בבא בתרא לח ע"א

מתקיף לה רבא ולימא לי' כורכמא דרישקא זביני לך עקור כורכמא דרישקא וזיל אלא אמר רבא בבא מחמת טענה אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי ואי כורכמא דרישקא זבין ליה מאי ה''ל למעבד איבעי ליה למחויי דאי לא תימא הכי הני משכנתא דסורא דכתב בה הכי במישלם שניא אלין תיפוק ארעא דא בלא כסף אי כביש ליה לשטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן מיתקני רבנן מילתא דאתי בה לידי פסידא אלא איבעי ליה למחויי הכא נמי איבעי ליה למחויי:
מתני' שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל היה ביהודה והחזיק בגליל בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה אחת אמר רבי יהודה לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא ויחזיק שנה ילכו ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת:
גמ' מאי קסבר ת''ק אי קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה אפי' יהודה וגליל נמי אי קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה אפילו יהודה ויהודה נמי לא א''ר אבא בר ממל אמר רב לעולם קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ומשנתינו בשעת חירום. שנו ומ''ש יהודה וגליל דנקיט הא קא משמע לן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לח - א

והטעם הוא: כי הואיל ובהכרח קנה זכות בקרקע שיתקיים אילנו שם, אם כן הקרקע היא שלו. ^[8] מתקיף לה רבא:

והלוא היות ושנינו שהמוכר אילן בודד לחבירו לא קנה קרקע, אם כן משמע שלא קנה קרקע כלל; ודקשיא לך: כיון דלהתקיים בקרקע זו קנה את האילן, נמצא שקנה יניקת קרקע גם ליטע אחר במקומו של זה - לימא ליה בעל הקרקע לבעל האילן:

"כורכמא דרישקא [מין ירק הוא, שדרך למוכרו בקרקע, וכשנגמר הפרי, נוטלו הלוקח] זביני לך, עקור כורכמא דרישקא וזיל, [לא מכרתי לך את האילן אלא כמו שמוכרים כורכמא דרישקא, ומשיבש אילנך עקור אותו, שאהו ולך] "!?

אלא אמר רבא: לא קנה תחת האילן אלא בבא מחמת טענה, כשטוען למוכר בפירוש "מכרת לי את האילן ואת הקרקע שתחתיו ליטע אחר במקומו, ואכלתיה שני חזקה, ולא נזהרתי בשטרי יותר משלש שנים".

אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי:

ואי לכורכמא דרישקא זבין ליה, מאי הוה ליה למעבד, אם אכן לא מכר לו את האילן אלא כעין שמוכרים כורכמא דרישקא, מה יכול הוא לעשות כדי שלא יחזיק זה באילן, ויטען שמכר לו גם את הקרקע!? אמר ליה רב אשי: איבעי ליה למחויי בקונה האילן ולהודיע שלא קנה זה אלא את אילנו, ולא את הקרקע שתחתיו, ובכך תיבטל חזקתו.

דאי לא תימא הכי, שאף מחאה לחצאין כעין זו - שלא אמר עליו "גזלנא הוא" - מחאה היא, הני משכנתא דסורא [שמוריד הלוה את המלוה לאכילת פירות בשדהו], דכתב בה הכי: "במשלם שניא אלין תיפוק ארעא דא בלא כסף, [בתום מספר שנים כך כך - כפי שנקבע ביניהם - תחזור הקרקע לבעליה בלוא כסף ובלא מחיר] " -

וכי אי כביש ליה לשטר משכנתא גביה, ואמר "לקוחה היא בידי", הכי נמי דמהימן, [וכי אפשר שיכול המלוה להעלים את שטר המשכנתא, ולטעון "לקוחה היא בידי" ונאמיננו מדין חזקת שלש שנים], ואילו המערער אין בידו לבטל את חזקתו על ידי מחאה לחצאין!?

וכי תימא הכי נמי!?

והיתכן דמתקני רבנן - שהתקינו את משכנתא דסורא - מידי דאתי בה לידי פסידא, [וכי אפשר שיתקנו חכמים תקנה, שיכול הלוה לבוא על ידו לידי הפסד]!? הלוא ודאי שלא יתקנו חכמים תקנה כעין זו -

אלא בהכרח שאין בכך חשש פסידא, כי איבעי ליה ללוה למחויי במלוה מחאה לחצאין, ומחאה זו תבטל את חזקת המלוה, ואין בידו להפסיד את הלוה -

ואם כן הכא - כשהורידו לפירות - נמי, אם חושש הוא שלסוף שלש שנים יטען המלוה ששלו היא, איבעי ליה למחויי במלוה בתוך שלש השנים מחאה לחצאין, כי אף מחאה לחצאין מחאה היא! ^[1]

מתניתין:

שלש ארצות יש בארץ ישראל, שהן חלוקות זו מזו לענין חזקה: יהודה, ועבר הירדן, והג ליל.

כיצד: היה בעל הקרקע ביהודה, והחזיק אדם בשדהו שבגליל; או שהיה בעל הקרקע בגליל והחזיק אדם בשדהו שביהודה -

או שהיה בעל הקרקע ביהודה או בגליל והחזיק אדם בשדהו שבעבר הירדן; או שהיה בעל הקרקע בעבר הירדן, והחזיק אדם בשדהו שביהודה או שבגליל -

בכל אופנים אלו אינה חזקה, ובגמרא מתבאר הטעם משום שבין שלש ארצות אלו אין השיירות מצויות, ואם ימחה בעל הקרקע במקום שהוא, לא תישמע המחאה למחזיק כדי שידע להזהר בשטרו יותר משלש שנים, והיות ואין מחאתו מחאה, לא הפסיד בעל הקרקע במה שלא מחה, והיה למחזיק ליזהר בשטרו יותר משלש שנים, שהרי יודע הוא שאין בעל הקרקע יכול למחות -

עד שיהא בעל הקרקע עמו [עם המחזיק] במדינה, שיהיו שניהם בגליל או ביהודה או בעבר הירדן, ואפילו היו בערים שונות שבאותה ארץ.

אמר רבי יהודה לחלוק על דברי תנא קמא, הסובר שאין חזקה מועילה עד שיהיו שניהם במדינה אחת, אלא אפילו היו בשתי מדינות הרי היא חזקה, שהרי:

לא אמרו חכמים [לדעת רבי יהודה] ^[2] שאין חזקה מועילה אלא לאחר שלש שנים, אף שהיה להם לומר: אין אדם מניח את חבירו לאכול את שדהו ולשתוק כלל, אלא כדי שיהא בעל הקרקע באספמיא [שהוא מקום מרוחק ביותר מארץ ישראל, ואין שיירות מצויות לשם], ^[3] ויחזיק הקונה שנה בקרקע שבארץ ישראל, ובמשך שנה זו יצא הקול שיש מי שמחזיק בשדהו, ואז ילכו ויודיעוהו שיש מחזיק בשדהו במשך שנה נוספת, ויבא בעל הקרקע לשנה אחרת למחות במחזיק. ^[4] וממילא הרי מוכח שהחזקה מועילה אפילו כשהמחזיק והמערער נמצאים בשתי מדינות, שאין שיירות מצויות מזו לזו.

גמרא:

שנינו במשנה: שלש ארצות לחזקה, יהודה ועבר הירדן והגליל, היה ביהודה והחזיק בגליל ... אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה אחת:

ומקשינן: מאי קסבר תנא קמא, מה הוא טעמו של תנא קמא המחלק בין חזקה שנעשית בשתי ערים שבמדינה אחת, לבין חזקה בשתי מדינות!?

אי קסבר: מחאה שמוחה המערער שלא בפניו של המחזיק הויא מחאה לבטל את חזקתו [ומשום שודאי נשמעה המחאה למחזיק, כי השומע את המחאה סיפר לחבירו וחבירו לחבירו עד שנשמעה המחאה למחזיק], ולכן סובר הוא שחזקה הנעשית בשתי ערים הוי חזקה, ומשום שזה יכול היה למחות אפילו שלא בפניו - ^[5]

אם כן אפילו יהודה וגליל [אפילו היה המחזיק ביהודה ובעל הקרקע בגליל] נמי תיהוי חזקה שהרי יכול הוא למחות שלא בפניו כשם שהוא עושה בשתי ערים!?

ואי קסבר: מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה ולכן אין חזקה בשתי מדינות כי אינו יכול למחות, אם כן אפילו יהודה ויהודה [היו שניהם ביהודה] אלא שהיה זה בעיר אחת וזה בעיר אחרת נמי לא תיהוי חזקה, כי מתוך שהמחאה במקומו אינה מחאה, גם החזקה שהחזיק אינה חזקה; ולמה שנינו "עד שיהא עמו במדינה", היה לו לומר "עד שיהא עמו בעיר אחת"!?

אמר רבי אבא בר ממל אמר רב לפרש את שיטת תנא קמא: לעולם קסבר תנא קמא: מחאה שלא בפניו הויא מחאה, ולכן אם היה עמו באותה מדינה ואפילו בעיר אחרת, הוי חזקה ; ומשנתינו עוסקת בשעת חירום, בשעה שיש תיגרות בין בני יהודה לגליל שנו שאינה חזקה, כי בשעה כזו אין שיירות מצויות לילך מגליל ליהודה, וכשאין שיירות מצויות אין מחאתו מחאה שלא בפניו, שהרי לא תישמע המחאה לאזני המחזיק, והיות ואין מחאתו מחאה אף חזקתו אינה חזקה.

ומקשינן: והרי אם כן מאי שנא יהודה וגליל דנקיט, והרי אף כל מקום שיש חירום בין שתי ארצות יהיה הדין שאינה חזקה, והיה לו לומר: כל הארצות חלוקות זו מזו לענין חזקה בשעת חירום!?

ומשנינן: הא קא משמע לן משנתנו דנקיט יהודה וגליל:

הערות

^[8] נתבאר על פי הרשב"ם; והתוספות חלקו על פירוש זה, כי הרי אפילו בשני אילנות לא קנה קרקע, ואפילו ליטע אחרים במקומן, ולכן פירשו שאין הנידון אלא לענין שלא יוכל לחפור זה חלל תחתיו [לעולם, ואפילו כשנעקר העץ, ראה רשב"א], משום דקני ליה עד תהומא; וכבר העירו האחרונים דלפי שיטת רשב"ם בעצמו לעיל הנרי נחלקו רבי עקיבא ורבנן בדין קונה שני אילנות אם קנה קרקע ליטע אחרים במקומן, ולפי זה צריך לומר שדברי רשב"ם לעיל דבקנה שני אילנות הרעי זה קנה קרקע ליטע אחרים במקומן היינו דוקא אליבא דנהרדעי, אבל לרבא החולק על נהרדעי כאן - לא.

^[1] כעין סוגיא זו שנינו לעיל לה ב, וראה מה שנתבאר שם בהערות.

^[2] היינו דרבי יהודה חולק על חכמים בטעם חזקת שלש שנים, שלדעת חכמים הטעם הוא כדאמרינן לעיל [כט א] "עד תלת שנין מזדהיר איניש בשטריה", ואילו לרבי יהודה הטעם הוא כמבואר כאן.

^[3] כתבו הרשב"ם והתוספות, שעד אספמיא יש מהלך שנה, ועל פי זה קבעו חכמים זמן של שלוש שנים, ולמקום מרוחק מאספמיא אין דרך להרחיק, ואף אם הרחיק לא פלוג חכמים.

^[4] כתב הרשב"ם, שלדעת רבי יהודה, רק אם אכן היה באספמיא אין החזקה מועילה אלא לאחר שלש שנים, אבל אם היה יחד עם המחזיק בעיר, אפילו לא החזיק אלא שעה אחת הרי זו חזקה, ומשום שרבי יהודה סובר: לכך מועילה חזקה, משום שאין אדם מניח לאחר לאכול פירות שדהו ואפילו שעה אחת, ואם שתק ודאי מכרה ; ואם לא היו בעיר אחת אך לא הרחיקו זה מזה עד אספמיא, ראה ברבינו יונה וברשב"א שלא פלוג וזמן החזקה היא שלש שנים, וראה עוד בזה בדברי הרשב"ם לקמן מא א ד"ה כר"י.

^[5] התקשו התוספות: מאי שנא מחאה מחזקה עצמה, שבכל מקום אנו דנים רק, אם המחאה שלא בפניו היא מחאה, ומתוך כך אף החזקה שלא בפניו הוי חזקה, ואין אנו דנים על החזקה עצמה כשהיא שלא בפניו של מערער אם היא חזקה, שהרי כך יש לנו לדון אם החזקה נשמעת למערער כמו אם המחאה נשמעת למחזיק! ? ותירצו: לפי שהטעם תלוי במחאה ולא בחזקה, שאדם המחזיק בקרקעותיו של חבירו אית ליה קלא שהוא חוקר ושואל על נכסיו, אבל המחאה אין לה קול כל כך, שאין המחזיק מחזר אם מוחה לו בעל קרקע, לפיכך אין חזקתו חזקה כשאין יכול לשמוע מחאתו, דמה יועיל שמיחה. והעירו האחרונים, דלכאורה מדברי הרשב"ם בעמוד ב בד"ה מחזיקין בנכסי בורח, משמע שהמחאה והחזקה דין אחד להם, וכן משמע נמי מדברי הרשב"ם ל א ד"ה א"ל אנא, ולדבריו תיקשי קושית התוספות; [וראה עוד את לשון הרמב"ם בהלכות טוען ונטען יא ב: טען ואמר "מפני שלא הגיע אלי הדבר, שהרי הייתי במדינה רחוקה", אומרין לו: אי אפשר שלא יגיע הדבר בשלש שנים, וכיון שהגיע אליך היה לך למחות בפני עדים, ותודיע אותם שפלוני גזל אותי, ולמחר אתבענו בדין, הואיל ולא מחית אתה הפסדת על עצמך; לפיכך אם היתה מלחמה ושבוש דרכים בין המקום שהיה בו ראובן, ובין המקום שהיה בו שמעון, אפילו אכלה ראובן עשרים שנה מוציאין אותה מתחת ידו וחוזרת לשמעון, מפני שיכול לומר "לא ידעתי שזה משתמש בקרקעי"]. ועוד העירו האחרונים, שמדברי התוספות כאן נראה, שהנידון אם מחאה שלא בפניו הוי מחאה או לא, אינו תלוי אלא אם שמע המחזיק במחאתו או לא, ואילו מדברי התוספות בעמוד ב בד"ה אין, נראה, שאף אם המחאה נשמעת, מכל מקום יש לדון דמחאה שלא בפניו אינה מחאה, ראה שם היטב.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא, מדוע קונה בעל האילן קרקע תחת האילן שלו? ולימא ליה [ושיאמר לו] בעל הקרקע: כורכמא דרישקא זביני [כרכום הגינה מכרתי] לך, עקור כורכמא דרישקא וזיל [את כרכום הגינה ולך], שלא מכרתי לך אלא זכות שימוש בקרקע לגידול הדקל, ולא את גופה של הקרקע! אלא אמר רבא: כאן מדובר בבא מחמת טענה, שהקונה טוען שהוסכם עם המוכר שהוא קונה את האילן והקרקע שתחתיו.

אמר ליה [לו] מר קשישא בריה [בנו] של רב חסדא לרב אשי: ואי כורכמא דרישקא זבין ליה, מאי הוה ליה למעבד [ואם באמת כרכום גינה לגידול מכר לו, מה היה לו לעשות] כדי שלא יחזיק בקרקע לאחר שלוש שנים ויטען שקנה ממנו במפורש גם את הקרקע? ומשיבים: איבעי ליה למחויי [היה צריך למחות] בתוך שלוש השנים.

דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך], שסומכים על מחאה כזו, הני [אותם] שטרות של משכנתא של סורא שהמלוה גובה את חובו על ידי שהוא מחזיק בקרקעו של הלווה ואוכל מפירותיה במשך זמן מסויים בהתאם לגודל החוב, דכתב [שכתוב] בה במשכנתא הכי [כך]: "במישלם שניא אלין תיפוק ארעא דא [בסוף השנים האלה תצא קרקע זו] בלא כסף ותחזור לבעליה ", אי כביש ליה [אם יחביא אותו] המלוה את שטר המשכנתא, ואמר [ויאמר] לאחר שלוש שנים "לקוחה היא בידי", הכי נמי דמהימן [כך גם כן תאמר שהוא נאמן]? ודאי אין לומר כן, כי הסדר זה של פירעון משכנתא תיקנו חכמים, וכי מיתקני רבנן מילתא דאתי [מתקנים חכמים דבר שבא] בה לידי פסידא [הפסד]? אלא ההנחה היא כי איבעי ליה למחויי [צריך הוא למחות] לפני תום שלוש שנים ולהודיע שקרקע זו שלו היא, ואם לא — מפסיד הוא לעצמו את הקרקע. הכא נמי איבעי ליה למחויי [כאן גם כן היה צריך למחות] ולהודיע שקרקע זו שלו היא.

א משנה שלש ארצות לחזקה בתוך ארץ ישראל, והן: יהודה, ועבר הירדן, והגליל. ומה עניינה של חלוקה זו? אם היה בעל הקרקע ביהודה והחזיק אדם בקרקעו בגליל, או היה בגליל והחזיק ביהודה — אינה חזקה, אף אם לא מחה במשך שלוש שנים, עד שיהא בעל הקרקע עמו במדינה אחת. אמר ר' יהודה: לא אמרו שלש שנים של חזקה, אלא כדי שיהא בעל הקרקע באספמיא הרחוקה ויחזיק אדם בקרקע שלו שנה, ילכו ויודיעוהו שנה, שעד שיגיעו אנשים אל בעל הקרקע באספמיא תעבור עוד שנה, ויבא בעל הקרקע לשנה אחרת לדון עם המחזיק.

ב גמרא ושואלים: מאי קסבר [מה סבור] התנא קמא [הראשון], מה היא שיטתו העקרונית? אי קסבר [אם הוא סבור] שמחאה שמוחה הבעלים שלא בפניו של המחזיק הויא [הריהי נחשבת] מחאה, אפילו אם היה ביהודה וגליל נמי [גם כן] תהא זו מחאה, ואם לא מחה — תהא חזקה למחזיק! אי קסבר [אם הוא סבור] שמחאה שלא בפניו לא הויא [אינה] מחאה, אפילו במקומות שונים בתוך יהודה ויהודה נמי [גם כן] לא תועיל המחאה,

שצריך למחות בפניו ממש! אמר ר' אבא בר ממל אמר רב, לעולם תפרש כי קסבר [הוא סבור]: מחאה שלא בפניו הויא [הריהי] מחאה, ומשנתינו לפיה מחאה בגליל אינה נחשבת ליהודה — בשעת חירום (מלחמה) שנו, שאין לסמוך על כך שהשמועות עוברות ממקום למקום, ואין המחזיק יכול לטעון שצריך היה הבעלים למחות, ומשלא מחה — שדה זו שלו היא. ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה] יהודה וגליל דנקיט [שתפס]? שהרי היה צריך לומר סתם שתי מדינות שהן בשעת חירום?

ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו בכך],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rava objects to this ruling that the buyer of the tree acquires the land beneath it: And let the seller say to him: I sold you only the saffron crocus, a small plant normally uprooted by the buyer and taken with him. Therefore, uproot the saffron crocus and go. Rather, Rava said: This ruling is stated with regard to one who comes to court with a specific claim that the seller had stipulated that he would acquire the land. Without this specific claim he does not acquire the land beneath the tree.

Mar Kashisha, the son of Rav Ḥisda, said to Rav Ashi: And if, in fact, the seller sold him the saffron crocus, what was there for the seller to do to prevent the buyer from claiming the land beneath the tree, as the buyer could claim that there had been an explicit stipulation that he receive it? Rav Ashi answered: He should have protested during the first three years and publicized that the land was not included in the sale.

The assumption that lodging a protest would be effective must be correct, since if you do not say so, then in the case of these mortgages according to the custom in Sura, a city in Babylonia, the debtor will not have a way to prevent the creditor from keeping his land. As in mortgages of that type it is written like this: At the completion of these years this land will be released to its prior owner without any need for the prior owner to give money. If the creditor were to hide the mortgage document in his possession and say: This land is purchased and that is why it is in my possession, here is it also the case that he would be deemed credible? That cannot be, as is it reasonable that the Sages would institute a matter, such as this type of arrangement, that people can be led by it to suffer a loss? Rather, in the case of the mortgage the debtor should have protested, and by not protesting, he causes his own loss. Here too, in the case of the tree, the owner should have protested.

MISHNA: There are three independent lands in Eretz Yisrael with regard to establishing presumptive ownership: Judea, and Transjordan, and the Galilee. If the prior owner of the field was in Judea and another took possession of his field in the Galilee, or if he was in the Galilee and another took possession of his field in Judea, the possessor does not establish presumptive ownership until the one possessing the field will be with the prior owner in one province. Rabbi Yehuda says: The Sages said that establishing presumptive ownership requires three years only in order that if the owner will be in Spain [Aspamya], and another possesses his field for a year, people will go and inform the owner by the end of the next year, and the owner will come back in the following year and take the possessor to court.

GEMARA: What does the first tanna hold in ruling that the prior owner and the field need be in the same province in order for the possessor to establish presumptive ownership? If he holds that a protest that is lodged not in the presence of the one possessing the field is a valid protest, even in the case where one is in Judea and one is in the Galilee, the protest should be valid as well. If he holds that a protest lodged not in his presence is not a valid protest, even in the case where one is in Judea and the other one is in Judea, the protest should not be valid as well.

Rabbi Abba bar Memel says that Rav says: Actually, the tanna holds that a protest lodged not in his presence is a valid protest, and the Sages taught our mishna with regard to a period of crisis, when travel is perilous and information cannot be transmitted between Judea and the Galilee. Therefore, although no word of a protest was received, the possessor does not establish presumptive ownership of the field. The Gemara asks: But if it is due only to the exigent circumstances that word of the protest does not reach the one possessing the field, what is different about Judea and the Galilee that the tanna cited? Ostensibly, even within one of the three lands, if travel and communications are restricted the same halakha would apply.

The Gemara answers: The tanna, by citing specifically a case where each is located in a different land, teaches us this:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתקיף לה רבא אמאי קנה מקום האילן. לימא ליה. מוכר ללוקח לכורכמא דרישקא זבינא לך. דומיא הוא כעין שמוכר אדם לחבירו ירקות של צבע כורכמא דרישקא מעולה שקורין אריינט"ל שלא מכר לו כי אם הצבע עצמה ולא מקום הכורכמא הכי נמי מצי למימר ליה כי יבש האילן אנא הדקל זבינא לך שקול אילנך ועקיר וזיל. אלא אמר רבא. משום הכי קני ליה משיפוליה ועד תהומא בבא הלוקח מחמת טענה שטוען ואמר אילן ומקומו מכר לי והחזקתי בו שני חזקה ולא מיחה במקומו אדם:

אי לכורכמא דרישקא. כלומר האילן לבדו כל זמן שלא יתייבש מאי הוה ליה למיעבד מה מועיל לו מחאתו והא כששלמו שני חזקה עדיין לא הגיע זמן לקצור הכורכמא ועדיין ברשותו עומדת הקרקע שתחת הכורכמא וכן נמי האילן ומשום הכי לא מיחה ואמאי כשטוען הלוקח טענת חזקה אמאי הויא חזקה ומשני ודאי הויא חזקה הואיל ולא מיחה דאע"ג דעדיין היה לו לתפוש הקרקע לאחר ג' אפילו הכי איבעי ליה למוכר למחויי בתוך ג' שנים דלא מכר לו כי אם האילן לבדו והיכא דלא מיחה איהו דאפסיד אנפשיה:

פיסקא שלש ארצות לחזקה שצריך שיהיו המחזיק והמערער במלכות אחת של הללו ג'. אבל היה העורר ביהודה והמחזיק בגליל אינה חזקה משום דאין שיירות מצויות דליזלו ולימדו ליה דהאי אחזיק בשדהו כדי שיבוא וימחה:

עד שיהא עמו במדינה. באותו מלכות כמו ביהודה ויהודה דשיירות מצויות ומצי למימחי ולמשלח ליה על ידייהו דהני שיירות ואי לא מיחה הוי חזקה ^א)נראה דצ"ל ואי לא מיחה הוי חזקה הואיל דמחאה וכו'. אי לא מיחה הואיל דמחאה שלא בפניו הויא מחאה:

אפי' יהודה וגליל נמי (לא) הויא חזקה ואמאי קתני מתני' עד שיהא עמו במדינה. ומשני האי דקתני יהודה וגליל לא הויא מחאה משום דבשעת חירום הדרכים שנו ומשום הכי לא הויא חזקה דאי טעין ליה מחזיק אלמלא היית מוחה בתוך ג' הייתי מזהר בשטרא דלא מירכס מצי למימר ליה המערער משום דחרם הדרכים הוא לא הוו שיירות מצויות דאזלי ולימחו לך ולהכי לא מחיתי. ומקשה אי הכי מאי שנא יהודה וגליל דנקיט דלא הויא חזקה אפי' יהודה ויהודה נמי לא הויא חזקה הואיל דבשעת חירום הוא ומשני משום הכי נקט [יהודה וגליל] דכשעת חירום דמי דלאו שיירות מצויות:

בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה. פירוש, בסוף השלש, אבל היה עמו במדינה בתחלת השלש ולא בסוף השלש, לא עלתה לו חזקה, משום דתחלת שלש אינה עושה חזקה אלא סוף שלש, ובסופן לא היה זה במדינה שימחה, ואוקימנא בגמרא דדוקא בשעת חרום, ואי נממי בסתם יהודה וגליל דכשעת חרום דאמי, הא בזמן ששירות מצויות אפילו יהודה וגליל כארץ אחד ועלתה לו חזקה.

אמר רב יהודה לא אמרו שלש שנים וכו'. כלומר וחכמים הלכו אחר המרחק הבינוני, שאדם מתרחק מביתו מהלך שנה לפעמים. ושמעינן מדרבי יהודה תרתי, חדא דבפניו לאלתר הויא חזקה, דלא אמרו שלש אל למי שאינו עמו בעיר. ועוד דאפילו בשעת חרום ואפילו היה במקום רחוק אי אפשר שלא שמע, והיה לו למחות, דאף המחאה אי אפשר שלא תשמע בשנה, ומכל מקום אין הלכה כרבי יהודה אלא כתנא קמא.

הא קא משמע לן דסתם יהודה וגליל כשעת חרום דמי. ואיכא למדיק, דהא תנינן (בגיטוין ב', א) המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובני נחתם, ואוקיחמנא טעם התם (ד, ב) משום דמצויין לקיימו דשכיחי שיירתא. וי"ל התם בזמן שהיו השיירות מצויות ושהיו ישראל שרויין על אדמתם, והכא לאחר מיכן שנמתקלקלו המקומות, והיינו דקאמר הכא סתם יהודה וגליל כשעת חרום דמי, דאלמא משמע דיש זמנים שידוע שאין שם חרום כלל ויש שלום ואז השיירות מצויות. ואינו מחוור בעיני, דמשנת המביא ומשנתינו זו בזמן אחד נשנו והיאך שנאן ראבי סתם זו בזמן אחר וזו בזמדן אחר. וי"מ דלגבי גיחטוין כל מאן דאית לה גיטא לבי דינא א אזלא לקיומיה, ואינהו דקו במילתא ומשכחי, דשכיחי שיירתא קצת, עד שמצויים לקיימו על ידי חקירת בית דין. אבל לגביכ חזקה כל מאן דאית ליה קרקע במקום אחד דלא אזיל לבי דינא לחקור אם בא אדם להודיעו מי עומד בקרקעו, וגם המחזיק אינו חוקר אם יש מגיד שערער עליו אדם.

המשנה השניה והכונה בה לבאר עניני החלק השני ואמר על זה שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל היה ביהודה והחזיק בגליל בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה אמר ר' יהודה לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא ויחזיק שנה וילך ויודיעו שנה ויבא לשנה אחרת אמר הר"ם מה שהתנה עד שיהא עמו במדינה הוא בשעת חירום לפי שהיו הדרכים משובשים בשעת חבור המשנה ואמר ביהודה ר"ל ארץ יהודה ואע"פ שלא יהא עמו בתוך אותה מדינה כמו שאמרנו מחאה שלא בפניו הויא מחאה ומחאה בפני שנים ושלא בשעת חירום ואפילו היה באספמיא וזה המחזיק בירושלם תהיה חזקה ואפילו לדעת תנא קמא ור' יהודה סבר שאפילו בשעת חירום הויא חזקה בשלש שנים וסבר גם כן שאם היה עמו במדינה תהיה לו חזקה מיד ואינו צריך שלש שנים ולא לזמן מועט מזה אלא הואיל והוא לפניו לאלתר הויא חזקה ואין הלכה כר' יהודה בשום דבר זה:

אמר המאירי שלש ארצות לחזקה כלומר שהן חלוקות זו מזו בדיניהן לענין חזקה שאין חזקת זו מועלת בשל זו והם יהודה ועבר הירדן והגליל והוא שביאר היה ביהודה והחזיק בגליל או בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה ר"ל שיהא המחזיק בעיר אחת והמערער בעיר אחרת ושתי העיירות ביהודה אמר ר' יהודה לא אמרו שלש שנים אלא שיהא באספמיא ויחזיק שנה וילך המודיעו ויודיעו שנה ולשנה אחרת יבא וימחה ואע"פ שיכול למחות במקום שהוא כמו שיתבאר מ"מ התקינו שיוכל לבא ולדון על קרקעו ולהחזיר לרשותו פירות שהם שם עכשו ולא יבא בהם לידי גזל הנאכל ואין ר' יהודה סובר על טעם חזקת שלש שיהא מפני ששלש שנים אדם נזהר וכו' אלא מטעם זה ולדעתו כל שבפניו לאלתר הויא חזקה הואיל ולא מיחה תיכף לידיעתו ולא מצד טענת מחילה אלא שמאחר שלא מיחה אנו מאמינין לזה בטענת מקחו בלא שטר וכל שלא בפניו לאחר שלש מיהא אף מיהודה וגליל הויא חזקה ומ"מ אף לר' יהודה למהלך יותר משנה לא חששו מן הסתם אא"כ בירר הוא שכן כמו שכתבנו למעלה:

זהו ביאור המשנה והלכה כתנא קמא כמו שיתבאר בטעם חזקת שלש אלא ששאלו בגמ' לתנא קמא אם מחאה שלא בפני המחזיק הויא מחאה אף ביהודה וגליל יש לנו לומר שהחזיק שהרי היה יכול למחות במקום שהוא ואי אפשר שלא הגיעה לו השמועה ואם מחאה שלא בפניו אינה מחאה והוא הדין שחזקה שלא בפניו אינה חזקה שהרי זו תלויה בזו שכל שמחאתו של זה אינה מחאה היה לו למחזיק להזהר בשטרו ולמוד בדעתו שאם היה זה עמו במדינה היה מוחה והעלו בגמ' שהכל סוברים מחאה שלא בפניו הויא מחאה ויכול למחות בכל מקום שהוא בפני שנים ואף אנו אומרים שכל שמיחה באיזה מקום שהדברים מגיעים באזני המחזיק והיה לו להזהר בשטרו ומאחר שכן אף כשלא מיחה הפסיד והלה מחזיק בשלו שכמו שמחאה שלא בפניו מחאה כך חזקה של בפני המערער חזקה אי אפשר שלא הגיעה חזקתו של זה לאזניו והיה לו למחות ויש מי שחולק לומר שאינה חזקה אא"כ נודע לנו שהדבר נודע לבעל הקרקע ואף מקצת חכמי פרווינשאה כתבוה כן בחבוריהם עם קצת ראיות חלושות ואל תחוש לדבריהם ומ"מ כל שיש חירום בין אותה העיר או המדינה שהמחזיק דר שם לאחר שהמערער דר שם אין בזה חזקה שאין חזקתו של זה מגעת לאזניו של זה ואף אם ידע כן במקרה אינו סובר שתהא מחאתו מגעת לאזני המחזיק ויש מקומות שסתמן שעת חירום ביניהם והם יהודה ועבר הירדן וגליל וכל שסתמן חירום הרי הוא כמקומות שיש חירום עכשו ביניהם עד שיודע בודאי ששלום ביניהן ואין חזקה מזה לזה וכן הלכה ויש מפרשים שיהודה וגליל לא נאמר על סתמן שיש חירום ביניהם אלא שאין שיירות מצויות מזה לזה לעולם וכל שהוא כן הרי הוא כשעת חירום אע"פ שנודע ששלום ביניהם ולא יראה לי כן ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' אלו הן:

הסכימו גאוני ספרד וחכמי צרפת על חירום זה שביארנו במשנה דוקא בחירום של עסקי נפשות אבל כל שאין שם חשש נפשות אע"פ שיש שם חשש ממון אין זה מעכב שלא להחזיק זה על זה וכן הסכימו שכל שבין ישמעאלים ונצרים סתמן חירום ואין חזקה מזה על זה אא"כ ידוע ששלום ביניהם כל שיש חירום ביניהם או שסתמן חירום ביניהם אפילו היו קרובים זה לזה ואפילו רואים זה את זה אין מחזיקין זה על זה והוא שאמרו בתלמוד המערב אפילו שתי אכסניאות כגון שלומי וגבירו והירדן מפסיק בנתים ועומד ורואה אחד מחזיק בשדה שלו אינה חזקה עד שיהא עמו באותה העיר וזה מסייע למה שפירשנו שסתמן חירום ביניהם ואע"פ שרואין זה את זה אין יכולים לעבור מזה לזה שאם מצד שאין שיירות מצויות אי אפשר במקום שרואין זה את זה ולא יהא שם חירום שלא יהו מצויים לילך מזה לזה:

פט. אמרי נהרדעי האי מאן דזבין ליה דיקלא לחבריה קני ליה מבי שיפוליה ועד תהומא מתקיף לה רבא ולימא ליה כורכמא דרישקא זביני לך עקור כורכמא דרישקא וזיל אלא אמר רבא בבא מחמת טענה. כגון שאכלה שלש שנים וקא טעין דמזבין זבינתיה מיניה מבי שיפוליה ועד תהומא בפירוש, דטענתיה טענתא ולא מצי מוכר למימר ליה כורכמא דרישקא זבין לך. אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי אי כורכמא דרישקא זבין ליה מאי הוה ליה למיעבד אמר ליה איבעי [ליה] למחויי דאי לא תימא הכי הני משכנתא דסורא דכתב בהו במשלם שניא אילין תפוק ארעא דא בלא כסף אי כביש ליה לשטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן ולית ליה תקנתא מעיקרא, מי מתקני רבנן מילתא דאתי בה לידי פסידא אלא איבעי ליה למחויי הכא נמי איבעי ליה למחויי. ואי לא מחי איהו דאפסיד אנפשיה, ולא מצי אמר ליה כורכמא דרישקא זביני לך. ודוקא בחזקה שיש עמה טענה, אבל היכא דלא אתי בחזקה שיש עמה טענה, אלא שיש עדים שלקחו סתם והוא טוען שקנה מקומו, אין בדבריו כלום, דקרקע בחזקת בעליה קיימת, ומצי מוכר למימר ליה כורכמא דרישקא זביני לך עקור כורכמך דרישקא וזיל והמוציא מחבירו עליו הראיה. ודוקא לאחר מיתת הדקל, שאילן מת אין לו קרקע, אבל כל זמן שהוא קיים אין המוכר רשאי לעקרו, מידי דהוה אקונה שני אילנות בתוך של חבירו דאע"ג דאין להן קרקע אין המוכר רשאי לעקרן כל זמן שהן קיימין, כדבעינן לברורי בפרק המוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא פא,א סי' ז):

צ. ושמעינן מינה דכל היכא דידיעא מילתא דבמשכנתא נחית לה לא קיימא ליה חזקה, דדייקינן טעמא דכביש ליה לשטר משכנתא, הא לאו הכי לא קימא ליה חזקה:

צא. ושמעת מינה כללא דלא תקינו רבנן מילתא דאתי בה איניש לידי פסידא. למאי נפקא מינה, למאן דאורכיה לחבריה והדר בטלה לאורכתיה ואזל מארי אורכתא ואפיק מיניה דנתבע בדין, לא מצי מלוה למהדר עליה דלוה זימנא אחריתי. וכן בזמן שמת המלוה בינתים והלך המורשה והוציא מן הלוה בחזקת שהמלוה קיים, אין היתומים יכולין להוציא מן הלוה פעם אחרת, דמאי הוה ליה למעבד. ואי אמרת יכלי לאפוקי מיניה, היכי תקינו רבנן אורכתא, והא אתי בה נתבע לידי פסידא. והני מילי באורכתא דיכיל לאפוקי בה בדינא, אבל בשליחותא גרידתא דלא יכיל שליח לאפוקי בה בדינא מיניה דנתבע בעל כרחיה, אי בטלה מלוה לשליחותיה ואזל שליח ויהיב ליה לוה זוזי בשליחותיה דמלוה, הכא נמי מלוה הוא דאפסיד אנפשיה, דלא הוה ליה לשווייה שליח מעיקרא, ומצי לוה למימר ליה אנא שליחותך עבדי, אבל ודאי אם מת המלוה בנתים ובא השליח ונטל מן הלוה בחזקת שהמלוה קיים הרי הלוה חייב לשלם ליתומים והשליח משלם ללוה, דמאי הוה להו ליתמי למעבד, לוה הוא דאפסיד אנפשיה דיהיב ליה לשליח בשליחותא גרידתא. והיינו דאמרי' בבבא קמא בפרק הגוזל (בבא קמא קד,ב) דילמא אדהכי והכי נח נפשיה דרבי אבא ונפלי זוזי קמי יתמי והתקבלתי דרבי אבא ולא כלום הוא:

ג. שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן וגליל כיצד היה עומד ביהודה והחזיק בגליל בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה א"ר יהודה לא אמרו ג' שנים אלא כדי שיהא באספמיא יחזיק שנה ילך ויודיעו שנה ויבא לשנה אחרת. מאי ג' ארצות לחזקה, שלש ארצות חלוקות לחזקה, שאין מחזיקין מזו לזו. כיצד, היה בעל הקרקע ביהודה והחזיק זה עליו בגליל, או שהיה בגליל והחזיק זה עליו ביהודה, אינה חזקה עד שיהא עמו (בהד') [במדינה], כלומר שיהא עמו יום אחד מאותן ג' שנים שחזקה עולה בהן באותו (דרך) [כרך] עצמו שהקרקע שהחזיק בה המחזיק בתוכו, כדי שידע זה [שירד זה] לתוך שלו וימחה. דאי באותה מלכות, מכדי בשלש ארצות איירינן, האי עד שיהא עמו במדינה, באותה הארץ מיבעי ליה, כדקתני התם (כתובות קי,א) גבי נשואין. אלא מדפתח בארץ וסיים במדינה ש"מ באותה מדינה ממש קאמר, דבעינן דלהוי בעל הקרקע בהדי האי מחזיק בההיא מתא חד יומא מהנך שני דקימא ליה חזקה בגויהו.

מיהו כי בעי תנא עד שיהא עמו באותה מדינה, היכא דהוי עיקר דירתו של בעל הקרקע [ביהודה] והחזיק עליו המחזיק בגליל ולא בא בעל הקרקע בתוך שני חזקה לגליל לדור שם אלא לעשות צרכיו ולחזור ליהודה, דכי האי גוונא לא סגיא ליה למחזיק בביאת בעל הקרקע לגליל, דכיון דלאו לעיוני במילי דאית ליה באותה מדינה אתא, דהא לא מטא להתם אלא לעיוני בשאר עיסקי דעלמא אתא, בעיסקיה טריד ולא ידע דהאי נחית לגו ארעיה דנימחי, ואמטול הכי לא קיימא ליה חזקה למחזיק עד שיהא עמו באותה מדינה יום אחד מאותן ג' שנים והוא דלא הוה טריד בשוקיה, דאם כן אפילו בתלתין יומין לא סגיא ליה כדמיברר לקמן (לעיל ל,א). אבל אם היתה מקצת (דידהו) [דירתו] של בעל הקרקע באותן שלש שנים ביהודה ומקצתן בגליל, אע"פ שלא היה עמו באותה מדינה באותן שלש שנים כלל קיימא ליה חזקה, דכיון דדייר באותה הארץ אפילו במתא אחריתי עיוני מעיין במילי דאית ליה בשאר מאתי דאותה הארץ ומשייל ומודעו ליה מאן נחית לגו ארעיה, דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה והוה ליה למחויי ואי לא מחי איהו דאפסיד אנפשיה.

תדע מדקתני רישא היה ביהודה והחזיק בגליל, טעמא דהיה ביהודה והחזיק בגליל בגליל והחזיק ביהודה, הא ביהודה והחזיק ביהודה בגליל והחזיק בגליל אע"פ שלא היה עמו באותה מדינה שהחזיק בה ה"ז חזקה. וההיא דגרסינן בירושלמי (כאן ה"ג) א"ר אלעזר אפילו שתי אכסניאות כגון שלומי ונמוכי וירדן מפסיק בינתים ועומד ורואה אחר מחזיק בשדה שלו אינה חזקה עד שיהא עמו באותה העיר ובאותה מדינה, טעמא אחרינא הוא, דאע"ג דעומד ורואה כיון דאי נמי מחי לא מטיא ליה מילתא למחזיק דהא לא שכיחי אינשי דאזלי מהכא להתם ומהתם להכא, אע"ג דלא מחי נמי לא קיימא ליה חזקה למחזיק, דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דהאי דלא מחי ביה משום דידע דלא מטיא ליה מילתא למחזיק הוא ואיבעי ליה לאזדהורי בשטריה. ואיתא להא ואיתא להא, דעל כרחיך תרוייהו בעינן, חדא דלהוי בעל הקרקע בדוכתא דאפשר דידע דנחית האיך לגו ארעיה דלימחי, והוא דאי מחי נמי אפשר דמטיא ליה מילתא למחזיק, דכיון דמוכחא מילתא דהוה ידע והוה יכיל למחויי מחאה דמטיא ליה למחזיק איבעי ליה למחויי, ואי לא מחי קיימא ליה חזקה למחזיק, דאמר ליה אי מחית בי הוה מזדהרנא בשטרי כדבעינן למימר קמן (לעיל בבא בתרא כט,א).

והני מילי בשעת חירום שאין בני אדם מצויין ללכת מזו לזו ולהגיד, והוא הדין נמי בשאר ארצות בשעת חירום, אבל שלא בשעת חירום אפילו מיהודה לגליל ומגליל ליהודה חזקה, דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה, ולא סגיא דלא שמע האי בחזקה דהאי והאי במחאה דהאי ואיבעי ליה למחויי. ומאי שנא יהודה וגליל דנקט, דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמו כדבעינן למימר קמן.

ורבי יהודה ורבנן בתרתי פליגי, פליגי בפניו ופליגי שלא בפניו. פליגי בפניו, דרבנן סברי אפילו בפניו בעינן שלש שנים מטעמא דעד תלת שני מזדהר איניש בשטריה, דלא סמכה דעתיה דלא תבע ליה איניש עד תלת שנים בשופי. תדע מדקתני גבי שעת חירום אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה יום אחד, ואפילו הכי בעינן שלש שנים, דהא אחזקה דאיירי בה בריש פרקין קאי. ורבי יהודה סבר כל לפניו לאלתר הוי חזקה, דלא חזי איניש דאכלי ליה לארעיה ושתיק. ולאו משום דלית ליה לר' יהודה טעמא דעד תלת שני מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר, דאם כן למאן דמסיק ליה בגמרא דמודי רבי יהודה דמחאה שלא בפניו הויא מחאה, כי הוי באספמיא נמי תסגי ליה בתרתי שני, דכיון דבתרתי שני מידע ידיע דנחית לה מחזיק לגו ארעיה איבעי ליה למחויי ואי לא מחי בסוף תרתי תיקום ליה חזקה למחזיק. אלא משום דכי אית ליה לרבי יהודה האי שיעורא שלא בפניו, אבל בפניו לאלתר הוי חזקה, דמחזיק גופיה מכי ידע דחזי ליה מרי ארעא ושתיק סמכה דעתיה דתו לא תבע ליה ולא מזדהר בשטריה. ופליגי שלא בפניו, דרבנן סברי כל בשעת חירום כגון יהודה ועבר הירדן וגליל, כיון דלא שכיחן שיירתא אפילו בשני חזקה טובא לא קיימא ליה חזקה, משום דלא מצי למחויי מחאה דמטיא ליה למחזיק כדברירנא טעמא לעיל. ורבי יהודה סבר אע"ג דלא שכיחא שיירתא לא סגיא דלא מיקרי איניש דאתי על ידי הדחק ומודע ליה למחזיק, וכיון דיכיל למחויי מחאה דאפשר דמטיא ליה למחזיק איבעי ליה למחויי.

והיינו דקאמר ליה ר' יהודה לתנא קמא לא אמרו ג' שנים כו', כלומר דקאמרת דבשעת חירום אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה יום אחד ואפילו הכי בעינן שלש שנים, לא אמרו שלש שנים אלא בשלא בפניו ומשום סירכא דרחוק מקום מהלך שנה כדי שיהא לדבר שהות להודיעו וכדי שימחה מחאה הראויה לבוא וליפול באזני המחזיק בתוך שלש או שיבוא ויתבע את שלו כדמפרש ואזיל. ודקאמרת דבשעת חירום לא קיימא ליה חזקה מטעמא דלא מצי למחויי מחאה דמטיא ליה למחזיק בתוך שלש, כיון דשכיח דאתי על ידי הדחק הויא חזקה, דאיבעי ליה למחויי, שלא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא בעל הקרקע באספמיא, דהיינו ספרד, ויחזיק המחזיק עליו בארץ ישראל שנה, וילך המגיד מהלך שנה ויודיעו שירד זה לתוך שלו, ויבא בעל הקרקע לשנה אחרת לתבוע את שלו, ואם לא רצה לבא הרי יכול למחות באספמיא בסוף שתים מחאה הראוייה להגיע למחזיק בסוף שלש. דשמעת מינה דאפילו מארץ ישראל לאספמיא דאיכא מהלך שנה מחזיקין, וכל שכן מגליל ליהודה דמיקרבי טפי, דאע"ג דלא שכיחן שיירתא לא סגיא דלא מיקרי איניש ואזיל.

ובדין הוא דהיכא דמיקרבי טפי לא ליבעי כולי האי, אלא [ד]אם כן נתת דבריך לשיעורין, דזימנין דההוא דמיקרב טפי לא שכיח דאתי מיניה טפי מההוא דוכתא דמרחק טפי. ובדין הוא דהיכא דמרחק טפי מחדא שתא דליבעי טפי, אלא משום דלא עביד איניש דמתרחק מביתיה טפי מסוגיא דחדא שתא, ולא דיברה מדת הדין אלא כנגד ההוה. ומאי שנא כדי שיחזיק שנה, דבבציר מהכי לא נפיק עלה קלא דנחית לה איניש אחרינא דלאו מרא קמא כי היכי דלשמע האי דאיתרמי ליה למיזל לאספמיא ולודעינהו לבעלים. וקיימא לן כתנא קמא בתרווייהו, חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דבהדיא אפיקנא לדרבי יהודה בפירקין (לקמן בבא בתרא מא,א) מהלכתא:

צב. והא דתנן שלש ארצות לחזקה יאודה ועבר הירדן וגליל, דייקינן עלה מאי קסבר אי קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה דחברך חברא אית ליה ולא סגיא דלא מטיא מלתא למחזיק אפילו יהודה וגליל נמי תהוי חזקה, דאיבעי ליה למחויי, ואי קא סבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, דלא אמרינן חברך חברא אית ליה ומצי אמר אי הוה מחית בי הוה מזדהרנא בשטרי, אפילו יהודה ויהודה נמי לא תהוי חזקה, דהא לא מצי למחויי שלא בפניו, ואטרוחי נמי למיתי ולמחויי בפניו לא מטרחינן. והיינו טעמא דלא קשיא ליה אחזקה שלא בפניו דהא איפשיטא לן דהויא חזקה, דבשלמא גבי מחאה שלא בפניו אם תמצא לומר דלא הויא מחאה משום דיכיל מערער מיתי ולמחויי בפניו ואי לא אתי איהו דאפסיד אנפשיה אלא מחזיק אי אחזיק בהאי מתא בעידנא דהוה מערער במאתא אחריתי מאי הוה ליה למעבד, מי מצי לאיתויי למערער להכא. אלא על כרחיך הויא חזקה. וטעמא דיהודה וגליל דלא הויא חזקה משום סירכא דמוחה דלא מצי למחויי מחאה דמטיא ליה למחזיק. וכי תימא אי הכי אפילו יהודה ויהודה נמי, היינו קושיין. ואמר רבי אבא בר ממל אמר רב לעולם קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ומשנתנו בשעת חירום שנו. כלומר בשעת מלחמה שאין אדם רשאי לעבור ממלכות זו למלכות זו ואין בני אדם מצויין להגיד מחאתו של תובע למחזיק כדי שיזהר בשטרא. וכיון דלא אפשר ליה למחויי מחאה דלשמע בה מחזיק לא מצי מחזיק למטען אי הוה מחית בי הות מזדהרנא בשטרי, דאי נמי הוה מחי ביה לא הוה מטיא ליה מילתא לדיליה, ומסתמא הוה ליה למיחש לנפשיה דילמא אכתי לא אסח האי תובע דעתיה מיניה, והאי דלא מחי ביה משום דידע דלא מטיא ליה מילתא למחזיק, ואיבעי ליה לאזדהוריה בשטריה. ואיכא לפרושי נמי דשעת חירום משום דלא ידע מערער דנחית האי מחזיק לגו ארעיה הוא כי היכי דלימחי כדמיברר לקמן (לעיל ל,א וסי' לב) ממעשה דשוקי בראי. והני תרי פרושי תרויהו לענין דינא אליבא דהילכתא סלקי, דכל היכא דאיכא למימר דלא שמע ביה מערער דהאי נחית לגו ארעיה, אע"ג דהוה יכיל למחויי ביה בפני בני אדם שיכולין לומר לו, כי מעשה דשוקי בראי, אי נמי דלא אפשר ליה למחויי באנפא דמטיא ליה מילתא למחזיק, אע"ג דאתברר בתר הכי דשמע מערער דהאי נחית לגו ארעיה, לא קימא ליה חזקה למחזיק, מטעמא דאיבעי ליה לאזדהורי בשטריה.

(כ) פיסקא שלש ארצות לחזקה כו' עד אמר ר' יהודא לא אמרן שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא כו' נ' ר' יצחק זצוק"ל דלר' יהודא ס"ל בפניו לאלתר הויא חזקה מיהא היכא דליכא לפניו אפילו מהלך יום א' ג' שנים בעי' דאי לא"ה נתת דבריך לשיעורין. אבל השתא אין כאן לשיעורין היכא דבפניו תחלת חזקה דלאלתר הויא חזקה והיכא דתחלת חזקה שלא בפניו צריך ג' שנים בין שהוא במקום קרוב בין שהוא במקום רחוק. ואפי' יבא בתוך ג' שנים מאחר שהתחילה חזקה שלא בפניו צריך ג' שנים. ואז אין דברי' לשיעורין. ואינו נ"ל מה שאמר שאם התחילה החזקה שלא בפניו אע"ג דבבא בתוך ג' לא הויא חזקה שמי דוחק אתנו לומר כן. אם מפני שלא יבואו דבריו לשיעורין. כך ראוי לומר כל זמן שהחזיק שלא בפניו בעי' ג' שנים בין הי' במקום רחוק בין הי' במקום קרוב כדי שלא יתן דבריו לשיעורין. וכ"ז שהחזיק בפניו הויא חזקה לאלתר בין בתחלת ג' שנים בין באמצעיתן כגון שהתחיל להחזיק שלא בפניו ובא בתוך שלש והי' מחזיק בפניו ולא מיחה לאלתר הויא חזקה. דלא בעי' שלש שנים אלא כשהי' כולן שלש בפניו:

(כא) ואי קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה. אפי' יהודא ויהודא נמי לא. פי' ולא אמרי' הי' לו לבא בכאן ולמחות מפני שהוא עסוק שם בעסקיו ואינו יכול להניחם ולשלוח לו ע"י שליחו ולמחות בו. אינו סומך עלי' דשמא לא יעשה שלוח שליחותו. ואע"ג דאמר רב יהודא ויבא יש לומר דבהא נמי פליגי דר"י מזקיקו לבא. ות"ק אינו מזקיקו לבא. אי נמי כדאמרי' לקמן דגם ר' יהודא אינו מזקיקו לבא אלא עצה טובה קמשמע לן ולא פליגי אלא בחדא ממדינה למדינה. והאי דנקט מחאה שלא בפניו ולא נקט חזקה שלא בפניו משום דבמחאה מסתפקינא אי אמרי' חברך חברא אית לי' אבל חזקה מידע ידיע. משום דהוי ג' שנים וכ"ע חזו לי' אבל מחאה דלא הויא אלא לשעתה ולאו כ"ע שמעו לה. איכא למימר דלא ידע בה מחזיק דליזדהר בשטרי':

מתקיף לה רבא אמאי כיון דמד אילנא הוא ודאי לית ליה קרקע וכיון דלית ליה קרקע לימא ליה עקור אילנך שקול וזיל. אלא אמר רבא בבא מחמת טענה כלומר האי דאמרי נהרדעי דיקנה הקרקע כשטוען ואמר לקחתי ממך אילן זה וקרקע בפירוש והא קמשמע לן דכיון דמדינא הוה אית ליה למימר עקור אילנך שקול וזיל משום דחד אילנא הוא ולא אמר ליה מידי כי טעין האי דזבינתיה לקרקע דאילן ניהליה בהדי אילן בפירוש מהימן משום דהא אחזיק בה ובעל הקרקע הוא דאפסיד אנפשיה דאיבעל ליה למחויי ולימא האי דשבקתיה להאי אילן בארעאי לא בזבינא שבקתיה אלא מחילה בעלמא בדלא קפידנא ולא מצטרכנא לה לארעא וכי מצטרכנא אמינא ליה עקור אילנך שקול וזיל דאי לא תימא הכי כו'. עד כאן לשונו.

מתניתין: בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה. פירוש בסוף השלש אבל היה עמו במדינה בתחלת השלש ולא בסוף השלש לא עלתה לו חזקה משום דתחלת שלש אינו עושה חזקה אלא סוף שלש ובסופן לא היה זה במדינה שיממה ואוקימנא בגמרא דדוקא בשעת חירום ואי נמי בסתם יהודה וגליל דכשעת חירום דמי הא בזמן שיירות מצויות אפילו ביהודה וגליל כארץ אחת ועלתה לו חזקה. הרשב"א ז"ל.

אמר רבי יהודה לא אמרו שלש שנים כו'. רבי יהודה בא לחלוק על מה שאמר תנא קמא דהיה ביהודה והחזיק בגליל אינה חזקה וקאמר רבי יהודה והלא כל עיקר אותם שלש שנים שקבעו לחזקה לא קבעוה אלא בשביל שאם היה באספמיא והחזיק בארץ ישראל תעלה לו לחזקה בשלש שנים וכל שכן דהיכא דהיה ביהודה והחזיק בגליל דהויא חזקה וכדי שלא נחלוק השוו חכמים כל זמן שני חזקה בין שהלך בעל הקרקע למקום רחוק בין שהלך למקום קרוב שלא לחלק בשיעורייהו. וגמרינן בגמרא לקמן דרבי יהודה ורבי ישמעאל סברי כל שבפניו לאלתר הויא חזקה והא דאמרינן רבי יהודה ממתניתין נפקא דקאמר לא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא באספמיא שנה כו' משמע שלא אמרו זה השיעור אלא כדי שתעלה חזקה כשילך בעל הקרקע בארץ רחוקה אבל בפניו לאלתר הויא חזקה. ואם תאמר דלמא לא פלוג רבנן בחזקה בין בפניו בין שלא בפניו כמו שלא חלקו בין הלך בעל הקרקע בדרך רחוקה בין שהלך יום או יומים. יש לומר בכל שלא בפניו לא חלקו אבל ודאי יש לחלק בין בפניו בין שלא בפניו. ועוד נראה לי כי היה ידוע להם דסבירא ליה לרבי יהודה הכי מתוך הברייתא דבתוספתא תניא. עד כאן מעליות הר"י ז"ל.

גמרא : מאי קסבר אי קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה כו'. הא דלא שקלינן וטרינן אחזקה ולא אמרינן אי קסבר חזקה שלא בפניו הויא חזקה לפי שבעל הקרקע שואל וחוקר על קרקעותיו ביד מי הן אבל במחאה יש לדון אי הויא מחאה שלא בפניו מחאה או לא שאין מחזיק שואל וחוקר אם מוחה על חזקה שלו ועוד שאין המחאה מפורסמת כמו החזקה. עליות הר"י ז"ל.
וזה לשון תוספות הרא"ש ז"ל. תימה דבכל דוכתא דנקט מחאה כו' ככתוב בתוספות. ויש לומר לפי שבמחאה הטעם תלוי ולא בחזקה דחזקה ודאי נשמעת למרחוק דהמחזיק בקרקעות של חברו מלתא דתמיהא היא ואית לה קלא וגם כל אדם חוקר על קרקעו אבל מחאה אין לו קול וגם אין המחזיק מחזר אם מיחה ולפי שאין המחאה יכולה לישמע באזני המחזיק לא הפסיד המערער בשתיקתו ואין החזקה חזקה דמה יועיל שימחה מאחר שלא ישמע לאזני המחזיק. עד כאן לשונו.

מאי שנא יהודה וגליל דנקט. על מה שפירש רשב"ם ז"ל אפילו שאר מלכיות נמי ומשני סתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי אבל שאר מדינות סתמא לא הוי כשעת חירום הקשה ר"י ז"ל דבסוף פרק קמא דגיטין אמרינן איפכא דאף על גב דממדינה למדינה בחוץ לארץ אינן מצויין לקיימו ממדינה למדינה בארץ ישראל כגון יהודה וגליל מצויין לקיימו אלמא דשכיחי שיירתא טפי מיהודה לגליל משאר מלכיות ובפרק ב' דכתובות לא פירש רש"י ז"ל כן אלא מאי יהודה וגליל דנקט אפילו שאר מדינות נמי. ומה שהקשה ר"ש ז"ל אם כן לימא אפילו יהודה ויהודה הא לא קשיא דסוגית התלמוד כך היא דמעיקרא דייקי אי אמרת להאי גיסא איכא קשיא ואי להאי גיסא איכא קשיא ומשני לעולם כדאמרת והדר פריך אכתי תקשי מאי שנא ולא הדר מפרש בדפריש מעיקרא ולפירושו שפירש אפילו שאר מלכיות נמי הוה ליה לפרושי טפי דהא לא פרכיה לעיל. תוספות הרא"ש ז"ל.

גמ' דאמר רב ענן כו' נ"ב רשב"ם גרם אמר ול"נ דאמר וקאי אדלעיל כפשוטו ודו"ק:

ר"ש בד"ה ורב מאי כו' חזקה והא אמרה כו' הד"א:

יחזיק שנה וכו' כ' תוס' אין דרך להרחיק יותר לפמ"ש רמב"ם בהקדמה לס' זרעי' דמהלך העולם כ"ד אלף מיל ויען העולם ככדור א"כ בכל מקום מושבו של אדם יש לו י"ב אלף מיל לכל צדדיו. ומהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאו' שהם ארבעי' מיל. נמצא הולך י"ב אלף מיל בשלש מאות ימים שהוא שנה דצא נ' שבתו' וה' ימים טובים לכל הפחות ויש בם חל י"ט בשבת לא נשאר להילוך אלא שלש מאות ימים ממקומו אל קצה האחרון נמצא דברי חז"ל מכווני':

מאי קסבר ת"ק וכו' לשון רשב"ם מגומגם מ"ש ד"ה אי קסבר וכו' כגון ששניהם דרין בעיר א' וכו' ושוב כ' בד"ה ואפי' הי' ביהודה והחזיק ביהודה בעיר אחרת וכו' וצ"ע. וי"ל כוונתו דלאותו צד דס"ל הוי מחאה א"כ פי' המשנה עד שיהי' עמו לכל הפחות במדינה א' ומכ"ש בעיר א' שלא בפניו. אלא לזה הקשה א"כ מיהודה לגליל נמי ולאידך צד י"ל לא מיבעי בעיר א' שלא בפניו י"ל אין העדי' מוצאי' קול כלל כי אומרי' מה לנו ולך הלא הוא עמך בעיר לך ומחה בפניו פשיטא דלא הוה מחאה אלא אפי' מיהודה לגליל נמי לא דאע"ג דהעדי' יאמרו מ"מ חברך חברא אית לי' לא אמרי' אלא דקשה א"כ באותה מדינה נמי לא:

מתקיף לה רבא. אמאי קנה קרקע דכנגד האילן מאחר דתנן לא קנה קרקע כלל לא קנה ודקשיא לכו דכיון דלהתקיים בקרקע זו קנאו נמצא שקנה יניקת הקרקע גם ליטע אחר במקומו של זה אחר שייבש או יקצץ: לימא ליה. מוכר: כורכמא דרישקא זביני לך. קרוג אוריינטי''ל ורגילים למכרו בקרקע ומניחו עד שיגמור פריו ועוקרו אף האילן שמכרתי לך לפירותיו הקרקע לא מכרתי לך אלא להניח אילנך בקרקע שלי כל ימי שצריך לקרקע עד שייבש היינו דומיא דכרכום ומאחר שיבש לא תהני לו הקרקע עוד: עקור כורכמא דרישקא וזיל. כמו שעוקרים את הכרכום אחר שנתבשל ואינו יכול ליטע כרכום אחר במקומו גם אתה לא תטע אילן אחר במקומו: אלא אמר רבא. הכא הוא דקני לקרקע שתחת האילן בבא מחמת הטענה שטוען למוכר בפירוש מכרת לי האילן והקרקע שתחתיו ליטע אחר במקומו ובשטר ואכלתיה שני חזקה ולא נזהרתי בשטרי יותר משלש שנים דהשתא לא דמי לכורכמא דרישקא: א''ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי. מאחר שהקונה דקל יחידי נאמן בטענה זו ויטע אחר במקומו אי כורכמא דרישקא זבין ליה אם מכר לו סתם דקל לפירותיו ולא פירש לו קרקע דקיימא לן אין לו קרקע דאם יבש או נעקר לא יטע אחר במקומו: מאי הוה ליה. למוכר למעבד שלא יהא זה בא מחמת טענה ויטע אחר במקומו דכל אדם יטעון אחר שלש שנים שפירש לו קרקע מאחר שהוא נאמן בטענתו: איבעי ליה למחויי. בתוך כל שלש להודיע שלא מכר לו קרקע אלא כי כורכמא דרישקא ושוב לא יכול לטעון אחר שלש שטר היה לי ואבד דכיון דמיחה בו זה היה לו להזהר בשטרו: דאי לא תימא הכי. דמחאה כי האי גוונא לא הויא מחאה מאחר שמודה בו שאוכל עכשיו מן הקרקע מן הדין דלא הויא מחאה אלא בטוען פלניא גזלנא הוא כדלקמן: מתני' אמרינן בגמרת ארץ ישראל א''ר אלעזר אפי' שתי אכסניות כגון שלומי ונבורו והירדן מפסיק בינתים ועומד ורואה אחד מחזיק בשדה שלו אינה חזקה עד שיהא עמו באותה העיר ובאותה מדינה רב אמר עיקר חזקה הכנסת פירות דאפי' ראהו חורש וקוצר ומעמר ודש וזורה ובורר ולא ראהו מכניס פירות אינה חזקה עד שיראהו מכניס פירות: מתני' שלש ארצות. בארץ ישראל: לחזקה. חלוקות זו מזו לענין חזקת שלש שנים כדמפרש ואזיל: היה. בעל הקרקע ביהודה והחזיק בגליל שהיה הקרקע בגליל והחזיק בה אדם שלש שנים בלא מחאה אינה חזקה כדמפרש טעמא בגמרא דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי שאין שיירות מצויות מזו לזו ולא הויא מחאת בעל הקרקע מחאה שהרי אין מי שיגיד לו למחזיק שמיחה זה ויזהר בשטרו דהא אין שיירות מצויות הלכך כיון דאינו יכול למחות אע''ג דלא מיחה לא הפסיד בשתיקתו והיה לו לזה המחזיק ליזהר בשטרו שהרי יודע שאין בעל הקרקע יכול למחות: עד שיהא עמו במדינה. כגון שהיה ביהודה בעיר אחת והחזיק ביהודה בעיר אחרת דכיון דשיירות מצויות הוה ליה למחויי ומדלא מיחה הפסיד: א''ר יהודה לא אמרו שלש שנים כו'. לחלוק בא ולומר דאינן חלוקות לחזקה דהיה בגליל והחזיק ביהודה הויא חזקה ואפילו היה באספמיא שהוא רחוק מהלך שנה מארץ ישראל והחזיק בארץ ישראל הויא חזקה שהרי לכך האריכו שני חזקה זמן מרובה של שלש שנים כדי שיעור שאם היה באספמיא ואם יחזיק זה בקרקע שלו שנה ובתוך שנה ראשונה יצא הקול ילכו בשנה שניה ויודיעוהו לבעל הקרקע ולשנה שלישית יבא וימחה ובגמרא מפרש אי בעי ר' יהודה מחאה בפניו או לא ויותר ממהלך שנה אין דרך אדם להרחיק מביתו ולפי ההוה תקנו וטעמא דר' יהודה לא משום דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה אלא כדמפרש כדי שיהא כו' וטעמא דחזקה לדידיה דלא שביק איניש דאכלוה לארעיה בלא רשותיה ואפילו שעה אחת ושתיק אלא לכך האריכו שלש שנים שפעמים היה המערער רחוק אבל אי הוי המערער בעיר הוי חזקה מיד כדאמרי' לקמן בפירקין: גמ' מאי קסבר תנא קמא. דר' יהודה: אי קסבר מחאה. שמוחה בעל הקרקע במחזיק אפי' שלא בפניו כגון ששניהם דרין בעיר אחת ומיחה בפני שנים מן השוק שלא בפניו של מחזיק אפי' הכי הויא מחאה דחברך חברא אית ליה ושמע המחזיק בדבר זה והיה לו להזהר בשטרו ומדלא נזהר הפסיד והלכך קתני עד שיהא עמו במדינה אחת דכיון ששניהם במדינה אחת הויא מחאה אע''פ שאינם בעיר אחת: אפי' יהודה וגליל נמי. היה ביהודה והחזיק בגליל תיהוי מחאה: ואי קסבר לא הויא מחאה. כדקתני דהיה ביהודה והחזיק בגליל אינה חזקה: אפי' היה ביהודה והחזיק ביהודה. בעיר אחרת נמי לא תיהוי מחאה ואמאי קתני עד שיהא עמו במדינה: לעולם קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה. ומשום הכי קתני עד שיהא עמו במדינה ודקשיא לך אפילו יהודה וגליל נמי תיהוי מחאה מתני' בשעת חירום תיגרות יש בין יהודה וגליל ואין שיירות מצויות מזו לזו ואם ימחה לא יבא הדבר לאזניו של מחזיק שיזהר בשטרו והלכך לא הויא מחאה וכיון דלא הויא מחאתו של מערער מחאה חזקתו של זה נמי לא הוי חזקה דטעמא דחזקה ג' שנים קונה משום דמצי טעין ליה מחזיק אמאי לא מחית בתוך שלש ואילו הכא לא מצי למטען הכי דהא לא יכול למחות דהא אינה מחאה: ומ''ש יהודה וגליל דנקט. דכיון דבשעת חירום מיירי הוא הדין לכל המלכיות שיש חירום בין זו לזו והכי הוה ליה למיתני כל הארצות חלוקות לחזקה בשעת חירום ואית דמפרשי מ''ש יהודה וגליל דנקט כיון דבשעת חירום מוקמת לה מ''ש יהודה וגליל דלא הויא חזקה אפילו יהודה ויהודה לא תיהוי חזקה ואין נראה בעיני דאם כן הוה ליה למימר כדלעיל אי הכי אפילו יהודה ויהודה נמי לא ועוד דהכי מתרץ ר' אבא בשעת חירום שנו שיש תגרה בין המלכיות אבל עיירות של מדינה ומדינה אין בינותם תגרה:

קני ליה משיפוליה ועד תהומא. פירש הקונטרס שאם מת יטע אחר במקומו וקשיא לר''י דבהדיא קתני בהמוכר את הספינה (לקמן דף פא.) גבי קנה ב' אילנות דאם מתו אין לו קרקע ונראה לר''י דלא קני מקום האילן אלא לענין שלא יוכל לחפור זה חלל תחתיו דקני ליה עד תהומא ואכתי קשיא לרשב''א מהא דתניא בהמוכר את הבית (לקמן דף עב.) כשהקדיש ג' אילנות בזה אחר זה פודה את האילנות בשווייהן ואם היה מקום האילן קדוש כלל היה לו לפדות לפי חשבון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקלים כסף דכן הוא הדין כשמקדיש אפי' משהו קרקע עם האילן ואומר ר''י דבלאו הכי דחי רבא מילתייהו דנהרדעי שפיר ולרשב''א נראה דהתם כמ''ד בעין רעה מוכר לפיכך אין קדוש אפי' מקום האילן אבל נהרדעי סברי מוכר בעין יפה הוא מוכר: ואי כורכמא דרישקא. לכך נקט כורכמא דרישקא שמתקיים בקרקע ג' שנים דהיינו שני. חזקה ודרך להשהותו בקרקע כמו שיכול להתקיים: אלא כדי שיהא באספמיא. דעד שם יש מהלך שנה ויותר מכאן אין דרך להרחיק יותר מקרקעו ואם הרחיק יותר לא פלוג: מחאה שלא בפניו כו'. תימה דבכל דוכתי נקט מחאה ואמאי לא נקט חזקה שלא בפניו הויא חזקה ויש לומר לפי שהטעם תלוי במחאה ולא בחזקה שאדם המחזיק בקרקעותיו של חבירו אית ליה קלא שהוא חוקר ושואל על נכסיו אבל המחאה אין לה קול כל כך שאין המחזיק מחזר אם מוחה לו בעל קרקע לפיכך אין חזקתו חזקה כשאין יכול לשמוע מחאתו דמה יועיל שמיחה: