיד היושב לפני רבו הוה וכמו שכתבנו וכיון דשמעה מרב נחמן רביה סברה. הרשב"א ז"ל.

בא"ד והל"ל עדותן עדות אלא אגב דנקט ברישא דמילתא אי טעין כו' עכ"ל קאי גם לפי' ר"ח וק"ל:

בד"ה ומודה רב הונא כו' ומה"ט א"ש דבעינן להו שלש שנים שלימים דהיינו ו' כו' עכ"ל הכי משמע להו דבהך מודה רב הונא בחנותא כו' היינו שש שנים דומיא דלעיל ומודה רב הונא באתרא דמוברי באגא וק"ל:

בא"ד וכה"ג איכא בסוף המניח גבי ומודים חכמים כו' עכ"ל נ"ל דכצ"ל והיינו דתנן התם המדליק הגדיש כו' ר"י אומר כו' וחכ"א אינו משלם אלא כו' היה גדי כפות כו' ומודים חכמים לר"י ודו"ק:

ר"ש בד"ה וה"נ כו' משתמשין :

רמי בר חמי ורב עקיבא בר חמי וכו' עיי' בס' אבן עוזר דבר נאה ומתקבל בישוב ק' תוס' שא"כ אותו שהחזיק שנה יאמר שהיא שלו ותירץ דכל ג' שנים עדיין הוא ברשות המוכר הראשון והמוכר נאמן למי מכר כל זמן שמקחו בידו וג' שנים הוה כמקחו בידו אבל ע"י שש שנים מפוזרות הוה ס"ל דהוה חזקה נגד המוכר ע"ש:

בשכוני גוואי עיפירשב"ם והקשה רמב"ן הא עביד אינש דמשייר דרך לעצמו ועוד א"כ מ"ט דרבא ובתשו' ב"ח סי' ז' פי' דק' רמב"ן ע"ד ממ"נ ובקצה"ח לא ירד לדעת הב"ח ואני אפרש בעזה"י ואומר אי בעל שכוני גוואי לא הי' לו על זה כ"א דרך בעלמא א"כ אין זה שום ביטול בחזקתו של זה שהרי החזיק כדמחזק אינשי רק זה יצא ונכנס דרך עלי'. ולא בא אלא לומר דהעברת דרך הוה כמו מחאה לא ביטול חזקתו אלא אין צריך למחות. וא"כ שפיר קאמר רבא הממע"ה כיון שעכ"פ חזקה מעלי' החזיק והספק הוא במחאה א"כ הממע"ה ולק"מ ארבא. אך ק' אר"נ מהיכי תיתי לומר דהעברת דרך הוה מחאה דלמא שייר דרך לעצמו. אך אולי י"ל שלא רק העברת דרך בעלמא הי' אלא שהשתמש עמו ממש כמ"ש במרדכי וכדמשמע מלשון רשב"ם שכ' ישתמש עמך בבית החיצון עכ"ל וא"ש ר"נ דבזה לא שייך שייר דרך לעצמו אלא לפ"ז ק' ארבא מ"ט כיון דהספק הוא בהחזקה עצמו לא שייך הממע"ה וק"ל. אלא שרשב"ם נשמר מזה בד"ה עליו למערער וכו' וס"ל לרבא וכו' עיי' וק"ל:

זיל ברור אכילתך ברי"ף מייתי דעת גאוני' דמיירי דלא ידוע הקרקע שהיא של מערער והימנו רבא במגו דלא הי' שלך מעולם והקשה רי"ף מפ"ב דכתובו' מודה ר"י. וי"ל עפ"י מ"ש בפרטי רמ"ה דמעובדא דבר סיסין מוכח דאם אין ידוע שהקרקע של מערער רק נקרא שמו עליו הרי היא בחזקתו ומוציאים מהמחזיק עד שיבי' ראי' א"כ י"ל דמיירי בכה"ג שלא הי' ידוע למערער אלא ע"י קריאת שמו עלי' ור"נ לטעמי' בעובדי' דבר סיסין דקריאת שמו מילתא הוא ואין כאן מגו ורבא לטעמי' דקריאת שם בר סיסי' לאו מילתא היא ומהימן במגו עיי' וק"ל:

אנא בשכוני גוואי הואי כנ"ל. הרמב"ן ז"ל דחה פירוש רשב"ם דוכי אם מכר ושייר לו דרך על החיצון לא יהיה חזקה לעולם כו' עיין שם. ולהנ"ל צ"ל דמתניתין דמעמיד בהמה ותרנגולים בחצר חבירו דהוי חזקה דמיירי דלא נשתמשו הבעלים. וי"ל דגם רשב"ם מודה כשלוקח טוען שכך לקח ומוכר שייר דרך שפיר הוי חזקה. ולכך שם במעמיד אף דגם בעלים משתמשים מכל מקום הוי חזקה כיון דקפדי ונאמן שלקח זכות זה להעמיד כנ"ל. רק כאן שזה טוען שלקח כל הבית וממילא קפדי על שעובר דרך עליו שוב אם המערער נשתמש ועבר דרך שם הוי כמחאה שעשה מעשה המורה שלא מכר כמו שזה מחזיק. וכמו מכירה דאמר אכל שית אין מחאה גדולה מזו שמכר כאדם העושה בשלו. וכן משיא בנו גדול בבית דקנאו וכשנשתמש בהנחת מנעלים וכהאי גוונא לא קני דעשה זה מעשה בתשמיש הנ"ל המורה שלא הקנה לו כנ"ל. ומגו לא הוי דלחצי טענה לא אמרינן כנ"ל:

עוד נראה לעניית דעתי דיש להסתפק בחצר דלא קיימא לאגרא אי לא מהני חזקה מה שדר בו כמו אכלה ערלה שכתב רשב"ם כיון שאינו מפסיד כלום אינו צריך למחות. וכן בהנ"ל דזה נהנה וזה לא חסר פטור. או דלא דמי דשם יש אכילה אחרת. מה שאין כן בחצר כנ"ל דמכל מקום נהנה זה כדרך כל תשמישו של זה החצר ולא עדיף מלפירי אחתי' דבעי למחויי. ואם כן כאן נראה דבאופן זה שזה דר בגואי ועובר דרך על בית החיצון לא קיימא לאגרא כיון דקפדי ואין דרך לשכור דירה שיהיה המשכיר עובר דרך עליו. ואם כן לכך מהאי טעמא לא הוי חזקה דזה לא חסר במה שדר בו זה כיון שעבר דרך שם ובאופן זה לא קיימא לאגרא וכאן אף אי נימא דבהנ"ל הוי חזקה משום שנהנה בכל התשמיש הראוי מכל מקום כהאי גוונא לכ"ע לא הוי חזקה כיון דמצד עצמו קיימא לאגרא רק ע"י שעובר דרך אם כן לאו כדאכלו אינשי דלא נהנה כל תשמישו רק באופן שזה לא חסר. והוי כאכלה ערלה כנ"ל. וא"ש כפשטיה פירוש רשב"ם ז"ל:

עוד י"ל דהא באומר דור בחצירי סתם יש ב' דיעות בש"ע אי צריך לשלם או סתמא בחנם ופטור. וכשזה דר בפניו בחצירו הוי כאומר דור סתם. ואם כן הוי כמו לפירי אחתי' או בשכירות או במתנה לפירות כב' דיעות הנ"ל. ואם כן ניהו דגם אי לפירי אחתי' צריך למחות. מכל מקום הא כתב רשב"ם החילוק בבעל בנכסי אשתו דאמר גמרא פשיטא כיון דאית ליה פירי כו'. דשם ידוע שיש לו פירות. מה שאין כן לפירי אחתי' אינו ידוע להרואהו מחזיק בה שזה הורידו לפירות ולכך צריך למחות עיין שם מ"ט. וא"כ כשעובר דרך עליו שכל הרואהו מחזיק רואה גם כן שזה עובר דרך וברשותו דר הוי כידוע דלפירי אחתי' כנ"ל:

עוד לעניית דעתי לפרש הגמרא לגירסתם בהאי ביתא. ובבתים ע"כ החזקה כדלעיל וכפירוש ר"ת דאי אפשר שיהיו יודעים השכנים כל הימים והלילות רק כל אימת שבאו ראוהו דר בו ביום ובלילה כמו שכ' תוספ' לעיל. והטעם דהוי חזקה אף שזה טוען שבשעה שבאתי לא היה דר בו. וכמו שכתב הרא"ש ז"ל דמהני ברי שבאתי כשכבר ישנו שכנים עיין שם. וע"כ הטעם דדבר רחוק הוא שהעדים כל מתי שבאו ראו שדר ואיך נזדמן שכל זמן שבאו הם הי' דר וכל זמן שבא המערער לא היה דר ולכך לא מהימן. וזה שייך כשהוא לא היה בקביעות דר שם שייך למה יזדמן יותר מהעדים מה שאין כן כשדר בגוואי ועבר דרך שפיר מהימן שראה כמה פעמים שלא היה דר בלילות ובימים זמנים שלא ראו השכנים והעדים. כיון דראוי שידע הוא יותר מהעדים שאינם תמיד שם. ושפיר לא הוי חזקה. כיון דע"כ לא מיירי הכא באנן אגרינן מניה. א"א חזקה בבתים רק כנ"ל. ושפיר קיימא לן כר"נ דצריך לברר אכילתו. כטוען ברי על הלילות כדלעיל. דגם לפיר"ת הוא רק שנראה טענתו שקר כשהעדים מעידים כנ"ל. מה שאין כן בטוען בשכוני גוואי שאינו נראה שקר. שוב צריך לברר זה שהחזיק רצופים. ושפיר י"ל אף שאין עדים שהיה בשכוני גוואי. דלשיטת תוספות לשון הגמ' דהשיב אנא בשכוני גוואי הואי הא על זה היה עדים והעיקר שעבר דרך עליו וזה חסר מהש"ס. ולמ"ש אף שאין עדים רק שזה לא טוען על הגואי ונשאר בחזקת מוכר ויש דרך שפיר מהני טענתו ברי דלא ריעא טענתיה וצריך לברר רצופים וכמו להרא"ש בברי דלא מהני חזקה בבתים רק שוכרים אגרינן מיניה כנ"ל. ולפירוש תוספות צ"ל דנכלל בלשון אנא בשכוני גוואי דכשאינו עובר דרך עליו לא מיקרי גוואי רק בית אחר כיון שיש ב' דרכים. וכשעובר על החיצון מיקרי הב' גוואי. ובלשון גוואי נכלל שעבר דרך עליו כנ"ל:

שם ברור אכילתך כו'. וקשיא לי להרא"ש וש"ע דבבתים כשטוען ברי שלא דר בלילות לא מהני שום עדות רק שוכרים עיין שם למה לא יהיה נאמן כאן שעבר דרך עליו במגו שהיה טוען ברי שלא מצאו דר בלילות כיון שהוא עצמו הי' דר לא שוכרים. דשוכרים היו יכולין להעיד אם עבר דרך. וממילא נאמן אף שאינו טוען על הלילות רק שעבר דרך כנ"ל. וי"ל דזה באמת טעמא דר"נ ואינו צריך כלל, עדים שהי' בשכוני גואי כמו שכתבו תוספות די"ל דגם ע"ז נאמן במיגו כנ"ל. ולא קשה דאם כן יאמר תמיד כמו שכתבו תוספות. דהא באמת בבתים הדין דדוקא שוכרים כנ"ל. וי"ל בזה לישנא דרבא דאמר המוציא מחבירו עליו הראיה כו'. ותמוה אטו לא סבירא ליה לרבא קרקע בחזקת בעליה. וע"כ משום דאחר חזקת ג' שנים הוי הוא מוחזק והא ע"ז אנו דנין אי חשיב חזקה. ואי סבירא ליה לרבא דהוי חזקה אינו צריך לטעם דמוציא מחבירו עליו הראיה. ולמ"ש י"ל כיון דעתה אינו טוען על הלילות והוי חזקה דלא טענין ליה שוב כיון דאינו נאמן בשכוני גוואי רק במגו הוי מגו להוציא. ומ"מ דוחק למה לא תועיל מגו לרבא. ואפשר משום דטענה דלילות גרוע דמהאי טעמא לא טענין כשלא טען. וכמ"ש בש"ע בעז"ה דאם לא כן יהיה נאמן שלא מכרה אף דדר בלילה במגו שלא דר בלילה כנ"ל. והפירוש הפשוט בלשון המוציא מחבירו עליו הראיה לרבא צ"ל כיון דבלא טענתו אין אנו חוששין שהיה בשכוני גוואי חשיבה חזקה והוי מוחזק כיון שבלא טענותיהם אין ספק לב"ד וכמו דסומכוס מודה מהאי טעמא בליכא דררא דממונא דהמוציא מחבירו עליו הראיה משום דכבר איתחזק שלו בלי ספק רק ע"י הטענה עושהו ספק. כן לדידן בקרקע סבר רבא דחשיב אחר ג"ש בחזקתו.. ורק ע"י טענתו בשכוני גואי עושה הספק חשיב מוציא מחבירו עליו הראי' כנ"ל. וכן משמע מלשון רשב"ם ז"ל. ונראה מלשונו שאינו מפרש כתוספות דלתוספות ז"ל הספק בלא טענותיהם כיון דודאי דרך אחד יצא ואינו יודע איזהו וצ"ל לתוספ' דמ"מ חשיב ליה מוחזק כיון שע"י שעבר דרך רוצה לבטל גם שאר החלק שלא יהיה נאמן על מה שהחזיק גם כן ואין ספק מוציא מידי ודאי וכמחאה דצריך ראיה שמיחה. וי"ל דלענין שיהיה לו דרך עליו מודה רבא דע"ז הספק אם החזיק כלל שלא יהיה לזה דרך דאם עבר דרך עליו לא החזיק מעולם לענין זה. רק לענין לבטל הכל חשיב מוציא כנ"ל:

הרי"ף ז"ל הביא פירוש הגאון באין עדים שהיה שלו דאי הו"ל עדים הא רבא גופי' אמר בשוכרים כו'. ותמוה מאוד כמו שדחה הרי"ף דאטו יחלוק רבא על המשנה ומודה ר"י שדה זו כו' ולקחתי' שנאמן ע"ש ולע"ד לישב דברי גאון ז"ל דלכאורה ניהו דבב' שנים ויש עדים הדין דהדרי פירי מ"מ י"ל דדוקא שבעצמו אומר ג"כ שאכל רק ב' שנים אבל אי טוען שאכל ג"ש ויש עדים על א' או ב' י"ל דנאמן דהא אמר בגמרא דנאמן לפירות משום לא חציף כו' ופריך א"ה ארעא נמי ועכ"פ לפירוש התוס' כשטוען לקוח הקרקע יהיה נאמן שלא לשלם הפירות ומשני רק משום ריעותא דאחוי שטרך ע"ש. וא"כ כשטוען שהחזיק ג' שנים דא"צ ליזהר בשטרו אין ריעותא ושוב נאמן על ב' שנים שאכל משום לא חציף דאין כאן ריעותא דאדרבה מורה ראיה דלא חציף שלקוח והחזיק ג' שנים כנ"ל. כן י"ל דסבר ר"נ וא"כ לא קשה ממתני' דשם שלא החזיק ג' שנים מהימן במיגו דלא היה שלך מעולם. ואף דמתירא לטעון לא היו דברים מעולם שמא יבאו עדים דאבהתי' וכמ"ש תוס' פ"ב דכתובות גבי פרוע מגו דמזויף ע"ש כיון שהוא דבר הרגיל להיות עדים. מ"מ הוי מיגו דהא גם עכשיו שטוען לקוח ויבאו עדים אח"כ שהיה דאבהתיה ג"כ יצטרך להחזיר הקרקע והפירות כיון דנתבטל המיגו למפרע כמבואר במשנה העדים שאמרו וגבי נשביתי כו'. וא"כ אינו מרויח כלום בטענת לקוח יותר משלא היה שלך רק ההכחשה שיהיה מוכחש או לא אבל לא לענין הזכות. משא"כ כאן שטוען שהחזיק ג' שנים ואין עדי חזקה י"ל דמגרע גרע דעכשיו הדין אף שיש עדים עכ"פ שדר או אכל איזה זמן מ"מ פטור לשלם הפירות משום לא חציף כנ"ל דלענין זה מהני מה שטוען שאכל ג' שנים ואין ריעותא מה שלא נזהר בשטרו ונאמן. א"כ שוב על הקרקע אינו נאמן מגו דלא היה שלך מעולם דמתירא שיבאו עדי אבהתיה ויצטרך לשלם גם הפירות שאכל כיון שיהיה כפרן. משא"כ עכשיו שטעין שאכל ג' שנים דאף שיבאו עדי אבהתי' ולא יהיה לו מיגו עכ"פ הפירות לא ישלם כנ"ל. וגרע דאינו נאמן כנ"ל:

עוד נראה לפרש דהא תמוה עוד לפירוש הגאון למה אמר בשכוני גוואי אינו ענין כלל רק אי נאמן במגו. וכן מה דאמר דאי יש עדים דשלו לא הוי אמר רבא דאיהו גופיה אמר דאגרינן מיניה כו'. למה לי הראיה מאגרינן הא פשוט דצריך עדי חזקה. ובזה אפשר דס"ד דכשאומר שאכל ג' שנים נאמן דאין ריעותא דאחוי שטרך כמ"ש לעיל ודוחק. ולכך י"ל דמפרש ג"כ כרשב"ם דטענה בשכוני גוואי לבטל החזקה. ויש עידי חזקה רק דסבר דביש עידי אבהתא גם רבא מודה דצריך לברר אכילתו ואף דכשאינו טעין הוי חזקה ואין חוששין שמא היה בשכוני גוואי מ"מ כשטוען טענה המבטלת החזקה צריך המחזיק לברר. וע"ז הביא ראיה דרבא גופיה סבר דבעי דאגרינן כו' בבתים. ואף דבלא טען סגי בסתם ואין טוענין שמא לא דר בלילות מ"מ כשטען שלא דר בלילה צריך לברר. ממילא כן בשכוני גוואי כנ"ל. ולכך מפרש באין עדים לזה שהיה שלו. וא"כ רק במיגו ואין כאן מיגו דהא יש לו עדי חזקה וכשאמר מינך זבנתיה לא ידע שיטעון זה בשכוני גואי. ולא רצה לומר לא היה שלך מעולם שמא יתברר משא"כ עתה דטעין לקוח שמא לא יטעון בשכוני גואי ותועיל חזקתו. וגרע כנ"ל:

עוד י"ל למ"ש דכונת הגאון דאין עדים שהיה של אבותיו ממש רק שראו מחזיק בו דאף דגם זה מהני כמ"ש בש"ע ונ"י. מ"מ הטעם רק דכשלא היה מערער החזקנו הקרקע ברשות המחזיק. והא גם זה המחזיק בלא טענת המערער היה אצלנו חזקה המועלת ג' שנים דאין חוששין לשכוני גוואי ורק ע"י טענתו נולד הערעור. והא גם הוא לא הוחזק שלו רק משום שבלא ערעור לא היתה ריעותא. והוי בהאי דבר שטיא דאמר כשהוא שוטה זבין כו' ע"ש:

עוד לע"ד עיקר כפשטיה דמבואר הלשון דא"ל מה בעית כו' א"ל מינך זבינתיה כו' אתא לקמיה דרב נחמן כו'. ואמר קודם שבא לב"ד לפני עדים מינך זבינתיה סבר גאון כהפוסקים ס' ע"ב דחוץ לב"ד משוי ליה ראה ומיגו לא מהני רק בב"ד והוי מיגו למפרע כנ"ל. ומה שאמר בפני עדים לא הועיל כלום רק הודעה דהיה שלו ועכשיו לקמיה דר"נ ליכא מיגו כנ"ל. ורבא פליג משום הפה שאסר הפה שהתיר וזה בלא מיגו כמ"ש תוספות פ"ב דכתובות מנין להפה שאסר כו'. כיון דרק על פיו שהודה דשלו והוא אמר אז ממך זבינתיה מהני אף דמגו לא מהני בפני עדים מ"מ הפה שאסר כו' דלא חשיב הודאה כנ"ל. ולכך דייק אח"כ הפה שאסר ע"ש ברי"ף ז"ל:

הכי גרסינן ומודה מר זוטרא ברוכלין המחזירין בעיירות דאע''ג כו'. אע''ג דסבירא למר זוטרא דאי טעין טענתיה טענה אבל אנו לא נטעון בשבילו מודי הוא היכא דהוי מערער רוכל המחזר בעיירות למכור קישוטי נשים ואינו חוזר לעירו כי אם לזמן ארוך דאע''ג דלא טעין לייתי מחזיק סהדי דדר בה רצופות יומם ולילה אנן טענינן ליה דדילמא משום דלא קביע במתא החזיק זה בביתו וכי הוה אתי במתא הוי נפיק האי מחזיק מן ביתא ולא ידע ליה זה המערער מעולם שהחזיק זה בביתו ולכך שתק ולא מיחה הלכך יביא המחזיק עדים שלא יצא מן הבית כל שלש השנים אפילו לילה אחת ול''ג ומודי רבא דהא לא איירי רבא לעיל אי טענינן ליה או טעין איהו לנפשיה וכל מאי דתריץ רבא לעיל אליבא דרב הונא תריץ ואי גרסינן הכי הוה לן למיגרס ומודה רב הונא: ומודה רב הונא. אע''ג דבעי רצופות יום ולילה בחנוונותא דמחוזא חנויות שמוכרין בהן לחם ויין דאי טעין אין חוששין לטענתו דאע''ג דלא דר בו בלילות חזקה מעלייתא היא שאין דירתן אלא ביום: מר אישתמש ראשונה כו'. עובדת לזה שנה ולזה שנה שאין אחד מהן יכול להחזיק בה ג' שנים רצופות להפסיד חבירו: עיטרא. שטר חלוקה ובעדים שתעבוד לזה שנה ולזה שנה י''מ קלא אית ליה והיה לו למחות מיד ולא מיחה ולאלתר הויא חזקה דכמי שמכרה להם בפניו דמי שהרי הניחם להביא עדים ולכתוב עליו שטר חלוקה ושתק אי נמי כיון דאיכא תרתי שני חזקה מפוזרות ועיטרא איכא קלא וכחזקה גמורה דמי דהיה לו למחות ולא מיחה ואין נראה לי כלל אלא משלש שנים ראשונות הויא חזקה כיון דאיכא עדים ושטר בין זה לזה כדאמרינן לקמן בפירקין (דף מא:) שלש לקוחות מצטרפות אמר רב וכולן בשטר אלמא אמר רב אע''ג דכל אחד אין מחזיק אלא שנה אחת מצטרפים שלש השנים לחזקה משום דמכח שטר קאתו ה''נ לא שנא והיינו טעמא דהויא חזקה שהיה לו למערער למחות בתוך שלש שנים ואינו יכול לומר בשביל שראיתי' מחזיק בדילוג לא מחיתי שהייתי סבור לכך אתם עושים שאתם יראים להחזיק שנים רצופות שהשטר מוכיח שלא בשביל כן עושים אלא שע''מ כן חלקו שכן יהו משתמשין וכן עיקר: חוץ מבית רובע. באותו שדה שלא נעבד בו ולא נזרע: דבר זריעה היא. דאמר ליה אי דידך הואי אמאי לא זרעת והלכך לא מחיתי: אלא מעתה. הלוקח מחבירו צונמא במאי קני לה באיזו אכילה של שלש שנים הואיל ואינה בת זריעה וכי אינו קונה אותה בהעמדת שם בהמותיו לרבוץ ולרעות או לשטיחת פירותיו: הכא נמי כו'. ולא קני לה אגב ארעא: ואכלתיה שני חזקה. ואבדתי שטרי ואתה לא מחית לי שאזדהר בשטרי: אמר ליה. מערער: אנא בשכוני גוואי הואי. בחדרים הפנימים היתה עיקר דירתי והייתי עובר דרך עליך ומשתמש עמך בבית החיצון שדרת בו ברשותי ולכך לא מחיתי: אמר ליה. למחזיק: זיל ברור אכילתך. הבא עדים שדרת בבית לבדך ג' שנים בלא אותו שבא עמך כדין כל חזקת ג' שנים שצריך להביא עדים שהחזיק בה חזקה גמורה: המוציא מחבירו. דהיינו מוכר שהרי לוקח מוחזק: עליו. למערער להביא ראיה שנשתמש עמו וסבירא ליה לרבא דכיון שראו עדים לזה המוחזק שנשתמש בו שלש שנים אין לנו לחוש שמא גם זה היה עמו הואיל ולא שמענו בלתי היום והאי עובדא לא מתוקם אלא כשהיה לו עדות למערער דבית זה שלו היה אבל בלא עדות אפילו רב נחמן מודי דהמחזיק נאמן בלא ראיה שהפה שאסר הוא הפה שהתיר דאי בעי אמר שלי הוא מעולם כי אמר נמי מינך זבינתה מהימן:

אנו יודעים על הלילות מסתמא כיון שדר בימים דר נמי בלילות אם לא שטוען המערער שבודאי לא דר ור''ח פירש דמר זוטרא קאי אפירכא דרב יימר דפריך נוגעין בעדותן הן וקאמר מר זוטרא אי טעין ואמר המחזיק לייתו תרי סהדי דדרו ביה שלש שנים ביום ובלילה והבו לי אגרא ונפקו ואזלו להו והנהו דדיירי ביה אחריני נינהו טענתו טענה ולא נוגעין בעדותן הן דלא דיירי בה השתא דמצי למימר להו הבו לי אגר ביתא אלא אינהו אמרו דיירנא ואינהו אמרו פרענו והפה שאסר הוא הפה שהתיר דאי בעו אמרי לא דיירנא ביה וליכא למימר דדילמא מכחיש להו שהוא לא היה יודע כלל שהיו דרים באותו בית ובסמוך לא גרסינן מודה מר זוטרא אלא ומודה רבא דבעי' שלש שנין ביממא ובליליא אם הנך עדים רוכלים המחזרים בעיירות אע''ג דלא אמרו דדרו ביה שלש שנין ביממא ובליליא אלא אמרי בידינו היה זה הבית שלש שנים רצופות אע''ג שימים רבים הם מחזרים בעיירות ולא היו בזה הבית עדותן עדות ור''ת גרס דדיירנא ביה שלש שנין ופירש דאביי ורבא תרוייהו סבירא להו דאין צריך להביא עדים על הימים ועל הלילות ורבא לא אמר ביממא ובליליא אלא להוציא המקשה מסברתו ולא לפלוגי אאביי אתא וקאמר מר זוטרא אם אמר העידוני סתם שדרתי ג' שנים בחזקת ימים ולילות אע''פ שלא ראו ממש כל הימים והלילות אלא שבחזקת כן מחזקין אותו שכל שעה שהיו נכנסים פעמים ביום ופעמים בלילה היו רואין אותו בביתו טענתיה טענה והוה ליה למימר עדותן עדות אלא אגב דנקיט ברישא דמילתיה אי טעין אומר נמי טענתיה טענה ומודה רבא וה''ה מר זוטרא ואביי ברוכלין המחזרין בעיירות אף על גב דלא טען טענינן ליה דאין צריכים להעיד שראו ממש שהרי הם מחזרין בעיירות ואין יכולין להעיד על הראיה אלא יעידו שבחזקתו היה זה הבית שלש שנים ימים ולילות: ומודה רב הונא בחנותא דמחוזא דביממא עבדי ובליליא לא עבדי. פירוש ומועיל להם אם החזיקו ג' שנים ואע''ג דלאו שלש רצופות אלא מפוזרות כיון דאורחייהו בהכי דהוי כאתרי דמוברי באגי ואם תאמר א''כ פשיטא דמודה רב הונא כדפריך לעיל גבי באגי וי''ל לפי שבני אדם שאינם חנוונים דרים בהן בין ביום ובלילה ואותן צריכים ג' שנים רצופות יום ולילה וס''ד דחנוונים נמי יצטרכו כן קא משמע לן ומהאי טעמא אתי שפיר דבעינן להו שלש שנים שלימות דהיינו ו' שנים אע''ג דבשדות ובית הבדים לא בעינן אלא שלש שנים בין הכל (אלא) היינו משום דכמו שאר בני אדם הדרים שם שאין חנוונים בעו ג' שנים ביום ובלילה ה''נ חנוונים בעו ג' שנים שלימות דהיינו ו' שנים והא דלא אייתי להא לעיל גבי ומודה רב הונא אומר ר''ת משום דלא סלקא שמעתתא דבתי וכי האי גוונא איכא בסוף [הכונס] (ב''ק דף סא:) גבי ומודו חכמים לרבי יהודה: דלא תחזקו אהדדי. ואע''ג דתנן לקמן (דף מב.) השותפין אין להם חזקה זה על זה פרש''י דהכא הוזקקו לעשות כן לפי שלא היה להם עדי שותפות וקשיא לר''י דא''כ אותו שהחזיק שנה ראשונה יאמר שהוא שלו כיון שאין עדים שיש לחבירו חלק ונראה לר''י דלא היו רוצים שיחזיק האחד שלש שנים שלא תשתכח השותפות: אבל כתוב עיטרא קלא אית לה. והא דאמר בהמפקיד (ב''מ לט. ושם ד''ה לא) גבי אין מורידין לנכסי קטן ל''ש עביד עיטרא ל''ש לא עביד אין מורידין גבי יתמי החמירו [וע''ע תוס' גיטין כח. ד''ה והניחו]: בשכוני גוואי הואי. והואי לי אורח עלך ונראה לי שהיה לו עדים שהיה בשכוני גוואי אבל לא היו יודעים באיזה דרך היה יוצא דאי לא היה לו עדים כלל דהוה בשכוני גוואי היכי הוה קאמר רב נחמן זיל ברור אכילתך דאטו יש להם לעדי חזקה לידע שלא היה המערער באותו בית כל שלש שנים ואם יאמר המערער הייתי עמך שני ימים ואין לך שלש שנים שלימות והעדים אינן יודעים יפסיד: